יבמות נח ע"א

יבמות נח ע"א - Steinsaltz

According to Rabbi Meir, who says that betrothal to a priest disqualifies a woman who is unfit to marry him from partaking of teruma even if she is the daughter of a priest, entering the wedding canopy with a priest also disqualifies her. Conversely, according to Rabbi Elazar and Rabbi Shimon, who say that betrothal does not disqualify her, entering the wedding canopy also does not disqualify her.

The Gemara refutes this claim: And from where do we know that these tanna’im would apply their opinions with regard to betrothal to entering the wedding canopy? Perhaps Rabbi Meir only stated his opinion there, with regard to betrothal, which acquires her. However, in the case of a wedding canopy, which does not acquire her, no, she is not disqualified.

Alternatively, perhaps Rabbi Elazar and Rabbi Shimon stated their opinion only there, with regard to betrothal, as it is not close to an act of sexual intercourse. However, with regard to entering the wedding canopy, which is close to an act of sexual intercourse, as it is the place where the bride and groom are secluded together and symbolizes the woman’s entrance into her husband’s home, it is possible that it also disqualifies her from partaking of teruma.

Rather, if it can be said that this issue was already discussed by earlier Sages, it was in the dispute between these other tanna’im, as it is taught in a baraita: If they married one another, i.e., either a woman who is fit or a woman who is unfit married a priest, or they entered the wedding canopy and did not yet have intercourse with him, they are entitled to eat of his food and to partake of teruma.

The Gemara interrupts its presentation of the baraita to examine its wording. The fact that the baraita mentions a case where they entered the wedding canopy but did not yet have intercourse proves by inference that the earlier case, where they married, is referring to actual marriage. However, this is difficult because if they were actually married and had engaged in intercourse, the woman who was unfit to marry a priest is certainly disqualified from partaking of teruma due to the prohibited act of intercourse.

Rather, is it not that the baraita is referring to a single case: Where they were married, and they entered the canopy, and had not had intercourse? And it is taught in the baraita that they are entitled to partake of his food and to partake of teruma. This indicates that entrance into the wedding canopy does not disqualify a woman who is unfit to marry a priest from eating teruma, although the act of intercourse does.

The baraita continues: Conversely, Rabbi Yishmael, son of Rabbi Yoḥanan ben Beroka, says: Any woman whose act of intercourse entitles her to partake of teruma, her wedding canopy also entitles her to partake of teruma; and any woman whose act of intercourse does not entitle her to partake of teruma, her wedding canopy also does not entitle her to partake of teruma. Consequently, it appears that the tanna’im cited in this baraita disagree over the very question of whether the entry of a priest and a woman unfit to marry him into the wedding canopy has legal significance.

The Gemara refutes this claim: From where do we know that this is correct? Perhaps Rabbi Yishmael, son of Rabbi Yoḥanan ben Beroka, holds in accordance with the opinion of Rabbi Meir, who said that in the case of the betrothal of a woman unfit for a priest she may not partake of teruma?

The Gemara expresses surprise: According to this suggestion, this expression in the baraita is difficult: Any woman whose act of intercourse does not entitle her to partake of teruma, her wedding canopy also does not entitle her to partake of teruma. It should have said: Any woman whose act of intercourse does not entitle her to partake of teruma, her betrothal money also does not entitle her to partake of teruma, as it was the betrothal that disqualified her. The Gemara counters this argument: Perhaps it can be suggested that since the first tanna said his ruling with regard to a wedding canopy, Rabbi Yishmael, son of Rabbi Yoḥanan ben Beroka, also said his ruling with regard to a wedding canopy, even though he holds that she was already disqualified from the time of her betrothal.

§ Rav Amram said: This matter was said to us by Rav Sheshet, and he illuminated our eyes from the mishna, i.e., he demonstrated that the mishna serves as the basis for his opinion. Rav Sheshet’s statement was as follows: There is significance to a priest entering the wedding canopy with women who are unfit to marry a priest. And the tanna of the mishna also taught this halakha with regard to a sota (Sota 18a–b): When a sota is brought to the Temple to drink the bitter waters, she affirms the oath imposed on her by a priest that she has not committed adultery. The mishna explains that when she says amen, it is as though she herself states that: I did not go astray while betrothed, or married, or as a widow waiting for her yavam, or as a fully married woman.

The Gemara inquires: This case of a betrothed woman, what are the circumstances? If we say that he was jealous of her and warned her not to seclude herself with a particular man when she was betrothed, and he also causes her to drink the waters when she is betrothed, is a betrothed woman fit to drink the waters of a sota? Didn’t we learn in a mishna (Sota 23b): A betrothed woman and a widow waiting for her yavam do not drink, as the halakha of the sota waters applies only to married women; and they do not collect their marriage contract if they secluded themselves after being warned, as they have acted in a licentious fashion?

Rather, the case in the first mishna cited above is that he was jealous of her and warned her not to seclude herself with a particular man when she was betrothed, and she secluded herself with that man, and her husband causes her to drink when she is already married. However, in that case do the waters examine her? Isn’t it taught in a baraita with regard to the verse: “And the man shall be clear from iniquity, and that woman shall bear her iniquity” (Numbers 5:31), that when the man is clear of iniquity the waters examine his wife, but if the man is not clear of iniquity the waters do not examine his wife? By secluding herself with the other man when she was betrothed, the woman rendered herself forbidden to her husband. If he then married her, he cannot be described as clear of iniquity, and therefore the sota waters are ineffective.

Rather, it must be that he was jealous of her when she was betrothed, and she secluded herself with the other man anyway, and she had entered the wedding canopy but did not yet have intercourse with her husband when he brought her to the priest. Consequently, she is made to drink the sota waters as a married woman, and her husband has not committed a transgression, as he has not had intercourse with her. Learn from this that there is significance to a priest entering the wedding canopy with women who are unfit to marry a priest, as demonstrated by the fact that the sota waters will examine her in these circumstances.

Rava said: Do you hold that this baraita is sufficiently accurate to rely upon? But when Rabbi Aḥa bar Ḥanina came from the South, he came with this baraita in hand: The verse states with regard to the oath of the sota: “And some man has lain with you besides your husband” (Numbers 5:20), which indicates that it applies only when the cohabitation of the husband preceded that of the adulterer, but not when the cohabitation of the adulterer preceded that of the husband. Consequently, in the case under discussion, drinking the sota waters would not be effective.

Rami bar Ḥama said: You find it in a case such as where her betrothed had intercourse with her licentiously when she was a betrothed woman in her father’s house. Since the act of intercourse was committed licentiously rather than for the purpose of consummating the marriage, the woman is still considered betrothed. Subsequently, her betrothed warned her not to seclude herself with a particular man, and she disobeyed. Then, they entered the wedding canopy together, despite the fact that they are forbidden to one another. Once they entered the wedding canopy, the woman can be made to drink the bitter waters. This proves that there is significance to entering the wedding canopy with a woman that is unfit for one to marry.

The Gemara asks: If so, in the corresponding case with regard to a widow waiting for her yavam, in which the yavam had licentious intercourse with her in her father-in-law’s house,

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף נח - א

לרבי מאיר, דאמר קדושין פסלי הואיל ומשתמרת היא לביאה פסולה, אף חופה נמי בלא קדושין פסלה. שאף זו משתמרת לביאה פסולה היא, ואף שלא חלה החופה לקנותה.

ואילו לרבי אלעזר ורבי שמעון, דאמרי קדושין לא פסלי - חופה נמי לא פסלה. ^[1]

וממאי שאכן אף בחופה בלא קדושין נחלקו?!

והרי, דילמא עד כאן לא קאמר רבי מאיר התם, שהמשתמרת לביאה פסולה הרי היא נפסלת, אלא בקדושין, דקני לה [חלים הקדושין וקונים אותה].

אבל חופה, דלא קנה לה - לא נפסלה

אי נמי: עד כאן לא קאמרי רבי אלעזר ורבי שמעון התם שאין המשתמרת לביאה פסולה נפסלת בתרומה, אלא בקדושין דלא קריבי [קרובים] לביאה.

אבל חופה, דקריבא לביאה - הכי נמי דפסלה אפילו לדעתם.

אלא, אי איכא למימר תנאים הם שנחלקו בדבר - בפלוגתא דהני תנאי הוא, שיש לך לומר:

השמועה הבאה מתבארת על פי התוספות לפי שיטת רש"י.

דתניא:

כבר נתבאר לעיל, שמחלוקת רב ושמואל היא אף בחופה שלאחר קידושין, האם הם חלים, והאם פוסלים אותה בתרומה לדעת הסובר שמשתמרת לביאה פסולה על ידי קדושין אינן פוסלין אותה בתרומה.

ובדבר זה, מביאה הגמרא מחלוקת תנאים, שנחלקו בו.

דתניא: אם נישאו בנות ישראל לכהן, בקידושין, ובחופה שאחריהם -

זו וזו, הכשרות לכהונה, והפסולות לכהונה.

או שנכנסו הכשרות והפסולות לחופה, ועדיין לא נבעלו -

הרי הן:

אוכלות מזונות משלו, משל הבעל.

ואוכלות בתרומה, מכח בעליהן הכהנים.

אך קודם שמסיימת הגמרא להביא את דברי החולק באותה ברייתא, הרי היא מפרשת את דברי הברייתא, ומוכיחה מדברי תנא קמא ש"אין חופה לפסולות":

כי הרי בדברי הברייתא נזכרו שני ענינים: תחילה אמרה הברייתא "נישאו", ולאחר מכן "או שנכנסו לחופה ולא נבעלו".

וכיון שהמשיכה והוסיפה הברייתא לומר "או שנכנסו לחופה ולא נבעלו", לאחר שכבר אמרה "נישאו", מכלל זה אתה למד, ד"נישאו" [שנזכרו בברייתא תחילה], היינו נישאו ממש, שנכנסו הפסולות לחופה ואף נבעלו, ובכל זאת הן אוכלות בתרומה!

והרי ודאי אי אפשר לומר כן!

כי האם יש מי שיאמר שנשים הפסולות לכהונה שנבעלו לכהן אוכלות בתרומה? והרי הן נתחללו בביאתו! ^[2]

אלא לאו, בהכרח, שאין הברייתא עוסקת בשני אופני נישואין, אלא הכל דבר אחד הוא: שתחילה אומרת הברייתא "נישאו זו וזו", הכשרות והפסולות, ומפרשת הברייתא כיצד זה שנישאו הפסולות והן אוכלות בתרומה? כגון, שנכנסו לחופה ועדיין לא נבעלו.

וקתני בברייתא, הכשרות והפסולות אוכלות משלו, ואוכלות בתרומה!

הא למדת מדברי תנא קמא, שאינה נפסלת מלאכול בתרומה, אף שנכנסה לחופה, וכשיטת שמואל, שאין חופה לפסולות, ולכן אינה נפסלת כשנכנסה לחופה ולא נבעלה. ^[3]

ועתה ממשיכה הגמרא, ומביאה את דברי החולק באותה ברייתא, כדי ללמוד מדבריו שיש חופה לפסולות:

רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה אומר: כל שביאתה מאכילתה - חופתה נמי מאכילתה בתרומה.

וכל שאין ביאתה מאכילתה [כלומר: אם לאחר שתיבעל לא תאכל], אף אין חופתה מאכילתה בתרומת בעלה.

ולמדנו מדברי רבי ישמעאל, שהקיש חופה לביאה, כי כשם שהביאה פוסלת ואפילו מתרומת בית אביה, כך החופה פוסלת ואפילו מתרומת בית אביה.

ומכאן אתה למד, שיש חופה לפסולות. ^[4] ודוחה הגמרא את ההכרח מדברי רבי ישמעאל:

ממאי, מנין לך שלפי רבי ישמעאל, החופה היא זו שפוסלתה, עד שתלמד מדבריו שיש חופה לפסולות?!

דילמא רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה - כרבי מאיר סבירא ליה, דאמר: משעת קדושין לא אכלה.

והטעם שאינה אוכלת, הוא משום הקדושין, היות ומשתמרת לביאה פסולה היא, ולדעת רבי מאיר אינה אוכלת בתרומה.

ומקשה הגמרא על הדחיה, ומקיימת את ההוכחה מדברי רבי ישמעאל.

כי אם אכן כוונת רבי ישמעאל היא לומר כרבי מאיר, שנפסלה מחמת הקידושין, מדין משתמרת לביאה פסולה -

האי, מדוע אמר "כל שאין ביאתה מאכילתה - אין חופתה מאכילתה".

אם כדבריך, שבסיבת הקדושין פסלה רבי ישמעאל, איך אמר בלשונו "אין חופתה מאכילתה"?

והרי "כל שאין ביאתה מאכילתה - אין כספה [כסף קדושיה] מאכילתה", מיבעי ליה לרבי ישמעאל לומר!

אך בכל זאת, דוחה הגמרא את ההכרח מדברי רבי ישמעאל לומר שהוא סובר "יש חופה לפסולות": כי דילמא, איידי דקאמר תנא קמא בדבריו "חופה", אמר איהו נמי "חופה". אבל לעולם טעמו אינו משום החופה, אלא משום הקדושין.

אמר רב עמרם: הא מילתא, דבר זה אמר לן רב ששת. ואנהרינהו לעיינין ממתניתין ... ממשנה הביא ראיה לדבריו, והאיר רב ששת [שהיה סגי נהור] את עינינו בהבנת המשנה

וכך אמר רב ששת: יש חופה לפסולות.

כבר נתבאר לעיל, שנחלקו רב ושמואל בחופה של פסולות - בין פסולות לכהונה, ובין פסולות לישראל - לאחר קידושין, אם היא מועילה לעשותה נשואה. ומביאה הגמרא סיוע מן המשנה, שהחופה חלה אף כשהיא פסולה לבעל.

ולא נחלקו אלא בחופה שאין עמה ביאה. אבל חופה שיש עמה ביאה, הרי היא נשואה לכל דבר.

ותנא תונא, וכך שנה אף התנא במשנה, במסכת סוטה:

כתיב בפרשת סוטה [במדבר ה]:

"איש איש כי תשטה אשתו ומעלה בו מעל, ושכב איש אותה שכבת זרע, ונעלם מעיני אישה ונסתרה והיא נטמאה. ועבר עליו [וכבר עבר עליו קודם לכך שנסתרה] רוח קנאה, וקנא את אשתו" [שהתרה בה: אל תסתרי עם פלוני!] "והקריב אותה הכהן והעמידה לפני ה'. ולקח הכהן מים קדושים בכלי חרש. והשביע אותה הכהן, ואמר אל האשה: אם לא שכב איש אותך, ואם לא שטית טומאה תחת אישך, הנקי ממי המרים. ואת כי שטית תחת אישך, וכי נטמאת, ויתן איש בך את שכבתו מבלעדי אישך.

והשביע הכהן את האשה בשבועת האלה, ואמר הכהן לאשה: יתן ה' אותך לאלה ולשבועה בתוך עמך, בתת ה' את ירכך נופלת. ואמרה האשה אמן אמן. והשקה את המים.

והיתה אם נטמאה, ותמעול מעל באישה, ובאו בה המים המאררים למרים, וצבתה בטנה ונפלה ירכה.

ונקה האיש מעון, והאשה ההיא תשא את עונה".

ומפרשת המשנה את כפל לשון הכתוב "אמן אמן":

"אמן" שלא שטיתי כשהייתי ארוסה, ולא כשאני נשואה. ^[5]

"אמן" שלא שטיתי, לא כשהייתי שומרת יבם, ^[6] ולא כשהייתי כנוסה ליבם.

ומפרש לה ואזיל. ^[7] וממשנה זו באה הגמרא להוכיח שחופה מועילה לפסולה, להיעשות נשואה -

האי "שלא שטיתי בהיותי ארוסה" - היכי דמי?

אילימא שמדובר בכגון דקני לה, שקינא לה בעלה והתרה בה שלא תסתתר עם איש זר כשהיא ארוסה, ואיסתתרא [ונסתרה, ב"ח], וקא משקה לה כשהיא ארוסה -

ופירוש המשנה הוא, שיכול הבעל להשביעה ולהשקותה כשהיא ארוסה או שומרת יבם על סתירתה. וכן יכול הוא להשביעה ולהשקותה על סתירה שלאחר נישואיה או כניסתה לרשות יבמה [רש"י קדושין כז ב].

אי אפשר לפרש כן.

שהרי וכי ארוסה בת משתיא היא!? וכי שותה היא מי סוטה קודם שנשאת על סתירתה שבשעת אירוסיה!?

והא תנן: ארוסה ושומרת יבם שקינאו להן בעליהן, ונסתרו -

לא שותות קודם שנישאו.

שהרי אמרה תורה "ואת כי שטית טומאה תחת אישך", מלמד הכתוב שאין האיש משקה אלא אשה שבשעת השקאה היא "תחת אישה". ^[8] ואף שנתמעטו ארוסה ושומרת יבם מלשתות, מכל מקום לא נתמעטו מקינוי ואיסור על הבעל.

ולכן, לא נוטלות כתובה כשגירשום בעליהן, שהרי הן הגורמות להיאסר עליו.

אלא, בהכרח, שכך יש לפרש את דברי המשנה, שמדובר בה כשכבר נישאת האשה, ונבעלה, והאשה בשבועתה, כשהוא משקה אותה על קינוי וסתירה שלאחר נישואיה, הרי היא אומרת "אמן אמן", וכוללת בשבועתה גם זנות קודמת.

וכגון, דקני לה גם כשהיא ארוסה, ואיסתתרא [נסתרה ונתיחדה עם אותו פלוני] בעודה ארוסה, ומשקה לה כשהיא נשואה, לאחר נכנסה לחופה ונבעלה, על שתי הסתירות.

וכך הוא פירוש המשנה: אם היא נשואה שנסתרה לאחר נשואיה, וגם קודם לכן, בהיותה ארוסה, הרי כשהוא משקה אותה, הוא משביעה גם על כך שלא זינתה בסתירה שנסתרה בעודה ארוסה. והמים בודקין את שני המקרים.

ואם היא יבמה כנוסה, שנסתרה לאחר שהתייבמה, וגם קודם לכן, בהיותה שומרת יבם, הרי כשהוא משקה אותה אחרי שמייבם אותה, הוא משביעה גם על כך שלא זינתה בסתירה שנסתרה בעודה שומרת יבם. ^[9]

אף זו אי אפשר.

שהרי: מי בדקי לה מיא!?

וכי מועילים המים לבדוק אשה, שנבעלה לבעלה לאחר שנסתרה ונאסרה עליו?!

והתניא: כתיב בסוף פרשת סוטה "ונקה האיש מעון".

מלמד הכתוב, כי רק בזמן שהאיש מנוקה מעוון, שלא בא עליה אחר שנסתרה ונאסרה עליו ^[10], אז המים בודקין את אשתו.

אבל אם אין האיש מנוקה מעוון, לפי שבא עליה אחר שנסתרה - אין המים בודקין את אשתו.

וזו, שבא עליה בעלה אחר שנסתרה, הרי לא יבדקוה המים על אותה סתירה.

אלא, בהכרח, דקני לה כשהיא ארוסה, ואיסתתרא כשהיא ארוסה, ונכנסה לחופה, וראוי הוא בעלה להשקותה, היות ועדיין היא לא נבעלה על ידו לבעלה, והוא מנוקה מעוון. ובאותה עת הוא שוב קינא לה, ונסתרה. וכשהוא משקה אותה, הרי הוא משביעה על שתי הסתירות כאחת.

ושמע מינה כדעת רב הסובר: יש חופה לפסולות, והיא עושה אותן נשואות.

שאם לא כן, האיך משקה אותה בעלה? כי אם החופה אינה תופסת בפסולות, הרי היא עדיין ארוסה, ואין הארוס משקה את ארוסתו!

אמר רבא, לדחות את הראיה ממשנתנו לשיטת רב שיש חופה לפסולות:

ותסברא, וכי סבור אתה דהא משנה מתרצתא [מיושבת היא, ואינה משובשת] היא, עד שאתה מביא ממנה ראיה? והא כי אתא רבי אחא בר חנינא מדרומא [כשבא רבי חנינא מן הדרום], אתא ואייתי מתניתיא בידיה [בא והביא עמו ברייתא]:

כתיב: "ויתן איש בך את שכבתו מבלעדי אישך" -

מלמד הכתוב: מי שקדמה שכיבת בעל לבועל [לסתירה, המספקת אותנו שמא בא עליה הבועל] הרי המים בודקים את אשתו. ולא במי שקדמה שכיבת בועל לבעל.

ולכן, אי אפשר כלל שיבדקו המים על סתירה שנסתרה בהיותה ארוסה, הואיל ובאותה שעה לא קרינן בה "מבלעדי אישך".

וכיון ששנינו במשנה ההיא שמשביעה על זמן האירוסין, בהכרח שמשנה משובשת היא, ויש להגיהה ולתקנה, ואי אפשר ללמוד ממנה לגבי חופה לפסולות.

אמר תירץ רמי בר חמא: אכן משנה זו, מיושבת היא.

שהרי משכחת לה שתקדם שכיבת הבעל לסתירה - כגון שבא עליה ארוסה בבית אביה בזנות, ולכן יכול להשביעה לאחר הנישואין גם על זמן האירוסין.

השמועה מתבארת לפי לשונו השני של רש"י.

אך מקשה הגמרא על דבריו, כי בכל זאת, אין המשנה מיושבת, בענין שומרת יבם:

שהרי גם על מה ששנינו בה שמשביעה "שלא שטיתי שומרת יבם וכנוסה", תיקשי לך כמו בארוסה, כיצד זה יתכן? שהרי אם קינא לה אז ונסתרה, ובא להשקותה קודם שייבמה, הרי שנינו: ארוסה ושומרת יבם לא שותות ולא נוטלות כתובה.

ובהכרח צריך לומר, שכבר היתה "כנוסה" לו בשעת ההשקאה. ^[11]

ותיקשי לך, הרי אם כך, אין הבעל מנוקה מעוון!

שהרי בהכרח מדובר שמשביעה רק אחרי שבעל אותה, כי אי אפשר לומר שנכנסה לחופה ולא נבעלה, כיון שאין חופה ליבמה.

[ומיהו הא לא תיקשי: הרי קדמה שכיבת הבועל לבעל, ומשום שביבמה די לנו במה שקדמה שכיבת הבעל המת - שהיבם מייבם מכחו - לביאתו של בועל].

וגם אם נרצה לתרץ ולהעמיד דכוותה, כמו שהעמדנו בארוסה, ^[12] שמדובר שבא עליה הארוס בבית אביה.

וכך גם גבי שומרת יבם, מדובר בה בכגון שבא עליה היבם בבית חמיה לשם זנות, קודם שנסתרה עם אחר, ואין בו ביבם עוון, ואחר כך נסתרה, כשעדיין שם "שומרת יבם" עליה, כיון שביאת הזנות של היבם אינה קונה בה לגמרי.

אך הועילה לו ליבם הביאה שהוא בא עליה לשם זנות בעלמא, לגבי זה שיכול להכניסה עתה להיות לו לאשתו גמורה על ידי חופה, בלא שיבוא עליה בעוון.

וכיון שהכניסה לחופה, הריני קורא בה "תחת אישך", ויכול הוא להשקותה גם על אותה הסתירה שנסתרה כשהיתה שומרת יבם. ^[13]

עדיין יקשה:

הרי אי אפשר לומר כן. כי:

הערות

^[1] ואם הכניסה לחופה לאחר קידושין, משמע בפשוטו, שלענין פסול הדבר תלוי במחלוקת התנאים, שלדעת הסובר משתמרת לביאה פסולה הרי היא פסולה, כבר נפסלה על ידי הקדושין. ואילו לדעת הסובר, משתמרת לביאה פסולה אינה נפסלת, אף זו אינה נפסלת, שאין החופה פוסלת יותר מקדושין. ולענין חלות הנשואין, משמע בפשוטו שלדעת רמי בר חמא חלו בה נשואין. שהרי אם עשה בה חופה בלא קדושין, הרי היא פוסלת לדעת הסובר משתמרת לביאה פסולה הרי היא פסולה, הרי שתופס חופה בפסולה.

^[2] לשון רש"י כאן שהזכיר תרומה דבי נשא, צריך תלמוד, כיון שלשיטת רש"י אין הברייתא עוסקת אלא באכילת תרומה מכח הבעל כפשטות לשון הברייתא, ולא בבנות כהן האוכלות בתרומה מכח אביהן, וכמו שכתבו התוספות לפי שיטת רש"י.

^[3] ואף שלפי שיטת שמואל אין החופה חלה כלל, מכל מקום אוכלות הן בתרומה מכח בעליהן, ואינן כארוסות שאינן אוכלות בתרומה, כיון שאף ארוסה היתה אוכלת בתרומה אם לא משום גזירת חכמים שמא תשקה לאחיה ולאחותה או שמא ימצא בה מום ויתבטלו הקדושין למפרע, וזו, הואיל והכניסה לחופה הרי אינה בבית אביה, והוא אף בודקה תחילה ממום, ולפיכך אוכלת היא בתרומה. והטעם שאוכלת היא משלו, ואף שאין החופה מועילה, הוא משום שכניסה לחופה לא גרעה מהגעת זמן נישואין, שהבעל חייב אז במזונותיה כמו ששנינו בכתובות, תוספות. ועוד כתבו התוספות, שאין אוכלות משלו בחיים חיותו, כיון שחייב הוא להוציאה, אלא רק לאחר מיתה הן אוכלות משלו.

^[4] רש"י, התוספות והריטב"א. וראה בריטב"א, שכתב בפירוש לשון "אין חופתה מאכילתה", פירוש, שאין מניחתה מלאכול, ואיידי דקתני רישא דחופה כשרה מאכילתה, תנא סיפא דחופה פסולה אינה מאכילתה. ולשון רש"י הוא: חופה פסולה אינה מאכלת וה"ה ביאה. ואינו מובן. והמהרש"ל הגיה: אינה מאכלת "כביאתה". והמהרש"א במהדורא בתרא כתב שבספר ישן אינו, אלא שכתב שם דמילת ביאה אינה שם, וצריך להוסיף דגם מלת וה"ה אינה. ובהגהות רבי שמחה מדסוי הגיה: צ"ל "והרי היא ביאה".

^[5] בביאור לשון רש"י כאן בדברי הברייתא, ראה בהערות בהמשך הסוגיא.

^[6] ביאר רש"י בסוטה ובקדושין: שומרת יבם, ממתנת ומצפה ליבום, כמו שנאמר אצל יעקב כששמע את חלומו של יוסף "ואביו שמר את הדבר".

^[7] ביאר רש"י בקדושין: לשון "כנוסה" שייך ביבמה, כדכתיב: לא תהיה אשת המת "החוצה" לאיש זר, אלא יבמה יקחנה לאשה בביתו.

^[8] ואולם לאחר שנישאה, הרי הוא משקה אותה אף על סתירתה שקודם נישואיה, כמבואר בהמשך הסוגיא, ו"תחת אישך", כלומר, שאת עכשיו תחת אישך. והקשו התוספות: מנא לן לפרושי קרא הכי? הא "טומאה תחת אישך" משמעותה שהסתירה היתה בנשואין [ולקמן דרשו חכמים את הפסוק: ויתן איש בך את שכבתו "מבלעדי אישך", ללמד: צריך שיבוא עליה בעלה קודם הסתירה, ואין די במה שבא עליה בעלה עד שעת השקאה] ?! ותירצו: כי היכי דמרבי מ"איש איש"" קינוי דאירוסין [סוטה כד א], הכי נמי נרבה סתירה.

^[9] נתבאר על פי לשונו של רש"י שכתב בתחילת הסוגיא בד"ה שומרת יבם וכנוסה, כלומר: ואם היתה יבמתו וכנסה היבם משקה אותה ומשביעה אף על סתירה שנסתרה בעודה שומרת יבם, ומים בודקין אותה על שתיהן; הרי שמפרש כי בשתיה אחת נבדקת היא על שתי סתירות, ומדובר שנסתרה שתי פעמים [ואף שרש"י פירש כן על שומרת יבם וכנוסה, משמע בפשוטו שהוא הדין בארוסה ונשואה]. ואם כי ודאי לא קאי רש"י על מה שאמרה הגמרא בתחילה "אילימא דקני לה כשהיא ארוסה ומשקי לה כשהיא ארוסה", מכל מקום פירש רש"י כן לפי התירוץ של הגמרא. וראה עוד בלשון רש"י בסוף העמוד "ומשביעה [אחר שכנסה] שלא שטית בסתירה ראשונה", ומשמע: "ראשונה", מכלל דאיכא שניה [ואף שם מיירי רש"י גבי שומרת יבם]. ואכן בלשון הכתוב הרי מבואר שהאשה כופלת ואומרת "אמן אמן", ואם כן בשתיה אחת אנו עוסקים, שהיא נשבעת על שתי הסתירות. וראה תוספות ישנים. ואולם מלשון רש"י בקדושין כז ב ד"ה גלגול, נראה, שרק לפי פירושו של רב נחמן בר יצחק בסוף הסוגיא מיירי שקינא לה ונסתרה אחר נישואיה, ולא לאוקימתא זו.

^[10] רש"י. ונחלקו הראשונים בדבר: יש אומרים: אין צריך אלא שיהא מנוקה מעוון זה, שלא בא עליה אחר שנסתרה. ויש אומרים: כל שבא ביאה אסורה מימיו אין המים בודקין את אשתו. ראה בכל זה במשנה למלך הלכות סוטה ב ח; ובשיטת רש"י ביאר שם כשיטה הראשונה.

^[11] ביאר רש"י בתחילת הסוגיא הטעם שמשקה אותה על זנותה בעודה שומרת יבם, אף שאינה עוברת אלא על איסור "לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר" ואין כאן זנות דאשת איש: דהא אי זנאי בעודה שומרת יבם אסורה עליו, וכרבי עקיבא מוקמינן לה במסכת סוטה דאמר: אין קדושין תופסין בחייבי לאוין, דמשוי לה יבמה לשוק כאשת איש, וכי היכי דאשת איש מיתסרא אגברא בזנות, שומרת יבם נמי מיתסרא איבמה, וכיון דמיתסרא עליה בת קינוי היא.

^[12] התוספות הקשו על פירושו של רש"י, כיון שלשון "דכוותה" משמע שאנו מפרשים כן ביבמה מאותו טעם שפירשנו בארוסה, ואילו לפירושו של רש"י הוא מטעם אחר מאשר בארוסה, שהרי ביבמה אין את החסרון שקדמה שכיבת בועל לבעל, כי שכיבת הבעל המת קדמה לשכיבת הבועל, והיבם בא לייבם מכל נישואי אחיו המת. וראה ישוב ללשון "דכוותה" לפי פירוש רש"י, בערוך לנר.

^[13] נתבאר על פי המהרש"א בביאור לשונו השני של רש"י, אבל בקרן אורה פירש לפי לשונו השני של רש"י שלא הכניסה לחופה, ראה שם. והטעם שמועילה החופה ביבמה אחר שעשה בה היבם ביאה של זנות, אף שאין חופה ביבמה, היינו משום שלאחר שקנאה בביאת זנות, אף שלא קנאה לכל דבר, כבר היא אינה נחשבת כיבמה שלא מועילה בה חופה, ודומה הדבר לעשה בה מאמר לפי בית שמאי, שאם מאמר אירוסין הוא עושה, מועיל בה אחר כך חופה, וראה בהמשך הסוגיא.

לר' מאיר שאמר כי קדושין פסלי [פוסלים], אם כן חופה נמי פסלה [גם כן פוסלת]. לר' אלעזר ור' שמעון דאמרי [שאומרים] כי קדושין לא פסלי [פוסלים], אם כן חופה נמי [גם כן] לא פסלה [פוסלת].

את ההסבר הזה דוחים: וממאי [וממה, מהיכן] מסיק אתה שזו דעתם בענין חופה? דלמא [שמא] עד כאן לא שמענו כי קאמר [אמר] ר' מאיר התם [שם] אלא בקדושין, דקני לה [שקונים אותה] ולכן הם פוסלים אותה, אבל חופה שלא קנה לה [קונה אותה] — לא, שכן חופה כשלעצמה אין בה משום קנין, ולכן יש לומר שחופה בלבד אינה פוסלת.

אי נמי [או גם כן] אפשר לומר מצד שני: עד כאן לא שמענו כי קאמרי [אמרו] ר' אלעזר ור' שמעון התם [שם] אלא בקדושין, דלא קריבי [שאינם קרובים] לביאה, ואינה נפסלת משום הקידושין עצמם, ומאחר שהם קנין הם מכשירים אותה לאכול בתרומה, אבל חופה דקריבא [שקרובה] לביאה, שכן החופה היא מקום הייחוד של הבעל והאשה, והוא ענין "כניסה" של האשה לבית בעלה — הכי נמי דפסלה [כך גם כן שפוסלת].

אלא אי איכא למימר [אם יש לומר] שנושא זה כבר נידון על ידי ראשונים, הרי הוא בפלוגתא דהני תנאי [במחלוקת של תנאים אלה], דתניא [שכן שנינו בברייתא]: נישאו זו וזו, כלומר, כשרות ופסולות שנישאו לכהן, או שנכנסו לחופה ולא נבעלו — אוכלות משלו, ואוכלות גם בתרומה.

מתחילה מתקנים את לשון הברייתא כדי להעמידה בגירסה נכונה. נאמר נכנסו לחופה ולא נבעלו, מכלל הדברים אתה למד שהאמור קודם "נישאו" כוונתו — נישאו ממש?! אולם אי אפשר לומר כך, שאם נישאו ונבעלו ממש — ודאי שנפסלו על ידי ביאה פסולה זו ואינן יכולות לאכול בתרומה.

אלא לאו [האם לא] יש לפרש כך: לא בשני עניינים אלא בענין אחד, נישאו — כגון שנכנסו לחופה ולא נבעלו. וקתני [ושנה] שם: אוכלות משלו ואוכלות בתרומה, משמע שכניסתן לחופה (אף שביאתן תפסול אותן) אינה פוסלת אותן לאכול בתרומה.

ואילו ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אומר: כל שביאתה מאכילתה בתרומה — חופתה מאכילתה, וכל שאין ביאתה מאכילתה — אין חופתה מאכילתה. משמע שהם חלוקים ממש בשאלה זו, אם יש חופה או אין חופה לפסולות.

ודוחים: ממאי [ממה, מהיכן] מסיק אתה זאת? דלמא [שמא] ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה כשיטת ר' מאיר סבירא ליה [סבור הוא]? שאמר, שבקדושין של אשה המשתמרת לביאה פסולה לא אכלה [אינה אוכלת], שעצם הקידושין אינם מאכילים אותה בתרומה,

ותוהים: איך אפשר לומר כן? אם כן האי [זה] הביטוי בברייתא, "כל שאין ביאתה מאכילתה אין חופתה מאכילתה" אינו מתאים לשיטה זו, כי "כל שאין ביאתה מאכילתה אין כספה (כסף קידושיה) מאכילתה" מיבעי ליה [צריך היה לו] לומר, שהרי לדעת ר' מאיר זה עיקר הטעם! ודוחים: זו אינה ראיה, כי דלמא, איידי [שמא מתוך] שאמר התנא קמא [הראשון] חופה — אמר איהו נמי [הוא גם כן] חופה, אבל לאמיתו של דבר הכוונה היא שנפסלה כבר משעת הקידושין.

א אמר רב עמרם: הא מילתא אמר לן [דבר זה אמר לנו] רב ששת, ואנהרינהו לעיינין ממתניתין [והאיר עינינו ממשנתנו] שבה מרומז הדבר, וכך אמר: יש חופה לפסולות. שאם לקח כהן אשה האסורה לו והיא בת כהן, והכניסה לחופה בלא שקידשה קודם לכן, אף שלא בא עליה, הרי עצם הכניסה לחופה עושה אותה כנשואה לו, והיא נפסלת משעה זו לכהונה ונאסרת לאכול בתרומת אביה. ותנא תונא [ושנה התנא שלנו] שהסוטה, כאשר מביאים אותה לבית המקדש לשתות את המים המרים, היא עונה אמן, על השבעת הכהן שמשביע אותה שלא זינתה. ופירושו: אמן שלא שטיתי בהיותי ארוסה, ולא בהיותי נשואה, ולא שומרת יבם, ולא כנוסה.

ונברר: האי [זו] הארוסה היכי דמי [כיצד היא בדיוק]? אילימא [אם תאמר] דקני [שקינא] לה והזהיר אותה שלא תיסתר עם איש פלוני כשהיא ארוסה, וקא משקה לה [ומשקה אותה] את המים גם כן כשהיא ארוסה — אולם האם ארוסה בת משתיא [שתיה] היא שאפשר להשקותה? והא תנן [והרי שנינו במשנה]: ארוסה ושומרת יבם, שקינא להן הבעל, או היבם — לא שותות, שאין דין שתיית המים אלא באשה נשואה בלבד, ולא נוטלות כתובה אם נסתרו, שהרי עברו על ההזהרה ונהגו בדרך של פריצות!

אלא תאמר דקני [שקינא] לה כשהיא ארוסה ואיסתתרה [ונסתרה], וקמשקה לה [ומשקה אותה] כשהיא נשואה כבר, אולם במקרה זה מי בדקי לה מיא [האם בודקים אותה המים]? והתניא [והרי שנינו בברייתא], נאמר בכתוב: "ונקה האיש מעון והאשה ההיא תשא את עוונה" (במדבר ה, לא), לומר: בזמן שהאיש מנוקה מעון — המים בודקין את אשתו, אין האיש מנוקה מעון — אין המים בודקין את אשתו. ומאחר שנסתרה ארוסה זו עם אחר, והיא חשודה כסוטה — אסורה היא על בעלה, וכיון שבכל זאת נשא אותה לאשה — כבר אינו נקי מעוון ואין שתיית המים פועלת עליה!

אלא, צריך לומר דקני לה [שקינא לה] כשהיא ארוסה, ואיסתתרה [ונסתרה], ונכנסה לחופה ולא נבעלה, ואז הביא אותה אל הכהן ונתקיימה אז השקייתה במים המאררים כשהיא נשואה, ובכל זאת לא עבר עבירה משום שלא בא עליה. אולם אם כן שמע מינה [למד ממנה, מכאן] כי יש חופה לפסולות, שחופה זו קונה את האשה הזו קנין גמור שתיחשב כאשתו למרות שביאתו היא ביאה פסולה שהרי קינא לה ונסתרה.

אמר רבא: ותסברא דהא מתרצתא [וסבור אתה שברייתא זו מתורצת, מיושרת] היא, ואפשר לסמוך עליה? והא [והרי] כי אתא [כאשר בא] ר' אחא בר חנינא מדרומא [מן הדרום], אתא ואייתי מתניתא בידיה [בא והביא ברייתא בידו] וזו היא: נאמר בהשבעת הסוטה "ויתן איש בך את שכבתו מבלעדי אישך" (שם כ), לומר: מי שקדמה שכיבת בעל לבועל, ולא שקדמה שכיבת בועל לבעל. ובמקרה שלנו, כיון שקודם נסתרה עם אחר ועדיין לא בא עליה בעלה, נמצא שקדמה שכיבת הבועל לשכיבת הבעל, ובמצב זה אין המים בודקים!

אמר רמי בר חמא: משכחת לה [יכול אתה למצוא אותה] באופן כזה: כגון שבא עליה ארוסה בבית אביה קודם שנסתרה, ואחר כך קינא לה ונסתרה, ואז קדמה שכיבת בעל לשכיבת הבועל, ועדיין נקראת ארוסה מכיון שלא בעל אותה בביתו.

ושואלים: אם כן, אתה צריך לפרש דכוותה [כיוצא בה] גבי (אצל) שומרת יבם גם כן, ששומרת יבם זו, היא שבא עליה יבם בבית חמיה לשם זנות, ואחר כך קינא לה ונסתרה,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

מדאמרי' ואנהר לן עינין. ממתניתין דקתני ארוסה ונשואה שמעת מינה בלא ספק דרב ושמואל לא לענין תרומה בלחוד פליגי אלא אף לכל דבר אישות פליגי דלשמואל אינו יורשה ואינה כנשואה לכל דבר ולרב הרי היא כאשתו לכל דבר וקיי"ל כרב ולא הי' לו לרבינו הגדול ז"ל להשמיטה אלא כיון שלא הפריש בין אשה לאשה בכתובות כשכתב חופה קונה כולן במשמע.

דכותה גבי שומרת יבם שבא עליה יבם בבית חמיו. פירש"י ז"ל דאי לאו הכי לאו בת משתיא היא דבעינן תחת אישך וכדתנן ולא שותה ולא נוטלת כתובה ומיהו לא קפיד בהקדמת שכיבת בועל לבעל דהא קדמה שכיבת בעל ראשון לבועל והיינו דמתרצים לה בשעשה בה מאמר וכבית שמאי דאמרי קונה קנין גמור כלומר וקסבר נשואין עושה וקרינן ביה תחת אישך וקדמה שכיבת בעל ראשון לבועל.
ובתוס' הקשו מסוגיא דפ' ארוסה ושומרת יבם (דף כ"ד) דתניא תחת אישך פרט לארוסה יכול שאני מוציא אף שומרת יבם ת"ל איש איש דברי ר' יאשי' ר' יונתן אומר תחת אישך פרט לשומרת יבם אוציא שומרת יבם ולא אוציא ארוסה ת"ל תחת אישה פרט לארוסה והוינן בה טעמא דכתב רחמנא תחת אישך הא לא הכי הוה אמינא ארוסה שתיא והא כי אתא רב אחא מדרומא אתא ואייתי מתניתא בידיה וכו' ואמר רמי בר חמא משכחת לה כגון שבא עליה ארוס בבית אביה ואקשינן דכותה גבי שומרת יבם שבא עליה יבם בבית חמי' וכו' והתם ליכא למימר דקושיא משום תחת אישך דהא לרבי יונתן מעוטי ממעטינן לה מיניה ולר' יאשי' רחמנא רביי' מאיש איש ולית ליה מתניתין דלא שותות ולא נוטלות כתובה.
אלא ה"פ:דכוותה גבי שומרת יבם שבא עליה יבם בבית חמיה [קודם סתירה] דאי לאו הכי אינה שותה משום שקדמה שכיבת בועל.

ודחינן ממאי דלמא לכולי עלמא אינה פוסלת כדשמואל דחופה פסולה אינה קונה כלל. אי נמי דלמא לכולי עלמא קונה כרב דאפילו לר"א ור"ש דמכשרי, בחופה מודו משום דכניסת חופה ככניסה דביאה היא וקונה ופוסלת. ואמרינן אלא אי איכא למימר בפלוגתא דהני תנאי היא וכו'. דתנא קמא אמר אוכלת משלו ואוכלת בתרומה, כלומר בת ישראל לכהן, ומשמע דחופה פסולה קונה ואינה פוסלת. ומיהו לא אתיא כרב דאיהו אמר קונה ופוסלת וכל שכן שאינה מאכלת ותנא קמא סבר קונה לגמרי ומאכלת וכל שכן שאינה פוסלת. אלא מר' ישמעאל דייקינן דקאמר אינה מאכלת בבת ישראל לכהן. ולא מינה ממש דייקינן, דאינה מאכלת שמעינן מינה אלא פוסלת מנא לן, אלא מדמדמי חופה לביאה שמע מינה דכל שביאתה פוסלתה חופה נמי פוסלתה. ואינו מחוור מדאקשינן אדרב מר"מ ודלמא עד כאן לא קאמר ר' מאיר אלא בקדושין דקני לה אבל חופה דלא קני לא, דאלמא מיפשט פשיטא להו דחופה לא קניא ואם איתא דמשום חופה פסולה קאמר הכי הוה ליה למימר אבל חופה פסולה דלמא לא פסלה, אי נמי דלמא לא קניא. ועוד דממאי דרבי ישמעאל סבירא ליה קונה ופוסלת דלמא אינה פוסלת כלל סבירא ליה. ועוד דהא דרב ששת דאמר יש חופה לפסולות ומייתי לה ממתניתין דסוטה הא ודאי משמע דלפסול כרב קאמר, וכדאמרינן עלה מידי הוא טעמא אלא לרב, וההיא לא מייתי לה אלא שקונה, ופסול תרומה ליכא בההיא מתניתין, ואם איתא דאיכא מאן דאמר שקונה ואינה פוסלת ומאכלת מאי קא מסתייעי מינה רב ששת ורב, דלמא קונה ודאי ומאכלת כדתנא קמא דר' ישמעאל. ורבינו תם ז"ל (בתוס' ד"ה רב) פירש בחופה שאחר קדושין ולענין הא דתנן במתניתין נתארמלו או נתגרשו מן הנשואין פסולות, דרב אמר יש חופה לפסולות וכמי שנבעלו דמי ופסולות לעולם. ושמואל אמר אין חופה לפסולות ואין כאן נשואין ואם נתארמלו כמי שנתארמלו מן האירוסין והן כשרות. ולר"א ור"ש כל שלא נבעלו ואפילו לא נתארמלו יאכלו בתרומה דבי נשי. ורמי בר חמא אמר דבמחלוקת שנוייה דלר' מאיר דאמר דאפילו באירוסין גרידי לא אכלה הא דמקרבה לביאה פסולה יותר נפסלה לגמרי ואפילו נתארמלה לא תאכל. ולר"א ור' שמעון דאמר באירוסין אכלה הא נמי אכלה, ולא שנתארמלה אלא אפילו במשמרת לביאתו וכדתנא קמא דר' ישמעאל אוכלת משלו ואוכלות בתרומה משום דאין חופה לפסולות. ואם תאמר מדקאמר אוכלות משלו משמע ודאי דבבת ישראל לכהן קא מיירי ולומר דאוכלות מחמתו בביתו של כהן, והאיך אפשר לומר כן שמאכלת דכיון דאין חופה לפסולות ארוסה היא ואינה אוכלת. יש לומר כיון שנכנסה לחופה ודאי נשואה היא ואוכלת. דליכא למגזר תו לא משום דעולא ולא משום סמפון. ומיהו אין לה חופה דמיפסלא, דביאה הוא דפסלה לה והא לא נבעלה. ור' ישמעאל דאמר כל שביאתה מאכילתה חופתה מאכילתה, קא סבר יש חופה לפסולות וכניסת חופה כביאה ונפסלה. גם זה אינו מתקבל, חדא דאם כן מאי קא פשיט רב ששת ממתניתין דסוטה, מהתם ודאי שמעינן דקונה, אלא היכי שמעינן מינה שתהא כבעולה לפוסלה. ועוד קשה לי רמי בר חמא מאי קסבר, אי קסבר דמשום חופה נחתינן לה דרגא, והלכך לר' מאיר דאמר דאפילו באירוסין גרידי לא אכלה כי נכנסה לחופה דמיקרבא טפי לביאה פסולה נחתינן לה דרגא ואפילו נתארמלה לא אכלה, אם כן לר"א ור"ש נמי נימא הכי דכי נכנסה לחופה מיהא ונתקרבה לביאה פסולה כל שהיא משמרת לאותה ביאה מיהא לא תיכול. ואי לר"א ור' שמעון חופה לא פסיל לה כלל אף לר"מ לא תוסיף בה פסול וכל שנתאלמנה תיכול.

ועוד מאי קא דחינן דלמא עד כאן לא קאמר ר' מאיר התם אלא בקדושין דקני לה אבל חופה דלא קני לה לא. דמשמע דרמי בר חמא דמויי קא מדמי חופה לקדושין, ואיהו לא קא משוה להו אלא דכיון דקדושין פסלי לה חופה גומרת בה לפוסלה לעולם. ואם כדברי רבינו תם ז"ל הוה ליה למימר ודלמא עד כאן לא קאמר ר' מאיר התם אלא משום דמשמרת לביאה פסולה אבל הכא דאינה משמרת ולא נבעלה לא.
ועוד דמאי שייכא דהאי פלוגתא בהאי פסקא, לקמן הוה להו לאדכורה בפיסקת נתאלמנו או נתגרשו מן הנשואין פסולות. ועוד דלא הוה להו למימר בכי האי לישנא, אלא הכי הוה להו למימר מן הנשואין פסולות רב אמר לא נשואין נשואין ממש אלא נכנסו לחופה אף על פי שלא נבעלו, ושמואל אמר נשואין נשואין ממש כיון דבפירושא דמתניתין בלחוד הוא דפליגי.
ומסתברא לי דרב ושמואל בכל חופה פסולה פליגי בין בחופה גרידתא בין בחופה שלאחר קדושין, וכ"ע ל"ל דר"ה דאמר חופה קונה, אלא ודאי חופה בעלמא לא קניא דקל וחומר לית לן, והכא בחופה פסולה הוא דפליגי, רב אמר חופה גרידתא פוסלת ואפילו למאן דמכשר באירוסין הכא פסיל כיון שזמנה עצמה לביאה פסולה ונכנסה לחופה לשם כך, דכניסת חופה כביאה כיון דחופה לביאה קיימא, ומדרבנן היא גזרה אטו ביאה. וכל שכן חופה שלאחר קדושין דקניא לגמרי לכל מילי, שפוסלת בבת כהן, וכל שכן שבבת ישראל אינה מאכלת אף על פי שעושה נשואין גמורין. ושמואל אמר חופה גרידתא כיון דבעלמא לא קניא הכי נמי לא פסלה, ואפילו למאן דפסיל באירוסין גרידי התם הוא משום דכיון דקני לה אף היא משמרת לביאה פסולה אבל הכא כיון דלא קני לה מאי משמרת לביאה פסולה איכא וביאה ממש ליכא הכא שתפסל בה. וחופה שלאחר קדושין אף על גב דבעלמא קניא לגמרי כביאה ועושה נשואין גמורין לכל, הכא בפסולות אינה קונה לפי שאין חופה אלא הראויה לביאה, וזו הואיל ואינה ראויה לביאה אלא בפסול אינה חופה ועד שתבעל לו ממש אינה נשואה, אלא ארוסה בעלמא. ורמי בר חמא פליג אדרב ואדשמואל בחופה גרידתא ואוקמה במחלוקת שנויה. ותדע לך דבחופה גרידתא קאמר דהא ר' מאיר ור"א ור"ש לא איפליגו אלא במן האירוסין בלחוד אבל בין הנשואין לא איפליגו כלל. וקסבר רמי בר חמא דחופה גרידתא אינה פוסלת לגמרי כנשואה ולכולי עלמא כרב, אלא פוסלת כאירוסין ודלא כשמואל הואיל ושמרה לביאה פסולה בכניסת חופה כמשמרת לביאה פסולה. ודחינן דלמא עד כאן לא קאמר ר' מאיר אלא בקדושין קני לה ובכל שעה משמרת לביאתו דהא קנויה לו אבל חופה גרידתא כיון דלא קני לה אין זו משמרת לביאתו, ואף על פי ששמרה פעם אחת בשעת כניסה לחופה מכל מקום עכשיו אינה משמרת. ובשלמא לרב שעושה אותה כנשואה ניחא אבל לרמי בר חמא מאי טעמא אי כנשואה היא בין משמרת בין אינה משמרת לא תיכול כמן הנשואין וכרב, ואי לאו כנשואה היא אף כארוסה אינה דטעמא דארוסה משום שמור ביאת פסול וזו אינה משמרת. ואי נמי עד כאן לא קאמרי ר"א ור"ש אלא בקדושין דלא מיקרבא לביאה אבל חופה דמקרבא לביאה הכי נמי דלא אכלה לעולם. אלא איכא לאוקמה יש חופה ואין חופה בפלוגתא וכהני תנאי ובחופה של אחר קדושין דתניא נשאו וכו' כגון שנכנסו לחופה ולא נבעלו וקתני אוכלות משלו ואוכלות בתרומה, אלמא אין חופה דאי יש חופה לא היו אוכלות בתרומה דכל שחופתה חופה ועושה נשואין אינה אוכלת. ואם תאמר אם אין חופה למה אוכלות בתרומה, איכא למימר דאתיא כמשנה ראשונה, ואי נמי כמשנה אחרונה דכיון שנכנסה לרשות הבעל ליכא משום דעולא ולא משום סמפון דהא בדיק לה בחופה. ור' ישמעאל סבר יש חופה וכיון שנכנסה לחופה ונקנית לו לגמרי כנשואה היא לכל ואינה אוכלת כרב. ורב ששת דדייק לה ממתניתין דסוטה מהאי טעמא נמי הוא, דכיון דקרינן בה והביא האיש את אשתו ותחת אישך אלמא נשואה גמורה היא ואף אינה אוכלת לעולם ואף על פי שנתאלמנה דהרי זו כנתאלמנה מן הנשואין כן נראה לי. וכן נראה מדברי רבינו חננאל ז"ל שפירש רב אמר יש חופה לפסולות כגון אלמנה לכהן גדול וכיוצא בה שנכנסו לחופה בלא קדושין ולא נבעלו או בקדושין וחופה ואף על פי שלא נבעלו ע"כ.
גרסינן בתוספתא דמכלתין (פרק י הלכה א) אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט שנכנסה לשם נשואין ולא הספיק לבועלה עד שמת כשרה לכהונה וכשרה לאכול בתרומה בא עליה פסלה מן הכהונה ופסלה מלאכול בתרומה ע"כ. ואתיא כשמואל דאמר אין חופה לפסולות.

היכי דמי אילימא דקני לה כשהיא ארוסה. הא שמעתא כתבתיה בארוכה בפרק קמא דקדושין (כז, ב ד"ה אלא).

הא דאמרינן דכוותה גבי שומרת יבם שבא עליה יבם בבית חמיה שומרת יבם קרית לה. מסתברא דהכי פירושא על כרחין לאו מתרצתא, דנהי דתרצת ארוסה אכתי שומרת יבם א"א לך לתרץ, דבשלא בא עליה יבם א"א לאוקמה דאף לכשתמצא לומר דאפילו לא בא עליה קרינא בה מבלעדי אישך, דשכיבת בעל ראשון לגבי הא כשכיבת היבם משום דמחמת בעל ראשון הקנוה ליבם מן השמים אכתי א"א, דהא לא קרינא בה והביא האיש את אשתו, וכן לא קרינא בה תחת אישך. וכן א"א לאוקמה בשהכניסה לחופה דיבמה אינה מחוסרת חופה. אל על כרחך כשבא עליה יבם בבית חמיה ואם כן האי לאו יבמה היא אלא אשתו מעלייתא לכל הדברים, ואפילו תמצא לומר שבא עליה שלא במתכוין דביאה גרועה היא ואחר כך קנה לה ונסתרה. אפילו הכי אשתו מעלייתא לכל הדברים כדרב, וכי תימא כשמואל דקאמר לא קנה אלא על דברים האמורים בפרשה וכשנפלה מן הארוסין אנן לרב קאמרינן. ותמיהא לי לוקמא כרב וכלישנא בתרא דאמרינן לעיל (יבמות נו, א) דרב מודה במן הארוסין דלא קנה אלא לדברים האמורים בפרשה וכסברא דשמואל ללשנא קמא. ויש לפרש דכיון דאסיקנא לההוא לישנא בקשיא לא בעי לאוקמה בהכי. מיהו אכתי קשיא לי כי מוקמינן לה כשמואל נמי היכי מתרצא. דאכתי כיון דלא קנה אלא לדברים האמורים בפרשה ותמצא לומר דאכתי מקרייא שומרת יבם, אם כן לא קרינא בה תחת אישך ולא והביא האיש את אשתו, ומאי אמרת כגון שקינא לה לאחר שבא עליה בבית חמיה ביאה גרועה דשלא במתכוין ונסתרה ואחר כך הכניסה לחופה הא אין חופה ליבמה. ואם בא עליה אחר כך בביתו ביאה גמורה במתכוין ונעשית אשתו לכל, היאך מים בודקים אותה והא בעינן ונקה האיש מעון. ויש לפרש דאין הכי נמי דהוה ליה לאקשויי הכי אלא דבעדיפא מינה דחי ליה דאנן לרב קאמרינן ורב האמר קנה לכל ואם כן לדידיה לאו מתרצתא היא. אלא דאכתי קשיא לי דאלו בסוטה בריש פרק ארוסה ושומרת יבם (כד, א) איכא כי האי סוגייא ודחינן ואוקמה כשמואל ותו לא אקשי עלה מידי וצריך לי עיון [הוספה מקו"א].

ורבי ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא סבר כרב דיש חופה לפסולת מדקתני כל שביאתה מאכילתה חופה מאכילתה ובבת ישראל מיירי כדפרש"י ז"ל מדקתני מאכילת' וכל שאין ביאתה מאכילת' אין חופה מאכילתה וכמשנה ראשונה ולא דייק לה דחופה פוסלת משום דקתני אין חופתה מאכילתה דדילמא נהי דלא מאכיל' מחמתו מיפסלא אלא כדפרש"י ז"ל מדאוריך כולי האי אשמועי' דחופה חשובה כביא' בין לעשות קנין בין להיות פסולות בתרומה ואפשר דאין מאכילתה פירוש שאין מניחת' לאכול ואיידי דקתני רישא דחופה כשרה מאכילתה תנא סיפא דחופה פסילה אינה מאכילתה:

הדר אתא רב עמרם וסייע לרב ממתני' דסוטה דיש חופה לפסול' ולעשותה כנשואה כשהיא אחר אירוסי' וכיון דכן היא הנותנ' שפוסלתה מן התרומה דהא בהא תליא כדפרישנ' זוהי שיטת התוספות בשם ר"י זכרונו לברכה וכבר הקשו עליו ז"ל הכא משמע מדר' ישמעאל דחופה קניא והיכא נקטיה להדיא דחופה לא קני לה ובמה שכתבנו נתברר דעת רבי' ז"ל ויש בזה שטות אחרו' לר"ת ז"ל ולשא' המפורשי' ז"ל והארכתי בהם במקום אחר וכבר הקשו עליו לשמואל דאמר אין חופה לפסולות אמאי אצטריך קרא למעוטי שלא יטמא בהם לאשתו פסולה פשיט' דכיון דאין לה חופה אינה אשתו שאין נשואין מן התורה בלא חופה וכדמוכח סוגיי' דבסמוך דהויא לה כארוסה שאין כהן מטמא לה ומפני זה היו סבורי' שלא נחלק שמואל אלא לומר שאין חופה לפסולו' מדרבנן אבל מדאורייתא יש חופה. והא דדייק רב עמרם לק' דאם איתא דאין חופה מדרבנן אע"ג דמדאורייתא יש לה חופה לא הוה משקי לה ואין זה מחוור ועוד יש בזה כמה תשובות אחרות יבין אותה המעיין בהלכה. ובעני' קושי' י"ל דאמר לך שמואל דכי מטמא רחמנא היינו משום היא גופא דאין חופה לפסולות והויא ליה כארוסה והיא גופה קמ"ל:

והשתא הדרינן לעיקר שמעתין דאמרינן אמר שמואל ומודה לי אבא בתינוקת פחותה מבת ג' שנים ויום א' הואיל ואין לה ביאה אין לה חופה פרש"י ז"ל דכיון דאין ביאתה פוסלת' מן התרומה דלא חשיבא ביאה כ"ש דאין חופתה פוסלתה:

ואמר רבא אף אנן נמי פי' אף אנן נמי תנינא כדברי שמואל שאין ביאתה פוסלתה וכדתנן דקטנה בת ג' שנים ויום א' אם בא עליה אחד מן הפסולי' פסולה הא פחותה מבת ג' שנים ויום א' לא פסלה והיינו סייעתא דשמואל דאידך דממילא משמע דכיון דאין ביאתה פוסלתה כ"ש שאין חופתה פוסלתה והיינו דאמרי בת ג' שנים ויום א' הוא דמפסלה בביאה וכו'. ובתוס' הקשו על פי' זה דמה סייעתא לשמואל דאין ביאתה פוסלתה דהא פשיטא ומתני' היא בהדיא בסיפא דהא מתני' פחות מהן כנותן אצבע בעין דמי ועוד הא שמואל נמי פשיטא ליה הא לגמרי וכדקאמרי הואיל ואין לו ביאה. וי"ל דמשום דשמואל נקיט לה להדיא אצטריך רבא לברורי דהדין עמ' דפשיטא ליה דהא פשיטא דמתניתין תנן ולא מייתי לה מסיפא דקתני פחות מכן כנותן אצבע בעין דמי משום דדילמא ההיא לענין קנס אונס ומפתה ושאר דברים כגון לעשות זונה ובעולה וכיוצא בה אבל לעולם כשנבעלה לפסול לה בביאה גרועה זו מיהת פסלה קמ"ל דלהכי אוריך תנא כולי האי ברישא ואמר דבת ג' שנים ויום אחד הוא דפסלה אבל הא פחות מכן לא פסלה ובתוספות פי' דעיקר מימרא דרבה היינו דאין חופה משום דאין לה ביאה והא אתא רב לסיועי ממתני' סייעתא מדקתני נשאת לכהן אוכלת בתרומה ואין נשואין בלא חופה וש"מ משום דביאתה ביאה יש לה חופה ונשואין הא פחות' מכן שאין לה ביאה אין לה נשואין וחופ' ולדברי' הא דנקיט רבא בת ג' שנים ויום א' דמפסלה לביאה ומפסלה לחופה וכו' לא מפני שראייתו ממאי דקתני ואם בא עליה א' מן הפסולים פסלה אלא משום דמוכח מדקתני נשאת לכהן כי זו יש לה חופה אבל קטנה פחות מבת ג' שנים ויום א' אין לה חופה הדר אמר לברורי עיקר מילתא דההיא דמפסלא בביאה מפסלא בחופה מפני שחופתה חופה אבל פחותה מכן דלא מפסלה בביאה לא מפסלא בחופה:

האי ארוסה היכי דמיא פי' קס"ד דמתני' או או קתני וכל חדא וחדא חזי לאשקוי וק' תיפוק ליה דכי שטית תחת אישך משמע שנסתר' בנשואין י"ל דה"פ דקרא ואת כי שטית עכשו תחת אישך אלימא דקני לה וכו' ועוד אין האיש מנוקה מעון אין המים בודקי' את אשתו פי' מעון טומאה זו שבא עליה לאחר סתירה ושמעי' מינה שאפי' בא עליה בשוגג אין המים בודקי' את אשתו הואיל וכבר קנא לה והיה לו ליזהר דאי לא לוקמ' כגון שבא עליה בשוגג או שלא באו עליה עדיין עדי סתירה:

ואלא לאו דקני לה כשהיא ארוסה וכנסה לחופה ולא נבעלה פי' וכיון שנסתרה הרי היא פסולה לו וא"כ חופתה חופה לעשות אשתו וקרינן ביה בשעת השקאה תחת אישך דאי ארוסה היא שאין חופתה חופה הא לאו בת אשקויי היא וכו' וא"ת ולוקמ' כגון שקנא לה בעודה ארוסה ונכנסה לחופה ונבעלה ואח"כ נסתר' וי"ל דא"כ היכי קתני שלא שטית ארוסה הא ודאי כל שאין סתירה אין כאן סוטה מן האירוסי' אלא מן הנשואין. ולא שקדמה שכיבת בועל לבעל וא"ת ותיפוק דכיון דביאת בעל מאוחרת שאין האיש מנוקה מעון. וי"ל דאיידי דנקט רישא שקדמה שכיבת בעל לבועל דאיתנהו לתרוייהו נקט ולא שקדמה שכיבת בועל לבעל ולא היתה שם שכיבת בעל כלל אחר בועל ומצינו לשון קדימה אעפ"י שאין אחריו מאוחר כדאמרי' בפ"ק דחולין חידודה קודם לליבונה וכדפי' התם:

שבא עליה ארוסה בבית חמיה פי' הן קודם קנוי הן בין קנוי לסתירה ואחר כך נכנסה לחופה ולא נבעלה ומשקי לא כשהיא נשואה דכוותא גבי שומרת יבם שבא עליה יבם בבית חמיה פי' בע"כ לית לן לאוקמי להכי ולא משום דדומיא דארוסה קתני לה דאדרבה הא כדאי' והא כדאיתא וכי היכי דלא הוו ארוסה ונשוא' בחדא גופ' אלא טעמ' דמילת' משו' דגבי שומר' יבם נמי בעי שתהא קודמת שכבת זרע לבועל ועוד שאם בא עלי' במ' קנא' שתהא אשתו ותהא בת אשקוי. ואם כשבא עליה בבית חמיה קודם לכן שומרת יבם קרית לה ואף על גב דהתם במ' סוטה קרי לה נמי שומרת יבם ומשקו לה נמי אפי' אליבא דרב התם משום דפליגי עליה אי שתיא בכה"ג ואיכא מ"ד דלא שתיא כיון דלא כניסה היינו דקארו לה שומרת יבם כדמוכח נמי התם אבל בהא דהכא כיון דאמרת דשתייא וקניא לגמרי אמאי קרית לה שומרת ייבם והא אשתו מעלייתא היא דהא אמר רב קנה לכל פי' דאפילו תימא דלוקמה כגון שבא עליה ביאת זנות דומיא דארוסה מ"מ קאמר רבי' דאפי' בביאת זנות קנה לכל ליורשה ולהטמא לה ואשתו כנוסה היא וכ"ש אי מוקמת לה בביאה גמורה דאפי' לשמואל קנה ופריק דלעולם בביאת זנות:

ב) וקשה לקמן דמייתי דאמרה אמן שלא סטיתי וכו' ומסיק אלא דקני לה כשהיא ארוסה וכו' וש"מ יש חופה לפסולות ומאי מייתי סייעתא לרב לישני דהתם לאחר קדושין איירי דהא קאמר שלא שטיתי ארוסה וי"ל דמ"מ מייתי שפיר דכיון דמשום החופה עם הקדושין החופה חזקה כ"כ שתהא נקראת אשתו לענין שתשתה וקרינא בה והביא האיש את אשתו וגם היא חזקה כ"כ שיצאת מדין ארוסה שהיא בסקילה ונידונת בחנק א"כ חופה בלא קדושין נמי תועיל מיהא לפסול מתרומה דבי נשא ונראה לר"י דלרב אע"ג דיש חופה לפסולות מ"מ אינו מטמא לה כדאמרינן מטמא הוא לאשתו כשרה ואינו מטמא לאשתו פסולה ומספקא ליה לר"י אם אינו יורשה. ונראה דכיון דאינו מטמא לה כדפרישית א"כ לא יירשנה דאם היה יורשה היה מטמא לה כיון דקריי' ולא ענו לה דהויא כמת מצוה דהכי אמרינן לקמן פ' האשה רבה גבי קטנה כיון דלא ירתי לה אחיה הוי קריא ולא ענו לה והויא כמת מצוה ולא נהירא דא"כ כ"ג ונזיר יטמאו לאחיהם כשמתו בלא בנים דאז ליכא דירית להו רק הם והוי מת מצוה כדפרישית וזה לא מצינו בכל התלמוד ונ"ל דדוקא היכא שהבעל ירית לה שלא כדין כגון לקמן גבי קטנה שאין לבעל בה קדושין רק מדרבנן א"כ כיון שהוא יורשה ואין קרוביה יורשין אותה קריא ולא ענו לה והויא מת מצוה אבל היכא דבדין אית ליה אין זה מת מצוה שאינם מקפידים וקרייא שפיר וענו לה כיון שאין מפסידים שום דבר מדינם. וא"ת הכא נמי שלא כדין ירית לה דהא ירושת הבעל דרבנן וי"ל דכיון שאין זאת האשה חלוקה מאחרות שהרי כל העולם הורגלו לירש נשותיהם אע"ג דאינן אלא מדרבנן נראה לקרובים שיורשה בדין ושפיר ענו לה קרוביה ולא הויא מת מצוה אבל בקטנה הכל יודעים כי קדושיה אינם כלום רק מפני שמא נהגו בה מנהג הפקר וא"כ לא ענו לה כיון דלא ירתי לה:

אמן שלא שטיתי ארוסה ונשואה וכו' האי ארוסה היכי דמי אלימא שקינא לה כשהיא ארוסה ואסתתרה וקא משקה לה כשהיא ארוסה ו השתא ארוסה ונשואה בחד שבועה מפיק א) דאיירי דנקט איידי הקנוי בארוסים וההשקאה בנשואים והשתא לא הוי דומיא דסיפא אמן מאיש זה אמן מאיש אחר דמיירי בתרתי ולמסקנא ניחא שפיר דמוקמי' לה ע"י גלגול והוי ארוסה ונשואה בתרתי:

תוד"ה דהני תנאי דת"ק סבר כו' וי"ל דלצדדין קתני אוכלת משלו לאחר מיתה ואוכלת בתרומה מחיים עכ"ל יש לדקדק דהכא אמרינן דאע"ג דאינה אוכלת משלו מחיים משום דבעמוד והוצא קאי כו' מ"מ אוכלת בתרומה מחיים בשבילו ולעיל במתני' הקשה הר"מ כהן בפשיטות לפרש"י דכיון דאינה אוכלת משלו משום דבעמוד והוצא קאי אינה אוכלת נמי בתרומה וי"ל דלעיל אין טעם להאכילה אלא משום הגעת זמן כמשנה ראשונה (ב) מסברא אית לן למימר כיון דאינה אוכלת משלו משום דבעמוד והוצא כו' אינה אוכלת נמי בתרומה בשבילו אבל הכא כיון דנכנסה לחופה איכא טעמא אחרינא דאוכלת בתרומה דהא ליכא למיחש כלל לסימפון ולמזיגת הכוס כמ"ש התוספות וא"נ דאינה אוכלת משלו משום דבעמוד והוצא קאי כו' מ"מ אוכלת בתרומה ודו"ק:

בד"ה דכוותה גבי שומרת יבם כו' דכרבי יאשיה אתיא מתניתא דשלא שטיתי שומרת כו' עכ"ל קושטא דמלתא קמפרשי דלרבי יאשיה שומרת יבם בת משתיא היא ואין אנו צריכין לפרש בשומרת יבם כפרש"י דמיירי נמי בנכנסה לחופה ולא נבעלה ועוד דנראה להם דחופה לא שייכא ביבמה כפרש"י בל"א ורש"י דמפרש בשומרת יבם נמי דמיירי בנכנסה לחופה ולא נבעלה צ"ל דסבירא ליה דסוגיא דהכא אתיא אליבא דרבי יונתן דסבר התם דאפילו בבא עליה בבית חמיה לא שתיא הכא כיון דנכנסה לחופה שתיא דלא מקריא שומרת יבם ואע"ג דחופה לא שייכא ביבמה היינו קודם ביאה אבל הכא דכבר בא עליה בבית חמיה קניה כארוסה ושייך שפיר בה חופה וכן צ"ל ללשון שני שפרש"י דקשיא ליה נמי הא לאו בת אשקויי ומוקים לה כגון שבא עליה היינו אליבא דרבי יונתן וכגון שנכנסה נמי לחופה אחר כך ואע"ג דללשון שני פרש"י דלא שייכא חופה היינו קודם ביאה אבל לאחר ביאה שפיר שייכא חופה תדע דהא כי בעי לאוקמי ללשון שני כגון שבא עליה וכשמואל הא אכתי לאו בת אשקייי היא דשומרת יבם אקריא אליבא דשמואל דהא לא קנה אותה אלא לדברים האמורים בפרשה ולא קנה אותה ליורשה וליטמא ולהפר נדריה ולא עדיפא היא מארוסה דאף אם בא עליה כבר בבית אביה לא מקריא תחת אישך עד שנכנסה לחופה אלא ע"כ דה"נ בשומרת יבם כדמוקי לה בבא עליה וכשמואל מיירי בנכנסה לחופה אח"כ דלאחר ביאה שייכא שפיר חופה ביבמה זהו הנראה לנו ליישב פרש"י אך קשה לן ללשון שני למסקנא דמוקי לה בעבד בה מאמר מאי פריך א"ה היינו ארוסה דמאי שייכא שומרת יבם לארוסה דהא לאו בגוונא חדא קאיירי דארוסה מיירי בבא עליה בבית אביה ונסתרה ואחר כך נכנסה לחופה ולא נבעלה ושומרת יבם לא מיירי כלל בבא עליה (ג) ולא בנכנסה לחופה אלא בנסתרה ואח"כ עבד בה מאמר וצ"ע:

[גמרא אמר רמי בר חמא משכחת לה כגון שבא עליה ארוסה וכו' וק"ק לפ"ז מנ"ל להביא ראיה ממתניתין דיש חופה דלמא דוקא כשבא עליה מקודם יש חופה ג"כ לאפוקי בלא בא עליה אין חופה ויש ליישב ויתיישב ג"כ מה שאמר ותסברא דהא מיתרצא היא וכו' מבלעדי אישך וכו' לפ"ז הלא גם משנה דארוסה ושומרת יבם לא מיתרצא דאמאי ארוסה לא שותת הא אפי' נשואה כשלא בא עליה לא שותת כיון דאין קדמה שכיבת בעל וד"וק]:

בפרש"י בד"ה אין חופתה כו' חופה פסולה אינה מאכלת וה"ה ביאה כו' עכ"ל מלת ביאה בפרש"י שלפנינו הוא ט"ס דהא לא בעי למילף ביאה מחופה אלא חופה מביאה ובפי' ישן אינו וק"ל:

בתד"ה דהני תנאי כו' וא"ת לת"ק כיון דאין חופה כו' אמאי אוכלות משלו כו' עכ"ל זו הקושיא לב' הפרושים דגם לפירוש דמיירי בבת כהן קשה אמאי אוכלת משלו אך מה שכתבו בתר הכי ואוכלת בתרומה כו' דליכא למיחש למזיגת כוס כו' לא הוצרכו לומר כן רק לפירוש דמיירי גם בבת ישראל ומה שיש לדקדק עוד בדבריהם דהכא כבר כתבנו במ"ק לעיל בד"ה מן הארוסין כו' במתניתין וע"ש וק"ל:

ד"ה דהני תנאי וכו' עד וי"ל דלצדדין קתני אוכלת משלו לאחר מיתה וכו'. פי' דמחיים אינה אוכלת משלו דאין לה מזונות כיון דלא תתעכב אצלו ויגרשה אבל אם מת ולא גירשה יש לה מזונות כל ימי אלמנותה בתנאי כתובה כשאר אלמנה דהכא ליכא למיגזר דלמא תתעכב אצלו ואוכלת בתרומה מחיים וצ"ל הא דקאמר ואוכלת בתרומה אינו ר"ל מתרומה שלו דהא אין לה מזונות מחיים אלא ר"ל דמותרת לאכול בתרומה בין דידיה בין דאחריני:

רש"י בד"ה אין חופתה כו' כביאתה כצ"ל:

בד"ה ומי בדקה כו' נטמאה ושמע מינה כו' הד"א:

תד"ה שומרת יבם. וכן מאיש אחר דכתיב מבלעדי אישך. ובקדושין כתבו מתחת אישך וזה יותר נכון כי בסוטה (כד ב) דרשינן מבלעדי אישך לקדמה שכיבת בעל לבועל ועי' בפי' הרמב"ן עה"ת:

תד"ה אלא. דמרבה מאיש איש קינוי דאירוסין. ע"ש בריש ארוסה דמואמרת אליהם מרבינן לה ועי' רש"י שם שכ' ול"ג איש איש כו' מכלל דאיכא דגרסי הכי וכן היו גורסין התוס' דהכא אכן שם (כו) בתד"ה ואמרת כתבו תימה והא כו' לרבות הארוסה:

תד"ה דכוותה. דכר' יאשיה אתיא מתניתין. כצ"ל:

גמרא אלא דקני לה כשהיא ארוסה ואיסתתר ונכנסה לחופה ולא נבעלה (ומנוקה האיש מעון דהא לא בא עליה אחר שנסתרה ושפיר בדקי לה מיא על זנות דאירוסין ושמע מיניה יש חופה לפסולות).
מכאן קשיא לי על הסוברים דבבעולה ליכא חופה כלל ורק ביאה גומר בה, א"כ הכא מ"מ לא הוי חופה כיון דהיא בעולה.
מיהו אין להקשות כיון דפלוגתא דרב ושמואל (אם יש חופה לפסולות) קאי על מתניתין וקתני אלמנה לכה"ג, די"ל דהיינו באלמנה מן האירוסין, (וכ"כ בשער המלך בקונטרס חופת חתנים) אבל הא דכתיבנא קשיא ליה, (אב"ה עי' מ"ש לקמן בכתובות דף מה ע"א):

מי בדקי לה מיא והתניא ונקה האיש מעון וכו' מכאן הביא ראיה הרב הגדול מהר"י רוזאניס בס' הנורא משנה למלך פ"ב דסוטה דין ח' דאפי' עשה תשובה לא מהני ולא קרינן ביה מנוקה מעון ואני בעניי הארכתי בענין זה בהגהותי שם. ושם רמזתי דברי הרב מהר"ם יצחקי בס' אור יקרות בחידושיו על הרמב"ם דמוכח מדבריו דפשיטא ליה טובא דתשובה מהני ע"ש: [ושם כתבתי דהעיקר כסברת הרב מש"ל וטעמו ונימוקו עמו ע"ש באורך]:

תוס' ד"ה ונקה האיש וא"ת ונוקמא כשבא עליה בשוגג וכו' הרב מש"ל שם נסתפק היכא דבא ביאה אסורה בשוגג מהו והביא ראיות לזה. ושוב הביא דברי התוס' הללו ע"ש באריכות ואני השפל בהגהותי דקדקתי על הרב ז"ל דלפום ריהטא הדבר מפורש בירושלמי פ"ק דסוטה הלכה ג' דקאמר כאן ביודע כאן בשאינו יודע והארכתי קצת בזה ע"ש. ואפילו תימא דמגמרין משמע איפכא מ"מ הו"ל להרב ז"ל להביאו. ועתה נדפסו חידושי הריטב"א למכילתין וראיתי שכתב בפשיטות בסוגיין ושמעי' מינה שאפי' בא עליה בשוגג אין המים בודקין את אשתו הואיל וכבר קנא לה והי"ל ליזהר וכו' ע"ש ויש להעיר קצת דהו"ל להזכיר הירוש' הנז' ודוק הטב:

לרבי מאיר דאמר קידושין פסלי. חופה בלא קידושין נמי פסלה: חופה. אינה קונה בלא כסף או שטר או קידושי ביאה כדאיתא בפ''ק דקדושין (דף ה:): נישאו. לכהן זו וזו ומאי זו וזו כשרות ופסולות: מכלל דנישאו ממש. בבעילה בתמיה וכי ביאה בפסולה מי איכא למ''ד דלא פסלה מתרומה דבי נשא אלא פירושי קא מפרש נישאו כיצד כגון שנכנסו לחופה ולא נבעלו: אוכלות משלו כו'. דחופה לא פסלה: אין חופתה מאכילתה. אם בת ישראל היא ואליבא דמשנה אחרונה דתנן (כתובות דף נז.) ב''ד של אחריהם אמרו אין האשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה ואמר ר' ישמעאל חופה פסולה אינה מאכלת וה''ה ביאה מדמקיש חופה לביאה משמע דאם בת כהן היא חופה פוסלתה כביאתה: ממתני'. דמסכת סוטה: אמן. אמן תרי זימני לרבות כל הני: שומרת יבם וכנוסה. כלומר ואם היתה יבמתו וכנסה היבם משקה אותה ומשביעה אף על סתירה שנסתרה בעודה שומרת יבם ומים בודקין אותה על שתיהן דהא אי זנאי בעודה שומרת יבם אסורה עליו וכר' עקיבא מוקמינן לה במסכת סוטה (דף יח:) דאמר אין קידושין תופסין בחייבי לאוין דמשוי לה יבמה לשוק כאשת איש וכי היכי דאשת איש מיתסרא אגברא בזנות שומרת יבם נמי מיתסרא איבמה וכיון דמיתסרא עליה בת קינוי היא: דקני לה. קינא לה והתרה בה אל תסתרי עם איש פלוני: לא שותות. דבעינן תחת אישך: ולא נוטלות כתובה. אם קינא לה ונסתרה שהיא גרמה לאסור את עצמה עליו: אלא דקני לה כשהיא ארוסה וקא איסתתרה. באירוסיה ונשאה ומשקה לה: ומי בדקי לה. והתניא כו': מנוקה מעון. שלא בא עליה לאחר שנסתרה שהתורה אסרה עליו דכתיב (במדבר ה) והיא נטמאה: וש''מ. מדמשקה לה יש חופה לפסולות וקרינן ביה תחת אישך דקני לה חופה ואף על גב דלא חזיא לביאה דהא אסורה לו משנסתרה: אמר רבא. ותסברא דהא מתני' מתרצתא היא והא כי אתא כו': שבא עליה ארוסה בבית אביה. קודם סתירה ולעולם מתרצתא היא: ופרכינן דכוותה גבי שומרת יבם שבא עליה. לשם זנות בבית חמיה באלמנותה והדר קינא לה ואיסתתרה והכניסה לחופה ולא נבעלה ומשקה לה ומשביעה שלא שטית בסתירה הראשונה:

דהני תנאי. דתנא קמא סבר אוכלות משלו ואוכלות בתרומה דאין חופה פוסלתה מלאכול בתרומה דאין חופה לפסולות ורבי ישמעאל סבר דיש חופה דקאמר כל שאין ביאתה מאכילתה חופה נמי פוסלתה מן התרומה אפילו היא בת כהן דאי בבת ישראל קאמר דאין חופה מאכילתה בהא לא הוה פליג תנא קמא לפי מה שפירשתי דמתני' איירי בבת כהן ולפי מה שפי' בקונטרס דבבת ישראל נמי פליגי דאכלה לרבי אלעזר ורבי שמעון בהגעת הזמן אפילו היא פסולה יש לפרש כאן שמדקדק מדמקשינן חופה לביאה כדפי' בקונטרס דמשמע . שאותה חופה כביאה וא''ת לת''ק כיון דאין חופה לפסולות אמאי אוכלות משלו וי''ל דלא גרע מהגעת זמן ואוכלות בתרומה כיון דנכנסה לחופה דליכא למיחש למזיגת כוס ולסימפון ואם תאמר דאכתי פסולות אמאי אוכלות משלו בעמוד והוצא קאי מזוני אית לה כדאמרינן בריש יש מותרות (לקמן פה.) וי''ל דלצדדין קתני אוכלות משלו לאחר מיתה ואוכלות בתרומה מחיים: שומרת יבם וכנוסה. וא''ת היאך מתנה על זנות דיבמה הא תנן (סוטה דף יח:) כל שאילו תיבעל ולא תהא אסורה לו לא היה מתנה עמה וי''ל דהכא נמי נאסרה כדרב המנונא דאמר שומרת יבם שזינתה אסורה ליבמה ובפ' שני דסוטה (דף יח: ושם) מייתי מינה סייעתא לרב המנונא ודחי הא מני ר' עקיבא היא דאמר אין קידושין תופסין בחייבי לאוין וא''ת והיכי מפיק כולהו מחד אמן יתירא אמן על האלה אמן על השבועה אמן אם מאיש זה אמן אם מאיש אחר וארוסה ונשואה ושומרת יבם וכנוסה וי''ל דחד אמן קאי אכל מה דכתיב בפרשה ואלה ושבועה כתיב בהדיא וכן מאיש אחר דכתיב מבלעדי אישך ואמן יתירא לשומרת יבם וארוסה קאתי: אלא דקני לה כשהיא ארוסה ומשקה לה כשהיא נשואה. דהשתא לא ממעטינן מתחת אישך כיון דהשתא בשעת השקאה היא תחת בעלה וא''ת ומנלן דקרא משמע שהסתירה היא כשהיא נשואה דטומאה תחת אישך כתיב וי''ל דכי היכי דמרבה מאיש איש קינוי דאירוסין בריש ארוסה (סוטה כד. ושם) ה''נ נרבה סתירה: ונקה האיש מעון. וא''ת ונוקמה כגון שבא עליה בשוגג וכשבא עליה לא ידע עדיין שנסתרה דכי האי גוונא חשיב מנוקה מעון דהא כי מוקי לה ע''י גלגול לא חשיב אין מנוקה מעון אם זינתה באירוסין וי''ל דהכא כיון דבשעת השקאה יודע שבא עליה באיסור אפילו בא עליה שוגג לא חשיב מנוקה מעון אבל על ידי גלגול שאינו יודע בשעת השקאה מנוקה מעון קרינן ביה: דכוותה גבי שומרת יבם כו'. פי' בקונטרס בלישנא אחרינא דמוקי לה הכי כי היכי דלא תיקשי שומרת יבם בת משתיא היא אבל משום קדמה שכיבת בעל לבועל לא פריך דמה שקדמה שכיבת המת כשכיבת בעל היא ולשון דכוותה לא משמע הכי דמשמע דמאותו הטעם שאנו מעמידים דארוסה בבא עליה ארוסה בבית אביה דהיינו מטעם דבעינן שתקדים שכיבת בעל יש לנו להעמיד בשומרת יבם בבית חמיה ועוד דבריש פרק ארוסה (סוטה כד: ושם) קאמר בהדיא דכוותה שומרת יבם כו' אקושיא דקדמה שכיבת בעל לבועל דקאמר טעמא דכתיבי הני קראי הא לאו הכי הוה אמינא ארוסה שותה והא כי אתא כו' ולא שקדמה שכיבת בועל לבעל אמר רמי בר חמא משכחת לה כגון שבא עליה ארוס בבית אביה ודכוותה גבי שומרת יבם כו' ונראה לר''י כפירוש ראשון שבקונטרס דמטעם שתקדום שכיבת בעל קאמר דכוותה בשומרת יבם שבא עליה יבם בבית חמיה דכרבי יאשיה אתיא מתניתא דשלא שטיתי שומרת יבם וכנוסה דלדידיה שומרת יבם בת משתיא היא כדיליף התם ולא צריך לאוקמא כשבא עליה יבם בבית חמיה אלא משום דליקדום שכיבת בעל דלרבי יונתן דפליג עליה התם אפילו בא עליה יבם בבית חמיה לא שתיא כדאמרינן התם ומוקי כוותיה ההיא דארוסה ושומרת יבם לא שותות כו' וא''ת וכיון דהני מתני' פליגי אהדדי א''כ מאי פריך לעיל אלא דקינא לה ומשקה לה כשהיא ארוסה והתנן ארוסה ושומרת יבם כו' ויש לומר דלא פליגי רבי יאשיה ורבי יונתן אלא בשומרת יבם אבל בארוסה ליכא מאן דפליג:

יבמות נח ע"א