יבמות סב ע"א

משאי אפשר שהרי אי אפשר שתהיה פריה ורביה בעולם בלא זכר ונקיבה בתחילה, מה שאין כן לאחר מכן, שבדרך הטבע יוולדו בעולם נקבות כנגד זכרים אלו ובכך ימשיך קיום העולם. ושואלים: ובית הלל נמי, לילפו [גם כן שילמדו] ממשה! אמרי לך [יכולים לומר לך בית הלל]: משה מדעתיה [מדעתו] הוא דעבד [שעשה] כן, שפירש מאשתו, ולא מפני שכך הוא אכן הדין שלאחר לידת שני זכרים אדם רשאי להיבטל ממצות פריה ורביה. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: שלשה דברים עשה משה מדעתו, והסכימה דעתו לדעת המקום: פירש מן האשה, ושיבר את הלוחות הראשונים, והוסיף יום אחד להכנה למתן תורה.

ומפרטים: פירש מן האשה, מאי [מה] דרש, מה היה טעמו? אמר: ומה ישראל, שלא דברה עמהם שכינה בזמן מתן תורה אלא לפי שעה, וקבע להם זמן מראש, בכל זאת אמרה תורה: "אל תגשו אל אשה" (שמות יט, טו) — אני, שמיוחד ומזומן אני לדבור השכינה בכל שעה ושעה, ולא קבע לי זמן — על אחת כמה וכמה שצריך אני לפרוש. והסכימה דעתו לדעת המקום, שנאמר: "לך אמר להם שובו לכם לאהליכם. ואתה פה עמד עמדי" (דברים ה, כז-כח) משמע כל העם חוזרים "לאהליהם"=בתיהם ונשיהם, אבל משה נשאר עם ה', שלא ניתנה לו רשות לחזור אל ביתו=אשתו.

שיבר את הלוחות, מאי [מה] דרש? אמר: ומה קרבן פסח, שהוא רק אחד משש מאות ושלש עשרה מצות שבתורה, אמרה תורה "כל בן נכר לא יאכל בו" (שמות יב, מג), ומשמעות הכתוב שלא רק גוי, אלא גם ישראל משומד, אסור לאכול מקרבן הפסח — התורה כולה העומדת להינתן, וישראל כשהם עכשיו משומדים לעבודה זרה — על אחת כמה וכמה שאינם ראויים לקבלה.

והסכימה דעתו לדעת המקום, דכתיב [שנאמר]: "הלוחות הראשונים אשר שברת" (שם לד, א), ואמר ריש לקיש: אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה "אשר", לומר לו: יישר כחך ששברת.

וזה שהוסיף יום אחד מדעתו, מאי [מה] דרש? דכתיב [שנאמר]: "וקדשתם היום ומחר" (שם יט, י) והוא דרש: היום כמחר, מה מחר לילו עמו שהרי מהיום והלאה מתקדשים, אף היום צריך שיהיה לילו עמו, וכיון שהלילה דהאידנא נפק ליה [של עכשיו יצא, הלך לו] שהרי ההוראה הזו נאמרה ביום, על כן שמע מינה [למד מכאן] כי צריך תרי יומי לבר מהאידנא [שני ימים חוץ מעכשיו, מהיום הזה]. והסכימה דעתו לדעת המקום — שאכן לא שריא [שרתה] השכינה על הר סיני עד שבתא [יום השבת], שהיה היום השלישי חוץ מהיום שעמדו בו, כפי שאמר משה.

א תניא [שנויה ברייתא], ר' נתן אומר, בית שמאי אומרים: מצות פריה ורביה — שני זכרים ושתי נקבות, ובית הלל אומרים: זכר ונקבה.

אמר רב הונא: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' נתן אליבא [על פי שיטת] בית שמאי? דכתיב [שנאמר]: "ותסף ללדת את אחיו את הבל" (בראשית ד, ב) לשונות "את" אלה לשון ריבוי הם, ומשמעם: הבל ואחותו ("את הבל"), קין ואחותו ("את אחיו"), וכתיב [ונאמר]: "כי שת לי אלהים זרע אחר תחת הבל כי הרגו קין" (שם כה), משמע שכל עוד אין לאדם ארבעה ילדים לפחות — צריך להשלים אותם. ורבנן [וחכמים] כיצד מבינים הם דבר זה? לדעתם אודויי הוא דקא מודית [הודיה היא שמודה לה'] על ששת לה זרע אחר, אבל לא שהיתה מחוייבת בדבר.

תניא אידך [שנויה ברייתא אחרת], ר' נתן אומר: בית שמאי אומרים: קיום מצות פריה ורביה הוא בזכר ונקבה, ובית הלל אומרים: או זכר או נקבה. אמר רבא: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' נתן אליבא [לשיטת] בית הלל — שנאמר: "לא תהו בראה לשבת יצרה" (ישעיהו מה, יח), והא עבד [והרי עשה] לה לארץ, תרם כבר משהו, לענין של שבת, שיישב את העולם באדם נוסף.

ב איתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים בשאלה הבאה: היו לו בנים בגויותו (בהיותו גוי) ונתגייר, ר' יוחנן אמר: קיים כבר על ידי ילדיו הגויים מצות פריה ורביה, וריש לקיש אמר: לא קיים פריה ורביה. ר' יוחנן אמר: קיים פריה ורביה — דהא הוו ליה [שהרי היו לו] ילדים. וריש לקיש אמר: לא קיים פריה ורביה, כי גר שנתגייר כקטן שנולד דמי [הוא נחשב] וכאילו מתחילים כל חייו מרגע הגיור.

ומעירים: ואזדו לטעמייהו [והלכו לטעמם, לשיטתם] במחלוקת דומה. דאיתמר [שנאמר]: היו לו בנים בגויותו ונתגייר, ר' יוחנן אמר: אין לו בכור לנחלה, שהבן הראשון שיוולד לו ביהדותו לא ייחשב בכור לענין נחלה, דהא הוה ליה [שהרי כבר היה לו] "ראשית אנו" (דברים כא, יז) בילד אחר. וריש לקיש אמר: יש לו בכור לנחלה, כי גר שנתגייר כקטן שנולד דמי.

ומעירים: וצריכא [ונצרכה] שיחלקו במפורש בשתי הבעיות, שאינן למדות זו מזו: דאי אשמעינן בההיא קמייתא [שאילו היה משמיע לנו רק באותה הראשונה] לענין מצות פריה ורביה, הייתי אומר: בההיא קאמר [אמר] ר' יוחנן שבנו בגויותו נחשב לו לענין פריה ורביה כבן — משום דמעיקרא נמי [שמתחילה גם כן] בני פריה ורביה נינהו [הם], ויש גם עליהם מצוה מסויימת בדבר, אבל לענין נחלה, דלאו [שלא] בני נחלה נינהו [הם], שאין דיני נחלות שייכים בהם, אימא מודי ליה [אמור שמודה לו] לריש לקיש.

ולהיפך: ואי איתמר בהא [ואילו נאמר רק בזו] בענין בכור, הייתי אומר: בהא קאמר [בזו אמר] ריש לקיש שאין להתייחס לבנו בגויותו כבכור, כיון שאין דין נחלות בגויים, אבל בההיא, בענין פריה ורביה, אימא מודה ליה [אמור שמודה לו] לר' יוחנן, על כן, צריכא [צריך] שתיאמרנה שתי המחלוקות.

איתיביה [הקשה לו] ר' יוחנן לריש לקיש, הלא נאמר: "בעת ההיא שלח בראדך בלאדן בן בלאדן מלך בבל" (מלכים ב' כ, יב), משמע שגם לגבי הגויים מייחסים את הבן אחרי האב! אמר ליה [לו] בגויותן (בהיותם גויים) — אית להו חייס [יש להם ייחוס] משפחה, ובודאי הם מתייחסים לבית אבותם, אולם כאשר נתגיירו לית להו חייס [אין להם ייחוס] משום שהגרים שייכים עכשיו למשפחת ישראל, ואין ייחוסם הקודם נחשב.

אמר רב: הכל מודין בעבד כנעני שאין לו חייס [יחוס משפחה], שאין קשרי משפחה נחשבים לגביו, דכתיב [שנאמר], שאמר אברהם לעבדיו: "שבו לכם פה עם החמור" (בראשית כב, ה), ודרשוהו: עם הדומה לחמור. מיתיבי [מקשים] על כך, ממה שנאמר בציבא עבדו הכנעני של מפיבושת: "ולציבא חמשה עשר בנים ועשרים עבדים" (שמואל ב' ט, י), משמע שאף בניו של עבד נחשבים בנים! אמר רב אחא בר יעקב: כ"פר בן בקר", כלומר, "בן" משמעו — צאצא. ו"בנים" פירושו ילדים, אבל אין הם נחשבים בנים לענין יחס המשפחה.

ושואלים: אי הכי, הכא נמי [אם כך, כאן גם כן], לענין גויים, שמה שנאמר בברואדך בלאדן אינו מוכיח שיש להם יחס משפחה! ומשיבים: שאני התם דיחסינהו בשמייהו ובשמא דאבוהון [שונה שם, שייחסם בשמם ובשם אבותם], והכא [וכאן] לא מפרש את שמותיהם אלא רק אומר שהיו לו ילדים. ואיבעית אימא יחסינהו בדוכתא אחריתי באבוהון ובאבא דאבוהון [ואם תרצה אמור שייחסם את הגויים במקום אחר באביהם ובאבי אביהם], דכתיב [שנאמר]: "וישלחם המלך אסא אל בן הדד בן טברמן בן חזיון מלך ארם הישב בדמשק לאמר" (מלכים א' טו, יח), הרי כאן ייחוס משפחה, שאנחנו חושבים אותו לפי האב.

ג איתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים בבעיה זו: היו לו לאדם בנים, ומתו. רב הונא אמר: קיים בכך מצות פריה ורביה, אף שבסופו של דבר מתו. ר' יוחנן אמר: לא קיים.

ומסבירים: רב הונא אמר: קיים, וטעמו: משום מה שאמר רב אסי. שאמר רב אסי טעם למצות פריה ורביה: משום שאין משיח בן דוד בא עד שיכלו כל נשמות שבגוף, שכל הנשמות שיכולות להיוולד בגופים — צריכות להיוולד, שנאמר: "כי רוח מלפני יעטוף ונשמות אני עשיתי" (ישעיהו נז, טז), ולכן, כיון שנולד ילד ונכנסה נשמה לגוף, אף על פי שמת הילד הזה — מכל מקום הנשמה הזו הגיעה לידי ביטוי בתוך גוף, וקיים על ידי כך מצות פריה ורביה. ור' יוחנן אמר: לא קיים פריה ורביה, ומדוע — כי "לשבת יצרה" (שם מה, יח) בעינן [צריכים אנו], והא ליכא [והרי אין כאן], שמתו הילדים הללו.

מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו:

from one that is not possible. Mankind was initially created with a male and female because otherwise reproduction would not have been possible. However, this fact cannot serve as a source that the mitzva to be fruitful and multiply is fulfilled only once one has a son and a daughter. The Gemara asks: And Beit Hillel, let them also learn from Moses. Beit Hillel could say to you: Moses acted based on his own perception when he separated from his wife, but this does not mean that a man is permitted to neglect the mitzva to be fruitful and multiply after fathering two males, as it is taught in a baraita: Moses did three things based on his own perception, and his perception agreed with the perception of the Omnipresent: He separated from his wife, he broke the tablets, and he added one day to the days of separation before the revelation at Sinai.

The Gemara clarifies: When Moses separated from his wife after the revelation at Sinai, what did he interpret that led him to do so? He said: If in the case of Israel, with whom the Divine Presence spoke only temporarily and for whom God set a specific time for revelation, the Torah stated: “Do not approach a woman” (Exodus 19:15), I, Moses, who am set aside for divine speech all the time and for whom God did not set a specific time, all the more so I must separate from my wife. And his perception agreed with the perception of the Omnipresent, as it is stated after the revelation at Sinai: “Go say to them: Return to your tents; and you, stand here with Me” (Deuteronomy 5:26–27). This indicates that whereas others could return to their homes and normal married life after the revelation at Sinai, Moses was to stay with God and not return to his wife.

Moses broke the tablets following the sin of the Golden Calf. What did he interpret that led him to do so? Moses said: If in the case of the Paschal lamb, which is only one of 613 mitzvot, the Torah states: “No alien shall eat of it” (Exodus 12:43), excluding not only gentiles but apostate Jews as well, then here, in the case of the Golden Calf, where the tablets represent the entire Torah and where the Jewish people are apostates, as they are worshipping the calf, all the more so must they be excluded from receiving them.

And his perception agreed with the perception of the Omnipresent, as it is written: “The first tablets that you broke [asher shibbarta]” (Exodus 34:1), and Reish Lakish said: The word asher is an allusion to the fact that the Holy One, Blessed be He, said to Moses: May your strength be true [yishar koḥakha] that you broke the tablets.

When Moses added one day to the days of separation before the revelation at Sinai based on his own perception, what did he interpret that led him to do so? He reasoned that since it is written: “And sanctify them today and tomorrow” (Exodus 19:10), the juxtaposition of the words “today” and “tomorrow” teaches that today is like tomorrow: Just as tomorrow the men and women will separate for that day and the night preceding it, so too, today requires separation for the day and the night preceding it. Since God spoke to him in the morning, and the night of that day already passed, Moses said: Conclude from this that separation must be in effect for two days aside from now, i.e., not including the day of the command. Therefore, he extended the mitzva of separation by one day. And his perception agreed with the perception of the Omnipresent, as the Divine Presence did not rest upon Mount Sinai until Shabbat morning, as Moses had determined.

§ It is taught in a baraita that Rabbi Natan says that Beit Shammai say: The mitzva to be fruitful and multiply is fulfilled with two males and two females. And Beit Hillel say: A male and a female.

Rav Huna said: What is the reason of Rabbi Natan, in accordance with the opinion of Beit Shammai? It is as it is written: “And again she bore his brother [et aḥiv] Abel [et Hevel]” (Genesis 4:2). The use of the superfluous word “et” indicates that she gave birth to Abel and his sister, in addition to Cain and his sister. And it states: “For God has appointed me another seed instead of Abel; for Cain slew him” (Genesis 4:25). This indicates that one must have at least four children. And the Rabbis, how do they understand this verse? In their opinion, Eve was thanking God for granting her another child, but one is not obligated to have four children.

It is taught in another baraita that Rabbi Natan says that Beit Shammai say: The mitzva to be fruitful and multiply is fulfilled with a male and a female. And Beit Hillel say: Either a male or a female. Rava said: What is the reason of Rabbi Natan in accordance with the opinion of Beit Hillel? It is as it is stated: “He did not create it a waste; He formed it to be inhabited” (Isaiah 45:18), and one has made the earth inhabited to a greater degree by adding even one child to the world.

§ It was stated that amora’im disagreed over the following issue: If a man had children when he was a gentile and he subsequently converted, Rabbi Yoḥanan said: He has already fulfilled the mitzva to be fruitful and multiply, and Reish Lakish said: He has not fulfilled the mitzva to be fruitful and multiply. Rabbi Yoḥanan said he has fulfilled the mitzva to be fruitful and multiply, as he already had children. And Reish Lakish said he has not fulfilled the mitzva to be fruitful and multiply, as the legal status of a convert who just converted is like that of a child just born, and it is considered as though he did not have children.

The Gemara comments: And they follow their regular line of reasoning, as it was stated: If one had children when he was a gentile and he subsequently converted, Rabbi Yoḥanan said: He does not have a firstborn with regard to inheritance, i.e., the first son born to him after his conversion does not inherit a double portion, as this man already had “the first of his strength” (Deuteronomy 21:17), the Torah’s description of the firstborn in this context, before he converted. And Reish Lakish said: He does have a firstborn with regard to inheritance, as the legal status of a convert who just converted is like that of a child just born.

The Gemara adds: And it is necessary to state their opinions in both cases. As, had it only been taught to us with regard to that first case of the mitzva to be fruitful and multiply, one might have said that it is only in that case that Rabbi Yoḥanan said his opinion, because from the outset, gentiles are also subject to the mitzva to be fruitful and multiply. However, with regard to inheritance, since they are not subject to the halakhot of inheritance, one might say that Rabbi Yoḥanan concedes to Reish Lakish.

And conversely, if their dispute was stated only with regard to this issue of inheritance, I would have said that it is only in this case that Reish Lakish said his opinion, as the halakhot of inheritance do not apply to gentiles. But with regard to that case, the mitzva to be fruitful and multiply, one might say that he concedes to Rabbi Yoḥanan. Consequently, it is necessary for both disputes to be recorded.

Rabbi Yoḥanan raises an objection to Reish Lakish based upon the verse: “At that time Berodach-baladan, son of Baladan, king of Babylon, sent a letter” (II Kings 20:12), which indicates that gentiles are considered to be the children of their parents. Therefore, when they convert, they should already have fulfilled the mitzva to be fruitful and multiply. Reish Lakish said to Rabbi Yoḥanan: When they are gentiles they do have family lineage, but when they convert they do not have lineage, as they now belong to the family of the Jewish people and their previous lineage is disregarded.

Rav said: Everyone agrees with regard to a Canaanite slave, that he does not have lineage, as it is written that Abraham said to his slaves: “Remain here with the donkey” (Genesis 22:5). This verse is interpreted to mean that they are a nation comparable to a donkey, which has no lineage. The Gemara raises an objection based upon a verse pertaining to Jonathan’s Canaanite slave: “And Ziba had fifteen sons and twenty servants” (II Samuel 9:10), which indicates that a slave’s sons are in fact considered his sons. Rav Aḥa bar Ya’akov said: This is like the expression: A bullock, son of a bull. The word son in this context merely denotes progeny, not lineage.

The Gemara asks: If so, here too, with regard to gentiles, there is no proof from the verse about Berodach-baladan that they have family lineage. The Gemara answers: There it is different, as the Bible identified him by his name and by his father’s name, thereby emphasizing the family connection. But here, it does not specify the names of Ziba’s children. And if you wish, say instead that the Bible identified gentiles elsewhere by their father and their father’s father, as it is written: “And King Asa sent them to Ben-hadad, son of Tabrimmon, son of Hezion, king of Aram, who dwelled in Damascus, saying” (I Kings 15:18). This indicates that there is lineage for gentiles.

§ It was stated that amora’im disagreed over the following issue: If a man had children and they died, Rav Huna said: He has fulfilled the mitzva to be fruitful and multiply through these children. Rabbi Yoḥanan said: He has not fulfilled the mitzva.

The Gemara clarifies the reasons for their opinions: Rav Huna said he has fulfilled the mitzva due to a statement of Rav Asi, as Rav Asi said that the reason for this mitzva is that the Messiah, son of David, will not come until all the souls of the body have been finished, i.e., until all souls that are destined to inhabit physical bodies will do so, as it is stated: “For the spirit that enwraps itself is from Me, and the souls that I have made” (Isaiah 57:16). Consequently, once a child has been born and his soul has entered a body the mitzva has been fulfilled, even if the child subsequently dies. And Rabbi Yoḥanan said he has not fulfilled the mitzva, as we require “He formed it to be inhabited” (Isaiah 45:18), and this is not fulfilled when the children have passed away and no longer inhabit the earth.

The Gemara raises an objection with regard to the opinion of Rav Huna based upon the following baraita: