יבמות נו ע"א

דף נו - א

מכאן ואילך, מהכנסת עטרה ולחוץ, אינו אלא נשיקה, ופטור עליה

והוא ודאי פליג אדשמואל.

שנינו במשנה: הבא על יבמתו בין בשוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון - אחד המערה ואחד הגומר, קנה. ^[1]

הקדמה:

א. יש כמה חילוקי דינים בין אשה ארוסה לאשה נשואה:

הבעל יורש את אשתו רק אם מתה לאחר שנשא אותה, ולא אם מתה כשהיא ארוסה.

ואם היה הבעל כהן, הוא אינו מיטמא לה כשמתה כשהיא ארוסה, אלא רק אם מתה לאחר שנישאת לו.

ובהיותה ארוסה, הוא אינו מיפר נדריה לבדו [כמו בזמן נשואיה], אלא בשותפות האב.

ב. בת ישראל המאורסת לכהן, אינה אוכלת בתרומה בשביל בעלה הכהן, אלא אם כן נישאת לו.

ואף שמן התורה היא מותרת לאכול בתרומה משעת אירוסיה לכהן, שהרי אמרה תורה "וכהן כי יקנה נפש קנין כספו - הוא יאכל בו", והארוסה, כיון שנתקדשה לו בכסף או בקידושין אחרים, הרי היא "קנינו", והיא ראויה מן התורה לאכול בתרומה -

אלא, שגזרו חכמים, שלא תאכל בת ישראל בתרומה עד שתינשא לכהן, אך לא בזמן אירוסיה.

ובטעם גזירתם, נחלקו אמוראים [בכתובות נז ב]:

לדעת עולא, גזרו עליה שלא תאכל בתרומה משום החשש שמא ימזגו לה כוס יין של תרומה בהיותה בבית אביה [הישראל], והיא תשקה מהיין של תרומה, בטעות, לאחיה ואחותה, לפי שעדיין בבית אביה היא, ובני משפחתה ישראליים הם.

ואילו לדעת רב שמואל בר יהודה, גזרו חכמים שלא תאכל הארוסה לכהן בתרומה משום החשש שמא יימצא בה "סמפון" [מום] המבטל את הקידושין למפרע, ונמצא שהיא זרה האוכלת תרומה.

ג. היבם הבא על יבמתו ביאה גמורה, הרי הוא קונה אותה קנין גמור, הן לענין הדברים המפורשים בפרשת יבום והן לענין הדברים שאינם מפורשים שם:

"הדברים המפורשים בפרשה" של יבום, הם:

האחד, קנין היבם ביבמתו לירש בנכסי אחיו.

דכתיב בפרשת יבום "והיה הבכור אשר תלד - יקום על שם אחיו", ולמדו מכאן שהיבם קם על שם אחיו לנחלה.

השני, לפטור את יבמתו מן היבום [שאם אחר כך מת היבם, ויש לו בנים מאשה אחרת, אין היא זקוקה ליבום מחמתו, והרי זו מותרת לשוק, או אם פטרה בגט אינה צריכה חליצה, כי על ידי ביאתו פקעה ממנה זיקת אחיו], שנאמר "והיתה לו לאשה", ודרשינן: "לו לאשה", רק לאח הזה שמייבמה תחילה תהיה לו לאשה, ולא "לאחיו לאשה", מלמד הכתוב כי משעה שנהייתה לו [ליבם] לאשה, שוב לא תהיה לאחיו האחר לאשה [חוץ מאשר אם ימות האח המייבם ללא בנים, שאשז היא נופלת ממנו ליבום].

השלישי, לפטור צרתה מן היבום, דכתיב "וענתה ואמרה: ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו". ודרשינן: בית אחד הוא בונה, ואינו בונה שני בתים.

הדברים "שאינם מפורשים בפרשה", הם:

כל הדברים שנוהגים בכל אשה. שהרי היבם קונה אותה להיות לו כאשתו הנשואה לכל דבר, שנאמר "ולקחה לו לאשה", מלמד הכתוב, כיון שלקחה, הרי היא נעשית כאשתו הנשואה לכל דבר, שהוא קונה אותה -

ליורשה, ליטמא לה [אם הוא כהן], להפר נדריה, ולהאכילה בתרומה.

ד. יש חילוק בין הדברים שנאמרו בתורה בפירוש בפרשה, לבין הדברים שלא נאמרו בה בפירוש, לגבי קנין היבם ב"ביאה גרועה", שאינה קונה אותה ליבם קנין גמור, וכפי שיבואר.

לגבי הדברים שנכתבו בפירוש בפרשה, מועיל קנינו של היבם אפילו בביאה גרועה [למרות שאינה קונה בה קנין גמור כמו נישואין].

כי הדברים שנכתבו בתורה בפירוש, אין בהם אלא העמדת היבם במקומו של הבעל, ואין בהם חיזוק כוחו של היבם ביבמתו מעבר לכוחו של הבעל המת באשתו, ולכן הם שייכים גם בביאה גרועה, שאינה קונה קנין גמור.

אך הדברים שלא נכתבו בתורה בפירוש, אינם שייכים בביאה גרועה, שאינה קונה אותה בקנין גמור, היות והדברים שאינם מפורשים נכללים בפסוק "ולקחה לו לאשה", שהוא קנין נישואין גמור.

ולכן, אם עשה בה היבם ביאה גרועה, שאינה עושה אותה כנשואה לו, אלא לכל היותר כארוסה, לא ינהג בה כדין נשואה, ולכן לא יטמא לה אם הוא כהן, ולא יפר לה נדריה אלא בשותפות עם אביה, ולא יאכילנה בתרומה אם היא בת ישראל לכהן.

שהרי אם לא היתה היבמה נשואה לבעלה המת, אלא רק ארוסה לו, אין לו לארוס בה כח לענין דברים אלו. ואם ינהגו הדברים הללו ביבם אפילו בביאה גרועה, שאינה קונה קנין גמור, נמצאת מעדיף את כוחו של היבם בה, יותר מאשר היה לו לבעל, שהיבם בא מכחו.

ה. סוגייתנו עוסקת בביאות הגרועות שאמרו במשנה שהן מועילות לקנות אותה, והיא דנה עתה לגבי אלו ענינים הוא קונה אותה אף בביאה גרועה. ^[2]

והוינן בה: מאי "קנה", לאיזה ענין הוא קונה אותה בביאה גרועה?

רב אמר: קנה על ידי ביאה גרועה לכל דבר, בין אותם הדברים שכתבה אותם התורה בפרשת יבום [אשר בה ריבתה התורה "יבמה יבוא עליה", לרבות ביאה גרועה], ובין דברים שאינם כתובים בפירוש באותה פרשה.

ושמואל אמר: הואיל וריבתה התורה ביאה גרועה דוקא בפרשת יבום, הרי זה לא קנה בביאה גמורה אלא רק לאותם דברים האמורים בפירוש באותה פרשה של יבום, ואלו הן:

לירש בנכסי אחיו, ולפוטרה מן היבום, וכן לפטור צרתה מן היבום.

ומביאה הגמרא שתי לשונות בפירוש מחלוקתם של רב ושמואל, ומבארת את החילוקים שבין רב ושמואל לפי שתי הלשונות לענין אכילת תרומה, שהיא אינה כתובה בפירוש בפרשה [ואין התרומה אלא פרט המלמד על הכלל כולו].

א. לפי לשון ראשון:

דעת רב: גם אם בא עליה היבם ביאה גרועה, היא נעשית אשתו גמורה לכל דבר, כאילו ייבמה בביאה גמורה.

דעת שמואל: אף שלא ריבתה התורה אלא את הדברים הכתובים בפרשה בפירוש, מכל מקום, כל הדברים הדומים להם בעניינם, שאין בהם העדפת כוחו של היבם על כוחו של הבעל, הרי הם נלמדים מן הדברים האמורים בפרשה, שיהיו כמוהם. והוא קונה אותה לענין דברים אלו אף בביאה גרועה.

ולפיכך, לענין אכילת תרומה, שאינה כתובה בפרשה, תהיה מחלוקתם של רב ושמואל כך:

אם נפלה לו ליבום מן הנשואין של אחיו הכהן, לדברי הכל - ואף לשמואל - אכלה היבמה בתרומה, שהרי אין כאן העדפת היבם על בעלה המת שהוא בא מכוחו, דהא הות קאכלה מעיקרא [הואיל ואכלה בתרומה אף כשהיתה אצל בעלה המת], והרי היא נלמדת מהדברים הכתובים בפרשה.

כי פליגי רב ושמואל - כשנפלה לו ליבום מן האירוסין קודם שנשאה אחיו, ולא היתה אוכלת תרומה ברשותו של בעלה, שהרי הארוסה אינה אוכלת בתרומה מגזירת חכמים:

רב אמר: אוכלת בתרומה, דהא רבי רחמנא, שהרי ריבתה התורה ביאת שוגג כמזיד [כלומר, שוגג ומזיד ^[3]], והרי היא קנויה לו לכל דבר, ואוכלת בתרומה כשאר הנשואות.

ושמואל אמר: כי רבי רחמנא ^[4] שקונה היבם את יבמתו אפילו בביאה גרועה, זה רק לאוקמיה ליבם במקום הבעל המת.

אבל לאלומי, לחזקו ולהעדיפו ליבם יותר מן הבעל המת - לא אמרה תורה שיקנה.

והרי כשהיתה אצל הבעל היא לא היתה אוכלת בתרומה.

והוא הדין לענין שאר דברים שאינם כתובים בפרשה, לא נחלקו בהם רב ושמואל אלא כשנפלה לו ליבום מן האירוסין, אבל כשנפלה לו מן הנישואין שווה כוחו לכוחו של הבעל בה, לכל דבר, אף לשמואל. ^[5]

ואזדא והולך שמואל לטעמיה. דאמר רב נחמן אמר שמואל:

כל שהבעל הכהן מאכיל בתרומה, הרי היבם אף הוא מאכיל, אפילו כשבעל ביאה גרועה.

וכל שאין הבעל מאכיל, אף יבם שבעל ביאה גרועה אינו מאכיל.

א. חרש [אדם שאינו שומע ואינו מדבר, ואין לו דעת] שקידש אשה, אין קידושיו קידושין מן התורה, כיון שאין לו דעת. ואולם, חכמים תיקנו לו אירוסין ונשואין.

ב. כהן חרש שקידש אשה בת ישראל, אין האשה אוכלת בתרומה, שהרי מן התורה אין קידושיו קידושין, ואסורה לאכול בתרומה, ולא תיקנו חכמים קידושין לחרש להקל מדברי תורה.

ג. ביאת חרש שאין לו דעת ביבמתו, הרי היא קונה, הואיל וביבום אין צריך דעת ואפילו באונס הוא קונה.

ואולם, לא תהא ביאת החרש עדיפה משאר הביאות הגרועות, שנחלקו בקנינן רב ושמואל, ולכן קנין החרש ביבמתו תלוי במחלוקת רב ושמואל.

מיתיבי מברייתא, ששנינו בה: בת ישראל פקחת שנתארסה לכהן פקח - שמן התורה מותרת היא לאכול בתרומה, ומגזירת חכמים אינה אוכלת - ולא הספיק הכהן לכונסה עד שנתחרש, ואחר כך כנס, הרי זו אינה אוכלת בתרומה.

ואף שמן התורה ראויה היא לאכול כבר משעת אירוסיה, שהיו בשעה שהיה פקח, ועכשיו שכנסה, הרי שוב לא שייכת גזירת חכמים שאסרו את הארוסה בתרומה משום שמא תשקה לאחיה ולאחותה, שהרי הכניסה לחופה, והיה לנו להתירה -

מכל מקום, היא אינה אוכלת בתרומה.

כי גזרו חכמים על נשואי חרש - שקידש בשעת פקחותו - שלא יאכילוה בתרומה, בגלל חרש שקידש בשעת חרשותו ונשא בשעת חרשותו, שקידושין אלו אינם מאכילים את האשה בתרומה. ^[6]

ואם מת החרש לאחר שכנסה, ונפלה לפני יבם חרש, ובא עליה החרש, הרי זו אוכלת בתרומה מכח יבמה הכהן, שהרי ביאת חרש ביבמתו אינה פחותה מביאה גרועה שהיא קונה, ונעשית נשואה.

ובזו, יפה כח היבם מכח הבעל, שהבעל אין בכחו להאכיל עקב חרשותו, ואילו היבם - חרש כמותו - הרי הוא מאכילה בתרומה.

ומקשה הגמרא:

בשלמא לרב, הסובר שביאה גרועה ביבמה קונה לכל דבר, הרי ניחא שאוכלת היא אצל היבם על ידי ביאה גרועה, אף שאצל הבעל לא היתה אוכלת.

אלא לשמואל, הסובר שביאה גרועה אינה מאכילה בתרומה, כאשר אצל הבעל לא היתה אוכלת, הרי קשיא מברייתא זו, כי אצל הבעל - שכנסה כשהוא חרש - לא היתה אוכלת בתרומה, ואיך יאכילנה היבם החרש בביאתו הגרועה יותר מהבעל שהיא באה מכחו? אמר לך שמואל: אימא הכי [כמו: חסורי מחסרא, והכי קתני ^[7]]:

בת ישראל פקחת שנתארסה לכהן פקח, ולא הספיק לכונסה עד שנתחרש, אינה אוכלת בתרומה, וכפי שנתבאר.

כנס אותה הפקח, ואחר כך נתחרש - הרי זו אוכלת. ^[8]

מת אותו חרש שנתחרש אחר נישואיו, ונפלה לפני יבם חרש, הרי זו אוכלת, כיון שאף אצל בעלה היתה אוכלת, ולפיכך מועילה ביאתו הגרועה של היבם החרש להאכילה בתרומה.

ואם תאמר, כיון שאף אצל הבעל היתה אוכלת, מאי "בזו יפה כח היבם מכח הבעל" שאמרו בברייתא, והרי אף אצל הבעל היתה אוכלת?!

לא תיקשי, כי אכן יפה כחו מכח הבעל.

שאילו אצל בעל חרש מעיקרא [מתחילה קודם שנשאה] לא אוכלת, ואילו יבם אפילו כשהוא חרש מעיקרא, אכלה.

ב. לפי הלשון השני:

ואיכא דאמרי לבאר מחלוקת רב ושמואל, והנפקא מינה ביניהם היא לענין תרומה, שאינה כתובה בפרשה:

לדעת שמואל אין ביאה גרועה קונה אלא לענין דברים האמורים בפרשה, ולא משום שדברים אלו הם העמדת הבעל במקום היבם, אלא אף דברים דומים שאינם העדפת היבם על הבעל, כל שאינם כתובים בפרשה - אין ביאות גרועות מועילות לקנותה לענין זה.

ואדרבה, אף רב, שנחלק על שמואל, ואמר ש"קנה לכל", מודה הוא שאין ביאה גרועה מועילה להעדיף את היבם על הבעל. אלא שאינו מודה לשמואל באותם דברים שאינם כתובים בפרשה ואינם העדפת הבעל על יבמתו.

ולפיכך, בתרומה, שאינה כתובה בפרשה, תהיה מחלוקתם באופן זה:

כשנפלה האשה ליבום מן האירוסין, דברי הכל - ואף לרב - לא אכלה.

דהא לא אכלה בחיי בעל, ונמצא אתה מעדיף את היבם על הבעל, ואף לרב אינו קונה.

וכן לא יקנה לדעת רב, בכל שאר הדברים שאינם אמורים בפרשה. דהיינו, ליורשה, ולהיטמא לה, ולהפר נדריה, שהרי כל אלו הם העדפת היבם על הבעל.

כי פליגי - כשנפלה מן הנשואין:

רב אמר: אוכלת. כיון דהא הות אכלה מעיקרא!

ואף שאינה כתובה בפרשה בפירוש, הרי הוא קונה אותה גם לענין זה, כיון שאיננו באים להעדיפו על הבעל.

ושמואל אמר: אינה אוכלת.

היות וכי רבי רחמנא ביאת שוגג כמזיד - לדברים האמורים בפרשה דוקא.

אבל לכל מילי - אף בדבר שאין היבם עדיף על הבעל - לא אמרה תורה שיקנה אותה היבם על ידי ביאה גרועה.

ומקשינן מאותה מימרא שהובאה כסיוע ללישנא קמא:

והאמר רב נחמן אמר שמואל:

כל שהבעל מאכיל יבם מאכיל, ולפי דבריך, הרי אף כשהבעל מאכיל אין היבם מאכיל על ידי ביאה גרועה.

אימא: כל ביאה שהבעל מאכיל בה, כלומר: ביאה טובה שהוא ראוי לקנותה באותה ביאה, כיון שהיא מדעתו ולשם קנין, הרי יבם מאכיל בה והיינו ביאה ברצון. ^[9]

וכל ביאה שאין הבעל מאכיל בה שלא היתה מרצונו ואינו קונה אותה בביאה זו, אף אין היבם מאכיל בה, והיינו ביאה גרועה.

מיתיבי מאותה ברייתא שנזכרה לעיל:

בת ישראל פקחת שנתארסה לכהן פקח, ולא הספיק לכונסה עד שנתחרש, אינה אוכלת אשתו בתרומה.

כנסה החרש ומת ונפלה לפני יבם חרש, הרי זו אוכלת; ובזו יפה כח יבם מכח בעל.

ולפי פשטות הברייתא תיקשי ממנה בין לרב ובין לשמואל; שהרי מבואר בה שהיבם מאכיל את יבמתו בתרומה אף כשלא האכילה הבעל, נמצאנו מעדיפים את היבם על הבעל, ובזו אפילו רב מודה שאין ביאה גרועה קונה.

בשלמא לרב לא תיקשי, כי הוא מתרץ לפי שיטתו בלישנא בתרא, כדתריץ שמואל הך ברייתא מעיקרא [לפי לישנא קמא].

והיינו, שחסורי מחסרא, והכי קתני:

בת ישראל פיקחת שנתארסה לכהן פיקח, ולא הספיק לכונסה עד שנתחרש, אינה אוכלת בתרומה.

כנס אותה הפקח ואחר כך נתחרש, הרי זו אוכלת.

ואם מת אותו חרש שנתחרש אחר נישואיו, ונפלה לפני יבם חרש, הרי זו אוכלת, כיון שאף אצל בעלה היתה אוכלת, ולפיכך מועילה ביאתו הגרועה של היבם החרש להאכילה בתרומה.

ומה שאמרה הברייתא "בזו יפה כח היבם מכח הבעל", כונתה לומר, דאילו בעל חרש מעיקרא לא אוכלת, ואילו יבם חרש מעיקרא, אכלה.

אלא לשמואל, הסובר שלעולם אין היבם מאכיל את אשתו בתרומה אם בא עליה ביאה גרועה, הרי קשיא ברייתא זו.

שעל כל פנים, מבואר בה, שיש פעמים שבו מאכיל החרש את יבמתו בתרומה.

ומסקינן: אכן קשיא מברייתא זו לשמואל, לפי הפירוש השני בדבריו.

א. בת ישראל שניסת לכהן, ומת בעלה הכהן, הרי היא חוזרת לדינה הקודם כישראלית, ואינה אוכלת עוד בתרומה.

ב. אמרה תורה "וכהן כי יקנה נפש קנין כספו, הוא יאכל בו. ויליד ביתו, הם יאכלו בלחמו". ודרשו חכמים שכאילו אמר הכתוב: "ויליד ביתו - הם יאכילו בלחמו". ומכאן למדו, כי בת ישראל שיש לה בן מכהן, אפילו נולד הבן מהכהן דרך זנות [ואפילו שהיה הבן פסול, ואינו כהן], הרי היא אוכלת בתרומה בגלל זרעו של הכהן ממנה.

ג. ואם מת הבן, הרי היא חוזרת לדינה כישראלית, ואסורה לאכול בתרומה.

תנו רבנן: בת ישראל פקחת שנתארסה לכהן פקח, ולא הספיק לכונסה עד שנתחרש - אינה אוכלת בתרומה.

וכפי שנתבאר הטעם לעיל, שגזרו חכמים על נשואי חרש שלא יאכילו בתרומה, בגלל קידושי חרש.

ואם נולד לה בן מבעלה הכהן, הרי זו אוכלת, בשביל בנה.

ואם מת הבן, והאב קיים -

רבי נתן אומר: הרי זו אוכלת עתה הלאה בתרומה [על אף שמת הבן], בשביל בעלה.

וחכמים אומרים: אינה אוכלת, שהרי מת בנה שהולידה מהכהן, ובעלה החרש אינו יכול להאכילה בתרומה.

והוינן בה: מאי טעמא דרבי נתן, האומר שהיא ממשיכה לאכול בתרומה גם לאחר מות בנה? והרי כיון שמת הבן, ושוב אינה יכולה לאכול בשבילו - למה תאכל עכשיו בשביל בעלה החרש, שאינו יכול להאכיל?

אמר רבה: הואיל שכבר אכלה מקודם בשביל בנה, הרי היא ממשיכה עתה לאכול בגלל בעלה הכהן החרש.

אמר ליה אביי: אלא מעתה, שאתה אומר ש"הואיל שכבר אכלה" הרי היא ממשיכה ואוכלת בגלל בעלה החרש, למרות שאין החרש מאכיל בתרומה את אשתו -

וכי תאמר שגם בת ישראל שניסת לכהן פיקח, ומית ליה [ומת הכהן], אף היא תיכול בתרומה, כיון שכבר אכלה בהיותה בעבר אשת כהן?

אלא, בהכרח, כיון דמית ליה הבעל, פקע ליה קדושתיה מינה [קדושת בעלה הכהן פקעה מאשתו]. ^[10]

הכא נמי, כיון דמית ליה הבן - פקע קדושתיה מינה, ושוב אינה אוכלת.

אלא, אמר רב יוסף, לפרש את טעמו של רבי נתן:

קסבר רבי נתן: נשואי חרש מאכילין בתרומה.

ולא גזרינן נשואי חרש אטו קדושי חרש, ולפיכך אוכלת היא גם לאחר שמת הבן, והאב קיים.

אמר תמה ליה אביי לרב יוסף: אי הכי, שמכח בעלה היא אוכלת: נולד לה בן - למה לי?

הרי במציעתא אמרינן "נולד לה בן אוכלת", ומשמע, שאם לא נולד לה בן היא אינה אוכלת, ואף רבי נתן מודה בכך, ולא אמר אלא שאם מת הבן היא גם אוכלת. ולדבריך, כל זה למה לי?!

ומשנינן: לעולם לרבי נתן הרי היא אוכלת אף בלא שנולד לו בן. ומה שאמרו בברייתא "נולד לה בן הרי זו אוכלת" - משום רבנן אמרו כן, כי לדעתם קודם שנולד לה בן אינה אוכלת.

ותמהינן: וליפלוג רבי נתן עלייהו ברישא [יחלוק רבי נתן כבר ברישא], על מה שאמרו: בת ישראל שנשאה חרש אינה אוכלת!

ומשנינן: שביק המתין להו רבי נתן לרבנן, עד דמסיימי מילתייהו. והדר, פליג עלייהו [המתין רבי נתן לחכמים עד שיסיימו דבריהם, וחיוה את דעתו שהוא חולק עליהם בכל דבריהם].

ומקשינן: אי הכי - כדבריך, שרבי נתן חולק על כל דברי רבנן מתחילתם - ליתני התנא של הברייתא את דברי רבי נתן בסוף הברייתא, וכך היה לו לומר:

בת ישראל פקחת שנתארסה לכהן פקח, ולא הספיק לכונסה עד שנתחרש, אינה אוכלת, ואם נולד לה בן אוכלת; מת הבן אינה אוכלת, דברי חכמים.

רבי נתן אומר: הרי היא אוכלת, ויתפרשו דברי רבי נתן על כל האמור בברייתא.

ומסקינן: אכן קשיא.

אמר רב עמרם: הא מילתא דבר זה [דלהלן] אמר לן רב ששת.

קנה לכל. פי' בביאת שוגג ושאינו מתכוין וקנה לכל דבר ממש ליורשה לטמא לה ולשאר הדברים שאדם זוכה באשתו והכי נמי מוכח לקמן ולעיל נמי בפ"ד אחין (דף כ"ט) אמרינן לענין ליורשה ולטמא לה השתא לא עבד בה מאמר כתיב יבמה יבא עליה בע"כ וכו' ושמואל אמר לא קנה אלא לדברים האמורין בפרשה אבל לא ליורשה ולשאר דברים.
והאי דפרישו בגמרא פלוגתייהו בתרומה ללישנא קמא לומר דמודה שמואל במן הנשואין שאוכלת אע"פ שלא קנה לשאר דברים וטעמא דמילתא משום דתרומה משעת קנין אוכלת מן התורה והרי קנאה להתחייב עליה משום אשת איש כיון שפוטרת צרה ויוצאה בגט ואם מת שני ויש לו בנים פטורה היא עצמה דנהי דאין עושה נשואין גמורין קנין כאירוסין עושה ודאי וללישנא בתרא במן האירוסין מודה רב דלא אכלה ואע"ג דקנה לשאר כל הדברים וטעמא דמילתא משום דגזרינן בה שלא יאמרו נשואין שלא מדעת מאכילין כדאמרינן בנשואי חרש אכל משאכלה ברשות הבעל לא גזרו בה, כנ"ל.
ודוקא בביאת שוגג ומזיד אבל בהעראה במתכוין דכולי עלמא קנה שהרי אף באשה לבעלה קונה לכל דבר ומצינו לכל התורה שריבה אותה.
אלא שבירושלמי (ו,א) העמידו מחלוקתן בהעראה וראיתי בהלכות של רבינו ז"ל ששנאה בתוך דיני העראה נראה שסמך לו על הירושלמי וכך גורסין שם מה קנה שמואל אמר לדברים האמורין בפרשה כו' ורבי יוחנן אמר כל הדברים אמר רבי יצחק בן אלעזר מה פליגין בשהערה בה אבל גמר את הביאה כל עמה מודו שקנה בכל הדברים אמר ר' יוסי מתניתא אמרה כן כנסה הרי היא כאשתו לכל דבר אמר ר' מתתיא תפתר שבא עליה בבית אביה אבל אם בא עליה בבית חמיה כולי עלמא מודו שקנה כל הדברים, זו היא גרסת ירושלמי.
וקשה לי, וכי צריך ראיה שהגומר ביאה ביבמתו לדעת קנה כל הדברים ונ"ל שעל ביאת שגגות אמרו כדפרישית אלא שהי' ר' יצחק בן אלעזר סבור דלא חלק שמואל [אלא] על העראה של שגגות אבל גמר ביאה אפילו שוגג קנה לכל ומייתי ראיה מכנסה הרי היא כאשתו דכל כניסה במשמע ור' מתתיא דחי לה במכניסה לביתו ולא אתיא בגמרא דילן דחופה מאי עבדא ביבמין ומ"מ אין לפרש גמרא דילן אלא בביאת שגגות אבל במערה ודאי כגומר הוא וקיימא לן כרב דאמר קנה לכל.

ולא הספיק לכונסה עד שנתחרש אינה אוכלת. מפרש לקמן דגזרינן נשואי חרש אטו קדושי חרש, פי' דאלו מדינא אכיל דכיון שכנסה עמו לחופה אע"פ שאינו קונה לו מן הדין כיון דמן התורה ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה אלא שמא ימזגו לה כוס בבית חמי' ותשקנה לאחיה ולאחותה והכא כיון שכנסה מ"מ אין לחוש לכך ואי משום סמפון ליכא אלא שיש לחוש שמא יתפקח ויטעון משום סמפון והא מילתא דלא שכיחא היא ולא גזרו בה רבנן אלא משום קדושי חרש גזרו ור' נתן לא גזר.

והא דאמרינן כל ביאה שהבעל מאכיל בה. לאו בביאה בלחוד אלא כל ביאת קדושין שהבעל מאכיל בשבילה על ידי חופה יבם מאכיל בה אי נמי כגון שהכניסה לחופה ובא עליה לשום קדושין שבביאה זו נעשית נשואה ומאכיל בה.

מאי קנה רב אמר קנה לכל ושמואל אמר לא קנה אלא לדברים האמורים בפרשה. פירוש בביאת שוגג ומזיד קא מפלגי דביאה גרועה היא ובעלמא לא קני עד שיתכוין, הלכך אמר שמואל דאף ביבמה לא קנה אלא לדברים האמורים בפרשה. אבל בהעראה במתכוין לכולי עלמא קנה לכל, דאף באשה לבעלה ריבתה תורה העראה כגמר ביאה כדאיתא לעיל (יבמות נה, ב) ותדע לך דהא אמרינן לקמן ללישנא בתרא אימא כל ביאה שהבעל מאכיל בה יבם מאכיל בה, אלמא העראה שהבעל מאכיל בה אף היבם מאכיל בה אפילו לשמואל. ואף על גב דגבי אחד הגומר ואחד המערה מפרשי פלוגתייהו בגמרא לאו משום מערה נקט לה אלא משום סיפא דמתניתין דקתני קנה נקט לה דאלו ברישא דקתני אחד שוגג ואחד מזיד לא תני התם קנה עד סיפא דמתניתין. אבל רבינו אלפסי ז"ל ששנאה בתוך דיני העראה נראה שפירשה אף לזו בהעראה אינו מחוור, דבכל התורה כולה רבתה תורה העראה כגמר ביאה חוץ משפחה חרופה. ובירושלמי (פ"ו ה"א) דמשמע דמפרשי לה בהעראה, פירש הרמב"ן נר"ו (ד"ה קנה) דהעראה דשגגות קאמר, לומר שסבורין היו דלא חלק שמואל אלא בהעראה דשגגות אבל גמר ביאה דשגגות אפילו שמואל מודה בה. ומיהו גמרא דילן לא מפרשא אלא בביאת שגגות ושאינו מתכוין. עוד כתב הוא נר"ו מדפרישו בגמרא ללישנא קמא בתרומה דמודה שמואל שאוכלת בתרומה במן הנשואין, משמע דאף במן הנשואין לא קנה לכל לשמואל אלא לתרומה בלבד. וטעמא דמילתא משום דתרומה משעת קנין אוכלת דבר תורה והרי קנאה להתחייב עליה משום אשת איש דהא יצאה בגט ופוטרת צרתה, דאף על גב דאינו עושה נשואין גמורין כארוסין מיהא קני וללישנא בתרא במן הארוסין מודה רב דלא אכלה אף על גב דלא קנה לשאר כל הדברים כדאמרינן בפרק ד' אחין (יבמות כט, ב) אלא ליורשה וליטמא לה השתא דלא עבד בה מאמר כתיב יבמה יבא עליה בעל כרחיה וכו'. וטעמא דמלתא דלא אכלה משום שלא יאמרו נשואין שלא מדעת מאכילין כדאמרינן בסמוך בנשואי חרש אבל משאכלה ברשות הבעל לא גזרו.

אימא כל ביאה שהבעל מאכיל בה יבם מאכיל בה. פירוש לאו מאכיל על ידי ביאה בלחוד קאמר שהרי אין ביאה עושה נשואין אלא אירוסין ואין ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה. אלא הכי קאמר כל ביאת אירוסין שהבעל מאכיל בה על ידי חופה, יבם מאכיל בה. אי נמי כגון שהכניסה לחופה ובא עליה לשם קדושין שבביאה זו נעשית נשואה ומאכיל בה (עיין תוס' ד"ה כל ורמב"ן) ולי נראה שאין צריך לכל זה דכיון דביאת קדושין מן הדין מאכלת, דבר תורה ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה אף על פי שאסרוה חכמים עד שתכנס לחופה, משום סמפון או משום דעולא, מכל מקום ביאה מעולה היא הראויה להאכיל בבעל, והכי קאמר כל ביאה מעולה שקונה בבעל וראויה להאכיל בה אף ביבם מאכיל בה.

קסבר ר' נתן נשואי חרש מאכילין בתרומה ולא גזרינן נשואי חרש אטו קדושי חרש. פירוש דטעמא דרבנן דאמרי אינה אוכלת לאו מדינא קאמרי דהא נכנסה לחופה וליכא לא משום דעולא ולא משום סמפון דהשתא מאי איכפת ליה בסמפון, ואי משום שמא יתפקח ויטעון טענת סמפון מלתא דלא שכיחא היא ובמלתא דלא שכיחא לא גזרו ביה רבנן. אלא טעמייהו משום גזרה נשואין אטו קדושין, ור' נתן לית ליה האי גזרה הלכך משכנסה אוכלת בתרומה דהא מדאורייתא אכלה.

מאי קנה אמר רב קנה לכל ושמואל אמר לא קנה אלא לדברים האמורי' בפרשה ליירש בנכסי אחיו ולפטור אשת אחיו מן היבום יש שפיר' דכיון דמייתי לה תלמודא גבי האי פסקא דאחד המערה וא"כ גומר קנה דפלונתא דרב ושמואל בבא על יבמתו בהערא' וכן הביאה בירוש' גבי מערה ואין הפי' זה נכון כפי שטת גמרא שלנו דהא אמרי לקמן אליב' דשמואל כל ביאה שהבעל מאכיל היבם מאכיל והבעל מאכיל הוא בהעראה שהרי רבתה תורה אשה לבעלה שהוא קונה בהערא' כדאמרי' לעיל דבכל התורה כולה רבתה תורה העראה כגמר ביאה אלא ודאי דפלוגתא דרב ושמואל אינו בהעראה דהתם ודאי כיון דבכל דוכתא חשיב' כגמר ביא' א"כ אם הער' ביבמתו במתכוין אשתו היא לכל דבר ליורש' ולהטמא לה ולהאכילה בתרומה ופלוגתייהו כשבא עליה אפי' כדרכה במזיד או בשוגג דעלמא לא קנה אלא דהכא רבינהו רחמנא ומ"מ ביא' גרועה היא ומ"ה סובר שמואל דלא קנה אלא לדברים האמורים בפרשה אבל לא להאכילה בתרומה ורב סבר דכיון דרבייה רחמנא הרי הי' אשתו אפי' לתרומ' ונראים דברים דלשמואל ה"ה דלא קני להיות כאשתו ליורשה ולהטמא לה בביאה גרועה ולהכי נקט לישניה לא קנה אלא לדברים האמורים בפרשה ותדע לך שאלו קנאה לכל דבר כאשתו גמור למה לא יאכילנה בתרומ' אלא ודאי כדאמרן:

אבל לרב אפשר דכי אמר קנה לכל היינו לכל דבר שבעולם ובכללו תרומ' דאי לא ה"ל למינקט האי לישנא ושמואל דאמר דאינו מאכיל' בתרומ' לא מדאורייתא קאמר דכיון דבר תורה מן האירוסין אוכלת אשה בתרומה דקנין כספו הוא הכא נמי כיון דקנא' לדברים האמורים בפ' קנין כספו הוא ולא גרעה מארוסה דעלמא אלא מדרבנן קאמר שהפריזו חכמים במדתם לעשות כארוסה דכיון שלא בא עליה אלא ביאת זנות אכתי איכא חששא דשמא תשקה לאחי' ולאחיותי' וגרועה מהגיע זמן ולא נשאו דלא אכל' בתרומ' למשנה אחרונ' ואע"ג דמייחד לה דוכת' והא דלא פריך שמואל מתני' דאותבי' להו דאוכלת מדאורייתא קאמר משום דכל היכא דמדרבנן לא אכלה לא הוה תני סתמא אוכלת ולקמן בשמעתא דיש חופה לפסולות מוכח דשמואל דאמ' לא קנה קרינא בה תחת אישך וקרינא ליה שומרת יבם אבל לרב דקאמ' קנה לכל חשיבא אשתו גמורה ולא קרינא לה שומרת יבם והיינו ודאי כדפרי' דלשמואל הואי אשתו ליורש' וליטמ' לה ולאכיל' בתרומ' מדרבנן מיהת וכ"פ מו"ה בשם מורי ר"ם ז"ל ורש"י ז"ל פי' כאן קנה לכל באחת מן הביאות הגרועות האלו ופי' לק' ודוקא בביאה בלא דעת קנין אבל בביאה גמורה אשתו גמורה היא ואפילו לשמואל אוכלת ופי' ביאה גמורה היינו מדעת קנין ואפילו מהעראה והא דמייתי לה בגמ' גבי פסקא דא' המערה ואח' הגומר קנה לאו משום דפליגי בהערא' אלא משום דבהא קאמר תנא דמתני' קנה דקאי אכלהו מתני' דלעיל וזה ברור:

אמר לך שמואל אימא הכי ולא הספיק וכו' לאו למימר דחסורי מחסרא דא"כ הוה אמרינן הכי בהדיא אלא פרושי מפרש דכי קתני מת ונפלה לפני מיתתו כאלו לא הספיק לכונס':

אימא כל ביאה שהבעל מאכיל בה יבם מאכיל בה פי' כגון העראה או גמר ביאה ואיכ' דמקשו והא בעל אינו מאכיל אפי' בביאה גמורה בלא חופה אליבא דמשנה אחרונה שהלכה כמותה ומתרצי' ה"ק כל ביאה שהבעל מאכיל בתרומה ע"י חופה יבם מאכיל אפי' בלא חופה ואין צריך לזה דה"ק כל ביאה שהבעל מאכיל בתרומ' בביאה באירוסין יבם מאכיל בה אפי' מדרבנן וכל ביאה שאין הבעל מאכיל בה מדאורייתא כגון ביאת שוגג ומזיד ואנוס אין היבם מאכיל מדרבנן:

קשיא פי' ולא הוה תיובתא דסוף סוף בריתא משובשת היא ותירוצי בעיא ודילמא אינה אוכלת קתני והלכת' כרב חסדא והלכתא כוותי' באיסורי ועוד דשמואל סליק בקושיא:

קסבר ר' נתן נשואי חרש מאכילות בתרומה ולא גזרו נשואי חרש אטו קדושי חרש פי' דשורת הדין נשואי חרש ביבמה מאכילו' ואפילו מדרבנן דהא קנו לה קנין גמור וליכא משום תשקה לאחיה ולאחיותיה כיון שהכניסה לביתו ממש והכניסה לחופה דמי ואפילו למשנה אחרונה ואי משום סימפון הא ודאי לאו בר הכי דליחוש להא ודאי משום שמא תפקח ותבדוק וימצא לה סימפון הוא מילתא דלא שכיח ולא גזרי בה אלא מדרבנן דסבר דגזרי נשואי חרש אטו קדושין ורבי נתן סבר דלא גזרינן:

פרט לשקינא לה שלא כדרכה. ואין להקשות ומי גרע מקינא לה סתם דודאי גרע דגלי בדעתיה שאינו חושדה אלא בשלא כדרכה ומ"מ פריך משכבי אשה כתיב וא"כ קנוי גמור הוא:

לדברים האמורים בפרשה. ואע"ג דבפרשה משמע דהויא כאשתו לכל דבר דאמרינן כיון שלקחה נעשית כאשתו לכל דבר מ"מ לא שמעינן מהתם ביאת שוגג ואונס (הא) [רק מיירי] בביאה גמורה אבל ביאת שוגג ואונס לא הוי כאשתו לכל דבר אלא לדברים האמורים בהדיא בפרשה:

מן הנשואין דברי הכל אכלה ע"י ביאת שוגג דבלא ביאה לא דאמרינן ולא היבמה עד שתבעל:

לאלומי מבעל לא. וה"ה דהוה מצי למימר דאיכא בינייהו ליורשה וליטמא לה דלשמואל כיון דלא אלימא מבעל לא ירית לה ולא מיטמא כמו בעל גופיה באשתו ארוסה:

א) ובירושלמי לא משמע כן וז"ל הירושלמי קנה ולא חילק בין ביאה לביאה מאי קנה שמואל אמר לא קנה לכל אלא לדברים האמורים בפרשה לירש בנכסי המת ולהתיר צרתה לשוק ור' יוחנן אומר קנה לכל. א"ר יצחק ב"ר אליעזר פליגינן בשמערה בה אבל אם גמר הביאה כ"ע מודו וא"כ משמע דרב ושמואל דהכא קיימי אהעראה וניחא שסתם התלמוד פלוגתייהו דרב ושמואל אחר מתני' אחד המערה ואחד הגומר קנה דעלה קיימי כן פירש רבינו נתנאל אך התוספות לא פירשו כן. ופירשו דקיימי אביאת שוגג וראיה לדבריהם דקאמר בסמוך כי רבי רחמנא ביאת שוגג כמזיד וכו' משמע דבביאת שוגג איירי אבל בהעראה לא פליגי דביאה היא לכל דבר וקניא נמי בעלמא ואע"פ שקבע כאן מחלוקתן על משנה אחד המערה ואחד הגומר לאו משום דקאי עלה אלא משום דמסיים קנה דקאי נמי אשוגג כ"נ לר' שנ"ץ:

ולא הספיק לכונסה עד שנתחרש. לקמן מפרש טעמא דגזרינן נשואי חרש אטו קדושי חרש וא"ת בלא האי טעמא לא תאכל משום סמפון דשמא יש בה מום וקדושי טעות הוו דלא ידע לבודקה הבעל לפי שלא הספיק לכונסה עד שנתחרש וי"ל טעמא מאי קדושי טעות הוו כשנמצא בה מום משום דאימר אם היה יודע שכן הוא לא היה מקדשה וזה החרש לא היה לו דעת להקפיד בדבר ולא חיישינן שמא יתפקח וימצא סמפון:

נשואי חרש מאכילין בתרומה. דלא איכא משום סמפון כיון דהוה בר דעת כשקדשה ולשמא ימזגו ליכא דאינה בבית אביה ואטו קדושי חרש לא גזר רבי נתן:

הבא על אחת מכל העריות האמורות בתורה או פסולות ודוקא הני אבל ביאת זנות דפנויה לא פסיל לה לכהן ולא משויא לה זונה דלית דסבר פנוי הבא על הפנויה שלא לשם אישות עשאה זונה אלא לר' אלעזר ולא ס"ל כוותיה:

מכאן ואילך שלא הכניס אפי' עטרה אינו אלא נשיקה ופטור עלי' ופליגא דשמואל וקי"ל שמואל ור"י הל' כר"י:

א' המערה וא' הגומר קנה, מאי קנה א"ר קנה לכל ושמולא אמר לא קנה אלא לדברים האמורים בפ' לירש בנכסי אחיו ולפטור אשת אחיו מן היבום שביאה זו מפקעה הזיקה. וא"צ ממנו חליצה אלא יוצאה בגט ואם י"ל צרה נפטרת ביאה זו אבל בתרומה לא אכלה בביאתה גריעה עד שיעשה לה ביאה יפה. מן הנשואין לד"ה אכהל דהא אכלה מעיקרא אלא כי פליגי מן האירוסין, רבא אמר אוכלת דהא רבי רחמנא ביאת שוגג גמזיד, ושמואל אמר כי רבי רחמנא לאוקמי' במקום בעל לאלומקי מבעל לא. ואזדא שמואל לטעמי' דאר"נ א"ש כל שהבעל מאכיל היבם מאכיל בביאה גרועה. וכל שאין הבעל מאכיל אין היבם מאכיל בביאה גרועה אבל עשה לה ביאה יפה ה"ה כאשתו לכ"ד ודוקא בביאת שוגג ואנוס פליגי אבל בהעראה אף שמואל מודה שאם הערה בה ברצו שקנאה לכל שההעראה חשיבא כגמר ביאה בכ"מ ואפילו אשה לבעלה קונה אותה בהעראה אבל בירושלמי גרסי' אר"י ב"א מה פליגית כשהערה בה אבל אם גמר הביאה כ"ע מודו שקקנה בכל הדברים וקי"ל הל' כרב באיסורי:

ת"ר בת ישראל פקחת שנתארסה לכהן פקח ואל הספיק לכונסה עד שנתחרש אינה אוכלת, פי' דגזרי' נשיואת חרש אטו קידושי חרש, מת ונפלה לפני יבם חרש, אוכלת בזה יפה כח יבם מכח בעל פי' דלא גריעה באית חרש מביאת שוגג ומזיד, וה"ה שנפטרה הצרה בביאתי, דרסי' בירושלמי תנאי ר"א א' החרש וא' השוטה שבעלו קנו ופטרו את הצרות:

ת"ר בת ישראל שנתארסה לכהן פקח ולא הספיק לכונסה עד שנתחרשה נולד לה בן אוכלת. מת הבן ר"נ אומר אוכלת וח"א אינה אוכלת:

וכן הבא על א' מכל העריות וכו' אמר ר"ע האי מילתא א"ל ר"ש ואנהרינהו לעינין ממתניתין אשת ישראל שנאנסה אע"פ שמותרת לבעלה ולא מיקרי זנות גבי בעלה פסוהל לכהנוה דלגבי כהונה מקרי זנות, ותנא תונא הבא על א' מכ"ה וכו' מאי וכן לאו ל"ש ברצון ל"ש בשוגג ול"ש במזיד וקתני פסול פי' דהיא וכן אכל מה דקאמר לעיל גבי יבמה קאי אלמא אם בא על העריות אפי' באונס פסלן וא"א בכלל עריות הוא:

א"ר אשת כהן שנאנסה בעלה לוקה עלי' משום זונה שאע"פ שבאונס נבעלה כיון שהאי אסורה לי לא נפקעה מכלל זונה, משום זונה אין משום טומאה לא, אימא אף משום טומאה ולוקה ב' משום זונה ומשום טומאה דילפי' מאחרי אשר הוטמאה לרבות סוטה שנבעלה דקיימא עלי' בלאו דלא יוכל.

תנא והאי לא נתפסה אסורה הא נתפסה מותרת וי"ל אחרת שאעפ"י שנתפסה אסורה ואיזה זה זו אשת כהן פי' והאי קדריש מיעוטא דהו"ל למיכתב ולא נתפסה מדכתיב והיא למעוטי א"כ דאע"ג דנתפס' באונס אסורה לבעלה:

מתניתין אלמנה לכה"ג גו"ח לכ"ה מן האירוסין לא יאכלו בתרומה ור"א ור"ש מכשירין נתאלמנו או נתגרשו מן הנשואין פסולות מן האירוסין כשרות, ת"ק סבר משמדת לביאה פסולה לא אכלה ואעפ"י שלא בא עלי' נפסלה מכהונה דבי נשא אם היא בת כהן ור"א ור"ש סברי משמדת לביאה פסולה אכלה עד שתבעל ותפסל:

נתאלמנו וכו' פסולות מתרומה דבי נשייהו מפני שנבעלו בעילה פסולה אבל מן האירוסין כשירות ואפי' לת"ק דאותו השימוד נסתלק מע"י וקי"ל הל' כר"ש:

רב אמר קנה לכל ושמואל אמר לא קנה אלא לדברים האמורים בפרשה אבל להאכילה בתרומה לא קנה באונס ובשוגג. והלכתא כרב ודוקא באונס ובשוגג דה"ל כביאה אבל בלא ביאה לא אכלה מן הנשואין אע"פ שכבר אכלה בחיי בעלה. ושמעינן מהא דהא דתנן בפ' אע"פ ובפ' אלמנה לכ"ג היבם אינו מאכיל בתרומה אע"פ שכבר אכלה בחיי בעלה ולאפוקי (מהמ"פ תוין) [מהמפרשים] שפרשוה כשלא אכלה בחיי הבעל אבל אם אכלה בחיי הבעל אוכלת שומרת יבם בתרומה. ת"ר בת ישראל פקחת שנתארסה לכהן פקח ולא הספיק לכנסה עד שנתחרש אינה אוכלת מת ונפלה לפני יבם חרש אינה אוכלת כנסה הבעל ואח"כ נתחרש אוכלת מת ונפלה לפני לפני יבם חרש אוכלת נולד לה בן אוכלת מת הבן אינה אוכלת. אמר רבה אשת כהן שנאנסה בעלה לוקה עליה משום טומאה אבל משום (אונס) [זונה] לא כל באונס לא קרינן לה זונה מסתברא דלא פליג רב' אדרב עמרם דאמר אשת ישראל שנאנסה פסולה לכהונה ע"כ לא פליגי בה אלא לענין מלקות מיהו אם [נאנסה מודה] שפסלוה לכהונה שהרי נבעלה לפסול לה דכתיב ובת איש כהן כי תהיה לאיש זר היא בתרומת הקדשים לא תאכל. ומינה ילפינן בפרק אלמנה לכ"ג כיון שנבעלה לפסול פסלה מהתרומה ומהכהונה ק"ו מגרושה שמותרת בתרומה פסלה לכהונה זו שאסורה בתרומה אינו דין שפסולה לכהונה והכי איתא בפ' אלמנה לכ"ג והיינו דתנן בפ"ק דכתובות מעשה בתינוקת שירדה למלאות מים מן המעיין ונאנסה אר"י בן נורי אם רוב העיר משיאין לכהונה תנשא זו לכהונה. ואם אין רוב העיר משיאין לכהונה פסולה מפני שנבעלה לפסול לה וכל שנבעלה לפסול לה ל"ש באונס ולא שנא ברצון פסולה לכהונה מק"ו דתרומה כדפרישנא אבל לעולם זונה לא הויא אליבא דלישנא בתרא. ולא פליג רב' אדרב עמרם ואפי' לישנא בתרא. והאי דלא אנהר רב ששת עיינין ממתני' דכתובות דתינוקת. דדלמא שאני התם דזר דמעיקרא הוא אבל באשת איש לאו זר דמעיקרא הוא. ולא כדכתב הרב בעל התוספת:

בתוספות ד"ה מת ונפלה כו' וניחוש לסמפון שהרי לא בדקה כו' ואם כן אינה זקוקה כו' עכ"ל היינו ביבום נמי חייש כי הכא אבל לעיל גבי מן ארוסין לרב דאוכלת לא נימא כה"ג שהרי לא הספיק לכונסה עד שמת וא"כ אינה זקוקה לו ולא יאכילה היבם בתרומה בביאה גרועה דכיון שהיבם פקח בוודאי בדקה מקודם ולית בה סמפון וק"ל:

תוס' ד"ה מת ונפלה לפני יבם חדש וא"ת וכו'. ויש לרקדק למה לא מקשו התוס' אכל יבמה מן הארוסין אמאי לא חיישינן לסמפון שהרי לא הספיק לכונסה עד שמת ושמא אם היה בודקה היה מוצא בה סמפון והוו קדושי טעות ואינה זקוקה כלל ליבם והיאך אוכלת בתרומה גבי יבם אבל זה אינה קושיא דהתם כיון דהיבם פקח הוא בודקה כשכונסה ואף בלא קדושי הראשונים נשואיו נשואין גמורי הן ולכך אוכלת אצלו בתרומה אבל הכא דגם היבם חרש קשה וק"ל:

ד"ה ממזרת ונתינה וכו'. זה הדבור שייך אמתניתין:

רש"י בד"ה קנה לכל כו' ואוכלת בתרומה מיד כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה מן הנשואין כו' וע"י ביאה. נ"ב פי' ביאה גרועה כדלעיל:

רש"י ד"ה בשלמא לרב. כדמתרצינן כו' חסורי מחסרא. לפנינו ליתא לעיל:

תד"ה לדברים. ומה שקבע כו' דאחד הגומר ואחד המערה. צ"ל בהפך כגי' שלפנינו ועי' סוכה (כ) תד"ה אחת:

תד"ה מן הנשואין. אלא נקיט אכילת תרומה לרבותא כו'. ול"נ דרבותא הוה לשמואל אף דמה"ת ארוסה אוכלת בתרומה וא"כ הוי רק לאוקמי במקום בעל מדאורייתא וכש"כ לענין ליורשה כו' דהוי לאלומי מבעל מדאורייתא:

תד"ה מת. דל"ח לסמפון אלא כשיכול כו'. עי' בריש מכלתין בתד"ה או שנמצאו:

(נו סע"א) הואיל שכבר אכלה א"ל אביי וכו'.—פי' סבר אביי דהכא לא אמרינן סברא זו "הואיל שכבר אכלה" ומוכיח זה בראייה. אבל גם אביי מודה שיש מקום דאמרינן סברא זו "הואיל שכבר אכלה" לכ"ע, דמשנה שלימה שנינו לקמן (פ"ט מ"ה, פו ב) דבת ישראל, שהיה לה בן מכהן, ונישאת לישראל וילדה ממנו בן ומת בעלה - אינה אוכלת בתרומה, אף שבנה מכהן עדיין קיים, מאחר שלא אכלה בחיי בעלה; אבל בת כהן, שהיה לה בן מישראל, ונישאת לכהן וילדה ממנו בן ומת בעלה הכהן-אוכלת בתרומה בשביל בנה הכהן, אף שבנה מישראל עדיין קיים, מאחר שכבר אכלה בחיי בעלה הכהן. והוסיף עוד הרמב"ם בסוף פ"ו דהל' תרומות, דאף בת ישראל, שיש לה בן מישראל, ונישאת לכהן וילדה ממנו בת ומת בעלה הכהן, שאוכלת בתרומה בשביל בנה הכהן, אף שבנה מישראל קיים, הואיל שכבר אכלה בחיי בעלה.