יבמות נד ע"א

יבמות נד ע"א - Steinsaltz

a sleeping man has not acquired his yevama, as he did not intend to perform the act of intercourse at all? Rather, the mishna was referring to one who was inserted into his yevama by accident. But didn’t Rabba say: One who fell from a roof and was inserted into a woman due to the force of his fall is liable to pay four of the five types of indemnity that must be paid by one who damaged another: Injury, pain, medical costs, and loss of livelihood. However, he is not liable to pay for the shame he caused her, as he did not intend to perform the act, and if she is his yevama, he has not acquired her in this manner.

Rather, it is a case where he intended to have intercourse with his wife and became erect, and his yevama forcefully grabbed hold of him and he had intercourse with her. The Gemara further asks: If so, what are the circumstances of the case when both of them were coerced that was mentioned by the school of Rabbi Ḥiyya? The Gemara answers: It is a case where he intended to have intercourse with his wife, and gentiles grabbed hold of him and pressed him and his yevama against each other, and he thereby had intercourse with her.

§ The Gemara inquires as to the source of these halakhot: From where are these matters derived? As the Sages taught with regard to the verse “Her brother-in-law will have intercourse with her” (Deuteronomy 25:5), that this indicates that the act of intercourse in this circumstance is a mitzva, i.e., it is preferable to the alternative, which is ḥalitza. Alternatively, the verse “Her brother-in-law will have intercourse with her,” indicates that it does not matter how he had intercourse with her, whether unwittingly or intentionally, whether due to coercion or willingly.

The Gemara asks: Didn’t you derive from this phrase that the act of intercourse in this case is a mitzva? How can the same phrase also indicate that it does not matter what the intentions of the two parties were during the act of intercourse? The Gemara answers: The fact that it is a mitzva is derived from the verse: “And if the man does not wish to take his yevama” (Deuteronomy 25:7), which indicates that if he wishes, he performs levirate marriage, which is preferable to ḥalitza. Therefore, when the verse cited above came, it indicated that levirate marriage has occurred whether the parties acted unwittingly or intentionally, whether due to coercion or willingly.

It is taught in another baraita that the phrase: “Her brother-in-law will have intercourse with her” indicates that levirate marriage has been performed if they engage in typical sexual intercourse. The next phrase, “and take her,” includes even atypical, i.e., anal, sexual intercourse. The concluding phrase of the verse, “and consummate the levirate marriage,” indicates that sexual intercourse completes her acquisition, but money and a marriage document do not complete her acquisition to him as his fully betrothed wife, in contrast to the regular halakhot of marriage. By emphasizing “and consummate the levirate marriage with her,” the verse teaches that he acquires her even if he acted against her will. Alternatively: “Her brother-in-law will have intercourse with her” indicates that levirate marriage has occurred whether the parties acted unwittingly or intentionally, whether due to coercion or willingly.

The Gemara asks: Didn’t you derive from this phrase that levirate marriage has been performed if they engage in typical sexual intercourse? How can it also indicate that it does not matter what the intentions of the two parties were during the act of intercourse? The Gemara answers: That halakha is derived from a different verse: “To establish a name for his brother” (Deuteronomy 25:7), which indicates that intercourse must occur in the place where he establishes a name, i.e., where it can lead to childbirth. Therefore, when the verse cited above came, it indicated that levirate marriage has occurred whether the parties acted unwittingly or intentionally, whether due to coercion or willingly.

§ The Gemara addresses the matter itself cited in the previous discussion. Rav Yehuda said: A sleeping man has not acquired his yevama, as the verse states: “Her brother-in-law will have intercourse with her” (Deuteronomy 25:5), which indicates that he does not acquire her unless he intends to act for the sake of sexual intercourse. Since a sleeping man does not intend to engage in sexual intercourse, he does not acquire his yevama. The Gemara asks: Isn’t it taught in a baraita that one acquires his yevama through sexual intercourse regardless of whether he was awake or asleep? The Gemara answers: Say the baraita in the following emended form: Whether she was awake or asleep. The woman’s awareness is not a necessary component in order to perform levirate marriage.

The Gemara asks further: Wasn’t it taught in another baraita that one acquires his yevama through sexual intercourse regardless of whether he was awake or he was asleep and regardless of whether she was awake or she was asleep? The Gemara answers: With what are we dealing here when the baraita says that a sleeping man acquires his yevama? It is referring to a man who is dozing. The Gemara asks: What are the circumstances of dozing? Rav Ashi said: One is asleep but not asleep, awake but not awake, when, if they call him, he will answer, but he is unable to provide a reasonable answer. And when they later inform him of what happened, he remembers it.

The Gemara returns to the statement of Rabba cited earlier in order to discuss the matter itself that Rabba addressed. Rabba said: One who fell from a roof and was inserted into a woman due to the force of his fall is liable to pay four of the five types of indemnity that must be paid by one who damaged another, and if she is his yevama he has not acquired her in this manner. He is liable to pay for injury, pain, loss of livelihood, and medical costs. However, he is not liable to pay for the shame he caused her, as the Master said: One is not liable to pay for shame unless he intends to humiliate his victim. Consequently, one who fell from a roof accidentally is not liable to pay for the shame he caused the woman.

Rava said: If he intended to press his sexual organ into a wall, and he accidentally pressed it into his yevama, he has not acquired her, as he did not intend to engage in an act of sexual intercourse. However, if he intended to press his sexual organ into an animal, and he pressed it into his yevama, he has acquired her, as he at least intended to act for the purpose of sexual intercourse in general, i.e., for some form of sexual intercourse.

§ We learned in the mishna that both one who merely begins the act of intercourse and one who completes it has acquired the yevama through this act. Ulla said: From where is it derived that the initial stage of intercourse is considered an act of sexual intercourse by Torah law? As it is stated: “And if a man shall lie with a woman having her sickness and shall uncover her nakedness, he has made naked [he’era] her fountain” (Leviticus 20:18). The verse is referring to the first stage of intercourse, and from here it is derived that the initial stage of intercourse [ha’ara’a] is considered sexual intercourse by Torah law.

The Gemara asks: We have found a source for this halakha in the case of a menstruating woman, the subject of the verse cited above. From where is it derived that the initial stage of intercourse is considered sexual intercourse with regard to the rest of those with whom relations are forbidden? And if you say we should derive it from the halakha with regard to a menstruating woman, what comparison can be made to a menstruating woman, concerning whom the halakha is more stringent than others with whom relations are forbidden, in that she causes one who has intercourse with her to become ritually impure?

Rather, the halakha in other cases comes from a verse about a brother’s wife, as it is written: “And if a man shall take his brother’s wife, it is impurity [nidda]” (Leviticus 20:21). The word nidda generally refers to a menstruating woman, and so the Gemara asks: Is his brother’s wife always menstruating? Rather, it means that the halakha with regard to her is like that of a menstruating woman: Just as one is liable to receive punishment for violating the prohibition against engaging in sexual intercourse with a menstruating woman through the initial stage of intercourse, so too, one is liable to receive punishment for violating the prohibition against engaging in sexual intercourse with a brother’s wife through the initial stage of intercourse.

The Gemara asks: What comparison can be made between a brother’s wife and other women with whom relations are forbidden? The prohibition with regard to a brother’s wife is more stringent in that it is within his power to increase the number of women forbidden by this prohibition, as, if he wishes, he can go on betrothing a thousand women, all of whom would be forbidden to his brother. Consequently, the prohibition with regard to a brother’s wife cannot serve as a model for other prohibitions.

Rather, the halakha in other cases comes from a verse with regard to a father’s sister and a mother’s sister, as it is written: “And you shall not uncover the nakedness of your mother’s sister nor of your father’s sister; for he has made naked [he’era] his kin” (Leviticus 20:19). The Gemara asks: It is possible to refute this source as follows: What comparison can be made between other women with whom relations are forbidden and a father’s sister and a mother’s sister, which are unique in that they are prohibited due to a prohibition that comes on its own? The prohibition with regard to a father’s sister and a mother’s sister does not stem from marriage, but from the biological fact that she is his father’s or mother’s sister. It is therefore dissimilar to prohibitions that result from marriage.

The Gemara states: The principle that the initial stage of intercourse is considered sexual intercourse does not come from any one of the sources cited above. Let it come by deriving the halakha in any one other case from the common denominator of two of the sources mentioned above. The Gemara asks: From which two sources could this principle come to be derived? If you say it can come to be derived from the combination of the source with regard to a brother’s wife and the source with regard to a father’s sister and a mother’s sister, what comparison may be drawn from these cases, which are unique in that they are prohibited because they are kin?

Rather, let it come from the prohibition proscribing a menstruating woman and the prohibition with regard to a father’s sister and a mother’s sister, as a menstruating woman is not prohibited as a family relative. The Gemara raises a difficulty: What comparison may be drawn from these cases, which are each a prohibition that comes of its own accord, as neither one is created through marriage? Rather, let it come from the prohibition proscribing a menstruating woman and the prohibition proscribing a brother’s wife. As, what can you say to refute this teaching? These two cases do not share any unique features that might be cause for stringency.

Rav Aḥa, son of Rav Ika, strongly objects to this: What comparison may be drawn based upon the precedent of a menstruating woman and a brother’s wife, which are stringent in that they cannot be permitted to others for the duration of the existence of the factor that renders them prohibited? A menstruating woman is forbidden as long as she experiences a flow of menstrual blood, while a brother’s wife is forbidden for the duration of the brother’s lifetime. Can you say the same with regard to a married woman, who can become permitted during the lifetime of the one who renders her prohibited, i.e., if her husband divorces her?

Rav Aḥa of Difti said to Ravina: Is that to say that it is only during the existence of the factor that renders them prohibited that a menstruating woman and a brother’s wife cannot be permitted to others, but afterward, when the prohibiting factor has been resolved, they can be permitted? In the case of a menstruating woman,

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף נד - א

ישן לא קנה ביבמתו, כיון שישן אינו בר דעת, ואין קנינו קנין. ^[1] אלא שמא תאמר לפרש בנתקע, שנתקשה לאשתו או על ידי הרהור, ונפל מן הגג ונתקע ביבמתו. ^[2]

אף זו אי אפשר לומר, כי גם באופן זה לא יקנה את יבמתו. כי:

והא אמר רבה: מי שנפל מן הגג, ונתקע [באשה, גירסת הגמרא בבבא קמא כז א]:

הרי זה חייב [על שחבל בה, כשנפל ברוח מצויה, דהוי קרוב למזיד, רש"י בבא קמא שם], בארבעה דברים מתוך חמשת הדברים שהחובל בחבירו חייב. ^[3]

אבל בדבר החמישי, בתשלום דמי בושת, אינו חייב, וכדמפרש הגמרא לקמן.

ואם נתקע בנפילה הזאת ביבמתו - לא קנה אותה, היות ולא נתכוין לביאה.

אלא, בהכרח שכך הוא פירוש "אנוס" שבמשנתנו: כגון שנתכוון לאשתו, ונתקשה לה, ותקפתו יבמתו ובא עליה, שהדביקתו עליה, [נתבאר על פי תוספות]. ^[4]

ועתה מבארת הגמרא את מה ששנה רבי חייא "אפילו שניהם אנוסים", בברייתא דבי רבי חייא לעיל -

היכי דמי?

שהרי אין לפרש שתקפתו יבמתו שיבוא עליה, כיון שהברייתא הזאת עוסקת בשהיו שניהם אנוסים!

כגון שנתכוון לבוא על אשתו, ונתקשה לה, ותקפוהו עובדי כוכבים, ודבקום אותו ואת יבמתו זה בזה, ובא עליה.

וכאן שבה הגמרא לבאר את עיקר דין משנתנו: הבא על יבמתו בין בשוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון קנה: מנא הני מילי שהיבם קונה את יבמתו בכל ענין, אפילו בשוגג ובאונס?

דתנו רבנן: כתיב בפרשת יבום "יבמה יבוא עליה, ולקחה לו לאשה, ויבמה. ואם לא יחפוץ האיש לקחת את יבמתו, ועלתה יבמתו השערה אל הזקנים, ואמרה: מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל, לא אבה יבמי! ונגשה יבמתו אליו לעיני הזקנים, וחלצה נעלו מעל רגלו.

ודרשינן: "יבמה יבא עליה, ולקחה לו לאשה, ויבמה", מלמד הכתוב שיש מצוה לכתחילה לבוא עליה ולקחתה לאשה, יותר מאשר להוציאה בחליצה.

דבר אחר: "יבמה יבא עליה", ולא אמרה תורה "יבמה יקחנה לו לאשה". ומשמע שביאתו עליה היא כשלעצמה ליקוחי האישות שלו, ואין זה משנה מהי כוונתו או רצונו בביאה זו.

מלמד הכתוב, כי בין שבא עליה בשוגג, בין שבא עליה במזיד, בין באונס בין ברצון, נקנית לו יבמתו בביאתו. ^[5]

ותמהינן: והא אפיקתיה, הרי כבר הוצאת והשתמשת בכתוב זה כדי ללמוד הימנו לכך שיש מצוה ביבום יותר מבחליצה, והאיך אתה למד ממקרא אחד את שני הדינים?!

ומשנינן: לענין מצוה ביבום יותר מבחליצה - אין צורך ללמוד מהכתוב "יבמה יבא עליה". כי דבר זה, מהא דכתיב "ואם לא יחפוץ האיש לקחת את יבמתו, ועלתה יבמתו השערה, וחלצה נעלו" - נפקא!

שמשמע, רק אם לא חפץ ביבום אז יחלוץ, הא אם חפץ, מצוה עליו יותר שייבם, ולא יחלוץ. ^[6]

וכיון שלמדנו שיש מצוה ביבום יותר מבחליצה מהפסוק ההוא, לכן כי אתא קרא "יבמה יבא עליה" - ללמד שבין אם בא עליה בשוגג, בין במזיד, בין באונס בין ברצון, הרי זה קנה את יבמתו.

תניא אידך: אמרה תורה בפרשת יבום "יבמה יבוא עליה, ולקחה לו לאשה, ויבמה":

ודורשת הגמרא מפסוק זה כמה לימודים:

א. "יבמה יבוא עליה".

אילו היתה אומרת התורה רק "יבמה יבא עליה", הייתי אומר שאין קונה בה אלא רק ביאה כדרכה. ולפיכך הוסיפה תורה לומר "ולקחה", ללמדך שאפילו בא עליה ביאה שלא כדרכה, הרי הוא קונה אותה. ^[7]

"ויבם", ^[8] דהיינו ביאה.

שנה הכתוב לכתוב כאן שוב את דין הביאה, כדי ללמדך שהביאה מעכבת בה [רש"י קדושין יד א]:

ביאה בלבד גומרת בה לקנותה לאשה גמורה, ואין כסף ושטר גומרין בה. ^[9]

"ויבמה", לפיכך כתבה התורה "ויבמה", ולא "ויבם" [תוספות לעיל ח ב], כדי ללמדך שקונה היבם את יבמתו אפילו בעל כרחה.

אמר מר [ב"ח]: דבר אחר: "יבמה יבא עליה", בין בשוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון.

ותמהינן: והא אפיקתיה, הרי כבר השתמשנו במקרא זה כדי ללמוד ממנו שהיבם קונה אותה בביאה כדרכה?! ^[10]

ומשנינן: ההוא לימוד - מ"להקים לאחיו שם" נפקא, שמשמע ממנו שהיבום הוא במקום שמקים שם [שראוי להוליד ממנה בן בביאה זו], והיינו ביאה כדרכה. ^[11]

ולכן, כי אתא קרא "יבמה יבא עליה", הרי הוא מלמד שבין אם בא עליה בשוגג בין במזיד, בין באונס בין ברצון, הרי הוא קונה אותה.

גופא: אמר רב יהודה: ישן לא קנה ביבמתו.

ומפרשת הגמרא את טעמו: דאמר קרא "יבמה יבא עליה" - עד דמכוין לה ^[12] לשם ביאה.

ותמהינן: והתניא: היבם קונה את יבמתו בין ער בין ישן?!

ומשנינן: אימא בלשון הברייתא כך: בין שהיתה יבמתו ערה בין שהיתה ישנה, אבל יבם הישן אינו קונה.

אך עדיין תמהה הגמרא:

והתניא: היבם קונה את יבמתו בין ער הוא בין ישן הוא, בין ערה היא בין ישנה היא

הרי שאף היבם הישן קונה!

ומשנינן: הכא, בברייתא, במאי עסקינן, לא שהיה ישן גמור, אלא במתנמנם. אבל ישן גמור לא קנה, כרב יהודה. ^[13]

ומפרשינן: היכי דמי מתנמנם?

אמר רב אשי: נים ולא נים, תיר ולא תיר [ישן ואינו ישן, ער ואינו ער, וכדמתרגמינן: וייקץ יעקב משנתו: ואיתער, רש"י תענית יב א]. ^[14] כגון דקרו ליה, ועני [כשקוראים לו הרי הוא עונה].

ואולם, לא ידע לאהדורי סברא [להשיב בסברא], אם צריך ממנו דבר שצריך הרהור, אינו יודע לומר בעוד שמתנמנם [שם].

וכי מדכרו ליה [כשמזכירים לו] ואומרים: "כזה שמעת", מדכר הרי הוא נזכר [שם].

גופא: אמר רבה: נפל מן הגג ונתקע באשה, הרי זה חייב בארבעה דברים. ואם נתקע ביבמתו - לא קנה אותה בכך לאשה:

ומבארת הגמרא: חייב בנזק, ^[15] בצער, בשבת וברפוי.

אבל תשלום על הבושת, לא מיחייב, כיון שלא נתכוין לביישה.

דאמר מר: אין חייב על הבושת עד שיתכוון לבייש. ^[16]

אמר רבא: יבם שנתכוון "להטיח בכותל", והיינו, שאינו מתכוין לשם ביאה כלל, והטיח ביבמתו - לא קנה.

אבל אם נתכוון להטיח בבהמה, שנתכוין לשם ביאה, והטיח ביבמתו - קנה. דהא קמכוין ל"שם ביאה" בעולם. ^[17]

שנינו במשנה: אחד המערה ואחד הגומר קנה. ולא חילק בין ביאה לביאה. וכן הבא על אחת מכל העריות האמורות בתורה:

אמר עולא: מנין להעראה בעריות שהיא אסורה מן התורה?

שנאמר "ואיש אשר ישכב את אשה דוה [נידה], וגילה את ערותה. את מקורה הערה"

- מכאן להעראה שאסורה מן התורה.

ומפרשינן: אשכחן נדה שהעראה אסורה בה.

שאר עריות, מנין שהעראה אסורה גם בהן?

וכי תימא, שמא תאמר, נילף מנדה, שהעראה אסורה בה, לכל העריות.

יש לפרוך: מה לנדה, שיש בה חידוש לחומרא, שכן היא מטמאה את בועלה. שהרי הבועל נדה אין הוא נטמא רק מצד נגיעתו בה כדין נוגע בנדה, להיות טמא טומאת ערב, אלא בעילתו מטמאתו בטומאת שבעה ימים, כמו הנדה עצמה. ^[18] ואין ללמוד מנדה למקומות אחרים, שאין בהם חידוש זה.

אלא אתיא העראה בכל העריות מאשת אח, שההעראה אסורה בה, כדמפרש ואזיל.

דכתיב גבי אשת אח: "ואיש אשר יקח את אשת אחיו - נדה היא!"

והרי יש לשאול: וכי אשת אחיו לעולם נדה היא ואינה פוסקת, עד שהתורה אומרת "נדה היא"!?

אלא, בא הכתוב ללמד בביטוי זה, שאשת אחיו דינה הוא כנדה -

מה נדה אסורה אפילו בהעראה, אף אשת אח אסורה אפילו בהעראה.

ומאשת אח לומדים בלימוד של "מה מצינו" לכל העריות לאיסור העראה.

ופרכינן: מה לאשת אח, שיש בה ענין מיוחד שאינו בשאר העריות, שכן בידו של אדם לרבות נשים הרבה על אחיו באיסור אשת אח, דאי בעי מקדש ואזיל כי ^[19] אלפא [אם רוצה האח מקדש אפילו אלף נשים] וכולן אסורות על אחיו באיסור אשת אח.

ולכן אין לך ללמוד מאשת אח אלא רק את העריות הנאסרות עליו מחמת אישות, שיכול אדם להרבות מהן, וכגון: אשת אב, כלתו, חמותו ואחות אשתו. אבל אינך יכול ללמוד מכאן לגבי אמו ואחותו ובתו וכיוצא בהן, שאין בידו לרבות. ^[20]

אלא אתיא העראה בשאר עריות מאחות אב ואחות אם, שאף בהן גילתה התורה שההעראה אסורה בהן.

דכתיב "וערות אחות אמך ואחות אביך לא תגלה, כי את שארו הערה". הרי למדת באחות אם ואחות אב שההעראה אסורה בהן, ומהן אתה למד לכל העריות.

ופרכינן: איכא למיפרך: מה לאחות אב ואחות אם, שכן הוא איסור הבא מאליו. והיינו, שהוא איסור תמידי, שלעולם לא היתה להן שעת הכושר, שתהיינה מותרות לו, ולא נתווסף להן איסור מחמת מעשה שנתחדש בהן, ואין הן דומות לנשי הקרובים, שראויות לו מתחילתן, אלא שנאסרו מחמת מעשה קידושין שנתחדש בהן. ^[21]

ואין אתה יכול ללמוד מכאן אלא לעריות שהן איסור הבא מאליו, כגון אמו, אחותו, ובתו. אבל לא תפשוט מכאן לעריות הבאות על ידי קדושין, ומנין לך שההעראה אסורה גם בהן? ^[22]

ומשנינן: אכן בלימוד של "מה מצינו" מחדא, מאחת העריות שנאסרה בהן העראה לא אתי [אין ללמוד מאחת מן שלוש העריות שנזכרו] במה מצינו לכל העריות, כיון שבלימוד מכל אחת מהן בנפרד יש פירכא.

ואולם תיתי, יש אפשרות ללמוד לכל העריות ^[23] מתרתי [משתי עריות מן השלוש], בלימוד מהצד השוה שבהן, וכדמפרש ואזיל.

והוינן בה: מהי תיתי, מאלו שתיים מתוך השלוש נוכל ללמוד בצד השוה לכל העריות?

אם תאמר: תיתי כל העריות מאשת אח ואחות אב ואחות אם [אחות אב ואחות אם נחשבים לאחת לגבי הלימוד מהן, כיון שהן כתובות באותו פסוק].

שאם תפרוך: מה לאחות אב ואחות אם שכן הן איסור הבא מאליו - אשת אח תוכיח, שאין איסורה בא מאליו.

ואם תפרוך: מה לאשת אח שכן בידו לרבות - אחות אב ואחות אם שאין בידו לרבות יוכיחו.

הצד השוה שבהן יוכיח, שהן אסורות עליו משום ערוה ועשה בהן העראה כגמר ביאה, אף אני אביא כל עריות בדין הזה.

עדיין לא נדע מכאן איסור העראה באשת איש!

כי לגבי אשת איש יש פירכא אחת, השוה לכולן:

מה להנך, שכן אסורין משום שאר [קורבה], ואף אתה למד לכל העריות שהן מחמת קורבה. אבל אשת איש, שאין איסורה מחמת קורבה, מנין שההעראה אסורה בה!?

כתב הרשב"א שמדברי רש"י נראה שאינו גורס את הפיסקא הבאה.

ושמא תאמר: אלא תיתי כל העריות בצד השוה מנדה ואחות אב ואחות אם, שהרי אין אתה יכול לפרוך פירכא אחת השוה לכולן, כי הנדה אף היא אינה איסור "שאר".

עדיין יש לך לפרוך: מה להנך, שכן איסור הבא מאליו, ואין האדם עושהו! ^[24]

ומסקינן: אלא, תיתי לכל העריות מנדה ואשת אח יחדיו. כיון דמאי פרכת, איזו פירכא אתה יכול לפרוך על הלימוד מהצד השוה שבשתיהן!

מתקיף לה רב אחא בריה דרב איקא: הרי גם לימוד זה יכול אני לפרוך:

מה לנדה [ששפיעת דמה אוסרתה], ואשת אח [שהאח הוא האוסרה], שכן אין להם היתר בחיי אוסרן! שהרי בנדה, כל זמן שהדם ה"אוסר" אותה "חי" [שופע], הרי היא אסורה ואין לה היתר. ^[25] ובאשת אח, כל זמן שהאח ה"אוסר" חי, הרי היא אסורה אפילו אם הוא מגרשה.

תאמר באשת איש, שהבעל הוא ה"אוסר" אותה, שכן יש לה היתר בחיי אוסרה, שאם נתן לה הבעל [ה"אוסר" אותה] גט בעודו חי, הרי היא מותרת אפילו בחייו! ^[26]

אמר תמה ליה רב אחא מדיפתי לרבינא על דברי רב אחא בריה דרב איקא:

אטו האם נדה ואשת אח רק בחיי אוסרן הוא דאין להם היתר, אבל לאחר מכאן יש להם היתר?!

כלומר: מלשונו של רב אחא בריה דרב איקא נראה, שנדה ואשת אח אין להם היתר בחיי אוסרן, אבל לאחר שמת אוסרן הן מותרות מאליהן; והרי אין הדבר כן, כי:

נדה אף לאחר שמת אוסרה, והיינו שפסקה שפיעת דמה, עדיין אין היא מותרת, אלא:

הערות

^[1] א. כתב הריטב"א: נראה שרצה רש"י לומר, דאע"ג דביאת יבמה לא בעי כוונה לקנות, שאפילו בשוגג ובמזיד לשם זנות קנה, מכל מקום בעינן שיהא ראוי לקנות. ותמהו התוספות והריטב"א: והרי קטן היה קונה ביבמתו אם לא שמיעטתו תורה, הרי שאף מי שאינו בר דעת הרי זה קונה את יבמתו?! ועוד תמהו הראשונים, שהרי בגמרא לקמן אמרו בהדיא את הטעם משום דלא מכוין לביאה, כלומר: אף שאין צריך כוונה לקנות, מכל מקום צריך כוונה למעשה ביאה! ועיין בראשונים, שתבו כמה ביאורים בענין זה.

^[2] צריך ביאור, לפי שיטת כל הראשונים המפרשים את הטעם בישן שלא קנה משום שלא נתכוין לביאה, אם כן במאי עדיף נתקע מישן, והרי בשניהם אינו מתכוין לביאה?! וביארו האחרונים, שישן גרע מנתקע, הואיל והישן אינו יודע כלל בשעת מעשה שבא הוא על אשה, מה שאין כן בנתקע, שיודע הוא בשעת מעשה שהוא בא על אשה; ולמסקנת הגמרא אף זה אינו מועיל. וראה בתוספות, שדימו את דין הישן לאמור לקמן: נתכוין להטיח בכותל והטיח ביבמתו לא קנה הואיל ולא מכוין לשם ביאה. ולפי מה שביארו האחרונים צריך לומר, כי אף מה שאמרו "נתכוין להטיח בכותל והטיח ביבמתו", היינו שבשעת ביאה חושב הוא שבכותל הוא מטיח.

^[3] כדאמר בהחובל [ב"ק פה ב] "פצע תחת פצע" לרבות השוגג כמזיד ואונס כרצון, רש"י.

^[4] בתוספות לעיל ד"ה אנסוהו, כתבו לפרש "אנסוהו עובדי כוכבים" דלעיל, דהיינו: שהביאוהו עליה והדביקוהו ביבמתו ולא שבא עליה מעצמו, כמו תקפתו יבמתו ובא עליה דבסמוך, ועל פי דבריהם נתבאר בפנים. אבל הריטב"א פירש, שתקפתו יבמתו והחזיקה בו עד שבא עליה מעצמו, [ולשון "ובא עליה" מדוקדק יותר לפי פירוש הריטב"א; וראה מה שכתב המגיה על דברי הריטב"א הנדמ"ח]. ועל דברי התוספות הקשו אחרונים: מה בין נתקע ביבמתו שלא קנה, להדביקתו יבמתו ובא עליה שקנה, והרי בשניהם אינו מכוין לביאה, [וכעין זה תמה בקרן אורה: מה בין הדביקוהו עובדי כוכבים לנתקע] ?! ואין לומר, שבנתקע אף בשעת ביאה אינו יודע שבא הוא על אשה, ואילו כשהדביקתו יבמתו יודע הוא בשעת ביאה שבא על אשה, שהרי לפי מה שנתבאר לעיל, אף בנתקע מיירי שיודע הוא בשעת ביאה שבא על אשה, שאם לא כן היינו ישן. וב"נהור שרגא" נראה שמפרש, הואיל ונתכוין לבוא על אשתו, מועילה כוונה זו להיחשב ככוונה לביאה, אף שלא עליה בא, ומשום הכי עדיף מנתקע, [וכתב לפרש לשון רש"י שכתב גם גבי נתקע דמיירי בנתכוין לאשתו, שאין כוונתו לביאה, אלא שהרהר באשתו, ראה שם; וראה רש"י בבבא קמא שלא הזכיר את אשתו כלל גבי נתקע] ; ולשון הגמרא שהזכירה "נתכוון לאשתו" כאן, ולא הזכירה כן לעיל גבי נתקע, מסייעת לדברי הנהור שרגא; וראה ט"ז סימן קסו ו. ואחרונים אחרים ביארו: הואיל וקודם שבא על יבמתו הרי הוא יודע שהוא עומד לעשות ביאה, זה עדיף מנתקע שמוצא את עצמו תקוע ביבמתו.

^[5] נתבאר על פי רש"י בסוטה כד ב ד"ה כשמואל, שכתב: דהא דקני לה יבם בביאה כל דהו מ"יבמה יבא עליה" נפקא לן, דלא כתיב: "יבמה יקחנה לו לאשה" אלא "יבוא עליה ולקחה לו לאשה", ואשמועינן, דביאתו עליה הן ליקוחי האישות שלו; וכוונתו היא: אשמועינן קרא דבמעשה הביאה לבד הוא קונה אותה ולא משום דעתו.

^[6] כתב הרש"ש: עיקר הלימוד הוא מהמשך הפרשה, שאומרת האשה "מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל לא אבה יבמי", ועוד נאמר: "וקראו לו זקני עירו ודברו אליו, ועמד ואמר לא חפצתי לקחתה. ונגשה יבמתו אליו לעיני הזקנים וחלצה נעלו וגו"', ומכל זה משמע שעיקר המצוה היא לייבם, והיא קובלת עליו שלא ייבם, וזקני עירו מוכיחים אותו על זה, ואף היא חולצת נעלו ויורקת בפניו ומבזה אותו על שלא ייבם אותה; הרי למדת, שעיקר המצוה היא ביבום ולא בחליצה.

^[7] כתבו הראשונים, שאם לא היה אומר הכתוב "ולקחה", לא היה אפשר ללומדו מעריות שגילתה בהן התורה דאפילו שלא כדרכה; כיון שהיינו אומרים כיון שאין ראויה ביאה זו להקים לאחיו שם, אינה מועילה ביבום.

^[8] היעב"ץ הגיה: "ויבמה", וראה רש"י קדושין יד א, ובתוספות לעיל ח ב.

^[9] א. כתב רש"י לעיל נב א ד"ה נתן, על מה שאמרו שם, כיצד מאמר: נתן לה כסף או שוה כסף, "ואמר לה התקדשי לי במאמר יבמין, ואע"ג דיהב לה מידי לאו קידושין גמורין הן כקידושי תורה, שהרי אין קידושין תופסין באשת אח, והתורה לא התירתה לו ליעשות כאשה נכרית אלא כסדר המצוה וביאה הוא דכתב בה רחמנא"; וביארו אחרונים, שהוצרך רש"י לטעם "אין קדושין תופסין באשת אח", משום דאי מהמקרא המבואר כאן, לא ידענו אלא שבתורת יבום אינו קונה אותה, אבל מכל מקום יקנה אותה כשאר קידושין, ולזה ביאר רש"י, שאין קידושין תופסין באשת אח. ב. כתב הריטב"א: לפי בית שמאי הסוברים מאמר קונה מן התורה, כוונת הדרשה שאין כסף ושטר [מאמר] גומרין בה להיות נשואה, אלא כארוסה היא; ולדעת בית הלל שאין מאמר קונה אלא מדרבנן, הא דנקט: שאין כסף ושטר "גומרין" בה לאו דוקא, שהרי מן התורה אין תופסין הם כלל.

^[10] כתב הרשב"א: אינו בא לומר שאם נוקים "יבמה יבא עליה" לביאת שוגג ומזיד - כדרכה לא שמענו, דעל כרחך אתה למד מ"יבמה יבא עליה" שקונה אותה בביאה, אי בכדרכה אי שלא כדרכה, ואי שלא כדרכה כל שכן בכדרכה דעדיפא. אלא הכי קאמר: והא אפיקתיה לכדרכה, כי היכי דנרבה שלא כדרכה מ"ולקחה לו לאשה", ואם הכתוב בא לרבות ביאת שוגג - ביאת שלא כדרכה מנא לן, והרי נאמר: "ולקחה לו לאשה" כדרכה, ו"יבמה יבא עליה" כוליה לביאת שוגג הוא דאיצטריך.

^[11] ביאר הרשב"א: ומשנינן, לכדרכה מ"להקים לאחיו שם" נפקא, ושלא כדרכה מ"ולקחה", ולעולם כי איצטריך "יבמה יבא עליה" לרבות ביאת שוגג ומזיד, וראה עוד בריטב"א ומאירי. וקצת משמע מלשונו שאינו גורס בגמרא: במקום שמקים שם. ואולם רש"י גרס: במקום שמקים שם.

^[12] כתבו התוספות, שלשון הגמרא דמכוין "לה" הוא לאו דוקא, והוכיחו כן ממה שאמרו בסוף הסוגיא שהמתכוין להטיח בבהמה והטיח ביבמתו קנה, וראה מה שכתבו בזה במהדורא בתרא להמהרש"א, וברש"ש.

^[13] אבל "ישנה" הוא כפשוטו, ריטב"א.

^[14] כתבו התוספות בתענית יב ב בשם רש"י: אם היה אומר רק "נים ולא נים" היינו אומרים דתיר הוה טפי מנים, ואם היה אומר: "תיר ולא תיר", הוה אמינא דנים טפי מתיר, הלכך אצטריך תרווייהו, והכל מיירי בתחילת השינה; וראה עוד בתוספות שם שיטה אחרת.

^[15] נזק: שמין אותה כאילו היא שפחה נמכרת בשוק, כמה היתה יפה קודם שנבעלה וכמה היא יפה אחר שנבעלה, מפני שהשפחה הבעולה שוה פחות למי שרוצה לעשות נחת רוח לעבדו ולתת לו שפחה בתולה.

^[16] לשון הריטב"א הוא: ואפילו אם נתכוין להזיק אינו חייב עד שיתכוין לבייש, וכדדרשינן התם דכתיב: והחזיקה במבושיו, וכדאמרינן הכא. נראה מדבריו, שמסוגייתנו מוכח כן, וסתם הריטב"א ולא פירש כוונתו.

^[17] ראה מה שכתב הרש"ש על תוספות ד"ה דמכוון לה, שיש לפרש דברי רבא בשני אופנים, ראה שם היטב.

^[18] בספר אתוון דאורייתא סימן כא, הקשה: איך היינו למדים עריות מנדה, והרי איתא לקמן קג ב, דאיסור מטומאה לא ילפינן?! וכתב להוכיח מכאן כמו שכתב בשב שמעתתא שמעתתא א פרק יב [ופירש כן דברי התוספות לעיל יא א], שאיסור נדה אינו מדין טומאה שבה, אלא איסור נדה בפני עצמו הוא, וראה שם שהביא כן גם בשם הכוזרי. ומיהו כתב שם, דבכמה מקומות ילפינן איסור מטומאה.

^[19] בריטב"א גרס: "אפילו אלפא" בלא מלת "כי" שאין לה מובן, ובהגהות יעב"ץ גרס: בי אלפא, וכמו: אייתי לי בי עשרה דלקמן סז א.

^[20] מדברי רש"י מבואר, שאין הפרש בין יש בידו לרבות איסור על אחרים כגון אשת אח, לבין יש בידו לרבות איסור על עצמו, כגון חמותו ואחות אשתו. וזה שלא כהתוספות בד"ה שכן בידו לרבות, שכתבו בתירוצם השני: דוקא אשת אח חשיב יש בידו לרבות לחומרא, שכן יש בידו לרבות איסור על אחרים, אבל מה שבידו לרבות איסור על עצמו [כגון אחות אשתו] לא חשיב פירכא.

^[21] רשב"א. וראה עוד מדבריו לקמן בהערה על דברי הגמרא: גבי אחות אב ונדה שאמרו: שכן איסור הבא מאליו.

^[22] צריך ביאור, שהרי כל עריות הבאות על ידי קדושין אפשר ללומדם מאשת אח כיון שבידו לרבות, וכמו שכתב רש"י לעיל, ולא חסרו אלא כגון אמו אחותו ובתו כדברי רש"י לעיל, ואת אלו הרי אפשר ללמוד מאחות אב ואחות אם?! והניחא לשיטת התוספות [בתירוצם השני שהובא בהערה לעיל], שאין ללמוד מאשת אח אלא עריות שאחרים מרבים איסור עליו, הרי נמצא שעדיין לא למדנו לחמותו ולאחות אשתו, כיון שאלו אין ביד אחרים לרבות איסור עליהם אלא הם מרבים על עצמם; ואף מאחות אב ואחות אם לא למדנו לאלו, כיון שאין איסורן בא מאליו. והתוספות [ד"ה מה] הקשו כן, [ואזלי כאן לפי תירוצם הראשון דלעיל, דאף אחות אשה מיקרי איסור שבידו לרבות וכשיטת רש"י, וראה ברבינו פרץ ובדברי הרב המגיה שם]. ותירצו: אשת איש לא אתי, כדפריך בסמוך מה להנך שכן שאר; [ודומה לזה בתירוץ שני של התוספות ישנים] וראה במהדורא בתרא למהרש"א. ובתוספות הרא"ש מפרש את המשך הגמרא: "תיתי מתרתי", שאין הכוונה ללימוד מכח הצד השוה, אלא: נילף איסור הבא מאליו מאחות אב ואחות אם, ואיסורים שעל ידי קידושין מאשת אח [וכקושיית התוספות], ועל זה פריך הגמרא "מה להנך שכן שאר". ואולם רש"י כתב שלא כדברי זה ולא כדברי זה, ולדבריו צריך לומר כתירוץ הראשון של התוספות ישנים: כיון דמכל מקום אצטריכו תרווייהו למילף עדיפא לן לאתויי מבינייא.

^[23] בהגהות יעבץ במוסגר, וברש"ש ביטלו את תוספת המלה "חדא" שהוסיף מי שהוסיף.

^[24] כתב הרשב"א, שמדברי רש"י משמע שלא גרסו. והרשב"א גופיה כתב, שאי אפשר לגורסו משום שפירכת הגמרא "מה להנך שכן איסור הבא מאליו" אינה שייכת בנדה, כי אם אתה קורא לנדה איסור הבא מאליו מפני ששופעת היא מאליה, ולעריות הבאות על ידי מעשה קדושין אתה קורא איסור הבא מאליו מפני שעל ידי מעשה הן נאסרו, אם כן אף אחות אב ואחות אם אין איסורן בא בהכרח מאליו, שהרי מי לא עסקינן דלאחר שנולד הוא נשא אבי אביו אשה והוליד ממנה בת [והרי היא אחות אב על ידי מעשה של אבי אביו], ומה לי אם עמד בנו או אחיו וקידש את האשה, [ונאסרו משום כלתו ואשת אח] ומה לי עמד אבי אביו ונשא אשה והוליד בת [ואסרה על בנו משום אחות אב] ?! אלא על כרחך שאיסור הבא מאליו, פירושו: איסור הבא מן הגוף מעת היותו, ואינו נפרד ממנו לעולם, וכאחות אב ואחות אם שלא היתה להן שעת הכושר, ולא נתווסף להן איסור מחמת מעשה שנתחדש בהן כנשי הקרובים דראויות לו מתחילתן, אלא שנאסרו מחמת מעשה שנתחדש בהן. ולפי זה אף נדה אינה חשובה איסור הבא מאליו, כיון דתחילתה וסופה בהכשר אלא שנתחדש בה דבר שאסרה ימים מספר, [וראה בקרן אורה שחלק על דברי הרשב"א]. ואם תאמר: אם כן אמאי באמת לא נילף בצד השוה מאחות אב אחות אם ונדה?! ביאר הרשב"א: דאיכא למיפרך: מה להצד השוה שבהן שאין אוסרן מתירן, וכשם שפורכת הגמרא בהמשך על הלימוד מאשת אח ונדה.

^[25] לשון רש"י הוא: בחיי אוסרן, כל זמן "שאדם חי" והיא שופעת וכן אשת אח וכו'; ואין מובן ללשון כל זמן שאדם חי; והרש"ש הגיה: כל זמן שהדם חי והאשה שופעת, ואכן יש דפוסים שכתוב בהם כן. ובמסורת הש"ס הגיה: כל זמן שהוא חי והאשה שופעת, וכוונת רש"י היא: כל זמן שהאוסר חי "שהאשה" שופעת.

^[26] נתקשו האחרונים בדבר: הרי משנתן לה גט הרי זה כאילו מת האוסר, שגורם האיסור הוא הקשר שביניהם, והרי "מת" הקשר שביניהם על ידי הגט, וכשם שהפסק שפיעת הדם חשוב שכבר מת האוסר?!

ישן לא קנה ביבמתו, שכיון שלא התכוון כלל לביאה אינו יכול לקנותה. אלא תאמר שמדובר באופן שנתקשה לאשתו ונתקע בתוך כך ביבמתו כתוצאה מתאונה — והא [והרי] אמר רבה: נפל מן הגג ונתקע באשה כעין ביאה חייב בארבעה דברים שמשלם כל מזיק אדם, כלומר: נזק, צער, ריפוי ושבת, אבל אינו חייב בבושת שהרי לא התכוון לכך, ובמקרה שהיתה זו יבמתו לא קנה בכגון זה.

אלא אונס שאמרו כגון שנתכוון לאשתו, ותקפתו (והחזיקה בו בכוח) יבמתו, ובא עליה. ושואלים עוד: אם כן, "שניהם אנוסים" דבי [ששנה בבית מדרשו] של ר' חייא היכי דמי [כיצד הוא בדיוק לפי זה]? ומשיבים: כגון שנתכוון לאשתו, ותקפוהו (והחזיקו בו) גוים ודבקום אותו ואת יבמתו זה בזה, ובא עליה.

א ושואלים למקורן של הלכות אלה: מנא הני מילי [מניין הדברים הללו]? דתנו רבנן [ששנו חכמים]: הכתוב "יבמה יבא עליה" (דברים כה, ה) בא ללמד שביאה זו מצוה היא יותר מן החליצה. דבר אחר: "יבמה יבא עליה", כוונתו: יבוא עליה, מכל מקום — בין בשוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון.

ושואלים: והא אפיקתיה [והרי הוצאתו], למדת כבר, מפסוק זה שביאה זו מצוה היא, ואיך אפשר ללמוד ממנו דבר נוסף? ומשיבים: לענין הלימוד של "מצוה" מהכתוב "ואם לא יחפץ האיש" (שם ז) נפקא [יוצא נלמד], שאנו מדייקים: הא [הרי] אם הוא חפץ — יבם [מייבם], שיש בייבום מצוה יותר מבחליצה. וכי אתא קרא [וכאשר בא הכתוב הזה] "יבמה יבא עליה", כוונתו: בין בשוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון.

תניא אידך [שנויה ברייתא אחרת]: הכתוב "יבמה יבא עליה", משמעו, שקונה אותה בביאה כדרכה, ומה שנאמר "ולקחה" (שם) — לומר שקונה אותה אפילו בביאה שלא כדרכה. אם היה כתוב רק "יבמה יבוא עליה ויבם" הרי זה די כדי ללמדנו שביאה גומרת בה את קניינה, ואולם אין כסף ושטר גומרין בה קנין אישות כבאשה אחרת, ואילו ההדגשה בכתוב "ויבמה" באה ללמד כי קונה אותה אפילו בעל כרחה. דבר אחר: הכתוב "יבמה יבא עליה", כוונתו: בין בשוגג בין במזיד וכו'.

ושואלים: והא אפיקתיה [והרי הוצאתו], למדת כבר, מפסוק זה לענין ביאה כדרכה! ומשיבים: ההוא [אותו] ענין של ביאה כדרכה יש לו מקור אחר — ממה שנאמר ביבם "להקים לאחיו שם" (שם ז) נפקא [יוצא], לומר שבא עליה במקום שמקים שם. כלומר, ביאה כזו שעל ידה יש אפשרות שתהיה הולדה. וכי אתא קרא [וכאשר בא הכתוב], הרי זה ללמדנו שקונה אותה בביאה, בין שהיתה זו בשוגג, בין במזיד, בין באונס, בין ברצון.

ב בדיון הקודם הוזכרו כמה הלכות, ודנים עכשיו לגופא [לגופה] של הלכה זו, אמר רב יהודה: הבא על אשה כשהוא ישן — לא קנה ביבמתו, שאמר קרא [הכתוב]: "יבמה יבא עליה" (שם ה), וכוונתו: עד שמכוין לה לשם ביאה, והישן, שלא נתכוון לביאה, אינו קונה. ומקשים: והתניא [והרי שנינו בברייתא] בדין המייבם: הבא על יבמתו בין ער בין ישן — קנה! ומשיבים: אימא [אמור] ותקן כך: בין היא ערה בין היא ישנה — קנה, מפני שבבעילה של יבמה אין הדבר צריך להיות מדעתה.

ומקשים: והתניא [הרי שנינו ברייתא אחרת], שבה אי אפשר לפרש כך: בין ער הוא בין ישן הוא, בין ערה היא בין ישנה היא! ומשיבים: הכא במאי עסקינן [כאן, במה שאמרנו שהישן קנה, במה אנו עוסקים] — לא בישן ממש אלא במתנמנם. ושואלים: היכי דמי [כיצד זה בדיוק] מתנמנם? אמר רב אשי: נים [ישן] ולא נים [ישן] תיר [ער] ולא תיר [ער], וכגון שהוא במצב דקרו ליה ועני, ולא ידע לאהדורי סברא, וכי מדכרו ליה מדכר [שכאשר קוראים לו והוא עונה, ואינו יודע להשיב דבר התלוי במחשבה, וכאשר מזכירים לו מה שאירע — הוא נזכר], זהו הקרוי מתנמנם.

ג וענין נוסף שהזכרנו ודנים לגופא [לגופו], אמר רבה: נפל מן הגג ונתקע באשה כעין ביאה — חייב בארבעה דברים, ובביאה ביבמתו בדרך זו — לא קנה. ובמה חייב — בנזק אם גרם לאשה, בצער, בשבת (שישלם על ביטול מלאכה עד לריפוי), וברפוי. אבל על הבושת שנגרמה לה לא מיחייב [חייב] לשלם. שאמר מר [החכם]: אין אדם חייב על הבושת שגרם לאחר עד שיתכוון לביישו. ובודאי זה שנפל מן הגג לא נתכווין לביישה ולכך אין לחייבו בשל כך.

אמר רבא: נתכוון להטיח להכניס איברו שלא לשם ביאה בכותל, ונזדמן והטיח (בעל) בלי כוונה ביבמתו — לא קנה, שכן לא התכוון לביאה. ואם התכוון להטיח (לבעול) בבהמה והטיח ביבמה — קנה, דהא קמכוין [שהרי הוא מתכוון] על כל פנים לשם ביאה בעולם, לאיזו שהיא ביאה, שאף שאין זו ביאה כדרך הטבע, בכל זאת ביאה היא.

ד שנינו במשנה שאחד המערה ואחד הגומר — קנה. אמר עולא: מנין להעראה (השלב הראשון של ביאה) שדי בה מן התורה לענין רוב ההלכות הנוגעות לביאה, ואין צורך בגמר ביאה? שנאמר: "ואיש אשר ישכב את אשה דוה וגלה את ערותה את מקרה הערה" (ויקרא כ, יח), ומכאן אנחנו למדים מקור לענין זה של העראה, שפירוש ביאה: גילוי (פתיחה), שאין צורך שתהא ביאה גמורה כדי להתחייב עליה מן התורה.

ושואלים: אשכחן [מצאנו] איפוא מקור לדין זה בנדה, ואולם לענין שאר עריות מנין שגם בהן חייב על העראה בלבד? וכי תימא נילף [ואם תאמר שנלמד דבר זה] מנדה — אולם יש הבדל בין הדינים, שכן מה לנדה שהיא חמורה יותר — שכן מטמאה את בועלה, שהבא על הנידה נעשה טמא כמותה, מה שאין כן בעריות אחרות!

אלא אתיא [בא נלמד] הדבר מאשת אח, דכתיב [שנאמר]: "ואיש אשר יקח את אשת אחיו נדה היא" (שם כא) — וכי אשת אחיו לעולם נדה היא ואינה פוסקת? אלא ודאי הכוונה היא שדינה כנדה, ונלמד מכאן בין השאר: מה נדה חייב עליה אף בהעראה בלבד — אף אשת אח די בהעראה כדי לחייבו עליה.

ועדיין שואלים: מה לאיסור אשת אח יש בו צד מיוחד — שכן בידו של אדם לרבות הרבה נשים שיהיו אסורות על אחיו באיסור אשת אח, דאי בעי [שאם הוא רוצה] הריהו מקדש ואזיל [והולך] כי אלפא [כדי אלף נשים] וכולן נאסרות על אחיו. וכיון שיש באיסור הזה צד מיוחד, אין ללמוד ממנו לאיסורים אחרים שאין בידו לרבות.

אלא אתיא [בא, נלמד] הדבר מאחות אב ואחות אם, דכתיב [שנאמר]: "וערות אחות אמך ואחות אביך לא תגלה כי את שארו הערה" (שם יט), שלשון "העראה" כתובה שם במפורש, ומכאן ללמוד לשאר איסורי ביאה. ועדיין מקשים: איכא למיפרך [יש מקום לפרוך, לשבור, לסתור] את ההשוואה לכל איסורי ביאה: מה לאחות אב ואחות אם שהם איסורים מיוחדים מצד אחר — שכן איסור הבא מאליו, שאיסור זה אינו בא על ידי מעשה קידושין, אלא הוא בא מעצם העובדה שפלונית היא אחות אביו או אחות אמו, ולכן אינו דומה לאיסורים אחרים הבאים מכוח קידושין.

ואומרים: מחדא [מאחת] מההוכחות הללו לא אתיא [באה, נלמדת], ההלכה הכללית לגבי העראה, ובכן, תיתי חדא מתרתי [תבוא, תילמד, אחת משתים], ושואלים: מהי תיתי [מאיזו מהן תבוא, תילמד]? אם תאמר כי תיתי [תבוא, תילמד] מאשת אח ואחות אב ואחות אם — מהם אי אפשר ללמוד לכל איסורי ביאה, שהרי אפשר לומר מה להנך [לאלה] שכן אסורין משום שאר (קירבת משפחה), ואין בהם איסור אחר ואין ללמוד מהם איפוא אלא לאיסורי שאר אחרים, ולא לשאר איסורי ביאה.

אלא תיתי [תבוא, תילמד] הלכה זו מנדה ואחות אב ואחות אם, שנידה אינה אסורה משום שאר. ודוחים: גם מאלה אין ללמוד לכל מקרה, כי מה להנך [לאלה] שכן שניהם איסור הבא מאליו, שאיסורים אלה אינם נובעים ממעשה קידושין אלא נוצרים מעצמם בין בנידה ובין באחות אב ואחות אם. אלא תיתי [תבוא, תילמד] הלכה זו מנדה ואשת אח. דמאי פרכת [שמה אתה יכול עוד לפרוך, להקשות], שכל פירכה שאתה מפריך נכונה לגבי אחד אבל לא לגבי השני. שהרי איסור נידה הוא איסור הבא מעצמו ואינו איסור שאר, ואי אפשר להרבות בו. ואשת אח הוא איסור שאינו בא מעצמו אלא מכח קידושין.

מתקיף לה [מקשה על כך] רב אחא בריה [בנו] של רב איקא: מה לנדה ואשת אח שיש בהם צד מיוחד, שכן אין להם היתר בחיי אוסרן, כלומר, שכל זמן שהגורם לאיסור קיים אין לאיסור זה היתר, שאין הנידה מותרת כל זמן שרואה דם נידות, ולא אשת אח כל זמן שהאח חי, תאמר באשת איש, שכן יש לה היתר בחיי אוסרה על ידי גט!

אמר ליה [לו] רב אחא מדפתי לרבינא: אטו [וכי] נדה ואשת אח בחיי אוסרן הוא שאין להם היתר, אבל לאחר מכאן יש להם היתר? הלא נדה

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ולקחה שלא כדרכה. יש מפרשים להעראה שלא כדרכה ,דאלו ביאה שלא כדרכה מג"ש דביאה ביאה נפקא מעריות דכתיב בהו משכבי אשה ולא דאיק לי משום דכיון דרבי רחמנא העראה כגמר ביאה בין בכדרכה ובין שלא כדרכה מהיכא דאתיא חדא אתו תרוייהו דאי לא תימא הכי העראה שלא כדרכה בחייבי לאוין ועשה מנא לן אלא משכבי אשה בכל משכבות שבאשה רביו' רחמנא ולא צריך ג"ש כלל ובתוספות מפרשין דאצטריך ביבמה שלא תאמר עיקר ביאה לקיום זרע הוא ושלא כדרכה ליתא כלל בקיום זרע קמ"ל.

ישן לא קנה. פירש רש"י ז"ל דישן לאו בר דעת הוא ולא קנה דאין קנינו קנין. ואינו מחוור בעיני דאם כן מזיד או שוגג לא יקנה דהא לא מכוין לקנות. אלא ישן לא קנה משום דאינו מכוין לביאה וכדאיתא בהדיא לקמן. (עיין תו"י ותוס' ד"ה יש וריטב"א).

הא דאקשינן יבמה יבא עליה בין באונס בין ברצון והא אפיקתיה לכדרכה. לאו למימרא דאי מוקמינן יבמה יבא עליה לביאת שוגג כמזיד ביאה כדרכה לא שמענו, דעל כרחין ביאה שמענו מיבמה יבא עליה או כדרכה או שלא כדרכה, ואי שלא כדרכה כל שכן בכדרכה דעדיפא. אלא הכי קאמר והא אפיקתיה לכדרכה כי היכי דנרבה שלא כדרכה מולקחה לו לאשה, דאי לרבות ביאת שוגג ומזיד, ביאה שלא כדרכה מנא ליה, דאנא אמינא דולקחה לו לאשה לכדרכה ויבמה יבא עליה כוליה לביאת שוגג כמזיד הוא דאצטריך, ופריק לכדרכה מלהקים לאחיו שם נפקא, ושלא כדרכה מולקחה, ולעולם כי אצטריך יבמה יבא עליה לרבות ביאת שוגג ומזיד.

ולקחה לו שלא כדרכה. ואם תאמר שלא כדרכה למה לי קרא מגזירה שוה דביאה ביאה נפקא מעריות דכתיב בהוא משכבי אשה (להלן יבמות נו, ב) ותירצו בתוספות (הביאם גם הרמב"ן) דאצטריך ביבמה שלא תאמר הואיל ועיקר ביאה לקיום זרע הוא, ושלא כדרכה ליכא קיום זרע כלל קא משמע לן.

הגר"ח וכן היא בספרי ספרד אלא תיתי מנדה ואחות אב ואחות הם מה להנך שכן איסור הבא מאליו. ותמיהא לי דאם כן אחות אב ואחות אם מאי איסור הבא מאליו איכא, מי לא אסקינן דלאחר שנולד הוא נשא אבי אביו אשה והוליד ממנה בת, ומה לי עמד בנו או אחיו וקדש את האשה, ומה לי עמד אבי אביו ונשא אשה והוליד בת. אלא מסתברא דלא קרינא איסור הבא מאליו אלא באיסור הבא מן הגוף מעת היותו ואינו נפרד ממנו לעולם כאחות אב ואחות אם ובתו ובת בתו ובת בנו. שלא היתה להן שעת הכושר ולא ניתוסף להן איסור מחמת מעשה שנתחדש בהן, כנשי הקרובים דראויות לו מתחלתם אלא שנאסרו מחמת מעשה שנתחדש בהן. ומעתה אף נדה אינו איסור הבא מאליו דתחלתה וסופה בהכשר, אלא שנתחדש בה דבר שאסרה ימים מספר כנ"ל. ואם תאמר אם כן למה לי היקשא דר' יונה תיתי מנדה ואחות אב ואחות אם יש לומר משום דאיכא למיפרך מה להצד השוה שבהן שאין אוסרן מתירן כדפרכינן (להלן בעמוד ב) דמה הצד דאשת אח ונדה, וכיון דאידחי מה הצד דנדה ואשת אח מההיא פירכא תו לא מצי למימר תיתי מנדה ואחות אב ואחות אם, דמההיא פירכא הוא דלא קמה ליה נמי. ואף רש"י ז"ל (בד"ה שכן) נראה דלא גריס ליה (עיין קרן אורה)..

ישן לא קנה ביבמתו פרש"י ז"ל משום דישן לאו בר דעת הוא ואין קנינו קנין ונר' מדבריו ז"ל שהוא ר"ל דאע"ג דביאת יבמה לא בעיא כוונה לקנות שאפילו בשוגג ובמזיד לשם זנות קנה מ"מ בעי' שיהא ראוי לקנות ולא נהירא חדא דהא קטן אי לאו דמעטיה קרא ה"ל בר יבום דהא חרש שאינו בר כונה ובר יבום והוא קונה ביבמה ועוד דהא לקמן בסוגיי' פרישנא דישן לא קנה משום דאמ' קרא יבמה יבא עליה עד דמתכוין לביאה כלומ' שיתכוון מיהת וישן מפני אונס שינה אפי' לביאה אינו מתכוון:

ותקפתו יבמתו ובעלה פי' שתקפתו והחזיק' בו עד שיבא מעצמו ונדבק עליה וכה"ג מצי לאוקומי ולא בעי' לאוקומא בעכו"מז:

ואין כסף ושטר גומרים בה פי' ואפילו לב"ש דאמר מדאמר קונה מן התור' וכדפרי' בפ' כיצד מן הירוש' ובודאי לב"ה דאמר מאמר מדרבנן הא דנקט שאין כסף ושטר גומרי' בה לאו דוקא והשת' מדאוריתא דרשי' ואפי' התחלה לא עבדי' אלא דנקטיה אגב דנקט ביאה גומרת בה א"נ משום ב"ש אפקתיה לדרבא וא"ת והא מוקמי' ליה בביאת שוגג ומזיד ממילא מ"ש ביאה כדרכה לכל הפחות דלא סגיא בלאו הכי וי"ל דאנן הכי פרכי' דמ"ל למדרש בה ביבמה יבא עליה תרתי ביאת שוגג וכדרכה ולייתר לן ולקחה לביאה שלא כדרכה דילמא כלו לביאה כדרכה ובהכי מייתר לן לביאה שלא כדרכה א"נ דכולי ביאת שוגג ומזיד ולקחו לביאה כדרכה דוקא דהיינו דרך קיחה על הרוב וביאה שלא כדרכה לא קני ביבמה וא"ת ולביאה שלא כדרכה למה לי קרא ליגמור ביאה ביאה מעריות דכתי' בהו משכבי אשה וכדאמרי' לחייבי לאוין וחייבי עשה י"ל דשאני הכא דעיקר יבום מפני הקמת זרע שא"א שלא כדרכה:

הב"ע במתנמנם ונראין דברי האומר והוא ישן מוקמינן בהכי אבל ישנה אפילו ישנה גמורה דלא בעיא דעתה דידה כלל ואפילו לביאה דבדידיה תלא רחמנא יבא עליה ואע"ג דתנא תנא להו כחדא הא כדאיתא והא כדאיתא ולא עוד אלא איידי דנקט ישנה בצרתה נקט ישנה בדידיה וכן דעת מורי המובהק הר"ם ז"ל:

חייב בה' דברי' כבר פי' בפ"ק דב"ק ובפ' כיצד הרגל בשם ר"ה הרמב"ן ז"ל דלגבי' אפי' נפל ברוח שאינה מצויה שהוא אנוס גמור חייב אבל בצער ורפוי ושבת לא מחייב אלא היכא דנפל ברוח מצויה דאיכא צד פשיעה:

קנס ובושת לא מחיי' אפי' נתכוין להזיק עד שיתכוין לבייש וכדדרשי התם כדכתי' והחזיקה במבושיו וכדאמרי' הכא:

שכן בידו לרבות אפילו אלפא פי' שיכול לרבות כמה נשים ולאסור על זה באשת אח וכיון דכן אחמיר רחמנא נמי שיתחייב בהעראה וגמרי' מינה כל ערוה שהיא ע"י קדושי' כגון אשת אב וכלתו וחמותו ודודתו. אבל ערוה שאינה ע"י קדושי' כגון אמו ובתו ואחותו מנא לן:

שכן איסור הבא מאליו יש שפי' שהוא בא מעצמו ואינו מחוסר מעש' וא"כ לא שמעי' מינה עריות שאינן באות אלא ע"י קדושי' ואחרי' פירשו איסור הבא מאליו כי מתחלה היות הערוה בא האיסור עמה שלא היית שעת הכושר מעולם כגון אחותו ובתו ואחות אביו וכיוצא בהם שאינם תלויין בקדושי' וזה יותר מחוור לרבותי' ז"ל דאלו לפרוק' קמא היא אחות אביו ואחו' אמו אינו איסור הבא מאליו דמי לא עסקי' דלאחר שנולד הוא נשא אבי אביו או אבי אמו והוליד ממנה בת ומה לי נשא אבי אביו אשה או שנשא אחיו או בנו אשה ולזה הפי' ל"ג בסמוך מאי דגרסי במקצת נסחי:

תיתי מנדה ואחות אם מה להנך שכן איסור הבא מאליו דהא נדה בא מאליו כי שעת הכושר היה לה אבל לפי' קמא גרסי לה ונסחו איכא דלא גרסי ליה אלא הג' תיתי חדא מתרתי מהי תיתי מנדה ואשת אח דמאי פרכת וכו' וא"ת מ"מ להאי גרסא ולהאי פי' אמאי לא פרכי דתיתי מנדה ואחות אב ואחות אם דמאי פרכי' ומאי צריכי' להקיש' דר' יונה וי"ל דהא מצינן למפר' כדפרכ' בסמו' מה להנך שכן אין אוסרן מתירן:

ומעיקרא הוה ניחא לן לאתויי מנדה ואשת אח דקא סלקא דעתך דלית להו פרכא ונדחי לה מפני שאין אוסרה מתירה ממיל' אידחיא לה אידך ודכוותא בתלמוד טובא. מה לנדה ואשת אח שכן אין להם התר בחיי אוסרן פי' שכל זמן שהדם שותת אין להם התרה וטהרה אפי' כמה ימים ופרכי' ונדה ואשת אח בחיי אוסרן שאין להן התר ולאחר מכאן יש להן התר נדה ביומי תליא פי' שאפי' לא ראתה אלא דם טיפה כחרדל טומאה שבעה. אשת אח בבני' תליא רחמנא שאם יש לו בני' אסורה לאחיו וא"ת מ"מ מה להצד שכן אין להן היתר בחיי אוסרן קושטא הוא ושפיר מיפרך מה להצד י"ל דאה"נ ואלישנא בעלמא מתמה דלא מיתמר לדוקיא ובעיא לתרוצי מ"מ:

תני ר"א אפילו שניהן שוגגין אפי' שניהן מזידין אפי' שניהן אנוסין. אנוס דמתני' ה"ד ומסיק כגון שנתכיוון לאשתו ותקפתו יבמתו ובא עלי' שניהן אנוסין ה"ד כגון שנתכוין לאשתו ותקפתו גלי' ודבוקים זה בזה.

מנא ה"מ דת"ר יבמה יבא עלי' בין בשוגג בין במזיד בין באנוס בין ברצון תניא אידך הבא עלי' כדרכה ויבמה. ביאה גורמת בה ואין כסף ושטר גומרים בה.

אמר רב ישן לא קנה ביבמתו דא"ק יבמה יבא עלי' ויבמה עד דמכוין לשם ביאה, והתנאי בין ער בין ישן קנה אימא בין ערה ישנה דדעת האיש בעינן ולא דעת האשה והתניא בין ער האו והיא ישנה בין ער היא והוא ישן הב"ע במתנמנם ה"ד מתנמנם אמר ר"א נים ולא נים תיר ואל תיר דקרי לי' ועני ואל ידע לאהדורי סברא וכי מידכרי לו מידכר:

אמר רבא נפל מן הגג ונתקע חייב בד' דברים יובימתו לא קנה וחייב בנזק וצער ורפוי ושבת אבל בושת לא מחייב דאמר מר אינו חייב על הבושת עד שיהא מתכוין.

אמר רבה נתכיון להטיח בכותל והטיח ביבמתו לא קנה להטיח בבהמה והטיח ביבמתו קנה מ"ט דדהא קמכוין לשם ביאה בעלמא ואע"ג דאמרי בסוטה אין זנות בבהמה. לאסור אשה על בעלה כדתנן על הכל מקנים חוץ מן הקטן ומי שאינו איש למעוטי מאי בהמה דאין לה זנות. ולקמן בפירקין אמרי דאפילו בעילה לא מיקרי אם בא אלי' של"כ לשווה בעולה לכ"ג אפ"ה ביאה דקא מיקטל עליה:

אמר רבה נתכוון להטיח (באשתו) [בכותל] והטיח ביבמתו לא קנה להטיח בבהמה והטיח ביבמתו קנה דהא קא מכוין לשום ביאה בעלמא בעלמא:

[גמרא אלא כגון שנתכוין לאשתו ותקפתו יבמתו וכו' וה"ה דהמ"ל שנתקשה לאשתו ותקפו עובדי כוכבים והדביקוהו ליבמתו וכן בהיפוך בתחלה המ"ל המקשן אילימא שתקפתו יבמתו ולא נתקשה מתחלה והא רבא וק"ל]:

[בפרש"י ד"ה וביבמתו לא קנה דלא איכוין לביאה וכו' ר"ל עכשיו במה שנתקע ביבמתו פה זה אינו מכוין לביאה וק"ל]:

תד"ה (בעמוד הקודם) אין אונס וכו' אבל עשה מעשה חייב למסור עצמו כדפי' וכו' לאו דוקא אלא אפי' אם לא מסרה עצמה ס"ד בקושייתם שתיהרג זה עיקר קושייתם ולכן תלו הקושיא לפי מה שפירשו לעיל ודו"ק:

ד"ה דמכוין לה לאו דוקא נקט דמכוין לה דהא בסמוך כו' עכ"ל משוגג דמתניתין נמי מוכח דלא בעי כוונה לה ליבמה אבל איכא למימר דבעי מיהת מכוין לה לביאת אשה בעלמא אבל מהך דבסמוך מוכח דאפילו מכוין לביאת אשה לא בעי וק"ל:

ד"ה מה לאחות אב כו' הקשה ריב"ן דמאחות אב כו' וי"ל דא"א לא אתי עכ"ל מיהו השתא דאכתי לא אסיק אדעתיה למפרך מה להנך שכן שאר לא הל"ל דנילוף חדא מתרתי אלא כל חדא וחדא מן הדומה לו כמו שהקשה ריב"ן אלא משום דכל אינך פרכות דה"ל חדא מתרתי נקט הכא נמי הכי וק"ל:

גמ' לשם ביאה והתניא בין ער בין ישן אימא בין ערה בין ישנה והתניא בין ער הוא בין ישן הוא כו' כצ"ל:

שם נים ולא נים כו'. נ"ב נים ולא נים תיר ולא תיר הכל אחד הוא וכפל לשון לבאר הענין היטב עיין בתוס' בפ"ק דתענית:

רש"י בד"ה ישן לא קנה כו' מן הגג ונתקע הד"א והס"ד:

תוס' בד"ה מה לאחות כו' ומאשת אח נולד היכא דעל ידי כו' כצ"ל. ונ"ב בודאי ריב"ן לא ס"ל שנויא בתרא דלעיל דלא אמרינן שכן בידו לרבות אלא באשת אח כו' א"כ לא אתי מינה חמותה ואחות אשה ודו"ק א"נ ס"ל לריב"ן נהי דלא חשבינן לחומרא שכן בידו לרבות אלא באשת אח ולא באינך מ"מ ליכא פירכא באינך דסוף סוף ג"כ משכחת בהו שיש בידן לרבות ודו"ק אבל התוס' לקמן בד"ה מאשת אח ילפינן כו' לא סבירא להו לחלק הכי ודו"ק:

גמרא למצוה מואם לא יחפוץ האיש נפקא כו'. נ"ל דסמיך אדלקמיה ועלתה כו' ואמרה מאן כו' (דמשמע שקובלת עליו לפני ב"ד אשר איננו חפץ לקיים המצוה כתיקונה) וקראו לו כו' ודברו אליו (ופשוטו דמוכיחים אותו ע"ז) וירקה בפניו כו' ככה יעשה כו' דמשמע שמבזתו על אשר לא בנה כו' מכל הלין מוכח דעיקר המצוה הוא היבום ועי' ספ"ק דבכורות:

שם מחדא לא אתיא תיתי מתרתי. כצ"ל ותיבת חדא שהוסיפו בד"ח שיבוש:

[רש"י ד"ה בחיי אוסרן. כ"ז שהדם חי כו'. כ"נ דצ"ל ועי' לשונו לקמן בדבור הסמוך] :

תד"ה דמכוון לה. לאו דוקא נקט כו'. עי' שבת (עב ב) בתד"ה נתכוון (ובדף עג) ד"ה אלא דמתבאר בדבריהם דתרי גווני מתעסק יש (א) דנתכוון לגוף זה ועלה בידו גוף אחר ופטור לענין שבת דבעינן מלאכת מחשבת וחייב בשארי איסורים (ב) נתכוון לגוף זה שעלה בידו אלא שהיה סבור שהוא מין אחר ואיכא למימר דביבמה בעינן שיתכוון לאותו הגוף ממש שבעל אף שסבור שהיא אשתו או בהמה קנה אבל אם נתכוון לגוף אחר ועלתה יבמתו לא קנה וילפינן זה מדכתיב עליה משמע דמתכוון לה (קצת סתירה לזה מלקמן נח ב בתד"ה דהא) וכה"ג בחולין (יב ב) לרבנן דבעינן כוונה לשחיטה היינו אפי' שאינו מכוון לזביחה אלא לחתיכת הסימנין כשרה אבל אם מתכוון לחתיכת דבר אחר כגון לנועצה בכותל פסולה:

גמ' כי אלפא. נ"ב נ"ל בי בבי"ת כדאמרינן (לקמן ס"ז א') אייתי לי בי עשרה. וכן בי חמשה (לקמן ק"א ב') ודכותה טובא:

שם חדא מתרתי. כ"ה הגירסא בדפו"י (ועי' מה"ב בתוס' ד"ה מה שדחק בזה) ויפה עשו בדפוס פד"מ שהציגו מלת חדא בעגולים ובדפו"ח שבשו והציגו ברבועים וכן ליתא בתוס' הרא"ש וע״ש היטב]:

תוס' ד"ה ישן. דהא קטן כו'. נ"ב וי"ל לא דמי ישן דל"ל דעת כלל לער דאף בקטן י"ל מחשבה עם מעשה מיהא עפ"ק דחולין (י"ב ב'):

גמ' ויבם ביאה גומרת. עיין לעיל דף ח ע"ב תד"ה ויבמה ובקדושין יד ע"א רש"י ד"ה א"כ:

גמרא, נפל מן הגג ונתקע חייב בארבעה דברים.
האי נפל ע"כ ברוח מצויה דהוי כמזיד, דאי לאו הכי אינו חייב כ"א בנזק, דמה דמרבינן מפצע תחת פצע לרבות שוגג כמזיד, אינו לענין ד' דברים כ"א לנזק בלחוד, כדאיתא ספ"ב דבב"ק.
ורש"י ז"ל כתב הכא חייב בד' דברים וכו' כדאמר בהחובל פצע תחת פצע, ותמיהני.

ישן לא קנה. דישן לאו בר דעת ולא הוה קנינו קנין: בנתקע. שנתקשה לאשתו ונפל מן הגג ונתקע ביבמתו: חייב בד' דברים. בנזק וצער ורפוי ושבת כדאמר בהחובל (ב''ק דף פה:) פצע תחת פצע לרבות השוגג כמזיד ואונס כרצון אבל בבושת לא כדמפרש לקמן: וביבמתו לא קנה. דלא אכוין לביאה: שנתכוון לאשתו. ונתקשה לה: מצוה. כלומר בביאה יותר מבחליצה: הא חפץ. מצוה ליבומי: ולקחה שלא כדרכה. לרבות שאם בא עליה שלא כדרכה קנה: במקום שמקים שם גרסינן: עד דמכוין לה. לשם ביאה בעולם: נזק. שמין אותה כאילו היא שפחה נמכרת כמה היתה יפה וכמה היא יפה: להטיח בכותל. לאו לשום ביאה מיכוין: שכן מטמאה את בועלה. להיות כמותה טמא ז' דכתיב ותהי נדתה עליו וטמא שבעת ימים (ויקרא טו): וכי אשת אחיו לעולם נדה היא. ואינה פוסקת: שכן בידו. של אדם לרבות נשים הרבה על אחיו באיסור אשת אח: דאי בעי מקדש ואזיל כי אלפא. ותפשוט מינה כל עריות הנאסרות עליו מחמת אישות כגון אשת אב וכלתו וחמותו ואחות אשתו אבל אמו ואחותו ובתו וכיוצא בהן דאין בידו לרבות מנלן: שכן איסור הבא מאליו. ופשוט מינה אמו ואחותו ובתו וכיוצא בהן ולא תפשוט מינה עריות הנאסרות לו מחמת קידושין: מאשת אח ואחות אב ואם. דכי פרכת מה לאחות אב ואם שכן איסור הבא מאליו אשת אח תוכיח מה לאשת אח שכן בידו לרבות אחות אב ואם תוכיח וחזר הדין הצד השוה שבהן שהן אסורות עליו משום ערוה ועשה בהן העראה כגמר ביאה אף אני אביא כל העריות בדין הזה: שכן איסורן משום שאר. ותפשוט כל האסורות משום שאר אבל אשת איש דלאו משום שאר מנא תיתי: בחיי אוסרן. כל זמן שאדם חי והיא שופעת וכן אשת אח אין היתר בחיי אחיו שאפילו הוא מגרשה אסורה לזה אשת איש יש לה היתר בחייו על ידי גט:

מרוצח ורוצח גופיה קאמר התם דסברא הוא דמאי חזית דדמא דידך סומקא טפי כו' וזה לא שייך אלא במאנסין אותו להרוג בידים אבל אם רוצים לזורקו על התינוק ויתמעך בזה אדרבה איכא למימר איפכא . מאי חזית דדמא דחבריה סומקא טפי כו' כיון שאין הורג בידים ולא הוי אלא קרקע עולם בעלמא ואין מצווה להציל חברו בגופו דאדרבה חייו קודמין וההיקש דקרא בהורג בידים כתיב כי כאשר יקום איש על רעהו וגו' והשתא גרסינן בכל דוכתא מה רוצח יהרג ואל יעבור אף נערה המאורסה יהרג ואל יעבור פירוש יהרג הבועל ולא גרסינן תיהרג דקרקע עולם היא אי נמי אר''י דאפי' גרסינן תיהרג יש לפרש דהכי קאמר תיהרג קודם שתעשה מעשה ותביא עליה את הערוה וא''ת במסכת ע''ז בפרק רבי ישמעאל (דף נד. ושם) דנעבד באונס אסור ומפרש כגון דאנסוהו עובדי כוכבים והשתחוה לבהמה דידיה ופריך עלה רבי זירא אונס רחמנא פטריה דכתיב ולנערה לא תעשה דבר ' (דברים כב) ומאי קושיא הא האי קרא דוקא בקרקע עולם איירי אבל עשה מעשה חייב למסור עצמו כדפרישי' ומשתחוה לעבודת כוכבים עושה מעשה הוא דליכא לאוקמה כשכפוהו עובדי כוכבים לעבודת כוכבים דאין זה משתחוה ואר''י דהכי פריך אונס רחמנא פטריה ממיתה אפי' בעושה מעשה דנהי דחייב למסור עצמו מ''מ אם לא מסר עצמו לא מיחייב מיתה דולנערה לא תעשה דבר אפילו בעשתה מעשה קאמר קרא דפטורה ממיתה דבעשיית מעשה איירי היקישא דקרא ועוד דכיון דאפילו ברצון מיחייב מיתה אע''ג דלא עביד מעשה דהא אשה חייבת ברצון אע''ג דהויא קרקע עולם ה''נ כשפטר הכתוב אונס במיתת בית דין כדכתיב ולנערה לא תעשה דבר פטר בכל ענין לא שנא עביד לא שנא לא עביד ולהכי פריך כיון דפטור ממיתה לא חשיב נעבד ליאסר בהך עבודה ומהדר ליה התם דחשיב שפיר נעבד באונס אע''ג דפטו' ממית' בדיעבד כיון דחייב למסור עצמו [וע''ע תוס' יומא פב. האריכו טובא]: ישן לא קנה. פי' בקונטרס משום דלא הוי בר דעת וקשיא דהא קטן אע''ג דלא הוי בר דעת הוה קונה אי לאו דמיעטיה קרא אלא טעמא משום דלא איכוין לביאה כלל והוי כמתכוין להטיח בכותל דבסמוך: וכי איצטריך קרא בין בשוגג כו'. וא''ת והא איצטריך לאשמועינן ביאה ביבמה דלא כתיב אלא הכא וי''ל דמלהקים לאחיו שם נפקא וא''ת והא אכתי איצטריך לג''ש דלקמן יבמה מנין אתיא ביאה ביאה וי''ל דביאה דחייבי לאוין מופנה וה''ל מופנה מצד אחד: דמכוין לה. לאו דוקא נקט דמכוין לה דהא בסמוך אמר דנתכוון להטיח בבהמה והטיח ביבמתו קנה: שכן בידו לרבות. וא''ת דבקדושין פרק האומר (דף סז:) בעי למילף כל העריות דלא תפסי בהו קידושין מאחות אשתו וקאמר התם בשלמא כולהו אתיין והיכי אתיין הא איכא למיפרך מה לאחות אשה שכן בידו לרבות וי''ל דבלאו הכי פריך שפיר א''נ דדוקא באשת אח חשיב יש בידו לרבות לחומרא שכן יש בידו לרבות איסור על אחרים אבל מה שבידו לרבות על עצמו לא חשיב פירכא: מה לאחות אב ואחות אם שכן איסור הבא מאליו. הקשה ריב''ן דמאחות אב ואם נילף איסור הבא מאליו ומאשת אח נילף היכא דעל ידי קידושין וי''ל דאשת איש לא אתי כדפריך בסמוך מה להנך שכן שאר:

יבמות נד ע"א