יבמות נה ע"א

יבמות נה ע"א - Steinsaltz

Apparently, this mishna indicates that his wife’s sister, whether from the father, i.e., a paternal sister, or from the mother, i.e., a maternal sister, is forbidden. From where do we derive this halakha that the prohibition applies even to his wife’s maternal sister? The Gemara responds: It is derived from the prohibition proscribing his sister. Just as his sister is forbidden whether she is his sister from his father or from his mother, so too here, a wife’s sister is forbidden whether from the father or from the mother.

The Gemara challenges the validity of this source: And let it be derived from the halakha with regard to his aunt: Just as the prohibition with regard to his aunt applies only to the wife of his father’s brother from his father but not from his mother, i.e., the wife of his father’s paternal brother but not the wife of his father’s maternal brother, so too here, the prohibition with regard to his wife’s sister should apply only to her sister from her father but not to her sister from her mother. The Gemara answers: It is reasonable that he should derive the halakha in this case from the case of his sister, as the tanna thereby derives the halakha of one’s own relatives from another case of his own relatives, whereas his aunt is forbidden as his father’s relative.

The Gemara counters: On the contrary, he should derive the halakha in this instance from the case of his aunt, as he thereby derives the halakha in a matter prohibited through betrothal from another matter prohibited through betrothal. The Gemara concludes: Rather, the halakha of a wife’s sister is derived from that of a brother’s wife, as they are both something forbidden by means of betrothal and they are his own relatives.

The Gemara asks: And in the case of a brother’s wife itself, from where do we derive that the prohibition applies to the wife of both a paternal and a maternal brother? As it is taught in a baraita: “You shall not uncover the nakedness of your brother’s wife” (Leviticus 18:16), which indicates: Whether from the father or from the mother.

The baraita elaborates: Do you say the prohibition applies whether she is the wife of one’s brother from his father or from his mother, i.e., whether she is the wife of one’s paternal brother or maternal brother? Or perhaps it is only the wife of one’s brother from his father and not from his mother? It may be inferred logically from the fact that the Torah rendered him liable here and rendered him liable with regard to his sister: Just as with regard to his sister he is liable to receive punishment whether she is his sister from his father or from his mother, so too here, he is liable to receive punishment whether she is the wife of his brother from his father or from his mother.

Or perhaps go this way and compare this case to the case of an aunt. The Torah rendered him liable here and rendered him liable with regard to his aunt, i.e., the wife of his father’s brother: Just as with regard to his aunt, he is liable to receive punishment only for the wife of his father’s brother from his father and not for the wife of his father’s brother from his mother, so too here, he is liable to receive punishment only for the wife of his brother from his father and not from his mother.

The Gemara analyzes these two possibilities: Let us see to which case it is more similar. We should derive the halakha with regard to his own relatives, i.e., his brother’s wife, from another case of his own relatives, i.e., his sister, and the halakha with regard to his aunt cannot be used to prove otherwise, as she is his father’s relative. Or perhaps go this way: We should derive the halakha of a matter prohibited through betrothal, i.e., a brother’s wife, from another matter prohibited through betrothal, i.e., his father’s brother’s wife, and the halakha with regard to his sister cannot be used to prove otherwise, as it is a prohibition that comes on its own.

Since it is impossible to prove which halakha should serve as the model for the case of a brother’s wife, the verse states a second time in the same verse: “It is your brother’s nakedness” (Leviticus 18:16), in order to emphasize that she is forbidden whether she is the wife of his brother from his father or from his mother.

The Gemara challenges this interpretation of the extra phrase in the verse: Say that both this first part of the verse and that latter part refer to the wife of a brother from the father, i.e., the wife of one’s paternal brother. As for the repetition, one part of the verse renders prohibited a woman who has children, who is prohibited from marrying her husband’s brother during her husband’s lifetime even after they are divorced, and the other one renders prohibited a woman who does not have children, who is also prohibited from marrying her husband’s brother during her husband’s lifetime, even after she is divorced. The Gemara responds: The prohibition proscribing a woman who does not have children for the duration of her husband’s lifetime is derived from the statement of Rav Huna (54b), and it requires no further source.

The Gemara presents another challenge: Say that both this first part of the verse and that latter part refer to the wife of a brother from the father, i.e., the wife of one’s paternal brother. As for the repetition, one part of the verse renders a woman who has children prohibited from marrying her husband’s brother for the duration of her husband’s lifetime, even after she is divorced, and the other one renders prohibited a woman who has children and indicates that it is prohibited for her to marry her husband’s brother even after her husband’s death.

The Gemara responds: The halakha that it is prohibited for a woman who has children to marry her husband’s brother even after her husband’s death does not require a verse. From the fact that the Merciful One says that one who has no children is permitted to marry the brother after her husband’s death, it can be inferred that if she has children, it is prohibited for her to marry her husband’s brother.

The Gemara raises another challenge: But perhaps if she does not have children it is prohibited for her to marry everyone else and permitted for her to marry her yavam, as specified by the Torah. However, if she does have children it is permitted for her to marry everyone and it is permitted for her to marry her yavam as well. Alternatively, perhaps if she does not have children it is a mitzva for her husband’s brother to marry her, and if she does have children it is optional. Consequently, the extra phrase in the verse should be necessary in order to indicate that the prohibition against marriage applies in all of these cases.

Alternatively, if she does not have children, yes, she is permitted to her husband’s brother, and if she does have children, no, she is not permitted to him, but the punishment of karet does not apply to this prohibition. This is because the source of the prohibition is the mitzva for them to marry after the husband’s death, and a prohibition that stems from a positive mitzva has the status of a positive mitzva, but nothing more. Consequently, the extra phrase in the verse should be necessary in order to indicate that the punishment of karet is still applicable.

The Gemara responds: The Torah wrote a different verse to teach that the prohibition against marrying one’s brother’s wife is in full force, including the punishment of karet, in these cases: “He has uncovered his brother’s nakedness; they shall be childless” (Leviticus 20:21). Therefore, the extra phrase mentioned in the baraita can indicate that the prohibition against marrying one’s brother’s wife applies both to the wife of a paternal brother and to the wife of a maternal brother.

The Gemara suggests: Say that the halakha of the wife of a brother from one’s mother should be just like that of the wife of a brother from his father: Just as the wife of a brother from one’s father is permitted, i.e., one can marry her, after her husband’s death, so too, the wife of a brother from his mother should be permitted after her husband’s death. The Gemara responds: The verse states: “She is your brother’s nakedness,” thereby emphasizing that she shall remain after her husband’s death as she is during his life.

§ The Gemara above stated that all of the instances of forbidden intercourse are compared to one another. Therefore, since there is already a verse that states: “For whoever shall do any of these abominations, the souls that do them shall be cut off from among their people” (Leviticus 18:29), the Gemara asks: Why do I need the phrase written with regard to one’s sister that states that intercourse is punishable by karet?

The Gemara answers that it is necessary for that which Rabbi Yoḥanan said, as Rabbi Yoḥanan said that if he performed all of them, i.e., he violated every prohibition against engaging in forbidden intercourse in a single lapse of awareness, he is liable to receive punishment for each and every one. One might have thought that there is one prohibition against engaging in forbidden intercourse, and many different ways to violate the prohibition. Therefore, if one violated the prohibition in different ways during one lapse of awareness, one is liable to bring only one sin-offering. This verse therefore indicates that each act of intercourse with a relative with whom intercourse is forbidden is a violation of an independent prohibition.

The Gemara asks: And according to Rabbi Yitzḥak, who said that all forbidden relations for which one is liable to receive karet were included in the verse: “The souls that do them shall be cut off from among their people,” why was the punishment of karet with regard to one’s sister singled out? In order to sentence him to karet and not to flogging. Although he has violated a prohibition, which generally carries a punishment of flogging, he is not flogged due to the fact that he is liable to receive the more severe punishment of karet. Since he has used the verse to teach this halakha, from where do we know to divide the prohibitions against engaging in forbidden intercourse and consider each an independent prohibition?

The Gemara answers: He derives it from the verse “And you shall not approach a woman to uncover her nakedness as long as she is impure by her uncleanness” (Leviticus 18:19), which serves to render him liable to receive punishment for each and every woman.

The Gemara poses another question: Why do I need the phrase that the Merciful One writes with regard to one’s aunt, which states: They shall be childless? The death of one’s children is included in the punishment of karet, and it has already been established that all of the forbidden intercourse is punishable by karet. The Gemara answers that it is necessary for that which Rabba said, as Rabba raised a contradiction: It is written with regard to one who had intercourse with his brother’s wife: “They shall be childless” (Leviticus 20:22), and it also states with regard to one who had intercourse with his aunt: “They shall die childless” (Leviticus 20:21). How so? If he already has children, he will eventually bury them; if he does not have children, he will go childless.

The Gemara comments: And it is necessary to state: They shall be childless, and it is also necessary to state: They shall die childless. As, if the Merciful One had written only: They shall be childless, I would have said that only those children he had before his sin will die, but those born to him from the time of his sin and on, no, they will not die. The Torah therefore states: They shall die childless, indicating that even if he has children afterward they will die and he will remain childless. And similarly, if the Merciful One had written only: They shall die childless, I would have said that this is referring to children born from the time of his sin and on, but those born from the beginning, before he sinned, no, they will not die. It is therefore necessary to mention both expressions.

§ The Gemara above (54a–54b) derived that the initial stage of intercourse is considered an act of sexual intercourse with regard to prohibitions that are punishable by capital punishment or karet. The Gemara asks: From where do we derive that the initial stage of intercourse is considered an act of sexual intercourse with regard to those liable to receive punishment for violating ordinary Torah prohibitions?

The Gemara answers: From the fact that the Merciful One reveals with regard to a designated maidservant that the prohibition has been violated only through an act of cohabitation with seed, i.e., a complete act of sexual intercourse, in the verse “And whoever lies with a woman in cohabitation with seed, and she is a bondmaid designated to a man” (Leviticus 19:20), by inference, those liable to receive punishment for violating ordinary prohibitions are liable even through the initial stage of intercourse.

The Gemara responds: On the contrary, from the fact that the Merciful One reveals that the initial stage of intercourse is considered sexual intercourse with regard to forbidden relationships for which one is liable to receive karet, then, by inference, those liable for violating ordinary prohibitions are liable only through the completion of the act of sexual intercourse and not merely for the initial stage of intercourse. Rav Ashi said: If so, let the verse remain silent in the case of a designated maidservant, and it would be assumed that one is liable to receive punishment only for completing the act of sexual intercourse. The fact that the Torah specified that in this case one is liable to receive punishment only for completing the act of sexual intercourse indicates that with regard to other ordinary prohibitions one is liable even for the initial stage of intercourse.

The Gemara asks: From where do we derive that the initial stage of intercourse is considered an act of sexual intercourse with regard to those liable to receive punishment for violating prohibitions specific to the priesthood? Since these prohibitions are unique in that they apply only to priests, their parameters cannot be derived from prohibitions that apply to the entire population. The Gemara answers: It is derived from a verbal analogy between the words taking and taking. This verb appears in prohibitions punishable by karet, e.g., “And if a man shall take his sister” (Leviticus 20:17), and in prohibitions of the priesthood, where it states: “They shall not take a woman that is a harlot” (Leviticus 21:7).

The Gemara asks further: From where do we derive that the initial stage of intercourse is considered an act of sexual intercourse with regard to those liable to receive punishment for violating a positive mitzva, e.g., one who has intercourse with an Egyptian or Edomite convert? The verse states: “The children that are born to them of the third generation may enter into the assembly of the Lord” (Deuteronomy 23:9). It is therefore a positive mitzva that only the grandchildren of these converts may have intercourse with a Jew.

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף נה - א

אלמא, הרי למדת ממשנה זאת, שאחות אשתו, בין היא אחותה מן האב, בין אם היא אחותה מן האם, הרי הן אסורות.

שהרי מבואר בסיפא, שאם בא על השניה לאחר מיתת הראשונה, הרי הוא אסור בשלישית שאינה אלא אחות מן האם של אשתו השניה. ואסור בחמישית, שאינה אלא אחות מן האם של אשתו הרביעית. ^[1]

מנלן, שאחותה מן האם של אשתו, אכן אסורה לו?

יליף מאחותו: מה אחותו, בין מן האב בין מן האם הרי היא אסורה.

אף כאן, אחות אשתו, בין שהיתה אחותה מן האב בין שהיתה אחותה מן האם, הרי היא אסורה.

ומקשינן: ולילף מדודתו! ונאמר: מה דודתו אסורה דוקא אם היא אחות אביו מן האב ולא מן האם [וכדילפינן לעיל].

אף כאן, באחות אשה, תהיה אסורה דוקא אחות אשתו מן האב, ולא אחות אשתו מן האם?

ומפרשינן: מסתברא, מאחותו ולא מדודתו הוה ליה [יש לנו] למילף לאחות אשתו. שכן אחות אשתו היא קרובי עצמו, ^[2] ולכן יש ללמוד אותה מאחותו, שאף היא קרובי עצמו.

ואל תוכיח דודתו - שהיא מקרובי האב.

ומקשינן: אדרבה, מדודתו הוה ליה למילף, ולא מאחותו, שכן דבר שעל ידי קדושין [אחות אשתו] מדבר שעל ידי קדושין [אשת אחי אביו] יש לך ללמוד. ולא מאיסור אחותו, שאינו דבר הנעשה על ידי קדושין.

ומכח הקושיה הזאת, חוזרת בה הגמרא, ומביאה מקור אחר:

אלא, מאשת אח ילפינן ^[3] לאחות אשה, משום דאמרינן: שכן שתי עריות אלו, הן דבר שעל ידי קדושין וקרובי עצמו. ולכן, אל תוכיח דודתו, שאם כי על ידי קדושין היא, הרי היא אינה מ"קרובי עצמו".

והוינן בה: ואשת אח גופה - מנא לן שהיא אסורה בין שהיה האח מן האב, ובין שהיה האח מן האם בלבד?

ומשנינן: מהא דתניא: כתיב בפרשת אחרי "ערות אשת אחיך לא תגלה, ערות אחיך היא".

ולמדנו מכאן שאשת אחיו אסורה. ואיסורה הוא בין שהיה האח מן האב ובין שהיה האח מן האם.

ומנין אתה אומר שאיסורה הוא בין מן האב ובין מן האם?

או אינו אלא מן האב ולא מן האם?

אין לומר כן. שהרי: ודין הוא! יש לנו ללמוד בלימוד של "במה מצינו" שאסורה היא בין מן האב ובין מן האם:

חייב הכתוב כאן, באשת אח, וחייב באחותו.

מה אחותו, חייב בה הכתוב בין באחותו מן האב בין באחותו מן האם -

אף כאן באשת אח, חייב בה הכתוב בין שהיה האח מן האב בין שהיה האח מן האם.

או שמא תאמר: כלך לדרך זו, ותאסור אשת אח מן האב בלבד:

לפי שחייב הכתוב כאן, באשת אח, וחייב הכתוב גם בדודתו.

מה דודתו מן האב ולא מן האם, אף כאן באשת אח, חייב הכתוב רק באשת אח מן האב ולא באשת אח מן האם.

נראה למי דומה:

דנין קרובי עצמו [אשת אח] מקרובי עצמו [אחותו]. ואל תוכיח דודתו, שהיא מקרובי האב.

או כלך לדרך זו: דנין דבר שעל ידי קדושין [אשת אח], מדבר שעל ידי קדושין [אשת אחי אביו], ואל תוכיח אחותו שאיסור הבא מאליו.

והואיל ואכן אי אפשר ללומדו מן הדין, לפיכך:

תלמוד לומר: "ערות אשת אחיך לא תגלה, ערות אחיך היא".

וסוף הפסוק מיותר הוא, וחזר הכתוב לאומרו כדי ללמדנו, שאשת האח אסורה בין שהיה האח מן האב, ובין שהיה האח מן האם.

ואימא: אידי ואידי, גם "ערות אשת אחיך לא תגלה", וגם "ערות אחיך היא", באשת אח מן האב בלבד הכתוב מדבר, ויש צורך בשניהם:

וקרא חדא מדבר במקום דיש לה, ^[4] לאשת אחיו, בנים בחיי בעלה, ובא הכתוב לאוסרה עליו אם מת אחיו או גירשה. ^[5]

וקרא חדא מדבר במקום דאין לה בנים בחיי בעלה, לומר שהיא אסורה בחיי אחיו, לאחר שגירשה אחיו, לפי שאין אז מצות יבום. והוצרך הכתוב לומר זאת, כדי שלא תטעה לומר, הואיל ואילו היתה עומדת אצל אחיו ולא היה מגרשה, והיה מת, זקוקה היתה ליבום - מתחילה לא חל עליה איסור אשת אח.

ומשנינן: אין לה בנים בחיי בעלה אין צריך ללומדו ממקרא זה, כי מדרב הונא [לעיל נד ב] נפקא! דאמר קרא "אשת אחיו - נדה היא". ולמד מכך רב הונא, שהיא אסורה בחיי בעלה אף שיש לה היתר לאחר מיתת בעלה [וכמבואר לעיל]. ולכן מיותר הכתוב ללמוד ממנו לאשת האח מן האם.

ואכתי מקשינן: אימא: אידי ואידי [ערות אשת אחיך לא תגלה; ערות אחיך היא] באשת אח מן האב, ונצרכו שני מקראות כדי להשמיענו:

קרא חדא, שאסורה היכא דיש לה בנים בחיי בעלה, לאחר שגירשה.

וקרא חדא, שאסורה היכא דיש לה בנים, שאסורה גם לאחר מיתת בעלה!

כדי שלא תאמר: הואיל ומת בעלה, פקע ממנה שם אשת אח, והרי היא מותרת לו אפילו אם יש לה בנים ממנו, כשם שפקע איסורה כשאין לה בנים.

אלא, שאם אין לה בנים יש מצוה לייבמה, ואם יש לה בנים אין מצוה לייבמה, אך בכל ענין הותר איסור אשת אח אחר מיתה, ולכן הוצרך כתוב מיוחד כדי לאוסרה, ועדיין מנין לך שגם אחות האב מן האם אסורה? ^[6]

ומשנינן: יש לה בנים לאחר מיתת בעלה - לא צריכא קרא!

כי מדאמר רחמנא אשת אח שאין לה בנים הרי היא מותרת ביבום.

מכלל זה אתה למד: הא, אשת אח שיש לה בנים - הרי היא אסורה.

ולכן, מיותר הפסוק ללמדנו שגם אשת אח מן האם הרי היא אסורה.

ואכתי מקשינן: ודילמא, מכל מקום צריכים אנו מקרא מיוחד ללמד איסור לאשת אח שיש לה בנים לאחר מיתת בעלה, ואין ללומדו ממה שלא התירה התורה אותה אלא כשאין לו בנים, כי הייתי אומר:

א. אין לה בנים אסורה לעלמא, וכמו שנאמר "לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר", ושריא ליבם.

ואילו כשיש לה בנים - שריא מותרת היא להנשא לעלמא, ושריא גם ליבם.

ב. אי נמי, הייתי אומר, אין לה בנים מצוה שתתייבם לאחי בעלה, יש לה בנים רשות היא לו לקחתה.

אי נמי יש לומר, אכן יש ללמוד שלא התירה התורה אשת האח שיש לו בנים לאחר מיתת בעלה, ממה שלא התירתה תורה אלא כשאין לו בנים. אלא שמהלימוד הזה, לא הייתי יודע שיש בה כרת, אלא רק איסור עשה. כי כך הייתי אומר:

אין לה בנים - אין, אכן מותרת היא לאחיו, אבל יש לה בנים, לא מותרת היא לאחיו.

ולאו הבא מכלל עשה - איסור עשה הוא, אבל עונש כרת לא שמענו מכאן. ולפיכך הוצרכה התורה לכתוב מקרא אחר, ללמדנו שהוא בכרת עליה.

וכיון שהוצרך הכתוב ללמדנו איסור לאשת אח שיש לה בנים לאחר מיתת בעלה, שוב אי אפשר ללמוד ממנו לאשת אח מן האם שהיא אסורה.

ומשנינן: כתב רחמנא קרא אחרינא [פסוק שלישי], בפרשת קדושים "ואיש אשר יקח את אשת אחיו, נדה היא. ערות אחיו גלה, ערירים יהיו".

ויש לך ללמוד מהמקרא הזה, לאשת אח שיש לה בנים לאחר מיתת בעלה, שהיא בכרת. ^[7] ולכן מיותר "ערות אחיך היא", כדי ללמד שאשת האח אסורה בין שהיה האח מן האב ובין שהיה האח מן האם.

ומקשינן: ואימא יהיה דינה של אשת אח מן האם, כדין אשת אח מן האב: מה אשת אח מן האב לאחר מיתת בעלה, שריא - אף אשת אח מן האם לאחר מיתת בעלה ^[8] שריא. ^[9]

ומשנינן: אמר קרא "ערות אחיך היא".

ומשמעות "היא" - בהוייתה תהא! שתמיד, ואפילו לאחר מיתה, הרי היא אסורה. והרי ממקרא זה למדנו את מקור האיסור לאשת האח מן האם, ואמרה בו תורה שבהוייתה של איסור תהא תמיד, גם לאחר מות בעלה.

ועתה מוסיפה ומפרשת הגמרא עוד מקראות נוספים בענין עריות הנזכרים בפרשת קדושים ^[10] -

כיון שכבר אמרה תורה בסוף פרשת עריות [בפרשת אחרי] "כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה - ונכרתו הנפשות העושות מקרב עמם" -

אם כן, אחותו, דחזר הכתוב וכתב ביה כרת [בפרשת קדושים] "ואיש אשר יקח את אחותו, ונכרתו לעיני בני עמם" - למה לי, והרי בכלל כל העריות היא?

ומשנינן: הוצרך הכתוב הזה של כרת ב"אחותו" - לכדרבי יוחנן.

דאמר רבי יוחנן: מלמד הכתוב הזה, שאם עשאן כולן [שבא על כל העריות] בהעלם אחת, [ששגג בכולן, ולא נודע לו על חטאו בין ביאה אחת לחברתה] -

הרי זה חייב להביא קרבן חטאת על כל אחת ואחת מהעריות.

כי מאחר שפירט הכתוב באחותו, כרת בפני עצמו, הרי למדנו מכאן, שאם יבוא על כל העריות - ואחותו בכללן - בהעלם אחד, הרי זה מתחייב על ביאת אחותו בקרבן חטאת בפני עצמו, חוץ מהקרבן על שאר העריות.

ומכאן אתה למד לכל העריות, שעל כל אחת מהן הוא חייב בחטאת נפרדת, כי יש ללמוד מדין אחותו לכל העריות בהקישא דרבי יונה [לעיל נד ב, כריתות ב ב].

ומקשינן: ולרבי יצחק, דאמר: כל חייבי כריתות, בכלל "כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו הנפשות העושות מקרב עמם", היו. ^[11]

ולמה יצתה כרת באחותו להכתב בפני עצמה? לומר לך: לכרת ניתנה, ולא למלקות! ^[12]

שאפילו התרו בו למלקות - אינו לוקה. ^[13]

וכיון שרבי יצחק מפרש שהכרת האמור באחותו בא לומר שאין לוקים עליה, אם כן, לפי דעתו - לחלק, לחייב קרבן חטאת נפרד לכל אחת מן העריות שבא עליהן בהעלם אחד - מנלן?

ומשנינן: נפקא ליה, לרבי יצחק, לחלק את כל העריות לחיוב קרבן בפני עצמו, מכך שאמרה תורה "ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב לגלות ערותה".

והיה לו לכתוב לומר "ואל נדה לא תקרב".

אלא מלמד הכתוב שכל אשה ואשה האמורה באותה פרשה, חלוקה היא מחברתה, ומכאן אתה למד לחייב את הבא בהעלם אחד על כל הנשים האמורות בפרשה, שחייב קרבן נפרד על ביאתו בכל אשה ואשה.

וממשיכה הגמרא לבאר ענין נוסף בפרשת עריות:

בכל מקום שאמרה תורה כרת, משמעות הדבר, שהוא וזרעו נכרתים.

ואם כן, בערות דודתו, דכתב בה רחמנא "ערירים [בלא בנים] ימותו" - למה לי?

שהרי ערירים משמעותו "כרת", שנכרת הוא וזרעו. והרי דודתו, בכלל העריות היא, ונאמר בהן "ונכרתו", שמשמעותו שימותו הם ובניהם, ולמה הוצרך הכתוב לומר בדודתו "ערירים ימותו"? ^[14]

ומשנינן: יש צורך לומר בדודתו "ערירים ימותו" - לכדאמר רבה!

דרבה רמי [הקשה שיש סתירה, לכאורה, בין הפסוקים]:

מצד אחד כתיב בפרשת עריות, בעונש על ערות דודתו, "ערירים יהיו", שמשמעותו ערירים בעתיד, שעתידים הם לאבד את בניהם שיש להם עתה, בשעת החטא. שסופם לבוא לידי כך שיהיו ערירים מבניהם שיש להם עתה, לפי שיקברום בחייהם, כך שבשעת מיתתם של החוטאים הם ימותו ערירים מבניהם הקיימים בשעת החטא.

ומאידך כתיב פסוק אחר בפרשת עריות: "ערירים ימותו", שמשמעותו שאם הם עתה בשעת החטא הם ערירים ללא בנים, כך גם ישארו כמות שהם ערירים עתה, גם בשעת מיתתם, שאפילו אם יוולדו להם בנים אחר החטא הם ימותו.

ואולם, אין בכלל הזה שאם היום, בשעת החטא, יש להם בנים ועתה הם אינם ערירים, שימותו בניהם בחייהם.

הא כיצד יתכנו שני הפסוקים?

אלא כך הוא ביאורם של שני הפסוקים:

יש לו בנים בשעת החטא - הרי זה קוברן.

ואם אין לו בנים בשעת חטא - הרי זה הולך ערירי.

ואצטריך למיכתב גם "ערירים יהיו", ואיצטריך למיכתב גם "חטאם ישאו, ערירים ימותו"! דאי כתב רחמנא רק "ערירים יהיו", הוה אמינא שלא ימותו לו אלא הבנים שנולדו לו עד חטאיה [עד שחטא]. ^[15] אבל הבנים שנולדו לו מחטאיה ואילך, הייתי אומר שהם לא ימותו.

לפיכך כתב רחמנא "ערירים ימותו", שכל הבנים ימותו.

ואי כתב רחמנא רק "חטאם ישאו ערירים ימותו", הוה אמינא שרק הבנים שיהיו לו מחטאיה ואילך ימותו, והוא יהיה ערירי מהם, שהרי כך היא משמעות הכתוב: חטאם ישאו - ערירים ימותו.

אבל בנים שהיו לו מעיקרא, קודם שחטא, הייתי אומר שלא ימותו.

לפיכך: צריכא לומר גם "ערירים יהיו"! ^[16]

וכאן שבה הגמרא לפרש את מקור דין לאיסור העראה בכל איסורי ביאה האמורים בתורה:

איסור העראה דחייבי לאוין - מנלן?

ומבארת הגמרא שיש ללמוד זאת זה מ"שפחה חרופה", שהיא שפחה כנענית המאורסת לעבד עברי [המותר בשפחה ^[17]], והיא אסורה לכל העולם בכלל חייבי לאוין, בלאו "לא יהיה קדש" [שהוא לאו לכל השפחות].

ואמרה תורה "בקורת תהיה", ללמדך שהיא לוקה [ולא הוא], "והביא את אשמו לה', אל פתח אוהל מועד, איל אשם".

ולומדים איסור העראה בחייבי לאוין, מדגלי רחמנא בפסוק "ואיש כי ישכב את אשה שכבת זרע" - האמור גבי שפחה חרופה, שמשמע ממנו שאינו חייב בה אלא על ביאה הראויה להזריע, והיא גמר ביאה.

מכלל זה אתה למד דשאר חייבי לאוין, הדומים לשפחה חרופה בכך שהיא חייבי לאוין] איסורם הוא אפילו בהעראה. ^[18] ותמהינן: אדרבה, נאמר מדגלי רחמנא איסור העראה בחייבי כריתות, וכמו שלמדנו בסוגיא לעיל - מכלל זה אתה למד דחייבי לאוין רק בגמר ביאה מתחייבים.

אמר רב אשי: אם תאמר כן, שבכל חייבי לאוין חייבה התורה רק בגמר ביאה, לשתוק קרא משפחה חרופה שגילתה בה תורה "שכבת זרע", שהרי כבר ידענו לכל חייבי לאוין [ושפחה חרופה בכללן], שאין חייבין עליהן אלא בגמר ביאה. ^[19]

תו מפרשינן: העראה דחייבי לאוין דכהונה - שאין הלאו שלהן שוה בכל, ואין אתה יכול ללומדו משפחה חרופה שהיא אסורה על כל ישראל - מנא לן? ^[20]

אתיא העראה בחייבי לאוין דכהונה בגזירה שוה "קיחה [אשה זונה וחללה לא "יקחו"] קיחה [ואיש אשר "יקח" את אחותו] מחייבי כריתות, שנתרבתה לעיל העראה בכולן, מהיקישא דרבי יונה.

תו מפרשינן: העראה דחייבי עשה [כגון מצרי ואדומי שנאמר בהם "בנים אשר יולדו להם - דור שלישי יבוא להם בקהל ה'", שלישי יבוא אבל דור שני לא יבוא, ולאו הבא מכלל עשה - עשה] - מנלן?

הערות

^[1] נתבאר לפי תוס' הרא"ש והמהרש"א. ולשון רש"י הוא: אלמא אחות אשה בין מן האב בין מן האם, דהא שלישית אחותה של שניה - מאמה היא, וטעמא דשניה לאו אשתו היא, משום הכי מותר בשלישית, הא אם הוו קידושי שניה קדושין, הוה אסור בשלישית. ומשמע, שמבאר הראיה מן הרישא; וכן הוא בריטב"א. ובתוספות הרא"ש כתב עליו: מנא לן לדקדק כך, דילמא אף אי הוו קידושי שניה קדושין היה מותר בשלישית. ראה עוד שם; והביאו בשם ריב"ן שהראיה היא מהסיפא. והמהרש"א כתב על דברי רש"י: לא מקושיית המקשה מדייק הכי, דהא לא איצטריך לדיוקא, שהרי בסיפא קתני לה בהדיא. אלא לפי סברת המקשה, מפרש רש"י רישא דברייתא דקתני מותר בשלישית היינו משום דשניה לאו אשתו היא, ואם היו קידושי שניה קדושין הוה אסיר בשלישית וכדקתני בסיפא דברייתא. וראה מה שכתבו בתוספות ישנים. הקשה בספר חוסן ישועות, מנין לנו שאחות אשתו מן האם אסורה מדאורייתא, ואולי אינה אסורה אלא מדרבנן, וכמו דודתו שמן התורה אינה אסורה אלא מן האב, וחכמים אסרו אפילו מן הא; וראה שם מה שיישב בזה. והריטב"א כתב: ובודאי דמהא ליכא למשמע מינה שתהא אחות אשתו מן האם אסורה עליו מן התורה, אלא דאנן קים לן שפיר והכי סוגיא בכולה תלמודא דאחות אשתו מן האם אסורה מן התורה, ונקטינן מתניתין בידן לסימנא בעלמא.

^[2] כתב רש"י: אחות אשה קרובי עצמו חשיב לה, שמחמת עצמו נאסרה עליו ולא מחמת אביו, ולאפוקי דודתו דקרובת אביו היא. והרש"ש כתב על זה, פירוש רש"י דחוק; ולעניות דעתי יש לפרש על פי הכתוב שאמר אדם על חוה אשתו: "עצם מעצמי".

^[3] כתב הרמב"ן: פירוש, שכיון שמצינו שנקרא "אח" אפילו מן האם, אף "אחותה" נקראת כן מן האם, והכל בכלל הכתוב שאמר: ואשה אל "אחותה" לא תקח.

^[4] כלומר: יש לה בנים שנולדו לה מן האח, והוא הדין אם יש לו בנים מאשה אחרת.

^[5] לשון "בחיי בעלה" לאו דוקא, והוא הדין לאחר מיתת בעלה, ולא נקטה הגמרא לשון זה אלא אגב מה שאמרה הגמרא: וחדא שאין לה בנים בחיי בעלה.

^[6] לפי הרמב"ן לעיל בדברי רב הונא.

^[7] כי "ערירים יהיו" היינו נמי כרת שזרעו נכרת, וכמו שכתב רש"י לקמן בד"ה ערירים.

^[8] פירוש, כשאין לו בנים, שהרי דיו לבא מן הדין להיות כנדון, ואין אשת האח מן האב מותרת אלא כשאין לו בנים.

^[9] הקשה רש"י: והרי לעיל יז ב למדנו בגזירה שוה "אחוה [בפרשת יבום: כי ישבו "אחים" יחדיו] אחוה" מבני יעקב [שנאמר בהם: כי אנשים "אחים" אנחנו], שאין יבום אלא באשת אח מן האב?! ותירץ: איכא למימר אחים מן האב מצוה, מן האם רשות. ביאור דבריו: הוקשה לרש"י, והרי כשם שאמרנו שיש ללמוד איסור לאשת אח שיש לה בנים לאחר מיתת בעלה "מדאמר רחמנא שאין לה בנים מותרת, הא יש לה בנים אסורה", כך יש ללמוד: מדאמר רחמנא אשת אח מן האב מותרת, הא אשת אח מן האם אסורה, שהרי הכתוב לא התיר אשת אח ליבום אלא כשהוא אחיו מן האב. ותירץ רש"י כתירוץ הגמרא גבי יש לה בנים: "אי נמי אין לה בנים מצוה, יש לה בנים רשות".

^[10] כתב רש"י לבאר המשך הגמרא וענינה לכאן: כיון דדרשת העראה וקראי יתירי דכולהו, כרת דאחותו מאי תדרוש ביה, הא כבר נכתב בכל העריות "ונכרתו הנפשות העושות". וברש"י בכריתות ב ב על דברי רבי יוחנן שדרש מ"אחותו" לחלק, כתב: ואי תיבעי לך אשכחן אחותו דיצתה לחלק אבל שאר עריות למה יצאו, תריץ לאשמועינן דאיתנהו במיתת בית דין וכו', והני דאיתנהו בכרת מפרש להו ביבמות, ואחותו דפרט ביה קרא דבעי הכא, לא מפרש, [וראה עוד ברש"י מגילה ז ב, ד"ה לדונה בכרת ולא במלקות]. ביאור דבריו: קושיית הגמרא אינה למה כתבה התורה כרת באחותו, וכפשטות לשון הגמרא, שאם תפרש כן אינו ענין לכל האמור למעלה, שלא דרשו כלל יתרון כרת בשאר עריות. ועיקר כוונת הגמרא, למה נשנית אחותו כלל בפרשת קדושים, דאם בא הכתוב להשמיענו שהוא חייב עליה כרת [וכעריות שהן חייבי מיתת בית דין, שנכתבה האזהרה בפרשת אחרי, והעונש בפרשת קדושים], הרי לכרת לא איצטריך, כיון דכבר חייבה התורה בפרשת אחרי את כל העריות בכרת. וזה הוא שכתב רש"י, דקושיא זו יש להקשות על כל עריות חייבי כריתות שנשנו בפרשת קדושים, ואלו הן: אחותו, נדה, אחות אם ואחות אב, דודתו ואשת אחיו, וכבר נדרשו לעיל [מלבד אחותו שלא נדרש האמור בקדושים]: נדה: כבר נדרש הכתוב בקדושים "את מקורה הערה" לחייב על העראה, וכיון שנשנית כדי לחדש העראה, שוב לא תיקשי למה חזר ושנה בה הכתוב כרת, שהרי כלל הוא: כל פרשה שנאמרה ונשנית לא נשנית אלא בשביל דבר שנתחדש בה, [וכמו שכתב רש"י במגילה ז ב ד"ה לדונה בכרת ולא במלקות]. אחות אם ואחות אב: כל הכתוב בקדושים נדרש לעיל, ללמד שאסורה בין מן האב ובין מן האם. דודתו: מתבאר בהמשך הסוגיא למה נשנה בה "ערירים ימותו" דהיינו כרת. אשת אחיו: נדרש "נדה היא" לחייב כרת על אשת אח שאין לה בנים בחיי בעלה כדרב הונא, ונדרש "ערות אחיו גלה" לחייב בכרת על אשת אח שיש לה בנים לאחר מיתת בעלה.

^[11] ובתוספות שם הקשו, שהיה לו לומר: "אחותו בכלל כל העריות היתה", ופירשו פירוש אח ר.

^[12] בשאר מקומות שנזכרה מימרא זו גרס אף רש"י: לדונו [או לדונה] בכרת ולא במלקות, וראה ביאור לשון "לדונו" ברש"ש.

^[13] א. בגמרא מכות כג ב מבואר, דבכל חייבי כריתות ואפילו לא של עריות אין מלקות בחייבי כריתות לדעת רבי יצחק, ראה שם, וראה רש"י כריתות ב ב ד"ה לדונו על דברי רבי יצחק, שכתב: והיה מלמד על הכלל כולו, ומשמע על הכלל של עריות בלבד. כתב רש"י: לכרת ניתנה ולא למלקות, דאי התרו בו למלקות אינו לוקה, דלאו שניתן לאזהרת כרת הוא, לפיכך אין לוקין עליו, דלא הוה ליה [לכתוב] לעונשו כרת אלא אם כן הזהיר עליה, הלכך אזהרה לאו למלקות ניתנה. ביאור דבריו, שלאו זה הוא כמו "לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין" שאין לוקין עליו, [וראה בליקוטים החדשים לרבינו עקיבא איגר, שדן בדברי רש"י שכתב דכרת בעי אזהרה, וראה גם בערוך לנר]. וברש"י כריתות ב ב כתב על דברי רבי יצחק: ולית ליה לרבי יצחק חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן. פירוש: במכות כג א סבירא ליה לרבי חנינא בן גמליאל שכל חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן, ורבי יצחק לא סבירא ליה כן.

^[14] כן היא שיטת רש"י שבכל כרת כלול ערירי [הביאו שיטתו בתוספות לעיל ב א ד"ה אשת] ; אבל התוספות סוברים שאין בכל כרת עונש של ערירי אלא במקום שנכתב, ולפי שיטתם צריך ביאור מאי מקשי, כיון שהוצרכה התורה לחדש בה עונש ערירות?! וראה מה שכתבו בזה התוספות בריש מכילתין ב א ד"ה אשת.

^[15] ביאר רש"י: הכי משמע: סופם להיות ערירים, שימותו בניהם שיש להם עתה ויהיו ערירים, אבל בשעת מיתתם לא ימותו ערירים, דבנים דהוו ליה מחטאיה ואילך לא ימותו.

^[16] ביאר רש"י: כתב רחמנא ערירים יהיו, סופן לבוא לידי ערירים דמדכתיב "ערירים יהיו", מכלל דעד השתא לאו ערירים נינהו.

^[17] האחרונים תמהו על רש"י שפירש ענין שפחה חרופה שהיא שפחה כנענית המאורסת לעבד עברי, שהרי בכריתות יא א נחלקו בה תנאים, וקיימא לן כרבי עקיבא המפרש: חציה שפחה וחציה בת חורין המאורסת לעבד עברי?! והמהרש"ל כתב על דברי רש"י: פירוש, והיא חציה משוחררת שתופסין בה קדושין; ולאו דוקא לעבד עברי, הוא הדין לישראל שאינו עבד, אלא רש"י בא לפרש בענין שתהא מאורסת בהיתר ולא יהיה בזו איסור, אלא שמזנה תחת ארוסה; וראה מה שתמה עליו בקרן אורה. ובקרן אורה כתב: הואיל ובסוגייתנו מוכח ששפחה חרופה היא מחייבי לאוין, שהרי למדו ממנה לחייבי לאוין, ואילו חציה שפחה וחציה בת חורין אינה מחייבי לאוין, שאינו עובר ב"לא יהיה קדש", כיון שאינה שפחה גמורה אלא חציה בת חורין. וראה עוד מה שכתב ביפה עינים.

^[18] לשון רש"י הוא: שפחה חייבי לאוין היא, דכתיב בה "לא יהיה קדש", וגלי בה רחמנא דלא מייתי אשם עד שיגמור בה ביאתו דכתיב "שכבת זרע", מכלל דחייבי מלקות דלאו דאשם כגון ממזר ושפחה שאין חרופה בהעראה מיחייב. מסוף לשון רש"י נראה, דבשפחה חרופה גופה, כשם שאינו מביא אשם אלא בגמר ביאה, כך אין מלקות אלא אם כן גמר ביאתו. ואולם ברש"י לקמן בעמוד ב ד"ה כדאמרן, כתב: דבעינן גמר ביאה [בשפחה חרופה], דלא תימא כי היכי דמחייב מלקות בהעראה, ליחייב נמי אשם בהעראה. גם תחילת לשון רש"י כאן: וגלי בה רחמנא דלא מייתי אשם, משמע שדין המלקות כשאר חיבי לאוין.

^[19] תמהו התוספות: והרי כך אתה יכול לומר גם על העראה שבחייבי כריתות, אם תמצי לומר שחייבי לאוין בהעראה, למה הוצרכה התורה לחדש כן בחייבי כריתות?! וראה תוספות ותוספות ישנים מה שביארו בזה.

^[20] הקשה הרש"ש, והרי אף שפחה חרופה אינה לאו השוה בכל שהרי מותרת לעבד עברי, ונלמד ממנה?! וראה מה שיישב שם.

אלמא [מכאן] ממשנה זו אנו למדים שאחות אשתו בין מן האב בין מן האם — אסורות. מנלן [מניין לנו] דבר זה שאיסור אחות אשתו הוא גם באחותה מצד אחד? ואומרים: יליף [לומד הוא] מאחותו. מה אחותו אסורה עליו בין שהיא אחותו מן האב בין שאינה אחותו אלא מן האם — אף כאן באחות אשתו אסור בה בין שהיא מן האב בין שהיא מן האם.

ומקשים: ולילף [ושילמד] מדודתו, כך: מה דודתו אסורה בין שהיא אשת אחי אביו מן האב ולא מן האם, אף כאן אחות אשתו אינה אסורה לו אלא כשהיא אחותה מן האב ולא מן האם! ומשיבים: מסתברא [מסתבר] שמאחותו הוה ליה למילף [היה לו ללמוד] שכן הוא לומד קרובי עצמו מקרובי עצמו, ודודתו אסורה עליו מפני קרובת אביו.

ודוחים: אדרבה (להיפך), מדודתו הוה ליה למילף [היה לו ללמוד] שכן כך הוא לומד אחות אשתו, שהיא דבר שנאסר על ידי קדושין, מדבר שאף איסורו אינו אלא על ידי קדושין (דודתו)! אלא, יש לומר כי אחות אשה מאשת אח ילפינן [אנו לומדים], דשכן שניהם הם דבר על ידי קדושין, וקרובי עצמו.

ושואלים: ואשת אח גופה [עצמה] מנא לן [מניין לנו] שאסורה בין כשהוא אחיו מאביו בין כשהוא אחיו מאמו? דתניא [שכן שנינו בברייתא], נאמר: "ערות אשת אחיך לא תגלה" (ויקרא יח, טז), וכוונתו: אסורה עליך אשת אחיך, בין באחיך מן האב בין מן האם.

ודנים: אתה אומר שאיסור אשת אח הוא בין באשת אח מן האב בין מן האם, או אינו אסור אלא באשת אח מן האב בלבד ולא מן האם? ולכאורה דין הוא, שאפשר להוכיח את הדבר מן הסברה: שכן חייב כאן באשת אח, וחייב באחותו, מה אחותו חייב עליה בין שהיא אחותו מן האב בין מן האם — אף כאן אשת אחיו אסורה עליו בין באח מן האב בין מן האם.

או אפשר גם לומר, כלך לדרך זו: חייב כאן וחייב בדודתו, מה דודתו אינה אסורה עליו אלא כשהיא אשת אחי אביו מן האב ולא מן האם — אף כאן אשת אחיו אינה אסורה אלא באח מן האב ולא מן האם?!

ודנים: נראה למי דומה, דנין קרובי עצמו (אשת אחיו) מקרובי עצמו (אחותו) ואל תוכיח מדודתו שהיא קרובי האב לאשת אחיו שהיא קרובתו. אולם אפשר לדון גם להיפך, או כלך לדרך זו: דנין דבר שאיסורו על ידי קדושין (אשת אחיו, שנאסרה עליו משום קידושי אחיו), מדבר שאף הוא אסור עליו על ידי קדושין (כדודתו שאסורה משום שקידשה דודו), ואל תוכיח אחותו, שהיא איסור הבא מאליו (מעצמו) בלא קידושין.

וכיון שאין להוכיח מן הסברה — תלמוד לומר מה שכפל בסוף אותו פסוק: "ערות אחיך היא" (שם) להדגיש שאסורה היא בכל מקרה, בין מן האב בין מן האם.

ומקשים: ואימא [ואמור] אידי ואידי [זה וזה] בתחילת הפסוק ובסופו מדובר באשת אח מן האב, והריבוי שבתורה בא לומר: חדא [אחת] לאסור את זו שיש לה בנים בחיי בעלה, וחדא [ואחת] לאסור את זו שאין לה בנים בחיי בעלה, שאף אם גירשה אחיו — אסורה האשה עליו. ומשיבים: הלא זו שאין לה בנים בחיי בעלה מדברי רב הונא (לעיל יבמות נד, ב) נפקא [יוצאת, נלמדת] ואינה צריכה למקור נוסף.

ומקשים מצד אחר: ואימא [ואמור] אידי ואידי [זו וזו] באשת אח מן האב, חדא [אחת] שיש לה בנים בחיי בעלה וגירשה, וחדא [ואחת] שיש לה בנים לאחר מיתת בעלה!

ומשיבים: זו שיש לה בנים לאחר מיתת בעלה — לא צריכה קרא [אינה צריכה כתוב] מיוחד, מדאמר רחמנא [מכיון שאמרה התורה] שזו שאין לה בנים מותרת לאח, הא [הרי] אם יש לה בנים אסורה.

ומקשים: ודלמא [ושמא] נאמר כך: אם אין לה בנים — אסורה לעלמא [לכול] ושריא [ומותרת] ליבם כמפורש בתורה, אבל אם יש לה בנים — שריא לעלמא ושריא [מותרת לכול ומותרת] גם ליבם! אי נמי [או גם כן] אפשר היה לומר: אם אשת אחיו אין לה בנים — מצוה ליבמה, ואולם אם יש לה בנים — רשות, שמותר לאחי בעלה לשאתה אם ירצה!

אי נמי [או גם כן] נאמר כך: זו שאין לה בנים — אין [כן] מותרת ליבם, וזו שיש לה בנים — לא, אולם כיון שאיסור זה נובע רק ממה שאינו במצות ייבום, אם כן ויהיה זה בגדר לאו הבא מכלל עשה ולאו כזה דינו הוא רק כעשה, ולכן נצרך ייתור הפסוק "ערות אחיך היא" ללמד שיש עליה עונש כרת!

ומשיבים: שיש עונש כרת אנו למדים מזה שכתב קרא אחרינא [נאמר כתוב אחר]: "ערות אחיו גלה ערירים יהיו" (ויקרא שם כ, כא), לומר שיש בה איסור כרת.

ומקשים: ואימא [ואמור] שאשת אח מן האם יהא דינה כאשת אח מן האב; מה אשת אח מן האב לאחר מיתת בעלה שריא [מותרת] ליבם (אם לא היה למת בנים) — אף אשת אח מן האם, לאחר מיתת בעלה שריא [מותרת] ליבם! ומשיבים: אמר קרא [הכתוב] "היא", שמכתוב זה למדים איסור אשת אח מן האם, להדגיש ולצמצם ולומר: בהוייתה תהא, תישאר כמות שהיא באיסורה, שלזו אין היתר.

א לאחר שביררנו ענין זה, שואלים: כיון שנלמדו כל העריות זו מזו והושוו כולן לחיוב כרת מהכתוב "ונכרתו הנפשות העושות", אם כן, אחותו שכתב בה כרת במפורש למה לי?

ומשיבים: בא הדבר ללמד לכ מו שאמר ר' יוחנן, שאמר ר' יוחנן: שאם עשאן כולם בהעלם אחת, כלומר, שבשגגה אחת בא על כל העריות — חייב על כל אחת ואחת. שלא נחשוב שאיסור עריות הוא איסור כללי, וכל סוג וסוג של עבירה זו הוא רק חלק מאיסור כולל זה, ואם עשה אותן בשגגה אחת אינו חייב אלא בקרבן אחד, לכן כתב כרת באחותו ללמד שכל אחת מהן הוא איסור פרטי, וחייב עליו בפני עצמו.

ושואלים: ולר' יצחק שאמר בפירוש הפסוק כך: כל חייבי כריתות בכלל אחד היו, שנאמר: "ונכרתו הנפשות העושות", ולמה יצתה (יצאה) כרת במפורש באחותו? ללמדנו שיש לדונו בכרת ולא במלקות. שחייבי כרת אין מלקים אותם, אף שנאמר בהם לא תעשה, לפי שעונשם חמור יותר, ואם כן דינו של ר' יוחנן לחלק את האיסורים ולחייב על כל ערוה בפני עצמה, מנלן [מניין לנו]?

ומשיבים: נפקא ליה [יוצא לו, לומד הוא] דבר זה ממה שכתוב "ואל אשה בנדת טמאתה" (שם יח, יט), לחייב על כל אשה ואשה שהיא ערוה לו בפני עצמה.

ושואלים עוד: כיון שלמדנו מן הכתוב שכל העריות בכרת, אם כן, דודתו דכתב [שאמרה] בה רחמנא [התורה] "ערירים יהיו" (שם כ, כב) למה לי? והרי מיתת הבנים היא בכלל עונש כרת! ומשיבים: שנצרך הדבר לכפי שאמר רבה. שרבה רמי [השליך, הראה סתירה]: כתיב [נאמר] בכתוב אחד, בענין הבא על אשת אחיו "ערירים יהיו" (שם כא) וכתיב [ונאמר] בענין הבא על דודתו "ערירים ימתו" (שם כ), הא כיצד ניישב הבדל זה בין הכתובים? אם יש לו כבר בנים — קוברן, אין לו בנים — הולך ערירי ולא יוולדו לו.

ומעירים: ואיצטריך למכתב [והוצרך לומר] לשון "ערירים יהיו" ואיצטריך למכתב [והוצרך לומר] גם לשון "ערירים ימתו". דאי כתב רחמנא [שאילו אמרה התורה] רק "ערירים יהיו", הוה אמינא [הייתי אומר]: שימותו בנים שהיו לו עד זמן חטאיה [חטאו], אבל בנים שנולדו לו מחטאיה [מחטאו] ואילך — לא ימותו, על כן כתב רחמנא [אמרה התורה] "ערירים ימתו" שגם אם נולדו לו ילדים אחר כך — ימותו, וישארו ערירים. וכן, אי כתב רחמנא [אם היתה אומרת התורה כך] "ערירים ימתו" הוה אמינא [הייתי אומר] שמדובר בבנים שנולדו מחטאיה [מחטאו] ואילך אבל מעיקרא [מתחילה] אלה שנולדו עד לזמן החטא — לא ייענשו, על כן צריכא [נצרכה] לומר בשני האופנים.

ב למדנו איפוא דין העראה בכל חייבי כריתות על פי ההיקש שמשווה את כולם זה לזה, ולמדים מאותם המקרים שהעראה מפורשת בהם, אבל שהעראה אסורה ונחשבת כביאה גמורה אף בחייבי לאוין מנלן [מניין לנו]?

ומשיבים: מדגלי רחמנא [ממה שגילתה התורה] ופירשה "שכבת זרע" גבי שפחה חרופה ("ואיש כי ישכב את אשה שכבת זרע והיא שפחה נחרפת לאיש...". ויקרא יט, כ), לומר שרק בענין זה אין די בהעראה, וחייב רק על ביאה גמורה ("שכבת זרע"), ומכלל זה אתה למד כי חייבי לאוין אחרים — בהעראה בלבד מתחייבים עליהם. שאם לא כן לא היה צריך לפרש בשפחה חרופה.

ודוחים: אדרבה (להיפך), אפשר לטעון: מדגלי רחמנא [ממה שגילתה התורה] חיוב על העראה בחייבי כריתות, מכלל זה נלמד שבחייבי לאוין חייבים רק בגמר ביאה! אמר רב אשי: אם כן, אילו חייבי לאוין היו מתחייבים רק על גמר ביאה — לשתוק קרא [שישתוק הכתוב] ולא יפרש בשפחה חרופה שאין חייבים עליה אלא בביאה גמורה ויהא דינה כשאר חייבי לאוין, וכיון שהוצרך דין זה להתפרש בה — הרי זו הוכחה ששפחה חרופה היא היוצאת מן הכלל, שלא כשאר חייבי לאוין.

ושואלים עוד: העראה שדינה כביאה בחייבי לאוין שאסורים דווקא לכהונה מנלן [מניין לנו]? כי אין ללמוד דינים אלה משאר איסורי לאו של עריות, שכן דינים אלה אינם שוים בכל ישראל. ומשיבים: אתיא [בא, נלמד] הדבר בגזירה שווה של המילים "קיחה" "קיחה". שלשון זו נאמרה באיסור שיש בו חיוב כרת, כגון "ואיש אשר יקח את אחותו" (שם כ, יז) ונאמרה גם באיסורי כהונה "לא יקחו" (שם כא, ז).

ושואלים: והעראה שבאיסורי ביאה של חייבי עשה, כגון בגר מצרי ואדומי שנאמר בהם שרק "דור שלישי יבוא להם בקהל ה'" (דברים כג, ט), וגר מצרי עצמו, או בנו, אסורים בגלל עשה זה — מנא לן [מניין לנו] שגם בהם העראה דינה כביאה גמורה?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אלא מאשת אח ילפא. פי' שכיון שמצינו שנקרא אח אפילו מן האם אף אחותה נקראת כן מן האם והכל בכלל הכתוב שאמר אשה אל אחותה לא תקח ואין לומר אין עונשין מן הדין אלא בכגון בתו מאנוסה דלא כתיבא והיא גופה מייתינן בק"ו.

אם כן לשתוק קרא משפחה חרופה. איכא למידק, לדידן נמי אם כן לשתוק קרא מחייבי כריתות ואיכא למימר אי לא כתב רחמנא העראה בשום דוכתא הוה אמינא העראה לאו שמה ביאה וגלי רחמנא בשפחה חרופה וה"ה לכל התורה ושכבת זרע דסוטה ואשת איש נמי להוציא העראה אבל השתא דרבי רחמנא בחייבי כריתות אם לפטור חייבי לאוין לשתוק משפחה חרופה אי נמי רב אשי הכי קאמר מדלא שתיק רחמנא משפחה חרופה ש"מ חייבי לאוין בהעראה ודקאמרת מדגלי רחמנא כריתות מכלל דלאוין בגמר ביאה דאי לאו הכי לכתוב רחמנא לאוין וכל שכן כריתות לא היא דדילמא הוה אמינא מלקות חייב אפילו בהעראה אבל מכרת פטור עד שיגמור, ועוד שאין עונשין מן הדין.
ומיהו הא קשיא, היכי אמר רב אשי לשתוק קרא משכבת זרע דשפחה חרופה הא צריך הוא לכתוב לפטור שלא כדרכה כדאמרינן בשילהי פרק ארבעה מחוסרי כפרה (כריתות דף י"א) כדרכה בשפחה חרופה מיחייב שלא כדרכה לא מחייב מאי טעמא דשכבת זרע כתיב ואיכא למימר כיון דשכבת זרע משמע לפטור העראה לישתוק רחמנא מיניה ולכתוב מיעוטא אחרינא לשלא כדרכה ולא דאיק ותו קשה לן דהא שכבת זרע דכתיב גבי טומאה לרבנן לא משמע אלא פרט להעראה ואיצטריך אותה [פרט לשלא כדרכה ור' יהודה סבר דהעראה ושלא כדרכה משכבת זרע נפקא ואותה] פרט לכלה כדאיתא בשילהי ארבעה אחין (יבמות דף ל"ד) ואיפשר לומר דההיא דאמרינן בשילהי ארבע מחוסרי כפרה דשלא כדרכה פטור בשפחה חרופה ר' יהודה היא והא דאקשי מינה רב ששת [היינו] מדמערה ושאינו מתכוון פטור ולפטורא איתני אף שלא כדרכה כן ולר' יהודה איתמר דאמר [גבי טומאה] העראה ושלא כדרכה משכבת זרע נפקא אבל רבנן לית להו וסוגיא דשמעתין כרבנן ואם תאמר כיון דחייבי לאוין דכהונה גמרינן ואפילו חייבי עשה למה לי קרא לחייבי לאוין דעלמא כל דכן הוא איכא למימר לפי שאין עונשין מן הדין ועוד דאי בעית למגמר מינייהו גמור דהא שכבת זרע דשפחה חרופה לגופי' צריך כיון דמ"מ בשאר חייבי לאוין גמרינן העראה ומיהו חייבי לאוין דכהונה צריכי דלאו שאינו שוה בכל קיל אפילו מעשה שוה בכל.

ואימא אשת אח מן האם כאשת אח מן האב מה אשת אח מן האב לאחר מיתת בעלה שריא אף אשת אח מן האם לאחר מיתת בעלה שריא אמר קרא היא בהויתה תהא. ואם תאמר ותיפוק ליה משום דכתיב יחדו המיוחדין בנחלה יצאת אשת אח מן האם דלאו מיוחדין בנחלה כדאיתא בריש פרק כיצד (יז, ב) ויש לומר דאי מהתם הוה אמינא אשת אח מן האב שריא ליבם ואסירא לעלמא, אבל אש אח מן האם שריא ליבם ושריא לעלמא ולא מקשינן אשת אח מן האם לאשת אח מן האב לגמרי אלא להיתרא דיבם בעלמא. וכן פרש"י ז"ל. ואכתי קשיא לי התם בפרק כיצד דממעטינן אשת אח מן האם מיחדו ת"ל משום היא בהויתה תהא. ויש לומר דאי לאו יחדו הוה אמינא דאף אשת אח מן האם במקום מצוה שריה ומצוה נמי איכא, דומיא דאשת אח מן האב דשלא במקום מצוה אסירא ובמקום מצוה שריא, והא דכתב רחמנא למיסרה לאחר מיתת בעלה שלא במקום מצוה, הלכך אצטריך יחדו ואצטריך ערות אחיך כנ"ל.

אחות דכתיב בה כרת למה לי. אבל נדה דכתיב בה כרת (למה) [לא מבעיא] ליה דהיא בנה אב לכל העריות העראה כגמר ביאה ומשום העראה דכתיב בהאי קרא כתבה.

אם כן נשתוק קרא משפחה חרופה. איכא למידק השתא נמי נימא נשתוק קרא בחייבי כריתות. ויש לומר דאי לא כתב רחמנא העראה בשום דוכתא הוה אמינא דהעראה לא שמה ביאה כלל, וגלי לן רחמנא בשפחה חרופה ובסוטה ואשת איש שכבת זרע למעוטי העראה. אבל השתא דרבי רחמנא בחייבי כריתות דהעראה כגמר ביאה, אם ליפטור חייבי לאוין לישתוק קרא משפחה חרופה. עוד יש לומר דעל כרחן איצטריך למיכתב בחייבי כריתות, דמחייבי לאוין לא אתו, חדא דאין עונשין מן הדין, ועוד דהוה אמינא מלקות דקיל חייב בהעראה כגמר ביאה, אבל מכרת החמור פטור עד שיגמור. ואיכא למידק היכי אמר רב אשי אם כן לישתוק קרא משפחה חרופה, והא צריך הוא לשלא כדרכה כדאיתא בכריתות בשלהי פרק ארבעה מחוסרי כפרה (כריתות יא, א) תני תנא קמיה דרב ששת עשו גומר כמערה ומתכוין כשאין מתכוין כדרכה כשלא כדרכה נעור כישן, א"ל מאי קאמרת אי בשפחה חרופה כדרכה כשלא כדרכה כדרכה בשפחה חרופה מיחייב שלא כדרכה לא מיחייב מאי טעמא דשכבת זרע כתיב. ויש לומר דההיא אליבא דרבי יהודה היא דאמר לעיל בשלהי ד' אחין (יבמות לד, ב) דמערה ושלא כדרכה משכבת זרע נפקא, אבל לרבנן דלא מפקא לן התם שלא כדרכה משכבת זרע אלא מאותה שלא כדרכה בשפחה חרופה נמי לדידהו חייב וסוגיין דהכא כרבנן. ואי קשיא לך רב ששת היכי פריך התם אליבא דר' יהודה. יש לומר משום דרב ששת סבירא ליה דכדרכה כשלא כדרכה לפטורא תני לה כדתני גומר כמערה לפטורא ולר' יהודה אתמר, הלכך אף הוא פריך ליה אליבא דר' יהודה (עיין רמב"ן).

אין לה בנים בחיי בעלה מדרב הונא נפקא פי דמדדריש לעיל שהוקשה אשת אח לנדה וק"ל מאי הדר פרכי ואימא אידי ואידי באשת אח מן האב חדא דיש לה בנים בחיי בעלה וחדא דיש לה בנים לאחר מיתת בעלה דהא הני נמי מדרב הונא נפקי דהא גלי רחמנא שאין התר לאיסור אשת אח אלא ע"י יבמה יבא עליה ואידך כלהו בכרת דאשת אח וי"ל דלא גלי רחמנא מדרב אלא למידק איסורה מיבמ' יבא עליה ושלא לדונו בעשה אלא בכרת אבל בכל שיש לה בני' שאינה ראויה להיתר כנדה לא גלי ביה קרא. ואכתי איכא אימא לך דיבמה יבא עליה שאין לה בנים מצוה הא בחיי בעלה או שהיא אשת סריס או אילונית בכרת אבל כל שיש לה בנים שריא וא"ת ערות אשת אחיך דמיותר לדרשא ורבוי שאף כשיש לה בנים היא בכלל נדה כנ"ל:

ואימא אשת אח מן האם כאשת אח מן האב וכו' וכ"ת והא גמרינן אחוה אחוה מבני יעקב ודרשי נמי יחדיו המיוחדים בנחלה כבר פרש"י ז"ל שי"ל דההיא למצות יבום דאשת אח מן האב מצוה ואשת אח מן האם רשות אמר קרא היא בהוייתה תהא. וא"ת א"כ למה לי דכתב רחמנא יחדיו למעוטי אחים מן האם וי"ל דאי לאו דכתב רחמנא יחדיו הוה אמינא דכי אמר רחמנא בהוייתה תהא שלא במקו' מצוה דינה כאשת אח מן האב קמ"ל יחדיו:

אחותו דכת' בה כרת למה לי פי' דהא אתא מהקישא דר' יונה וא"ת ולבעי נמי נדה דכתיב בה כרת למה לי וי"ל דההיא לדין העראה דכתיב בה אצטריך כי היא מלמדת על כל העריות כלם דהעראה גמר ביאה כהקישא דר' יונה:

ולמה יצאת כרת באחותו לדונה בכרת פי' דאזהרה דכתיב בה אינו אלא מפני עברת של עונש ואפילו כרת אלא א"כ הזהיר וה"ט דר' יצחק דאמר חייבי כריתות לא היו בכלל מלקות וכדאית' בפ' אלו הן הלוקין ולית הלכתא כוותיה:

הוה אמינא מחטאם ואילך פי' משום דכתיב חטאם ישאו ערירים ימותו מחטאם ואילך וכדפרש"י ז"ל:

מדגלי רחמנא גבי שפחה חרופה פי' והיא שפחה כנעני' המאורסת לעבד עברי והיא בלאו דלא יהיה קדשה לכל ישראל חוץ מעבד עברי דשרייא רחמנא והבא עליה אפי במזיד חייבו הכתוב אשם וגבי אשם כתב רחמנא שכבת זרע דלא מחייב אשם אלא בגמר ביאה שיש בה שכבת זרע ומדגלי רחמנא הכא גבי אשם מכלל דלענין מלקות וה"ה לשאר חייבי לאוין בהערא' ופרכי' אדרבא מדגלי רחמנא גבי כריתות מכלל דחייבי לאוין בגמר ביאה:

אמר רב אשי א"כ לישתוק קרא משפחה חרופה דהא הוי כשאר חייבי לאוין דליכא למימר דמשום אשם איצטריך דלא תיסוק אדעתיה שמביא אשם בהעראה מה שאין כן לענין מלקות דהא ליתא דכיון דאשם דשפחה חרופה חדוש הוא לא דיינינן ליה בדבר חדש אלא בגמר ביאה כמו לענין מלקות והקשו בתוס' ולדידיה מי ניחא אם איתה דמשפחה חרופה גמרי' בשאר חייבי לאוין בהערא' כ"ש דגמרי לחייבי כריתות ואמאי איצטריך למכתב העראה בחייבי כריתות לישתוק מינייהו ותו דדילמא הא דשאני חייבי כריתו שהוא דין חמור ולא חייב אותו הכתוב אלא בגמר ביאה ועוד דאי לא כתב רחמנא העראה אלא בשפחה חרופה ה"א סברא הוא שאין העראה חשיבה ביאה כלל ושפח' חרופ' יצאת ללמד על כל חייבי ביאות שאינן חייבי' אלא בהעראה לא לענין שום עונש ולא לענין קרבן עוד הקשו דהא שכבת זרע ושפחה חרופה איצטריך למעוטי ביאה שלא כדרכה דהוה אתיא ממשכבי אשה דעריות וכדאמרי' בכריתות בפ"ד מחוסרי כפר'. תני תנא קמי דר' ששת עשו גומר כמער' ומתכוין כשאינו מתכוין וכדרכ' כשלא כדרכה ונעור כישן א"ל מאי קאמר' אי בשפחה חרופה כדרכ' כשלא כדרכה מיחייב כשלא כדרכה לא מיחייב דשכבת זרע כתיב. ותימא דההוא אליבא דר' יהודה היא דאמר לעיל בשילהי פ"ד אחים דהעראה ושלא כדרכ' משכבת זרע נפקא והא רבנן פליגי עלה וסברי דשכבת זרע לא ממעט שלא כדרכה חייב וסוגיי' דהכא כרבנן וא"ת ואמאי פריך התם רב ששת לההוא תנא אליבא דר' יהודה דדילמא איהו כרבנן תני לה שהוי כדרכה ושלא כדרכה לחיובא וי"ל דמלישנא מוכח דאיהו לקולא תני לה כדתני מתכוין כשאינו מתכוין וניעור כישן ולר' תני לה:

חייבי לאוין דכהונה מנ"ל פי' דלא גמרי' חיובא מחייבי לאוין דעלמא דחמירי שהן שוין בכל. אתי קיחה קיחה פי' ואעפ"י שאין עונשין מן הדין הכא לאיגלויי מילתא בעלמא וכ"ש אם היא גזיר' שוה ממש דהוי כמאן דכתיב בהדיא והא דאמרי' לעיל ודין הוא לחייב על אחות האב מן האם וכן לחייב על אחות אשה ואעפ"י שאין עונשים מן הדין כבר פי' רבי' ז"ל דההיא נמי כיון דכתיב איסור אחות אב ואחות אשה סתם וי"ל שיש בכלל הלשון אף מן האם אין הדין בא אלא לגלויי מילת' וכי אמרי' דאין עונשין מן הדין היינו מאי דלא כתיב כלל כגון אחותו מן האב ומן האם דרחמנא אמר בהדיא אחותך בת אביך דמשמע אחותו בת אביו ולא בת אמו או בת אמו ולא בת אביו:

מותר בראשונה ובשלישית ואינו אסור בה מטעם דנשואין [דשניה] לא הוו כלום מטעם הראשונה וביאתה הוי כמו אנוסה ואמרי' נושאין על האנוסה דאם אנס אשה אינו אסור בקרובותיה והשתא מייתי מהכא דאף מן האם אסורה מדקאמר אסור בשניה דוקא ובשלישית שרי משום דאין קדושי שניה כלום. הא אי הוה שרי בשניה הוי אסור בשלישית מפני שהיא אחותה אע"ג דשלישית הוי אחות שניה מן האם לבד. וה"ה דה"מ לאתויי ולאוכוחי בהדיא בלא דוחק מסיפא דמשמע דאף מן האם אסורה. דקאמר מתה הראשונה מותר בשניה וברביעית ואסור בשלישית ובחמישית:

מדגלי רחמנא שכבת זרע בשפחה חרופה מכלל דחייבי לאוין בהעראה. וא"ת אדרבה נימא דנילף מינה דמה שפחה חרופה בגמר ביאה אף חייבי לאוין וכו' וא"ל א"כ לשתוק קרא משפחה חרופה דהא עדיין לא מסקינן אדעתין הך קושיא עד לקמן. וי"ל דהא מסיק אדעתיה שפיר דאם איתא דחייבי לאוין בגמר ביאה לשתוק משפחה חרופה דשפחה חרופה נמי חייבי לאוין היא דכתיב לא יהיה קדש אבל לקמן גבי חייבי כריתות לא הוה מסקינן אדעתין לומר ישתוק קרא משפחה חרופה כיון דלא ידעינן ליה רק מדיוקא מדגלי רחמנא בחייבי כריתות מכלל דחייבי לאוין בגמר ביאה. עוי"ל דאין להקשות הכא נילף מיניה דהא ודאי מיניה בעי' למילף דהכי פירושא מדגלי רחמנא בשפחה חרופה ש"ז גבי חיוב האשם מכלל דחיוב הלאו הוי קודם גמר ביאה וא"כ חייבי לאוין הוו בהעראה:

בפרש"י בד"ה אלמא אחות אשה כו' וטעמא דשניה לאו אשתו היא מש"ה כו' עכ"ל לאו דקושיית המקשה קא מדייק הכי דהא לא איצטריך לדיוקא דבסיפא קתני בהדיא בברייתא דאסור בשלישית אלא לפי סברת המקשה מפרש רש"י רישא דברייתא דקתני מותר בשלישית היינו משום דשניה לאו אשתו היא ואה"נ הוו קידושי שניה קדושין הוה אסור בשלישית וכדקתני בסיפא דברייתא ודו"ק:

גמ' ודלמא אין לה בנים אסורה לעלמא ושריא ליבם יש לה בנים שריא לעלמא ושריא ליבם צ"ע לעיל גבי אסורה (א) בחיי בעלה מנין דקאמר הנך תרתי דחיות בתרייתא דקאמר הכא אמאי לא קאמר נמי הך דחייה קמייתא דקאמר כאן דלמא לאחר מיתת בעלה אסורה לעלמא ושריא ליבם בחיי בעלה שריא לעלמא וליבם ודו"ק:

בתוס' בד"ה לשתוק קרא כו' דאי לאו קרא בחייבי כריתות ה"א כו' עכ"ל מיהו לפי זה היקשא דר"י לא איצטריך להך מלתא אלא דע"כ לא אתי קרא דשפחה חרופה אלא לאשמעינן דחייבי לאוין בהעראה דאי לחייבי כריתות א"כ לא לכתוב העראה בנדה ודו"ק:

רש"י בד"ה ערירים יהיו משמע כו' כצ"ל:

בד"ה שפחה חרופה כו'. נ"ב פי' והיא חציה משוחררת שתופסין בה קדושין ולאו דוקא לעבד עברי ה"ה לישראל שאינו עבד אלא רש"י בא לפרש בענין שתהא מאורסת בהיתר ולא יהיה בזו איסור אלא שמזנה תחת ארוסה וק"ל:

תוס' בד"ה יש לה בנים כו' דלא נילפו מהדדי. נ"ב כך נ"ל לפרש הסברא נותנת כל לאחר מיתה אסורה כו' ומשום הכי מצריכה קרא לאשת איש ואחר דמרבינן אשת איש להיתירא א"כ נימא גבי אשת אח נמי נילף מיניה לכך צריך קרא גביה לאסור ומאחר דאסרינן גבי אשת אח מכח קרא וסותרים הסברא א"כ נימא ה"ה גבי איסור חמות בשריפה הוי לכך צריך קרא וק"ל:

בד"ה דודתו דכתב רחמנא גביה ערירים כו' כצ"ל:

גמרא שכן קרובי עצמו כו'. פרש"י דחוק ולע"ד יל"פ ע"פ הכתוב עצם מעצמי בראשית (ב כג):

שם ולמה יצאתה כרת באחותו לדונו בכרת כו'. לכאורה לדונה בה' היה צ"ל (אמת במגילה הגי' לדונה אבל בכה"מ איתא לדונו) ונ"ל דהכינוי שב על הלאו שבה וכ"נ מפרש"י כאן ויהיה מזה ראיה לפירוש התוס' בהא דח"כ בכלל היו (במגילה וש"מ):

שם דודתו דכתב בה רחמנא ערירים ימותו ל"ל. כצ"ל:

רש"י ד"ה שפחה חרופה. שפחה כנענית כו'. מהרש"ל כתב פי' והיא חצי משוחררת כו' ע"ש ולעד"נ דרש"י בדוקא נקיט כנענית ולא חצי משוחררת לפי סוגיא דהכא וכרי"ש בכריתות (יא) וכן ס"ל לרבנן דרבי בגיטין (מא ב) לאוקימתא דרב יוסף שם וכן סתמא דברייתא בקדושין (ו) דלר"ע דבחצי משוחררת איירי הרי מסקינן בגיטין דקדושיה קדושין ולעיל (מה ב) אמרינן כגון דקדיש (ר"ל חצי עבד וחב"ח) בת ישראל דנמצא צד עבדות שבו משתמש בא"א (ור"ל דלכן הולד ממזר) ונראה דכש"כ חצי שפחה וחב"ח שנתקדשה דהולד ממזר אם זנתה (עי' ר"ן פ"ק דקדושין דף ר"ט ד"ה גרסינן בפ' השולח א"ל מי שחציו עבד כו' ותבין) ודע שאני מסתפק אם נאסרת על בעלה ונראה דנאסרת כיון דהולד ממזר (ועי' סוטה יח ב ובפרש"י שם ד"ה אין קדושין תופסין) וא"כ היכי מצינן למילף מינה מכלל דח"ל בהעראה דלמא שאר ח"ל גמר ביאה דוקא וש"ח איצטרך דלא תימא דהיא בכלל אשת איש דחייב בהעראה מהקישא דר' יונה וראה האיך דייק רש"י בדבור הקודם לומר דשפחה ח"ל מולא יהיה קדש ולר"ע א"ל דיליף ח"ל מח"כ בבמה מצינו לענין העראה ולטעמיה דמשוה להו לענין ממזר עי' בסוטה שם וכה"ג כתבו התוס' בכתובות (כט ב) ד"ה וחד:

רש"י ד"ה דכהונה. לאו השוה בכל דומיא דש"ח. לכאורה גם היא אינה שוה בכל דהותרה לעבד עברי וי"ל ע"פ מש"כ התוס' לעיל (ה א) בד"ה ואכתי ע"ש:

תד"ה דיש. תימה הכא כו'. לכאורה הכא ס"ד דשרי מטעם שכ' התוס' לעיל (נד רע"ב) ומה שהקשו מחמותו דלאח"מ ל"ל קרא למעוטי לפמש"כ בס"ד בב"ב (קיד ב) בתד"ה מה (ועי' ג"כ מש"כ לקמן בע"ב בתד"ה לאחר) לחלק דלאחר מיתתה נקראת עדיין שארו אבל לאחר מיתת הבעל פקע קנינו לק"מ ועוד נ"ל מדכתיב באחות אשתו בחייה מכלל דשארי קרובות האסורות מחמתה הוא אפי' אחר מיתתה:

תד"ה לישתוק. וא"ת כו' לישתוק קרא בח"כ. לעד"נ משום דמש"ח איכא למידק דשאר ח"ל דקיל עונשייהו דאין בהן קרבן רק מלקות (עי' שבועות (לז א) תד"ה מאי ובגמרא כתובות לב) להכי חייבים עונשן הקל אפי' בהעראה משא"כ עונש החמור כמו בח"כ הוה ילפינן מש"ח דגם בה עונש חמור קרבן דא"ח רק בגמר ביאה וזה למדתי מדקדוק לשון רש"י שפחה ח"ל כו' דלא מייתי אשם כו' מכלל דחייבי מלקות כו' ועי' לקמן (נו ב) תד"ה עיקר:

רש"י ד"ה לכרת ניתנה וכו' דלא הו"ל לעונשו כרת אא"כ הזהיר עליה. עיין מכות דף יג ע"ב:

גמרא, ולר' יצחק למה יצאה כרת באחותו לדונו בכרת ולא במלקות.
פירש"י דאי התרו בו למלקות אינו לוקה דלאו שניתן לאזהרת כרת הוא.
ותימא הא כרת לא בעי אזהרה, דהא פסח ומילה יש בהו כרת בלא אזהרה וכדאיתא בפ"ג דמכות (דף יג ע"ב) והו"ל לרש"י לפרש דס"ל קרבן בעי אזהרה:

אלמא אחות אשה בין מן האב בין מן האם. דהא שלישית אחותה של שניה מאמה היא וטעמא דשניה לאו אשתו היא משום הכי מותר בשלישית הא אם הוו קידושי שניה קידושין הוה אסור בשלישית: אחות אשה קרובי עצמו חשיב לה שמחמת עצמו נאסרה עליו ולא מחמת אביו ולאפוקי דודתו דקרובת אביו היא: ה''ג הכא ת''ל ערות אחיך היא: בחיי בעלה. אם גירשה: מדרב הונא. דכתיב אשת אחיו נדה היא כדלעיל (דף נד:): ולאו הבא מכלל עשה עשה. יבמה יבא עליה אבל כרת ליכא: הכי גרסינן כתיב קרא אחרינא ערות אחיו גלה: אף אשת אח מן האם לאחר מיתת בעלה. בלא בנים שריא וא''ת הא ילפינן (לעיל דף יז:) אחוה אחוה מבני יעקב איכא למימר אחים מן האב מצוה מן האם רשות: ערות אחיך היא. ומהאי קרא מרבינן אשת אח מן האם: אחותו דכתב בה כרת למה לי. כיון דדרשת העראה וקראי יתירי דכולהו כרת דאחותו מאי תדרוש ביה הא כבר נכתב בכל העריות ונכרתו הנפשות העושות: חייב על כל אחת ואחת. ואי לא כתב אלא חד כרת אכולהו הוי אמינא היכא דעבדינהו לכולהו בהעלם אחד לא מחייב אלא חדא השתא הוי דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד על הכלל כולו דמה אחותו מיוחדת שהיא ערוה וחייבין עליה בפני עצמה אף כל שהיא ערוה חייבין עליה בפני עצמה: לכרת נתנה ולא למלקות. דאי התרו בו למלקות אינו לוקה דלאו שניתן לאזהרת כרת הוא לפיכך אין לוקין עליו דלא הוה ליה לעונשו כרת אא''כ הזהיר עליה הלכך אזהרה לאו למלקות נתנה: מואל אשה. לחלק על כל אשה ואשה שבפרשה זו דהוה ליה למכתב ולנדה לא תקרב: ערירים. היינו נמי כרת שזרעו נכרת: ערירים יהיו. לשעת מיתתן משמע סופן לבא לידי ערירי דאם יש לו בנים קוברן: ערירים ימותו. משמע דאם הן עכשיו ערירים כן ימותו ואפי' יולדו להם לאחר מעשה: דאי כתב רחמנא ערירים יהיו הוי אמינא דהוו ליה עד חטאיה. והכי משמע סופם להיות ערירים שימותו בניהם שיש להם עתה ויהיו ערירים אבל בשעת מיתתם לא ימותו ערירים דבנים דהוו ליה מחטאיה ואילך לא מייתי: ואי כתב רחמנא ערירים ימותו הוו אמינא מחטאיה ואילך. דהכי משמע מחטאם ישאו ואילך ערירים ימותו אבל בנים דמעיקרא לא מייתי כתב רחמנא ערירים יהיו סופן לבא לידי ערירים דמדכתיב ערירים יהיו מכלל דהשתא לאו ערירים נינהו: שפחה חייבי לאוין היא. דכתיב בה לא יהיה קדש (דברים כג) וגלי בה רחמנא דלא מייתי אשם עד שיגמור בה ביאתו דכתיב שכבת זרע מכלל דחייבי מלקות דלאו דאשם כגון ממזר ושפחה שאין חרופה בהעראה מיחייב: שפחה חרופה. שפחה כנענית המאורסת לעבד עבדי שמותר בה כדכתיב (שמות כא) אם אדוניו יתן לו אשה: לשתוק קרא. דלא לגלי שכבת זרע בשפחה חרופה ואנא אמינא כשאר חייבי לאוין בגמר ביאה: דכהונה מנלן. דמשפחה לא גמרינן אלא לאו השוה בכל דומיא דשפחה חרופה: קיחה קיחה. כתיב גבי חייבי כריתות (ויקרא כ) איש אשר יקח את אחותו וכתיב בחייבי לאוין דכהונה לא יקחו (שם כא): דחייבי עשה. כגון מצרי ואדומי עד דור שלישי מנלן דאסירא העראה דידהו בישראל וקאי בעשה כדכתיב דור שלישי יבא (דברים כג) ולא שני ולאו הבא מכלל עשה עשה:

מאשת אח ילפינן. ואפילו למאי דפרישית לעיל דאחות אשה לא חשיב חומרא מה שבידו לרבות מ''מ ליכא למיפרך מה לאשת אח שכן בידו לרבות דהכא לא יליף אלא דשייך אחוה מן האם באחות אשה כמו באשת אח: דיש לה בנים לאחר מיתת בעלה. תימה הכא מצרכינן קרא לאסור לאחר מיתה וכן בפ' ד' מיתות (סנהדרין נג. נד.) גבי אשת אב וכלתו ופ''ק דקדושין (דף יג: ושם) קבעי אשת איש מנלן דשריא אחר מיתת בעלה וי''ל דבכל הני צריך קרא לאסור דלא נילף מאשת איש דשריא לאחר מיתה כדיליף התם וקשה דבהאשה רבה (לקמן דף צד: ושם) קאמר גבי חמותו לאחר מיתה דממעט לה רבי עקיבא מדכתיב ישרפו אותו ואתהן ואת שתיהן כלומר ששתיהן קיימות נהי דמעטיה קרא משרפה מאיסורא מי מיעטיה משמע דאי לאו קרא היתה בשרפה וי''ל דבכולהו צריך קרא לאסור ולהתיר דלא נילפו מהדדי: בהוייתה תהא. ומכל מקום איצטריך לעיל (דף יז:) למילף אחוה מבני יעקב דלא נימא דבעינן דמיחדי באבא ובאימא משום דכתיב יחדו: דכתב רחמנא גבי דודתו למה לי. אפילו למאי דמפרש (בה) דאין ערירי בכל חייבי כריתות אלא היכא דמפרש קרא בהדיא אתי שפיר כדפרישית בריש מכילתין (דף ב. ד''ה אשת): לישתוק קרא משפחה חרופה. וא''ת השתא דחייבי לאוין בהעראה אם כן לישתוק קרא בחייבי כריתות ותירץ ה''ר משה כהן דאי לאו קרא בחייבי כריתות הוה אמינא מדגלי רחמנא בשפחה מכלל דחייבי כריתות בהעראה אבל חייבי לאוין בגמר ביאה דילפינן משפחה חרופה אבל השתא דכתיב העראה בחייבי כריתות אי כל חייבי לאוין בגמר ביאה א''כ לישתוק קרא משפחה חרופה:

יבמות נה ע"א