דף ט - ב
שלא יאמר אותו צדיק [27] - אברהם אבינו, שנאמרה לו בברית בין הבתרים [בראשית טו יג] הנבואה של "ועבדום וענו אותם" ואותה קיים בהם [ה' בישראל], ואילו המשך הנבואה "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול" לא קיים בהם. [28]
אולם כאשר העביר משה את בקשת ה' לבני ישראל, אמרו לו: "ולואי שנצא בעצמנו" [29] . משל לאדם שהיה חבוש בבית האסורים, והיו אומרים לו בני אדם, "מוצאין אותך למחר מבית האסורין, ואף נותנין לך ממון הרבה", הרי ודאי הוא אומר להם: "בבקשה מכם הוציאוני היום, ואיני מבקש כלום", ואל תעכבו את חירותי עד שיוסיפו לי גם ממון הרבה [30].
עוד נאמר [שם יב לה] "וה' נתן את חן העם בעיני מצרים וישאילום". אמר רבי אמי: לשון הכתוב [31] מלמד שהשאילום בעל כרחם.
איכא דאמרי שהכוונה שהשאילום בעל כרחם דמצרים.
ואיכא דאמרי שהכוונה שהשאילום בעל כרחם דישראל.
ומבארת הגמרא במה נחלקו: מאן דאמר "בעל כרחם דמצרים" דרש כן מהכתוב [תהלים סח יג]: "ונות בית תחלק שלל", ומשמע שנטלום כ"שלל", והוא דבר הניטל מאדם בעל כרחו.
ואילו מאן דאמר "בעל כרחם דישראל" סבר שלא רצו ליטלם משום שלא רצו לקחת אתם לדרך משוי כבד. [32]
עוד נאמר [שם לו]: "וינצלו את מצרים". אמר רבי אמי: לשון הכתוב [33] מלמד שנטילתם גרמה נזק למעמדה של מצרים, ופגעו בהכנסותיה עד שעשאוה כמצודה [הפרושה לציד עופות] שאין בה דגן, ולכן אין העופות נמשכים אליה. [34]
וריש לקיש אמר: לקחו ממצרים את כל ממונם עד שעשאוה ריקה כמצולה - תהום הים - שאין בה דגים, כי דרך הדגים לעלות למעלה למקום האוכל. [35]
עוד נאמר [שם ג יד]: "אהיה אשר אהיה" ומבארת הגמרא אמר לו הקב"ה למשה: "לך אמור להם לישראל אני "אהיה" - הייתי עמכם בשעבוד זה, ואשר אהיה" - אני אהיה עמכם בשעבוד מלכויות", אמר לפניו משה: "דיה לצרה בשעתה" ולמה לצערם עכשיו בבשורה קשה על העתיד. לפיכך אמר לו הקב"ה שלא היתה כוונתו להודיע לישראל על העתיד אלא רק למשה עצמו, ואילו לישראל לך אמור להם רק "אהיה שלחני אליכם", והיינו בצרת שעבוד מצרים שהם שרויים בה כעת. [36]
וכיון שדרשו את כפלות הכתוב "אהיה אשר אהיה" [37] דורשת הגמרא את הכפלות בתפלת אליהו [מלכים א יג] "ענני ה' ענני"
- אמר רבי אבהו למה אמר אליהו "ענני" שתי פעמים?, מלמד שאמר אליהו לפני הקב"ה "רבונו של עולם, ענני, כדי שתרד אש מן השמים ותאכל כל אשר על המזבח, וענני, שתסיח דעתם כדי שלא יאמרו מעשה כשפים הם", שנאמר [שם] ואתה הסבות [38] לבם אחורנית.
מתניתין:
מאימתי קורין את "שמע" בשחרית?, [39] משעה שיש אור בכדי שיכיר [שיבחין] בין תכלת ללבן. [40] רבי אליעזר אומר: משיכיר בין תכלת לכרתי, שהוא דומה קצת לתכלת, וכדי להבחין ביניהם נצרך יותר אור מאשר להבחין בין תכלת ללבן. [41]
וראוי לקרא בשעה שיהא גומרה [42] עד הנץ החמה. [43]
רבי יהושע אומר: צריך לגומרה עד [44] שלש שעות, [45] שכן דרך המלכים לעמוד ממטתם בשלש שעות ביום.
הקורא מכאן ואילך" אף שאינו יוצא ידי חובת קריאת שמע, לא הפסיד את כל שכר המצוה, כי יש לו שכר כאדם הקורא בתורה. [46]
גמרא:
מבררת הגמרא: מאי "בין תכלת ללבן"?
- אילימא בין גבבא דעמרא חיורא [פקעת צמר לבן] לגבבא דעמרא דתכלתא [פקעת צמר בצבע תכלת].
אי אפשר לומר כן, כי הא - ההבדל בין צבעים אלו, בלילא נמי מידע ידעי [הוא ניכר לעין].
אלא הכוונה עד שיכיר בין תכלת שבה - שבחלק מהפקעת, ללבן שבה, והיא שעה מאוחרת יותר, כי לכך דרוש יותר אור [47].
תניא: רבי מאיר אומר: זמן קריאת שמע מתחיל משעה שיכיר בין זאב לכלב.
רבי עקיבא אומר: משעה שיכיר בין חמור לערוד.
ואחרים אומרים: משיראה את חברו [48] בריחוק ארבע אמות ויכירנו. [49]
אמר רב הונא: הלכה כאחרים. אמר אביי: הלכה לתחילת זמן הנחת תפילין, [50] כזמן שקבעו אחרים לקריאת שמע, והוא משיכיר את חברו בריחוק ארבע אמות, אך לגבי קריאת שמע זמנה [51] כותיקין [52].
דאמר רבי יוחנן: ותיקין היו גומרין אותה עם הנץ החמה, ובהכרח שהתחילו לקרא מעט זמן קודם הנץ, והוא זמן מאוחר מ"שיכיר את חברו".
תניא נמי הכי: ותיקין היו גומרין אותה עם הנץ החמה כדי שיסמוך גאולה לתפלה, ונמצא מתפלל ביום. [53]
אמר רבי זירא: מאי קראה שממנו למדו שמצוה להתפלל עם הנץ החמה?, שנאמר [תהלים עב] "ייראוך עם שמש ולפני ירח דור דורים". וביארו: מתי מתייראים ממך, כשמקבלים מוראך עליהם בקריאת שמע כשהשמש יוצאת בהנץ החמה. [54]
העיד רבי יוסי בן אליקים משום קהלא קדישא דבירושלים: כל הסומך גאולה לתפלה אינו ניזוק כל היום כולו. אמר רבי זירא: איני, והא אנא סמכי ואי תזקי?!
אמר ליה: במה איתזקת?, דאמטיית אסא לבי מלכא והוצאת על כך ממון רב, התם נמי מיבעי לך למיהב אגרא למחזי אפי מלכא, וכיון שראוי להוציא על כך ממון, אין זה נחשב היזק, כי יש לו תועלת בכך.
והטעם שראוי להוציא ממון כדי לראות פני מלך, הוא משום דאמר רבי יוחנן לעולם ישתדל אדם לרוץ לקראת מלכי ישראל, ולא לקראת מלכי ישראל בלבד, אלא אפילו לקראת מלכי אומות העולם, שאם יזכה בעולם הבא [55] לראות גדולתן של ישראל, יבחין בין כבודם של מלכי ישראל שיהיה הרבה למעלה מגדולותן של מלכי עכו"ם שרואה בעולם הזה.
אמר ליה רבי אלעא לעולא: כי עיילת להתם, כשתעלה לארץ ישראל, שאיל בשלמא דרב ברונא אחי, במעמד כל החבורה, דאדם גדול הוא ושמח במצוות. זימנא חדא סמך גאולה לתפלה כותיקין ולא פסיק חוכא שחוק של שמחה מפומיה, כוליה יומא.
מקשה הגמרא: היכי מצי סמיך גאולה לתפילה, והרי יש הפסק, כי הא אמר רבי יוחנן: בתחילה של תפילת שמונה עשרה הוא אומר "ה' שפתי תפתח". ולבסוף הוא אומר "יהיו לרצון אמרי פי" [56].
מתרצת הגמרא: אמר רבי אלעזר: תהא דברי רבי יוחנן בתפלה של ערבית, שבה אין מקפידים לסמוך גאולה לתפלה, כי הגאולה היתה ביום ולא בלילה.
ומקשה הגמרא: והא אמר רבי יוחנן: איזהו בן העולם הבא - זהו הסומך גאולה של ערבית לתפלה של ערבית.
מתרצת הגמרא: אלא אמר רבי אלעזר: תהא בתפלת המנחה.
רב אשי אמר: אפילו תימא אכולהו, שבכל התפלות יש לומר ה' שפתי תפתח. וכיון דקבעוה רבנן בתפלה, כתפלה אריכתא דמיא.
דאי לא תימא הכי, בתפילת ערבית - היכי מצי סמיך גאולה לתפלה, והא בעי למימר השכיבנו!? אלא, כיון דתקינו רבנן השכיבנו - כגאולה אריכתא דמיא. הכא נמי, כיון דקבעוה רבנן לה' שפתי תפתח בתפלה - כתפלה אריכתא דמיא.
דנה הגמרא: מכדי, האי "יהיו לרצון אמרי פי" משמע הן לבסוף, שאחרי סיום התפלה מבקש שהתפלה תתקבל ברצון. ומשמע גם מעיקרא בתחילת התפלה, והיינו שהדברים דבעינא למימר - יהיו לרצון! אם כן מאי טעמא תקנוהו רבנן לאמרו לאחר י"ח ברכות? לימרו אותו מעיקרא!? [57] מתרצת הגמרא: אמר רבי יהודה בריה דרבי שמעון בן פזי: הואיל ולא אמרו דוד אלא לאחר י"ח פרשיות בספר תהילים. לפיכך תקינו רבנן לאחר י"ח ברכות.
מקשה הגמרא: וכי הני, שמונה עשרה פרשיות הן? והא תשעה עשר פרשיות הויין שהרי "יהיו לרצון" נאמר בסוף פרק יט!?
מתרצת הגמרא: פרק ראשון אשרי האיש ופרק שני למה רגשו גויים - חדא פרשה היא. [58]
וראיה לדבר: דאמר רבי יהודה בריה דרבי שמעון בן פזי: מאה ושלש פרשיות אמר דוד, ולא אמר "הללויה" עד שראה במפלתן של רשעים, שנאמר [תהלים קד לה] "יתמו חטאים מן הארץ, ורשעים עוד אינם. ואז - ברכי נפשי את ה', הללויה" [59].
ולכאורה תמוה: וכי הני, מאה ושלש פרשיות הן? והרי מאה וארבע פרשיות הויין?!
מתרצת הגמרא: אלא שמע מינה כי "אשרי האיש" ו"למה רגשו גויים" חדא פרשה היא.
דאמר רבי שמואל בר נחמני, אמר רבי יוחנן:
הערות
[27] רבים תמהו למה נקט טעם זה, וכי אין הקב"ה מקיים הבטחתו אלא מחשש "שלא יאמר"? ובעץ יוסף ביאר שהחשש היה על הימים שעד קריעת ים סוף, שהרי אז התברר שזכו בביזת הים, אך הקב"ה חפץ שאברהם לא יאמר כך אפילו בזמן קצר זה. וכעין זה כתב בקול אליהו בשם הגר"א, שאברהם יסבור שההבטחה היתה על שעת היציאה, ונמצא שלא קויימה אע"פ שיקבלוה בביזת הים. [וראה תרגום יונתן בראשית טו יג, ורש"י תהילים קי ה שנבואת "דן אנכי" היתה על המכות בים, ורק אחריהם "יצאו ברכוש גדול", וכן אמרו בסוטה יא ש"ביזת מצרים" ניתנה בזכות נשים צדקניות. אולם במכילתא בא פי"ד ובילקוט שם רט נקטו שנבואת "רכוש גדול" היא אחר עשר מכות]. ויתכן שהנבואה היתה שיקבלו רכוש תחת "גר יהיה זרעך" אך לא על מה שהוסיפו מצרים להרע להם [ראה רמב"ן בראשית שם] ובקש הקב"ה שיקחו גם על כך שמא יאמר אברהם שגם זה בכלל הנבואה. וראה במכילתא [שם יב] שה"רכוש גדול" התקיים ב"צאן ובקר" שניתן להם, וביאורה ע"פ רש"י בדברים [טו יד מספרי] שביזת הים ניתנה מדין הענקה לעבד, ואינה מתקיימת בכספים אלא מצאן ובקר [קידושין יז א], והכסף וזהב היו תשלום על מה שהרעו להם, כי על עצם השעבוד אין תשלום לעבדים, ועל הכסף וזהב אמר ש"לא יאמר אברהם" שיסבור שהובטח גם על מה שהרעו. וראה עוד בפני יהושע, פרשת דרכים [דרוש ה], נחלת יעקב, מרומי שדה, ערוך השלחן [סוף ח"ג] ופחד יצחק [פסח ס] ובהערה הבאה.
[28] החתם סופר [ליקוטי חב"ח] ביאר שלולי טענה זו יכל הקב"ה לומר שהנבואה התקיימה, כי בני ישראל יכלו לקחת, וכאילו התקבלו, ורק משום שהקשה לב פרעה לענותם, יכל אברהם לטעון למה לא חיזק לבם לשאול את ה"רכוש גדול", ולכן ביקש שישאלו.
[29] המהרש"א תמה היכן מצינו שאמרו דבר זה. וראה במשך חכמה [שמות ו ט] שאחר שבני ישראל לא שמעו אל משה מקוצר רוח, נאמר "וידבר ה' אל משה ואהרן, ויצוום וכו' להוציא את בני ישראל מארץ מצרים" ופירש שידברו עמם רק בענין זה, כי דרך קשי יום שיחפצו לשמוע רק על היציאה מצרתם.
[30] לכאורה אין המשל דומה לנמשל, שהרי ישראל לא התעכבו כלל לצורך ביזת מצרים. וביאר הצל"ח שלולי הצורך לבקש כסף וזהב, היו דורשים ממצרים לשחררם לחלוטין, ורק כדי שישאילום ע"מ להחזיר, באו במרמה וטענו שישובו עוד ג' ימים, ועל כך אמרו "ולואי ונצא בעצמנו לחרות גמורה", והוא להיפך מהמבואר בדרשות הר"ן [הנ"ל].
[31] ביאר המהרש"א שדייק מלשון הפעיל שבתוספת ה"ם", שהרי היה ראוי לכתוב "וישאלו ממצרים".
[32] הגר"א ביאר שידעו שעתידים לזכות בבביזת הים, והיו אומרים למה נשא עתה כל המשוי הזה, מוטב שישאוהו המצרים לים, ושם נבזזם [ואכן שם נאמר "ויסע משה" בעל כרחם]. והחתם סופר [עה"ת, בא] ביאר שחששו למשא בהמה בשבת, שיצאו בו, וראה פנים יפות שם. ובעיון יעקב ביאר שחששו שמא מצרים יחזרו בם וירדפו אחריהם, והמשא יכביד עליהם במנוסתם.
[33] רב אמי למד כלשון התרגום "ורוקינו", ואילו ריש לקיש למד מלשון "וינצלו" שדומה ל"מצולה ".
[34] על פי ביאור הגר"א שהיו כל האומות מעלים מס למצרים, מפני יראתם, וכשראו שישראל יוצאים ממנה, שוב לא העלו להם מס.
[35] בספר יצפון לישרים תושיה כתב שמצינו שתי כתות בדור המדבר, אלו שרצו לחזור למצרים לפני ירידת המן, רק מפני הרעב במדבר, [שמות טז ג], ולהם היתה מצרים כ"מצודה" שנמשכים אליה בלית ברירה לצורך האוכל, וכשרוקנוה הסתלק ההכרח לשוב אליה. ואילו ל"אספסוף" [במדבר יא ד] שהתאוו לחזור לתאוותיהם, היתה מצרים כ"מצולה" שהיא מקומם הטבעי של הדגים, והם עולים ממנה רק מפני שאין בה אוכל, ורוקנוה כדי לסלק את הרצון לשוב אליה. וראה ביאור נוסף בבן יהוידע.
[36] בבית הלוי [ח"ג דרוש ב] ביאר לפי זה את הכתוב [תהלים קג ז] "יודיע דרכיו למשה לבני ישראל עלילותיו", כי במד"ר [שמות ב א] אמרו "יודיע דרכיו למשה, שהודיע דרך הקץ למשה". והיינו שהשם מורה על הפעולה, אם הגאולה על פי דין שכבר נשלם הזמן, או הוא מצד הרחמים והחנינה, ולכן "יודיע דרכיו למשה" שהודיע לו דרך הקץ באיזה אופן ודרך גואלם עתה, שהיא דרך חנינה, וישלימו אחר כך בגלות אחרת. ו"לבני ישראל עלילותיו", שלהם הודיע רק הפעולה שפועל להם עתה שגואלם, אבל הדרך של הגאולה לא הודיעם.
[37] כך ביאר בסמיכת חכמים את קשר הענין לעיל. ובהגהות יעב"ץ ומהר"ץ חיות נקטו שנביאי הבעל נענשו כפרעה שה' חיזק ערפם שלא ישובו בתשובה, ועל כן התפלל עליהם ש"יסיחו דעתם" ממה שהורגלו עד כה, וישובו בתשובה, ומסתבר שזהו הקשר לענין הקודם.
[38] במצודות דוד ביאר כי אע"פ שנאמר בלשון עבר דרשוהו על העתיד, שבקש שה' יסב לבם מעלילות רשע. אולם בהגהות יעב"ץ כתב שכוונתו כי אע"פ שהסבות לבם כדין, כי הקשו ערפם, מכל מקום כעת תסיח דעתם. ובחזון יחזקאל ביאר שכוונת הגמרא לבאר למה הוצרך לבקשה זו, וביאור הכתוב כדברי הרמב"ם [תשובה ו ג] ש"בימי אליהו הרבו לפשוע ולכן מנע אותם מתשובה", וחשש שיאמרו מעשה כשפים הם ולא ישובו.
[39] במגילה [כ א] שנינו כל מצווה שמצוותה ביום, אע"פ שהיום מתחיל בעלות השחר, הרחיקו חכמים לעשותה לכתחילה מהנץ החמה, כי חששו שאם יעשום קודם, יטעו ויעשום בלילה, מפני שאין הכל בקיאין בזמן עלות השחר. ובמשנתנו נחלקו לגבי זמן מצוות ק"ש, שדעת רבי אליעזר זמנה רק קודם הנץ החמה, ובדעת רבי יהושע נחלקו הראשונים, רבינו יונה נקט שעיקר זמנה קודם הנץ, שאז רוב בני אדם קמים, ולכן לא שייך הרחקה, [אף אם יש חשש שיקדימו], ואילו תוס' [ד"ה לק"ש] נקטו שזמנה לכתחילה גם אחר הנץ, וביאר הרמב"ן במלחמות ה' [ב ב] שלא הרחיקו אלא במצוות שזמנם כל היום, ואילו ק"ש זמנה רק בתחילת היום. ובפני יהושע ביאר שבק"ש לא הרחיקו, כי אין זמנה תלוי ב"יום ולילה" אלא ב"שכיבה וקימה" ובזמנים ידועים אלו אין חשש שיטעו.
[40] תוס' לעיל [ח ב ד"ה לא] כתבו ש"לכל הפחות צריך להמתין עד שיכיר" וכתב הב"י [נח] שביארו שהנידון במשנתנו הוא "מאימתי קורין את שמע בשעת הדחק" ועל כך אמרו "משיכיר", אך לכתחילה זמנה כותיקין, סמוך להנץ. אך במאמר מרדכי ונהר שלום הוכיח מדברי תוס' כאן [ד"ה לק"ש] שזמנה לכתחילה משיכיר [עד ג' שעות], ורק כשסומך גאולה לתפלה מצוה מן המובחר לקרא כותיקין, וקודם "שיכיר" אינו יוצא אפילו בדיעבד. ודעת הרשב"א שבשעת הדחק קורא מעלות השחר, ולכתחילה "משיכיר" עד הנץ החמה, ואילו אחר הנץ עד ג' שעות קורא רק בדיעבד. ובעל המאור [ב א] נקט שלדעת רבי אליעזר מתחיל קודם שעת הנץ, ולרבי יהושע כותיקין שהיא מתחילת הנץ עד סופו, וקודם לכן אינו יוצא, ונמשך זמנה עד ג' שעות. והרמב"ם [ק"ש א יא] נקט שזמנה סמוך להנץ, [מעיקר הדין, ולא כותיקין, וכדלהלן] ובשעת הדחק מעה"ש, והשמיט זמן "משיכיר". וראה דעות הרי"ף ר"ח ור"ת בהערה 53, ודעת רבינו יונה בהערה 43.
[41] בירושלמי מבואר שקבעו שעה זו, משום שנאמר בפרשת ציצית "וראיתם אותו" וביאר הרמב"ן במלחמות ה' [ב ב] שהמשך הפסוק "וזכרתם את כל מצוות ה" נדרש במנחות [מג ב] על מצוות ק"ש, ונמצא שמצותה בשעה שיכול להבחין בצבע התכלת.
[42] הגרעק"א ביאר שכונת המשנה לרמז כתוס', שלכתחילה ראוי לקרא סמוך להנץ כדי לגומרה כותיקין בהנץ, [ואין זמנה מסתיים בהנץ, כי קורא לכתחילה עד ג' שעות]. אכן יש שלא גרסו "וגומרה" [טור תפח], והיינו כרבינו יונה והרשב"א שזמנה מתחיל "משיכיר" ונמשך לכתחילה רק עד הנץ החמה.
[43] רבינו יונה כתב שזה סוף זמנה לכתחילה, ומשמע שנחלקו רק לכתחילה, אך בדיעבד גם לר"א קורא עד ג' שעות, וכדעת הרשב"א בהערה 40. ואילו בהמשך כתב שרבי יהושע אמר עד ג' שעות בדיעבד, ומשמע שמודה לר"א כי לכתחילה צריך לקרא קודם הנץ [וכן מוכח להלן כה ב, עי"ש הערה 48].
[44] ראה לעיל [ג ב הערה 49] שדעת רש"י [ד"ה ור' נתן] שדרך בני מלכים לעמוד בתחילת שעה שלישית, ועד אז זמן ק"ש של שחרית. אך הרמב"ן במלחמות ה' [לדף ח ב] כתב ש"נעורין במיטתן ואין רוצים לעמוד עד ג' שעות". וכן דעת תוס' [ע"ז ד ב ד"ה בתלת] שזמנה עד סוף השעה השלישית, וכן פסקו הרמב"ם [ק"ש א יא] ושו"ע [נח ו], וראה שם שביארנו מתי המלכים קוראים ק"ש, ועוד.
[45] לכאורה תמוה למה ק"ש של לילה זמנה כל הלילה, וכולו בכלל "בשכבך", ואילו ביום דורשים מ"בקומך" שזמנה רק כשעדיין קמים. וראה רש"י ותוס' רא"ש לעיל [ג א הערה 4, ע"פ מג"א נח ז] שביארו כי בכך נחלקו רבי אליעזר וחכמים בזמן ק"ש של ערבית, אם נדרש "כל זמן שהולכים לשכב" או שמשמעותו כל זמן ששוכב, וחלוק מ"בקומך" שהוא שעה ש"קם" ולא כל זמן ש"עומד". אך הכסף משנה [ק"ש א יג] כתב שאכן "בקומך" משמעו כל היום, כי אילו היה משמעו בזמן שבני אדם קמים, לא היה נמשך עד ג' שעות, שהרי בני מלכים הם מיעוט העולם. ולכן אמרו "הקורא מכאן ואילך לא הפסיד הברכות", כי אילו אחר ג' שעות לא היה זמן ק"ש, ודאי לא יכל לברך, ורק רבנן קבעו זמן ג' שעות כדי להסמיך גאולה לתפילה שזמנה בד' שעות. והפרי חדש תמה לדבריו למה אחר זמנה אינו נוטל שכר ק"ש אלא כקורא בתורה, ולמה אינו חייב לקרא אז, והרי מה"ת מקיים מצות ק"ש. אך לדעת רבינו יונה שבערבית הפקיעו חכמים מצוותו אחר חצות, יתכן שהוא הדין ביום לאחר ג' שעות, וראה הגהות הגרא"מ ה ורביץ. וכבר הבאנו [ב א הערה 1] שהמג"א [שם] הקשה הרי שנינו [כ א] שק"ש היא מצות עשה שהזמן גרמא, ואילו להכס"מ נמצא שנוהגת כל היום וכל הלילה, ובשאגת אריה [יב] ביאר לפי הרמב"ן [סוף שרש ט] שק"ש בבקר ובערב הן שתי מצוות וכל אחת הזמן גרמא].
[46] כך פירש רש"י, ורבינו יונה הקשה הרי פשיטא שמקבל שכר לפחות כקורא בתורה, וביאר שהחידוש הוא שאע"פ ששאר פסוקים שבכתב אסור לקראם בעל פה, מותר לקרא ק"ש בעל פה, ונוטל על כך שכר. וכיון שמותר לקרא בע"פ לצורך מצוות ק"ש מותר לקרא בע"פ גם שלא לצורך מצוה. וראה ריטב"א להלן [י ב] שמר עוקבא סבר שפשיטא שלא הפסיד כל שכרו, ומשום כך אמר [שם] שכוונת המשנה ש"לא הפסיד הברכות".
[47] רש"י פירש שבחלק מהפקעת לא נקלט הצבע היטב, ובפסקי רי"ד הביא בשמו מאידך, שאין הכונה לצבע לבן גמור אלא קרוב ללבן. ובתוס' [ד"ה אלא] פירשו שהכוונה להבחין בחוליות חוטי הציצית, בין חוליה של לבן לחוליה של תכלת.
[48] תוס' [ד"ה אחרים] הביאו ירושלמי שמדובר בחבר הרגיל אצלו קצת, כי אם אינו רגיל אצלו כלל זמנו מאוחר הרבה יותר. וראה רמב"ן במלחמות ה' [ב ב] שקבעו שעה זו לתחילת זמן ק"ש, כי רוב בני אדם ישנים עד שעה שניתן ללכת ולהכיר איש את רעהו, ונמצא שהיא תחילת שעת קימה.
[49] הרמב"ן [שם] הביא מירושלמי שזמן "בין תכלת ללבן" שוה לזמן "משיראה את חברו ברחוק ד"א", ונמצא שאחרים סוברים כתנא קמא במשנה. אך מדברי רבינו יונה מוכח שהבין שהם שני זמנים [ראה סוף ד"ה אמר], וראה הערה 51.
[50] כתב רבינו יונה שקבעו שעה זו להתחלת הנחת תפילין, מחשש שמא יישן ויפיח בהם, [ולא איחרו זמנם יותר כי צריך להניחם לפני ק"ש], ואין לו שייכות לזמני יום ולילה, כי לילה זמן תפילין הוא [כמבואר במנחות לו ב] אלא שאין מורין כן, וכוונת אביי שאם בא לשאול מתי זמן הנחתן, יורו לו משעה זו, אף שזמנם בכל שעה. [והוסיף שלתפילין נקטו סימן זה "שיראה את חברו" כי בתפילין נאמר "וראו כל עמי הארץ" ומשמע שדינם תלוי בראיה].
[51] הרא"ש כתב שאביי נקט סוף זמנה, אך הוא מודה שתחילת הזמן משיכיר בין תכלת ללבן. וכתב הב"ח [נח] שאין להוכיח מכך שאביי חולק על רב הונא שפסק כאחרים, כי יתכן שסבר כהרמב"ן שזמנם של אחרים שוה ל"משיכיר בין תכלת ללבן".
[52] רש"י פירש "אנשים ענוים ומחבבים מצוה". ורבינו יונה ביאר "מפולפלים ומחודדים, מלשון מפרק הרים מתרגמינן מוותק טוריא" [ואינו לפנינו], וראה בערוך [ותק] שהם אנשים עדינים.
[53] הרי"ף כתב שהלכה כותיקין, אלא שאין כל אדם יכול לכוון כך, ובכל זאת מצוה לקרא מעט קודם הנץ כדי שיתפלל ביום שהוא אחר הנץ, ותמה רבינו יונה שהרי כך היו עושין הותיקין עצמם, שהיו מקדימים מעט לפני הנץ. וביאר, שהם היו משערים שיגיעו בצמצום לסיים ברכת גאל ישראל בהנץ, אך שאר בני אדם יתכן שיטעו ויעבור זמן הקריאה לכתחילה, לכן יקראו פרשה ראשונה קודם הנץ, וישערו שיהיה הנץ בין פרשה ראשונה לגאל ישראל. ותמה הגרעק"א שבאופן זה יש יותר חשש שיאחר לקרא אחר הנץ, ולכן ביאר שהחשש שמא יתפלל קודם הנץ, ולכן עדיף שיאחר קצת את הקריאה. ותוס' יומא [לז ב] הביאו שרבינו תם סבר שותיקין היו עושים שלא כדין, כי זמן ק"ש מהנץ ואילך, והם הקדימו מעט כדי להתפלל מיד בהנץ [וראה בהערות להלן ר"פ תפלת השחר]. וכן דעת רבינו חננאל, אך נקט שגם ותיקין לא קראוה קודם הנץ אלא כדינה, ונקט ש"גומרים" היינו "קורין", והחלו לקרא בהנץ. והרמב"ם [ק"ש א יא] כתב שזמנה סמוך להנץ, "כדי שיגמור ברכה אחרונה עם הנץ" ודייק באבן האזל שלא הזכיר טעמם של ותיקין שיסמוך גאולה לתפלה, כי נקט שזהו זמנה מעיקר הדין.
[54] כך ביאר רש"י, ותמוה, שבשאלת הגמרא נקט שהנידון על זמן תפלה, ונמצא שזמן ק"ש קודם להנץ, ואילו בביאור הלימוד מהפסוק נקט שמדובר בזמן ק"ש, ומשמע שהוא מהנץ ואילך, ואחריו זמן תפלה. וביאר הצל"ח שזמן תפלה מפורש במשנתנו שלכו"ע הוא קודם הנץ, והנידון רק מהיכן המקור למה ששנינו בברייתא שזמן תפלה מתחיל בהנץ, ועל כך למדים ממה שתפלה אחר ק"ש. וגם הרא"ש [ריש פ"ד] והשו"ע [פט א] כתבו ש"ייראוך עם שמש" מלמד על זמן תפלה, וכן הביאור לפי תוס' ור"ת שעיקר זמן ק"ש אינו סמוך להנץ, אלא כדי לסמוך גאולה לתפלה. אולם לדעת ר"ח והרמב"ם עיקר זמן ק"ש הוא קודם הנץ, ולשיטתם הפסוק נסוב על ק"ש.
[55] כך פירש רש"י, [וכעין זה להלן נח ב, "שיבחין בכבוד המשיח"], ומשמע שהמצוה לרוץ לקראת מלכי עכו"ם אינה שייכת לכבוד מלכי ישראל [וראה להלן יט ב הערה 36 שלכן מצוה זו אינה דוחה טומאה]. אך הרמב"ן סבר שהיא חלק ממצוות כבוד מלכי ישראל, וכן לשון הרמב"ם [אבל ג ד] "כדי להבחין בינם למלכי ישראל", [וכמבואר שם שלדעתו היא דוחה איסור טומאה דרבנן]. וראה שם עוד בהערה 33.
[56] הגר"א ביאר שהוצרך להביא גם שאמר "ולבסוף הוא אומר" כי הוה אמינא שאומרו מיד אחר "ה' שפתי" ובכך שב וסומך גאולה לתפלה. והצל"ח ביאר שגם המקשן ידע שהוספה שתקנוה אנשי כנסת הגדולה אינה נחשבת הפסק, אלא שהוכיח מסוף דברי רבי יוחנן שהוספת הפסוקים לתפלה, אינו מתקנת אנשי כנה"ג, שהרי הם תקנו רק י"ח ברכות, וא"כ לא שייך טעם הגמרא בסמוך ש"יהיו לרצון" נאמר אחר י"ט פרקים, והיה ראוי להוסיפו קודם התפלה, ובהכרח שההוספות נתקנו בדור אחר, וא"כ הן הפסק בין גאולה לתפלה.
[57] בתוס' ר"י החסיד הקשה הרי מסתבר שאומר בתחלה "ה' שפתי" ואילו "יהיו לרצון" מקומו בסוף, כמו שנאמר בתהלים בסוף המזמור. וביאר שקושית הגמרא נסמכת על הירושלמי שסמיכת גאולה לתפלה נדרשת מ"ה' צורי וגואלי", וא"כ ראוי לאמרו תחלה במקום שסומך גאולה לתפלה. ובפני יהושע ביאר כעין זה בנידון הקודם בסוגיין, שלא היה צד שלא יאמר כלל "ה' שפתי", אלא שיוסיף אחריו לומר גם "יהיו לרצון" לסמוך גאולה, וכהגר"א בהערה הקודמת. והצל"ח ביאר כדרכו, שאם אכן האמת כרב אשי, שאנשי כנה"ג תקנו את ההוספות, למה לא תקנו להוסיף את "יהיו לרצון" בתחילה, והרי להם לא היו אלא י"ח ברכות, ועל כך מבררת הגמרא שאין לפניו י"ט פרקים, כי הן נחשבים כי"ח.
[58] המהרש"א מבאר שהנידון הוא אם ראוי לחלק את פרק "אשרי האיש" מהמשכו "למה רגשו" [כמו שהן חלוקים לפנינו], כי הוא נאמר כנגד ברכת המינים שהוסיפוה בדור אחר [כדלהלן כח ב], והמקשן הבין שבתחילה היו פרשיות חלוקות, ומסיק שבאמת לכתחילה נאמר הכל בפרשה אחת. וראה ב"ח [קיז].
[59] המהרש"א תמה הרי אמרו [מגילה י ב] שהקב"ה אינו חפץ בשירה בשעה שטבעו המצרים בים, ומשמע שאינו שמח במפלתן. וביאר הצל"ח שבשעת טביעתן עדין לא נתמלאה סאתן, ולכן לא היה מקום לשירה, אך רשע שמלאה סאתו, ראוי לשמוח במפלתו.
אחרים אומרים כדי שיראה את חברו ברחוק ד' אמות ויכירנו. הא מילתא איתמר עלה בגמ' דבני מערבא מה אנן קיימין אם ברגיל אפי' ברחוק כמה חכים ליה ואי בשאינו רגיל אפי' קאים גביה לא חכים ליה אלא כאן אנו קיימין ברגיל ואינו רגיל כההוא דאזיל לאכסניא ואתי לקיצין:
העיד (ר' שמעון) [ר"י] בן אליקים משום קהלה קדושה בגמ' דבני מערבא במס' דמעשר שני (ספ"ב הלכה ד') פרשו עדה קדושה ר' יוסי בן (משולם) [המשולם] ור' שמעון בן מנסיא ובמס' דיום טוב בפרק אין צדין (ביצה דף כז) גרסי' אמר ר' שמעון בן פזי אמר ר' יהושע בן לוי אמר ר' יוסי בן שאול אמר ר' משום קהלה קדושה שבירושלים ר' שמעון בן מנסיא וחבריו ובאגדתא דקהלת (פסוק ראה חיים) למה קורין אותן עדה קדושה שהיו משלשין את היום שליש לתפלה שליש לתורה שליש למלאכה ויש אומרים על שהיו יגעים בתורה בימות החורף ובמלאכה בימות הקיץ ר' יצחק בן אלעזר קרי לר' שמלאי ולר' ברקי עדה קדושה שהיו משלשין את היום ויש אומרים על שהיו יגיעין בתורה וכו':
מתני': רבי אליעזר אומר בין תכלת לכרתי עד הנץ החמה. קשה לי וכי בני מלכים אינן קורין לרבי אליעזר. וי"ל דעד הנה"ח נותנין לו שכר קריאה בזמנה, מכאן ואילך עד חצות שכר קריאה יהבינן ליה שכר קריאה בזמנה לא יהבינן ליה, וכענין שאמרו לגבי תפלה לקמן (ברכות כו, א).
[גמרא]: בין תכלת שבה ללבן שבה. פירש רש"י ז"ל: בין תכלת שבגבבא דעמרא ללבן שבגבבא. ואינו מחוור, דהא במתניתין ובמתניתא לא קתני בגבבא כלל. אלא בין תכלת שבציצית ללבן שבה קאמר, שאינו ניכר אלא באור גדול מפני שהחוליות מעורבות זו בזו. וכן משמע במנחות (מג, ב), וכן מצאתיה בירושלמי מפורש, דגרסינן התם (ה"ב) כיני מתניתא בין תכלת שבה ללבן שבה, מאי טעמא דרבנן, וראיתם אותו, מן הסמוך לו, ומה טעם דרבי אליעזר וראיתם אותו, כדי שיהא ניכר בין הצבועין.
אחרים אומרים כדי שיהא רחוק מחבירו ארבע אמות ומכירו. גרסינן בירושלמי (ה"ב): רב חסדא אמר כהדא דאחרים, מה אנן קיימין, אי ברגיל אפילו רחוק כמה חכים הוא ליה, אי בשאינו רגיל אפילו קרוב גביה לא חכים ליה, אלא כן אנו קיימין ברגיל ובשאינו רגיל כההוא דאזיל ליה לאכסניא ואתי לקייצין.
אמר אביי לתפילין כאחרים. הקשו בתוס' אמאי שבקיה לציצית ונקט תפילין דאיכא למאן דאמר בעירובין (צו, א) וכן במנחות (לו, ב) דמצותן בלילה והלכה ואין מורין כן. ותירצו דאפשר דזמן ציצית אינו משיראה את חבירו אלא משיכיר בין תכלת שבה ללבן שבה, וכדאמרינן במנחות (מג, ב) וראיתם אותו וזכרתם ראה מצוה זו וזכור מצוה אחרת, ואי זו, זו ק"ש. והראב"ד ז"ל כתב דאפשר דלא אמרו בתפילין הלכה ואין מורין כן, אלא במי שהיה מניח מבעו"י שאי"צ לחולצן בלילה, אבל להניחן לכתחילה לכו"ע ביום ולא בלילה.
זימנא חדא סמך גאולה לתפלה. כלומר: כותיקין, והיינו רבותיה והיינו דלא פסק חוכא מפומיה. וכן כתב רבנו האי גאון ז"ל בפירושיו.
מכדי יהיו לרצון אמרי פי משמע מעיקרא ומשמע לבסוף נימריא מעיקרא. וא"ת ומאי קושיא אדרבא שפיר דמי למימר ה' שפתי תפתח בראש התפלה, ויהיו לרצון לבסוף, לפי שהוא סוף מזמור. וי"ל משום דעיקר סמיכת גאולה לתפלה מיניה ילפינן ליה, כדדרשינן בירושלמי (ה"א) תיכף לגאולה לתפלה דכתי' ה' צורי וגואלי, וסמיך ליה יענך ה' ביום צרה.
אמר אביי לתפלין כאחרים. משום דבעינן שעה שיהיו לאות. ויש גורסין לתפלה ואפי' לאלו הספרים פירושו תפלין. לק"ש כותיקין למצוה מן המובחר ולאו משום ק"ש אלא משום תפלה דותיקין היו קורין אותה קודם הנץ החמה מעט כדי שיגמרו עם הנץ ויתפללו מיד ויסמכו גאולה לתפלה ונמצא מתפלל ביום דמצות תפלה עם הנץ דא"ר יוחנן מצוה להתפלל עם דמדומי חמה כלומר כשהשמש זורחת על הארץ א"ר זירא מאי קרא ייראוך עם שמש פירוש בשחרית עם שמש בשעת זריחתו בערבית לפני ירח קודם צאתו ותפלה היא היראה. והאי דקאמר לתפלין כאחרים ושבקי' לציצית משום דאלו ציצית יכול ללבוש הטלית בלילה אלא שאינו מברך עליו אלא ביום למ"ד טלית חובת גברא הוא ותפלין אינו מניחן לכתחלה בלילה ומאי דקיי"ל התם כעוקצין דתפלין מצותן בלילה והלכה ואין מורין כן מיירי במי שהניחן מבעוד יום שאינו צריך לחולצן בלילה אבל להניחן לכתחלה בלילה לכ"ע ביום ולא בלילה:
מכדי האי יהיו לרצון אמרי פי משמע מעיקרא ומשמע לבסוף נימריה מעיקרא. ואם תשאל ומאי קושיא דאדרבא כך הוא ראוי לומר יהיו לרצון בסוף תפלה לפי שהוא סוף מזמור והוא דבור על אופניו, ויש להשיב משום דסמיכת גאולה לתפלה מיניה ילפינן כדדרשי' בירוש' [מסמיך] גאולה לתפלה דכתי' ה' צורי וגואלי וסמיך ליה יענך ה' ביום צרה, ואפשר לומר דרך שאלה הוא כדי שישמע טעם הדבר הואיל ולא אמרה דוד אלא לאחר שמנה עשרה פרשיות וכו' וה"ה דהוה יכול למימר ליה משום דאמרה לסוף מזמור קבעוה רבנן לבסוף אלא דרויח ליה האי טעמא:
המשנה השניה והיא מענין החלק הראשון והוא שאמר מאימתי קורין את שמע בשחרית וכו' מאחר שביאר במשנה הקודמת זמן ק"ש של ערבית באה משנה זו אחריה לבאר זמן ק"ש של שחרית מהיכן הוא מתחיל ועד היכן הוא מגיע, ויעדו זמנה משתהא אורה של יום שולטת עד שיכיר בין תכלת ללבן, ופירשו בגמ' שלא בין גבבא דעמרא לגבבא דתכלא שהצבוע עם הלבן אף בלילה הוא ניכר אלא משיכיר בין תכלת שבה ללבן שבה, ר"ל משיכיר אדם להדיא כשילבש טליתו בין תכלת שבציצית ללבן שבו שמתוך שהוא מעורב ביניהם אין אורם של כוכבים מספקת להכירו להדיא אע"פ שהוא צבוע והשאר לבן, ר' אליעזר אומר בין תכלת לכרתי ר"ל בין תכלת לירוק והוא שיעור מאוחר מעט מן הראשון אחר ששניהם צבועים:
עד הנץ החמה: זהו סוף זמן, ר' יהושע אומר עד ג' שעות פי' עד שיעברו ג' שעות ר"ל רביע היום באי זה יום שיהיה הן טבת הן תמוז, משם ואילך אין בה מצוה בעונתה, ומכל מקום בגמ' פירשו שהקורא מכאן ואילך לא הפסיד ומקבל שכר כקורא בתורה, ופי' בגמ' שקוראה בברכות כמו שיתבאר:
זהו מה שנזכר במשנה זו בדין זה, ובגמ' חדשו בק"ש של שחרית זמנים אחרים והם שבוסגיא הנזכרת למעלה בסמוך ייעדו משיעלה עמוד השחר ובסוגיא הבאה על משנה זו ייעדו בה תכף להנץ החמה, ופסק הדברים שהמשכים לצאת לדרך למקום שלא יוכל לכוין דעתו כשילך בדרך כגון דרך של סכנה התירו לו לקרות לכתחלה משיעלה עמוד השחר, הואיל וזמן קימה הוא לקצת בני אדם וזהו זמן ראשון, אבל עיקר הזמן הוא משתהא אורת היום שולטת עד שיכיר בין תכלת ללבן וזהו זמן שני, וכן המשכים בדרך שאינו של סכנה אחר שיכול לכוון דעתו אינו קורא עד זמן זה והוא שבתלמוד המערב שבמס' סוכה אמרו השכים לצאת לדרך מביאים לו לולב ומנענע שופר ותוקע וכו', ומתפלל וכשיגיע זמן ק"ש קורא.
ומה שאמרו כאן ומתפלל הואיל ואתא לידן יש לומר (אולי צ"ל לפרשו), [יש] מפרשים בו שלא אחר ק"ש אמרה אלא שקודם ק"ש מתפלל ר"ל בתוך הבית קודם ק"ש משום שתפלה בעיא כונה יתירתא ורשאי להתפלל משעלה עמוד השחר, וגדולי המפרשים כתבוה כאן אף קודם שעלה וכו' דלתפלה לא בעינן עמוד השחר, ואין הדברים נראים שהרי וותיקין היו מאחרים ק"ש משום תפלה כדי להיותה ביום גמור, ואחר שכן היאך נאמר להתפלל תפלת היום קודם עמוד השחר, אלא ודאי אחר עמוד השחר, וכפשטה של שמועה שהרי לולב ושופר ביום הן ואעפ"כ אמרו ולכשיגיע זמן ק"ש קורא אלמא שאינו קורא לכתחלה עד שיגיע זמנה והוא משיכיר וכו' הואיל ואינו בדרך של סכנה, ואף בדיעבד יש אומר שלא יצא אע"פ שהיה משכים הואיל ולא לדרך סכנה השכים, והוא שאמרו הקורא עם אנשי משמר לא יצא וודאי אחר עמוד השחר היו קורין כמו שידוע מסדר התמיד.
ומכל מקום זו יש מפרשים אותה כקורא כן בהתמדה בביתו ושלא בשום צד אונס ולא בהשכמה לצאת לדרך, הא במשכים יצא בדיעבד אע"פ שאינו בדרך של סכנה, אלא שלכתחלה הואיל ואין שם סכנה דוקא משיכיר ודינו כדין מי שאינו משכים, ומכל מקום ותיקין שסומכים גאולה לתפלה ואין רוצים להתפלל עד שתזרח החמה שהוא יום גמור, קורין אותה קודם הנץ החמה בכדי שיגמרוה עם הנץ החמה ויעמדו להתפלל והוא זמן שלישי, והוא שאמרו במסכת יומא [לז.] על הילנאי מלכתא שעשתה נברשת של זהב על פתחו של היכל, ואמרו שם בשעה שחמה זורחת ניצוצות יוצאות הימנה ויודעים שהגיע זמן ק"ש, ואע"פ שזה לא היה סימן אלא להנץ ואנו מצריכין קודם הנץ החמה עד שיהו גומרים אותה עם הנץ החמה, שמא זהרורי חמה היו מגיעים שם קודם הנצתה מכח זהרורי האדמימות שהיו נכרין בה.
ומכל מקום יש מפרשים שזמנה עם הנץ החמה, וגומרים פירושו קורין וכל שאדם קורא את כולה אדם אומר עליה לשון גומר, כדרך שאמרו גומר את ההלל, ואף הם מביאים ראיה ממה שאמר בתלמוד המערב אמר ר' יודה מהלך הייתי אחר ר' אלעזר בן עזריה ור' עקיבא והיו עסוקים במצות והגיע זמן ק"ש סבור הייתי נתיאשו מלקרות קריתי ושניתי ואחר כך קראו הם וכבר נראית חמה בראשי ההרים, ובברייתא נאמר עליה והיו עסוקים בצרכי צבור, אלמא מכל מקום זמנה עם הנץ החמה, ומכל מקום יש גורסים בה ואחר כך נראתה חמה בראשי ההרים, ומכל מקום ראייתי ממה שנאמר בברייתא זה בהדיא מצותה עם הנך החמה כדי שיהא סומך לה תפלה ונמצא מתפלל ביום, ומה שהיו מכונים להיות תפלתם בשעת הנץ החמה הוא מפני שבאותו זמן היו רוב האומות נכשלות אחר עבודת השמש, והיו קובעים תפלתם באותו זמן מפני שיש בה (פרכנה) שבהם אדם מכיר [ ] לבא מאתו ית' על הדרך שכתבו גדולי חכמינו בענין תמיד של שחר שהיה נשחט בקרן צפונית מזרחית ושל בין הערבים בקרן צפונית מערבית כמו שדרשו שנים ליום שיהיו שניהם נשחטים כנגד היום, ומכל מקום הן שנפרש קריאתה בהנץ החמה הכל בכלל זמן שלישי הוא:
לא קראה עד הנץ החמה, קוראה בדיעבד על שיעברו ג' שעות והוא זמן רביעי הקורא מכאן ואילך לא קיים מצוה בעונתה ומכל מקום לא הפסיד אלא שמקבל שכר כאדם שקורא בתורה, וקוראה בברכות, ומקצת גאונים פרשו שלא נאמר כן אלא כל שעת תפלה אבל מסוף שעה רביעית ולמעלה הואיל ועבר זמן תפלה אינו קוראה בברכות וכן הדברים נראים, וי"מ שכל היום כלו בדין זה אחר שלא הגיע זמן שכיבה כמו שהתבאר, זהו ביאור המשנה ודינין שבאו עליה בגמ' תפילין אין הנחתם אלא ביום וזמן הנחתם הוא משיראה את חברו ברחוק ד' אמות ויכירהו, ושאלו בתלמוד המערב מה אנן קיימין אי ברגיל אפילו ברחוק כמה חכים ליה, אי בשאינו רגיל אף קרוב לגביה לא חכים ליה, אלא כי אנן קיימין ברגיל ואינו רגיל, כהדין דאזיל לאכסניא ואתי לקיצין, ושמא תאמר והרי אמרו תפילין בלילה הלכה ואין מורין כן, ואם כן אף קודם זמן זה מאי איסורא איכא שמא זו גם כן לענין הוראה נאמרה, או שמא לא אמרו הלכה אלא לענין שאינו צריך לחלצם אבל להניחם לכתחלה בלילה אסור, ושיעור ציצית נראה תלוי בציצית עצמו והוא משיכיר בין תכלת שבה ללבן שבה:
בין תכלת שבה ללבן שבה. פרש"י דקאי אגבבא דעמרא (שנתן דינרא) שלא נקלט הצבע יפה בכל מקום. ולא נהירא דהא בברייתא לא קתני גבבא, ועוד דבמנחות פ' התכלת משמע דאיירי בציצית דקאמר התם [דף מ"ג ע"ב] ראה מצוה זו ונזכר מצוה אחרת ואיזו זו ק"ש כדתנן מאימתי קורין שמע בשחרית משיכיר בין תכלת ללבן הילכך על ציצית קאי וה"פ משיכיר בין חוליא של לבן לחוליא של תכלת המוטל בציצית, וכן מוכח בירושלמי דפרקין דמפרש על מתניתין כיני מתניתא בין תכלת שבה ללבן שבה מ"ט דרבנן וראיתם אותו מן הסמוך לו ומ"ט דר"א וראיתם אותו כדי שיהא ניכר בין הצבועים, פי' בין שני צבועים הדומין זה לזה כגון תכלת וכרתי, וכן פירש בערוך בערך תכלת:
אחרים אומרים. האי אחרים לאו היינו ר"מ דלעיל וכי האי גוונא בפרק שלשה שאכלו [דף מ"ז ע"ב] וכן בסוטה פרק נוטל [דף י"ב ע"א] וכן יש בפרק קמא דבבא בתרא [דף ט"ו] יש אומרי' שאינו ר' נתן שהרי נזכר שם ר' נתן גבי איוב:
כדי שיראה את חבירו ברחוק ד' אמות ויכירנו. ירושלמי במה אנן קיימין אי רגיל ביה אפילו רחיק כמה הא חכים ליה ואי בשאינו רגיל ביה אפילו קריב ליה הא לא חכים ליה אלא כן אנן קיימין ברגיל שאינו רגיל כההוא דאזיל לאכסניא ואתי לקיצין:
לתפלה כאחרים. פי' לתפילין. תימא אמאי נקט תפילין שיש מי שאומר במנחות פרק הקומץ דמצותן בלילה וכן הלכה אלא שאין מורין ושבק לציצית דקיי"ל כר"ש דהוי מ"ע שהז"ג ואין מצותו אלא ביום, וי"ל דס"ל לאביי דזמן ציצית הוי אחרים משיכיר בין תכלת שבה ללבן שבה (כדפי') [כמו שאפרש] לקמן:
לק"ש כותיקין. דאמר ר' יוחנן ותיקין היו גומרין אותה עם הנץ החמה. פי' היו גומרין אותה קודם הנץ החמה כדמוכח לקמן בסוף מי שמתו [דף כ"ב ע"ב] דקתני מתניתין ירד לטבול אם יכול לעלות ולהתכסות ולקרות עד שלא יהא הנץ החמה יעלה ויתכסה ויקרא ואם לאו יתכסה במים ויקרא, ותימא א"כ על מה אנו סומכין שהרי אנו קורין אחר הנץ החמה נהי דא"ר יהושע עד שלש שעות וא"ר יהודה אמר שמואל לקמן הלכה כר' יהושע הא אביי אמר הכא כותיקין והוא בתראה, וי"ל דותיקין נמי מודו דזמנה עד ג' שעות, וכן מוכח לקמן בסוף מי שמתו [דף כ"ה ע"ב] דקאמר בגמרא עלה דהך משנה דירד לטבול לימא תנן סתמא כר' אליעזר דאמר עד הנץ החמה אפילו תימא כר' יהושע וכותיקין דאמר ר' יוחנן ותיקין כו', אלמא משמע בהדיא דותיקין סברי כר' יהושע (בן לוי) אלא דממהרין לקרותה עם הנץ החמה ואביי נמי ה"ק לתפילין כאחרים דודאי הלכה כאחרים ותפילין שצריך להניחם קודם ק"ש יעשה כאחרים אבל ק"ש אע"פ שזמנו מתחיל כאחרים צריך לאחר מעט עד סמוך להנץ החמה ויסמוך גאולה לתפלה אחר הנץ החמה כדכתיב ייראוך עם שמש שהוא אחל זריחת השמש והך קרא בתפלה כתיב ולקמן נמי בפ' תפלת השחר [דף כ"ט ע"ב] דריש מיניה דתפלת מנחה עם דמדומי חמה מדכתיב ולפני ירח דור דורים. ועם משמע סמוך או לפניו או לאחריו עם הנץ החמה מיירי קודם הנץ החמה ועם השמש משמע יותר אחר זריחת החמה. ובירושלמי משמע כדפי' דגרסי' בירושלמי דפירקין דמאן דמר כדי שיהא רחוק מחבירו ד' אמות ומכירו כמאן דמר בין תכלת ללבן אבל אמרו מצותה עם הנץ החמה כדי שיסמוך לה גאולה לתפלה ונמצא מתפלל ביום א"ר זעירא (ומנא) [ואנא] אמרת טעמא ייראוך עם שמש אמר מר עוקבא ותיקין היו משכימין וקורין אותה כדי שיסמכו תפלתם עם הנץ החמה, וא"ת והא. אמרי' ביומא פ' אמר להם הממונה [דף ל"ז ע"ב] אף היא עשתה נברשת של זהב בשעה שהחמה זורחת עליה ניצוצות יוצאות הימנה וידעו הכל שהגיע זמן ק"ש ואמר אביי לשאר עמא דיבירושלם, משמע שתחלת זמן קריאתה אחר הנץ החמה, וי"ל דהך זמנא נקבע להמון העם שאינם יכולין להקדים ולמהר כותיקין, וא"ת והא לעיל אמר ר' שמעון בן יוחאי משום ר' עקיבא פעמים שאדם קורא ק"ש אחת קודם הנץ החמה ואחת לאחר הנץ החמה וכו' ופסק ריב"ל הילכתא כותיה אלמא תחלת זמן קריאה של יום הוי אחר הנץ החמה כמתניתין דיומא, ונ"ל דאפילו אי פליג ריב"ל אאביי הלכה כאביי דפסיק כותיקין שהוא בתראה, א"נ לא פסיק ריב"ל כר' שמעון אלא במה שסובר קודם הנץ החמה יוצא בשל לילה כדאמרי' לעיל דלאו בפי' אתמר אלא מכללא אתמר דההוא זוגא דרבנן דאשתכור וכו' אבל במה דקאמר דתחלת זמנו של יום אחר הנץ החמה לא פסיק כותייהו, א"נ י"ל דר' שמעון גופיה מודה דזמן ק"ש של יום קודם הנץ החמה והאי דלא נקט פעמים שאדם קורא ק"ש שני פעמים קודם הנץ החמה ויוצא בשל יום ובשל לילה דהוי רבותא טפי איכא למימר דבא לאשמועינן שאינו יוצא בשל לילה אחר הנץ החמה ואע"פ שנאנס, ור"ח פי' דהאי גומרין קורין ופסק דזמן ק"ש מהנץ החמה עד ג' שעות כר' יהושע בן לוי דפסיק הילכתא כר"ש דאמר משום ר"ע כמתניתין דיומא ומפרש ייראוך עם שמש היינו ק"ש כלומר יקבלו עליהם עול מלכות שמים, ולא נהירא מדקאמר כדי שיהא סומך גאולה לתפלה ומייתי עליה קרא דייראוך עם שמש משמע דקרא בתפלה איירי וכן לקמן בפ' תפלת השחר מייתינן לה אתפלה וגם לישנא דגומרין לא משמע כפירושו:
כל הסומך גאולה לתפלה אינו נזוק כל אותו היום. פי' כגון ותיקין וכן משמע לקמן זמנא חדא סמך גאולה לתפלה:
מכדי [האי] יהיו לרצון אמרי פי וכו' עד נימריה מעיקרא. תימא מאי קשיא ליה יותר טוב לומר י"י שפתי תפתח מעיקרא ויהיו לרצון אמרי פי בסוף לפי שכתוב בסוף מזמור, וי"ל משום דדרשי' בירושלמי סמיכת גאולה לתפלה מדכתיב י"י צורי וגואלי סמוך לתפלה. ה"ר אלחנן:
אמר אביי לתפלין כאחרים – משום דבעינן שעה שיהיו לאות. ויש גורסין לתפלה ואפילו לאלו הספרים פירושו תפלין. לקריאת שמע כותיקין. למצוה מן המובחר ולא משום קריאת שמע אלא משום תפלה דותיקין היו קורין אותה קודם הנץ החמה מעט כדי שיגמרו עם הנץ ויתפללו מיד ויסמכו גאולה לתפלה ונמצא מתפלל ביום. דמצות תפלה עם הנץ דאמר ר' יוחנן מצוה להתפלל עם דמדומי חמה כלומר כשהשמש זורחת על הארץ. אמר ר' זירא מאי קרא ייראוך עם שמש. פירוש בשחרית עם שמש בשעת זריחתו. בערבית לפני ירח קודם צאתו. ותפלה היא היראה. והאי דקאמר לתפלין כאחרים ושבקיה לציצית. משום דאילו ציצית יכול ללבוש הטלית בלילה אלא שאינו מברך עליו אלא ביום למאן דאמר טלית חובת גברא הוא. ותפלין אינו מניחן לכתחלה בלילה. ומאי דקיימא לן התם בעוקצין דתפלין מצותן בלילה והלכה ואין מורין כן מיירי במי שהניחן מבעוד יום שאינו צריך לחולצן בלילה. אבל להניחן לכתחלה בלילה לכולי עלמא ביום ולא בלילה:
מכדי האי יהיו לרצון אמרי פי משמע מעיקרא ומשמע לבסוף נימריה מעיקרא - ואם תשאל ומאי קושיא דאדרבא כך הוא ראוי לומר יהיו לרצון בסוף תפלה לפי שהוא סוף מזמור והוא דבור על אופניו. ויש להשיב משום דסמיכת גאולה לתפלה מיניה ילפינן כדדרשינן בירושלמי [מסמיך] גאולה לתפלה דכתיב ה' צורי וגואלי וסמיך ליה יענך ה' ביום צרה. ואפשר לומר דרך שאלה הוא כדי שישמע טעם הדבר הואיל ולא אמרה דוד אלא לאחר שמנה עשרה פרשיות וכו'. והוא הדין דהוה יכול למימר ליה דמשום דאמרה לסוף מזמור קבעוה רבנן לבסוף אלא דרויח ליה האי טעמא:
פירש"י בד"ה לתפילין כו' בפ' שני הס"ד ואח"כ מ"ה ותיקין כו' מצוה הס"ד ואח"כ מ"ה מאי קראה כו' החמה הס"ד ואח"כ מ"ה דכתיב ייראוך עם כו' בק"ש הס"ד ואח"כ מ"ה עם שמש כו' החמה הס"ד ואח"כ מ"ה ולפני ירח כו' דמדומי חמה הס"ד ואח"כ מ"ה שאם יזכה כו' כצ"ל:
גמרא כיון דקבעוה רבנן בתפלה כתפלה אריכתא דמיא דאלת"ה ערבית היכי מצי סמיך והא בעי למימר השכיבנו כו' יש ליישב דהכא מייתי מהשכיבנו אי"י שפתי תפתח וגו' דלא הוי הפסק ולעיל מייתי בהיפוך מי"י שפתי תפתח אהשכיבנו וק"ל:
ע"ב שהשאילום בע"כ כו'. במכילתא ל"ל וישאילום אלא מה שלא שאלו היו משאילין אותם הוא אומר תן לי חפץ והוא אומר טול לך ואחר כיוצא בו ועיין ברא"ם ודברי המכילתא כמ"ד בע"כ של ישראל ומשום משוי. ומ"מ קצת דחוק לדרשו בע"כ מיתורא ונראה דמלת וישאילום במ"ם משמע ליה בע"כ דהאחד הכריח את חבירו לשאול לו את ממונו למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה גם דברי המכילתא יש לפרש כן:
בע"כ דמצרים. גם שהיה בשאלה כיון דבע"כ שאלו מקרי שלל וכמפורש במכילתא שר"ה שרתה והיו אומרים השאילני כליך המונח במקום זה והלה מוציא בע"כ ונותן לו:
וינצלו וגו' שעשאוה כמצודה כו' כמצולה כו'. מפורש פרק ע"פ:
אהיה אשר אהיה אמר הקב"ה כו'. משום דכתיבי בהאי קרא ב' אמירות ויאמר אלהים אהיה וגו' ויאמר כה תאמר וגו' ובראשונה כתיב ב' פעמים אהיה ובשניה לא כתיב רק פ"א אהיה וע"כ אמרו כי חסר מן הכתוב בין ב' האמירות תשובת משה דיה לצרה בשעתה ובשמות רבה א"ל כה תאמר לבני ישראל אהיה וגו' לך אני מודיע להם איני מודיע ע"כ ר"ל שא"ל הקב"ה אתה לא הבנת דברי כי גם אני כונתי לכך לך אני מודיע אהיה עמהם בצרה אחרת ולהם איני מודיע אלא כה תאמר לבני ישראל אהיה וגו' ואל תזכור להם צרה אחרת והוא מבואר שהבטיח לנו הקב"ה בשם הוי"ה שאנו דבקים בו וישאר לנו הוי"ה בכל השעבודים ולא יבא לנו הפסד וכליון ח"ו באורך הגלות וק"ל:
שלא יאמרו כו'. דכן חשב פרעה באותות הראשונים שעשה משה כי כישוף היה כמ"ש במנחות (פה.) תבן אתם מכניסים לעפריים ומייתי קרא שנאמר ואתה הסיבות את לבם וגו' ר"ל ואם לא תסיח עתה דעתם הנני אומר שגם עד עתה היה בידך להטות לבבם אליך ולא עשית כן אלא הסיבות לבם מאחריך כמו שעשית לפרעה להקשות לבו ודו"ק:
ייראוך עם שמש כו'. ותחלת ברכותיה מורה ע"ז יוצר אור כו' דהיינו בכל יום בהנץ החמה יוצר אור חדש ולהוציא מלבן של עובדי חמה כמ"ש לעיל בשעה שהחמה זורחת כל מלכי מזרח כו' משתחוים לחמה וכן יש לפרש ולפני ירח שייראוך בק"ש של ערבית לפני ירח דהיינו בתחלת הלילה שהלבנה זורחת ומתחיל בברכת ק"ש גולל אור מפני חושך כו' להוציא מלבן של עובדי לבנה ורש"י פי' לפני ירח תפלת המנחה כו' [ע"ל כ"ט ב' וע' רש"י שם] ולא מצינו בשום דוכתא שמצותה עם דמדומי חמה ודו"ק:
כל הסומך גאולה כו'. דמקרא דנפקא למסמך גאולה לתפלה דכתיב ה' צורי וגואלי וסמיך ליה יענך ה' ביום צרה וגו' נשמע מיניה דאינו ניזוק באותו יום:
מכדי האי יהיו לרצון וגו' משמע כו' לימרו מעיקרא כו'. דטפי לימרו מעיקרא דכיון דמיניה יליף למסמך גאולה לתפלה ה"ל יהיו לרצון וגו' קודם יענך ה' וגו' ודו"ק:
הני תמני סרי תשסרי הויין כו'. יש לדקדק במאי טעה לומר דתשסרי הויין כיון דאשרי האיש ולמה רגשו חדא פרשה היא כדקאמר ליה בפשיטות גם בכל ספרי תהלים שלנו תשסרי הויין ואשרי האיש ולמה רגשו תרתי פרשיות הן. וי"ל למאי דאמרינן בפ' ת"ה (כח:) דהוסיפו על י"ח ברכות ברכת המינין וה"ל י"ט ברכות דאז נוכל לומר גם בס' תהלים שיהיה יהיו לרצון וגו' אחר תשסרי פרשיות ואשרי האיש ולמה רגשו גוים שתי פרשיות הן דה"ל פרשת למה רגשו גוים וגו' שהוסיפו נגד ברכת המינין והמקשה דהכא סלקא דעתיה דמעיקרא נמי ב' פרשיות הוו ומשני דאינו כן אלא דמעיקרא קודם שהוסיפו ברכת המינין הוה חדא פרשה ודו"ק:
במפלתן של רשעים כו'. מכאן קשה למה שכתבו האחרונים בשם המדרש שאין אומרים הלל ביום אחרון של פסח משום שאמר הקב"ה מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה (סנהדרין לט: מגילה י:) והרי הכא אמרו בהיפך דלא אמר דוד הלל עד שראה במפלתן של רשעים גם בפ"ב דערכין (י: ע"ש) אמרינן טעם אחר דלכך אין אומרים הלל ביום אחרון דפסח משום דאין חלוקים בקרבנותיהן ודו"ק:
גמרא דאלת"ה ערבית היכי מצי סמיך כו'. עי' מהרש"א. אבל דרך הגמרא כן כמש"כ התוס' לקמן כ"ו ב' ד"ה ואין ע"ש:
שם במשנה מה שמסובב בב' חצאי לבנה תיבות וגומרה עד הנה"ח. ובגליון נדפס ע"ז נ"א ל"ג הוא טעות. כי עד הנה"ח ודאי גרסינן כדמוכח לקמן כ"ה ב' לימא תנא סתמא כר"א דאמר עד הנה"ח. אלא תיבת וגומרה לחודא הוא דל"ג וכ"נ בתוי"ט. ומש"כ התוי"ט בשם הר"י שהנץ הוא מלשון הנצו הרמונים היה יכול להביא מה"ת עלתה נצה:
תוס' ד"ה אלא. כדתניא עד שיכיר כו'. ט"ס וצ"ל כדתנן:
גמ' מ״ד בע"כ דמצרים דכתיב ונוח בית תחלק שלל. נ״נ שהיו כופין אותן בדברים והיו מראין להם היכן ממונם והונם טמון עד שהוכרחו לתת להם שאלתם. היינו דקרי ליה כלל:
בְּבַקָּשָׁה מִכֶּם הוֹצִאוּנִי מִיָּד וְאֵינִי מְבַקֵּשׁ. מקשים העולם בנמשל ליתיה להא? ונראה לי בס"ד כי במאמר שלא יאמר אותו צדיק, יש קושיא ידועה ואני תרצתי בפשיטות כי אתמר (בראשית טו, יד) וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל, והיינו אחרי שאנכי דן את הגוי אשר יעבודו, וזה הדבור נשלם ביום ז' של פסח שלקו על הים מכות גדולות, דשל ים היו של חמש מכות וגם היה מפלה לשר גם כן, אך כדי שלא יאמר אותו צדיק תאמר להם שישאלו עתה קודם היציאה. ובזה יובן לתרץ דקדוק אחר שקראו אותו 'צדיק' ולא קראו בשמו 'אברהם אברהם', והוא דאיתא בגמרא רבב"ח שברו לו הכתפים את חביות היין ולקח גלמייהו, וקבלו אצל רב ואמר לו שיחזירם, ואמר לו דינא הכי, ואמר לו (משלי ב' כ') לְמַעַן תֵּלֵךְ בְּדֶרֶךְ טוֹבִים, אחר כך תבעו שכרם וגזר רב שיתן להם, ואמר לו דינא הכי והשיב לו וארחות צדיקים תשמור, נמצא הצדיק דרכו ליתן לפנים משורת הדין, וז"ש שלא יאמרו אותו צדיק שדרכו לעשות לפנים משורת הדין, ובזה נתרצה קושית העולם דכיון דאמר לו שלא יאמר אותו צדיק משמע שלא נגמר ענין דָּן אָנֹכִי במכות מצרים, ואם כן דבר זה מוכרח שפרעה חוזר ויהפך לבבו וירדוף אחריהם, ולכן א"ל הלואי שנצא עתה קודם ז' של פסח ולא נרצה רכוש כלל, כי טוב לנו גאולה שלימה שלא ירדוף פרעה אחרינו עוד מכל ממון שבעולם. ובזה יתורץ קושיא אחרת דקאמר בעל כרחן של ישראל משום משוי, וקשא מי זה יתנו לו ממון וימאס בו משום משוי, ועוד הלא צווי זה חשיב מצות עשה? ובזה ניחא שהבינו שעיקר הרכוש שמור להם אחר ז' של פסח שנעשית יציאה העיקרית, ואם כן למה נטפל בו מעתה לשאת אותו מאחר כי מצרים מוכרחים להביא לנו. ודבר זה יובן היטב על פי משל שכתב אהל יעקב בפרשת בא בענין, ואני אשנה בו קצת כדי שיהא דומה לנמשל. והוא שני מלכים נלחמו זה עם זה על ידי שני גבורים שעשו תנאי בניהם כמו שהתנה גלית, וירדו למקום רחב מהלך אלפים אמה להלחם, והתנאי היה מי שיתגבר על חבירו להשליך אותו לבור אשר בסוף הרחבה ההיא אז מלכו יגבר וישבה מלך אשר כנגדו, והנה אחר שהתחילו להלחם כל העומדים ראו שגבור אחד משני גבורים הנזכרים נשא לאותו הלוחם עמו על כתיפיו והוליכו לבור, ורק כאשר הגיע לתוך ד' אמות של בור חזר זה הנתפש ונתגבר על הנושא אותו והשליכו הבור, ואז נצח מלכו ואת הכל לקח, וכאשר בא הגבור הנוצח לפני מלכו אמר לו המלך עתה ידעתי שאיש חיל אתה להכות צרים אחור, אך עונך גדול שנתת יד לאויב להחזיק בך ולשאת אותך עד הבור, כי בראותי כך רעדה אחזתני ונתייאשתי מן הניצוח ומדוע ככה עשית, אמר לו אדוני המלך אתה רואה כי האויב הוא עב וגס הרבה יש בו כובד עלי עשרת מונים, וממקום המלחמה עד שפת הבור יש יותר מאלף אמה, ואם הייתי מחזיק בו בגבורת ידי ואשאהו על כתפי היה תש כוחי, לכך אמרתי טוב שהוא ישאני וכאשר אגיע לבור אז אעשה את שלי להפיל את אויבי בבור, ויטב הדבר בעיני המלך עד כאן המשל בשינוי קצת כדי שיהיה דומה לנמשל בדברינו אלה.
עֳשָׂאם כִּמְצוּדָה שֶׁאֵין בָּהּ דָּגָן. יש להקשות במאי פליגי רב אמי וריש לקיש? ונראה לי בס"ד דידוע שיש פלוגתא בישיבת ארץ מצרים בזמן הזה, דיש אומרים בזמן הזה מותר לדור בה כי מה שאסרה תורה מקודם מפני שנבררו ממנה כל נצוצי הקדושה, אך כיון שחזרו בה שלא כדין וחטאו נעשה בה תערובות נצוצי קדושה ואז מותר לדור בה כדי לברר כשאר ארצות, ויש אומרים דגם בזמן הזה אסור לדור בה, ולכן רב אמי עשה המשל כמצודה שאין בה דגן, שדבר זה אינו חלוט לעולם בכך, אלא אפשר אחר זה יניחו במצודה דגן, כי סבירא ליה אף על פי שאסרה תורה מתחלה מכל מקום יש לזה היתר בזמן הזה, וריש לקיש סבירא ליה כמאן דאמר דגם בזמן הזה אסור והרי איסורה לעולם, לכך עשה הדמיון למצולה שאין בה דגים, לא היום ולא אחר זמן, שאין דרכם לירד למצולה.
ובאופן אחר נראה לי דר' אמי איירי ברכוש הגשמי ולכך המשילו למצודה שהוא מאכל גשמי, וידוע כי במצודה הגם שאין בה דגן בגלוי עם כל זה בחורין וסדקין שלה אי אפשר שלא ימצא, וכן ברכוש הגשמי אמרו רבותינו ז"ל מה שהיה בבתים נטלו במצרים ומה שהיה בבתי תשוראות נטלו על הים, נמצא כשיצאו נשאר ממון גנוז, אבל ריש לקיש מדבר ברכוש הרוחני של נשמות קדושות שביררו הכל, ולכך נקיט המשל לדגים שנמשלו לנשמות כנודע בזוהר הקדוש, ובמצולה אין דגים כלל וכן הם ביררו הכל.
אֶהְיֶה עִמָהֵם בַּשִּׁעְבּוּד מַלְכִיוֹת. צריך להבין למה הודיעו גלות שעבוד מלכיות בשם 'אהיה'? ונראה לי בס"ד על פי מה שכתב טוב עין ז"ל כי 'אהיה' הוא מדת ענוים, שהעניו תמיד רואה עצמו שלא הגיע לחצי השלימות ולכך הוא אומר 'אהיה' לשון עתיד, כי עדיין לא הייתי ולא הגעתי לשלימות, אבל הגאה חושב עצמו שהגיע לשלימות, לכך רואה עצמו 'היה' ואינו אומר 'אהיה' עד כאן דבריו, נמצא בין 'אהיה' מדת העניו, ובין 'היה' מדת הגאה, הוא אות א' בלבד שמספרו אחד, ובזה פרשתי אחד המרבה ואחד הממעיט דאמרו רבותינו ז"ל, מאן דאיהו זעיר איהו רב, ומאן דאיהו רב איהו זעיר, ולכן בעל מדת אהיה שיש לו מספר א' שהוא אחד הוא רב וזהו אחד המרבה, דמאן דאיהו זעיר איהו רב, ולהיפך אחד הממעיט חסרון אחד שהוא א' ממעיט את האדם דמאן דאיהו רב איהו זעיר, ובלבד שיכוין בענוה זו את לבו לשמים ולא כמו אותו הכומר. ובזה פרשתי בס"ד (קהלת ט, יח) וְחוֹטֶא אֶחָד יְאַבֵּד טוֹבָה הַרְבֵּה כי הגאוה שמחסרת ממנו מספר אחד לא תניח לאדם שכר טוב, ומאחר שמדת הענוה היא אהיה לכך רמז להם גלות האחרון בשם אהיה, לומר בזכות הענוה לא ישתקעו בגלות זה אלא יהיו נגאלין, כמו שנאמר (תהלים יח, כח) כִּי אַתָּה עַם עָנִי תוֹשִׁיעַ וְעֵינַיִם רָמוֹת תַּשְׁפִּיל, וכן אמרו רבותינו ז"ל אין בן דוד בא אלא עד שיכלו גסי הרוח. והנה הקושיא במאמר הזה היא ידועה כיון שאח"כ הסכים הקב"ה לדבריו של משה רבינו ע"ה שאמר דיה לצרה בשעתה, אם כן למה מעיקרא אמר לו שיגלה להם השעבוד, וברש"י בביאור החומש הוסיף שאמר לו יפה דברת, בזה תגדל הקושיא יותר וכאשר נתעורר שם בגליון ובתירוץ שלו לא תתיישב דברי הגמרא כאן, וגם רבינו ז"ל בשער הפסוקים תירץ כן וגמרא דידן לא תתיישב בזה, ונראה לי בס"ד כי אופן שאמר הקב"ה ואופן שאמר משה רבינו ע"ה, בכל אחד יש בו קושי מצד אחד ונייחא מצד אחד, דיש בזה מה שאין בזה, שאם יגלה להם השעבוד מעתה יש בזה טוב לישראל כי צער הידיעה שקדם להם קודם כמה שנים מכפר, ובזה ינכה להם ממספר שנות הגזירה, ויש בו קושי כי עתה שמחתם בגאולה שהם נגאלים לא תהיה שלימה מאחר שיודעים שסופם לגלות, ודבריו של משה רבינו ע"ה שרצה לבלתי יודיעם קודם השעבוד יש בה טוב, כי שמחתם עתה שלימה כי חושבים שנגאלו גאולה שלימה, ויש בה קושי שלא ינוכה להם כלום מן מספר שנות הגלות כי לא היה להם צער ידיעה מקודם, והקב"ה בחר בדרך הראשון דאף על גב דאית ביה צד קושי מ"מ לישראל עדיף טפי מדרך השני, מאחר כי בו ינוכה מן מספר הגלות אך דרך הב' לגבי משה רבינו ע"ה עדיף טפי כי עתה הוא הגואל ובודאי ירצה שישמחו שמחה שלימה על ידו, והקב"ה הסכים אחר כך לדרך הב' מפני לעשות רצון משה רבינו ע"ה ומה שאמר לו יפה דברת כלומר לעצמך יפה דברת.
שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ מַעֲשֶׂה כְּשָׁפִים הֵם. הקשה הגאון חיד"א ז"ל לפי מה שפרשו טעם יציקת המים שלא יאמרו מעשה כשפים, מפני שהכשפים לא יצליחו במים כמו שאמרו בסנהדרין בעובדא דזעירי, אם כן למה הוצרך להתפלל על כך, ותירץ כשפים דשדים ארציים אין מצליחים במים, אבל של שדים אויריים נעשים גם במים, ולכך הוצרך לתפלה שלא יאמרו שהם כשפים דשדים אויריים עד כאן דבריו. ולפי דבריו מובן היטב מה שנאמר (מ"א יח, לז) וְאַתָּה הֲסִבֹּתָ אֶת לִבָּם אֲחֹרַנִּית, כי שדים ארציים הם אחור דקליפה, אבל אויריים הם פנים דקליפה, ובקש שלא יעלו על לבם אותם האויריים אלא יביטו באותם הארציים שהם אחור דקליפה, ואז יהיה יציקת המים לעיניהם הוכחה גדולה לומר שאין אלו מעשה כשפים.
מַאי טַעֲמָא תִּקְנוּהוּ רַבָּנָן לְאַחַר י"ח בְּרָכוֹת לֵימְרוּ מֵעִיקָרָא. מאי טעמא תקנוהו רבנן לאחר י"ח ברכות לימרו מעיקרא, קשא כיון דמשמע הכי והכי אם יתקנו מעיקרא גם כן תקשי מאי טעמא, ונראה לי בס"ד דודאי הסברא מחייבת טפי שיתפלל על מה שעתיד לומר שיהיה לרצון ולא הסברא מחייבת טפי שיתפלל על מה שעתיד לומר שיהיה לרצון ולא על אשר אמר כבר, ומה שאמר ק"ג מזמורים ולא אמר הללויה כנגד ק"ג עולמות שהם גבורות בסוד מנחה ודוק.
בתר"י ד"ה וכתב הרי"ף וע"כ צריך שלא ישערו בצמצום:
לא זכיתי להבין הא אדרבה אם מתירא מלצמצם שיגיע עד גאל ישראל בתחילת הנץ דמתחיל הרבה קודם הנץ. ואפ"ה חושש שמא יעבור זמן ק"ש מלקרו' עד אחר הנץ, מכ"ש אם אינו רוצה לצמצם ורצונו לקרות רק פרשה א' קודם נץ דהיינו שמאחר הזמן ומתחיל מעט קודם הנץ משך זמן קריאת פרשה א' דיש לחוש יותר דאולי יעבור זמן המעט ותנץ החמה קודם ק"ש, ודברי הרי"ף נראה פשוטים דהחשש משום תפלה דזמנו דווקא אחר הנץ, מש"ה אם יצמצם לקרות עד גאל ישראל קודם הנץ חיישינן אולי יגיע עד גאל ישראל קודם הנץ ויתפלל שלא בכוונה, לזה מאחרים קצת להתחיל מעט קודם הנץ בענין שיקרא עכ"פ פרשה א' קודם הנץ, דאף אם לפעמים יטעה ויתחיל קצת קודם לזה מ"מ כשיגיע לתפלה כבר תנץ החמה, והכי דייק לישנא דהרי"ף, ולדברי רבינו יונה צ"ע:
שם מלשון מפרק הרים דמתרגמינן מותק טוריא (מלכים א' י"ט א'), ובתרגום שלנו איתא מפרקין טוריא, ובערוך כתב ותיק, בלשון יוני איש בעל מדות ומעלות טובות:
בגמרא שלא יאמר אותו צדיק כו' ויש לדעת מ"ש שתלה הדבר באמירת אותו צדיק ולא תלה הדבר בישראל עצמן. ועוד י"ל מאי שייך הך דרשא בשמעתין ונ"ל ע"פ מה שפי' רש"י בחומש בפ' ליל שמורים שהוא אותו לילה שנדבר הקב"ה לאברהם בברית בין הבתרים ומשהגיע אותו הזמן אפילו כהרף עין לא עיכב עכ"ל רש"י וא"כ משמע להדיא שדיבר הקב"ה עם אברהם בחצי הלילה ממש וא"כ א"ש ששום אדם אחר לא היה יכול לומר ועבדום וענו אותם קיים כו' דמאן יימר שנתקיים החשבון במכוון ומצומצם ודבר זה לא היה ידוע אלא לא"א לבד ולפ"ז שייך נמי הך דרשא אהא דקאמר לעיל הכל מודים כשנגאלו לא נגאלו אלא בלילה היינו בחצי הלילה כדפי' רש"י שבאותו שעה נתן להם פרעה רשות הרי נשלם החשבון במכוון ומצומצם שיטלו רכוש ולא מקודם לכן כנ"ל נכון:
שם מ"ד בע"כ דמצריים דכתיב ונות בית תחלק שלל. פ' מדקרי ליה שלל משמע שהיו לוקחין שלא בטובתן של מצרים שאם היו לוקחין דרך שאלה גמורה לא שייך לקרותה לשון שלל ועוד אי ס"ד שהיה דרך שאלה ממש לא היה שייך בדין חלוקה אלא כל א' וא' מישראל היה מחזיק בשלו מה ששאל כדין הפקעת הלואתן של מצרים דמותר כדאית' בפ' הגוזל בתרא אלא ע"כ שלא לקחו בתורת שאלה ממש אלא בע"כ דמצריים וע"כ נמי שלא היו לוקחין בתורת גזל אלא בתורת שכר שיעבוד ומש"ה היו צריכין לחלוק שוה בשוה כמו שהי' שיעבודן שוה כנ"ל נכון. והא דמשמע ליה למידרש האי קרא ונות בית כו' בביזת מצרים ולא בביזת הים היינו משום דכתיב בהאי עניינא מוציא אסירים בכושרות ועוד דבהאי קרא כתיב לעיל מיני' מלכי צבאות ידודון ידודון דשייך נמי ביצ"מ כמו שדרשו חז"ל על פסוק הוצאתי את צבאותיכם מארץ מצרים וק"ל:
במשנה מאימתי קורין שמע שחרית כו' ובברייתא תניא רמ"א משיכיר בין זאב לכלב כו'. ונ"ל לתת טעם לכל הנך זמנים הללו ובמאי קמפלגי הני תנאי דטעמייהו דתנאי דמתני' מבואר בברייתא פ' התכלת דמדכתיב גבי ציצית וראיתם אותו וזכרתם דדרשינן ראה מצוה זו וזכור מצוה אחרת ואיזה זו ק"ש הרי להדיא שהתחלת זמן ק"ש תלויה בהכרת תכלת ועליה קאי וראיתם אותו בל' יחיד אלא דמר סבר משיכיר בין תכלת ללבן ומ"ס בין תכלת לכרתי. ובטעמייהו דהנך תנאי דברייתא נ"ל דאסמכוה רבנן אקרא ובלכתך בדרך. דממילא שמעי' דבלכתו בדרך הוא זמן ק"ש וכיון דקיי"ל כי הא דאמר ר"י אמר רב דלעולם יצא אדם בכי טוב והטעם מבואר כדי שינצל מן החיות ומן הלסטים ומש"ה קאמר ר"מ משיכיר בין זאב לכלב דקודם לכן אדם נמנע מלצאת לדרך כיון שאין יכול להזהר מדריסת הזאבים הבאים לנגדו והיינו טעמא דר"ע לפי שערוד מין חי' המזיק את הבריות כדכתיב פרא למוד מדבר וכמו שדרשו בפ"ק דר"ה ערוד שדומה לערוד במדבר וטעמא דאחרים דאמרי משיכיר את חבירו ברחוק ד' אמות כדי שידע להזהר מן הליסטים כן נ"ל:
שם בפרש"י בד"ה מתפלל ביום דהנץ החמה לד"ה יום הוא עכ"ל. ואע"ג דבסמוך משמע מפרש"י דקרא דיראוך עם שמש אק"ש גופא קאי שעיקר מצותו עם שמש אפ"ה מדקתני להדיא בברייתא ונמצא מתפלל ביום משמע להדיא דעיקר זמן ק"ש לא הוי אלא משום זמן תפלה הסמוכה לה שיהיה בשעה שהוא ודאי יום והיינו משעת הנ"ה והטעם מבואר דזמן תפ"ה הוא מהדברים שמצותן ביום דוקא אי משום שאברהם תיקנה כדכתיב וישכם אברהם בבוקר או משום שהיא נגד תמיד של שחר דכתיב בי' ביום צוותו ובמשנה רפ"ב דמגילה תנינא להדיא דכל דבר שמצותו ביום תחילת מצותו משעת הנ"ה והיינו נמי מהאי טעמא גופא שהוא ודאי יום דלא ליתי למיטעי ודוקא בדיעבד קתני התם בסיפא וכולן שנעשו משעלה ע"ה יצא ואע"ג דזמן שחיטת התמיד משמע דאפשר שהיה הרבה קודם הנ"ה היינו משום דכהנים זריזין הן והא דזמן ק"ש ותפילין הוא קודם הנ"ה היינו משום דהנך מדברים שאינן מצותן ביום דבק"ש לא כתיב בבוקר ובערב אלא בשכבך ובקומך ותליא רחמנא בזמן שכיבה וקימה והנך זמנים ידועים וליכא למטעי בהו ותפילין נמי הא קיי"ל לילה זמן תפילין הוא אלא דהלכה ואין מורין כן כדמסקינן במנחות דגזרינן שמא יפיח בהן או שמא ישן והיינו נמי זמן קימה דתו לא שייך הני חששי וכמו שכתבו התוס' להדי' ביומא דף ל"ז ע"ש וציצית נמי לא כתיב ביה ביום אלא וראיתם אותו והיינו נמי בהכרת תכלת ועוד דציצית ותפילין אפילו למ"ד דלילה לאו זמן תפילין וכ"ש זמן ציצית אפ"ה לא שייך בהו הך חששא דלא אתי למטעי שהרי אפילו אם מניחם בתחילה קודם זמן מצותן אפ"ה מסתמא עודן עליו גם כן בשעת תפלה שהוא ודאי יום דהא מצות תפילין מצותן שיהיו עליו כל היום וכ"ש בזמן תפלה משא"כ בתפלה שהזמן עובר וא"כ אם יטעה להתפלל בלילה הרי אינו מקיים כלל מצות תפלת השחר ומש"ה בעינן דוקא בשעה שהוא יום והיינו לאחר הנץ החמה כן נ"ל נכון בכוונת רש"י:
שם בתוס' ד"ה לק"ש כוותיקין כו' עיין בכ"ז בתוס' דיומא באריכות ושם פירשו בשם ר"ת בע"א:
שם מכדי האי יהיו לרצון כו' משמע לכתחילה כו' לימרו מעיקרא עכ"ל. ויל"ד דאכתי מאי קושיא כיון דמשמע הכי ומשמע הכי שפיר תקנוהו לאומרו בסוף דבתחילה הא תיקנו כבר לומר ה' שפתי תפתח דלא משמע אלא מעיקרא. ונ"ל דקושיית הגמרא בזה קאי אסוגיא דשמעתין דכיון דבעי למסמך גאולה לתפלה א"כ טפי הוה להו לתקן שלאחר שאמר ה' שפתי תפתח יאמר ג"כ יהיו לרצון דבזה הוי סמיך שפיר גאולה לתפלה דהא בהאי קרא מסיים ביה ה' צורי וגואלי וכ"ש דאתי שפיר טפי לפי מה שכ' רש"י לעיל דף ד' ע"ב דעיקר סמיכת גאולה לתפלה ילפי' מהאי קרא גופא שרמזה דוד בס' תהלים דכתיב ה' צורי וגואלי וסמיך ליה יענך ה' ביום צרה ע"ש כנ"ל ומתוך כך נ"ל ליתן טעם על מה שתקנו חכמים ענינו בין גואל לרופא כדכתיב ה' צורי וגואלי וסמיך ליה יענך ה' ביום צרה והיינו ענינו וק"ל:
בגמ' כתיב רני עקרה לא ילדה משום דלא ילדה רני. הא דלא מקשה אטו משום דעקרה היא רני משום דהוה מצי למימר דמעיקרא הות עקרה והשתא נפקדה כדמצינן כמה עקרות שנפקדו אבל בסיפא דקרא דכתיב לא ילדה והוא כפל לשון אלא ע"כ לאורויי דהשתא נמי לא ילדה מקשה שפיר:
שם שאם יאמר לך אדם כלום יש עבד. ואע"ג דמצינו כמה ב"א שהמרו בהקב"ה כנמרוד ופרעה וסיסרא וחבריהם שמרדו באדוניהם ממש אלא דעיקר התמהון על גוג ומגוג היינו דמאחר שכבר התנבא עליו הנביא משנים קדמונים בשמו ושם עירו ושם מעשיו והתנבאו ג"כ על מפלתו בסוף א"כ מה ראה לשטות זה כיון שכל הדברים יוצאין מפי הקב"ה הרי שמכיר באדוניו ומורד בו וא"כ האי גברא בישותא בעלמא הוא דאחוי ועוד שכופר בעיקר דמסיים הכתוב נוסדו יחד על ה' ועל משיחו ובהא מסיים שפיר כלום יש בן שמורד באביו שהיא תשובה ניצחת ממש באותו ענין שהרי אבשלום בודאי ידע מה שאמר נתן הנביא לדוד אביו מפי הקב"ה הנני מקים עליך רעה מתוך ביתך ושכב את פלגשיך לעיניך ואמר לו כן דרך עונש על מעשה דבת שבע שעי"כ נפרע הקב"ה ממנו ואמר לו גם ה' העביר חטאתך לא תמות א"כ אבשלום גופא מה ראה לשטות זה שניסת לעצת אחיתופל שאמר לו בא על פלגשי אביך ורצה להתגדל ע"י כך שאחר שראה שקראו רע וא"כ האי גברא נמי בישותא בעלמא הוא דאחוי שיתקיים הרעה על ידו ולא ע"י עבד או ממזר כמו שחשב דוד אע"כ שמאת ה' היתה זאת לחזק לב אבשלום בכך ומעתה כ"ש שאין כאן מקום תימא על ענין גוג ומגוג שהקב"ה יקשה את לבבו כמו שאמר הכתוב משגיא לגוים ויאבדם כנ"ל נכון:
משל לאדם וכו'. לכאורה אין המשל דומה לנמשל דהרי לא נתאחר יציאת ישראל ממצרים בשביל הרכוש דבשלמא אם הי' אומר שישראל השיבו ולואי שנצא מיד ונצא בעצמנו הי' דומה לנמשל אבל כיון שסתם אמרו ישראל הלואי שנצא בעצמנו אין זה דומה לנמשל (ואמנם להך איכא דאמרי משום משא ניחא) ונראה דישראל בשעה שיצאו ממצרים לא שחררום מצרים בהחלט שהרי אמרו דרך שלשת ימים כלך והנה בודאי אז בשעת יציאה אם היו ישראל מבקשים שישחררום בהחלט ג"כ הי' פרעה ומצרים מסכימים מפני מורא המכה שהרי אמרו כולנו מתים ואמנם הי' טעמו של הק"בה שצוה להם שיאמרו דרך שלשת ימים הי' כדי שיקוים ואחרי כן יצאו ברכוש גדול שאם הי' אומרים שיוצאים על מנת שלא לשוב עוד שמה לא שייך לבקש שישאילום כלי כסף וזהב ושמלות ולכך צוה הק"בה שיאמרו שיוצאים רק לזמן ג' ימים וכאשר באמת עבור זה רדף פרעה אחריהם ולא נשתחררו ישראל לחלוטין עד קריעת ים סוף וא"כ שפיר דומה לנמשל שישראל אמרו הלואי שנצא בעצמנו בלי שום רכוש ונוכל לצאת תיכף בתורת חירות גמור:
אמר ר"א עשאוה כמצולה וכו' עיין פירוש רש"י. ולדידי יפלא דלפ"ז מהיכן בא ביזת הים שהי' ביזה גדולה יותר מביזת מצרים. ובני הרבני מוה"רר ישראל סג"ל השיבני שעם בני ישראל דירתם הי' בארץ רעמסס ועבודתם בחומר ולבנים הי' בפיתום ורעמסס אבל בשאר כל מדינת מצרים לא היו שם רק בעת הגאולה הי' כלם בעיר מצרים דהיינו בעיר המלוכה וכל מה ששאלו כלי כסף וזהב ושמלות שאלו משכינתם בארץ רעמסס וכן בעיר המלוכה בעת יציאתם שאלו מהם ושם עשו כמצולה אבל בשאר מדינות של מצרים לא שאלו ושם נשאר הון רב ופרעה בעת שרדף אחריהם קיבץ כל חילו וכל עמו מכל ארצו ומהם הי' ביזת הים והנה יפה השיב. ואמנם אני אילולי פירש"י הי' נלע"ד לפרש פירוש אחר על מה שאמרו שעשאוה כמצולה וכו' דהנה כל גליות שגלו ישראל אף שהי' זה עונש להתם חטא ולכלות פשע מ"מ גם עצם הגלות הי' לטובה וכמו שדרז"ל בפסחים דף פ"ז ע"ב אר"א לא הגלה הק"בה את ישראל לבין האומות אלא כדי שיתוספו עליהם גרים שנאמר וזרעתי' לי בארץ וגו'. ושורש דבר זה לפי שידוע שע"י העבירות נופלים ניצוצי קדושה להקליפה ולכן צריכין ישראל לבוא בגלות ושם כאשר הגלות מכפר עון שוב מתוקן הקלקול והניצוצות שנפלו שמה מתנוצצים ועולים והם הגרים שמתגיירים וניתוספים על עדת ישראל וכאשר יצאו ישראל ממצרים העלו כל הניצוצות שהי' במצרים ולכן עלו אז עמהם גרים הרבה מאד כדכתיב וגם ערב רב וגומר לפי שכל ניצוצי הקדושה עלו ולא כשאר במצרים שום ניצוץ קדושה שם ולכן הזהיר הק"בה אותנו בשלש אזהרות כפול שלא יוסיפו עוד לבוא מצרימה לעולם ולכאורה אף שאין לדרוש טעמי המצות מ"מ אם אפשר ליתן טעם מדוע נשתנה ארץ מצרים מכל שאר ארצות הגוים וכמה גליות גלינו ויצאנו משם ובשום פעם לא הזהירנו הק"בה ע"י נביאיו שלא לשוב לארץ שיצאנו משם אבל הטעם הוא כי כאשר יצאנו משאר הגליות לא יצאנו ביד רמה ולא הלכנו אלא ברשיון המלך שהי' אז לפי שעדיין לא גמרנו התיקון ונשאר עוד ניצוצי קדושה משלנו תחת יד האומה ההיא וכן ע"י חטא מאדם הראשון באכלו מעץ הדעת טוב ורע גרם להתערב טוב ברע ונתפזרו ניצוצי קדושה בכל הארצות והק"בה מסבב סיבות בל ידח מן הקדושה נדח ומזדמן שיבואו בני ישראל בארצות ההם לפעמים כלם כמו בגלות מצרים ולפעמים רובם כמו בשאר גליות ולפעמים קצת יחידים הכל לפי צורך הטוב המעורב שם ברע לברר הטוב ולהעלותו ע"י מצות ומעשים טובים שמקיימים ישראל שם ומצא מין את מינו ומעלהו עמו אבל בארץ שלא נשאר שם שום ניצוץ קדושה כלל א"כ איש ישראל הבא שמה הוא קרוב להפסד שישאיר שם ע"י איזה חטא ועון איזה ניצוץ קדושה ורחוק מן השכר כי אין לו מה ללקט שם ולכן הזהרנו הק"בה שלא לשוב לארץ מצרים עוד כל ימי עולם. ובזה אמרתי פירוש הפסוק ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרי' וגו' והדבר צריך טעם למה שינה הלשון בין אשור ובין מצרים שעל אשור אמר האובדים ועל מצרים אמר הנדחים וגם למה חילקם כלל והוה לי' למכללינהו ובאו האובדים והנדחים בארץ אשור ובארץ מצרים. ולפמ"ש ניחא והבט וראה דבאשור אמר האובדים ולא אמר האבודים כי באמת אנו אבדנו ושם יש לנו אבידה ניצוצי קדושה ונתפזרנו שם לחפש אבודינו אבל במצרי' לא נשאר לנו שם שום אבידה ובחנם באנו שמה ולכן קורא אותנו הכתוב נידחים כמי שנידח ממקומו בזרוע בלי שום תועלת. ולזה כיוונו ר' אמי וריש לקיש שעשאוה כמצודה שאין בה דגן או כמצולה שאין בה דגים ולא על הממון כיונו רק על ניצוצי קדושה שלא השאירו שם כלום:
אהי' וגו' ואני אהי' עמכם בשיעבוד מלכיות לכאורה אין שייכות כאן בסוגיא זו לדרש זה דכתיב בפ' שמות בתחלת שליחות של משה רבינו ואמנם לפי מ"ש לעיל ניחא דבאמת יצאנו ממצרים קודם זמן שהרי לא היינו שם רק מאתים ועשר שנים והי' מקום לפרש אשר אהי' עמכם כאשר תגלו שנית למצרים להשלים זמן ארבע מאות שנה אבל כיון שאמר לעיל שעשאוה כמצודה שאין בה דגן או כמצולה וכו' ופירשנו לעיל דהיינו שלא כשאר שם שוב איזה ניצוץ קדושה וא"כ שוב לא יגלו ישראל שמה ולכן הוצרך לפרש ואני אהי' עמכם בשיעבוד מלכיות:
היכי מצי סמיך וכו' הא דלא הקשה כן לעיל על ברייתא דותיקין וכו' כדי שיסמוך וכו'. ונראה דלקמן דף מ"ב ע"א אר"ח ב"א אמר רב שלש תכיפות הן תכף לסמיכה שחיטה תכף לגאולה תפלה תכף לנט"י ברכה וכתב רמ"א בסי' קס"ו בהג"ה דשיעור הפסק לענין נט"י הוא כדי הילוך ך"ב חמות ושעור זה כתבו התוס' במס' סוטה דף ל"ט ע"א דשעור תיכף דנט"י איכא למילף משעור תכף לסמיכה שחיטה ע"ש בסוף ד"ה כל כהן ולפי"ז מן הסברה דגם תכף לגאולה תפלה היינו ג"כ שלא ישהה כדי הילוך ך"ב אמות וא"כ איכא למימר דאפילו מפסיק בדבור ביניהם כל שאינו שוהה בדבורו כשעור הנ"ל מקרי סומך וממילא ליכא קושיא על ותיקין היכי מצי סמיך והאר"י בתחלה אומר אד' שפתי וכו' שהרי אין כאן שיעור ך"ב אמות אבל כאן דרב ברונא לא פסיק פומי' מחוכא ואם איתא שכל שאין כאן שיעור הילוך ך"ב אמות אינו הפסק אין כאן רבותא וכל אדם יכול לעשות כן איו דבעינן שלא יפסיק כל ושפיר מקשה מי מצי סמיך ורב אשי דאמר דאלת"ה ערבית היכי מצי סמיך הא בעי למימר השכיבנו שפיר הוכיח דעכ"פ אד' שפתי אינו שיעור יותר מהשכיבנו. ואמנם לעיל דף ד' ע"ב ששם הסוגיא להיפך שמביא ראי' דהשכיבנו חשיב גאולה אריכתא כיון דתקינו לה חכמים דאל"כ שחרית היכי מצי סמיך הא אר"י בתחלה אומר אד' שפתי תפתח שם קשה דלמא אפילו מה דתקינו חכמים ג"כ אינו כתפלה אריכתא ואד' שפתי לכך אינו חשיב הפסק לפי שאינו שיעור הילוך ך"ב אמה משא"כ השכיבנו שהוא נוסח ארוך וצריך לומר דלעיל אסוגיא דכאן סמיך דמוכח מרב ברונא דבעינן סמוך ממש. ועוד נלע"ד דשיעור זה של ך"ב לאו בפסיעות בינונית משערינן רק פסיעות קטנות עקב בצד אגודל כיון דמהילוך של שער ניקנור למזבח ילפי לה שם בתוס' במס' סוטה ובודאי לאו אורח ארעא לילך פסיעה גסה בעזרה ואפילו בבית הכנסת כתוב המג"א סי' צ' ס"ק ך"ד שאף שמצוה לרוץ לבה"כ היינו עד פתק בה"כ אבל בבה"כ עצמה ילך באימה וביראה וק"ו במקדש שלא היו הולכים רק דוגמת הילוך הכהני' בעבודה שהוא עקב בצד גודל וכמו שמבואר בירושלמי הביאוהו תר"י לעיל והטור בסי' צ"ה וא"כ אפשר לסיים כל נוסח השכיבנו קודם שישהה שיעור ך"ב אמות ועכ"פ נוסח אד' שפתי וכו' לפי הנראה הוא ודאי פחות משיעור זה ואפ"ה אי לאו דכתפלה אריכתא דמי הי' מחשב הפסק בסמיכות גאולה לתפלה וא"כ קשה איך ילפי התוס' שיעור תכיפה לענין נט"י מתכיפה של סמיכה לשחיטה והרי חזינן דתכיפת של סמיכות גאולה אינו דומה לה וצריך לומר דגם סמיכות גאולה הוא שיעורו כן מיהו היינו בשותק אבל אם מפסיק בדבור הוה תכף הפסק ואין חילוק בין רב למעט ורב ברונא ששמח מאד על סמיכתו מלתא יתירה עביד שלא הפסיק אפילו שיעור מועט. ומהרש"א הקשה דכאן למד אד' שפתי מהשכיבנו ולעיל דף ד' ע"ב נהפוך הוא דיליף השכיבנו מאד' שפתי עיין במהרש"א. ועדיפא ה"ל להקשות דהיכי יליף לעיל כלל השכיבנו מאד' שפתי דהא בזה ודאי איכא למידחי כשנוייא דר"א בתפלת המנחה:
והאר"י בתחלה הוא אומר אד' שפתי ולבסוף הוא אומר יהיו לרצון וגו' הך סיומא דמלתא דלבסוף הוא אומר הוא שפת יתר לענין קושייתו שהרי עקר הקושיא הוא ממה שאומר בתחלה ובשלמא לעיל דף ד' ע"ב שמביא ג"כ כל מימרא דר' יוחנן היינו משום שלא הוזכר עדיין מימרא דר"י כלל ובאמת אינו נזכר בשום מקום למימרא בפ"ע וסמכו עצמם מסדרי הש"ס על שהביאוהו לענין הקושיא ועכ"פ היו צריכין להביא מימרא דר"י בש"ס ולכן סיימו כל דברי ר"י ואעפ"כ לעיל נתתי גם שם טעם על שהביא הסיום הזה לקושייתו ושבעים פנים לתורה אבל כיון שכבר נקבעו דברי ר"י שם ולא הובאו דבריו כאן אלא בשביל הקושיא למה הביא הך דלבסוף הוא אומר שאין בו צורך לקושייתו. ונראה דגם המקשה אסיק אדעתי' דכל מה שקבעו רבנן הוא כתפלה אריכתא כי גם הוא אסיק אדעתא מהוכחת רב אשי דהא בעי למימר השכיבנו אלא שצריך להיות דומיא דהשכיבנו שקבעוהו אנשי כה"ג בעת שקבעו תפלות וברכות אבל מה שנתקן אח"כ בימי התנאים לא שייך למימר כתפלה אריכתא דמי והנה באמת יש בתפלה תשעה עשר ברכות עם ברכת המינין אלא שאנשי כה"ג לא תיקנו רק י"ח ברכות וברכת המינין כתקנו אח"כ ביבנה כמפורש לקמן קא ך"ט ע"ב וגם זה אסיק אדעתא דהאי יהיו לרצון שייך בתחלה ולמה תיקנו אותו בסוף אלא משום דדוד לא אמרו וכו' כדמסיק אלא שלא ידע שאשרי ולמה רגשו חדא פרשה היא והי' סבור שדוד אמרו אחר י"ט פרשיות ולכך תיקון יהיו לרצון אחר י"ט ברכות וא"כ בימי שמואל הקטן ביבנה תיקון הני פסוקים שלפני ושלאחר התפלה דמסתמא אד' שפתי ויהיו לרצון נתקנו יחד כדכללינהו ר' יוחנן יחד. ובזה נבוא להמכון שהמקשה הקשה ומי מצי סמיך והאר"י בתחלה הוא אומר וכו' ולבסוף הוא אומר וכו' וקשה למה לא תיקנו יהיו לרצון בתחלה וצריך לומר שכן מצינו בדוד שאמרו לאחר י"ט פרשיות וא"כ בימי שמואל הקטן ביבנה תקנו אלו הפסוקים ולא נתקנו בימי כה"ג ולא שייך תפלה אריכתא וא"כ היכי מצי סמיך וכדמשני רב אשי תפלה אריכתא היא אז הוכיח לעצמו שאנשי כה"ג תיקנו הפסוקים הללו ואז לא הי' רק י"ח ברכות שוב הקשה מכדי האי יהיו לרצון וכו' מ"ט תקנוה לבסוף והשיב לו דאשרי ולמה רגשו חדא פרשה הוא וגם דוד אמרו אחר י"ח פרשיות וכן תיקנוהו אנשי כנה"ג ועיין בדברינו אחר כך:
מכדי האי יהיו לרצון וכו'. הנה הך גוף מימרא דר"י בתחלה הוא אומר וכו' אין לו בש"ס מקום קבוע לעצמו שיתחיל אמר ר"י אבל הובא רק אגב גררא לעיל דף ד' ע"ב וכאן לענין סמיכות גאולה לתפלה ואגב שהביא הך מימרא שוב מקשה עליו הך קושי' מכדי וכו' וא"כ קשה למה המתין בקושיא זו עד סוגיא דכאן ולמה לא הקשה קושיא זו לעיל דף ד'. ואמנם ע"פי מ"ש לעיל ניחא דעקר כוונת הקושיא מה שמסיק הני תשסרי הויין ולפי זה אם היינו אומרים שבימי שמואל הקטן נתקנו ואז סבר היו גם ברכות שבתפלה תשסרי הי' ניחא לעיל דף ד' ע"ב המקשה הראשון שהקשה היכי מצי סמיך וכו' ודאי לא אסיק אדעתי' כלל דאפי' מה שתיקנו אנשי כנה"ג יהי' כתפלה או כגאולה אריכתא שהרי שם תחלת קושייתו הוא על השכיבנו וזה ודאי אנשי כנה"ג תיקנו וגם התרצן שם שהשיב לו כיון דתקינו רבנן כגאולה אריכתא היא והביא ראי' לזה מאד' שפתי וגו' אפילו אם נימא דהני פסוקי ביבנה בימי שמואל הקטן נתקנו פשיטא שהיו דבריו נכונים ואפילו ק"ו איכא אם פסוק אד' שפתי שתיקן שמואל הקטן נחשב כתפלה אריכתא ק"ו השכיבנו שתקנו אנשי כה"ג שנחשב כגאולה ואם כן לא הי' מקום שם להקשות על יהיו לרצון דנימרי בתחלה שהרי ידע לתרץ שלא אמרו דוד אלא לאחר י"ט פרשיות לכך תקנוהו לאחר י"ט ברכות אבל כאן בסוגיא דידן שמביא רב אשי ראי' שאד' שפתי מחשב תפלה אריכתא מדחשיב השכיבנו גאולה אריכתא וא"כ מוכח דגם אד' שפתי ויהיו לרצון אנשי כה"ג תקנו כמו שתקנוהו השכיבנו לכן הקשה נימרי' בתחלה דליכא לשנויי הואיל ולא אמרו דוד וכו' שהרי הם תיקנו לאחר י"ח ברכות ודוד לא אמרו אלא אחר י"ט פרשיות ומשני דגם דוד אמרו לאחר י"ח פרשיות וכדמסיק. וממה שכתבנו שאפי' אם הי' שמואל הקטן מתקן הפסוק אד' שפתי לא ה' מחשב תפלה אריכתא אם לא תקנוהו אנשי כנה"ג יש סיוע להני פוסקים דס"ל דיראו עינינו הוא הפסק בין גאולה לתפלה:
חדא פרשה היא דאמר ל"י ברי' דר"ש ב"פ ק"ג פרשיות וכו'. ואני תמה מה הוסיף להביא ראי' מהך דק"ג פרשיות יותר מהך דאחר י"ח פרשיות ושניהם ר"י ברי' דר"ש ב"פ אמרם ומה אולמא דהך מהך. ולדעתי הרגיש רש"י בזה ולכן כתב דאמר ר"י ברי' דר"ש גרסי' וכוונתו דכיון לא מסיימינן בן פזי רק סתם ר"י ברי' דר"ש וכוונתו שזה אינו בן פזי רק תכא אחרינא ושפיר ניחא שמביא סייעתא דגם האי תנא סבר חדא פרשה היא כמו האי דלעיל זהו הנלע"ד כוונת רש"י בזה. ואמנם אני אומר לקיים גירסא שלפנינו דגם כאן גרסינן ברי' דר"ש ב"פ והיינו האי דלעיל ואעפ"כ יהי' ניחא משום דלכאורה יש לדקדק דאף דמוכח דבהני י"ט מזמורים יש שני מזמורים שנחשבים רק לאחד והוא מוכח ממה דאמר י"ח פרשיות והרי י"ט נינהו אבל עכ"פ מנ"ל דאשרי האיש ולמה רגשו הם חד ודלמא תרי מזמורי אחרינא נינהו וג"כ יהי' האי יהיו לרצון אחר י"ח פרשיות. ונראה דזה שוב מסברה ידעינן כיון דעל כרחך צריכין אנו לחבר שנים מהם מסתמא הני נינהו שיש לנו טעם על חבורם דמשום חביבותייהו פתח באשרי וסיים באשרי. אלא דהיא גופה מנ"ל שזה הוא חשיבות מה שמסיים במה דפתח ואף שמצינו עוד כמה מזמורים בתהלים שמסיימין במה דפתח כמו מזמור ח' ה' אדונינו וגו' וכל הני דסוף תהלים דתחלתן וסופן הללוי' מ"מ מאן יימר שלחשיבות נעשה כן ודלמא אקראי בעלמא ועל זה הביא ראי' מאידך מימרא דר"י ברי' דר"ש ב"פ שמדבריו שם מוכח שזה הוא חשיבות ומעלה דהנה יל"ד בהך אידך מימרא שאמר ר"י דלא אמר דוד הללוי' עד שראה במפלתן של רשעים מי הכריחו לזה ואטו על כל לשון שבח שבתהלים נצטרך ליתן טעם למה לא אמר דוד לשון זה במזמורים הקודמים ואף אנו נשאל על מה שאמר דוד בסוף מזמור מ"א ברוך ה' אלקי ישראל מהעולם וגומר למה לא אמר לשון זה במזמורים הקודמים א"ו שאין זה קושיא כלל ואטו כל השבחים יאמר בדבור אחד וא"כ מי הכריחו ליתן טעם בהללוי' על שלא אמרו דוד עד כאן. ונראה דכאן הוה קשיא לי' כיון דאנן חזינן דפרשה זו של ברכי נפשי הוה חביבה על דוד שהרי פתח בה בברכי נפשי וסיים בב"כ וכיון דחביבה עליו למה שינה בה שינוי כל דהו בהסיום מבהתחלה שהרי בסיום הוסיף הללוי' מה שלא אמר בהתחלה ולמה לא השוה לגמרי והי' לו לפתוח ג"כ בהללוי' לכך הי' להתחיל הללוי' ברכי נפשי את ה' זה הוה קשיא לי' לר"י ברי' דר"ש ב"פ ולכך הוצרך לומר שלא רצה לומר הללוי' עד שראה במפלתן של רשעים ומפלתן של רשעים לא נזכר עד סוף המזמור דכתיב יתמו חטאים וגומר וא"כ במימרא דר"י כאן במזמור ק"ג מוכח שזה הוא חשיבות ומעלה במה שהמזמור מתחיל ומסיים בחד לישנא ומזה ידעינן דאשרי ולמה רגשו הם חדא מה שממימרא קמא דר"י לא שמענו הי נינהו הם חדא ושייך שפיר דאמר וכו'. ונראה דגם רש"י שכתב דאמר ר"י ברי' דר"ש גרסינן אין כוונתו דלא גרסינן ב"פ אלא כוונתו דגרסי' דאמר ולא גרסינן ואמר לפי שמחמת קושיא הנ"ל הי' מקום להגי' ואמר לכן כתב רש"י דאמר גרסינן:
רש"י ד"ה מאי קרא דמצוה להתפלל וכו' וד"ה דכתיב יראוך וכו' דהיינו מלכות שמים שמקבלים עליהם בק"ש כבר ראיתי מי שנתקשה בדברי רש"י בשני דיבורים הללו שמתחיל בתפלה וסיים בק"ש. ואמנם כוונת רש"י דודאי זמן התחלת ק"ש דהיינו זמן האמיתי אף לכתחלה מפורש במשנתינו למר משיכיר בין תכלת לכרתי ולמר בין תכלת ללבן אבל לדברי כלם עכ"פ הוא הרבה קודם נץ החמה אבל התחלת זמן תפלה לא מצינו מפורש במשנה אבל בברייתא מצינו שזמנה בנץ החמה ועל זה קאמר מאי קרא דכתיב יראוך וגו' שמאחרים לקבל עול מלכות שמים בק"ש עד הנץ החמה ע"כ משום לסמכה לתפלה ומוכח שזמן תפלה למצוה מן המובחר אינה עד הנץ החמה:
תוס' ד"ה אחרים אומרים וכו' בירושלמי וכו' וצ"ל וכו' דהא ר"מ איירי לעיל מינייהו. דברי התוס' תמוהים דעדיפא הוה להו להוכיח דאחרים לאו היינו ר"מ דהרי חזינן דר"מ נתן שעור אחר דהיינו משיכיר בין זאב לכלב ואחרים יהבי שיעור אחר משיראה את חבירו. ועלה בדעתי לומר דאחרים היינו ר"מ ואידי ואידי חד שיעורא והא דנתן שני סימנים איכא למימר דהאי סימנא שיכיר בין זאב לכלב הוא מובהק יותר מהסימן שיכיר חבירו אלא שאינו שכיח כל כך דזאב בישוב לא שכיח כי אם לפרקים ולכך יהיב ג"כ שעורא משיכיר חבירו ואף שאינו מובהק כל כך כמו הכרת הזאב מ"מ הוא סימן השייך בכל יום אבל כיון דמוקי בירושלמי דהאי שיכיר חבירו היינו אכסניא דאתי לקיצין א"כ גם סימן זה אינו מצוי ולמה לי האי סימנא כלל כיון שיהיב סימנא דזאב אלא ודאי דלאו חד שיעורא הוא ואחרים לאו היינו ר"מ. ואמרתי שזה כיון התוספת מ"ש הך וצריך לומר בסוף הדבור אחר שהביאו תחלה דברי הירושלמי דבלי דברי הירושלמי אין הכרח לומר דלאו היינו ר"מ ואמנם לשון התוס' דהא ר"מ איירי לעיל מינייהו מורה שאין כוונת התוס' שהשעורים סתרי אהדדי רק כיון דר"מ איירי לעיל בהך ברייתא לא שייך למימר אח"כ בהך ברייתא גופי' ואחרים אומרים:
שלא יאמרו מעשה כשפים וכו'. ואע"ג דהיו מים הרבה סביב למזבח וגם התעלה מילא מים. ואמרו דהכשפים הם נמוחים במים. היינו דוקא כשהם על גבי מים חיים כמ"ש רש"י בסנהדרין דף ס"ז ע"ב. ועמ"ש הרב זית רענן דף ג' ע"ב. ומ"ש בירושלמי פ' ד' מיתות דהכשוף היה במים כתב ס' חסידים סי' תתשמ"ד דהיה בכלי בתוך הים ע"ש:
וינצלו את מצרים א"ר אמי מלמד שעשאוה כמצודה שאין בה דגן ור"ל אמר עשאוה כמצולה שאין בה דגים. צריך להבין במאי פליגי ר' אמי ור"ל. ואפשר בהקדים מ"ש האר"י זצ"ל דסיבת גליות ישראל הוא לברר ניצוצות הקדושה אשר שם בארץ ההיא ובמצרים היה גלות ראשון לברר ניצוצי קרי אדה"ר וע"י ששעבדו בישראל בחומר ולבנים וכו' הוציאו כל הניצוצות וז"ש ואחרי כן יצאו ברכוש גדול זהת"ד בקצור ואפשר דז"ש וינצלו את מצרים לשון ויצל אלהים את מקנה אביכם שפירש"י שהוא לשון הפרשה והיינו שהפרישו וביררו ממצרים כל הניצוצות וזהו שתרגם וינצלו ורוקינו שהוציאו כל ניצוצות הקדושה כמש"ה ואחרי כן יצאו ברכוש גדול. ואפשר דפליגי ר' אמי ור"ל דלר' אמי הגם שביררו כל הני' שהיו במצרים ועל כן נצטוו שלא ישובו למצרים כי הכל נתברר. מ"מ איזה רושם בעלמא נשאר מכל הניצוצות ואינו כדאי לשוב ישראל ויתברר אף זה הרושם כשיתבררו כל הניצוצות מע' אומות ממילא ובלע המות לנצח וזהו שדימה ר' אמי כמצודה שאין בה דגן דכשהמצודה פרוסה ולא נשאר בה דגן שאכלוהו העופות ונצודו ונשארה פרוסה לא יבצר איזה רושם מדגן או פסולת נשאר בה וניכר לכל שהיה בה דגן. ור"ל סבר דישראל ביררו הכל ושרשו אחריו באופן שאינו ניכר שהיה שם ניצוצות הקדושה לתוקף הבירור החזק ולזה דימה למצולה שאין בה דגים שמעולם אין דגים בתהום:
אחרי כן נזדמן לידי לשעה ספר מאיר בת עין וראיתי שם דף י"ב ע"ד שפירשו משם מהרח"ו ז"ל שפירש דלר' אמי נשארו ניצוצות הקדושה שלא יכלו ישראל לבררם ודומה כמו המצודה שאין בה דגן שעופות פורחים ואינם באים ואין המצודה צדה ציד ור"ל סבר שלא נשארו ניצוצות והוא קושטא דמילתא ובזה פירש המחבר דפליגי ראב"ע ור' עקיבא וכתב דנ"מ אם יכולין לחזור למצרים לברר והאריך בזה ע"ש ואני הצעיר מסופקני וקרוב לודאי שאינם דברי מהרח"ו זצ"ל זה שמביא המחבר ומי יודע מי בעל דברים. וחפשתי ומצאתי בשער המצות שסידר מהר"ש ויטאל פ' ראה שכתב וז"ל ועתה נבאר למה נזכר גלות מצרים יותר משאר גליות והטעם כי במצרים היו כל ניצוצות הראש של כל ישראל מעורבים בהם ולא נגאלו משם עד שיצאו ונתבררו מתוכם כל הנשמות וז"ס וינצלו בני ישראל עשאוה כמצולה שאין בה דגים שהם ישראל הנמשלים כדגים או כמצודה שאין בה דגן והם ישראל משא"כ בכל הגאולות של בבל מדי ויון שלא נגאלו לגמרי מתוכם ונשארו בחינת קצת נשמות שלא נתבררו וכו' עכ"ל הראת לדעת דרבינו האר"י זצ"ל לדעת שניהם בין למ"ד כמצולה בין למ"ד כמצודה אמר שנתבררו כל הנשמות. ותו לא מסתבר דר' אמי אמר דברים שאינם אמיתיים דהאמת כתב האר"י זצ"ל בכמה מקומות שנתבררו כל ניצוצות הקדושות ממצרים ועמ"ש בלקוטי תורה הנדפס ריש פ' תצא. ומה שפירש דבהא פליגי תנאי ואמוראי ונ"מ אם מותר לדור במצרים לא שמיע לי ובס' הקטן ראש דוד ריש פ' ויצא כתבתי מה ששמעתי משם רבינו האר"י זצ"ל בטעם היתר לדור היום במצרים ע"ש:
מכדי האי יהיו לרצון אמרי פי וכו' עמ"ש הרשב"א בחידושיו פ' היה קורא ומ"ש רבינו יונה ומ"ש בעניותי בספר הקטן ברכי יוסף סימן קכ"ב בס"ד:
שהשאילם בע"כ. אש דת יוד ע"ב:
אהיה אשר אהי'. אש דת י"ו ע"ג עץ חיים פ' וארא נ"ה ע"ג:
מאימתי קורין את שמע בשחרית הרמ"ע מפאנו סימן א'
ראיתי לבאר זמני ק"ש של שחרית לדעת כל רבותינו המפורסמים ומחלוקתיה' בגמרא לפי שרבו בו הדעות:
הדע' ראשונ' דעת הריף דזמן ק"ש של שחרית מתחיל מדאורייתא מעמוד השחר וכהך דרשב"י אחת קודם שיעלה עמוד השחד ואחת לאחר שיעלה עמוד השחר אמנם דרבנן תקנו שדוקא מתוך הדחק כמו מי שיצא לדרך הא זולת זה לא יעשה כן ורק עיקר זמנו מתחיל כאחרים משיראה חבירו מרחוק ד' אמות איברא לפי שאז לאו עיקר זמן תפלה הוא ועיקר זמן תפלה מתחיל בהנץ מדכתיב ויראוך עם שמש לפיכך מצוה מן המובחר כותיקין שלא לההחיל {להתחיל} ק"ש עד סמוך להנץ החמה כדי לגמור עם תחילת הנץ שהוא זמן תפלה ועל מצוה מן המובחר כזו ראוי' לכל אדם להדר אחרי' אלא שבאשר לאו כל אדם זוכה לזה לכוון לגמור ממש בהנץ החמה ואם יגמור קודם צריך להמתין אח"כ עד זמן תפלה ולא יסמוך גאולה לתפלה לכן מוטב להתאחר ורק שיעור קודם הנץ יתחיל אף אם לא תהיה רק לגמו' פרשה ראשונה באופן שעכ"פ זמן תפלה ודאי אחר הנץ החמה ושלא יהא צרי' להפסיק בין ק"ש לתפלה ומי שלא עשה כן ובדיעבד נתאחר עד שלש שעות יצא כר' יהושע זה תורף דעת הרי"ף כפי מה שמפרש רבינו יונה:
ולפ"ז צ"ל הוא דתני' בברייתא דרשב"י משום ר"ע אחת לאחר הנץ החמה דמשמע דאינו יוצא אחר הנץ וכמ"ש תוספות לא קשיא כלל לפירש הריף דהא גם בברייתא ראשונה מפרש אחת קודם שיעלה עמוד השחר דה"ה לאחר שיעלה ע"ה אלא כיון דהוא רק באונס לא קתני הכי נמי נימא דה"ה קודם הנץ אלא כיון דהוא אינה למצוה מן המובחר לא קתני. או כתירץ התוספות דעיקר דאתי לאשמעינן בהך ברייתא דאינו יוצא בשל ערבית לאחר הנץ ובשל שחרית קודם שיעלה עמוד השחר והא דקתני לקמן אם יוכל להעלות ולהתכסות קודם שהנץ החמה נמי אתי שפיר כיון דעיקר זמן ק"ש קודם הנץ לכך אם אינו יוכל להתכסות מוטב לו להתכסות במים כדי שלא לעבור על עיקר זמן אע"פ שאינו יוכל לסמוך גאולה לתפלה וצ"ל לפ"ז דכ"ע מודה לר"א דעיקר זמן ק"ש עד הנץ החמה ור' יהושע לא אמר אלא בדיעבד וכשהקשה הגמרא על הך מתניתין לימא תנן סתמא כר"א הי' סובר דר' יהושע אפילו בלכתחילה חולק ומשני כוותיקין דוותיקין נמי בע"כ כר' יהושע ס"ל וא"כ למה קורין דוקא עד הנץ אלא וודאי דר"י מודה לר"א בלכתחילה ועיקר זמן ק"ש לכתחילה משיראה חבירו וסופו עד הנץ ומשום תפלה שאינו מתחיל עד הנץ לכן לא יתחיל נמי ק"ש עד סמוך להנץ כדי שיוכל לסמוך גאולה לתפלה:
והקשה רבינו יונה לשיטתו מנ"ל דר' יהושע מודה לר"א דעיקר זמן ק"ש אינה אלא עד הנץ דאז עיקר זמן קימה ורק בדיעבד מתירין עד ג' שעות משום דאיכא ובקומך לבני מלכים דילמא עיקר קרא דבקומיך היינו עד ג' שעות אף לכתחילה ודלא כר"א והא דמשכימין וקורין קודם הנץ משום שיוכלו להתחיל תיכף בהנץ תפלה ונתן רבינו יונה טעם לסברא זו דראוי' לומר כן משום דאם נאמר דעיקר זמן ק"ש דוקא קודם הנץ א"כ ייראוך עם שמש בע"כ קאי רק על תפלה לחוד ובאמת יש לפרשו גם על ק"ש כמו לתפלה שהוא קבלת מלכות שמים ועיקר היראה לכן סתר דאי אפשר לומר כן דודאי ייראוך עם שמש לא משמע תיכף וראי' לזה דגם גבי תפלת מנחה נמי אין פירושו תיכף זה תורף כוונת רבינו יונה ולפי שדבריו קצת מגומגמין לכן פרשתי דבריו וקשה לי דמאי ראי' מייתי מתפלת המנחה אדרבה משם מוכח דהא דאמרינן מצוה להתפל' עם דמדומי חמה היינו תיכף דהא אמרינן עלי' לקמן בפרק תפלות השחר לייטי עלה במערבא וכו' ולמה לייטי אם אין פירושו עם דמדומי החמה ממש אלא אף קודם לזה רק כוונתו שלא להתאחר עד אחר השקיעה איך אפשר שיטרף לו השעה איברא רבינו יונה מפרש בפרק תפלת השחר תפלת המנחה עד הערב היינו עד שקיעת החמה וא"כ ר"י דאמר עד פלג המנחה היינו פלג המנחה קודם שקיעת החמה וא"כ נפשט מהך דאמרינן מצוה להתפלל עם דמדומי חמה דהלכה כרבנן דאלו לר' יהודה איך אפשר להתפלל מנחה עם דמדומי חמה ובפרט לפי מה שמפרשי הנך אמוראי הך דהעושה תפלתו קבע ע"י שהיא הלכה פסוקה אלא וודאי מוכח דעם דמדומי לאו דוקא ועיין בספר מנחת כהן דף מ"א שדרך בדרך אחר והא דבמערבא לייטי צ"ל אינהו לייטי דוקא אמאן דמתפלל סוף דמדומי חמה אבל לא אמאי דאמר ר"ז מצוה להתפלל שכוונתו בוודאי המקדים קודם לזמן הזה:
ועוד קשה לי כיון דרבינו יונה סבר דהך מתניתין יתכסה במים ויקרא מיירי בק"ש אבל לא להתפלל ואעפ"כ התירו לו משום שלקרות ק"ש בעונתה קודם הנץ עדיפא מסמיכו' גאולה לתפל' א"כ למה פסק הרי"ף דלית לכל אינש יכול לכוין ופורש {ופירש} הוא דילמא יגמר קודם הנץ ולא יוכל למסמך גאולה לתפלה לכן מוטב להתאחר אף שיקרא רק פרשה ראשונה קודם הנץ ואדרבה איפכא מסתברא דאף אם לא יכוון השעה ויגמור קודם הנץ שלא יוכל לסמוך גאולה לתפלה הא עדיפא מאם יתאחר ויסמוך גאולה לתפלה ולא יקרא ק"ש בעונתה וצ"ל כיון דהתחלת זמן הקריאה היא בעונתה שפיר דמי דדוקא היכא דכל הקריאה היא שלא בעונתה אז עדיף טפי לקרות בעונתה ולסמוך גאולה לתפלה אבל אם סומך גאולה לתפלה וגם התחלת הקריאה בעונתה שפיר דמי:
ועדיין נשאר לתרץ לשיטתו מתניתין דיומא דעשתה נברשת דמשמע מיניה שעיקר זמן הקריאה אף שהיא אחר הנץ דאיך אפשר שתקנו סימן לזמן שאינו עיקר הקריאה כלל והוא כתב למטה כיון שלא הי' קמים בהשכמה והי' קורין אחר הנץ הי' הסימן שיקראו במהרה כל מה שיוכל והוא תמה דמה סימן צריך יקראו תיכף לאחר עמידתם וצ"ל דכך היא כוונתו דודאי מי שהוא עומד בהשכמה הוא יודע לכוון העת בקירוב מתי יהי' הנץ אמנם מי שאינו עומד בהשכמה בעמדו אינו יודע אם הוא קרוב להנץ או רחוק ולא אפשר לו למקרי דלמא יגמור קודם הנץ ולא יוכל למסמך גאולה לתפלה ולא הי' אפשר להו למקרי קודם הנץ ולכן הי' הסימן דעכ"פ בהנץ לא יתאחרו יותר אבל למי שעמד לאחר הנץ באמת לא צריך סימן:
אבל קשה כיון דהעומד קודם הנץ לא הי' אפשר למקרי עד לאחר הנץ א"כ מוטב שלא לעשות סימן ויקראו תיכף אף קודם הנץ ולא למסמך גאולה לתפלה דהא עדיף טפי מלעשות באופן שלא יהי' אפילו התחלת הקריאה קודם הנץ שהיא עיקר עונתה ולכן נ"ל דהך סברא דקריאה בעיקר הזמן עדיפא מסמיכת גאולה לתפלה לא ברירא לי' לרבינו יונה כולי האי וגם לא מצאתי לאחד מן הפוסקים שכתב כן וגם לדעת ר"י שיבא לקמן אי אפשר לומר כן וראיתי להכ"מ וכן בב"י סוף סימן מ"ו שכתב בפ' ב' מהלכות קריאת שמע בשם א"ח שהרשב"א כתב דחוזר ואומר אח"כ הברכות ומשמע מזה דאין מתפלל ובא"ח שלפני לא מצאתי שכתב כן רק על דינא דהי' קורא בתורה וכ"כ הרשב"א בחידושיו ומה גם אי הי' רבינו יונה סובר כן לא הוה מוכח לעיל מידי דשפיר סמוך אח"כ גאולה לתפלה ואי הך הכרח הכרח אמיתי ומוכרח למה סתר הך ואין לומר דטעמא משום תפלה ולא משום ק"ש בדקדוק דחוק ולא מכח הכרח זה אלא וודאי כמו שכתבתי דלא ברירא לי' ואפשר דשם נמי מתפלל:
וראיתי להב"ח בסימן נ"ח שכתב שמשמע מדברי ר"י דטעמא דלא יקדים כאחרים לקרות משום שצריך להניח תפילין והם דברים תמוהים חדא דהלא זמן רב ישאר אף אחר שהניח תפילין עד הנץ ותו דר"י כתב בהדיא דהטעם שמא יגמור קודם הנץ ולא יהי' רשאי להתחיל בתפלה ולא יסמוך גאולה לתפלה.
והרמב"ם נראה דמסכים לדעת הרי"ף וכתב מצוה מן המובחר להתחיל קודם הנץ כדי שיגמור ברכה אחרונה עם הנץ ושיעור זה כמו שיעור שעה והב"י בסימן נ"ח כתב דמהרי"א פירש דכוונתו לאחר שתעלה כל גוף השמש וכן פירש הרמ"א בד"מ וכתב דהיודע מעט בתכונה יודע שכן הוא ובעיני יפלא הוא לומר כמו שכתב מנחת כהן דף י"ו דהוא נגד החוש שאי אפשר להכחישו שאין כל כך מהנץ עד עליית גוף השמש והאריך שם במ"כ לכן הי' נראה לומר לפי נוסחא זו שכוונת הרמב"ם על האחרים וכך הוא פירש הרמב"ם לפי שאמר שמצוה להתחיל קודם הנץ ויגמר עם הנץ והנה באמת לא אפשר ליתן שיעור כמה יקדים ויתחיל קודם הנץ דבזה לאו כל אדם שוה חד מאריך וחד מקצר רק צריך ליתן שיעור בכמה זמן קודם הנץ שמותר להתחיל ולא קודם אפילו ליותר מאריך בקריאת ק"ש ונתן הרמב"ם שיעוד לזה א' שעה לפי שמעמוד השחר עד הנץ שעה וחומש כמ"ש במשנה ראשונ' דברכות עיין תי"ט סבר הרמב"ם דחומש הוא עד שירא' חבירו ויכרנו שהוא שיעורא דאחרים שאז מותר להתחיל מי שיכול להאריך עד הנץ ולמי שלא יוכל להאריך כ"כ יתחיל יותר מאוחר ולפ"ז אין צריך לדחוק כמ"ש מר"ן דהרמב"ם לא פסק כאחרים ולנוסחא האחרת עישור שעה י"ל דהרמב"ם לקח זה מהירושלמי דאמר זמן הוותיקין כדי שתהא החמה מטפטפת שהוא זמן קריאת וותיקן והביאו הרמב"ן במלחמות וסבר הרמב"ם שהוא עישור מהשעה מזמן שהחמה מטפטפת בראש ההרים עד הנץ לארץ מישור:
השטה השני הוא שיטת ר"י בעל התוספות והאריכו ביומא דף ל"ז וכפי המובן מדבריו סובר דעיקר זמן ק"ש מתחיל כאחרים ונמשך עד ג' שעות כר' יהושע דהכל ובקומך הוא והביא ראיי' לזה דזמנו מתחיל כאחרים אפילו לאביי מדפסק לתפילין כאחרים ולמה משום דאז זמן קימה הוא ולא חיישינן תו שמא יפיח וכשם דלתפילין זמן קימה הוא ה"ה לק"ש אלמא מודה אביי לשיעורא דאחרים ולשעורא דר' יהושע עד ג' שעות פשיטא דמודה דהא דנקט לק"ש כוותיקין אתחילת זמן ק"ש קאי דהא על אחרים קאי לאפוקי אבל על סוף זמן ק"ש לא אתי לאפוקי כלל וזהו שכתבו התוספת ביומא ואביי נמי לא נקט לק"ש כוותיקין אלא לומר דאע"ג דהלכה כאחרים וכו' כלומר כיון שהתוספות כבר הקדימו דוותיקים סוברים כר' יהושע וא"כ איך אפשר הא דאמר לק"ש כוותיקין אבל לא מאוחר כמו שהי' סוברים בקושיתם זה וודאי אי אפשר אלא וודאי דכוונת אביי כך הוא אע"ג דהלכה כאחרים מ"מ מצוה מן המובחר שלא להקדים כ"כ כיון דעיקר זמן תפלה בהנץ נמצא לא יוכל לסמוך גאולה לתפלה והא דלא אחרו וותיקין עד אחר הנץ שאז הי' נמי יכולים לסמוך גאולה לתפלה זה הי' משום זריזין מקדימין למצות לכן צריך להקדים ק"ש כל מה שיכול להקדים רק קודם הנץ הרבה לא הי' יכולים להקדימו משום תפלה והקדימו עכ"פ עם הנץ שאז יוצאים גם ידי תפלה בזמנה אבל מאן דלא רוצה להקדים כל כך שפיר דמי עד לאחר הנץ ויוצא גם ידי תפלה דבוודאי זמן תפלה לאו דוקא תיכף לאחר הנץ אלא כל שהוא לאחר הנץ שפיר דמי וכמו שכתב רבינו יונה ועכ"פ עדיף טפי להתאחר אחר הנץ שאז יוצא גם ידי תפלה מלהקדים הרבה קודם הנץ אע"פ שמקיים זריזין מקדימין למצות אבל אינו מקיים ייראוך נמצא דר' יונה ור"י חלוקים בזה דר' יונה סבר דעיקר זמן ק"ש דוקא קודם הנץ דר' יהושע מודה לר"א וכמ"ש ולר"י בעל התוספות זמן ק"ש הוא אחר הנץ כמו קודם הנץ ורק משום זריזין מקדימין למצות יש להקדים מעט קודם הנן ואתי שפיר הא דנברשת כיון דעיקר זמן ק"ש הוא גם אחר הנץ עשו הסימן שלא להקדים קודם כמ"ש כי עדיף טפי לאחר מלהקדים ויש לכוון לדעת זו דעת הרי"ף ג"כ וכן נראה מדברי הרא"ש ומדברי הרשב"א והא דמשמע מדברי הריף דעכ"פ מצוה מן המובחר לקרות מעט קודם הנץ היינו נמי משום זריזין מקדימין למצות ולאו משום דאז עיקר זמן ק"ש כמו שסובר רבינו יונה והא דנברשת נעשה בשביל צבור שהם אי אפש' לכוון כלל משו' קבוצם איך יקבצו על רגע מיוחד ולהמתין ג"כ איכא טירחא דצבורא לא חשו לזריזין מקדימין אבל כל יחיד ראוי לחוש לזה כל מה דאפשר ורוב אחרונים עשו פלוגתא בין הריף לשאר הפוסקים כנראה שסמכו על סברת רבינו יונה ומדברי הרא"ש והרשב"א לא משמע הכי.
ויש להקשות לשיטת ר"י כיון דכתב באמת הי' ראוי' להקדים כאחרים ורק משום תפלה אחרו וש"מ דסמיכות גאולה לתכלה {לתפלה} עדיפא מטעמא דזריזין מקדימין א"כ למה אמרו יתכסה במים ויקרא וע"כ טעמא הוא משום זריזין מקמימין למצות והרי אינו יכול להתפלל כמ"ש ר' יונה וא"כ הי' עדיף לקרות אח"כ בסמיכות גאולה לתפלה דזהו עדיף בע"כ וכמ"ש וצ"ל דר"י בעל התוספות לא סבר כר' יונה וסבר דהא דקתני יתכסה במים ויקרא ה"ה תפלה אלא דתנא בפרק ק"ש קעסיק ולענין הזמן מעמוד השחר עד שיעורא דאחרים לא גולה {גילה} ר"י דעתו ביומא אבל בברכות משמע דלא סבר לי' שבדף ח' ע"ב בד"ה לעולם לילה הוא כתבו בסוף והאי דנקט לעמוד השחר לאו דוקא ומשמע אפילו מצד הדחק לא וכן פירש מר"ן בב"י ויש לדקדק מאי המשך מאי דכתבו והאי דנקט לאחר שיעלה עמוד השחר למאי דנקט קודם ונ"ל משום דהתוספות לא רצו לפרש דעמוד השחר דוקא וכפירש הרי"ף דנראה להם דוחק ומשמע דרשב"י לכתחילה מיירי שהרי לתרוצם השני שכתבו בדבור שאחרי' יממא הוא אפילו לגבי ק"ש ה"ה הכא לילה אפילו לענין ק"ש שמותר לקרות לאחר ע"ה ורק לאשמעי' שלא יקרא של שחרית קודם ע"ה א"כ קשה הא פסיק שמואל הלכתא כר"ג דוקא של לילה עד שיעלה ע"ה כמו שכתבו המפרשים וצ"ל דמיירי באונס וכמו שכ' הרי"ף וא"כ כי היכא דזה מיירי באונס ה"ה זה אבל לפי תירץ זה שכתבו תוספת דדוקא עד שיעלה עמוד השחר לילה הוא אבל אח"כ לא קרי שפיר י"ל דרשב"י לכתחילה דוקא קאי וא"כ בע"כ דעמוד השחר לאו דוקא ולהר"י אין הכרח בין שני התרוצים כמו שהביא שניהם ביומא וא"כ בע"ה אסור לקרות עד שיעורא דאחרים:
השטה השלישית הוא דעת ר"ת שסובר דבוודאי עיקר זמן ק"ש מתחיל דוקא לאחר הנץ אבל קודם הנץ אינו יוכל לקרות ק"ש וכהך ברייתא דרשב"י משום ר"ע דסובר דוקא אחת לאחר הנץ וכתירץ קמא דתוספת ואתי שפיר ההיא דנברשת שהי' לסימן לפי שקודם לזה אין רשאים לקרות ק"ש והא דותיקין באמת שלא כדין עשו לפי שראו שעיקר מצות תפלה בהתחלת הנץ משום יראוך שהוא דוקא לתפלה לכן הקדימו לק"ש אבל באמת אין נכון לעשות כן והא דאמר אביי לק"ש כוותיקין אין כוונתו לפסוק הלכה כוותיקין אלא לסימנא בעלמא נקטא כלומר סימן לזמן ק"ש הוא הסימן שנזכר בדברי וותיקין דהיינו הנץ החמה אבל לא ממש כוותיקין שהם נתנו הסימן לסוף זמן הקריאה ואנן להלכתא לוקחין הזמן להתחלת הקריאה ואל יהי' פירש זה דחוק בעיניך שהרי גם מה שאמר אביי לתפילין כאחרי' בע"כ הכי מפרשא דהרי בדברי אחרי' לא נזכר תפילין אלא בע"כ צריך לפרש לתפילין כאחרים זמן התפילין לדידן כזמן שנתנו אחרים לק"ש ה"נ נפרש לק"ש כותיקין על הזמן שנתנו הותיקין הסימן ולא כדעת ותיקין והביא ר"ת ראי' לפירושו שסובר דעיקר זמן תפלה דוקא בהתחלת הנץ ולא אף לאחר כך כמו שסובר הר"י מהא דאמרינן ריש פרק ת"ה מצותה עם הנץ החמה משמע דוקא עם הנץ. אמנם הר"י יפרש הא דקאמר מצותה קאי על ק"ש ולא על תפלה:
ויש להקשות לפר"ת הא דאמרינן יתכסה במים ויקרא הא אפילו לותיקין עצמם קשה כיון דלא הי' יכולים להתפלל ועיקר טעמם משום תפלה הוא ובזה הי' אפשר לומר דלא סבר ר"ת כר' יונה וסבר דגם מתפלל במים אבל קשה אם ותיקין בעצמם לאו כדין עבדו למה סתם לן סתם כותיקין וראיתי להרב מע"מ שכתב לסברת ר"ח דהא דקתני עד שלא תנץ החמה לא קאי אלקרות רק איעלה ויכסה והא וודאי דחיקא טובא. ועוד כתב דר"ח לא גריס לקרות וכן התוספות ביומא לא העתיקו ולקרות והוא תימא דודאי התו' גורסים ולקרות שהרי כתבו בקושית' וז"ל מתני' דהתם מוכחא דצריך לקרותה קודם הנץ עכ"ל ואי התוספות לא גרסו ולקרות מאי מוכח מהך מתניתין אדרבה פשטא משמע טפי דיקא לאחר הנץ אלא דודאי דתוספות קיצרו בלשונם אמנם לעיקר קושי' כבר תירצה בעל המאור לשיטתו דהא דקתני עד שלא תנץ החמה היינו עד שלא יגמר הנץ החמה כלומר שכבר עלה גוף השמש והיינו שיעורא דנברשת וה"נ נימא לשיטת ר"ת והא דקאמר הגמרא כותיקין. היינו נמי פירושו כמו שפירש ר"ת לאביי כותיקין כלומר זמן הותיקין נמצא ר"ת חולק על ר"י במה שסבר דאין לקרות ק"ש כלל קודם הנץ וגם במה שסבר יראוך עם שמש דהיינו לתפלה הוא דוקא עם שמש בהתחלתה ור"י סבר דוקא שלא להקדים זמן תפלה הא אי מאחר שפיר מקרי ייאוך עם שמש:
והשיטה הרביעית דעת ר"ת שסובר דאף ותיקין לא הי' קורין ק"ש רק לאחר הנץ ומפרש דיראוך עם שמש לא קאי אתפלה רק אק"ש ונמצא עיקר זמז ק"ש דוקא לאחר הנץ וע"ז הביא ראי' מפסוק יראוך וכבר האריך בעל המאור בזה שהוא ג"כ בשיטת ר"ח ועיין על דבריו ולכאורה נראה שרש"י ג"כ הולך בשיטת ר"ח שכתב הך דיראוך עם שמש על ק"ש וכך הבין הר"ב מע"מ והקשה ~דדרשי'~ {לוח הטעות: דרשי'} בפ' ת"ה פירש יראוך על תפלה ונראה לי דרש"י סבר כהך סלקא דעתך שדחה ר' יונה והוא דודאי יראוך קאי בין לק"ש בין להפלה ועיקר כוונת ותיקין הי' כדי שיתפללו בוודאי יום כמו שפירש"י על ונמצא מתפלל ביום והביא ראי' לזה שמצוה להתפלל דוקא ביום מיראוך עם שמש דהיינו ק"ש ואם ק"ש ביום תפלה ג"כ בוודאי ביום והא דבאמת ותיקין לא קיימי יראוך עם ק"ש צ"ל נמי משום הקדמה למצוה ונמצא דעת רשי' כר"י:
ובזה שכתבתי לעיל כשיטת ר' יונה נמצא דר"י דסבר כאן דיראוך לאו דוקא סבר נמי בע"כ כר' יונה דתפלת המנחה עד הערב היינו שקיעת החמה ור"ת דסבר יראוך עם שמש דוקא דמדהקדימו ותיקין שלא כדין ש"מ דאם איחרו קצת לא קיימו יראוך עם שמש ובע"כ דה"ה במנחה עם דמדומי חמה דאל"כ קשה מ"ש כמ"ש ר' יונה נמצא דסבר דתפלת המנחה עד הערב היינו צאת הככבים יש לתלות בזה פלוגתייהו בתחלת פרקין דלשיטת ר"ת א"כ לרבנן בוודאי אסור לקרות ק"ש עד צאת הככבים ורק לר' יהודה מותר שעה ורביעי קודם לכן הקשה ר"י לשיטתו דהרי אנו מתפללין סמוך ממש לשקיעת החמה וזהו בע"כ כרבנן והוה תרתי דסתרי אבל לשיטת ר"י בעצמו דסבר גם לרבנן עד שקיעת החמה דוקא א"כ גם לרבנן מוהר להתפלל ערבית אחר שקיעת החמה ולא הוה תרתי דסתרי אהדדי דודאי אין מתפללין מנחה אחר השקיעה דהוה לילה אפילו לרבנן וא"כ שפיר יישב ר"י המנהג אמנם הטור לפי שדעתו דלרבנן תפלת המנחה עד צ"ה כתב דלר"י דוקא סמוך לצאת הככבים מותר אבל באמת לר"י עצמו אחר שקיעת החמה מותר ובע"כ צ"ל כן דאל"כ לסברת הטור איך שייך לומר שר"י יישב המנהג:
והקשה בספר מעדני מלך על מה שכתב הרא"ש דלשון גומרין אותו לא משמע כפר"ח והרי גבי הלל כתב הטור בשמו דלגמור את ההלל משמע קורין כמו ותיקין גומרין אותו ונדחק לתרץ ובאמת גם על הרשב"א ורבים מהפוסקים יש להקשות כן אמנם לענ"ד נראה דלא קשיא כלל דוודאי כ"ע מודי דגומרין יש לפרש קורין אמנם לישנא דאותו קשיא לי' להרא"ש דהוה ליה למימר ותיקין גומרין עם הנץ החמה ומדקאמר אותו משמע דאסוף ק"ש קאי משא"כ לגמור את ההלל ניחא:
וגומרה עד הנץ החמה פרי חדש במים חיים א' ע"א. שאגת ארי' סימן ה'. עיין הרמ"ע מפאנו סימן א'. תולדת יצחק:
שכן דרכן של בני מלכים ע"ז ד' ד"ה בתלה שעה:
אשרי ולמה רגשו חדא פרשה היא מגילה י"ז ד"ה ודוד כי אמרה:
רש"י מאי קרא כתר שם טוב ס"ד ע"ד:
תוספות ד"ה אחרים זרע יצחק לומבראזי:
תוספות ד"ה כל הסומך גאולה לתפלה רצוף אהבה:
באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף
שאין בה דגן , כמו וינצדו בדטלנ״ת ועי׳ תוספ׳ פסחים קי״ט א׳ ולאידך מלשון מצולה ועי׳ תוס׳ ערכין לב״א ד״ה חולסית : רש״י ד״ה מאי קרא שמצו׳ להתפלל, דקרא מפרש עק״ש שמאחרין משום סגל״ת ושיתפלל ביום , ומיהו לקמן כט״ב מבואר דכולהו קרא מיירי מתפלה וכן סיפא דהך קרא מבואר בפרש״י בסמוך עתהמ"נ:
באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף
אותו צדיק. אברהם: כמצודה שאין בה דגן. דרך ציידי עופות לזרוק דגן תחת מצודות כדי שיבאו עופות ונלכדין וכשאין בה דגן אין עוף פונה אליה כך ריקנו המצרים מכל ממונם. וינצלו כתרגומו ורוקינו: כמצולה שאין בה דגים. כמו מצולות ים כלומר בתוך התהום אין מצויין דגים אלא על שפת הים היכא דאיכא מזון: דיה לצרה בשעתה. דיה לצרה שיתאוננו בה בשעה שתבא עליהם למה תדאיבם עכשיו בבשורה קשה: שתסיח דעתם. מלבא בלבם מזמה של רשע להכחישני ולומר על ידי כשפים הבאתי האש הזאת: מתני' תכלת. ירוק הוא וקרוב לצבע כרתי שקורין פור''ייש : גמ' בין תכלת שבה ללבן שבה. גיזת צמר שצבעה תכלת ויש בה מקומות שלא עלה שם הצבע יפה: ערוד. חמור הבר: לתפילין. להניח תפילין שמצות הנחתן קודם קרית שמע בפ' שני (ד' יד:): ותיקין. אנשים ענוים ומחבבין מצוה: מתפלל ביום. דהנץ החמה לדברי הכל יום הוא: מאי קראה דמצוה להתפלל עם הנץ החמה: דכתיב ייראוך עם שמש וגו'. מתי מתיראין ממך כשמוראך מקבלים עליהם דהיינו מלכות שמים שמקבלין עליהם בק''ש: עם שמש. כלומר כשהשמש יוצא היינו עם הנץ החמה: ולפני ירח. אף תפלת המנחה מצותה עם דמדומי חמה: שאם יזכה. לעוה''ב לראות גדולתן של ישראל: יבחין. כמה הרבה גדולתן יותר על האומות עכשיו: תהא. הא דרבי יוחנן בתפלת ערבית דלא חיישינן לסמוך גאולה לתפלה דגאולה ביממא הואי: דא''ר יהודה בריה דר' שמעון גרסי':
אלא בין תכלת ללבן שבה. פי' רש''י צמר הצבוע תכלת ויש מקומות שלא עלה שם הצבע שפיר. וקשה דאמרינן במנחות (מג ב ושם) ראה מצוה זו שבה תלוי מצוה אחרת ואיזו זו ק''ש כדתנן עד שיכיר בין תכלת ללבן. ואי קאי אגיזת צמר אינה תלויה בציצית. ועוד בלילה נמי פעמים יכולין לראות צמר שאינו צבוע כדרכו. ע''כ יש לפרש בין תכלת שבה בציצית שהיה קבוע בו תכלת וגם שני חוטין לבן ועושין בו חוליא של תכלת וחוליא של לבן: אחרים אומרים עד שיראה חברו וכו'. בירושלמי במה אנן קיימין אי ברגיל אפי' ברחוק טפי חכים ביה ואי בשאינו רגיל אפילו בקרוב לגביה לא חכים ביה תפתר ברגיל ואינו רגיל כהדין אכסניא דאתי לקיצין. וצריך לומר דהאי אחרים לאו ר' מאיר נינהו דהא ר' מאיר איירי לעיל מינייהו: לק''ש כותיקין. תימא דלעיל פסקינן כמאן דמתיר לאחר עמוד השחר מיד ולקמן פסקי' הלכה כר' יהושע דאמר עד ג' שעות והכא פסק אביי שהוא בתרא ואמר כותיקין ומשמע דהכי הלכתא. וי''ל דודאי זמן ק''ש מתחיל לאחר עמוד השחר וזמנו עד ג' שעות ומיהו מצוה מן המובחר כותיקין סמוך להנץ החמה כדי לסמוך גאולה לתפלה ואפי' ותיקין נמי מודו לרבי יהושע שאם לא קרא קודם הנץ החמה דיכול לקרות עד שלש שעות ועל זה אנו סומכין וכן בפ' מי שמתו (דף כ''ב ב) דקאמר בעל קרי שירד לטבול אם יכול לעלות ולקרות קודם הנץ וכו' ומסיק בגמרא (ד' כ''ה ב) דילמא כר' יהושע וכותיקין כלומר מתני' דקתני קודם הנץ החמה כותיקין אלמא ותיקין נמי מודו לר' יהושע שאין שעה עוברת עד שלש שעות. ומיהו קשה דאמרינן ביומא (ד' לז ושם) אף היא עשתה נברשת של זהב כיון שהחמה זורחת היו ניצוצות יוצאות הימנה והיו יודעין שהגיע הנץ החמה ובא זמן ק''ש של שחרית ומוקי לה התם בשאר עמא דירושלים אלמא משמע דעיקר זמן ק''ש לאחר הנץ החמה והא לא הוי כותיקין שהיו קורין קודם להנץ סמוך להנץ. וי''ל דאותו זמן הוקבע לצבור לפי שלא היו יכולין להקדים ולמהר כותיקין כי רוב בני אדם אינם יכולין לכוין אותה שעה: כל הסומך גאולה לתפלה אינו נזוק. וא''ת והלא כל העולם סומכין גאולה לתפלה ומאי רבותיה דרב ברונא דלא פסיק חוכא מפומיה. ויש לומר דהכי קאמר כל הסומך גאולה לתפלה כותיקין שקורין ק''ש קודם הנץ ותפלה לאחר הנץ:
205ימים לסיום הש״ס