דף סג - א
עליו הכתוב אומר: "הלוא פרוס לרעב לחמך, ועניים מרודים תביא בית. כי תראה ערום וכסיתו, ומבשרך לא תתעלם. אז יבקע כשחר אורך. אז תקרא, וה' יענה, תשוע, ויאמר הנני!".
"הלוא פרוס לרעב לחמך, כי תראה עני וכסיתו", זה הרואה את דוחקו של העני ומלוה לו מעות בשעת דוחקו.
"ומבשרך לא תתעלם", זה האוהב את שכיניו, שהם כקרוביו, [2] ומקרב את קרוביו, ונושא את בת אחותו.
עתה מביאה הגמרא סימנים לשבע מימרותיו הבאות של רבי אלעזר: א. אשה ב. וקרקע ג. עזר ד. זאת ה. שתי ברכות [הרי"ש בצירי] ו. תגרי ז. פחתי.
א. אשה:
אמר רבי אלעזר: כל אדם שאין לו אשה - אינו אדם! [3]
שנאמר: זכר ונקבה בראם, ויקרא שמם "אדם".
ב. וקרקע: ואמר רבי אלעזר: כל אדם שאין לו קרקע [4] - אינו אדם!
שנאמר: השמים שמים לה', והארץ - נתן לבני אדם.
ג. עזר:
ואמר רבי אלעזר: מאי דכתיב בבריאת חוה "אעשה לו עזר כנגדו", הוא ללמדך: אם זכה אדם, הרי אשתו עוזרתו. ואם לא זכה - הרי היא כנגדו, חלוקה אשתו עליו, וסותרת דבריו.
ואיכא דאמרי: רבי אלעזר רמי סתירה לכאורה בין הכתיב במקרא הזה ובין קריאתו:
כתיב "כנגדו" בלא האות יו"ד, והוא נקרא כשהוא מנוקד בפתח תחת הנו"ן, ומשמעותו היא, שהאשה ניתנה לו כדי להכעיסו ולנגדו ["נגדא" לשון מלקות הוא].
ואילו אנחנו, קרינן "כניגדו", בסגול תחת הנו"ן. שמשמעותו היא, שהאשה עומדת לעומתו לשמשו [מאירי, וראה רש"י].
ללמדך: אם זכה, הרי אשתו כנגדו. ואם לא זכה הרי אשתו מנגדתו.
אשכחיה רבי יוסי לאליהו [פגש רבי יוסי את אליהו הנביא], אמר ליה רבי יוסי לאליהו: כתיב: אעשה לו "עזר", ובמה אשה עוזרתו לאדם?
אמר ליה אליהו לרבי יוסי: הרי אדם מביא חיטין לביתו. וכי חיטין כמות שהן הוא כוסס בפיו?! הרי ודאי צריכה אשתו לעשות מהם לחם. וכאשר מביא אדם לביתו פשתן, וכי פשתן כמות שהוא הוא לובש?!
וכי לא נמצאת האשה מאירה את עיניו של הבעל, ומעמידתו על רגליו?! [5]
ד. זאת:
ואמר רבי אלעזר: מאי דכתיב "ויבן ה' אלהים את הצלע אשר לקח מן האדם, לאשה. ויביאה אל האדם.
ויאמר האדם [כשבא עליה]: זאת הפעם - עצם מעצמי ובשר מבשרי".
ומשמע מהלשון הזאת, שכבר שימש האדם עם בעלי חיים אחרים, ולא נחה דעתו בהם: מלמד הכתוב, שבא אדם קודם לכן, על כל בהמה וחיה. ולא נתקררה דעתו עד שבא על חוה.
ה. שתי ברכות:
ואמר רבי אלעזר:
כתיב אצל אברהם בפרשת לך לך: "ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך. ואברכה מברכיך, ומקללך אאור, ונברכו בו כל משפחות האדמה.
וכתיב עוד בפרשת וירא: "ואברהם היו יהיה לגוי גדול, ונברכו בו כל גויי הארץ".
מאי דכתיב "ונברכו בך כל משפחות האדמה" -
אמר ליה הקב"ה לאברהם: שתי ברכות טובות יש לי להבריך בך. יש לי לחבר ולערב בגזע של זרעך שתי הברכות של שני ענפים משני אילנות טובים מעמים אחרים -
רות המואביה ונעמה העמונית. [6] ומאי דכתיב "ונברכו בך כל משפחות האדמה", ללמדך, שאפילו משפחות הדרות באדמה, אין מתברכות אלא בשביל ישראל
ומאי דכתיב "ונברכו בו כל גויי הארץ", "כל" לרבות הוא בא, ללמד שאפילו ספינות הבאות מגליא לאספמיא [שמות של מקומות הם], שאין עומדות בארץ אלא מעט, אף הן אין מתברכות אלא בשביל ישראל. [7]
ו. תגרי:
ואמר רבי אלעזר: עתידים כל בעלי אומנויות [8] שיעמדו על הקרקע, להניח אומנותם ולעסוק בחריש וקציר.
שנאמר: "וירדו מאניותיהם כל תופשי משוט, מלחים, כל חובלי הים, אל הארץ יעמדו. ירדו מאניותיהם שהם מתפרנסים מהם, ויעמדו על הארץ, ויעסקו בעבודת הקרקע.
ז. פחתי:
ואמר רבי אלעזר: אין לך אומנות פחותה מן עבודת הקרקע.
שנאמר: "וירדו [ירידה היא לשון עניות] מאניותיהם כל תופשי משוט מלחים כל חובלי הים אל הארץ יעמדו".
וכיון שאמר רבי אלעזר שאומנות הקרקע היא אומנות פחותה, מביאה הגמרא עוד דברים שאמר לגבי עבודת הקרקע:
רבי אלעזר חזיא לההוא ארעא דשדי ביה כרבא לפותיא [ראה קרקע, שהיה זורע בה מאן דהוא כרוב לרוחב הערוגה [9]].
אמר ליה רבי אלעזר לאותו אדם: אפילו אי תשדיה לאורכיך [אף לו היית זורע גם לאורך], הרי הפוכי בעיסקא טב מינך [אומנות טובה ממנה היא העיסוק במסחר].
ומביאה הגמרא מעשה שאירע עם רב:
פעם אחת, רב, על לביני שיבלי [נכנס בין שורות השבלים], חזנהו דקא נייפן [ראה אותן מתנופפות ברוח המנשבתן זו בזו].
אמר להו: אי נייפת איתנופי, כמה שתרצו התנופפו, מכל מקום הפוכי בעיסקא - טב מינך.
אמר רבא: מאה זוזי בעיסקא [אם השקעת מאה זוז בסחורה], יהיה לך כל יומא בשרא וחמרא [בשר ויין]. ואילו מאה זוזי בארעא [ואם השקעת מאה זוז בקרקע להתפרנס ממנה], לא יהא לך אלא מילחא וחפורה [מלח ותבואה שלא הביאה שליש]. שאין רווח גדול מהעיסוק בעבודת הקרקע, ואין בו אלא כדי לאכול ירק ומלח. ולא עוד, אלא שאם משקיע האדם את כספו בקניית קרקע כדי לעבוד בה ולהתפרנס מגידוליה, היא מגניא ליה אארעא. [הקרקע שקנה כאילו משכיבתו על הארץ, שהרי צריך הוא לישן בשדה, כדי לשמור על פירותיה כל הלילה], ובכך היא מרמיא ליה תיגרי [גורמת לו להתקוטט בתוך ביתו]. [10]
אמר רב פפא: א. זרע תבואה למאכל ביתך, ולא תזבון [אל תקנה תבואה מן השוק]. ואע"ג דכי הדדי נינהו [אף שמחיר התבואה בשוק הוא זול, ולא יהיה לך רווח מהעיסוק בגידול התבואה], מכל מקום, עדיף שתזרע בעצמך את התבואה ולאכול אותה, כי הני, אותם גידולי תבואה שגידלת בעצמך בקרקע שלך - הן מברכן! [הברכה מצויה בדבר שאינך קונה בדמים, ואינו כלה מהר].
ב. זבין [מכור כלי תשמישך] כדי להשתמש בדמיהם לסחורה, ולא תיזול [תיעני], כלומר: עשה זאת קודם שתבוא לידי עניות.
והני מילי ביסתריקי [כלי הבית], הוא שימכור אדם כדי לסחור בדמיהם. אבל גלימא [את מלבושו] לא ימכור, דילמא לא מיתרמיא ליה, שמא לא ימצא מלבוש הגון כמוהו.
ג. טום [סתום] ולא תשפיץ [תשפץ]. אם יש לך חור קטן בכותל רעוע, סתום אותו מיד, ולא תרחיבו ותשפצו יפה יפה כדי לנאותו.
ד. שפוץ [שפץ] ולא תיבני, אם בכל זאת רצונך לייפות ביתך, עדיף שתרחיב את החור ותשפצהו יפה, מאשר תסתרהו לכותל ותבנהו מחדש, היות שכל העוסק בבנין מתמסכן [11] [מביאו לידי עניות].
ה. קפוץ זבון [רש"ש] ארעא. זריז תהיה בקניית קרקע. אבל מתון נסיב איתתא, המתן כשאתה נושא אשה, כדי לבדוק מעשיה שלא תהא רעה וקנטרנית. [12]
ו. נחית דרגא [רד מדרגה] ונסיב איתתא [ושא לך אשה]. לא תקח אשה חשובה ממך שמא לא תתקבל עליה [13].
אבל סק דרגא [עלה מדרגה] ובחר לך שושבינא, אוהב טוב. בחר לך אדם חשוב להדבק אחריו.
אמר רבי אלעזר בר אבינא: אין פורענות באה לעולם אלא בשביל ישראל, כדי לייראם, לחזור בתשובה.
שנאמר בספר צפניה [פרק ג] "הכרתי גויים נשמו פנותם [הנה הכרתי את הגויים ונעשו מגדליהם שוממים], החרבתי חוצותם מבלי עובר [עשיתי חוצותם חרבות, מבלי איש עובר]. נצדו עריהם מבלי איש מאין יושב".
וכתיב מיד: אמרתי אך תיראי אותי תקחי מוסר [חשבתי על ידי אבדן הגויים באמת עכשיו תיראי מפני, ומהגמול הבא עליהם תקחי מוסר]. [14]
רב, הוה מיפטר מרבי חייא [כשנפרד מרבי חייא], אמר ליה רבי חייא לרב: רחמנא ליצלך ממידי דקשה ממותא [ישמרך ה' מדבר שהוא קשה ממות].
חשב רב בלבו: ומי איכא מידי דקשה ממותא [וכי יש דבר שהוא קשה מן המות]?!
נפק רב, דק, ואשכח, דייק ומצא [15] "ומוצא אני מר ממות את האשה אשר היא מצודים וחרמים לבה. וגומר". [16]
רב הוה קא מצערא ליה דביתהו [אשתו של רב היתה מצערתו], כי אמר לה עבידי לי טלופחי [כשהיה אומר לה: עשי לי נזיד עדשים] עבדא ליה חימצי [היתה היא עושה לו חימצי שהוא מין קטניות]; וכשהיה מבקש ממנה לעשות לו חימצי, עבדא ליה טלופחי [היתה היא עושה לו נזיד עדשים].
כי גדל חייא בריה [כשגדל חייא בנו של רב], אפיך לה [היה הופך את בקשתו של אביו מאמו], וכשהיה רב מבקש לעשות לו נזיד עדשים, היה חייא אומר לה: אבא ביקש שתעשי לו חימצי.
וכשראה רב את אשתו ממלאת בקשתו, ולא ידע שחייא בנו הפך את הבקשה, אמר ליה רב לבנו: איעליא לך אמך [השתפרה אמך]! אמר ליה חייא לאביו: לא משום שהשתפרה הרי היא ממלאת את בקשתך, אלא אנא הוא דקא אפיכנא לה [אני הוא שמהפך את בקשתך ממנה].
אמר ליה רב לחייא בנו: היינו דקא אמרי אינשי [זה הוא מה ששגור בפי האנשים]: דנפיק מינך - טעמא מלפך! [בנך, היוצא ממך, מחכים אותך]. ואני עצמי הייתי צריך לעשות כן. [17]
ואולם את - לא תעביד הכי [לא תעשה שוב כן]. היות שנאמר "לימדו לשונם דבר שקר, העוה נלאו". [18]
רבי חייא, הוה קא מצערא ליה דביתהו [אשתו של רבי חייא, דודו של רב, היתה מצערתו].
כי הוה משכח רבי חייא מידי, הוה צייר ליה בסודריה, ומייתי ניהלה [כשהיה רבי חייא מוצא דבר מה, היה כורך אותו בסודרו, ומביא לה כמתנה].
אמר ליה רב לרבי חייא: והא קא מצערא ליה למר [הרי מצערת היא אותך]!? [19]
אמר ליה רבי חייא לרב: דיינו בכך שנשותינו מגדלות בנינו ומצילות אותנו מן החטא, מהרהורי עבירה. [1]
הערות
[2] וכמו שנאמר: "טוב שכן טוב, מאח רחוק" [רש"י סנהדרין עו ב] במהרש"א דקדק, למה לא הביא הפסוק הקודם "אז יבקע כשחר אורך וגו"', וראה מה שביאר שם.
[3] ראה ביאור ענין זה במהרש"א ובעיון יעקב.
[4] כתבו התוספות לקמן ד"ה שאין: היינו קרקע לבנות עליו, שידור בו. וגם לצורך מזונותיו, שיזרע בקרקע. אבל אין עיקר אומנותו בקרקע, כיון שאין זו אומנות טובה, וכדלקמן בגמרא.
[5] המהרש"א מבאר, שהזכיר את שני הדברים האלה, לפי שהם עיקר חיי הנפש וצרכיה, וכמו שיעקב לא ביקש אלא "לחם לאכול, ובגד ללבוש". וכתב המאירי: ראוי לאדם שיהא מעורר כוונתו בכל עניניו לשם מצוה, וכשנושא אשה יהא כוונתו או להולדת בנים הגונים או להיותה לו לעזר, עד שבזכותה וזריזותה בדרכי ביתה יהא הוא פנוי לעסוק בתורה, והוא שאמרו "אעשה לו עזר כנגדו", במה אשה עוזרתו לאדם? וכולי. וכל שכוונתו על אחת מדברים אלו - זווגו עולה יפה!
[6] מלשון "הברכה" באילנות, שמשמעותו חיבור ועירוב של שני אילנות. וכתב רש"י: רות המואביה ונעמה העמונית יצאו מהן מלכים ונביאים. מרות יצאו כל מלכי בית דוד, ואילו נעמה היתה אמו של רחבעם, ויצאו ממנה המלכים חזקיה ואסא ויהושפט שהיו צדיקים גמורים, וכן ישעיהו הנביא. ועיין במהרש"א ששואל מדוע אומר רבי אלעזר שרק שתי אלו יתערבו בעם ישראל בשעה שהכתוב אומר "ונברכו בך כל משפחות האדמה"? ולכאורה מהריבוי של "כל" דורש רבי אלעזר שאפילו עמים האסורים לבוא בקהל יבריכו בך את הנקבות שלהם, כי רק עמוני זכר אסרה תורה ולא עמונית נקבה. ומואבי אסרה תורה ולא מואבית. ואולם הוכיח לא כן, ופירש באופן אחר.
[7] תוספות. וכתב המאירי: לעולם יתעורר אדם למצוות להיות נמנה מכלל הצדיקים, שכל העולם אינו מתברך אלא בשבילם.
[8] בערוך לנר צידד לומר, שהגירסא הנכונה היא "אניות", כי אין מקור אלא לכך, וראה עוד שם.
[9] לישנא אחרינא: היה חורש לרוחב, כי "כרבא" היא חרישה, רש"י.
[10] המאירי.
[11] ביאר המהרש"א כי נקט לשון "מתמסכן" על שם הכתוב "ויבן ערי מסכנות לפרעה", כפי שאכן הגמרא בסוטה מביאה מימרא זו על אותו פסוק.
[12] כתב בעיון יעקב: נקט שני דברים אלו, כדי שלא תאמר כיון ששני דברים אלו הם לכאורה בסגנון אחד, שהרי אמר רבי אלעזר לעיל: כל מי שאין לו אשה אינו אדם, ואמר עוד: כל מי שאין לו קרקע אינו אדם; להכי קאמר שבענין הזריזות בלקיחתם הם דבר והיפוכו. כי הברכה מצויה בזרע והלוקח שמח, מה שאין כן באשה הוא על צד הספק, וכפי שהגמרא אומרת לקמן, שהיו שואלים במערבא "מצא אשה מצא טוב" או "ומוצא אני מר ממות את האשה", וגם אמרו: הנושא אשה צריך שיבדוק באחיה, על כן צריך להיות מתון בדבר.
[13] רש"י. וכתב המאירי: שמא מתוך מעלתה עליו אף היא משתררת עליו, וכל שכן שאינה נשמעת לו בתיקוני ביתה.
[14] מצודות. וכתב המאירי: לעולם יצדיק אדם את דינו ויתבונן כי כל המתרגש עליו בשלו הסער, ואל ישא פנים לעצמו לומר צדיק אני והאיך קרני כך? שכל שהוא צדיק, הקב"ה מדקדק עמו ליראו ולהשיבו מכל דרך רע, ולכוונה זו אמרו: אין פורענות באה לעולם אלא בשביל ישראל.
[15] כתב בעיון יעקב: יש דברים אחרים שהם קשים ממות, כגון חרב [ראה בבא בתרא ח], וכן עוני [ראה בבא בתרא קו], וכן יסורין [ראה כתובות לג ב]. אלא שהיה תמה רב על רבי חייא שהתפלל עליו דוקא תפלה זו, והלוא הרבה ריוח והצלה לפני המקום, ולא התפלל רק תפלה זו, והיינו משום שהמתפלל על חבירו והוא צריך לאותו דבר הוא נענה תחילה, ולפיכך תמה רב: מי איכא מידי שרבי חייא צריך לאותו דבר שקשה ממותא, נפק דק ואשכח, שרבי חייא היה לו אשה שציערה אותו מאד, כמבואר בהמשך.
[16] כתב המהרש"א, כי לפי פשוטו של מקרא מדבר הכתוב על איסור אשת איש, אלא שאין בו טעם להיות מר ממות יותר משאר עבירות, ולפיכך דרשוהו באשה רעה שמצירה את בעלה, עד שהוא אומר: טוב מותי מחיי.
[17] כתב רש"י: פעמים שהבן מחכים את אביו, היה לי לעשות כן. וצריך ביאור: הרי מיד אמר: את לא תעביד הכי משום "למדו לשונם דבר שקר"; וכי רב עצמו אין לו לחוש לזה?! ובפירוש הרי"ף על עין יעקב כתב: הבן שאמר בשם אביו מה שלא אמר, הרי שהיה משקר, אבל רב עצמו שהיה רוצה בעדשים ואומר היפך רצונו שתבשל אפונים, אין כאן דיבור שקר, אלא אומר מה שאין דעתו נוחה הימנו. וכן כתב המאירי: את לא תעביד הכי משום דכתיב דברו לשונם דבר שקר, אלא שאני אלמד לעשות כן הואיל ולא אוציא שקר מפי.
[18] ביאר המהרש"א: רצונו לומר, גם כי הכא שראוי לומר שקר לכבוד אביו, מכל מקום, כדי שלא ירגיל האדם בכך, לא יאמר שקר גם במקום הזה. וראה עוד שם; וראה עיון יעקב.
[19] ביאר בעיון יעקב: הרי על ידי כן שעושה הוא לה טובות גורם הוא רעה לה, כי יש לחוש שיקויים בה הקללה "משלם רעה תחת טובה לא תמוש רעה מתוך ביתו", וביתו זו אשתו; וענה לו רבי חייא: אין זה "משלם רעה" כי טובה עושה היא לי.
[1] כתב המהרש"א, כי לפיכך פירש רש"י "הרהורי עבירה" מפני שהן קשין מעבירה, כדאמרינן ביומא כט א. ועוד, שאין אדם ניצול מהרהורי עבירה בכל יום, כדאיתא בבבא בתרא קסד ב.
עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר: "אָז תִּקְרָא וַה' יַעֲנֶה, תְּשַׁוַּע וְיֹאמַר: הִנֵּנִי". נראה לי בס"ד מדה כנגד מדה הוא עושה לקרובים התקרבות יותר אז תהיה ענייתו קרובה לתפלתו שלא יאמר ה' הניחו לו עד שיתמקמק אלא כהא דאמרו (תענית כה:) היכי דמי שבח צבור אמר משיב הרוח ונשיב זיקא מוריד הגשם ואתי מטרא כן כאן (ישעיה נח, ט) 'אָז תִּקְרָא וַה' יַעֲנֶה' תכף ומיד.
כָּל (אדם) יְהוּדִי שֶׁאֵין לוֹ אִשָּׁה, אֵינוֹ אָדָם. נראה לי בס"ד הטעם כי אות אל־ף דאדם צורתו יו־ד למעלה רמז לזרע האב ויו־ד למטה רמז לזרע האם וא־ו באמצע רמז לגוף הולד הנוצר משני הזרעות אלו ונשאר אותיות דם [44] שהם מספר א־ב א־ם [44] לומר הזרעות הרמוזים בציור האל־ף הם של אב ושל אם ואם כן זה שאין לו אשה שממנה יהיה זה הרמז של התולדה הנרמז באותיות אדם אין זה נקרא אדם.
כָּל שֶׁאֵין לוֹ קַרְקַע, אֵינוֹ אָדָם. נראה לי בס"ד על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל כי הקדוש ברוך הוא קרא ליחזקאל הנביא ע"ה 'בֶּן אָדָם' (יחזקאל ב, א) מפני שהיה בחינת קין שהיה בכור של אדם הראשון וידוע כי קין והבל חלקו העולם קין לקח הקרקע והבל המטלטלין ולכן מי שאין לו קרקע אינו מסוג קין שנאמר בו 'בן אדם' ולכן אינו נקרא אדם.
ועוד רמז לפי דרכו מי שאין לו קרקע רוצה לומר אין לו בירור ניצוצי קדושה מן הקרקע שהוא הדומם והוא בירור ראשון מן בירורי הדצח"ם [הדומם, צומח, חי, מדבר] אינו אדם כי נקרא אדם לרמוז שחייב לברר מראשית הבירורים שהוא בירור האדמה.
(בראשית ב, יח) "אֶעֱשֶׂה לוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ"? זָכָה, עוֹזַרְתּוֹ, לֹא זָכָה, כְּנֶגְדּוֹ. נראה לי בס"ד דאמרו רבותינו ז"ל 'אִשָּׁה רָעָה צָרַעַת לְבַעְלָהּ' והנה כנגד אותיות עזר יש אותיות שפח שהוא לשון צרעת דכתיב (ישעיהו ג, יז) וְשִׂפַּח אֲדֹנָ־י קָדְקֹד בְּנוֹת צִיּוֹן, ואמרו בגמרא (מגילה יב:) מלמד שפרחה בהם צרעת. וזהו שנאמר 'זכה' עזר 'לא זכה' אז יתקיים בה משמעות אותיות שהם כנגדו של עזר כי כנגד עזר יש שפח שהוא לשון צרעת שתהיה צרעת לבעלה.
זָכָה, כְּנֶגְדּוֹ. לֹא זָכָה, מְנַגַּדְתּוֹ (בראשית ב, יח). נראה לי בס"ד דאמרו רבותינו ז"ל (בבא מציעא נט.) אתתך גוצה גחין ולחוש לה, ופירשנו גוצה רוצה לומר שפלה שתראה עצמה שפלה ממך אז זו היא אשה טובה גחין ולחוש לה לגלות לה נסתריך ולבקש ממנה עצה טובה כי טובה היא.
והנה נודע דאצבעות רומזים לגופים ואצבע הנקרא בֹּהֶן בלשון תורה (ויקרא יד, יז) הוא גוף שפל מכל גופי האצבעות כי קצר הוא והאשה ראוי לה שתחשוב עצמה שפלה מן האיש כמו בֹּהֶן זה שהוא שפל מכל האצבעות ואז זו נקראת אשה טובה וזהו שאמר זָכָה כְּנֶגְדּוֹ רוצה לומר שתהיה שפלה כשפלות אצבע בהן הרמוז נגד שם אדם לֹא זָכָה מְנַגַּדְתּוֹ.
או יובן זָכָה כְּנֶגְדּוֹ רוצה לומר שפלה כנגד מספר שם אדם שהוא מספר מ"ה שהוא לשון מיעוט והשפלה כמו וְנַחְנוּ מָה (שמות טז, ז) לֹא זָכָה שתתגאה עליו ובזה תהיה מְנַגַּדְתּוֹ.
בַּמָּה אִשָּׁה עוֹזַרְתּוֹ לָאָדָם? אָמַר לוֹ: אָדָם מֵבִיא חִטִּין, חִטִּין כּוֹסֵס? פִּשְׁתָּן, פִּשְׁתָּן לוֹבֵשׁ? לֹא נִמְצֵאת מְאִירָה עֵינָיו, וּמַעֲמִידָתוֹ עַל רַגְלָיו? (בראשית ב, יח). הקשה הרב יד יוסף ז"ל בפרשת חיי שרה וכי תשובה זו דחטים ופשתן היתה נעלמת מן רבי יוסי ולא השיגה מדעתו עד שאמר לו עתה? ועוד למה נקיט חטים ופשתן וכי האיש שלוקח חטים לבית הרחיים וקונה בגד פשתן שכבר עשוי ומתוקן לא עוזרתו בדברים אחרים? ועוד מאי מסיים 'מאירה את עיניו ומעמידתו על רגליו' דמה שייכות יש להארת עינים והעמדתו על רגליו בחטים ופשתן? עיין שם. והרב הנזכר נדחק בישוב דקדוקים אלו ובביאור דברי המאמר הזה.
ואנא עבדא אקח דבר אחד מדבריו שכתב דקיימא לן (משנה שבת ב, ג) כָּל הַיּוֹצֵא מִן הָעֵץ אֵין מַדְלִיקִין בּוֹֹ אֶלָּא פִשְׁתָן, נמצא הפשתן יצלח למלאכה של הדלקת נר שבת עיין שם. ועוד נקדים מה שאמרו רבותינו ז"ל (שבת לב:) בעבור מצות חלה נכסיו של אדם מתברכין דכתיב בהפרשת חלה לְהָנִיחַ בְּרָכָה אֶל בֵּיתֶךָ (יחזקאל מד, ל) וידוע דאושר עולם הזה שהאדם רודף להשיגו וצריך אליו הוא 'בני חיי מזוני'
ונראה דרבי יוסי מפרש עוֹזַרְתּוֹ על אושר עולם הזה המשובח שהוא ענין בנים וענין מזונות דלא ניחא ליה לפרש העזר בענין שימוש דמצי למעבד טפי על ידי עבדים ושפחות ומשרתים. ולכן שואל בַּמָּה עוֹזַרְתּוֹ באושר זה דאם על ידי זכות של מצוה וכי היא יש לה מצות יותר ממנו? אדרבה הזכר יש לו יותר שהם מצוות עשה שהזמן גרמא דנשים פטורות ואם כן במה עוזרתו בעניינים אלו?
והשיב לו אליהו זכור לטוב שעוזרתו בזכות שתי מצות הנמצאים בידה ולא ביד בעלה והם האחת היא מצות חלה דכתיב בה (יחזקאל מד, ל) לְהָנִיחַ בְּרָכָה אֶל בֵּיתֶךָ ועל זה אמר לו חטים הוא כוסם אלא דמביא חטים לבית אצל אשתו שתעשם לחם ותפריש חלה ממילא ואז במצוה זו של חלה עוזרתו באושר עולם הזה של מזון כמו שנאמר לְהָנִיחַ בְּרָכָה אֶל בֵּיתֶךָ ועוד פשתן לובש אלא שמביא פשתן לאשתו והיא מתקנת אותו ואז ממילא מזה הפשתן עושה פתילות לנירות שבת שהוא ממה שיוצא מסרקת הפשתן ושיורין הנבדלים מן המסרק שהם יצלחו להדלקת נרות שבת כמו שאמרו במשנה 'כָּל הַיּוֹצֵא מִן הָעֵץ אֵין מַדְלִיקִין בּוֹֹ אֶלָּא פִשְׁתָן' ובזה עוזרתו באושר הבנים כי הדלקת נרות שבת מסוגלת לזכיית בנים טובים כידוע.
ועל כן סיים בדבריו ואמר נִמְצֵאת מְאִירָה אֶת עֵינָיו וּמַעֲמִידָתוֹ עַל רַגְלָיו והיא כי הבנים נקראים עינים של אביהם כי הזרע נמשך כוחו מן אור עינים ולכן התשמיש מכחיש אור עיניו של אדם וכנזכר בספר הלקוטים פרשת בראשית בפסוק וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי הֳ' (בראשית ו, ח). ובזה פירשתי הטעם שהאב קורא את בנו אור עיני ולכן כאן כנגד אותו העזר הנוגע לבנים הנרמז בפשתן כאמור נקיט מאירה את עיניו וכנגד העזר המגיע למזון וממון שרמזו בחטים כאמור נקיט מעמידתו על רגליו כמו שאמרו רבותינו ז"ל (פסחים קיט.) על פסוק (דברים יא , ו) כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר בְּרַגְלֵיהֶם זה ממונו של אדם שמעמידו על רגליו.
(בראשית ב, כג) "זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי", מְלַמֵּד, שֶׁבָּא אָדָם עַל כָּל בְּהֵמָה וְחַיָּה, וְלֹא נִתְקָרְרָה דַּעְתּוֹ, עַד שֶׁבָּא עַל חַוָּה. הנה שגגה גדולה היתה ביד הרב חזקוני ז"ל ודעמיה שהבינו כונת המאמר הזה כפשוטו ממש שבא חס ושלום ביאה ממש על כל בהמה וחיה, וחלילה לומר על אותו צדיק יציר כפיו של הקדוש ברוך הוא אשר המלאכים רעדו ממנו שיבא על כל בהמות וחיות קודם שבא על חוה! ומה שכתב מהרש"א ז"ל בשם בעל הנצחון שאין זה כמשמעו וכו' עיין שם, אך אין מיושב המאמר היטב בכך.
ברם לדידי ישוב המאמר הוא כך כיון שראה שבכל מין יש זכר ונקבה הבין בחכמתו שנעשו כך כדי שיהיה נולד מן זווג זכר ונקבה בריה אחרת כמותם אך הוא בא ונכנס בחקירה אחת גדולה איך מדבוק גופא בגופא יצא בריה חדשה שלמה? כי הוא ראה בעיניו בבהמות וחיות שהזכר והנקבה דבקין זה בזה גופא בגופא והזרע של שניהם לא ראה ולא ידע ולא הכיר בו כי ההזרעה היא באתכסייא ולכן לא נתקררה דעתו בדבר זה איך יצא מדבוק גופא בגופא בלבד בריה חדשה? ואף על פי שחכם גדול היה עם כל זה כיון שעדיין לא אכל מעץ הדעת טוב ורע לא היה לו השגה וידיעה והיכר בדברים אלו שהם שייכים לביאה ותאות המשגל מאחר שלא ניסה בעצמו והיה מחשב אופנים ליישב דעתו בחקירה זו ולא היתה דעתו מתקררת בהם עד שבא על חוה אשתו וידע אשר בדבקות גופא בגופא יהיה הזרעת זרע, נתקררה דעתו להבין כי מן ההזרעה יוצא הולד בריה חדשה שלם כמו המזריע ואין זה דבקות גופא בגופא בלבד! ולפי זה מה שאמר 'בָּא אָדָם עַל כָּל בְּהֵמָה וְחַיָּה' היינו בא בחקירה ועיון לדעת הוויית התולדה מה היא? ואיך תהיה? וכיוצא בזה הלשון איכא בתלמודא.
עֲתִידִין כָּל בַּעֲלֵי אֻמָּנִיּוֹת שֶׁיַּעַמְדוּ עַל הַקַּרְקַע, שֶׁנֶּאֱמַר: (יחזקאל כז, כט) "וְיָרְדוּ מֵאֳנִיּוֹתֵיהֶם כֹּל תֹּפְשֵׂי מָשׁוֹט מַלָּחִים, כֹּל חֹבְלֵי הַיָּם אֶל הָאָרֶץ יַעֲמֹדוּ". נראה לי בס"ד הכונה כי מצינו שהספנים וכל העוסקים בירידת הים קרי הכתוב לעסקים אלו בשם מלאכה דכתיב (תהלים קז, כג) יוֹרְדֵי הַיָּם בָּאֳנִיּוֹת עֹשֵׂי מְלָאכָה בְּמַיִם רַבִּים, נמצא עסק זה של יורדי הים בעלי משוט ומלחים הוא אומנות ודרש רבי אלעזר ברוח קדשו על זמן זה שרוב מלאכה זו של ירידה לים נעשית ביבשה על הקרקע והוא הילוך מסילת הברזל הנקרא שמנדפי"ר כי רוב המהלך מעיר לעיר וממדינה למדינה וממקום למקום נעתק מן הים ונעשה ביבשה על ידי מלאכה זו של שמנדפי"ר ולזה אמר 'עֲתִידִין כָּל בַּעֲלֵי אֻמָּנִיּוֹת שֶׁיַּעַמְדוּ עַל הַקַּרְקַע' איירי בבעלי אמניות של ירידת הים דאמר עליה הכתוב עֹשֵׂי מְלָאכָה בְּמַיִם רַבִּים. ולפי זה שפיר דריש להכתוב כפשוטו וְיָרְדוּ מֵאֳנִיּוֹתֵיהֶם כֹּל תֹּפְשֵׂי מָשׁוֹט מַלָּחִים כֹּל חֹבְלֵי הַיָּם אֶל הָאָרֶץ יַעֲמֹדוּ, דאם קאי על אמניות דעלמא מאי יליף מהאי קרא?
ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו פירש עתה כל אמנות דעלמא אריגה וטחינה ואפיה וכיוצא אשר מקודם עושים אותם בידים הנה עתה עושים אותם על ידי פ'אבריקא בגלגלים בסבוב הגלגלים על ידי האור ועסק שהיו עוסקים בו עשרת אלפים בני אדם עושה עכשיו על ידי הגלגל מאליו כרגע ונמצא רוב האומנים הם בטלים ממלאכתם כי האופנים והגלגלים המה עושים מלאכתם ומעשיהם לזה אמר 'שֶׁיַּעַמְדוּ עַל הַקַּרְקַע' כלומר בטלים ממלאכתם שאין העולם נצרכין למלאכתם.
זְרַע וְלֹא תַּזְבִּין. נראה הוא הדין כיוצא בזה שאם הוא סוחר ובא לו סחורה שיש בה מיני מאכל או מיני כסות שצריך הוא לביתו מהם יקח מן הסחורה שבידו ולא יאמר אמכור את הכל ומה שצריך לביתי אקנה מן השוק!
ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו פירש אם היתה שנת בצורת ונתייקרו החטים כפלים בימי החורף והוא יש לו תבואה למזון שנה הבאה אל יאמר אמכור עתה התבואה ביוקר ואקנה במעות חטים לצורך שנה הבאה אלא זרע תבואה זו, עד כאן דבריו נר"ו.
נְחוֹת דַּרְגָּא וּנְסִיב אִתְּתָא, סַק דַּרְגָּא וּבְחַר שׁוֹשְׁבִינָא. נראה לפרש בס"ד בזה מה שאמר דוד המלך ע"ה על יהונתן (שמואל ב' א, כו) נִפְלְאַתָה אַהֲבָתְךָ לִי מֵאַהֲבַת נָשִׁים, והקושיא ידועה דהוה ליה למימר נפלאת אהבתי לך! ועוד הוה ליה למימר 'אהבת רעים' ולמה זכר 'אהבת נשים'?
ובזה ניחא כי בתחלת האהבה שהיתה ביניהם היה יהונתן גדול מדוד המלך ע"ה כי היה בן המלך ויורש העצר ודוד המלך ע"ה לא היה לו אפילו שררה קטנה בעלמא אם כן אהבת דוד באותו זמן אין בה פלא כי היא מכוונת עם משפט אהבת רעים דקיימא לן סַק דַּרְגָּא בְחַר שׁוֹשְׁבִינָא ברם אהבת יהונתן עמו יש בה פלא דאינה שוה עם אהבת רעים אלא דומה לאהבת נשים דמשפטה הוא נְחוֹת דַּרְגָּא נְסִיב אִתְּתָא ולזה אמר 'נִפְלְאַתָה אַהֲבָתְךָ לִי' רוצה לומר הפלא באהבתך לי ולא באהבתי לך כי אהבתך לי נעשית מסוג 'אַהֲבַת נָשִׁים' ולא מסוג אהבת רעים ובאמת אנחנו אנשים ולא נשים וצריכה להיות מסוג אהבת רעים.
ואומרו נְחוֹת דַּרְגָּא וּנְסִיב אִתְּתָא. נראה לי בס"ד רמ"ח עשה הם רמ"ח מדרגות זו למעלה מזו ומצות פריה ורביה היא מצוה ראשונה שהיא מדרגה ראשונה והאדם כשנושא אשה צריך שתהיה כונתו לקיים מצוה זו שהיא במדרגה הראשונה ולזה אמר נְחוֹת דַּרְגָּא אחת שברמ"ח מדרגות של רמ"ח מצות נְסִיב אִתְּתָא שתשא אשה בעבור זאת.
או יובן בס"ד ה'נקבה' [157] מספרה נזק [157] וכל זה קודם שתנשא אך אחר שתנשא נקראת אהל שהוא דבר טוב המגין על האדם ואינה נזק כי אחר שתנשא תהיה עזר לבעלה שתהיה לו חומה וגם על ידה יזכה לתורה וטובה ושלום ועוד ועוד וכדאמרינן לעיל ואין בה נזק.
מיהו שם האוהל שהוא הפך הנזק אינו שוה בכל הנשים יש נקראת אהל סתם ויש משובחת ביותר שנקראת אהל מועד [156]. נמצא הזוכה לאשה טובה ביותר שנקראת אהל מעד הנה זאת חסרה מספר אחד ממספר נזק שהיה לה מכבר הנרמז בשם נקבה כי נקבה גימטריא נזק ואהל מועד גימטריא קנ"ו.
וזהו שאמר נְחוֹת דַּרְגָּא וּנְסִיב אִתְּתָא שתקח אשה טובה שנקראת אהל מועד שמספרה יורד אחד ממספר נזק שהיא לה כבר. אך החבר [210] יש שהוא מזיק כחרב דהיינו 'חבר' בהפוך אתוון 'חרב' אך אתה תוסיף עליו מספר אחד ויהיה החבר מספר ארי [211] שנמשלו בו ישראל לענין התנשאות דכתיב (במדבר כג, כד) הֶן עָם כְּלָבִיא יָקוּם וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא ולזה אמר סַק דַּרְגָּא מספר אחד וּבְחַר שׁוֹשְׁבִינָא.
ובאופן אחר נראה לי בס"ד נְחוֹת דַּרְגָּא וּנְסִיב אִתְּתָא כי ידוע דאומרים שִׁיר לַמַּעֲלוֹת אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים (תהלים קכא, א) בחופה של חתן וכלה מפני כי במזמור זה יש ששה לשונות של שמירה כנגד חג"ת [חסד גבורה תפארת] נה"י [נצח הוד יסוד] שהחתן והכלה צריך להם שמירה ביותר בשש קצוות שלהם מעלה ומטה וארבע רוחות. וידוע מה שאמרו במשנה דמידות פרק ב' חמשה עשר מעלות שיש בעזרה הם כנגד חמשה עשרה שיר המעלות שבתהלים ונמצא מזמור אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים כנגד מעלה שניה שבחמשה עשר מעלות דיורדים שם מעלה אחת דוקא.
וזהו שנאמר נְחוֹת דַּרְגָּא רמז למזמור אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים שיורדים בו דרגא אחת וּנְסִיב אִתְּתָא בזה המזמור שאז אתה צריך לשמירה על ידי מזמור זה. ואמר עוד סַק דַּרְגָּא בְחַר שׁוֹשְׁבִינָא כי מזמור י"ד שבט"ו שיר המעלות שהוא כנגד מעלה י"ד שבט"ו מעלות מעילא לתתא הוא מזמור (תהלים קלג, א) שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לְדָוִד הִנֵּה מַה טּוֹב וּמַה נָּעִים שֶׁבֶת אַחִים גַּם יָחַד שהוא מדבר בהתחברות אחים והאדם צריך שיקנה לו חבר שתהיה חברתו עמו קשר אמיץ שלא תתפרד כמו האחים שאי אפשר שיתפרדו זה מזה דקשר האחוה אין לו פירוד כן אתה בְחַר שׁוֹשְׁבִינָא כאשר ידבר מזמור י"ד שהוא כנגד דרגא י"ד שלא יש בצידה אלא רק מדרגה אחת.
רַב הֲוָה מִפְטַר מֵרַבִּי חִיָּא, אָמַר לֵיהּ: רַחֲמָנָא לִיצְּלָךְ מִמִּידִי דְּקָשִׁי מִמּוֹתָא. יש להקשות אמאי ברכו ברמז ולא אמר לו על אשה רעה בפירוש? ונראה לי בס"ד כיון דהיה זה בביתו של רבי חייא דמפטר מיניה רב בביתו חש פן תשמע אשתו ותקפיד שתחשוב שמתכוין להשמיעה דברים אלו בעבור שהיא קשה מאד.
ובזה ניחא לתרץ דקדוק אחר דקאמר שנתקשה רב בזה מי איכא מידי דקשה ממותא? עד דנפק אז דק ואשכח! וקשה איך מעיקרא נעלם מן רב פסוק מלא? ובזה ניחא דתחילה בעודו עומד תוך חדרו של רבי חייא כשברכו בזה לא סלקא דעתיה דעל האשה הוא אומר! דקשיא ליה למה דבר ברמז ולא אמר בפירוש שיצלהו מאשה רעה? ואף על פי דרב ודאי ידע דדביתהו דרבי חייא היתה קשה והיה לו לישב דבר זה כי בעבורה דבר ברמז, עם כל זה לא ניחא ליה בהכי מפני שלא ראה את דביתהו דרבי חייא עומדת שם ומהיכא תיתי שתשמע? אך אחר דנפק מן החדר מצאה עומדת שם אצל הפתח ועתה הבין דעל אשה כונתו בדבר זה וכאשר אמר הכתוב (קהלת ז, כו) וּמוֹצֶא אֲנִי מַר מִמָּוֶת אֶת הָאִשָּׁה, ומה שדבר ברמז היינו בשביל שידע שאשתו עומדת אצל הפתח דודאי תשמע ותקפיד לחשוב כי עליה מתכוין רבי חייא להשמיעה דבר זה בעבור שהיתה קשה. ונראה דברכת רבי חייא עשתה פירות לרב דהיתה אשתו מצערת אותו מתחלה ואחר כך נתקנה וכמו שאמר רב לחייא בריה אִיעַלְיָא לָךְ אִמָּךְ!
נָפַק דַּק וְאַשְׁכַּח, (קהלת ז, כו) "וּמוֹצֵא אֲנִי מַר מִמָּוֶת אֶת הַאִשָּׁה". נראה לי בס"ד הכונה אחר דנפק רב מן ארץ ישראל וברח לבבל אז הרגיש לפרש דברי רבי חייא על פי פסוק זה וזהו שאמר נָפַק מן ארץ ישראל ואז דַּק וְאַשְׁכַּח פתרי למילתא דא דרבי חייא כי בתחלה לא סלקא דעתיה לפרש דברי רבי חייא בהכי יען כי אמר למה בירך אותי בברכה זו בלבד? אך אחר שיצא מארץ ישראל והלך לבבל ונשא אשה שם והוות מצערת ליה אז אמר ודאי דרבי חייא ידע ברוח הקודש שיפול גורלו באשה קשה ולכך הקדים לברכני בברכה זו!
אֲנָא הוּא דְּקָא אַפִּיכְנָא לָהּ. קשה היה לו לשתוק ולא יגלה לאביו דבר זה כדי שיחשוב רב דאיעליא ותתרבה האהבה ביניהם?
ונראה לי בס"ד דחשש דנפיק מזה חורבא כי אולי יזדמן איזה דבר סוד אשר רב לא יאמין לגלותו לאשתו בראותו כי אינה טובה עמו ושמא תגלהו כדי לצערו ועתה אם יחשוב רב שאשתו נשתנית לטובה ולבה טוב עמו יאמין בה ויגלהו לפניה ומאחר שהיא באמת עודנה עמו כבתחלה אז תגלה סודו כדי לצערו לכך גילה לו דבר זה כדי שלא יטעה בה.
צַיִר לִיהּ בְּסוּדְרֵיהּ וּמַיְתִּי לָהּ. נראה לי בס"ד הא דצייר לה בסודריה ולא במטפחת או בגד אחר להראות לה חיבה כי הסודר מיוחד לחכמים ללובשו לכבוד התורה כי לכן נקרא סודרא דרבנן וכן בגמרא אמרו (שבת עז:) מאי סודרא סוֹד הֳ' לִירֵאָיו (תהלים כה, יד) והראה לה בזה שהיא חולקת עמו בעסק התורה ולכן הסודר שמיוחד לעמלי תורה עושה בו תשמיש לצרכה.
אָמַר לֵיהּ רַב: וְהָא קָא מְצַעֲרָא לֵיהּ לְמַר?. אין כונתו לחרחר ריב אלא תורה היא וללמוד הוא צריך. אי נמי רב היה חושב שבזה החיבוב שעושה לה היא גסה דעתה עליו יותר ומצערתו ביותר ואם לא יעשה לה כן עדיף טפי.
224ימים לסיום הש״ס