יבמות ו ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ו - א

כי אין צורך ללמוד מ"אני ה'", שאין לשמוע למצות האב לחלל שבת במלאכה שהיא בכרת, בכגון שאמר שחוט לי או בשל לי בשבת.

אלא בא "אני ה'" להשמיענו, שאין לציית להם לעבור אפילו על לאו ד"מחמר" בשבת, שאינו בכרת אלא רק בלאו.

והיינו, שאסור לו לאדם לעבוד עם בהמתו [חמורו] בשבת, כגון שמניח עליה משא, ומובילה ברשות הרבים ["מחמר" אחריה].

וכן שאר מלאכות שאינו עושה אותן בעצמו, אלא מפעיל את בהמתו לשם עשייתן.

ומקור האיסור הוא מ"לא תעשה כל מלאכה אתה ובהמתך" [שמות כ].

אך הוא אינו בכלל שלשים ותשע מלאכות שבת שחייבים עליהן כרת, אלא הוא רק איסור לא תעשה.

ונמצא, כי שוב, אין לנו מקור שאפילו לא תעשה שיש בו כרת נדחה מפני מצות עשה. וחוזרת השאלה מה צורך יש ב"עליה" למעט יבום של ערוה!?

ותמהה הגמרא על דחיית הראיה:

אם תאמר כי "אני ה'" בא ללמד שאין לציית לאב ואם כאשר הם מצווים לעבור על "מחמר", שהוא איסור לא תעשה, תתעורר תמיהה גדולה: ואפילו הכי, שאין זה אלא איסור לא תעשה שאין בו כרת, בכל זאת לא דחי מצות כיבוד אב ואם את איסור "מחמר"!

אם כן, יקשה לך קושיה גדולה מצד אחר:

אלא, הא דקיימא לן דאתי עשה ודחי לא תעשה - ליגמר מהכא, נלמד מכאן, דלא לידחי עשה את לא תעשה, כלל.

וכי תימא לתרץ: שאני לאוי דשבת, דחמירי, שכל המחלל שבת הרי הוא כעובד עבודת כוכבים, ולכן אפילו לאו גרידא של שבת אינו נדחה מפני מצוה.

עדיין יש להקשות: והא מצינו תנא שבעלמא קאי, שלומד על שאר איסורים שבעולם ממלאכת שבת, שאינם נדחים מפני עשה.

ולא קפריך, לא מצינו שפורכים את דבריו, שאין ללמוד מלאוין של שבת שאינן נדחים מפני מצוה, היות ולאוי שבת הם חמורים.

דתניא: יכול אמר לו אביו של כהן לבנו: היכנס לבית הקברות, והיטמא כדי להשיב אבידה. ^[1]

או שאמר לו: אל תחזיר אבידה! יכול ישמע לו בנו?

תלמוד לומר: [ויקרא יט] "איש אמו ואביו תיראו, ואת שבתותי תשמורו, אני ה'" -

"אני ה'" - כולכם חייבין בכבודי!

ואם אכן לאוין של שבת אינם נדחים מפני מצות כיבוד אב מפני שהם יותר חמורים, כיצד לומד התנא בברייתא משבת להשבת אבידה!

ומכח התמיהה הזאת, חוזרת בה הגמרא מלהעמיד את הברייתא בלאו של מחמר, אלא מעמידה אותה שוב כמו שהיא הניחה תחילה, שמדובר בה באב המצווה את בנו לשחוט לו ולבשל לו בשבת.

והיתה מכאן ראיה, שרק משום שאמר הכתוב "את שבתותי תשמורו, אני ה'", אין לו לבן לשמוע לציווי אביו לחלל את השבת, כיון שהאב ובנו מצווים בכבוד ה', וכבוד ה' עדיף על כבוד אב.

אבל מבחינה עקרונית של דיני דחיה, עשה דוחה אפילו לא תעשה שיש בו כרת. ולכן איצטריך "עליה", לומר שמצות ייבום אינה דוחה לאו של עריות.

ומביאה הגמרא פירכא נוספת:

אלא, עדיין יש להקשות, שאין ללמוד ממצות כיבוד אב ואם למצות ייבום, משום דאיכא למיפרך:

מה להנך, שחיטה ובישול בשבת לצורך קיום מצות כיבוד אב ואם, שכן הן "הכשר מצוה"! ^[2]

שבמצב כזה, כאשר אביו מצוהו לחלל שבת לכבודו, לא יתכן לו לבן לקיים מצות כיבוד אב אלא אם כן יחלל את השבת. ונמצא שחלול השבת זהו "הכשר קיום המצוה". ["הכשר", משמעותו - היכולת הבלעדית].

ולכן, אילולי מיעוט הפסוק "אני ה'", היתה מצות כיבוד אב דוחה אפילו את איסור המלאכה בשבת, על אף שהוא בכרת.

אבל במצות יבום אינה נחשבת הביאה ביבמה כ"הכשר מצוה", כי יתכן לקיים את מצות ייבום שלא בביאה, שהרי יש אפשרות לחלוץ לה. ולכן אי אפשר ללמוד ממצות כיבוד אב ואם להתיר ביאה ביבמה שהיא ערוה.

ושוב חוזרת הקושיה: לשם מה איצטריך "עליה"!?

ומביאה הגמרא מהלך אחר:

אלא, סלקא דעתך, תיתי ביאה ביבמה שהיא ערוה - מבנין בית המקדש.

דתניא: יכול יהא בנין בית המקדש דוחה שבת?

תלמוד לומר: [בספר ויקרא יט ג] "את שבתותי תשמורו, ומקדשי תיראו, אני ה' אלהיכם" -

מלמד הכתוב ש"כולכם", אפילו "כבוד המקדש" - חייבין בכבודי.

ומניחה הגמרא: מאי לאו, האם לא עוסקת הברייתא בבונה וסותר בשבת, לצורך בנין המקדש.

וטעמא דכתב רחמנא את "שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו - אני ה'", הא לאו הכי, לולי המיעוט המיוחד של הפסוק, שאין בנין בית המקדש דוחה שבת מהטעם ש"כולכם חיבים בכבודי" - דחי מצות בנין המקדש את איסור מלאכת שבת, אפילו במלאכות בונה וסותר, שחייבים עליהן כרת.

ולכן איצטריך "עליה" ללמד שמצות יבום אינה דוחה איסור ערוה.

ודוחה הגמרא את הראיה:

לא במלאכת בונה וסותר הוצרך הכתוב לאסור, כי גם לולי הכתוב הזה אנו יודעים שאין עשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת.

אלא כונת הכתוב לאסור את בנין בית המקדש בשבת אפילו בלאו ד"מחמר", שאין בו כרת, ולולי הלימוד מהפסוק, הוא היה נדחה מפני מצות בנין המקדש.

אלא שתמהה הגמרא על הדחיה הזאת, כי אם תעמיד את הלימוד הזה של הברייתא רק בלאו דמחמר, תתעורר תמיהה רבתי:

ואפילו הכי, שאין זה אלא לאו, לא דחי מצות בנין בית המקדש את הלאו של מחמר!?

ואלא, הא דקיימא לן דאתי עשה ודחי לא תעשה -

ליגמר מהכא דלא דחי עשה ללא תעשה!

וכי תימא, שאני לאוי דשבת, דחמירי, שהמחלל שבת הרי הוא כעובד עבודת כוכבים, ולכן הם לא נדחים מפני עשה אפילו כשאין בהם אלא לאו גרידא ללא כרת. ואין ללמוד מהם לשאר הלאוים.

והא מצינו תנא, שבעלמא קאי, שלומד מלאוים של שבת לשאר לאוים שאין בהם כרת שאינם נדחים מפני מצות כיבוד אב.

ולא קא פריך! לא מצינו שיפרכו דבריו מחמת החילוק הזה, שלאוין של שבת הם יותר חמורים ואין ללמוד מהם ללאוים אחרים.

דתניא: יכול אמר לו אביו של כהן לבנו: היטמא למת!

או שאמר לו: אל תחזיר אבידה!

יכול ישמע לו?

תלמוד לומר: "איש אמו ואביו תיראו, ואת שבתותי תשמורו, אני ה'!" - כולכם חייבים בכבודי!

ומכח התמיהה הזאת, חוזרת בה הגמרא מהדחייה, ואומרת שאכן מדובר במלאכת בונה וסותר.

ולכאורה היה מקום ללמוד מבנין המקדש, שעשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת. ולכן איצטריך "עליה", לומר שבמקום יבום לא דוחה מצות היבום את איסור הערוה.

אך מביאה הגמרא דחייה אחרת: אלא, עדיין אין מכאן ראיה ליבום.

משום דאיכא למיפרך: מה להנך, בונה וסותר במלאכת המקדש, שכן הן "הכשר מצוה"!

שאי אפשר לבנות את המקדש בשבת מבלי לעבור על מלאכת בנין, ולכן אילולי הלימוד מ"אני ה'", היתה מצות בנין בית המקדש דוחה איסור מלאכה בשבת.

אבל אין מכאן ראיה למצות יבום, לפי שאין הביאה נחשבת "הכשר מצוה", היות ואפשר לחלוץ לה.

ותמהה הגמרא: אם בא "אני ה'" לומר שאפילו הכשר מצוה אינו דוחה שבת, למה הוצרך הכתוב לחזור ולומר בבנין בית המקדש "את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו, אני ה'", כדי ללמוד ממנו שאין מצות בנין בית המקדש דוחה שבת!?

והרי די היה לו לכתוב את "איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו - אני ה'", ללמד שאפילו הכשר מצוה של כיבוד אב אינו דוחה שבת, כיון ש"אתה ואביך חייבים בכבודי", ותיפוק לי - מהתם!

משם, מכיבוד אב, נלמד שגם מצות בית המקדש אינה דוחה שבת אפילו כשהיא "הכשר מצוה" [שאי אפשר לבנות בשבת מבלי לעבור על מלאכת בונה].

ואם בכל זאת חזר הכתוב בבנין בית המקדש לומר שאינו דוחה שבת מחמת מיעוט הפסוק "אני ה'" - כולכם חייבים בכבודי, משמע שבא הכתוב לומר שאילולי המיעוט [המיוחד לבניית המקדש בשבת] היתה מצות בנין המקדש דוחה שבת, גם אם לא היתה הכשר מצוה.

ולכן איצטריך עליה, לומר שאין מצות היבום דוחה איסור ערוה.

ומיישבת הגמרא את התמיהה, ולאור זאת שוב אין ראיה מכאן שעשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת:

אין הכי נמי, אכן זה שאין בנין בית המקדש דוחה שבת אפילו שהוא הכשר מצוה, למדים זאת מהכשר מצוה של כיבוד אב שאינו דוחה שבת.

ומה שתמהנו: "ואת שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו" - למה לי?

מיבעי ליה, לכדתניא:

יכול יתיירא אדם ממקדש?

תלמוד לומר: "את שבתותי תשמורו, ואת מקדשי תיראו".

נאמרה "שמירה" בשבת, ונאמר "מורא" במקדש.

והקישן הכתוב, בכך שכתבן יחד בפסוק אחד, ללמדך:

הערות

^[1] רש"י מעמיד שאמר לו אביו להטמא להשיב אבידה, ולא פירש שאמר לו להחזיר אבידתו שלו. וכתב הריטב"א שלפי דברי רש"י, היתה בקשת אביו דבר שהוא לבטלה, ולא לשום דבר [ועיין בערוך לנר שגם הוא דייק מלשון רש"י]. וכתב הריטב"א שאינו נכון, כי למה יצטרך הבן לשמוע לאביו בדבר שאינו אלא רשות, וכל שכן שאינו צריך לשמוע לו בדבר הרשות, שאין בו תועלת לאביו, אך יש בו עבירה. ובדבר זה נחלקו הראשונים. שיטת הריטב"א שאין אדם צריך לשמוע בקול אביו ואמו אלא בדבר שהוא לתועלתם, ובצוותו "הטמא" הוא בכגון שביקש לבשל לו במקום טמא, כשאי אפשר בלא זה. וכן היא שיטת התוס' והר"ח [לפי דיוק הגר"א שו"ע יו"ד סוף סימן ר"מ]. ונפקא מינה, שאינו צריך להשמע לאביו במקום שמצוהו לשאת אשה מסויימת, או להמנע מלשאת אשה שהבן חפץ בה. שיטת הרשב"א היא, שיש חיוב לשמוע בקול אביו ואמו גם כשאין להם הנאה מכך, אך אין כלל מצוה לשמוע להם אם כרוך המעשה בדבר עבירה, וכגון אם אמר לו אביו להטמא שלא לצורכו. וביאר החזון איש [קידושין סימן קמח] דבריו, כיון שעיקר הכיבוד הוא בדבר שיש לאביו הנאה, אין לכיבוד גרידא כח של מצות עשה "גמורה" שידחה לאו. שיטת רש"י [לפי ביאור הריטב"א] שבכל ציווי של אביו ואמו יש מצות כיבוד אב ואם, בין יש להם הנאה ובין לא, אלא שהמיעוט "כולכם חייבים בכבודי" מלמד שאין צריך לשמוע להם בדבר עבירה, ואין אומרים יבוא עשה וידחה לא תעשה.

^[2] רש"י ד"ה הכשר מצוה, מבאר, שאפשר לומר שעשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת בעלמא, אך ביבום הוא אינו דוחה, היות ואפשר בחליצה. והקשו עליו התוס' וכל הראשונים, הרי יש לנו את הכלל שכל שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה, ואם היא אינה מתייבמת, הואיל ואפשר בחליצה, הרי היא צריכה להיות פטורה לגמרי, מכח הכלל שכל שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה. וכנראה שסובר רש"י שאילולי "עליה", היא היתה צריכה חליצה, וכל שאלת הגמרא שאין צורך ב"עליה" הוא לענין הלימוד למעט מיבום, אך לא לענין הפטור מחליצה.

לאו (מצות לא תעשה) של מחמר אחר בהמה. שאף שדבר זה אסור בשבת משום עבודת הבהמה עצמה ("לא תעשה כל מלאכה אתה... ובהמתך". שמות כ, י), מכל מקום כיון שהוא עצמו אינו עושה כל מלאכה בבהמה עצמה, אין בו חיוב כרת, אלא מצות לא תעשה בלבד. ואם אמר לו אביו לחלל את השבת בכך, ולחמר אחרי חמורו, אפילו הכי [כך] לא דחי [אינה דוחה] מצות כיבוד אב את מצות לא תעשה של מחמר.

ושואלים: אם כן, אלא זו דקיימא לן [שמוחזק לנו] דאתי [שבאה] מצות עשה ודחי [ודוחה] את מצות לא תעשה, אם כן ליגמר מהכא [נלמד מכאן] שלא לידחי [ידחה]! שכשם שלמדנו בבנין אב ממצות ציצית שדוחה את לא תעשה של כלאים לכל מצוות עשה שדוחות את לא תעשה, מדוע לא נאמר להיפך: שמצות עשה איננה דוחה את לא תעשה, ונלמד זאת בבנין אב מכיבוד אב ואם!

וכי תימא [ואם תאמר] שאין ללמוד מכאן, כי שאני לאוי [שונים איסורי לא תעשה] של שבת דחמירי [שהם חמורים] ביותר, ומשום כך אינם נדחים מפני כיבוד אב ואם, ואולם אין לומר כך, כי הא [הרי] התנא בעלמא קאי ולא קפריך [בכלל מדבר ואיננו פורך, מקשה] קושיה זו!

דתניא [שכן שנינו בברייתא אחרת]: יכול אמר לו אביו לבנו הכהן או הנזיר: היטמא למת כדי להביא לי דבר ממקום טמא, או שאמר לו לבנו: אל תחזיר אבידה, יכול ישמע לו הבן? תלמוד לומר: "איש אמו ואביו תיראו ואת שבתתי תשמרו אני ה' אלהיכם" (ויקרא יט, ג), לומר: כולכם חייבין בכבודי. הרי שאין התנא מבדיל בין חילול שבת, שהוא מצות לא תעשה חמורה, לבין האיסור לכהן להיטמא למתים, שהיא מצות לא תעשה קלה יותר.

אלא, יש לדחות מה שאמרנו, ולומר שבברייתא הראשונה אין מדובר במי שאמר לו אביו לחלל את השבת בשחיטה או בבישול שהן מלאכות שיש בהן איסור כרת. אלא שאין ללמוד ממה שנאמר לענין כיבוד אב שאין עשה דוחה לא תעשה, משום דאיכא למיפרך [שיש מקום לפרוך, להקשות] על אפשרות־לימוד כללית זו, ולומר:

מה להנך [לאלה] שכן כאשר מחמר בשבת לכבוד אביו הרי הוא רק הכשר מצוה, שיש בכך רק הכנה למצות כיבוד אב, ובינתיים הוא רק מכין את הדברים. ואין ללמוד מכאן למקומות אחרים (ר"ח).

אלא כך היינו יכולים לחשוב: סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: תיתי [תבוא, תילמד] סברה זו מבנין בית המקדש. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: יכול יהא בנין בית המקדש דוחה את השבת — תלמוד לומר: "את שבתתי תשמרו ומקדשי תיראו אני ה'" (שם יט, ל), וכוונת הפסוק: כולכם חייבין בכבודי ושמירת השבת כבוד ה' היא, והוא מקפיד שהשבת תישמר אפילו כאשר בונים מקדש.

משמע שלולא לימוד מיוחד זה, היינו אומרים שבנין בית המקדש, שהוא מצות עשה, דוחה את לא תעשה של שבת, מאי לאו [האם לא] מדובר בבנין בית המקדש במלאכות גמורות, כגון בבונה וסותר שהן מלאכות שיש בהן איסור כרת, וטעמא [והטעם, דווקא] דכתב רחמנא [שכתבה התורה] "את שבתתי תשמרו", הא לאו הכי, דחי [הרי לולא כן, היתה דוחה]!

ודוחים: לא, גם כאן מדובר על לאו (מצות לא תעשה) של מחמר, ואפילו הכי [כך] לא דחי [אינו דוחה]. ומקשים שוב, מעין קושייתנו הקודמת: ואלא מה דקיימא לן דאתי [שמוחזק לנו שבאה] מצות עשה ודחי [ודוחה] את מצות לא תעשה, ליגמר מהכא דלא דחי [נלמד מכאן, מבנין בית המקדש שאינה דוחה]!

וכי תימא שאני לאוי [ואם תאמר כי שונים איסורי לא תעשה] של שבת דחמירי [שהם חמורים] — והא [והרי] התנא בעלמא קאי ולא קא פריך [בכלל עומד, מדבר, ואיננו פורך, מקשה] קושיה זו! דתניא [שכן שנינו בברייתא]: יכול אמר לו אביו "היטמא", או שאמר לו "אל תחזיר" אבידה יכול ישמע לו הבן — תלמוד לומר: "איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו" (שם יט, ג) כלומר, כולכם חייבים בכבודי. הרי שאותה ראיה משמשת לא רק לגבי איסורי שבת אלא גם לגבי איסורים אחרים, שאין בהם כרת.

אלא, אין להביא משם ראיה לכל איסורי תורה, מטעם אחר, משום דאיכא למיפרך [שיש מקום לפרוך, להקשות]: מה להנך [לאלה] שכן מלאכה במחמר היא רק הכשר מצוה של בנין המקדש, מה שאין כן בשאר מצוות. ומקשים: הכשר מצוה תיפוק לי מהתם [יצא לי, יילמד, משם] ממה שכבר נאמר בדין כיבוד אב ואם שאינו דוחה מצות לא תעשה, ומדוע חזר ואמר אותו דבר גם לענין בנין בית המקדש?

ומשיבים: אין הכי נמי [כן, כך הוא באמת גם כן]. ואם כן הכתוב "ואת שבתתי תשמרו ומקדשי תיראו" (שם ל) למה לי? שהרי את ההלכה הזו שאין בנין מקדש דוחה לאו של מחמר אנו למדים מכיבוד אב ואם. ומשיבים: מיבעי ליה [צריך אותו] לענין אחר, לכדתניא [לכפי ששנינו בברייתא]: יכול יתיירא אדם ממקדש ויעשה אותו, את המקדש עצמו, נושא לעבוד אותו, תלמוד לומר: "את שבתתי תשמרו ואת מקדשי תיראו" ומהשוואת הדברים בפסוק אחד אנו למדים: נאמרה שמירה בשבת ונאמרה מורא במקדש, מה שמירה האמורה בשבת

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

the reference is not to a situation where a father demanded that his child perform prohibited labor on Shabbat that entails karet. Rather, he instructed him to transgress the prohibition against driving a laden animal. Although it is prohibited to cause animals to work on Shabbat, this does not entail the penalty of karet, as it has the status of a regular prohibition. And this shows that if one’s father told him to desecrate Shabbat by driving a donkey, even so, the positive mitzva to honor one’s parents does not override the prohibition against driving a laden animal.

§ The Gemara asks: If so, rather than that principle in which we maintain that a positive mitzva comes and overrides a prohibition, let us derive from here that it does not override even a regular prohibition. Just as it was inferred above from the case of ritual fringes, in which the positive mitzva overrides the prohibition against diverse kinds, that all other positive mitzvot similarly override any prohibition, perhaps one should infer from the case of honoring one’s parents that positive mitzvot do not override prohibitions at all.

And if you say that one should not infer this from here, as the prohibitions of Shabbat are different in that they are more serious, and for this reason the mitzva to honor one’s parents does not override these prohibitions, this cannot be the case, as the tanna speaks generally of a father who instructs a son to perform a regular prohibition, not to desecrate Shabbat, and he does not raise any difficulty of this kind.

As it is taught in a different baraita: One might have thought that if one’s father said to his son, who is a priest or nazirite: Be rendered ritually impure with impurity imparted by a corpse, so as to bring me an item from a ritually impure place, or if he said to him: Do not return this lost item, it might have been supposed that his son should obey him. Therefore, the verse states: “You shall fear every man his mother and his father and you shall keep My Shabbatot, I am the Lord your God” (Leviticus 19:3). This verse teaches: All of you are obligated in My honor. This proves that the tanna does not differentiate between desecrating Shabbat, which is a severe prohibition, and a priest becoming ritually impure with impurity imparted by a corpse, which is a lighter prohibition.

§ Rather, the Gemara rejects this line of reasoning and accepts the claim that the baraita does not speak of one whose father asked him to desecrate Shabbat by performing a prohibited labor that entails karet, but of a father who instructed his son to drive a laden animal. As for the difficulty that this apparently indicates that a positive mitzva does not override any type of prohibition, the reason that this is not the case is because there is room to refute this argument.

The Gemara explains how the previous claim can be countered: What about the fact that these instructions of a father are different, as when one drives an animal on Shabbat in honor of his parents this is merely preparation for the mitzva of honoring one’s parents, since the son is not actually feeding or clothing his father at the time. Consequently, this is not a proper fulfillment of a positive mitzva, and therefore the case of a father who instructs his son to drive an animal cannot be used as a source with regard to other instances.

Rather, it could enter your mind to say: The principle that a positive mitzva overrides even a prohibition that entails karet is derived from the building of the Temple. As it is taught in a baraita: One might have thought that the building of the Temple should override Shabbat; therefore, the verse states: “You shall keep My Shabbatot and revere My Sanctuary, I am the Lord” (Leviticus 19:30), which means that all of you are obligated in My honor. God is honored when Shabbat is observed, and He demands the observance of Shabbat even when the Temple is being built.

The Gemara analyzes this baraita: What, is it not referring to building the Temple by performing prohibited labors on Shabbat whose violation entails karet, such as building and demolishing? And the reason the building of the Temple does not override Shabbat is that the Merciful One specifically writes: “Keep My Shabbatot,” from which it may be inferred that if that were not so, the positive mitzva would override Shabbat. It is therefore possible to deduce from here that in general, positive mitzvot override even prohibitions that entail karet.

The Gemara responds: No, here too the reference is to the prohibition against driving a laden animal, and even so the positive mitzva to build the Temple does not override the prohibition against driving a laden animal on Shabbat. The Gemara asks again, as before: If so, rather than that principle in which we maintain that a positive mitzva comes and overrides a prohibition, let us derive from here that it does not override even a regular prohibition.

And if you say that prohibitions of Shabbat are different in that they are more severe, this cannot be the case, as the tanna speaks generally and he does not raise any difficulty of this kind as it is taught in the aforementioned baraita: One might have thought that if one’s father said to his son who is a priest or nazirite: Be rendered ritually impure, or if he said to him: Do not return this lost item, it might have been supposed that his son should obey him. Therefore, the verse states: “You shall fear every man his mother and his father and you shall keep My Shabbatot, I am the Lord your God” (Leviticus 19:3), which means: All of you are obligated in My honor.

Rather, there is no proof from here with regard to all Torah prohibitions, because there is room to refute that argument as follows: What about the fact that these instances of driving an animal on Shabbat are merely a preparation for the mitzva of building the Temple, and are not a mitzva in itself? The Gemara raises a difficulty: Let the halakha that preparation for a mitzva does not override a prohibition be derived from there, the case of honoring one’s parents, as stated previously. Why repeat this matter with regard to the building of the Temple?

The Gemara responds: Yes, it is indeed so. And why do I need the verse: “You shall keep My Shabbatot, and revere My Sanctuary” (Leviticus 19:30)? After all, the halakha that the building of the Temple does not override the prohibition against driving an animal on Shabbat is derived from the case of honoring one’s parents. The Gemara answers: It is necessary to derive that which is taught in a baraita: One might have thought that a person should be in reverence of the Temple and turn the Temple itself into an object of worship. Therefore, the verse states: “You shall keep My Shabbatot, and revere My Sanctuary.” The term keeping is stated with regard to Shabbat, and the term reverence is stated with regard to the Temple. Just as in the case of keeping stated with regard to Shabbat,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הא דדייקינן טעמא דכתיב את שבתותי תשמרו הא לאו הכי דחי.והדר כי דחינן לה בלאו דמחמר דייקינן לגמור מהכא דלא דחי טעמא דהא מילתא רהטא בכולה שמעתא משום דגבי ל"ת שיש בה כרת אי ס"ד לא נידחי דגמרינן מינה לישתוק קרא מיני' ואנא ידענא.
ומיהו ודאי איכא למידק עלה דילמא לעולם אימא לך דלא דחי דגלי רחמנא בהא הוא הדין לכל התורה ואיצטריך ס"ד אמינא מה לי חומרא זוטרא מה לי חומרא רבה וכי היכי דדחי לא תעשה שאין בי כרת לידחי את שיש בו כרת קמ"ל ולא מצית למומר דלא ס"ד הכי דאם כן מציצית גופה תיפוק לן כדפרישית לעיל וכן הא דאמרינן לקמן (יבמות דף ז' ע"א) בהדיא בשמעתין ולמאי דס"ד מעיקרא מאי או אינו דקאמר ומסקנא מה לי חומרא זוטרא מה לי חומרא רבה ומשום הכי איצטריך רחמנא למיסר הבערה בההיא נמי איכא למידק היכי דייקינן טעמא דכתביה רחמנא הא לאו הכי דתי אדרבה ניגמר מינה לכל התורה דלא דחי.
ויש לפרש דלעולם כל היכא דחד קרא הוא גמרינן מיניה מה התה לא דחי בעלמא נמי לא דחי אבל כי דרשינן מכיבוד אב ואם או ממיתת ב"ד דלא דחי וכתיב נמי עליה דלא דחי הוו ליה בשני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין שלא ידחו אלא שידחה דאי ס"ד לא דחי עליה למה לי.
ואם תאמר א"כ מקרא גופיה דעליה ליגמר לכל התורה דלא דחי ואמאי מהדרינן אהיכא אשכח בעלמא דדחי יש לומר כדאמרן לעיל דעליה לא מוכח ולא עבדינן מיניה בלחוד בנין אב לכל התורה כולה אלא הוה גמרינא מציצית דדחו דמה לי חומרא רבה ומ"ל חומרא זוטרא וכי חזינן בקרא אחרינא דלא דחי דרשינן עלי' נמי לכיוצא בו דלא דחי הא בכל התורה דחי ודומיא דציצית.
ומיהו כי מתרצינן ומוקמינן ליה בלאו דמחמר דייקינן איפכא והכי קאמר ודאי איכא למימר דמכלאים בציצית גמרינן לכל התורה דדחי ואת שבתותי תשמורו לגופיה דגלי ביה רחמנא דלא דחי משום דאתה ואביך חייבין בכבודי ואיכא למימר נמי מואת שבתותי תשמורו גמרינן לכל התורה דלא דחי וכלאים בציצית לגופיה דגלי ביה רחמנא דדחי משום דציצית שקולה כנגד כל המצות וכיון דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי קולא וחומרא לחומרא מקשינן ולא דחי.
ובתוספות ראיתי דמתרצין כולא שמעתא הכי דודאי מעליה מצי למיגמר הא בעלמא דחי כדגמר בשבת אלא דברייתא קתני שומע אני אפילו באחת מכל העריות ומשמע דמקמי דתיתי עליה ידעינן הכי ועלה למיסר איצטריך ואע"ג דאמר רבא לקמן (יבמות דף ח' ע"א) (צרה) [ערוה] לא צריכה קרא וכו' דאלמא שומע אני דקתני ברייתא לאו דוקא אלא משום שיטפה דצרות נקיכי לה האי סברא דרבא הוא דסבר לא אתי עשה ודחי לא תעשה דכרת דחמיר טפי טובא ואנן השתא ס"ד דברייתא דוקא קתני שומע אני בין בעריות בין בצרות והא דלא גמרינן מציצית דלא דחי לא תעשה שיש בו כרת יש לומר דלמאי דס"ד למיגמר משבת לא מייתר לן צמר ופשתים כלל כדוקי' דרבא כך מתרצין בתוספות וזה אינו מספיק בסוף השמועה גבי דיוקא דהבערה דהא גמרי מציצית דדחי במה לי חומרא רבה מה לי חומרא זוטרא וגמיר נמי משבת הא לאו הכי דחי כדפרישית.

מה להנך שכן הכשר מצוה. פירש"י ז"ל עיקר קיום מצות אביו לא איפשר לקיומיה אלא בעקירת שבת אבל הכא איפשר דחליץ ולא מחוור לן דהא רבא דאמר בפרק כיצד (דף כ') הכא איפשר בחליצה ומקיים עשה ולא תעשה איתותב דכל שאינה עולה ליבום לאו בת חליצה היא ועוד דאם כן ממילה ופסח ותמיד ומיתת בית דין בשבת מכולהו לא אתיא דמה להלן שבן הכשר מצוה ואע"פ שאיפשר למול למחר ולקיים מיתת בית דין למחר השתא מיהא הכשר מצוה נינהו דהא גם בנין בית המקדש איפשר למחר ואפילו הכי אמרת הכשר מצוה הוא. ועוד קשה לן הא דאמרינן הכשר מצוה ותיפוק ליה מהתם מאי קושיא מקרא קמא דמורא דאם גמרינן לכל התורה דדחי והאי דמקדש לגופיה איצטריך לומר דלא דחי ומ"מ תרווייהו הכשר מצוה נינהו הא ביבום לא דחי ואכתי עליה למה לי. ועוד דהכשר מצוה לא משמע הכי.
אלא משמע פירושו כמו שפר"ח דאלאו דמחמר קאמרינן דליכא למיגמר מהכא דלא דחי דמה להנך שכן אין דחייתן עיקר מצוה אלא הכשר מצוה שהמחמר אחר בהמתו להביא לאביו גוזלות או דבר אחר אין זה כבודו אלא הכשר כבודו וכן גבי בנין בית המקדש במחמר שאין בו בנין הבית עצמו קאמר אלא שהוא מכשר בניינו הלכך אע"ג דהכא לא דחי בעלמא דחי דגמרינן מכלאים בציצית.
וא"ת והלא מכיון שאמר לו אביו חמר אחר בהמתן הוי כבודו אין עיקר כבוד אלא מה שאמרו בקידושין איזהו כבוד מאבינו ומשקהו ומלבישו ומנעילו וכו' וכל דבר שיש לו הנאה בו אבל אמר לו לעשות דבר שאין לו הנאה של כלום אין זה כבוד שאמרה תורה וכן מה שאמרו יכול אמר לו אביו להיטמא וכו' להביא פירות קאמר אבל הטמא לחנם אין צריך לומר שלא ישמע לו.

לא בלאו דמחמר [וכו'] אלא דקיימא לן דאתי עשה ודחי לא תעשה ליגמר מהכא דלא דחי. ואיכא למידק מ"ש כי מוקמינן ליה בשחוט לי ובשל לי, דייקינן מינה הא בעלמא דחי, וכי מוקמינן ליה בלאו דמחמר דייקינן מיניה איפכא, וללמד על כל התורה להיות כמוהו, ואיכא למימר דכי מוקמינן ליה בשחוט לי ובשל לי, ליכא אלא כדאמר דאי סלקא דעתך דניגמר מיניה בעלמא לאיסורא לישתוק קרא מיניה, דמהיכי תיתי דאתי עשה ודחי לאו חמור שיש בו כרת. ויש מקשים (רמב"ן ד"ה הא) דהא ליתא דדלמא אצטריך דאי לאו דגלי לן רחמנא את שבתותי תשמורו הוה אמינא דדחי כדדחי לאו גרידא דכלאים, דמה לי איסורא זוטא מה לי איסורא רבה, וכדאמרינן לקמן (יבמות ז, א) מאי או אינו דקאמר סלקא דעתך אמינא אטו עשה דדחי לא תעשה לאו לא תעשה דחמור מיניה וקא אתי עשה ודחי ליה מה לי חומרא רבה מה לי חומרא זוטא תלמוד לומר לא תבערו. הכי נמי דלמא אצטריך למילף מיניה בכל התורה כולה דלא דחי אלא לא תעשה גרידא ככלאים, הא שיש בו כרת לא. ומתרצים דכל היכא ודאי דליכא אלא חד קרא גמרינן מיניה מה התם לא דחי, בעלמא נמי לא דחי, אבל הכא כי דרשינן מכבוד אב ואם דלא דחי, וכתבי נמי עליה דלא דחי הוו להו כשני כתובים הבאין כאחד ואין מלמדין שלא ידחו, אלא שידחו וללמד על עצמן בלבד באו שלא ידחו. ואם תאמר אם כן מעיקרא מאי קא מבעיא להו שיש בו כרת היכא אשכחן דדחי דאצטריך עליה למיסרא. דלמא כי אצטריך עליה לאגמורי על כל התורה דלא דחי. יש לומר דעליה כיון דאיכא למימר דאתי לגזירה שוה אחרינא כדלקמן (יבמות ט, א) לא עבדינן מיניה בנין אב וכדכתבינן לעיל (יבמות ה, ב ד"ה מאי) אלא אדרבה הוה גמרינן מציצית דמופנה דדחי, דמה לי איסורא רבה מה לי איסורא זוטא. והשתא נהי דהוה סד"א דאת שבתותי תשמורו ללאו דמבשל הוא דאתא ולומר דלא דחי, דרשינן נמי עליה לכיוצא בו דלא דחי, הא בכל התורה דחי דהוו להן ב' כתובין. ומיהו כי מוקמינן ליה בלאו דמחמר, ודאי איכא למשמע מיניה איפכא, דכיון דאיכא למגמר מציצית דדחי, ואת שבתותי תשמורו לגופיה הוא דאתא משום דאתה ואביך חייבין בכבודי. ואיכא למימר נמי דמואת שבתותי תשמורו לגופיה הוא דאתא משום דאתה ואביך חייבין בכבודי. ואיכא למימר נמי דמואת שבתותי תשמורו גמרינן לכל התורה דלא דחי, וכלאים בציצית לגופיה משום דציצית שקולה כנגד כל המצות, וכיון דאיכא לאקושי להאי, ואיכא לאקושי להאי לחומרא מקשינן לקולא לא מקשינן ולא דחי. ואינו מחוור לי, דכיון דאמרינן דאי לאו את שבתותי תשמורו הוה אמרינן דעליה לא מוכח, ולא עבדינן מיניה בנין אב ואפילו לחומרא, כיון דאיכא למימר דלג"ש הוא דאתא, כי כתיב נמי את שבתותי תשמורו אמאי לא אמרינן דעליה דלמא לגזירה שוה, והוה ליה את שבתותי חד קרא, וליגמר מיניה דעלמא לא דחי, וכלאים בציצית ללאו גרידא הוא דאתא. וכבר הקשתי יותר מזה על סברא זו למעלה. אלא ודאי התירוץ הראשון נכון דאם כן לשתוק קרא מיניה, דההיא סברא דמה לי איסורא רבה מה לי איסורא זוטא, אכתי לא אזלינן בההיא סברא. ותדע לך דאדרבה עיקר שמעתין (לעיל יבמות ג, ב) בהא שקלינן וטרינן אימר דאמרינן אתי עשה ודחי לא תעשה לא תעשה גרידא, לא תעשה שיש בו כרת מי דחי. ואמרינן נמי (לעיל יבמות ה, ב) אשכחן דאתי עשה ודחי לא תעשה גרידא, לא תעשה שיש בו כרת היכא אשכחן דאצטריך עליה. ועל סברא זו טרחינן לאשכוחי מנא לן דדחי, אלמא אכתי לא קמה לן ההיא סברא דמה לי איסורא רבה מה לי איסורא זוטא, אלא מאן דאמר אתיא מהבערה הוא סלקא דעתך דתנא דברייתא אית ליה הכין, ומשום דאתי עשה ודחי לא תעשה קאמר, והאי או אינו דקאמר משום דמה לי איסורא זוטא מה לי איסורא רבה כדאיתא להדיא לקמן, דלמאי דסלקא דעתא מעיקרא קא מפרש לה הכין, אבל למאי דדחי רב שימי ברש אשי דתנא בקל וחומר מייתי לה, לא שמעינן מההיא ברייתא ואידחיא לה ההיא סברא לגמרי כנ"ל. אח"כ מצאתי בתוס' (הרא"ש ו, ב ד"ה וטעמא) דאפילו למאן דבעי לאיתוייה מהבערה, לא הוה סליק אדעתיה ההיא סברא דמה לי איסור זוטא כו', ותדע לך מדקאמר אתיא מהבערה משמע דמיתורא דהבערה בא ללמד, דאי לא לימא מה לי איסור זוטא כו'. ולישנא דסוגיין נמי הכי משמע דמיתורא דלא תבערו קא דייק לה מדקאמר טעמא דכתב רחמנא לא תבערו, הא לאו הכי דחי, וקסבר עכשיו דהאי או אינו דברייתא לאו דוקא. ותדע לך דעל כרחך למאי דדחינן לא ר' יוסי היא דאמר הבערה ללאו יצאה, לא מיפרש היא או אינו משום מה לי איסורא זוטא מה לי איסורא רבה.

ונגמר מהכא דלא דחי. איכא למידק אדרבה נגמר מהכא דדחי מיהא עשה ולא תעשה, דהא שבת עשה נמי איכא דכתיב תשבות, וטעמא דכתיב את שבתותי תשמורו הא לאו הכי דחי, אלמא בעלמא דחי. ויש לומר דמהתם לא ילפינן לקולא דדלמא משום דהוקש כבודו הוא דאצטריך לגלויי דלא דחי. ולקמן נמי גבי בנין בית המקדש משום חומר מקדש אצטריך נמי. וכיון דבמקום כבוד ובמקום מקדש לא דחי לא תעשה שיש עמו עשה, שמע מינה דבעלמא לא דחי אפילו לאו גרידא ורבינו מורי הרב זצ"ל (רבינו יונה ומובא בריטב"א ה, ב ד"ה כלכם) תירץ דבמחמר ליכא עשה דמסתמא תשבות אינו עשה אלא אאבות מלאכות.

ולגמר מהכא דלא דחי. תימה דאפילו תמצא לומר, דבלאו דמחמר לא ילפינן מיניה ללאו גרידא דעלמא, דשאני שבת דעשה ולא תעשה הוא דכתיב וביום השביעי תשבות, והא דאצטריך רחמנא למיסריה משום שהוקש כבוד לכבוד המקום, מהו דתימא לציית ליה קא משמע לן כדאיתא התם במציעא (לב, א) ויש לומר דסבירא לן דאם איתא דבעלמא דחי לאו גרידא, הכא כיון דהוקש כבודו לכבוד המקום דחו אפילו לאו ועשה.

והא תנא בעלמא קאי ולא קא פריך. קשיא לי והא ברייתא כל שכן דקשיא ליה, דהא תנא דברייתא ע"כ בלאו דמחמר מוקי ליה, דאי בלאו דמבשל כל שכן דאיכא למיפרך שאני התם דלא תעשה שיש בו כרת הוא. ויש לומר דלטעמיה קא פריך ליה, כלומר בשלמא לדידי אידך תנא פליג ומוקי לה בלאו דמחמר, משום דקס"ד דבעלמא לא אתי עשה ודחי לא תעשה גרידא, וכלאים בציצית דדחימשום דציצית שקולה כנגד כל המצות ולא גמרינן מיניה, אי נמי דצמר ופשתים לא מייתר וכדיוקא דרבא. אבל אנן דקיימא לן בעלמא דדחי, על כרחך ללאו דמבשל הוא דאתא, והאי תנא דיכול תהא כבוד אב ואם דוחה את השבת בלאו דמבשל קאמר. אבל לדידך דמוקמת ליה בלאו דמחמר ולומר דתנאי לא פליגי אם כן ליגמר מהכא דבעלמא לא דחי דהא לאידך תנא על כרחין לא דחי.

את שבתותי תשמרו אני ה'. פירוש לישנא דתשמרו קדריש, כלומר, לעולם שבת שמורה שלא תדחה. ולקמן נמי איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמרו, הכי נמי תשמרו קא דריש. ורש"י ז"ל (לעיל יבמות ה, ב ד"ה כולכם) פירש דאני ה' קא דריש.

מה להנך שכן הכשר מצוה. פרש"י ז"ל ודאי בבשל לי שחוט לי דשאני התם דאי אפשר לקיום מצות אביו בלא עקירת השבת, אבל הכא הא אפשר דחליץ ואכתי עליה למאי אצטריך למיסרה. ואין פירושו מחוור חדא דאין לשון הכשר אלא מתקן ומכין, כענין שאמרו מכשירי אוכל נפש, הוכשרו בשחיטה. ועוד דע"כ מצינו אשה עולה לחליצה ואינה עולה ליבום דבר תורה, ורבא דאמר הכי בפרק כיצד גבי אסור מצוה ואסור קדושה חולצת ולא מתיבמת, הכא אפשר בחליצה ומקיים עשה ולא תעשה איתותב, דכל שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה. ועוד דאם כן מילה ופסח ותמיד (לעיל יבמות ה, ב) ומיתת ב"ד בשבת דאתינן למידק מינה לקמן (יבמות ו, ב) לא תיתי, דמה להנך דאי אפשר קיומן אלא בעקירת השבת. ואף על פי שאפשר למול למחר ואי נמי לדונו למחר, השתא מיהא אי אפשר קיומו של דבר אלא בדחיית השבת והכשר מצוה איכא, ותדע לך דהא בנין בית המקדש אפשר למחר וקרי ליה הכשר מצוה. ועוד הא דאקשינן לקמן גבי בנין בית המקדש הכשר מצוה מהתם נפקא, מאי קושיא ממורא אב גמרינן לכל התורה דדחי היכא דהוי הכשר מצוה, ודמקדש לגופיה אצטריך דאף על גב דהכשר מצוה הוא הכא לא דחי. ומכל מקום בין מורא בין מקדש הכשר מצוה נינהו, הא ביבום דלאו הכשר מצוה הוא לא דחי ולא אצטריך עליה למיסרא. ונראין דברי ר"ח ז"ל שפירש דאלאו דמחמר קאי, כלומר, לעולם בלאו דמחמר, ודקא קשיא לך ליגמר מהכא דלא דחי, שאני הכא דאין בטולו אלא הכשר מצוה בלבד, ובשעה שמבטל הלאו לא מקיים העשה ממש, וכגון שאמר לו אביו לחמר אחר בהמה זו להביא גוזלות או דבר שצריך ליהנות ממנו, ולפיכך כשהוא מחמר אין זה ממשו של כבוד אלא הכשר כבודו, ואף על פי שאמר לו האב חמר אחר הבהמה, לפי שאין עיקר כבוד אלא במה שיש לו בו הנאה, וכדאמרינן בקדושין (לא, ב) איזהו כבוד מאכילו ומשקהו ומלבישו ומנעילו. אבל אמר לו לעשות דבר אין לו בו הנאה של כלום, אין זה כבוד שנצטווה עליה, וכבוד כזה אין בו עשה של תורה שידחה אפילו לאו גרידא. ומה שאמרו יכול אמר לו אביו היטמא, לא לחנם אמר לו שיטמא, דהא לא צריכא קרא, אלא שאמר לו להביא פירות מבית הקברות וכיוצא בזה. וכן אמר לו אל תחזיר כדי שלא יבטל מלהאכילו, וכיוצא בזה קאמר, הא לאו הכי אין צריך לומר שלא ישמע לו. והלכך לא גמרינן מלאו דמחמר ללאוין דעלמא שלא ידחו, דהתם ליכא אלא הכשר מצוה. וכן נמי במחמר דבנין בית המקדש, שאין בו בנין הבית ממש אלא שהוא מכשיר בנין והיינו דאקשינן לקמן הכשר מצוה תיפוק ליה מהתם דלא דחי.

יכול אמר אביו הטמא או שאמר לו אל תחזיר פרש"י ז"ל שא"ל כן לא לבטלה ולא לשום (מצוה) ואינו נכון דא"כ למה ישמע לו אפי' בדברים של רשות וכ"ש לעשות עבירה או לדחות מצוה שאין עושה כבוד אלא בעושה דבר להנאתו כדאמר התם כבוד אב מאכילו ומשקהו מלבישו מנעילו לכפר"ת ור"י ז"ל שאמרו שא"ל הטמ' לכבודי לבשל לו במקום טומאה כשא"א זולת כן או שא"ל אל תחזיר אבדה זו (או) ובשל לי או שחוט לי. מה להנך שכן הכשר מצוה פרש"י ז"ל לעולם דא"ל שחוט לי בשל לי ומיהו לא גמרי' לעלמא דאתי עשה ודחי לא תעשה שיש בו כרת כי הא דיבור שידחה לאו דעריות דמה להתם שכן תלוי בבשול זו שלמות כל המצוה שא"א לעשות מצוה זו אלא בעקירת שבת אבל הכא הא אפשר דחליץ והק' עליו חדא דלשון הכשר לא משמע הכי שפיר אלא מתקן ומכין כענין שאמרו מכשירי מצוה פי' (מכשירי) מילה מכשירי אוכל נפש ועוד דחליצ' במקום ייבום לא כלום הוא ועוד דא"כ מצינן אשה עול' לחליצה ולא לייבום דדכוותי דהא פרכי' לרב' פ' כיצד גבי אסור קדוש' חולצת ולא מתייבמת דאתא לפרושי משום דאפשר בחליצה. לכפר"ת ובחידושי' כדמפרש ר"ח ז"ל דאלאו דמחמר קאי דאמר נגמור מינה דלא דחי ואמרינן דשאני התם כי כשא"ל חמר בשבת להביא לו גוזלות או דבר שצריך לו אין זו עקר מצות כבוד אלא הכשר כבודו דאלו בשול ושחיטה דלא סגיא דלאו דידהו בגופיה דאכילה והשתא חשיבי ואע"ג דאינה הכבוד עצמו לגמריה אבל להביא הדברים הצריכים לו כיון דאפשר לעשות מצות כבוד בגוזלות ודברי' אשר בכאן (נראה שצ"ל ודברים אשר אין בהם מצוה אלא) הכשר מצוה בעלמא חשבי:

אלא לאו דמחמר. וא"ת למאי ס"ד למימר בשחוט לי ובשל לי מעיקרא יותר מבלאו דמחמר. וי"ל משום דכתיב שבתותי תשמורו דמשמע דבעיקר שמירה איירי והיינו במלאכה שבגופו דהיינו שחוט לי בשל לי אבל לאו דמחמר אינו אלא מלאכה בנחלתו:

א) חזו היכא פריך למה לי עליה הא שמא בא לומר דאף מחליצה פטורה:

בא"ד וא"ת אי בעלמא דחי א"כ קרא דכלאים בציצית ל"ל כו' עכ"ל הקשה בעל פורת יוסף דהא אצטריך האי קרא לאשמועינן דקשר עליון דאורייתא דאינו יוצא ידי חובת מצות ציצית כ"א דהוה כלאים בטלית של פשתן דהיינו בב' תכיפות כו' עכ"ל ועוד האריך ע"ש:

בא"ד ומפסח ומילה ותמיד לא קשיא מידי כו' עכ"ל אגב שיטפי' נקטו לישנא דתלמודא דקאמר פסח תמיד ומילה דממילה בלאו הכי לא קשיא מידי דליכא למילף מהכא דבעלמא דחי כיון דעשה דמילה אינו שוה בכל וק"ל:

בד"ה נגמור מהכא דלא דחי כו' וא"ת והיכי נגמור מהכא דלא דחי כו' ואר"י דעשה דכיבוד הואיל ועדיף כולי האי דהוקש כבודם לכבוד המקום חשיב עשה דשבת כמאן דליתא כו' עכ"ל וצ"ע דא"כ לדידיה דמוקים ליה בשחיטה ובישול מי ניחא דהא יליף נמי מהכא בברייתא היטמא ואל תחזור דלא דחי כמ"ש התוס' לקמן בסמוך וא"כ נילף מיניה דלאו גרידא נמי לא דחי בעלמא דלגבי עשה דכיבוד ה"ל עשה דהיטמא ואל תחזור כמאן דליתא והוה כמאן דליכא אלא לאו גרידא ויש לומר דבשלמא אי אתי קרא לשחיטה ובישול ע"כ עשה דכיבוד גרע טפי דהא בעלמא דחי עשה לא תעשה שיש בו כרת ועשה דכיבוד לא דחי לא תעשה שיש בו כרת ומשום הכי לית לן למימר דהיטמא ואל תחזור ליתא לגבי דכיבוד וליכא למיגמר מיניה בעלמא דלא דחי לאו גרידא אבל למאי דמוקי לה בלאו דמחמר ואין לך הכרח דנימא דעשה דכיבוד גרע אית לן למימר דעדיף עשה דכיבוד ועשה אחרינא הוה כמאן דליתא לגביה וק"ל:

בא"ד דליכא אלא לאו גרידא דלא הוה אתי למטעי עכ"ל לאו דוקא לאו גרידא דהא בלאו דמחמר איכא לאו ועשה אלא גרידא שאין בו כרת כגון גבי היטמא ואל תחזור ועוד כיון דבעי למגמר מיניה אפי' לאו גרידא בעלמא ע"כ לאו דמחמר לאו גרידא מקרי וכמ"ש התוס' לקמן דלגבי עשה דכיבוד עשה דשבת כמאן דליתא הוא וק"ל:

בא"ד ועשה דבת כהן עדיפא מעשה דשבת כו' עכ"ל לא ידעתי מי הכריח אותם למימר דעשה דבת כהן עדיף מעשה דשבת דהא לא בעי תלמודא למילף התם מבת כהן דעשה דוחה לאו גרידא בעלמא כדבעי התם למילף מעשה דכיבוד אב ומעשה דמורא מקדש וי"ל בדוחק דלפי מאי דאמרינן לקמן למאי דס"ד מעיקרא מאי או אינו דקאמר כו' הדר אמר אימר דאמרינן כו' ל"ת שיש בו כרת מי שמעת ליה דדחי משמע מזה דוקא משום שיש בלאו דשבת כרת לא שמעינן ליה מכלאים הא בלאו הכי הוה שפיר שמעינן ליה דדחי לאו גרידא אע"ג דבשבת איכא לאו ועשה וא"כ אית לן למימר דעשה דשבת כמאן דליתיה דעשה דבת כהן עדיף מיניה ודו"ק:

בא"ד וא"ת מנלן דלא דחי עשה דכיבוד אפילו לאו גרידא כו' וי"ל דכיון דגלי כו' עכ"ל בספר פורת יוסף הקשה על דבריהם דנימא דאה"נ דלא אשכחן דלא דחי אלא אדרבה דחי והא דקאמר נגמור היינו דעשה דבעלמא לא תדחי לאו גרידא כיון דהאי עשה מעולם לא דחי ל"ת ועשה ועוד מ"ש דמכלאים לא מצי גמר משום דכיבוד הוי הכשר מצוה קשה דהשתא לפי סברת המקשה אנן קיימין דעדיין לא ידע פירכא דהכשר מצוה כו' ועוד האריך בזה והנראה בכוונת דבריהם אלו שהם סמכו עצמם אמה שהביאו לעיל מפ"ק דקדושין הנח כבוד אביך ועשה מצוה כו' דמהכא ילפינן ליה התם ומשמע דאפילו לאו גרידא דחי עשה דכיבוד ואהא הקשו דהאי תרוצא דאתי ללאו דמחמר קאי הכא במסקנא לשיטת התוס' וכיון דהשתא לפי סברת המקשה עדיף ליה עשה דכיבוד כ"כ דעשה דשבת כמאן דליתא לגביה אם כן היאך יגרע במסקנא דכל שאר העשיין דוחין לאו גרידא דילפינן להו מכלאים ועשה דכיבוד אינו דוחה אפילו לאו גרידא ותירצו דכיון דגלי לן קרא דלא אלימא כו' עדיפי שאר עשיין דדוחין לאו גרידא לילף מכלאים אבל עשה דכיבוד לא מצי גמר מכלאים משום דכיבוד הוה הכשר מצוה ותו לא מידי:

בד"ה שכן הכשר מצוה כו' ועוד דלקמן לפי האמת דאיכא קרא בכלאים ל"ל קרא כו' עכ"ל כתב מהרש"ל דודאי גליון הוא זה דלעיל בתוס' תירצו קושיא זו ע"ש עכ"ל ואין זה מוכרח דודאי לפי סברת המקשה דבעי למימר דמיירי בשחיטה ובישול ואצטריך ליה הא בעלמא דחי איכא לתרוצי דאצטריך קרא דכלאים בציצית לכדרבא כו' כמו שתירצו התוס' לעיל וכיון דלא קאי האי קס"ד אין לחוש למאי איצטריך תלמודא למילף דדחי בעלמא עשה את ל"ת שיש בו כרת אע"ג דאינו אמת אלא לפרש"י דקאי הכי במסקנא דמיירי בשחיטה ובישול א"כ לפי האמת אמאי הוצרך תלמודא למילף דעשה דוחה ל"ת גרידא מכלאים כיון דאיכא למילף מכיבוד אב אף לפי המסקנא ועוד המסקנא דהכא סותר דבשום מקום אין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת כו' ויש לדקדק לשיטת רש"י דבמסקנא איירי קרא בשחיטה ובישול ואיצטריך דבעלמא דחי בהכשר מצוה א"כ אמאי איצטריך תלמודא למימר בסוף פרק אלו מציאות דאיצטריך האי קרא משום דסד"א הואיל והוקש כבודם לכבוד המקום לידחי ל"ת ועשה הא בלאו הכי אצטריך האי קרא לאשמועינן דבעלמא דחי לאו שיש בו כרת בהכשר מצוה ולשיטת התוס' ניחא דההיא סוגיא דהתם אתיא לפי המסקנא דהכא דאיירי במחמר דלית ביה כרת ואיצטריך קרא לגופיה כמ"ש התוס' לעיל וי"ל לפרש"י דהתם לאו אקרא קאי דאיצטריך משום דסד"א הואיל והוקש כו' דקרא בלאו הכי איצטריך במסקנא דהכא לאשמועינן דבעלמא דחי לאו שיש בו כרת בהכשר מצוה אלא אתנא דהתם קאי דקתני בהיטמא ואל תחזיר שלא ישמע ויליף לה מהאי קרא ל"ל למיתני דלא דחי דכיון דל"ת ועשה הוא מהיכא תיתי דלידחי ואהא קמשני דהוצרך למיתני ולילף מהאי קרא משום דסד"א הואיל והוקש כו' ודברי הרא"ם תמוהים בזה שהוא מביא סוגיא דשמעתין כמסקנא לשיטת רש"י דלא אתא קרא אלא לשחיטה ובישול ומשום דסד"א הואיל והוקש כו' כדאמרינן בפרק אלו מציאות וזה סותר סוגיא דשמעתין דהא לפי סוגיא דשמעתין אי אתא קרא לשחיטה ובישול לא איצטריך קרא אלא למידק מיניה דבעלמא דחי כפרש"י ותוס' אבל משום דסד"א דהואיל והוקש כבודם כו' לא הוה צריך האי קרא לשחיטה ובישול כיון דיש בו כרת כמו שהוכיחו התוס' לעיל מתוך שמעתין ואולי שהרא"ם סובר לשיטת רש"י דתלמודא דדחי הכא וקאמר דאיכא למפרך כו' ה"ה דה"מ למדחי ולמימר דאתא קרא גרידא בשחיטה ובישול משום דסד"א הואיל והוקש כו' כדאמרינן בפרק אלו מציאות ול"ת שיש בו כרת נמי ה"א דלידחי והתלמוד הכא בלאו הכי דחי ליה שפיר ודו"ק:

בד"ה נגמר מהכא וכו' וא"ת מנלן דלא דחי עשה דכיבוד אפילו לאו גרידא כו'. וי"ל כיון דגלי כו' עכ"ל ר"ל כיון דהאי עשה דכבוד עדיפא כ"כ דעשה דשבת ה"ל כמאן דליתא וה"ל כמו לאו גרידא לידחי מקמי עשה דכבוד ומ"ש בזה ס' פורת יוסף עי' במ"ק:

תוס' בסוף ד"ה (בדף ה') טעמא דכתב רחמנא וכו' ולעיל דהוי בעי למילף מעשה דמצורע דלדחי עשה את ל"ת משמע דבעי למילף וכו' כצ"ל. ור"ל והיאך יכול למילף מיניה ציצית והא גבי ציצית העשה הוא קיל שאינו שוה בנשים והלאו הוא חמור וגבי מצורע הוא בהפוך שהלאו הוא קיל שאינו שוה בנשים והעשה הוא חמור ולכך הוא דוחה וק"ל:

רש"י בד"ה ואפ"ה לא דחי בתמיה נמחק וצ"ל שם ד"ה אפי' הכי לא דחי בתמיה ולגמור כו':

ד"ה והא תנא בעלמא קאי כו' דשבת דחמירי הס"ד:

תוס' בד"ה טעמא כו' למ"ד נשים פטורות מציצית ולעיל דהוה כו' את לא תעשה משמע כו' כצ"ל:

בד"ה שכן הכשר כו' מן ועוד דלקמן לפי האמה עד שיש בו כרת נמחק. ונ"ב בה"א אינו ובודאי הוא גליון ולעיל בתוס' תירצו קושיא זו עיין שם. (עיין במהרש"א):

תד"ה ניגמור. דהא כתיב וביום השביעי תשבות למען ינוח שורך וחמורך. כצ"ל. והוא במשפטים (כג יב):

בא"ד וכמו כן כו' ועשה דבת כהן עדיפא כו'. ר"ל בזה דלא תיקשי איך הוה ס"ד למילף מינה דבעלמא דחי מדאיצטרך בה לא תבערו מכלל דבעלמא דומיא דידה דחי א"כ נילף מינה ג"כ דלידחי עשה ול"ת זהו לפי' א"נ שכתבו לקמן בד"ה טעמא ולפי' הא' שם דדוקא דומיא דדידה ממש דהיינו לאו שיש בו מיתה כמו שבת ילפינן מינה לעלמא ג"כ דלא דחי אבל לאו שיש בו כרת גרידא דחי א"כ תידוק מינה דאפי' אם יש גם עשה בהדי הלאו דומיא דידה ג"כ תידחם עשה והמהרש"א נדחק בזה:

מַה שְּׁמִירָה הָאֲמוּרָה בְּשַׁבָּת, לֹא מִשַּׁבָּת אַתָּה מִתְיָרֵא, אֶלָּא מִמִּי שֶׁהִזְהִיר עַל הַשַּׁבָּת, אַף מוֹרָא הָאָמוּר בַּמִּקְדָּשׁ, לֹא מִמִּקְדָּשׁ אַתָּה מִתְיָרֵא, אֶלָּא מִמִּי שֶׁהִזְהִיר עַל הַמִּקְדָּשׁ. פירש רש"י לא משבת אתה מתיירא דלא כתיב ביה מורא. ומקשים נילף מורא לשבת מן המקדש דכתיב ביה מורא (ויקרא יט, ל)?
ונראה לי דאם כן הוה ליה לערבנהו שבת ומקדש בהדי הדדי דהוה ליה למימר 'את שבתותי ואת מקדשי תיראו ותשמורו' דהא גם במקדש איכא מצות תלויות בו שצריך לשומרם.
ועוד נראה לי דאין למילף מורא לשבת מן המקדש כי בשבת לא חזינן ביה שינוי לעינינו משאר ימי החול כלל וכמו שאמר טורנוסרפוס הרשע לרבי עקיבא (בראשית רבה יא, ה) 'מה היום מיומים?' ולמה יראין ממנו, מה שאין כן בית המקדש יש בו שינויי לעינינו על שאר מקומות כמו שאמרו (משנה אבות ה, ה) במשנת דעשרה נסים נעשו לאבותינו בבית המקדש וזאת יתירה על הכל שנראה לעין בחוש הריאות עומדין צפופים ומשתחוים רווחים, ולהכי הוה סלקא דעתך שיתיירא אדם מן בית המקדש לכך אצטריך היקש הנזכר ללמדך שגם בית המקדש לא מן המקדש אתה מתיירא אלא ממי שהזהיר עליו.
ברם הא קשיא אמאי לא נקיט מורא להדיא בשבת כדנקיט במקדש? ונראה לי בס"ד דאי הוה נקיט מורא להדיא בשבת הייתי חושב הכונה שירא מן השבת עצמו כדעת הפלוספים שאומרים שהוא יום קשה ששולט בו שבתאי ולכך העסק ושאר דברים לא יצליחו בו וכמו שכתב הגאון מהר"י ז"ל ביורה דעה, לכך לא נקיט ביה מורא להדיה אלא שמירה כי ישראל כיון ששומרין שבת אין להם מורא ממנו מצד הכוכב.

גמ' יכול יהא בנין בית המקדש דוחה שבת. עיין שבועות דף טו ע"ב רש"י ד"ה אין בנין:

יכול אמר לו אביו הטמא ואל תחזיר וכו'. וא"ת לדעת הסמ"ג והטור דס"ל דאם אביו רשע אינו חייב לכבדו א"כ אמאי אצטריך קרא תפוק לי דכיון שאומר הטמא ואל תחזיר הוא רשע שרוצה שבנו יעבור עבירה ואם כן אינו חייב בכבודו. וזה סייעתא לדעת הרמב"ם ז"ל דסבר דאפילו אביו רשע חייב לכבדו. וכד דייקת שפיר גם לדעת הרמב"ם נהי דאם הוא רשע חייב לכבדו אבל אם אומר שיהיה רשע גם הוא ודאי אין לשמוע לו ואמאי אצטריך קרא. וי"ל דאביו אינו רשע אלא שרוצה לאכול דרך משל ואומר לבנו הטמא להביא הפירות אשר שם. ואל תחזיר שאני רוצה שתאכילני עתה ואיני יכול להמתין ואי לאו קרא הו"א דאתי עשה דכבוד אב ואם ודחי לאו דטומאה ועשה דהשבת אבידה דעשה דכבוד אב ואם חמור מאד ושריותא היא וכנפש האב וכנפש הבן אין להם חטא. ולהכי אצטריך קרא וכן ראיתי שפירש הריטב"א ז"ל בחידושיו והרב המאירי ז"ל בפסקיו ע"ש:

(מפני סיבה אשר נהייתי ונחלתי כמו חלאי"ם. וחבילי קוצי"ם צומחות אחריהם לא עצרתי כוח למען רבות מני דשאים. אנקוט בקציר"י רק ב' ג' גרגירים ויהי הקצר קצרן של דברים הבאים):

יכול יתירא אדם ממקדש וכו' הקשה הרב עיון יעקב מהיכא ס"ד וכו' ותו מ"ש שמירה האמורה בשבת וכו' הא לא כתיב ביה מורא כלל. ותו נקיש איפכא שבת למקדש וכו':
ויראה דהוה ס"ד לירא מהמקדש עצמו ע"ד מורא אב ואם ורבו לז"א מה שבת ממי אתה מתיירא וכו' דכיון דלא כתיב ביה מורא בהדיא א"כ אין בו אלא מורא כללית שחייב לירא בקיום המצות שצריך לקיימן ביראה ואהבה וא"כ בשמירת שבת אין בה אלא מורא שמים כדרך שאר מצות שבכל מצוה בעשותה צריך לירא ממי שציוה עליה וממנו נקח דמוראת מקדש הגם דכתיבא בפרטות אינה כי אם ממי שהזהיר עליו ככל שאר מצות. ומעיקרא הא דקאמר יכול יתירא אדם ממקדש היינו דס"ד דאי מוראת מקדש היינו ממי שציוה עליו היה מקום לומר דלא לימא מורא מקדש בפרטות וכבר ודאי מורא שמים עליו ומדאמר רחמנא בפרטות הוה ס"ד לירא מן המקדש עצמו להכי אתא הקשא. ואין להקיש איפכא שבת למקדש מאחר דבמקדש לחודיה מספקא לן איזהו מורא אם מהמקדש אם מה'. לא כן דשב' לחודיה ידעינן שפיר דאין בו מורא אלא ממי שהזהיר עליו ככל המצות ותו דתפסת מועט תפסת ולהכי מקיש מקדש לשבת. ועוד מאחר דאיכא לאקושי מקדש לשבת דמוראו לעולם כשמירת שבת דידוע דשמירתו לעולם מקיש נמי דמורא מקדש כמורא שבת אלא שזה בפרט ואידך מכללא אתמר:
ומה שפירש הרב הנז' דכיון שציונו לשמור המקדש יעלה מורא על לבו מפחד האויבים וכו' וקמ"ל שהוא מצד כבוד כמ"ש הרמב"ם פ"ח דבית הבחירה הוא דחוק מאד ותו למאי דס"ד אמאי אצטריך קרא דמורא מקדש כיון דכבר נצטוינו בשמירתו ומשם נדע דצריך לירא מהאויבים ומקדשי תיראו למה לי. ואעיקרא אינו עולה על הדעת. דשמירת מקדש מפחד גנבים ולא בעי הקשא להכי:

לאו דמחמר. אחר בהמה שהוא בלאו דלא תעשה כל מלאכה אתה ובהמתך (שמות כ) ובהאי לאו ליכא כרת דלא עביד מעשה בגופיה וכמ''ד בפ' מי שהחשיך (שבת דף קנד.) המחמר אחר בהמתו בשבת פטור: ואפ''ה לא דחי. בתמיה: וליגמר מהכא. דלא דחי אפילו לאו גרידא: וכי תימא שאני לאוי דשבת דחמירי. דקי''ל (עירובין דף סט:) מחלל שבת כעובד עבודת כוכבים ומשום הכי אפי' לאו גרידא לא דחי ומנייהו לא גמרינן: והא תנא בעלמא קאי ולא פריך. והא אשכחן תנא בעלמא דיליף שאר לאוי כגון לאו דלא יטמא דכהן ולאו דלא תוכל להתעלם מלאו דשבת לחומרא ולא פרכינן שאני לאוי דשבת דחמירי: אמר לו אביו. לכהן: היטמא. בבית הקברות להשיב אבידה או שהיתה עומדת בחוץ ואמר לו אל תחזיר יכול ישמע לו ת''ל איש אמו ואביו וילפינן לאו דטומאה ולאו דהשבת אבדה מלאוי דשבת: אלא. לעולם דאמר ליה שחוט לי בשל לי ואפ''ה לא איצטריך עליה דאיכא למיפרך מה להנך שחוט לי בשל לי שכן הכשר מצוה בחילול שבת בעקירת לא תעשה הוא מקיים עשה דכיבוד וזהו הכשר קיומו ואי אפשר לקיימו בלא עקירת לאו הלכך אי לא כתב את שבתותי תשמורו ה''א לידחי אבל ייבום לא זה בלבד הכשר קיום העשה שהרי יכול לחלוץ ולא יעקור לאו של ערוה ולא איצטריך עליה: מאי לאו בבונה וסותר. איצטריך למיסר אף על גב דאב מלאכה הוא ואיכא כרת אי לאו דאשמועינן ה''א אתי עשה דועשו לי מקדש ודחי לאו דשבת: והא תנא בעלמא גמר. לאוי דטומאה והעלם אבדה מלאוי דשבת ולא פריך: תיפוק לי מהתם. מאיש אמו ואביו תיראו דהכשר מצוה הוא ולא דחי למה ליה למיהדר למכתב הכא את שבתותי תשמורו אלא לאו דתילף מיניה דאפילו בלא הכשר מצוה אי לא כתיב קרא בהדיא דלא דחי אמרינן דדחי אם כן איצטריך עליה: נאמר שמירה בשבת ומורא במקדש. והקישן הכתוב בפסוק אחד:

לידחי כדאמר בסוף אלו מציאות (ב''מ דף לב.) דה''א אי לאו קרא לידחי ל''ת ועשה מהאי טעמא וי''ל דעשה ול''ת דקיל ה''א דלידחי אבל ל''ת שיש בו כרת לא ה''א דדחי ולהכי ל''ת ועשה ליכא למידק הא בעלמא דחי כדדייק אלא תעשה שיש בו כרת דדוקא ל''ת שיש בו כרת דבלאו קרא ה''א דלא דחי איכא למידק הא בעלמא דחי וא''ת וכיון דהשתא בעי למימר דבעלמא דחי ל''ת שיש בו כרת כ''ש דלידחי בעלמא ל''ת ועשה וא''ל דאה''נ דא''כ ה''ל למיפרך אלא הא דקי''ל דאין עשה דוחה ל''ת ועשה נגמר מהכא דדחי כדפרי' לעיל (דף ה.) וי''ל דהשתא דילפינן דבעלמא דוחה ל''ת שיש בו כרת ע''כ גרע מל''ת ועשה דאי אפשר שידחה עשה ל''ת ועשה דמאי אולמיה דהאי עשה מהאי עשה והא דהוה בעי למימר בסוף אלו מציאות (ב''מ דף לב.) דעשה דכיבוד לידחי ל''ת ועשה היינו משום דעדיף דהוקש כבודם לכבוד המקום וא''ת אי בעלמא דחי א''כ קרא דכלאים בציצית למה לי ויש לומר דאיצטריך לכדרבא ולתנא דבי רבי ישמעאל נמי איצטריך דלא נדרוש הכנף מין כנף דוקא צמר לצמר ופשתים לפשתים ועוד ס''ד דלא לידחי עשה דציצית לאו דכלאים שאין שוה בנשים למ''ד נשים פטורות מציצית ולעיל דהוה בעי למילף מעשה דמצורע דלידחי עשה את ל''ת (ועשה) משמע דבעי למילף מהתם אפילו כלאים בציצית ע''כ אכתי לא אסיק אדעתיה שיש חילוק בין שוה בכל עד דפריך ליה ובפ' שני נזירים (נזיר ד' נח. ושם) דיליף לגמרי בעלמא מראשו איכא למימר סבר דנשים חייבות בציצית וא''ת ראשו למה לי כיון דדחי אפילו לאו שיש בו כרת וי''ל דאיצטריך לאשמעינן דהקפת כל הראש שמה הקפה ומפסח ומילה ותמיד לא קשיא מידי אמאי איצטריך קרא כיון דבעלמא דחי דס''ד למילף לענין שבת מכיבוד אב ואם דלא דחי וה''א דבשבת לא דחי אע''ג דבעלמא דחי: ניגמר מהכא דלא דחי. משמע דאי איירי בשחיטה ובישול ניחא ותימה דמנא ליה לתנא לאוקמי קרא בשחיטה ובישול לאשמועינן דבעלמא דחי אדרבה נוקמה בלאו דמחמר ונגמר מהכא דבעלמא לא דחי אפילו לאו גרידא וי''ל דדייק תנא מדלא אשמועי' קרא בשאר דברים דליכא אלא לאו גרידא דלא הוה אתי למיטעי וא''ת והיכי נגמר מהכא דלא דחי דלמא שאני הכא דהוי עשה ולא תעשה דהא כתיב (למען ינוח שורך וחמורך וביום השביעי תשבות) (שמות כג) ומש''ה הוא דלא דחי אבל לאו גרידא לעולם נילף מכלאים בציצית דדחי ואר''י דעשה דכיבוד הואיל ועדיף כולי האי דהוקש כבודם לכבוד המקום חשיב עשה דשבת כמאן דליתיה לגמרי והוי כמאן דליכא אלא לאו גרידא וכמו כן עשה דמקדש ועשה דבת כהן עדיפי מעשה דשבת משום מורא ומשום כפרה דבת כהן וא''ת מנלן דלא דחי עשה דכיבוד אפי' לאו גרידא דהא שבת וטומאה והשבת אבדה כולהו עשה ולא תעשה נינהו וי''ל כיון דגלי לן קרא דלא אלימא לן טעמא דהוקש כבודם לכבוד המקום דלידחי א''כ אפילו לאו גרידא לא דחי דמכלאים לא מצי גמיר משום דכיבוד הוי הכשר מצוה: והא תנא בעלמא קאי ולא קפריך. קשה דמשמע דאי איירי בשחיטה ובישול ניחא ליה ואדרבה כ''ש דקשה טפי דהיכי יליף דהיטמא ולא תחזיר דליכא כרת משבת דאיכא כרת וסקילה דנהי דהתם לא דחי הכא דחי אע''ג דאיכא לאו ועשה משום דהוקש כבודם ויש לומר כיון דגלי קרא דגרע מעשה דעלמא דבעלמא דחי לאו שיש בו כרת והאי לא דחי תו לא מהני טעמא דהוקש כבודם לכבוד המקום: שכן הכשר מצוה. פירוש בקונטרס לעולם בשחוט לי בשל לי והא בעלמא דחי מ''מ לא נילף מהכא דלידחי עשה דייבום לאו דאחות אשה משום דאיכא למיפרך שכן הכשר מצוה דאי אפשר לקיים הכיבוד בלא דחיית הלאו אבל גבי ייבום יכול לקיים המצוה בלא דחיית הלאו דאפשר בחליצה וקשה לר''י דאין זה אפשר דאי אסור לייבם משום כרת חליצה נמי לא בעי דכל שאין עולה לייבום אין עולה לחליצה ולקמן בפ''ב (דף כ. ושם) ילפי' מקרא ועוד אמרי' בההיא שמעתא (דף כא.) דלא חשבינן גבי יבום אפשר לקיים שניהם ע''י חליצה משום דחליצה במקום ייבום לאו מצוה היא (ועוד דלקמן לפי האמת דאיכא קרא בכלאים ל''ל קרא כיון דהכשר מצוה דוחה אפי' ל''ת שיש בו כרת) ועוד דמסקינן דבשום מקום אין עשה דוחה ל''ת שיש בו כרת משמע אפילו בהכשר מצוה ולקמן דפריך הכשר מצוה תיפוק לי מהתם דפי' הקונט' תיפוק לי מהתם מכיבוד אב דלא דחי אלא ודאי ההוא דמקדש אתא למימר הא בעלמא דחי אפי' בלא הכשר מצוה ואין זה דיוק דדלמא לגופיה איצטריך משום דמכיבוד ילפינן דבעלמא דחי איצטריך למיכתב גבי מקדש דלא דחי ומיהו הא איכא למימר אף על גב דבעלמא דחי גבי מקדש ה''א דלא דחי כמו בכיבוד דבכל מילי דשבת ה''א דלא דחי ולהכי איצטריך מילה ופסח ותמיד וכן אומר מהרר''י ונראה לר''י וכן פירש רבינו חננאל דבלאו דמחמר מוקי לה ומהכא לא נילף בעלמא דלא לידחי לאו גרידא דמה לכיבוד שכן הכשר מצוה כשמחמר ומטמא ומניח מלהחזיר אבדה כדי להביא גוזלות לאביו בשעת דחיית הלאו אין מאכילו ומלבישו אבל בעלמא דעביד גוף המצוה ילפינן מכלאים בציצית דדחי ואר''י דכיבוד אב אפי' עוסק בגוף מצוה לא דחי דבכל ענין קא פסיק שלא ישמע לו והיינו משום דברוב ענייני כיבוד רגילים להיות על ידי הכשר מצוה קאמר רחמנא דלא דחי בכל ענין והשתא לקמן פריך שפיר הכשר מצוה תיפוק לי מהתם דלא דחי ואם אינו ענין להכשר מצוה תניהו ענין לגוף מצוה:

דף ו - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד