יבמות סו ע"א

אחוותא [אחיות] תאומות היו, ומבניהן יצאו אנשים גדולים.

ושואלים: ולא מיפקדי [וכי אין הנשים מצוות]? והאמר [והרי אמר] רב אחא בר רב קטינא אמר רבי אמר רב יצחק: מעשה באשה אחת שהיתה חציה שפחה וחציה בת חורין ולכן לא היתה יכולה להינשא לא לעבד ולא לבן חורין, וכפו את רבה (האדון שלה) ועשאה בת חורין! והאם אין זו הוכחה שכפו אותו כדי שתוכל לקיים מצות פריה ורביה? אמר רב נחמן בר יצחק: לא זה היה הטעם לכפיית אדוניה לשחררה, אלא כיון שידעה שאיננה יכולה להינשא לא לעבד ולא לבן חורין התנהגה כך שמנהג הפקר נהגו בה, שהיתה מביאה אנשים לזנות איתה והכשילה את הרבים, וכדי להציל אותה ואותם מן החטא, כפו את האדון לשחררה.

א משנה אלמנה שנישאה לכהן גדול שהיא אסורה עליו מן התורה, או גרושה או חלוצה שנישאה לכהן הדיוט, אם הכניסה לו בתוך נדונייתה עבדי מלוג שאינם נעשים נכסי הבעל, אלא יש לו רק זכות ליהנות מעבודתם כמו מפירות (רווחים) של שאר נכסי מלוג, ועבדי צאן ברזל שהם עבדים שקיבל הבעל על עצמו את האחריות למחירם והם נעשים על ידי זה כקניינו, במקרה כזה עבדי מלוג — לא יאכלו בתרומה מכוח היותה נשואה לכהן, ואילו עבדי צאן ברזל — יאכלו.

ואלו הן עבדי מלוג: אם התנו בני הזוג ביניהם שאם מתו העבדים — מתו לה, כלומר, על חשבונה, ואם הותירו ועלו במחירם — הותירו לה, אף על פי שהוא חייב במזונותן — הרי אלו לא יאכלו בתרומה. ואלו הן עבדי צאן ברזל: אם התנו בני הזוג ביניהם שאם מתו — מתו לו, ואם הותירו — הותירו לו, הואיל והוא חייב באחריותן בכל מקרה — הרי אלו יאכלו בתרומה, שהם נחשבים קניינו שלו ולא שלה.

בת ישראל שניסת לכהן ונישואין אלה כשרים הם, והכניסה לו עבדים, בין עבדי מלוג בין עבדי צאן ברזל — הרי אלו, כולם, יאכלו בתרומה. ובת כהן שניסת לישראל בנישואין כשרים, אם הכניסה לו לבעלה הישראלי עבדים, בין עבדי מלוג בין עבדי צאן ברזל — הרי אלו לא יאכלו בתרומה אף על פי שקודם לכן היא ועבדיה אכלו בתרומה מכוח היותה בת כהן.

ב גמרא שנינו במשנה, כי כאשר יש איסור בנישואין של הכהן, עבדי מלוג של אשתו — לא יאכלו בתרומה. ושואלים: אמאי [מדוע]? להוי [שיהא] הדבר כמו קנינו שקנה קנין! דתניא [שכן שנינו בברייתא]: מנין לכהן שנשא אשה וקנה עבדים שיאכלו כולם בתרומה — שנאמר: "וכהן כי יקנה נפש קנין כספו הוא יאכל בו" (ויקרא כב, יא).

ומנין לאשה שהיא אשת כהן שקנתה עבדים, וכן עבדיו של כהן שקנו עבדים, שיאכלו גם הם בתרומה — שנאמר: "וכהן כי יקנה נפש קנין כספו הוא יאכל בו", ומייתור המילים "קנין כספו" דורשים: קנינו שקנה קנין — אוכל. ואף כאן, כיון שעבדי מלוג שייכים לאשת הכהן והיא עצמה נחשבת כקניינו — יכולים הם לאכול כקנין קניינו של כהן!

ומשיבים, הכלל הוא: כל האוכל — מאכיל, כלומר, מי שהוא עצמו ראוי לאכול בתרומה — יכול להאכיל גם אחרים בתרומה מכוחו, כל שאין אוכל — אינו מאכיל. וכיון שהאשה עצמה אינה אוכלת בתרומה משום נישואיה הפסולים — אף עבדיה אינם אוכלים בתרומה.

ומקשים: ולא, האם מי שאינו אוכל אינו מאכיל? והרי כהן ערל (שלא נימול מחמת סכנה), שאסור בתרומה, וכן כל הכהנים הטמאים שאינן אוכלין בתרומה — ומכל מקום מאכילין הם את נשיהם ועבדיהם! ומשיבים: יש לחלק, כי התם [שם] במקרים אלה הטעם שאינם אוכלים אינו משום שנפסלו מקדושת כהונה, אלא משום שרואים אותם כאילו פומייהו כאיב להו [פיהם כואב להם] ואינם מסוגלים למעשה לאכול, אבל יש להם זכות אכילה שאיננה יכולה להתממש מסיבה חיצונית ולכן הם מאכילים אחרים. מה שאין כן באשה זו שנישואיה פסולים, אין לה כלל זכות אכילה בתרומה, ולכך גם אינה יכולה להאכיל עבדיה.

ומקשים: והרי אם יש לה צאצאים מן הכהן אף על פי שאותו צאצא הוא ישראל, ואפילו ממזר, וכגון שנישאה בת ישראל לכהן ונולדה לה בת, ואותה בת נישאה לישראל, ואפילו ממזר, ונולד לה בן ומתה, שלמרות שהצאצא הזה אינו אוכל בתרומה שהרי הוא ישראל, מכל מקום, אם אמו, כיון שיש לה זרע כלשהו מן הכהן — עדיין היא אוכלת בתרומה. הרי שהילד הזה אף על פי שהוא עצמו אין אוכל בתרומה, מכל מקום הריהו מאכיל אחרים, הרי שגם מי שאינו אוכל, מאכיל!

אמר רבינא: יש לפרש את הכלל הזה ולומר כך: קנין אוכל קאמר [אמר], כלומר, אם הקנין של הכהן אוכל בעצמו — מאכיל גם אחרים שהם קניינו, וקנין כהן שאינו אוכל, כגון אשתו הפסולה — אינו מאכיל.

ורבא אמר הסבר אחר: מדאורייתא מיכל אכלי [מן התורה באמת אוכלים] גם עבדי מלוג שלה, שהם כלולים בהגדרה של "קניינו שקנה קנין", ואולם רבנן הוא דגזרי בהו [חכמים הם שגזרו בהם] שלא יאכלו, כדי שתאמר אותה אשה שנישאה לכהן בעבירה: אני איני אוכלת משלו, ועבדי גם הם אינם אוכלין — אם כן זונה היא אצלו?! הלכך אתי לאפוקה [על כן יבוא בעלה להוציאה] מביתו, והרי אנו רוצים שימהר לגרשה.

רב אשי אמר: לא מטעם זה, אלא גזירה היא: שמא תאכיל את העבדים הללו גם לאחר מיתה של בעלה הכהן, שאמנם כל עוד בעלה חי יכולים הם לאכול בתרומה, שהרי היא קניינו של הכהן, והם קניינה שלה. אבל לא לאחר מותו, שכוח קניינו ממנה בטל.

ומקשים: אלא מעתה, שאנו גוזרים איסור על קנין אשת כהן בחייו משום לאחר מותו, גם בת ישראל שנשאת נישואין כשרים לכהן לא תאכיל עבדי מלוג שלה, גזירה שמא תאכיל גם לאחר מיתה!

אלא אמר רב אשי: כאן מדובר באלמנה או גרושה כהנת, כלומר, שהיא בת כהן, דאתיא לאורויי [שתבוא להורות] לעצמה היתר ותאמר: מעיקרא אכלי [מתחילה אכלו] העבדים שלי בתרומה דבי נשא [של בית אבי], אינסבי ליה להאי [נישאתי לו לזה] — אכלי [אכלו] בתרומה דגבראי [של בעלי] שהם כקנין שקנה קנין, והשתא הדרי לי למילתיה קמייתא [ועכשיו כשמת בעלי חוזרת אני לדבר הראשון] ושוב יאכלו בתרומת אבי. ולא ידעה [ואינה יודעת] שאינו כן, דמעיקרא [שמתחילה] לא שויתה לנפשה [עשתה את עצמה] חללה, שהרי קודם לכן כשרה היתה, ורשאית היתה לאכול. ואולם השתא [עכשיו], שנישאה בעבירה, שויתא לנפשה [עשתה את עצמה] חללה, ונאסרה לאכול, וממילא גם עבדיה אסורים.

ושואלים: אם כן, תינח [נניח] דבר זה לגבי אלמנה כהנת, אבל אם היתה אותה אלמנה שנישאה לכהן גדול בת ישראל, מאי איכא למימר [מה יש לומר]? שהרי אין מקום לגזירה זו! ומשיבים: באלמנותה [באלמנות] לא פליגי רבנן [חילקו חכמים] בין אלמנה לאלמנה, כיון שהיה מקרה שגזרו בו, עשו זאת כגזירה כללית.

איתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים בבעיה הבאה: המכנסת שום לבעלה, שהכניסה לבעלה בתוך כתובתה דברים מסויימים ששמו (העריכו אותם) ועשו אותם כנכסי צאן ברזל, ואחר כך כשבאה ליטול את כתובתה היא אומרת: כלי, אותם כלים עצמם שהכנסתי, אני נוטלת, והוא אומר: דמים (את מחירם) אני נותן, שהוא רוצה להחזיק בכלים עצמם, הדין עם מי? רב יהודה אמר:

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף סו - א

וכן פזי וטוי בנות רבי חייא אחוותא [אחיות תאומות היו].

ותמהינן: וכי לא מיפקדי נשים על פריה ורביה?!

והאמר רב אחא בר קטינא אמר רבי יצחק: מעשה באשה אחת, שהיתה חציה שפחה וחציה בת חורין, וכפו את רבה לשחררה, ועשאה בת חורין.

וקא סלקא דעתין, שכפו את רבה לשחררה כשם שכופים את האדון של עבד שחציו בן חורין לשחררו, היות ואינו יכול לפרות ולרבות.

כי לישא בת חורין הוא אינו יכול מפני שחציו עבד. ומאידך, לישא שפחה הוא אינו יכול, כיון שחציו בן חורין [וכפי ששנינו בגיטין דף מא].

ומוכח שאף אשה מצווה בפריה ורביה, שאם לא כן, למה יכפו את רבה לשחררה?!

אמר תירץ רב נחמן בר יצחק: לא משום קיום מצות פריה ורביה כפו את רבה לשחררה, אלא, היות והיא לא היתה יכולה להינשא, מנהג הפקר נהגו בה, שהפקירה את עצמה לחוטאים, ולכן כפו את רבה שישחררה, ותוכל להינשא. ^[1]

הדרן עלך פרק הבא על יבמתו

הערות

^[1] כתב המאירי: חציה שפחה וחציה בת חורין אינה ראויה לא לעבד ולא לבן חורין, ואם נראה בה שהפקירה עצמה לזנות מתוך שאינה ראויה לא לזה ולא לזה כופין את רבה לשחררה.

פרק שביעי - אלמנה לכהן גדול

הקדמה

אלו הן הנשים הפסולות להנשא לכהן:

כהן גדול אסור לישא אלמנה ובעולה.

שנאמר בכהן גדול "אלמנה וגרושה, וחללה זונה - את אלה לא יקח. כי אם בתולה מעמיו יקח אשה".

וכל הכהנים אסורים לישא גרושה [וכן חלוצה מדרבנן], ואשה זונה, או חללה.

שנאמר "אשה זונה וחללה לא יקחו [הכהנים]. ואשה גרושה מאישה לא יקחו".

הזונה האמורה בתורה, היא כל אשה שנבעלה לאדם שהיא אסורה להבעל לו.

[ולדעת רש"י, הכי קיימא לן. ונחלקו תנאים בדבר לעיל דף סא].

החללה האמורה בתורה, היא זו שנבעלה למי שהוא אסור בה משום כהונתו [פסולי כהונה], או מי שנולד מביאה זו.

החלל פוסל בביאתו את אשתו, ואת זרעו אחריו, שנעשים אף הם חללים.

ואלו הם האוכלים בתרומה, בנוסף לכהנים:

בתו של כהן אוכלת תרומה [ונקראת אכילתה "אכילת תרומה דבי נשא". כלומר, תרומת בית אביה]. בת כהן שנישאת לישראל הרי זו אינה אוכלת בתרומה, ואולם אם נתאלמנה או נתגרשה וזרע אין לה ממנו, הרי היא חוזרת לאכול בתרומת בית אביה, ופרטי דין זה מתבארים בפרק שלפנינו.

אשתו של כהן אוכלת מן התורה מיד כשנתארסה, ואילו מגזירת חכמים אינה אוכלת אלא לכשתינשא.

עבדו ושפחתו הכנעניים של כהן, וכן בהמתו של כהן אוכלים בתרומה.

בת ישראל שניסת לכהן ויש לה הימנו זרע קיים, אפילו הוא היה זר או פסול, הרי אמו או אם אמו אוכלת בתרומה, אף שבעלה אינו קיים. שנאמר "וכהן כי יקנה, ויליד ביתו - הם יאכלו בלחמו". ודרשו חכמים: הם "יאכילו" בלחמו.

ופרטי דין זה מתבארים בפרק שלפנינו.

ג. נשים הפסולות באכילת תרומה:

כל אשה שנעשית חללה מביאת פסולי כהונה, הרי זו אינה אוכלת לא בתרומת בית אביה, ולא בתרומת בעלה.

ונסתפקו האחרונים האם היא אוכלת בתרומה בשביל בנה מכהן.

התוספות נסתפקו האם "זונה" פסולה מתרומה הואיל והוקשה לחללה [ראה דבריהם בדף לה א ומד ב]. ודעת כמה ראשונים היא שהזונה פסולה מן התרומה.

ואולם בדעת רש"י הוכיחו האחרונים, שאין בשם "זונה" בעצמותו כדי לפוסלה מתרומה.

ועוד אמרה תורה "ובת כהן כי תהיה לאיש זר, היא בתרומת הקדשים לא תאכל", ללמד שכל אשה שנבעלה לאדם שהוא זר ופסול לה, הרי היא אסורה מלאכול בתרומה. ופרטי דין זה מתבארים בפרק שלפנינו.

ועוד אמרה תורה: "ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה [מבעלה, וכשנישאה לו נפסלה מלאכול בתרומת בית אביה], ושבה אל בית אביה כנעוריה, מלחם אביה תאכל".

ודרשו חכמים ממקרא זה, שאין האשה אוכלת בתרומה אלא אם כן נבעלה למי שיש לו בה קדושין וגירושין. אבל אם נבעלה האשה למי שאין קידושין תופסין לו בה, שוב אינה אוכלת בתרומה. ופרטי דין זה מתבארים בפרק שלפנינו.

בת כהן שיש לה בן מישראל, הרי היא נפסלת מלאכול בתרומה.

שנאמר "ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה וזרע אין לה, ושבה אל בית אביה כנעוריה". לימד הכתוב שאם יש לה זרע שאינו כהן היא אינה אוכלת בתרומה. וגם פרטי דין זה מתבארים בפרק שלפנינו.

מתניתין:

אלמנה שנישאה באיסור לכהן גדול, וכן גרושה וחלוצה שנישאו באיסור לכהן הדיוט, והכניסה לו, הביאה האשה עמה לבית בעלה כשנישאת - עבדים, שיהיו ברשותו בתורת "עבדי מלוג" [כמו שמפרש לה ואזיל].

ועבדים שיהיו ברשותו בתורת "עבדי צאן ברזל" [כמו שמפרש לה ואזיל].

הרי עבדי מלוג, שהם של האשה, לא יאכלו בתרומה, הואיל ובאיסור היא נישאת, ובגמרא מפרש טעמא.

עבדי צאן ברזל - הרי אלו יאכלו בתרומה מכח הבעל שהוא כהן [ובהמשך המשנה יתבאר מה הם עבדי צאן ברזל, ומאיזה טעם מאכיל אותם הבעל בתרומה].

ואלו הן עבדי מלוג: אם מתו - מתו לה [היא זו המפסדת מן המיתה], ואם הותירו - הותירו לה [היא זו שמרוויחה מהשבחת העבדים].

והיינו, שאין לבעל באותם עבדים אלא זכות אכילת פירות [השתמשות בעבדים וזכות בולדות] בלבד, ואילו גוף העבדים - של האשה הם. ואין הבעל מקבל אחריות על גוף העבדים, אלא אם מתו העבדים, האשה מפסידה והבעל אינו חייב לשלם לה את תמורתם. וכן אם הושבחו העבדים, היא זו שנהנית מכך, ולא הוא.

וכיון ששלה הן העבדים, והיא עצמה אינה יכולה להאכילם בתרומה, כיון שהיא נפסלה, הרי אף על פי שהבעל הכהן הוא זה שחייב במזונותן, בכל זאת הרי אלו העבדים לא יאכלו בתרומה, לפי שאין חיוב המזונות של העבדים המוטל על הכהן מתיר אותם באכילת תרומה.

ואלו הן עבדי צאן ברזל: אם מתו העבדים מתו לו [לבעל], והוא צריך לשלם את תמורתם.

ואם הותירו העבדים, שהושבחו או נתייקרו - הותירו לו.

והיינו, שמים את ערך העבדים בעת הנישואין, והבעל מקבל עליו אחריות לשלם את ערכם לאשה ביחד עם כתובתה בשעה שהוא מת או שמגרשה.

והסכום הזה הוא סכום קבוע, בין אם העבדים קיימים ובין אם אינם קיימים, ואפילו הוזלו הנכסים. ומאידך, אם השביחו העבדים או שהתייקרו אין מתחייב הבעל לשלם לאשתו יותר ממה שנישומו העבדים בשעת הנישואין.

והואיל והוא חייב באחריותן - הרי אלו יאכלו בתרומה.

ובגמרא יתבאר, אם הטעם שמאכיל אותם הבעל בתרומה, הוא משום שעל ידי חיוב האחריות נחשבים העבדים כ"קנין כספו", או משום שהם ממש שלו.

אבל בת ישראל [שאינה מפסולי כהונה] שניסת לכהן, והכניסה לו עבדים, בין היו עבדי מלוג שהם של האשה והבעל אוכל פירות, בין עבדי צאן ברזל שהם שלו - הרי אלו יאכלו בתרומה.

וטעם הדבר שאוכלים עבדי מלוג שהם שלה בתרומה, על אף שהיא בת ישראל, כי "קנינו של כהן שקנה קנין, הרי הוא אוכל בתרומה". וכגון אשתו של כהן או עבדו, שקנו לעצמם "קנין" עבד, הרי "קנין" זה אוכל בתרומה, כאילו היה קנינו של הכהן עצמו, וכפי שמתבאר מקור הדין הזה בגמרא. ^[2]

ובת כהן שניסת לישראל, ונפסלה מלאכול בתרומה שהיתה אוכלת עד עתה, כשהיתה בבית אביה, והכניסה לו עבדים -

בין עבדי מלוג בין עבדי צאן ברזל, הואיל ובין האיש ובין האשה אינם אוכלים בתרומה - הרי אלו העבדים לא יאכלו בתר ומה.

גמרא:

שנינו במשנה: אלמנה לכהן גדול. הכניסה לו עבדי מלוג - לא יאכלו בתרומה:

קא סלקא דעתין, שאין עבדי אשה פסולה שנישאה לכהן אוכלים בתרומה, היות שנתחללה האשה כשנבעלה בפסלות לכהן.

וכיון שנתחללה, הרי היא עצמה אינה אוכלת בתרומה. ומשום כך אין עבדיה אוכלים בתרומה. ^[3]

והוינן בה: ועבדי מלוג לא יאכלו בתרומה - אמאי? והרי אף אם מכח האשה אין העבדים יכולים לאכול בתרומה כיון שהיא עצמה נתחללה -

מכל מקום, ליהוי [יהיו] עבדים אלו, כקנינו של כהן [כגון עבדו ואשתו] שקנה לעצמו קנין, כגון עבדים, שזכותו של הכהן היא להאכיל את "קנין קנינו" בתרומה.

והואיל ויש לעבדי האשה לאכול בתרומה מכח הכהן, שהם קנין קנינו, למה ייפסלו מלאכול בתרומה בגלל חללותה של האשה!? וכדתניא ^[4] בברייתא, שהכהן מאכיל את קנין קנינו בתרומה: מנין לכהן שנשא אשה, וקנה עבדים, שיאכלו האשה או העבדים בתרומה?

שנאמר "וכהן כי יקנה נפש קנין כספו - הוא יאכל בו".

ומנין לאשה של כהן, שהיא קנינו של הבעל הכהן, שקנתה עבדים, שגם הם אוכלים בתרומה? וכן מנין שעבדיו ^[5] של כהן, שהם קנינו, שקנו עבדים לעצמם ^[6] -

שיאכלו גם עבדי העבדים בתרומה?

שנאמר "וכהן כי יקנה נפש קנין כספו - הוא יאכל בו".

ויכול היה הכתוב לומר "וכהן כי יקנה נפש - הוא יאכל בו".

אלא, מלמד הכתוב שקנינו שקנה קנין הרי הוא אוכל בתרומה. ^[7]

הרי למדת שהכהן מאכיל את קנין קנינו בתרומה. ^[8] ואם כן, מה איכפת לן שהקנין עצמו הוא חלל ואינו אוכל בתרומה?! ומשנינן: רק כל האוכל תרומה בעצמו הרי הוא מאכיל את אחרים בתרומה.

אבל כל שאין אוכל בעצמו בתרומה אינו מאכיל אחרים.

ואשה זו, שנישאה באיסור לכהן, ונתחללה אינה אוכלת, ולכן אינה מאכילה. ^[9]

והניחה הגמרא שכלל זה אמור בכל מי שגורם להאכיל אחרים בתרומה, שאם הוא עצמו אינו אוכל, הוא אינו יכול לגרום שיאכלו אחרים בתרומה, ולפיכך תמהינן:

ולא, וכי מי שאינו אוכל - אינו מאכיל!?

והרי כהן ערל, וכל הטמאים שאינן אוכלין, ומכל מקום מאכילין הם את עבדיהם בתרומה, וכמו ששנינן לקמן [ע א]: הערל וכל הטמאים לא יאכלו בתרומה, נשותיהן ועבדיהן יאכלו בתרומה!

ומשנינן: התם - פומייהו כאיב להו!

פיהם הוא שכואב ומונעם מאכילת תרומה] באופן זמני.

כלומר, אין הם אלא מחוסרי תקנה, ועומדים הם להיתקן ולאכול בתרומה. אבל זו שהיא נעשית חללה, אין לה תקנה עולמית. ^[10]

ואכתי תמהינן: והרי ממזר, כלומר: בת ישראל שניסת לכהן וילדה בת והבת ניסת לממזר וילדה בן ומתה, והבן עדיין קיים, ושנינו לקמן סט א, שאם אמו אוכלת בתרומה בגרמתו, כי כל אשה שנתעברה מכהן וזרעה או זרע זרעה קיים הרי היא אוכלת בתרומה, ואפילו ישראל הוא ואפילו ישראל ממזר הוא -

שהוא - זרע הזרע עצמו - אין אוכל בתרומה שהרי זר הוא, ומכל מקום מאכיל את אם אמו בתרומה! ^[11]

אמר פירש רבינא את יישוב הגמרא "אוכל מאכיל שאינו אוכל אינו מאכיל":

לא נאמר כלל זה בכל המאכילים, אלא רק: "קנין - שהוא עצמו - אוכל" הוא דקאמר שהוא גם מאכיל, והכי קאמר:

קנין שהוא עצמו אוכל - הרי הוא מאכיל.

קנין שאינו אוכל - אינו מאכיל. ^[12]

ולפיכך: אשה - שהיא קנין - אין עבדיה אוכלים בתרומה כשהיא חללה, שהרי היא אינה "קנין אוכל". אבל זרע זרעה של בת ישראל מכהן, הרי הוא מאכיל את אם אמו בתרומה אף שהוא עצמו אינו אוכל, שהרי אין זרעה של בת ישראל מכהן מאכיל משום שהוא קנין. ^[13]

ורבא אמר ליישב טעם משנתנו שאין עבדי אלמנה הנישאת לכהן גדול באיסור אוכלים בתרומה מדין "קנינו של כהן שקנה קנין", באופן אחר:

מדאורייתא אכן מיכל אכלי, הואיל וקנינו שקנה קנין הוא.

ורבנן הוא דגזרו בהו [בעבדי אשה הנישאת לכהן באיסור] שלא יאכלו בתרומה.

והטעם: כדי שתאמר אשה זו שנישאה לכהן באיסור: אני אינה אוכלת בתרומת בעלי, ואף עבדי אינן אוכלין, אם כן זונה היא אצלו [זונה אני אצל בעלי]. והילכך אתי לאפוקה [יוציאנה בעלה], ולא ישהה עמה באיסור.

רב אשי אמר אף הוא כדברי רבא, שמן התורה יכולים העבדים לאכול בתרומה מדין "קנינו שקנה קנין", ומדרבנן הוא שאסרו את העבדים לאכול בתרומה, ומשום גזירה שמא תאכיל את עבדיה אף לאחר מיתה של בעלה, והרי כשמת בעלה אין מי שיאכילם בתרומה.

ותמהינן: אלא מעתה, אף בת ישראל כשרה שנשאת לכהן לא תאכיל את עבדיה בתרומה, גזירה שמא תאכיל אותם אף לאחר מיתה, שהרי מה טעם יש לגזור כן רק על בת ישראל פסולה שנישאת לכהן.

ואילו במשנתנו שנינו: בת ישראל שניסת לכהן והכניסה לו עבדים בין עבדי מלוג וכו יאכלו בתרומה! ^[14]

אלא, אמר רב אשי: אכן בבת ישראל שניסת לכהן, אין מקום מעיקר הדין לגזור שמא תבוא להאכילם לאחר מיתה, כשחזרה להיות זרה, כי יודעת היא, שאחר מיתת בעלה, שוב אינה מאכלת, לא את עצמה ולא את עבדיה, בתרומה.

אלא שעיקר גזירת חכמים היתה באלמנה כהנת [בת כהן] שנישאת לכהן גדול [או גרושה כהנת שנישאת לכהן הדיוט].

ומשום, דאם תאמר: עבדיה אכלי בתרומה מכח כהונת בעלה ואף שהיא חללה, אתיא האלמנה לאורויי היתר להאכיל את עבדיה אף לאחר מיתת בעלה משום כהונתה שלה [שהרי היא חזרה לבית אביה, ואוכלת בתרומה] ולא תחוש לכך שנעשית חללה, כי תאמר:

הרי מעיקרא, קודם שנישאתי, אכלי עבדי בתרומה דבי נשא [בתרומת בית אבי], כלומר, מתוך שאכלתי אני בגין היותי בת כהן, אף עבדי אכלו בתרומה.

ואף כשאינסבי ליה להאי [וכשנשאתי לזה], ונתחללתי, אכלי עבדי בתרומה דגבראי [של בעלי].

ואם כן השתא שנתאלמנתי מבעלי, אף שאני עצמי איני אוכלת כיון שנתחללתי, מכל מקום הדרי לי למילתיה קמייתא [אחזור למצבי הקודם], להאכיל את עבדי בתרומה, ואף שנתחללתי, שהרי החללות לא מנעה את העבדים מלאכול כשהייתי בבית בעלי.

ואולם היא לא ידעה, דמעיקרא, קודם שנישאת, אכן היו עבדיה אוכלים בתרומה, כיון דלא שויתה לנפשה חללה [לא היתה חללה].

ואילו השתא שויתה לנפשה חללה [הרי נעשתה חללה], ושוב אינה יכולה להאכיל את עבדיה בתרומה.

כלומר, שהיא לא תדע להבחין, שהחללות כשהיתה בבית בעלה אינה מונעת את העבדים מלאכול, אבל עכשיו שמכחה הם אוכלים, הרי החללות מונעת את עבדיה מלאכול.

ולפיכך אמרו חכמים שאף כשהיא אצל בעלה, שאין החללות פוסלתה מעיקר הדין, לא תאכל זו בתרומה.

ומפרשינן: תינח אלמנה כהנת, שפיר אתה אומר שאין עבדיה אוכלים בתרומת בעלה.

אבל אלמנה בת ישראל - מאי איכא למימר!? מה הטעם שלא יאכלו עבדיה בתרומה מכח בעלה הכהן, שהרי לא תבוא להאכילם לאחר מיתה, כשחזרה להיות זרה ככל הזרות?!

ומשנינן: באלמנותה - לא פליגי רבנן.

היות ובאלמנה כהנת מן הראוי לגזור שלא יאכילנה בעלה, שוב לא חילקו חכמים, ואסרו אף את עבדי אלמנה בת ישראל שלא יאכלו בתרומה מכח בעלה הכהן.

ומאותו טעם עצמו, אסרו חכמים את כל הפסולות שנישאות לכהן באיסור, וכגון גרושה וחלוצה לכהן הדיוט.

איתמר: המכנסת שום לבעלה [הכניסה לו נכסי צאן ברזל, שהוא שם את ערכם בשעה שהכניסה אותם, ומקבל על עצמו בכתובתה, לשלם לה שומא זו כשימות או יגרשנה].

וכשגירשה בעלה, היו הכלים או הקרקעות שהכניסה עדיין קיימים:

היא, האשה אומרת: כלי שהכנסתי - אותם עצמם אני נוטלת, לפי הערך של החיוב שאתה התחייבת לי עבורם בכתובתי, ואיני נוטלת דמים.

והוא הבעל אומר: רק דמים אני נותן, כמו שקבלתי עלי בשומא בחיוב כתובתך עבור נכסי צאן ברזל, ומאז הן באחריותי, ושלי הן, [רש"י], ואיני חפץ ליתן אותם עצמם.

הדין עם מי?

הערות

^[2] רש"י. וראה הערה בדברי רש"י אלו, בתחילת דברי הגמרא על משנה זו.

^[3] בכל סוגייתנו מבואר, שאשה חללה אינה אוכלת בתרומת בעלה, ואף שהיה מקום לומר שהואיל ומכח הבעל היא אוכלת ופסול חללות אינו אלא זרות בעלמא, אין היא מפסדת בשל כך את זכותה [קהלות יעקב הנדמ"ח סימן מ ; ולעיל בהערות נו ב ונז א הובאו הוכחות לדין זה מן המשנה והסוגיא שם].

^[4] הגמרא מביאה ברייתא להוכיח את עיקר דין "קנינו שקנה קנין" שאוכל בתרומה; ולכאורה הדבר מבואר בסיפא של משנתנו: בת ישראל שניסת לכהן והכניסה לו עבדים, הרי אלו יאכלו בתרומה, ומוכח שהאשה, שהיא "קנינו שקנה קנין", אוכל בתרומה. וביארו התוספות: אם משום הסיפא של המשנה "הוה אמינא דאכלי מכח האשה עצמה שאוכלת" כדין אשת כהן שאוכלת בתרומה "ולא מכח הבעל משום קנינו שקנה קנין", ואילו היה כן לא היה מקום לקושיית הגמרא, שהרי זו חללה היא, וכיון שהיא עצמה אינה אוכלת, הרי שאף את עבדיה לא תאכיל, "להכי פריך מברייתא דקתני: קנינו שקנה קנין אוכל", והיינו שהבעל הכהן הוא זה שמאכיל את קנין קנינו בתרומה, "ואם כן אפילו אינה אוכלת" שחללה היא "יש להם לאכול". ולא ביארו התוספות, אם מלבד מה שהבעל מאכיל את קנין קנינו אף האשה עצמה מאכלת את עבדיה בתרומה, או שמא אין זו אלא "הוה אמינא", אבל מאחר שלמדנו דין "קנינו שקנה קנין", שוב אין עבדי האשה אוכלים אלא מטעם זה, ולא מכח האשה; והרש"ש כתב ללמוד מדברי התוספות בעמוד זה כפי הצד השני, וראה שם. וכן משמע מדברי רש"י בסיפא של משנתנו, שכתב: בת ישראל שניסת לכהן, אפילו עבדי מלוג שאינן שלו יאכלו דהיינו קנינו שקנה קנין, וילפינן בגמרא דקנינו שקנה קנין אוכל, הרי למדת מדבריו שאם לא שחידשה תורה דין קנינו שקנה קנין אוכל, לא היו אוכלים עבדיה בתרומה [וראה היטב בהערה הבאה בשם רבינו עקיבא איגר]. ג. כל זה אינו אלא באשת כהן שאין לה זרע קיים מן הכהן, אבל אם יש לה זרע קיים מן הכהן [ואפילו היה זה זרע זר], שהיא עצמה אוכלת בתרומה ממאמר הכתוב: "ויליד ביתו הם יאכלו בלחמו" קרי ביה "יאכילו" בלחמו, הרי עבדיה אוכלים בתרומה מכוחה, וכמבואר בברייתא לקמן סז א "הניח בנים, עבדי מלוג אוכלים כדרך שהיא אוכלת"; ואולם אם נתחללה האשה לא יאכלו עבדיה בתרומה, שהרי מכחה בלבד הם אוכלים, וראה ברש"ש הנ"ל.

^[5] כתב רש"י: "ועבדיו שקנו עבדים" גרסינן, וביאר רבינו עקיבא איגר [ראה ליקוטים חדשים לרעק"א] את כוונת רש"י בדרך אפשר, שהוא בא לאפוקי שלא נגרוס "ועבדיה" [של האשה] שקנו עבדים, כי אלו באמת אינם אוכלים, ועל דרך שכתב החינוך במצוה ר"פ שעבדי העבדים שקנו עבדים אין אותם עבדים אוכלים בתרומה. וסבירא ליה לרבינו עקיבא איגר, שהוא הדין אם עבדי האשה קנו להם עבדים, שאינם אוכלים בתרומה. וראה עוד שם שהביא מדברי הרמב"ם שאף עבדי האשה שקנו עבדים יאכלו בתרומה, ולמד רעק"א מזה, שהרמב"ם חולק על החינוך.

^[6] כתב רש"י: ואם תאמר: מה שקנה עבד קנה רבו, ולמאי איצטריך קרא לרבויינהו?! משכחת לה כגון שנתנו לו לעבד מנה על מנת שאין לרבו רשות בו, והלך העבד וקנה באותו מנה עבד לעצמו.

^[7] שהרי זה כאילו אמרה תורה: "וכהן כי יקנה קנין כספו נפש הוא יאכל בו", רש"י.

^[8] בקובץ הערות כתב לבאר את ההוכחה מן הברייתא שהכהן הוא זה שמאכיל את קנין קנינו בתרומה: הואיל ומבואר שאף קנינו של עבד אוכל בתרומה, וקנין העבד ודאי אינו אוכל בתרומה אלא מכח אדון אדוניו ולא מכח אדונו שלו, כי רק באשה יש לומר שיש לה דין עצמי באכילת תרומה, ומכח דין זה מאכלת היא אף את עבדיה, אבל עבד שאינו אלא כבהמת האדון, אין קנינו אוכל אלא מחמת אדוני אדוניו, וכיון שהברייתא כורכת דין קנין האשה וקנין העבד כאחד, הרי משמע כדין זה כן דין זה, [ואולם לשון התוספות ישנים הוא: "וכיון דמקרא נפיק סלקא דעתין דאין חילוק בין אוכלת לאינה אוכלת, דמכח הכהן יש להם לאכול"]. וראה לשון רש"י שכתב בד"ה גזירה [לקמן בעמוד זה] בביאור קושיית הגמרא כאן: דלא גרעה הך חללה מעבד שקנה עבדים.

^[9] ואף שמכח בעלה אוכלים העבדים ולא מכחה וכפי שנתבאר לעיל, מכל מקום היא זו שנקראת ה"מאכיל", ובהמשך הסוגיא מבואר, שאף זרע זר שיש לבת ישראל מכהן, נקרא "מאכיל".

^[10] רש"י. במשנה דלקמן פירש רש"י: הערל, שמתו אחיו מחמת מילה; ותמה עליו הריטב"א שם מסוגייתנו, דמשנינן כאן "פומייהו כאיב להו", וזה אין שייך בערל שמתו אחיו מחמת מילה! ותירץ: אפשר שייבלע בו דמו, או שיתחזק ויתחלפו סמניו, ראה שם.

^[11] כתב רש"י: והוא הדין נמי אי כשר הוה שנולד מישראל כשר, נמי אין אוכל ומאכיל אם אמו, והא דנקט לאותובי "ממזר" משום דמתניתין היא לקמן סט ב.

^[12] בקובץ הערות כתב שהוא גזירת הכתוב.

^[13] יש להסתפק לפי תירוץ הגמרא, האם קנין שאינו אוכל מחמת שהוא טמא, הרי הוא מאכיל את עבדיו בתרומה? וראה בקרן אורה ד"ה אמר, שצידד לומר בדעת הירושלמי, שקנין טמא אינו מאכיל, ראה שם.

^[14] רש"י. והקשה הרמב"ן על גירסת רש"י: ליקשי מן האשה עצמה [שנישאת לכהן בהיתר], שלא תאכל גזירה שמא תאכל לאחר מיתת בעלה; ולפיכך כתב: וגירסא דמחוורא טפי, "בת ישראל [כשירה] שניסת לכהן, לא תאכל גזירה שמא תאכל לאחר לאחר מיתה", ואכן קושיית הגמרא היא ממנה עצמה, וכל שכן עבדיה. והתוספות כתבו, שאף לגירסת שלפנינו, הקושיא היא הן ממנה עצמה והן מעבדיה, ראה דבריהם ודברי הרמב"ן. ואולם, מדברי רש"י שהביא את משנתנו כהוכחה שבת ישראל הניסת לכהן מאכלת את עבדיה בתרומה, משמע קצת שלא כדברי התוספות.

אחוותא [אחיות] תאומות היו, ומבניהן יצאו אנשים גדולים.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

were twin sisters, and became the matriarchs of families of distinguished Torah scholars.

The Gemara asks: Are women not commanded to be fruitful and multiply? Didn’t Rav Aḥa bar Rav Ketina say that Rabbi Yitzḥak said: There was an incident with a certain woman who was half-slave and half-free woman and therefore could marry neither a Canaanite slave nor a Jew, and they forced her master and he made her a free woman. Presumably, the reason the court forced her master to free her was so that she could fulfill the mitzva to be fruitful and multiply. Rav Naḥman bar Yitzḥak said: The reason they forced her master to free her was because others treated her in a loose manner. Since she knew that she could not marry she engaged in promiscuous activity, and the court forced her master to free her in order to save her and others from sin.

MISHNA: A widow married to a High Priest, and a divorcée or a yevama who performed ḥalitza [ḥalutza] married to a common priest are all unions prohibited by Torah law. If one of these women brought with her into the marriage slaves of usufruct [melog] property or slaves of guaranteed investment, then the slaves of usufruct property do not partake of teruma but the slaves of guaranteed investment do partake of teruma.

And these are slaves of usufruct property: They are those with regard to whom the couple stipulated that if the slaves die, their death is her loss, and if they increase in value, their increase is her gain. Although the husband is obligated in their sustenance, they do not partake of teruma, as they belong to her, not to him. He owns only the right of their use while he is married to her. And these are slaves of guaranteed investment: They are those with regard to whom the couple stipulated that if they die, their death is his loss, and if they increase in value, their increase is his gain. Since he bears financial responsibility for compensating her in the event of their loss, they partake of teruma, as they are considered his property.

In the case of an Israelite woman who married a priest in a halakhic marriage and who brought slaves with her into the marriage, whether they are slaves of usufruct property or slaves of guaranteed investment, they partake of teruma. And in the case of the daughter of a priest who married an Israelite and who brought slaves with her into the marriage, whether they are slaves of usufruct property or slaves of guaranteed investment, they do not partake of teruma, although, as she is the daughter of a priest, it is permitted for her and her slaves to partake of teruma beforehand.

GEMARA: The mishna states that if a priest married a woman forbidden to him, his wife’s slaves of usufruct property do not partake of teruma. The Gemara asks: Why is this so? Let this case be like that of his acquisition who acquired an acquisition, as it is taught in a baraita: From where is it derived with regard to a priest who married a woman and acquired slaves that they partake of teruma? As it is stated: “But if a priest buys any soul, the purchase of his money, he may eat of it” (Leviticus 22:11).

And from where is it derived with regard to both the wife of a priest who acquired slaves and a priest’s slaves who acquired slaves, that the acquired slaves may also partake of teruma? As it is stated: “But if a priest buys any soul, the purchase of his money, he may eat of it,” which is interpreted to mean: If his acquisition acquired an acquisition, the latter partakes of teruma. Here too, since the slaves of usufruct property belong to his wife, it should be permitted for them to partake of teruma.

The Gemara answers: The principle is that anyone who is fit to partake of teruma can enable others to partake of teruma, and anyone who does not partake of teruma cannot enable others to partake. Since the priest’s wife in this case does not partake of teruma, as her marriage is forbidden, her slaves do not partake of teruma either.

The Gemara asks: And is it so that one who does not partake of teruma cannot enable others to partake? But aren’t there the cases of a priest who is uncircumcised because it was considered too dangerous for him and all impure priests, who do not partake of teruma, and yet they enable their wives and slaves to partake of teruma? The Gemara answers: The difference is that there, in those cases, there is no inherent disqualification rendering them unfit to partake of teruma. The hindrance to their partaking of teruma is tantamount to a situation where their mouths hurt, and that is why they refrain from eating teruma. They retain, however, the fundamental right to partake of teruma, and therefore they can enable others to partake as well.

The Gemara asks: But isn’t there the case of a son born from an incestuous or adulterous relationship [mamzer], who does not partake of teruma yet enables others to partake? If an Israelite woman was married to a priest and was subsequently widowed or divorced, and a child from that union married a mamzer and then had a child, in that case, even if the woman’s child is dead, she partakes of teruma due to her grandchild, as she has a living descendant from a priest, although that descendant is a mamzer. Although this child does not partake of teruma, he enables his grandmother to partake of it.

Ravina said that the above principle is referring to the case of an acquisition who partakes of teruma. If the acquisition of a priest partakes of teruma, he enables others to partake, whereas an acquisition who does not partake, e.g., his forbidden wife, cannot enable others to partake.

And Rava said a different solution. By Torah law, the forbidden wife’s slaves indeed partake of teruma, as they are included in the category of: His acquisition who acquired an acquisition. And it was the Sages who issued a decree prohibiting them from partaking of teruma, so that the woman unlawfully married to a priest would say: I do not partake of his teruma and my slaves do not partake of it either, so that she will realize that she is not a valid wife, but rather she is like a prostitute to him. Her husband will therefore come to divorce her, which is the desired outcome.

Rav Ashi said a different reason for the prohibition: It is a rabbinic decree lest she have those slaves partake of teruma even after the death of her husband the priest. As long as he is alive, they are permitted to partake of teruma, as she is considered his acquisition and they belong to her. Once he dies, she is no longer his acquisition.

The Gemara asks: However, if that is so, that the decree is lest she have those slaves partake of teruma after her husband’s death, any Israelite woman who marries a priest should not enable her slaves of usufruct property to partake of teruma either, due to the same rabbinic decree, lest she have them partake of teruma after her husband’s death.

Rather, Rav Ashi said that the decree is dealing with a widowed priestess, the daughter of a priest, who then married the High Priest, as she is likely to rationalize enabling her slaves to partake of teruma after the death of the High Priest as follows: Initially, my slaves partook of the teruma of my father’s house. I then married this man, and they partook of the teruma of my husband. And now that my husband died, I have returned to the original circumstance, and therefore they may once again partake of my father’s teruma. And she does not realize that this is not so, as initially she did not render herself a woman disqualified from marrying a priest [ḥalala], but now, by marrying a High Priest unlawfully, she rendered herself a ḥalala, and both she and her slaves do not partake of teruma even upon returning to her father’s house.

The Gemara asks: This works out well as an explanation of the mishna, with regard to a widowed priestess. However, if that widow who married a High Priest was an Israelite woman, what can be said? There is no reason for the decree in that case. The Gemara answers: With regard to widowhood, the Sages did not distinguish between one type of widow and another. Once they issued a decree due to one widow, they applied it to all widows.

It was stated: With regard to a woman who brings appraised, guaranteed property into her marital contract with her husband, he is obligated to return it at the conclusion of the marriage. Upon collection of her marriage contract, e.g., following divorce, if she says: I am taking my belongings, and he says: I am willing to give you only their monetary value, the halakha favors whom? Rav Yehuda said:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ועבדי מלוג אמאי לא יאכלו בתרומה להוי כקנינו שקנה קנין. איכא למידק ולותיב מסיפא דמתני' דקתני בת ישראל שנשאת לכהן והכניסה לו עבדים בין עבדי מלוג בין עבדי צאן ברזל הרי אלו יאכלו ולקשי לי' בהדיא מ"ש רישא ומ"ש סיפא ואיכא למימר אי ממתני' ה"א עבדי מלוג מחמתה הן אוכלין שכל זמן שהיא אוכלת עבדיה אוכלין זכות הוא שזכתה תורה לאוכלין שיאכילו וככהנים עצמן עשאן הכתוב אבל ברייתא דמרבי מוכהן כי יקנה נפש וגו' אפילו קנינו שקנה קנין אלמא קנין דכספי כקנינו ואוכל מחמתו ואע"פ שאין אותו קנין ראשון אוכל.

והא דתניא ועבדיו שקנו עבדים. פירש"י ז"ל בשהקנה להם אחר מנה על מנת שאין לרבו רשות בו יקנו בו עבדים. ושמעתי' אתא כשמואל אבל לרב צריך לומר כגון שהקנה להם אחר ואמר להם הרי מעות הללו נתונין לכם במתנה ובלבד שלא יהא לרב בהן אלא שתקנו בהם עבדים וישמשו אתכם אבל אמר להם מה שתרצו תעשו קנה רבו כדמפורש בפ' בתרא דנדרים (דף פ"ח) ובירושלמי כיני מתני' בשנתן לו אחד מנה ע"מ שאין לרבו רשות בו ויש מפרשין שמעמידין אותה בעבד מעוכב גט שחרור שאין לרבו רשות בנכסים ואעפ"כ אוכל בתרומה כדאמרינן בבריתות (דף ס"ד) מעוכב גט שחרור אוכל בתרומה, ולא דאיק.

ה"ג רש"י ז"ל: אלא מעתה בת ישראל שנשאת לכהן לא תאכיל בתרומה גזירה שמא תאכיל לאחר מיתה. ופי' לא תאכיל בעבדי מלוג וקשיא וליקשי מינה גופא שלא תאכל גזרה שמא תאכל לאחר מיתה וכי תימא שאני היא דידעה דמחמת בעלה אכלה אי הכי עבדים נמי מחמתה אכלי כל זמן שתאכל יאכלו כל זמן שאינה אוכלת לא יאכלו ומאי קושי' ותו ליקשי נמי ממזר כדמקשי' מעיקרא ולימא דלא יאכיל גזרה שמא יאכיל לאחר מיתה.
וגרסא דמחוורא טפי בת ישראל שנשאת לכהן לא תאכל גזרה שמא תאכל לאחר מיתה, ומדידה מקשי' וכ"ש עבדים.

ואלו הן עבדי צאן ברזל [וכו'] הואיל וחייב באחריותן יאכלו. מכאן נראה דכל שלא שם וקבל עליו אחריות אין להם דין נכסי צאן ברזל אלא דין נכסי מלוג ואף על פי שהכניסתן לו וכתבן לה בכתובה דהא הכא הכניסה לו עבדי מלוג קתני. וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפרק ט"ז מהלכות אישות (ה"א) ונראין לי דבריו מכאן. וכן משמע לי מן התוספתא דתניא בתוספתא (פ"ט ה"א) הכניסה לו עבדים בדמים נוטלתן בדמים ילדים נוטלתן נערים נערים נוטלתן זקנים פירוש שהכניסתן שלא בדמים דאלמא כל שלא שמאן בדמים נכסי מלוג הן ונוטלתן כמות שהן. ואף על פי שרש"י פירש כאן (בד"ה הכניסה לו) נכסי מלוג שהכניסה לו ואינה כותבת עליו בכתובה ומשיירת לעצמה ע"כ. דברי הרמב"ם נראין לי עיקר דמסתמא כל שמכנסת לו כותב לה ועוד מכנסת אינה משיירת.

ועבדי מלוג אמאי לא יאכלו בתרומה להוי כקנינו שקנה קנין וכו'. ואי קשיא לך אמאי לא אקשינן מסיפא דמתניתין גופא דקתני בת ישראל שנשאת לכהן והכניסה לו בין עבדי מלוג בין עבדי צאן ברזל הרי אלו יאכלו. איכא למימר דאי מסיפא הוה אמינא שאני התם דאיהי קא אכלה והלכך עבדיה בשבילה נמי אכלה מחמתה, דכל שהיא אוכלת הרי היא ככהן עצמו ואוכלין עבדיה בשבילה דזכות הוא שזכתה לו תורה. אבל מהא דקתני קנינו שקנה קנין משמע ליה דכל שהוא קנינו של כהן אף על פי שאין קנין עצמו אוכל קנינו של קנין אוכל.

הגר"ח ז"ל אשה שקנתה עבדים ועבדיה שקנו עבדים מנין. ורש"י ז"ל גריס ועבדיו שקנו עבדים מנין. ופירש הוא ז"ל בשנתן להם אחר על מנת שאין לרבן רשות בהן. ואף גירסתו של ר"ח נראה שצריכין אנו לפרש כן דעבדיה שקנו עבדים נמי היינו עבדיה ואתיא כשמואל דאית ליה הכי בפרק בתרא (דנדרים פח, א) גבי המודר הנאה מחתנו אבל לרב דאמר התם מה שתרצה עשה קנה יתהון בעל לא אפשר לאוקמה להא דהכא בדהכין. ולפי מה שכתבתי בפרק קמא דקדושין (כג, ב) גמ' עבד כנעני קונה עצמו כו' דאפילו לשמואל אין יד לעבד בלא רבו וקנה יתהון בעל ואפילו באומר על מנת שאין לרבך רשות בהן, הא לא מתוקמא לא כרב ולא כשמואל. אלא אפשר לפרש בדיהיב להו אחר מנה על מנת שלא יהא בהן וכו' אלא שיקנו בו עבדים שישמשום, אבל בירושלמי (בפרקין ה"א) משמע דכל כהאי גונא לא אכלי, דכיון דאין לרבו רשות בהן כלל בכל כי האי גוונא לא אכלי, דכלהו כי אכלו מכחו של כהן קא אכלי דגרסינן התם ר' יעקב בר אחא רבי הילא בשם ר' אלעזר בעבד שקנה עבדים על מנת שיהא לרבו רשות בהן היא מתניתא אבל בעבד שקנה עבדים על מנת שלא יהא לרבו רשותן בהן קנינו הוא. פירש קנינו של עבד בלחוד ולית ליה לכהן קנין כלל בגוייהו, הלכך לא אכלי. ואמר ר' יעקב בר אחא רב הונא בשם ר' אלעזר עבד שקנה עבדים על מנת שלא יהא לרבו רשות בהן ומת כל הקודם זכה בהן, והכא לאו קנין קנינו הוא, ולפי גירסא זו משמע דאיכא לאוקמה בדיהיב להו אחר מנה על מנת שישמשום להן ולכל מי שירצו, והם קנו אותן על מנת שישמשו האדון והוו להו כנכסי מלוג של אשתו שהגוף שלה והפירות לבעל. אלא דקשיא לי אם זו היא סברתו של ר' אלעזר דירושלמי, והא עבדי מלוג שלה לאחר מיתת הבעל אוכלים מחמתה אף על פי שאין ליורשין בהן כלום, הכא נמי בשקנו עבדים על מנת שאין לרבן רשות בהן מפני מה אין אוכלין מחמת העבדים ממש שאוכלין. ואפשר לי לומר דהתם שאני שאוכלת דכל שהיא אוכלת עבדיה אוכלין, וכדתניא בהדיא לקמן עבדי מלוג אוכלין כדרך שהיא אוכלת, אבל אלמנה וגרושה דמתניתין שהיא אינה אוכלת כלום אף הן אינן אוכלין, לפי שאינן אוכלין לא מחמתו ולא מחמתה וההיא דירושלמי אאלמנה וגרושה דמתניתין קאי כנ"ל.

ה"ג אלא מעתה בת ישראל שנשאת לכהן לא תאכל בתרומה שמא תאכל לאחר מיתה. ומדידה קא מקשינן וכל שכן מעבדיה. ורש"י ז"ל גריס לא תאכל שמא תאכיל. והגירסא הראשונה מחוורת יותר, דאלו לגירסא זו מאי גזרה איהי לא אכלה מחמת מיתת בעלה לעבדיה תאכיל, אלא מאי אמרת דלמא איהי גופיה נגזור שמא תאכל ותאכיל, אם כן עיקר קושיא משמא תאכל היא הוא.

ולא מיפקדא כלומר וכי כך הלכה דלא מפקד' והא אמר ר' חנינא וכו' ואל שדי יתן לנו חנינא: סליק פרקא:

אלמנה לכהן גדול

אלמנה לכ"ג גמ' אמאי ולהוי כקנינו שקונה קנין דתניא וכו' וא"ת לפום דעתא דמק' ליפרך מ"ש מסיפא דקתני בת ישראל לכהן עבדי מלוג יאכלו ואע"ג דדידה נינהו אלמא קנינו שקונה קנין ואוכל בתרומה וכו' י"ל דשאני סיפא שהוא אוכלתג"כ והויא לה ככהן עצמו אבל רישא שהיא אינה אוכלת היו להם לאכול מחמת קנינו שקנה קנין ולהכי פרכי' ממתני':

גרש"י ז"ל ועבדיו שקנו עבדים ופירשה רבי' ז"ל כשנתנום להם על מנת שאין לבעלים רשות בהם דאי לאו קנינו ממש הם דמה שקנה עבד קנה רבו ורבי' ז"ל חדא מיניהו נקט דלמאן דסבר התם דבעי שיאמר מה שתרצ' עשה ה"נ דאמר הכי ומ"ד התם דמה שקנה עבד קנה רבו עד שיאמר שיהא לדבר ידוע כגון מה שאת נושאת ונותנת לפיך ה"נ שנתנו להם עבדים ע"מ שאין לרב להם שום זכות אלא שישמשו לעבדים ואעפ"י שאין שום זכות והנאה לאדון הכהן בעבדים אלו השניים גזרת הכתוב הוא שיהיו אוכלים בתרומת כיון דקנינו הם ויש שפירשוה אפי' כשנתנום לעבדיו מתנה סתם וכגון שהפקיר עבדיו שקנו עצמם ונכסיהם לנפשם אלא שמעוכבים גט שחרור ובמסק' דכריתות (דף כ"ד) דמעוכב גט שחרור אוכל בתרומה וה"ה להני:

גרש"י ז"ל אלא מעתה בת ישראל שנשאת לכהן לא תאכל בתרומה גזרה שמא תאכל לאחר מיתה פי' לא תאכיל עבדיו בתרומה ולא נהירא דהא ליכא למגזר דבעודה תחתיו הית' היא אוכלת ולפי' עבדיה אוכלים אבל לאחר מיתה כיון דאיהי לא אכלה היאך תאכיל. והגרסא הנכונה לא תאכל בתרומה גזרה שמא תאכיל לאחר מית' דקסבר דבזכותו יכול' להאכיל כל ימי מגר אלמנות' בביתו ומדידה מקשי' דנגזור וכ"ש מעבדיה וגרש"י יש לפרש גזירה שמא תאכיל להם ותאכל היא ג"כ:

מעיקרא אכלי בתרומה דבי נשא אינסיבא ליה להאי אכלי בתרומה דגברי פירש ואף על גב דאנא לא הוה אכילנא לא אפסידי כלום מפני זכות שלי:

איתמר המכנסת שום לבעלה פי' נכסי נדוניא ששמם עליו בדמים ידועים וקבלם בנכסי צאן ברזל וכשב' לגרשה היא אומרת כלי אני נוטלת פי' בשווייה והוא אומר דמים אני נותן כמ' שקבלתי עלי רב יהודה אמר הדין עמה והלכתא כוותיה:

עבדי מלוג לא יאכלו בתרומה. וא"ת למ"ד קנין פירות כקנין הגוף דמי אמאי לא יאכלו הא אית ליה בגווייהו פירות וי"ל דגבי תרומה כיון דהויא מן התורה בעינן קנין הגוף דכתיב כי יקנה נפש. וה"נ אמרינן מחוסר גט שחרור אוכל בתרומה אע"ג דאין (לבעל) [להאדון] בו שום פירות ששחררו מ"מ כיון דגופו קנוי דצריך גט אוכל בתרומה:

ועבדים שקנו עבדים. פ"ה וא"ת הא למה לי קרא מה שקנה עבד קנה רבו וי"ל דאצטריך היכא שנתנו לו ע"מ שאין לרבו רשות בו וא"ת לר"מ דאמר (איהו) בקדושין (כ"ד) דאפ"ה לא קני ליה עבד דקני ליה רבו משום דאין קנין לעבד בלא רבו מאי איכא למימ' וי"ל דלר"מ נימא דעיקר קרא לאשה שקנתה עבדים ואגב אשה נקט עבדים שקנו עבדים וא"ת והא אשה נמי אמרינן מה שקנתה אשה קנה בעלה וי"ל דהכא מיירי שנתנו לה במתנה ע"מ שאין לבעלה רשות בהן ובמתנה זכתה ואין הבעל אוכל פירות. וא"ת ואמאי לא פריך מגופה דמתני' בת ישראל שנשאת לכהן והכניסה לו בין עבדי מלוג בין עבדי צאן ברזל אלמא קנינו שקנה קנין אוכל וי"ל דאי מהתם הוה ידע תלמודא שפיר דמשנינן דשאני התם שהיא אוכלת ולכך עבדיה אוכלין מכחה. אבל הכא שאינה אוכלת לא אכלי עבדיהם דהיינו כדמשני כל האוכל מאכיל וכו' אבל פריך מהא דקאמר מכח הפסוק דקנין כהן שקנה קנין אוכל וכיון דמקרא נפיק ס"ד דאין חילוק בין אוכלת לאינה אוכלת דמכח הכהן יש להם לאכול ומ"מ משני דווקא האוכל קאמר קרא דמאכיל אבל קנין שאינו אוכל אינו מאכיל:

ת"ל וכהן כי יקנה נפש קנין כספו דדרשינן וכהן כי יקנה כספו נפש יאכל וכו'. וא"ת והא אצטריך לקמן לפצוע דכא כהן שנשא בת גרים. וי"ל דמיתורא דנפש קא דריש:

אלמנה לכ"ג גו"ח לכ"ה הכניסה לו עבדי מלוג ועבדי צאן ברזל. עבדי מלוג לא יאכלו בתרומה, עבדי צאן ברזל יאכלו. ואלו הן ע"מ אם מתו מתו לה ואם הותירו לה. אע"פ שהוא חייב במזונותיהן לא יאכלו בתרומה. ואלו הן עצ"ב אם מתו מתו לו ואם הותירו הותירו לו הואיל והוא חייב באחריותן הרי אלו יאכלו, בת ישראל שנשאת לכהן והכניסה לו בין ע"מ ובין עצ"ב ה"א יאכלו ובת כהן שנשאת לישראל והכניסה לו בין ע"מ ובין עצ"ב ה"א לא יאכלו. פי' עצ"ב הם אותן שכתבתם בכתובה וקבלן עליו הבעל בשומא ובאחריות. וע"מ הם אותם שלא הכניסה לו בכתובה והגוף הוא שלה ואין לבעל עלי' אלא פירות. וע"מ כיון שהגוף היא לאשה אם מתו לה. ואם הותירו לה. ואעפ"י שהבעל חייב במזונותיהן מפני שנעשית חללה בבעילת זנות. גם כעבדי' אין אוכלים. ועצ"ב דהגוף לבעל ואם מתו לו ואם הותירו לו הם אוכלים ובת ישראל שנשאת לישראל כמו שהיא אוכלת גם עבדי' נמי אוכלים, ובת כהן שנשאת לישראל כמו שהיא אינה אוכלת גם עבדי' אינם אוכלים.

ומקשה וע"מ אמאי לא יאכלו בתרומה ליהוי כקנינו שקנה קנין דתניא מנין לכהן שנשא אשה וקנה עבדים שיאכלו בתרומה שנאמר וכהן כי יקנה נפש קנין כספו פי' קנין כספו יתירא הוא ולרבות קנינו שקנה קנין כגון אשתו שקנתה עבדים מנ"מ שלה ועבדיו נמי שקנו עבדי'. וא"ת מה שקנה עבד קנה רבו וקנינו היכי משכחת לה, כגון שנתנו לו נכסים במתנה ע"מ שאין לרבו רשות בהן ונהי דהיא לא אכלה מפני שהיא זכה עבעדי' יאכלו מחמת שהן כספו קנינו וקניינו של כהן, ופריך רבינא כל קנין שאוכל מאכיל וכל קנין שאינו אוכל אינו מאכיל.

ור"א מדאורייתא מיכל אכלי ורבנן הוא דגזרי בהו כדי שתאמר אני איני אוכלת' עבדי אינן אוכלין זונה היא אצלו, הלכך אתי לאפוקי:

הא דתנן אלמנה לכ"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט והכניסה לו (נכסי) [עבדי] מלוג לא יאכלו אסקוה רבא ורב אשי בתראי דמדרבנן היא אבל מדאורייתא אכלי דלא גרע מקניינו שקנה קנין דתניא מנין לכהן שנשא אשה וקנה עבדים שיאכלו בתרומה שנאמר וכהן כי יקנה נפש קנין וכו' אפילו קניינו שקנה קנין אוכל ומיהו רבינא ס"ל דמדאורייתא נמי לא אכלה דכל קנין שאוכל מאכיל קנין שאינו אוכל אינו מאכיל אבל מידי דלא קנין הוא אע"פ שאינו אוכל מאכיל שהרי ישראל אע"פ שאין אוכלים ומאכילין אם אמו שהיתה בת ישראל לכהן כדאיתא במתני':

איתמר המכנסת שום לבעלה הוא אומר (כלי) [דמים] אני נותן והיא אומרת כלי אני נוטלת רב יהודה אומר הדין עמה משום שבח בית אביה והלכתא כותיה וכ"ש אם אמרה דמים אני נוטלת שהדין עמה משום דינא ולא משום שבח בית אביה תניא כותיה דרב יהודה המכנסת שום לבעלה אם רצה הבעל למכור לא ימכור מכרו שניהם לפרנסה היה מעשה לפני ר"ג ואמר הבעל מוציא מיד הלקוחות. כתב הרב אלפס הא מילתא דר"ג בעיא ולא אפשיטא שפיר ולא עבדי' בה עובדא ואבא מרי ז"ל כתב מכרו שניהם לפרנסה כיון שלקח מן האיש וחזר ולקח האשה. וכ' רש"י לא מבעיא אשה עצמה שמוציאה מן הלקוחות אפי' בחיי בעלה כיון שיכולה לומר בשעת גביית כתובה כלי אני אני נוטלת אשתכח דדילה נינהו ומצי למימר נחת רוח עשיתי לבעלי אלא אפילו הבעל עצמו במקום אשה קאי ומוציא מיד הלקוחות מכח האשה. ומכרו שניהם לפרנסה רבותא נקט אפילו לפרנסה ששניהם צריכין לו אפ"ה הבעל מוציא מיד הלקוחות ולא מבעי' מה שהכניסה לו מטלטלין שהאשה מוציאה מיד הלקוחות אפי' בחיי בעלה וכן הבעל מכוחה אלא אפי' הכניסה לו קרקעות וקבלם עליו הבעל נמי שיכולה לומר בשעת גביית כתובה קרקעותי אני נוטלת אשתכח דדילה נינהו ואם מכרם הבעל האשה מוציאה מיד הלקוחות אפי' בחיי בעלה וכן אם לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה מה שלקח מן האשה הוא בטל מיד שיכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי כיון שנטל הבעל עליו. (אבל נכסי מלוג שהגוף שלה אמרי' בפ' ח"ה שאינה יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי). ואפי' בחיי הבעל מוציאה מיד הלקוחות ולכך נהגו בנרבונה לכתוב בכתובה הוא נתן לה קרקע פלוני והיא הביאה לו בנדונייתה כדי שתוכל לטרוף מן הלקוחות בחיי הבעל אם מכרן. וכן אם לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה כיון שיכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי נמי א)שלקח מן האשה היא ותוציא מהלקוחות אפלו בחיי בעלה ולפיכך אמר רשב"ג שהבעל מוציא מיד הלקוחות מכח האשה. ופ' השולח פי' בדין נכסי האיש והאשה ודין אפותיקי סתם ודין אפותיקי מפורש. ומיהו מילתא פשיטא היא דנכסי הבעל אינה מוציאה מיד הלקוחות אם מכרם הבעל עד שעת גביית כתובה והיינו דאמר פ' האשה שנפלו לה. אבעי לזבוני מי לא מזבין. ורש"י פי' ל"מ אם מת הוא או גרשה שהאשה מוציאה מיד הלקוחות אם מכר הוא בלא דעתה אלא אפי' מתה היא הוא מוציא מיד הלקוחות דשעת מכירה לאו מכירה ודאית היא שמא ימות הוא ונמצאת מכירה שלא כדין והראב"ד פי' מכרו שניהם לפרנסה כגון שמכר האחד בפני חברו וקא' רשב"ג שאם מכרה האשה בפני בעלה הבעל מוציא מיד הלקוחות. זהו לשונו מה שפסק הרב אלפס דרבנן דאמרי עובר לית ליה זכייה מסתברא כוותייהו דרבא קאי כרבנן בפ' מי שמת ואביי פליג עליה וכו' וקי"ל אביי ורבא הלכה כרבא וכבר כתבתי דבר זה בפרק מי שמת. מצאתי כתוב בחדושי שחדשתי לפני אבא מארי ז"ל שמעשה היה בלוניל לפני הראב"ד ז"ל ולפני זקני הרב ר' משולם ולפני הרב ר' שמואל ב"ר משה ע"ה באחד שנתן מתנה לבנו קודם ארבעים יום ליצירתו והיה מחלוקת ביניהם יש מהם שאמרו שהמתנה מתנה הואיל ודעתו של אדם קרובה אצל העובר ויש מהם שאמרו שאין המתנה מתנה דכיון דארבעים יום קודם ליצירתו מיא בעלמא הוא וכמו דלא עיברה כלל דמיא ונגמר הדין ע"פ רובם שהמתנה מתנה ולאבא מארי ז"ל היה מסתברא כדברי היחיד שאין המתנה מתנה:

תוס' בד"ה מנין לכהן כו' דה"א דאכלי מכח האשה עצמה שאוכלת ולא מכח הבעל משום קנינו כו' עכ"ל יש להקשות דסברת המקשה הפוכה מהמתרץ דהשתא לפי סברת המקשה עדיפא ליה קנינו שקנה קנין מאוכל מכח האשה עצמה דבקנינו שקנה קנין בעי למימר דאפילו אינה אוכלת יש להאכיל אע"ג דבאוכל מחמת אשה עצמה אינן אוכלין אא"כ אוכלת וסברת המתרץ במסקנא הוא בהיפך דגריעא אוכל משום קנינו שקנה קנין מאוכל מחמת ממזר עצמו דשאין אוכל מאכיל בו ובקנינו שקנה קנין אין אוכל אינו מאכיל וי"ל דהא דגריע אוכל מחמת אשה עצמה היינו משום דהיא גופה אינה אוכלת ומאכלת אח"כ אלא מכח הבעל ולא דמיא לממזר שמאכיל מחמת עצמו ודו"ק:

בפרש"י בד"ה והרי ממזר בת ישראל כו' וה"ה נמי אי כשר הוה כו' והא דנקט לאותובי ממזר כו' עכ"ל נראה דה"ה דה"מ למנקט בת ישראל שניסת לממזר ולא ילדה בן דכיון דניסת לממזר נעשית חללה מן התרומה ואינה אוכלת ומאכלת אמה אלא דנקט הכי משום דמתני' היא:

בד"ה גזירה שמא תאכיל לאחר מיתה כו' ואי אמרינן יאכלו כו' משום קנינו שקנה קנין דלא גרעה הך חללה מעבד שקנה כו' עכ"ל יראה לדקדק מפירושו דמאשה שקנתה עבדים דקתני בברייתא לא פריך מידי מעקרא דאיכא לפלוגי בין אשה חללה דפסולה לינשא לכהונה לאינה חללה דכשירה לינשא לכהונה אלא דמעבדים שקנו עבדים פריך שפיר דלא גרעה הך חללה מעבדים שפסולים נמי לכהונה דהא דעבדים אוכלין ודאי לא עדיפי מחללה כדפרכינן והרי ערל כו' ויתיישב לפירושו דלא ה"מ להקשות בסיפא כמו שהקשו התוס' דהא הסיפא לאו בחללה קמיירי וק"ל:

בתוס' ד"ה עבדי מלוג כו' אפילו למ"ד קנין פירות כו' עכ"ל ואפילו למאי דמוקי לה דלא יאכלו משום גזירה אי הוי קנין פירות כקנין הגוף חשיב כקנין כספו לא שייך למיגזר דמשום דידיה קאתי כמו עבדי צאן ברזל ואברייתא דמרבה קניינו שקנה קנין מריבוי דקרא ה"מ לדקדק כן דאפי' למ"ד קנין פירות כו' לא חשיב בהכי קנין כספו דאיצטרך לרבויי לקניינו שקנה קנין וק"ל:

גמרא ומנין לאשה שקנתה עבדים כו' קנינו שקנה קנין אוכל. ועי' בתד"ה מנין והנה לרבינא לקמן משמע דגם היכא דהיא עצמה אוכלת אינה מאכלת לעבדיה רק מקרא זה ונסתפקתי לפ"ז היכא דאוכלת בשביל בנה מכהן אם אוכלין עבדיה דלא קרינן כאן קנינו שקנה קנין שהרי היא אינה אוכלת מחמת קנין. וכ"מ לכאורה במתניתין דלקמן דתני ל"י עבדיה בתרומה ופרש"י אע"פ שיש לה בנים ממנו כו' והרא"ש גורס כן במשנה. ומשמע דגם עבדי מלוג לא יאכלו מדתני סתם עבדיה. ומה שפרש"י עבדי צ"ב הוא משום דעבדי מלוג אפי' אינם מעוברת ל"י אבל ז"א דהא לתירוצי דרבא ור"א כאן משמע ודאי דאוכלין וכדמוכח מדברי התוס' ד"ה מנין וכן מפורש להדיא בברייתא לקמן (סז):

גמ' ועבדיו שקנו עבדים. עי' נזיר ד' סא ע"ב תד"ה אי הכי בעבדים נמי:

אחוותא. תאומות ובנותיו היו: ועשאה בת חורין. כדי שתהא מותרת לינשא ומדכפינן לרבה אלמא מפקדא: מנהג הפקר נהגו בה. לפי שלא היתה יכולה לינשא היתה מפקרת עצמה וחוטאים בה לפיכך כפו את רבה לשחררה: מתני' אלמנה לכהן גדול: הכניסה לו עבדי מלוג. מה שהאשה מכנסת לבעלה ושמה לו לקבלם עליו באחריות כתובתה כמו שכותבין ודא נדוניא דהנעלת ליה והוא מוסיף כנגדן וכותב סך הכל קבל עליו פלוני כך וכך בכתובתה קורין צאן ברזל ויש שמכנסת ממון הרבה ואינה כותבת כולו בכתובתה ומשיירת לעצמה הן נכסי מלוג והבעל אוכל פירות והקרן שלה קיים ואם מתו מתו לה או פחתו פחתו לה לשון צאן ברזל קרן קיים שאין פוחת ונפסד שאפילו מתו כולן אחריותן עליו לשלם לה כשימות או יגרשנה: עבדי מלוג לא יאכלו. לפי שהן שלה והיא חללה ולקמן בגמרא מפרש טעמא: בת ישראל שניסת לכהן. אפילו עבדי מלוג שאינן שלו יאכלו דהיינו קנינו שקנה קנין וילפינן בגמרא דקנינו שקנה קנין אוכל: גמ' שנשא אשה וקנה עבדים. או קנה עבדים: ומנין לאשה. בת ישראל לכהן שקנתה עבדים מנכסי מלוג שלה או עבדיו של כהן שקנו עבדים: ועבדיו שקנו עבדים. גרסי' וא''ת מה שקנה עבד קנה רבו ולמאי איצטריך קרא לרבויינהו משכחת לה כגון שנתנו לו לעבד מנה על מנת שאין לרבו רשות בו: וכהן כי יקנה נפש קנין כספו. קנין כספו קרא יתירא ודרשינן דלהכי אתא והכי משמע כהן כי יקנה קנין כספו נפש שעבדו יקנה עבד הוא יאכל בו: הערל. כהן ערל אינו אוכל ועבדיו אוכלין כדתנן לקמן (דף ע.): פומייהו כאיב להו. כלומר מחוסרי תקנתא הם אבל עומדים ליתקן ולאכול אבל זו שהיא נעשית חללה אין לה תיקון עולמית: והרי ממזר. בת ישראל שניסת לכהן וילדה בת והבת ניסת לממזר וילדה בן ומתה והבן קיים והרי אם אמו אשת כהן אוכלת בשבילו תרומה לאחר מיתת בעלה לפי שיש לה זרע מן הכהן כדתנן בסיפא בפרקין (דף סט:) והוא אינו אוכל דזר הוא והוא הדין נמי אי כשר הוה שנולד מישראל כשר נמי אין אוכל ומאכיל אם אמו והא דנקט לאותובי ממזר משום דמתניתין היא: שמא תאכיל. עבדי מלוג שלה לאחר מיתת הכהן בעלה אבל בעבדי צאן ברזל ליכא למגזר דהשתא לאו משום דידה אכלי אלא משום כהן שהוא רבן: אלא מעתה בת ישראל שנישאת לכהן לא תאכיל. עבדי מלוג בתרומה: גזירה שמא תאכיל לאחר מיתה. אלמה תנן במתניתין בין עבדי מלוג בין עבדי צאן ברזל יאכלו. באלמנה כהנת. בת כהן ששבה לתרומת אביה ממיתת בעלה ואי אמרינן יאכלו עבדי מלוג בתרומה בחיי בעלה כהן גדול זה משום קנינו שקנה קנין דלא גרעה הך חללה מעבד שקנה עבדים אתיא לאורויי היתירא אחר מיתתו להאכילם בתרומה מחמת אביה דאמרה מעיקרא באלמנותי הראשון היו עבדי אוכלין בתרומה דבי נשא: אינסבי ליה. לכ''ג אכלי עבדי בתרומה דגבראי השתא כשמת הדרי למילתא קמייתא ויאכלו עבדי בתרומה דבי נשא כמעיקרא באלמנותי הראשון: אלמנה בת ישראל. דלא אתיא לאורויי מאי איכא למימר מאי טעמא לא אכלי בחייו הא לא גרעה מעבד שקנה עבדים: לא פליגי. לא חילקו בין אלמנה לאלמנה: המכנסת שום לבעלה. נכסי צאן ברזל ששמה לו בכתובתה והיו בהן כלים ודבר המסויים וכשגירשה ובאתה ליטול כתובתה. היא אומרת כלי אני נוטלת והוא אומר דמים אני נותן. כמו שקבלתי עלי בשומא ומאז הן באחריותי ושלי הן:

אלמנה לכהן גדול: עבדי מלוג לא יאכלו. אפילו למ''ד (גיטין דף מז:) קנין פירות כקנין הגוף דמי לא חשיב בהכי קנין כספו כיון שאין הגוף שלו כמו שאין יוצאין בשן ועין לאיש אפילו למ''ד קנין פירות כקנין הגוף דמי כדאמר בהחובל (ב''ק דף פט: ושם) וקצת יש להביא ראיה דבתרומה אזלינן בתר קנין הגוף דבריש פרק בתרא דכריתות (דף כד:) אמר גבי המפקיר עבדו יצא לחירות דמעוכב גט שחרור אוכל בתרומה אע''פ שאין לרב פירות אלא הגוף ואפילו למ''ד קנין פירות כקנין הגוף דמי אתיא. מנין לכהן כו'. ממתניתין דקתני בסיפא בת ישראל שניסת לכהן דעבדי מלוג שלה אוכלין לא בעי למפרך דה''א דאכלי מכח האשה עצמה שאוכלת ולא מכח הבעל משום קנינו שקנה קנין להכי פריך מברייתא דקתני קנינו שקנה קנין אוכל וא''כ אפילו אינה אוכלת יש להם לאכול: לכהן שנשא אשה כו'. ה''ה שאירס אלא נקט נשא משום דארוסה מדרבנן לא אכלה משום דעולא (כתובות דף נז:) או משום סמפון: שנאמר וכהן כי יקנה נפש. והא דדרשינן לעיל בפ' הבא על יבמתו (דף נז.) פצוע דכא כהן שנשא בת גרים היינו מנפש יתירא: ועבדיו שקנו עבדים. אפילו לרבי מאיר דאמר (בקדושין דף כג:) אין קנין לעבד בלא רבו אפילו ע''מ שיצא בו לחירות משכחת לה עבדים שקנו עבדים במפקיר עבדו דאוכל בתרומה כדאמרינן בפרק בתרא דכריתות (ד' כד:): גזירה שמא תאכיל לאחר מיתה. ובעבדי צאן ברזל לא שייך למגזר אפי' למ''ד (בסמוך) הדין עמה דכל זמן שלא גבתה אותם בב''ד אוכלין מכחו ואחר שגבתה ושמו לה ב''ד הרי כאילו קנתה עבדים לאחר מיתת בעלה: אלא מעתה בת ישראל שניסת לכהן לא תאכיל שמא כו'. תימה דלא דמי דהתם ליכא למיטעי דהא בחיי הבעל היתה אוכלת בעצמה ועכשיו אינה אוכלת אבל כאן אם יאכלו עבדים בחיי הבעל אע''פ שבעצמה אינה אוכלת איכא למגזר שמא תאכיל גם לאחר מיתה ואית ספרים דגרסי בת ישראל שניסת לכהן לא תאכל ופריך דהיא עצמה לא תאכל שמא תאכל אחר מיתה ולספרים דגרסי נמי לא תאכיל איכא למימר דאכולי מילתא פריך שלא תאכל ולא תאכיל אלא דנקט לא תאכיל משום דניחא ליה לאקשויי מעבדים אעבדים: