יבמות נו ע"ב

יבמות נו ע"ב - Steinsaltz

and he illuminated our eyes from the mishna, i.e., he demonstrated that the mishna serves as the basis for his opinion: With regard to the wife of an Israelite who was raped, although she is permitted to her husband, she is disqualified for the priesthood. Therefore, if her husband dies, she may not marry a priest. And the tanna of our mishna also taught: And so too, in the case of one who had intercourse with any one of those with whom relations are forbidden [arayot] by the Torah or with those who are unfit to marry him even though they are not in the category of arayot, the woman is disqualified from marrying a priest.

What is the meaning of the phrase: And so too? What, is it not that it is no different whether they have intercourse unwittingly or intentionally, and it is no different whether they have intercourse due to coercion or willingly? And it is taught that he has rendered her disqualified from marrying a priest.

The Gemara refutes this proof: No, what is the meaning of the phrase: And so too? It is referring to the initial stage of intercourse, as this too invalidates her. The Gemara asks: The initial stage of intercourse of whom? If we say it is referring to those with whom relations are prohibited and carry a punishment of karet or death [arayot], is this to say that the halakha with regard to those with whom relations are prohibited is derived from the halakha with regard to a yevama, as implied by the phrase: And so too? On the contrary, we derive the halakha of a yevama from the halakha with regard to those with whom relations are prohibited, as the main source that indicates that the initial stage of intercourse is considered intercourse is stated in the context of those with whom relations are prohibited and not in the context of a yevama.

Rather, what is the meaning of the phrase: And so too? It is referring to atypical, i.e., anal, sexual intercourse with those with whom relations are prohibited [arayot]. The Gemara rejects this suggestion: On the contrary, the main source that atypical intercourse is considered intercourse, which is based upon the verse “The cohabitations of a woman” (Leviticus 18:22) is written with regard to those with whom relations are prohibited [arayot].

Rather, what is the meaning of the phrase: And so too? It is referring to atypical intercourse by those liable for violating an ordinary prohibition not punishable by karet, with regard to whom the expression: The cohabitations of a woman, does not appear. In any event, Rav Sheshet’s proof from the mishna is not conclusive.

§ Rava said: With regard to the wife of a priest who was raped, her husband is flogged if he later has intercourse with her, due to the fact that it is prohibited for a priest to have intercourse with a zona. The Gemara expresses surprise: Due to the prohibition proscribing a zona, yes; due to ritual impurity, no? The Torah refers to a married woman who has had intercourse with another man as ritually impure, and she is forbidden to her husband. The Gemara emends Rava’s statement: Say that he is also flogged due to the prohibition with regard to a zona.

Rabbi Zeira raised an objection based upon a verse with regard to a sota: “And neither was she taken” (Numbers 5:13) indicates that she is forbidden to her husband because she willingly committed adultery, but if she was forcibly taken, i.e., raped, she is permitted to her husband. The term “And…she” indicates that although these principles apply in this case, you have another case of a woman who is prohibited even though she was forcibly taken. And which is this? This is the wife of a priest.

And a prohibition that stems from a positive mitzva, e.g., the prohibition proscribing a priest’s wife to her husband if she has been raped, which is derived from the fact that the Torah indicates that the wife of an Israelite remains permitted, has the status of a positive mitzva, not a prohibition. Consequently, one should not be flogged for this offense, as one is flogged only for violating a prohibition.

Rabba said in response: All married women who engaged in extramarital intercourse were included in the category of zona. When the verse specified with regard to the wife of an Israelite: “And neither was she taken,” as it is only in that case that she is forbidden, it thereby indicates that if in fact she was forcibly taken, she is permitted. By inference, unlike the wife of an Israelite, the wife of a priest remains as she was. Since the Torah does not limit the category of zona with regard to the wife of a priest, she is considered a zona even if she was raped.

And some say a different version of this discussion. Rabba said: With regard to the wife of a priest who was raped, her husband is flogged for having intercourse with her due to her ritual impurity. The Gemara asks: Due to ritual impurity, yes; due to the prohibition proscribing a zona, no? Apparently, in a case of rape, the victim is not called a zona.

Rabbi Zeira raised an objection from the verse: “And neither was she taken” indicates that she is forbidden to her husband because she willingly committed adultery, but if she was forcibly taken, she is permitted to her husband. The term: “And…she,” indicates that although these principles apply in this case, you have another case of a woman who is forbidden even though she was forcibly taken. And which is this? This is the wife of a priest. And a prohibition that stems from a positive mitzva has the status of a positive mitzva, not a prohibition. Consequently, one should not be flogged for this offense, as one is flogged only for violating a prohibition.

Rava said: All were included in the verse “Her former husband, who sent her away, may not take her again to be his wife after she was made ritually impure” (Deuteronomy 24:4). When the verse specified with regard to the wife of an Israelite: “And neither was she taken,” as it is only in that case that she is forbidden, it thereby indicates that if she was forcibly taken she is permitted. By inference, the wife of a priest remains as she was, and she is forbidden.

MISHNA: A widow to a High Priest, a divorcée, or a ḥalutza to a common priest, even if they had only engaged in betrothal and had not yet had intercourse, may not partake of teruma. Since they are forbidden to the men who betrothed them, the betrothal itself disqualifies them from the privileges of priesthood even if they are the daughters of priests. Rabbi Elazar and Rabbi Shimon declare them fit to partake of teruma. Since the prohibition is violated through the act of intercourse and not betrothal, the women are disqualified only once they have intercourse.

In a case where these women were widowed or divorced, if it was from marriage, they are disqualified from the priesthood and may not partake of teruma. This is because a woman prohibited from marrying a priest who has intercourse with a priest becomes a ḥalala, and is thereby disqualified from partaking of teruma. However, if they were widowed or divorced from their state of betrothal, they are once again fit to partake of teruma according to all opinions.

GEMARA: It is taught in a baraita that Rabbi Meir said: This is an a fortiori inference: Just as optional betrothal, e.g., in the case of an Israelite who betroths the daughter of a priest, does not entitle her to partake of teruma, as her betrothal to a non-priest disqualifies her from partaking of her father’s teruma, is it not all the more so true in a case of betrothal that constitutes a transgression, as in the cases in the mishna?

They said to him: No, if you say that this is true with regard to an Israelite, whose status cannot entitle her to partake of teruma in another case, as one betrothed to an Israelite may never partake of teruma, shall you also say that this is the case with regard to betrothal to a priest that constitutes a transgression, where his status does entitle her to partake of teruma in a different case, as marriage to a priest entitles a woman to partake of teruma in a case where it is permitted for them to marry?

Rabbi Elazar said that Rabbi Oshaya said: In the case of a priest with crushed testicles or with other wounds to his genitals who betrothed the daughter of an Israelite, which is prohibited by the verse “He that is crushed or maimed shall not enter into the congregation of the Lord” (Deuteronomy 23:2), we have arrived at the dispute between Rabbi Meir on the one hand and Rabbi Elazar and Rabbi Shimon on the other.

According to Rabbi Meir, who said that a woman who is reserved for intercourse that is invalid, i.e., prohibited, by Torah law may not partake of teruma, this one may also not partake of teruma, as it is prohibited by Torah law for her to have intercourse with a man with crushed testicles. According to Rabbi Elazar and Rabbi Shimon, who say that a woman who is reserved for intercourse that is invalid by Torah law may partake of teruma until she actually engages in the prohibited act of intercourse,

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף נו - ב

ואנהרינהו לעיינין ממתניתין, ממשנתנו הביא ראיה לדבריו, והאיר רב ששת [שהיה בעצמו סגי נהור], את עינינו בהבנת המשנה:

א. אשת ישראל שזינתה ברצון תחת בעלה - נאסרת לו.

שנאמר בפרשת נשא "איש איש כי תשטה אשתו, ומעלה בו מעל. ושכב איש אותה שכבת זרע, ונעלם מעיני אישה, ונסתרה והיא נטמאה, ועד אין בה, והיא לא נתפשה", והיינו, שזינתה ברצון ולא באונס.

"והיא נטמאה" - מלמד הכתוב שהיא טמאה לבעלה, לאסור אותה עליו כאשר זינתה מרצונה. ^[1]

ב. כתבו הראשונים בסוגייתנו, שיסוד איסור סוטה לבעלה הוא משום "זונה", "אשתו זונה, אסורה לכל אדם, כשם שאסורה זונה דעלמא לכהן" [לשון הריטב"א, וראה גם ברשב"א].

ועוד אמרה תורה בפרשת מחזיר גרושתו, לאחר שנישאת לאחר:

"לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה, לשוב לקחתה אחרי אשר הוטמאה".

מלמד הכתוב הזה על איסור לאו לבעל, להשאיר תחתיו אשה שזינתה ונטמאה תחתיו. ^[2]

ג. שלש פעמים נכתבה המילה "ונטמאה" בפרשת סוטה.

ודרשו חכמים: טומאה אחת לאוסרה לבעלה, טומאה אחת לאוסרה על הבועל לעולם, וטומאה אחת לפוסלה לאכילת תרומה ולהנשא לכהונה.

ד. אשת ישראל שנאנסה תחת בעלה, אינה נאסרת לו, שהרי אמרה תורה "והיא לא נתפשה", מלמד הכתוב שאם היא "נתפשה", שנבעלה באונס, היא לא נטמאת לבעלה.

ה. אשת כהן שנאנסה, נחלקו שתי לשונות בגמרא להלן, האם היא אסורה לבעלה הכהן.

הטעם לאסור הוא, משום שאמרה תורה באשת ישראל "והיא לא נתפשה", ומשמע היא בלבד, ולא אחרת, אינה נאסרת לבעלה אם היתה אנוסה. להוציא אשת כהן, שנאסרת לבעלה אפילו אם נתפשה ונבעלה באונס.

וכמו כן, לפי הצד הזה, נאסרת גם אשת ישראל שנאנסה תחת בעלה, לכהן, שאם ימות בעלה הישראל היא אסורה להנשא לו מדין זונה.

ו. כל העריות שנבעלו, הרי הן נעשות "זונה", ופסולות לכהן.

וכן אשת איש שנבעלה, הרי היא נעשית "זונה", ואולם חילוק יש ביניהם לענין זנות באונס:

באשת איש:

יתבאר בסוגייתנו, שנחלקו שתי לשונות בגמרא, האם יש בה איסור משום זונה או לא.

בשאר עריות:

לדעת התוספות והבעל המאור בסוגייתנו, פשיטא שהן נעשות זונה, אפילו כשנבעלו באונס. ^[3]

ואילו לדעת הריטב"א [בתחילת דבריו]: כל העריות פשיטא שאינן נעשות זונה כשנאנסו, ורק באשת איש יש מקום לאוסרה משום זונה לכהונה אפילו אם נבעלה באונס, משום החומר שבזנות אשת איש.

וכך אמר רב ששת: אשת ישראל שנאנסה - אף על פי שהיא מותרת לבעלה, הרי היא פסולה לכהונה. ^[4]

ותנא תונא, והביא רב ששת ראיה ממשנתנו לדבריו, שכך שנה אף התנא שלנו, במשנתנו:

דתנן: הבא על יבמתו, בין בשוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון. אחד המערה ואחד הגומר קנה. ולא חילק בין ביאה לביאה.

וכן הבא על אחת מכל העריות האמורות בתורה או פסולות - פסלה [לכהונה].

ומדייק רב ששת: מאי "וכן"? על איזו אופן של ביאה האמורה לפני כן, ברישא, נתכוין התנא לומר "וכן", והיינו, שביאה שכזו אף פוסלת בעריות כשם שהיא קונה ביבום?

מאי לאו, האם לא מדבר התנא על תחילת המשנה, ששנינו בה: הבא על יבמתו, בין בשוגג, בין במזיד, בין באונס, בין ברצון.

ומשמע שאף לגבי עריות, הביאה הפוסלת בה לעשותה זונה, היא ביאה בכל ענין, לא שנא בשוגג, ולא שנא במזיד, ולא שנא באונס, ולא שנא ברצון -

וקתני בסוף המשנה שפסלה בביאה שכזאת לכהונה.

ומוכח ממשנתנו שגם אשת איש, שהיא בכלל העריות, נאסרת לכהן, אפילו כשנבעלה באונס בהיותה תחת בעלה, לאדם זר. ^[5]

ודוחה הגמרא את ראייתו של רב ששת ממשנתנו:

לא! אין לך ראיה ממשנתנו שאשת איש נאסרת לכהונה אפילו כשזינתה באונס.

כי מה שאמר התנא במשנתנו "וכן" - לא על ביאת אונס אמר זאת.

אלא מאי "וכן"? - אהעראה!

וכוונתו לומר, שכמו לגבי ביאת קנין ביבמה, "אחד המערה ואחד הגומר - קנה", כך גם לגבי פסול כהונה, "אחד המערה ואחד הגומר באחת מן העריות או באחת מן הפסולות לכהונה - פסלה". ^[6]

ותמהה הגמרא על הביאור שביארנו במשנה, ש"וכן" בא ללמד על פסול לכהונה על ידי העראה, ומדברת המשנה בפסול העראה, ולא בביאת אשת איש באונס, ובכך נדחתה הוכחתו של רב ששת:

העראה דמאן, באיזו העראה בא התנא של המשנה להשמיענו שהיא פוסלת לכהונה? אילימא העראה רגילה דעריות, הוא שבא התנא ללמדנו שהעראה פוסלת בהן, כשם שהיא קונה ביבום?

הרי אי אפשר לומר כן, כי:

למימרא וכי רוצה אתה לומר דהעראה בעריות - ילפינן לה מיבמה?

וכי דין הפסול של העראה בעריות נלמד מיבמה, עד שבא התנא לומר שאף בעריות פוסלת ההעראה, כשם שהיא קונה ביבמה?!

והרי אדרבה, הלימוד הוא בצורה הפוכה!

שהרי זה שאפילו העראה גרידא קונה ביבמה - ילפינן לה מהעראה האמורה בעריות! ^[7] דעיקר העראה שנחשבת כביאה - בעריות הוא דכתיב בתורה! וכמבואר בסוגיא לעיל. ^[8] ולכן, אי אפשר לבאר את משנתנו שהיא אומרת: העראה קונה ביבמה, "וכן" פוסלת העראה בעריות.

ואם כן, חוזרת ראייתו של רב ששת ממשנתנו.

ודוחה הגמרא באופן אחר את ראיתו של רב ששת ממשנתנו:

אלא, מאי "וכן" ששנינו במשנתנו? - לא לגבי ביאת אונס מדבר התנא. אלא אביאה שלא כדרכה דעריות אמר "וכן".

שהרי שנינו לפני כן לגבי יבמה: "ולא חילק בין ביאה לביאה", שאף ביאה שלא כדרכה קונה בה. ולכן הוסיף התנא "וכן" לגבי ביאה שלא כדרכה בעריות, לומר, שבעריות פוסלת אף ביאה שלא כדרכה. ^[9]

ועדיין תמהה הגמרא: וכי ביאה שלא כדרכה שפוסלת בעריות אנו לומדים מיבמה, עד שהתנא אומר: כשם שמועילה ביאה שלא כדרכה לקנות ביבמה, כך היא פוסלת בעריות!?

והרי אדרבה! עיקר הדין שביאה שלא כדרכה חשובה כמו ביאה כדרכה נלמד מהכתוב "ואת זכר לא תשכב משכבי אשה", שמשמע ממנו שיש שתי משכבות האסורות, האחת שכיבה כדרכה, והאחת שלא כדרכה -

והפסוק הזה - בפרשת עריות כתיב!

ואם כן, אין אנו צריכים ללימוד שגם ביאה שלא כדרכה נחשבת ביאה, מקנין היבמה בביאה שלא כדרכה.

ולא יתכן שכוונת התנא במשנתנו היא לומר שביאה שלא כדרכה קונה ביבמה, "וכן" פוסלת בה ביאה שלא כדרכה בעריות.

ואם כן, חוזרת ראייתו של רב ששת ממשנתנו.

ודוחה הגמרא את הראיה ממשנתנו, על ידי הסבר אחר:

אלא, מאי "וכן" - אביאה שלא כדרכה דחייבי לאוין בכהונה.

כגון אלמנה לכהן גדול, וגרושה לכהן הדיוט. לפי שאיסורי הלאוין הללו לא נכתבו בפרשת עריות, ולא נאמר בהן "משכבי אשה", והן "הפסולות" שנשנו בסיפא של משנתנו.

ובא התנא לומר, כי כמו שביאה שלא כדרכה קונה ביבמה, כך ביאה שלא כדרכה בפסולות לכהונה, שהן חייבי לאוין, פוסלת אותן בפסול חללות. ^[10]

ועתה מבארת הגמרא את דינה של אשת כהן שנאנסה תחת בעלה -

אמר רבה: אשת כהן שנאנסה, הרי בעלה, שהוא כהן - לוקה עליה אם יבוא עליה, משום איסור זונה. ^[11]

ותמהינן: משום זונה, אין -

דהיינו, וכי אשת כהן שזינתה באונס, בעלה הכהן לוקה עליה רק משום איסור זונה לכהונה.

אבל משום הלאו של טומאה, של אשה שזינתה תחת בעלה, לא לקי עליה כאשר זינתה תחתיו באונס?!

וכי אינו לוקה עליה גם משום הכתוב "לא יוכל בעלה הראשון לשוב לקחתה אחרי אשר הוטמאה", שדרשו ממנו חכמים לעיל [יא ב] שהוא איסור לאו לאשה שזינתה תחת בעלה, ונטמאה בכך! ^[12]

ומשנינן: אימא הכי: בעלה הכהן לוקה עליה אף משום זונה!

דהיינו, שלוקה עליה משום איסור כהונה, מלבד מה שהוא לוקה עליה משום "לא יוכל בעלה לשוב לקחתה אחרי אשר הוטמאה".

מתיב רבי זירא על דברי רבה, שאמר: אשת כהן שזינתה באונס, בעלה "לוקה" עליה משום זונה, מהא דתניא:

נאמר בפרשת סוטה "איש איש כי תשטה אשתו, ומעלה בו מעל. ושכב איש אותה שכבת זרע, ונעלם מעיני אישה, ונסתרה, והיא נטמאה, ועד אין בה".

"והיא לא נתפשה".

מלמד הכתוב "והיא", שהוא מיעוט, כי רק "היא", אשת ישראל, בה בלבד נאמר:

א. אם לא נתפשה, אלא זינתה ברצון - היא אסורה.

ב. הא, אם נתפשה, שזינתה באונס - היא מותרת לבעלה הישראל.

ואולם, יש לך אשה אחרת, שאף על פי שנתפשה ונבעלה באונס, היא אסורה לבעלה.

ואי זו? - זו אשת כהן.

והניח רבי זירא, שבלימוד של "והיא לא נתפשה" - התמעטה זנות באונס מכלל הלאו של "לא יוכל בעלה הראשון לשוב לקחתה אחרי אשר הוטמאה".

ומיעוט זה הוא הן באשת ישראל והן באשת כהן.

ומעתה, כל איסורה של אשת כהן שנבעלה באונס, הוא רק מחמת מיעוט המילה "והיא", האמורה בפרשת סוטה, המלמד שרק אשת ישראל שנתפשה מותרת ולא אשת כהן, שהיא אסורה.

אך אין הוא מחזיר את אשת כהן שזינתה באונס לכלל הלאו של "לא יוכל בעלה הראשון לשוב לקחתה אחר אשר הוטמאה".

וכיון שכך הוא הלימוד, האיך אתה אומר שבעלה הכהן לוקה עליה משום זונה?

והרי אין הלימוד של איסור הכהן באשתו שזינתה באונס אלא בגדר "לאו הבא מכלל עשה".

ולאו הבא מכלל עשה - הוי איסור עשה, ואינו לאו שלוקים עליו!

אמר תירץ רבה, שאין לומר כדברי רבי זירא, אלא:

הכל - כל הנשים המזנות תחת בעליהן, בין באונס בין ברצון - היו בכלל הלאו של איסור "זונה" לכהן, שנאמר בו "לא יקחו".

וכשפירט לך הכתוב גבי אשת ישראל "והיא לא נתפשה" אסורה, הא נתפשה מותרת, מכלל זה אתה למד, דאשת כהן, כדקיימא קיימא! שגם אם זינתה באונס, היא בכלל זונה האסורה לבעלה מצד הלאו של "לא יוכל בעלה הראשון לשוב לקחתה אחר אשר הוטמאה" [וראה תוספת ביאור בהערות]. ^[13]

ומביאה הגמרא לשון שניה:

איכא דאמרי, כך אמר רבה, וכך השיב עליו רבי זירא:

אמר רבה: אשת כהן שנאנסה - בעלה לוקה עליה משום טומאה.

שנאמר "לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה להיות לו לאשה אחרי אשר הוטמאה". ^[14]

ומדייקת הגמרא: משום טומאה, אין, הרי הוא לוקה.

אבל משום זונה, הוא לא לוקה.

אלמא, אשת כהן שנבעלה באונס - לא קרינא ביה איסור "זונה" לכהונה.

מתיב רבי זירא על דברי רבה, שאמר בעלה לוקה עליה משום טומאה, מהא דתניא:

"והיא לא נתפשה", אלא זינתה ברצון, הרי היא אסורה לבעלה.

הא נתפשה באונס - הרי היא מותרת לבעלה!

ואולם, יש לך אשה אחרת, שאף על פי שלא נתפשה הרי היא אסורה, ואיזו היא? - זו אשת כהן!

והרי לאו הבא מכלל עשה, רק איסור עשה הוא, ואין לוקין עליו, והאיך אתה אומר שבעלה "לוקה" עליה משום טומאה?! ^[15]

אמר תירץ רבה: הכל היו בכלל "לא יוכל בעלה הראשון לשוב לקחתה אחרי אשר הוטמאה", ללקות עליה משום טומאה.

וכשפירט לך הכתוב גבי אשת ישראל "והיא לא נתפשה" הרי היא אסורה, שמכאן אתה למד: הא נתפשה - מותרת.

מכלל זה אתה למד דאשת כהן - כדקיימא קיימא, ללקות עליה משום טומאה אפילו אם זינתה באונס.

מתניתין:

הביאור שלהלן במשנה זו הוא על פי פירושו השני של רש"י. ^[16]

א. כבר התבאר, שבת ישראל מותרת מן התורה לאכול בתרומה משעת אירוסיה לכהן, אלא שמגזירת חכמים אינה אוכלת.

ב. משהגיע זמן הנשואין, שהוא שנים עשר חודש משתבעה הבעל לפרנס את עצמה בתכשיטים, הרי היא אוכלת בתרומה אפילו מדרבנן, לדעת משנתנו, שהיא כמשנה ראשונה ששנינו בכתובות. ^[17] ג. אשה "המשתמרת לביאה פסולה", שהיא אשה המצפה והממתנת [כמו "שומרת יבם", וכמו "ואביו שמר את הדבר", וראה רש"י סוטה יח ב], המיועדת להיבעל ביאה הפוסלת אותה בתרומה, הרי היא פסולה מלאכול בתרומה כל עוד היא משתמרת לביאה זו, לדעת רבי מאיר שהוא התנא קמא של משנתנו.

ד. הפסול של "המשתמרת לביאה פסולה" מלאכול בתרומה, הוא הן בתרומת בעלה אם היתה בת ישראל הנישאת לכהן, והן בתרומת בית אביה, אם היתה בת כהן המשתמרת לישראל, ופסול זה מדרבנן הוא [תוספות נז ב ד"ה רב בשיטת רש"י].

ולכן, אשה המשתמרת לביאה פסולה, כגון:

א. אלמנה המאורסת לכהן גדול, או גרושה וחלוצה המאורסת לכהן הדיוט באיסור.

בין שהיתה בת ישראל, שבאה עתה לאכול בתרומה מדין אשת כהן, ובין אם היתה בת כהן האוכלת בתרומת בית אביה ^[18] -

כיון שבעילתם של אלו עושות את האשה לחללה, ופוסלתה -

הרי כבר מן האירוסין לא יאכלו הנשים בתרומה, דברי רבי מאיר. ^[19]

דהיינו: אם בנות ישראל הן - הרי אף שהגיע זמן נישואיהן, אין הן אוכלות בתרומה.

ואם בנות כהן הן - נפסלו מלאכול בתרומת בית אביהם מיד כשנתארסו. ^[20]

רבי אלעזר ורבי שמעון מכשירין את "המשתמרת לביאה פסולה" בתרומה, ואינה נפסלת עד שתיבעל ותיעשה חללה.

ולפיכך:

א. אם היו בנות ישראל, הרי משהגיע זמן נישואיהן, אוכלות הן בתרומה מכח בעליהן. ואם היו בנות כהן, לא נפסלו מלאכול בתרומת בית אביהן עד שיינשאו וייבעלו וייעשו חללות. ^[21]

ב. ומודה רבי מאיר לרבי אלעזר ורבי שמעון, שאין פסולה של "המשתמרת לביאה פסולה" אלא כל זמן שהיא אכן משתמרת לביאה פסולה. אבל משחדלה להיות משתמרת לא נפסלה לכהן או לתרומה, אלא אם כן נבעלה.

ולכן, הכל מודים כי רק אם נתארמלו או נתגרשו נשים אסורות אלו מבעליהן הכהן מן הנשואין [אחר הנשואין והבעילה], הרי אלו פסולות לכהן, ולאכול בתרומת בית אביהן אם היו בנות כהן, כיון שנעשו חללות, ונפסלו.

אבל אם נתאלמנו או נתגרשו מן האירוסין, שעדיין לא נבעלו, ולא נעשו חללות, הרי אלו כשרות להנשא לכהן כשנתארמלו [אך לא אם נתגרשו, שאז נפסלו לכהן מכח הגירושין], וכשרות לאכול בתרומת בית אביהן אם היו בנות כהן. ^[22]

גמרא:

תניא: אמר רבי מאיר טעם נוסף ^[23] בבת ישראל שקידושיה קידושי עבירה - כגון אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט - שלא תאכל בתרומה מכח בעלה:

קל וחומר הוא:

ומה קדושי בת ישראל שנשאת לישראל, שהן קידושי רשות, אין מאכילין את האשה בתרומה - קדושין אלו, שקדושי עבירה הן, לא כל שכן שלא יועילו להאכילן בתרומה.

אמרו לו לרבי מאיר: אין לדמות קדושי בת ישראל לישראל לקידושי פסולה לכהן, כי:

לא אם אמרת בקדושי רשות, שאין הן מאכילין בתרומה, שכן אין לו לבעלה שהוא ישראל להאכיל במקום אחר.

תאמר בקדושי עבירה לכהן, שכן יש לו לבעלה שהוא כהן להאכיל במקום אחר, כשאין הן קידושי עבירה.

פצוע דכא [שנפצעו הביצים שלו] אסור לבוא בקהל, שנאמר "לא יבוא פצוע דכא בקהל ה'". והאשה הנבעלת לו נפסלת מלאכול בתרומה, שהרי ביאה זו בכלל "ובת כהן כי תהיה לאיש זר - היא בתרומת הקדשים לא תאכל", וכיון שהאיש שבעל אותה הוא הפסול והזר, הרי היתה לאיש "זר", ונפסלה בביאתו.

אמר רבי אלעזר אמר רבי אושעיא:

פצוע דכא כהן שקידש בת ישראל, באנו למחלוקת רבי מאיר ורבי אלעזר ורבי שמעון. ^[24]

כי לרבי מאיר, דאמר אשה המשתמרת לביאה שהיא פסולה מדאורייתא, ^[25] לא אכלה [אינה אוכלת] בתרומה -

הא נמי, לא אכלה מכח בעלה הכהן

שהרי משתמרת היא לביאתו של הפצוע דכא, והוא הרי פוסלה מלאכול בתרומה כשבא עליה.

ואילו לרבי אלעזר ורבי שמעון דאמרי: אף המשתמרת לביאה פסולה דאורייתא - אכלה,

הערות

^[1] א. הכתוב מדבר באשה שנסתרה, וספק אם נטמאה, וכל שכן אם בודאי זינתה.

^[2] לעיל נדרש הפסוק הזה [בדף יא ב], אף על אשה שנסתרה וספק אם נטמאה, וכל שכן אם ודאי נטמאה.

^[3] בעל המאור והקרן אורה [בביאור דברי התוס'] כתבו את טעם החילוק, משום שאשת איש שזינתה באונס אינה נאסרת על בעלה ישראל. ופשטות כוונתם היא, שהיות ואף לישראל אסורה אשת איש שזינתה מטעם זונה [כמבואר באות ב], הרי גילתה התורה שאשת איש שנבעלה באונס אינה נעשית זונה. ולכן יש לדון אף לגבי כהן, שלא תהיה אסורה עליו אשתו שזינתה באונס. כי ערות אשת איש קלה היא מכל העריות לגבי החלת שם זונה על האשה. לפי ששאר העריות שנבעלו באיסור, חל עליהן שם זונה אפילו אם נבעלו באונס, ואילו אשת ישראל שנבעלה באונס מותרת. [ואולם רבינו חיים הלוי בפרק א מאיסורי ביאה, הבין דברי הבעל המאור באופן אחר].

^[4] והפסול שלה הוא משום "זונה", או משום "ונטמאה", שהוא איסור מייוחד של סוטה לכהונה ולתרומה. על פי דברי התוספות לעיל, לה א, ועל פי דבריהם כאן, וכן לפי דברי בעל המאור בסוגייתנו, יש לבאר דברי רב ששת ולשונו "אף על פי שמותרת לבעלה", בשני אופנים: האחד: הואיל ואשת ישראל שנאנסה התירה אותה התורה לבעלה, היה מקום ללמוד מכך שאף לגבי איסור זונה לכהן לא תהא אסורה אשת איש באונס [אף שבשאר עריות היא נאסרת באונס, וכפי שנתבאר כל זה בהערה קודמת] ; וקא משמע לן רב עמרם, שלגבי כהן היא אסורה משום זונה. השני: הואיל ואשת ישראל שנאנסה מותרת לבעלה, הרי ש"ונטמאה" האמור לגבי איסור לבעלה לא נאמר כלל באונס, וסלקא דעתין שגם "ונטמאה" האמור לגבי איסור תרומה וכהונה לא נאמר באונס. לכן קא משמע לן רב ששת שאסורה היא לכהן משום "ונטמאה", הואיל ולגבי כהן, אף "ונטמאה" האמור לגבי בעלה, אסרה בו התורה אפילו באונס. ובבעל המאור מבואר, שהוא מפרש בדברי רב ששת שהאיסור הוא משום זונה. ואילו בתוספות [לעיל לה א] מבואר, שדברי רב ששת תלויים ועומדים בנידון הגמרא לקמן אם אשת איש שזינתה באונס אכן אסורה משום זונה [ונחלקו בדבר שתי לשונות בדברי רבה]. ולפיהם, לדעת הסובר שזונה אשת איש אסורה באונס, אף לרב ששת טעם האיסור הוא הן משום זונה והן משום "ונטמאה". ואילו לדעת הסובר אין אשת איש נעשית זונה באונס, אין טעמו של רב ששת אלא משום "ונטמאה". ובדעת רש"י בזה ראה דבריו בדף לה א, ובלשונו בד"ה לא אהעראה, ובד"ה אשלא כדרכה.

^[5] כתבו התוספות: אין לומר שלא שנינו "פסלה" אלא אשאר עריות ולא על אשת איש, משום דעיקר החידוש הוא באשת איש, וכפי שנתבאר בהערה לעיל.

^[6] לפי התוספות בהערה לעיל, מבואר מדבריהם, כי יש לומר ש"וכן" קאי על שאר עריות ולא על אשת איש, ומתחילה לא הוכיחה הגמרא אלא משום דבשאר עריות אין חידוש בזה, ועל כרחך באה המשנה להשמיענו שאף באשת איש הרי היא אסורה באונס. ודוחה הגמרא, כי חידוש המשנה אינו בדין אונס אלא בדין העראה, ושוב ממילא יש לומר שלא שנינו "וכן" על ביאת אונס בעריות, אלא על שאר עריות, ולא על אשת איש.

^[7] בתוספות מבואר, שברוב הספרים לא גרסינן: אדרבה יבמה ילפינן מעריות, אלא: עיקר העראה בעריות כתיב, וכן נראה קצת מרש"י; והתוספות נתקשו בגירסא שלפנינו, ופירשוה בדוחק.

^[8] ואף שההעראה הכתובה בתורה לא נאמרה לענין פסול לכהונה, ואילו משנתנו עוסקת בפסול לכהונה משום זונה; מכל מקום, כיון שנתרבתה ההעראה לאיסור בפרשת עריות, הרי ממילא נעשית זונה, שכל הנבעלת בעילת איסור, הרי היא זונה.

^[9] כתב רש"י: וגמר "ביאה ביאה" מיבמה, דרבינן בה מ"ולקחה", שקונה בה אפילו ביאה שלא כדרכה. והמהרש"ל מחק דברים אלו מרש"י, כיון שלא מצינו גזירה שוה זו, והמהרש"א קיים הגירסא, ראה שם. ומבואר מדברי רש"י, כי לפי הסלקא דעתין אכן מקור דין שלא כדרכה בעריות הוא מיבמה, ולפיכך סלקא דעתין דשייך לומר "וכן".

^[10] ולא יכלה הגמרא לומר: אהעראה דחייבי לאוין. כי העראה בחייבי לאוין אין צורך ללמוד אותה מיבמה, אלא בגזירה שוה מעריות היא נלמדת, ב"קיחה קיחה" כמבואר בסוגיא לעיל, ולא שייך לומר על כך "וכן". רש"י. ותמהו התוספות על רש"י, שהרי אף לענין שלא כדרכה יכולים אנו ללמוד ב"קיחה קיחה" מעריות, ושוב לא שייך לומר "וכן" על חייבי לאוין דכהונה בביאה שלא כדרכה, וראה מה שכתב המהרש"א. ולכן פירשו התוספות, ש"חייבי לאוין" האמורים כאן, אין הכוונה לחייבי לאוין דכהונה, אלא לשאר חייבי לאוין, שאינם דכהונה, שבאלו לא נאמר "קיחה", ונלמד פסול "שלא כדרכה" בהן מגזירה שוה של "ביאה ביאה" מיבמה, ועל דרך שאמרו בסוגיא לעיל ללמוד בגזירה שוה זו שהיבמה נקנית בהעראה.

^[11] ונחלקו התוספות והבעל המאור בהבנת דברי רבה. דעת התוספות לה א [כן נראה מדבריהם], שלאו דוקא אשת כהן שנאנסה, אלא הוא הדין אשת ישראל שנאנסה גם היא אסורה משום זונה לכל כהן, לכשתתאלמן. ואין רבה בא לחלוק על רב ששת. ואף בדברי רב ששת יש לפרש הטעם שאשת ישראל שנאנסה אסורה לכהונה, שהוא משום זונה וכדברי רבה. ולדבריהם מה שאמר רבה "בעלה לוקה עליה", לאו דוקא הוא, אלא הוא הדין שכל כהן לוקה עליה [וראה קרן אורה על שיטתם]. אך דעת בעל המאור [שכתב זאת בלשון "לכאורה"] היא, שלא אמר רבה את דינו אלא באשת כהן בלבד, שהיא אסורה משום זונה אפילו באונס. אבל באשת ישראל לא אמר. ורבה חולק על רב ששת, כי לדעת רב ששת אסורה היא משום זונה אפילו באשת ישראל שנאנסה. ויש לצדד לכאן ולכאן אם "בעלה" דוקא או לא [וראה קרן אורה על שיטתו]. וראה עוד דעת הרמב"ן במלחמות. וכתב רש"י: בעלה לוקה עליה משום זונה, דכתיב "זונה לא יקחו", וסתם זונה היינו אשה שמנאפת תחת בעלה, שזינתה מאחר בעלה לזרים. ואשה זו, אע"ג שנאנסה, גבי כהן לא פליג רחמנא בין אונס בין רצון, כדגמרינן מ"והיא לא נתפשה". ד"היא" מיעוטא הוא, שמשמע כי רק "היא", אשת ישראל, יש בה חילוק בין נתפשה ללא נתפשה, אבל באשת כהן אין את החילוק הזה, אלא היא נאסרת בכל אופן.

^[12] בפשוטו, אין קושיית הגמרא אלא שבעלה הוא זה שילקה עליה משום לאו זה, שהרי אין נכלל בלאו זה אלא "בעלה הראשון"; ואולם ראה מה שכתב הקרן אורה בתד"ה מאי, ראה שם היטב.

^[13] כתב רש"י: הכל היו בכלל זונה, כל הנבעלות תחת בעליהן בין באונס בין ברצון בכלל "זונה לא יקחו" הן, שהרי כולן נבעלו בעילת זנות, והוציא לך הכתוב אשת ישראל אנוסה מן הכלל, אבל אשת כהן כדקיימא קיימא. בפשוטו משמע שכוונת רש"י לומר, שאשת ישראל אנוסה אינה אסורה משום זונה, ואילו אשת כהן אנוסה אסורה משום זונה. ולפי זה מבואר ברש"י כדברי בעל המאור, ושלא כדברי התוספות לעיל בהערה, המפרשים שלפי רבה בלישנא קמא, אף אשת ישראל אנוסה אסורה משום זונה. ואולם הרשב"א והריטב"א הבינו דברי רש"י באופן אחר, שאיסור סוטה לבעלה בישראל אף הוא, מדין זונה הוא. "דאשתו זונה אסורה לכל אדם, כשם שאסורה זונה דעלמא לכהן". ועל זה אמרו: הכל היו בכלל זונה, הן להיאסר על בעלה, והן להיאסר לכהונה משום "זונה לא יקחו". והוציא הכתוב מהכלל את אשת ישראל, שאינה נאסרת על בעלה, ואילו אשת כהן כדקיימא קיימא. ולפי זה אין הכרח מרש"י שהוא חולק על התוספות לעיל לה א.

^[14] ראה בקרן אורה על תד"ה מאי, אם ללשון זו "בעלה" דוקא, כיון שעליו נאמר הלאו, או אפילו לכל כהן. שיש מקום לדון אם דוקא אשת כהן או אפילו אשת ישראל, ראה בהערות בלישנא קמא דרבה.

^[15] הריטב"א הקשה, הרי בלישנא קמא תמהה הגמרא: "משום זונה אין משום טומאה לא?!" ומוכח שפשיטא לגמרא שיש ללקות עליה משום טומאה, ואילו כאן, ללישנא בתרא, מקשה רבי זירא על כך?! וביאר: בית המדרש ידעו את הפירוש לבסוף, והיה דבר זה פשוט להם. אבל רבי זירא, שלא ידע להסביר את דברי רבה, הקשה על דבר שהיה "פשיט להו בבבי מדרשא", ויש כיוצא בזו בתלמוד במיעוט מקומות. ומבואר מדברי הריטב"א שקושיית הגמרא לעיל "משום טומאה ליכא", אין הכוונה הואיל ולדבריך אסורה היא משום זונה, שוב ממילא תיאסר משום טומאה, אלא קושיא בפני עצמה היא, דפשיטא לגמרא שהוא לוקה עליה משום טומאה.

^[16] ובמהלך הסוגיא, בהערות, תתבאר גם שיטת הראשונים.

^[17] שנינו בכתובות נז א: נותנין לבתולה שנים עשר חודש משתבעה הבעל לפרנס את עצמה; הגיע זמן ולא נישאו אוכלות משלו [משל הבעל], ואוכלות בתרומה. זו משנה ראשונה, בית דין של אחריהם אמרו: אין האשה אוכלת בתרומה עד שתיכנס לח ופה. וטעם משנה ראשונה הוא: לדעת הסובר שגזירת חכמים שאסרו ארוסה מלאכול בתרומה, הוא משום שמא תשקה לאחיה ולאחותה, כיון שלפי משנה ראשונה הוא חייב במזונותיה, הרי הוא מייחד לה מקום שלא בבית אביה, ואין לחוש שתשקה לאחיה ואחותה. ולדעת הסובר שהוא משום החשש למקח טעות, שמא ימצא בה מום ["סמפון"], הרי לאחר שנים עשר חודש, כיון שנותן לה מזונות, הוא בודקה תחילה אם יש בה מום.

^[18] בהמשך הסוגיא מתבאר, שהמשתמרת לביאה פסולה אינה נפסלת בתרומה אלא אם כן היא משתמרת לביאה פסולה מן התורה. ולפי זה, כתבו הראשונים, שלא הזכירה משנתנו חלוצה אלא אגב גרושה, כי החלוצה מדרבנן כגרושה מן התורה, אבל אין בה את הדין האמור במשנתנו, הואיל והחלוצה אינה אסורה לכהן אלא מדרבנן.

^[19] ואולם מהמשך הסוגיא מתבאר לפי שיטת רש"י, שנחלקו התנאים מטעם נוסף בבת ישראל פסולה שנישאת לכהן. דעת רבי מאיר: שאין קידושי עבירה מאכילין בתרומה, מלבד שמדין "משתמרת לביאה פסולה" הרי היא כפסולה. דעת רבי אלעזר ורבי שמעון: היא אוכלת אף שקידושי עבירה הן, מלבד שהם חלוקים על דין "משתמרת לביאה פסולה".

^[20] לפי פירושו של רש"י מבואר במשנה, שאילו היתה נבעלת היתה נפסלת מלאכול הן בתרומת בעלה והן בתרומת בית אביה. ופסול זה אין לבוא עליו אלא מדין חללות בלבד, כי אי אפשר שתאמר שהיא נפסלת משום "ובת כהן כי תהיה לאיש זר", כיון שלשיטת רש"י אין פסול זה אלא כשהאיש הוא הפסול [וכפי שנתבאר בהקדמה שבתחילת הפרק], ובנידון משנתנו היא זו הפסולה ולא האיש; ועל כרחך שמדין חללות גרידא היא נפסלת מלאכול אפילו בתרומת בעלה. וכתבו הערוך לנר והרש"ש לקמן נז א על תד"ה ואי לאו בקדושתיה קאי, שדברי רש"י אלו חידוש הם, כי היה מקום לומר שאין היא נפסלת אלא מתרומת בית אביה שהיא אוכלת מחמת קדושתה, והואיל ונעשית חללה הרי היא כזרה ; אבל מתרומת בעלה אינה נפסלת כיון שאכילתה היא מדין "קנין כספו", כעבדו וכשפחתו, ולא מחמת קדושה שיש בה, ראה שם היטב. וכבר נתבאר בהקדמה לפרק זה, שאין הדברים מוסכמים, ויש הסוברים שאכילת האשה אינה כעבד ושפחה אלא מקדושת עצמה היא אוכלת, וראה עוד מה שיתבאר בזה לקמן בסוגיא בענין פצוע דכא.

^[21] ואם תאמר, למה לנו לידחק ולפרש שהגיע זמן נישואיהן ולא נישאו, וכמשנה ראשונה, ולא שכבר נישאו אלא שעדיין לא נבעלו. אין זו קושיא, כי אם נכנסה לחופה הרי דינה תלוי בדין "יש חופה לפסולות" המתבאר לקמן נז ב, ואינו ענין לכאן.

^[22] דעת רוב הראשונים היא [והביא פירוש זה רש"י בפירושו הראשון] שאין משנתנו עוסקת אלא בבת כהן שנישאת לישראל, ולענין תרומת בית אביה. וכתב הריטב"א: ודאי לא מסתבר שיכשירו רבי אלעזר ורבי שמעון להאכילה מחמתו מאחר שהוא אסור לקיימה, וכן מבואר בתוספות נח א, שאף לרבי אלעזר ורבי שמעון אינה אוכלת. אבל ברמב"ן [ראה היטב שיטתו] ובמאירי מבואר, שאכן אף בבת ישראל היה מקום לפרש את מחלוקתם, אלא שלפי משנה אחרונה אין הן אוכלות בתרומה עד שתיכנס לחופה, ומסתבר לפרש משנתנו כמשנה אחרונה, ונמצא שאין נפקא מינה במחלקותם אלא לענין בת ישראל שניסת לכהן, ראה היטב שם.

^[23] כן צריך לפרש לפי שיטת רש"י; כי אי אפשר לפרש שמכאן למד רבי מאיר את דין המשתמרת לביאה פסולה שהיא נפסלת, כיון שאין לדין זה כל מקור מקל וחומר זה, ועל כרחך כפי שנתפרש בפנים [וראה אות ג בשם רבינו עקיבא איגר]. יש להסתפק לדעת רש"י, אם דין זה הנלמד בקל וחומר מן התורה הוא, ואף שהמשתמרת לביאה פסולה אינה פסולה אלא מדרבנן, מכל מקום אין קידושי עבירה מאכילין מן התורה, או דילמא אין קל וחומר זה אלא מדרבנן כשם שאינו אלא מדרבנן לדעת שאר הראשונים, כמבואר באות ד; ויתבאר עוד מזה בהערות בגמרא. תמה רבינו עקיבא איגר: הא כיון שרבי מאיר סבר שאפילו "פסלי" קידושין שנעשו בעבירה מדין משתמרת לביאה פסולה, אמאי נקט הקל וחומר מבת ישראל לישראל שאין מאכילין, שזה מספיק רק לענין "אין מאכילין", ומדוע לא נקט ביותר: ומה קידושי רשות "פוסלין" לבת כהן שנתארסה לישראל מלאכול בתרומת בית אביה, כל שכן קידושי עבירה שהן "פוסלין". הראשונים תמהו על פירושו של רש"י: מה קל וחומר הוא זה מישראל שקידש בת ישראל, והרי כיון שאין בו צד כהונה כלל, לא שייך שיאכילנה בתרומה?! ולדעתם, קל וחומר זה, הוא מקורו של רבי מאיר לדין משתמרת לביאה פסולה, והכי קאמר: ומה קידושי רשות, היינו בת כהן שנתקדשה לישראל אין מאכילין, כלומר: פוסלין אותן מתרומת בית אביהן, כמאמר הכתוב: ובת כהן כי תהיה לאיש זר היא בתרומת הקדשים לא תאכל, שלפי פשוטו של מקרא בא ללמד על בת כהן המתקדשת לישראל שאינה אוכלת בתרומת בית אביה כל עוד היא מקודשת לו. [ורש"י דחה פירוש זה, כיון שאם כן, היה לו לומר: ומה קידושי רשות "פוסלין"]. קידושי עבירה ואפילו לכהן לא כל שכן שיפסלוה מתרומת בית אביה. ומיהו, מבואר בתוספות לקמן נז ב, ובריטב"א כאן, שדין משתמרת לביאה פסולה אינו אלא מדרבנן, ולפי זה קל וחומר זה אינו ק"ו גמור. ובערוך לנר לקמן נז ב תמה על התוספות מנין פשיטא להו דהוא מדרבנן, כיון שהוא נלמד בקל וחומר, וראה עוד שם.

^[24] לדעת הראשונים הגירסא הנכונה היא: פצוע דכא כהן שקידש בת כהן, וכתבו הראשונים שרש"י פירש את פירושו, מפני שהיתה הגירסא לפניו: שקידש בת ישראל, אבל בספר ר"ח הגירסא: שקידש בת ישראל.

^[25] לפי שיטת רש"י, לשון "משתמרת לביאה פסולה" שאמרה הגמרא כאן, נכללו בו שני ענינים. האחד: פסול האשה מדין "משתמרת לביאה פסולה". השני: הואיל ומשתמרת היא לביאה פסולה, הרי קדושי עבירה הן, ולכן אינן מאכילין בתרומה. ולשון הגמרא "משתמרת לביאה פסולה דאורייתא" - בא ללמד, שהמשתמרת לביאה פסולה מדרבנן, אינה בכלל "משתמרת לביאה פסולה" הן לענין פסול, והן לענין שאין מאכילין.

ואנהרינהו לעיינין ממתניתין [והאיר את עינינו ממשנתנו] להראות שדבריו נסמכים עליה. וכך אמר רב ששת: אשת ישראל שנאנסה, אף על פי שמותרת לבעלה, אם ישראל הוא — פסולה לכהונה, שאם מת בעלה — לא תינשא עוד לכהן. ותנא תונא [ושנה התנא שלנו]: וכן הבא על אחת מכל העריות האמורות בתורה, או פסולות.

מאי [מה פירוש] "וכן"? מאי לאו [האם לא] הכוונה שלא שנא [שונה] אם היה הדבר בשוגג, ולא שנא [שונה] אם היה הדבר במזיד, וכן לא שנא [שונה] אם היה הדבר באונס, ולא שנא [שונה] אם היה הדבר ברצון, וקתני [ושנה]: פסלה. משמע, שביאה מכל סוג, גם אם היתה באונס — פוסלת. ואף על פי שאינה אוסרת לישראל — פוסלת לכהנים.

את הראיה הזו דוחים: לא, אין הכוונה פה לביאת שוגג ומזיד וכיוצא באלה, אלא לסוגי הביאה. ומאי [ומה פירוש] "וכן" — על העראה, שגם היא פוסלת. ושואלים: העראה דמאן [של מי], אילימא [אם תאמר] של עריות, למימרא [האם לומר] שדיני העראה בעריות ילפינן [למדים אנו] מיבמה? — אדרבה (להיפך) יבמה ילפינן [למדים אנו] מעריות, שעיקר ענין העראה בעריות כתיב [נאמר] ולא בדיני יבמות!

אלא, חוזרים מן הפירוש הקודם, מאי [מה פירוש] "וכן" — על ביאה שלא כדרכה של עריות. ודוחים: אדרבה, עיקר "משכבי אשה" שמשם לומדים על ביאה שלא כדרכה בעריות כתיב [נאמר] ולא ביבמה!

אלא, מאי "וכן" בענין ביאה שלא כדרכה בחייבי לאוין, שבהם לא נתפרש הדבר בכתוב.

א אמר רבא: אשת כהן שנאנסה, אם יבוא עליה בעלה הכהן לאחר מכן — לוקה עליה משום זונה. ותוהים: משום זונה אין [כן], משום טומאה לא? שהרי היא אסורה לו גם משום טומאה כמו כל אשה שנאסרה לבעלה אחרי שנבעלה על ידי אחר, שנקראת בתורה טמאה! ומתקנים: אימא [אמור] לוקה אף משום זונה.

מתיב [מקשה] על כך ר' זירא, נאמר בסוטה: "והיא לא נתפשה" (במדבר ה, יג), כלומר, זו שלא נתפסה (שלא נאנסה) — אסורה, הא [הרי] אם נתפשה (נאנסה) — מותרת. וכיון שכתוב "והיא" לשון דיוק וצמצום, הרי זה בא ללמד: ויש לך אחרת שאף על פי שנתפשה בכוח ונאנסה — אסורה. ואי זו — זו אשת כהן.

ואם כן האיסור באשת כהן שנאנסה הוא לאו הבא מכלל עשה, וכלל הוא שאינו אלא עשה ולא איסור לאו. וכיון שאין בטומאה זו לאו — אין לוקים עליה!

אמר רבא באופן אחר: הכל, כל הנשים הנשואות שנבעלו תחת בעליהן, היו בכלל זונה, שכל אשה שנבעלה (ברצון או באונס) בעילה שיש בה חיוב כרת — קרויה זונה, וכשפרט לך הכתוב גבי (אצל) אשת ישראל "והיא לא נתפשה" לומר שהיא אסורה, הא [הרי] אם כן נתפשה — מותרת. מכלל הדברים אתה למד כי אשת כהן שנאסרה, כיון שלא הותרה — כדקיימא קיימא [כמו שעמדה עמדה] ולא בטל ממנה איסור זונה.

ואיכא דאמרי [ויש שאומרים] בלשון אחרת, אמר רבה: אשת כהן שנאנסה — בעלה לוקה עליה משום טומאה. ושואלים: משום טומאה אין [כן] משום זונה לא? אלמא [מכאן] שבאונס לא קרינא ביה [אין קוראים אנו בכך] זונה.

מתיב [מקשה] על כך ר' זירא ממה ששנינו "והיא לא נתפשה", כלומר, זו שלא נאנסה — אסורה, הא [הרי] זו שנתפשה — מותרת. ויש לך אחרת, שאף על פי שנתפשה אסורה, ואיזו — זו אשת כהן. ולאו הבא מכלל עשה — עשה, משמע שיש עליה איסור עשה בלבד, ולא איסור לאו שלוקים עליו!

אמר רבא: הכל, כל הנשים הנשואות שנבעלו תחת בעליהן, היו בכלל "לא יוכל בעלה... לשוב לקחתה... אחרי אשר הטמאה" (דברים כד, ד), כשפרט לך הכתוב גבי (אצל) אשת ישראל "והיא לא נתפשה" אסורה, הא [הרי] אם נתפשה מותרת, מכלל הדברים אתה למד כי אשת כהן כדקיימא קיימא [כמו שעמדה עמדה] ונשארה באיסור טומאה, ויש על בעלה לאו של "לא ישוב לקחתה".

ב משנה אלמנה לכהן גדול, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט, אפילו מן האירוסין בלבד, שעדיין לא באו עליהם, אם היו בנות כהנים — לא יאכלו בתרומה שקידושין כאלה מחללים את הנשים מקדושת כהונה, שהרי הן אסורות למקדשיהן. ר' אלעזר ור' שמעון מכשירין בארוסות, משום שאין העבירה נעשית אלא בביאה, וכל עוד שלא באו עליהן — לא נתחללו.

אם נשים אלה נתארמלו (נתאלמנו) או נתגרשו, אם היה זה מן הנשואין — פסולות לכהונה, ופסולות מלאכול בתרומה שהרי על ידי הביאה נעשו חללות. אם נתאלמנו או נתגרשו מן האירוסין — כשרות.

ג גמרא תניא [שנינו בברייתא], אמר ר' מאיר: קל וחומר הוא, ומה קדושי רשות כגון ישראל המקדש בת כהן — אין מאכילין בה, שכן היא נפסלת מלאכול בתרומת אביה על ידי קידושיה לשאינו כהן — קדושי עבירה שמקדשה כהן שהיא אסורה לו לא כל שכן שפוסלים אותה מלאכול תרומה?!

אמרו לו: לא, אין מכאן ראיה. אם אמרת בקידושי רשות — שכן אין לו להאכיל במקום אחר, שהרי ישראל זה אינו יכול להאכיל את הכהנת בתרומה בכל מקרה, שהרי ישראל הוא, תאמר בקדושי עבירה, שכן יש לו לאותו כהן יכולת להאכיל במקום אחר, שאם לא היתה אשה זו אסורה לו — היה מאכיל אותה בתרומה. ולכן אפשר לומר שקידושי הכהן לבדם אינם פוסלים אותה לאכול בתרומה אפילו כשהיו בעבירה.

אמר ר' אלעזר אמר ר' אושעיא: פצוע דכא כהן שקדש בת ישראל שאסור לו לבוא עליה, שנאמר: "לא יבוא פצוע דכה... בקהל ה'" (שם כג, ב), באנו בענין זה למחלוקת ר' מאיר ור' אלעזר ור' שמעון. וכיצד?

לר' מאיר שאמר: משתמרת (ממתינה, מוכנה) לביאה פסולה דאורייתא [מן התורה], כלומר, אשה שנתקדשה לאדם שאם תיבעל לו תהא זו ביאה פסולה מן התורה לא אכלה [אינה אוכלת] בתרומה, אם כן הא נמי לא אכלה [זו גם כן אינה אוכלת] שהרי ביאתו של פצוע דכא פוסלת אותה. ולר' אלעזר ור' שמעון דאמרי [שאומרים] כי זו המשתמרת לביאה פסולה דאורייתא [מן התורה], אכלה [אוכלת] בתרומה כל זמן שלא נבעלה ונפסלה,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

מתני': אלמנה לכהן גדול וכו' מן האירוסין לא יאכלו בתרומה. פי' בבת כהן ולא תאכל בתרומה דבי נשא ולא של בעלה מפני שמשתמרת נביאה פסולה והא דלא קתני פסולות מן התרומה משום דהוה משמע דילמא פסולות לעולם והא דקתני סיפא מן האירוסין כשירות.

ורבי אלעזר ור"ש מכשירין. לאכול בתרומת בית אביה וה"ה נמי שראויה לאכול בשביל בעלה כגון בת ישראל לכהן שלא שאין האשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה כמשנה אחרונה מ"מ כל הכשר בכלל שתהא כמשתמרת לביאה כשירה לכל דבר.

ה"ג בנוסחי עתיקי וכן בפר"ח ז"ל: תניא אמר ר' מאיר ק"ו ומה קדושי רשות פוסלין ולא מאכילין קדושי עברה לא כל שכן. כלומר ומה קדושי רשות של בת כהן לישראל פוסל מתרומה דבי נשא ואינו מאכיל לאו דוקא דישראל האיך מאכיל אלא משום דבמתניתין איכא פוסל ואינו מאכיל קאמר [נמי הכי ובבת כהן] היא וכך היא גרסתו של ר"ח ז"ל בהא דאמר רבי אלעזר אמר ר' הושעיא פצוע דכא כהן שקדש בת כהן, ולא כדברי רש"י ז"ל.

גמרא. הכל היו בכלל זונה. פירש רש"י ז"ל כל הנבעלות תחת בעליהן בין באונס בין ברצון בכלל זונה לא יקחו שהרי נבעלו בעילת זנות והוציא לך אנוסת ישראל מן הכלל. ואיכא למידק אי בכלל זונה לא יקחו קאמר והא קרא בכהנים דוקא כתיב ואשת ישראל לא היתה בכלל זה מעולם ומאי כשפרט לך הכתוב דקאמר. יש לומר דהכי קאמר כל הנבעלת בעילת איסור תחת בעלה ואפילו באונס נעשית בביאה זו זונה, ואי אשת כהן היא אסורה לבעלה משום זונה והרי היא בכלל זונה לא יקחו. ואי אשת ישראל היא אף על פי שאינו עובר עליה משום זונה, מכל מקום כיון שנעשית זונה בכך אסורה עליו משום שזנתה ונטמאת. וכשפרט לך הכתוב באשת ישראל שנאנסה שהיא מותר, אי לאו דכתיב היא הוה אמינא כל שבאונס לאו זונה היא ולאו טמאה היא ואפילו לכהן שריא, אבל השתא דכתיב היא אשת ישראל שריא אבל אשת כהן כדקיימא קיימא כנ"ל (ועיין ריטב"א).

מתניתין. אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט מן האירוסין לא יאכלו בתרומה. פירוש אף על פי שהיא בת כהן וטעמא כדמפרש בגמרא משום שמשמרת לביאה פסולה. והא דלא קתני פסולות כדקתני בסיפא מן הנשואין פסולות, משום דפסולות משמע לעולם ואלו אינן פסולות לגמרי כדקתני בסיפא נתאלמנו מן האירוסין כשרות. והא דקתני חלוצה לאו דוקא דחלוצה ודאי אוכלת בתרומה דבי נשי דמדאורייתא כשרה היא, וע"כ לא קאמר תנא קמא אלא במשמרת לביאה פסולה דאורייתא אבל במשמרת לביאה פסולה דרבנן לא אמר כדאיתא בגמרא. אלא חלוצה סירכא דמתניתין היא דאורחיה דתנא למיתני הכי בכולהו תלמודא והכא כדי נקטה.

גמרא. הכי גרסינן ומה קדושי רשות פוסלין ואין מאכילין. כלומר קדושי ישראל בבת כהן פוסלין כדתנן בפרק אלמנה לכהן גדול (יבמות סז, ב) העובר והאירוסין פוסלין ולא מאכילין.ואין מאכילין דקתני הכא בכדי נקטיה, דפשיטא שאין ישראל מאכיל בתרומה, אלא לישנא דמתניתין נקט. ובדר' אלעזר אמר ר' הושעיא גרסינן פצוע דכא כהן שקדש בת כהן והגר"ח ז"ל.

מתיב ר' זירא וכו' עד ולאו הבא מכלל עשה הוא פי' וכיון דכן היכי אמרת שהיא לוקה משום טומאה ופרקינן אמר רבא הכל היו בכלל אשר הוטמאה וכו' פי' דכי אמרינן והיא לא נתפסה אסורה לא הוי לאו הבא מכלל עשה אלא ה"ק היא בת ישראל אסורה וחשיבא טמאה בשלא נתפשה דאלו אשת כהן סתמא מקריא שהוטמאה בין נתפסה בין לא נתפש' והא דמייתי רבי זירא למימר דמשום טומאה ליכא ואלו בבי מדרשא פשיטא להו בין למאן דמק' בין למאן דמתרץ לוקה משום טומא' ואתמוהי נמי מתמה עלה משום דבבי מדרשא הוי ידעי מאי דפריש הכא לבסוף ופשיטא נמי להו טובא אבל ר' זירא דלא הוה ידע לדרבה הוה מותיב אמאי דהוה פשיט להו בבי מדרשא ויש כיוצא בזו בתלמוד במיעוט מקומות ויש אומרים דכל היכא דאיכא משום טומא' לגבי בעל כיון דלכלליה אהדרי' שהיא טמאה ג"כ לבועל ולתרומה דדרשינן ונטמאה ג' פעמים וכן דעת מהרא"ה הר"ם:

גרש"י ז"ל בלישנא קמא אמר רבא הכל היו בכלל זונה ופי' הוא ז"ל כל הנבעלות תחת בעליהם בין באונס בין ברצון היו בכלל זונה לא יקחו. ויש מקשים עליו ז"ל היאך אפשר לומר שכלן נאסרות הוו לבעליה' משום זונה לא יקחו בכלל הכל דקאמ' היינו אשת ישראל ואח"כ פרט א' אשת כהן ואלו בעלה ישראל לא מיזהר משום זונה לא יקחו דליתי' לההוא לאו אלא בכהנים ויש לת' דמרן ז"ל ה"ק כי כל הנבעלות תחת בעליהם אשר הוטמאו להיותן חשובות זונות וליאסר לכהני' משום זונה לא יקחו ויש בכלל זה שהיו אסורות לבעליה' מפני שהיא זונה שזינתה תחתיו דאשתו זונה אסור' לכל אדם כשם שאסורה זונה דעלמא לכהן:

איכא דאמר וכו' כל באונס לא קריא ביה זונה ונראים דברים דאפילו ללישנא קמא לא אמרו שבאונס היו זוכה אלא בנבעלת תחת בעל משום חומרא דאשת איש אבל בביאות פסולות דעלמ' שנבעלה באונס לא חשיב' זונה וכ"ש בפנוי הבא עלהפנויה אליבא דר' אליעזר שעשאה זונה אדרבה נראה דבעלמא אפי' באונס היא זונה וכדחזינן גבי שבויה הפסולה לכהונה וכן מההיא דתינוקות שירדה למלאת מן העין ונאנסה ולא אמרו אלא באשה תחת בעלה דהיא כשרה דחזיא דאשת כהן לבעלה שרי' ואפי' לכהונה וכן פירוש בתוספות:

מתניתין אלמנה לכהן גדול גרושה וחליצה לכהן הדיוט מן האירוסין לאתאכל בתרומה פירוש מפני שהיא משומרת לביא' פסולה ואיסור דרבנן ובגמרא אמרי דוקא במשמרת לביאה פסולה דאוריית' אבל לא במשמרת ביאה פסולה מדבריהם וכיון דכן הוא דקתני הכא חלצה אשגרת לישן הוא דהא חליצה מדבריהם הוא כדאיתא במכילתין וכדכתיבנ' והא מתניתין פירוש רש"י זכרונו לברכה דמיירי בין בבת כהן ולפסלה מתרומת בית אביה בין בבת ישראל ושלא תאכל מחמת בעלה כהן ורבי אליעזר ור' שמעון מכשירין אפילו להאכילה מפני בעלה למשנה ראשונה וכשהגיע זמן ולא נשאו שאוכלת משלו ואוכלת בתרומה והכריע רבינו ז"ל לפי' זה משום דגריס בגמ' פצוע דכא כהן שקדש בת ישראל באנו למחלוקת ר"מ ורבי אליעזר ואם איתא דמתני' לא איפליגו אלא בבת כהן ולענין תרומ' דבי נשא מ"ל דרבי אליעזר ורבי שמעון יכשירוה גבי בת ישראל שתאכ' בתרומ' מחמת בעלה שהוא פסול דדילמא לא הכשירוה אלא בתרומת בית אבי' שלא להוציאה מחזקתה משום דמשתמרת לביאה פסולה אבל להאכילה בתחלה מחמתו לא הכשירו כלל ואין זה מחוור דודאי לא מסתבר שיכשירו ר' אליעזר ור' שמעון להאכילה מחמתו מאחר שהוא אסור לקיימה ועוד דא"כ מתניתין כמשנה ראשונה וה"ל לפרושי בגמ' כדמפרש בעלמא ועוד דכשרות ופסולו' דסיפא ע"כ בתרומת בית אביה בלחוד איירי וה"ה לרישא ודאי שלא נחלק אלא בבת כהן ולענין תרומת בת אביה בלחוד ובזו הוא שהכשירו ר"ש ור' אליעזר בלחוד ור"מ פסל אף בזו והא דלא קתני רישא פסולות כדקתני בסיפא משום דפסולות משמע לעולם אבל בזו אף לר"מ אינן אסורות בתרומ' אלא בעודן ארוסת שאם נתאלמנה או נתגרשה מן האירוסין כשרו' כדקתני סיפא ומאי דקשיא למרן ז"ל מההיא דאמרי' בגמרא הגי' הנכונה שם בנוסחי הגאונים ז"ל וכגר"ח ז"ל פצוע דכא כהן שקדש בת כהן ולענין תרומת בית אביה איתמר:

גמרא תניא ר"מ אומר ק"ו ומה קדושי רשות אין מאכילין קדושי עבירה לכ"ש מאי דפרש"י ז"ל קדושי רשות כגון ישרא' שקדש בת ישר' ברור הוא שאינו נכון כי מה ענין ישראל שהוא זר גמור ואפילו בנשואין אין לו להאכיל ולא שייך במלתא כלל אלא ה"פ כדפרש"י ז"ל ללישנא קמא דקדושי רשות היינו ישראל שקדש בת כהן ואין מאכילין ר"ל שאין מניחין אותה לאכול ולא דק בלישנ' ונסחי דוקני גרסי קדושי רשות פסלין ואין מאכילין בכדי נקטינן ואגב לישנא דהתם נקטי דהא פשיטא דישראל אינו מאכיל תרומה:

אמרו לו אם אמרת בקדושי רשות שכן אין לו להאכיל במקום אחר פי' דקדושי רשות דישראל דין הוא שיפסלוה מתרומת בית אביה מפני שהוא זר גמור ואין לו להאכיל במקום אחר וכשקנאה לו ונעשת קנינו בארוסין נעשת זרה:

תאמר בקדושי עבירה שיש לו להאכיל במקום אחר פי' דאע"ג דכהן זה בעבירה קדש אותה מ"מ כהן הוא שמאכיל בכל מקום לאשתו כשרה וכיון שכן אף זו שהיא פסולה לו לא נעשת זרה מפני קנינו כדי שתפסל בתרומת בית אביה:

א"ר אלעזר א"ר הושעיא פצוע דכא כהן שקדש בת כהן וכו' והא בעא מינה ר' יוחנן מר' הושעיא ולא פשיט ליה וא"ת נהי דלא פשט ליה לר' אלעזר בן יעקב מ"מ אליבא דר' יוסי פשיטא ליה דאכלה כדאיתא לקמן ודילמא ר' אלעזר ור"ש כרבי יוסי ס"ל. וי"ל דלא ניחא לן לאוקומינהו דלא כר' אלעזר בר יעקב דמשנתו קב ונקי ועוד דאמרי' במס' קדושין דנהגי בהני כמותו להחמיר:

ממזרת ונתינה לישראל פסל לאו לפוסלה לכהונה מיירי דבלא"ה אפסלא וקיימא ולתרומה דבי נשא ליכא למימר דאינה בת כהן אלא ר"ל לענין מלקות למלקי הבא עליה אם בעל בהעראה בהעראה לבד:

ומאי וכן לא שנא בשוגג לא שנא במזיד ובאונס וברצון וקתני פסולות. וא"ת היכי מוכח מהכא דאשת ישראל שנאנסה אסורה לכהן דלמא הא דתני פסל באונס קאי אפסולות לכהונה ולומר שנעשות חללות באונס דע"כ פסול לא קאי אכולה מלתא דמתני' דהא ממזרת ונתינה מפסלי וקיימי וי"ל דהא לאו חדוש הוא לומר דפסולות לכהונה שמתחללות באונס דמה לנו לחלק אכן תימה אמאי לא משני דפסל לא קאי אאשת איש אלא (באשתו נאמן) [נקטה] לענין התראה (לקנוס) [ללקות וכמו] כדפ"ה גבי ממזרת ונתינה וי"ל דפסיקא ליה דקאי אאשת איש דומיא דשאר עריות דר"ל פסל לכהונה:

אדרבה יבמה ילפינן מעריות דעיקר העראה (ביבמה) [בעריות] כתיבא. ואע"ג דיבמה ילפינן לעיל מביאה ביאה מחייבי לאוין קאמר הכא הכי כלומר לא שייך למימר וכן מן העיקר לטפל דהא בעריות כתיבא בהדיא העראה:

וכן אשלא כדרכה דחייבי לאוין אבל לא קאמר אהעראה דחייבי לאוין דאדרבה ילפינן לעיל יבמה משאר חייבי לאוין וא"כ חייבי לאוין עיקר ויבמה טפל:

א) ולא נהירא הך פירושא דא"כ הול"ל ומה קדושי רשות פוסלין ועוד כיון דפרשינן דמתני' לא איירי בבת ישראל אלא בבת כהן היכי קא מייתי לקמן בסמוך מפצוע דכא כהן שנשא בת ישראל באנו למחלוקת דמתני' הלא במתני' לא איירי אלא בבת ישראל. אלא ודאי נראה כפירוש אחר במתני' ונימא דמתני' איירי בבת ישראל והכי פירושא אלמנה לכ"ג מן האירוסין לא יאכלו בתרומת הכהן הגדול ואף כי הגיע זמנו לינשא. דבת ישראל שנתארסה לכהן אמרי' כי הגיע זמנו לינשא אוכלת בתרומה והכא כיון שהיא משמרת לביאה פסולה לא אכלה ור' אליעזר ור' שמעון מכשירים דאמרי משמרת לביאה פסולה אכלה וכיון דהגיע זמנו יאכלו דקנין כספו הוא:

הא דתנן אלמנה לכ"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט מן האירוסין לא יאכלו בתרומה אפי' באלמנה כהנת שכבר אכלה כיון שמשמרת לביאה פסולה משוו לה רבנן כאילו נבעלה ונפסלה מלאכול בתרומה אבל כשנתארמלה ונתגרשה מן הנשואין פסולה שהרי נבעלה לפסול לה. מן הארוסין כשרה שהרי לא נבעלה לפסול לה ואינה משמרת לביאה פסולה. ואר"א א"ר אושעיא פצוע דכא כהן שקדש בת ישראל באנו באנו למחלוקת ר"מ ור"ש ור"א לר"מ דאמר משמרת לביאה פסולה לא אכלה הא נמי לא אכלה לר"א ור"ש אכלה. ממאי דלמא ע"כ לא אמר ר"א ורבי שמעון אלא היכא דיש לו להאכיל במקום אחר אבל פצוע דכא דאין לו להאכיל במקום אחר לא. אביי אמר הואיל ומאכיל בלא ידיעה. פירוש אליבא דר"א ור"ש אבל אליבא דר"מ אינו מאכיל בלא ידיעה שהרי משתמרת לביאה פסולה. רבא אמר הואיל ומאכיל בשפחותיו ועבדיו. רבא לא אמר כאביי שאני התם שכבר אכלה פירוש אפילו לר"מ אכלה משום טעמא שכבר אכלה והכי איתא בפ' הערל:

בפרש"י בד"ה אשלא כדרכה דקתני כו' וגמר ביאה ביאה מיבמה דרבינן בה ולקחה שלא כדרכה עכ"ל מהרש"ל מחק כל זה מפרש"י וטעמא דלא מצינו שום ג"ש דביאה ביאה בעריות מיבמה אבל לפי מה שנדקדק דא"כ בלאו הא דקאמר עיקר שלא כדרכה בעריות כתיב היכי קס"ד כלל למילף עריות מיבמה כיון דלית כאן שום ג"ש וע"כ הנראה לקיים כל הנוסחאות הישנות שבפרש"י וה"פ לפי מאי דס"ד השתא דבעי למילף שלא כדרכה בעריות מיבמה היינו משום דילפינן ביאה דחייבי לאוין מביאה דיבמה וכיון דשלא כדרכה הוי ביאה בחייבי לאוין מכ"ש דהוי ביאה בחייבי כריתות כדאמר לעיל ואין להקשות דא"כ מי הכריח רש"י ז"ל לפרש הא דקאמר במסקנא מאי וכן אשלא כדרכה דחייבי לאוין היינו חייבי לאוין דכהונה הא איכא לפרש כדבעי למימר השתא אחייבי לאוין דלאו דכהונה וילפינן ביאה ביאה מיבמה וכמו שפר"י בתוס' וי"ל דרש"י ס"ל דלמאי דמסיק דעיקר קרא דשלא כדרכה בעריות כתיב אין אנו צריכין למילף חייבי לאוין ביאה ביאה מיבמה אלא דשמעינן ליה שפיר ע"י עריות ושפחה דא"כ לשתוק קרא למעט שלא כדרכה בשפחה חרופה דהכי ילפינן ליה לעיל לענין העראה והתוס' שפי' בשם ר"י למסקנא דהאי וכן קאי אשאר חייבי לאוין דלאו דכהונה לית להו הך סברא ואית להו דמיהת תרוייהו דהיינו העראה ושלא כדרכה לא שמעינן מדאיצטריך קרא למעט בשפחה חרופה דמשום חדא מלתא מהני נמי איצטריך קרא ולהכי קאמר תלמודא שפיר הכא דלענין שלא כדרכה ילפינן להו מיבמה וק"ל:

בד"ה ה"ג אלא מאי וכן אשלא כדרכה דחייבי לאוין אלמנה לכ"ג כו' עכ"ל צ"ע דמהיכא קא יליף חייבי לאוין דכהונה מיבמה וי"ל בדוחק דיליף קיחה קיחה מיבמה דאע"ג דקיחה דיבמה אינו מופנה כמו שהוכיחו התוס' לעיל מ"מ קיחה דחייבי לאוין דכהונה מופנה וה"ל מופנה מצד א' דכמו כן ילפינן ביאה ביאה מיבמה אע"ג דביאה דיבמה אינו מופנה כמ"ש התוס' לעיל ומיהו לעיל גבי הא דבעי למילף עריות מיבמה לא בעי לפרש דבעי למילף קיחה דעריות מקיחה דיבמה משום דניחא ליה למינקט ביאה לג"ש דנקטה תלמודא לעיל אבל הך ג"ש קיחה קיחה מיבמה לא הוזכרה בשום מקום וק"ל:

גמרא מתיב רבי זירא והיא לא נתפשה וכו' וק"ק אמאי אינו מקשי על רב עמרם שאמר הא מלתא אמר לן רב ששת וכו' הא ברייתא היא ומאי איצטריך לרב ששת דע"כ אין לחלק בין נאנסה כשהיתה אשת ישראל ובין נאנסה אשת כהן דא"כ מנ"ל לתנא תונא דלמא מתני' איירי באשת איש של כהן שנאנסה ודאי ולפי דברי התרצן לא קשה כלום דרב ששת אשמעינן דפסולה בלאו ולוקה משא"כ לפי ס"ד דמקשן דאין זה קושיא דכמה פעמים אמרינן בגמרא תניא כוותיה ודו"ק:

תד"ה מאי וכן כו' דעיקור חידוש דאונס ורצון לא הוי אלא באשת איש כו' עכ"ל דבאשת איש אשכחן לחלק בין אונס לרצון באשת ישראל מדכתיב והיא לא נתפשה וק"ל:

תוס' ד"ה עיקר העראה בעריות כתיב וכו' עד דע"י עריות ושפחה חרופה שמעינן ליה בחייבי לאוין. ר"ל כמו שפירשו התוס' לעיל (יבמות דף נ"ה) ד"ה לשתוק קרא וכו' דעיקר הלימוד הוא משפחה חרופה מכל מקום אי לאו דכתיב קרא בחייבי כריתות ה"א מדגלי רחמנא בשפחה חרופה מכלל דחייבי כריתות בהעראה אבל חייבי לאוין הא הוי דוקא בגמר ביאה ועיין שם:

ד"ה ואיזו זו אשת כהן וכו' עד כי היכי דהוה אסמכתא דאמר ואיזו זו שקידושיה טעות. שם בכתובות דף נ"א קאמר לה ופירש רש"י כגון שקידשה על תנאי ולא נתקיים התנאי אם זנתה תחתיו מותרת לו שפנויה בעלמא היא ואינה אשתו ע"ש:

גמ' אמר רבה אשת כהן כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה אשלא כדרכה כו' ולעולם ברצון כצ"ל והס"ד ואח"כ נמחק עד ה"ג. (עיין במהרש"א). בד"ה ר"א ור"ש כו' כדכתיב לא יחלל שני חילולין כו'. נ"ב כך הוא ההרגל ברש"י לפרש שני חילולים ואינו כן אלא מלשון חילול לחוד הוא דמפיק מי שהיה כשר ונתחלל כדלקמן בפ' אלמנה לכ"ג (יבמות דף ם"ט) פרש"י גופיה כן ועיין בהגהתי פ' ד' מיתות (סנהדרין דף נ"א) ע"ש:

בד"ה מאי קדושי כו' עבירה הס"ד:

בד"ה מן הנשואין כו' חללה ומה קדושי כו' אלו לא כ"ש הס"ד והד"א:

רש"י ד"ה אשלא כדרכה. עי' מהרש"א מש"כ בשיטתו ולכאורה קשה לפ"ד דל"ל ולקחה לרבות שלא כדרכה ביבמה כיון דכבר ילפינן ח"ל מעריות ושפחה הדר נילף יבמה ביאה ביאה מח"ל כדילפינן העראה לעיל וי"ל דאה"נ ולקחה מבע"ל להא דלעיל (ח ב) לרבי כדא"ל ולרבנן כדא"ל ובזה ינצלו הרמב"ם והרע"ב מתמיהת התוי"ט בר"פ בד"ה ולא חלק ואדרבה דבריו תמוהין במש"כ דמדרי"ש לא שמעינן אלא לענין חיובא כו' אבל למצוה ולזכיה כו' דממ"נ דלשיטת רש"י ודאי ליתא כנ"ל ולשיטת התוס' כאן ד"ה וכן אפי' ח"ל לא ילפינן מהא דרי"ש:

רש"י ד"ה ה"ג. אלא מאי וכן. עמש"כ לעיל נה ב' בתד"ה קיחה:

רש"י ד"ה ר"א ור"ש. כדכתיב לא יחלל כו'. עמש"כ לעיל (מד ב):

גמ' אמר רבא אשת כהן שנאנסה. עיין לעיל דף לה ע"א תד"ה אע"פ:

רש"י ד"ה לשון אחר והוא עיקר.
קשה לי, הא כיון דר"מ ס"ל דאפי' פסלי אמאי נקט הקו"ח מבת ישראל לישראל, שאין מאכילין, דזהו מספיק רק לענין דאין מאכילין, אמאי לא נקט ביותר ומה קידושי רשות דפוסל כש"כ קידושי עבירה דפוסל:

ואנהרינהו לעיינין ממתניתין. ממשנתנו הביא ראיה לדבריו והאיר עינינו בה: אע''פ שמותרת לבעלה. דכתיב (במדבר ה) והיא לא נתפשה אסורה הא נתפשה מותרת: פסולה לכהונה. אם מת בעלה לא תנשא לכהן: ותנא תונא. תנא דידן כמו אבונא אחונא: מאי וכן. לאו אאונס ואשוגג דלעיל קאי וקתני הבא על אחת מכל העריות פסלה לכהונה ואשת איש בכלל עריות היא: לא אהעראה. וברצון דהויא זונה: ופרכינן עיקר העראה בעריות כתיבא. והיכי מדמה לה מתני' ליבמה כאילו מיבמה גמר לה: אשלא כדרכה. דקתני גבי יבמה ולא חילק בין ביאה לביאה דהיינו בין כדרכה לשלא כדרכה ועלה תני וכן הבא על אחת מכל העריות פסלה לכהונה משום זונה ולעולם ברצון וגמר ביאה ביאה מיבמה דרבינן בה ולקחה שלא כדרכה: ה''ג אלא מאי וכן אשלא כדרכה דחייבי לאוין. אלמנה לכ''ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט דלא כתיב בהו משכבי אשה אבל משום העראה לא איצטריך למיתנייה דהא רבינן לעיל העראה דחייבי לאוין מקיחה קיחה דעריות: בעלה לוקה עליה משום זונה. דכתיב זונה לא יקחו (ויקרא כא) וסתם זונה היינו מנאפת תחת בעלה שטעתה מאחר בעלה לזרים וזו אע''ג דנאנסה גבי כהן לא פליג רחמנא בין אונס בין רצון כדגמרי' מוהיא לא נתפשה דהיא מיעוטא משמע היא אשת ישראל הוא דיש חילוק בין נתפשה ללא נתפשה אבל אשת כהן אין חילוק: משום טומאה לא. בתמיה הא אמרי' בפ''ק (דף יא:) הא מה אני מקיים אחרי אשר הוטמאה לרבות סוטה שנבעלה דכתיב לא יוכל בעלה (דברים כד): הכל היו בכלל זונה. כל הנבעלות תחת בעליהן בין באונס בין ברצון בכלל זונה לא יקחו הן שהרי כולן נבעלו בעילת זנות והוציא לך הכתוב אשת ישראל אנוסה מן הכלל אבל אשת כהן כדקיימא קיימא: משום טומאה. אחרי אשר הוטמאה לרבות סוטה שנבעלה: מתני' מן האירוסין לא יאכלו בתרומה. משעה שנתקדשו לאלו קדושי עבירה נפסלה מלאכול בתרומה דבי נשא אם בת כהן היא: ר' אלעזר ור''ש מכשירין. עד שתבעל לו ותעשה חללה כדכתיב לא יחלל שני חלולין אחד לה ואחד לזרעה: נתארמלו או נתגרשו. מן הכהנים הללו: מן הנשואין פסולות. דשוייה חללה בביאתו: מן האירוסין כשרות. דאפילו ר''מ לא פסיל מן האירוסין אלא בחייהן דמשתמרת לביאה פסולה אבל מתו לא: גמ' מה קידושי רשות. כגון ישראל שקידש בת כהן שאין קידושיה עבירה: אין מאכילין. כלומר אין מניחין אותן לאכול דתנן לקמן האירוסין פוסלין בפ' אלמנה לכה''ג (דף סז:): תאמר בקידושי עבירה שיש לו. לכהן זה להאכיל במקום אחר בראויה לו כך שמעתי ולבי מגמגם חדא דאין זה לשון הש''ס והכי איבעיא ליה למימר ומה קידושי רשות פוסלין כו' ועוד מדקאמר ר' אושעיא פצוע דכא כהן שקדש בת ישראל באנו למחלוקת ר''מ ור''א ולא קתני פצוע דכא כהן שקידש בת כהן ש''מ דפלוגתא דמתני' לאו בבת כהן לחודה היא דא''כ היכי מצי רבי אושעיא למימר לרבי אליעזר ור' שמעון אכלה אימר דאמרי ר' אלעזר ור''ש בבת כהן בבת ישראל מי אמרי: לשון אחר והוא עיקר אלמנה לכ''ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט מן האירוסין לא יאכלו בתרומה בין בבת כהן בין בבת ישראל קמיירי בבת כהן כדפרישית בבת ישראל ואליבא דמשנה ראשונה דאמר בכתובות (דף נז.) הגיע זמן ולא נישאו אוכלות משלו ואוכלות בתרומה וקאמר ר' מאיר אלמנה לכ''ג אע''פ דקדושיו קדושין וקנין כספו היא לא תאכל בתרומה כשאר הארוסות לכהן שאוכלות מן התורה מ''ט דמשתמרת לביאת עבירה ור' אלעזר ור''ש מכשירין דהא קנין כספו היא ואי משום חללה הרי כל זמן שלא בא עליה לא נתחללה: נתארמלו או נתגרשו. מן הכהנים הללו מן הארוסין כשרות לינשא לכהנים אם נתאלמנו וגבי גרושה אם בת כהן היא כשרה לתרומה: מן הנשואין פסולה. דשויוה חללה: ומה קדושי רשות. ישראל שקדש בת ישראל אין מאכילה בתרומה: קדושי עבירה. כגון אלו לכ''ש: במקום אחר. אפילו נשאת תאמר בקדושי עבירה שיש לו להאכיל בראויה לו: פצוע דכא. משתמרת לביאה פסולה דאורייתא היא:

מאי וכן מאי לאו לא שנא בשוגג כו' וקתני פסלה. וליכא למימר משום אחרים נקט פסלה ולא משום אשת איש דעיקר חידוש דאונס ורצון לא הוי אלא באשת איש אבל בשאר עריות אין חידוש טפי באונס מברצון לענין פסולי כהונה: עיקר העראה בעריות כתיב. ואית ספרים דגרסי אדרבה יבמה הוא דילפינן מעריות ויש לפרש בדוחק דאע''ג דיבמה מחייבי לאוין הוא דילפינן ולא מעריות חשיב ליה כאילו ילפינן מעריות דע''י עריות ושפחה חרופה שמעינן ליה בחייבי לאוין: וכן אשלא כדרכה דחייבי לאוין. פי' בקונטרס אלמנה לכ''ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט אבל משום העראה לא איצטריך למיתנייה דהא מרבינן ליה לעיל מקיחה קיחה דעריות וקשה לר''י דאי משום חייבי לאוין דכהונה נקט לה לשלא כדרכה נמי לא איצטריך דאיכא למילף נמי קיחה קיחה מעריות דכתיב בהו משכבי אשה אלא נראה לר''י דקאי אשאר חייבי לאוין דלאו דכהונה דלא כתיב בהו קיחה דלא שמעינן בהו שלא כדרכה אלא מג''ש דביאה ביאה מיבמה כי היכי דילפינן לעיל מינייהו יבמה לענין העראה: ואי זו זו אשת כהן. מוהיא קדריש וא''ת והא קדרשינן לה בכתובות בפרק נערה (דף נא: ושם) לדרשא אחריתי לתחלתה . באונס וסופה ברצון דשריא ואר''י דהתם אסמכתא היא דמסברא היא דשריא דחשיב אונס אע''ג דסופה ברצון דיצרא אלבשה כי היכי דהוי אסמכתא הא דקאמר (לקמן דף ק:) ואי זו זו שקדושיה טעות: מן האירוסין לא יאכלו. פי' בקונט' בלשון שני ונראה לו עיקר דאיירי בין בבת כהן בין בבת ישראל דר''מ פסיל אפי' בבת כהן ור''א ור' שמעון מכשירין אפי' בבת ישראל ונתארמלו או שנתגרשו מן האירוסין כשרות לא שייך כשרות בבת ישראל אלא לינשא לכהונה דבתרומה לא אכלה ובנתגרשה לא שייך אפי' לינשא ויש לפרש בנתגרשה אם בת כהן היא כשרה לתרומה ובגמ' דקאמר מה קדושי רשות אין מאכילים בישראל שקדש בת ישראל קאמר וקשה לר''י דמה ק''ו הוא זה דכיון דליכא צד כהונה כלל מאין להם להאכיל לאותם הקידושין ועוד הקשה ה''ר משה כהן דהיאך יאכיל בת ישראל בהגעת זמן דבפסולות לא שייך אוכלות משלו ואוכלות בתרומה כדאמרי' ביש מותרות (לקמן פה.) בעמוד והוצא קאי מזוני אית לה ונראה דבבת כהן איירי כדפי' בקונטרס בלשון ראשון ובגמ' גריס מה קדושי רשות פוסלין וכן גירסת ר''ח וגבי פצוע דכא גרסי' שקדש בת כהן וכן ר''ח ולא כמו שכתוב בספרים שקידש בת ישראל ולפי שהגירסא היתה כתובה בספר רש''י פי' כן אבל הגירסא כתובה בספר ר''ח כמו שפירשתי:

יבמות נו ע"ב