יבמות טו ע"א

שיהו חולצות ולא מתייבמות ויינשאו לאחרים. ועל ידי כך תיפתר השאלה לכל הדעות. לא הספיקו לגמור את הדבר כהצעתו של ר' יוחנן בן נורי עד שנטרפה השעה, שפרצה מלחמה, ולא יכלו להימנות ולקבוע הלכה.

לאחר זמן, כאשר שבו לדון באותו נושא אמר להם רבן שמעון בן גמליאל: מה נעשה להם לצרות הראשונות מעתה? שהרי בינתיים כבר היו צרות שהתייבמו ואם נקבע עתה כתקנה זו שאין מתייבמות, יוכרזו איפוא בניהן של אלה כממזרים — ולכן מוטב שלא נקבענה.

ולענייננו, אי אמרת בשלמא [נניח אם אומר אתה] שעשו בית שמאי כדבריהם — היינו דקאמר [זהו שאמר] רבן שמעון בן גמליאל מה נעשה, שהרי כבר נעשה מעשה וצרות אלה נישאו ליבמים ואין אנחנו יכולים לתקן את בני הצרות שנתייבמו בעבר. אלא אי אמרת [אם אומר אתה] שלא עשו, מאי [מה] אם כן פירוש דבריו שאמר מה נעשה? הרי למעשה לא התירו בית שמאי אף פעם לייבם את הצרות!

אמר רב נחמן בר יצחק: לא נצרכה תקנה לבני הצרות, משום שלא עשו בית שמאי כדבריהם, אלא לצרה עצמה, כלומר, כיצד נוכל לתקן להבא את הצרות עצמן שנישאו לאחרים, שלדעת בית שמאי היה פסול בנישואיהן. וכך צריך לפרש: "ומה נעשה" — הכי קאמר [כך אמר], כך התכוון לומר: הנך [אותן] צרות שלפי בית הלל פטורות לגמרי, לשיטת בית שמאי היכי נעביד להו [איך נעשה להן], כיון שאותן צרות נהגו כבר כבית הלל ונישאו לאחרים בלא חליצה?

אם תאמר ליחלצו [שיחלצו] — מימאסי אגברייהו [ימאסו על בעליהן], שייראה לבעל שאשתו שהוא חי איתה זה מכבר צריכה עכשיו היתר לנישואין. וכי תימא לימאסן [ואם תאמר שימאסו] ולא איכפת לנו — הלא נאמר על התורה: "דרכיה דרכי נעם וכל נתיבתיה שלום" (משלי ג, יז).

ועוד מציעים, תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממקור אחר, שאמר ר' טרפון (שהיה מתלמידי בית שמאי): תאבני (משתוקק אני), מתי תבא צרת הבת לידי ואשאנה, כלומר, אנהג בה כמנהג בית שמאי ואייבם אותה. משמע שהנוהגים כבית שמאי נהגו כשיטתם הלכה למעשה! ומתקנים: אימא [אמור] ואשיאנה. כלומר, אנהג בה כמנהג בית הלל, ואשיאנה לאחרים.

שואלים: והא [והרי] תאבני (משתוקק אני) קאמר [אמר], ואם כלל לא נהגו כדעת בית שמאי, מה חידש איפוא ר' טרפון במה שרצה לעשות מעשה כשיטת בית הלל, הלא הכל נוהגים כך! ומשיבים: לאפוקי [להוציא] מדברי ר' יוחנן בן נורי, שהציע שכל הצרות יחלצו, רצה ר' טרפון שתהיה לו הזדמנות שיוכל להראות שאין הלכה למעשה כדבריו.

ומציעים עוד, תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו: מעשה בבתו של רבן גמליאל שהיתה נשואה לאבא אחיו, ומת אותו אח בלא בנים, וייבם רבן גמליאל את צרתה. והרי מכאן הוכחה גמורה שמייבמים את צרת הבת הלכה למעשה! ותוהים: ותסברא [וכי סבור אתה] שאפשר לומר כך, שרבן גמליאל מתלמידי בית שמאי הוא? הלא רבן גמליאל היה מבני בניו של הלל, ובודאי החזיק בשיטת בית הלל בכל תוקפה!

אלא שאני [שונה] בתו של רבן גמליאל, שאילונית הואי [היתה], וכיון שהיתה אילונית ממילא לא חל איסור על צרתה, כמפורש במשנתנו. ושואלים: הא מדקתני סיפא [הרי ממה ששנויה בסופה] של אותה ברייתא, אחרים אומרים: בתו של רבן גמליאל אילונית היתה, מכלל הדברים אתה למד כי התנא קמא [הראשון] סבר כי לאו [לא] אילונית היתה! ומשיבים: המחלוקת ביניהם לא היתה לגבי עצם העובדה, שודאי היתה אילונית.

אלא השאלה היתה האם הוא הכיר בה בשעת נישואין שהיא אילונית ונשא אותה על דעת כן, והיו שאמרו (לפני כן) שאם הכיר בה צרתה אסורה, או שלא הכיר בה בשעת הנישואין שהיא אילונית וצרתה מותרת, ובנושא זה איכא בינייהו [יש ביניהם] מחלוקת, שלשיטת התנא הראשון רק אם לא הכיר בה מלכתחילה — הרי זה מקח טעות, אבל אם הכיר בה ומכל מקום נשאה — צרתה אסורה, ואילו לשיטת אחרים, גם אם הכיר בה צרתה מותרת.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] ההבדל בין אחרים לתנא הראשון, בענין כנס (נשא) את השניה ולבסוף גירש את בת אחיו ורק לאחר מכן מת איכא בינייהו [יש ביניהם] מחלוקת, שהרי כבר דנו בשאלה האם אשה נחשבת כצרת ערוה מעצם הנישואין לאותו אדם ואף שגירש את הראשונה שהיא ערוה לאחיו, אין בכך כדי להתיר את צרתה כיון שלזמן מסויים היו הן צרות זו לזו, או שדנים לפי הזמן שבו חלה חובת הייבום (עם מותו של האח), ומכיון שבשעת מותו כבר לא היתה ערות אחיו נשואה לו, הרי שצרתה מותרת. ובכך נחלקו, שלדעת התנא הראשון כיון שגרש את בת אחיו ובשעת מותו לא היו הן צרות — הריהי מותרת, ולדעת אחרים, מאחר והיו הן צרות לזמן מסויים, אף שגירש את בת אחיו טרם מותו, הרי הצרה אסורה ולכך אמרו שטעם ההיתר של רבן גמליאל היה בכך שהיתה בתו אילונית.

איבעית אימא [אם תרצה אמור] שבשאלה אם יש תנאי בביאה איכא בינייהו [יש ביניהם] מחלוקת, שיש אומרים שהיתה בענין זה סיבה אחרת לביטול הנישואין, שלדעת התנא הראשון נשואה היתה בתו של רבן גמליאל בתנאי מסויים, והתנאי לא נתקיים וממילא נתבטלו הנישואין וצרתה אם כן מותרת לכתחילה. אבל לדעת אחרים, גם אם היה תנאי קודם בנישואין, ולא נתקיים התנאי, בכל זאת כיון שבא אותו איש על אשתו הרי עם הביאה כאילו ביטל את התנאי. ולכן לדעת אחרים יכול היה רבן גמליאל לייבם את צרת הבת, לא משום התנאי, אלא משום שהיתה בתו אילונית. ולענייננו אין איפוא מכאן כל הוכחה.

מתיב [מקשה] רב משרשיא על האומרים שלא עשו בית שמאי כדבריהם, ממה ששנינו במשנה: מעשה בר' עקיבא שליקט (קטף) אתרוג באחד בשבט בשנה השניה משנות השמיטה הנכנסת לשלישית, ונהג בו שני עשורין. כלומר, הפריש ממנו שני מעשרות, כאילו היה שייך לשתי שנות מעשר (מעשר שני ומעשר עני, שכל אחד מהם מפרישים בשנה אחרת).

מעשר אחד נהג כדברי בית שמאי שלדעתם ראש השנה לאילנות הוא באחד בשבט, ואם כן לשיטה זו צריך האתרוג להתעשר מעשר עני כדין השנה החדשה, ואחד כדברי בית הלל שלדעתם ראש השנה לאילנות הוא בחמישה עשר בשבט והריהו צריך להתעשר מעשר שני כדין השנה הקודמת. על כל פנים שמע מינה [למד מכאן] שעשו בית שמאי כדבריהם, שהרי ר' עקיבא שחשש לשיטת בית שמאי נהג הלכה למעשה כשיטה זו!

ומשיבים: ר' עקיבא גמריה אסתפק ליה [לימודו, מסורתו, היתה מסופקת לו] ואף שרצונו היה לנהוג כשיטת בית הלל ולא כבית שמאי, לא ידע אי [אם] בית הלל באחד בשבט אמור [אמרו] שהוא ראש השנה, או בחמשה עשר בשבט אמרו [אמרו] שהוא ראש השנה, שלא זכר במדוייק מהי שיטת בית הלל בזה.

ועוד: מתיב [מקשה] מר זוטרא לענין זה ממקור אחר: מעשה וילדה כלתו של שמאי הזקן בן, ולדעת שמאי אפילו תינוק שנולד חייב מיד בסוכה, ופיחת (הסיר) שמאי את המעזיבה (כיסוי הטיט שעל תקרת הבית) שבו דרה הכלה היולדת, וסיכך על גבי המטה בשביל הקטן. אם כן שמע מינה [למד מכאן] שעשו בית שמאי כדבריהם! ומשיבים: משם אין הוכחה, כי התם [שם] אין לחשוש לכלום, שכן הרואה שעושה כן ודאי אומר לעצמו כי לאפושי [להוסיף] אויר קעביד [הוא שעושה] כן, שהסרת המעזיבה היתה לא כדי לנהוג כשיטתו, אלא כדי להוסיף איוורור לבית, ובכגון זה מותר היה לנהוג כשיטתו, שהרי אין בכך משום עשיית אגודות אגודות.

ועוד מתיב [מקשה] מר זוטרא: מעשה בשוקת יהוא (שוקת מים שהיתה נקראת כך) שהיתה בירושלים, והיתה נקובה ומחוברת על ידי הנקב למקוה, וכל טהרות שהיו בירושלים נעשים על גבה, שהיו טובלים כלים בתוך שוקת זו. ושלחו בית שמאי והרחיבוה את הפירצה שבשוקת, משום שלדעת בית שמאי לא די בנקב כדי שייחשב כחיבור למקוה, לבית קיבול המים הסמוך לו, שהיו בית שמאי אומרים: עד שתיפחת ברובה שיהיה רוב החלל פתוח בין המקוה לבית השוקת הסמוכה,

ותנן [ושנינו במשנה] כמו כן שלדעת בית הלל, עירוב מקואות, שמקואות נחשבים מעורבים זה עם זה, כל שיש חור גדול כמו שפופרת הנוד (שפופרת ששמים בפי הנוד כדי לשפוך מתוכו ואליו) בעובייה ובחללה של שפופרת זו, והוא השיעור של כשתי אצבעות חוזרות למקומן, כלומר, אם אפשר להכניס באותו חור שתי אצבעות שתוכלנה להסתובב בו מכל צד — זהו השיעור. ואילו לדעת בית שמאי צריך שיהיה חור ברוב הדופן. ואם כן, שמע מינה [למד מכאן] שעשו בית שמאי כדבריהם! ודוחים: התם [שם]

that they should perform ḥalitza and not enter into levirate marriage. If they act in this manner, they will be permitted to marry others and the problem will be solved according to all opinions. They were unable to finalize the matter according to the proposition raised by Rabbi Yoḥanan ben Nuri before times of trouble arrived. Due to the outbreak of war they were unable to gather together to vote and establish an accepted halakhic ruling.

Sometime later, when they returned to discuss the issue, Rabban Shimon ben Gamliel said to the other Sages: What shall we do with those earlier rival wives from now onward? Since in the meantime some rival wives had entered into levirate marriage, if we issue a collective ruling that rival wives may not do so, their children will be declared mamzerim. Therefore, it is better not to establish this halakha at all.

The Gemara analyzes this episode in relation to the matter at hand. Granted, if you say that Beit Shammai did act in accordance with their own opinion, this is the meaning of what Rabban Shimon ben Gamliel said: What shall we do? Since these rival wives had already entered into levirate marriage, it was impossible to change the status of their children retroactively. However, if you say that they did not act in accordance with their opinion, what is the meaning of: What shall we do? If Beit Shammai did not act upon their ruling, they never actually permitted a yavam to take a rival wife in levirate marriage.

Rav Naḥman bar Yitzḥak said: This amendment was necessary, not for the benefit of the children of rival wives, as Beit Shammai never in fact acted on their ruling; rather, it was necessary only for the rival wife herself. If these rival wives married others, in the opinion of Beit Shammai their marriages were flawed, as they did not perform ḥalitza. And as for the question: What shall we do, this is what Rabban Shimon ben Gamliel is saying: With regard to those rival wives who were entirely exempt according to Beit Hillel, what should we do with them according to Beit Shammai, as these rival wives had already married others without performing ḥalitza?

The Gemara elaborates: If you say let them perform ḥalitza, they will be repulsive to their husbands, as it will seem to the husband that the woman he has been living with for some time suddenly requires a permit for marriage. And if you would say, let them be repulsive to their husbands, as that is not our concern, this is not the case, as the Torah says: “Her ways are ways of pleasantness, and all her paths are peace” (Proverbs 3:17).

§ The Gemara suggests further: Come and hear another source, as Rabbi Tarfon said: I yearn for the following scenario: When shall my daughter’s rival wife come before me and I will marry her? In other words, in this hypothetical case I would act in accordance with the opinion of Beit Shammai and take her in levirate marriage. This statement indicates that those who held by the traditions of Beit Shammai did indeed act upon their opinion. The Gemara amends this statement. Say: And I will marry her off, i.e., I shall act in accordance with the opinion of Beit Hillel and marry her off to others.

The Gemara asks: But he said: I yearn, and if he meant that he would follow the ruling of Beit Hillel, which is the common practice, what is the novelty of Rabbi Tarfon’s statement? The Gemara responds: Rabbi Tarfon comes to exclude the statement of Rabbi Yoḥanan ben Nuri, who maintains that all rival wives perform ḥalitza. Rabbi Tarfon yearned for an opportunity to demonstrate that the halakha is not in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan ben Nuri.

The Gemara suggests: Come and hear an incident involving Rabban Gamliel’s daughter, who was married to Abba, his brother, and Abba died childless, and Rabban Gamliel entered into levirate marriage with her rival wife. This is apparently conclusive proof that the rival wife of a daughter may enter into levirate marriage. The Gemara asks: And how can you understand it that way? Was Rabban Gamliel among the disciples of Beit Shammai? In fact, Rabban Gamliel, who was a descendant of Hillel himself, certainly followed the opinion of Beit Hillel.

Rather, the case of Rabban Gamliel’s daughter is different, as she was a sexually underdeveloped woman [aylonit], and therefore the prohibition against marrying her rival wife does not apply, as explicitly stated in the mishna. The Gemara asks: But from the fact that it is taught in the latter clause of the same baraita: Others say that Rabban Gamliel’s daughter was an aylonit, it can be derived by inference that the first tanna holds that she was not an aylonit.

The Gemara answers: The dispute between the tanna’im was not about whether or not she was an aylonit, as she certainly was. Rather, the practical difference between them is whether he knew that she was an aylonit at the time of marriage and decided to marry her regardless. Some maintain in general that if the husband was aware of her condition prior to marriage, her rival wife is forbidden, but if he did not know about her status, the rival wife is permitted.

And if you wish, say that the practical difference between them concerns a different case, that of one who married and ultimately divorced. This is referring to an issue discussed above of whether a woman is considered the rival wife of a forbidden relation simply by virtue of her marriage to the specific man or whether she must be married to him at the time when the mitzva of levirate obligation takes effect, i.e., at the time of the brother’s death.

And if you wish, say that the practical difference between them concerns a case where there is a condition in sexual relations. In other words, the first tanna holds that Rabban Gamliel’s daughter was married only conditionally, and since the condition was never fulfilled the marriage was nullified. Consequently, Rabban Gamliel could marry the other wife regardless of his daughter’s status as an aylonit, as she was never married to his brother at all. However, according to the other tanna, even if the marriage was dependent upon a condition that was not fulfilled, because the man engaged in sexual relations with her the act of intercourse itself serves to nullify the condition. Accordingly, he maintains that the only reason Rabban Gamliel could enter into levirate marriage with his daughter’s rival wife was not because of the condition, but due to the fact that his daughter was an aylonit. Whichever explanation is accepted, this case provides no proof with regard to the issue of whether or not Beit Shammai acted in accordance with their ruling.

§ Rav Mesharshiyya raised an objection against those who claim that Beit Shammai did not act in accordance with their opinion. It is taught in a mishna: There was an incident involving Rabbi Akiva, who collected an etrog on the first of the month of Shevat and performed with it two tenths. In other words, he separated two tithes from the fruit, as though it belonged to two different tithing years. He removed both the second tithe and the poor man’s tithe at the same time, two tithes that should not be separated in the same year.

The mishna explains: One tithe he removed in accordance with the statement of Beit Shammai, who hold that the new year for trees occurs on the first of Shevat, which means that the etrog required tithing according to the regulations of the upcoming year. And one tithe was in accordance with the statement of Beit Hillel, who hold the new year for trees is on the fifteenth of Shevat, and therefore the etrog required tithing in accordance with the previous year. The Gemara infers: Conclude from here that Beit Shammai did act in accordance with their opinion, as Rabbi Akiva took care to act in accordance with the ruling of Beit Shammai.

The Gemara answers: Rabbi Akiva was uncertain as to his tradition, and he did not know if Beit Hillel said that the New Year for trees occurs on the first of Shevat or if they said it is on the fifteenth of Shevat. He did not act in accordance with the opinion of Beit Shammai at all; rather, he sought to act in accordance with the ruling of Beit Hillel but was uncertain about their opinion on this matter.

§ Mar Zutra raised an objection to this issue from a different source: There was an incident in which the daughter-in-law of Shammai the Elder gave birth to a son. In Shammai’s opinion this newborn baby is immediately obligated in the mitzva to sit in a sukka, and he therefore removed the mortar [ma’aziva] covering the ceiling and he placed sukka covering over the bed for the minor. Conclude from here that Beit Shammai did act in accordance with their opinions. The Gemara answers: There is no proof from there, as anyone watching would say that he did it merely to increase the air. Since people would not necessarily think that he removed the mortar as a ruling of halakha, this behavior is not considered the formation of a faction.

Mar Zutra raised a further objection: There was an incident involving the Yehu water trough in Jerusalem, which had a hole that connected it to a ritual bath, and all the ritual purifications in Jerusalem were performed in it, i.e., people immersed their utensils in this trough. And Beit Shammai sent messengers and they widened the opening in the water trough, as in the opinion of Beit Shammai the hole was not large enough for the trough to be considered connected to the adjacent ritual bath as Beit Shammai say: The two areas are not connected unless the majority of it is opened. In other words, they require the major portion of the barrier between the ritual bath and the nearby trough to be open.

And we learned in a mishna: Beit Hillel hold that a joining of ritual baths is effective if the hole has the width of the tube used to pour water in and out of a wineskin, and in its open space there is enough room for about two fingers that can return to their place. In other words, if it is possible to insert into the hole two fingers that can move around on all sides, the cavity is sufficiently large to be considered a connection. According to Beit Shammai, however, the hole must open up the majority of the barrier between the two areas. If so, conclude from this that Beit Shammai did act in accordance with their opinions. The Gemara rejects this contention: There,