יבמות סב ע"ב

יבמות סב ע"ב - Steinsaltz

Grandchildren are considered like children. This indicates that if one’s children have passed away, he has fulfilled the mitzva to be fruitful and multiply only if they had children of their own, as they are considered like his own children. The Gemara responds: When that baraita is taught it is with regard to completing the required number of children, e.g., if he had only a son, but his son had a daughter, he has fulfilled the mitzva to be fruitful and multiply.

The Gemara raises an objection to the opinion of Rav Huna from another baraita: Grandchildren are considered like children. If one of a man’s children died or was discovered to be a eunuch, the father has not fulfilled the mitzva to be fruitful and multiply. This directly contradicts Rav Huna’s statement that one fulfills the mitzva even if his children die. The Gemara concludes: The refutation of the opinion of Rav Huna is indeed a conclusive refutation.

§ It was taught in the baraita that grandchildren are considered like children. Abaye thought to say that if one’s children die, he fulfills the mitzva to be fruitful and multiply through grandchildren, provided a son was born to his son and a daughter to his daughter, and all the more so if a son was born to his daughter, as his grandchildren take the place of his children in these cases. However, if a daughter was born to his son, no, she cannot take the place of her father. Rava said to him: We require merely fulfillment of the verse: “He formed it to be inhabited,” and there is fulfillment in this case, as the earth is inhabited by his descendants.

The Gemara comments: In any event, everyone agrees that if one has two grandchildren from one child, no, he has not fulfilled the mitzva to be fruitful and multiply, even if he has both a grandson and a granddaughter. The Gemara asks: And has he not? Didn’t the Rabbis say to Rav Sheshet: Marry a woman and have sons, as you have not yet fathered any sons, and Rav Sheshet said to them: The sons of my daughter are my sons? This indicates that one can fulfill the mitzva through grandchildren even if he did not have a son and daughter of his own.

The Gemara answers: There, Rav Sheshet was merely putting them off. The real reason he did not want to get remarried was because Rav Sheshet became impotent from Rav Huna’s discourse. Rav Huna’s discourses were so lengthy that Rav Sheshet became impotent after waiting for so long without relieving himself.

Rabba said to Rava bar Mari: From where is this matter that the Sages stated derived, that grandchildren are considered like children? If we say it is derived from the fact that it is written in Laban’s speech to Jacob: “The daughters are my daughters and the children are my children” (Genesis 31:43), which indicates that Jacob’s children were also considered to be the children of their grandfather Laban, if that is so, does the continuation of Laban’s statement: “And the flocks are my flocks” (Genesis 31:43), indicate that so too, Jacob’s flocks were considered as belonging to Laban? Rather, Laban was saying that you, Jacob, acquired them from me. Here too, with regard to the children, Laban was saying: You acquired them from me, i.e., it is only due to me that you have children.

Rather, the proof is from here: “And afterward Hezron went in to the daughter of Machir, the father of Gilead…and she bore him Segub” (I Chronicles 2:21), and it is written: “Out of Machir came down governors” (Judges 5:14), and it is written: “Judah is my governor” (Psalms 60:9). Consequently, the governors, who were from the tribe of Judah, were also called the sons of Machir, who was from the tribe of Manasseh. This must be because they were the children of Machir’s daughter and Hezron, indicating that grandchildren are considered like children.

§ The Gemara comments: The mishna is not in accordance with the opinion of Rabbi Yehoshua. As it is taught in a baraita that Rabbi Yehoshua says: If a man married a woman in his youth, and she passed away, he should marry another woman in his old age. If he had children in his youth, he should have more children in his old age, as it is stated: “In the morning sow your seed, and in the evening do not withhold your hand; for you do not know which shall prosper, whether this or that, or whether they both alike shall be good” (Ecclesiastes 11:6). This verse indicates that a man should continue having children even after he has fulfilled the mitzva to be fruitful and multiply.

Rabbi Akiva says that the verse should be understood as follows: If one studied Torah in his youth he should study more Torah in his old age; if he had students in his youth he should have additional students in his old age, as it is stated: “In the morning sow your seed, etc.” They said by way of example that Rabbi Akiva had twelve thousand pairs of students in an area of land that stretched from Gevat to Antipatris in Judea, and they all died in one period of time, because they did not treat each other with respect.

And the world was desolate of Torah until Rabbi Akiva came to our Rabbis in the South and taught his Torah to them. This second group of disciples consisted of Rabbi Meir, Rabbi Yehuda, Rabbi Yosei, Rabbi Shimon, and Rabbi Elazar ben Shamua. And these are the very ones who upheld the study of Torah at that time. Although Rabbi Akiva’s earlier students did not survive, his later disciples were able to transmit the Torah to future generations.

With regard to the twelve thousand pairs of Rabbi Akiva’s students, the Gemara adds: It is taught that all of them died in the period from Passover until Shavuot. Rav Ḥama bar Abba said, and some say it was Rabbi Ḥiyya bar Avin: They all died a bad death. The Gemara inquires: What is it that is called a bad death? Rav Naḥman said: Diphtheria.

Rav Mattana said: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehoshua, who said that one must attempt to have more children even if he has already fulfilled the mitzva to be fruitful and multiply.

§ Apropos the discussion with regard to the mitzva to have children, the Gemara cites statements about marriage in general. Rabbi Tanḥum said that Rabbi Ḥanilai said: Any man who does not have a wife is left without joy, without blessing, without goodness. He proceeds to quote verses to support each part of his statement. He is without joy, as it is written: “And you shall rejoice, you and your household” (Deuteronomy 14:26), which indicates that a man is in a joyful state only when he is with his household, i.e., his wife. He is without blessing, as it is written: “To cause a blessing to rest in your house” (Ezekiel 44:30), which indicates that blessing comes through one’s house, i.e., one’s wife. He is without goodness, as it is written: “It is not good that man should be alone” (Genesis 2:18), i.e., without a wife.

In the West, Eretz Yisrael, they say: One who lives without a wife is left without Torah, and without a wall of protection. He is without Torah, as it is written: “Is it that I have no help in me, and that sound wisdom is driven from me?” (Job 6:13), indicating that one who does not have a wife lacks sound wisdom, i.e., Torah. He is without a wall, as it is written: “A woman shall go round a man” (Jeremiah 31:22), similar to a protective wall.

Rava bar Ulla said: One who does not have a wife is left without peace, as it is written: “And you shall know that your tent is in peace; and you shall visit your habitation and shall miss nothing” (Job 5:24). This indicates that a man has peace only when he has a tent, i.e., a wife.

On the same verse, Rabbi Yehoshua ben Levi said: Whoever knows that his wife fears Heaven and she desires him, and he does not visit her, i.e., have intercourse with her, is called a sinner, as it is stated: And you shall know that your tent is in peace; and you shall visit your habitation. And Rabbi Yehoshua ben Levi said: A man is obligated to visit his wife for the purpose of having intercourse when he is about to depart on a journey, as it is stated: “And you shall know that your tent is in peace, etc.”

The Gemara asks: Is this last statement derived from here? It is derived from there: “And your desire shall be to your husband” (Genesis 3:16), which teaches that a wife desires her husband when he is about to depart on a journey. Rav Yosef said: The additional derivation cited by Rabbi Yehoshua ben Levi is necessary only near the time of her set pattern, i.e., when she expects to begin experiencing menstrual bleeding. Although the Sages generally prohibited intercourse at this time due to a concern that the couple might have intercourse after she begins bleeding, if he is about to depart on a journey he must have intercourse with her.

The Gemara asks: And how much before the expected onset of menstrual bleeding is considered near the time of her set pattern? Rava said: An interval of time, i.e., half a daily cycle, either a day or a night. The Gemara comments: And this statement that a man must have intercourse with his wife before he departs on a journey applies only if he is traveling for an optional matter, but if he is traveling in order to attend to a matter pertaining to a mitzva, he is not required to have intercourse with his wife so that he not become preoccupied and neglect the mitzva.

§ The Sages taught: One who loves his wife as he loves himself, and who honors her more than himself, and who instructs his sons and daughters in an upright path, and who marries them off near the time when they reach maturity, about him the verse states: And you shall know that your tent is in peace. As a result of his actions, there will be peace in his home, as it will be devoid of quarrel and sin. One who loves his neighbors, and who draws his relatives close, and who marries the daughter of his sister, a woman he knows and is fond of as a family relative and not only as a wife,

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף סב - ב

מיתיבי לרבי יוחנן מהא דתניא לגבי מצות פריה ורביה:

בני בנים - הרי הן כבנים.

וקא סלקא דעתין, שהכי קאמר התנא: אם הוליד כבר בן ובת, ומת בנו והשאיר בן אחריו, הרי הוא מצטרף לנקבה קיימת.

הרי למדת, שאם מת הבן ולא השאיר בן, לא קיים אביו מצות פריה ורביה.

ומשנינן: כי תניא ההיא - להשלים.

כגון שלא היה לו לזקן מעולם אלא רק בן אחד, ואותו בן נשא אשה, והוליד בת. והרי הבת מצטרפת עם אביה להשלים לאבי האב את קיום מצות פריה ורביה.

אבל אם היו לו בן ובת, אף אם מתו, אין צריך כלל לבני הבנים. ^[1] מיתיבי לרב הונא מהא דתניא בהדיא:

היו לו בני בנים - הרי הן כבנים לגבי קיום מצות פריה ורביה.

אבל אם מת אחד מהם [מהבנים], ולא היו לו בני בנים,

או שנמצא אחד מהבנים סריס -

הרי זה לא קיים פריה ורביה.

ומסקינן: תיובתא דרב הונא תיובתא! ^[2]

שנינו בברייתא: בני בנים הרי הם כבנים:

סבר אביי למימר [היה סבור אביי לומר]: אימתי עומדים בני הבנים במקום בני הזקן שהיו לו בן ובת:

אם נותר ברא לברא [בן לבן שמת] וברתא לברתא [ובת לבת שמתה]. ^[3] וכל שכן אם נותר ברא לברתא [בן לבת שמתה].

אבל אם נותר ברתא לברא [בת לבן שמת] - לא.

אמר ליה רבא: "לשבת יצרה" - בעיא.

והא איכא, וקיום מצות "שבת" יש אפילו כשנותרה בת לבן שמת. ^[4]

ומדייקת הגמרא מדברי אביי ורבא:

דכולי עלמא - בין לאביי ובין לרבא - מיהת, אם נותרו תרי מחד [שנים מן הבן או מן הבת שמתו, ואפילו היו זכר ונקבה], ואילו השני מת בלא בנים - לא קיים הזקן מצות פריה ורביה.

ותמהינן: וכי לא קיים?

והא אמרי ליה רבנן לרב ששת: נסיב איתתא ואוליד בני [שא לך אשה והוליד בנים] כדי לקיים מצות פריה ורביה.

ואמר להו רב ששת בני ברתא - בני נינהו [בני בתי - כבני הם].

הרי שאף שני בנים מבן אחד מהני! ^[5]

ומשנינן: התם, דחויי קמדחי ליה [דחה אותם רב ששת בלא כלום], כי בלאו הכי לא היה יכול לשאת אשה ולהוליד.

כיון דרב ששת - איעקר מפירקיה דרב הונא.

רב ששת נעשה עקר, היות וכשהוצרך למי רגלים, כשהיה רב הונא מאריך בדרשתו, היה מעמיד עצמו מלצאת ולהטילם.

אמר ליה רבה לרבא בר מארי: ^[6]

מנא הא מילתא דאמור רבנן: בני בנים הרי הן כבנים? ^[7]

אילימא, מדכתיב אצל לבן, שאמר ליעקב כשהלך מעמו: הבנות שלך - הן בנותי. והבנים שלך - הם בני!

הרי שבני בנותיו של לבן חשובים כבניו.

אלא מעתה, האם גם מה שאמר לבן ליעקב "והצאן - צאני", האם הכי נמי אמר לבן שהם שלו!?

אלא ודאי, כוונתו של לבן היתה, לומר, דקנית את הצאן מינאי [קנית ממני את הצאן] בשכר עבודתך.

כלומר: ממני באו אליך.

ואם כן, הכי נמי מה שאמר לבן "והבנים בני", כוונתו היא לומר, דקנית מינאי [קנית ממני] את נשותיך בשכר עבודתך, וממני באו בניך אליך.

אלא, מהכא יש ללמוד שבני בנות הרי הם כבנים:

דכתיב "ואחר בא חצרון בן פרץ בן יהודה אל בת מכיר, אבי גלעד, ותלד לו את שגוב".

הרי שנשא איש משבט יהודה את בתו של מכיר.

וכתיב בשירת דבורה "מני מכיר ירדו מחוקקים".

הרי שה"מחוקקים" נקראים בניו של מכיר.

וכתיב "יהודה מחוקקי", הרי שהמחוקקים - משבט יהודה הם. ^[8]

ובהכרח, לא בניו לא בניו של מכיר הם, ולא בני בניו, ^[9] אלא בני בתו, שנישאה, כאמור, לחצרון, שהוא משבט יהודה.

הרי למדת שבני בנות הרי הן כבנים.

וכאן שבה הגמרא לפרש את משנתנו:

מתניתין, משנתנו ששנינו בה שלא ייבטל אדם מפריה ורביה אלא אם כן יש לו בנים, שמשמע ממנה, שאם יש לו בנים יכול הוא ליבטל מפריה ורביה, היא דלאו כרבי יהושע!

דתניא: רבי יהושע אומר: נשא אדם אשה בילדותו - הרי זה ישא אשה אף בזקנותו.

היו לו בנים בילדותו - יהיו לו בנים אף בזקנותו.

שנאמר "בבוקר [בילדותך] זרע את זרעך, ולערב [לעת זקנתך] אל תנח ידך, כי אינך יודע אי זה יכשר [איזה זרע יהיה הגון וירא שמים ומתקיים], או זה. ואם שניהם כאחד טובים".

הרי שלדעת רבי יהושע לא יבטל אדם מפריה ורביה אפילו אחר שיש לו בנים, ודלא כמשנתנו.

רבי עקיבא אומר לפרש את הכתוב: למד תורה בילדותו, הרי זה ילמוד תורה אף בזקנותו ^[10].

היו לו תלמידים בילדותו, יהיו לו תלמידים אף בזקנותו.

שנאמר: בבקר זרע את זרעך. וגומר.

אמרו חכמים על רבי עקיבא:

שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא מגבת עד אנטיפרס [שמות מקומות הן, וכולם היו בין זה לזה].

וכולן מתו בפרק אחד [בזמן אחד, בין פסח לעצרת כדמפרש ואזיל], מפני שלא נהגו כבוד זה לזה.

והיה העולם שמם, שנשתכחה תורה מישראל, עד שבא רבי עקיבא אצל רבותינו שבדרום, ושנאה להם

ואלו הם רבותינו שבדרום: רבי מאיר, ורבי יהודה, ורבי יוסי, ורבי שמעון, ורבי אלעזר בן שמוע.

והם הם העמידו תורה אותה שעה.

תנא בברייתא: כולם - כל תלמידי רבי עקיבא - מתו מפסח ועד עצרת.

אמר רב חמא בר אבא, ואיתימא רבי חייא בר אבין: כולם מתו מיתה רעה.

והוינן בה: מאי היא "מיתה רעה"?

אמר רב נחמן: אסכרה, מיתת חנק עקב דלקת בגרון.

אמר רב מתנה: הלכה כרבי יהושע, שאמר אף לעת זקנותו יוליד בנים.

אמר רבי תנחום אמר רבי חנילאי: כל אדם שאין לו אשה, הרי הוא שרוי בלא שמחה, בלא ברכה, ^[11] ובלא טובה.

ומפרשת הגמרא מקור לכל אלו:

שרוי בלא שמחה - דכתיב: ושמחת אתה וביתך [ביתו זו אשתו].

שרוי בלא ברכה - דכתיב: להניח ברכה אל ביתך.

שרוי בלא טובה, דכתיב: לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו.

במערבא אמרי [בארץ ישראל היו אומרים באופן אחר]:

כל השרוי בלא אשה, הרי הוא שרוי בלא תורה, ובלא חומה שמגינה עליו מעבירה של הרהור. ^[12]

ומביאה הגמרא מקור למה שהיו אומרים במערבא:

שרוי בלא תורה, דכתיב בספר איוב "האם אין עזרתי [אשתי, על שם "עזר כנגדו"] בי, ותושיה תורה ^[13] נדחה ממני", כי צריך אני לעסוק בצרכי ביתי, ותלמודי משתכח.

שרוי בלא חומה, דכתיב "נקבה תסובב גבר".

רבא בר עולא אמר: כל השרוי בלא אשה הרי הוא שרוי בלא שלום.

דכתיב "וידעת כי שלום אהלך, אשתך ^[14], בזמן שיש לך אוהל, הרי שלום לך, ופקדת נוך, ולא תחטא"

אמר רבי יהושע בן לוי: כל היודע באשתו שהיא יראת שמים ^[15], ואינו פוקדה בתשמיש בזמן עונתה - הרי זה נקרא חוטא.

שנאמר "וידעת כי שלום אהלך ["שלימה" אשתך ביראת שמים ^[16]], ופקדת נוך, ולא תחטא".

אבל אם אינו פוקדה - הרי הוא חוטא.

ואמר רבי יהושע בן לוי: חייב אדם לפקוד את אשתו בשעה שהוא יוצא לדרך, לפי שהיא מתאוה לו באותה שעה יותר.

שנאמר "וידעת כי שלום אהלך, ופקדת נוך, ולא תחטא".

ותמהינן: וכי הא - דין זה שחייב אדם לפקוד בשעה שיוצא לדרך - מהכא [מפסוק זה] הוא דנפקא?

והרי מהתם נפקא [מפסוק אחר הוא נלמד]!

דכתיב "ואל אישך תשוקתך", ופירשוה: מלמד שהאשה משתוקקת על בעלה [מתאוה לו] בשעה שהוא יוצא לדרך, ומסתמא כיון שמתאוה לו יש לו לפוקדה [תוספות].

אמר מתרץ רב יוסף: לא נצרכה - דברי רבי יהושע בן לוי - אלא ללמד שהוא חייב לפוקדה אפילו סמוך לוסתה, שאסורה היא עליו אז בתשמיש מדרבנן, שחייבו חכמים את האדם לפרוש מאשתו סמוך לעונת וסתה. ^[17]

וכמה הוא השיעור של "סמוך לוסתה"? אמר רבה: עונה.

העונה [יום או לילה] בה היא רגילה לראות את דם וסתה.

והני מילי שהוא צריך לפוקדה, כשיוצא הוא לדרך לדבר הרשות.

אבל כשיוצא לדבר מצוה, אינו צריך לפוקדה כי מיטרידי, טרוד הוא במצוה. ^[18]

תנו רבנן: האוהב את אשתו כגופו,

והמכבדה ^[19] יותר מגופו [כי בזיונה של אשה קשה יותר מבזיון הגבר], והמדריך בניו ובנותיו בדרך ישרה,

והמשיאן לבניו ובנותיו סמוך לפירקן כשעדיין קטנים הם [רש"י סנהדרין] ^[20] -

עליו הכתוב בספר איוב אומר "וידעת כי שלום אהלך".

האוהב את שכניו, והמקרב את קרוביו, והנושא את בת אחותו, הואיל וגעגועי אדם רבים על אחותו, מתוך כך נמצא הוא מחבב את אשתו. ^[21]

והמלוה סלע לעני בשעת דחקו ^[1] -

הערות

^[1] בפשוטו הכוונה בשעת דוחקו של עני, ובתוספות תמהו ממה שאמרו: "ומצאוהו רעות רבות וצרות", זה הממציא מעות לעני בשעת דוחקו; ותירצו, התם מיירי כשואל ממנו המושל מס, וזקוק למכור ביתו או שדהו על כך, וזה ממציא לו מעות, ואם לא היה מוצא למכור היו מקילים עליו, ונמצא מפסיד את העני. ובעיון יעקב כתב לפרש: בשעת דוחקו של הנותן.

^[2] המאירי הביא מחלוקת ראשונים, האם לפי מסקנת הגמרא מועילים בני הבנים "להשלים", דהיינו כשלא היה לזקן מתחילה אלא בן אחד או בת אחת [וכדעה זו כתב גם בים של שלמה סימן כט], או שלפי מסקנת הגמרא אין מועילים בני הבנים להשלים, וצריך שיהיה לזקן מתחילה בן ובת [וכדעה זו האחרונה כתב בבית שמואל אהע"ז א י].

^[3] יש להסתפק אם הגמרא מדברת כשמתו הן הבן והן הבת ונותר בן לבן ובת לבת, או שמא שני דברים הם: א. מת הבן והשאיר בן, ובת הזקן עדיין קיימת; ב. מתה הבת והשאירה בת, ובן הזקן עדיין קיים.

^[4] בשמועה זו רבו הספיקות והשיטות, וחלקם מבוארים כאן [ראה דברי הראשונים במשנתנו ובסוגיא זו, ובטור ושו"ע ונושאי כלים אהע"ז סימן א]: א. דעת אביי: צריך לעולם שיהיו לזקן זכר ונקבה [על ידי שני נכדים או דור שני ושלישי כאחד], וכל שכן אם נותרו שני זכרים, כיון שבית הלל מודים שיש קיום מצות פריה ורביה בשני זכרים. אבל אם נותרו שתי נקבות לא מהני, כי בשתי נקבות אין מתקיים פריה ורביה; ולפיכך ברא לברא וברתא לברתא או ברא לברתא, מועיל. אבל ברתא לברא שנותרו שתי נקבות, הרי זה לא קיים מצות פריה ורביה. ולפי זה, אם נותרו בן לבת יחד עם בת לבן, נמי מהני לשיטת אביי כיון שנותרו זכר ונקבה. דעת רבא: דין "זכר ונקבה" מתקיים אף בבנים שמתו, וכל שמתו והשאירו אפילו שתי נקבות, נמי מהני ב. דעת אביי ורבא: דין "זכר ונקבה" שנאמר בפריה ורביה מתקיים אפילו בבנים שמתו, אלא שנחלקו אביי ורבא מי מבני הבנים יכול לעמוד במקום בנים. דעת אביי: בן עומד במקום בן, ובת עומדת במקום בת, וכל שכן בן שהוא עומד במקום בת הפחותה ממנו. אבל בת אינה עומדת במקום בן. נמצא: אפילו נותרו בן לבת ובת לבן אינו מועיל, כי בת לעולם אינה עומדת במקום בן. דעת רבא: אף בת עומדת במקום בן, ואפילו נותרו שתי נקבות מהני, [שיטה זו יש לפרשה בדברי התוספות הרשב"א הריטב"א והמאירי, ואולם בקרני ראם בעמוד זה אות ב מפרש דבריהם באופן אחר, ראה שם]. ג. אין גורסים בדברי אביי "וכל שכן ברא לברתא". דעת אביי ורבא: צריך לעולם שיוותרו זכר ונקבה, ואין די במה שהיה לזקן זכר ונקבה, הואיל ומתו. דעת אביי: אין די במה שנותרו זכר ונקבה מן הזכר והנקבה בני הזקן, אלא דוקא צריך שיוותר בן לבן ובת לבת, הואיל ובת אינה יכולה לעמוד במקום בן. דעת רבא: כל שנותרו זכר ונקבה, בין שבא הבן מהבת, ובין שבאה הבת מהבן, שפיר דמי. שיטה זו כתבוה הרבה מפרשים בדעת הרמב"ם [ראה הגהות הגר"א וקרן אורה ונושאי כלי הטור ושו"ע]. שיטת רש"י משמע לכאורה, שאין גורסים "וכל שכן ברא לברתא", שהרי כתב בד"ה מנא הא מילתא: בני בנות לא פשיטא שהם במקום בנים, ומשמע שמקור החילוק הוא מפני שלדעתו בזה נחלקו אביי ורבא, ואם כן אין גורסים "וכל שכן ברא לברתא" [וראה בהערה לקמן על דברי רש"י במקומם]. עוד מבואר ברש"י ד"ה בני בנים שבן הבת מצטרף עם דודו הזכר; ויש לצדד כמה צדדים לפי שיטת רש"י, בנותרו בת נקבה ונכדה נקבה, ובנותרו שני נכדים זכרים, ובנותרו שתי נכדות נקבות.

^[5] לשיטות הסוברים ש"להשלים" לא מהני, צריך לפרש שהיה לו עוד בן ומת, שאם לא כן, מה ראיה מביאה הגמרא, והרי ודאי לא מהני אם לא היו לרב ששת בן ובת. ולשיטות הסוברים ש"להשלים" מהני, צריך לומר שבת זו מתה, שאם לא כן יצטרף בנה להשלים עמה.

^[6] לקמן סג ב מצאנו: אמר ליה רבא לרבה בר מארי, והאחד ודאי טעות סופר הוא.

^[7] כתב רש"י: מנא הא מילתא, אבני בתו קאי, דבן בנו פשיטא לן. והקשה מהרש"א מדברי הגמרא לעיל "וכל שכן ברא לברתא", ראה מה שכתב שם, ובקרני ראם ובערוך לנר.

^[8] הריטב"א מפרש: וכתיב מני מכיר ירדו מחוקקים, פירוש, על שם בני חצרון שנשא בתו, וחצרון משבט יהודה שהם מחוקקים, כדכתיב: לא יסור שבט מיהודה "ומחוקק מבין רגליו", וכתיב: יהודה מחוקקי.

^[9] כן כתב רש"י על פי שיטתו, שאין הגמרא מחפשת מקור אלא לבני בנות.

^[10] תמה הקרן אורה: וכי שיעור יש לתלמוד תורה דאיצטריך לאשמועינן דילמוד בזקנותו, הלא חיוב תלמוד תורה הוא כל ימי חיי האדם, ואין חילוק בין ילדותו לזקנותו?! וביאר: עיקר החידוש הוא על עמל התורה שהיא התבלין לבטל כח היצר הרע, ואף בזקנותו שתש כחו של היצר, מכל מקום יעמול בתורה, ולא יחפש ללמוד את הדברים הקלים.

^[11] שבשבילה הבית מתברך, כי איש ואשה שכינה שרויה ביניהם, וגם זה לפי הטבע שהיא משתדלת בצרכי ביתה. עץ יוסף. ומטעם זה יש אומרים כי כהן שאינו נשוי אשה לא יברך ברכת כהנים. בית יוסף או"ח סימן קכח. ובעיון יעקב הביא כן בשם הזוהר פרשת צו: לא מתו בני אהרן אלא בשביל שלא נשאו נשים, והיו מקטירין קטורת לברך את ישראל, וכיון שלא נשאו, הם שרויין בלא ברכה, ואינו מן הראוי שיברכו את אחרים.

^[12] קרן אורה. כתבו המפרשים לבאר, על פי המבואר בקדושין: הלכה נושא אדם אשה ואחר כך ילמוד תורה, ורבי יוחנן אמר: ריחיים בצוארו ויעסוק בתורה?! ומפרשת הגמרא: הא לן והא להו, כלומר: לא אמר רבי יוחנן כן אלא לבני בבל שהיו באים לפניו ללמוד תורה, שאין ראוי להם לישא אשה תחילה, כיון שדבר קשה הוא לנסוע מביתו ולעזוב את אשתו וללמוד תורה, אבל בני ארץ ישראל שיושבים בביתם אף אחר הנשואין, עליהם אמרו: הלכה נושא אדם אשה ואחר כך ילמוד תורה. וזהו שאמרו כאן: "במערבא" אמרי: כל השרוי בלא אשה שרוי בלא תורה.

^[13] כתב מהרש"א: לפיכך נקראת כאן התורה בשם "תושיה" שדרשו חז"ל שהיא מתשת כחו של אדם, כי אי אפשר לו לעסוק בתורה אם לא שאשתו עוזרתו.

^[14] וכמו: לך אמור להם שובו לכם "לאהליכם" [דברים ה כז], דהיינו: לנשותיכם.

^[15] לשון המאירי הוא: כל היודע באשתו שהיא צנועה ביותר ויראת שמים.

^[16] במהרש"א כתב שהוא דחוק לפרש "שלום" מלשון "שלימות", וביאר באופן אחר.

^[17] על פי ריטב"א בהבנת רש"י. ובתוספות ישנים תמהו על זה שיהא מותר לפוקדה סמוך לוסתה, כיון שלדעתם הוא איסור דאורייתא, ונלמד [במסכת שבועות יח ב] מ"והזרתם את בני ישראל מטומאתם"! והריטב"א כתב לדעת רש"י, שאיסור זה אינו אלא מדרבנן, וקרא אסמכתא בעלמא הוא.

^[18] לישנא אחרינא פירש רש"י: כי ייטרד בתשמיש וימנענו מעשיית המצוה.

^[19] ברש"י סנהדרין עו ב פירש: והמכבדה, בתכשיטין נאין. ובמהרש"א כאן כתב: להלבישה בגדים מכובדים יותר ממנו.

^[20] בגמרא סנהדרין עו ב: אמר רב יהודה אמר רב: המשיא את בתו לזקן והמשיא אשה לבנו קטן, עליו הכתוב אומר: למען ספות הרוה את הצמאה [שבע בדבר עם צמא לדבר, זקן וילדה: זאת צמאה לתשמיש וזקן שבע, וכן גדולה לקטן] לא יאבה ה' סלוח לו, שמא תזנה עליו. מיתיבי: האוהב, והמשיאן סמוך לפירקן, עליו הכתוב אומר! ומשנינן: סמוך לפירקן שאני [דלאו היינו קטן כולי האי דמשום שנה או חצי שנה לא תזנה עליו. רש"י]. ובפשוטו, מבואר מן הסוגיא, כי "המשיאן סמוך לפירקן" היינו אף על הבנים [שאינם בני נשואין כשהם קטנים], וזמן זה הוא בקטנות סמוך לגדלות. ואולם הרמב"ם כתב, דקודם י"ג הוי בעילת זנות, ו"סמוך לפירקן" היינו סמוך לזמן הנישואין באיש, כדתנן: בן יח לחופה, דעשה זו דפריה ורביה לא חל מיד בשנת י"ג ככל המצוות שחובת הגוף הם בתמידות, ומצוה זו עיקרה לישוב העולם, על כן אינו מחויב בה אלא בהויתו לאיש בישוב העולם. ובלאו הכי לדעת הרמב"ם, דאיכא איסור עשה בלא קידושין, אם כן ודאי דקטן אסור לישא, כיון דלא תקינו ליה קדושין. קרן אורה.

^[21] מדברי רש"י שכתב: געגועי אדם רבים על אחותו יותר מעל אחיו, משמע: דוקא בת אחותו ולא בת אחיו. ובתוספות כתבו: פירש רשב"ם דהוא הדין בת אחיו, אבל אחותו נקט לפי שמשדלתו בדברים, ושכיח שנושא בתה. ורבינו תם אומר: דדוקא נקט בת אחותו, לפי שהיא בת מזלו, כדאמרינן: רוב בנים דומין לאחי האם.

בני בנים הרי הם כבנים ולכאורה משמע מכאן שאף אם מתו בניו, אלא שנשארו לו בני בנים מהם, קיים בכך מצות פריה ורביה, אבל אם לא היו בני בנים — לא, והרי שתכלית המצוה היא ביישוב העולם, וזה שיש לו בני בנים, אף שמתו בניו, הלא קיים תכלית זו! ודוחים: כי תניא [כאשר שנויה הברייתא] ההיא, הרי זה להשלים למנין הילדים הראוי, כגון שהיה לו בן אחד והיתה לו ממנו נכדה אחת, שבכך קיים מצוותו, ואולם אם היו לו בן ובת, אף שמתו הם בלא בנים — קיים חובתו.

מיתיבי [מקשים] עוד על רב הונא ממה ששנינו: בני בנים הרי הם כבנים, מת אחד מהם או שנמצא סריס — לא קיים מצות פריה ורביה. משמע שלא די בזה שיש לו בני בנים, אלא צריך גם שיחיו ויוכלו לפרות ולרבות, והרי מכאן תיובתא [קושיה חמורה] על רב הונא! ומסכמים: אכן, תיובתא [קושיה היא] ונדחו דבריו.

א שנינו בברייתא שבני בנים הרי הם כבנים. סבר אביי למימר [לומר], שהכלל מתקיים רק כאשר יש ברא לברא [בן לבן] וברתא לברתא [ובת לבת], וכל שכן ברא לברתא [בן לבת] שעומד במקום אמו, אבל ברתא לברא [בת לבן] — לא, שאיננה נחשבת במנין מפני שאין היא יכולה למלא מקום אביה. אמר ליה [לו] רבא: הלא "לשבת יצרה" בעיא [צריך], והא איכא [והרי יש כאן], שהרי נתיישב העולם בילדיו.

ומעירים: דכולי עלמא מיהת [לדעת הכל על כל פנים] תרי מחד [שנים מבן אחד] לא, שאם היו לו רק בן אחד או בת אחת, ולהם שני ילדים, זכר ונקיבה — לא קיים על ידם פריה ורביה. ושואלים: והאם לא? והא אמרי ליה רבנן [והרי אמרו לו חכמים] לרב ששת: נסיב איתתא ואוליד בני [שא אשה והולד בנים], שלא היו לו בנים, ואמר להו [להם] רב ששת: בני ברתי [בתי] בני נינהו [הם], משמע שעל ידי בני בתו יוצא ידי חובה!

ומשיבים: התם דחויי קמדחי להו [שם רק דחה אותם], משום שלא רצה לומר להם את הטעם האמיתי שאינו נושא אשה, כי רב ששת איעקר מפרקיה [נעשה עקר מתוך דרשתו] של רב הונא, שהיה מאריך בדרשותיו ולא יכלו אנשים לצאת לעשות צרכיהם, ועל ידי כך נעשו האנשים עקרים.

באותו ענין אמר ליה [לו] רבה לרבא בר מארי: מנא הא מילתא דאמור רבנן [מניין דבר זה שאמרו חכמים] בני בנים הרי הן כבנים? אילימא מדכתיב [אם תאמר ממה שנאמר] בדברי לבן ליעקב על בני "הבנות בנתי והבנים בני" (בראשית לא, מג), שמזה משמע שבני יעקב נחשבים כבני לבן סבם — אלא מעתה "והצאן צאני" (שם) הכי נמי [כך גם כן] תאמר שהוא באמת שלו?! אלא, הכוונה היא דקנית מינאי [שקנית, שקיבלת, ממני], הכא נמי [כאן בענין הבנים גם כן] פירושו — דקנית מינאי [אלה שקנית, שקיבלת, ממני], שבגללי יש לך עכשיו בנים.

אלא, הראיה היא מהכא [מכאן]: "ואחר בא חצרון אל בת מכיר אבי גלעד והוא לקחה והוא בן שישים שנה ותלד לו את שגוב" (דברי הימים א' ב, כא), וכתיב [ונאמר]: "מני מכיר ירדו מחקקים" (שופטים ה, יד) וכתיב [ונאמר] "יהודה מחקקי" (תהלים ס, ט), נמצא שמחוקקי שבט יהודה מתייחסים גם למכיר, אף שהם רק בני בתו (שנשא אותה חצרון משבט יהודה) ומכאן רואים שבני בנים נחשבים כבנים.

ב מעירים: מתניתין [משנתנו] האומרת שכהן לא ישא אילונית אלא אם כן יש לו בנים, ומשמע שאם יש לו כבר בנים יכול לישא אילונית ולהבטל מפריה ורביה, משנה זו היא דלאו [שלא] כדעת ר' יהושע. דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' יהושע אומר: נשא אדם אשה בילדותו — ישא אשה אחרת בזקנותו. היו לו בנים בילדותו — יהיו לו בנים בזקנותו. שנאמר: "בבקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידך כי אינך יודע אי זה יכשר הזה או זה ואם שניהם כאחד טובים" (קהלת יא, ו), משמע שצריך לעסוק בפריה ורביה אפילו כשיש לו בנים.

ר' עקיבא אומר ומפרש פסוק זה כך: למד תורה בילדותו — ילמד תורה בזקנותו. היו לו תלמידים בילדותו — יהיו לו תלמידים בזקנותו. שנאמר: "בבקר זרע את זרעך וגו'". ואמרו כעין ראיה לדבר: שנים עשר אלף זוגים (זוגות) תלמידים היו לו לר' עקיבא בחבל הארץ שמגבת עד אנטיפרס בארץ יהודה, וכולן מתו בפרק (זמן) אחד, מפני שלא נהגו כבוד זה לזה.

והיה העולם שמם מתורה, עד שבא ר' עקיבא אצל רבותינו שבדרום ושנאה את תורתו להם, ותלמידים אחרונים אלה הם: ר' מאיר, ור' יהודה, ור' יוסי, ור' שמעון, ור' אלעזר בן שמוע, והם הם העמידו תורה אותה שעה. הרי שאף שהיו לו תלמידים רבים כל כך בשנותיו המוקדמות, מכל מקום לא נתקיימו, ומי שנתקיימו היו דווקא תלמידיו האחרונים, שמהם יצאה תורה לישראל.

אגב אותו ענין מעירים: תנא [שנה החכם] כל התלמידים כולם מתו מפסח ועד עצרת. אמר רב חמא בר אבא ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת ר' חייא בר אבין: כולם מתו מיתה רעה. ושאלו: מאי [מה] היא מיתה רעה זו? אמר רב נחמן: אסכרה.

אמר רב מתנא: הלכה כר' יהושע, שצריך אדם להשתדל להוליד בנים, גם אם כבר קיים מצות פריה ורביה.

ג אגב הדיון בהלכות פריה ורביה מדברים בשבח הנישואין בכלל. אמר ר' תנחום אמר ר' חנילאי: כל אדם שאין לו אשה — שרוי בלא שמחה, בלא ברכה, בלא טובה. ומביא ראיות לדבריו: בלא שמחה — דכתיב [שנאמר]: "ושמחת אתה וביתך" (דברים יד, כו), משמע שהשמחה היא כאשר מצויים איש וביתו=אשתו. בלא ברכה — דכתיב [שנאמר]: "להניח ברכה אל ביתך" (יחזקאל מד, ל), שהברכה באה על הבית=האשה. בלא טובה — דכתיב [שנאמר]: "לא טוב היות האדם לבדו" (בראשית ב, יח), משמע שטובה היא לו לאדם עם אשתו.

במערבא אמרי [בארץ ישראל מוסיפים ואומרים]: השרוי בלא אשה שרוי בלא תורה, בלא חומה. בלא תורה — דכתיב [שנאמר]: "האם אין עזרתי בי ותשיה נדחה ממני" (איוב ו, יג), שמי שאין לו אשה שהיא עזר כנגדו ("אין עזרתי בי"), אף תורה ("תושיה") אין לו. בלא חומה — דכתיב [שנאמר]: "נקבה תסובב גבר" (ירמיהו לא, כא), שהנקיבה היא כחומה המסובבת ומגינה על הגבר.

רבא בר עולא אמר: השרוי בלא אשה שרוי בלא שלום, דכתיב [שנאמר]: "וידעת כי שלום אהלך ופקדת נוך ולא תחטא" (איוב ה, כד), שהשלום בא לו לאדם רק כשיש לו "אהל"=אשה (כפי שנאמר: "שובו לכם לאהליכם". דברים ה, כז).

על אותו כתוב אמר ר' יהושע בן לוי: כל היודע באשתו שהיא יראת שמים ומשתוקקת לו, ואינו פוקדה בתשמיש — נקרא חוטא, שנאמר: "וידעת כי שלום אהלך ופקדת נוך ". ואמר ר' יהושע בן לוי: חייב אדם לפקוד את אשתו בשעה שהוא יוצא לדרך, שנאמר: "וידעת כי שלום אהלך", שבצאתו מאהלו צריך גם לפקוד את אשתו, מפני שאז משתוקקת היא לו יותר.

ושואלים: והא, מהכא נפקא [ודבר זה, מכאן הוא יוצא, נלמד], הלא מהתם נפקא [משם, מפסוק אחר, הוא יוצא, נלמד], שנאמר: "ואל אישך תשוקתך" (בראשית ג, טז), מלמד שהאשה משתוקקת על בעלה בשעה שהוא יוצא לדרך. אמר רב יוסף: לא נצרכה תוספת אזהרה זו אלא כשיוצא לדרך סמוך לווסתה. שאף שאמרו חכמים שאין ראוי לבוא אז אל אשתו, מחשש שמא יקדים קצת זמן ווסתה — מכל מקום בזמן שהוא יוצא לדרך צריך לפוקדה.

ושואלים: וכמה הוא "סמוך" לענין זה? אמר רבא: עונה. כלומר, יום או לילה לפני הזמן הקבוע של ווסתה. ומעירים: והני מילי [ודברים אלה] שחייב לפקוד את אשתו כשיוצא לדרך, אמורים דווקא כשיוצא לדבר הרשות, אבל אם יוצא לדבר מצוה — מיטרידי [הם נטרדים] מן המצוה, מתוך עיסוקם זה בזה, ולכן לא יפקדנה.

ד תנו רבנן [שנו חכמים]: האוהב את אשתו כגופו (כמו את עצמו) והמכבדה יותר מגופו (מעצמו) מפני שהנשים רגישות יותר לכבודן, והמדריך בניו ובנותיו בדרך ישרה, והמשיאן סמוך לפירקן (סמוך לזמן ההתבגרות) — עליו הכתוב אומר "וידעת כי שלום אהלך", שעל ידי כך הוא זוכה שבאוהלו=ביתו יהיה שלום ולא יהיו בו מריבה וחטא. האוהב את שכיניו, והמקרב את קרוביו (קרובי משפחתו) והנושא את בת אחותו שנמצא נושא אשה שהוא מכיר ומחבב אותה לא רק מטעם אישות, אלא גם מטעם קירבת המשפחה,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הא דאמר רב ששת בני ברתי בני אינון. לית ליה דר' יהושע שאפילו כן היה לו לישא ולהיות לו בנים בזקנותו והא דאמרינן דחויי מדחה להו משום דאיעקר אפילו כן היה לו לישא מדשמואל דאמר לא טוב היות האדם לבדו וא"ת דלית ליה דשמואל א"כ היה להם לראשונים לדחותה מדרב ששת ומדרב אבא בר זבדא אלא יש לומר שפסקה תאותן בעקור זה לגמרי ה"נ כיון שקיימו דאורייתא אין מחייבין אותן לישא לפי שהיו זקנים ונאים בישיבה יותר מן הבית דומין במקצת לבן עזאי.

מתיבי בני בנים הרי הם כבנים פי' ארישא כשמתו בניו אינו נפטר אא"כ הניחו בני בנים וקשה לרב הונא. ופרקי' כי תליא ההיא להשלים פי' שלא היו לו לעולם אלא בן א' שאם הוליד בן ההו' בת פטור דבני בנים הרי הם כבני' הא כשהיו לו כבר זכר ונקב' ומתו פטור בלא בני בנים:

וכתיב בני מכיר וכו' פי' על שם בני חצרון שנשא בתו וחצרון משבט יהודה שהם מחוקקי' כדכתיב ומחוקק מבין רגליו וכתיב יהודה מחוקקי:

לא נצרכה אלא לאשה סמוך לוסתה זו ג"ה וכגרש"י ז"ל ופי' הוא ז"ל דאע"ג דחייב האדם לפרוש מאשתו סמוך לוסתה ההיא מדרבנן והכא שרו ליה רבנן ואע"ג דמפקינן לה התם מדכתיב והזרתם את בני ישראל מטומאתם אזהרה על בני ישראל לפרוש מנשותיהם סמוך לוסתם ההיא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא ואפילו בשעת וסתה נמי ק"ל דוסתה דרבנן ורבי' שמשון ז"ל פירש דפקידה דהכ' אינו תשמיש המטה אלא פיוס ורצי בדברים וכו'. וא"ת א"כ אפי' באשתו נדה נמי י"ל דהתם חיישי' דילמא תרגיל אותו לתשמיש מתוך שמשתוקק' לו ויש נסחאות דג' לא נצרכה אלא לאשתו נדה ועולה יפה לפי' דאפי' בנדה ממש שרו לפייסה בדברים ולא חשו להרגל עבירה אבל אין ענין שמעתי' נר' אלא פקידה של תשמיש כדפרש"י ז"ל וי"מ לא נצרכה אלא לאשתו נדה שהגיע זמן טבילת' שיש לו להמתין לה עד שתטבול ויבעול וכמה עונה והיינו סמוך לוסתה כלו' לוסת טבילת' ופי' נכון הוא וחדש:

חייב אדם לפקוד אשתו בשעה שיוצא לדרך. פ"ה שהפקידה היא בתשמיש ולא נהירא דהא מוקי לה תלמודא בסמוך לוסתה וכיון דמדאוריית' אסור דכתיב והזרתם את בני ישראל אזהרה לבני ישראל שיפרשו מנשותיהן סמוך לווסתן ואיך שרו רבנן משום שהוא רוצה לילך בדרך וע"ק דקאמר לקמן אבל לדבר מצוה טריד ומאי קאמר השתא איסורא דאוריית' דוהזרתם שרינן כל שכן שלא יניח משום טרדתו דמצוה לפוקדה וע"ק דיש ספרים שכתוב בהם לא נצרכה אלא אפילו לאשתו נדה וא"כ אין יכול להיות תשמיש לכן נ"ל לפוקדה בדברי ריצוי והכי ר"ל וכמה יש לפוקדה עונה וכ"מ (בנדרים) [בעירובין ס"ג] דשייך פקידה בדברים אפילו באשתו נדה דקאמר כל הישן בקילעא שאיש אשתו ישנים עליו הכתוב אומר ואת נשי עמי תגרשון מבית תענוגיה ומוקים לה תלמודא אפילו באשתו נדה דסד"א דחיישינן שמא ירגילנו בדבר עבירה קמ"ל דלא חיישינן וגם ר"ל [כאן] הכי אע"ג דאמור רבנן חייב אדם לפרוש מאשתו סמוך לווסתה וסד"א שמא יבעול מתוך רבוי דברים ויעבור על דת מצות חכמים [קמ"ל]:

והמלוה סלע לעני בשעת דחקו פירשתי בסנהדרין פרק אלו הנשרפין:

מיתיבי בני בנים ה"ה כבנים, מת א' מהן או שנמצא סריס לא קיים פו"ר תיובתא דר"ה תיובתא והל' כר"י:

אמר מר בני בנים ה"ה כבנים סבר אביי למימר ברא לברא וברתא לברתא וכ"ש ברא לברתא אבל ברתא לברא לא, א"ל רבא לשבת יצרה ביע' והא איכא והל' כרבא, דכ"ע תרי מחד לא ולא והא א"ל רבין לר"ש נסיבא אתאת ואוליד בני וא"ל בני ברתי בניי נינהו, התם דחוי' הוא דקא מדחי להו דר"ש איעקר מפירקי' דר"ה:

מתני' דלא כר"י דתנאי רש"א נשא אשה בילדותו ישא אשה בזקנותו הי"ל בנים בילדותו יהי' לו בנים בזקנותו שנאמר בבקר זרע זרעך ולערב אל תנח ידך אר"מ הל' כר"י:

אריב"ל חייב אדם לפקוד את אשתו בשעה שיוצא לדרך שנאמ' וידעת כי שלום אהלך ופקדת נוך ולא תחטא, ובאותה שעה אשתו מתאוה לו והא מהכא נפקא מהתם נפקה, ואל אישך תשוקתך מלמד שהאשה משתוקקת על בעלה בששעה שיוצא לדרך, אר"י לא נצרכה אל אסמוך לוסתה וכמה א"ר עונה, פי' אם רגילה לראות ביום חייב לפרוש ממנה בלילה ואם רגילה לראות בלילה חייב לפרוש ממנה ביום אפ"ה כשיוצא לדרך יפקדנה ה"מ לדבר הרשות אבל לדבר מצוה מיטרד טריד, ואי ק' והא בפ"ב דשבועות ת"ר והזרתם את בנ"י מטומאתם מכאן אר"י אזהרה לבנ"י שיפרשו משנותי' סמוך לוסתה אלמא מדאורייתא הוי. י"ל מדרבנן הוא וקרא אסמכתא בעלמא, תדע דהא אמרי' התם ארחב"א אר"י כל הפרש מאשתו סמוך לוסתה הו"ל בנים זכרים ותו אמרי' ארחד"א אר"י כל המבדיל על היין במוצ"ש הוי בנים זכרים וכי היכי דהא מדרבנן הא נמי דרבנן:

ת"ר האוהב את אשתו כגופו והמכבדה יותר מגופו והמדריך בניו ובנותיו בדרך ישרה והמשיאין סמוך לפרקן עליו הכתוב אומר וידעת כי שלום אהלך:

ת"ר האוהב שכניו והמקרב את קרוביו והנושא את בת אחות, פי' מפני שהיא שפלה יותר מבת אחיו שי"ל אב, והמלוה סלע לעני בשעת דחקו עהכ"א אז תקרא וה' ישענה תשועה ויאמר הנני:

בפרש"י בד"ה מנא הא מלתא כו' אבני בתו קאי דבן בנו פשיטא לן עכ"ל צ"ע דהא לעיל אמרינן דברא לברא וברתא לברתא מקרי בני בנים כבנים (ב) וכ"ש ברא לברתא ודוחק לומר דהאי כ"ש ברא לברתא לא קאי אלא על ברתא לברתא ולא על ברא לברא דא"כ הכי הל"ל ברתא לברתא וכ"ש ברא לברתא וכ"ש ברא לברא וק"ל:

גמ' מתני' דלא כר"י וכו' היו לו בנים בילדותו וכו' ק"ק לפר"י דמתני' נמי אית לה דאפי' יש לו בנים מצוה לישא בת בנים אלא דלא צריך למכור ס"ת בשביל בת בנים א"כ שפיר מצי אתיא מתניתין אפי' כר"י דאיכא למימר דלא איירי בצריך למכור ס"ת וי"ל דמשמע ליה לש"ס הא דקאמר ר"י היו לו בילדותו יהיה לו בנים בזקנותו וכו' בדומיא קמיירי אפי' למכור ס"ת כמו בילדותו:

תד"ה חייב אדם וכו' אם הוא רחוק ממנה לא יצא לדרך אא"כ ישוב אליה וכו' עכ"ל והוא מגומגם דמשמע דהשתא הוא רחוק ממנה קודם שיצא לדרך וצריך לשוב אליה לפוקדה ומי הכריחם לזה ואימא דהשתא הוא קרוב אליה והפוסקים שהביאו דברי התוס' לא הזכירו דבר זה וע"כ הנראה דאלו המלות אא"כ ישוב אליה טעות נפל בימי התוס' מאיזה תלמיד טועה שכתבן ולא הכי ומה שכתב ואם רחוק ממנה לאו היינו בקודם שיצא לדרך אלא אם זה הדרך רחוק ממנה שלא יבא אליה מהר צריך לפוקדה דמסברא אם הוא הולך בקרוב אליה וישוב ביום או יומים שאין צריך לפוקדה:

בא"ד ויפקידנה או בתשמיש או בשאר דברים כו' עכ"ל מהרש"ל מחק מדברי התוס' או בתשמיש וטעמו משום דמוקי לה בנדה דודאי לא שרי ליה אלא בשאר דברים ואין צריך למחוק כל הספרים דלפי מאי דקיימינן השתא לא איירי בנדה ולא בסמוך לווסתה וחייב לפוקדה אף בתשמיש ולמאי דמסיק נמי דקרא אחריני מיירי אפי' בנדה מכל מקום חדא מהני תרתי קראי ע"כ איירי בשאר כל אשה ולצדדין קאמר או אפילו בתשמיש בשאר כל אשה או בשאר דברים דוקא ואפי' באשתו נדה וק"ל:

ואחר בא חצרון כו' וכתיב מני מכיר גו' מחוקקים גו' כנראה מפרש"י דעיקר הראיה מהנך קראי אבל מהאי קרא קמא גופיה לחוד דד"ה יש להביא ראיה דכתיב בסיפא דענינא כל אלה בני מכיר גו' וכיון שנקראו בני חצרון מבת מכיר בני מכיר מוכח דבן בתו כבנים וצ"ל דמני מכיר מחוקקים כו' הוא ראיה שני' ודו"ק:

מפני שלא נהגו כבוד זה לזה כו' ולא חש כ"א מהם על כבוד תורה של חבירו דאין כבוד אלא תורה ולכך מתו במדה זו כי היא חייך גו' ואמרו שמתו במיתת אסכרה דאפשר דכ"א דיבר לשון הרע והיה מספר בגנות חבירו וסימן ללשון הרע אסכרה כדאמרינן פרק ב"מ ואמר שמתו בין פסח לעצרת להורות שמתו בהשגחה כי הוא הזמן ממוצע לבריאות וקרוב לרפואה כדאמרינן בשבת כל שקייני טבא בין דיבחא לעצרתא וק"ל:

כל אדם שאין לו אשה שרוי בלא שמחה כו' דכתיב ושמחת אתה וביתך דלפי משמעות הל"ל בני ביתך אבל אשתו קרויה ביתו של אדם כדאמרינן בעלמא ולפי שמי שיש לו אשה יש לו מקום דירה ובית לשמוח בו נקט הטור אה"ע דירה במקום שמחה דאמרינן הכא ואין לפרש הקרא שהמצוה היא כך שישמח הוא עם אשתו באכילת מעשר שני בירושלם דכיון דאין האשה חייבת במצות ראייה וכי משום אכילת מעשר שני יצטרך להעלותה לירושלים ברוב שנים שהמעשר שני נוהג בו אלא דהכתוב לא השמיע לנו אלא שלא יהיה לו שמחה בלא אשתו עמו שם ודו"ק:

בלא ברכה כו' שנאמר להניח ברכה אל ביתך הכא איכא לפרושי לפי פשוטו בכל דבר שבביתך ואפשר כיון דסמך ליה האי קרא ביחזקאל למצות חלה ולא כ"כ לעיל מיניה בשאר מצות משמע ליה דביתך זו אשתך דמצות חלה מוטל עליה ביותר כדאמרינן בפרק ב"מ וק"ל:

אין עזרתי בי ותושיה גו' קרא התורה במקום הזה תושיה ע"ש שהיא מתשת כחו של אדם וא"א לו לעסוק בשאר צרכיו אי לאו שאשתו עוזרתו וק"ל:

באין חומה שנאמר נקבה תסובב גבר ר"ל שאשתו משמרתו מן החטא ומלחמת יצה"ר שהוא נקרא שונאך גו' כמ"ש אם רעב שונאך גו' כמו החומה שסובבת העיר ושומרת מן השונאים:

כל היודע באשתו שהיא יראת שמים כו' עיין פרש"י שהוא דריש שלום מלשון שלימה והוא דחוק ונראה לפרש שהכתוב עם ירא שמים מדבר אם ידעת כי גם היא יראת שמים ושלום אהלך דהיינו שהשם שלום שהוא שם י"ה אתכם כדאמרינן בסוטה אם זוכין השם יה ביניהם ואז ופקדת גו' ומאן דדריש ליה ביוצא לדרך דהיינו הצריך לשלום בדרך ואז ופקדת גו'. ולפי דרשא זו לא אצטריך למדרש ולא תחטא ואם אינו פוקדה תחטא כדדריש לעיל אלא לפי דרשא דהכא כדמסיק אפי' סמוך לוסתה קאמר דאפ"ה לא תחטא דודאי חטא הוא באילו יוצא לדרך ומאן דדריש ליה באוהב את אשתו כו' דהיינו כי שלום אהלך ופקדת נוך דהיינו בני ביתך שתדריכן בדרך ישרה כו' ולא תחטא שלא תביאם לידי חטא:

ומכבדה יותר מגופו דהיינו להלבישה בגדים מכובדים יותר ממנו כדאמרינן קרי למאני מכבדותיה וק"ל:

האוהב את שכיניו כו' והמלוה סלע לעני כו' עליו הכתוב אומר אז תקרא גו' עיין פרש"י פרק הנשרפין ויש לדקדק אמאי לא מייתי קרא דלעיל מיניה אז יבקע כשחר גו' דההוא קרא כתיב בתר כי תראה גו' ומבשרך לא תתעלם דדריש מיניה כל הני ואפשר דכל הני הוא שכר מעשה הטוב דנקט לעיל מיניה אבל שכר דהמלוה לעני בשעת דוחקו דקאמר אינו גדול כ"כ דלא היה לו להמתין מלעוזרו עד שעת דוחקו כמ"ש כי ימוך אחיך ומטה גו' והחזקת בו אל תניחהו שירד ויפול כו' כפרש"י בחומש לזה פרש"י בההיא דפ"ק דחגיגה שהביאו התוס' ע"ש בהכי מיירי הקרא כי תראה ערום גו' דלא היה לך להמתין כ"כ עד שיראה ערום ממש ולכך אמר שיהיה שכרו במדה זו שאילו החזקת בו קודם שמטה ידו כל כך גם היה שכרך כן כמ"ש טרם תקרא ואני אענה גו' אבל השתא שלא החזקת בו עד שירד ויפול גם אני לא אענה עד שתקרא לי ודו"ק:

גמ' בני בנים הרי הן כבנים סבר אביי למימר ברא לברא וכו'. עיין ביאור שיטת ההלכה זו בספרי שאלות ותשובות שלי בסימן ט"ז:

גמ' אלא סמוך לוסתה אע"ג דאמור רבנן חייב אדם לפרוש מאשתו סמוך לוסתה וכמה כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה איעקר כו' בבכורות הס"ד:

בד"ה ה"ג כו' לעונתה אע"ג דאמור רבנן כו' כצ"ל:

בא"ד חייב אדם כו' ישוב אליה ויפקדנה בשאר דברים כו' כצ"ל:

גמרא אלא מהכא ואחר בא חצרון אל בת מכיר כו'. הנה שם כתיב עוד ושגוב הוליד את יאיר ויהי לו כ"ג ערים בארץ הגלעד כו' את חות יאיר כו'. ואם נאמר שיאיר זה הוא יאיר בן מנשה עצמו הכתוב בתורה בסוף מטות בעבור שווי שמות הערים ומקומם וכדעת הרמב"ן בפיה"ת שם והרד"ק בד"ה שם יש לפנינו ראיה מבוררת ופשוטה דבן בתו קרוי בנו מדק"ל בן מנשה אלא ע"כ דחז"ל לא ס"ל דאחד הוא וכ"כ הרד"ק שם אבל הוא הביא ממקום אחר וגמגם החכם ריו"ו בביאורו על ראייתו ע"ש. אולם מזלי' חזי ועמש"כ בסוכה (כז ב):

שם חייב כו' בשעה שהוא יוצא לדרך שנאמר וידעת כו'. נ"ל דנפקא ליה דהאי קרא מיירי ביוצא לדרך מדכתיב ברישא ומחית הארץ אל תירא כו' וחית השדה השלמה לך והמה בישוב לא שכיחי (עי' תענית כב) וכן וידעת כי שלום אהלך לשון זה מצינו ביוצא לדרך כדאיתא בפסחים (ח ב) ופנית בבקר והלכת לאהליך מלמד שתלך ותמצא אהליך בשלום:

לשבת יצרה ״בעיא״. צ"ל בעינן (ונדפוס ווינציא נדפס בעי'):

שם שהיא "יראת" שמים. נ"ב לא ישתנה מן השם יראת ה׳ היא תתהלל:

רש"י סד"ה בשעה שיוצא לדרך כו' יותר. נ"ב לפי שפורש ממנה ולא תדע עת בואו והיינו ודאי שפורש לדרך רחוקה אבל אם הדרך קרובה כדי שישוב לביתו קודם שתעבור עונה הקצובה לה. נ״ל שאינו חייב להוסיף על חיוב עונתו. וה"מ בעונת כל אדם כפועלים וטיילים אצ"ל ת"ח שחוזרים לבתיהם בכל שבת. אבל החמרים אצ"ל הספנים שאין חזרתם ידועה ובטוחה כי לא לאדם דרכו. נראה שחייב לפקדה בעת יציאתו לדרך אפי' כבר קיים עונתו:

נָשָׂא אָדָם אִשָּׁה בְּיַלְדּוּתוֹ, יִשָּׂא אִשָּׁה בְּזִקְנוּתוֹ וכו'.. נראה לי בס"ד היינו טעמא דיש בזה מה שאין בזה דהילדים שיוליד בילדותו יוכל להשגיח עליהם ללמדם תורה ודרך ארץ ומדות ישרות בשנים מרובים עד אשר יגדלו ויהיו לאנשים גדולים כמו שנאמר (משלי כב, ו) חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה, מה שאין כן ילדים שיוליד בזקנותו הוא נפטר בעודם קטנים וישארו כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה ועוד בימי זקנותו לא יש לו כח להשגיח עליהם כראוי.
אך יש בזה עדיפות להפך דילדים שיוליד בזקנותו אחר שנתקרר דמו ונזדכך חומרו גם הם יהיה להם מזג טוב ונקי מה שאין כן ילדים שיוליד בבחרותו שתאותו מרובה וחומרו עודנו גס ועבור זה גם בניו לא יהיה להם מזג טוב וטהור.
וכן בתלמידים יש בזה מה שאין בזה כי בימי בחרותו יש לו כח לסבול עול הלימוד ויהיה יגע עם התלמידים יגיעה רבה להסבירם ולהבינם וכל דבר ודבר ישנהו להם כמה פעמים ולא יקוץ בהם מה שאין כן בימי זקנותו אין לו כח בכך ויש עדיפות בתלמידים של ימי זקנותו אחר שמילא כריסו בתלמוד ויש בידו דברים ברורים המנופים אצלו בכמה נפות וקבל כבר מרבותיו ומחדושיו כמה וכמה מיני הלכות וכמה עובדי חזא ועבד שהם הלכה למעשה מה שאין כן בזמן ילדותו עדיין לא נתמלאת כריסו ואין לו בקיאות כל כך בחדרי תורה ואין בידו הלכות מרובות דעבדי בהו מעשה רב.
ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו פירש דאמרו רבותינו ז"ל (משנה עדיות ב, ט) האב זוכה לבן בנוי ובכח וכו' והיינו דהנולד בזמן בחרותו עדיף טפי לענין כח וגבורה ונוי והנולד בימי הזקנה עדיף טפי לענין חכמה וכשרון המדות כי כפי מזג האב יהיה מזג זרעו הנזרע ממנו וכן בתלמידים לענין חידוד השכל בפלפול וחריפות טוב ללמוד ממנו בבחרותו כי יש לו יד בזה אך לענין לימוד האמת וסברה ישרה תלמידים של ימי הזקנה עדיפי טפי עד כאן דבריו נר"ו.

שְׁנֵים עָשָׂר אֶלֶף זוּגִים תַּלְמִידִים הָיוּ לוֹ לְרַבִּי עֲקִיבָא. יש להקשות אמאי נקיט שנים עשר אלף זוגים ולא אמר עשרים וארבע אלף תלמידים?
ונראה לי בס"ד ללמדך דרבי עקיבה חכם גדול והבין ברוח קדשו שיש להם מדת קנאה ולכן התחכם לזווגם שנים שנים שחיבר קטן עם גדול כדי שבהכרח יכבד הקטן לגדול ולא יהיה קנאה ביניהם ועם כל זה לא הועיל לכך נקיט שנים עשר אלף זוגים שעשאם זוג זוג לתועלתם ותקנתם.
ועוד נראה לי בס"ד אי הוה נקיט עשרים וארבע אלף תלמידים היינו חושבין ששפע גדול כזה קבלו מן עשרים וארבע צרופי שם אדנ־י שהם למטה ולכך נקיט שנים עשר אלף זוגים ללמדינו שנשפע מן שנים עשר צרופי שם הוי־ה שהם למעלה. או ללמדינו שנשפע מן שנים עשר פרצופי האצילות.

כֻּלָּם נִפְטְרוּ מִפֶּסַח וְעַד עֲצֶרֶת. הא דנחית תנא דברייתא זו ללמדינו דבר זה אף על גב דיש לזה טעם פשוט כדי ללמדך הזמן שראוי להתאבל בו עליהם וכאשר עשו באמת חז"ל כמה דברים של אבלות באותם הימים הנה עוד נראה לי בס"ד בא להודיע הזמן הזה שמתו בו שיש ללמוד ממנו מוסר השכל שלא להיות שנאה וקנאה בין זה לזה ולא יהיה אחד מזלזל בכבוד חבירו כי הנה תמצא בליל יום טוב של פסח הוא זמן גדלות למעלה בתכלית ואחר כך בימי העומר זמן קטנות ואחר כך לאט לאט יחזרו לגדלות בתכלית שיהיה במוסף של יום טוב חג השבועות.
נמצאת אתה למד הגדול לא יגבה לבו על הקטן כי אפשר להיות שזה הגדול ירד תכף למדרגה התחתונה וגם זה הקטן שעתה נראה קטן אפשר שיהיה גדול הרבה כאשר תמצא תכף אחר הגדלות של יום טוב ראשון דפסח נעשה קטנות ואחר שנעשה הקטנות חזר הדבר לגדלות.

וְכֻלָּם מֵתוּ מִיתָה רָעָה. הכונה כל אדם שמסתלק ממנו כח הדיבור בעת מותו שאינו יכול לדבר ולצוות זו נקראת 'מִיתָה רָעָה' וכיון דמתו באסכרה לא היו יכולין לדבר כלל.
ומה שאמרו מִפְּנֵי שֶׁלֹּא נָהֲגוּ כָּבוֹד זֶה לָזֶה קשא אין עון זה כדאי לחייבם מיתה! אך חיוב מיתתם היה מפני חלול השם דנפיק מדבר זה לפני המון העם ועון חלול השם במיתה דכתיב (ישעיהו כב, יד) אִם יְכֻפַּר הֶעָו‍ֹן זֶּה עַד יְמוּתוּן וכנזכר בגמרא דיומא (יומא פו.).

כָּל (אדם) יְהוּדִי שֶׁאֵין לוֹ אִשָּׁה, שָׁרוּי בְּלֹא שִׂמְחָה בְּלֹא בְּרָכָה בְּלֹא טוֹבָה. לפי גרסה זו דגרסי יהודי יש להקשות למה לא אמר כל אדם? ונראה לי דבא לאפוקי מאותם האומות שיש להם נימוס דהנושא אשה לא יוכל לשלחה כל ימיו והיא תמשול בו ותשביעהו מרורות! דעל זה לא אמרינן כן ורק כָּל יְהוּדִי דהולך אחר משפט תורת אמת דכתיב (דברים כד, א) וְהָיָה אִם לֹא תִמְצָא חֵן בְּעֵינָיו כִּי מָצָא בָהּ עֶרְוַת דָּבָר וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת וְנָתַן בְּיָדָהּ וְשִׁלְּחָהּ מִבֵּיתוֹ, בזה איירי דְּהַשָׁרוּי בְּלֹא שִׂמְחָה בְּלֹא בְּרָכָה בְּלֹא טוֹבָה.

שָׁרוּי בְּלֹא שִׂמְחָה. נראה לי בס"ד יש חמשה מלאכות שחייבת האשה לעשות לבעלה אפילו יש לה כמה שפחות וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל בהלכות אישות (כא, ז) ובזה פירשתי בס"ד רמז הכתוב לֵךְ אֱכֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמֶךָ (קהלת ט, ז), שִׂמְחָה בהפוך אתוון 'חמשה', לַחְמֶךָ זו אשה דכתיב (בראשית לט, ו) כִּי אִם הַלֶּחֶם אֲשֶׁר הוּא אוֹכֵל ולכן מברכים בנישואין 'שהשמחה במעונו' ולזה אמר כאן שרוי בלא שמחה בלא חמשה. או יובן 'בלא חמשה' כלומר האיש יש בו יו־ד ומשתוקק להתחבר באשה שיש בה אות ה' שמספרה חמשה.
ואומרו 'בְּלֹא טוֹבָה' כל עושר שיהיה לאדם אשר בעבורו ינכו לו משכר עולם הבא אין זה ברכה אך אם יש לו אשה יבא לו בעבור אשתו ואז לא ינכו לו כלום וזה נקרא ברכה באמת דאם ינכו לו משכרו אין זה ברכה!
ואומרו 'בְּלֹא טוֹבָה' קשא היינו ברכה היינו טובה וכבר אמר בלא ברכה? ונראה לי שיש לו עושר שהוא ברכה אך אינו יכול ליהנות ממנו כי בטנו תמיד מקולקלת ומזגו חלוש שאינו יכול לאכול בשר שמן וטוב כי אם מעט ארז רך שקורין שורב"א והוא רואה בביתו שלחן ערוך מלא מיני תבשילים שמנים וטובים והוא אינו יכול ליהנות מהם מחמת קלקול האצטומכא שלו ולזה קאמר שָׁרוּי בְּלֹא טוֹבָה. והנה זה תלוי באשה שאם יש אשה משמשתו ומשגחת על בריאות גופו הן בשינתו הן באכילתו לא יבא לידי חולי כדי שלא יהנה מן מיני מאכלים ומשקים.
אי נמי אם יש לו אשה, כל מאכל שיביא לביתו תשגיח על תיקונו ובישולו שאז יהנה ממנו וזהו טובה דהיינו הנאת גופו ממאכל ומשקה מה שאין כן אם אין לו אשה אפילו שהוא קונה בשר ואורז וכמה מיני מאכל אינו מתענג בהם כי יצא בישולם מקולקל פעם חמוץ פעם שרוף פעם מעושן פעם נשפך פעם קר וכיוצא מדברים אלו המתהווים מחסרון ההשגחה והשמירה.

בְּמַעֲרָבָא אַמְרֵי: בְּלֹא תּוֹרָה וּבְלֹא חוֹמָה. קשא והא חזינן כמה בחורים חכמים וחריפים בתורה? ונראה לי בס"ד דהכתוב אמר בְּתוֹרַת הֳ' חֶפְצוֹ וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה (תהלים א, ב) ודרשו רבותינו ז"ל (עבודה זרה יט.) תּוֹרַת הֳ' זו תורה שמסר לנו השם יתברך וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה הם חידושי תורה שמחדש האדם שנקראת תורה שלו שהוא ילדם לאותם חידושים.
וידוע בכל דבר ברא בו השם יתברך כח זכר וכח נקבה ואפילו בשכל האדם כן הוא! ולכן עושה האדם פריה ורביה בתורה כפי שכלו ולזה אמרו השרוי בלא אשה שאינו עושה פריה ורביה בגשמיות שרוי בלא תורה כלומר תורה דיליה שהוא מחדשה בשכלו כי כיון דאינו מקיים מצות פריה ורביה בגשמיות אינו זוכה לקיים פריה ורביה בתורה לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא.
ומה שאמרו 'בְּלֹא חוֹמָה' נראה לי בס"ד דאמרו רבותינו ז"ל (יומא עב:) הלומד תורה בטהרה צריך ליקח אשה דאז פליט מן הרהורים רעים המביאתו לידי טומאה ונמצא היא חומה שלא יכנסו בו כוחות טומאה.
ואומרים 'בְּלֹא שָׁלוֹם' כי כח החומרי וכח הנפשיי שבאדם אשר נצמדים יחד הם נגדיים זה בזה ואם לא יקח אשה להשביע כח החמרי בפת זה שיש לו בסלו אז כח החמרי לא ישקוט ולא ינוח ועושה מריבה עם כח הנפשיי ורק בזאת יהיו בשלום זה בזה.
והנה הגאון חיד"א ז"ל עשה סימן לששה דברים אלו עם שם אדם דנקיט ר"א, 'שבח אשתו' שהוא ראשי תיבות 'שמחה ברכה חומה אדם שלום תורה וטובה' עיין שם. נמצא הם שבעה דברים מנו ובזה יובן בס"ד (משלי ט, א) חָכְמוֹת בָּנְתָה בֵיתָהּ חָצְבָה עַמּוּדֶיהָ שִׁבְעָה ואמרו רבותינו ז"ל (שבת קיח:) אין בית אלא אשה ואז חצבה עמודיה שבעה הם שבעה דברים הנזכרים.

הָאוֹהֵב אֶת אִשְׁתּוֹ כְּגוּפוֹ. רוצה לומר כמו שהוא חס על גופו שמביא בני אדם לעזור אותו כן מביא לאשתו עזר הן ביניקה להביא לה מינקת שתעזור לה ביניקה בלילה הן בגידול בנים שמביא לה אומנת לשאת עליה עול הילד וכיוצא בזה. וְהַמְכַבְּדָהּ במלבושים נאים יוֹתֵר מִגּוּפוֹ.
וְהַמַּדְרִיךְ בָּנָיו וּבְנוֹתָיו בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה דהיינו שלא יכביד עליהם עד שיהיו בועטים בו אלא תהיה שמאל דוחה וימין מקרבת וזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם.
וְהַמַּשִּׂיאָן סָמוּךְ לְפִרְקָן שעדיין לא בערה בהם אש התאוה ביותר דאם יעכב זמן נישואם עד שתהיה התאוה בקרבם להבת שלהבת אז תתגבר ביותר דאפילו אחר נשואם אין לה מכבה אלא יהיו עיניהם חוצה במקום האסור ולא תשבענה עיניהם במותר להם.

גמ' מנא הא מילתא דאמור רבנן דבני בנים הרי הן כבנים. עיין יומא דף סו ע"ב ולעיל דף יז ע"א ובפי' רש"י בחומש בראשית כ י"ב ובמ"ב ח כו וברד"ק שם ובמ"א טו י וצ"ע ובראשית כ"ט ה ש"ב יט כה ובמהרש"א ח"א סוף סוטה ד"ה א"ל אשקיין:

מנא הא מילתא וכו' בני בנים וכו'. עמ"ש בחומת אנך פרשת ויצא בס"ד:

תנא כלם מתו מפסח ועד עצרת. הרז"ה מצא בנסחא ספרדית מפסח ועד פרוס עצרת וכן כתב הרשב"ץ ז"ל בתחילת פירוש אבות מפסח ועד פרוס עצרת ועמ"ש אני בעניי בקונטריס טוב עין דף ע"א עיין שם וע"ש דף נ"ב ודוק ועיין מ"ש הרב המאירי ז"ל בפסקיו:

אמר רבי תנחום א"ר חנילאי כל אדם שאין לו אשה וכו'. אני הדל שמתי סימן לכל הני דקאמר בשמעתין שב"ח אש"תו ר"ת שמחה ברכה חומה אדם שלום תורה וטובה:

עד שבא אצל רבותנו וכו' ר' מאיר וכו' ובב"ר פ' ס"א ותנחומא מזכיר ר' אליעזר בן יעקב נמי ועמ"ש בקונטריס אחורי תרעא דף קע"ג ע"ש ומשם באר"ה שנעלם זה של ב"ר מכמה גדולים ע"ש ודוק [ועיין מ"ש אני בעניי בקונטריס זה במסכת סוטה על דף מ"ה ע"ש ודוק:] והא דאמרינן הכא דר"מ ור"ש היו תלמידי ר"ע בפרק אחד נעלם מהרב תי"ט פ"ק דשבועות ופ"ג דאבות שכתב דר"מ קדים לר"ש בזמן והיה טעמו שסמך על נסחא מוטעת שיש בהקדמת הרמב"ם וכמ"ש בעניותנו במקומו בס"ד:

בלא תורה. אפ' לפרש במ"ש בזהר הקדוש דאפי' קיים כל התורה אם לא נשא אשה לא עשה כלום וכן מוכח ממ"ש בש"ס פ"ק דברכות על חזקיה המלך שהיה חסיד גדול ובשביל שלא נשא אשה נאמר לו כי מת בעה"ז ולא יחיה לעה"ב ע"ש א"כ כשאין לו אשה הוא בלא תורה. א"נ דכשנשא אשה מועיל לתורה דהאשה נקראת לחם והתורה נקראת לחם. והטעם דע"י שנשא אשה מיחד קבה"ו ואיש ואשה שזכו י"ה ביניהם כמ"ש פ"ג דסוטה ועסק התורה הוא ליחד קבה"ו ולהמשיך משם י"ה ואהניא מה שנשא אשה לתורה וליחד הדודים וזש"ה מצא אשה מצא טוב שהיא התורה ועי"ז מכניע לפ' שהוא בגימט' מצא. ויועיל להוציא לאור חלקו בתורה אשר נטמע וזהו מצא טוב חלק התורה שהיה אבוד. וגם שהאשה טובה בחי' השכינה כ"י ותורה שבע"פ היא בחי' השכינה ומשו"ה בעד אשה זוכה לתורה. וכבר ראיתי חתימת פסק עיגונא להרב המקובל מהר"ר אהרן חייון ז"ל שכתב מענותנותו שאינו כדאי אך מפני שהעיגון ההוא מהאשה ההיא נוגע כ"י בצד מה לשכינה ח"ו לכך מחוייב לסייע להתיר העיגון עכ"ד [וכן משמע ממ"ש בזהר הקדוש פ' ויחי דף רכ"ח ע"ב בגין דשכינתא כל נוקבי דעלמא קיימין בסתרהא וכו' ע"ש.] ומשם יש ללמוד מוסר גדול. וניחא נמי הא דאמרן דזוכה לתורה בשביל אשתו ודוק הטב כי קצרתי ברמזים אלו:

לא נצרכא אלא סמוך לוסתה עמ"ש רש"י ומ"ש בעניותנו בספרי הקטן שער יוסף דף ע"ד ע"ג וע"ד בס"ד ע"ש באורך ועמ"ש הריטב"א בחידושיו למכילתין שנדפסו חדשות מעתה. והריטב"א עוד פי' פירוש מחודש בזה עיין בדבריו:

והנושא בת אחותו עמ"ש התוס' דלרשב"ם ה"ה בת אחיו ולר"ת דוקא בת אחותו ע"ש באורך ועמ"ש אנא בריה קלה בספרי הקטן ברכי יוסף א"ה סי' ב' ע"ש באורך:

בני בנים הרי הן כבנים. קס''ד שמת הזכר או הנקבה והיה לו בן שיצטרף עם אחות אביו או עם אחי אמו אין אבי האב חייב עוד בפריה ורביה וטעמא שהיה לו למת בן הא לאו הכי לא קיים דשבת בעינן וקשיא לרב הונא: כי תניא ההיא להשלים. כגון שלא היה לו לזקן אלא בן אחד ונשא הבן אשה והוליד בת פטור הזקן שהרי השלים זה את חובתו אבל אי הוה ליה מעיקרא זכר ונקבה ואפילו מתו בלא בנים קיים פריה ורביה: דכולי עלמא. בין לאביי בין לרבא: תרי מחד. והשני מת בלא בנים לא קיים הזקן פריה ורביה: איעקר מפרקיה דרב הונא. שהיה מאריך בדרשיו וצריכים למי רגלים ומעמידים עצמן ונעקרים כדתניא בבכורות (דף מד:): מנא הא מילתא כו'. אבני בתו קאי דבן בנו פשיטא לן: מני מכיר ירדו מחוקקים. ולא מצינו למימר מבני בניו אלא מבני בתו דהא כתיב קרא אחרינא יהודה מחוקקי ולא משכחת לה דליתו מתרוייהו אלא הכי דנפקו מחוקקים מחצרון מבתו של מכיר אלמא בני בתו כבניו: מתניתין. דקתני אא''כ כו' הא אם יש לו יבטל דלא כר' יהושע: לערב. לעת זקנתו: אי זה יכשר. איזה זרע יהא הגון וירא שמים ומתקיים: מגבת עד אנטיפרס. [בין העיירות הללו היו כולם]: שמם. שנשתכחה תורה: ביתך. אשה: האם אין עזרתי בי. אשתי דכתיב (בראשית ב) עזר כנגדו מיד תושיה נדחה ממני שצריך לעסוק בצרכי ביתו ותלמודו משתכח: וידעת כי שלום אהלך. בזמן שיש לך אהל ואין אהלו אלא אשתו שנאמר שובו לכם לאהליכם: ואין פוקדה. בתשמיש בעת עונתה: כי שלום אהלך. שלימה ביראת שמים: בשעה שיוצא לדרך. משום שמתאוה לו באותה שעה יותר: תשוקתך. תאותך: ה''ג לא נצרכה אלא סמוך לווסתה. [אע''ג] דאמור רבנן (שבועות דף יח:) חייב אדם לפרוש מאשתו וכו' ואפ''ה כשיוצא לדרך יפקדנה: עונה. אם רגילה לראות ביום אסורה כל היום ואם רגילה לראות בלילה אסורה כל הלילה: וה''מ. דחייב לפוקדה כי אזל לדבר הרשות אבל לדבר מצוה לא משום דטריד במצוה אי נמי מיטריד בתשמיש ויבטל ממצוה: יותר מגופו. דזילותא דאיתתא קשה מדגברא: והנושא בת אחותו. גיעגועי אדם רבין על אחותו יותר מן אחיו ומתוך כך נמצא מחבב את אשתו:

וכל שכן ברא לברתא. אע''ג דאמרינן לעיל אין שני זכרים חשובים כבן ובת הכא שבא מכח מי שפטרתו מפריה ורביה פשיטא דקאי שפיר הבן במקום הבת: חייב אדם לפקוד את אשתו. אומר ר''ת דפקידה זו אינו תשמיש אלא כשהוא רוצה לצאת בדרך אם הוא רחוק ממנה לא יצא לדרך אא''כ ישוב אליה ויפקדנה או בתשמיש או בשאר דברים וידבר על לבה ופריך מהתם נפקא ליה מלמד שהאשה משתוקקת על בעלה כשיוצא לדרך ומסתמא כיון שמתאוה לו יש לו לפוקדה דהמכבד אשתו עליו הכתוב אומר אז תקרא וגו' ומשני אמר רב יוסף לא נצרכה אלא לאשתו נדה ה''ג בכל הספרים ישנים והכי פי' דחד קרא אתא דאפילו באשתו נדה יש לו לפוקדה וכמה עונה אע''פ שאסור לשמש מ''מ שמחה ותענוג הוא לה הואיל ורוצה לצאת בדרך והכי אמרי' בריש הדר (עירובין סג: ושם) הישן בקילעא שאיש ואשתו ישנים שם עליו הכתוב אומר נשי עמי תגרשון מבית תענוגיה ואמר רב יוסף התם ואפילו אשתו נדה ומה שהגיהו בספרים לא נצרכה אלא סמוך לוסתה אין נראה כלל דהגיהו כן לפי שרוצין לפרש דפקידה היינו תשמיש ובשבועות (דף יח: ושם) מוכיח דסמוך לוסתה מדאורייתא מוהזרתם את בני ישראל וגו' ועוד דמוקי לה ביוצא לדבר הרשות וא''כ אפילו למאן דאמר (נדה דף טו.) ווסתות דרבנן אם כן סמוך לווסתה נמי דרבנן מכל מקום למה יהא מותר ביוצא לדבר הרשות: סמוך לפירקן. אבניו נמי קאי כדאמרי' בהנשרפין (סנהד' דף עו: ושם) ואע''ג דקטן לא תקינו ליה רבנן נשואין כדאמרינן לקמן בפרק אלמנה (דף סח.) מ''ר להכי תקינו ליה נשואין דלא הויא בעילתו בעילת זנות: והנושא את בת אחותו. פירש רשב''ם דה''ה בת אחיו אבל אחותו נקט לפי שמשדלתו בדברים ושכיח שנושא בתה ור''ת אומר דדוקא נקט בת אחותו לפי שהיא בת מזלו כדאמרי' רוב בנים דומין לאחי האם:

יבמות סב ע"ב