דף סג - ב
מקרי ליה רב יהודה לרב יצחק בריה [מלמד היה רב יהודה לבנו את הפסוק] "ומוצא אני מר ממות את האשה".
אמר ליה רב יצחק לאביו: כגון מאן [כגון מי] היא מר ממות?
אמר לו אביו: כגון אמך.
ומקשינן: איני!
והא פעם אחרת מתני ליה רב יהודה לרב יצחק בריה [מלמד היה רב יהודה לבנו את המימרא]: אין אדם מוצא קורת רוח אלא מאשתו ראשונה, שנאמר "יהי מקורך ברוך, ושמח מאשת נעוריך". [2]
ואמר ליה רב יצחק לאביו: כגון מאן?
ואמר לו אביו: כגון אמך.
הרי שאשה טובה היתה אשתו של רב יהודה?!
ומשנינן: אשתו של רב יהודה היתה מתקף תקיפא, ועבורי מיעברא במילה. תקיפה היתה מחד גיסא, ונוחה לרצות ולהעביר על מדותיה מאידך גיסא.
היכי דמי אשה רעה?
אמר אביי: כגון אשה שמקשטא ליה תכא ומקשטא ליה פומא [מקשטת את השולחן לסעודה, ועד זמן סעודה "מקשטת" היא את פיה בקללות וגידופים]. [3]
רבא אמר: מקשטא ליה תכא, ומהדרא ליה גבה [מקשטת את השולחן לסעודה ומחזירה לו את גבה]. שאינה יושבת עמו לסעודה, כדי לצערו.
אמר רבי חמא בר חנינא: כיון שנשא אדם אשה, הרי עוונותיו [4] מתפקקין [נסתמים. [5] מלשון פקק].
שנאמר: מצא אשה מצא טוב "ויפק" רצון מה'. [6]
במערבא, כי נסיב אינש איתתא [בארץ ישראל כאשר היה אדם נושא אשה] אמרי ליה הכי היו שואלים אותו כך: "מצא" או "מוצא"
ומפרשת. הגמרא את כוונת השאלה:
האם "מצא", דכתיב "מצא אשה מצא טוב", כלומר: האם אשה טובה מצאת.
או שמא "מוצא", דכתיב "ומוצא אני מר ממות את האשה". כלומר: שמא אשה רעה נשאת.
אמר רבא: אשה רעה - מצוה לגרשה! דכתיב "גרש לץ, ויצא מדון, וישבות דין וקלון. [7]
ואמר רבא: אם יש לו לאדם אשה רעה, וכתובתה מרובה, וקשה לו לגרשה -
צרתה - בצדה! יש לו לשאת אשה אחרת. [8]
דאמרי אינשי: אשה מקבלת תוכחה - בחברתה [על ידי הבאת צרה לבית], ולא בסילתא [יותר מאשר אם יכוה במקל].
ואמר רבא: קשה אשה רעה כיום סגריר [יום ברד ורוח]. שנאמר "דלף טורד ביום סגריר, ואשת מדינים [אשה תגרנית, תרגום] נשתוה [שוים הם]"
ואמר. רבא: בוא וראה כמה טובה אשה טובה, וכמה רעה אשה רעה
כמה טובה אשה טובה: דכתיב "מצא אשה, מצא טוב ויפק רצון מה'".
וממה נפשך אתה למד מפסוק זה את רוב טובה של אשה טובה:
כי אי בגוה משתעי קרא, אם מדבר הכתוב על אשה טובה ממש, הרי למדת: כמה טובה אשה טובה, שהכתוב משבחה. [9]
ואי בתורה משתעי קרא [ואם אין כוונת הכתוב לאשה טובה ממש, אלא ממשיל הכתוב את התורה לאשה טובה], הרי למדת: כמה טובה אשה טובה, שהתורה נמשלה בה.
כמה רעה אשה רעה: דכתיב "ומוצא אני מר ממות את האשה".
וממה נפשך אתה למד את גודל רעתה של אשה רעה:
כי אי בגוה משתעי קרא [אם אכן הכתוב מדבר על אשה רעה ממש] הרי למדת: כמה רעה אשה רעה שהכתוב מגנה [מגנה אותה].
ואי בגיהנם משתעי קרא [אם אין כוונת הכתוב לאשה רעה ממש, אלא ממשיל הכתוב את הגיהנם לאשה רעה], הרי למדת: כמה רעה אשה רעה, שגיהנם נמשלה בה
כתיב "לכן כה אמר ה', הנני מביא [אליהם] רעה אשר לא יוכלו לצאת ממנה, וזעקו אלי ולא אשמע אליהם".
אמר פירש רב נחמן אמר רבה בר אבוה: זו אשה רעה, שמן הראוי לגרשה, ואילו כתובתה מרובה ואין בידו לשלמה, ואינו יכול לצאת מצרתו.
כתיב במגילת איכה: נתנני ה' בידי לא אוכל קום.
אמר רב חסדא, אמר פירש מר עוקבא בר חייא: זו אשה רעה, וכתובתה מרובה, שאין לו תקומה מצרתו.
במערבא אמרו [פירשו את הפסוק]: זה שמזונותיו תלויין בכספו, שאין לו זריעה בקרקע לאכול ממנה, וצריך הוא בכספו לקנות מזון מן השוק, שדואג תמיד שמא יתייקר השער, או שמא יהא מחסור במזון.
כתיב בתוכחה שבפרשת כי תבוא: והיה אם לא תשמע בקול ה' - בניך ובנותיך נתונים לעם אחר ועיניך רואות וכלות אליהם כל היום ואין לאל ידך.
אמר פירש רב חנן בר רבא אמר רב: זו אשת האב [אם חורגת], שבניו ובנותיו של האב נתונים לה. [10]
כתיב בשירת האזינו: הם קנאוני בלא אל כעסוני בהבליהם, ואני אקניאם בלא עם בגוי "נבל" אכעיסם.
אמר פירש רב חנן בר רבא אמר רב: זו אשה רעה וכתובתה מרובה.
רבי אליעזר אומר פירש: אלו הצדוקים [במאירי: אלו המינים].
וכן הוא אומר: אמר נבל בלבו אין אלהים, וגומר.
הרי למדת מי שאומר "אין אלהים" נקרא נבל, שמנבל את פיו נגד הקב"ה [מהרש"א].
במתניתא תנא פירשו את הפסוק כך:
אלו אנשי ברבריא ואנשי מרטנאי [מקומות הן], שמהלכין ערומים בשוק.
שאין לך משוקץ ומתועב לפני המקום יותר ממי שמהלך בשוק ערום, ונקראו "נבל" על שם שמנבלים ומתעבים עצמם לפני המקום [מהרש"א].
רבי יוחנן אמר: אלו חברים [פרסיים, שהם רשעים ואינם מכירים כבודם של ישראל].
אמרו ליה לרבי יוחנן: אתו חברי לבבל [הגיעו הפרסיים לבבל].
שגא רבי יוחנן ונפל [נכפף רבי יוחנן ונפל] מרוב צער על שהיו בני הישיבה מסורים בידי הפרסיים.
אמרו ליה לרבי יוחנן: הפרסיים מקבלי שוחדא הם, כדי לבטל גזירות!
וכששמע זאת רבי יוחנן: תריץ יתיב [נזקפה קומתו].
אמרו ליה לרבי יוחנן: גזרו הפרסים על שלשה דברים, כדמפרש ואזיל.
אמר להם רבי יוחנן: מפני שלשה דברים שעשו ישראל, לפיכך גזרו הם שלשה גזירות, כדמפרש ואזיל.
גזרו הפרסים על הבשר שלא יאכלו בשר שחוטה - מפני המתנות [זרוע לחיים וקיבה] שהיו ישראל גוזלים את הכהנים בכך שלא היו נותנים להם אותם. [11]
גזרו על המרחצאות שלא יטבלו בהן - מפני הטבילה שלא היו ישראל נזהרים בה. [12]
קא מחטטי שכבי [היו הפרסיים חוטטים בקברות ישראל ומוציאים מתים מקבריהם] - מפני ששמחים ישראל ביום אידם [חגם של הגויים]. [13]
שנאמר: ואם לא תשמעו בקול ה' ומריתם את פי ה' - והיתה יד ה' בכם ובאבותיכם.
ואמר רבה בר שמואל: זו חטוטי שכבי, שהרי אבותיכם כבר מתו ואי אפשר שתהיה בהם יד ה' אם לא באופן זה.
דאמר מר: בעוון חיים - מתים מתחטטין, ולפיכך כשאין ישראל שומעים בקול ה' פוגעת יד ה' בקברי אבותיהם.
אמר הקשה ליה רבא לרבה בר מארי: [14]
כתיב בירמיה: בעת ההיא נאום ה' ויוציאו את עצמות מלכי יהודה ואת שריו. ושטחום לשמש ולירח. לא יאספו [אל הקבר] ולא יקברו, לדומן על פני האדמה יהיו. וכתיב מיד לאחר מכן, "ונבחר מות מחיים", ומשמע שהחיים יבחרו למות מאשר לחיות.
והאיך זה אפשר, אחרי שיראו את בזיון המתים שיבחרו למות?!
אמר ליה רבה בר מארי לרבא: אין הפסוק בא לומר שהחיים יבחרו למות, אלא הנביא הוא שאומר: נבחר מות לרשעים [טוב מותם של הרשעים מחייהם, כדי] שלא יחיו בעולם הזה, ויחטאו, ויפלו בגיהנם
כתוב בספר בן סירא:
אשה טובה היא מתנה טובה, בחיק ירא אלהים תנתן.
ואילו אשה רעה היא כצרעת לבעלה.
ומאי תקנתיה [ומה תקנתו של בעלה]?
יגרשנה, ויתרפא מצרעתו. [15] אשה יפה - אשרי בעלה. מספר ימיו כפלים.
שמח הוא בחלקו, ודומה לו כאילו ימיו כפלים. [16]
העלם עיניך מאשת חן של אחרים - פן תלכד במצודתה.
אל תט אצל בעלה למסוך עמו [לשתות עמו] יין ושכר. [17]
כי בתואר אשה יפה - רבים הושחתו. [18]
ועצומים - כל הרוגיה. [19]
רבים היו פצעי רוכל [עובר מבית לבית ומוכר בשמים לנשים], המרגילים לדבר ערוה. שמצוי בהם ניאוף עם הנשים הלוקחות, וכשבא הבעל הרי הוא פוצעו.
כניצוץ אש המבעיר גחלת, כן יצרו של אדם מבעירו.
וככלוב מלא עוף [דרך הכלוב להיות בו עופות רבים קטנים, ובזה הוא מלא בעוף אחד גדול, מהרש"א] - כן בתיהם מלאים מרמה. [20]
אל תצר צרת מחר - כי לא תדע מה ילד יום.
שמא מחר מת, ימות הדואג, ולא יהיה בעולם לראות את הדאגה שהוא מיצר ודואג עליה, ונמצא שהיה מצטער על עולם שאין שלו. [21]
מנע רבים מתוך ביתך, ולא הכל תביא ביתך. [22]
רבים יהיו דורשי שלומך.
גלה סוד לאחד מאלף.
ועתה שבה הגמרא לעניני פריה ורביה:
אמר רבי אסי: אין בן דוד בא [23] עד שיכלו כל הנשמות שבאותו אוצר הנשמות הנקרא "גוף". [24]
שנאמר: כי לא לעולם אריב [לאחר את זמן הגאולה] ולא לנצח אקצוף [מלגאול], כי רוח מלפני [הנשמות אשר הם לפני עדיין ב"גוף"] יעטוף [הוא המאחר את זמן הגאולה, וכמו: והיה העטופים - המאוחרים - ללבן], ונשמות אני [שאני] עשיתי.
[נתבאר על פי רש"י ע"ז ה א]. [25]
תניא: רבי אליעזר אומר: כל מי שאין עוסק בפריה ורביה, הרי זה כאילו שופך דמים [שמחסר הנפשות מן העולם וכאילו שופך דמן, עץ יוסף].
שנאמר: "שופך דם האדם" - באדם דמו ישפך, כי בצלם אלהים עשה את האדם.
וכתיב בתריה: ואתם פרו ורבו.
רבי עקיבא אומר: כאילו ממעט הדמות. [26] שנאמר: כי בצלם אלהים עשה את האדם.
וכתיב בתריה [27]: ואתם פרו ורבו.
בן עזאי אומר: כאילו שופך דמים וגם ממעט הדמות.
שנאמר: שופך דם האדם באדם דמו ישפך כי בצלם אלהים עשה את האדם. ואתם פרו ורבו.
שהואיל ונאמר פסוק זה אחר שני ענינים האלו, הוא הולך על שניהם. [28]
אמרו לו לבן עזאי: יש נאה דורש ונאה מקיים, ויש נאה מקיים ואין נאה דורש.
ואילו אתה נאה דורש ואין נאה מקיים, שגירש את אשתו קודם שקיים מצות פריה ורביה [תוספות].
אמר להם בן עזאי: ומה אעשה שנפשי חשקה בתורה. אפשר לעולם שיתקיים על ידי אחרים. [29]
תניא אידך [תניא בברייתא אחרת המחליפה דברי רבי עקיבא בדברי רבי אלעזר בן עזריה]:
רבי אליעזר אומר: כל מי שאין עוסק בפריה ורביה, כאילו שופך דמים שנאמר: שופך דם האדם. וסמיך ליה: ואתם פרו ורבו.
רבי אלעזר בן עזריה אומר: כאילו ממעט הדמות.
בן עזאי אומר וכולי.
אמרו לו לבן עזאי: יש נאה דורש וכולי,
ככל אשר נתבאר בברייתא הקודמת.
תנו רבנן: כתיב: ויהי בנסוע הארון ויאמר משה קומה ה', ובנחה יאמר שובה ה' רבבות אלפי ישראל.
הערות
[2] רבינו חננאל בסנהדרין כב ב הביא רק את סוף הפסוק "ושמח מאשת נעוריך".
[3] ביאר בענף יוסף: האשה אשר בידה להראות חיבה לבעלה ומקשטת לו את השולחן, ואחר כך הפר תפר אותה ברוע דבריה, יכפול צערו.
[4] ביאר מהרש"א: עוונות של הרהורי עבירה שהיו לו עד היום.
[5] בעיון יעקב פירש: הדבר תלוי אם מצא אשה טובה הרי שעוונותיו מחולים, ואם לא זכה אין עוונותיו נמחלים, וזה הוא פירוש "נסתמים", וראה שם מה שהקשה על פירושו של רש"י.
[6] ביאר ה"דרישה" באבן העזר סימן א: כך הוא פירוש הפסוק: ויפק רצון ה': מי שנושא אשה ועושה רצון ה' שירצה שישא אדם אשה, ולקיים תכלית הבריאה, הוא גורם שה' פוקק בעד עוונותיו שלא יהיו נראים. וזהו שאמר הכתוב: ויפק רצון מה' - הרצון של ה' הוא פוקק בעד עוונותיו.
[7] ביאר המהרש"א: היא האשה הרעה, דאמר לעיל: מקשטא ליה תכא ומקשטא ליה פומא, ומהדרא ליה גבה, דרך ליצנות.
[8] והמאירי פירש: כלומר: יגזם לה שישא אשה אחרת עליה כדי שתקבל תוכחת, כי האשה מכנעת עצמה יותר ומקבלת תוכחת כשמתיראה לבוא צרתה, בצידה יותר מהכאות במקל ובקעת.
[9] הקשה המהרש"א: היכן הכתוב מדבר באשה טובה, והרי לא אמר אלא מצא אשה מצא טוב?! וביאר: אסיפא דקרא סמיך "ויפק רצון מה"', ואם כן "מצא אשה מצא טוב" היינו אשה טובה, והשבח הוא "ויפק רצון מה"'; וראה עוד שם.
[10] והרי הם כאילו נתונים וסובלים בידי עם אחר.
[11] כתב המהרש"א: אין סברא שלא נתנו מתנות בבבל, דהא תנן: נוהגין בין בארץ בין בחוץ לארץ, אלא שמצאו עילה להיפטר מן המתנות, כגון על ידי שותפות גוי.
[12] כתב מהרש"א: דחוק לומר שלא היו מקיימין בבבל טבילת מצוה; ואפשר לפרש שלא היתה הטבילה כמצוותה, כמו שצריך טבילה סמוך לחפיפה וכיוצא בזה.
[13] ביאר מהרש"א: היו מקילין בדבר בבבל, כיון דאמרינן: גויים שבחוץ לארץ אין עובדים עבודה זרה אלא שמנהג אבותיהם בידיהם, ונענשו על השמחה, במדה זו שבאו לידי אבילות כדין קובר עצמות אבותיו. ובמהדורא בתרא במוסגר בשם מהר"ם, ביאר: הוא מדה כנגד מדה, על פי מה שאמרו: הנהנה מסעודת עובד כוכבים כאילו אכל מזבחי מתים. אם כן, מאחר שהם שמחים ביום אידם ואוכלין ושותין עמהם, על כן נענשו גם כן בענין מתים שלהם, דהיינו חטוטי שכבי.
[14] לעיל סב ב מצאנו: אמר ליה רבה לרבא בר מארי, והאחד ודאי טעות סופר הוא.
[15] ביאר מהרש"א: רצה לומר שהיא מכה בגוף כמו הצרעת, דזכר ונקבה גוף אחד הם, כדכתיב: והיו לבשר אחד. ומכל מקום אין רפואתו קשה כמו צרעת דצריך רפואה, אבל זו יגרשנה ויתרפא מצרעתו, ולא תהיה עוד אשתו כגופו. ובערוך לנר ביאר הדמיון לצרעת, כי אשה רעה מבאשת ריחו ומרחיקתו מחברת בני אדם, כמו הצרעת שהטמא יושב בדד מחוץ למחנה.
[16] במהרש"א כתב על פירושו של רש"י שהוא דחוק. ופירש: כענין שנאמר [בראשית כט כ] ברחל שהיתה יפת תואר: "ויאהב יעקב את רחל ויאמר אעבדך שבע שנים ברחל בתך הקטנה, ויאמר לבן טוב תתי אותה לך. ויעבוד יעקב ברחל שבע שנים ויהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה". ועבד בה אחר כך עוד שבע שנים אחרות, כי באהבתו אותה היו כימים אחדים, הרי מספר ימיו כפלים.
[17] ביאר מהרש"א: העינים הם סרסורי עבירה, והיין אף הוא מביא לידי עבירה, כמו שנאמר: זנות יין ותירוש.
[18] ביאר מהרש"א: כמו דור המבול: ויראו בני האלהים את בנות האדם כי טובות הנה. ונאמר בהם: כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ.
[19] הרש"ש ציין לספר משלי [ז כד - כו]: ועתה בנים שמעו לי והקשיבו לאמרי פי. אל ישט [שין שמאלית] אל דרכיה לבך [אל יסור לבבך אל הדרך ההולך לבית הזונה], ואל תתע בנתיבותיה [אל תתע מדרך הישר ללכת בנתיבותיה]. כי רבים חללים הפילה [הזונה המחליקה את אמריה] ועצומים [מספר עצום ורב] כל הרוגיה! נתבאר על פי המצודות.
[20] הרש"ש ציין לירמיה [ה כו כז]: כי נמצאו בעמי רשעים ישור כשך [שין ימנית] יקושים הציבו משחית אנשים ילכודו [יביטו לארוב על אנשים כאדם המניח פח יקושים ללכוד עופות, כן הציבו הם פח משחית וילכדו אנשים לגזול הונם ולהורגם, מצודות]. ככלוב מלא עוף כן בתיהם מלאים מרמה [כמו הכלוב שהוא מלא מן העופות כן בתיהם המה מלאים מן המרמה] על כן גדלו ויעשירו.
[21] הרש"ש ציין למשלי [כז א]: אל תתהלל ביום מחר כי לא תדע מה ילד יום [אל תתפאר עכשיו בדבר שעתיד להיות ליום מחר, שמא היום יולד שום רעה שיבטל מחשבות מחר, רש"י].
[22] כתב המהרש"א: כפל הענין בשינוי לשון. ונראה לפרש, כי מצוה היא להכניס אורחים לביתו כגון בהכנסת אורחים ובסעודת מצוה, אלא שהזהיר מלהכניס את האורחים ל"תוך ביתך", היינו לחדרים הפנימיים, כי מי יכיר אותם ושמא יגנבו משם וילכו להם; ועוד הזהיר בסעודת מצוה "לא הכל תביא ביתך", דהיינו שלא להזמין את שאינו הגון, כמו שמצינו באנשי ירושלים שהיו מקפידין לידע עם מי הם יושבים בסעודה.
[23] כתב בעץ יוסף: "רוח מלפני" בגימטריא "משיח בן דוד".
[24] כתב כאן רש"י: גוף: פרגוד שחוצץ בין השכינה למלאכים, ושם רוחות ונשמות נתונות, שנבראו מששת ימי בראשית העתידות להינתן בגופים העתידים להיבראות; וברש"י עבודה זרה ה א כתב, שאוצר הנשמות נקרא "גוף".
[25] ענין המימרא הזאת הוא על פי המבואר לעיל סב א [ראה שם ברש"י], שדברי רבי אסי הם טעם למצות פריה ורביה.
[26] ראה ביאור ענין זה במהרש"א, ובספר "מראש אמנה" לגרא"מ שך על פרשת נח. והמאירי פירש: שמא אדם זה שהוא רוצחו היה בא לתכלית השלמות, ועל זה נאמר כאילו ממעט את הדמות, רומז למה שאמר: בצלם אלהים ברא אותו, רצה לומר בשכל, ועתיד להידמות לעליונים אם יבוא לתכלית שלמותו.
[27] ב"עין יעקב" הגירסא בדברי רבי אליעזר: "וכתיב בתריה", ובדברי רבי עקיבא "וסמיך ליה", ומפרש בעיון יעקב: דרבי אליעזר אינו דורש כן משום סמוכין, שהרי אינו סמוך לו, אלא משום שאמר: "ואתם" ולא "אתם", ואילו רבי עקיבא דורש סמוכין, וראה עוד שם, [ומיהו בדברי רבי אליעזר שבברייתא השניה, גרסינן "וסמיך ליה" גם בעין יעקב].
[28] ביאר בעיון יעקב, שבן עזאי דורש גם סמוכין וגם וי"ו יתירא.
[29] כתב הטור אבן העזר סימן א: מי שחשקה נפשו בתורה תמיד כבן עזאי ונדבק בה כל ימיו ולא נשא אשה, אין בידו עוון, והוא שלא יהא יצרו מתגבר עליו. וכתב בספר דרך פקודיך: דוקא אם דבוק בתורה כבן עזאי עד שעל ידי תשוקתו בתורה אי אפשר לו להפריד את עצמו לחמם את גופו לכח המוליד, וכן הוא הלשון שאמר בן עזאי: מה אעשה ונפשי חשקה בתורה, רצה לומר: אי אפשר לי בשום אופן לקיים המצוה, כי מחמת תשוקת התורה אין לי תשוקה לתאוות הכח המוליד.
אָמַר אַבַּיֵּי: מְקַשְּׁטָא לֵיהּ תַּכָּא וּמְקַשְּׁטָא לֵיהּ פּוּמָּא. פירש רש"י לקלל ולגדף עד זמן סעודה כדי לצערו. קשא וכי שוטה זו דאם מצערתו בחירוף וגידוף למה תכין לו שלחן מלא? והיה לה לצערו גם בזה!
ונראה לי בס"ד שאם לא תכין לו שלחן לאכילה יהיה מוכרח לאכול במקום אחר ולא יבא אצלה ולכך היא נזהרת בהכנת שלחן לאכילה כדי שיהיה מצוי אצלה ולא ילך למקום אחר וגם יביא איזה אורח עמו לפעמים ואז תשבעהו מרורות מחירוף וגידוף ותבזהו גם לפני אורחים.
רָבָא אָמַר: מְקַשְּׁטָא לֵיהּ תַּכָּא וּמְהַדְּרָא לֵיהּ גַּבָּהּ. פירש רש"י שלא לאכול עמו. וקשה מה אכפת לו בזה תבטל במיעוטה ולא תאכל עמו?
ונראה לי בס"ד דהאשה אינה תובעת תשמיש בפה ורק ברמז והיה דרכם מקודם שהאשה מקשטת השלחן של אכילה במינים המרבים הזרע ומחממים את הגוף שתביאם עם מיני התבשיל על השלחן וזהו הרמז שלה שרומזת לבעלה על התשמיש וכמו שתיקן אדונינו עזרא הסופר ע"ה לישראל לאכול שום בליל שבת שהוא סימן ורמז על התשמיש בליל שבת כי השום מרבה הזרע. וזאת האשה הרעה מקשטא ליה השלחן במאכלים ומשקין המרבים הזרע ומחממים הגוף כדי לעורר בקרבו תאות המשגל ובעת שכיבתם במטה מהדרא ליה גבה שאינה רוצה שישמש עמה ולכן נקראת אשה רעה כי גורמת לו בזה שיראה קרי בר מינן שהבעירה בו התאוה ומונעת התשמיש!
(משלי יח, כב) 'מָצָא' אוֹ 'מוֹצֵא'? (קהלת ז, כו). נראה לי בס"ד הנה נודע מה שאמר רבינו האר"י ז"ל שהנשמות מזדווגים בעולם הנשמות הזכר עם הנקבה ואחר כך יבואו לעולם הזה ויהיו תחלה בגופים נפרדים ורחוקים זה מזה וכשיגיע זמן הנשואין יפק רצון מאת ה' וישאו זה את זה כבראשונה. אך יש אדם שהוא בא לעולם הזה ואינו לוקח בת זוגו אלא חוטף אשה משל אחרים ויש בזה סיבות המסבבות דבר זה כנזכר בדברי קדשו.
וידוע כי האדם יכיר אם לקח בת זוגו או לאו שאם רואה אהבתו נמשכת אחרי אשתו יותר ממה שהיא נמשכת אליו ידע שאין זו בת זוגו יען כי בת זוגו צריך שתהיה היא נמשכת אליו יותר.
ובזה יובן השאלה 'מָצָא' פירוש אם יש לך איזה סימן שידעת בו שהיא בת זוגך שכבר מצא אותה קודם זה בעולם הנשמות או אם רק עתה הוא 'מוֹצֵא' אותה שאין זו בת זוגו ורק לעת עתה חטף אותה משל אחרים כי יש כמה סימנים עוד חוץ מן האמור כדי להכיר דבר זה.
אִשָּׁה רָעָה, מִצְוָה לְגָרְשָׁהּ, דִּכְתִיב: "גָּרֵשׁ לֵץ וְיֵצֵא מָדוֹן, וְיִשְׁבֹּת דִּין וְקָלוֹן". נראה לי בס"ד כי אשה רעה יש בה תערובת רע מצד הזכר והנקבה של הקליפה ולכך היא עצמה נקראת 'דמאי' ואם תחשוב מספר לץ ומדון ודמאי [275] יהיה מספרם רעה [275] ולכן זאת האשה נקראת אִשָּׁה רָעָה! ולכן כשמגרשה נמצא מגרש הלץ שהוא כנוי לזכר דקליפה והמדון שהוא כינוי לנוקבא דקליפה כי זאת האשה היא דמאי שלוקחת רע משניהם ולזה אמר גָּרֵשׁ לֵץ וְיֵצֵא מָדוֹן (משלי כב, י).
ואמר עוד 'וְיִשְׁבֹּת דִּין וְקָלוֹן' והיינו דהאשה חשיבה נר לבעלה וכמו שאמר אליהו זכור לטוב לרבי יוסי שמאירה את עיניו ומעמידתו על רגליו, ולכן היא המדלקת נר של שבת ועל כן אשה רעה נהפך אצלה מספר נר למספר דין וקלון כי מספר 'דין קלון' [250] עולה נר [250] ולכן על גרושין שלה אמר 'וְיִשְׁבֹּת דִּין וְקָלוֹן'.
ומה שאמר 'קָשָׁה אִשָּׁה רָעָה כְּיוֹם סַגְרִיר' היינו סג מלשון כֻּלּוֹ סָג יַחְדָּו נֶאֱלָחוּ (תהלים נג, ד) ונשאר רִיר שהוא כינוי לדברי חרופים וגידוף שמוציאה מפיה לבעלה כמו שאמרו לעיל מקשטא ליה פומא.
ופירש בני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו הא דדמה אותה ליום סגריר שבו האדם בטל ממלאכתו ועסקו וכן מי שיש לו אשה רעה יהיה לו בטלה במלאכתו ועסקו שאין יכול לעשות עסק ומלאכה כראוי לו וכהך מעשה של אותו השר, עד כאן דבריו נר"ו.
"נְתָנַנִי ה' בִּידֵי לֹא אוּכַל קוּם". אָמַר רַב חִסְדָּא, אָמַר מַר עוּקְבָא: זוֹ אִשָּׁה רָעָה וּכְתֻבָּתָהּ מְרֻבָּה. יש להקשות הלא רבה בר אבוה דרש כדרשה זו ממש על פסוק כיוצא בזה ממש והוא פסוק ירמיה ומה בא מסדר התלמוד ללמדנו חידוש יותר בזאת הדרשה של פסוק לא אוכל קום?
ונראה לי דאמרו רבותינו ז"ל (פסחים קיט.) על פסוק (דברים יא, ו) וְאֵת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר בְּרַגְלֵיהֶם, זה ממונו של אדם שמעמידו על רגליו ופרשתי בס"ד על פי מה שאמרו בזוהר הקדוש פרשת וירא, שהאשה מכונית בשם רגל ועל זה אומר רַגְלֵי חֲסִידָיו יִשְׁמֹר (שמואל א' ב' ט), דא איתתא. וידוע ממון בלא ברכה אין לו קיום ועמידה ואמרו רבותינו ז"ל (בבא מציעא נט.) אין הברכה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא בעבור אשתו.
ובזה מובן מאמר רבותינו ז"ל שאמרו וְאֵת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר בְּרַגְלֵיהֶם, זה ממונו של אדם שמעמידו על רגליו, רוצה לומר יהיה לו העמדה וקיום על רגליו זו אשתו של אדם שנקראת בשם רגל ולכן קראו הַיְקוּם חלק התיבה לשתים וקרי בה 'הי קום' רוצה לומר על ידי האשה שהיא בסוד 'היה יהיה לו' קום רוצה לומר קימה והעמדה. וכל זה באשה טובה אך אשה רעה לא יתקיימו בה אותיות קום של היקום וישאר הי לשון קינה כדכתיב ביחזקאל הי ונהי וקינה (יחזקאל ב י).
ולזה אמר לֹא אוּכַל קוּם (איכה א, יד) מלשון אַלְפַּיִם בַּת יָכִיל (מלכים א' ז, כו) שאין חונה אצלו אותיות קום מן היקום וישאר רק אותיות הי שהוא לשון הי ונהי וקינה, ופירש זוֹ אִשָּׁה רָעָה וּכְתֻבָּתָהּ מְרֻבָּה שאינו יכול לגרשה אשר ממנה אינו מגיע לו אותיות קום מן היקום.
(איכה א, יד) בְּמַעֲרָבָא אַמְרֵי: זֶה שֶׁמְּזוֹנוֹתָיו תְּלוּיִין בְּכַסְפּוֹ. נראה לי בס"ד הכונה שאינו יכול לקנות שום דבר בהקפה אפילו על מנת לפרוע למחר או אחר שעה כי אם רק בכספו שנותן מעות מדודים וזה אפשר שאם יום אחד תם הכסף מכיסו ישאר רעב שלא יוכל לקנות בהקפה וכן אם נזדמן יום אחד שנמכרו החיטים או שאר מיני מאכל בזול לא יוכל לקנות לצורך השנה כולה בהקפה כי אין מוכרים לו אלא רק בכסף בעין ולא באמונה וזהו בְּכַסְפּוֹ.
ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו פירש שאין לו קרקע להתפרנס ממנה או חנות למכור בו סחורה על יד על יד בריוח אלא הרווחתו מכספו ממש שנותן כספו לאחרים בהכשר שאם אלו נשברו לא ישאר בידו פרוטה קטנה להתפרנס מה שאין כן בעל קרקע ובעל חנות, עד כאן דבריו נר"ו.
קָא מְחַטְּטֵי שַׁכְבֵי, מִפְּנֵי שֶׁשְּׂמֵחִים בְּיוֹם אֵידָם. פירש בני ידידי נר"ו הטעם כי האלילים נקראים 'מתים' והשמח ביום אידם כאלו שמח ביום זבחי מתים ולכן נענשים במתים שלהם, עד כאן דבריו.
כְּתִיב בְּסֵפֶר בֶּן סִירָא: "אִשָּׁה טוֹבָה, מַתָּנָה טוֹבָה לְבַעְלָהּ". נראה לי בס"ד על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בשער הגלגולים כי יזדמן לפעמים שהאשה נשלם תיקון שלה ואינה צריכה להתגלגל עוד בשביל עצמה ורק בעלה עדיין לא נשלם וצריך הוא לגלגול ובשביל טובתו שיהיה לו עזר מאשתו מחזיר הקדוש ברוך הוא גם נפש אשתו בגלגול כדי שיזדווג לה ויהיה לו עזר ממנה ועל זה נאמר אִם בַּעַל אִשָּׁה הוּא וְיָצְאָה אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ (שמות כא, ג) עד כאן דבריו יעוין שם.
וזהו שאמר אִשָּׁה טוֹבָה רוצה לומר שנשלם תיקון שלה והנה היא טובה לגמרי שאינה צריכה לגלגול עם כל זה תנתן מן השמים מַתָּנָה טוֹבָה לְבַעְלָהּ שתחזור בגלגול אצל בעלה בסוג מתנה כי היא מצידה אינה צריכה כלל וביאתה לעולם הזה היא בסוג מתנה טובה לבעלה.
וּכְתִיב: "אִשָּׁה טוֹבָה, בְּחֵיק יְרֵא אֱלֹקִים תִּנָּתֵן". נראה לי בס"ד אמרו רבותינו ז"ל (סוטה יז.) איש ואשה שזכו שם י־ה ביניהם, והיינו שהאשה לוקחת אות ה־י מן השם ומתעברת עם אות יו־ד של השם אשר הושמה באיש ונשפעת מאות יו־ד ולכן זו נקראת אִשָּׁה טוֹבָה חלק התיבה לשתים וקרי בה 'ט־ו בה' דהיינו אות ה־י אשר במלואה היא מספר ט"ו ישנה בה וכיון שזכתה לזאת אז בְּחֵיק יְרֵא אֱלֹקִים תִּנָּתֵן רוצה לומר תתחבר עם אות יו־ד שהיא עומדת בתוך שם האיש והנה היא בחיק ירא אלקים הוא האיש כי התוך הוא חיק כלומר תתחבר אז עם אות יו־ד ותהיה נשפעת ומאירה גם מן אות יו־ד שבשם.
אִשָּׁה רָעָה, צָרַעַת לְבַעְלָהּ. נראה לי בס"ד הנה אכילתו של אדם בושט ועסק תורתו בקנה ושניהם עולים מספר עת [קנה 155+ ושט 315 = 470 עת] ואשה רעה צר לו בה הן במעשה הקנה שהוא עסק התורה שאינו יכול ללמוד בישוב הדעת והן במעשה הושט שהוא האכילה שאינו יכול לאכול במנוחה ושלוה ולזה אמר צָרַעַת לְבַעְלָהּ חלק התיבה לשתים וקרי בה צ־ר ע־ת לבעלה כי מעשה הקנה ומעשה הושט שהם מספר ע"ת צר לו בה.
ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו פירש מה שאמר צָרַעַת לְבַעְלָהּ רוצה לומר צריך לנהוג עמה כמשפט הצרעת שצריך להיות בדד ישב כן זאת יפרוש ממנה וישב בדד לבדו שאם ישב עמה ביחד תגדל אש המדורה של המחלוקת והמריבה וכמו שנאמר טוֹב שֶׁבֶת עַל פִּנַּת גָּג מֵאֵשֶׁת מִדְיָנִים (משלי כה, כד) עד כאן דבריו נר"ו.
(ירמיהו ה, כז) "כִּכְלוּב מָלֵא עוֹף כֵּן בָּתֵּיהֶם מְלֵאִים מִרְמָה". לא דימה אותם לשק מלא חטים וכיוצא בזה מפני שרצה לעשות הדמיון בבעלי חיים אשר אלו אין מתאוים בלבבם לאשה אחת או לשלש וארבע אלא מתאוים לנשים הרבה שכמה צורות נשים חרותים על לוח לבבם ואמר כִּכְלוּב זה שהוא מָלֵא מיני עוֹפוֹת הרבה וּבָּתֵּיהֶם רוצה לומר גופים שלהם שהגוף נקרא בית מְלֵאִים מִרְמָה כי חושבים מרמות ותחבולות לצוד כל אלו הנשים אשר מציירים בקרבם איך יוכלו לפתותם ולעשות בהם מה שלבם חפץ.
גַּלֵּה סוֹדְךָ לְאֶחָד מֵאֶלֶף. נראה לי רמז לדבר סוד [70] מספר ע' ואות ע' תתחלף באות אל־ף באחה"ע וכן בי ר"ח קורין לאלפי־ן עייני־ן וידוע כי אות אל־ף מספרו אחד וגם בו נרמז מספר האלפים וכמו שאמר רבינו האר"י ז"ל. ולזה אמר גַּלֵּה סוֹדְךָ לְאֶחָד מֵאֶלֶף כי מספר האחד ומספר האלף רמוזים בסוד שהוא מספר ע'.
אֵין בֶּן דָּוִד בָּא עַד שֶׁיִּכְלוּ כָּל הַנְּשָׁמוֹת שֶׁבַּגּוּף. הנה מפורש בדברי רבינו ז"ל בספר מבוא שערים (שער ב׳ חלק ג׳ פרק ז׳) וזה לשונו: כל הנבראים ונשמות של הצדיקים כולם הם מבירור אלו המלכים ובכל יום ויום הם מתבררים על ידי תפלתינו ועולים למעלה בסוד מ"ן [מיין נוקבין] ומתתקנים ואז באין לעולם וזהו סוד כל ישראל בני מלכים הן (בבא מציעא דף קיג:) וזהו סוד אֵין בֶּן דָּוִד בָּא עַד שֶׁיִּכְלוּ כָּל הַנְּשָׁמוֹת שֶׁבַּגּוּף שהוא גוף זה המעורב טוב ורע וכו' עד כאן לשונו. ועיין עוד בכונות ובא לציון גואל ולשבי פשע ביעקב דראשי תיבות גּוֹאֵל וּלְשָׁבֵי פֶשַׁע 'גּוּף' עיין שם.
ונראה לי דקורא לאוצר הנשמות בשם גּוּף על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בעץ חיים דתחלה יבא לאדם בעת לידתו וביאתו לעולם הזה נפש מבחינת שלשה שמות אלקים דקטנות וגם ביציאתו מן עולם הזה מה שנשאר עמו בקבר חלק נפש הוא גם כן מבחינת אלקים דקטנות עיין שם.
ובזה פירשתי בס"ד רמז הכתוב אִם בְּגַפּוֹ יָבֹא בְּגַפּוֹ יֵצֵא (שמות כא, ג) כלומר אם בג' פ"ו שהוא ג' שמות אלקים דקטנות שהם ג' פ"ו [אֱלֹקִים = 86] יבא לעולם הזה בגפו יצא רוצה לומר בג' פ"ו יצא מעולם הזה ולכן כיון שההתחלה של ביאתה לעולם הזה הוא בסוד ג' פעמים פ"ו קורא לאוצר הנשמות שממנו יוצאין ובאין לעולם הזה בשם גּוּף שהוא רוצה לומר ג' פ"ו.
כָּל [יְהוּדִי] שֶׁאֵין עוֹסֵק בִּפְרִיָּה וּרְבִיָּה, כְּאִלּוּ שׁוֹפֵךְ דָּמִים, שֶׁנֶּאֱמַר: (בראשית ט, ו) "שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם, דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ". נראה לי בס"ד האדם נקרא בשם אדם כי באות א' רמוז עסק של פריה ורביה צורת יו־ד למעלה המשך מאן דאמר וצורת יו־ד למטה מ"ן [מיין נוקבין] ואות וא־ו באמצע הוא הגוף המקבל זה וזה ונשאר 'דם' עולה מספר אב אם [44] אשר בין שניהם נעשה עסק הרמוז בצורת אות א' ומי שאינו עוסק בפריה ורביה הרי זה מסלק אות א' משם אדם ונשאר דם ולזה אמר כאלו שופך דמים!
וְאַתָּה, נָאֶה דּוֹרֵשׁ וְאֵין נָאֶה מְקַיֵּם?. יש להקשות יוכיחו אותו להדיא על ביטול מצוות עשה מן התורה ואף על פי שלא דרש כלום בזה ולמה תלו התוכחה בדרשה?
ונראה לי כי בלא דרשות אלו שלו אין להוכיחו איך תבטל מצוות עשה מן התורה דחזקה לאיש כמוהו שלא יבטל מצוות עשה ובדעתו בודאי לישא אשה ולקיים פריה ורביה אך כיון דחזו דדריש כאלו שופך דמים וכו' הוכיחו אותו דעביד בעיכוב זה איסורא וצריך למהר לישא אשה.
וּמָה אֶעֱשֶׂה שֶׁנַּפְשִׁי חָשְׁקָה בַּתּוֹרָה? אֶפְשָׁר לָעוֹלָם שֶׁיִּתְקַיֵּם עַל יְדֵי אֲחֵרִים. הדבר יפלא איך סלקא דעתיה לומר כן דלפי דברי יבטל מכל מצוות עשה בשביל לעסוק בתורה?
ונראה לי בס"ד הכונה כי התורה נקראת תּוּשִׁיָּה (משלי ב, ז) דמתשת כוחו של אדם דמחלשת החומר (סנהדרין כו:) ויש שהם אדוקים בה כל כך עד שבטל מהם כח התאוה של החומר לגמרי שאם יבאו לבעול אין יכולים והוא כך היה לו ואם כן מה תועלת לישא אשה ואינו יכול לקיים פריה ורביה מאחר דבטל כח התאוה לגמרי! לזה אמר מה אעשה תרופה ותקנה לעצמי אחר שנפשי חשקה בתורה ובטל ממני על ידי כך כח התאוה?
והנה רבינו האר"י ז"ל בשער הגלגולים הקדמה ל"ד פירש כוחו של בן עזאי שהיה בורא נפשות גרים על ידי עסק התורה עיין שם. ובזה ניחא דקדוק הנזכר לעיל שלא הקשו לו מן מצוות עשה של פריה ורביה הכתובה בתורה שהם יודעים שהוא מקיים מצות פריה ורביה בנשמות הנזכר ורק הקשו לו מן הדרשה שלו דאמר 'שופך דמים' וממעט הדמות, והשיב 'נפשי חשקה בתורה' והיא שומרת אותי מקרי וכיוצא ואם כן אין אני שופך דמים ומשום ממעט הדמות נמי ליכא דאפשר להתקיים על ידי אחרים.
224ימים לסיום הש״ס