יבמות ח ע"א

דף ח - א

תינח היכא דנשא האח המת את אחת האחיות, ואחר כך נשא האח החי את האחות השניה.

כיון שתחילה נאסר האח החי באשת המת מצד אשת אח, ורק לאחר מכן, כשנשא את אחותה, הוא נאסר בה באיסור השני של אחות אשה.

אז שפיר היה מקום לדמות את דין היבום לדין טומאת מצורע, ולומר, דמגו, הואיל דאישתרי שהותר לו האיסור הראשון, שהוא איסור אשת אח - אישתרי נמי, הותר לו גם האיסור השני, שהוא אחות אשה. וכמו שאמר עולא, שהיות והותר לו להכניס את בהונותיו כשהוא מצורע, הותר לו גם להכניסן בטומאת קריו, שהיתה טומאת הצרעת שהותרה ראשונה, וטומאת הקרי שניה.

ולכן איצטריך "עליה" לשלול זאת.

אלא, אם נשא האח החי תחילה את אחת האחיות, ונאסר תחילה באחותה, ורק אחר כך נשא האח המת את אחותה, ואז היא נאסרת עליו באיסור שני של אשת אח.

הרי באופן שכזה, איסור אחות אשה - קדים, קדם לאיסור אשת אח!

ואז אי אפשר לומר הואיל והותר האיסור השני, של אשת אח, הותר גם האיסור הראשון של אחות אשה, שחל לפניו. אלא, האיסור הראשון עומד במקומו.

ואפילו נשא האח המת תחילה, ונאסרה תחילה באיסור אשת אח, ורק לאחר מכן נשא החי את אחותה - נמי לא ניחא לומר הואיל ואישתרי אישתרי, היות ואין זה דומה לדברי עולא!

שהרי בענינו של עולא הותר למצורע להכניס את בהונותיו מיד משהאיר הבוקר של היום השמיני, לפני שנהיה המצורע טמא בטומאת בעל קרי.

ולכן, תינח היכא דנשא תחילה האח המת, ומת.

ונפלה לפני האח החי לייבום, והותר לו אז איסור אשת אח.

ורק אחר כך נשא האח החי את אחותה.

דחזיא, שבאופן כזה היתה ראויה ליה לאח החי, להתייבם לו, דביני ביני, בתקופה שבין מיתת האח לבין הזמן שבו הוא נשא את אחותה.

שאז היה מקום לומר גם ביבום כדברי עולא "הואיל ואישתרי אישתרי" ויהיה לו מותר לשאת את אחות אשתו, היות והותר לו איסור אשת אח, ולכן איצטריך "עליה", כדי לשלול זאת.

אלא אם נשא האח המת אשה, ולא מת עד שנשא החי את אחותה.

ואחר כך, לפני שמת האח, נשא האח החי את אחותה -

נמצא שלא איחזיא ליה, שלא היתה אשת המת מותרת לאח החי, כלל!

ולכן לא קרינן בה "הואיל ואישתרי אישתרי".

מי, כי האם לא מודי עולא, שאם מצורע ראה קרי בליל שמיני, שעדיין לא היה ראוי להכניס בהונותיו, שהרי לא הגיע הבוקר שהוא הזמן הראוי להביא קרבנותיו ולהכניס ידיו לעזרה, ונטמא בטומאת קרי - שאין מכניס ידיו לבהונות.

ולא אומרים "הואיל ואישתרי אישתרי", היות ש"לא יצא עדיין בשעה [לשעה] שהיא ראויה להביא בה קרבן, כי קדמה טומאת הקרי לזמן הראוי להבאת קרבנותיו, והכנסת בהונותיו.

ואם כן, למאי איצטריך "עליה"?

ומשנינן: אלא, כי איצטריך "עליה" - היכא דנשא מת אשה, ומת, והותרה ליבום, ואחר כך נשא האח החי את אחותה, ולכן היה מקום לומר שהואיל והותר לו איסור אשת אח, הותר לו גם אחות אשה, מדין "הואיל ואישתרי אישתרי", ולכן הוצרך הכתוב "עליה" לשלול זאת.

ואי בעית אימא, להכי איצטריך "עליה", היות ובלעדיו, אתיא אפשר היה ללמוד שיש מצות יבום אפילו בכל העריות שיש בהן כרת - בהיקישא, מדרבי יונה!

שדרש רבי יונה, מכך שהוקשו כל העריות ביחד, וכפי שיבואר בברייתא להלן, שיש ללמוד את דין הערוה האחת מהדין של הערוה האחרת.

היקשו של רבי יונה הוא בענין החיוב על העראה [תחילת ביאה] בערוה.

נאמר חיוב על העראה בנדה, שנאמר "את מקורה הערה". וכיון שנידה הוקשה אל כל העריות, חייבים בכל העריות, על העראה בהן.

דאמר רבי יונה, ואיתימא רב הונא בריה דרב יהושע:

ההיקש של כל העריות זו לזו, נלמד מהא דאמר קרא בסוף פרשת עריות, ובכללן נדה [ויקרא יח]: "כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה - ונכרתו!"

בכך שנקט הכתוב לשון "מכל התועבות", וכלל את כל העריות, הוא הקיש אותן זו לזו.

ומעתה, כיון שיש לנו את ההיקש של רבי יונה, היה מקום לומר שהוקשו כל העריות כולן - לאשת אח!

והיה לנו לומר מכח ההיקש הזה:

מה אשת אח שריא ליבום - אף כל עריות נמי שריין ליבום.

ואין לחלק ביו אשת אח שהיא איסור אחד ובין שאר עריות שיש בהן שני איסורים [האחד ערוה והשני אשת אח], כי אין משיבים על ההיקש [רש"י].

לכן כתב רחמנא בערות אחות אשה "עליה", כדי לשלול היתר יבום באחות אשה, ובהיקש של רבי יונה לומדים לשאר העריות, מאחות אשה.

אמר ליה רב אחא מדפתי לרבינא: מכדי, הרי כל עריות המנויות במשנתנו,

מצד אחד, איכא לאקושינהו לאשת אח, אפשר להקיש אותן בהיקש של רבי יונה שיהיה דינן כאשת אח, שהותרה ליבום, וגם הן תהיינה מותרות להתייבם.

ומאידך, איכא לאקושינהו, אפשר להקיש את כל העריות לאחות אשה, שנאמר בה "עליה", לאסור את ייבומה.

ואם כן, תיקשי: מאי חזית, מה ראית, דאקשת, שהקשת את שאר העריות לאחות אשה, שנאמר בה "עליה" לאסור את ייבומה, ולמדת בהיקש אל אחות אשה שכל שאר העריות אסורות להתייבם.

אקשינהו, הקש את כל העריות, לאשת אח, ולהתיר את יבומן של העריות כמו שהותרה ערות אחות אשה ליבום!?

ועונה הגמרא שני תירוצים:

א. איבעית אימא: כשעומדת הברירה:

מצד אחד להקיש את כל העריות לאשת אח, לקולא, וללמוד מההיקש שהן מתייבמות.

ואילו מצד שני, להקיש את כל העריות לאחות אשה, לחומרא, לאסור אותן לייבום

לחומרא מקשינן!

ולכן מקישים את כל העריות לערות אחות אשה, להחמיר ולאסרן לייבום.

ב. איבעית אימא: הכא, בשאר עריות, הנשואות לאחיו, הן תרי איסורי [ערוה ואשת אח].

וגם הכא, באחות אשה הנשואה לאחיו יש תרי איסורי [אחות אשה ואשת אח].

ותרי איסורי מתרי איסורי ילפינן בהיקש.

אבל הכא, באשת אח, רק חדא איסורא יש בה.

ולכן תרי איסורי, של שאר עריות, מאיסורא חדא של אשת אח - לא ילפינן!

ועתה מביאה הגמרא את שיטתו של רבא, האומר שאכן אין "עליה" בא ללמד על ערוה עצמה שאינה מתייבמת, לפי שאין בכח מצות העשה של יבום לדחות את האיסור כרת החמור של הערוה.

אלא, בא הכתוב "עליה" כדי לאסור את צרתה, ואין די בלימוד של "לצרור"! וכפי שיתבאר.

רבא אמר: ערוה עצמה לא צריכא קרא ללמד שאינה מתייבמת, היות דאין עשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת. ^[1]

כי איצטריך קרא "עליה" - למיסר לאסור את הצרה של הערוה. ^[2] ותמהה הגמרא על רבא: וכי ערוה עצמה לא צריכא קרא לאוסרה ליבום?

והא תניא לעיל [ג ב], בברייתא הדורשת את הפסוק "עליה" כמקור לפטור ערוה מהיבום: אין לי שאסורה מכח הלימוד של "עליה" אלא היא, הערוה עצמה, צרתה מנין, תלמוד לומר "לצרור"!

ומוכח ש"עליה" בא ללמד על הערוה עצמה, ואילו צרתה נלמדת מ"לצרור"!?

ומתרצת הגמרא: זה שדורשת הברייתא את הלימוד מ"עליה" לאסור את הערוה, אין זה בדוקא, אלא צריכים אותו משום צרתה של הערוה, וכפי שתבאר הגמרא לקמן כיצד יש ללמוד את שני הלימודים, "עליה" ו"לצרור".

אך עדיין קשה מהמשך לשון הברייתא, שמוכח ממנו שהלימוד "עליה" אכן בא ללמד על הפטור של ערוה עצמה מיבום:

והא קתני: אין לי ללמוד מ"עליה" אלא לפטור את הן, העריות כולן!

ומתרצת הגמרא: משום צרותיהן נקטה הברייתא ללימוד של "עליה" כבר בעריות עצמן, אך אליבא דאמת כל הלימוד הזה נדרש רק לצרות ערוה, וכפי שיבואר להלן.

ומקשה הגמרא על רבא מדברי רבי, המביא מקור אחר לפטור ערוה וצרתה. ומוכח שלולי לימוד מיוחד לפטור ערוה מיבום, היא היתה מתייבמת, ולא אמרינן שאינה מתייבמת מהטעם שאמר רבא, שאין עשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת.

תא שמע: רבי אומר: מכאן יש ללמוד שערוה וצרתה פטורות מן היבום, שנאמר בפרשת יבום [דברים כה] "יבמה יבוא עליה, ולקחה לו לאשה, ויבמה".

יכול היה הכתוב לומר "ולקח לו לאשה ויבם".

וכיון שבמקום לומר "ולקח", אמר הכתוב "ולקחה", משמע שבא הכתוב למעט, ולומר: ולקחה לאשה הזאת דוקא, ולא לאחרת.

דהיינו, שיש אשה שאין לו ללוקחה.

וכמו כן במקום לומר "ויבם" אמר הכתוב "ויבמה", ומשמע שדוקא לזו הוא מייבם ולא לאחרת.

דהיינו, שבא הכתוב ללמד שיש אשה שאינה מתייבמת.

ומשמעות שני המיעוטים הללו היא: לאסור צרות ועריות - ליבום.

ומוכח מדברי רבי שלא כרבא, ואין הטעם שאין עשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת מספיק, אלא אכן צריך לימוד מיוחד לפטור את הערוה עצמה מהיבום! ומתרצת הגמרא את לשון הברייתא: אימא, תקן את לשון הברייתא, ואמור בה: לאסור צרות של עריות! אבל ערוה עצמה אינה צריכה מיעוט מהפסוק.

ופרכינן: והא תרי קראי קנסיב ליה! והרי רבי דורש זאת משני מקראות, מ"ולקחה" ומ"ויבמה".

מאי לאו, בהכרח, שחד מקרא הוא דורש לפטור ערוה מיבום, וחד מקרא הוא דורש לפטור צרה!

ומתרצת הגמרא לרבא: לא. אין כונת רבי לדרוש את שני המקראות, האחד לערוה והשני לצרת ערוה. כי לערוה עצמה אין צורך בלימוד לאוסרה ליבום, היות ואין עשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת.

אלא אידי ואידי, בין המקרא הזה ובין המקרא הזה, את שני המקראות, הוא דורש לענין צרה, האחד לאיסור, והשני להיתר.

וכך הוא דורש:

חד קרא, "ולקחה", בא ללמד איסור: "ולקחה" - לזאת, ולא לאחרת.

ובא הכתוב למיסר, לאסור צרה של ערוה במקום מצוה. דהיינו, לאסור צרת ערוה במקום מצות יבום.

וחד קרא, "ויבמה" בא להיתר: להגביל את האיסור של צרת ערוה, הנלמד מ"ולקחה", ולומר, שלא כל צרת ערוה אסורה.

ובא הכתוב למישרי, להתיר צרה של ערוה שלא במקום מצוה של יבום!

וצריך מקרא מיוחד להתיר צרת ערוה שלא במקום מצות יבום, היות ובלעדיו היה מקום להבין שהאיסור של צרת ערוה, הנלמד מ"ולקחה", נאמר בכל צרת ערוה.

והיינו, שבהיות הצרה יחד עם הערוה באותו בית, חל עליה שם של "צרת ערוה", ומכח השם הזה היא נאסרת כמו הערוה.

ולפי רבי, כתבה התורה את החידוש של צרת ערוה בפרשת יבום, כדי ללמדך שאפילו במקום מצות יבום נוהג איסור זה, וכל שכן שלא במקום יבום.

לכן הוצרך כתוב נוסף, "ויבמה", ללמד שאיסור צרת ערוה נאמר רק במקום יבום, ולא בכל צרת ערוה.

ומבארת הגמרא את הלימוד:

מאי טעמא, כיצד אתה יכול לדרוש את היתר צרת ערוה שלא במקום מצוה מהמקרא "ויבמה"? -

היות וכל המקרא "ויבמה", הוא כתוב מיותר!

שהרי כבר אמר הכתוב לעיל "יבמה יבוא עליה, ולקחה לו לאשה", ודי היה לו בכך, ולא היה לו להוסיף ולומר "ויבם", או "ויבמה", בתוספת האות ה"א.

אלא, בא הכתוב המיותר "ויבמה", ללמדך, שהמיעוט מ"ולקחה", המלמד שצרת ערוה אסורה, אינו מלמד על איסור ערות צרה בכלל. אלא, רק במקום ייבום הוא דאסירא צרה של ערוה.

אבל שלא במקום ייבום - שריא צרה של ערוה.

אמר רב אשי: מתניתין נמי דיקא, גם ממשנתנו יש לדייק שערוה עצמה אינה פטורה מהייבום מכח לימוד מן המקרא, אלא כדברי רבא, שהיא פטורה מן הטעם שאין עשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת.

דקתני במשנתנו: חמש עשרה נשים פוטרות צרותיהן.

ומשמע שכל החידוש שהוצרך התנא לומר, שהן פוטרות את צרותיהן מהיבום.

ואילו "פטורות הן עצמן, ופוטרות צרותיהן", שהיה משמע שיש חידוש גם בפטור עריות עצמן - לא קתני!

שמע מינה שפטור העריות עצמן אין בו כל חידוש, כי הן פטורות מחמת הכלל הנוהג בכל האיסורים, שאין עשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת.

ואם כן, מוכח מלשונה של משנתנו כדברי רבא.

ועתה מבארת הגמרא כיצד מסביר רבא [וכן רב אשי, שדייק ממשנתנו כדבריו] את שני הלימודים, "עליה" ו"לצרור" לצרת ערוה:

והוינן בדברי רבא: ומאי שנא ערוה עצמה, דלא צריכא קרא לפוטרה מיבום, היות דאין עשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת,

אם כן, צרה של ערוה, אחרי שלמדת מ"לצרור" שיש איסור של צרת ערוה, נמי לא תיבעי קרא, אין צורך בלימוד של "עליה" לפוטרה מן היבום.

שהרי אפשר לפוטרה מן היבום משום הטעם שאמר רבא, דאין עשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת!? אמר ליה רב אחא בר ביבי מר, לרבינא: אכן טענה צודקת היא זו.

אלא, יש לתקן את האמור בשם רבא, והכי קאמרי כך אמרו משמיה דרבא: צרה נמי לא איצטריך קרא.

אין צורך בלימוד של "עליה" לפטור צרת ערוה מהיבום.

כי לאחר שלמדנו את עצם איסור צרת ערוה מ"לצרור", שיש איסור בצרת ערוה כמו בערוה, פשוט הוא שאינה מתייבמת, גם ללא הלימוד מ"עליה", היות ואין עשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת. [כי בסיומה של הפרשה, נאמר כרת על כל האמור בה, כולל צרת ערוה, הנלמדת מ"לצרור"].

הא דאמר רב אשי מתניתין נמי דיקא וכו'. כך נראה לי פירושא מתני' נמי דיקא דאין עשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת ולא איצטריך לה קרא אלא למידרש לצרור ולא למידרש עליה דקתני פוטרות צרותיהן ואילו פטורות ופוטרות לא קתני משום דפטורות לאו מדרשא אתיא אבל פוטרות ודאי מדרשא לצרור אתיא ואפילו תימא למיסר צרה לא צריך קרא נהי דלא הוה צריך לפרושי בה עליה במקום מצוה דאין עשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת אבל לצרור ודאי צריך דצרה לית בה צד איסור בכל התורה אלא מלצרור דמיניה משמע לא אחות אשה ולא צרתה ועלייהו כתיב כרת בסוף העריות וכיון דמדרשא לצרור אתיין צרות תנא במתניתין פוטרות ולא פטורות דלא צריך קרא כלל ודוקיא דרב אשי אפילו למסקנא אתיא.

מי לא מודה עולא וכו'. ואם תאמר ומנא להו דמודה עולא בהא. תירצו בתוס' (בד"ה מי) דפשיטא להו הכין מדפריך רב הושעיא מהא ברייתא לעולא דאמר ביאה במקצת שמה ביאה ואהדר ליה עולא מטונך מצורע שאני הואיל והותר לצרעתו כו' (זבחים לב, ב) ומשמע דהכי אהדר ליה אדרבה מאותה ברייתא שהבאת יש לי ראיה משום דקתני בה שראה קרי ביום שמיני, דאלמא משמע משום דאית לן למימר ביה הואיל הוא דשרי, הא לאו הכי לא, אלמא לעולא דוקא בשיצא בשעה שראויה להביא בה קרבנותיו.

הא דאמרינן מי לא מודה עולא. האי מודה לאו דוקא דבר פלוגתא אפילו יצא בשעה שאינה ראויה להביא קרבנותיו (הכא תרי איסורה בכת"י ליתא) שרי משום דביאה במקצת לא שמה ביאה, אלא מי לא אמר עולא קאמר. ודכותה צריך לומר בגיטין בריש פרק דהמגרש (פג, א) מודה ר' אלעזר במגרש את אשתו כו'. ואי נמי איכא למימר בהא דהאי מודה לאו משום בר פלוגתיה קאמר, אלא אסוגיין דהכא קא מהדר, משום דאמרינן הואיל ודייקינן לה מדעולא, אמר השתא דבכי הא דהכא מי לא הוה מודה עולא דלא אמרינן הואיל כנ"ל.

כי אצטריך קרא למיסר צרה. ואף על גב דאסיקנא (להלן בסמוך) דלרבא נמי למיסר צרה לא צריך קרא, אלא למשרי צרה שלא במקום מצוה, אפילו הכי האי לישנא דוקא דעליה ודאי משמעותו והנחתו לאסור הוא, כלומר במקום עליה לא תקח לצרור כלומר צרה אסירא. אלא דהאי איסורא לאו משום איסור צרה אצטריך, דאדרבה אלו הוה שתיק קרא מיליה הוה משמע דלצרור לא תקח בין במקום מצוה בין שלא במקום מצוה, אלא מדגלי רחמנא עליה משמע דה"ק, במקום עליה לא תקח, מכלל דשלא במקום מצוה שריא צרה. ובהכי נמי מתרצי הא דאמרינן לקמן (יבמות ח ע"ב) וממאי דהאי עליה לאיסורא דלמא להיתרא, וקשיא לי מאי קאמר והא אסיקנא דעליה למשרי צרה שלא במקום מצוה הוא דאתא. אלא ודאי כדאמרן דעליה. ודאי לאיסורא, אלא דמינה שמעינן היתר לצרה שלא במקום מצוה.

רבא דאמר ערוה לא צריכא קרא. לית ליה היקשא דר' יונה בהא, דר' יונה גופיה לא אמר בריש פרק הבא על יבמתו (להלן יבמות נד, ב) אלא לגבי העראה, ולית ליה הואיל דעולא.

רבא אמר ערוה לא צריכה קרא. דאין עשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת. תמיהא לי אמאי לא ניליף מאשת אח גופה דאתי עשה ודחי לאו שיש בו כרת. ומיהו אשמעתין לא קשיא לי מאי קשיא להו מנא לן דאתי עשה ודחי לא תעשה שיש בו כרת דאצטריך. עליה למיסר, ולא אמרינן סלקא דעתך אמינא ניליף מאשת אח גופו, דהא אתיא למילף מינה הכין לעיל, ודחינן מי דמי התם חדא איסור הכא תרי איסור. אבל לרבא דקא כייל ואמר דאין עשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת ואפילו בחדא איסורא קשיא ליה ויש לומר דשאני יבמה דאי אפשר בלאו הכי ועיקר מצותה בדחיה. ואם תאמר אם כן מאי קשיא לעיל דרב אחא מדפתי כלהו עריות אקשינהו לאשת אח דלמא לא אפשר דלא דמו לה, דשאני התם דעיקר מצותה בדחיה, ואי אפשר בלאו הכין, וכי אהדר ליה רבינא קולא וחומרא לחומרא מקשינן, אי נמי תרי איסורי מחדא אסורא לא גמרינן, אמאי לא אהדר ליה שאני התם דעיקר מצותה בדחיה. יש לומר דאין הכי נמי אלא דעדיפא מינה קא מתרץ ליה כנ"ל.

צרה נמי לא תבעי קרא. כלומר לא תבעי עליה, אבל לצרור ודאי צריכה, דאי לא איסור צרה מנ"ל.

הא דאמרינן לאסור צרה נמי לא אצטריך קרא. איכא למידק אם כן אמאי אצטריך מתניתין לאשמעינן פוטרות צרותיהן וכדוקיא דרב אשי. ותירצו בתוס' (ד"ה ואילו) דמכל מקום הוצרך התנא לאשמועינן איסור צרה שלא השמיענו בשום מקום שיהא איסור בצרה כלל אבל ערוה שכבר שנה לנו העריות בפ"ק דמסכת כריתות (ב, א) לא היה צריך להשמיענו דאיסורא אף במקום מצוה, דפשיטא דאין עשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת. ול"נ דמתניתין אורחא דקרא נקט, דלא הוצרך הכתוב לכתוב עליה משום איסורא דצרה במקום מצוה, אלא כדי להתיר שלא במקום מצוה, מתניתין נמי לאו משום פטור צרה במקום מצוה אלא, משום שש עריות חמורות שאינן פוטרות צרותיהן.

מי לא מודה עולא שאם ראה קרי בליל ח' שאינו מכניס ידיו לבהונות פי' ואעפ"י שכיון שנכנס ליל ח' כבר יצא מצרעתו מפני שלא נגמר עיניינו ראוי בלילה להביא קרבנותיו לא חשבי' לי' שריותא דבהונות וכסבור שעדיין לא מת הראשון כי אפילו הוא גוסס שרוב גוססים למיתה כשנשא חי מ"מ איסור אשת אח היה עומד בקיומו לגמרי והבא על אשתו באותה שעה חייב משום בא על אשת איש או על אשת אח והק' בתוס' ומנא לן דמודה עולא בהא ונקיטינן לה הכי להדיא מי לא מודה עולא וכל כי האי לישנא אינו נאמר אלא בדבר פשוט ותימ' דפשיטא להו דכי פרכי' התם רב הושעיא לעולא ממתני' דלעיל אהדר ליה עולא מטונך מצורע שאני הואיל והותר לצרעתו ומשמע דה"ק ליה אדרבה מאותה ברייתא שהבאת יש לי ראיה משום דקתני בה שראה קרי ביום ח' שכבר הותר לצרעתו אלמא כולה טעמ' דעולא תליא לפי שהיה ביום ח' שכבר הותר לצרעתו תו ק"ל למאן קאמרי דמודה עולא לאיסור דהא בפלוגתא דהתם טפי שארי מיניה דסברי ביאה במקצת לא שמה ביאה ואפי' ראה קרי בלילה שרו וי"ל דהאי מודה אסוגיין דהכי קאי משום דאתי לתרוצי קושיא דאצטריך עליה משום דהוה אמרי' הואיל ולהכי (אתא) דמודה עולא לדידן בנדון דידן יש לפנינו שהוא כעין ראה קרי בליל ח' דלא אמרי' ביה הואיל:

איבעית אימא אתי' בהק' דר' יונה מה היא שרייא אף כל הערי' שריין אין זה מדברי ר' יונה אלא דר"י אתמר להקיש כל העריות לנדה לעשות העראה כביאה גמורה ואנן אמרי' דאין היקש למחצה ואמרי' נמי האי היקש' אע"ג דהוי לקולא ולהכי אצטריך עליה:

רבא אמר ערו' לא צריכ' קר' פי' לאוסרה במקום יבום שאין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת ואליב' דכ"ע אמרה והיינו דפרכי' בסמוך ממתני' דר'. וק"ל נהי דאין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת הא איכ' היק' דר' יונה דמורי היתר' וכן הואיל דעולא וצריכי קר' לאיסור' י"ל דרב' לית ליה הואיל דבבר ביאה במקצת לא שמה ביאה וקסבר דההוא היקש' דר' יונה כיון דבמקום כרת נכתב חומר' אין עושין ממנו הקשא לקולא לסתור כרת שבו:

צרה נמי לא צריכ' קר' פירש"י ז"ל לא צריכ' קרא דעליה לאוסרה במקום ייבום פי לפי' כיון דכתב רחמנ' לצרור הרי עשה צרת ערוה כערוה גופ' ויש בה כרת ותו לא אתי עשה ודחי לא תעשה שיש בו כרת הלכך קרא דעליה לא צריכ' אבל קר' דלצרור צריכ' וצריכ' דאי לא הרי אין בה כרת ואינה אל' אשת אח דאשתרי כבר במקום יבם והק' בתוס' א"כ בצרה גופ' לא צריכ' דעליה כי היכי דלא קתני פטורות כדדייק רב אשי לא ליתני פוטרות צרותיהן וליתני ט"ו נשים וצרותיהם פוטרות צרות צרותיהן ותימא כיון דעיקר איסור' הוא צריכ' קרא דלצרור כדאמר ומאחות אשה גמרי שאר עריות איסור צרה ולא שמעינן האי איסורא דצרות בשום דוכת' ניח' ליה לאתנייה הכא:

אימא ערוה גופ' של' במקום מצוה תשתרי פי' מאחות אשה פרכי' דתשתרי שלא במקום מצוה כדשריא צרתה דהאי קר' דכתיב עליה דגמרי' שריות' דצרה על אחות אשה נמי כתיב דא' נתגרש את אשתו שרי' אחות אשתו דאשה אל אחותה באישו' משמע להכי כתב רחמנ' בחייה דאפי' נתגרשה אשתו כל שבחייה אסורה אחותה. ול"ק במקום מצוה אבל שלא במקום מצוה תשתרי אחות אשתו אפי' בחייה כשם שמותר צרתה וגזר' הכתוב הוא למשתרי טפי במקום מצוה. א"כ לא יאמר עליה פי' דהא בלאו האי תנא תני כיון דאיכ' דינ' במקר' חדא לאוסרן שתיהן וחד לאסור האחד בלבד סבר' הוא למשרי איסור' בשתיהן שלא במקום מצוה והתר' דחד' במקום מצוה אלא ע"כ את' קר' לאפוקי מסבר' דילן לאיסורי מילת' וממאי דהאי עליה לאיסו' דילמא להתירא לכאורה אין הלשון הזה בא בדקדוק דהא אסקה רבא דכי כתיב עליה דהתירא כתיב והכא הוה לן למי' וממאי דהאי עליה להתר צרה ואפילו במקום מצוה ויש לומר דמשום דעיקר המקרא ופשוטו לאיסור היא אלא שאני אומר דלאיסורא לא אצטריך אלא לדיוקי' דהתירא נקטי' פשוטי' דקרא ואמרי' לאיסורא וה"ק קרא ואשה אל אחותה לא תקח שלא במקום עליה. ק"ל האי מוסיפים ודורשים הוא דקרא במקום עליה הוא דכתב וי"ל דה"ק דעיקר דרשא היינו מיבמה יבא עליה לאמר רחמנא יבמה יבא עליה וכאלו נקוט עליו ואינו מן המנין דאנן נמי כי דרשי' קראי לאיסור חשבי' עליה יבמה כאלו הוא מיותר לדרשא דאשה אל אחותה לא תקח במקום עליה דיבמה ומשום דהאי קרא הוא דקשי' להתרא מפרשי' ליה אבל עיקר התרא מיבמה יבא עליה נפקא ודכוות' בתלמודא כדכתבי' בפ"ק דפסחים ופ"ק דקדושי' ועוד דצרה מלצרור נפקא. ק"ל מאי שנא דנקטי' הכא האי לישנא ולא פרכי' לצרור מאי עביד לי' כדפרכי' לק' האי עליה מאי עביד לי' מעליה נפקא וי"ל דעליה לא מוכח כלום אלא מופנה לדרשא ואין הכרח למדרשיה לג"ש דידן אבל לצרור ליכא למדרשיה אלא בענין אסור צרה והיינו דמהדרו דאין הכי נמי ואיסור צרה אתי' ומיהו לעניינא אחרינא כדכ' ש"מ:

כי אצטריך קרא לנשא מת ומת ואח"כ נשא חי. וא"ת היכי מקרי אחות זקוקתו י"ל שאינה אלא מדרבנן אבל קשה היכא משכחת לה דפוטרת צרתה הלא כיון דלא נעשית אחות אשתו עד שמת אחיו א"כ לא היתה מעולם צרת ערוה שהרי כשנשא חי לא היתה צרת ערוה לייבם שעדיין לא נשא אחות אשתו. וי"ל דאה"נ דאערוה לבד קיימינן הכא דנפקא לן מקרא דעליה ומקרא דלצרור אם אתה רוצה למצוא צרה עמה משכחת לה בנשא חי ואח"כ מת אחיו שהיה נשוי אחות אשתו:

הוקשו כל העריות לאשת אח. ומעתה אין להקשות הכא חד איסורא התם תרי איסורי דאין משיבין על ההיקש:

ת"ש ר' אומר ולקח ולקחה. ונהי נמי דר' לית ליה עליה מ"מ סברא הוא דכי היכי דאצטריך קרא לדידיה כמו כן לדידן ואי לדידן לא צריכא קרא דעליה לדידיה נמי לא ליבעי קרא דולקחה:

צרה נמי לא צריכא קרא. וא"ת א"כ הא ק"ל ת"ש ר' אומר ולקח ולקחה ויבם ויבמה כיון דלא אצטריך קרא לא לצרה ולא לערוה. וי"ל דנימא (לאסור) [דאתי להתיר] צרות כל עריות דוקא במקום יבום אבל שלא במקום יבום צרותיהן מותרות וכן לעיל צרותיהן מנין ר"ל צרותיהן דוקא במקום יבום אבל שלא במקום יבום צרותיהן מותרות מנין והקשה הר' יחיאל כיון דצרה לא צריכא תקשי לר' למה לי תרי קראי ולקחה ויבמה. ונראה לראש"י דחד אתי למיסר צרה במקום מצוה וחד למשרי שלא במקום מצוה דדוקא לרבנן דמפקי מלצרור צרות וכתיב בתריה ונכרתו א"כ לא צריכא קרא לצרה אבל ר' דמפיק לצרור כר' שמעון ולא כתיב בה כרת בהדיא אצטריך שפיר קרא למיסרא במקום מצוה ואע"ג דפרשתי בסמוך דנפיק לר' עונש מלצרור היינו כאשר נכתב ולקחה דמיניה שמעינן אזהרה בצרות כדאמרינן בסמוך כל היכא דאיכא תרין לקוחין וכו' ואז מדמינן צרות להדדי צרת ערוה לצרה בזיקה אבל אי לא כתב ולקחה לא שמעינן איסור בצרת ערוה במקום מצוה. כ"נ לראש"י:

ואסיק רבא ערוה ל"ל קרא דאין עשה דוחה את ל"ת. שב"כ כי איצטריך למיסר צרה, פי' ברייתא דקתני אין לי אלא היא וכו' משום צרתה, ומ"ש ערוה דל"צ קרא דאין עשה דוחה ל"ת שד"כ צרה נמי ל"ת שב"כ היא פי' דכתיב או לצרור דפרש"י לא תקח הבאה לצרור והיינו צרה א"ל ר"א בר מרימר לרבינא הכי אמרי' משמי' דרבא למיסר נמי צרה לא צריך קרא כי איצטריך קרא למישרא צרה שלא במקום מצוה מ"ט א"ק עלי' במקום עלי' הוא דאסורה צרה, שלא במקום עלי' שרי' צרה פי' אי לאו עלי' הוה דרשינן הכי ואשה אל אחותה לא תקח לצרור לא אחות אשה ואל צרתה והייתי אוסר הצרה אפילו שלא במקום מצוה כגון אם נשא זה אחות אשתו ויש לו אשה אחרת ומת כמו שאחות אשתו אסורה גם צרתה נמי אסורה קמ"ל עלי' דדוקא במקום מצוה פי' כשנפלה לפניו ליבום אז אסורה הצרה בל שלא במקום מצוה כגון שנשאה נכי הצרה מותרת:

גמ' כי איצטריך עליה היכא דנשא מת ומת ואח"כ נשא חי כו' וקשה דהיכי נשא אחות זקוקתו דאיכא למ"ד ברפ"ב דאסור ואין סברא דאיצטריך עליה להיכא דנשאה באיסור ונראה לומר דאפילו מאן דאוסר אחות זקוקתו אינו אלא מדרבנן וי"ל עוד דהאי שנויא אזלא כמ"ד לקמן אין זיקה:

תוס' בד"ה תרי איסורי מחד איסורא כו' אבל שלא במקום יבום כגון צרת בתו ילפינן כו' עכ"ל טעות קחזינא הכא דמשמע מזה דחד איסורא נילף שפיר דדחי מאשת אח והתוס' לעיל בריש הסוגיא בד"ה ל"ת שיש בו כרת מי דחי כתבו בפשיטות דאפי' חדא איסורא לא נילף מאשת אח לפי המסקנא וכתבו שם דאר"י דשאני אשת אח דמצותו בכך ואע"ג דיש לדחות דודאי חד איסורא בעלמא לא ילפינן מאשת אח משום דשאני אשת אח דמצותו בכך אבל צרת בתו שלא במקום ייבום דאע"ג דאין מצותו בכך שפיר ילפינן ליה מאשת אח מהיקשא דר' יונה דהשתא לפי האי תירוצא דיליף מהקישא דר' יונה אנו קיימין דמ"מ אכתי תקשי דערוה גופה שלא במקום מצוה תשתרי מהיקשא דר' יונה לאשת אח כיון דליכא בה נמי אלא חד איסורא ועוד לקמן כתבו התוס' בהדיא דלהני שנויי נפקא להו למשרי צרה שלא במקום מצוה דשרי מהיכא דנפקא ליה לר' ובספרים המדויקים מחקו כל זה מדברי התוס':

גמ' ומאי שנא ערוה דלא צריכה קרא וכו' צרה נמי לא תיבעי קרא וכו'. השתא משמע דס"ד דאף שלא במקום מצוה צרה אסורה ויש בה כרת כערוה עצמה דלצרור משמע ליה דהצרה אסורה כאחות אשה עצמה ולהכי קאמר דלא צריכה קרא למיסר במקום מצות יבום דמהיכי תיתי הוה לו להתירה הא אין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת:

רש"י בד"ה תינח היכא כו' על זה הס"ד ואח"כ מ"ה ואח"כ נשא חי את אחותה כו':

בד"ה ה"ג כו' ולענין העראה קנסיב ליה ר"י כו' כצ"ל:

תד"ה מי. שאתה בא להכביד עלי אביא כו'. כצ"ל:

תוס' ד"ה רבא אמר וכו' וי"ל דרבא לית ליה דעולא. עיין טורי אבן מגילה ד' ג' ע"ב ד"ה מולאחותו: