יבמות סד ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף סד - א

הרי הכתוב מלמד, שאין השכינה שורה על פחות משני אלפים ושני רבבות מישראל. ^[1] הרי שהיו ישראל שני אלפים ושני רבבות חסר אחד, וזה לא עסק בפריה ורביה, וכי לא נמצא זה גורם לשכינה שתסתלק מישראל!?

אבא חנן אמר משום רבי אליעזר: כל מי שאינו עוסק בפריה ורביה הרי זה חייב מיתה.

שנאמר "וימת נדב ואביהוא לפני ה', בהקריבם אש זרה לפני ה' במדבר סיני. ובנים לא היו להם".

הא אם היו להם בנים - לא מתו. ^[2]

אחרים אומרים: כל מי שאינו עוסק בפריה ורביה הרי זה גורם לשכינה שתסתלק מישראל. שנאמר "להיות לך לאלהים, ולזרעך אחריך".

בזמן שזרעך אחריך, הרי שכינה שורה בישראל.

אין זרעך אחריך, על מי שורה השכינה, וכי על העצים ועל האבנים?

מתניתין:

נשא אדם אשה, ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה - אינו רשאי ליבטל ממצות פריה ורביה. אלא, או יגרשנה, או ישא אחרת עמה. כי שמא לא זכה להיבנות מן הראשונה, ויבנה מן השניה. ^[3]

ואם גירשה משום שלא ילדה, מותרת היא לינשא לאחר שעדיין לא קיים מצות פריה ורביה. שאין אומרים עקרה היא, אלא שמא הראשון לא זכה להיבנות הימנה. ^[4]

ורשאי השני לשהות עמה עוד עשר שנים. ^[5]

ואם הפילה - מונה עשר שנים משעה שהפילה.

גמרא:

תנו רבנן: אם נשא אדם אשה ושהה עמה עשר שנים, ולא ילדה, הרי זה יוציא את אשתו ויתן כתובה, כי שמא לא זכה להיבנות ממנה.

כלומר: תולים אנו שאינה יולדת משום שהוא זה שלא זכה להיבנות הימנה, ולפיכך יתן כתובה. ^[6]

אף על פי שאין ראיה גמורה לדבר, יש זכר לדבר ממה שנאמר: ותקח שרי אשת אברם את הגר המצרית שפחתה "מקץ עשר שנים לשבת אברם בארץ כנען" ותתן אותה לאברם אישה לו לאשה.

הרי למדת שעד עשר שנים אינו חושש לפריה ורביה. ^[7]

וללמדך עוד: שאין ישיבת חוץ לארץ - שיש לומר עוון זה הוא שגרם למניעת הריונה - עולה לו מן המנין.

וכפי שמצינו באברהם, שנתחיל למנות את עשר שנותיו החל מישיבתו בארץ כנען, ולא הביא במנין את כל השנים הרבות שהיה בפדן ארם. ^[8] ומאחר שלמדנו שאין ישיבת חוץ לארץ עולה מן המנין, כי תולים אנו את מניעת הריונה בעוון ישיבת חוץ לארץ, לפיכך:

אם חלה הוא חלק מאותן שנים, או שחלתה היא, או שהיו שניהם חבושים בבית האסורים, הרי אותם שנים אין עולין לו מן המנין. כי אנו תולים את מניעת הריונה באותו עוון שגרם להם לחלות ולהיחבש. ^[9] אמר הקשה ליה רבא לרב נחמן: וליליף מיצחק ששהה עשרים שנים ^[10] עד שילדה אשתו, ולא נשא אחרת?!

דכתיב: ויהי יצחק בן ארבעים שנה בקחתו את רבקה בת בתואל הארמי, וכתיב: ויצחק בן ששים שנה בלדת אותם.

הרי שעברו עשרים שנה ולא נשא יצחק אשה אחרת.

אמר ליה רב נחמן לרבא: יצחק עקור היה [כדיליף לקמן], ואינו יכול לקיים מצות פריה ורביה.

ותמהינן: אי הכי, אף מאברהם אין ללמוד שיכול להמתין עשר שנים, כי הרי אברהם נמי עקור היה! ^[11] ומשנינן: מכל מקום יש ללמוד מאברהם, כי אם לא בא הכתוב ללמד שיכול אדם להמתין עשר שנים עד שנושא אחרת, אם כן למה אמר הכתוב "מקץ עשר שנים"?

אבל ההוא קרא "ויצחק בן ששים שנה בלדת אותם" אינו מיותר, אלא הוא בא כדי ללמד שעד עשרים שנה אדם שוהה.

כי ההוא קרא, מיבעי ליה לכדרבי חייא בר אבא.

דאמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: למה נמנו שנותיו של ישמעאל, וכי מה לנו למנות את שנות הרשעים? -

כדי לייחס בהן שנותיו של יעקב.

שעל ידי מנין שנות ישמעאל אנו למדין באיזה פרק משנותיו של יעקב עברו עליו כל הקורות והמוצאות אותו. ^[12]

אמר רבי יצחק: יצחק אבינו, עקור היה

שנאמר "ויעתר יצחק לה' לנוכח אשתו כי עקרה היא".

"על" אשתו לא נאמר, שיהיה משמע שיצחק אבינו הוא שהתפלל על רבקה והיא לא התפללה עליו, אלא "לנוכח" אשתו, הוא שאמר הכתוב. ומשמע שאף היא התפללה על יצחק.

מלמד הכתוב ששניהם עקורים היו, והתפללו האחד על השני. ^[13]

ופרכינן: אי הכי, אם תאמר כדבריך, ששניהם התפללו זה על זה, תיקשי הא דכתיב: ויעתר יצחק לה', ויעתר "לו" ה', ותהר רבקה אשתו.

למה נאמר ויעתר "לו", הרי ויעתר "להם" ה' [ליצחק ורבקה], מיבעי ליה לומר!

ומשנינן: לפי שאינו דומה תפילת יצחק, שהיה צדיק בן צדיק, לתפילת צדיק בן רשע, כרבקה בת בתואל.

אמר רבי יצחק: מפני מה היו אבותינו עקורים?

מפני שהקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים.

ואמר רבי יצחק: למה נמשלה תפלתן של צדיקים לעתר [קלשון ^[14]], וכמו שנאמר: "ויעתר" יצחק לה' לנכח אשתו, ונאמר: "ויעתר" לו ה', [רש"י סוכה]?

מה עתר זה מהפך את התבואה ממקום למקום - כך תפלתן של צדיקים מהפכת את מדותיו של הקב"ה ממדת רגזנות למדת רחמנות.

אמר רבי אמי: אברהם ושרה טומטומין היו [זכרותם ונקבותם, מכוסין בעור היו ^[15]], שנאמר: הביטו אל צור חוצבתם [נעשה לו זכרות], ואל מקבת בור נוקרתם ^[1] [נעשה לה נקבות].

הערות

^[1] כתב רש"י: כמו [ישעיה לז כה]: אני קרתי ושתיתי מים, כלומר: התחלתי בכל מעשי וגמרתי והצלחתי, כזה הכורה בור ומוצא מים ומצליח, לשון "מקור". רש"י.

^[2] כתב הבית יוסף באהע"ז סימן א, תרי תנאי היא אליבא דרבי אליעזר, דלעיל אמר בשם רבי אליעזר "כאילו שופך דמים", ולפיכך לא הביא הטור מאמר זה של רבי אליעזר.

^[3] רש"י במשנה ובגמרא. וראה ברייתא המובאת בגמרא אחר המשנה, ובמה שכתב הריטב"א על לשון "שמא לא זכה להיבנות הימנה", הובא חלקו בהערות בגמרא.

^[4] רש"י.

^[5] ולא מתחשבים בעשר השנים הקודמות שלא הולידה בהן.

^[6] רמב"ן בשם רש"י. וכן משמע כוונת הברייתא על פי הגמרא בעמוד ב [כפירוש רש"י שם], שהקשתה: מנין אנו יודעים שהוא זה שלא זכה, והרי אפשר היא זו שלא זכתה ולא יתן כתובה. וכתב הרמב"ן: אבל אפשר היה לפרש, דהאי "שמא לא זכה להיבנות ממנה" איוציא קאי, כלומר: לפיכך כופין אותו להוציא שמא לא זכה ליבנות הימנה ויזכה לבנות מאחרת, ואין אומרים כיון שלא בנה שוב לא יבנה; כי לדעת הרמב"ן, אפילו אם אינה יולדת משום שהיא לא זכתה להיבנות ממנו, יש לה כתובה, אלא אם כן הוחזקה בכך שאינה בת בנים, כי אז אנו תולין את הדבר במום שיש לה [ובביאור הגמרא בעמוד ב פירש באופן אחר, כפי שיתבאר בהערות שם]. והריטב"א אף הוא מפרש כהרמב"ן, ונראה מדבריו שאינו גורס בברייתא כלל "יוציא ויתן כתובה".

^[7] ביארו התוספות שאין זו ראיה גמורה, הואיל ואין מוכח מכאן למי ששוהה עם אשה שמאיזה טעם אינו יכול לשאת אשה עליה אלא לגרשה, שחייב לגרשה.

^[8] כתב הרא"ש: יש רוצים לומר, דהאי דינא דשהה עמה עשר שנים אינו נוהג בחוצה לארץ דתלינן בעונש דירת חוץ לארץ, כדאשכחן גבי אברהם שישיבת חוצה לארץ אינו עולה לו מן המנין ; והאריך הרא"ש לדחות סברא זו. וביאר: ומה שלא עלתה לאברהם ישיבת חוצה לארץ, לפי שצוה לו המקום: לך לך מארצך וגו' אל הארץ אשר אראך, ונתעצל ולא הלך, ואף אחר שבא לארץ ישראל חזר למקומו [כפי שהוכיח שם], ועל זה נענש. ואף הריטב"א האריך להוכיח שלא נאמר כפי אותם שרוצים לומר, ואין הדברים האלו אלא באברהם אבינו, לפי שאברהם אבינו עקר היה, ולא זכה ליבנות עד שיעלה לארץ, שלא נאמר "ואעשך לגוי גדול" אלא בארץ, ומייתי לה השתא ללמדנו דזמן הראוי לפקידה בעינן, דנשמע מינה מאי דקתני בסיפא אם חלה וכו'. ועוד יש לומר, שאם עלה אדם מחוץ לארץ לארץ ישראל שלא יעלה לו מה שדר בחוץ לארץ כלל, ואפילו דר כמה שנים, כי אולי בזכות הארץ יבנה ממנה, ומונהב משעת כניסתו לארץ ישראל עשר שנים כשם שמנה אברהם אבינו אחר שנכנס לארץ.

^[9] כתב הרא"ש בסימן יב: ומזה אנו למדין שאם היה הוא חולה או היא חולה, ומיהו משמשין מטותיהן וראויין להתעבר, אלא שאינם בריאים כשאר בני אדם, וכן חבושין בבית האסורין ושמשו בבית האסורין, אנו תולין העוון שגרם להם להיות חולים או חבושים מנעם גם מלהוליד, כמו באברהם שמנעו העוון מלהוליד, דאם תמצי לומר שהחולי מנעם מלשמש או מלהוליד צריכא למימר?! ובטור ושלחן ערוך סימן קנד פסקו כהרא"ש. ולשון רש"י הוא: לפיכך, הואיל וקא חזינן שאין ישיבת חוץ לארץ מן המנין דתלינן בכל דבר המונען מן ההריון, חלה הוא או חלתה היא וכו'. והרמב"ם בפירוש המשניות כתב: וצריך שיהיו כל העשר שנים מתמידים בתשמיש כדי שיעלו לחשבון, ולפיכך ימי חליים או פרידת אחד מהם שהלכו בדרך אינם עולים מכלל העשר שנים, וכן היא שיטת הרע"ב. וכן היא שיטת המאירי, והוסיף: ואפילו היו שניהם חבושים בבית אסורים אחד, הואיל ומכל מקום אין דרך לשמש בבית האסורין, וללמדנו כך נקט ליה לישנא ד"שניהם חבושים".

^[10] כתבו התוספות, שלפי המדרש הסובר [ראה לעיל סא ב בהערות]: רבקה בת שלש היתה כשנשאה יצחק, אם כן משלש ועד שנים עשר לא היתה ראויה להריון, ויצחק היה בן ששים שנה "בלדת אותם", נמצא, שאין מאותה שעה שהיתה ראויה להריון עד אשר הרתה, יותר מעשר שנים; אלא שמדרשים חלוקים הם. והוסיפו: כי אף למדרש זה יש יותר מעשר שנים, הואיל ובדורות הראשונים היו ראויות לילד אף הרבה קודם שנים עשר, וכמבואר בסנהדרין סט ב. ואולם רש"י בחומש [הביאו התוספות יום טוב] כתב, דבת שלש נשאה ושהה עשר שנים עד שתהא ראויה לילד, ואחר כך עוד עשרה כמו שעשה אביו.

^[11] כדיליף לקמן שהיה טומטום, ואף שנקרע הרי אין שכיח שיוליד, תוספות?! וצריך ביאור מאי "אי הכי" שייך כאן, הרי דבר פשוט הוא שאם עקור הוא אינו חייב לישא אחרת?! וראה מה שביאר בערוך לנר.

^[12] ומתבאר כל זה במסכת מגילה יז א בארוכה. ובתוך הדברים הובא אף הפסוק "ויצחק בן ששים שנה בלדת אותם". וחשוב הוא לנו לידע כל זאת, כי מתוך כך אנו למדים כמה שנים היה בבית שם ועבר משעה שברח מעשו אחיו ועד אשר עמד על הבאר בבית לבן, ומתוך כך אתה למד שגדול תלמוד תורה יותר מכבוד אב ואם, שכל אותן שנים שהיה יעקב בבית שם ועבר לא נענש על ביטול מצות כיבוד אב ואם. רש"י.

^[13] נתבאר על פי רש"י בד"ה ויעתר להם.

^[14] כן הוא לפירוש רש"י בסוכה, ומיהו שיטת רש"י כאן שונה מדעתו בסוכה, וראה הגהות הב"ח.

^[15] בתוספות מבואר כי בשעה שנשאה כבר לא היו טומטומין.

מלמד שאין השכינה שורה על פחות משני אלפים ושני רבבות מישראל, שהרי נאמר "רבבות" ומיעוט רבבות שתיים, וכן "אלפי" — מיעוט אלפים שנים, ואם כן, הרי שהיו ישראל שני אלפים ושני רבבות חסר אחד, וזה לא עסק בפריה ורביה — לא נמצא זה גורם לשכינה שתסתלק מישראל?! שהרי, כאמור, הדבר תלוי במספר!

אבא חנן אמר משום ר' אליעזר: הנמנע מפריה ורביה חייב מיתה, שנאמר בבני אהרן: "וימת נדב ואביהוא... ובנים לא היו להם" (במדבר ג, ד), הא [הרי] אם היו להם בנים — לא מתו. אחרים אומרים: הנמנע מפריה ורביה גורם לשכינה שתסתלק מישראל, שנאמר: "להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך" (בראשית יז, ז) בזמן ש"זרעך אחריך" — שכינה שורה, אין "זרעך אחריך" — על מי שורה השכינה? וכי על העצים ועל האבנים? ואם כן גורם לסילוק שכינה באופן זה, שאין מי שתשרה שכינה עליו.

א משנה נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה — אינו רשאי לבטל עוד מפריה ורביה, אלא יגרשנה או ישא אחרת עמה. אם גירשה — מותרת לינשא לאחר, ואין אומרים שדווקא בגללה לא היו להם ילדים. ואם אף לשני לא ילדה — רשאי השני לשהות עמה עשר שנים. ואם הפילה — מונה עשר שנים משעה שהפילה.

ב גמרא תנו רבנן [שנו חכמים]: נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה — יוציא (יגרש) ויתן כתובה, שמא לא זכה להבנות ממנה, מפני שלא ברור שהדבר תלוי בה, כי שמא אין הזיווג ביניהם יפה לפריה ורביה.

אף על פי שאין ראיה לדבר לענין משך זמן זה, יש זכר לדבר, שנאמר: "ותקח שרי אשת אברם את הגר המצרית שפחתה מקץ עשר שנים לשבת אברם בארץ כנען ותתן אותה לאברם אישה לו לאשה" (בראשית טז, ג), שאחרי עשר שנים שלא ילדה — נשא אשה אחרת. וללמדך אגב כך שאין ישיבת חוץ לארץ עולה לו מן המנין, שהרי השנים שבהן אברהם ושרה חיו יחד קודם לכן, אינן נמנות להם. לפיכך, אם חלה הוא או שחלתה היא במשך הזמן, או שהיו שניהם חבושים בבית האסורים בנפרד, שאינם יכולים לקיים פריה ורביה — אין עולין לו מן המנין.

אמר ליה [לו] רבא לרב נחמן: ולילף [ונלמד] מיצחק שיעור זמן שהוא גדול יותר, דכתיב [שנאמר]: "ויהי יצחק בן ארבעים שנה בקחתו את רבקה" (שם כה, כ), וכתיב [ונאמר]: "ויצחק בן ששים שנה בלדת אתם" (שם כו), משמע שיכול לשהות עשרים שנה! אמר ליה [לו]: יצחק אבינו ידע כי עקור (עקר) היה, וכיון שהדבר אינו תלוי בה לא היתה לו סיבה לשאת אשה אחרת.

ושואלים: אי הכי [אם כך], הלא אברהם נמי [גם כן] עקור היה כפי שאנחנו יודעים ממדרשים אחרים! אלא, הכתוב ההוא המתייחס לזמן שנולדו יעקב ועשו מיבעי ליה [נצרך לו] לא ללמדנו ענין הזמן שממתין אדם עד שתלד אשתו, אלא לכ מו שאמר ר' חייא בר אבא. שאמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: למה נמנו שנותיו של ישמעאל שאינו מענין סיפור התורה — כדי לייחס בהן שנותיו של יעקב. כפי שמבואר אפשר ללמוד את מהלך חייו של יעקב מתוך המאורעות הקשורים בחיי ישמעאל, ולשם מנין השנים נחוץ גם הפסוק המספר מתי נולד יעקב. ואילו מן הכתוב באברהם למדים את הזמן של עשר שנים שממתינים בשביל ילדים.

אמר ר' יצחק: יצחק אבינו עקור (עקר) היה, שנאמר: "ויעתר יצחק לה' לנכח אשתו" (שם כא) — "על אשתו" לא נאמר, משום שלא רק היא היתה עקרה, אלא "לנכח" (ממול, כנגד ובמקביל) — מלמד ששניהם עקורים (עקרים) היו. ושואלים: אי הכי [אם כך] מדוע נאמר "ויעתר לו"? "ויעתר להם" מיבעי ליה [צריך היה לו] לומר! ומשיבים: ההיעתרות היתה תלויה בו, לפי שאינו דומה תפלת צדיק בן צדיק כיצחק בן אברהם, לתפלת צדיק בן רשע כרבקה בת בתואל.

אמר ר' יצחק: מפני מה היו אבותינו עקורים בתחילה — מפני שהקדוש ברוך הוא מתאוה לתפלתן של צדיקים, ורצה שירבו בתפילה לפניו על בנים. ואגב אותו ענין אמר ר' יצחק: למה נמשלה תפלתן של צדיקים כעתר (רחת), כפי שנאמר "ויעתר" — ללמדנו: מה עתר זה מהפך התבואה ממקום למקום, כך תפלתן של צדיקים מהפכת מדותיו של הקדוש ברוך הוא ממדת רגזנות למדת רחמנות. אמר ר' אמי: אברהם ושרה טומטמין היו מתחילה, שלא היו להם אפילו אברי מין ראויים, שנאמר: "הביטו אל צור

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

This teaches that the Divine Presence does not rest upon less than two thousands and two ten-thousands of the Jewish people, as the terms thousands and ten-thousands are both in the plural. Consequently, if there were two thousands and two ten-thousands of the Jewish people, less one, and this man did not engage in the mitzva to be fruitful and multiply, is he not found to have caused the Divine Presence to be depart from the Jewish people?

Abba Ḥanan said in the name of Rabbi Eliezer: A man who does not engage in procreation is liable to death, as it is stated with regard to the sons of Aaron: “And Nadav and Avihu died…and they had no children” (Numbers 3:4). This indicates that if they would have had children they would not have died. Others say: He causes the Divine Presence to depart from the Jewish people, as it is stated: “To be a God to you and to your seed after you” (Genesis 17:7). When your seed is after you, i.e., when you have children, the Divine Presence rests upon the Jewish people, but if your seed is not after you, upon whom can the Divine Presence rest? Upon wood and stones?

MISHNA: If a man married a woman and stayed with her for ten years and she did not give birth, he is no longer permitted to neglect the mitzva to be fruitful and multiply. Consequently, he must either divorce her and marry someone else, or take another wife while still married to her. If he divorced her she is permitted to marry another man, as it is not necessarily on her account that she and her first husband did not have children, and the second husband is permitted to stay with her for ten years. And if she had a miscarriage, he counts the ten years from the time of the miscarriage.

GEMARA: The Sages taught: If a man married a woman and stayed with her for ten years and she did not give birth, he should divorce her and pay her marriage contract, because perhaps he did not merit to be built, i.e., to have children, from her. It is not certain that their failure to have children is due to her, as it is possible that they are not a suitable match for bearing children.

Although there is no explicit proof for the matter that one must take another wife if he has not had children after ten years of marriage, there is an allusion to the matter, as the verse states: “And Sarai, Abram’s wife, took Hagar…after Abram had dwelled ten years in the land of Canaan, and gave her to Abram her husband to be his wife” (Genesis 16:3). Incidentally, this verse also comes to teach you that the years spent dwelling outside of Eretz Yisrael do not count as part of his tally. Consequently, if he was sick during this period or she was sick, or if one of the two of them was imprisoned in jail, it does not count as part of his tally.

Rava said to Rav Naḥman: Let us derive from Isaac that one may wait a longer period of time, as it is written: “And Isaac was forty years old when he took Rebekah…to be his wife” (Genesis 25:20), and it is written with regard to the birth of Jacob and Esau: “And Isaac was sixty years old when she bore them” (Genesis 25:26). This indicates that one may wait twenty years. Rav Naḥman said to him: Isaac knew that he was infertile, and therefore there was no reason for him to marry another woman, as Rebekah was not the cause of their infertility.

The Gemara responds: If so, Abraham also should not have married another woman, as he was also infertile. Rather, the tanna requires that verse that states when Jacob and Esau were born for that which Rabbi Ḥiyya bar Abba taught. This is because Rabbi Ḥiyya bar Abba said that Rabbi Yoḥanan said: Why were Ishmael’s years counted in the Torah, as they do not appear to be relevant to its narrative? In order to determine through them the years of Jacob, i.e., Jacob’s age at the time that various events took place, as explained in tractate Megilla (17a). The verse concerning Jacob’s birth was not meant to allude to a halakha about remaining married before having children, but to make it possible to determine Jacob’s age by relating it to the age of Ishmael.

Rabbi Yitzḥak said: Isaac our father was infertile, as it is stated: “And Isaac entreated the Lord concerning [lenokhaḥ] his wife because she was barren” (Genesis 25:21). It is not stated that he entreated the Lord for [al] his wife, but lenokhaḥ, which can mean opposite, against, or corresponding to; this teaches that they were both infertile. The Gemara asks: If so, why does the verse continue: “And the Lord let Himself be entreated of him”? The verse should say: And the Lord let Himself be entreated of them. The Gemara answers that their prayers were answered due to Isaac, because the prayer of a righteous individual who is the son of a righteous individual is not similar to the prayer of a righteous individual who is the son of a wicked individual, and Rebekah’s father was the wicked Bethuel.

Rabbi Yitzḥak said: For what reason were our forefathers initially infertile? Because the Holy One, Blessed be He, desires the prayers of the righteous, and He therefore wanted them to pray for children. Similarly, Rabbi Yitzḥak said: Why are the prayers of the righteous compared to a pitchfork [eter], as in the verse: “And He let Himself be entreated [vaye’ater]”? This indicates that just as this pitchfork turns over produce from one place to another, so the prayer of the righteous turns over the attributes of the Holy One, Blessed be He, from the attribute of rage to the attribute of mercy. Rabbi Ami said: Abraham and Sarah were originally tumtumin, people whose sexual organs are concealed and not functional, as it is stated: “Look to the rock

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הא דתנן ואם הפילה מונה משעה שהפילה. ה"ה למי שהיו לו בנים ומתו שהרי לא זכה לבנות הימנה וכן מפורש בירושלמי (י,ו). ומיהו היה לו ממנה בן אחד אין מוציאין אותה מידו שלא שנינו אלא לא ילדה הא ילדה כלל לא תצא ואף על פי שמוציאין ממנו [אם לא ילדה] עד שיהיו לו זכר ונקבה מאחרת מ"מ כיון שילדה זו אינו מוציא.

ללמדך שאין ישיבת חוצה לארץ עולה מן המנין לפי' וכו'. יש לפרש דלאו לדורות קאמר אלא אברהם עקור היה ולא זכה בחוצה לארץ לבנים דכתיב לך לך מארצך ואעשך לגוי גדול וכשבא לארץ מקום שהובטח להיות לו זרע שהה עמה עשר שנים וכיון שלא ילדה אמר לא זכה ליבנות הימנה ונשא הגר ומה ששהה מקודם אין עולה להם מן המנין ואין אומרים כיון שעמדו אחר כן ביחד אילמלא זוכין ליבנות מיד נפקדין שהרי נשתהו עשר אלא עשר שנים כולן ראויין לפקידה בעי' אבל לדרים בחוצה לארץ ודאי אם שהה עשר שנים כופין אותו להוציא וכן כתב רש"י ז"ל בפירוש התורה מגיד שאין ישיבת חוצה לארץ עולה לו מן המנין לפי שלא נאמר לו אעשך לגוי גדול עד שבא לארץ ישראל.
וכתב הרב אב ב"ד ז"ל והאידנא עבדי מעשה ואפילו בחוצה לארץ ורבואתא פסקו דאפילו בחוצה לארץ ומשמע דמסתברא להו דכי אמרי' אין ישיבת חוצה לארץ עולה לו מן המנין באדם שרגיל לישב בארץ ויצא לחוצה לארץ וחזר לארץ דמאי דעבד בחוצה לארץ לא סליק ליה ומשמע נמי מדכתיב ואברם בן חמש שנים ושבעים שנה בצאתו מחרן כדאמרינן בסדר עולם חזר ועשה חמש שנים בחרן לאחר שנדבר עמו בין הבתרים לאחר חמש שנים של חרן חזר לארץ כנען ומכי חזר דהוה בר שבעין וחמש עד דנסיב הגר עשר שנים הוו כדכתיב ואברהם בן שמונים שנה ושש שנים בלדת הגר את ישמעאל לאברם ומסתברא נמי דאפילו בח"ל מפקינן, זה נוסח דברי הרב ז"ל.
ולא הוצרך לכל זה אלא י"ל שמי ששהה עם אשתו בחוצה לארץ ובא לו לארץ אין ישיבת ח"ל עולה לו מן המנין שמא זכות ארץ ישראל תעמוד לו אבל לדרים בחוצה לארץ ודאי אם שהו עשר שנים ולא זכו לעולם לא יזכו ליבנות הימנה וכופין אותו להוציא.

שמא לא זכה ליבנות הימנה. פירש"י ז"ל ולפיכך יתן כתובה ואקשינן לקמן דילמא איהי היא דלא זכאי ולא תטול כתובה ואי קשיא והא אמרינן לקמן (יבמות דף ס"א) ואי ס"ד לא מפקדא כתובה מאי עבידתא אלמא אי מפקדא אית לה ואמאי נימא לא זכתה היא ליבנות הימנו א"ל ההיא בדאמרה מיניה ודאי שאינו יורה כחץ או שהוא זקן שאינו ראוי לבנים דאי מפקדא כדין תובעת ואי לא מפקדא בנים למה לא הויא לה מורדת וכן נראה מדברי ראשונים ז"ל כמו שפירש"י ז"ל.
אבל איפשר הי' לפרש דהאי שמא לא זכה ליבנות הימנה איוציא קאי כלומר לפיכך כופין אותו להוציא שמא לא זכה ליבנות הימנה ויזכה לבנות מאחרת ואין אומרים כיון שלא בנה שוב לא יבנה והא דאקשינן ודילמא איהי הוא דלא זכאי אלישנא דברייתא בלחוד קאי אבל לא אעיקר דינא דאי איהי נמי לא זכאי ליבנות הימנו בדין הוא שיוציא ויתן כתובה אבל משהוחזקה בתרי זימני שוב אינה ראויה לינשא ואין לה כתובה דלא תלינן בזכות אלא במומי גופה.

מתניתין. ואם הפילה מונה משעה שהפילה. פירשו בירושלמי (ה"ו) דהוא הדין להיו לה בנים ומתו, דגרסינן התם הוו לה בנים ומתו מונה משעה שמתו. ומדקתני במתניתין ולא ילדה משמע דוקא כל שלא ילדה, הא ילדה ויש לה ולד חי ואפילו אחד אין כופין אותו להוציא, ואף על פי שמוציאין ממנו זו שלא ילדה כלל עד שיהיו לו זכר ונקבה מאחרת, מכל מקום כיון שילדה זו אין מוציאין אותו ממנו. ואפשר דלא ילדה לו דקתני כדי שיעור פריה ורביה קאמר ארישא סמיך (לעיל יבמות סא, ב) דתני לא יבטל מפריה ורביה אלא אם כן יש לו בנים, עלה קתני לא ילדה לו כלומר כאותו שיעור, והראשון נראה לי עיקר (עיין ישרש יעקב).

הא דאמרינן ללמדך שאין ישיבת חוצה לארץ עולה מן המנין. לאו למימרא שאין עושין מעשה בחוצה לארץ דאף בחוצה לארץ כיון ששהא עמה עשר שנים ולא נבנה ממנה שוב לא יבנה, ומצות פריה ורביה לאו מצוה תלויה בארץ היא, אלא משום דאברהם אבינו עקר היה ולא זכה ליבנות עד שעלה לארץ כדכתיב לך לך מארצך, וכשעלה לארץ מקום הראוי לו ליבנות אף על פי ששהה שם קצת ימים ולא ילדה לא נשא את הגר עד ששה שם עשר שנים, דאלמא ישיבתו עמה חוצה לארץ לא עלו לחשבון העשר, דכולן ראוין לפקידה בעינן. ולפיכך היה הוא חולה או שהיתה היא חולה או שהלך למדינת הים (כ"ה בתוספתא פ"ח) או שהיו חבושין בבית האסורין אין עולין להן דכולן ראוין לפקידה בעינן. ורש"י ז"ל כן פירש בפירושי התורה (בראשית טז, ג) מגיד שאין ישיבת חוצה לארץ עולה לו מן המנין לפי שלא נאמר לו ואעשך לגוי גדול עד שבא לארץ והראב"ד פירש דהא דאמרינן אין ישיבת חוצה לארץ עולה מן המנין הני מילי באדם הרגיל לישב בארץ ויצא חוצה לארץ וחזר לארץ דזמן ישיבתו בחו"ל אין עולה לו, והא דאברהם הכי הוה [דאחר] שנדבר עמו בארץ בין הבתרים חזר לחרן ועשה שם חמש שנים כדאיתא בסדר עולם (פ"א) וכשחזר שנית לארץ היה בן שבעים וחמש כדכתיב ואברם בן חמש ושבעים שנה בצאתו מחרן, ומאותו זמן ועד שנשא הגר עשר שנים דכתיב ואברהם בן שמנים שנה ושש שנים בלדת הגר את ישמעאל. וכדבריו נראה בירושלמי (ה"ו) דגרסינן התם צא מהם שנים שעשה בחוצה לארץ ותני כן חלה הוא או שחלתה היא או שהלך לו למדינת הים אינן ויש מפרשים (רמב"ן) דמי ששהה עם אשתו בחוץ לארץ ובא לו לארץ אין ישיבת חוץ לארץ עולה לו ואין כופין אותו להוציא עד שישהא עמה בארץ עשר שנים דשמא זכות הארץ תעמוד להם (עיין רמב"ן עה"ת (בראשית ט"ז, ג) ויש"ש סי' לב).

יוציא ויתן כתובה שמא לא זכה ליבנות ממנה. פירש רש"י זכרונו לברכה דשמא לא זכה ליבנות ממנה הוי טעמא ליתן כתובה. ולפיכך אקשינן (להלן בע"ב) ודלמא איהי היא דלא זכיא ואמאי נוטלת כתובה, ופרקינן איהי כיון דלא מיפקדא לא מיענשא. ואי קשיא לך הא דאמרינן לקמן (יבמות סה, ב) ואי סלקא דעתך אשה לא מיפקדא כתובה מאי עבידתא דאלמא אדרבה כי מפקדא אית לה כתובה, ואמאי לימא שמא היא לא זכתה ליבנות. יש לומר דההיא בדקים לן דמיניה הוא כגון שאינו יורה כחץ, ואי נמי שהיה זקן ושאינו ראוי להוליד וכדמוכח התם דהיא רוצה להתגרש, והלכך כי מפקדא אית לה כתובה אבל אי לא מיפקדא והיא רוצה להתגרש הויא לה מורדת ולית לה כתובה (עי' תוס' להלן שם ד"ה ואי בשם בשם ריב"ם).

מתניתין נשא ושהה עמה י' שנים ולא ילדה אינו רשאי ליבטל פי' ולא ילדה לאו דוקא דה"ה אם היו לו בנים ומתו מונה משעת שמתו. ויש שפי' דכל שילדה לו ולד אפי' אחד שהוא חי אין כופין אותו לגרש דהא ולא ילדה לו קתני ואחרים פי' דכל שלא ילדה לו זכר ונקבה קתני וארישא קאי דאמרי' ועלה קתני דוקא ולא ילדה הילכך אם ילדה לו ולד אחד ושהה י' שנים ולא ילדה לו אינו רשאי לבטל ואם מת אותו ולד אין מונים משעה שמת אלא משעה שפסקה מלדת ונראין הדברים שלא אמרו אלא שלא ילדה או שהוא מפלת נפלים וכדאיתא בגמ' אבל מפני שאינה יולדת אלא או כלם זכרים או כלם נקבות אין כופין אותו לומר שמא לא זכה ליבנות הימנה מצות פריה ורביה דמאן לימא לן כי האשה אחר' תלד לו זכר או נקבה וזה דבר פשוט והכי רהטא כלה סוגיי':

אינו רשאי לבטל אלא יוציא ויתן כתובה פי' נקט אינו רשאי כי אעפ"י שהוא רוצה לעמוד עמה כופי' אותו לגרש מפני קיום מצות פריה ורביה כמו שכופי' על שאר מצות ואם האש' טוענת שלא תצא אלא שישא אשה אחרת עליה יכול הוא לומר כל כמה דאגידא בי לא יהבי לי אחריתי וכדאי' בפ' אעפ"י ומיהו אם שניהם מתרצי' בדבר והוא נושא אש' אחר' אין ב"ד כופי' אותו לגרש וה"ה בעל כרחי' אם נשא אשה אחרת ויכולת למיקם בספוקייהו וכן כל שיש לו בנים מאשה אחרת ואפילו מפנויה כגון שקיים מצות פריה ורביה רשאי הוא לבטל דמשום דר' יהושע אין כופי' אותו לגרש את אשתו אלא רצה ישא אשה אחרת משום ולערב אל תנח ידך:

ואעפ"י שהחרים רבינו גרשום בישיבת כמה חכמים שלא ישא אדם אשה על אשתו בכי הא לא תקן רבי' ז"ל וכן כתבו רבני צרפת בתשובה ותדע דתניא לקמן שאם נשאת לראשון ולשני ולא ילדה לו לג' לא תנשא אלא למי שיש לו בנים הא למי שיש לו בנים תנשא ותטול כתובתה דכיון שיש לו בנים אין כאן מקח טעות כלל וסתמא קתני לה ואפי' לר' יהושוע ומינה דכיון דנשאת אין כופי' אותו לגרש כלל ואם הפילה מונה משעת נפילה ופי' סתמא קתני ואפי' הפילה תוך מ' יום לעבורה דלא הוי אלא כמיא בעלמ':

גמרא ת"ר נשא אשה ושהה עמה י' שנים ולא ילדה אינו רשאי ליבטל שמא לא זכה לבנים ממנה פי' דאע"ג דלא ידעי' אם מחמתו הוא או מחמתה אולי הוא אינו ראוי להוליד אעפ"י כן חוששין מספק' שמא ראוי הוא להוליד אלא שלא זכה ליבנות ממנה וכ"ש אם יש שם סימנים שהיא עקרה שתולים בה ומ"מ היא אינה מפסד' כתובת' אלא כשיש בה סימני איילונית או סימני עקרה גמורה ולא הכיר בה. ואעפ"י שכבר היו לו בנים והוליד מהם ומתו ושהה עמו י' שנים ולא ילדה יש לה כתוב' שעדיין י"ל שמא לא זכה ליבנות ממנה והיא ראוי' לבנים היא ולהכי נקט תנא להאי לישנא. נראין הדברים שאם היה הוא טוען שמכיר בעצמו שאינו ראוי להוליד שאין כופין אותו לגרש או לישא אשה מפני מצות פריה ורביה דבכל המצות כאלו נאמן הוא על עצמו כיון שאין בו הוכחה שהוא עושה דרך מרד וכן שמעתי מרבינו הר"ם ז"ל:

ואעפ"י שאין ראיה לדבר זכר לדבר שנאמר מקץ עשר שנים לשבת אברהם בארץ כנען וכו' ללמדך שאין ישיבת חוצ' לארץ עולה לו מן המנין פי' לאו למימרא שאין ישיבת חוצה לארץ עולה לו מן המנין לדרים בח"ל דא"כ בטלה תורת משנה זו וכל הסוגיא דעל' מבני בבל והא לא אפשר דתהוי כלה שמעתא לבני א"י ועוד דמצות פריה ורביה חובת הגוף שנוהגת בכ"מ ואם עון הארץ גזרה היאך נוהגת בח"ל אלא אין הדברים האלו אלא באברהם אבינו כדפרש"י ז"ל בפי' החומש לפי שאבר' אבינו עקר היה ולא זכה ליבנות עד שעלה לארץ שלא נא' ואעשך לגוי גדול אלא בארץ ומייתי לה השתא ללמדנו דזמן הראוי לפקידה בעי' דנשמע מינה מאי דקתני סיפ' שאם היה א' מהם חולה או חבוש בבית האסורים שלא יעל' לו מן המנין ועי"ל כמו שכתב ר"י ז"ל שאם עלה שום אדם מחוצה לארץ לא"י שלא יעלה לו מה שדר בחוצה לארץ כלל ואפי' דר כמה שנים כי אולי בזכות הארץ יבנה ממנה ומונה משעת כניסתו לא"י עשרה שנים כשם שמנה אברהם אבינו אחר שנכנס לארץ וכ"כ בתוספת' מר' מהר"ם:

א) וא"ת ומאי א) מקשר התם לרב תחליפא ליתיב מהך ברייתא דתני נשא אשה ושהה עמה וכו' יוציא ויתן כתובה וכל יוציא ר"ל כופין. לכ"נ דודאי יוציא לא משמע כופין אם לא שהתלמוד מפרש בהדיא [ונראה דאין כופין] אלא בדבר שמתנהג עם האשה שלא כדין. אבל הכא אינו מתנהג שלא כדין דטעמא דאמרינן יוציא היינו משום דנכריח אותו משום שאינו רשאי ליבטל מפריה ורביה וגם ניחא דהתם פליגי אי ר"ל כופין אי לאו. ב) דודאי הכא לא ידעינן דיוציא ר"ל כופין כדפרישית ובהכי פליגי דחד אמר אין כופין ורב תחליפא אמר כופין א"נ י"ל דלכ"ע לא אמרינן יוציא כופין בשום מקום אם אינו מפרש בהדיא וגרסי' באיני זן ואיני מפרנס כופין וניחא הכל וכן משמע בירושלמי גבי גט המעושה תמן תנינן כו' עי' בתוס' מטו"ך:

מה עתר זה מהפך את התבואה. פ"ה עתר פילא. ולא נהירא ג) דאמרי' שהמהפכת הקש מעל התבואה וא"כ הוי פורקא ורחת היינו פיל"א:

מתניתין נשא אשה וישבה עמה י' שנים ואל ילדה אינו רשאי ליבעול. גרשה מותרת להנשא לאח רורשאי השני לשהות עמה י' שנים ואם הפילה מונה משעת שהפילה האיש מצווה על פו"ר אבל לא האשה ריב"ב אומר על שניהם הוא אומר ויברך אותם אלוקים ויאמר להם ואתם פו"ר. פי' אינו רשאי ליבטל אלא או וגרשה או ישא אחרת, מותרת לינשא לאחר פי' ול"א עקרה היא דשמא ראשון האו דלא זכי לבנות ממנה.

ת"ר נשא ושהה עמה י"ש ולא ילדה הימנו אינו רשאי ליבטל ויוצאי ויתן כתובה פי' אם אין מוצא אשה אחרת שאין מתרצים לתת לו אשה עד שיגרש את זאת א"נ א"י לפרנס את שתיהן יוציא ויתן לה כתובה שמא לא זכה לבנות ממנה ומפני לא הוליד ממנה בנים. ולכך אין האשה מפסדת כתובתה אע"פ שאין ראי' לדבר זכר לדבר מקץ עשר שנים לשבת אבדם בארץ כנען ללמדך שאין ישיבת חו"ל עולה לו מן המנין. לפיכך חלה הוא או שחלתה היא או שהיו שניהם חבושים בב"ה אין עולם להם מן המנין, פי' כל השנים שהי' בת"ל הי' תולה אברהם בעון תי"ל וכיון ששהא י"ש בא"י לקח הגר. ולפיכך כל דבר המונע את ההריון אינו מן המנין:

והא דתניא שמא [לא] זכה להבנות ממנה. מקשי' עלה בגמ' ודילמא איהי היא דלא זכיא כלומר לא יתן לה כתובה ומשני איהי כיון דלא מפקדה אפריה ורביה לא מיענשא. משמע דלר' יוחנן בן ברוקא דאמר מפקדה לית לה כתובה ובשלהי פירקין גרסינן עובדא הוה קמיה ר"י בכנישתא דקסרין ואמר יוציא ויתן כתובה ואי ס"ד דלא מפקדה כתובה מאי עבידתה אלמא אי מפקדה יש לה כתובה קשיא הך. י"ל ולפרש דההיא דהבעל היה עקור תליה בדידיה ולא בדידה ואי מפקדה יש לה כתובה אבל היכא דאין הבעל עקור דאיכא למיתלא בדידה ובדידיה אמרי' אוקי ממונא בחזקת מריה ואיהי היא דלא זכאי ואין לה כתובה אי הוה מפקדה ואי לא מפקדה לא מענשא ואית לה כתובה והראב"ד פירש בהגהת ספריו דהא דמקשינן הכא ודלמא איהי היא דלא זכאי לישנא בעלמא הוא דקשיא ליה דקתני שמא לא זכה ליבנות הימנה ולא משום כתובה אקשי ליה:

תוס' בד"ה יוציא ויתן כתובה כו' אבל משום תשמיש המטה לחודיה או משום מזונות לחודייהו אין כופין כו' עכ"ל יראה לשמואל דפריך לרב עד שיכפוהו להוציא יכופוהו לזון קאמרי דמשום מזונות לחודיה אין כופין להוציא אבל רב הא סבירא ליה בהדיא לגירסת ר"ח דהאומר איני זן ואיני מפרנס כופין להוציא ואפשר לומר דאיני זן ואיני מפרנס לאו הוא מזונות לחודייהו דפרנסה הוא דבר אחר בלא מזונות וק"ל:

בתוס' ד"ה יוציא ויתן כו' דקתני סיפא בין שהיו כו' והכא לא שייך למתני בה סבורה כו' וצ"ע לחלק אמאי שייך טפי למתני סבורה הייתי כו' בשהה עמו י' שנים טפי מבבאה מחמת טענה ואדרבה בבא מחמת טענה דאיירי בעקור כפי שפירשו התוספות לקמן שייך טפי למתני ביה סבורה הייתי וכו' וכגון שהיה ידוע שהוא עקור קודם שינשאו ודו"ק:

ללמדך שאין ישיבת ח"ל עולה כו' עיין פרש"י ור"ל כי בח"ל לא היה ראוי לבנים אלא זכותא דא"י שא"ל הקב"ה ואעשך לגוי גדול גו' אהניא ליה כדאמרינן פ"ק דר"ה למ"ד דאין שינוי מקום גורם אלא זכותא דא"י גורם והוא כוונת רש"י ג"כ בחומש ע"ש וסוגיא דהכא כמ"ד פ"ק דר"ה דזכות דא"י גורם דלמ"ד דשינוי מקום גורם מאי פריך מיצחק דאימא דאברהם נשתנה עקרותו ומזלו בשינוי מקום משא"כ יצחק שלא שינה מקומו אבל למ"ד דזכותא דא"י גורם פריך שפיר דע"כ לא אהני זכותא דא"י לבטל העקרות דאל"כ יצחק נמי היה לו זכותא דא"י ועקר היה והרא"ם הבין מדברי רש"י ז"ל בחומש כי הבטחת ואעשך לגוי גדול גו' הוא ענין ביטול עקורתו והאריך בדבר ליישב הא דפריך א"ה אברהם נמי עקר היה כו' ע"ש ואין מקום לקושייתו לפי דברינו לפי הסוגיא דפ"ק דר"ה:

ומ"ש ולילף מיצחק כו' כתבו התוס' וא"ת יצחק נמי לא שהה יותר לפי מה שפירש שלא היתה רבקה רק בת שלש כו' וי"ל דמדרשות חלוקות כו' עכ"ל ע"ש והרא"ם כתב על קושית התוס' דהמ"ל הכי דיצחק נמי לא שהה רק י' שנים אלא דעדיפא קמשני דאפי' היתה ראוי' להריון כו' עכ"ל ועוד כתב בפ' תולדות גבי ויצחק בן מ' שנה גו' שכתב רש"י עשר שנים עד שנעשית בת י"ג כו' וי' שנים צפה להמתין כמו שעשה אביו לשרה כיון שלא נתעברה ידע שהיא עקרה והתפלל עליה ושפחה לא רצה כו' עכ"ל ופי' הרא"ם דבריו י' שנים צפה כו' כלומר וליכא למילף מיצחק לשהיית כ' שנים והא דשני בגמרא שאני יצחק כו' עדיפא קא משני כו' ושפחה לא רצה לישא כו' פי' וכ"ת בשלמא כו' עכ"ל ע"ש באורך ואין זה מחוור דאין זה דרכו של רש"י להקשות קושית התלמוד ולתרץ בע"א ויותר דחוק במקום דתלמודא עדיפא קמשני כמ"ש הרא"ם גופיה ולולי דברי התוס' היה נ"ל לומר דסוגיא דהכא אזלא אפי' לברייתא דסדר עולם ופריך שפיר ולילף מיצחק שאע"פ ששהה עשר שנים כמו אברהם ולא נשא אשה אחרת אלא שהוצרך להתפלל ומשני דעקר היה וליכא למילף מיניה והדברים ברורים לפרש"י בחומש דהא ודאי לא תקשי ליה דנילף מיצחק דהא מסקינן הכא דעקר היה ומאברהם נמי לא הוה ילפינן אי לאו מיתורא דקרא כדמסיק אלא דקשיא ליה יצחק גופיה דעקר היה כמו אברהם אפילו בלא יתורא דקרא ה"ל למילף מאברהם ואחר ששהה עשר שנים היה לו לישא אחרת ולא להתפלל נוכח אשתו ומתרץ דשפחה לא רצה כו' ולקושית התלמוד נמי ה"מ התלמוד לשנויי הכי דאין לנו ללמוד מיצחק משום דא"א לו לישא אחרת אלא דהאמת משני כדמסיק דאין ללמוד מיצחק ולא מאברהם משום דעקורים היו אי לאו מיתורא דקרא כדמסיק אבל יצחק דהיה ג"כ עקר כמו אביו ה"ל ללמוד ממנו אי לאו משום דשפחה לא רצה כו' ודו"ק:

למה נמנו שנותיו של ישמעאל כו' יבואר פ"ק דמגילה:

על אשתו לא נאמר אלא לנוכח כו' ופרש"י בחומש זה עומד בזוית זו כו' ע"ש ועיין על כוונת פירושו בדברי הרא"ם באורך אמנם יש לדקדק כאן לפי מאי דס"ד מעיקרא דיצחק לא היה עקר ולנוכח אשתו פי' על אשתו אמאי לא היתה רבקה מתפללת על עצמה ואין לומר דאה"נ שגם היא היתה מתפללת על עצמה א"כ תקשי ליה למאי דס"ד מעיקרא נמי לו להם מבעי ליה והנראה כי הוא מבואר שתפלת חבירו של אדם יותר מקובלת להיות האדם נהנה בה מבתפלת עצמו כמ"ש אין חבוש מתיר את עצמו מבית האסורין ומזה הטעם אמרה רחל ליעקב הבה לי בנים וכן שרה אמרה לאברהם חמסי עליך על שלא היה מתפלל עליה להיות תפלת אחר יותר מקובל מתפלת עצמה ולזה כדס"ד מעיקרא שרבקה עקרה היתה אבל יצחק לא היה עקר הוה ניחא שהוא היה מתפלל עליה מטעם שאמרנו ואמר שהוא היה מתפלל לנוכח אשתו דהיינו על אשתו ובשבילה וע"כ קאמר ויעתר לו כמו שהוא היה מתפלל עליה אבל השתא דקאמר רבי יצחק דלנוכח אשתו פירושו היינו בשוה לה כמו שהיא היתה עקרה גם הוא היה עקר ולנוכח היינו כמו בשוה לה דהיינו ששניהם היו מתפללים כפרש"י בשמעתין ולא כמו שהבין הרא"ם דלנוכח היינו לנוכח המקומי ומה שפרש"י בחומש זה עומד בזוית כו' לא כיון על נוכח המקומי אלא שבא לומר ששניהם היו מתפללים כדרך שמצינו במתפללים לעמוד בזויות כמ"ש ברבי עקיבא כשהיה עומד ומתפלל בזויות זה מצאוהו בזויות אחר והטעם שלא יטרידהו למתפלל דבר מהצדדים ולהכי פריך שפיר דאם שניהם היו עקורים וכ"א היה מתפלל על חבירו שכן מקובלת יותר להם מבעי ליה וק"ל:

ומ"ש אינו דומה תפלת צדיק בן וכו' אע"ג דבפ"ק דברכות בעי למימר דיש צדיק וטוב לו כגון צדיק בן צדיק ויש צדיק ורע לו צדיק בן רשע ואדחייא לה התם מדכתיב לא יומתו אבות גו' מ"מ לענין שתהא התפלה מקובלת יותר לבטל גזירת העקרות קיימא הך סברא כדאמר הכא אינו דומה כו' ודו"ק:

ויעתר אר"י למה נמשלה תפלתן של צדיקים כעתר כו' ונראה הדמיון כי כמו שהעתר מהפך התבואה להבדיל המדה הרעה שהוא המוץ שבה ממדה טובה שבה כך תפלתן של צדיקים מהפכת להבדיל מדת הדין ממדת הרחמים ונזכר זה גבי יצחק טפי מבשאר אבות לפי שהיתה מדתו מדת הדין כמ"ש פחד יצחק וישבע יעקב בפחד אביו גו' כידוע לחכמים ואע"פ כן בתפלתו הפך מדת הדין למדת הרחמים לשנות בהם טבע העקרות וכ"ה בב"ר ר"ל שהפך את הגזירה ולפום כן קריין ליה עתרא דאפיך אדרא וק"ל:

טומטמין היו שנאמר הביטו אל צור גו' וכתיב הביטו אל אברהם גו' שהפסוק השני הוא פירושו של ראשון כפרש"י בספר ישעיה ע"ש ומסיים בהני קראי כי אחד גו' ר"ל דלפי תולדתו וטבעו היה לו עם אשתו להיות יחידים אבל קראתיו בשינוי שם אברהם ושרה ואברכהו לשנות מזלו וארבהו בפ"ו וק"ל:

תוס' בד"ה יוציא ויתן כו' דאין כופים בכל הנהו כו' אלא לפסולות והתנינן כו' שמענו שמוציא שמענו שכופים כו' כצ"ל:

תד"ה אי הכי. אליבא דר"י פריך דאמר בהערל. כצ"ל:

יצחק עקור. נ"ב שמא לשון חכמים כך הוא ובל"ת עקר כולו קמוץ:

(במדבר י, לו) "וּבְנֻחֹה יֹאמַר שׁוּבָה ה' רִבֲבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל", מְלַמֵּד שֶׁאֵין הַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה עַל פָּחוֹת מִשְּׁנֵי אֲלָפִים וּשְׁנֵי רְבָבוֹת מִיִּשְׂרָאֵל. נראה לי בס"ד טעם למספר זה כי ברכתן של ישראל יִפֹּל מִצִּדְּךָ אֶלֶף וּרְבָבָה מִימִינֶךָ (תהלים צא, ז) נמצא כל אחד שקול כנגד י"א אלפים וידוע האדם נקרא עולם קטן אך הוא לבדו פלג עולם ועם אשתו הוא עולם שלם וזה הכח של י"א אלפים כמו שיש לזכר יש גם כן לנקבה ואם כן הוא ואשתו שהם עולם שלם המה כנגד כ"ב אלף שהוא שני אלפים ושני רבבות ולכן אמרו אין השכינה שורה על ישראל פחות משני אלפים ושני רבבות.
ועוד נראה לי בס"ד טעם אחר למספר כ"ב אלף להשראת שכינה על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל דהאותיות הם בסוד המלכות שהיא סוד השכינה וידוע כי כ"ב אותיות התורה בעשיה הם כ"ב אחדים וביצירה כ"ב עשרות ובבריאה כ"ב מאות ובאצילות כ"ב אלפים ולכן שלימות השראת שכינה תהיה על כ"ב אלפים מישראל.

וְזֶה לֹא עָסַק בִּפְרִיָּה וּרְבִיָּה, לֹא נִמְצָא זֶה גּוֹרֵם לַשְּׁכִינָה שֶׁתִּסְתַּלֵּק מִיִּשְׂרָאֵל?. נראה לי בס"ד לרמוז בזה הכתוב (קהלת ט, יח) וְחוֹטֶא אֶחָד יְאַבֵּד טוֹבָה הַרְבֵּה, והיינו כ"ב אלף הנזכר הם מספר טובה [22] וחוטא לשון חסרון אם זה גרם חסרון אחד דוקא הנה הוא מאבד טובה הרבה שמאבד השראת שכינה השורה על כ"ב אלף שהם מספר טובה.

לְפִי שֶׁאֵינוֹ דּוֹמֶה תְּפִלַּת צַדִּיק בֶּן צַדִּיק, לִתְפִלַּת צַדִּיק בֶּן רָשָׁע (בראשית כה, כא). כתב מהרש"א תפילת צדיק בן צדיק מקובלת יותר לבטל גזרת העקרות עיין שם. ונראה לי בס"ד הטעם כי בני בנים הרי הם כבנים (קידושין ד.) ולכן כשזה מתפלל על בנים תפילתו שייכה לאביו גם כן כי בנים שלו נחשבים בנים של אביו גם כן ולכן זכות אביו גם כן יגין בשביל קבלת תפלה זו.
ונראה לי ב' פעמים צדיק [204×2=408] שהוא האב והבן עולה גימטריא זאת [408] וידוע מה שאמרו רבותינו ז"ל במדרש רבא אין 'זאת' אלא תפלה וילפי לה מקרא.
ומה שאמרו שנמשלה התפלה לעתר נראה לי 'עתר' אותיות 'תער' שמלאכתו להעביר כוחות הדינין וכן התפלה מעברת כוחות הדינין ומגברת החסד והרחמים.

מָה 'עֶתֶר' זֶה מְהַפֵּךְ הַתְּבוּאָה בַּגֹּרֶן מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, כָּךְ תְּפִלָּתָן שֶׁל צַדִּיקִים מְהַפֶּכֶת מִדּוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִמִּדַת רַגְזָנוּת לְמִדַּת רַחֲמָנוּת (בראשית כה, כא). נראה לי בס"ד מספר רחם [248] יתר על מספר רוגז [216] כמספר לב [32] שאם תניח מספר לב על מספר רוגז יהיה מספר רחם.
ולכן תפילת צדיקים היוצאה מן הלב יש בה כח להוסיף מספר לב על רוגז ויהיה מספר רחם! מה שאין כן הרשעים אף על פי שהם מתפללין בשפה כמו נוסח הצדיקים הנה הם חסירים לב ולכן מבקשים בְּרֹגֶז רַחֵם תִּזְכּוֹר (חבקוק ג, ב) שיהיה נוסף על רוגז מספר לב ויהיה רחם.
ובזה יובן הפסוק בתוכחה וְנָתַן הֳ' לְךָ שָׁם לֵב רַגָּז (דברים כח, סה) והיינו כי על ידי העונות מפרידים מספר לב [32] מן רחם [248] ויהיה המספר לֵב רַגָּז [242]. וזהו שנאמר (ישעיה נז, א) הַצַּדִּיק אָבָד וְאֵין אִישׁ שָׂם עַל לֵב, להוסיפו על רוגז להיות רחם. וזהו שנאמר במשלי וְשֵׁבֶט לְגֵו חֲסַר לֵב (משלי י, יג) כי היסורין באין על ידי הרוגז שלא נוסף לב כדי שיתהפך לרחם. ובזה יובן בס"ד (נחמיה ט, ז) וְשַׂמְתָּ שְּׁמוֹ אַבְרָהָם וּמָצָאתָ אֶת לְבָבוֹ נֶאֱמָן לְפָנֶיךָ, והיינו אברהם [248] גימטריא רחם [248] מפני כי מצאת את לבבו נאמן ועל ידי כך היה לו כח להוסיף לב על רוגז לעשותו רחם ועל שם זה נקרא אברהם שהוא מספר רחם.

אָמַר רַבִּי אַמִי: אַבְרָהָם וְשָׂרָה טוּמְטוּמִין הָיוּ (ישעיהו נא, א). דבר זה יפלא על מה עשה ה' ככה לצדיקים הללו! אם בשביל שירצה שיתפללו די לעשותם עקרות ולמה עשאם טומטמין שהוא מום בעין בגוף?
ונראה לי בס"ד כי יצחק אבינו עליו השלום היה מדת הגבורה העקרית השרשית ובלידתו וביאתו לעולם הזה לא היה יכול העולם לסבול מדת הגבורה הנגלית בו לכך עשה הקדוש ברוך הוא אביו ואמו טומטמין כדי שתהיה לידתו בנס גדול ופלאי מצד האב ומצד האם וכל נס נעשה על פי גילוי החסד ולכן הנס נעשה על ידי שם הוי־ה ומאחר שביאתו ולידתו נעשית על ידי החסד נמתקה הגבורה הנגלית בו ולכן לא סגי בעקרות בלבד שאין זה נס גלוי בעין וגם אינו פלאי כל כך מה שאין כן טומטמין הוא נס גלוי ופלאי מאד ואי אפשר להיות אלא על ידי גילוי חסד גדול.
ובזה נתרץ עוד דקדוק אחר כיון דהיו טומטמין למה עשה את שרה אמנו עליה השלום אילונית גם כן, ודי בנס של רפואת הטומטום שהוא פלא וגלוי יותר? ובזה ניחא והוא דאמרו רבותינו ז"ל (ברכות לא:) וְחַנָּה הִיא מְדַבֶּרֶת עַל לִבָּהּ (שמואל א' א, יג) על עסקי לבה שאמרה לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם כל מה שבראת באדם לא בראת אבר לבטלה עינים לראות אזנים לשמוע וכו' דדים הללו שנתת בי למה? לא להניק? תן לי בן שאניק בהם!
נמצא מצאה לה טענה חזקה מכח הדדים דשורת הדין מחייבת שיתן לה בן דאין לומר אני לא בראתי אותך מעיקרא שתהיי מולדת אלא בראתיך מעיקרא שתהיי עקרה דעל זה טוענת אם כן למה נתת לי דדים היה מן הראוי שתהיה איילונית שאין לה דדים, ומאחר שנתת לי דדים מוכח שבראתני להוליד על כן תן לי בן שאניק בהם כי לֹא אִישׁ אֵל וִיכַזֵּב וּבֶן אָדָם וְיִתְנֶחָם!
ולכן כאן אצל שרה אמנו עליה השלום אם לא היתה אילונית אלא היה בורא בה דדים היה לה טענה חזקה מכח הדדים שתהיה יולדת ומנקת וכאשר טענה חנה ולפי זה היתה לידתו של יצחק מוכרחת על פי הדין ואין בה חסד כדי שעל ידי כך תתמתק הגבורה שבו כאמור לעיל אך השתא דעשאה אילונית שאין לה דדים לא נשאר בידה טענה שתלד בה ואדרבה יאמר לה ה' מעיקרא אני בראתיך באופן זה שלא תהיי יולדת וממילא מה שילדה אחר כך היה זה על פי החסד הגמור ובזה נמתקה גבורת יצחק אבינו עליו השלום.
נמצא נעשה לשרה אמנו עליה השלום שני נסים גלויין ונראין בחוש הריאות האחת נס רפואת הטומטום והשניה רפואת האיילונית שלא היה לה דדים ונעשה לה דדים. לזה אמר וַהֳ' פָּקַד אֶת שָׂרָה (בראשית כא, א) בנס הטומטום וַיַּעַשׂ הֳ' לְשָׂרָה כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר ברפואת האיילונית שעשה לה דדים.
ועיין בעץ חיים שער הנסירה פרק ח' בביאור לשון זוהר הקדוש בפרשת בראשית דכד אתי אבר מאברהם אתהדר ברא ונעשה אבר ואתגלייא האי באר וכו' יעוין שם. ובזה מובן למה היה כך וכך ועיין שער מאמרי רשב"י אדרא זוטא דף נ"ג ועיין שער הפסוקים בפרשת לך לך עיין שם. וכל זה הוא במצב הנשמות דוקא וגם הוא בפרצוף המוחין דוקא ודוק היטב.
ודע כי במאמר זה של רב אמי דאמר טומטמין היו יש ליישב הקדמה נפלאה שהביא הגאון חיד"א ז"ל (במדבר קדמות מערכת האל־ף אות ט') שאברהם אבינו עליו השלום ידע שאשתו עקרה ולא בא עליה עד שנתבשר שיהיה לו זרע ובא עליה ונתעברה מביאה ראשונה עד כאן לשונו. ולכאורה יש להקשות דזה תינח למאן דאמר מן ג' שנים הכיר את בוראו דהשתא יש לומר בעת נשואין שכבר שרתה עליו רוח הקודש ידע וכו' אך למאן דאמר בן מ"ח שנה הכיר, מהיכא ידע שהיא עקרה ולא בא עליה? ולפי דברי רבי אמי ניחא כי מקודם בלאו הכי היו טומטמין ואין כאן דרך ביאה ובודאי נרפאו אחר שהכיר את בוראו ושרתה עליו רוח הקודש.
ומה שכתב שנתעברה מביאה ראשונה אין זה פלא יען כי ראיתי בעץ חיים שער הולדת אחד ואחד פרק ה' שנתקשה רבינו ז"ל בקושיא כזאת על ביאת יעקב אבינו עליו השלום בלאה שנתעברה גם כן מביאה ראשונה דכתיב בראובן כֹּחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי (בראשית מט, ג) וכן נתקשה בענין מועכות של בית רבי תמר שמם, דאיך היו מתעברים מביאה ראשונה? ויישב שם שזה הכח נמשך להם מן אברהם אבינו ובהיכא דאיכא כח זה תתעבר גם מביאה ראשונה עיין שם, ולפי זה גם גבי אברהם אבינו עליו השלום עם שרה יש לומר כן.
מיהו יש להקשות באותה הקדמה הנזכר לעיל שהביא הגאון חיד"א וכן מהר"ם רקאנטי ז"ל ממה שאמר אבימלך על שרה וְהִוא בְּעֻלַת בָּעַל (בראשית כ, ג) דמשמע שנבעלה כבר לאברהם אבינו! ועיין בגמרא דקידושין (קידושין ט:) דדייק מפסוק כִּי יִמָּצֵא אִישׁ שֹׁכֵב עִם אִשָּׁה בְעֻלַת בַּעַל (דברים כב, כב) מלמד שנעשה לה בעל על ידי בעילה עיין שם וצריך עיון.
וראיתי להגאון חיד"א ז"ל במדבר קדמות שם שכתב שמצא סמך להקדמה זו מדברי רבינו האר"י ז"ל בשער הגלגולים הקדמה ל"ד עיין שם. ובאמת הרואה יראה דליכא מהתם הוכחה כלל דיש לומר לעולם כשנשאה בא עליה אלא שאחר כך כשראה שהיא עקרה נמנע ולא בא עליה ונתעסק להוליד נפשות לגרים. ובעל כרחו צריך לומר כן דהא מצינו מפורש יוצא לרבינו האר"י ז"ל בשער המצות בפרשת בראשית שכתב וזה לשונו וראיה לזה ענין אברהם יצחק ויעקב שהיו נשותיהן עקרות ולא היו נמנעים מן הזווג וכו' עיין שם, ואם כן מוכרח לפרש דבריו בשער הגלגולים הנזכר כאשר כתבתי. ועיין בספר הלקוטים (דפוס ירושלים פרשת וירא דף כ"ט בדבור המתחיל דע) שכתב בשם רבינו ז"ל שהזווג של שרה אינו זווג שהיתה עקרה עיין שם ומזה הלשון משמע שהיה מזדווג ממש.
ושוב ראיתי להגאון הש"ך ז"ל פרשת ויצא דף ל"ב בפסוק (בראשית כט, לא) וְרָחֵל עֲקָרָה שכתב וזה לשונו, קבלה יש בידינו שיעקב אבינו עליו השלום היו בו י"ב טפין להולדת י"ב בנים וכשהיה משמש עם רחל, הקדוש ברוך הוא שמר טיפתו. ומזה ידע שהיא עקרה ולזה אמרה לו רחל 'הָבָה לִּי בָנִים' (בראשית ל, א), שחשבה שלא היה גומר ביאתו כדי שלא תתעבר! ולזה 'וַיִּחַר אַף יַעֲקֹב בְּרָחֵל' אמר לה: את חושדת אותי שאני מעכב הטיפה שלי? הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנֹכִי אֲשֶׁר מָנַע מִמֵּךְ פְּרִי בָטֶן! לא אמר הריון או הולדה אלא 'פְּרִי בָטֶן' שהוא פרי בטנו של איש וכו' עד כאן לשונו עיין שם.
נמצא לפי זה היה מציאות זה בעולם שיעקב בא על רחל ולא גמר ביאתו כלומר לא נתן טיפת זרע ברחל אלא הקדוש ברוך הוא שמר טיפתו ולא הניח שתצא ממנו בעת זווגו עמה והוא בדרך נס נפלא ואם כן בזה נתיישבה הקושיא הנזכר שכתבנו בדברי הרקאנטי כי אפשר שאברהם אבינו עליו השלום נזדווג עם שרה כמה פעמים והקדוש ברוך הוא שמר הטיפה שלא יצאה ממנו עד זמן שנתעברה ביצחק שנעשה גמר ביאה בטיפה שיצאה ממנו ולזה אמר שנתעברה מביאה ראשנה היא גמר ביאה זו ודוק היטב.

א"ה ויעתר לו ויעתר להם מיבעי ליה. הרב מהר"ש אלגאזי בס' אהבת עולם האריך בזה ויש ט"ס בדבריו אך ניכר מדבריו שכל יסודו הוא באומרו שיצחק אבינו לא התפלל על עצמו רק על עקרות רבקה ע"ד כל המתפלל על חבירו והוא צריך לאותו דבר וכו' וכ"כ מהראנ"ח פ' תולדות ובאו דבריו בקצור נמרץ. ואחר המחילה מכבוד תורתם כדת מה לעשות קושית הגמ' אי הכי וכו' מוכחת כדפירש רש"י שיצחק היה מתפלל על עצמו לבד. מורינו הרב שארנו מהר"א יצחקי זלה"ה בכ"י. ועמ"ש אנא בריה קלה בענין זה ודברי רש"י בחומש בספרי הקטן ראש דוד ובקונטריס פני דוד פ' תולדות בס"ד:

מתני' אינו רשאי לבטל. אלא או יגרשנה או ישא אחרת עמה: מותרת לינשא לאחר. ולא אמרינן עקרה היא דשמא הראשון לא זכה ליבנות ממנה: גמ' מקץ עשר שנים. בא על הגר והאי דלא נסיב לה בהנך שני קמאי עד שלא בא לארץ כנען שהיו שנים מרובות בפדן ארם ללמדך שאין ישיבת חוצה לארץ עולה לו דלמא משום עון חוצה לארץ הם עקורים: לפיכך. הואיל וקא חזינן שאין ישיבת חוצה לארץ מן המנין דתלינן בכל דבר המונען מן ההריון חלה הוא או חלתה היא כו': ולילף מיצחק. ששהה עשרים שנה ולא נשא אחרת: עקור היה. ויודע שמחמת עצמו הוא ולקמן נפקא לן דעקור היה: אברהם נמי עקור היה. כדאמרינן לקמן והיכי ילפת מיניה: ההוא מיבעי ליה כו'. כלומר יצחק עקור היה משום הכי לא נסיב אחריתי וקרא דיצחק בן ששים שנה לא יתירא הוא דתימא להכי כתביה רחמנא למיגמר מיניה שהיית עשרים שנה דההוא מיבעי ליה כו' אבל מקץ עשר שנים דאברהם אע''ג דעקור הוה ילפינן מיניה דאי לאו לדרשא למאי הלכתא קאשמעינן קרא מקץ עשר שנים: לייחס בהן. לידע שנותיו של יעקב בן כמה שנים היה כשהלך לבית עבר וכשעמד על הבאר ובשלהי גמרא דמגילה (דף יז.) מפרש לה והאי קרא דיצחק בן ששים שנה מייתי ליה התם דילפינן מיניה דגדול תלמוד תורה מכיבוד אב ואם שכל אותן שנים שהיה יעקב בבית עבר לא נענש עליהם: ויעתר להם מיבעי ליה. בשלמא אי אמרת תפלת יצחק על אשתו היתה היינו דכתיב ויעתר לו כמו שהיה מתפלל עליה ותהר רבקה אשתו אלא אי אמרת על עצמו היה מתפלל ולנוכח אשתו משמע ששניהם היו צועקים זה מול זה ויעתר להם מיבעי ליה: לפי שאינו דומה. תפלתו שהיה צדיק בן צדיק לתפלתה שהיתה צדקת בת רשע לפיכך תלה בו הכתוב: עתר. פל''א בלע''ז:

יוציא ויתן כתובה. בסוף המדיר (כתובות עז. ושם) איכא פלוגתא דאמוראי כשנשא אשה ושהה עמה עשר שנים אם כופין אותו להוציא אם לאו וקשה דלמ''ד אין כופין תקשי ליה מהכא דקתני יוציא ולשון יוציא משמע בכפיה כדמשמע התם דאמר רב האומר איני זן ואיני מפרנס יוציא ויתן כתובה ופריך עליה שמואל עד שכופין אותו להוציא יכפוהו לזון ונראה דלא משמע יוציא לכפיה אלא היכא שעושה לאשה שלא כדין אבל הכא שאינו אלא משום דאינו רשאי לבטל מפריה ורביה לא משמע לשון כפיה וכל הנהו דהמדיר (גז''ש) דתנן בהו יוציא ויתן כתובה בכפיה קאמר כיון שמתנהג עמה שלא כדין ולעיל בהחולץ (דף לט.) נמי אמרי' כשאין רוצה לא לייבם ולא לחלוץ דחוזרין אצל גדול למיכפייה לפי שמתנהג עמה שלא כדין שאינו רוצה לא לכנוס ולא לפטור ונראה דכופין אותו בשוטים דאי במילי הא אמר בסוף המדיר (כתובות עז. ושם) דבדברים לא יוסר עבד ותימה דכי פריך בהמדיר למאן דאמר כופין בנשא אשה ושהה עמה עשר שנים דלתניי' בהדי אלו שכופין אותו להוציא תקשי ליה נמי מכל הנהו דתנן בהמדיר (ג''ז שם) וההיא דנערה שנתפתתה (שם מח.) דהאומר אי אפשי אלא אני בבגדי והיא בבגדה יוציא ויתן כתובה וההוא . דסוף פירקין (לקמן דף סה.) דאמר ר' אמי הנושא אשה על אשתו יוציא ויתן כתובה וי''ל דלא קתני הנך דאתייה כפייה דידהו על ידי פשיעת בעל אלא הנהו דאתיין ממילא כגון מוכה שחין ובעל פוליפוס והא דקתני מצרף ומקמץ ובורסי אע''פ שנעשו אחר שנשאו הנהו אינן מתכוונים להקניט ולצער את האשה ומיהו קשיא דליתני באה מחמת טענה דאמר בסוף פרקין (שם:) דכופין אותו להוציא אע''פ שאין פושע דמה יכול לעשות שהוא עקור ונראה לפרש דקתני סיפא בין שהיו עד שלא נישאו בין משנישאו בכולן אמר ר' מאיר יכולה היא שתאמר סבורה הייתי לקבל כו' והכא לא שייך למיתני בה סבורה הייתי שאני יכולה לקבל ורובן מיתרצי בההיא שנויא ובירושלמי משמע דאין כופין . בהנהו דתנן בהמדיר (כתובות עז.) ור''ח הביאו בשילהי אע''פ (שם סג:) וזה לשונו בירושלמי דסוף אלמנה ניזונית תנינן גט המעושה בישראל כשר בעובדי כוכבים פסול אמר שמואל פסול ופוסל לכהונה ואמר שמואל אין מעשים אלא לפסולות . (אמר שמואל) והתנינן המדיר אשתו מלהנות כו' ומשני שמענו שמוציא שמענו שכופין בתמיה ש''מ דאין כופין אלא היכא דקתני כופין אבל היכא דאמור רבנן יוציא ולא פירשו כופין אומרים לו חייבוך רבנן להוציא ואם לא הוציא מותר לקרותו עבריינא אבל לכפותו בשוטים לא וגר''ח כדברי האומר איני זן ואיני מפרנס כופין אותו להוציא ויתן כתובה וההיא דהחולץ (לעיל לט.) דחוזרים אצל גדול למכפייה היינו טעמא דכופין לפי שמונעה מכל ענייני אישות בין תשמיש בין מזונות אבל משום תשמיש המטה לחודיה או משום מזונות לחודייהו אין כופין ומההוא עובדא דבי נשיאה בקיסרי דסוף פירקין (לקמן סה:) דקאמר רבי יוחנן יוציא ויתן כתובה דמשמע התם דכופין ליה אין ראיה דכופין כל היכא דקאמר יוציא דהתם לאו מימרא היא אלא כשבא מעשה לפניו צוה להם שיוציא משמע שאמר להם לכפותו וכל היכא דלא קאמר בהדיא כופין אין כופין שלא יהא גט מעושה בישראל שלא כדין ופסול: יוציא ויתן כתובה. נראה דבכל הנהו דתנן (כתובות עז.) שכופין אותו להוציא שנותן כתובה אע''פ שמגרש בעל כרחו מדפריך התם דליתני בהדייהו הך דשהה י' שנים וקאמר הכא דאית לה כתובה ומשמע נמי התם (שם) דהוה תני בהדייהו אלמנה לכ''ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט אי לאו משום דאורייתא לא קתני והנהו אית להו כתובה כדאמר ביש מותרות (לקמן פה.) ובאה מחמת טענה אמרינן לקמן (שם) דיש לה כתובה אע''פ שכופין אותו לגרש ורבינו גרשום כתב בתשובה דמוכת שחין אין לה כתובה ודקדק מדקתני גבי בורסי שנשא אשה יכולה שתאמר כסבורה הייתי לקבל ועכשיו איני יכולה לקבל ואם היו כופין ליתן כתובה אם כן כל שעה תערים ותנשא ותאמר כן כדי לגבות כתובה לאלתר וי''ל דשמא אותה אין לה כתובה כיון שיכולה להערים אבל אחריני יש להם כתובה ובהדיא תני בתוספתא יוציא ויתן כתובה: אע''פ שאין ראיה לדבר. ראיה גמורה אינה דמשם אין ללמוד שיהא זקוק לגרש אשתו אפילו אם אי אפשר בלא גירושין ואדרבה ראוי ללמוד מכאן דאפי' את''ל בעלמא הנושא אשה על אשתו יוציא ויתן כתובה היכא דשהה עמה י' שנים שרי להכניס צרתה כמו שמצינו באברהם אולי ירחמו מן השמים ויזכה עדיין ליבנות ממנה כמו שלבסוף זכה אברהם משרה: ולילף מיצחק. ואם תאמר יצחק נמי לא שהה יותר מי' לפי מה שפי' שלא היתה רבקה אלא בת ג' כשנשאה ועד שהיתה בת י''ב לא היתה ראויה להוליד ויש לומר דמדרשים חלוקין כדפרישי' לעיל. ועוד דמוכח בפרק בן סורר ומורה (סנהדרין סט:) שדורות הראשונים היו ראויין להוליד הרבה קודם הזמן הזה: אי הכי אברהם נמי עקור היה. כדאמר לקמן אברהם ושרה טומטמים היו ואע''פ שמסתמא כבר נקרע כשנשא שרה הכא אליבא דרבי יהודה פריך דאמרינן בהערל (לקמן פא.) טומטום שנקרע אין מוליד ועוד דאפי' לרבנן נמי דפליגי עליה לא שכיח שיוליד:

דף סד - א

מתניתין:

גמרא:

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד