יבמות נז ע"א

יבמות נז ע"א - Steinsaltz

this one may also partake of teruma until that time. The Gemara refutes this argument: From where do we know that this is correct? Perhaps Rabbi Elazar and Rabbi Shimon stated their opinion there only with regard to a priest whose status can entitle her to partake of teruma in another case, but here, in the case of a priest with crushed testicles, whose status cannot entitle her to partake of teruma in another case, as it is forbidden for him to marry a woman who was born Jewish, no, they did not state their opinion.

And if you say that here too, his status can at least entitle his wife to partake of teruma if he marries the daughter of converts, wasn’t it already raised as a dilemma by Rabbi Yoḥanan before Rabbi Oshaya whether the daughter of converts who married a priest with crushed testicles may partake of teruma, and he was unable to resolve it for him? Therefore, there is a difference between a priest with crushed testicles and other priests who betroth women who are disqualified by their intercourse.

It was stated that Abaye said: Women betrothed to a priest with crushed testicles may eat teruma since his status entitles his wife to partake of teruma in a case where he has not known her. If a priest was properly married and then his testicles became crushed, as long as he has not known his wife, i.e., engaged in intercourse with her, after that point in time, she may continue partaking of teruma as his wife.

Rava said she may continue to partake of teruma for a different reason: She may eat teruma since the status of this priest entitles his Canaanite slaves and maidservants to partake of teruma. Because he has the power to enable others to partake of teruma, the case of a woman betrothed to a priest with crushed testicles is comparable to the cases in the mishna, and Rabbi Elazar and Rabbi Shimon would permit the woman to partake of teruma.

The Gemara clarifies the two opinions. Abaye did not say in accordance with the opinion of Rava because he claims that we derive the halakhot related to the acquisition of marriage from the acquisition of marriage, and we do not derive the halakhot related to the acquisition of marriage from the acquisition of slaves.

And Rava did not state his opinion in accordance with the opinion of Abaye, as he maintains that it is different there, as she had already partaken of teruma before her husband’s testicles were crushed and therefore she may continue to partake of it. And Abaye would respond that we do not say that the case is different because she had already partaken of teruma, as, if you do not say so, the daughter of an Israelite who was married to a priest who died childless should be allowed to partake of teruma, as she had already partaken of teruma while her husband was alive. And Rava replies that there is no comparison between the two cases: There, his acquisition lapses upon his death; here, his acquisition does not lapse, as she is still his wife.

§ The Gemara earlier mentioned a question that Rabbi Yoḥanan posed to Rabbi Oshaya, and it now turns its attention to that matter itself. Rabbi Yoḥanan raised a dilemma before Rabbi Oshaya: With regard to a priest with crushed testicles or with other wounds to his genitals who married the daughter of converts, what is the halakha concerning whether his status entitles her to partake of teruma? Rabbi Oshaya was silent and said nothing to him. Eventually another great man came and raised a different dilemma before Rabbi Oshaya, and he resolved his question. And who was this great man? Reish Lakish. Rabbi Yehuda Nesia said to Rabbi Oshaya: Is Rabbi Yoḥanan not a great man? Why didn’t you address his dilemma? Rabbi Oshaya said to him: I did not respond because he raised a dilemma before me that has no resolution.

The Gemara explains: According to whom did he raise his dilemma? If it was in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, then, whether the priest with crushed testicles retains his priestly sanctity or whether he does not retain his priestly sanctity and may marry women forbidden to priests, she may not partake of teruma. The reasoning is as follows: If he retains his priestly sanctity she may not partake of teruma, as the Master said: The status of the daughter of a male convert is like that of the daughter of a male ḥalal. They are both prohibited from marrying a priest, and therefore even if they marry a priest, it is prohibited for them to eat teruma.

Even if he does not retain his priestly sanctity she may not eat, as we say that according to Rabbi Yehuda, the congregation of converts is called the congregation of the Lord. Therefore, when the Torah renders it prohibited for a man with crushed testicles to marry into the congregation of the Lord (see Deuteronomy 23:2), it renders it prohibited for him to marry converts.

And if he raised his dilemma in accordance with the opinion of Rabbi Yosei, then, whether he retains his priestly sanctity or whether he does not retain his priestly sanctity, she may partake of teruma. If he retains his sanctity she may partake, as Rabbi Yosei said: Even if a convert married a convert, his daughter is fit for marrying into the priesthood. If he does not retain his sanctity she may partake, as Rabbi Yosei said: The congregation of converts is not called the congregation of the Lord, and therefore even those forbidden from entering the congregation may marry converts. Consequently, it is certainly permitted for the priest with crushed testicles to marry the daughter of converts.

Rather, Rabbi Yoḥanan raised his dilemma in accordance with the opinion of this tanna, as we learned in a mishna (Bikkurim 1:5) that Rabbi Eliezer ben Ya’akov says: A woman who is the daughter of converts may not marry into the priesthood unless her mother was Jewish from birth.

And his dilemma was as follows: Is the reason she may marry a priest if her mother was Jewish from birth that fitness to marry a priest has been added to her, but she is not considered a member of the congregation of the Lord and may therefore marry a man with crushed testicles? If so, since she may marry a priest, she may partake of teruma once she does so. Or perhaps sanctity has been added to her and she is considered a member of the congregation of the Lord. Consequently, she may not marry a man with crushed testicles, and if she does, she may not partake of teruma even if he is a priest.

The Gemara suggests an answer to this dilemma. Come and hear: When Rabbi Aḥa bar Ḥinnana came from the south, he came and brought this baraita in hand: From where is it derived that a priest with crushed testicles or with other wounds to his genitals who married the daughter of converts entitles her to partake of teruma? As it is stated: “But if a priest buys any soul, the purchase of his money, he may eat of it” (Leviticus 22:11). In this context, a wife is also considered his monetary acquisition, and therefore she may partake of teruma.

The Gemara analyzes this source: According to whom is this baraita stated? If we say it is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, didn’t he say that whether this priest retains his sanctity or whether he does not retain his sanctity, she may not partake of teruma? And if it is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei, why do I need a special verse to teach this halakha? Didn’t he say that whether he retains his sanctity or whether he does not retain his sanctity, she may partake of teruma? Rather, is it not in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer ben Ya’akov? And you can learn from this baraita that fitness was added to her, and therefore she may partake of teruma. The Gemara concludes: Indeed, learn from this that it is so.

§ The Gemara cites a dispute with regard to an issue related to the previous discussion. It was stated that the amora’im disagreed about the following question. Rav said:

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף נז - א

הא נמי אכלה. ^[1]

ומקשה הגמרא: ממאי, מנין לו לרבי אושעיא לומר שאפילו כהן פצוע דכא, שהוא כהן פסול, הרי הוא מאכיל את אשתו, לדעת רבי אלעזר ורבי שמעון?!

דילמא, אולי, עד כאן לא קאמרי רבי אלעזר ורבי שמעון התם, שאף אלמנה או גרושה הנישאת לכהן בעלה מאכיל אותה בתרומה -

אלא משום דיש לו - לבעלה, שהוא כהן כשר - כח להאכיל במקום אחר, אילו היה נושא אשה כשירה.

אבל הכא, בפצוע דכא, דהוא כהן פסול, ואין לו להאכיל במקום אחר, הרי כיון שכל אשה שישא יהיו קידושי עבירה, יש לומר שהוא לא מאכיל בתרומה! ^[2]

וכי תימא, שמא תאמר, כי הכא נמי - בפצוע דכא כהן - יש לו להאכיל במקום אחר, וכגון שישא בת גרים, שפצוע דכא מותר בה היות ו"קהל גרים לא איקרי קהל", ואין הם בכלל "לא יבוא פצוע דכא בקהל ה'" ^[3] -

אי אפשר לומר כן. כי:

הא מיבעיא בעי לה רבי יוחנן מרבי אושעיא - שהוא בעל שמועתנו - האם אכן כהן פצוע דכא מאכיל בת גרים בתרומה.

ומשום שיש לומר, כי אף על גב שקהל גרים לא איקרי קהל, מכל מקום, אם בא עליה, פסלה, משום שכהן אסור בבת גרים [ולקמן מאריכה הגמרא בביאור הספק].

ולא פשיט ליה רבי אושעיא לרבי יוחנן את ספיקו משום שלא ידע לפושטו [וכמבואר בהמשך הסוגיא].

ונמצא, שכהן פצוע דכא שקידש בת גרים - ספק קידושי עבירה הן. ושוב יקשה, מנין לו לרבי אושעיא גופיה, לומר בפשיטות, שכהן פצוע דכא שקידש בת ישראל הרי זו אוכלת בתרומה לדעת רבי אלעזר ורבי שמעון, והרי כהן זה ספק אם הוא מאכיל במקום אחר!

איתמר, לפרש הטעם שכהן פצוע דכא מאכיל את בת ישראל בתרומה, לדעת רבי אלעזר ורבי שמעון:

אביי אמר: הואיל וכהן פצוע דכא מאכילה לתרומה אפילו בבת ישראל, כשנשאה קודם שהיה פצוע דכא, והתחיל להאכילה, ואחר כך נעשה פצוע דכא, באופן שלא ידעה, שלא בא עליה לאחר שנעשה פצוע דכא [כמו "בתולה, ואיש לא ידעה". בראשית כד טז].

כי אם בא עליה, הוא עשאה חללה, ואינה יכולה לאכול בתרומה.

שבאופן הזה, שנינו בהדיא בתחילת פרק הערל שהוא מאכילה בתרומה.

ואילו רבא אמר: הואיל ופצוע דכא מאכילה לתרומה בעבדיו ושפחותיו הכנענים!

שכהן זה, מאכיל תרומה במקום אחר, שלא על ידי אישות, אלא הוא מאכיל את עבדיו ושפחותיו הכנענים.

וכל כהן שמאכיל באופן כל שהוא, אין ללומדו מישראל, שאינו מאכיל כלל.

ועתה מבארת הגמרא במה נחלקו אביי ורבא:

אביי לא אמר כרבא, שפירש היות והוא מאכיל במקום אחר בכך שהוא מאכיל את עבדיו, ולכן הוא מאכיל אף את אשתו, כי:

רק קנין דאישות מקנין דאישות - ילפינן.

ולא ילפינן קנין דאישות שמאכיל אדם את אשתו מקנין דעבדים.

ואילו רבא לא אמר כאביי, שפירש את הטעם היות שהוא מאכילה בתרומה במקום אחר, כשנעשה פצוע דכא אחר שנשאה, ואכלה כבר בתרומה, כי:

שאני התם, שכבר אכלה האשה בתרומה לפני שנפצע, ואין להמשך אכילתה בתרומה חשיבות של "מאכילה במקום אחר" כדי שיוכל גם פצוע דכא להאכיל את אשתו.

ומבארת הגמרא, שאביי אינו מקבל את חילוקו של רבא:

ואביי סבר, כי את החילוק "שאני התם, שכבר אכלה" - לא אמרינן. ^[4]

ומוכיח אביי את דבריו: דאי לא תימא הכי, שאם לא תאמר כדברי, אלא כדברי רבא, שאין חשיבות של "מאכיל במקום אחר" לגבי המשך אכילתה של אשת כהן פצוע דכא לאחר שנפצע, היות שהיא "כבר אכלה", כי העובדה "שכבר אכלה" מחייבת את המשך האכילה גם אם לענין התחלת אכילה אין הוא מועיל [ולכן אינו נחשב "מאכילה במקום אחר"], תיקשי לרבא:

וכי בת ישראל, שניסת לכהן, ומית [מת בעלה הכהן], תיכול, תמשיך לאכול בתרומה כיון "שכבר אכלה"!?

ומסבירה עתה הגמרא את טעמו של רבא:

ורבא, שטען על דברי אביי "שאני התם, שכבר אכלה", יאמר לך:

התם, כשמת הבעל, הרי כבר פקע קניניה של הבעל באשתו, ולפיכך אין מועיל מה שכבר אכלה בשעה שהיה לו בה קנין.

אבל הכא, בכהן שנעשה פצוע דכא, הרי לא פקע קניניה, והיא ממשיכה לאכול מחמת היותה קנינו של כהן, שהתחיל להאכילה לפני שנעשה פצוע דכא.

ולכן, אין להחשיב את האכלתו לאשתו בתרומה כמי שמאכיל במקום אחר, כי שאני הכא, שכבר אכלה מכוחו קודם לכן! ^[5]

גופא: בעא מיניה רבי יוחנן מרבי אושעיא:

פצוע דכא כהן שנשא בת גרים - מהו שיאכילנה בתרומה?

אישתיק רב אושעיא ולא אמר ליה ולא מידי [לא ענהו דבר].

וקא סלקא דעתין, שרבי אושעיא לא רצה להתיחס לשאלתו של רבי יוחנן.

לסוף [לאחר מכן], אתא גברא רבה אחרינא, ובעא מיניה מרבי אושעיא מילתא אחריתא, ופשט ליה רבי אושעיא [הגיע אדם גדול אחר ושאל שאלה אחרת מרבי אושעיא, ופשט לו רבי אושעיא את שאלתו].

ומנו [מי הוא אותו אדם גדול]? ריש לקיש!

אמר, תמה ליה רבי יהודה נשיאה לרבי אושעיא: אטו האם רבי יוחנן לאו גברא רבה הוא [אינו אדם גדול]? ומדוע לא התיחסת לשאלתו כמו שהתייחסת לשאלתו של ריש לקיש?! ^[6]

אמר ליה רבי אושעיא לרבי יהודה נשיאה: זה שלא עניתי לרבי יוחנן, אין זה מפני שלא רציתי להתייחס אליו.

אלא, משום דקבעי מינאי מילתא דלית ליה פתרי [שאל אותי שאלה שאין לי מענה עליה], ולכן שתקתי.

ואף על פי שרבי אושעיא לא פשט את שאלתו של רבי יוחנן, פושטת הגמרא את ספיקו של רבי יוחנן.

ותחילה מבארת הגמרא את ספיקו של רבי יוחנן: ^[7]

הקדמה:

בשני ענינים נחלקו רבי יהודה ורבי יוסי: האחד, האם הפסולים לבוא בקהל - כגון פצוע דכא או ממזר, שאסרה אותם התורה לבוא ב"קהל ה'" - אם הם נאסרו בגרים?

לדעת רבי יהודה, קהל גרים איקרי "קהל", ואסור שיבואו בהם פסולי קהל.

ואילו רבי יוסי סובר שקהל גרים לא איקרי "קהל", והם מותרים בפסולי קהל.

והשני, האם בת גר זכר מותרת לכהן?

לדעת רבי יהודה, בת גר זכר הרי היא כבת חלל זכר [והיא נלמדת בקל וחומר מחללה, בקידושין עח א], והיא אסורה לכהונה כמותה.

ואילו לדעת רבי יוסי, בת גר זכר מותרת לכהונה.

ואילו שיטת רבי אליעזר בן יעקב היא שיטה ממוצעת ביניהם:

קהל גרים - לא איקרי קהל, כדעת רב יוסי.

אבל בת גרים - אסורה לכהונה, כדעת רבי יהודה. ^[8] כהן פצוע דכא הבא לישא בת גרים, יש לדון לאוסרו, משתי סיבות:

האחת, היות שהוא פצוע דכא, שאסור לבוא בקהל. ובנקודה זאת באנו למחלוקת התנאים האם "קהל גרים איקרי קהל".

השניה, היות שהוא כהן הבא לישא בת גרים. ובנקודה הזאת באנו למחלוקת התנאים השניה, האם בת גרים מותרת לכהן.

פצוע דכא כהן שנשא בת גרים, ובא עליה:

אם קהל גרים נקרא קהל, והוא אסור לבוא בקהל משום שהוא פצוע דכא, הרי היא נפסלת לכהונה בביאתו מחמת שהיא נעשית על ידי כך "זונה", לפי שכל הנבעלת לאסור לה הרי היא נעשית אסורה לכהן מדין "זונה" כמבואר בפסוק "ובת כהן כי תהיה לאיש זר, היא בתרומת הקדשים - לא תאכל".

ואם אסורה היא לכהן משום שהיא בת גרים, הרי זו מתחללת על ידי ביאתו, לפי שכל הנבעלת למי שאסור בה מחמת כהונה, הרי זו מתחללת. ^[9]

וזה שאנו אומרים, שכהן פצוע דכא, באנו למחלוקת התנאים אם מותר הוא בבת גרים, הדבר תלוי בספק שנסתפקה בו הגמרא לקמן עו א, האם כהן פצוע דכא מותר בגיורת. ונקודת הספק היא, האם כהן פצוע דכא "בקדושתיה דכהן קאי"? והיינו, אף על גב שודאי כהן גמור הוא לכל דבר, מכל מקום, יש להסתפק אם קדושתו עליו אף לענין לאוסרו בבת גרים, או "לאו בקדושתיה קאי" לענין זה. ^[10]

והוינן בה: למאן, לשיטתו של מי - של רבי יהודה או של רבי יוסי - נסתפק רבי יוחנן בכהן שנשא בת גרים אם מאכילה בתרומה?! ^[11]

אי לשיטת רבי יהודה, אי אפשר לומר כן. כי הספק נפשט מאליו לאיסור. שהרי: בין אם תאמר שפצוע דכא כהן עדיין בקדושתיה קאי, בקדושת כהונה שלו הוא עומד, וכל הפסולות לכהונה אסורות אף לו.

ובין אם תאמר שלאו בקדושתיה קאי, והוא מותר באשה פגומה לכהונה, כאשה זו שהיא פגומה לכהונה כבת חלל זכר ^[12] -

לפי שני הצדדים, לא אכלה בת הגרים הנשואה לו בתרומה, לשיטתו של רבי יהודה, כי ממה נפשך:

אי בקדושתיה קאי - לא אכלה, היות דהא אמר מר [רבי יהודה]: בת גר זכר הרי היא כבת חלל זכר ואסורה לכהונה, ומשבא עליה כהן האסור בה מחמת כהונתו, הרי נעשית חללה, ונפסלה מלאכול בתרומת בעלה. ^[13]

ואי לאו בקדושתיה קאי, ואין בת גר אסורה לו מחמת כהונתו, מכל מקום לא אכלה בתרומה מאחר שנבעלה לו, שהרי אסורה היא לו מדין "לא יבוא פצוע דכא בקהל ה'". ואף שבת גרים היא -

היות דהא אמרינן [כלומר, הרי רבי יהודה סובר, ויש גורסים: אמר] ש"קהל גרים איקרי קהל"!

וכיון שנבעלה לו, היא נפסלה בתרומה משום "ובת כהן כי תהיה לאיש זר היא בתרומת הקדשים לא תאכל".

נמצא, שלדעת רבי יהודה, ודאי אסורה היא בתרומה, מדין זונה, כיון שודאי נבעלה לפצוע דכא שהוא "איש זר", ואפשר שאף נעשית חללה משום ביאת כהן בבת גרים.

ואי לרבי יוסי - החולק על רבי יהודה, הן בדין "בת גר זכר כבת חלל זכר", והן בדין "קהל גרים איקרי קהל" - הרי אף לשיטתו אין מקום להסתפק, כי ודאי מותרת היא בתרומה, ממה נפשך:

בין אם נאמר שפצוע דכא כהן בקדושתיה קאי ואסור הוא בבת גרים, ובין אם תאמר שכהן פצוע דכא לאו בקדושתיה קאי ומותר הוא בבת גרים - לפי שני הצדדים היא אכלה בתרומתו של בעלה הכהן שהוא פצוע דכא.

ומבארת הגמרא את טעמו של דבר:

אם בקדושתיה קאי - ואתה בא לפוסלה בתרומה מחמת שהיא בת גר האסורה לכהונה, ואם תבעל לכהן פצוע דכא [העומד בקדושתו] היא צריכה להפסל -

אין היא נפסלת בכך, אלא היא כן אכלה בתרומה, היות דהא אמר רבי יוסי: אף גר שנשא גיורת - בתו כשרה לכהונה [וחלוק הוא על הסוברים שבת גרים אסורה לכהונה].

הרי, שלדעת רבי יוסי לא עבר בביאתו על איסור כהונה, ולא נעשית חללה לפוסלה בתרומה. ^[14] ואי לאו בקדושתיה קאי, ואינו אלא ישראל - הרי ודאי אכלה! שאי אתה יכול לפוסלה מחמת "לא יבוא פצוע דכא בקהל ה'", דהא אמר רבי יוסי: קהל גרים לא איקרי קהל, ופצוע דכא מותר בגיורת. ^[15]

ואם כן - לדעת מי נסתפק רבי יוחנן?! ^[16] תירוץ הגמרא מתבאר על פי פירושו הראשון של רש"י.

אלא, רבי יוחנן, שנסתפק בכהן שנשא בת גרים אם מאכילה בתרומה, לא נסתפק בבתם של גר וגיורת, אלא בבתו של גר שנשא אשה מישראל.

ואליבא דהאי תנא, הסובר שהיות ואמה היא מישראל, הרי היא מותרת לכהונה.

דתנן: רבי אליעזר בן יעקב אומר: אשה בת גרים לא תנשא לכהונה, עד שתהא אמה מישראל. ^[17]

וכמו כן סובר הוא שקהל גרים לא איקרי קהל ^[18]

ולכן היה לנו להתירה, שהרי אמה מישראל, וקהל גרים לא איקרי קהל.

אלא שנסתפק רבי יוחנן, שמא היות ואמה היא מישראל אין זה "קהל גרים", ופצוע דכא אסור בה - והכי קמיבעיא ליה לרבי יוחנן:

האם רק כשרות לכהונה מיתוספא בה [על ידי אמה שהיא ישראל], אבל עדיין שם גר עליה ואינה בכלל "קהל" -

ולכן אכלה בתרומת בעלה, כיון שלא עבר הפצוע דכא בביאתו איסור כלל.

או דילמא על ידי שאמה מישראל, אף קדושה של "קהל" מיתוספא בה, ואינה בכלל קהל גרים.

ולכן לא אכלה, הואיל ויש עבירה בביאתו, "לא יבא פצוע דכא בקהל ה'", ונפסלה מלאכול בתרומה משום "ובת כהן כי תהיה לאיש זר היא בתרומת הקדשים לא תאכל".

ומאחר שנתברר ספיקו של רבי יוחנן, פושטת הגמרא את הספק:

תא שמע: כי אתא רבי אחא בר חיננא מדרומא [מן הדרום], אתא, ואייתי מתניתא בידיה [בא והביא עמו ברייתא]:

מנין לפצוע דכא כהן שנשא בת גרים, שמאכילה בתרומה?

שנאמר "וכהן כי יקנה נפש קנין כספו - הוא יאכל בו". ^[19]

ובהכרח שברייתא זו מדברת במי שאמה היא מישראל, ולפי רבי אליעזר בן יעקב, ומשמיעה לנו שאין בה איסור אפילו מחמת "לא יבוא פצוע דכא בקהל ה'".

שאם לא כן, למאן, לדעת מי אנו מרבים כהן פצוע דכא שמאכיל את בת הגרים בתרומה?

אילימא לרבי יהודה -

האמר [הרי נתבאר לפי שיטתו], שבין אי פצוע דכא בקדושתיה דכהן קאי, ובין אי לאו בקדושתיה דכהן קאי, לא אכלה.

ואי לרבי יוסי, למה לי קרא?

האמר [הרי נתבאר לפי שיטתו] שבין אי פצוע דכא בקדושתיה דכהן קאי, ובין אי לאו בקדושתיה דכהן קאי - אכלה!

אלא לאו, לרבי אליעזר בן יעקב

ושמע מינה: כשרות לכהונה בלבד הוא דאיתוספא נוספה בה בבת גר שאמה מישראל, אבל קדושת "קהל" לא נוספה בה על ידי אמה שהיא מישראל, ומותרת היא לפצוע דכא, ולפיכך אכלה בתרומה.

ומסקינן: שמע מינה! ^[20]

השמועה הבאה מתפרשת לפי שיטת רש"י כהבנת רוב הראשונים והאחרונים. ^[21] איתמר: רב אמר: אף שהחופה אינה מועילה לקנות באשה אלא אם כן קדמו לה קידושין, וחופה בלא קידושין אינה כלום, מכל מקום -

הערות

^[1] כתב רש"י: דקנין כספו הוא ואוכלת דבר תורה, ועד דבעיל לה דשויה חללה אכלה. ותמה הרש"ש על רש"י, שהרי קיימא לן שאין חללה אלא מפסולי כהונה, והפסול הוא משום "ובת כהן כי תהיה לאיש זר היא בתרומת הקדשים לא תאכל"; ראה בזה במשנה ריש פרק הערל, ובמה שצויין על זה בהערות שם.

^[2] בסוף סוגיית "משתמרת" [נח ב] מבואר, שהמשתמרת לביאה הפוסלתה, והפוסל אינו מאכיל במקום אחר, הרי הוא פוסלה מתרומת בית אביה, וכמבואר שם, שיבמה בת כהן הזקוקה לביאת יבם חלל, הואיל ואינו מאכיל במקום אחר, הרי הוא פוסלה מתרומת בית אביה.

^[3] אין הדבר מוסכם ש"קהל גרים לא איקרי קהל", ונחלקו בדבר רבי יהודה ורבי יוסי כמבואר בהמשך הסוגיא, אלא שהסוגיא כאן נוקטת כפי מה דקיימא לן כרבי יוסי שקהל גרים לא איקרי קהל.

^[4] אם כי את יסוד הסברא שהיות וכבר אכלה לפני שנפצע הרי היא ממשיכה לאכול גם אחרי שנפצע - ודאי סבירא ליה גם לאביי! שאם לא כן, האיך פשיטא ליה לעיל שאם נעשה פצוע דכא אחר שכבר נשאה, הרי זו ממשיכה לאכול בתרומה, והרי קידושי עבירה הן! ובהכרח שהיא ממשיכה לאכול משום "שכבר אכלה", אלא שאין אכילה זו חשובה לקרוא לפצוע דכא "שכן מאכיל בתרומה במקום אחר". וראה מה שביארו התוס', והתאימו את הסוגיא כאן עם הסוגיא בהערל שנראות כסותרות, ובמה שהוסיף בערוך לנר בביאור דבריהם.

^[5] כתב קובץ הערות אות תסח, שמסוגיא זו יש להוכיח שאין אכילת האשה בתרומה כאכילת עבד ושפחה או בהמה, אלא היא אכילה עצמית מכח שמה כ"אשת כהן", ונחשבת כאילו יש לה דרגת קדושה מסויימת. כי משמע מדברי הגמרא, שאילו לא היה פוקע קנינו של הבעל באשתו אחר שמת, היתה אשתו אוכלת בתרומה כיון שכבר אכלה. ואילו עבד או בהמה ודאי שאין אוכלים בתרומה אחר שמת אדוניהם הכהן, כיון שכל אכילתם אינו אלא מכח אדוניהם, ומוכח שכל זמן שלא פקע קניניה של אשת כהן הרי היא אוכלת בשביל עצמה, ראה שם.

^[6] ביאר הערוך לנר, שרבי יהודה נשיאה היה סבור שאין רבי אושעיא עונה לשאלתו של רבי יוחנן מפני שמקפיד עליו ששואל אותו שאלה שלא מענין המסכת שבה הוא עוסק עתה, ועל דרך שאמרו: כי קאי רבי בהאי מסכתא לא תשיילו מיניה במסכתא אחריתי. ומאחר שראה את רבי אושעיא עונה לשאלתו של ריש לקיש, על אף שהיתה בענין אחר, לכן הקשה לרבי אושעיא: למה לא ענה אף לרבי יוחנן.

^[7] הגמרא בדרך פירושה את דברי רבי יוחנן, אינה מקבלת כהנחת יסוד שקהל גרים לא איקרי קהל [וכפי שנקטה הגמרא עד עכשיו בפשיטות], אלא דנה אף ביסוד הזה עצמו.

^[8] ובלבד שיהיו אביה ואמה גרים [ונלמד דבר זה מדברי קבלה "לא יקחו להם [הכהנים] לנשים, כי אם בתולות מזרע ישראל". ראה קדושין עז א, עח א]. לא מצאנו לרבי אליעזר בן יעקב שיאמר כן בהדיא, אלא שכך נוקטת הגמרא בתירוצה, ולשון הראשונים שם הוא, שכך סובר רבי אליעזר בן יעקב, וראה גם מהרש"א מה שכתב בתירוץ הגמרא.

^[9] ואם תאמר: אם אסורה היא מחמת הסיבה השניה, והיינו שהיא כבת חלל [לרבי יהודה האומר: בת גר זכר כבת חלל זכר], אם כן כבר חללה היא, ונפסלה אף קודם ביאתו?! ענין זה מתבאר בהערה בגוף הסוגיא.

^[10] בגמרא שם לא נסתפקו אלא לענין גיורת, וראה בבית שמואל סימן ה ס"ק א בשם המגיד משנה, שאין ההיתר אלא בגיורת, ולא בחללה וגרושה [ופירש הטעם בבית שמואל, הואיל והגיורת אינה מפורשת בתורה, אלא היא מדברי קבלה]. ובסוגייתנו מוכח, שאף בת גר זכר, שהיא כבת חלל זכר, הרי היא מותרת לו על הצד שהוא "לאו בקדושתיה קאי". וראה בקרן אורה שרצה להוכיח לפי דברי התוספות שנקטו בדעת רבי יהודה שהיא חללה גמורה [וקל וחומר גמור הוא מחלל הפוסל את בתו, ראה קדושין עח א ובתוספות כאן], ומכל מקום הרי היא מותרת לפצוע דכא, שנלמד גם לכל הפסולות שיהיה פצוע דכא מותר בהן, וראה מה שכתב על זה בנהור שרגא. ובשיטת רש"י בזה, ראה בהערות הבאות.

^[11] כתב רש"י: למאן אי לרבי יהודה, הש"ס הוא דקבעי לה, ומפרש ואזיל עד סיפא ופשטה, אבל רבי אושעיא לא פשט בה מידי, כדאמרן לעיל: הא בעא מיניה רבי יוחנן מרבי אושעיא ולא פשיט ליה. וכוונתו אינה אלא לומר שרבי אושעיא לא פשיט לספק, אבל ביאור הספק שמבארת הגמרא בהמשך הוא כדי להבין דברי רבי יוחנן, וכמבואר ברש"י לקמן ד"ה אליבא דהאי תנא, ראה שם. אלא שמדברי התוספות בד"ה והא בעא, נראה שהבינו בדברי רש"י, שאין פלפול הש"ס כדי להבין דברי רבי יוחנן, אלא הש"ס מפלפל בעצם השאלה ולא בכוונת רבי יוחנן, וצריך תלמוד.

^[12] לשון רש"י הוא: ואינו מוזהר מלישא אשה פגומה. דקדק ולא כתב "אשה פסולה", משום שהוא סובר שלא הותר פצוע דכא בכל הנשים הפסולות לכהונה אלא בגיורת או בבת גרים, ומשום שלדעת רש"י אין בת גר זכר כבת חלל זכר ממש [וכדמוכח גם מדבריו בדיבור הבא וכפי שנתבאר שם בהערה], אלא פגומה היא לכהונה. [וראה בתוספות שהזכירו סברא זו שאינה חללה גמורה, אלא שהם דחוה], ואשה פגומה מותרת לפצוע דכא אי לאו בקדושתיה קאי.

^[13] א. לשון רש"י הוא: בת גר זכר כבת חלל זכר, ובת חלל פסולה לכהונה בפרק עשרה יוחסין, וכיון דבקדושתיה קאי לא אכלה, דאמרינן: הרי זו פסולה לו, ועשאה חללה בביאתו. ומבואר מדבריו, שמתחילה, קודם שבא עליה לא היתה חללה ולא נפסלה מלאכול בתרומה, ואף שבת גר זכר כבת חלל זכר, ובת חלל הרי היא חללה; [ולמד רש"י לפרש כן מדברי הגמרא שאמרה: ואי בקדושתיה קאי לא אכלה דהא אמר מר: בת גר זכר כבת חלל זכר, הרי שאין אנו דנים לפוסלה לאכילה - אף אי בת גר זכר כבת חלל זכר - אלא אם כן בקדושתיה קאי, והיינו שאסורה היא לו ונפסלה לכהונה בביאתו, ומשמע שמתחילה לא היתה פסולה אף לרבי יהודה]. ולשונו מורה על כוונתו, שבת גר זכר אינה - לדעת רש"י - כבת חלל זכר ממש להחשיבה כחללה ולפוסלה בתרומה, ולא השוו אותן אלא לענין איסור לכהונה [וכפי שמוכח מלשונו של רש"י בדיבור הקודם שאינה אלא פגומה ולא פסולה, וכפי שנתבאר בהערה לעיל], מה שאין כן כשנבעלה לפסול, הרי היא חללה גמורה כשאר אסורות לכהונה שנבעלו לכהן. ב. מבואר בסוגייתנו [כפי שפירשה רש"י, שמחמת ביאתו היא נפסלת], שבת גרים הנבעלת לכהן הרי היא פסולה מלאכול בתרומת בעלה כיון שנתחללה, ואף שאין אתה בא עליה לאוסרה מחמת "ובת כהן כי תהיה לאיש זר", שהרי היא הזרה והיא הפסולה, ואין זה "לאיש זר". הרי למדת: אף החללה, שהיא אינה אלא זרות בעלמא, פוסלתה מלאכול בתרומת בעלה, ועל כרחך אין האשה אוכלת מכח בעלה אלא מחמת דין עצמי שנתחדש בה, וכיון שנעשית חללה נתחללה מדין זה ואינה אוכלת בתרומת בעלה [וראה קרן אורה, ערוך לנר, רש"ש, קובץ הערות, וקהלות יעקב סימן מ מחכם אחד, שפלפלו בכל זה בדברי התוספות כאן; וראה עוד בהערה במשנה שכן מוכח גם מדברי המשנה].

^[14] ואף אין אתה יכול לפוסלה בתרומה מחמת שעברה על "לא יבא פצוע דכא בקהל ה"', ונמצא שנבעלה ל"איש זר" ונפסלה לתרומה, כיון שלדעת רבי יוסי קהל גרים לא איקרי קהל, ואין פצוע דכא אסור בגיורת או בבת גרים, תוספות וריטב"א].

^[15] א. כתבו התוספות: אף אי בקדושתיה קאי, אין די במה שאמרה הגמרא שלדעת רבי יוסי גר שנשא גיורת בתו מותרת לכהונה, שהרי עדיין צריכים אנו למה שאומרת הגמרא לפי הצד שלאו בקדושתיה קאי, שאין היא אסורה עליו מחמת לא יבא פצוע דכא בקהל ה', ומשום שקהל גרים לא איקרי קהל. "ולא חש להזכיר, אלא נטר עד דקאמר אי לאו בקדושתיה קאי אכלה, דאי לא קאי, סגי לה בטעם דקהל גרים לא איקרי קהל לחודיה", וראה ביאור דבריהם במהרש"א; והריטב"א כתב: אלקמיה סמיך. ב. שיטת רש"י היא, שאין פסול "ובת כהן כי תהיה לאיש זר היא בתרומת הקדשים לא תאכל", אלא אם כן היה הוא הפסול והזר, אבל אם היתה היא הפסולה והזרה אין בה פסול זה. ובקהלות יעקב הנדמ"ח בסימן לט הביא בשם הקובץ הערות לבאר גדר הדברים: אין האיש הזר פוסל אותה מחמת איסור הביאה [כחללה מפסולי כהונה], אלא מצד שהבועל גברא הפסול לקהל וכל הפסול הוא פוסל בביאתו כדרך שחלל פוסל בת ישראל אף על פי שאינה אסורה לו כלל, אלא משום שהוא פסול, והפסול פוסל; ומטעם זה כתב שם, שאפילו אם לא יהיה איסור בדבר כלל, הרי שהאשה תיפסל, שכל הפסול פוסל. ותמה עליו בקהלות יעקב שם מסוגייתנו, שהרי מבואר כאן שאם קהל גרים לא איקרי קהל ואין הפצוע דכא אסור בה, אין הוא פוסלה, הרי למדת: שאף הפסול אינו פוסל אלא אם כן היתה הביאה אסורה. וראה שם שהאריך לבאר גדר הדין לפי דעת רש"י.

^[16] הגמרא אינה מתיחסת לאפשרות שספיקו של רבי יוחנן הוא אליבא דרבי אליעזר בן יעקב הסובר: בת גרים אסורה לכהונה, ואילו קהל גרים לא איקרי קהל, ואף שלפי שיטתו לא שייך לומר לא כדברי הגמרא אליבא דרבי יהודה, ולא כדברי הגמרא אליבא דרבי יוסי, אלא דינה תלוי בספק אם בקדושתיה קאי או לא; [ובתירוץ הגמרא אכן מפרשת הגמרא את דברי רבי יוחנן לפי שיטה זו, אך באוקימתא חדשה]. [ואין לומר: הואיל וכל איסורה הוא מדברי קבלה, לכולי עלמא אין הפצוע דכא בקדושתיה לענין בת גרים, שאם כן נמצא כהן פצוע דכא מאכיל בת גר וגיורת לדעת רבי אליעזר בן יעקב, ומה הקשתה הגמרא בתחילת הסוגיא]. וצריך לפרש, שהוקשה לגמרא מה הם צדדי הספק אליבא דרבי אליעזר בן יעקב, והרי אי בקדושתיה קאי ודאי אסורה, ואי לאו בקדושתיה קאי, הרי ודאי מותרת היא, שמא תאמר: ספק זה עצמו אם בקדושתיה קאי או לא הוא הוא ספיקו של רבי יוחנן, נמצא שהספק שהסתפקו בני הישיבה לרב ששת בפרק הערל, כבר נסתפק בו רבי יוחנן, ואין נראה לגמרא לומר כן, [וראה כוס ישועות שתמה בזה].

^[17] לאו דוקא אמה מישראל, והוא הדין אם היה אביו מישראל ואמו גיורת, כמבואר בקדושין עז א.

^[18] תוספות חד מקמאי. והמהרש"א כתב: נראה לי דהך אבעיא לא אזלא אלא אי סבירא ליה לרבי אליעזר בן יעקב כרבי יוסי דקהל גרים לא איקרי קהל, אבל לרבי יהודה, אי נמי לאו אמה מישראל אסורה לפצוע דכא, דקהל גרים איקרי קהל.

^[19] בפירוש הריב"ן כתב לבאר את הדרשה: דמצי למיכתב "וכי יקנה נפש" דהא כולה פרשתא בכהן קא מיירי, אלא להכי כתב "וכהן" דיש לך כהן אחר שמאכיל קניינו בתרומה, ואי זה זה פצוע דכא שמאכיל בתרומה בת גרים שמותרת לו.

^[20] לעיל בגמרא אמרו: וכי תימא הכא נמי יש לו להאכיל בבת גרים, והא מיבעיא בעי לה רבי יוחנן מרבי אושעיא. ודקדקו הראשונים: הרי לפי מה שנתבאר כאן, ספיקו של רבי יוחנן היה אליבא דרבי אליעזר בן יעקב [ובכהן שנשא בת גיורת שאמה מישראל, לפי פירושו הראשון של רש"י], ואילו לדעת רבי יוסי הרי היא מותרת בודאי, ומאי מקשי?! וכתב הריטב"א: הואיל ומשנתו של רבי אליעזר בן יעקב קב ונקי, רצתה הגמרא לפרש כשיטתו. ולפי שיטת רש"י [בפירושו הראשון], שאף אליבא דרבי אליעזר בן יעקב לא נסתפק רבי יוחנן אלא בפצוע דכא כהן שנשא בת גר שאמה מישראל, ולא בכהן שנשא בת גר וגיורת, צריך לפרש כוונת הגמרא, דתרתי קאמר: אם נשא בת גרים [אביה ואמה גרים], הרי הדין תלוי בספק דפרק הערל, ואם נשא בת גר שאמה מישראל הרי הדבר תלוי בספיקו של רבי יוחנן. וראה מה שכתבו התוספות בישוב הקושיא, ודבריהם צריכים תלמוד מלשון רש"י שלפנינו, וכפי שנתבאר לעיל בהערה.

^[21] שיטת הרמב"ן הרשב"א הריטב"א והמאירי בהבנת דברי רש"י, כי לדעת סוגייתנו, חופה בלא קידושין אינה קונה, וכן משמע מדברי רש"י לקמן נח א ד"ה חופה, וכמו שלמד הריטב"א מדבריו שם; וכן הבינו בדבריו הקרן אורה והערוך לנר, ועל פי דרך זו מתבארת כאן שיטת רש"י; ולתוספות שיטה אחרת בהבנת דבריו.

הא נמי אכלה [זו גם כן אוכלת], שעד שאינו בועל אותה ראוי הוא להאכילה בתרומה. ודוחים: ממאי [ממה, מניין] מסיק אתה דברים אלה? דלמא [שמא] עד כאן לא שמענו כי קאמרי [אמרו] ר' אלעזר ור' שמעון התם [שם] אלא באותם כהנים שיש לו להאכיל במקום אחר, שהרי אם נושא אשה כשרה הוא מאכילה בתרומה. אבל הכא [כאן] בפצוע דכא שאין לו להאכיל במקום אחר, שהרי אסור לו לשאת אשה מקהל ה' — לא.

וכי תימא: הכא נמי [ואם תאמר כאן גם כן] יש לו להאכיל על כל פנים בבת גרים, שכיון שאינה מקהל ישראל רשאי פצוע דכא לשאתה, ואולם הא מיבעיא בעי ליה [והרי שאל אותה] ר' יוחנן מר' אושעיא ולא פשיט ליה [פתר לו] אם פצוע דכא כהן שנשא בת גרים מאכילה בתרומה. ואם כן יש לחלק בין פצוע דכא לשאר כהנים המקדשים נשים הנפסלות בביאתם.

איתמר [נאמר] בפתרון הבעיה בענין פצוע דכא כהן, אביי אמר: יכול הוא להאכיל את ארוסתו, הואיל ויש אופן שמאכילה כשלא ידעה. שכהן שהיה נשוי לאשה בכשרות, ונעשה פצוע דכא, אם לא ידעה (לא בא עליה) מאז (שאם בא עליה הריהו פוסל אותה כחללה) — ממשיכה היא לאכול בתרומה כאשתו.

רבא אמר שאוכלת מטעם אחר: הואיל וכהן זה מאכיל על כל פנים בעבדיו ושפחותיו הכנענים. וכיון שיש לו כוח להאכיל אחרים, שהרי עבדיו אוכלים בתרומה — אף את ארוסתו יכול הוא להאכיל בתרומה מאותו טעם.

ומסבירים את שיטותיהם: אביי לא אמר כרבא, כי קנין של אישות מקנין של אישות ילפינן [לומדים אנו], ולא ילפינן [ואיננו לומדים] קנין של אישות מקנין של עבדים.

ורבא לא אמר כאביי, וטעמו: שאני התם [שונה שם] כשלא בא עליה מאז שנעשה פצוע דכא, שכבר אכלה קודם לכן, לפני שנעשה פצוע דכא, ולכן היא ממשיכה לאכול. ואביי הלא כבר אמר שלדעתו הנימוק שכבר אכלה לא אמרינן [אין אנו אומרים]. דאי [שאם] לא תימא הכי [תאמר כך] שאין בטעם זה ממש. אם כן בת ישראל שניסת לכהן ומית [ומת] בלא בנים תיכול [תאכל] בתרומה מן הטעם שהרי כבר אכלה. ורבא משיב שאין להשוות את הדברים: התם [שם] כשמת פקע קניניה [קניינו], הכא [כאן] לא פקע קניניה [קניינו], שעדיין היא אשתו.

א הזכרנו קודם את השאלה ששאל ר' יוחנן מר' אושעיא, ומעתה דנים בה גופא [לגופה], בעא מיניה [שאל אותו] ר' יוחנן מר' אושעיא: פצוע דכא כהן שנשא בת גרים. מהו שיאכילנה בתרומה? אישתיק [שתק] ולא אמר ליה [לו] ולא מידי [כלום], שלא מצא תשובה לשאלתו. לסוף אתא גברא רבה אחרינא ובעא מיניה מילתא אחריתא ופשט ליה [לבסוף בא אדם גדול אחר ושאל ממנו דבר אחר ופתר לו] ר' אושעיא את שאלתו. ומנו [ומי] היה זה השואל האחר — ריש לקיש. אמר ליה [לו] ר' יהודה נשיאה [הנשיא] לר' אושעיא: אטו [האם] ר' יוחנן לאו גברא רבה [לא אדם גדול] הוא, שאין אתה רואה צורך לענות לשאלותיו? אמר ליה [לו]: דקבעי מינאי מילתא דלית לה פתרי [ששאל ממני דבר שאין לו פתרון] ולכן לא יכולתי לענות על שאלתו.

ומסבירים: למאן [לדעת מי], לפי איזו שיטה היתה שאלה זו; אי [אם] לדעת ר' יהודה, אם כן, בין אם כהן זה הפצוע דכא בקדושתיה קאי [בקדושתו עומד] בין לאו בקדושתיה קאי [שאינו עומד בקדושתו], שאינו קדוש עוד בקדושת כהונה, ומותר לו לשאת נשים האסורות לכהנים, מכל מקום — לא אכלה [אוכלת] בתרומה. וכך טעמם של דברים: אי בקדושתיה קאי, לא אכלה [אם בקדושתו עומד, אינה אוכלת], דהא [שהרי] אמר מר [החכם]: בת גר זכר דינה כבת חלל זכר ואסורה לכהן, וממילא אינה יכולה לאכול בתרומה.

וגם אי לאו בקדושתיה קאי, לא אכלה [אם אינו עומד בקדושתו, אינה אוכלת], דהא אמרינן [שהרי אומרים אנו] לשיטת ר' יהודה: קהל גרים איקרי [נקרא] קהל, וכל האיסורים לבוא בקהל ה' כוללים גם גרים, ולכן אסור לפצוע דכא לשאת אותה מטעם זה.

ואי [ואם] לשיטת ר' יוסי — בין בקדושתיה קאי [שעומד בקדושתו] בין לאו בקדושתיה קאי [שלא עומד בקדושתו] — אכלה [היא אוכלת], בקדושתיה קאי — אכלה [אם בקדושתו עומד — אוכלת], דהא [שהרי] אמר ר' יוסי: אף גר שנשא גיורת — בתו כשרה לכהונה, וכל שכן אם נשא בת ישראל, ואם כן מותר לכהן לשאת אותה. אי לאו בקדושתיה קאי אכלה [ואם לא עומד בקדושתו — היא אוכלת], דהא [שהרי] אמר ר' יוסי: קהל גרים לא איקרי [נקרא] קהל וכל האסורים לבוא בקהל — מותרים בגרים.

אלא יש לומר כי אליבא דהאי תנא [לפי שיטתו של תנא זה] שאל ר' יוחנן, דתנן [ששנינו במשנה], ר' אליעזר בן יעקב אומר: אשה בת גרים לא תנשא לכהונה עד שתהא אמה מישראל.

והכי קמיבעיא ליה [וכך נסתפקה לו], שתוכנה הפנימי של השאלה היה: גיורת זו שאימה מישראל, ומותרת להינשא לכהונה, האם הטעם הוא כי כשרות מיתוספא [נוספה] בה, שחשש הפסול שיש בגיורת גמורה אינו קיים בה, והיא נעשית כשרה גם לכהן, אבל מכל מקום אינה נחשבת "קהל ה"' ומותרת לפצוע דכא, ולכן אכלה [ואוכלת] משום כך בתרומה, או דלמא [שמא] קדושה מיתוספא [נוספה] בה שהיא נכנסת אז לקדושת "קהל ה'" וממילא לא אכלה [אוכלת] בתרומה משום שפצוע דכא אסור בקהל ה'.

לשאלה זו מציעים פתרון, תא שמע [בוא ושמע]: כי אתא [כאשר בא] ר' אחא בר חיננא מדרומא [מן הדרום], אתא ואייתי מתניתא בידיה [בא והביא ברייתא זו בידו]: מנין לפצוע דכא כהן שנשא בת גרים שמאכילה בתרומה — שנאמר "וכהן כי יקנה נפש קנין כספו הוא יאכל בו" (ויקרא כב, יא), ואף אשה קרויה לענין זה "קנין כספו", ואוכלת בתרומה.

ומעתה נברר למאן [לשיטת מי] נאמרה ברייתא זו? אילימא [אם תאמר] לשיטת ר' יהודה — האמר [הרי אמר] כי בין שכהן זה בקדושתיה קאי [עומד בקדושתו] בין לאו בקדושתיה קאי [שלא עומד בקדושתו] לא אכלה [אוכלת], ואי [ואם] לשיטת ר' יוסי — למה לי קרא [כתוב] מיוחד ללמוד על כך, האמר [הרי אמר] כי בין שכהן זה בקדושתיה קאי [עומד בקדושתו] בין לאו בקדושתיה קאי [שלא עומד בקדושתו] אכלה [אוכלת]! אלא לאו [האם לא] לדעת ר' אליעזר בן יעקב נאמר הדבר, ושמע מינה [ולמד ממנה, מכאן] כי רק כשרות איתוספא [נוספה] בה ואכלה [והיא אוכלת] בתרומה. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד ממנה] שכן הדבר.

ב אגב עיוננו בנושא זה מביאים מחלוקת בנושא קרוב: איתמר [נאמר] שחלקו אמוראים בשאלה הבאה, רב אמר:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

§ The Gemara cites a dispute with regard to an issue related to the previous discussion. It was stated that the amora’im disagreed about the following question. Rav said:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ממאי דילמא ע"כ לא קאמרי רבי אלעזר ור' שמעון התם וכו' אבל הכא דאין לו להאכיל במקום אחר לא.פי' אין לו להאכיל במקום אחר מפני מום זה ואף על פי שהיה דינו להאכיל שהרי כהן הוא ואע"ג דלא דמי לההוא דלעיל [בקדושי רשות] דהתם בישראל אינו לא אוכל ולא מאכיל אבל הכא אוכל הוא ואפשר שיאכיל בכל מקום ומשום הכי אתינן לה בשמא ואמרינן דילמא עד כאן לא קאמרי וכו'.

ופריק אביי הואיל ומאכיל בלא ידעה. קשיא ליה לרב אב"ד ז"ל היא גופא הא לא אכלה אלא משום דמשמרת לביאה פסולה אוכלת לר' אלעזר ור' שמעון אבל לרבנן לא אכלה לאביי דאמר שכבר אכלה לא אמרינן כדאיתא בפרק הערל (יבמות דף ע"ה) בגמרא ור' אלעזר גופי' דהוא מרה דשמעתין מוקים לה התם במחלוקת היא שנוי' ור' אלעזר ור' שמעון היא.
וניחא ליה ז"ל דהכי קאמר אביי מאי דקאמרת שאין משמרת לביאה פסולה של כהן פצוע דכא אוכלת אם אין להאכיל במקום אחר הא אשכחן ר' אלעזר ור' שמעון דלית להו האי סברא דהא מאכיל בדלא ידעה כדתנן סתמא דמתניתין ובודאי דההיא ר' אלעזר ור' שמעון היא ורבא לא אמר כאביי שאני התם שכבר אכלה כלומר הא סתמא אפילו ר' מאיר מודה בה שאינה אוכלת אלא מחמת קנין ראשון של כשרות אבל קנין שקנה כשהוא פצוע דכא לא אשכחן דמאכיל אלא בעבדיו ושפחותיו.

והאי שנויא לא נהירא לן דאי הכי לא אמר הואיל ותו רבא היכי קאמר דההיא אפילו ר' מאיר היא משום שכבר אכלה והא אנן לתרוצה לדר' אלעזר אמר ר' הושעיא אתינן ור' אלעזר אמר התם בפרק הערל במחלוקת שנויה ורבי אלעזר ור' שמעון היא ושכבר אכלה לא אמרינן.
ויש אומר רבא סברא דנפשיה קאמר ולתרוצה לדר' הושעיא וההיא דהתם ר' אלעזר משמי' דנפשיה אמרה ולא סבירא ליה לרבא הכי ,ולא מחוור.
אלא הכי מפרשא שמעתא: אביי אומר הואיל ומאכיל בלא ידעה דהתם ודאי לר' אלעזר ור' שמעון דאית להו הואיל ומאכיל במקום אחר התם נמי הואיל והאכיל בה מאכיל ולא גרע מיש לו להאכיל במקום אחר רבא אמר הואיל ומאכיל בעבדיו ושפחותיו והכא והתם משום האי הואיל אכלן ולר' אלעזר ורבי שמעון אבל לא לר' מאיר.
ורבא לא אמר כאביי שאני התם שכבר אכלה. כלומר אם תאמר דמשום שהאכיל הוא מאכיל אין למדין ממנה להאכיל מחמת אותו הואיל במקום אחר דשאני התם לדבריך שכבר אכלה אלא והאי הואיל ויש לו להאכיל אמרינן הואיל והאכיל לא אמרינן ואביי שכבר אכלה לא אמרינן דשאני אלא כהואיל גרידא דמי ולר' אלעזר ורבי שמעון אכלה דהכא והתם חד טעמא הוא, כנ"ל.
ולשון אחר יש לומר דבין לאביי בין לרבא לר' מאיר שכבר אכלה לא אמרינן דכיון דגבי כהן גדול באלמנה שיש לו ממש להאכיל בכל אשה הראויה לו אמרינן לא אכלה כל שכן דמשום שכבר אכלה לא אמרינן דתאכל אלא לרבי אלעזר ור' שמעון פליגי אביי אמר הואיל שכבר אכלה כהואיל ויש לו להאכיל דמי ואכלה [וה"נ הכא אמרינן הואיל ויש לו להאכיל התם] ורבא אמר אע"ג דהתם אכלה משום דהיא עצמה כבר אכלה [אבל הכא] כיון דפצוע דכא [זה] אין אשה שראוי' להאכיל אותה מעתה לא אמרינן האי הואיל ולפי לשון זה לא דמיין לגמרי האי שכבר אכלה דרבא לההוא דאיתמר בפרק הערל (שם) דהתם אוכלת בו אפילו לר' מאיר והכא לרבי אלעזר ור' שמעון דוקא מ"מ לשון נכון הוא.

למאן אי לר' יהודה. פירש"י כולה תלמודא הוא דקא בעי ומפרש ואזיל עד סיפא ופשיט לה אבל רבי הושעיא לא פשיט בה מידי כדאמרינן לעיל.

ה"ג דתנן ר' אלעזר בן יעקב אומר אשה בת גרים. ומשנה שלימה היא במסכת בכורים פרק ראשון, והספרים נשתבשו כאן לכתוב בה "דתניא".

אביי אמר הואיל ומאכילה בלא ידעה. הקשה הרב אב"ד ז"ל מאי קא משני אביי דלדידיה דאמר שכבר אכלה לא אמרינן, התם נמי לרבי אלעזר ור' שמעון לא אכלה אלא משום דמשמרת לביאה פסולה אכלה אבל לרבנן לא אכלה. ומפרק לה דהכי קאמר אביי מאי דקאמרת דלר' אלעזר ור' שמעון משמרת לביאה פסולה של פצוע דכא כהן אינה אוכלת אם אין לו להאכיל במקום אחר ליתא, דהא אשכחן להו לר' אלעזר ור' שמעון דלית להו כי האי סברא דהא מאכיל בלא ידעה אע"פ שאין לו להאכיל במקום אחר כדתנן סתמא דמתניתין דפרק הערל (יבמות ע, א) וההיא דהערל ר' אלעזר ור' שמעון הוא כדמוקי לה התם (עה, א) ר' אלעזר דהוא מארי דשמעתא דהכא.

ורבא לא אמר כאביי שאני התם שכבר אכלה. כלומר ההיא סתמא אפילו ר' מאיר היא לפי שאינה אוכלת אלא מחמת קנין ראשון של כשרות, וכסברתיה דר' יוחנן דהתם דבפרק הערל (שם) דמוקי לה לההיא מתניתין אפילו לר"מ הואיל שכבר אכלה. אבל קנין שקנה משנעשה פצוע דכא לא אשכחן דמאכיל אלא בעבדיו ושפחותיו. ואיכא דקשיא להו להאי תירוצא דאי הכי לא הוה ליה לאביי למימר הואיל. ותו רבא היכי קאמר דההיא אפילו לר"מ היא, דמידי הוא טעמא אלא לר' אלעזר אמר ר' הושעיא ור' אלעזר גופיה הוא דאמר התם במחלוקת שנויה ור' אלעזר ור' שמעון היא. (עיין רמב"ן).ולדידי נמי קשיא לי מדאמרינן אביי לא אמר כרבא קנין דאישות מקנין דאישות ילפינן, דאלמא אביי נמי משום הואיל ויש לו להאכיל קא משני כרבא. ויש מפרשים דבין לאביי בין לרבא לר' מאיר שכבר אכלה לא אמרינן וכסבריה דר' אלעזר דבפרק הערל (שם) וטעמא דמילתא משום דר' מאיר אפילו בכהן כשר שיש לו להאכיל מכאן ולהבא, באשה ראויה קאמר דלא אכלה, כיון דהא מיהא משמרת לביאה פסולה, וכל שכן דלדידיה בפצוע דכא שאין לו להאכיל מכאן ואילך בשום אשה, שאינו מאכיל משום הואיל דכבר אכלה. אלא אליבא דר' אלעזר ור' שמעון הוא דפליגי, אביי אמר לדידהו הואיל שכבר אכלה כהואיל ויש לו להאכיל דמי ואכלה. ורבא אמר אף על גב דהתם אכלה הכא לא אכלה, דשאני התם שכבר אכלה היא עצמה, אבל הכא כיון דפצוע דכא אין ראוי להאכיל בשום אשה, מעתה הא נמי לא תיכול. והאי שכבר אכלה דהכא לא דמי לגמרי לההוא שכבר אכלה דאמר ר' יוחנן התם בפרק הערל דההוא קאמר ר' יוחנן דמשום שכבר אכלה אוכלת להבא אפילו לר' מאיר. והכא קאמר רבא לר' אלעזר ור' שמעון דוקא, אבל לר' מאיר לא. והראשון נראה לי עיקר, דאי משום הואיל דאביי יש לומר דאביי משום דרבא אמר נמי הואיל ולאו דוקא. ועוד דאביי אעיקר קושיא קא מהדר ולומר דליתא כלל דהואיל ואשכחן דמאכיל בלא ידעה, שמע מינה דליכא לאפלוגי בין מאכיל במקום אחר לשאינו מאכיל, דכל שלא בא עליה לא פסלה. ואי משום דרבא, רבא הכי קאמר אטו אנן מי אתינן אלא לפרוקי לר' אלעזר אמר ר' הושעיא מאי דאקשו עלייהו, אם כן בההיא נמי איכא לאקשויי עלייהו היכי מוקמיה לה כר' אלעזר ור' שמעון, דדלמא עד כאן לא קאמרי אינהו אלא התם דיש לו להאכיל במקום אחר, ומתניתין אי ר' אלעזר ור' שמעון מודה בה [אף ר' מאיר מודה בה] ומשום שכבר אכלה, אלא טעמא דפצוע דכא שאינו פוסל בבת כהן היינו טעמא לר' אלעזר ור' שמעון משום שיש לו להאכיל בעבדיו ושפחותיו שקנה אף לאחר שנעשה פצוע דכא. והא נמי דקאמר אביי קנין דאישות מקנין דאישות ילפינן ה"ק, אי כקושיין איכא לאקשויי פירוקא דפרקינן כשהוא מאכיל בעבדיו לאו פירוקא הוא, דמכל מקום בקנין דאישות שמשמרת לביאה פסולה לא אשכחן. אלא שמע מינה דעיקר קושיא ליתא הואיל ואשכחן בקנין דאישות לא פסול ואף על גב דמשמרת לביאתו כנ"ל.

הכי גרסינן אלא אליבא דהאי תנא דתנן ר' אלעזר אומר אשה בת גרים כו'. ומתניתין היא בפרק קמא דבכורים (משנה ה) תמיהא לי אמאי שבקה לההיא מתניתין דאיירי בה עד השתא דאיפליגו בה ר' יהודה ור' יוסי, דבההיא מתניתין איפליג ר' אליעזר בן יעקב, וכיון דאיירי בה ההיא הוה שפיר טפי לאתויי. ועוד כיון דבסדר נשים קיימינן טפי הוה שפיר לאתויי ההיא מתניתין דהיא בסדר נשים בפרק עשרה יוחסין (קידושין עז, א) מלהדורי בתר אידך מתניתין בסדר זרעים וצריך עיון.

איתמר אביי אמר הואיל ומאכיל בלא ידיעה רבא אמר הואיל ומאכיל עבדיו ושפחותיו הכנענים פי' אביי ורבא אתו לקיומי מילתא דר' אלעזר דשפיר קאמר דלרבי אליעזר ור"ש אכלה דהני איכא הואיל ופרוש אביי הואיל ומאכיל לפצוע דכא כהן אשתו אם כנסה ואח"כ נעשה פצוע דכא ולא ידעה וכדכתב בריש פרקין דהערל בהדיא ורבא אמר הואיל ומאכיל לעבדיו וכו' ורבא לא אמר כאביי דשאני התם דכבר אכלה וא"ת וה"נ כיון דבת כהן היא כבר אכלה בבית אביה ולמה אתה פוסלה ומוציאה מחזקתה וי"ל דהכ' מפני שיצאה מרשות לרשות אבל התם ברשות בעלה ממש אכלה בהיתר כבר:

ואביי שכבר אכלה לא אמר פי' דאע"ג דלא אשתני רשותא מפני מה שאכלה בהתר לא תאכל עתה באיסור שהיא משתמרת לביאה פסולה כשנעשה פצוע דכא וק"ל לרבא ז"ל מיהא דאמר בפ' הערל על מתני' דמשכנסה נעשה פצוע דכא ולא ידעה תאכל בתרומה א"ר אלעזר מאן תנא דמשתמרת לביאה פסולה דאורייתא אכלה בתרומה מחלוקת רבי אלעזר ור"ש היא דתניא אלמנה לכ"ג ורבי יוחנן אמר אפילו תימא ר"מ שאני הכא שכבר אכלה ור' אלעזר שכבר אכלה לא אמר דאלת"ה וכו' אלמא ר' אלעזר וכו' ס"ל שכבר אכלה לא אמרינן והיכי קאמר הכא רבא אליבא דרבי אלעזר דשאני התם שכבר אכלה דאע"ג דהא דהכא אמר לה רבי אלעזר משמיה דר' הושעיא והתם אמר לה מדנפשיה מ"ל לאוקומי פלוגתא בין דידיה לרביה ועוד לאביי אליבא דרבי אלעזר למה ליה למימר הכי הואיל ומאכיל בלא ידיעה דהא לר' אלעזר בן פדת אליב' דר' אלעזר ור"ש בלא שום הואיל אכל' ולא מפסל' מפני שמשתמר' לביא' פסול' דהא הת' דההיא דכנסה ולא ידעה ליכא שום הואיל דאי מפני שאכלה כבר כבר אכלה לא אמרינן ואי משום הואיל ומאכיל בעבדיו הא אביי לא חשיב ליה להאי הואיל ותירץ דרבא סבר דכי אמר רבי אליעזר התם דלא אמר שכבר אכלה היינו אליבא דר"מ דמחמיר דמשום ההיא טעמא ודאי לא מודי להכשירה אבל לרבי אלעזר ור"ש דמיירי הכא מודה הוא דאמרינן שכבר אכלה לא אמרינן ואביי דהכא לא נקט הואיל בדוקא שיהא כעין נתינת טעם בהואיל דרבא אלא ה"ק דודאי לר' אלעזר ור"ש בלא שום הואיל אכלה מכיון דאשכחן להו דמכשרי בלא ידעה ואע"ג דליכא שום הואיל דאלו הוה בעי הואיל לא הוה סגי בהואיל דעבדיו ושפחותיו כדאמרינן דההו' לא חשיב אישות מקנין דעבדים לא ילפי ואלו איתא מקנין דאישות הוה לן למעבד הואיל ונכון הוא אלא שקשה קצת לישנא דקאמר ואביי קנין דאישות מקנין דאישות ילפי דמשמע דאיהו יליף כלהו מהדדי ויותר נכון לומר בזו דודאי מודה אביי דרבי אלעזר בן פדת ס"ל דלא בעיא הואיל לר' אלעזר ור"ש ומיהו כיון דבבי מדרשא לא הודה לו לר' אלעזר ואמרו דדילמא לא אמר ר' אלעזר ור"ש אלא בהואיל אמר להן אביי כי אפילו לפי דבריה' יפה א"ר אלעזר בנדון שלפנינו בכאן דפצוע דכא כהן שקדש בת כהן לרבי אלעזר ור"ש אכלה דהכא מיהת הא איכא הואיל ורבא אמר דהכא לא חשיב הואיל אבל הואיל אחריני איכא דכייל להא דהכא וההיא דהתם היינו הואיל ומאכיל בעבדיו ושפחותיו כנ"ל:

דלית ליה פתרי הא ודאי ליכא לפרושי שאינה צריכ' לפנים חדא דלישנא לא משמע הכי ועוד לעיל אמרינן דבעא מיניה ולא פשט ליה ועוד דהאיך אינה צריכה לפנים והא אצטריך לשקלא וטרייא ומתני' אצטריך למפשטא אלא ה"פ בעי מינאי מילתא שאין לה תשובה ברורה וכדפרש"י ז"ל:

בין בקדושתיה קאי פי' דכהן שהוא פצוע דכא עדיין הוא בקדושתי' להיו' אסור בפסולי כהונה. בין לא בקדושתיה קאי לא אכלה פי' ואפי' תימא דקהל גרים לא איקרי קהל דמ"מ מפסולי כהונה היא זו דהא אמרינן בת גר זכר כבת חלל זכר שהיא פסולה לכהונה פי' ואי משום פסולי כהונה ליכא ומיהו השתא נמי צריכים לטעמא דאמר בסמוך דקהל גרים לא איקרי קהל דאי לא הא אסורה ליה משום פסולי קהל אלא ודאי דאלקמיה סמוך דאמרי' ואי לא בקדושתיה קאי אכלה דהא אמר קהל גרים לא איקרי קהל ובדין הוא דהאי ה"ל למנקט מעיקרא דהא צריכי ליה ובתרוייהו צדדין אלא דנקיט סדרא דנקיט כר"י לאקדומי טעמא דאקדישתיה קאי כי תבעי לך אליב' דהאי תנא:

ה"ג דתנן ר' אלעזר בן יעקב וכו' ומתני' היא במסכת' ביכורים ולא כנסחי דגרסי דתניא ובודאי דהא נמי איתיה במ' קדושין גבי פלוגתא דרבי יהודה ורבי יוסי דההיא הוה עדיפא ליה ליה דאיירי בה אגב גררא מתניתין דסדר זרעים וטהרות. כל היכא דאפשר לה לברורי בהא מידי משום דלית להו גמרא בגופייהו:

דתנן ר' אלעזר אומר אשה בת גרים לא תנשא לכהונה פי' דקסבר חללה היא ומיהו ס"ל דקהל גרים לא איקרי קהל ופצוע דכא וכרות שפכה מותר בהם וכדאמרינן בסמוך עד שתהא אמה מישראל פירוש דהשתא בתו כשרה לכהונה וקמבעיא ליה פי' ור' יוחנן בכי הא שהיא בת גר וישראלית מיבעיא ליה מר' אושעיא מה מעלה אתוספת לר' אליעזר בן יעקב בבת גר זו מפני שאמה מישראל כשרות אתוספת ואכלה או דילמא קדושה אתוספת בה ולא אכלה פי' כשרות דפסלי כהונה בלחוד אתוספת בה דלא חשיבא חלל ליפסל לכהן כשר אבל לא אתוספת בה קדושת בת ישראל לאיחשובי קהל ועדין היא מותרת לממזר ולפצוע דכא כיון דאביה גר בתרי שדינן לה וקהל גרים לא איקרי קהל וכיון שכן אינה משתמרת לביאה פסולה דמשום פצוע דכא וכרות שפכה לא מפסלה ומשום פסולי כהונה לא מפסלה:

אפילו תימא בקדושתיה קאי לאיפסולי בחללה אכלה בתרומה דבי נשא או דילמא קדושה נמי אתוס' בה וחשיבה מקהל ישראל מפני שאמה ישראלי' ואסורא לפצוע דכא ולא אכלה בתרומ' דבי נשא דהא משתמרת לביאה פסולה. ת"ש וכו' ופשיטא להתירה דכשרו' בלחוד אתוספת בה וכן הלכתא:

א) ודוחק הוא דקרי לקדושה קריאת קהל ולכשרות היתר כהונה. הלא לישנא דקדושה משמע כהונה כדאמרינן לעיל איסור קדושה אלמנה לכה"ג ופ"ה לשון אחר דבת גר וגיורת קא מיבעיא ליה ואליבא דר' אליעזר בן יעקב ובעי מאי כשרות איתוספא ביה פירוש בההיא שאמה מישראל ליקרא קהל פירוש אף כשרות דקהל עם היתר כהונה אבל בת גר וגיורת דלית בה כל כך אלא כשרות דקהל ולא קדושה לכהונה א"כ לא נקראת קהל ומותרת לפצוע דכא אם אמת הדבר דלאו בקדושתיה קאי ולא תיאסר עליו משום כהונה דאי בקדושתיה קאי אסורה ליה כדאמרינן דבת גר כבת חלל אליבא דר' אליעזר נמי כדקאמר דבת גר וגיורת לא תנשא לכהונה או דלמא קדושה אתוספא בה בההיא דאמה מישראל יותר מבת גר וגיורת דמותרת לכהונה והך דאין אמה מישראל נהי דקדושה לית בה להנשא לכהן מ"מ כשרות אית בה להיות בכלל קהל ואסירא בפצוע דכא ולא אכלה בין בקדושתי' קאי בין לאו בקדושתיה קאי ורש"י פי' דראשון עיקר:

בעא מניה רבי יוחנן מר' אושעיא פצוע דכא כהן שנשא בת גרים מהו שתאכל בתרומה ואסיקנא אליבא דרבי יוסי דקי"ל כותיה בין בקדושתיה קאי בין לאו בקדושתיה קאי אכלה. דהא אמר גר שנשא גיורת בתו כשרה לכהונה ואי לאו בקדושתיה קאי [אכלה] דהא אמר קהל גרים לא אקרי קהל ור' יוחנן דקא מיבעיא ליה אליבא דראב"י קמיבעיא ליה דאמר אשה בת גרים לא תנשא לכהונה עד שתהא אמה מישראל וקמיבעיא ליה כשרות אתוספא בה ואכלה או דלמא קדושה איתוספא בה ולא אכלה ראב"י נמי ס"ל כר' יוסי בהא דקהל גרים לא איקרי קהל וקמיבעיא ליה כשאמו מישראל כשרות לחודה איתוספא בה שכשרה לכהונה ולא קדושה וכשם שאם אין אמה מישראל לא איקרי קהל כך כשאמה מישראל לא איקרי קהל ואכלה או דלמא כשאמה מישראל קדושה נמי אתוספא דאקרי קהל ולא אכלה. ואית דמפרשי לה כשאין אמה מישראל והכי קמיבעיא ליה כשאמו מישראל כשרות אתוספא בה לאקרויי קהל אבל כשאין אמו מישראל לא אקרי קהל ואכלה או דלמא קדושה אתוספא בה למשרייא לכהונה אבל לאקרויי קהל אע"פ שאין אמו מישראל איקרי קהל ואסורה לפצוע דכא:

גרסי' בפ' עשרה יוחסין בא לימלך מורין לו כראב"י אבל אין מוציאין מידו כר' יוסי:

בפרש"י בד"ה כשרות איתוספא כו' ולאו קדושה לאקרויי קהל ומותרת לפצוע דכא כו' עכ"ל ונ"ל דהך אבעיא לא אזלא אלא אי ס"ל לראב"י כר' יוסי קהל גרים לא איקרי קהל אבל לר' יהודה אי נמי דלאו אמה מישראל אסורה לפצוע דכא דקהל גרים אקרי קהל וק"ל:

תוס' בד"ה דהא אמר אף גר כו' דאי לא קאי סגי ליה בטעם דקהל גרים כו' עכ"ל פי' דלר' יוסי אי נמי לא סבירא ליה דגר שנשא גיורת דכשרה לכהונה מצינו למימר דהיינו משום דכתיב מזרע ישראל כדאמר בפ' י' יוחסין אבל תרומה אוכלת דלא הויא ממש כחללה אלא לר' יהודה כתבו התוספות לעיל דליכא למימר הכי משום דעיקר טעמיה מק"ו וק"ל:

[גמרא רבא אמר הואיל ומאכילה. י"ל כיון דלר' אלעזר סברי ר"א ור"ש אפילו בקידש פצוע דכא אוכלת מכ"ש גבי לא ידעה דבסמוך וא"כ מאי איצטריך לאשמעינן במתני' דבלא ידעה דאוכלת לדברי ר' אלעזר שאמר שם דמתני' ר"א ור"ש היא כמו שהביאו התוס' בסמוך הא פשיטא הוא וודאי לתירוץ של אביי דאמר הואיל ומאכילה בלא ידעה יש ליישב דאצטריך במתניתין לאשמעינן הטעם שמאכילה אפילו בקידש משום דמאכיל במקום אחר גבי לא ידעה אבל לרבה דסבר הואיל ומאכיל בעבדיו וכו' קשה ולדברי התוספות יש ליישב קצת ויש ליישב ודו"ק מהר"ם יצ"ו]:

תד"ה אביי אמר כו' אליבא דרבי אלעזר קיימינן הכא ורבי אלעזר אית כו' עכ"ל כצ"ל והוא רבי אלעזר בן פדת דקאמר לעיל הכי משום רבי אושעיא וק"ל:

גמ' מלתא אחריתא ופשט ליה כו' כצ"ל. ואי לר"י ל"ל קרא האמר בין כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה הכא אין כו' שאין לך אשה שמותרת לו כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה אביי אמר כו' לא אמרינן גבי ההיא מתניתא כו' כצ"ל:

גמרא רבא אמר הואיל ומאכיל בעבדיו כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה הא נמי. דשויה חללה. בקדושין (עז ב) אמרינן דאין חללה אלא מאיסור כהונה והכא דפוסלה הוא מקרא דובת כהן כי תהיה לאיש זר כדלקמן בפרק אלמנה ועמש"כ בר"פ הערל:

תד"ה אביי. ור' אלעזר ור"ש היא שאוכלת לר' אלעזר ור"ש. כצ"ל בל"י:

תד"ה ואי לאו. וחללה אינה אוכלת בתרומה כדמוכח בפ"ב דקדושין. שם (עו ב) איתא הויא לה חללה מיגו דאיתוסף איסורא למיכל בתרומה ופרש"י דנתחללה מקדושתה וא"כ י"ל דלא גרעה מזרה דאוכלת בתרומה משום בעלה כהן וא"ת דהרי גרעה מזרה שאסורה לכהן הא גם להתוס' ניחא להו אם היו פסולייהו מקרא דמזרע ישראל ואולם ממתניתין דהכא דל"פ ר"א ור"ש מן הנשואין דלא יאכלו משום דשויה חללה כדפרש"י אף דלדידהו משתמרת לביאה פסולה ל"פ מוכח ע"כ דחללה אינה אוכלת בתרומה אפי' משום בעלה כהן וכן בר"פ הערל דתנן גבי פ"ד וכ"ש דנשיהם לא יאכלו אע"ג דאתיא כר"א ור"ש לר"א שם (בדף עה):

גמ' כי אתא ראנ"ח מדרומא אתא כו' נ"ב כלומר בא שלם בתלמודו:

תד״ה והא כו' ודלמא כו'. ע״ל ע"ז ב' אי לאו דאר"י הכתוב תלאן כו' וא"כ לר"ש שם מוכרח דסבר ק"ג ל"מ קהל. אך עי' בתוס' ע"ח א' ד"ה מצרי. וא"ת וישא נתינה כו' וי"ל כו'. וע"ש בתוס׳ הרא"ש ובדרוש לציון ודו"ק:

בעא מיניה רבי יוחנן מרבי אושעיא פצוע דכא כהן וכו' עמ"ש התוס' בעירובין דף נ"ג ע"א ומה שכתבתי אני בעניי על דבריהם בקונטריס זה שם בערובין בס"ד:

הא נמי אכלה. דקנין כספו היא ואוכלת דבר תורה ועד דבעיל לה דשוייה חללה אכלה: הכא אין לו להאכיל במקום אחר. שאין לך אשה שמותרת לו: בבת גרים. דקסבר קהל גרים לא אקרי קהל ואינן בכלל לא יבא פצוע דכא ונושאה בהיתר ומאכילה תרומה: והא בעי מיניה ר' יוחנן מרבי אושעיא. לקמן בשמעתין ולא פשיט ליה אי מאכילה בתרומה או לא: איתמר. לשנויי קושיין אתא: הואיל ומאכילה בלא ידעה. היה נשוי כהן אשה ואוכלת בתרומה ונעשה פצוע דכא ובא עליה לא תאכל בתרומה דשוייה חללה דנבעלה לפסול לה ואם לא ידעה משנעשה פצוע דכא הרי זו אוכלת משנה היא בפ' הערל (לקמן ע.) אלמא מצינו פצוע דכא כהן מאכיל במקום אחר הלכך בקידושי עבירה נמי מאכיל כל זמן שלא עשאה חללה: שכבר אכלה. כשהוא בריא: דלית ליה פתרי. שאין יודע לפרשה: למאן אי לר' יהודה כו'. הש''ס הוא דקא בעי לה ומפרש ואזיל עד סיפא ופשטה אבל ר' אושעיא לא פשט בה מידי כדאמרן לעיל הא בעא מיניה כו' ואית דמפרשי דלית ליה פתרי אינה צריכה לפרש דלמאן קבעי לה אי לר' יהודה כו' ושבוש הוא מפני שני דברים חדא דאמרן לעיל ולא פשט ליה ואם כן דרבי אושעיא קאמר לה לכולה מילתא הא פשטה במסקנא ועוד דקנסיב ואזיל לפרושי דלא צריכה ליה למיבעיא לן וקא נסיב בסיפא תא שמע אלמא צריכה רבה: בין בקדושתיה קאי כו'. לקמן בפרק הערל (דף עו.) מיבעיא לן כהן פצוע דכא מהו בגיורת בקדושתיה קאי ואסור כו' והכא בין בקדושתיה קאי כהן הנעשה פצוע דכא בין בקדושת כהן קאי ואסור בכל האסורות לכהונה בין לאו בקדושתיה קאי ואינו מוזהר מלישא אשה פגומה לא אכלה: אי בקדושתיה קאי לא אכלה דהא אמר מר בת גר זכר כבת חלל זכר. ובת חלל פסולה לכהונה בפרק עשרה יוחסין וכיון דבקדושתיה קאי לא אכלה דאמרינן הרי זו פסולה לו ועשאה חללה בביאתו: ואי לאו בקדושתיה קאי. ואינה אסורה לו משום קדושת כהן אפי' הכי לא אכלה שאסורה לו משום פצוע דכא דהאמרת קהל גרים איקרי קהל פלוגתא דר' יהודה ור' יוסי בפרק עשרה יוחסין: אליבא דהאי תנא קמיבעיא ליה. לר' יוחנן וכגון דאמה מישראל: כשרות איתוספא בה. וראויה לכהונה ולאו קדושה לאקרויי קהל ומותרת לפצוע דכא ואוכלת ממה נפשך דאי נמי בקדושתיה קאי הרי זו מותרת לו ומשום פצוע דכא לא מיתסר בה דהא לא איקרי קהל: או דלמא קדושה נמי איתוספא בה. וקהל איקרי ואסורה לפצוע דכא ולא אכלה לישנא אחרינא מפי המורה בת גר וגיורת קמיבעיא ליה אליבא דראב''י מאי כשרות איתוספא בהך דאמה מישראל לאקרויי קהל אבל בת גר וגיורת לאו קהל היא ואכלה שמותרת לפצוע דכא והאי לאו בקדושה קאי דתיתסר עליה משום כהונה: או דלמא קדושה איתוספא בה. לינשא לכהונה והך דאין אמה מישראל נהי דקדושה לית בה כשרות מיהא אית בה ובכלל קהל היא ואסורה לפצוע דכא ולא אכלה ולשון ראשון נראה עיקר: לרבי יוסי. לא איצטריך נפש יתירא כדאמר לעיל דממה נפשך אכלה:

והא בעא רבי יוחנן מר' אושעיא ולא פשיט ליה. מדרבי אושעיא אדרבי אושעיא פריך ותימה דלקמן מסקינן דרבי יוחנן בעי אליבא דר' אליעזר בן יעקב אבל אליבא דר' אלעזר ור' שמעון אפשר דמאכיל בבת גרים דר''ש מכשיר גיורת פחותה מבת ג' לכהן ודלמא סבר נמי דקהל גרים לא מיקרי קהל ומיהו בקונטרס פי' דכולה סוגיא דהש''ס מסיק לה אבל ר' אושעיא לא פשט מידי: אביי אמר הואיל ומאכילה בלא ידעה. תימה דבלא ידעה גופה אמאי מאכיל לאביי דמשתמרת לביאה פסולה היא וטעמא שכבר אכלה לית ליה לאביי כדקאמר בסמוך ורבא נמי היכי קאמר שאני התם שכבר אכלה הא אליבא דרבי . אליעזר קיימא הכא ורבי אליעזר אית ליה בהערל (לקמן עה.) שכבר אכלה לא אמרינן אההיא מתנית' גופה דלא ידעה דקאמר מאן תנא משתמרת לביאה פסולה דאורייתא אכלה אמר ר' אלעזר במחלוקת שנויה ור' אלעזר ור' שמעון היא ורבי יוחנן אמר אפילו תימא רבי מאיר שאני התם שכבר אכלה ויש לומר דטעמא שכבר אכלה מהני לכ''ע לענין זה שאוכלת לרבי אלעזר ור' שמעון אע''פ שאין מאכיל במקום אחר ולא פליג ר''א ורבי יוחנן אלא במאי דקאמר ר' יוחנן דאוכלת אפי' לרבי מאיר מטעם שכבר אכלה דלא חשיבא משתמרת לביאה פסולה כיון דתחילת אכילתה הוו נישואי כשרות והוי כאילו הן קיימין ועומדין עדיין שתאכל מכחן ומייתי אביי אפצוע דכא שקידש דחשיב יש לו להאכיל במקום אחר כיון שמאכיל בלא ידעה ורבא סבר דלא חשיב יש לו להאכיל במקום אחר כיון דאין מאכיל התם על ידי מעשה של עכשיו אלא ע''י שכבר אכלה: אתא גברא רבה אחרינא ובעא מיניה מילתא אחריתי. כאן משמע שהיה ר''ל גדול כשבא לפני רבי יוחנן כמו שפירש ר''ת בב''מ (דף פד. ד''ה אי) שהיה לומד תורה לפני ר' אושעיא רבו של רבי יוחנן. [וע''ע תוס' עירובין סה: ד''ה ר''ל]: ואי לאו בקדושתיה קאי לא אכלה דהא אמר קהל גרים איקרי קהל. תימה דהוה ליה למימר בין בקדושתיה קאי בין לא קאי לא אכלה מהני תרי טעמי דבת גר זכר כבת חלל זכר ועוד דקהל גרים איקרי קהל דהא אפילו לא בקדושתיה קאי לא אכלה נמי מטעם דבת גר זכר כבת חלל זכר דהרי היא כחללה וחללה אינה אוכלת בתרומה כדמוכח בפרק בתרא דקדושין (דף עז.) ואי הוה טעמא דר' יהודה בבת גר זכר משום דכתיב מזרע ישראל כדמוכח התם הוה מצי למימר דלא הויא ממש כחללה אלא דוקא לינשא לכהונה אבל התם משמע דעיקר טעמא דרבי יהודה מק''ו ומה חלל שבא מטיפה כשרה כו' ולפי זה אית לן לשוייה כחללה לגמרי: דהא אמר אף גר שנשא גיורת בתו כשרה לכהונה. אכתי צריך לטעמא דאית ליה קהל גרים לא אקרי קהל ולא חש להזכיר אלא נטר עד דקאמר אי לאו בקדושתיה קאי אכלה כו' דאי לא קאי סגי לה בטעם דקהל גרים לא איקרי קהל לחודיה: הכי גרסינן דתנן רבי אליעזר בן יעקב אומר אשה בת גרים כו'. .. דמשנה היא במסכת ביכורים (פ''א משנה ה) ולא קשיא דלא מייתי מתניתין דפרק בתרא דקדושין (דף עז) דהך נמי משנה היא:

יבמות נז ע"א