דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 225ימים לסיום הש״ס
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף נד - ב

ביומי [1] תליא מילתא [בימים הדין תלוי], ועד שלא ימלאו שבעת ימים מעת תחילת שפיעת הדם הרי היא טמאה.

ואף אשת אח, אין די במיתת אוסרה, שהוא אחי בעלה, אלא גם בבנים תליא מילתא, שאם הוא מת ויש לו בנים, אין היא מותרת אף שמת אוסרה. [2]

אלא, אם תפרוך, פריך הכי על הלימוד של כל העריות מן הצד השוה בנדה ובאשת אח:

מה לנדה ואשת אח, שכן אין אוסרן מתירן!

אין כח באוסר להתיר, אלא דבר אחר מתירה. והיינו, כשנגמרים שבעת הימים מותרת הנדה [לכשתטבול], ובאשת אח המתיר הוא כשהוא ערירי ללא בנים. [3]

תאמר באשת איש, שהבעל האוסרה הוא זה שמתירה בגט, או במיתתו.

אלא, אמר רבי יונה, ואיתימא רב הונא בריה דרב יהושע: יש מקור אחר ללמוד ממנו את איסור העראה בכל העריות:

אמר קרא בסוף פרשת עריות [ויקרא יח יט]:

"כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה [כל הקרובות, וכן נדה ואשת איש], ונכרתו הנפשות העושות".

הוקשו כל העריות כולן ["כל התועבות האלה"] - לנדה:

מה נדה אסורה אפילו בהעראה, אף כל העריות אסורות אפילו בהעראה.

ותמהינן: כיון שכל העריות הוקשו לנדה, ואפשר ללמוד מהן איסור העראה.

ואלא, לשון "נדה" דכתיבא גבי אשת אח ["נדה היא", שלמדנו ממנה להעראה] - למה לי?!

הרי כיון שהוקשו כל העריות לנדה לאוסרם בהעראה, שוב אי אתה צריך לשון זה כדי ללמד שאשת אח אסורה בהעראה.

ומפרשינן: הביטוי "נדה", שכתבה התורה בענין אשת אח, לא לאסור העראה הוא בא, אלא ללמדנו כדרב הונא:

דאמר רב הונא: רמז ליבמה מן התורה - מנין?

ועד שלא סיימה הגמרא להביא את כל דברי רב הונא, תמהה הגמרא על דבריו:

מנין [בתמיהה]?! וכי שייך לשאול מנין שהיבמה מתיבמת?!

והא כתיב בתורה במפורש "יבמה יבא עליה"?

אלא, כך אמר רב הונא: רמז ליבמה, שאסורה על אחי בעלה בחיי בעלה, לאחר שגירשה - מנין? [4] ועד שלא סיימה הגמרא את דברי רב הונא, תמהה הגמרא על דבריו:

הרי האי סברא היא! מהכתוב עצמו הוא מוכרע שאסור היבם לבוא על יבמתו בחיי בעלה. [5]

שהרי מדאמר רחמנא שלאחר מיתת בעלה היא שריא [מותרת ליבמה], מכלל זה אתה למד דבחיי בעלה [לאחר שנתגרשה] היא אסורה! ואין צורך לחפש "רמז" לאיסור זה?!

ומשנינן: אם לא שמצאנו רמז מפורש לאיסור היבמה לאחי בעלה בחיי בעלה לאחר שגירשה, לא היינו לומדים דין זה מן הדיוק הנזכר, מפני שהיינו אומרים:

ודלמא, זו היא כונת הכתוב: לאחר מיתת בעלה מצוה ליבמה, ואילו בחיי בעלה [לאחר שגירשה] יש רשות לקחתה.

אי נמי, היינו אומרים שכונת הכתוב לומר, שאכן היא אסורה בחיי בעלה, אבל אין ענוש עליה כרת כשאר אשת אח.

וכך היינו למדים מן הדיוק: רק לאחר מיתת בעלה, אין, אכן מותרת היא לאחיו, ואילו בחיי בעלה לא מותרת היא!

ולאו הבא מכלל עשה [איסור שאינו נאמר בלשון לאו, אלא שמכלל הן אתה שומע לאו] אינו אלא "איסור עשה", ואין עליו עונש כרת. ולפיכך צריך רמז אחר, כדי לעונשו בכרת.

ומסיים רב הונא את דבריו, לפרש את הרמז מן התורה לעונש כרת על ביאת היבם על אשת אחיו בחיי בעלה, אחר שגירשה:

אמר קרא: "ואיש אשר יקח את אשת אחיו - נדה היא".

וכי אשת אחיו - "נדה" היא!?

אלא לכך אמר הכתוב "נדה היא" - ללמדך שאשת אח הרי היא כנדה:

מה נדה, אף על פי שיש לה היתר לאחר מכאן, לאחר שמלאו ימי נדתה, מכל מקום בשעת איסורא הרי היא בכרת. [6]

אף אשת אח נמי, אף על פי שיש לה היתר לאחר מכאן, כשמת בעלה, מכל מקום בחיי בעלה הרי היא בכרת ליבם. [7] ומוסיפה הגמרא, ומבארת:

אלא, העראה דכתיבא גבי אחות אב ואחות אם, וכמו שנאמר "את שארו הערה" - למה לי, והרי אף את אלו אפשר ללמוד מהיקישא דרבי יונה!?

ומפרשת הגמרא: לכך הוצרכה התורה לומר "את שארו הערה":

לכדבעא מיניה רבינא מרבא!

והיינו, לתשובת רבא על שאלתו של רבינא:

ששאל רבינא את רבא: המערה בזכור - מהו?

ועוד לפני שהגמרא מביאה את תשובתו של רבא, היא תמהה כיצד יתכן ששאל רבינא את רבא שאלה שכזאת:

הרי בזכור - "משכבי אשה" כתיבא! וכיון שבאשה גם העראה היא בכלל "משכב", הרי ממילא נאסרה גם העראה בזכור, שהרי בזכור כתיב "משכבי אשה". [8]

ומכח קושיה זאת, חוזרת בה הגמרא, ומעמידה את שאלתו של רבינא באופן אחר:

אלא כך בעא מיניה רבינא מרבא:

המערה בבהמה - מהו? [9]

אמר ליה רבא לרבינא: העראה בבהמה יש ללמוד מהעראה שכתבה התורה גבי אחות אב ואחות אם, בלימוד של "אם אינו ענין":

אם "אינו ענין", דהיינו, כיון שאין צורך בדברי הכתוב ל"העראה" דכתיבא גבי אחות אב ואחות אם, היות דאתיא, שאפשר ללמוד העראה באחות אב ואחות אם בהקישא לנדה, מדרבי יונה -

לכן, "תנהו ענין" - להעראה דבהמה. [10]

ומקשינן: מכדי, הרי, ביאת בהמה - חייבי מיתות בית דין היא! שהבא על הבהמה הוא בסקילה, כשהתרו בו.

ואם כן, מאי טעמא כתיב להעראה דידיה [הלימוד של "אם אינו ענין כאן, תנהו ענין להעראה דבהמה"] גבי אחות אב ואחות אם, שהם חייבי כריתות, ואין בהם סקילה אפילו התרו בהן.

לכתוב את הלימוד של "אם אינו ענין כאן, תנהו ענין להעראה בבהמה" - גבי עריות שהן חייבי מיתת בית דין, כגון אמו ואחותו.

ונילף העראה של בהמה שחייבים עליה מיתת בית דין, ממיתת בית דין?!

והיינו, נלמד ב"אם ענין של העראה לאמו ואחותו" - תנהו ענין להעראה בבהמה.

כלומר, תכתב ההעראה המיותרת באחת מהעריות שחייבין עליה מיתת בית דין, ואז נאמר: אם אינו ענין לערוה זו שהיא חייבי מיתות בית דין, תנהו ענין לבהמה, שאף היא מחייבי מיתת בית דין. [11]

ומשנינן: איידי, היות דכולה קרא בפרשת קדושים "ערות אחות אמך ואחות אביך לא תגלה [כי את שארו הערה] " - הוא פסוק מיותר, כיון שכבר הזהירה התורה על אחות אמך ואחות אביך בפרשת אחרי, ולא היה צריך הכתוב לחזור ולהזהיר עליהן עוד בפרשת קדושים - ולדרשא הוא דאתי, וכדמפרש ואזיל.

לפיכך כתיב ביה [באותו פסוק] נמי הא מילתא - העראה - לדרשא, לדרוש ב"אם אינו ענין" שההעראה אסורה בבהמה.

ועתה מבארת הגמרא את דרשת הפסוק:

מאי דרשא!? לאיזה דרשה נכתב הפסוק של אחות אב ואחות אם בפרשת קדושים?

דתניא: כתיב בפרשת אחרי [יח יד] "ערות אחות אביך לא תגלה". ולמדנו מכאן את איסור אחות האב.

ודין זה נוהג בין שהיתה אחות אביו מן האב, בין שהיתה אחות אביו מן האם. [12]

אתה אומר שאיסור זה נוהג בין אם היתה אחות האב מן האב בין אם היתה אחות האב מן האם.

או אינו נוהג איסור אחות האב אלא באחות האב מן האב, ולא באחות האב מן האם?

אין לומר כן.

שהרי ודין הוא, יש ללמוד בלימוד של "מה מצינו" שחייב אפילו על אחות אביו מאמו.

כי חייב הכתוב כאן באחות האב, וחייב הכתוב באחותו:

מה אחותו, חייב בה הכתוב בין שהיתה אחותו מן האב ובין שהיתה אחותו מן האם, שהרי אמרה תורה "ערות אחותך בת אביך או בת אמך, לא תגלה ערותן".

אף כאן, באחות האב, חייב הכתוב על אחות אביו בין מן האב בין מן האם.

שמא תאמר: מנין אתה לומד מאיסור אחותו לאסור גם אחות אביו בין מן האב ובין מן האם?

או כלך לדרך זו, ותלמד שאין אחות האב אסורה אלא כשהיא אחות האב מן האב. ותאמר כך: חייב הכתוב כאן באחות האב, וחייב הכתוב בדודתו.

מה דודתו [אשת דודו, אחי אביו], חייב בה הכתוב רק כשהיה בעלה אחי אביו מן האב, ולא חייב בה הכתוב כשהיה בעלה אחי אביו רק מן האם, וכפי שהגמרא מסבירה בהמשך.

אף כאן, באחות האב, לא חייב בה הכתוב אלא כשהיתה אחות אביו מן האב, ולא כשהיתה אחות אביו רק מן האם.

תשובתך: אין לומר כן, כי נראה למי - לאחותו או לדודתו - דומה אחות האב.

דנין איסור אחות האב, שהוא איסור הבא מאליו, שהרי לא מתחדש בה איזה דבר האוסרה, מאחותו, שאף היא איסור הבא מאליו.

ואל תוכיח דודתו, שאין היא איסור הבא מאליו, היות שעל ידי קדושי דודו היא נאסרת עליו.

שמא תאמר: מנין אתה אומר שאחות האב דומה יותר לאחותו?

או כלך לדרך זו, ותדמה אחות אביו לדודתו. כי דנין איסור אחות האב, שהיא אינה איסור קרובת עצמו, אלא היא איסור קרובי האב, מדודתו, שאף היא אינה איסור קרובת עצמו, אלא היא איסור קרובי האב.

ואל תוכיח אחותו, שהיא מאיסורי קרובי עצמו!

והיות שאי אפשר לידע מהיכן ללמוד, לפיכך:

תלמוד לומר מקרא נוסף, בפרשת קדושים:

"וערות [אחות אמך ו] אחות אביך לא תגלה". [13]

ולא היה צריך הכתוב לאומרו כאן כדי להזהיר עליה, שהרי כבר הזהירה התורה עליה בפרשת אחרי. אלא, היה הכתוב צריך לומר כאן רק את עונשו, כדרך שאמר כאן בשאר עריות את עונשן, ולא חזר בהן הכתוב לומר את אזהרתן, אחר שכבר נאמרה האזהרה בפרשת אחרי.

אלא, בא הכתוב ללמד על אחות האב, שהיא אסורה בין שהיא אחות האב מן האב, בין שהיא אחות האב מן האם.

ועוד תלמוד לומר, באותו פסוק עצמו:

"וערות אחות אמך [ואחות אביך] לא תגלה".

וגם כאן חזר הכתוב ושנה את אזהרת אחות האם, למרות שכבר נכתבה האזהרה בפרשת אחרי, כדי ללמד שהאיסור הוא, בין שהיא אחות אמך מן האב, בין שהיא אחות אמך מן האם.

ומקשינן: למה לי למכתבא - שהאיסור הוא בין מן האב ובין מן האם - באחות אב, ולמה לי למיכתבא גם באחות אם? והרי די לנו אם היה הכתוב מגלה ענין זה באחת מהעריות האלו, והיינו לומדים אחת מן השניה במה מצינו.

אמר רבי אבהו: צריכי לשניהם!

דאי כתב רחמנא רק באחות אב שהיא אסורה בין מן האב בין מן האם, הייתי אומר: זו בלבד אסורה אף מן האם, שכן יש לה עם בן אחיה חייס, יחס קירבה של משפחה, היות ומשפחת אב קרויה "משפחה". [14]

אבל אחות אם שאין לה איתו יחס משפחה, שמשפחת אם אינה קרויה משפחה, אימא לא אסר אותה הכתוב, ולא נאסרה אחות אמו אלא כשהיא אחות אמו מן האב, ולא כשהיא אחות אמו מן האם.

ומאידך, אי כתב רחמנא רק באחות אם שהיא אסורה בין מן האב ובין מן האם, הייתי אומר: זו בלבד אסורה.

שכן אחות אמו ודאית שהיא אכן קרובתו, ולפיכך אסרה הכתוב בין מן האב ובין מן האם. אבל אחות אב, שאינה קרובתו בודאי, כי יתכן שזינתה אמו תחת בעלה ואינו אביו, יתכן שלא אסרה הכתוב אלא אחות אב מן האב ולא מן האם. [15]

לפיכך צריכא הכתוב להשמיענו בין באחות האב ובין באחות האם, שהן אסורות עליו בין שהיא אחותו מן האב ובין שהיא אחותו מן האם.

והוינן בה:

ודודתו [אשת אחי אביו], דפשיטא ליה לתנא דמן האב בלבד היא אסורה, ולא דודתו שהיא אשת אחי אביו מן האם, וכדאיתא בברייתא - מנא ליה?

אמר רבא: אתיא בגזירה שוה "דודו דודו" -

כתיב הכא, גבי דודתו "ואיש אשר ישכב את דודתו - ערות דודו גלה".

וכתיב התם, בדין גאולת עבדים, שחייבים הקרובים לגאול את קרובם שנמכר כעבד לנכרי "או דודו [אחי אביו], או בן דודו, יגאלנו. או משאר בשרו ממשפחתו יגאלנו".

מה להלן, בגאולת קרובים, אין גואל אלא דודו שהוא אחי אביו מן האב, ולא דודו שהוא אחי אביו מן האם [וכפי שיבואר להלן]

אף כאן, גבי דודתו, אשת אחי אביו, אינה אסורה עליו אלא אם כן היה בעלה אחי אביו מן האב, ולא כשהיה בעלה אחי אביו מן האם.

ומפרשינן: והתם, גבי גאולת קרובים, מנלן שאין גואל אלא אחי אביו מן האב ולא אחי אביו מן האם?

כי אמר קרא "או דודו או בן דודו, או משאר בשרו, ממשפחתו יגאלנו".

משפחת אב - היא בלבד קרויה "משפחה", אבל משפחת אם אינה קרויה משפחה, ולפיכך אין אחי אביו מן האם חייב לגאול.

עוד מבארת הגמרא את דין "אחות אשתו", שאף היא אסורה בין היתה אחות אשתו מן האב ובין היתה אחות אשתו מן האם [וכפי שמוכיחה הגמרא מן המשנה המובאת כאן], מנין לנו שהיא אסורה בין אם היתה אחות אשתו מן האב ובין מן האם.

והדתנן: א. אסור לו לאדם לקחת את אחות אשתו כל עוד אשתו חיה, ולכן, אם נשא את אחותה בעוד אשתו קיימת, אין קידושין תופסין באחותה.

אך אם מתה אשתו הרי הוא מותר באחותה.

ב. אחות אשתו אסורה לו בין שהיתה אחותה מן האב בלבד, בין שהיתה אחותה מן האם בלבד.

ג. נשא אדם אשה, ויש לה אחות מן האב בלבד, ולאחות הזו יש אחות מן האם בלבד, הרי הוא מותר באחותה של האחות הזאת, שהרי האחות הזאת היא אינה קרובתה של אשתו, אלא קרובת אחותה של אשתו, ואינה אסורה עליו.

א. אמרו לו לאדם שנסע למדינת הים: מתה אשתך.

ב. והלך ונשא אשה שניה, את אחותה מאביה [ולא מאמה] של אשתו, שהיא מותרת לו, כיון שמתה אשתו.

ואחר כך אמרו לו: מתה אשתך השניה [שהיא, כאמור, אחותה של אשתו מהאב].

ג. והלך ונשא אשה שלישית את אחותה מאמה [ולא מאביה] של אשתו השניה.

ואחות זו היא רחוקה מאשתו הראשונה, ואינה אחותה כלל.

ושוב אמרו לו: מתה אשתך השלישית [שהיא אחותה של אשתו השניה מהאם, ורחוקה לגמרי מאשתו הראשונה]!

ד. והלך ונשא אשה רביעית, את אחותה מאביה של אשתו השלישית, שהיא רחוקה לגמרי משתי נשותיו, הראשונה והשניה.

ושוב אמרו לו: מתה אשתך הרביעית.

ה. והלך ונשא אשה חמישית, את אחותה מאמה של אשתו הרביעית, הרחוקה לגמרי מנשותיו הראשונה השניה והשלישית.

נמצאת אשתו השניה - קרובת אשתו הראשונה.

והשלישית - קרובת אשתו השניה, ורחוקה לראשונה.

והרביעית - קרובת השלישית ורחוקה לראשונה ולשניה.

והחמישית - קרובת הרביעית, ורחוקה מן האחרות.

ולאחר מכן התברר שהיו כל אותן העדויות, עדויות שקר, ולא מתה אף אחת מהן, וכולן קיימות!

הרי זה מותר באשתו הראשונה, כי מי יאסרנה עליו.

ומאחר שנישואיו לאשתו השניה אינן נישואין, שהרי נתברר שאשתו קיימת, ואין קידושין תופסין באחות אשה.

ומותר בשלישית [כלומר: אשתו היא, והיא מותרת לו] לפי שהיא אינה "אחות אשה" משום אשתו השניה, כיון שלא תפסו בשניה קידושיו.

ואילו משום אשתו הראשונה אין לאוסרה, שהרי השלישית אינה קרובתה כלל.

וכמו כן, נישואיו לאשתו הרביעית אינן נישואין, כיון שאחות אשתו הקיימת היא, כי נישואיו לשלישית [שהיא אחותה של הרביעית] תפסו.

ומותר בחמישית, שאינה אסורה משום "אחות אשה" של הרביעית, כיון שלא תפסו ברביעית קידושיו, ואילו לנשותיו הראשונה והשלישית היא אינה קרובה כלל.

ואם מת הבעל, שעתה יש לו שלש נשים: הראשונה השלישית והחמישית, והן נופלות ליבום לפני אחיו - הרי הן פוטרות את צרותיהן!

כלומר, כשבא אחיו על אחת מן השלש, נפטרו השתיים האחרות [שהן צרותיה של זו] מן היבום, שהרי אין צריך ליבם אלא אחת מנשותיו של האח המת.

ואסור הבעל עכשיו באשתו השניה כיון שאחות אשתו הראשונה היא, ועדיין היא קיימת.

ואסור באשתו הרביעית, כיון שאחות אשתו השלישית היא, והרי קידושיה של השלישית תפסו בה ועדיין היא קיימת.

ואם מת, אין ביאת אחיו באחת מהן, בשניה או ברביעית פוטרת צרתה [צרותיה], את שלשת נשיו האמיתיות, הראשונה השלישית והחמישית, שהיו נראות כצרותיהן של השניה והרביעית, משום שהתבררה האמת ששתי אלו לא היו נשואות לו כלל.

ואם התברר שהעדות על מיתת אשתו הראשונה אכן היתה נכונה, ורק העדויות על מיתת שאר הנשים היו שקר -

הרי אם הוא בא על השניה לאחר מיתת הראשונה, הרי זה מותר בשניה, כיון שנישאה לו לאחר מיתת אחותה.

ועתה מתברר כי קידושיו לשלישית אינן תופסין, כיון שאחות אשתו השניה היא, והיא קיימת.

ולכן הוא מותר גם ברביעית, היות ואחותה, שהיא אשתו השלישית, אינה נשואה לו, ואילו לשניה היא אינה קרובה כלל.

ואם מת הבעל, ונפלו שתי נשותיו, השניה והרביעית, ליבום לפני אחיו, הרי ביאת אחיו באחת מהן - פוטרות את צרותיהן [צרתה].

שביאתו בשניה פוטרת את הרביעית, וכן אם יבוא תחילה על הרביעית תפטר השניה.

ואסור הבעל עכשיו בשלישית, כיון שהיא אחות של אשתו השניה, שתפסו לו בה קידושין אחרי מות אשתו הראשונה, ועדיין היא קיימת.

ואסור בחמישית, לפי שהיא האחות של אשתו הרביעית, שתפסו לו בה קידושין ועדיין היא קיימת. [16]

הערות

[1] כתב הרש"ש: לאו דוקא ביומי תליא מילתא, שהרי טעונה היא גם טבילה.

[2] הוקשה לריטב"א: הרי אדרבה כך מיפרך יותר, כי מה להצד השוה שבהן שאפילו לאחר חיי אוסרן אין להם היתר, תאמר באשת איש שאפילו בחיי אוסרה יש לה היתר. ולפיכך פירש שעל "לישנא בעלמא" היא התמיהה, שאין הלשון מדוקדק.

[3] לאו דוקא קאמר רש"י "ימים" מתירין את הנדה, שהרי אף טבילה היא טעונה, וכמו שכתב הרש"ש בהערה לעיל.

[4] בדברי הראשונים מתבארות כאן שתי שיטות בהבנת הדברים: א. אשת אח שאין לה בנים מעולם לא היתה בכלל איסור אשת אח, אלא שעד שלא גירשה הרי היא אסורה לו משום אשת איש. וזו היא שיטת התוספות, שכתבו כי מכך שהתירה התורה אשת אח אחר מיתה, אין סברא לומר דאסירא בחיי בעלה. כי לא מסתבר שהיה בא הכתוב לומר דאתי עשה ודחי לא תעשה שיש בו כרת אי לאו שמוכח קרא בהדיא. כלומר, כיון שכן, היה מקום לומר שכל אשת אח שאין לה בנים אינה בכלל איסור אשת אח, ואפילו מחיים אין בה איסור אשת אח [ראה מהר"ם]. וזו היא גם שיטת הרמב"ן שכתב: כי אלמלא הרמז, איכא למימר, כשפירט הכתוב באשת אח שאין לה בנים לאחר מיתת בעלה שמצוה לייבמה, גלי רחמנא שאין בכלל איסור אלא אשת אח במקום שאין בו צד יבום, דהיינו אשת אח שיש לה בנים בחיי בעלה. אבל אם אין לה בנים, הרי אפילו בחיי בעלה [לאחר שנתגרשה] היא מותרת לאח. שהיות ואם היתה נשארת אשתו של אחיו המת [ולא היתה מתגרשת] היה סופה להתיבם, הרי מתחילה לא חל עליה שם אשת אח כלל. ב. הואיל וגירשה אחיו, הוה אמינא שפקע ממנה שם אשת אח. וזו היא שיטת הרשב"א, שכתב: ואע"ג דכתיב "ערות אשת אחיך לא תגלה", הוה אמינא דוקא בעודה אשת אחיו, אך כיון שנתגרשה, כבר נתבטל אותו שם, דומיא דאשת איש כשנתגרשה או נתאלמנה. וכן כתב הריטב"א. והוכיחו כן ממה שהוצרכנו לדרשה מיוחדת לאסור אחות אשה ואשת אב וכלתו אף לאחר שיצאו מהאישות הזו.

[5] כתב הריטב"א: פירוש, סברא הוא לאוכוחי מן המקרא גופיה כדמפרש ואזיל, דאילו מסברא בעלמא - לא קטלינן נפשא, ולא מחייבי כרת.

[6] כתב הריטב"א: בשעת איסורה בכרת, פירוש כדקיימא לן "הדוה בנדתה", שהיא בכרת עד שתבוא במים. וכוונתו לומר, כי אלמלא פסוק זה אכן הייתי אומר שאין היא אסורה אלא בשעת שפיעתה.

[7] לפי מה שכתב הרמב"ן שהובא בהערה לעיל, שאלמלא הרמז היינו מתירים אותה משום שכל שסופה להתייבם מתחילה לא חל עליה שם אשת אח כלל, הרי דברי הגמרא מתבארים היטב.

[8] ראה הערה הבאה.

[9] מבואר מן הסוגיא, שאין ללמוד העראה בזכור ובבהמה מהיקישא דרבי יונה, אף שגם זכור וגם בהמה נכללו באותה פרשה שסיים בה הכתוב "כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה". וביארו התוספות, שטעמו של דבר הוא, משום שענין העראה בכל העריות הוא נלמד מנדה, שנאמר בה "את מקורה - הערה", והוקשו כולן לנדה. ואילו בזכור ובבהמה אין "מקור". ועוד תירצו, שבין דין נדה לדין הבא על הזכור או על הבהמה, הפסיקה התורה בפרשת "המעביר בנו באש למולך". ותמהו האחרונים על הסבר זה: הרי ההיקש של זכור ובהמה לנדה הוא בסיום פרשת עריות, במילים "מכל התועבות", והכוונה היא לכל מה שנזכר לעיל, ואם כן, מה מגרע זה שעיקר איסור נדה ואיסור זכור ובהמה אינם סמוכים זה לזה?! ועוד תירצו התוס': זכור ובהמה לא חשיב ביאה, שאין דרך ביאה בכך. [ועל תירוצם השני הקשו האחרונים מהגמרא לעיל בעמוד א, שאם נתכוין להטיח בבהמה והטיח ביבמתו קנה, משום דמכוין לשום ביאה בעולם, הרי דביאת בהמה נקראת ביאה].

[10] לפי מה שכתבו התוספות הטעם שצריך לימוד למערה בבהמה ואינו נלמד מהיקישא דרבי יונה, משום שבנדה כתיב את "מקורה", אם כן יש לפרש "אם אינו ענין" שאמרו כאן, באופן אחר מכל הש"ס. והכי קאמר: לכן כתבה התורה העראה באחות אב ואחות אם, וממילא נלמד העראה בבהמה מהיקישא דרבי יונה, שהרי כל העריות הוקשו זה לזה, ונלמד העראה בבהמה מן ההיקש לאחות אב ואחות אם.

[11] צריך ביאור: עד שאתה שואל למה לא נכתבה העראה בחייבי מיתות וללמד בדרך "אם אינו ענין" על בהמה, תיקשי לך: תיכתב ההעראה בבהמה עצמה, ולמה נכתבה בערוה אחרת, ומלמדת על בהמה ב"אם אינו ענין"?! וראה מה שכתב בזה בערוך לנר.

[12] לא מדרשת הכתוב הוא נלמד, אלא התנא אומר את הדין.

[13] טעות סופר היא ברש"י, שהביא את הפסוק בקדושים בנוסח "ערות אחות אביך ואחות אמך לא תגלה ".

[14] במה שאמרו "שכן ודאית" היה אפשר לפרש: שכן אמו ודאית, אך הלשון משמע יותר שאחות אמו היא ודאית, וכן משמע מפירוש רש"י, ומשמע שגורס: אחות אמו ודאית. ולפי זה, מה שאמרו: אבל אחות אב אימא לא, משמע משום שאין אחות אביו ודאי קרובתו כי שמא לאו אביו הוא, לפיכך לא אסרתה התורה אלא כשהיא אחות לאביו מן האב.

[15] רש"י ד"ה מה להלן - בגאולת קרובים - מן האב, כתב: אם אחי אביו מן האב הוא, הוי קרוב לענין גאולה יותר ומצות גאולה מוטל עליו יותר מקרובי האם. ותמה בקרן אורה: מנין שמוטלת כלל מצות גאולה על קרובים מן האם, והרי אמרו כאן הטעם משום דמשפחת אם אינה קרויה משפחה, וכיון שכן מנין לנו מצוה בקרובי האם כלל?!

[16] כתבו התוספות: בשלשה הוי סגי, אלא קמ"ל, דאף על פי שיש ערבוב, שכל חמשתן שלשלת אחוה וצריך להוציא האסורות, לא גזרינן הנך דשרינן אטו הנך דאסירן.

אפילו אם פסקה לראות, עדיין אסורה היא, שכן ביומי תליא מילתא [בימים תלוי הדבר] ולא בראיית הדם דווקא, שהרי כל שבעת הימים אסורה היא, גם אם אין דם שופע ממנה. ואף אשת אח — בבנים תליא רחמנא [תלתה התורה] את איסורה, שאם יש לה בנים — אסורה לעולם אפילו אם מת בעלה־אחיו.

אלא פריך הכי [הקשה כך], בלשון שונה: מה לנדה ואשת אח שכן אין אוסרן, כלומר, הדבר שגורם שתיאסרנה, אינו זה המתירן, שההיתר בא מצד אחר; בנידה — כאשר חולפים שבעה ימים. ובאשת אח כאשר במותו אינו משאיר בנים — תאמר באשת איש שהאוסרה (בעלה) הוא עצמו מתירה בגט!

אלא, עלינו לחזור בנו מהוכחות אלה ולסמוך על מה שאמר ר' יונה, ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת רב הונא בריה דרב יהושע: אמר קרא [הכתוב] בסוף פרשת העריות: "כי כל אשר יעשה מכל התועבת האלה ונכרתו הנפשות העשת" (ויקרא יח, כט) — הוקשו (הושוו) כל העריות כולן זו לזו וממילא גם לנדה המוזכרת באותה פרשה, ויש לומר: מה נדה חייב עליה בהעראה ("את מקורה הערה"), אף לחייב את כל שאר העריות די בהעראה.

ושואלים: אם מכאן למדים, ואלא "נדה" דכתיבא [שנאמרה] גבי אשת אח למה לי? שהרי לענין העראה למדים את כל העריות מנידה בהיקש! ומשיבים: כתוב זה צריך לכ פי שאמר רב הונא, שאמר רב הונא: רמז ליבמה מן התורה מנין, ומיד תוהים על הלשון: מנין?! מה מקום לשאלה זו? הא כתיב [הרי נאמר] במפורש: "יבמה יבא עליה" (דברים כה, ה)! אלא: רמז ליבמה שאסורה לאח בעלה בחיי בעלה גם לאחר שגירשה, מנין יודעים זאת.

ומוסיפים לתהות: הלא גם לדבר זה אין צורך בהוכחה מיוחדת, שכן האי [הלכה זו] סברא היא, מדאמר רחמנא [ממה שאמרה התורה] שלאחר מיתת בעלה שריא [מותרת האשה], מכלל הדברים אתה למד שבחיי בעלה אסורה היא לאחיו!

ודוחים: אפשר היה לומר דלמא [שמא] לאחר מיתת בעלה — מצוה לשאתה, בחיי בעלה — רשות? אי נמי [או גם כן] אפשר לומר שלאחר מיתת בעלה — אין [כן], מותרת, בחיי בעלה — לא, ויש בכך רק לאו הבא מכלל עשה, שאין זה איסור לאו מפורש אלא רק ביטול ושלילה של מצות עשה, ולאו הבא מכלל עשה — דינו כעשה, ולא יותר,

ולכן אמר קרא [הכתוב]: "ואיש אשר יקח את אשת אחיו נדה היא" (ויקרא כ, כא), ויש להבין: וכי אשת אחיו לעולם נדה היא ואינה פוסקת? אלא הריהי כנדה, מה נדה אף על פי שיש לה היתר לאחר מכאן בתום שבעה ימים לראייתה, בכל אופן בשעת איסורא [האיסור] עובר הבא עליה בכרת, אף אשת אח נמי [גם כן] אף על פי שיש לה היתר לאחר מכאן כשמת בעלה בלא ילדים — בחיי בעלה נענש עליה האח הבא עליה בכרת.

ושואלים: אלא העראה דכתיבא [שנאמרה] גבי (אצל) אחות אב ואחות אם, למה לי? אם למדים דין זה בהיקש?

ומשיבים: דבר זה מועיל לפתור בעיה אחרת, לכדבעא מיניה [לכ מו זה ששאל אותו] רבינא מרבא: המערה בזכור (משכב זכר) מהו? האם גם כאן העראה דינה כביאה גמורה, או לא? ותוהים: בזכור אין צורך בהוכחה מיוחדת! הלא "משכבי אשה" כתיבא [נאמר] בו ("ואת זכר לא תשכב משכבי אשה". שם יח, כב) ומכאן יודעים כי כל הנתפס במושג ביאה ביחס לאשה יכול להיתפס גם בזכר.

אלא, השאלה היא בענין המערה בבהמה, מהו? האם זו נחשבת כביאה או לא? אמר ליה [לו]: אם ביטוי זה הכתוב בתורה אינו ענין, שאינו בא ללמד, להעראה, דכתיבא [שנאמרה] גבי אחות אב ואחות אם, דאתיא בהקישא [שהרי באה, נלמדת הלכה זו בהיקש] מדברי ר' יונה, תנהו ענין להעראה של בהמה. שמייתור ההלכה בענין זה, למדים לדין אחר באותו תחום, שכל דיני ביאות יש להם צד שווה בהעראה.

ושואלים: מכדי [הלא] ביאה על בהמה חייבי מיתות בית דין היא, מאי טעמא כתיב [מה טעם אם כן נאמר] ענין העראה דידה [שלה] גבי (אצל) חייבי כריתות, אחות אב ואחות אם? לכתוב [שיאמר] אותה לגבי עריות שחייבים עליהם כמותה במיתת בית דין, ונילף [ונלמד] מיתת בית דין של בהמה ממיתת בית דין של עריות!

ומשיבים: איידי דכוליה קרא לדרשא אתי [כיון שכל הכתוב של אחות אב ואחות אם כולו לדרשה בא], כתיב ביה נמי הא מילתא לדרשא [נאמר בו גם דבר זה לדרשה], שכן פסוק זה עצמו אינו בא ללמדנו דבר חדש, אלא רק מסקנות היוצאות ונובעות מעבר לדברים המפורשים בו.

ושואלים: מאי דרשא [מה היא הדרשה] הזו? דתניא [שכן שנינו בברייתא]: מה שנאמר "ערות אחות אביך לא תגלה" (שם יח, יב), משמע: בין שהיא אחותו של אב מן האב, בין שהיא אחותו מן האם. אתה אומר שאחות זו היא בין מן האב בין מן האם, או אינו אלא אחות אביו מן האב דווקא ולא מן האם.

ולכאורה אין צורך בכתוב מפורש, שהרי דין הוא ואפשר ללמוד זאת מן הסברה: חייב כאן באחות אביו וחייב באחותו, מה אחותו חייב עליה בין שהיא מן האב בין שהיא מן האם — אף כאן באחות אביו, חייב עליה בין שהיא מן האב בין שהיא מן האם.

אולם אם לדון רק על פי השוואה, יש גם אפשרות אחרת, או כלך [לך] לדרך זו ונשווה להלכה אחרת: חייב כאן וחייב בדודתו שהיא אשת אחי אביו, מה דודתו האסורה לו היא דווקא זו הנשואה לאחי אביו מן האב ולא מן האם (אשת אחי אביו מן האם), אף כאן — לא אסרה התורה אלא את אחות אביו מן האב ולא מן האם?!

ודנים: נראה למי דומה למה אפשר להשוות? דנין איסור הבא מאליו כאיסור אחות אב, מאיסור אחותו שלו הבא מאליו, ששניהם איסורים שאינם תלויים בקשרי נישואין, אלא בקירבה, ואל תוכיח דודתו, שאין זה איסור הבא מאליו, אלא על ידי נישואין.

אלא שאפשר לדחות ולטעון: או כלך [לך] לדרך זה ואמור: דנין קרובי האב מקרובי האב, ואל תוכיח אחותו שקרובי עצמו היא, ואם כן אין להביא הוכחה מכרעת מן הסברה —

תלמוד לומר מן הכתוב היתר: "ערות אחות אביך לא תגלה", ללמדנו — בין מן האב בין מן האם. וכן למדים "ערות אחות אמך לא תגלה" (שם יג) — בין מן האב בין מן האם,

ושואלים: למה לי, מדוע היה צריך למכתבא [לומר] אותו דבר באחות אב, למה לי למכתבא [לומר] אותו דבר באחות אם? די היה שייכתב באחד מהם! אמר ר' אבהו: צריכי [צריכים הם], דאי כתב רחמנא [שאם היתה אומרת התורה] רק באחות אב, היינו אומרים שהיא שונה, שכן יש לה חייס (ייחוס), משום שייחוס המשפחה הולך אחרי האב, אבל אחות אם אימא [אמור] שלא, משום שמשפחת אם איננה קרויה משפחה.

ולהיפך: ואי כתב רחמנא [אם היתה אומרת התורה] באחות אם, הייתי אומר — שכן ודאית, שהרי הקשר של אדם עם אמו הוא ודאי, ולכן יש לאסור את אחותו מן האם, אבל אחות אב אימא [אמור] שלא נאסור אותה עליו, שכן אבהות לעולם אינה ודאית, ויתכן שאינה אחותו כלל, ולכן צריכא [נצרכה] ההלכה להיאמר בשתיהן.

ושואלים: ודודתו דפשיטא ליה [שפשוט לו] לתנא שהיא דווקא אשת אחי אביו מן האב ולא מן האם מנא ליה [מניין לו] דבר זה?

אמר רבא: אתיא [בא, נלמד] הדבר מגזירה שווה של המילים "דודו" "דודו". כתיב הכא [נאמר כאן]: "ערות דדו גלה" (שם כ, כ), וכתיב התם [ונאמר שם]: בדיני גאולת קרקע של אדם על ידי בני משפחתו: "או דדו או בן דדו יגאלנו" (שם כה, מט), מה להלן בענייני גאולה בקרובים אין חובת הגאולה מוטלת אלא על דודו מן האב ולא מן האם, אף כאן בדיני ערוה, דודו זה — ודאי שהוא מן האב ולא מן האם.

ושואלים: והתם [ושם] בדיני גאולה מנלן [מניין לנו] שאין מדובר בדוד מן האם? ומשיבים, אמר קרא [הכתוב]: "ממשפחתו יגאלנו" (שם), וידוע כי רק משפחת אב קרויה משפחה, ואילו משפחת אם אינה קרויה משפחה, שייחוס האדם הוא לפי משפחת האב.

והדתנן [וזה ששנינו במשנה] אמרו לו לאדם: מתה אשתך, והוא נשא את אחותה של אשתו מצד אביה, ולאחר מכן אמרו לו: מתה האחות הזו, אשתו השניה, ונשא את אחותה מאמה של אשתו השניה, ושוב אמרו לו שמתה אף זו, ונשא את אחותה מאביה של השלישית, ואמרו לו שגם זו מתה, ונשא אחותה מאמה — אם התברר אחר כך כי כל השמועות הללו היו שמועות שקר, וכל הנשים חיות, אם כן חלק מן הנישואין הללו לא היו נישואין כלל, לפי שנשא אחות אשתו בחייה,

ולכן מותר באשתו הראשונה ובשלישית שאיננה קרובת אשתו מכל צד, ובחמישית שאינה קרובה לא לאשתו הראשונה ולא לאחרת, ונישואיהן נישואין גמורים הם, ופוטרות את צרותיהן, שאם נפלו לייבום ונחלצה (או נבעלה) אחת מהם — נפטרו כולן. אבל אסור בשניה וברביעית משום שכל אחת מהן היא אחות אשתו בחייה ונשא אותה באיסור, ואין ביאת אחת מהן פוטרת צרתה, שאינה אשת אחיו שהרי לא תפסו בהן קידושין.

ואם אכן מתה הראשונה, ובא על השניה לאחר מיתת הראשונה, הרי אז מותר בשניה, וברביעית (שהרי אינה קרובה לשניה) ונישואיהן נישואין גמורים היו, ופוטרות צרותיהן, ואסור בשלישית ובחמישית, משום אחות אשתו בחייה.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

the matter depends upon days, not blood. Although the flow of blood causes her to become impure, she remains impure for a full seven days regardless of whether she continues to experience menstrual bleeding for the duration of that time period. Similarly, in the case of a brother’s wife, the Merciful One makes her forbidden status dependent upon children, as, if she has children she remains forbidden to her husband’s brother even after her husband dies.

Rather, the Gemara refutes the derivation in the following manner: What comparison can be drawn from a menstruating woman and a brother’s wife, which are unique in that what renders them prohibited does not render them permitted? Each becomes permitted due to an external factor, i.e., the passing of seven days or the death of her childless husband. Can you say that the halakhot of these cases apply to a married woman, whose prohibited status is different in that the one who renders her prohibited to the rest of the world, i.e., her husband, has the capacity to render her permitted through divorce?

Rather, the Gemara offers another source for the halakha that the initial stage of intercourse is considered sexual intercourse. Rabbi Yona said, and some say it was Rav Huna, son of Rav Yehoshua: The verse states at the end of the chapter on forbidden relations: “For whoever shall do any of these abominations, the souls that do them shall be cut off” (Leviticus 18:29). All those with whom relations are forbidden are compared to each other in this verse, and therefore also to a menstruating woman, who is mentioned in that chapter. Consequently, just as one is liable to receive punishment for having sexual intercourse with a menstruating woman from the time of the initial stage of intercourse, so too, one violates all prohibitions against engaging in forbidden relations from the time of the initial stage of intercourse.

The Gemara further asks: But if that is the source of this halakha, why do I need the term nidda that is written with regard to a brother’s wife? The Gemara answers that it is needed for that which Rav Huna taught, as Rav Huna said: From where in the Torah is there a hint to the halakha of a yevama? The Gemara expresses surprise: From where? Isn’t it written explicitly in the verse “Her brother-in-law will have intercourse with her” (Deuteronomy 25:5)? Rather, Rav Huna meant to say: From where is there a hint that a yevama is forbidden to her brother-in-law in her husband’s lifetime, even after she is divorced from her husband?

The Gemara remains puzzled: No proof is needed for this halakha either, as this is based upon logical reasoning: From the fact that the Merciful One says the woman is permitted to her brother-in-law after her husband’s death it may be inferred that in her husband’s lifetime she is forbidden to him.

The Gemara refutes this argument: Perhaps after her husband’s death it is a mitzva for her brother-in-law to marry her, whereas during her husband’s lifetime their marriage is optional. Alternatively, perhaps after her husband’s death, yes, she is permitted to him, while during her husband’s lifetime, no, they are not permitted to marry, but there is no punishment of karet if they do. This is because the source of the prohibition is the mitzva for them to marry after the husband’s death, and a prohibition that stems from a positive mitzva has the status of a positive mitzva, but nothing more.

Therefore, the verse states: “And if a man shall take his brother’s wife, it is impurity [nidda]” (Leviticus 20:21). Is his brother’s wife necessarily a menstruating woman [nidda]? Rather, she is like a menstruating woman in the following manner: Just as with regard to a menstruating woman, although she has a permitted stage afterward, at the time that she is forbidden, one who has intercourse with her is liable to receive the punishment of karet, so too, with regard to a brother’s wife, although she has a permitted stage afterward, during her husband’s lifetime marriage to her brother-in-law is punishable by karet.

The Gemara asks: But if the source of the halakha that the initial stage of intercourse is considered sexual intercourse is as stated above, why do I need this halakha to be indicated by the word he’era (Leviticus 20:19) in the case of a father’s sister and a mother’s sister?

The Gemara answers that it is needed for the dilemma that Ravina raised before Rava: With regard to one who performs the initial stage of intercourse with another male, what is the halakha? Is it considered to be a forbidden act of homosexual intercourse? The Gemara is puzzled by this dilemma: With regard to a male, it is written explicitly: “You shall not lie with a man as with a woman” (Leviticus 18:22), which indicates that anything considered an act of sexual intercourse with a woman is also considered an act of sexual intercourse with a man.

Rather, the word he’era in the case of a father’s sister and a mother’s sister is needed to resolve the following dilemma: With regard to one who performs the initial stage of intercourse with an animal, what is the halakha? Rava said to Ravina: If the word he’era does not refer to the matter of the initial stage of intercourse in the context where it is written, i.e., the prohibition with regard to a father’s sister and a mother’s sister, as this halakha is derived from a comparison based upon the statement of Rabbi Yona, refer it to the matter of the initial stage of intercourse with an animal. The superfluous expression written in the case of a father’s sister and a mother’s sister teaches that the initial stage of intercourse is considered sexual intercourse even with an animal.

The Gemara asks: Since intercourse with an animal is a prohibition for which one is liable to receive capital punishment from the court, what is the reason that the halakha of the initial stage of intercourse that applies to it is written with regard to the prohibitions proscribing a father’s sister and a mother’s sister, for which one is liable to receive karet? Let the word he’era be written with regard to prohibitions for which one is liable to receive capital punishment from the court, and let us derive the halakha with regard to a prohibition punishable by capital punishment from the court, i.e., the case of bestiality, from another prohibition punishable by capital punishment from the court.

The Gemara answers: Since the entire verse of a father’s sister and a mother’s sister comes for the purpose of an exposition, as the Gemara is about to explain, this matter, i.e., that the initial stage of intercourse is considered intercourse, is also written for the purpose of an exposition, i.e., to indicate that this principle holds true in a different context, i.e., that of bestiality.

The Gemara asks: What is the exposition that the rest of the verse introduces? As it is taught in a baraita, the verse “You shall not uncover the nakedness of your father’s sister” (Leviticus 18:12) indicates that the prohibition applies whether she is your father’s sister from his father, or from his mother. Do you say that she is forbidden whether she is your father’s sister from his father or from his mother, or perhaps it is only a sister from his father who is forbidden, but not from his mother?

It may be inferred logically from the fact that the Torah rendered him liable here and rendered him liable with his sister: Just as with regard to his sister he is liable to receive punishment whether she is his sister from his father or from his mother, so too here, he is liable whether she is his father’s sister from his father or from his mother.

Or perhaps go this way and compare a father’s sister and a mother’s sister to a different halakha: The Torah rendered him liable here and rendered him liable with his aunt, i.e., the wife of his father’s brother: Just as concerning his aunt, he is liable to receive punishment only with regard to the wife of his father’s brother from his father, i.e., the wife of his father’s paternal brother, and not for the wife of his father’s brother from his mother, i.e., the wife of his father’s maternal brother, so too here, he is liable only with regard to a father’s sister or a mother’s sister from their father, i.e., a paternal sister, and not from their mother, a maternal sister.

The Gemara analyzes these two possibilities: Let us see to which case it is more similar, i.e., which is a better comparison. We should derive the halakha with regard to a prohibition that comes on its own, i.e., a father’s sister and a mother’s sister, from a prohibition that also comes on its own, i.e., a sister, and the halakha with regard to his aunt cannot be used to prove otherwise, as it is not a prohibition that comes on its own, but through marriage.

The Gemara counters this argument: Or perhaps go this way and claim that we should derive the halakha with regard to the relatives of his father, i.e., his father’s sister, from the halakha with regard to the relatives of his father, i.e., his father’s brother’s wife, and the case of his sister cannot be used to prove otherwise, as she is his own relative. Consequently, there is no conclusive proof based on reasoning alone.

Therefore the verse states: “You shall not uncover the nakedness of your father’s sister,” which teaches that this prohibition applies whether she is your father’s sister from his father or from his mother. Similarly, the verse “You shall not uncover the nakedness of your mother’s sister” indicates that the prohibition applies whether she is your mother’s sister from her father or from her mother. These prohibitions are stated twice (Leviticus 18:12–13 and 20:19), and the superfluous verse indicates that the prohibition applies even to the maternal sister of one’s father or mother.

The Gemara asks: Why do I need the Torah to write this halakha with regard to a father’s sister, and why do I need the Torah to write it again with regard to a mother’s sister? Rabbi Abbahu said: Both verses are necessary. If the Merciful One had written this halakha only with regard to one’s father’s sister, one might say that it is limited to that case, as she has common lineage with her nephew, since lineage goes through one’s father. However, with regard to one’s mother’s sister you might say that she is not prohibited, as she is not considered to share common lineage with him.

And conversely, if the Merciful One had written this halakha only with regard to one’s mother’s sister, one might say that it is limited to that case, as she is certainly his relative, since one’s biological relationship with his mother is absolutely certain. However, with regard to one’s father’s sister, one might say no, that she is not forbidden, as paternity can never be established beyond doubt. It is therefore necessary for this halakha to be stated in both cases.

The Gemara asks: And with regard to his aunt, where it is obvious to the tanna that the prohibition includes only the wife of his father’s brother from his father and not from his mother, from where does he derive this halakha?

Rava said: It is derived through a verbal analogy between the terms “his uncle” and “his uncle.” It is written here: “He has uncovered his uncle’s nakedness” (Leviticus 20:20), and it is written there, with regard to the redemption of a Jew who has been sold to a gentile: “Either his uncle or his uncle’s son shall redeem him” (Leviticus 25:49). Just as there, in the case of redemption, it must be a relative from the side of his father and not from the side of his mother, so too here, with regard to forbidden relations, the prohibition applies to the wife of his father’s brother from his father, i.e., the wife of his father’s paternal brother, and not from his mother.

The Gemara asks: And there, with regard to the halakhot of redemption, from where do we derive that a maternal relative is not included? The verse states: “Or any that is near of kin to him of his family shall redeem him” (Leviticus 25:49), and it is an established principle that only the family of one’s father is called family, while the family of one’s mother is not called family, as lineage is determined based upon one’s father.

And with regard to that which we learned in a mishna: If they said to him: Your wife is dead, and he then married her sister from her father. He was subsequently informed that his second wife died, and he married her sister from her mother, i.e., his second wife’s maternal sister. He was then informed that his third wife died, and he married her sister from her father, i.e., his third wife’s paternal sister. He was then informed that his fourth wife died, and he married her sister from her mother, i.e., his fourth wife’s maternal sister. It later became apparent that all these rumors were unfounded and all the women were still alive. Consequently, since one cannot marry his wife’s sister during his wife’s lifetime, some of the marriages are void.

The halakha in this case is that it is permitted for him to marry his first, third, and fifth wives, as they are not related to each other. Consequently, these marriages are valid, and these women exempt their rival wives from levirate marriage if they all became subject to levirate marriage and one of them performed levirate marriage or ḥalitza. However, it is prohibited for him to marry his second and fourth wives, as they are both sisters of one of his previous wives, and their marriages are therefore void. Consequently, sexual intercourse between one of them and his brother, if he has died childless, does not exempt her rival wife, i.e., the real wives of the deceased, from levirate marriage.

And if the first wife indeed died, and he had intercourse with the second woman after the death of the first one, it is permitted for him to marry the second and fourth women, who are not related to each other, and they exempt their rival wives from levirate marriage if they perform levirate marriage or ḥalitza, and it is prohibited for him to marry the third and fifth women, as they are sisters of his previous wives, who are still alive, and consequently these marriages are void.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הא דאמר רב הונא רמז ליבמה [בחיי בעלה] שאסורה מן התורה מנין. קשיא לי, הא הכל היו בכלל איסור אשת אח כשפרט לך הכתוב אשת אח שאין לה בנים לאחר מיתת בעלה דשריא ומצוה הא שאר כל הנשים כדקיימן קיימן דאי לא תימא הכי אלא איילונית ואשת אחיו שלא הי' בעולמו נימא דשריין אע"ג דפטרינהו רחמנא מיבום.
ואיכא למימר, כשפרט הכתוב אשת אח שאין לה בנים לאחר מיתת בעלה דמצוה גלי שאין בכלל איסור אלא אשת אח במקום דליכא צד יבום דהיינו יש לה בנים בחיי בעלה אבל אין לה בנים אפילו בחיי בעלה כיון שאלו עמדה אצלו סופה להתיבם מתחלה לא חל עלי' שם אשת אח כלל ואם תאמר יש לה בנים לאחר מיתת בעלה למה לי לרבוי' לקמן (יבמות דף נ"ה) ההיא לא קשיא מידי דכל שמא דאישות צריך לרבויי' בלאחר מיתה כיון שנעקר ממנו אותו השם וכן הצריכו רבוי לאשת אביו ולכלתו בפרק ד' מיתות (סנהדרין דף נ"ג ונ"ד) אבל איילונית וסריס ליכא בהו צד יבום ואשת אחיו שלא הי' בעולמו כיון דאיכא דין יבום גמור ואמר רחמנא לא ייבם ש"מ באיסורי' קאי שהרי מתחלתה לא נראית לו וחל עלי' שם אשת אח, כנ"ל.
עוד יש לומר, כיון שכשפרט לך הכתוב אשת אח שאין לה בנים למצוה פרט א"א לומר הא שאר כולהו כדקיימי קיימי אלא שארא דעלמא רשות נינהו ומיהו כיון דרבי רחמנא לאסורה קמייתא אשת אח בחיי בעלה ולאחר מיתה וכן אשת אח מן האם שמע מינה דכל שלא במקום מצוה כדקיימי קיימי ומנייהו גמרינן לאיילונית וסריס ושלא היה בעולמו ולכל אשת אח שלא במקום מצוה דבכרת.
והא דתניא בסיפרא (קדושים פי"ב) איש פרט לקטן אשר יקח את אשת אחיו באשת אחיו מאביו הכתוב מדבר אתה אומר באשת אחיו מאביו הכתוב מדבר או אינו אלא באשת אחיו אפילו מאמו הדין נותן הואיל ואמר אחות אמו ואחות אביו ואמר אשת אחיו מה אחות אמו ואחות אביו בין מאב בין מאם אף אשת אחיו בין מאב בין מאם ת"ל נדה היא לא אמרתי אלא באשת אח שהיא כנדה מה נדה יש לה איסור ויש לה התר אף אשת אח יש לה איסור ויש לה התר איזו היא אשת אח שיש לה איסור ויש לה התר זו אשת אחיו מאביו אם יש לה בנים אסורה אין לה בנים מותרת הכי קתני באשת אחיו מאביו כתיב ואסרה הכתוב כשיש לה בנים לאחר מיתת בעלה או אינו אלא לרבות אפילו אשת אח מן האם שלא תאמר לא אסר הכתוב אלא מן האב בחיי בעלה והדין נותן לרבות אותה שהרי מצינו שנקראת אחותו הלכך נקרא אחיו נמי לאסור אשתו אלא משום שאין ללמוד משם לגמרי הוצרך הכתוב לרבותה ת"ל נדה היא לא רבה הכתוב כאן אלא מן האב וזו היא בחיי בעלה ואפשר שזו הברייתא היא ששנוי' כאן בגמרא ונשתבשה שם.

אלא המערה בבהמה מהו. אי קשיא ההיא נמי מהיקישא דר' יונה נפקא דהא בהמה התם כתיבא ויש לומר כשהוקשו לנדה דומיא דנדה במינן אבל שלא במינן אינן בכלל.

והא דתנן אמרו לו מתה אשתו ונשא אחותה וכו' . איכא דמקשי למה לי' לתנא למחשב כי רוכלא ליתני תלתא ומותר בראשונה ובשלישית ואסור בשני' ופריק סד"א כיון דנפישי ערבוביא איכא הכא ויבא ויבטל את השורה קמ"ל.

אלא רמז ליבמה שאסורה בחיי בעלה מנין. כלומר כשגרשה אחיו. ואף על גב דכתיב ערות אשת אחיך לא תגלה, הוה אמינא דוקא בעודה אשת אחיו ומכיון שנתגרשה כבר נתבטל אותו שם, דומיא דאשת איש דלכשנתגרשה או נתאלמנה שריא. ולקמן (יבמות נה, א) נמי אצטריכא לרבויי לאיסורא אשת אח שיש לה בנים לאחר מיתת בעלה, וטעמא כיון שנעקר ממנה אותו שם. וכן הצריכו רבויי לאשת אביו ולכלתו בפ"ד מיתות (סנהדרין נד, א).

הא דבעינן המערה בבהמה מהו. איכא למידק והא בהמה בפרשת עריות היא דכתיבא (ויקרא יח, כג) ואף היא תיפוק לן מהיקשא דר' יונה. ויש לומר דלא הוקשו לנדה אלא בת מינה, אבל בהמה דלא בת מינה לא (רמב"ן).

והא דתנן אמרו לו מתה אשתו כו'. ואם תאמר למה ליה לתנא למיחשב כל הני ליתני תלתא ומותר בראשונה ובשלישית ואסור בשניה. יש לומר סלקא דעתך כיון דנפישי ערבוביא איכא הכא ויבא ערבוב ויבטל את השורה קא משמע לן דלא (רמב"ן).

דמה ליבמה שאסורה מן התורה בחיי בעלה מניין פי' בחיי בעלה אם גרשה וכדפרש"י ז"ל דכשל' גרשה היינו קרא גופיה דאיסור אשת אח אבל נתגרשה איכא למימר דלא קרינן ביה אשת אח דהא באחות אשה אצטריך למכתב בחייה כל שבחייה וכן גבי אשת אב וכלתו איצטרך קרא לאוסרם לאחר שיצאו מאישות' כדאי' בפ' ד' מיתות:

סברא הוא פי' סברא הוא לאוכוחי מן המקרא גופיה כדמפרש ואזיל דאלו מסברא בעלמא לא קטלי נפשא ולא מחייבי כרת דאמרינן התם ורוצח גופיה מנ"ל סברא הוא וכדפרישית בדוכתא מר' הר"ם:

מדאמר רחמנא לאחר מיתת בעלה שריא מכלל דבחיי בעלה אסורה ופרכי' ואימ' לאחר מיתת בעלה מצוה בחיי בעלה רשות א"נ לאחר מיתת בעלה אין מחיים לא ולאו הבא מכלל עשה עשה פי' ומנא לן דאית בהן כרת וק"ל היאך אפשר לדונן בלאו הבא מכלל עשה והלא אין עיקר שאלתינו באשת אח שגרשה אלא משום דסבירא לן דכל שיצאה מאישותו אין שם אשת אח עליו וכגון דאצטריך קרא למשרי יבמה שאין לה בנים לאחר מיתת בעלה מכלל דאפילו כשאינה תחתיו אסר רחמנא וכלן היו בכלל איסור אשת אח חוץ יבמה במקום מצוה וכל שבחייה דליכא מצוה א"נ לאחר מיתה כשאינה עולה ליבום מן התורה כגון שיש לה בנים או אילונית או אשת סריס או שהיה ערוה או צרת ערוה כלן בכלל איסור אשת אח בכרת והיינו סברא דאמרי' לעיל דמוכח קרא וי"ל דאלו יצאתה יבמה שאין לה בנים לאחר מיתה להתר של רשות היו מוכחי' שפיר דכלן היו מכלל איסור אשת אח אבל סבר תלמודא דכיון דלמצוה יצאת' דילמא כל שאינה תחתיו אינה בכלל אשת אח לאיסורה וכי אצטריך קרא ליבמה שאין לה בנים היינו ממצות יבום והיינו דאמרי באידך תירוצא דדילמא לאחר מיתת בעלה אין כלום דליכא למימר לכללי' אהדריה לאיסור כלו' ואי איכא למידק ביה איסורא היינו מאידך דויקיא דנפיק מאידך מיבמה לאחר מיתה וה"ל לאו הבא מכלל עשה וא"ת ואי מההיא אפילו לאו הבא מכלל עשה ליכא דהכי דייקי' לאחר מיתת בעלה מצוה הא בחיי בעל' רשות כדדייקי' בלישנא קמא י"ל דאה"נ ולרבותא נקיט ליה דאפי' תימא דכיון דביבמה יבא עליה איכא התרא ואיכא מצוה דנידוק מאיסורה ונימא דבחיי איסורה ליכא אלא לאו הבא מכלל עשה:

מה נדה אעפ"י שיש לה התר לאחר כן פי' אחר פסיקת הדם ושפיכת דמים ובשעת איסור' בכרת פי' כדקי"ל הדוה בנדתה שהיא כנידה בכרת עד שתבא במים ואף אשת אח אעפ"י שיש לה התר לאחר מכאן בחיי בעלה בכרת וא"ת הא ודאי שפיר משמע מהכא דכי איכא איסורא דאשת אח דלא הוי לאו ולא עשה אלא כרת ומיהו מ"ל דבחיי בעלה איכא איסור בשגירשה דהא אכתי א"ל לאחר מיתת מצוה הא בחיי בעלה רשות כדאמרי' לעיל ותו הניחא בחיי בעלה לאחר מיתת בעלה כשיש לה בנים וכל שאינה עולה ליבום מנין שהוא בכרת וי"ל דכי כתב רחמ' נדה היא לדרש' לאו בהדיא כתביה אלא ודאי לדרשא גמורא לאשמועינן דנידוק הכי יבמה יבא עליה מצוה הא כל דליכא מצות יבום אפי' התר ליכא אלא הרי הוא באיסור בין מחיים בין לאחר מיתה כשם שאין התר לנדה אלא במצות טבילה כנ"ל:

המערה בבהמה מהו וא"ת והא בהמה בפ' עריות וא"כ שפיר נפקא לן מהיקישא דר' יונה י"ל דדילמא לא יצאת' נידה מן הכלל ללמד אלא על ביאה שהיא במינה ולא על בהמ' דלאו בת מינה. דודתו מן האב ולא מן האם והא דתני אמרו לו פי' שלא חייב הכתוב באשת אחי אביו אלא כשהוא אחי אביו מן האם והא דתני' אמרו לו וכו' פי' כי השלישית אחות מן האם לשני' וא"ה לא הוה שריא לה אלא מפני שלא תפסו קדושין בשניהם שהיא אחותה היתה השלישית אסורה ובודאי דמ"ה ליכא למדרש מינה שתהא אחות אשתו מן האם אסורה עליו מן התורה כדבעי הכא מדאורייתא מנא לן דכולה סוגיא בהכי אלא דאנן קיימא לן שפיר והכ' סוגי' בכולי' תלמודא דאחות אשתו מן האם אסורה מן התורה ונקטי' מתני' בידן לסימנ' בעלמא וא"ת ולמה לי למתני' לאורוכי כולי האי ולמנקטיה בה' נשי' דהא בג' נשים הוה סגי ליה ותר"י ז"ל דמהו דתימא דהכי הוו נשים טובא נפישא ערבוביא וליתסרו כלהו מדרבנן משום גזירה קמ"ל:

מה לאחות אב שכן איסור הבא מאליו והקשה ה"ר יהודה בר נתן אמאי לא שמעינן כל שאיסורו בא מאליו ולא ע"י קדושין מאחות אב והני דעל ידי קדושין שבידו לרבות ניליף מאשת אח. וי"ל כיון דמ"מ אצטריכו ריכו תרווייהו למילף עדיפא לן לאתויי מבינייא ועוי"ל דהא אי קאמר הכי הוה פרכינן אשת איש מנ"ל דמאשת אח לא מצינן למילף אשת איש שיש לה היתר בחיי בעלה משא"כ באשת אח אבל לקמן בסמוך בעי למילף מבינייא דנדה ואשת אח דנדה יש לה היתר בחיי בעלה ומ"מ פריך שפיר תלמודא מה לנדה ואשת אח שאין להם היתר בחיי אוסרן. נדה בשעת הדם ואשת אח בחיי בעלה:

א' המערה וא' כו' אמר עולא מנין להעראה מה"ת דכתיב את מקורה הערה מכאן להעראה מה"ת אשכחן נדה שאר עריות מנין אר"י ואיתמא ר"ה ברי דרי' א"ק כי כל אשר יעשה מכל התועבות האנה ונכרתו הוקשו כל עריות כולן לנדה מה נדה בהעראה אף כל העריות נמי בהעראה:

בעי' מיני' רבינא מרבא המערה בזכור מהו בזכר משכבי אשה כתיב אלא הערה בבהמה מהו אם אינו ענין להעראה גבי אחות אב ואחות אב ואחות אם דאיתא בהיקשא דר"י תנהו ענין להעראה בבהמה:

תניא ערות אחות אמך לא תגלה בין מן האב בין מן האם. (ומן האם). אשה אל אחותה לא תקח בין מן האב בין מן האם ערות אחי אביך לא תגלה אל אשתו לא תקרב דודתך היא מן האב ולא מן האם דאתייא דודו [דודו] כתיב הכא דודתך היא וכתיב התם או דודו או בן דודו יגאלנו מה להלן מן האב ולא מן האם דכתיב ממשפחתו יגאלנו ומשפחת אב קרויה משפחה ומשפחת אם אינה קרויה משפחה ומה שכתב הרב אלפס בענין העראת אשה לבעלה כבר כתבתי בקדושין סברת האחרים תוספת על סברת הרב ז"ל ולפי סברת הרב ז"ל משמע דביאה בלא חופה קונה ליורשה וליטמא לה ובפ' נערה שנתפתתה (כתובות מ"ח:) תניא נמי או שהיתה לה חצר בדרך ונכנסה עמו לשם נשואין אע"פ שכתובתה בבית אביה ומתה בעלה יורשה. בד"א לירושתה אבל לתרומה אין האשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה:

גמרא כנדה מה נדה אע"פ שיש לה היתר כו' אף אשת אח כו' ורש"י בחומש פי' כנדה לענין העראה כדבעי למימר ש"ס מעיקרא ויש ליישב דלמסקנא נמי דיליף כנדה אע"פ שיש לה היתר כו' יליף נמי הך מלתא כנדה להעראה ולא אצטריך היקשא דר"י לענין העראה דאשת אח אלא משום שאר חייבי כריתות ודו"ק:

שם [אם אינו ענין להעראה דכתיבא גבי אחות אב וכו' ק"ק מאי איצטריכו לעיל לחזור מתירוצם דיליף חדא מתרתי אלא לר' יונה וכו' נימא גם כן דפסוק ג' מיותר כיון דילפינן מתרתי ואם אינו ענין לגופא תנהו לאשת איש ויש ליישב ודו"ק]:

בפרש"י ד"ה ל"ל למכתב האי קרא יתירא בתרוייהו לכתוב כו' עכ"ל יש לדקדק למה לא נימא דאגופא דקרא קאמר ל"ל למכתב בתרוייהו ומי הכריחו לפרש דמקרא יתירא קאמר הכי ויש ליישב דאי מגופא דקרא עביד הך צריכותא ה"ל למיעבד הך צריכותא נמי באחותו דכתיב בת אביך או בת אמך אלא ע"כ דגופייהו דקראי למכתב מן האם דלא נילף מדודתו מן האב וכיון דאיצטריך למכתב מן האם איצטריך למכתב נמי מן האב דלא נימא דדוקא מן האם הזהיר הכתוב אבל איתורא דקרא דאחות אביך ואחות אמך קאמר שפיר כיון דגלי קרא בחד מנייהו דבין מן האב ובין מן האם נילוף אידך מיניה גופיה ודו"ק:

תד"ה אלא רמז כו' דכיון דשריא רחמנא אחר מיתה אין סברא כו' עכ"ל דכיון דסתמא כתיב בתורה אשת אחיך לא תגלה מהיכא תיתי למשרי אפי' באין לה בנים בחיי בעלה וקאמרי משום דאין סברא כו' וק"ל:

[ד"ה בזכור וכו' ועוד דאפסקינהו בקרא דמולך וכו'. וק"ק אדמקשי לכתוב גבי מיתות ב"ד וכו' ליקשו לא לכתוב כלל ולא יספיק בקרא דמולך וי"ל דע"כ צריך לתרץ על כל הלימודים באם אינו ענין אמאי לא כתבה התורה באותה ענין עצמו וק"ל. מהר"ם יצ"ו]:

תוס' ד"ה אלא רמז ליבמה וכו' עד דכיון דשרא רחמנא וכו'. הוקשה לתוס' מאי בעי מנין ליבמה שאסורה בחיי בעלה מהיכי תיתי להתיר כי מאחר שאסרה תורה אשת אח וחייבה עליה כרת א"כ איצטריך לומר דהיינו דוקא כשיש לו בנים אבל באין לו בנים אפילו בחיי בעלה שרי ומהיכי תיתי לחלק כן הואיל ואוסרתו התורה בסתמא באזהרה בפרשת אחרי מות ובעונש ערירי בפרשת קדושים ותירצו דהוה לן לומר דכיון דשרא רחמנא אשת אח באין לו בנים אחר מיתה אין סברא לומר דבחיי בעלה אסורה משום דאם היתה אסורה בחיי בעלה א"כ תצטרך לומר דלאחר מיתה שריא מטעם דאתי עשה ודחי ל"ת שיש בו כרת וזה אין סברא כל כמה דלא מוכח קרא בהדיא ולכך הוה סברא יותר לומר דמאי דאסרה רחמנא אשת אח היינו דוקא בשיש לו בנים אבל באין לו בנים אפילו בחיי בעלה שריא ולכך בעי רמז ליבמה שאסורה בחיי בעלה מנין ויליף לה מנדה היא דבחיי בעלה אסורה אפילו באין לה בנים א"כ ע"כ מוכרחים אנו לומר דהא דשרי לאחר מיתה הוי מטעם דאתי עשה ודחי ל"ת שיש בו כרת כן נ"ל כוונת התוס' בדבור זה:

רש"י בד"ה דודתו שאין איסורה כו' כצ"ל:

בד"ה יש לה חייס ומשפחת אב כו' כצ"ל:

גמרא ביומי תליא מלתא. ל"ד דיומי לחודייהו ג"כ לא מהנו עד שתטבול עי' לעיל (מז ב) תד"ה במקום:

שם ערות אחות אביך ל"ת כו' בין מן האם כו'. נראה דגם ערות אחי אביך ל"ת דמוקמינן ליה בסנהדרין (נד) בבא על אחי אביו ממש הוא ג"כ אפי' מן האם דילפינן ליה מאחות אביו דתרוייהו איסור הבא מאליו וקרובי האב ואל תוכיח דודתו שאינה איסור הבא מאליו וכה"ג יליף לקמן (נה) באחות אשתו וזהו ג"כ דעת הרא"ה בס' החינוך מצוה קצ"ט ודלא כהגהת מל"מ עליו:

רש"י ד"ה ליכתבה במיתת ב"ד. כגון באמו. אמו לא כתיבא בפירוש בפרשת קדושים לעונש וילפינן לה בסנהדרין (נד) לר"י כדא"ל ולרבנן כדא"ל ואולי כוונתו באזהרה דאמו הכתובה בפ' אחרי:

רש"י ד"ה דודתו. אין איסורה כו' קדושי דודו הס"ד ואח"כ מה"ד

ולא תוכיח אחותו בפ' קדושים תהיו ערות אחות אמך ואחות אביך ל"ת (כצ"ל) וכו' כדעבד באשת אח ובאחותו כו'. היפך הסדר והשמיט נדה ודודתו ול"י למה:

רש"י ד"ה מה להלן מן האב. יותר מקרובי האם. משמע דאם אין קרובי האב מצוה עכ"פ בקרובי האם יותר מאחרים (דגם באחרים מצוה אלא שאין כופים כמש"כ הרמב"ם בפ"ב מהל' עבדים הל"ז) ול"י מנ"ל הא:

רש"י ד"ה ופוטרות צרותיהן. וחלצו האחים. וכן התוס' נקטי בלשונם חליצה ונראה דל"ד דמותרות ג"כ ביבום ולקמן (צז) במשנה (והמהרש"א שקראה ברייתא ל"ד) פרש"י ביבום וכן במשנה גופה ואין ביאת אחת כו':

תד"ה בזכור. דאפסקינהו בקרא דמולך. ק"ל הא הקישא דר' יונה לאו משום דסמיכי אהדדי אלא משום דנכללו כולן בקרא דכל התועבות האלה:

בא"ד אע"ג דבעלמא לא בעי קרא לחייב האשה הנשכבת. הן בפרשה קדושים כתיב בכולהו מפורש העונש על האשה ואזהרה שמעינן מדכתיב בריש פ' עריות באחרי לא תקרבו הרי כאן שנים (בתו"כ והביאו רש"י בנימוקיו) וכוונת התוס' צ"ל על האזהרה דלא יליף נשכב דזכור נמי מלא תקרבו:

ביומי תליא מילתא. אפי' אם מת האוסרה שפסקה דם בראייה ראשונה אסורה כל שבעה: בבנים תליא. אם יש לה בנים אפילו מת אחיו: אין אוסרן מתירן. אין כח באוסר להתיר אלא דבר אחר מתירה ימים מתירין את הנדה ואשת אח כשהוא ערירי: הוקשו כל העריות לנדה. שהרי כאן הוקשו כולן זו לזו ונדה כתובה בפרשת עריות הלכך בהעראה ילפינן כולהו מנדה: נדה דכתיב גבי אשת אח. דילפינן מיניה לעיל העראה לאשת אח מנדה: בחיי בעלה. אם גירשה אחיו: ולאו הבא מכלל עשה עשה. אבל כרת ליכא: משכבי אשה. וכיון דבאשה הוי העראה משכב ממילא איתסרא בזכור דהא בזכור כתיב משכבי אשה: המערה בבהמה. שלא גמר ביאתו: ואחות אב ואחות אם. לאו מחייבי מיתות הן דלא כתיבא בהו מיתה: ליכתבה במיתת בית דין. כגון באמו וחמותו ולימא נמי אם אינו ענין להו דאתיא בהיקישא דר' יונה תנהו ענין לבהמה: איידי דכוליה קרא. דכתיב באחות אב ואחות אם בפרשת קדושים תהיו לדרשא אתא כדתניא לקמן כתיב ביה נמי העראה בלא צורך לדרשא דבהמה: ערות אחות אביך. קרא דאחרי מות קמא נקט: בין שהיא אחות אביך. מן האב בין מן האם: מה אחותו בין מן האב בין מן האם. דכתיב בת אביך או בת אמך: מה דודתו מן האב ולא מן האם. שאם היה דודו אחי אביו מן האם ולא מן האב אין אשתו עליו ערוה ולקמן בעי מנלן: דודתו אין איסורה בא עליו מאליו. אלא על ידי קדושי דודו: ולא תוכיח אחותו. וכיון דלא נפקא לן מדינא תלמוד לומר מקרא שני בפרשת קדושים תהיו ערות אחות אביך ואחות אמך לא תגלה ואין צריך להזהיר שכבר הזהיר ולא הוה ליה לאשמועינן אלא עונש כדעבד באשת אח ובאחותו איש כי יקח אחות אביו ואחות אמו עונם ישאו וקרא יתירא הוא לרבות אחות אביו מן האם ואחות אמו מן האם: למה לי למכתב. האי קרא יתירא בתרוייהו לכתוב בחדא ותיתי אידך מינה: יש לה חייס. דמשפחת אב קרויה משפחה דכתיב ויתילדו על משפחותם לבית אבותם (במדבר א): אחות אם ודאי. קרובתו אבל אחות אב שמא ח''ו אין זה אביו: מה להלן מן האב. אם אחי אביו מן האב הוא הוי קרוב לענין גאולה יותר ומצות גאולה מוטל עליו יותר מקרובי האם אף כאן מן האב ולא מן האם: ה''ג ממשפחתו יגאלנו משפחת אב קרויה משפחה כו': והא דתנן אמרו לו מתה אשתך כו'. כגון דינה בת לאה מיעקב ויוכבד בת לאה מחצרון ושרה בת חצרון מקטורה ורבקה בת קטורה מבתואל ומלכה בת בתואל מחנה וראובן נשא את מלכה והלך למדינת הים אמרו לו מתה אשתך ונשא את רבקה שהיא אחותה מאביה חזרו ואמרו לו מתה רבקה ונשא את שרה אחותה מאמה אמרו לו מתה שרה ונשא את יוכבד אחותה מאביה אמרו לו מתה יוכבד ונשא את דינה אחותה מאמה חזרו ואמרו לו כולן קיימות: מותר בראשונה. במלכה אשתו: ובשלישית. שרה לפי שרבקה לא היו קדושיה קידושין וביאתה באונס הוא ומותר בשרה אחותה דתנן (לקמן דף צז.) נושאין על האנוסה: ובחמישית. דינה ואע''פ שהיא אחות יוכבד הרביעית לפי שביאת יוכבד פיתוי היא ואינה קידושין מפני שהשלישית היו קידושיה קידושין: ופוטרות צרותיהן. אם מת וחלצו האחין לאחת מהן פוטרות צרותיהן: ואסור בשניה. מפני הראשונה וברביעית מפני השלישית:
אלא רמז ליבמה שאסורה בחיי בעלה מנין. דכיון דשריא רחמנא אחר מיתה אין סברא לומר דאסירא בחיי בעלה דלא מיסתבר שהיה בא הכתוב לומר דאתי עשה ודחי לא תעשה שיש בו כרת אי לאו דמוכח קרא בהדיא: בזכור מהו. הא דלא יליף זכור ובהמה מהקישא דרבי יונה משום דאת מקורה הערה כתיב והנהו לא שייך בהו מקור ועוד דאפסקינהו בקרא דמולך אי נמי משום דזכור ובהמה לא חשיב ביאה דאין דרך ביאה בכך ולהכי בפרק ארבע מיתות (סנהדרין נד:) צריך אזהרה ועונש לשוכב ונשכב בזכור אע''ג דבעלמא לא בעי קרא לחייב האשה הנשכבת: אמרו לו מתה אשתך כו'. בתלתא הוה סגי אלא קמ''ל דאף על פי שיש ערבוב שכל חמשתן שלשלת אחוה וצריך להוציא האסורות לא גזרינן הנך דשרינן אטו הנך דאסירן: צרותיהן. איצטריך אע''ג דס''ד דמוטב שיחלוץ הצרות גזירה שלא יחלוץ לשניה או רביעית:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד