דלג לתוכן
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ה - א

והוינן בה: תינח לתנא דבי רבי ישמעאל, האומר שכל מקום שנאמר בו בגד הוא רק בגד של צמר או פשתים, שפיר מיותר "בגד ופשתים" כדי לדרוש סמוכים, ולהתיר כלאיים בציצית.

אלא לרבנן, הסוברים שבכל מקום שנאמר בגד הוא כולל את כל המינים, ו"צמר או פשתים" האמור בכלאיים אינו מיותר, כי צריך אותו לומר שאין כלאיים אלא מצמר ופשתים - מנא להו שעשה דוחה לא תעשה? ומשנינן: נפקא להו מ"ראשו" האמור בפרשת תגלחת מצורע.

דתניא: נאמר בפרשת מצורע שנרפא מנגעו [ויקרא יד ט]:

"והיה ביום השביעי יגלח את כל שערו.

את ראשו, ואת זקנו, ואת גבות עיניו.

ואת כל שערו יגלח".

ודורשת הברייתא את הפסוק הזה:

"ראשו" האמור במצורע, אחרי שכבר חייבו הכתוב [בתחילת הפסוק] בגילוח כל שערו - מה תלמוד לומר? לאיזה צורך חזר ופירט הכתוב את החיוב לגלח שערות ראשו, אחר שכבר צוה לגלח את כל שערו?

לפי שנאמר [ויקרא יט]: "לא תקיפו פאת ראשכם".

ואיסור זה, משמעותו היא, שאסור לגלח את פאות הראש, כדי שלא תהיינה שערות הראש הנותרות בקדקד הראש נראות כעין עיגול [מוקפות].

שומע אני אף מצורע כן, שיהיה אסור לו לגלח את פאות ראשו.

תלמוד לומר במצורע "את ראשו ואת זקנו ואת גבות עיניו, ואת כל שערו יגלח". ולהשמיענו שיבא עשה של גילוח מצורע וידחה לא תעשה של הקפת הראש.

ומוסיפה הגמרא:

וקא סבר האי תנא שהקפת שער "כל הראש" גם היא שמה הקפה.

והיינו, שאין זה איסור של "הקפה" בלבד, אלא הוא איסור לגלח את הפיאות בכל ענין, גם בשעה שהוא מגלח את כל שערות הראש.

כי יש הסוברים שהאיסור הוא דוקא לגלח את פיאות הראש, ולהשאיר שיער בראש למעלה בצורה עגולה. אך אם מוריד את כל השערות, ולא נשאר בראש למעלה שער בצורת מעגל, אין בכך איסור.

ובמצורע הוא צריך לגלח כל שערות ראשו. ואם נאמר שאין איסור בגילון הפיאות בשעת גילוח כל שערות הראש, אין מכאן ראיה שעשה דוחה לא תעשה.

וכיון שלמדנו מכאן שעשה דוחה לא תעשה, לכן איצטריך "עליה" לומר שאין מצות יבום דוחה לא תעשה של ערוה.

ודוחה הגמרא, שאין זה מקור טוב לדחיית עשה ללא תעשה: כי איכא למיפרך: מה ללאו ד"הקפה", שכן לאו שאין שוה בכל! שהוא לאו "חלש", לפי שאינו נוהג בנשים, שהן לא נאסרו בהקפת שער ראשן. ולפיכך הוא נדחה מכח מצות עשה. אך אין ראיה ממנו שעשה דוחה לא תעשה השוה בכל.

והרי בלאו של עריות, מוזהרת גם האשה כמו האיש, והוא לאו השוה בכל, ואם כן, חוזרת השאלה למאי איצטריך "עליה"!?

ומביאה הגמרא מקור אחר, לכך שעשה דוחה לא תעשה:

אלא, אתיא מ"זקנו" האמור בפסוק לעיל, בתגלחת מצורע, אחר שחייבו הכתוב לגלח כל שערו.

דתניא [ויקרא יד] "זקנו" - מה תלמוד לומר? מדוע חזר הכתוב לפרט את גילוח הזקן, אחר שציוה כבר לגלח כל שערו.

לפי שנאמר באיסור גילוח פיאות הזקן, האמור בכהנים, אך ממנו לומדים גם לישראלים [ויקרא כא]: "ופאת זקנם לא יג לחו".

שומע אני אף כהן מצורע כן, שיהיה אסור בגילוח זקנו?

תלמוד לומר "זקנו". שיבוא עשה של גילוח מצורע וידחה לא תעשה של גילוח הזקן.

ואם מצות גילוח הזקן של מצורע אינו ענין ללאו של גילוח הזקן, שאין שוה בכל, לפי שאינו נוהג בנשים, וזה כבר למדנו מ "ראשו".

תנהו ענין ללאו השוה בכל, שעשה דוחה לא תעשה.

ולכן איצריך "עליה", לומר שאין עשה של יבום דוחה לא תעשה של ערוה.

ופרכינן: ואכתי אין הכתוב של גילוח זקן מיותר ללמד בלימוד של "אם אינו ענין לכאן תנהו ענין למקום אחר", שעשה דוחה לא תעשה. כי איצטריך לו ללמד על כהן מצורע עצמו.

כי סלקא דעתך אמינא שאין עשה דוחה לא תעשה בתגלחת הזקן של כהנים מצורעים.

היות ושאני כהנים, הואיל וריבה בהן הכתוב מצות יתירות של כהונה, הרי מצוותיהם חמורות. ולכן, אפילו לאו שאין שוה בכל, כמו איסור תגלחת הזקן, על אף שאינו נוהג בנשים, לא דחי לו מצות עשה של תגלחת מצורע.

לכן קא משמע לן "זקנו", האמור בתגלחת מצורע, דדחי!

וכיון שהוצרך "זקנו" ללימוד זה, אין לנו מקור לכך שעשה דוחה לא תעשה ששוה בכל!

וחוזרת השאלה: למאי איצטריך "עליה"!?

ואומרת הגמרא, שיש לנו מקור הנדרש בברייתא אחרת.

אלא, אתיא מהדרשה של "ראשו", דדרש הך תנא.

דתניא: "ראשו" האמור בתגלחת מצורע, אחר שחייבו הכתוב לגלח כל שערו - מה תלמוד לומר?

[עיין בריטב"א שהתקשה מאד בפירוש רש"י כאן, ועיין בגירסתו וביאורו].

לפי שנאמר בכהנים [במדבר ו] "תער לא יעבור על ראשו".

שומע אני, אף מצורע ונזיר כן?

והיינו, מצורע שנרפא מצרעתו, שיש לו מצוה להתגלח, והוא נזיר, שאסור לו להתגלח בימי נזירותו.

לכן תלמוד לומר "ראשו".

ולמדנו מכאן שעשה של תגלחת מצורע דוחה לאו של גילוח שער נזיר. ותגלחת נזיר היא לאו השוה בכל, שאיסורה הוא בין באיש ובין באשה.

[אך רש"י מבאר, שמדובר במצות גילוח של מצורע בשעה שנרפא, או של נזיר בשעת גמר נזירותו, שמצוה לגלח כל שער ראשו, ונמצא שמצות הגילוח של מצורע, או של נזיר, דוחים את הלאו של הקפת ראשו.

והלאו של הקפת הראש הוא לאו שאינו שוה בכל, כיון שהוא אינו אמור בנשים, ולכן הלימוד הוא ב"אם אינו ענין":

אם "ראשו" אינו ענין ללאו שאינו שוה בכל, לפי שלמדנוהו כבר מ"זקנו" - תנהו ענין ללאו השוה בכל]. [1]

ודחינן: איכא למיפרך על הלימוד הזה:

מה לנזיר מצורע שכן איסור גילוחו הוא איסור קל, שכן ישנו הנזיר בשאלה!

שהרי היא יכול להשאל על נדר נזירותו, ותפקע נזירותו למפרע. ואין ללמוד מכאן שעשה של יבום ידחה איסור של עריות, שהוא איסור חמור, שאי אפשר להשאל עליו.

והראיה שאין ללמוד מגילוח הנזיר:

דאי לא תימא הכי, אלא תלמד מנזיר, הא דקיימא לן דאין עשה דוחה לא תעשה ועשה - ליגמר מנזיר שמצות עשה דוחה אפילו עשה ולא תעשה!

שהרי הנזיר מצווה שלא להתגלח גם באיסור עשה "קדוש יהיה, גדל פרע שער ראשו", וגם בלאו של לא תעשה.

ואם נלמד ממנו שעשה דוחה לא תעשה, נוכל ללמוד לכל מקום שעשה דוחה לא תעשה ועשה. והרי קיימא לן שאין עשה דוחה לא תעשה!

אלא מנזיר, מאי טעמא לא גמרינן, היות דאיכא למיפרך על הלימוד ממנו:

מה לנזיר שאיסורו קל, שכן ישנו הנזיר בשאלה על נזרו. ולכן, עשה דוחה בו אפילו עשה ולא תעשה.

ואם כן, הכי נמי איכא למיפרך על הלימוד מנזיר שעשה דוחה לא תעשה: מה לנזיר שכן ישנו בשאלה, ולכן, משום קולתו, עשה דוחה בו לא תעשה.

תאמר באיסור עריות, שאינו בשאלה, ובו אין עשה דוחה לא תעשה.


הערות

[1] רש"י כתב [בד"ה ראשו] שעשה של נזיר אינו שוה בכל. והקשה המהרש"א והמהרש"ל הרי במסכת נזיר מא ב שנינו שלאו של נזיר הוא שוה בכל. והתוס' בנזיר שם, כתבו שמחלוקת הסוגיות היא, אם לאו של נזיר שוה בכל. וביאר האבני מילואים [תשובות כב] שהמחלוקת בין הסוגיות היא בשאלה מהי מהות הנזירות: האם הנזיר מתקדש בקדושת הנזירות [כמו כהן], ומכח קדושת נזירותו יש לו לנהוג בהלכות הנזירות, כמו שכהן חייב לנהוג בהלכות כהונה מכח קדושת הכהונה שלו. או שהנזירות מתבטאת בכך שהוא אוסר עצמו [בקבלת הנזירות] כמו שאוסר כצמו בכל קבלת נדר, בשתיית יין, ובשאר עניני נזירות. אם נאמר שנזירות היא ענין של קדושה כמו קדושת הכהן, הרי מצוות הנזיר אינן שוות בכל, כמו מצוות הכהן. אך אם נאמר שנזירות היא איסור שאוסר אדם עצמו ביין כמו בנדר, הרי נדר הוא דבר השוה בכל, וגם מצוות הנזיר נחשבות "שוה בכל".

תינח [נניח], שהגענו למציאת הוכחה, לשיטת התנא דבי [מבית מדרשו] של ר' ישמעאל, הסבור שכל בגדים האמורים בתורה הם בגדים העשויים צמר ופשתים בלבד. אולם לרבנן [לשיטת חכמים] שאינם סבורים כן, מנא להו [מניין להם] שעשה דוחה את לא תעשה? שהרי, כפי שהוכחנו, לימוד זה שעשה של ציצית דוחה לא תעשה של כלאים תלוי בייתור, וייתור זה מתבסס על שיטת תנא דבי ר' ישמעאל.

ומשיבים: נפקא להו [יוצא להם, נלמד הדבר] מ"ראשו" האמור בדין המצורע. דתניא [שכן שנינו בברייתא], נאמר במצורע הנטהר מצרעתו: "והיה ביום השביעי יגלח את כל שערו את ראשו ואת זקנו ואת גבות עיניו ואת כל שערו יגלח" (ויקרא יד, ט) וכיון שנאמר כבר "כל שערו", "ראשו" מה תלמוד לומר, מה בא ללמדנו? ומסבירים: לפי שנאמר "לא תקפו פאת ראשכם" (שם יט, כז) שאסור לגלח את פאות הראש, ומהפסוק הזה שומע (למד) אני כי אף מצורע כן, שגם הוא בכלל איסור זה,

תלמוד לומר שפירש הכתוב "ראשו", ללמדנו שמצות תגלחת מצורע דוחה את לא תעשה של הקפת (גילוח) פאת הראש. ומעירים: וקא סבר האי תנא [וסבור תנא זה] כי הקפת כל הראש שמה הקפה. כי יש חכמים הסבורים שעובר משום הקפת פאת הראש רק כאשר משאיר חלק משערות הראש ומוריד את הפאות בלבד, אבל תנא זה סבור שאם מסיר את כל שערות הראש כולן, כמצורע המגלח כל שערו, אם הוריד גם את הפאות עובר משום לאו של הקפה, ומתגלחת מצורע למדנו איפוא שעשה דוחה את לא תעשה!

ומקשים: איכא למיפרך [יש מקום לפרוך, לשבור] את ההוכחה הזו ולומר: מה ללאו (מצות לא תעשה) של הקפה שהוא מיוחד ואי אפשר ללמוד ממנו לשאר דברים, שכן הוא לאו שאין שוה בכל, שמצות לא תעשה זו של הקפה אינה חלה על הכל, שכן הנשים אינן בכלל איסור זה, ואין ללמוד איפוא ממה שנדחה לאו כזה, שגם לא תעשה החל על הכל יידחה על ידי מצות עשה!

אלא יש להציע דרך אחרת: אתיא [בא, נלמד] הדבר מייתור אחר, מ"זקנו". דתניא [שכן שנינו בברייתא אחרת]: "זקנו" שנאמר בתגלחת המצורע מה תלמוד לומר? הרי הוא כבר נכלל ב"כל שערו"? אלא, ההסבר הוא: לפי שנאמר בכהנים "ופאת זקנם לא יגלחו" (שם כא, ה), ומפסוק זה שומע (למד) אני כי אף כהן מצורע בכלל כן, שאסור לו לגלח את זקנו — תלמוד לומר במצורע במפורש "זקנו".

אמנם, גם גילוח זקן לאו שאינו שווה בכל, כיון שאינו חל על הנשים, ואם לימוד זה מ"זקנו" אינו ענין ללאו שאין שוה בכל, שהרי כבר למדנו מ"ראשו" שלאו שאינו שוה בכל נדחה מפני מצות עשה, ואין צורך איפוא בלימוד נוסף, על כן יש להבין שהחזרה על מקרה מסויים זה באה להרחיב את הלימוד, ולכן תנהו ענין ללאו השוה בכל, שאף מצות לא תעשה השווה בכול נדחית על ידי מצות עשה.

את ההוכחה הזו דוחים: ואכתי איצטריך [ועדיין נצרך] "זקנו" להיאמר לגופו וללמד שהלאו של הקפת זקן הכהנים נדחה מפניו, ואין כאן ייתור שממנו אפשר ללמוד בדרך "אם אינו ענין", משום שיש בכתוב זה צד חידוש אחר, סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר] כי שאני [שונים] כהנים, הואיל וריבה בהן הכתוב מצות יתירות ולכך יש להחמיר בהם, ואם כן אפילו לאו שאין שוה בכל גם לא דחי [תדחה] מצות עשה, ולכן קא משמע לן דדחי [השמיע לנו שהיא דוחה]!

אלא יש לדחות מה שאמרנו, ולומר באופן אחר, שאתיא [בא, נלמד] הכלל שעשה דוחה את לא תעשה מהלימוד מהמלה "ראשו" דהך תנא [של תנא זה] בדרך אחרת. דתניא [שכן שנינו בברייתא], על הכתוב במצורע "יגלח את כל שערו את ראשו... " (שם יד, ט): "ראשו" מה תלמוד לומר אחר שכבר נאמר "כל שערו"? ומסבירים: לפי שנאמר בנזיר "תער לא יעבר על ראשו" (במדבר ו, ה) שומע אני לכאורה שאף מצורע ונזיר בכלל כן, שנזיר שנצטרע אסור לו לגלח ראשו בטהרתו, על כן תלמוד לומר: "ראשו" ללמד שמצות עשה של גילוח מצורע דוחה את מצות לא תעשה של נזיר.

ודוחים: עדיין איכא למיפרך [יש מקום לפרוך] את ההוכחה, ולומר כך: גם האיסור בנזיר איננו איסור חמור כל כך, כי יש לטעון: מה לנזיר מצורע — שכן עצם נדר הנזיר ישנו בשאלה לחכם ויש בכך התרה לאיסורו, ומשיתיר לו החכם נדרו, תותר נזירותו, ואז יתבטל גם איסור התגלחת, וכיון שהלאו הזה איננו חמור כל כך, אין להביא ממנו הוכחה לכל איסורי התורה. ומוסיפים עוד, דאי [שאם] לא תימא הכי [תאמר כך], שהלאו בנזיר איננו חמור כלאוים אחרים — הא דקיימא לן [זה שמוחזק לנו] הכלל ההלכתי שאין עשה דוחה את לא תעשה ועשה יחד, ואם כן הרי היה לנו

ליגמר [ללמוד] מנזיר היפוכו של כלל זה, שהרי בנזיר יש גם מצות עשה של גידול שיער וגם מצות לא תעשה שלא לגלח את השיער. ולכאורה מצות עשה של גילוח מצורע דוחה את שתיהן! אלא, מנזיר מאי טעמא לא גמרינן [מה טעם אין אנו לומדים] הלכה כללית, משום דאיכא למיפרך [שיש מקום לפרוך] את הראיה, ולומר שאין למדים מנזיר שכן ישנו בשאלה — הכי נמי [כך גם כן] לענייננו, ללמוד מכאן שעשה דוחה את לא תעשה בכלל, איכא למיפרך [יש מקום לפרוך] בטענה שכן ישנו בשאלה. ואם כן אין להביא ראיה מדין הנזיר.

אלא יש לחזור מן ההצעות הללו, ולומר כי לעולם נלמד הדבר

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

§ The Gemara comments: This works out well with regard to that which the school of Rabbi Yishmael taught, that all garments mentioned in the Torah are composed of linen or wool. However, according to the opinion of the Rabbis, who do not accept this opinion, from where do they derive the principle that a positive mitzva overrides a prohibition? As stated previously, the conclusion that the positive mitzva to place fringes on a garment overrides the prohibition against mixing linen and wool is derived from a free expression in a biblical verse; however, the expression is free for interpretation only in the opinion of the tanna from the school of Rabbi Yishmael.

The Gemara responds: They derive it from the verse mentioned with regard to the halakhot of the purification of a leper from his leprosy [tzara’at]: “And it shall be on the seventh day, that he shall shave all his hair off his head and his beard and his eyebrows, even all his hair he shall shave off” (Leviticus 14:9). As it is taught in a baraita: Since it states “all his hair,” what is the meaning when the verse states “his head”? The baraita explains that as it is stated: “You shall not round the corners of your heads” (Leviticus 19:27), i.e., it is prohibited to shave the corners of the head, I would derive that even a leper is included in this prohibition.

Therefore, the verse states explicitly: “His head,” to teach that the mitzva that a leper must shave overrides the prohibition against rounding the corners of one’s head by shaving. The Gemara adds: And this tanna holds that the shaving of the entire head is considered rounding. Some Sages maintain that one violates the prohibition against rounding the corners of his head only when he leaves some hair intact and removes the corners alone. Conversely, this tanna holds that even when one removes all of the hair on the head, as a leper does when he performs his ritual shaving, as this act includes the corners, he thereby transgresses the prohibition against rounding the corners. This demonstrates that a positive mitzva overrides a prohibition.

The Gemara raises an objection against that claim. This proof can be refuted: What about the fact that the prohibition against rounding is specific in that this prohibition is not equally applicable for all, as it does not apply to women, and therefore other cases cannot be derived from it? One cannot learn from this halakha that a positive mitzva that applies only to some people overrides even a prohibition that applies equally to all people.

Rather, the Gemara provides an alternative suggestion: The principle that a positive mitzva overrides a prohibition is derived from the superfluous phrase: “His beard” (Leviticus 14:9). As it is taught in a different baraita: What is the meaning when the verse states: “His beard”? After all, a beard is already included in the phrase: “All his hair.” The baraita answers: As it is stated with regard to priests: “Neither shall they shave off the corners of their beard” (Leviticus 21:5), I would derive that even a leper who is a priest is included in this prohibition against shaving his beard. Therefore, the verse states “his beard” in the case of a leper.

However, the shaving of one’s beard is also a prohibition that is not equally applicable for all, as it does not apply to women. Therefore, it is necessary to develop this argument further. And if this derivation from the term “his beard” is not referring to the matter of a prohibition that is not equally applicable for all, as the principle that a positive mitzva overrides a prohibition that does not apply equally for all has already been derived from the phrase “his head,” then the repetition of this specific scenario must serve to expand upon the teaching. Consequently, refer it to the matter of a prohibition that is equally applicable for all, i.e., that a positive mitzva that is not equally applicable for all overrides even prohibitions that apply equally to all people.

The Gemara rejects this proof: Still, it is necessary for the verse to state: “His beard.” This phrase is not in fact superfluous at all, as it has a novelty: It could enter your mind to say that priests are different; since the verse includes for them additional mitzvot it is appropriate to be more stringent with them, and therefore one might think that a positive mitzva should not even override a prohibition that is not equally applicable for all. Consequently, the verse states: “His beard,” and it thereby teaches us that even with regard to priests a positive mitzva overrides a prohibition that is not equally applicable for all. This means that the principle that a positive mitzva overrides even a prohibition that is equally applicable for all cannot be derived from here.

§ Rather, the Gemara rejects this line of reasoning in favor of an alternative answer. The principle that a positive mitzva overrides a prohibition is derived from a different interpretation of the phrase “his head,” cited by this tanna. As it is taught in a baraita with regard to the verse: “He shall shave all his hair off his head” (Leviticus 14:9); what is the meaning when the verse states: “His head”? The baraita explains: As it is stated with regard to a nazirite: “No razor shall come upon his head” (Numbers 6:5), I would derive that even a leper who is a nazirite is prohibited from shaving his head upon purification. Therefore, the verse states: “His head.” This teaches that the positive mitzva for a leper to shave overrides the prohibition of a nazirite.

The Gemara responds that this proof can be refuted as well: What about the fact that the prohibition of a nazirite is not especially severe, as a leprous nazirite can request to have his nazirite vow dissolved by a Sage? Since he can nullify the prohibition against shaving, this prohibition is evidently not very severe, and therefore one cannot prove anything with regard to all of the prohibitions of the Torah from this case. The Gemara adds: As, if you do not say this, that the prohibitions of a nazirite are not as severe as other prohibitions, that halakhic ruling that we maintain that a positive mitzva does not override both a prohibition and a positive mitzva would be negated.

The Gemara explains the previous claim: Let us derive the opposite of this principle from the case of a nazirite, as in this case the positive mitzva for a leper to shave apparently overrides both the positive mitzva for a nazirite to grow hair and the prohibition against shaving. Rather, what is the reason that we do not derive this principle from the case of a nazirite? The reason is that there is room to refute this proof in the aforementioned manner: One cannot learn from a nazirite, as a leprous nazirite can request to have his nazirite vow dissolved. So too, there is room to refute the proof from the halakha of a nazirite that a positive mitzva overrides a prohibition, as he can request to have his vow dissolved.

§ If so, no proof can be brought from the case of a nazirite. Rather, the Gemara offers a different explanation: Actually,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אלא אתיא מראשו דהך תנא. פירוש וסבירא ליה להאי תנא הקפת בל הראש שמה הקפה ולא איצטרך קרא אלא לנזיר ותנא קמא נפקא ליה מהיכא דנפקא ליה לרבי ישמעאל דכוותיה סבירא ליה בבגדים שנאמרו בתורה סתם והא דכתב רחמנא הכא ראשו מילתא דאתיא במה מצינו טרח וכתב לה. אי נמי לאשמועינן ממילא דאיכא איסורא בראשו טפי משאר הגוף דהקפת כל הראש שמה הקפה.

אלא לרבנן דפליג עליה דתנא דברי רבי ישמעאל מנא להו. פירוש, לרבנן דפליגי עליה דתנא דבי ר' ישמעאל, אי לא דרשי סמוכין בכל התורה כולה כר' יהודה. אבל רבנן דר' יהודה דדרשי אפילו בכל התורה אף על גב דלא מוכח ולא מופנה, הכא נמי מסמיכות דלא תלבש שעטנז לגדילים תעשה לך נפיק להו. אי נמי איכא למימר דאפילו לרבנן דר' יהודה קאמר, משום דלכולי עלמא אין עושין בנין אב ללמד על כל התורה אלא אם כן מופנה וכדכתבינן לעיל.

לרבנן מנא להו. איכא למידק אימא לרבנן לעולם מגדילים ומשום דמוכח, דהא ודאי משמע לעיל (יבמות ד, ב) שבין דמוכח ולא מופנה בין במופנה ולא מוכח דריש ר' יהודה סמוכין כדאמרינן לעיל (שם) איבעית אימא משום דמוכח ואיבעית אימא משום דמופנה, אלמא בחד מנייהו סגי. ועד כאן לא אקשי לעיל (שם) והא מצרך צריכי ושקלינן וטרינן וטרחינן לאפנויי אלא משום דאמרינן מופנה הוא. אבל מכל מקום כשתמצא לומר דלא מופנה לימא דטעמיה דר' יהודה משום דמוכח הוא, ואכתי אמאי קא שביק גדילים ומהדר בתר ראשו, והא נמי דאקשינן לעיל (יבמות ד, ב) ולתנא דברי ר' ישמעאל טעמא דכתב רחמנא צמר ופשתים הא לאו הכי הוה אמינא כלאים בציצית אסור, לאו ממופנה בלבד פריך, אלא הכי קאמר, ולתנא דבי ר' ישמעאל טעמא דכתב רחמנא צמר ופשתים בין לכשתמצא לומר משום דמופנה בין לכשתמצא לומר משום דמוכח, הא לאו הכי לא דחי, הא ממקומו הוא מוכרע בפרשת ציצית ממש. ויש לומר דהא דאמרינן איבעית אימא משום דמוכח איבעית אימא משום דמופנה, לאו למימרא דבכל חד מנייהו קא דריש ר' יהודה סמוכין, אלא כמסתפק בטעמיה דר' יהודה קאמר, דילמא טעמיה דר' יהודה או משום דמוכח ואף על גב דלא מופנה, ואי בעית אימא טעמיה דר' יהודה משום דמופנה דוקא אבל מוכח לא מעלה ולא מוריד והלכך כשתמצא לומר משום דמופנה דוקא מנא ליה כנ"ל.

וקסבר האי תנא הקפת כל הראש שמה הקפה. כלומר, והיינו דאצטריך קרא למשריה הכא. ולית ליה להאי תנא דרשא דגדילים, דאלו סבירא ליה לא היה צריך קרא ראשו למשרי הקפת הראש במקום גלוח מצורע.

שאני כהנים שריבה בהם הכתוב מצות יתירות וכו'. איכא למידק טובא אמאי לא שני ליה קושטא דמילתא, דזקנו דכהן אצטריך לאשמועינן דאתי עשה דגילוח ודחי עשה ולא תעשה דכהן, דהא בעלמא לא דחי וכדאיתא בנזיר פ' שני נזירים (נזיר נח, א) דבכהן עשה ולא תעשה איכא, עשה דקדושים יהיו (ויקרא כא, ו) ולא תעשה דפאת זקנם לא יגלחו. ועוד דהוא ליה לאצרוכי זקנו לגלוח בתער כדמצריך ליה בנזיר פרק שלשה מינין (נזיר מא, א) דגרסינן התם ולמה לי למכתב ראשו ולמה לי למכתב זקנו צריכי דאי כתב רחמנא זקנו ולא כתב ראשו הוה אמינא הקפת כל הראש לא שמה הקפה, להכי כתב ראשו, ואי כתב ראשו ולא כתב זקנו הוה אמינא משמע תרתי, משמע דאתי עשה ודחי לא תעשה, ומשמע דהקפת כל הראש שמה הקפה, ואכתי דבתער מנא לן, להכי כתב רחמנא זקנו. פירוש דמראשו לא חזינן דגלוח מצורע בתער, דבמספרים נמי איכא דחייה בהקפה, אבל מזקנו שמעינן ליה, משום שאין השחתת זקן אלא בתער כדאיתא התם. ואיכא למימר דהכא לא הוה ידע טעמא דתנא ולא הוה רמי אנפשיה דמשום דאתי עשה דגלוח ודחי עשה ולא תעשה דכהן קא מוקי ליה בזקן דכהן, אלא דאכתי קשיא לי לסברתיה דמאן דאמר אם אינו ענין ללאו שאינו שוה בכל תנהו ענין ללאו השוה בכל, במאי תלי טעמא דתנא דשביק זקנו דישראל ונקיט זקן דכהן כיון דלדעתיה ליכא חדוש טפי בזקן דכהן מבזקן דישראל, (או) הוה ליה לתנא למימר זקנו מה תלמוד לומר לפי שנאמר בישראל ולא תשחית את פאת זקנך וכו', ואם אינו ענין ללאו שאינו שוה בכל תנהו ענין ללאו השוה בכל. ויש לומר דמאן דבעי למילף הכא מיניה הוא סלקא דעתיה משום דריבה הכתוב מצות יתירות בכהן הוא דאוקמיה תנא בזקן דכהן ושבקיה לזקן דישראל, ומכל מקום היה סבור דתנא משום חדוש כל דהו ניחא ליה למדרשיה בכהן ולא בישראל אבל מכל מקום אפילו לכשתמצא לומר דלזקן דכהן אתא, אינו סברא שהוצרך הכתוב לכתוב זקנו משום חדוש מועט כזה, דכולה מילתא מראשו דישראל שמעינן לה, אלא עיקר טעמא דאיצטריך קרא למכתב זקנו כלל אינו אלא ללמד אעלמא במדה זו שאם אינו ענין כנ"ל.

לנזיר שכן ישנו בשאלה. איכא למידק תיתי מכהן ונזיר מצורע. ובפרק שני נזירים (נזיר נח, ב) דאמרינן כהן מנזיר לא יליף שכן ישנן בשאלה, נזיר מכהן לא יליף שכן לאו שאינו שוה בכל בעלמא לא ילפינן כדאמרן, איכא לאקשויי נמי ניליף בעלמא מתרוייהו, ומיהו לגירסת קצת הספרים דגרסי התם, בנזיר בעלמא לא ילפינן כדאמר מר מקל אדם כל גופו בתער, לק"מ, דהכי קאמר בעלמא לא ילפינן ואפילו מתרוייהו מפני ששניהם הותרו מכללן, דאמר מר מקל אדם ואפילו כהן ואפילו נזיר מצורע מקל כל גופו בתער, כלומר במספרים כעין תער כדאיתא התם, אבל לגירסת הספרים דעבדי לה מימרא באפי נפשה דגרסי הכי אמר רב מקל אדם כל גופו בתער קשיא. ומיהו נראה לי דאפילו לההיא גירסא לא קשיא, דמכל מקום משום דקושטא דמלתא הכין דמקל אדם כל גופו בתער כדרב והותרו מכלל, משום הכי לא ילפינן מתרווייהו, ואינהו הוו ידעי לה להא דרב. והא דאמרינן התם בעלמא לא ילפינן כדאמר, הכי קאמר, בעלמא לא ילפינן מחדא כדאמרן, אבל מתרוייהו משום דרב היא. ויש מתרצים (תוס' נזיר שם ד"ה הר"ף) דמתרוייהו לא ילפינן משום דאיכא למפרך מה לכהן ונזיר מצורע שכן גדול שלום הבית וכמאן דאמר (מו"ק ז, ב) דמצורע בימי ספירו אסור בתשמיש המטה, וכדאמרינן (חולין קמא, א) בשלוח הקן כגון שנטלה על מנת לשלחה דלאו ליכא עשה היא דאיכא מהו דתימא הואיל ואמר מר גדול שלום הבית וכו'. ואכתי איכא למידק נגמר מכהן מצורע בעלמא דאתי עשה ודחי לא תעשה ועשה שאינו שוה בכל, ואנן בעלמא קיימא לן דלא דחי, דלקמן בפרק כיצד (יבמות כ, א) גבי אלמנה לכהן גדול דתניא דחולצת ולא מתיבמת פרכינן בגמרא בשלמא מן הנשואין עשה ולא תעשה הוא דאין עשה דוחה לא תעשה ועשה, אלמא פשיטא להו דלא דחי אפילו עשה ולא תעשה שאינו שוה בכל כאלמנה שאינו שוה בכל אלא בכהן גדול בלבד. ועוד דלגבי הא דתניא יכול אמר לו אביו היטמא כו', פרכינן במציעא פרק אלו מציאות (בבא מציעא לב, א) טעמא דכתיב קרא הא לאו הכי הוה אמינא דציית ליה ואמאי עשה ולא תעשה הוא, ואף על גב דלאו דטומאה אינו שוה בכל. ומיהו מהא ליכא ראיה כל כך, דאיכא למדחי דמאל תחזיר קא מקשה, דהוי לאו השוה בכל. ואף על פי שאינה בזקן ואינו לפי כבודו (שם ל, א), מכל מקום בכהנים לוים וישראלים נוהג. אבל מאידך דאלמנה קשיא. ויש לומר בהא נמי דמכהן מצורע לא ילפינן בעלמא כלל, דדלמא שאני התם משום דגדול שלום הבית.

תינח לתנא דבי ר' ישמעאל לרבנן מנא להו פירוש לרבנן דסברי דכל בגד כל שאר מיני' משמע האי צמר ופשתים לאו מופנה דהא אצטריך למעוטי כלאי' משאר מיני' ויליף שעטנז דהעלאה משעטנז דלבישה דסתום מן המופנה וא"כ מנ"ל יתורא דאתי עשה ודחי לא תעשה וא"ת וכי ליכא מופנה הא איכא מוכח וי"ל דקושיי' למאי דאמרי' אי משום דמופנה וי"מ עוד דכי אמרי' לעיל אי בעית אימא משום דמופנה דוקא ומוכח לא מעלה ולא מוריד ואינו מחוור וקושיין השתא אפי' לרבנן דפליגי אפי' לר' יהודה דלא בעי בעלמא מופנה דלא מוכח דבמינים דהוי בנין אב מופנה או מוכח כדפי' רש"י ז"ל:

נפקא ליה מראשו דתניא וכו' יש גורסי' דהשתא נמי אאידך ראש דלקמן למדרשי בנזיר בלאו השוה בכל ודוק וקסבר האי תנא הקפת כל הראש שמה הקפה ופי' והיינו דאיכא איסורא דלא תקיפו ואצטריך ראשו למשרייה במצותו ואכתי אצטריך סד"א כהני' הואיל וריבה בהם הכתוב מצוות יתירות קמ"ל ולמאי דס"ד מעיקרא דאין הפרש בין כהני' לישראל בזה אמאי נקט תנא ופאת זקנם לא יגלחו ולא נקט לא תשחית את פאת זקנך דכתיב בישראל וכדנקט קרא דישראל וי"ל דאנן ס"ד דרבותא איכא קצת דדחי אפי' לאו דכהני ומיהו לאו רבותא כולי האי דלאצטריך להו קרא ולא יליף מדישראל דראשו' תו ק"ל נפרוך דאצטריך לכהנים גופייהו משום דאית בהו עשה ולא תעשה דהיינו עשה דקדושי' תהיו לאלהיכם וכדאי' במס' נזיר וי"ל דהכא לא חשיב רבותא דמאי טעמא אמרי' בעלמא שאין עשה דוחה לא תעשה ועשה משום דאמרי' מאי אולמיה דהאי עשה מהאי עשה אבל הכא הא אלים דעשה במצותו שוה בכל ואית ביה שלום הבית ולהכי הוה סלקא דעתין דלדחי אפי' עשה ולא תעשה שאינן שוים בכל וכדאמרי' בבבא מציעא גבי כבוד אב ואם דמשום דהוקש כבוד אב לכבוד המקום הוה סלקא דעתין דדחי עשה ולא תעשה:

אלא אתיא מראשו דהך תנא פרש"י דהני ראשו אחרים דכ' במצותו פי' לפי' דאי לא מהיכא תיתי ליה לתנא למדרשיה בנזיר מידי נזיר כתיב הכא אלא ודאי משום דמהאי מראשו וזקנו נפקי ישראל וכהן אייתר הא לנזיר והיינו דאצטריך כלהו:

ותני חדא תני להו שומע אני אף נזיר מצורע כן תלמוד לומ' בראשו פי' רש"י דאע"ג דהאי לאו שאינו שוה בכל הוא כיון דאם אינו ענין לכך תנהו ענין ללאו השוה בכל ולא דק בה מרן דודאי לאו דבנזיר שוה בכל הוא כיון שנוהג בין בכהני' בין בישראל בין באנשים אעפ"י שאינו נוהג אלא בנזיר אין בכך כלום ותדע דאי לא הוה מפרש לה תלמודא כדפירש"י לעיל:

מה לנזיר מצורע שכן בשאלה פי' דלאו שלו קל לידחות וא"ת וניתי מכהן ומנזיר מיבעיא וי"ל דשאני גלוח דמצורע שכן גדול שלום הבית דמצור' אסור בתשמיש המטה וכדאמ' דכוותא בפ' שלוח הקן דאי לא תימא הכי כלומר דאי אמרת דהאי לאו פרכא היא שאין חכם נזקק להתיר נדר של מצוה אלא לצורך דברי גדול או דבר מצוה או פקוח נפש:

ה"נ איכא לפרוך מה לנזיר פי' ואנן מעיקרא הוה ס"ד דכיון דנזיר איכא עשה ולא תעשה אע"ג דאפשר בשאלה עדיפי תרוייהו בלא תעשה גרידא בעלמא דלא אפשר בשאלה הילכך גמרינן מיניה ללא תעשה גרידא אבל לא גמרינן ללא תעשה ועשה ותלמודא מהדר דכי היכי דלא גמרינן לחדא:

אלא לרבנן מנא להו. אית דגרסי אלא כי אצטריך קרא לכדרבא כלומר לעולם כדקאמרת דצמר ופשתים לא צריך א) דועשו להם ציצית חזי מיניה כלאים וכי אצטריך צמר ופשתים לכדרבא אצטריך וכו' דצמר ופשתים פוטרים וכו' וקא מקשי ליה היכי מצי למימר דסמוכין אתו לכדרבא דהא תנא דבי ר' ישמעאל לית ליה דרבא וקא משני כדוקייא דרבא והשתא קאמר כאידך גיסא דלא כדקאמרינן מעיקרא דסמוכין לכדרבא אתו דהא לא מצינן למימר אלא דלעולם סמוכין ב) דלא מצי למשרי כלאים מועשו להם ציצית משום דאנא דייקנא כדרבא דדריש הכנף מין כנף וכו' אבל כלאים לא חזי מש"ה אצטריכו סמוכין דצמר ופשתים דכלאים שרי בציצית וא"ת אי לאו סמוכין הכנף למין כנף לא צריך דפשיטא דכלאים בציצית אסור דמסברא אין עשה דוחה ל"ת וכיון שכן דוקיא דרבא לא צריך קרא וי"ל דה"ק סד"א כדוקיא דרבא דבעינן מין כנף כלומר צמר לצמר הוא דצבעיה בתכלת אבל לפשתים בעינן נמי ציצית לבן של פשתים ודלא יהא צבוע למראה אחר דמין כנף לגמרי בעינן קמ"ל סמוכין ולא דרשינן הכנף דודאי אליבא דתנא דבי ר' ישמעאל כיון דלא מחייב בציצית אלא בגד של צמר ופשתים ודאי אין לן למימר דלא דריש הכנף. והראב"ד גריס כהך גי' בתרא והגיה בספרו כך וזהו לשונו פי' לתנא דבי ר' ישמעאל האי צמר ופשתים לאו למישרא כלאים בציצית אתא דלא צריך אלא לאפוקי מדרבא דמרבה שאר מינים קמ"ל צמר ופשתים אין מידי אחרינא לא. ואקשינן והא תנא דבי ר' ישמעאל לית ליה דרבא כלומר רבא גופיה דמרבה שאר מינים מהכא מייתי להו משום דכתיב הכנף ולתנא דבי ר' ישמעאל כיון דאמר כל בגדים אינן אלא צמר ופשתים הכנף גופיה אינו אלא צמר ופשתים א"כ צמר ופשתים למעוטי שאר מינין לא צריך ע"כ. ומשמע נמי לדידיה דכי קאמר אלא סד"א כדוקייא דרבא מתפרש ג) כדפרשי ליה אנן דלעיל הדר. וקי"ל כר' ישמעאל דמן התורה לא מחייב בציצית אלא של צמר ופשתים ושאר מינים אינם חייבין אלא מדרבנן ומהכא משמע ד) מ"ש הרי"ף ז"ל שיכול אדם לעשות ציצית מפשתים דקאמר הכא כתב רחמנא צמר ופשתים דאפילו צמר לפשתים ופשתים לצמר. וא"ת מה קא בעי לרבנן מנא להו לימא דשמא רבנן יסברו דדרשינן סמוכין אף היכא דלא מוכח ולא מופנה. וי"ל דקא בעי הכא לר' יהודה דלא דרש סמוכין במשנה תורה אלא היכא דמוכח או מופנה אי ס"ל כרבנן מנא ליה וניחא שפיר:

מה ללאו דהקפה שאינו שוה בכל הנשים תאמר באחות אשה שהיא חייבת כמו האיש דכתיב ונכרתו הנפשות העושות תרי משמע. ותימה דמשמע הכא דלהך תנא דמוקים ראשו למצורע [גרידא] לא יליף עשה דוחה ל"ת מהקפה משום שאינו שוה בכל ותימה דאמרינן בפ' שני נזירים לימא הקפת הראש תנאי היא דת"ר ראשו מה ת"ל כו' יכול אף מצורע כן ת"ל ראשו. ותניא אידך ראשו מה תלמוד וכו' יכול אף נזיר מצורע כן ת"ל וכו' מאי לאו תנאי היא דמר סבר הקפת כל הראש שמה הקפה כו' עד דמסיק דכ"ע הקפת כל הראש שמה הקפה ומקשה מאן דמוקים לקרא למדחי לאו תעשה ועשה לאו גרידא מנא ליה. דא"ל נימא מכ"ש דאיכא למפרך מה לנזיר שכן ישנו בשאלה ומשני יליף מגדילים ומשמע אבל למאן דמוקים לקרא למדחי לאו גרידא דהיינו הך דמוקים ראשו למצורע לחוד לא קשה לתלמודא מנא ליה דדחי לאו גרידא דיליף ליה מהכא וא"כ קשה דהכא משמע דלא ילפינן מיניה משום שאינו שוה בכל. וי"ל דודאי לע ולם הך תנא דראשו למצורע צ"ל דיליף עשה דחי לאו גרידא מהכא ומגדילים דאי מגדילים לחוד ה"א כדרבא דלעיל להכי אצטריך ראשו דמצורע ואי מראשו דמצורע הוה פרכינן ליה מה ללאו דהקפה שאינו שוה בכל. אבל כיון דחזינן לאו שאינו שוה דדחי מהקפה מעתה יש לנו לומר דגם בשוה בכל דחי מגדילים ולא נדרוש גדילים לכדרבא והתם קאמר למאי דמוקים לקרא למדחי לא תעשה ועשה דהיינו אידך תנא דלקמן דמוקים ראשו לנזיר מצורע לאו גרידא מנא ליה יליף מגדילים לחוד:

בד"ה לרבנן מנא להו כו' ואר"י דהיינו ההיא ברייתא כו' דמחייב מדאורייתא כו' עכ"ל יש לדקדק אע"ג דלית לה לההיא ברייתא דשאר מינין חייבין מדאורייתא מ"מ איכא למימר דאית להו בנין אב דאף כל כו' וא"כ הוה ליה צמר ופשתים גבי כלאים מופנה לסמוכין אלא דגבי ציצית לית להו דרשא דאף כל משום דהכנף מין כנף רבויא הוא ומפקא ליה מהאי בנין אב דאף כל כו' דכמו כן ניחא לרבא דאית ליה אף כל לגבי שרצים ולית ליה דרשא דאף כל לגבי ציצית משום דהכנף רבויא הוא וי"ל דאף אם נדרוש אף כל כו' גבי כלאים וצמר ופשתים מופנה הוא לסמיכות מ"מ נימא לכדרבא לחוד קאתא למדרש סמוכים דצמר ופשתים פוטרים אף שלא במינן ומנלן דאתא למשרי כלאים וכך הקשו התוס' לקמן במסקנא דשעטנז מופנה הוא ותירצו שם דהכי משמע סמיכות מופנה דשעטנז לא תלבש שעטנז וגו' גדילים תעשה לך מהם (א) אבל השתא דלא מופנה שעטנז אלא צמר ופשתים אכתי אית לן למימר הכי דלא אתא קרא דסמיכות למשרי כלאים אלא לכדרבא לחוד דצמר ופשתים פוטרים בשאר מינין וק"ל:

בד"ה מה ללאו דהקפה כו' אבל סוגיא דשמעתין סברי דמזקנו לא הוה מוקמינן בכהנים אי לאו דכתיב ראשו כו' עכ"ל פירוש למאי דדחי ליה הכא וקאמר דסד"א שאני כהנים כו' סבירא ליה הכא דאצטריך ראשו לגלויי אזקנו דמיירי בכהנים ומיהו למאי דקאמר בשמעתין דאתיא ראשו לנזיר ע"כ הא דמוקים זקנו לכהן סבירא ליה דזקנו משמע בין כהן בין ישראל וכההיא סוגיא דנזיר ובזה יתיישב דהמתרץ נמי דבעי לאוכוחי מההיא דזקנו דאם אינו ענין כו' ולא ידע אכתי דאצטריך קרא לכהנים הואיל וריבה או משום דה"ל ל"ת ועשה כמ"ש התוס' וא"כ אמאי לא תקשי ליה אמאי מוקי ליה תנא דברייתא לקרא דזקנו לכהנים טפי מישראל דאיכא למימר דהאי המתרץ נמי ידע דאיכא ל"ת ועשה בכהנים אלא דסבירא ליה כההיא סוגיא דנזיר דזקנו משמע נמי כהן וא"כ לא אצטריך ראשו ללאו שאינו שוה בכל ואם אינו ענין כו' והמדחה השיב לו דסד"א כהנים שאני כו' ולא הוה מוקמינן קרא לכהנים אלא לישראל ואצטריך ראשו לגלויי אזקנו דמיירי בכהנים וכמ"ש התוס' ודו"ק:

בפרש"י בד"ה ראשו מת"ל בראשו דמצורע נמי קאי כו' ואע"ג דלאו שאינו שוה בכל הוא אא"ע כו' עכ"ל תימה לפי' דבפ"ב דנזיר אמרינן בהדיא דלאו דנזיר שוה בכל הוא והתוס' הביאו זה בשמעתין ומהרש"ל כתב דהא דאמרינן דלאו דנזיר שוה בכל הוא נגד לאו דכהנים אבל חשיב אינו שוה בכל נגד שאר לאוין וכה"ג כתב מהר"י סמיג"ה באריכות בזה בספר פורת יוסף ואין כל זה מספיק דאכתי קשיא מנלן למימר תנהו ענין ללאו השוה בכל גמור כיון דאצטריך האי לאו דנזיר לגופיה דכיון דשוה בכל הוא גבי לאו דכהנים לא נפקא ליה לאו דנזיר מלאו דכהנים גם אמאי פרש"י כך בפשיטות דמקרי לאו דנזיר אינו שוה בכל כיון דסוגיא דנזיר קרי ליה שוה בכל ועוד כיון דנשים איתנהו בנזיר אמאי אינו שוה בכל הוא טפי מלאו דהקפה וראיתי בספרים מדויקים שמחקו כל זה מפרש"י ואיזה תלמיד טועה כתבו:

גמרא [ואכתי איצטריך כו'. הא ודאי דצ"ל דהתרצן דמייתי ברייתא דזקנו ס"ל דסתם זקנו משמע בין ישראל בין כהנים דאל"כ קשה מנ"ל לברייתא דאיירי בכהן דלמא דוקא בישראל ובאם אינו ענין ללאו שאינו שוה בכל דהא מראשו ילפינן תנהו ללאו השוה בכל אלא ודאי דס"ל דמשמעות לשון זקנו איירי גם בכהן ולפי זה איני מבין האריכות דברי' בחדושי הלכות שמפרש כוונת התרצן והמקשן גם לפי דבריו מוציא מפשוטו קושית המקשן ואכתי איצטריך וכו' דלפי פשוטו איצטריך זקנו לגופיה דה"א שאני כהנים ממילא אין כאן לימוד באם אינו ענין ולפי דבריו משמע שהקושיא היא דאיצטריך ראשו דאי לאו ראשו לא הוי מוקמי זקנו אכהנים ודו"ק]:

תד"ה מה כו' א"נ סוגיא דהכא סברה דאיצטריך ראשו לאשמעי' דהקפת כל הראש כו' עכ"ל האי תירוצא מוכרח הוא גם לפי אמת דמכלאים בציצית דעשה דוחה ל"ת יליף וא"כ קשה למה לי ראשו דליכא למימר לגלויי אזקנו דאיירי בכהן דהא ע"כ זקנו איירי בכהן דאל"כ ל"ל דמישראל לא איצטריך דמכלאים בציצית שמעינן ליה אלא ע"כ דמראשו דשמעינן דהקפת כל הראש שמיה הקפה ודו"ק:

תד"ה ואכתי איצטריך כו'. גבי והתעלמת כו' פשיטא דאין עשה דוחה ל"ת כו' עכ"ל לכאורה דהוה עשה ול"ת דמוכח מההיא דלקמן דמייתי אל תחזיר אבידה ועי' בפרש"י לתרץ שם ועוד נראה קרא והתעלמת דכתיב גבי הקם תקים וגו' דלא הוה רק עשה פריך ודו"ק:

בד"ה שכן ישנו בשאלה כו'. אבל קשיא נילף מכהן ונזיר ומילה כו'. ונראה דהוו כמו ב' כתובים כו' דממילה וחד כו'. עכ"ל ר"ל ממילה וכהן אבל ממילה ונזיר ליכא למילף כאן דאיכא למפרך מה לכהן הואיל וריבה ביה מצות יתירות כדפריך בגמרא וק"ק לפי סוגיא דשמעתין לתנא דמוקי ראשו לישראל וזקנו לכהן וליכא קרא בנזיר ניליף כולה ממילה וכהן דליכא השתא חד דלא איצטריך ויש ליישב ודו"ק:

גמ' נפקא ליה מראשו דתניא וכו' עד ת"ל ראשו ופרש"י אלמא אתי עשה ודחי ל"ת ואע"ג דלאו דאינו שוה בכל הוא אם אינו ענין ללאו שאינו שוה בכל דהא נפקא לן מזקנו דאידך תנא תנהו ענין ללאו השוה בכל ובעיני הדברים אלה א"א ליישבם ואיזה תלמיד טועה כתבן דא"כ דבאם אינו ענין יליף לה א"כ מה פריך בתר הכי איכא למיפרך מה לנזיר ומצורע שכן ישנו בשאלה וכו' ומאי שייך פירכא אאם אינו ענין דהא ע"כ לא כתבי רחמנא אלא למילף מניה בכל התורה דהא לגופיה לא אצטריך וק"ל וא"ת ואם הא ליתא ולא יליף לה באם אינו ענין א"כ תקשה לן מה מצי למילף מנזיר הא איכא למפרך מה לנזיר שאינו שוה בכל י"ל דס"ל לגמרא דנזיר מקרי שוה בכל דהא נזירות שייך בכל ודברי ספר ח"ש אינם מובנים לי:

תוס' ד"ה מה ללאו דהקפה וכו' ופרכא גמורה היא דאל"כ נילף מזקנו דלדחי ל"ת ועשה. פי' דגבי כהן אשכחן נמי עשה ול"ת ל"ת פאת זקנם לא יגלחו עשה קדושים יהיו וד"ה ואם אינו ענין אינו דבור בפני עצמו אלא שייך לדבור שלפניו:

רש"י בד"ה ת"ל ראשו כו' שוה בכל הוא כו'. נ"ב הקשה לי אחד מן המשכילים בדרך על מה שפרש"י פה שנזיר אינו שוה בכל ובפ' שני נזירים משמע בהדיא שלאו דנזיר שוה בכל וליכא למיפרך בנזיר אלא מה שישנה בשאלה וכמו שהביא התוס' כאן ובחפזי אמרתי טעות סופר הוא דבלאו הכי קשה לפירושו א"כ נילף מתנא דידן דמוקי ראשו בלאו דלא תקיפו באם אינו ענין דנפקא לן מזקנך ומה לנו לאידך תנא ובבואי לישוב אמרתי עם הספר דודאי דברי רש"י כנים ואמיתים הם כי לא נאמר לשם להדיא דנזיר שוה בכל אלא שהוא שוה בכל נגד לאו דכהנים ומכהן לא אתי אבל לעולם חשוב אינו שוה בכל נגד שאר לאוין וזו היא סברא ברורה ואינה צריכה רבה ועוד משום הכי פרש"י לשם דשוה בכל לפי שקשה לשם נילף מתרוייהו במה הצד כמו שהקשו התוס' ע"כ תפס רש"י נמי סברא זו דהשתא לא קשה מידי דאיכא למיפרך מה לתרוייהו שכן שוין בכל ומה שאמרתי בלבי שקשה לפי דברי רש"י א"כ נילף מראשו דתנא דידן דמוקי בלא תקיפו באם אינו ענין דזקנך לא קשה מידי דס"ל לרש"י כמו שפירשו תוס' באידך שנויא דסוגיא דהכא ס"ל דאצטריך ראשו לאשמועינן דהקפת כל הראש שמיה הקפה לכן בעינן לאידך תנא דמוקי ראשו בנזיר נראה לי. (עיין במהרש"א):

תוס' בד"ה שכן ישנן כו' ובפרק ב' נזירים בתר דקאמר כו' דאיכא למיפרך כדאמרן פירש מה כו' כצ"ל. ונ"ב ולשם פירש ר"י משום דאיכא למיפרך מה לעשה דמצורע דאיכא ביה שלום בית וכי האי גוונא איתא בפ' שלוח הקן ע"ש:

רש"י ד"ה ת"ל זקנו. ואע"ג דהאי נמי כו' עד סופו. מה שנדפס בגליון בס"א ל"ג טעות הוא בכאן וצריך להציגו להלן בד"ה ת"ל ראשו ועי' מהרש"א:

תד"ה לרבנן. עי' מהרש"א ונראה שנעלם מכ"ת דברי התוס' ביומא (עא ב) ד"ה ואימא דהכריחו דע"כ תנא דבר"י ל"ל דרשה דהכנף והיינו אליבא דרנב"י בשבת (כז א) (ולזה כוונו ג"כ בסוגיין לעיל ד"ה והא תנא וד"ה ואפי') והוא משפט מתהפך דמאן דדריש הכנף ע"כ ל"ל דתנא דבר"י:

תד"ה מה. ומראשו משמע להאי תנא כו'. כ"נ דצ"ל:

בסה"ד ואיצטריך ראשו לגלויי כו' ודחי ל"ת ועשה ולא מצי כו'. כצ"ל:

גמ' שכן ישנו בשאלה. עי' טורי אבן ר"ה דף כח ע"ב ד"ה עובר:

תוס' ד"ה ואכתי איצטריך וכו' ואר"י דלא דמי. עי' מכות דף טו ע"א תד"ה אם כהן:

בגמרא נפקא להו מראשו: מצאתי בשם תוספ' גורניש וז"ל ק"ל עשה דמצורע היכי דחי והא בעידנא דמיעקר לאו לא מקיים ע' וא"כ נילף מהכא דדחי אפילו בכה"ג והא בכל דוכתי אמרינן דלא דחי היכי דבשעת דחיית הלאו לא מקיים העשה כדמשמע בביצה, ונ"ל שמיירי שאין לו רק פיאה אחת ושאר השיער ופיאה השנית גילח מקודם ואז מקיים הע' בשעת דחיית הלאו וכן צ"ל בלאו הכי שהרי לעיל פי' ר"י דגילח את ראשו דמצורע מקיים בשיער ההיתר והא אמר ריש לקיש (בפ"ב) כל מקום שאתה מוצא ע' ול"ת אם אתה יכיל לקיים את שניהם מוטב וכו' אע"כ צ"ל דמיירי שאין לו יותר רק פיאה האחת עכ"ל, וראי' זו לא הבנתי דאיך אפשר לפרש כוונת התוספ' במה שכתבו לעיל (דף ד') דמקיים הע' במגלח שיער ההיתר לבד והא אמרינן במתניתן (נגעים פ' י"ד) שאם שייר ב' שערות לא עשה ולא כלום, אע"כ דכוונתם רק לגבי הא דלא נקרא מציתו בכך דלזה כתבו שפיר דאפילו אמרינן לא דחי ע' לל"ת מקיים הע' בשער ההיתר לבד דהפיאות לא יהיו בכלל כל שערו כמו שאין המלאכות שבהן נדחה שבת הן בכלל כל מלאכה אבל ודאי אחרי שאין סברא לומר שאין הפיאות בכלל ע' לא מיקרי אפשר לקיים שניהם במניח הפיאות ולכן גם תירוצו אינו מועיל דאפילו איירי שאין לו רק פיאה אחת מכ"מ אכתי לא הוי בעידנא דכשגילח את הפיאה ולא שייר רק ב' שערות כבר עבר על הלאו שאין כאן עוד שיעור פיאה והע' עדיין לא קיים עד שגילח גם ב' שערות האחרונות: אבל לענ"ד הקושיא שהקשה התוספ' גורניש מעיקרא ליתא ע"פ מש"כ הנימוקי יוסף (בב"מ פ"ב) דאיכא דמקשו ל"ל טעמא דאין הכהן מטמא להשיב האבידה שבביה"ק משום דאין ע' דוחה ל"ת וע' תיפוק לי' דלא הוי בעידנא, ותי' בשם הרנב"ר וז"ל דהכא נמי בשעה שעבר הלאו קיים הע' כמילה בצרעת דהא מתעסק הוא במצות השבה בשעת עקירת הלאו ואע"פ שלא גמרה מה בכך גם מצות מילה לא נגמרה עד דפרע דק"ל מל ולא פרע כאילו לא מל ולא ממעטין אלא כההיא דאמרינן בפ' ר"א דמילה ויקוץ בהרתו ויעבוד שבשעה שקוצץ בהרתו אינו מתעסק בגופה של מצוה דהיינו עבודה אלא במכשירה עכ"ל, ואף שכתב אח"כ שרבינו יהוסף כתב בנימוקיו שי"מ חולקים על זה הרי אינם חולקים רק דלא שייך לקרות אתחלתא דמצות השבה מתחלת ראיית האבידה שהרי כתב וז"ל דלא דמיא למילה דמילה כל מה שנעשה בה הוא גוף המצוה עצמה ואם לא גמרה לא נעשה אלא חצי המצו' וכו' אבל גבי השבת אבידה עיקר גוף המצוה השבה בבית הבעלים שזהו ע קר גוף כוונת המצו' והשאר הוי כעין מכשירי מצו' וכו' ע"ש, וח"כ פשיטא דהכא דכל ראשו הוא בכלל הע' מקרי שפיר בעידנא לכולי עלמא מה שמגלח הפיאות הראשונות כיון דמתעסק במצו' הוא אף שלא נגמרה המצו' עד שגילח גם האחרונות כמו דמקרי בעידנא לכ"ע מה שקוצץ הבהרת במילה אף שהמצוה לא נגמרה עד דפרע ובמכ"ה שגה בזה ג"כ הגאון בעל שאגת ארי' שהקשה (בסי' צ"ז) לפי מה שכתבו התוספ' דצריך קרא שאינו יוצא במצה של טבל ולא ממעטינן מגז"ש דלחם לחם דבעינן מצתכם כיון שאם אכל כ"כ עד שאם הי' נותן התרומה ומעשרות לכהן וללוי ולעני אכתי אכל שיעור מצה חשיב שפיר כשלו, והקשה אכתי ל"ל קרא דאיך ס"ד דע' דמצה דוחה ל"ת דטבל הא כשאכל כזית מצומצם עבר על לאו דטבל ואכתי לא קיים ע' דמצה כיון דמעורב באותו כזית המעשר וע"כ צריך לאכול יותר מכזית וא"כ מה שאוכל יותר על שיעור כזית אוכל איסור טבל שהרי אין בזה עוד חובת מצות מצה ע"ש, אבל לפ"ז לק"מ דהיא הנותנת כיון דבכזית טבל יש מעשר שאינו שלו א"כ עדיין לא קיים מצות מצה עד שיאכל המעט יותר וגם אין איסור בזה שיאכל כזית טבל קודם שאכל כזית מצה דמכ"מ מקרי בעידנא כיון דאתחלתא דמצו' הוא ואפילו לא דמי למילה בצרעת כיון דבאכילת השיעור דתרומה ומעשרות לא מקיים מצות מצה כלל מכ"מ ודאי דמי להא דהשבה: הן אמת שמדברי התוספ' פסחים (דף פ"ח) נראה שדעתם כהי"מ שהקשו ליתי ע' דפו"ר ולידחי ל"ת דלא יהי' קדש ותירצו דלא הוי בעידנא דל"ת עבר בהעראה וע' לא מקיים עד גמר ביאה ע"ש. אכן מדתרצו התוספ' עוד תירוץ אחר שם דמשום דידה לא דחי נראה שמסתפקים בזה, וא"כ י"ל שהר"י שתירץ בפסחים כן דחשיב כשלו כשיאכל יותר ס"ל כן כשיטת הרנב"ר ואף שבב"ב (דף י"ג) כתבו התוספ' תירוץ זה דהעראה ג"כ בשם ב"י, זה הוא רבינו יצחק אבל התירוץ דנחשב כשלו נראה שהוא דברי הר"י מאורליינש המקשה שי"ל שפיר שהוא ס"ל כהרנב"ר והי"מ באמת לא תרצו כן אלא כתירוץ הרשב"א שם, ועיין מש"כ לקמן (דף צ'): שם. שאינה שוה בכל: ק"ק לפי מה שהקשו התוספ' לעיל (דף ג') דנילף ע' דוחה ל"ת מיבום באשת אח ותרצו דשאני א"א דמצותו דרך א"כ מה פריך הכא דנילף מא"א ומהקפה במה הצד דאפירכא דמצותו בכך נימא הקפה תוכיח דלא נחשב מצותו בכך כיון דאפשר לקיים בשער ההיתר כמו שכתבו התוספ' בעצמם לעיל ואפירכא דאינו שו' בכל נימא א"א תוכיח ונילף מבינייהו, וכן ק' אאידך פירכות דמבעי' לקמן אאחרינא דבעי למילף מינייהו ע' דוחה ל"ת, וי"ל שהך שכן מצותו בכך אינו כמו פירכא שיש לומר עלי' יוכיח אלא שלא נחשב דחי' כלל כיון שמצותו כן וליכא למילף דחיי' מיני': שם. ליגמר מנזיר: ק"ל לפי מה דאמרינן בחולין (דף קמ"א) דאצטריך תשלח אפילו לדבר מצוה דה"א דע' דמצורע דחמיר משום שלום בית דחי לל"ת וע' דשילוח הקן או לתירוץ השני שם לע' לחוד ע"ש, הרי דמתשלח מוכח דאין ע' דוחה לל"ת וע' או אפילו לע' לחוד וא"ש מאי פריך ליגמר מנזיר אדרבא ניגמור משלוח הקן דלא דחי וכמו שהקשו התוספ' דנגמור מכבוד או"א ומהשבת אבדה דבזה לא שייכי תירוצי התוספ': ונלענ"ד לישב קושיא זו וגם ב' קושיות התוספ' האלה דנגמור מכאו"א או מהשבת אבדה, ע"ת מה דאמרינן בנזיר הביאו גם התוספ' בד"ה מה ללאו, דהך תנא דהכא דמוקי קרא לנזיר מצורע לא מצי לאוקמי' למצורע לחוד או משום דס"ל הקפת כל הראש לא שמה הקפה או משום דכבר יליף ע' דוחה ל"ת מגדילים ולכן ל"ל למצורע דליכא רק ל"ת לחוד ע"ש, והנה זה פשוט דתירוץ השני לא שייך רק לפי המסקנא דילפינן מגדילים אבל לס"ד דגמרא דהכא דלרבנן לא שייך למילף מגדילים ע"כ צ"ל כתירוץ קמא דהך תנא לכך מוקי לנזיר מצורע ולא למצורע לחוד משום דס"ל הקפת כ"ה לא שמה הקפה, ועיין לקמן (דף ז') שהקשו התוספ' אמה דרצה ליליף שם דע' דוחה אפילו ל"א שיש בה כרת דא"ב ראשו ל"ל דע' ול"ת גרע מל"ת שיש בה כרת ותרצו דצריך ראשו לאשמעינן הך גופא דהקפת כל הראש שמה הקפה ע"ש: ולפי"ז מתורצים קושיות הנ"ל דפריך שפיר ליגמר מנזיר דאין לומר אדרבא גמרינן משלוח הקן או מכבוד או"א או מהשבת אבידה דלא דחי דא"כ מנ"ל לאוקמי' ראשו אנזיר מאורע ולהורות לנו דחית ע' לל"ת וע' מה דבכל מקום לא דחי ביותר נימא דאתי ראשו למצורע ולהורות לנו דהקפת כל הראש שמה הקפה וגד הסברא החיצונה משנימא דגלי קרא נגד בנין אב שהוא מי"ג מדות, ועיין בתוספ' זבחים (דף צ"ז) שפירשו מה דפריך שם וניתי ע' ולידחי ל"ת שאין הפי' דבאמת לידחי דאית לן קרא דלא דחי אלא דהקושיא היא דנילף מהכא דאין ע' דוחה ל"ת ולכן אין רחוק ג"כ הכא לפרש שכוון הש"ס לא דבאמת ליגמר מנזיר אלא על מה דאתי מזה אם נצרך לומר כן: וע"פ הנחה זו אמרתי בימי חורפי כאשר יצקתי מים על ידי אדמ"ו הרב הגאון מהו' אברהם בינג זללה"ה בק"ק ווירצבורג בשנת תקע"ז ליישב דעת הרמב"ם שכתב (בהל' נזירות פ"ז הל' ט"ו) נזיר שנצטרע ונתרפא מצרעתו וכו' ע"ש שכבר השיגו הראב"ד מסוגיא דהכא והכס"מ רצה ליישב דתרי טעמי איכא והגמרא חדא מינייהו נקיט, ומלבד שזה דחוק מצד עצמו ביותר תמוה דהכא אי אפשר לומר כן דהא הכא רצה להוכיח הסברא דקיל ישנו בשאלה ממה דדחי ל"ת וע' ואם יש לומר עוד טעמא אחרינא דהכא ליכא רק ל"ת איך קדייק מזה דישנו בשאלה קיל, ולכן נלענ"ד ליישב ע"פ מה שיש להקשות אמה דקאמר דלכך לא ילפינן מנזיר מצורע דע' דוחה ל"ת וע' משום דישנו בשאלה דאכתי נילף מהכא דע' דוחה ל"ת וע' שישנו בשאלה וכי תימא ה"נ איך אמרינן בירושלמי הביאוהו התוספ' שבועות (דף כ"ד) מי שנשבע שלא לאכול מצה ואכל מצה בליל פסח חייב משום שבועת ביטוי וכן פסק גם הרמב"ם (בה' שבועות פ"ה) ונפסק גם בש"ע א"ח וי"ד ואמאי נימא דמותר לאכול דאתי ע' דמצה ודחי ל"ת דשבועה, וע"כ צ"ל דשאני שבועה דאיכא ע' ג"כ דמוצא שפתיך תשמור כמו שכ' הרמב"ם (בהל' נדרים פ"א) אכן אי אמרינן ע' דוחה ל"ת וע' דאיתא בשאלה גם הכא לידחי דהא שבועה איתא בשאלה כמו נזירות ואפילו נימא דלכתחלה אסור לאכול משום גזירה דכזית ראשון אטו כזית שני וכעין מה שכתבו התוספ' בקדושין (דף ל"ו) לענין חדש מכ"מ איך חייב משום שבועת ביטוי הא מדאורייתא מותר לאכול ואין לומר דלכך לא ילפינן מנזיר מצורע דע' דוחה ל"ת וע' דישנו בשאלה דשאני ע' דמצורע דחמיר משום שלום בית וכמו שכתבו התוספ' כאן בשם י"מ אקושיתם דנילף דע' דוחה ל"ת וע' שאינו שו' בכל, דזה אינו דלכאורה י"ל אתירוץ י"מ דמשום שלום בית דחי הא אכתי מוכח כן ממצורעת דבה ליכא ע' דשלום בית דמותרת בת"ה כדאמרינן בכריתות (דף ח') ופסק כן גם הרמב"ם (בהל' טו"צ ת' י"א), אכן באמת לק"מ דהא מזקנו מיירי ובזה ליכא איסור כלל באשה וע"כ דכתיב זקנו על האיש ולכן כתבו התוספ' שפיר דבו איכא ע' דשלום בית, והנה זה שפיר לענין זקנו דליכא באשה אבל גלוח דנזיר אסור באשה כמו באיש דהא בריש פ' נזיר כתיב איש או אשה והיא ודאי מותרת ג"כ להתגלח בימי צרעתה שהרי כל דיני פרשת מצורע הם באשה כמו באיש וא"כ גם רבוי דראשו קאי עלי' ובשום מקום לא נזכר חילוק בין גלוח דנזיר מצורע ודנזירה מצורעת וא"כ אכתי' ק' דנילף דחיית ע' לל"ת וע' שישנו בשאלה מהיתר גלות בנזירה מצורעת דבה לא שייך דחמיר משום שלום בית: ונ"ל דקושיא זו הוקשה להרמב"ם ועפ"ז יובנו דבריו ע"פ מה שיש להקשות עוד על הטעם שנתן הרמב"ם דלכך מותר לנזיר מצורע לגלח כיון דימי חלוטו אין עולין לו ליכא ע', הרי בנזיר (דף נ"ו) אמרינן בברייתא אין לי אלא ימי טומאה וכו' ימי חלוטו מניין וכו' ע"ש ובתוספ' ד"ה ומה נזיר דמהך ק"ו אתיא דימי חלוטו אין עולין לו ואין לנו דרשה אחרת על זה, ולפ"ז ק' מאור על הרמב"ם שנתן טעם דלכך מותר לנזיר מצורע לגלח משום שאין בו ע' שימי חלוטו אין עולין לו ולא נקרא קדוש הרי מה שי"ח אין עולין לא ידענו אלא אחר שידענו שמותר לגלח מצורע בימי נזירותו דאז איכא ק"ו מנזיר בקבר, אך אחרי דקושית שרמב"ם היא דלא ידחה ע' לל"ת וע' וא"כ יהי' אסור לו לגלח ממילא לא ידעינן ג"כ דימי חלוטו אין עולין לו דהא ליכא ק"ו מזה, וא"כ איך מתרץ דליכא ע' כיון די"ח א"ע לו ואין לומר דמכ"מ יש ללמוד ק"ו מתגלחת טומאה וכדאמרינן בנזיר (דף י"ח) לא תגלחת דנזירות קתני ע"ש ולכן אפילו נימא דאסור נזיר מצורע בתגלחת טהרה מכ"מ שייך ק"ו מנזיר בקבר דצריך תגלחת, משום טומאה ונזיר מצורע לא צריך תגלחת משום טומאה דזה אינו דהגמרא לא אמרה שם כו רק לס"ד דנב"ק צריך תגלחת טומאה אבל למסקנא דשם וכמו שפסק גם הרמב"ם (בהל' נזירות פ"ו) דנזיר בקבר לא צריך תגלחת טומאה ע"כ לא שייך הק"ו רק מתגלחת טהרה וכמו שפירשו התוספ' וא"כ קשה על הרמב"ם, אבל יש לומר דחדא קושיא מתורצת בחברתה ע"פ מה שפירשנו פירש הגמרא דמוכיח דישנו בשאלה קיל דאל"כ מנ"ל לאוקמי' ראשו אנזיר מצורע ולהורות נגד בנין אב דשלוח הקן ודאינך יותר לימא דאתי להורות דהקפת כ"ה שמה הקפה ונזיר מצורע באמת אסור בגלוח, דהשתא א"ש דלא מתרץ הגמרא כתירוץ הרמב"ם דליכא ע' דימי חלוטו אין עילין דהיא גופא מנ"ל אי לימא מכח סברא דנזיר אסור בגלוח א"כ ליכא ק"ו וימי חלוטו באמת עולין, ולכן הוכיח הש"ס שפיר דישנו בשאלה קיל, וא"כ אין זה נגד בנין אב לאוקמי' ראשו אנזיר מצורע להתירו בגלוח וממילא ידענו השתא שפיר ג"כ מק"ו די"ח אין עולין לו, הרמב"ם והנה גם הרמב"ם פירש הגמרא כן רק שלא הקשה קושיתנו הנ"ל דאם הטעם דע' דוחה ל"ת וע' דנזיר משום שישנו בשאלה א"כ עכ"פ נילף מהכא דע' דוחה ל"ת וע' שישנו בשאלה, וזה מה שדייק בלשונו הא בכל מקום אין ע' דוחה ל"ת וע', פי' אפילו היכי דאיתא בשאלה וא"כ נילף מהכא דדחי אם נימא דאיתא בשאלה קיל משאר ל"ת וע', ועל זה מתרץ שפיר אחר ואמרינן מסברא דאיתא בשאלה קיל לפי מסקנא וא"כ אפילו איכא ע' בנזיר ג"כ מוקמינן קרא דראשו לנזיר להתירו בגילוח לכן אפילו דחיית ע' ול"ת שישנו בשאלה מפני ע' ליכא למילף מהכא דאחרי דנזיר מותר לגלח איכא ק"ו הנזיר בקבר די"ח אין עולין לו וא"כ ליכא הכא ע' כלל: אכן כל זה לא שייך רק לדעת הרמב"ם אבל אכתי ק' קושיתנו לדעת הראב"ד דלא ס"ל סברת הרמב"ם דמפני שימי חלוטו לא עולין לו ליכא ע' שהרי השיג מהגמרא דקאמר' הטעם דלא גמרינן מנזיר מפני דקיל שישנו בשאלה וא"כ לדידיה אכתי קשה דאפשר בשאלה ליגמר מיני', ונלענ"ד ע"פ מש"כ הרמב"ם (בהל' טומאת צרעת פ"ח) דאפילו הי' נזיר מגלח את הנתק, והכס"מ הביא הת"כ דיליף כן מוהתגלח, והקשה שם המשנה למלך דבשלמא לשיטת הרמב"ם א"ש דצריך קרא לגלוח הנתק בנזיר דלא הוי גמרינן מראשו דשם ליכא רק ל"ת משא"כ בגילוח הנתק בימי הסגרו שיש ע' ג"כ בנזיר שהרי ימי הסגרו עולין לו, אבל לשיטת הראב"ד ק' ל"ל קרא תיפוק לי' דע' ול"ת דנזיר קילי ודחי להו ע' דמצורע, וכתב ואולי ע' דוהתגלח אינה ע' שהרי לא מנו אותו מוני המצות בכלל העשין ולא דמי לתגלחת מצו' דכתיב וגלח שהיא ע' גמור ומכ"מ סיים וצ"ע ע"ש, ובאמת תירוצו תמו' מה שכתב שלא נחשב גילוח הנתק ע' שלא מנו אותו מוני המצות שהרי בספר המצות (מ"ע ק"א) כתב הרמב"ם וז"ל ובכלל מצו' זו כו' ותגלחת הנתק וכו' ע"ש, הרי שכתב בפי' שהוא בכלל מ"ע ומה שלא מנה למצוה בפני עצמה הוא ע"פ הכלל שהניח בשרשיו שלא חשב ענפי המצות כ"א לעצמו אבל מכ"מ לא גרע לענין ראיה מלחשב לע' לדחות ל"ת שהרי לקמן יליף ע' דוחה ל"ת מתמיד שדוחה שבת והרי גם שחיטת העולה שבה הדחיה לשבת לא נחשבה לע' בפני עצמ' שכל מעשה עולה לא נחשב רק לע' אחת ומה שחשב הרמב"ם ע' דתגלחת המצורע ביום טהרתו לעצמה על זה בעצמו נתן הטעם (מ"ע קי"א) ע"ש, ולכן לא שייך כתירוץ המ"ל וא"כ ק קושיתו על הראב"ד, ולהרחיב קושיתו ק' אפכא אחרי דכתיב ראשו לענין גילוח טהרה והתגלח לגילוח הסגר שדוחה ע' ול"ת דנזיר שהיינו יכולים למילף חדא מחבירו ה"ל ב"כ הבאים כאחד וא"כ מאי מקשה בגמרא לילף מנזיר דע' דוחה ל"ת וע' הרי יש ב"ב הבכ"א דאין מלמדין, אבל י"ל שבפתח דברינו כתבנו ליישב מה שהקשינו על מה דפריך ליגמר מנזיר אדרבא ליגמר משילוח הקן דלא דחי ושע"פ פירושינו יתיישב גם ב' קושיות התוספ': והנה הפי' הזה שכתבנו לשיטת הרמב"ם ע"כ התוספ' לא ס"ל דא"כ לא מקשו מידי, וא"כ אכתי לשיטת התוספ' קושיתנו משילוח הקן ק', אבל י"ל דשיטת התוס' והראב"ד אחת היא וג' קושיות הנ"ל חדא מתורצת בחברתה ע"פ מה דאמרינן קידושין (דף ל"ד) דיליף בהיקשא תפילין מת"ת דנשים פטורות ופריך ונקיש תפילין למזוזה לחייב נשים ומשני תפילין לת"ת אתקיש בין בפרשה ראשונה בין בפרשה שניי' תפילין למזוזה בפ' שניי' לא אתקש ע"ש, הרי אף דכללא הוא דלקולא ולחומרא לחומרא מקשינן מכ"מ היכי שיש חד היקש ותרי היקשא תרי היקשא עדיפא אפילו לקולא ואף דשם לא מצינו כן רק לענין היקש מסברא אמרינן כן ג"כ לענין במה מצינו דמ"ש הא שניהם הם מי"ג מדות שהתורה נדרשת בהן, ולכן א"ש דפריך ליגמר מנזיר דאין להקשות אדרבא גמרינן משילוח הקן לחומרא דז"א דהא מנזיר יש ליליף כן מתרי במה מצינו מגילוח טהרה וגלוח נתק ותרי במה מצינו לקולא עדיף מחדא לחומרא, וממילא ל"ק ג"כ שהרי ה"ל ב"כ הבאים כאחד שהרי אי לא הוי כתיב רק חד מינייהו אז לא הוי גמרינן אידך מיני' לקולא אדרבא הוי גמרינן משילוח הקן דלא דחי דהי' אז חד לגבי חד, ולכן הוכיח שפיר דע"כ אמרינן דל"ת וע' דנזיר קיל דאיתא בשאלה וא"ש דלא נגמור אחריני מינייהו כיון דקילי ומכ"מ לא קשה דלגמור ל"ת וע' דאיתא בשאלה מינייהו דלגבי זה ה"ל ב"כ הבאים כאחד דהשתא אין לומר עוד כנ"ל דאי לא הוי כתיב רק חד מינייהו הוי גמרינן לחומרא משילוח הקן, דז"א דהשתא דאמרינן הסברא דאיתא בשאלה קיל לא הוי גמרינן משילוח הקן דשאני שילוח הקן דליתא בשאלה ולכן אפילו לא הוי כתיב רק חד ג"כ לא הוי גמרינן רק מאידך דנזיר דקיל כוותי' ולכן לגבי ל"ת וע' דאיתא בשאלה שפיר ה"ל ב"כ הבכ"א דאין מלמדין, ומתורץ גם לשיטת הראב"ד קושיא הנ"ל, אבל לשיטת הרמב"ם כל זה לא שייך מפני שהוא מפרש כמו שפירשנו לעיל קושית הגמרא ולכן הוצרך ליתן טעם למה דאין למדין פ' ול"ת דאיתא בשאלה מנזיר, ולשיטתו צ"ל מה דלא גמרינן עכ"פ ע' ול"ת דאיתא בשאלה דנדחה מפני ע' מגילוח דנתק דהך דרשה דוהתגלח לענין גילוח נזיר אינה דרשה גמורה דהרי צריך גם למילי אחרינא דדרש הת"כ מיני' וכמו שהביאו הכס"מ ועיקר היתר גילוח נזיר בימי הסגרו לא מדרשה אתי אלא הל"מ היא ורק בדרך אסמכתא דרש הת"כ מוהתגלח ולכן ל"ק דנילף איתא בשאלה מיני' דאין דנין ק"ו מהלכה, ולפי מש"כ רש"י שבת (דף קל"ב) ה"ה כל י"ג מדות וכש"כ דלא וקשה דל"ל ראשו לגילוח טהרה נילף מגלוח נתק, ומתורץ בזה מה שהקשה הברכת הזבח בשם הקדוש על הרמב"ם הביאו המשנה למלך והניח בצ"ע ע"ש. כן העלתי בימי חורפי והצעתי הדבר לפני רבותי וקלסוהו:

בתוספ' ד"ה לרבנן מנ"ל. מוכח או מופנה: לפי מש"כ הרמב"ן לעיל דבציצית גם רבנן בעי מוכח או מופנה להורות בשום מקום סמוכין ושע' דוחה ל"ת ע"ש מתורצת קושיא זו:

בא"ד. אבל רבא דפריך התם: ק"ק מאי קושיא לרבא דלמא סבר כחד תירוצא דהגמרא דלעיל דמוכח בעינן ולא מופנה ושפיר ילפי רבנן ע' דוחה ל"ת מכלאים בציצית ע"י מוכח, ודוחק לומר דשני תירוצי הגמרא דאבעית אימא מוכח ואיב"א מופנה לא פליגי אהדדי ותרווייהו בעינן ועוד דהתוספ' לשיטתם ע"כ לא סברו כן כנראה ממה שכתבו לעיל בד"ה דא"כ לכתבי' גבי עריות ע"ש, אכן לפי מה שתירץ התוספי הרא"ש בשם הר"מ קושית התוספ' הראשונה דהקושיא היא מרבא אליבי' דרבנן מנ"ל לדרוש מסמוכין ע' דוחה ל"ת דלמא אתיא צמר ופשתים להורות דצמר ופשתים פוטר בכל המינים, גם זה א"ש שהקושיא היא לרבא לשיטתו כיון דסבר לתנא דברייתא שם דכל המינים חייבים בציצית א"כ דלמא צו"פ קאי לשאר מינים דוקא ומנ"ל דכלאים בציצית שרי רחמנא:

בד"ה מה ללאו. אבל סוגיא דשמעתין: עיין במהרש"א שכתב דלאידך תירוצא דראשו אתיא לנזיר מצורע אתיא סוגיא דהכא ג"כ כסוגיא דנזיר ולכן לא צריך למצורע לבד ומוקי לנזיר מצורע, ולפענ"ד זה דוחק דנימא שסוגית הש"ס חזר כאן תוך כדי דבור ולא ידעתי מה דחק להמהרש"א לפרש כן דהא בלא"ה א"ש כיון דהסוגיא דהכא לרבא אזלא דאליבי' קשה קושית הגמרא דתינח לתנא דבר"י לרבנן מנ"ל כמש"כ התוספ' והרי רבא תירץ שם בנזיר בלא"ה הברייתות שפיר דמאן דמוקי לנזיר סובר דהקפת כ"ה לא שמה הקפה ומאן דמוקי למצורע מוקי קרא בהקיף ולבסוף גילח, ואף דהש"ס הקשה ע"ז ומסיק דכ"ע שמה הקפה לעולם לרבא לשיטתו שפיר י"ל דמאן דמוקי לנזיר סובר דל"ש הקפה ומאן דמוקי למצורע סובר דשמה הקפה ובאמת תנאי הוא דרק אליב' דרב אדא בר אהבה ורב הונא דס"ל דהקפת כ"ה שמה הקפה הוצרך הש"ס לאוקמי' הברייתות ג"כ הכי אבל רבא דמוקי ב' הברייתות דסברי ל"ש הקפה נראה דלא ס"ל כוותייהו ולדידי' עכ"פ לפי המסקנא י"ל דהברייתא דמוקי לנזיר סברה כן והרי התוספ' בעצמם הביאו בתחלת דבריהם ב' תירוצי דגמרא דנזיר דלתירוץ קמא פליגי הברייתות בהקפת כ"ה אי שמה הקפה אי לא ולאידך תירוצא ילפינן מגדילים וכיון דסוגיא דהכא אזלא אליבי' דהך שיטה דלא ילפינן מגדילים שפיר י"ל דתנא דמוקי ראשו לנזיר ס"ל דלמצורע גרידא לא צריך כיון דהקפת כ"ה ל"ש הקפה וע' דוחה ל"ת ילפינן מנזיר שהוא שו' בכל וממילא מיותר זקנו לכהנים וזהו האוקימתא אליבי' דרבא אלא דמקשה דמנזיר ליכא למילף דישנו בשאלה ולכן באמת חזר בו ויליף מגדילים וכתירוץ השני דנזיר: בד"ה ואכתי אצטריך. וא"ת ונלמוד מהכא וכו' ועוד קשיא דקאמר התם לענ"ד אפשר לתרץ קושיות הללו ע"פ מה שהקשו התוספ' לקמן בד"ה ליגמר מנזיר דאדרבא ליגמר מכבוד או"א דלא דחי ל"ת וע', ועוד הקשו אם אנו לומדים מכאן דדחי א"כ מוקמינן והתעלמת לכהן והיא בביה"ק ואדילפינן מנזיר מצורע דדחי אדרבא נילף מהשבת אבידה דלא דחי ל"ת וע' ע"ש, ונ"ל לתרץ ב' קושיות אלו חדא בחברתה על פי הכלל רב' כתובים הבכ"א אין מלמדין דשפיר פריך הגמרא דלגמור מנזיר דאין לומר דאדרבא נילף מוהתעלמת או מכבוד או"א דלא דחי, דז"א דה"ל השבת אבידה כבוד או"א ב"כ הבכ"א דאין מלמדין דעל כרחך כוונת הכתוב דלא נילף מינייהו דאל"כ ל"ל והתעלמת דכהן בביה"ק מתעלם נילף מכבוד או"א אע"כ דכוונת הכתוב שלא נילף ע' ול"ת שאינו שוה בכל דלא נדחו. ואין לומר א"כ ראשו בנזיר ל"ל הא שפיר מוכח מב"כ הבכ"א דבעלמא דוחה לל"ת וע' דזה אינו דמזה לא שמענו רק דומיא דטומאת כהן שאינה שו' בכל ולכן צריך ראשו בנזיר דדחי אפילו השו' בכל. אכן זה שייך דוקא אי כתיבי תרווייהו אבל אי לא הוי כתיב רק חד מינייהו שפיר הוי מצילו למילף מיני' דאין ע' דוחה ל"ת וע', ולכן שפיר פריך בש"ס ל"ל והתעלמת הא אין ע' דוחה ל"ת וע' דאין לומר דנילף מזקנו דדחי ע' ול"ת שא"ש בכל, דעל זה י"ל כמו שהקשו התוספ' למטה אדילפינן מזקנו דדחי אדרבא נילף מכבוד או"א דלא דחי וכן אפכא מקשה שפיר ל"ל קרא דאין כבוד או"א דוחה לטומאת כהן הא אין ע' דוחה ל"ת וע' דא"ל דנילף מזקנו דדחי דז"א דהא אי ליכא למילף מכבוד או"א דלא דחי ע' לל"ת וע' ע"כ מוקמינן והתעלמת לכהן והיא בביה"ק ולכן ליכא למימר דנילף מזקנו דדחי דנימא אדרבא נילף מוהתעלמת דלא דחי ולכן פריך בש"ס שפיר קרא בכבוד או"א ל"ל ובזה לא שייך דאכתי מאי פריך קרא ל"ל דלמא כתיב קרא כי היכי דליהוי ב"כ הבכ"א דאין מלמדין דא"כ יקשה זקנו ל"ל הא שפיר ידעינן מדאצטריך והתעלמת ולא ילפינן מכבוד או"א דבעלמא דוחה ל"ת וע' שאינו שו' בכל, ובזה לא שייך מה שכתבנו לענין נזיר דצריך לשו' בכל דהא גם זקנו בכהן אינו שו' בכל ואין לומר דלעולם כתיב והתעלמת לכהן כי היכי דליהוי ב"כ הבכ"א ואם אינו ענין זקנו לל"ת וע' שאינה שו' בכל תנהו ענין לשו' בכל, דז"א דא"כ יקשה הא קיימא לן בכל דוכתי' דאין ע' דוחה ל"ת וע' השו' בכל וכמו דמקשה לענין נזיר, ומתורצים בזה כל ד' קושיות התוספ', ועיין מש"כ לקמן בתוספ' ד"ה לגמור:

בא"ד. אבל גבי אלמנה לכה"ג: דבריהם צ"ב מה חילוק יש, ופי' דבריהם נלענ"ד דלאו שאינו שו' בכל שייך היכא שיותר הם אותם שאין נוהג בהם המצו' מאשר שנוהג בהם כגון מצות טומאת כהנים דליתא בנשים כלל וגם באנשים לא הוי רק בכהנים או היכא ששוין אותן שאינה נוהגת בהן לאותן הנוהגת בהם כגון מצות הקפה דלא נוהגת רק בחצי ישראל דהיינו באנשים ובהחצי האחר גבי נשים אינו נוהג אבל איסור אלמנה לכה"ג כיון שהאשה ג"כ עבידה איסורא יותר הם אותן שנוהג בהן מאותן שאינו נוהג בהן דהא גבי חצי ישראל דהיינו גבי נשים נוהג דכולן ראויין להיות אשת כה"ג לנהוג בהן איסור זה וגם גבי אנשים נוהג במקצת דהיינו אצל כהנים דהם ראוים להיות כה"ג שינהוג בהם איסור זה והוי האנשים מישראל שאין נוהג בהם איסור זה מיעוטא ולכן שפיר מקרי ע' השוה בכל כיון דנוהג ברוב ישראל:

בא"ד ומיהו לא יתיישב טעם זה: גם רש"י כתב שם בחולין דתי' זה דמשום שלום בית ל"ש רק למ"ד מצורע בימי חלוטו אסור בתה"מ, והנה שם ודאי א"ש דתליא בפלוגתא זה כיון שלוקח הצפרים לטהר כשיוצא מימי חלוטו לימי ספירו לכן אם לא יטהר בהם ישאר בטומאת ימי חלוטו ויהיה אסור בתה"מ עד שימצא אחרים ואיכא ביטול ש"ב, אבל מש"כ התוספת כן אהכא ק' דהא ראשו וזקנו גבי גלוח שני כתיבי כשיוצא מימי ספירו לימי טהרה ולפי המבואר במ"ק (ד' ז') בימי ספירו לכ"ע אסור בתה"מ א"כ כשאין לו היתר לגלח ישאר לעולם בימי ספירו דהגלוח מעכב כמש"כ הרמב"ם (ה' טומאת צרעת פ' י"א) וע"ש בראב"ד ובכ"מ והוי בזה בטול תה"מ לכ"ע ואיך כתבו התוספ' דתלי זה בפלוגתא, ונ"ל לפי מה שהביא הר"ש (בנגעים פ' י"ד) הת"כ דילפינן מגז"ש דכל שערו דפרט לבית הסתרים דאתיא מואת גבות עיניו דכתיב בגלוח שני הוי בגלוח ראשון ג"כ ע"ש, והשתא כיון דאין גז"ש למחצה גם מה דאתיא מראשו וזקנו דבגלוח שני ילפינן לגלוח ראשון ג"כ, ולכן שפיר הקשו התוספת דנילף מגלוח ראשון דע' דוחה ל"ת ועשה שאינה ש"ב וע"ז לא שייך דהותר משום שלום בית דהא למ"ד מצורע בימי חלוטו מותר בתה"מ ליכא בזה משום ש"ב: אכן ליישב זה י"ל ע"פ מה שראיתי בש"מ בנזיר בשם ה"ר עזריאל דאף למ"ד מצורע ב"ח מותר בתה"מ מ"מ אירא שלום בית קצת דקודם תגלחת שהוא משולח לב' מחנות אף שהוא מותר בתה"מ מ"מ שמא לא תתרצה אשתו ללכת אליו הואיל ומשולח הוא ויתגנה בעיניה עכ"ל, ולדבריו נ"ל דמה דנקט הגמרא בחולין ואסור בתה"מ ומפרש שם רש"י דקאי להך מ"ד דמצורע ב"ח אסור בתה"מ שהגמרא נקט הפשוט יותר דלהך מ"ד מרווח טפי דהוי בזה ש"ב, ועפ"ז מיושבין שני קושיות עצומות שראיתי בשו"ת שאגת אריה (סי' ל"ג) שהקשה אסוגיא דחולין שלפי מה דמסיק שם אכתי יקשה להך מ"ד דב"ח מותר בתה"מ קרא דתשלח ל"ל, ועוד הקשה דהא בגמרא מקשה שם לר' יהודה ג"כ וא"כ מה משני אליביה שהרי הוא ס"ל במ"ק מותר בתה"מ, אבל לפ"ז א"ש כיון דלהך מ"ד איכא ג"כ שלום בית כסברת ה"ר עזריאל:

בד"ה ליגמר. שכן הכשר מצוה: תירוץ זה ל"ש רק להתוספת לשיטתם לקמן (ד' ו') דזה קולא הוא אבל לפי' רש"י שם אדרבה חומרא הוא וא"כ כש"כ שנוכל לילף מכבוד או"א דאע"פ שחמיר לא דחי, ולכן לשיטת רש"י י"ל קושית התוספת זו כמו שכתבתי לעיל:

בא"ד. וא"ת אכתי אם באת: מלבד מש"כ לעיל לענ"ד י"ל קושיא זו ע"פ מה שיש לדקדק בסוגיא דב"מ שם אמה דמקשה דלכהן והיא בביה"ק ל"ל קרא דאין ע' דוחה ל"ת וע' ולכן מוקי לזקן ואינו לפ"כ, דאכתי מנ"ל דאתי להא דילמא אתי' קרא לנזיר והיא בביה"ק דליכא ע' רק ל"ת דא"ל דגם בטומאת נזיר איכא ע' דככל היוצא מפיו יעשה שהביא הרמב"ם בהל' נזירות (פ"א), דז"א דהך ע' ע"כ אינה לענין מצות חלוקות שבנזיר דאל"כ יקשה על הרמב"ם שהבאתי לעיל שכתב טעם שמותר לנזיר לגלח מפני שימי חלוטו אינן עולין לו לא הוי הע' דקדוש יהי' גדל פרע ולא נשאר רק הל"ת דתער לא יעבור ומה בכך הא אכתי איכא ע' ג"כ דככל היוצא מפיו יעשה אע"כ דזה אינו ע' רק על הנזירות בכלל אבל לא למצות נזירות בפרט, וכ"נ ממה שבגלוח דנזיר כ' הרמב"ם (שם) דאיכא ע' ג"כ ולענין טומאה לא כתב כן וא"כ ק' כנ"ל, וצ"ל דזה נראה להש"ס דוחק שנאמר דגלי לן קרא דאין ע' דהשבה דוחה ל"ת דטומאת נזיר נגד הכלל דע' דוחה ל"ת ולכן יותר סברא לאוקמי' קרא בזקן ואינו לפ"כ, וה"ה י"ל ג"כ הכא אקושית התוספ' דאי ילפינן מנזיר דע' דוחה ל"ת וע' אז לא מוקמינן והתעלמת לכהן כיון דנוכל לאוקמי בזקן ואינו לפ"כ ולא נצטרך לדחות הכלל דע' דוחה ל"ת וע' כדילפינן מנזיר:

בד"ה שכן ישנו, מינייהו במה הצד: בנזיר תרצו על זה דאיכא למיפרך מה לע' דמצורע שכן יש משום שלום בית וכ"כ הריטב"א כאן, והא דלא ניחא להו להתוספ' הכא לתרץ כן אפשר מפני שאכתי יקשה למ"ד ב"ח מותר בתה"מ כמו שכתבו לעיל ומיהו לא יתיישב וכו', א"נ י"ל ע"פ מה שכתבתי לעיל דלענין מצורע נזיר לא שייך טעם דש"ב דאכתי נילף מנזירה מצורעת דבה ליכא משום ש"ב דמותרת בת"ה:

בא"ד. דהוי כמו ב' כתובים: ובזה מתורצת גם קושיא הראשונה דנילף מכהן ונזיר במה הצד שהרי עם מילה כל א' ה"ל ב"כ הבאים כאחד:

בא"ד. דכלאים בציצית: ק"ק אכתי היאך מתורצת קושיא זו לפום מה דס"ד דגמרא השתא דבאמת לית לן למילף מכלאים בציצית לרבנן דר' ישמעאל, וגם על תירוץ קמא דהתוספ' קשה דאכתי ק' קושיתם לר' יהודה דס"ל ב"כ הבכ"א מלמדין, אכן אם נאמר ב' התירוצים יחד מתורץ לכל צד דלר' יהודה ל"ק די"ל דס"ל כר' ישמעאל וידעינן דלא נילף דחיית ע' ול"ת מכהן ונזיר ומילה בצרעת דא"כ ל"ל קרא לכלאים בציצית ולרבנן דר' ישמעאל לס"ד דהגמרא ג"כ ל"ק דנילף ע' ול"ת מהני די"ל כתירוץ קמא דה"ל ב"כ והם ס"ל כרבנן דר"י דאין מלמדין:

באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0

תוס' ד"ה לרבנן מנ"ל כו': ואומר ר"י דהיינו ההיא ברייתא דפרק התכלת כו'. והקשה מהרש"א ז"ל דלמא ברייתא דהתכלת נמי ס"ל כתנא דבי ר"י ושפיר הוי צמר ופשתים מופנה. והא דמחייבי בשיראין הוא מריבוי דהכנף. ותי' דה"פ דלמא יתורא דצמר ופשתים איצטריך דפוטרין בין במינן בין שלא במינן. ומנ"ל דכלאים אשתרי. ולא הבנתי דבריו ז"ל דא"כ מאי משני הש"ס לעולם מקרא קמא דא"כ לימא קרא ציצית תעשה לך גדילים למה לי ש"מ לאפנויי משמע דלדעת המקשה לאו מופנה. ולדבריו ז"ל גם לדעת המקשה צמר ופשתים מופנה הוא אלא דאיצטריך למלתא אחריתי. וע"כ צ"ל דתרתי קראי מופנה צו"פ וגדילים וחד אתי דפוטרין שלא במינן וחד אתי למישרי כלאים. והוא דוחק. אבל הפשוט דהתוס' ז"ל הכא אזלי בשיטתם שם במנחות. דלתנא דבי ר"י א"א לרבויי שאר בגדים מהכנף. להוציא לישנא דבגד ממשמעותא ע"ש. וע"כ ברייתא דשיראין ס"ל דלא כתנא דבי ר"י בלישנא דבגד:

בא"ד המ"ל דלא סברי כר"י: והרשב"א ז"ל כתב דאפשר לענין למילף בעלמא דעשה דוחה ל"ת. לרבנן נמי בעינן דוקא סמוכים דמופנה. ולפ"ז יקשה מנ"ל דלר' יהודה ל"ל סמוכים בעלמא דלמא דוקא לענין עונשין לית ליה סמוכים. אבל לענין שאר מילי דמצינן למילף בבנין אב ילפינן נמי מסמוכים. ע"כ נראה דמאן דיליף סמוכין אפי' דלאו מופנה ילפינן לכל מילי ולמאן דלא יליף לא מצי למילף כלל אפי' מלתא דאתיא בבנין אב. וק"ל:

תוס' ד"ה ואכתי איצטריך קרא כו': וא"ת אכתי לילף מכאן דעשה דוחה ל"ת ועשה שאינו שוה בכל כו'. ונראה דקושייתם לא אתי אלא למ"ד דראשו אתיא ללאו גרידא. אבל למאן דמוקי ראשו לנזיר אין כאן קושיא דהיכי מצינן למילף דעשה דוחה ל"ת ועשה שאינו שוה בכל דהא מצינו במצורע דדחיא אפי' עשה ול"ת השוה בכל כמו נזיר וכי אתית למילף בעלמא דלידחי עשה ול"ת דישנו בשאלה ג"כ ליכא למילף דהא דחיא אפילו היכא דליתי' בשאלה כמו בכהנים וזיל הכא קמדחי ליה כו'. ומטעם זה לא תיקשי נמי מה שהקשו לקמן לילף במה הצד משום דמ"מ יש לעשה דמצורע איזה חומרא על העשה הנדחית או דשוה בכל או דאינו בשאלה והיכי מצינן למילף דאם העשין שוין דידחה דמאי אולמי' דהאי עשה מהאי עשה. והיינו דאמרינן בנזיר ובעלמא לא ילפינן מינייהו משום דאיכא למיפרך כדאמרן:

תוס' ד"ה שכן ישנו בשאלה וא"ת ונגמר במה הצד כו': אבל קשיא דניגמר מכהן ונזיר ומילה ע"י מה הצד. דאי תימא מה למילה שכן נכרתו עלי' שלש עשרה בריתות. כהן ונזיר יוכיחו כו'. וכבר כתבתי דלא שייך הכא למילף במה הצד דבכולהו העשה שדוחה חמור מן העשה הנדחית. וליכא למילף בעלמא היכא דשניהם שוין. והתוס' ז"ל תירצו דהוי ב' כתובים משום דחד מיותר או כהן או נזיר. וצ"ל דנזיר מיותר הוא אבל כהן לאו מיותר הוא משום דה"א כהנים שאני דריבה בהן הכתוב מצות יתירות. וא"כ למאן דדרש ראשו להקפה גרידא. א"כ תיקשה לילף מכהן ומילה בעלמא דעשה דוחה ל"ת ועשה. ועוד לר' יהודה דאמר ב' כתובים הבאים כאחד מלמדין מאי איכא למימר. ונראה לומר עוד דבלא"ה ליכא למילף בעלמא דעשה דוחה ל"ת ועשה. משום דאיכא למיפרך משריפת קדשים דלא דחיא יו"ט איפכא. דהא מצינו דלא דחיא יו"ט מקרא דהוא לבדו אע"ג דאתיא בק"ו מצרעת וא"כ היכי מצינן למילף ממילה בצרעת דעשה דוחה ל"ת ועשה כיון דמצינו דיו"ט לא דחיא. אלא דאכתי תיקשי לרב אשי דאמר שם בשבת דמסברא לא דחיא יו"ט משום דיו"ט עשה ול"ת. הדק"ל דאמאי לא נילף מכהן ונזיר ומילה דדוחה. אבל נראה דרב אשי לטעמי' דאיתא בזבחים (דף צז ע"ב) יקדש להיות כמוהו שאם פסולה היא תפסל. ואם כשירה תאכל כחמור שבה. ופריך הש"ס ניתי עשה ולידחי ל"ת. ואי משום דכתיב יקדש א"כ נילף מעלמא דעשה לא דחיא ל"ת. ומשני רבא דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש. ויליף לה מהא דילפינן מקרא דעצם לא ישברו בו דכתיב בפסח שני דאפי' עצם שיש בו מוח לא ישבר. ולא אמרינן דאתי עשה ודחי ל"ת. ורב אשי אמר התם יקדש עשה ול"ת הוא ואין עשה דוחה ל"ת ועשה. ולא ס"ל לחלק בין מקדש לגבולין והשתא א"ש דליכא למילף מכהן ומילה דדוחה משום דילפינן מיקדש לחודא. ועפ"ז יש ליישב גם לר"י דר' יהודה ע"כ ס"ל נמי דאין חילוק בין מקדש לגבולין דליכא למידק מעצם שיש בו מוח. דדלמא התם נמי טעמא משום דעשה דאכילת פסח אינו שוה בכל דנשי' בשני רשות לר' יהודה. ומש"ה לא דחיא עשה את הל"ת וכ"ת הא בכלאים בציצית נמי העשה אינו שוה בכל דנשים פטורות. ז"א לפי מה שכתבו התוס' לעיל דלמאן דאמר דתפילין לאו מצות עשה שהזמן גרמא נשים חייבות בציצית מדרשא דסמוכין וא"כ לרבי יהודה דאיהו דאמר דתפילין לאו מצות עשה שהזמן גרמא הכי נמי דנשים חייבות בציצית לדידיה. ואם כן בכלאים בציצית לדידי' תרווייהו שוין בכל העשה והל"ת אבל היכא דהעשה אינו שוה בכל לא שמעינן. וא"כ לא שמעינן לחלק בין מקדש לגבולין. והא דתניא אם פסולה הפסל ע"כ משום דהוי עשה ול"ת ושפיר ילפינן מינה דבעלמא נמי לא דחי:

ונראה עוד דהא דאמרינן בגמרא דאי לאו דנזיר ישנו בשאלה הוי גמרינן מינה לעלמא הוא לרווחא דמלתא דאלת"ה א"כ למ"ד אין שאלה בהקדש ה"ה דאין שאלה בנזירות כדאיתא בנזיר. והשתא למה לן קרא אליבייהו דמילה דוחה צרעת הא בלא"ה קיי"ל בעלמא דעשה דוחה ל"ת ועשה. ונהי דלגדול ובינוני איצטריך קרא כי היכי דלא נילף ממילה שלא בזמנה דלא דחיא יום טוב אבל לקטן למה לי קרא הא הוי מצוה שא"א לקיימה לאחר זמן. אלא די"ל דלקטן באמת לא איצטריך קרא וכי איצטריך קרא לבינוני וכדאמרינן בשבת בפ' ר"א דמילה. ויתיישב בזה מה דקשיא לי התם לרבא דאמר קטן לא איצטריך קרא משום ק"ו. שבת חמורה דוחה צרעת לא כ"ש. דהתינח לרבנן דילפי דמילה דוחה שבת מקרא דביום השמיני שפיר איכא למילף בק"ו לצרעת. אלא לר"א דאמר דמילה דחי' שבת הלכה היא א"כ ליכא למילף מינה בק"ו לצרעת דאין דנין מהלכה. ושפיר איצטריך קרא לקטן והדק"ל בינוני מנ"ל. ולפי הנ"ל ניחא דלר"א דאמר אין שאלה בהקדש ה"ה דאין שאלה בנזירות וא"כ בלא"ה קטן לא צריך קרא. כיון דילפינן מינה בעלמא דעשה דוחה ל"ת ועשה. אבל אחר העיון ז"א דהא בנזיר (דף מ') איתא דר' אליעזר יליף דעשה דוחה ל"ת מגדילים ואי נימא דיליף מנזיר דעשה דוחה ל"ת ועשה א"כ למה ליה קרא דגדילים לל"ת גרידא אלא ודאי ליכא למ"ד דעשה דוחה ל"ת ועשה. וכנ"ל. ועיין בזה בנזיר (דף מ) בתוס' באריכות שם:

באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0

רש״י ד״ה ואכתי עלא״ז רש״א וע' תו' נזיר מא״ב ד״ה אכ"ר ראשו ועשו"ת אבני מלואים סי׳ כ״ב:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

סימן ה

אי יש עשה דקדוש יהי' אף בימי חלוטו של נזיר

דף ה'. גמ', מה לנזיר מצורע שכן ישנו בשאלה, דאי לא תימא הכי הא דקיימא לן דאין עשה דוחה לא תעשה ועשה ליגמר מנזיר, אלא מנזיר מ"ט לא גמרינן שכן ישנו בשאלה.

אכן הרמב"ם כתב בפ"ז מהלכות נזירות הלכה ט"ו ז"ל, והלא נזיר שגלח בימי נזרו עובר על ל"ת שנאמר קדוש יהי' גדל פרע שער ראשו, ובכל מקום אין עשה דוחה ל"ת ועשה, ולמה דוחה עשה של תגלחת הנגע לנזירות, מפני שכבר נטמא הנזיר בצרעת, וימי חלוטו אין עולין לו כמו שביארנו והרי אינו קדוש בהן ובטל העשה מאליו ולא נשאר אלא הל"ת שהוא תער לא יעבור על ראשו, ולפיכך בא עשה של תגלחת הצרעת ודחה אותו, והראב"ד השיג על זה ז"ל, א"א אני שונה במס' יבמות משום דהוי לאו ועשה שישנו בשאלה והיינו דקילי, והכ"מ תירץ דמשו"ה אמר הרמב"ם האי טעמא, משום דהא נזיר שמשון אינו בשאלה, משו"ה כתב הרמב"ם דהטעם משום דאינו קדוש דימי חלוטו אין עולין לו, אכן תקשה הא בגמ' דילן סבר דיש עשה, אף דבודאי גמ' דידן סבירא לי' דאין ימי חלוטו עולין, וא"כ הא אין כאן עשה, ואף שכתב הכ"מ דסוגיא דפ' ג' מינין סברה דלא הוי רק לאו, אבל יקשה במאי פליגי הסוגיות דהאי סוגיא סברה דיש עשה דקדוש יהי' אף בימי חלוטו וסוגיא דג' מינין סברה דכיון דאין עולין אין כאן קדושה, ובמאי פליגי.

עוד קשה הא בנדרים אם אמר קונם סוכה, אין יושב בה ישיבה של מצוה, ופירש הרשב"א הטעם משום דאין עשה דוחה ל"ת ועשה, ובנדרים יש עשה דכל היוצא מפיו יעשה ולאו דלא יחל דברו, והא הוי לאו ועשה שישנו בשאלה, ואין לתרץ משום דשם מפורש קרא דלה', דנדרים חל אף על דבר מצוה, דא"כ תקשה למה להרשב"א לומר הטעם משום דאין עשה דוחה ל"ת ועשה, תיפוק לי' דהא קרא כתוב דחל, וע"כ דמקרא הי' אפשר לומר דאשמעינן קרא דחייל וממילא עליו החיוב ליתשל על נדרו, להכי פירש הרשב"א דכיון דחייל אין העשה דוחה, ותקשה הא הוי לאו ועשה שישנו בשאלה ונימא דקרא אשמעינן דחייל וממילא עליו החיוב ליתשל על נדרו, אבל אם לא שאל החיוב עליו לישב, דעשה דוחה לאו ועשה שישנו בשאלה.

עוד הקשה המשנה למלך בפ"ח מהלכות טומאת צרעת הלכה ג' שכתב הרמב"ם, כיצד מגלחין הנתק, מגלח חוצה לו כו' ואפילו הי' נזיר הרי זה מגלח, והא ימי הסגרו עולין לו וא"כ יש כאן עשה דקדוש יהי' ואמאי מגלח להרמב"ם שכתב הטעם משום דימי חלוטו אין עולין ולא הוי קדוש, אכן הא ימי הסגרו עולין ואמאי מגלח הנתק, [ומה שהקשה המשנה למלך לדברי הראב"ד דסבירא לי' הטעם משום דהוי לאו ועשה שישנו בשאלה, א"כ למה לן קרא דוהתגלח שאף נזיר מגלח, פשוט הוא, הא האי והתגלח לא מיותר דהא בעינן לרבות שכשר בכל אדם ובכל דבר, וזה ילפינן דכתיב והתגלח, שהחיוב רק שיהי' מגולח בכל אופן, היינו בכל אדם ובכל דבר, א"כ קרא לא אייתר כלל לרבות נזיר, והתורת כהנים אומר והתגלח משום דזה וילפינן מתגלחת המצורע בימי חלוטו שדוחה נזירות משום דישנו בשאלה ויליף א"כ גם בנתק כן, אבל להרמב"ם הא קשה].

א) ונראה לי, דהנה הרמב"ם כתב בפ"ו מהלכות נזירות הלכה א' ז"ל, נתגלח רוב ראשו בין בתער בין כעין תער ולא נשאר מן השערות כדי לכוף ראשן לעיקרן, בין בזדון בין בשגגה אפילו גלחוהו לסטים באונס הרי זה סותר שלשים יום עד שיהי' לו פרע ואח"כ מתחיל למנות, הרי מוכח מהרמב"ם דאם הניחו כדי לכוף ראשן לעיקרן אינו סותר, וכבר הקשה הלחם משנה בפ"ה הלכה י"א דהרי הגמ' שם דף ל"ט איתא, איבעיא להו האי מזיא מלתחת רבי או מלעיל רבי, למאי נפקא מינה לנזיר שגילחוהו לסטים ושיירו בו כדי לכוף ראשו לעיקרו, אי אמרת מלתחת רבי נזירות הא שקלי' אלא אי אמרת מלעיל רבי מאי דאקדיש הא קאים, ופשיט, ת"ש מסקרתא דרפי עמרא מלתחת ותו כד צבעי סביא דיקנהון חוורון עיקבי נימהון, ש"מ מלתחת רבי ש"מ לפי זה איפשטא בעיא דאפילו שייר כדי לכוף ראשן לעיקרן סותר משום דנזירות הא שקלי, ואיך כתב הרמב"ם דאם שיירו כדי לכוף ראשן לעיקרן אינו סותר.

וצריך לומר, דהנה בגמ' איתא, ת"ר תער אין לי אלא תער, תלש מירט סיפסף כל שהוא מנין, ת"ל קדוש יהי' גדל פרע שער ראשו דברי ר' יאשי', ר' יוחנן אומר תער אין לי אלא תער מירט תלש סיפסף כל שהוא פטור, והכתיב קדוש יהי', למימרא דאם גלח בתער קאים עליה בעשה ול"ת, והנה הרמב"ם כתב בפ"ה מהלכות נזירות הלכה י"א ז"ל, נזיר שגלח שערה אחת לוקה בין בתער בין בזוג כו' וכן אם תלשה בידו לוקה עכ"ד, וכתב ע"ז הכ"מ שפסק כר' יאשי', ולדידי תמוה, דהא לר' יאשי' הלימוד דהיכא דתלש או מרט חייב משום דכתיב קדוש יהי' גדל פרע, וסובר ר' יאשי' דהאי קרא דקדוש יהי' הוא טעם על לא יעבור, דמשו"ה עובר על לא יעבור משום שמצוה שיהי' קדוש, וא"כ היכא דעבר על קדוש יהי' עובר על לאו דלא יעבור, דלר' יאשי' אין חילוק בין עשה דקדוש יהי' ללאו דלא יעבור, וא"כ איך כתב הרמב"ם דאם העביר על ראשו סם שמשיר את השער והשיר את השער אינו לוקה אלא ביטל מצות עשה שנאמר גדל פרע שער ראשו.

לכן נראה לי, דהרמב"ם לא פסק כר' יאשי', והרמב"ם פסק כברייתא דאיתא, אין לו אלא תער תלש מירט ספסף כל שהוא מנין ת"ל לא יעבור על ראשו, ופירש בתוס' לרבות כל המעבירין, לפי זה האיסור דלא יעבור הוא דוקא אם העביר את השער, אבל הסך בסם איננו מעביר את השער אלא מחלה את העור והשער נופל מאליו, ומשו"ה לא עבר על לאו דלא יעבור ורק שביטל את המצוה, שמצוה להיות קדוש ושיהי' לו גידול פרע ועתה אין לו הגידול פרע.

והנה לר' יאשי' דסבירא לי' דלא יעבור על ראשו ודין דקדוש יהי' אחד הוא, א"כ כמו דלא יעבור קאי על השער כן קדוש יהי' קאי על השער. שהשער שהוא קדוש יהי' בקדושתי' ויגדל פרע, דאין לומר דקדוש יהי' קאי על האדם שהוא יהי' קדוש ויהי' לו גידול פרע, דא"כ אמאי אם תלש שערה אחת עובר, הא קי"ל דאין סותר אלא ברוב ראשו, דכל זמן שיש לו רוב הראש שלא גולח יש לו גידול פרע, ע"כ דלר' יאשי' דיליף מקרא דקדוש יהי' דאף אם תלש שערה אחת עובר, ע"כ דקאי על השער שקדוש יהי' בקדושתי' יגדל פרע, אכן לברייתא דיליף על שערה אחת מקרא דלא יעבור, קרא דקדוש יהי' קאי על האדם שהוא קדוש, וצריך שיהי' לו גידול פרע ואם סך במיעוט ראשו לא יעבור על עשה דקדוש יהי' גדל פרע, שהרי יש לו גידול פרע, ואפשר שיעבור משום חצי שיעור, אבל על העשה לא יעבור.

לפי זה מיושב מאי דקאמר הרמב"ם דאם שיירו הלסטים כדי לכוף ראשן לעיקרן אין סותר, ובגמ' אמר דאם מזיא מלתחת רבי נזירות הא שקלי וסותר, דבגמ' קאי אליבא דר' יאשי' דסבירא לי' דקדוש קאי על השער שהקדיש, יהי' בקדושתי', ואותה יניח גידול פרע, א"כ אם מזיא מלתחת רבי, הרי מה שעלה איננו מן זה שקידש וכיון דגלחו לסטים מה שקידש זהו סתירה וצריך עוד לגדל פרע, דכן הי' הלכה שאם גלחו סותר, ועתה יהי' קדוש מה שיגדל עתה, דכיון שהיתה ההלכה דסותר אם גילח ע"כ דעתה מתחיל קדושה אחרת, דאל"כ מה יועיל שסותר, הא נזירות שקידש שקלוהו, ע"כ דאחר הסתירה יתקדש זה שיגדל עתה, אבל לברייתא דיליף מן לא יעבור לרבות כל המעבירין, אין תלוי כלל אם יש השער שקידש, עיקר תלוי בזה דדין הוא בנזירות שהאדם יהי' לו גידול פרע, דלדידי' האי קדוש יהי' קאי על האדם דקדושתי' הוא שיהי' לו גידול פרע, א"כ לא תלי כלל אם זה השער שקידש, משו"ה פסק הרמב"ם דאם שיירו לסטים כדי לכוף ראשו לעיקרן הרי עוד נשאר האדם בקדושתי' שהרי עדנה יש לו גידול פרע, משו"ה אין סותר אף שאין זה השער שקידש, דהרי הרמב"ם פסק כברייתא דילפינן לרבות כל המעבירין מלא יעבור לא מקרא דקדוש יהי'. ב) ולפי זה לא קשה כלל קושית המשנה למלך איך פסק הרמב"ם דמגלח נתק אפילו נזיר, להרמב"ם שכתב דטעמא דמגלח מצורע משום דימי חלוטו אין עולין ולא עבר על עשה דקדוש יהי', והא ימי הסגרו עולין, אכן לדברינו דדין דקדוש יהי' קאי על האדם שיהי' לו גידול פרע, ואם לא גילח רוב ראשו שיש לו עדנה גידול פרע, לא עבר על עשה דקדוש יהי' א"כ בנתק שאין מגלח כלל את רוב הראש, רק מגלח סביב הנתק כדי לידע אם פשה, א"כ לא עבר כלל על עשה דקדוש יהי', רק על לאו דלא יעבור, ואתי עשה דגלוח הנתק ודחי ל"ת. ולפי זה מיושב קושית התוס' דהקשה בנזיר למאן דס"ל ראשו ללאו דהקפה, מנא לן דדחי נזירות הא הוי עשה ול"ת, אכן לדברינו ניחא, דהנה לכאורה תקשה כיון דסבירא להרמב"ם דימי חלוטו כיון דאין עולין לאו קדוש הוא, א"כ מנא לן דעבר על לאו דלא יעבור, וע"כ צריך לומר דזה ילפינן מימים שלאחר מלאת דילפינן, מכל ימי לרבות ימים שלאחר מלאת כלפני מלאת, וימים שבימי חלוטו לא גרע מימים שלאחר מלאת, אכן מזה, היינו מדרשא דכל ימי, ילפינן רק ללאו דלא יעבור, ולא לעשה דקדוש יהי', משו"ה לדידן לא הוי אלא לאו בעלמא, וזהו סוגיא דנזיר למאן דיליף מראשו דאיהו סבירא לי' דקדוש יהי' קאי על האדם ובימי חלוטו לא הוי קדוש והוי רק לאו, וכיון דהוי רק לאו, לא איצטריך קרא, אכן סוגיא דיבמות אליבא דר' יאשי' דאיהו סבירא לי' דקדוש יהי' קאי על השער, וסבירא לי' דלאו דלא יעבור עם עשה דקדוש יהי' חד נינהו, וכיון דילפינן מקרא דאף ימים שאחר מלאת עובר על לא יעבור, ממילא עובר על קדוש יהי', היינו שיהי' השער שהקדיש ולא יעבירם, וא"כ לר' יאשי' עשה ול"ת הוא, משו"ה איצטריך קרא יתירא לרבות דדחי לאו ועשה דנזירות מטעם שישנו בשאלה, ולא קשה על הרמב"ם שכתב הטעם דדחי נזירות משום דאינו קדוש בימי חלוטו דאיהו לטעמי' דפסק כמ"ד דקדוש יהי' קאי על האדם לא על השער.

וכן אפשר לומר, דגם זה שיש לחלק בין נזירות לשאר לאו משום דישנו בשאלה תלי ג"כ בזה, שהנה ביארנו לקמן סי' ו' בסוגיא שכן הכשר מצוה. דהא דאמרינן אי אמרה לא בעינא מי איתא לעשה כלל, לא הוי שזה הוא קולא משום שיכול לבטל דהרי ציצית ג"כ יכול לבטל שיכול ללבוש בגד שאינו של ד' כנפות וכן הוא בשבת דף קל"א דציצית מצוה שיכול לבטלה משום שבידו להפקירן, א"כ הכי מה שישנו בשאלה אין זה קולא לגבי לאו דלא יעבור, דהאיסור, שנזיר אסור להעביר השער ואם ישאל ימצא שאינו נזיר, אבל הלאו שנזיר אסור להעביר השער אין לבטל כלל, כמו שאין לבטל מצות ציצית אם הוא בגד של ד' כנפות שהוא שלו, אלא אם נימא דעיקר האיסור משום דהשער יש בו קדושה, א"כ הרי זה מצות חפצא שלא להעביר הקדושה שיש בהשער, אז שייך לומר שזה קולא שיכול לבטל הקדושה משער זה, וסוגיא דיבמות דאזלא אליבא דר' יאשי' דעיקר האיסור שלא לנגוע בהקדושה שיש בהשער, שייך שפיר לומר שכן ישנו בשאלה, אבל להרמב"ם דלאו דלא יעבור לא שייך במצות עשה דקדוש יהי', והוא לאו כללי שנזיר לא יעבור תער על ראשו, לא שייך כלל לומר שכן ישנו בשאלה, שאז איננו נזיר, אבל לאו שנזיר לא יעבור אי אפשר כלל לעקרו, אכן לפי זה בימי חלוטו אין כאן עשה, שהרי האדם אינו קדוש והוי רק לאו בעלמא.

באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0

ענין הקפת הראש
גמ'. מה ללאו דהקפה שכן לאו שאין שוה בכל.
א
יעויין ברש"י שכ' וז"ל דנשים אינן בלאו דהקפה בפ"ק דקידושין (דף לה:) עכ"ל. ועיין בסוגיא שם: בשלמא בל תטמא למתים דכתיב אמר אל הכהנים בני אהרן ולא בנות אהרן, אלא בל תקיף ובל תשחית מנלן, דכתיב לא תקיפו פאת ראשכם ולא תשחית את פאת זקנך, כל שישנו בהשחתה ישנו בהקפה והני נשי הואיל ולא איתנהו בהשחתה ליתנהו בהקפה, ומנלן דלא איתנהו בהשחתה, איבעית אימא סברא דהא לא אית להו זקן, ואיבעית אימא קרא דאמר קרא לא תקיפו פאת ראשכם ולא תשחית את פאת זקנך, מדשני קרא בדיבוריה, דא"כ ניכתוב רחמנא פאת זקנכם, מאי זקנך זקנך ולא זקן אשתך, ולא והתניא זקן אשה כו' שהעלו שער הרי הן כזקן לכל דבריהם מאי לאו להשחתה, אמר אביי להשחתה לא מצית אמרת דיליף פאת פאת מבני אהרן מה להלן נשים פטורות אף כאן נשים פטורות כו' דכי כתיב בני אהרן אכוליה ענינא כתיב כו' ואלא הא דתניא זקן האשה כו' הרי הן כזקן לכל דבריהם למאי הלכתא אמר מר זוטרא לטומאת נגעים כו' לטהרת נגעים כו' ע"כ. ומהסוגיא יוצא דנשים מותרות בהקפת הראש מפני שמותרות בהשחתת זקן. ונשים מותרות בהשחתת זקן או מסברת דלית להו זקן או מגז"ש פאת פאת, שכמו שנשים כהנות מותרות בהשחתת הזקן והקפת הראש ע"פ גזיה"כ ד"בני אהרן ולא בנות אהרן" ה"ה שכל הנשים מותרות בהשחתת הזקן והקפת הראש.
והנה בהקפת הראש, גם המקיף וגם הניקף לוקין (עי' מכות דף כ:). ויל"ע מהו דין האשה המקפת את האיש. ולכאורה דינה תלוי בשתי הלשונות שבגמרא בקידושין, דאליבא דהלשון שמותרת בהשחתת זקן מסברת דלית לה זקן, האשה מותרת רק מפני שאין לה חפצא של זקן, ולפי"ז רק כשהאשה עצמה המתגלחת או הניקפת הרי היא פטורה. ואילו כשהאשה מקפת איש הרי היא חייבת. משא"כ אם אשה פטורה משום גז"ש פאת פאת, כמו שבנות אהרן פטורות מאיסורי כהונה, אזי אשה מופקעת בתורת גברא ואינה מוזהרת כלל באיסורי השחתת זקן והקפת הראש, ואף כשהיא מקפת את שערות איש הרי היא פטורה.
ויעויין במס' נזיר (דף נז:) דפליגי רב הונא ורב אדא בר אהבה בדין אשה שמקפת איש, אמר רב הונא המקיף את הקטן הרי הוא חייב, א"ל רב אדא בר אהבה לרב הונא, ודידך מאן מגלח להון, אמר ליה חובה, תקברינון חובה לבניה, כולהו שני דרב אדא בר אהבה לא אקיים ליה זרעא לרב הונא, מכדי תרוייהו ס"ל הקפת כל הראש שמה הקפה, במאי קמיפלגי, רב הונא סבר לא תקיפו פאת ראשכם ולא תשחית את פאת זקנך, כל שיש לו השחתה יש לו הקפה, והני נשי הואיל וליתנהו בהשחתה ליתנהו נמי בהקפה, ורב אדא בר אהבה סבר אחד המקיף ואחד הניקף במשמע, ואיתקש מקיף לניקף, כל היכא דניקף מיחייב מקיף נמי מיחייב, והאי קטן הואיל והוא גופיה לאו בר עונשין הוא דמיחייב מקיף נמי לא מיחייב עכ"ל. ופליגי בתרתי: א) בדין אשה המקפת איש, דלרב הונא מותרת ולרב אדא בר אהבה אסורה; ב) בדין המקיף את הקטן, דלרב הונא חייב ולרב אדא בר אהבה מותר. ולכאורה שתי המחלוקות אינן שייכות להדדי, משום דבאשה הם חולקים, האם אשה פטורה מהקפה משום סברת דלית להו זקן, ולכן פטורה רק כשהיא הניקפת, ואילו כשהיא מקיפה את האיש הרי היא חייבת - זוהי שיטת רב אדא בר אהבה. ואילו רב הונא סובר שאשה פטורה מהקפה בתורת גברא משום ילפותא, ולכן ל"ש כשהיא הניקפת ול"ש כשהיא מקיפה איש - בכל אופן פטורה. ומאידך בהקפת קטן פליגי בשאלה אחרת, דהיינו אם יש איסור מקיף במקום דליתא לאיסור ניקף. דאליבא דרב הונא המקיף את הקטן חייב כי איסור המקיף אינו תלוי באיסור הניקף, ואילו אליבא דרב אדא בר אהבה המקיף את הקטן פטור כי סובר שאיסור המקיף תלוי באיסור הניקף.
אמנם יתכן לבאר את שתי המחלוקות בדרך שהן תלויות זו בזו. דהנה יש לחקור בגדר איסור המקיף - האם מהוה חלות איסור בפני עצמו שאסור לעשות מעשה הקפה שאינו תלוי כלל באיסור הניקף, או"ד שאיסור המקיף תלוי באיסור הניקף, כלומר שיסוד האיסור של המקיף הוא שמחוייב בעד האיסור של הניקף דעבירת הניקף מצטרפת למקיף שאחראי עליה. ונראה שבחקירה זו ניתן לבאר את שתי המחלוקות בבת אחת. דיתכן דרב אדא בר אהבה סובר שאיסור המקיף תלוי באיסור הניקף, דהיינו שהמקיף מתחייב בשביל חטא הניקף, ולפיכך סובר שהמקיף את הקטן פטור, מאחר שהקטן הניקף אינו חייב אף המקיפו אינו חייב. ואילו רב הונא סובר שאיסור המקיף חלות איסור בפני עצמו הוא שאינו תלוי באיסור של הניקף, ולפיכך סובר שהמקיף את הקטן חייב.
ובדרך זו חלוקים אף בדין של האשה המקיפה איש. דבאמת אשה אינה מוזהרת בעצמה באיסור הקפה, משום דמופקעת בתורת גברא מאזהרת הקפה ולא מסברא בעלמא. ולפיכך אליבא דרב הונא הסובר שאיסור המקיף איסור בפני עצמו הוא שאינו תלוי באיסור הניקף, אשה פטורה משום דאינה באזהרה. ואילו אליבא דרב אדא אשה חייבת כשמקיפה איש, כי סובר שהאיסור של המקיף אינו איסור בפני עצמו אלא שאיסור הניקף מצטרף למקיף. ולפיכך אע"פ שאשה בעצמה אינה מוזהרת, היינו כשהיא הניקפת, ואילו כשהיא מקיפה איש, שעצם המחייב הוא האיש הניקף, הרי היא חייבת בשביל האיסור של האיש הניקף. ולפי"ז רב הונא ורב אדא בר אהבה פליגי בנוגע לדין אשה המקיפה איש לשיטתם בדין איש המקיף קטן.
והנה בסוגיין דלפנינו איתא שהלאו דהקפה אינו שוה בכל משום שאשה פטורה. ולפי הדרך הראשון הנ"ל הסוגיא אזלא כמו רב הונא שסובר שאשה פטורה בין כניקף ובין כמקיף והרי היא מופקעת כגברא מאיסור הקפה. שלפי הדרך הראשון הנ"ל בביאור המחלוקת שבין רב הונא ובין רב אדא בר אהבה, לרב אדא בר אהבה אשה מוזהרת בהקפה, ומשו"ה חייבת מדין מקיף ורק פטורה כשמקיפה את עצמה מכיון דחסר לה החפצא של שערות המחייב, ואליביה עצם הלאו דהקפה הרי היא שוה בכל, ולפי"ז צ"ל שהגמרא דידן אזלא אליבא דרב הונא. מאידך אליבא דהדרך האחרון הנ"ל ניתן לומר שהסוגיא אזלא אפילו אליבא דרב אדא בר אהבה, כי אף הוא סובר כמו רב הונא שעצם האזהרה דהקפה חיילה באיש ולא באשה, אלא דרב אדא סובר שכשאשה מקיפה איש האיסור של האיש הניקף מצטרף לאשה ומחייב אותה. ויוצא אפילו אליביה שעצם הלאו דהקפה אינו שוה בכל כי בתורת גברא האשה מופקעת מהמחייב של הקפה ולכן פטורה כניקף, וחיובה כמקיף חל רק מחמת האיש הניקף.
והנה מצינו בכמה מקומות אחרים שאיסור של אדם אחד מצטרף לחייב אדם שני. למשל, בפסק הרמב"ם במלביש חבירו כלאים שכ' (פ"י מהל' כלאים הלל"א) וז"ל המלביש את חבירו כלאים, אם היה הלובש מזיד הלובש לוקה והמלביש עובר משום ולפני עור לא תתן מכשול, ואם לא ידע הלובש שהבגד כלאים והמלביש מזיד המלביש לוקה והלובש פטור עכ"ל. ומהא דהמלביש חייב רק כשהלובש שוגג, ואילו כשהלובש מזיד וחייב, המלבישו פטור, חזינן שעיקר חיוב המלביש הוא בשביל החטא של הלובש, ולכן כשהלובש מזיד שהוא עצמו חייב, המלבישו פטור, ואילו כשהלובש שוגג ופטור, אזי החטא של הלובש מצטרף למלבישו ומחייבו. וכמו"כ פסק הרמב"ם בנוגע למטמא את הכהן (פ"ג מהל' אבל הל"ה) וז"ל המטמא את הכהן, אם היו שניהם מזידין הרי הכהן לוקה וזה שטמאו עובר על ולפני עור לא תתן מכשול, היה הכהן שוגג וזה שטמאו מזיד הרי זה שטמאו לוקה עכ"ל. הרמב"ם פסק שהמטמא כהן חייב רק כשהכהן שוגג, כי באופן הזה חטא הכהן מצטרף למטמא, ואילו כשהכהן מזיד שהוא עצמו חייב אין המטמאו חייב כי אז חטא הכהן אינו מצטרף למטמאו. ולכאורה הוא גם כן שיטת הרמב"ם (שמובאת בר"ן לנדרים דף טו. ד"ה הלכה ועיין ברמב"ם פ"י מהל' נדרים הלי"ב) שהבעל שהדיר את אשתו בהנאה אם הוא מהנה אותה שלוקה, ולכאורה הביאור הוא שחטא המודר מצטרף למדיר. ברם אין זה מוכרח די"ל שהמדיר לוקה משום שחילל בעצמו את דברי הנדר שנדר. ואע"פ שאיסור החפצא דנדר חל על המודר מ"מ לוקה המדיר בשביל הפלאתו שהוא עצמו חילל162.
ב
והנה יש לברר את שיטת הרמב"ם בהקפה דהא בנוגע לאשה וקטן פסק הרמב"ם (פי"ב מהל' עכו"ם הל"א - ב' והל"ה) וז"ל והמגלח את הקטן לוקה. האשה שגלחה פאת ראש האיש או שנתגלחה פטורה שנאמר לא תקיפו פאת ראשכם ולא תשחית פאת זקנך כל שישנו בבל תשחית ישנו בבל תקיף ואשה שאינה בבל תשחית לפי שאין לה זקן אינה בבל תקיף. לפיכך העבדים הואיל ויש להם זקן אסורין בהקפה. אע"פ שהאשה מותרת לגלח פאת ראשה הרי היא אסורה לגלח פאת ראש האיש ואפילו קטן אסור לה לגלח לו פאה עכ"ל. והשיג עליו הראב"ד ז"ל האיסור הזה אינו לוקה עליו לא בגדול ולא בקטן אלא מדרבנן הוא דאסור כו' עכ"ל. ביאור השגתו דמהרמב"ם משמע שאסור לה לאשה להקיף את ראש האיש מדאורייתא, וצ"ע בזה דאילו בתחילת הלכותיו כתב הרמב"ם שהאשה המקיפה את האיש פטורה מדאורייתא.
ועוד צ"ע ברמב"ם שפסק שעבדים חייבים באיסורי הקפה וגילוח הואיל ויש להם זקן, דמ"ש מכל שאר איסורים שבתורה, שהתורה הקישה עבד לאשה שכמו שהיא פטורה אף הוא פטור.
וביאר מרן הגר"ח זצ"ל דשאני פטור האשה בגילוח ובהקפה משאר פטורי האשה בכהת"כ. כי בשאר מצוות התורה - כגון במצוות עשה שהזמן גרמא - אשה פטורה כגברא, וכשפטורה מדין גברא עבד כנעני נמי פטור, משום דבחיובי ופטורי גברא הוקשו עבדים לאשה. משא"כ בגילוח הזקן, שאין אשה פטורה מדין גברא אלא משום שחסר לה את החפצא דזקן - ואף אם גדלה שערות, אמנם אינן נחשבות ע"פ דין לחפצא של זקן - ולפיכך רק אשה עצמה פטורה, ואילו עבד כנעני חייב מכיון שיש לו חפצא של זקן. והוסיף הגר"ח זצ"ל דלו יצוייר אשה שיהיה לה חפצא של זקן תהיה חייבת על גילוח הזקן שלה כמו איש, משום דאשה נמי בת חיובה היא בתורת גברא ובתנאי שיהיה לה זקן. ואמר מרן הגר"מ זצ"ל לאביו הגר"ח זצ"ל שיש ציור כזה באנדרוגונוס אליבא דהראב"ד (פ"ב מהל' שופר הל"ב) הסובר שאנדרוגונוס הוי חצי זכר וחצי נקבה, (שלא כרמב"ם הסובר שמין בפני עצמו הוא), ושהביא ב' שערות כשהוא בן י"ב שנה ויום א', שמדין חצי נקבה הרי היא גדולה ומדין חצי זכר הרי הוא קטן, וגילח האנדרוגונוס את זקנו דלפי הנ"ל חייב מדין נקבה. כי באופן זה יש לחצי אשה חפצא של זקן, שהרי הזקן גדל בגוף שהוא גם חצי זכר. ולכן אף צד של החצי נקבה חייבת בגילוח הזקן, כי למעשה יש חפצא של זקן בגופה, ואשה שיש לה חפצא של זקן בגופה חייבת בגילוח זקנה.
אמנם אכתי צ"ע בביאור הגר"ח והגר"מ זצ"ל, שהרי לפי"ז אשה המגלחת או המקפת איש צריכה להיות חייבת, כיון שגילחה חפצא של זקן, ואילו הרמב"ם פסק שפטורה163. ועוד צ"ע מהשגת הראב"ד דדברי הרמב"ם סתרי אהדדי בדין אשה המגלחת ומקיפה איש, דבתחילה כתב שפטורה מה"ת ולבסוף כתב שאסורה ומשמע מדאורייתא.
ונראה שלרמב"ם קיימים שני דיני פטור אשה בגילוח ובהקפה. א) דין שאשה פטורה משום שאין לאשה חפצא של זקן; ב) דין שאשה פטורה בתורת גברא. וביאור הענין דיש שתי פרשיות בתורה האוסרות גילוח הזקן והקפת הראש. פרשה אחת נמצאת בפ' קדושים "ולא תשחית פאת זקניך", האוסרת כל ישראל בגילוח, ופרשה שניה נמצאת בפ' אמור, "ופאת זקנם לא יגלחו", האוסרת גילוח זקן רק על כהנים. ובנוגע לפרשת אמור אשה פטורה בתורת גברא, משום דדרשינן "בני אהרן ולא בנות אהרן" ואשה ממועטת כגברא מהמצוה. ומאידך בפ' קדושים אף אשה מוזהרת כגברא אלא שפטורה מצד החפצא דהיינו משום שאין לה זקן. אמנם ב' הפרשיות מצטרפות ביחד לאזהרה אחת של גילוח זקן וכדמבואר בסוגית קידושין הנ"ל (דף לה:) ע"פ גזי"ש פאת פאת, ומשו"ה שאני דין של אשה המקיפה מדין האיש המקיף משום דאשה נאסרת כגברא רק בפרשה אחת שבתורה בפ' קדושים בלבד ולא בשתי הפרשיות שבתורה. ולפיכך סובר הרמב"ם שאע"פ שאשה המקיפה איש אסורה בהקפה מן התורה ע"פ פ' קדושים, אך מאחר שבפרשת אמור פטורה לפיכך אינה מוזהרת בעיקר האיסור דהקפה שעליו לוקין אלא באיסור טפל שעליו אין לוקין. והרמב"ם כאן לשיטתו בלאו שבכללות דעלמא שסובר שלוקין רק על עיקר חלות הלאו ולא על איסור טפל הנכלל בו ואע"פ שאסור מדאורייתא164. ומשום כך פסק הרמב"ם שאשה המקיפה איש עוברת על איסור טפל מדאורייתא ואיננה לוקה, ובכך השגת הראב"ד מתורצת.
ולפי"ז נראה שכשהרמב"ם אסר עבדים בהקפה אסרם רק באיסור טפל מדאורייתא בלי מלקות כמו דין אשה המקפת איש, משום דבנוגע לחיובי גברא שוה עבד לאשה. וכן מדוייק בלשונו הזהב שכתב שעבדים שיש להם זקן "אסורין בהקפה" ולא כתב שלוקין כמו שכתב במקיף קטן, כי באמת אין עבד לוקה על הקפה אלא שנאסר מדאורייתא באיסור טפל. אלא דבהא שאני עבד מאשה - בנוגע לחפצא של זקן כי לעבד יש זקן ולא לאשה. ונ"מ שאסור לו לעבד להיות ניקף ולהתגלח מדאורייתא כיון שיש לו חפצא של זקן. ואילו אשה מותרת לה להיות ניקף ולהתגלח מכיון שאין לה חפצא דזקן.
ולפי"ז אף לרמב"ם סוגיין האומרת שאיסור הקפה אינו שוה בכל מבוארת, משום דאשה לא נאסרת בעיקר הלאו דהקפה, ומשום כך אינה לוקה עליו - שלא כמו איש הנאסר בעיקר הלאו ולוקה165.
ג
כמה הערות בדיני הקפה:
א) לפי הרמב"ם לא חייבים על הקפת הראש אלא אם גילח פיאותיו בתער (פי"ב מהל' עכו"ם הל"ו). מאידך אליבא דהתוס' בשבועות (דף ב: ד"ה חייב) חייבים בהקפה במספרים כעין תער. ויל"ע בהגדרת השיעור של כעין תער - האם השיעור הוא שהשערות אינן ניראות או"ד כשהשערות אינן מורגשות כשמעבירין עליהן יד. ונ"מ למכונות גילוח חשמלית שונות - האם מותרות הן בהקפת הראש או אסורות.
ב) בהגדרת "תער" ו"מספרים", נראה ש"תער" היינו כלי שיש לו סכין אחד לבדו שמגלח בו, ו"מספרים" היינו כלי שיש בו שני חלקים - חלק אחד המחזיק את השערות, וחלק שני המגלח אותן. וגילוח הזקן לכ"ע נאסר רק בתער ולא במספרים. ולפי הגדרתנו, מכונות גילוח חשמליות דעלמא הויין "מספרים" ולא "תער", כי חתיכת מתכת אחת אוחזת את השערות והסכין שבמכונה חותך את השערות הנאחזות - בדומה למספרים166.
ג) בשיעור שערות לענין איסור הקפה כתב הרמב"ם (פי"ב מהל' עכו"ם הל"ו) ופיאה זו שמניחין בצדע לא נתנו בה חכמים שיעור. ושמענו מזקינינו שאינו מניח פחות מארבעים שערות עכ"ל. מאידך בהג"מ ובסמ"ג (מובא בכ"מ) איתא שחייב כשתולש אפילו ב' שערות בלבד מהפיאות. ויוצא דאליבא דהסמ"ג איסור ההקפה הוא עצם מעשה הגילוח של הפיאות, ולפיכך חייב במעשה גילוח של ב' שערות. ואילו הרמב"ם סובר שעצם האיסור הוא כשמשוה את צדעיו לאחורי פדחתו ואינו משאיר חפצא של פיאות שיש בהן מ' שערות.
ע"כ
גמ'. שאני כהנים הואיל וריבה בהן הכתוב מצות יתירות כו'. מפשטות הגמרא משמע שאיסור בפני עצמו חל על שבט הכהנים לא לגלח את זקנם בתער. וכמו כן איתא במס' נזיר (דף נח.) שאיסור העשה של "קדושים יהיו" חל על כהן המתגלח בתער ועובר המתגלח בל"ת ובעשה. וכן בספר יראים מונה שני איסורי גילוח - א' לישראל וא' לכהנים. אמנם שיטת הרמב"ם צ"ב דהוא מונה רק איסור א' לישראל ואינו מונה לאו מיוחד בכהנים וגם אינו מונה איסור עשה בגילוח הכהנים. ויעויין ברמב"ן על התורה (דברים י"ד, א') בנוגע לאיסורי גדידה וקרחה בכהנים שכ' וז"ל שאמר בתורה בכהנים לא יקרחו קרחה בראשם ובבשרם לא ישרטו שרטת ועתה יבאר כי לא בעבור מעלת הכהנים בלבד שהזכירו שם שהם קדושים לאלהיהם צוה בהם זה, אבל כל העדה כלם קדושים וכלכם בנים לה' אלקיכם כמו הכהנים א"כ תשמר גם אתם במצוה הזאת כמותם כו' ויתכן שהיתה המצוה הראשונה בכהנים לאמר שאם היה הכהן מקורח ומגודד אינו ראוי לעבודה כמו שאמר ולא יחללו שם אלקיהם והנה עבודתם מחוללת, וכאן ביאר כי המצוה גם לישראל, והוצרכו לשתיהם עכ"ל. והנה ישנן שתי דעות ברמב"ן, לפי הדיעה הראשונה חל איסור קרחה אחד על זרים ועל כהנים. ואילו אליבא דהדיעה השניה חלים שני איסורים - א' על כהנים וא' על שאר בנ"י - והאיסור לכהנים מחלל את עבודתם. אמנם ניתן להעיר שכל דברי הרמב"ן הם רק בנוגע לאיסור גדידה וקרחה ולא בנוגע להקפת הראש, ויתכן דהקפת הראש הוי אותו איסור בין לכהנים ובין לישראלים אפי' לפי הדיעה השניה שברמב"ן, ומשו"ה לא מחללת את עבודת הכהונה. ועיין בגמ' זבחים (דף יז.) ר' סימאי אומר רמז לטבול יום שאם עבד חילל מנין ת"ל קדושים יהיו ולא יחללו אם אינו ענין לטמא דנפיק מוינזרו תנהו ענין לטבול יום, אימא תנהו ענין לקורח קרחה ולמשחית פאת זקן, טבול יום דאם עבד במיתה מנלן דגמר חילול חילול מתרומה, דפסול בתרומה מחיל עבודה, דלא פסול בתרומה לא מחיל עבודה עכ"ל, ומפורש שכהן הקורח קרחה או שמשחית פאת זקנו אינו מחלל עבודה - ודלא כרמב"ן. אלא דבפשטות הגמרא שם נמי משמע שהעשה של "קדושים יהיו" אינו חל בקרחה או בהשחתת זקן, ודלא כפשטות הגמ' בנזיר, וצ"ע167.
תוס' ד"ה ואכתי. ז"ל הוה מצי למימר דאיצטרך זקנו למידחי עשה ולא תעשה כו' עכ"ל. מבואר מדברי התוס' דס"ל שהעשה של "קדושים יהיו" חל בכהן הניקף והמתגלח. ויוצא לתוס' שלאו מיוחד חל על כהן שמתגלח בנוסף ללאו שחל על ישראל, ולפיכך חל נמי על הכהן איסור העשה של "קדושים יהיו". ופשיטא שכהן שאוכל חזיר אינו עובר על העשה של "קדושים יהיו" מכיון שהאיסור של אכילת חזיר אינו איסור כהונה, והאיסור של "קדושים יהיו" חל רק על איסורי כהונה בלבד. ואליבא דתוס' איסורי הקפה וגילוח מהווים איסורי כהונה ולכן נאסרים בעשה של "קדושים יהיו".
שם. בא"ד דלקמן בפ"ב (דף כ.) גבי אלמנה לכ"ג דחולצת ולא מתייבמת פריך בשלמא מן הנשואין לא אתי עשה ודחי לא תעשה ועשה כו' עכ"ל. יעויין לקמן (דף כ:) בגמ' אמר רבא אלמנה מן האירוסין נמי עשה ולא תעשה הוא דכתיב קדושים יהיו לאלהיהם, ממזרת ונתינה מאי איכא למימר, כתיב והתקדשתם, א"ה כל התורה כולה נמי עשה ולא תעשה הוא דכתיב והתקדשתם, אלא אמר רבא גזירה כו', ע"כ. דברי הגמ' צריכה ביאור, דבס"ד דגמ' מבואר דאף באלמנה מן האירוסין לכ"ג חל העשה ד"קדושים יהיו", ובממזרת לישראל חל העשה של "והתקדשתם", והגמ' דוחה דא"כ בכהת"כ נמי בכל איסור לאו נמי יחול העשה של "והתקדשתם". ברם מסקנת הגמרא צריכה ביאור, דבאמת יש להבין מדוע לא נאסר כל ל"ת שבתורה עם העשה של "והתקדשתם" ואף באלמנה מן האירוסין לכ"ג למה לא חל איסור עשה של "קדושים יהיו".
ונראה שהגמרא מחלקת בין איסור עשה כללי לבין איסור עשה פרטי. כלומר דאה"נ שהעשה של "והתקדשתם", חל בכל התורה כולה, אלא שחל כאיסור כללי המחייב כל אחד ואחד לשמור ולהזהר במצוות התורה להתקדש בם ולא לעבור על אחת מהלאוין. וממילא חל עשה זה רק במקום שחל הלאו, וכשהלאו נדחה מדין עשה דוחה ל"ת, גם העשה של "והתקדשתם" פקע, ומשו"ה לא חל דין אין עשה דוחה ל"ת ועשה כי העשה ממילא פקע כיון שהלאו נדחה. וה"ה באלמנה מן האירוסין לכ"ג כי העשה של "קדושים יהיו" חל כאיסור כללי המזהיר את הכהנים לשמור על קדושתם ולא לחללה באיסורי כהונה. אמנם כשעשה דיבום דוחה את הל"ת של אלמנה מן האירוסין לכ"ג גם העשה של "קדושים יהיו" פקע ממילא. כי הכהנים מוזהרים בעשה לשמור על קדושתם ולא לחללה במקום שיש עבירה, ברם במקום שעשה דיבום דוחה ואין עבירה, העשה של "קדושים יהיו" נמי פקע, ולכן לא חל כאן הדין שאין עשה דוחה ל"ת ועשה. מאידך באלמנה מן הנשואין העשה של "והוא אשה בבתוליה יקח" חל כעשה פרטי שאוסר את הבעולה מן הנשואין על כ"ג ואין העשה תלוי בלאו של אלמנה. ולפיכך חל הדין של אין עשה דוחה ל"ת ועשה.
אך צ"ע, שהרי במס' ב"מ (דף לב.) איתא שאם אמר אביו לבנו כהן להיטמא שאל ישמע לו, והגמרא מבארת שיש צד לומר שהוא משום שאין עשה דוחה ל"ת ועשה, ובפשטות העשה הוא העשה של "קדושים יהיו", וחזינן שאינו עשה כללי אלא עשה פרטי.
ונראה דאפשר לחלק בין איסורי ביאה של כהן לבין איסור טומאת כהן למת, דבנוגע לאיסורי ביאה העשה ד"קדושים יהיו" הוי עשה כללי, ואילו בנוגע לטומאת מת העשה הוי עשה פרטי. ומשו"ה באיסורי ביאה דכהן אמרינן עשה דוחה ל"ת, משום העשה הכללי של "קדושים יהיו" פקע ממילא ואינו חל, משא"כ בנוגע לטומאת מת אמרינן אין עשה דוחה ל"ת ועשה, כי העשה חל כאיסור פרטי האוסר בעצמו טומאת כהנים ולא חל בגלל הלאו. אמנם קשה קצת לחלק שאותו עשה אחד של "קדושים יהיו" הוי גם איסור כללי וגם איסור פרטי168.
ויתכן פירוש אחר, והוא עפי"מ שכתוב בפרשת אמור, "ואמרת אליהם לנפש לא יטמא בעמיו כו' לא יטמא בעל בעמיו להחלו. לא יקרחו קרחה בראשם ופאת זקנם לא יגלחו ובבשרם לא ישרטו שרטת. קדשים יהיו לאלקיהם ולא יחללו שם אלקיהם כי את אשי ה' כו' אשה זונה וחללה לא יקחו ואשה גרושה מאישה לא יקחו כי קדוש הוא לאלקיו. וקדשתו כו' קדוש יהיה לך כו' והכהן הגדול מאחיו כו' ועל כל נפשות מת לא יבא כו' והוא אשה בבתוליה יקח אלמנה וגרושה וחללה זנה את אלה לא יקח כו'" ע"כ. ולפי"ז יתכן שהעשה של "קדושים יהיו" חל רק על האיסורים שנזכרו בפרשה מלפניו ולא על האיסורים שנזכרו מלאחריו. ולפיכך העשה של "קדושים יהיו" חל רק בטומאת כהן בלבד אבל לא באיסורי ביאה. ולפי"ז ביאור מסקנת רבא (לקמן כ:) הוא דליכא עשה ד"קדושים יהיו" באיסורי ביאה דכהן ולא משום דהוא עשה כללי169.
וכל זה בנוגע למצות "קדושים יהיו לאלקיהם". מאידך בנוגע למצות "וקדשתו" הכתוב אחרי איסורי הביאה של כהן הדיוט, נראה שאינה חובת מצוה שחלה על הכהן עצמו, אלא מצוה שחלה על ב"ד ועל עם ישראל לנהוג בקדושה כלפי הכהנים ולהבדיל את הכהנים מעבירות. ברם אין המצוה חלה על הכהנים עצמם אלא על אחרים, וכמו שכתב הרמב"ם (פ"ד מהל' כלי המקדש הל"א) וז"ל ומצות עשה היא להבדיל הכהנים ולקדשם ולהכניסם לקרבן שנאמר וקדשתו כי את לחם אלהיך הוא מקריב עכ"ל. אמנם בנוגע לכהן עצמו אין המצוה של "וקדשתו" חל ואינו מוזהר באיסורי ביאה בל"ת ועשה אלא בל"ת בלבד.
בא"ד. ואר"י דלא דמי דלאו ועשה דגילוח הוה טפי וכו' עכ"ל. דברי התוס' שלפנינו סתומים, ומשמע דר"ל דאיסור אלמנה מן הנשואין נמי אינו שוה בכל הוא אלא דגילוח הוי טפי אינו שוה בכל מאלמנה, מכיון שהאלמנה שאינה כהן ג"כ מוזהרת. וק"ק דמ"ל אינו שוה בכל טפי או לא. ברם יעויין בתוס' ב"מ (דף ל. ד"ה הא כו') שכתבו בתירוץ לקושית התוס' וז"ל וי"ל דחשוב שוה בכל כיון שהאלמנה עשתה איסור כמו הכהן דאקרי ביה לא יקח לא יקחו אע"ג דאינו שוה בכל אלא בכהנים כו' עכ"ל. ובביאור דבריהם נראה דר"ל דמכיון דהאשה הנבעלת עוברת באיסור ביאה ביחד עם הכ"ג הו"ל איסור ששוה בכל, דכ"ע מוזהרין באיסור זה אלא דצריך חפצא של כ"ג, ודין "אינו שוה בכל" תלוי במי שמוזהר ולא בחפצא של האיסור. לפיכך איסור גילוח הזקן הו"ל אינו שוה בכל, כיון דנשים אינן מוזהרות, משא"כ איסור אלמנה לכ"ג, דכ"ע מוזהרים - בין זרים בין כהנים בין אנשים ובין נשים - אלא שזקוקים לחפצא של כ"ג, ולפיכך נחשב לאיסור ששוה בכל.
ולפי"ז עולה דהנה באלמנה מן הנשואין לכ"ג העשה הוא מצות "והוא אשה בבתוליה יקח", ומתוס' משמע שאף האשה מוזהרת ועוברת על העשה הזה כמו הכ"ג, והוא חידוש, אך מסתבר הוא משום דבכל איסורי ביאה שבתורה הכלל הוא שהאשה הנבעלת עוברת באותו איסור כמו הבועל.
והנה בתוס' הקשו מטומאת כהנים דהו"ל ל"ת ועשה שאינו שוה בכל, מכיון שרק כהנים בלבד מוזהרים ולא זרים. ויל"ע בזה אליבא דשיטת הרמב"ם (פ"ג מהל' אבל הל"ח) שפסק במטמא כהן שהוא שוגג שזה שטמאו במזיד לוקה משום איסור טומאת הכהן, ויוצא איפוא מזה שאף זר מוזהר באיסור טומאה, ולכאורה הו"ל איסור ששוה בכל, משום דדין הכהן הוא רק דין בחפצא של האיסור, שהכהן צריך להיות החפצא המתטמא, אך כ"ע מוזהרים בעצם האזהרה בין כהנים ובין זרים, וא"כ הו"ל לאו ששוה בכל, דמ"ש מאיסור ביאה דכהן דהו"ל שוה בכל דכ"ע מוזהרים בו אלא שזקוקים לחפצא של כהן.
ונראה דניתן לחלק בתרי אנפי:
א) י"ל שאיסור של המטמא כהן אינו חלות איסור בפני עצמו אלא שאיסור הכהן מצטרף למטמאו ומחייבו170, ונמצא שבעיקר הלאו הכהן מוזהר ולא הזר, ומפני כן הו"ל אינו שוה בכל. משא"כ באלמנה לכ"ג שהאשה בעצמה מוזהרת, ולפיכך הו"ל שוה בכל171.
ב) א"נ י"ל דנ"מ בנוגע לעשה, משום דבאלמנה לכ"ג האשה כמו הכהן מוזהרת בעשה של "והוא אשה בבתוליה יקח" המהוה איסור ביאה שהנבעלת מוזהרת כמו הבועל. משא"כ בטומאת כהן, דנהי דהמטמא כהן עובר על הלאו של "לא יטמא" אך אינו עובר על העשה של "קדושים יהיו" כי העשה מוגבל לכהנים לבדם המוזהרים בעצמם לשמור על קדושתם, ואילו הזר אינו מוזהר, ומשו"ה הו"ל עשה שאינו שוה בכל.
גמ'. שכן ישנו בשאלה. לכאורה צ"ע אמאי דוחה עשה דגילוח מצורע את איסור הגילוח דנזיר, הרי אפשר לקיים את שניהם, שישאל על נזרו וממילא לא יעבור על איסור הגילוח. ונראה שאין כאן קושיא משני טעמים:
א) נזירות מהוה קיום מצוה כמו שכתב הרמב"ם (פ"א מהל' נזירות הל"ג) וז"ל נדר בנזיר וקיים נדרו כמצותו הרי זה עושה שלש מצות עשה וכו' עכ"ל, ולא אמרינן אפשר לקיים את שניהם אם כדי לקיימם הוא מפסיד קיום מצות עשה.
ב) ועוד נראה שדין אפשר לקיים את שניהם חל רק במקום שאין סתירה בין העשה לבין הלאו כלומר שאפילו בזמן שמוזהר על שניהם אפשר לו לקיים את העשה בלי לדחות את הלאו. משא"כ אם ישאל על נזרו, שלא יהיה מוזהר כלל על הלאו דנזירות אין זה בגדר אפשר לקיים את שניהם. ומשום שכל זמן שהלאו דנזירות קיים יש סתירה עם העשה דמצורע ולפיכך הו"ל אי אפשר לקיים את שניהם172.
שם. שיטת הרמב"ם בתגלחת נזיר מצורע
כתב הרמב"ם בפ"ז מהל' נזירות (הלט"ו) ז"ל וכיצד הוא מותר בתגלחת מצוה, נזיר שנצטרע, ונרפא מצרעתו בתוך ימי נזירותו, הרי זה מגלח כל שערו וכו' ובכל מקום אין עשה דוחה ל"ת ועשה, ולמה דוחה עשה של תגלחת הנגע לנזירות, מפני שכבר נטמא הנזיר בצרעת וימי חלוטו אין עולין לו, כמו שביארנו, והרי אינו קדוש בהן, ובטל העשה מאליו, ולא נשאר אלא לא תעשה, שהוא תער לא יעבור על ראשו, ולפיכך בא עשה של תגלחת הצרעת ודחה אותו עכ"ל. והראב"ד השיג ז"ל אני שונה בריש מס' יבמות משום דהוי ליה לאו ועשה שישנו בשאלה והיינו דקילי עכ"ל. וביאור השגתו דאמאי לא הביא הרמב"ם טעמא דגמ' דעשה דגילוח מצורע דוחה ל"ת ועשה דנזיר משום שישנו בשאלה, ובמקום זה חידש הרמב"ם דבמצורע העשה דנזיר בטל, והרי מהסוגיא מוכח להיפך, והוא שישנו לעשה אלא שנדחה מפני שישנו בשאלה.
וביאר מרן הגר"ח זצ"ל שקיימים שני דינים בעשה של "קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו": א) איסור עשה, שאסור לו לנזיר להתגלח בתער, ואם גילח עבר על איסור עשה; ב) קיום מצות עשה, שאם גדל שערו כל ימי נזרו קיים מצות העשה של "קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו". וכן מפורש הוא ברמב"ם (פ"א מהל' נזירות הל"ג) וז"ל נדר בנזיר וקיים נדרו כמצותו הרי זה עושה שלש מצות עשה כו' והשניה גדל פרע שער ראשו עכ"ל. ואם גילח בימי נזרו ביטל את קיום העשה הזה כמו מי שלא אכל מצה בליל הסדר.
והנה מש"כ הרמב"ם שהעשה של "קדוש יהיה" בטל בימי צרעתו שייך רק לקיום מצות העשה, כי ימי צרעתו אינם עולים לו לנזירותו, וחלה הפקעה בעצם קדושת הנזיר, ולכן אינו מקיים את מצות "קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו", דעיקר קיום העשה תלוי בניהוג קדושת הנזירות, ובימי צרעתו דפקעה קדושה זו, ליכא קיום העשה173.
והא ראייה שקדושתו פקעה שהרי איסור ההנאה של שער נזיר דילפינן מ"קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו" אינו נוהג בנזיר מצורע וכמבואר בירושלמי נזיר (פ"ח הל"ב) וברמב"ם (פ"י מהל' נזירות הל"ב). והיינו טעמא משום דבנזיר מצורע חלה הפקעת קדושה, והאוסר של שער הנזיר אינו השם נזיר שבגברא, אלא עצם קדושת נזירתו, ובימי חלוטו כשהוא מצורע חסרה קדושת נזיר, ומשו"ה שערו מותר.
וכל זה בנוגע לקיום העשה שאינו מקיימו בימי צרעתו, אבל איסור העשה נוהג כמו שאר איסורי הנזיר. והטעם משום שאיסורי הנזיר אינם תלויים בקדושת הנזירות, כי אם בחלות שם נזיר שבגברא בלחוד, וחלות שם נזיר חל בגברא אפילו בימי צרעתו ואסור באיסור העשה דגילוח. משא"כ קיום העשה של "קדוש יהיה", שמקיים מצות עשה זו בניהוג קדושת נזיר, דלא שייך בימי צרעתו.
והנה כל ההלכה של דחיית עשה לל"ת, נאמרת רק בנוגע לאיסורין, כי קיום מצות עשה דוחה איסור לאו. אבל ליכא דין דחייה בנוגע לקיום מצות עשה. כי כשיש לגברא שתי קיומי מצוות עשה המוטלות עליו לעשותן ולקיימן חל דין קדימה, דלמצות עשה אחת יש קדימה על חבירתה, וחייב לקדם ולעשותה בראשונה והשניה לאחריה.
ולפיכך אמר הגר"ח זצ"ל שבאמת אף הרמב"ם מסכים לסוגיין דאיסורי נזיר קלים שישנם בשאלה, וקולא זו הוא היסוד לדחיית איסור העשה ול"ת דנזיר. משא"כ בנוגע לקיום מצות העשה של "קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו", דאין נ"מ במה דישנה בשאלה, שהרי קיום מצות עשה אינה נתפסת בדחייה, ואפילו אם ישנה בשאלה אינה נדחה, דדחייה חלה באיסורים ולא בקיומי מצוות, ואילו סדר קיומי מצוות עשה תלוי בדיני קדימה. וא"כ יתכן שקיום מצות נזירות קודמת למצות עשה דתגלחת מצורע174. ומשום כך הוזקק הרמב"ם לטעם אחר, דהיינו שהעשה ד"קדוש יהיה" בטל בימי צרעתו ובהתאם לכך מתגלח בשביל מצות טהרת צרעתו. ויוצא שטעם הגמ' וטעם הרמב"ם משלימים זה לזה - הרמב"ם מדבר אודות קיום העשה והגמרא מדברת אודות איסור העשה, ע"כ מדברי הגר"ח זצ"ל.
אמנם צע"ק בזה, דהנה הרמב"ם (פ"א מהל' נזירות הל"ג) כתב וז"ל נדר בנזיר וקיים נדרו כמצותו הרי זה עושה שלש מצות עשה, האחת ככל היוצא מפיו יעשה והרי עשה, והשניה גדל פרע שער ראשו והרי גדל, והשלישית תגלחתו עם הבאת קרבנותיו כו' עכ"ל, ולכאורה העשה ד"ככל היוצא מפיו יעשה" אינו תלוי בקדושת הנזיר ורק במה שקיים את ההפלאה דנזירות בלי לחללו, וא"כ היאך יפרש הרמב"ם את הדין של תגלחת מצורע נזיר לאור קיום מצות העשה של "ככל היוצא מפיו יעשה", דלכאורה חלה גם בנזיר מצורע.
ונראה שגם במצות "ככל היוצא מפיו יעשה" ישנם דין של איסור עשה וגם דין של קיום עשה. איסור העשה אוסר את חילול ההפלאה בדומה ללאו ד"בל יחל דברו". דנזירות מהוה הפלאה ונדר, ואסור לנזיר לחלל את נדר נזירותו. וכמו שבכל נדרי איסור שבתורה שעיקר החלות הוא איסורי חילול ההפלאה בנזיר נמי חלים איסורי הפלאה. את דין זה הדגיש הרמב"ם בפ"א מהל' נדירות (הל"א) כשכתב וז"ל הנזירות הוא נדר מכלל נדרי איסור שנא' כי ידור נדר נזיר וגו' עכ"ל, ובכך הוא משווה את נדר נזיר לשאר נדרי איסור שבתורה. אמנם ישנו אף דין שני ב"ככל היוצא מפיו יעשה" שיש בנזירות קיום עשה דהפלאה. ובזה נדר נזיר שונה מנדרי איסור, כי בנדרי איסור בעלמא אין קיום מצות עשה ולא קיום הפלאה, אלא חלות איסור דחילול ההפלאה לבדו. משא"כ בנזיר, שאם מקיים את נזירותו הרי הוא מקיים מצות עשה של "ככל היוצא מפיו יעשה". ובכך נדר נזיר דומה לנדרי הקדש דעלמא, שכשאדם מקדיש ומקיים את נדרו יש לו קיום מצוה של "מוצא שפתיך תשמר", וה"ה בנזיר שהוא מקיים את מצות "ככל היוצא מפיו יעשה". ועיין בהשגות הרמב"ן לספר המצוות (מצוה צ"ד) המונה נדרי הקדש ונדרי איסור לשתי מצוות שונות - כי בנדרי הקדש ישנו גם קיום מצוה, ואילו בנדרי איסור ישנו רק איסור עשה בלי קיום מצוה175. ויוצא שבנזיר חלים גם קיום מצות עשה וגם איסור עשה דהפלאה.
ומשו"ה נראה דמה שכתב הרמב"ם בנוגע למצות "קדוש יהיה" הרי הוא סובר נמי בנוגע למצות "ככל היוצא מפיו יעשה", ושאפשר לו לנזיר מצורע להתגלח, משום דבנוגע לאיסור העשה דהפלאה מכיון דנזירות ישנה בשאלה אמרינן עשה דוחה ל"ת ועשה, ומאידך בנוגע לקיום מצות העשה דהפלאה אמרינן שבימי צרעתו בטלה קיום העשה, כי במצורע חסרה קדושת נזיר שלמה, ואינו מקיים לא את העשה של "קדוש יהיה" ולא את העשה של "ככל היוצא מפיו יעשה". משום דהמצוה של "ככל היוצא מפיו יעשה" הוא שיקיים את נדרו לעשות את המצוה של "קדוש יהיה". ובמצורע דליכא "קדוש יהיה" ליכא קיום "ככל היוצא מפיו יעשה"176.
162 ועיין עוד ברשימות שיעורים לנדרים ושבועות חלק א' (דף כ"ב ודף נ"ד בשיעורים). ולכאורה ראייה לביאור האחרון דרבינו זצ"ל יוצאת ממה שבנדרים המדיר לוקה אע"פ שהמודר מזיד. ואילו במלביש כלאים או במטמא כהן, אין המלביש והמטמא לוקין אלא כשהלובש והכהן הם שוגגים ולא כשהם מזידים, והטעם דשאני נדר כי המדיר לוקה על חילול הפלאתו. אמנם צ"ע מהא דהמקיף חייב גם כשהניקף מזיד, וקשה מ"ש הקפה מכלאים ומטומאת כהנים, ומזה משמע שהמקיף אינו חייב מחמת איסור הניקף, ויעויין בכס"מ (פ"י מכלאים הלל"א) וע"ע בשיעורים לקמן (דף ה) לתוס' ד"ה ואכתי, וצ"ע.
163 לכאורה התשובה לכך הוא שלאשה שאין לה זקן חל נמי פטור גברא ולפיכך מותרת לה לגלח איש, ואילו עבד שיש לו זקן אינו פטור.
164 עיין ברשימות שיעורים לשבועות ונדרים חלק א' ענין לאו שבכללות.
165 אך קשה על הרמב"ם מהגמרא בב"מ (דף י ב) באיש דאמר לאשה אקפי לי קטן שחלה שליחות לדבר עבירה משום שאינה בת חיובא, וקשה דמ"מ הרי אסורה מדאורייתא באיסור טפל, ואע"פ שאינה לוקה הו"ל לומר אין שליח לדבר עבירה, וצ"ע.
166 לפי"ז יל"ע מהו דינן של מכונות גילוח המושכות את השערות שמתחת לעור החוצה ואח"כ מגלחן, דבכה"ג כל אורך השער מתגלח כמו בתער, ומאידך מעשה הגילוח שונה מתער, כי הגילוח נעשה ע"י שני החלקים שבמכונה.
167 עיין עוד בשיעורים לקמן (דף כ ב) ד"ה אמר רבא.
168 עיין בשיעורים לקמן (דף כ ב) ד"ה אמר רבא.
169 יעויין בתוס' במס' ב"מ (דף ל א) ד"ה הא וז"ל וא"ת דבפ"ב דיבמות כו' לא חשיב אלמנה לכ"ג אלא ל"ת גרידא והא איכא עשה דקדושים יהיו וי"ל דלא קאי קדושים יהיו אלא אמאי דכתיב בההיא פרשה עכ"ל, כלומר שהעשה חל רק באיסורי כהן הדיוט ולא באיסורי כ"ג. ולפי"ז קושית הגמרא (לקמן דף כ ב) ממצות "והתקדשתם", דבכהת"כ נמי, הוי' קושיא על ממזרת, אלא דמכיון דבממזרת צ"ל דהוי' גזירה מדרבנן ה"ה דאמרינן נמי הכי באלמנה מן האירוסין, ורבא חזר בו משינויא דידיה ש"קדושים יהיו" חל באלמנה מן האירוסין, כמו שחזר בו משינויא דידיה ד"והתקדשתם" חל בממזר. אך שתי המצוות שונות בדיניהן כי באלמנה מן האירוסין אין העשה של "קדושים יהיו" חל כלל, ואילו בממזרת העשה של "והתקדשתם" חל אלא דהוי עשה כללי. וכמו כן צ"ל נמי אליבא דרבינו זצ"ל, ודו"ק.
170 והא ראייה שכשהכהן מזיד המטמאו פטור דבאופן זה החטא מצטרף לכהן לבדו ולא למטמאו. ואילו באלמנה לכ"ג האלמנה חייבת בין כשהכהן שוגג ובין כשהוא מזיד משום שנאסרה בעצמה ולא מפני איסורו של הכהן.
171 עיין לעיל בשיעורים (דף ה א) ד"ה מה ללאו דהקפה סוף אות א'.
172 עיין ברב נסים גאון למס' שבת (דף קלג א) המובא לעיל בהערה 4, וחילוק זה של רבינו זצ"ל מובן מאד לפי ההסבר דר"נ גאון ביסוד הדין דעדל"ת. ועיין בתוס' כתובות (דף מ א) ד"ה כגון שהקשה למה עדל"ת בציצית בטלית של פשתן, ותירץ וז"ל ואר"י דבטלית של פשתן א"א לקיים את שניהם כו' משום דאפשר בצמר דאין זה חשוב אפשר עכ"ל, ר"ל שאם לא ילבש הפשתן יפקיע כל חובת המצוה מעיקרא ואין זה חשוב אפשר לקיים את שניהם.
173 יעויין במש"כ ברשימות שיעורים (לשבועות נדרים ח"א דף קי"ט) דיתכן דנזיר שמשון הוי נזיר לענין איסורי נזירות בלי קדושת נזיר ובלי קיום מצות נזירות. והא ראייה שהרי אינו מביא קרבנות נזיר. אמנם עיין ברדב"ז (פ"ז מנזירות הלט"ו) דאית ליה דהעשה ד"קדוש יהיה" חל אף בנזיר שמשון.
174 יתכן שקיום מצות הנזירות קודמת לקיום מצות הצרעת משום שנזיר מקודש ומצורע אינו מקודש, ומקודש ואינו מקודש מקודש קודם (זבחים פט א). ועוד י"ל דשב ואל תעשה עדיף, ומקיים מצות נזירות בשב ואל תעשה ואילו מצות תגלחת מצורע זקוקה לקום ועשה.
175 ועוד עיין ברשימות שיעורים לנדרים (דף ב א) ענין נדרי גבוה. וע"ע ברמב"ם (פ"א מהל' נדרים הל"ד) ובסה"מ (מצוה צ"ד) וצע"ק.
176 ע"ע בקובץ חידושי תורה להגר"מ והגרי"ד בדין תגלחת מצורע בימי נזירות (דף לג - מז).

רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 2011), באדיבות ספריא, ברישיון CC BY-NC.

תינח לתנא דבי רבי ישמעאל. דאייתור ליה צמר ופשתים אלא לרבנן דלית להו כל בגדים צמר ופשתים והא צמר ופשתים לא מייתר מנא להו דאתי עשה ודוחה לא תעשה: ראשו מה ת''ל. במצורע כתיב יגלח את כל שערו הרי ראשו בכלל למה לי דכתיב ראשו: וקסבר האי תנא. דאיצטריך ליה ראשו לדחות לאו דלא תקיפו דהקפת כל הראש שמה הקפה ולא אמרינן פאת כתב רחמנא הלכך אי לאו דרבי קרא ה''א לא ליקוף אלמא אשמעינן קרא דאתי עשה ודחי לא תעשה ומהכא נפקא הלכך איצטריך עליה למיסר ערוה לייבום דלא תימא אתי עשה דייבום ודחי לאו דאחות אשה: שאין שוה בכל. דנשים אינן בלאו דהקפה בפ''ק דקידושין (דף לה:) תאמר בלאו דאחות אשה שכשם שהוא מוזהר עליה כך היא מוזהרת עליו דכתיב הנפשות העושות (ויקרא יח) שניהם במשמע: ופאת זקנם. בכהנים כתיב: תלמוד לומר זקנו. לרבות זקן כהן מצורע דאתי עשה ודחי לא תעשה (ואע''ג דהאי נמי לאו שאין שוה בכל ילפינן מיניה דכל לא תעשה נמי דחי דאם אינו ענין ללאו שאין שוה בכל דאתי עשה ודחי ליה דהא נפקא לן מראשו תנהו ענין כו'): ואכתי איצטריך. לגופיה לאשמועינן דלאו דפאת זקן כהנים מידחי דלא נפקא לן מראשו ואע''ג דאין שוה בכל הוא דסד''א שאני לאוי דכהנים דחמירי שריבה בהן הכתוב מצות רבות אכתי לאו השוה בכל מנלן דדחי: ראשו מה ת''ל. בראשו דמצורע נמי קאי: ת''ל ראשו. אלמא אתי עשה ודחי ל''ת ואע''ג דלאו שאינו שוה בכל הוא אם אינו ענין ללאו שאין שוה בכל דהא נפקא לן מזקנו דאידך תנא תנהו ענין ללאו השוה בכל: מנזיר. בנזיר עשה ולא תעשה איכא תער לא יעבור על ראשו קדוש יהיה גדל פרע: שכן ישנו בשאלה. לשאול לחכם ויתיר לו הלכך אתי עשה ודחי ליה:
של פשתים נמי פוטר הצמר על מגו דמגו דלבן של צמר פוטר בפשתים לבן של פשתים נמי פוטר בצמר ודוקא במקום תכלת אבל במקום שאין תכלת אסור כיון. דלא כשר במינו דהא במנחות (דף מ.) אסר סדין בציצית משום קלא אילן ופריך ולא יהא אלא לבן ומשני משום דאפשר במינן כדר''ל: לרבנן מנא להו. המ''ל דלא סברי כר' יהודה ולא בעי שיהא מוכח או מופנה אלא ניחא ליה לשנויי אפילו אי סברי כר' יהודה וא''ת ומאן ניהו דפליג עליה דתנא דבי רבי ישמעאל ר' שמעון בן אלעזר והא רשב''א ואידך תנא דבי רבי ישמעאל דבפ' במה מדליקין (שבת כז.) מודו דבלא ריבוי הוו סתם בגדים צמר ופשתים ואר''י דהיינו ההיא ברייתא דפ' התכלת (מנחות לט:) דאמר רב נחמן התם השיראין פטורה מן הציצית איתיביה רבא לרב נחמן השיראין והכלך והסריקין כולן חייבין בציצית ומשני מדרבנן אבל רבא דפריך התם לרב נחמן לטעמא דמחייב מדאורייתא וסבר לה כי ההיא ברייתא ולית ליה שינוייא דרב נחמן דמשני התם מדרבנן: מה ללאו דהקפה שכן אינו שוה בכל. בפ' שני נזירין (נזיר נח. ושם) מפרש דהאי תנא דמוקי ראשו לנזיר סבר דהקפת כל הראש לא שמה הקפה ולהכי לא מצי לאוקמי כשאינו נזיר והך תנא דמוקי ראשו ללאו גרידא סבר דשמה הקפה ואיבעית אימא דלכולי עלמא שמיה הקפה ותנא מוקי לה לנזיר דהוי לא תעשה ועשה משום דללאו גרידא לא איצטריך לאשמעינן דדחי דמגדילים נפקא והאי תנא דמוקי לה לראשו גרידא סבר דמגדילים לא ילפינן משום דאיצטריך לכדרבא לאשמועינן דצמר ופשתים פוטרים בשאר מינים ולאו לדחות לאו דכלאים קאתי ומראשו מסייע להאי תנא דעשה דחי לא תעשה בעלמא וקשה היכי יליף מראשו דאיכא למיפרך כדפרכינן הכא שכן לאו שאין שוה בכל וע''כ פירכא גמורה היא דאם לא כן נילף מזקנו דלידחי לא תעשה ועשה וי''ל דסוגיא דנזיר סברה דאפילו לא כתיב ראשו הוה מוקמינן זקנו בכהן דזקנו משמע בין כהן בין ישראל אע''ג דראשו לא משמע בין נזיר ובין שאינו נזיר משום דקרא איירי בסתם בני אדם שאינן נזירים ולהכי כיון דכתיב זקנו דדחי לא תעשה ועשה תו לא איצטריך ראשו ללאו שאין שוה בכל ואם אינו ענין ללאו שאין שוה בכל תנהו לענין ששוה בכל אבל סוגיא דשמעתין סברה דזקנו לא הוה מוקמינן בכהנים אי לאו דכתיב ראשו ואיצטריך ראשו לגלויי אזקנו דאיירי בכהנים ודחי לא תעשה ועשה ולא מצי למילף מראשו מידי א''נ סוגיא דהכא סברה דאיצטריך ראשו לאשמועינן דהקפת כל הראש שמה הקפה אבל ההיא דשני נזירים (נזיר נז:) סוברת דמסברא ידעינן דשמה הקפה: זקנו מה תלמוד לומר. וא''ת והא איצטריך ראשו וזקנו לכלל ופרט וכלל כדאמרי' בסוטה בפ' היה מביא (דף טז.) מה הפרט מפורש מקום כינוס שערכו' ויש לומר דההיא מילתא מצי למידרש מגבות עיניו: ואכתי איצטריך סד''א שאני כהנים כו'. הוה מצי למימר דאיצטריך זקנו למידחי עשה ולא תעשה דמראשו לא שמעינן אלא לאו גרידא ומהכא לא מצי למילף בעלמא דליתי עשה ולידחי לא תעשה ועשה דשאני הכא דהוי לאו ועשה שאין שוה בכל כדאמרינן בפרק שני נזירים (נזיר דף נח:) וא''ת ונלמוד מהכא דלידחי לאו ועשה שאין שוה בכל וא''כ מאי פריך בפרק אלו מציאות (ב''מ ל. ושם) גבי והתעלמת פעמים שאתה מתעלם כהן והיא בבית הקברות פשיטא דאין עשה דוחה לא תעשה ועשה והא לאו ועשה שאין שוה בכל ואר''י דהתם עיקר פירכא סמיך אמי דחינן איסורא מקמי ממונא ועוד קשיא דקאמר התם בסוף פירקין (דף לב.) יכול אמר לו אביו היטמא או אל תחזיר אבדה יכול ישמע לו ת''ל כו' ופריך תיפוק ליה דאין עשה דוחה לא תעשה ועשה ומאי פריך והא לאו ועשה דטומאה אינו שוה אלא בכהנים ואר''י דלא פריך אלא אאל תחזיר אבדה דלמה לי קרא להכי דלאו ועשה שוה בכל הוא ועוד קשה דלקמן בפ''ב (דף כ.) גבי אלמנה לכ''ג דחולצת ולא מתייבמת פריך בשלמא מן הנשואין לא אתי עשה ודחי לא תעשה ועשה אלא מן האירוסין ליתי עשה ולידחי ל''ת מן הנשואין נמי אמאי ניחא ליה והא לאו ועשה שאין שוה בכל הוא וכן שם גבי פלוגתא דר' אחא ור' אלעזר (לקמן כא.) בביאת כ''ג באלמנה קאמר מן הנשואין כ''ע לא פליגי דלא פטרה דאין עשה דוחה ל''ת ועשה ואר''י דלא דמו דלאו ועשה דגילוח הוה טפי אין שוה בכל שאין שוה בכל נשים אבל גבי אלמנה לכ''ג האשה עושה איסורא כמו כהן הבא עליה דקרי ביה לא יקחו לא תקח ולא מדחי ליה עשה דיבום אע''ג דאינו שוה אלא בכהנים וי''מ דמזקנו לא ילפינן בעלמא אפילו אין שוה בכל משום דעשה דמצורע עדיף משאר עשה דגדול השלום דע''י שיטהר מותר בתשמיש כדאמרינן בשילוח הקן (חולין ד' קמא.) דאי לאו שלח תשלח ה''א דמצורע דחי עשה דשילוח משום דעדיף דגדול השלום ובשמעתין ה''ל למימר דלא ילפינן מעשה דמצורע משום דגדול השלום אלא דבלאו הכי דחי שפיר ועוד דהכא דחי דאפילו עשה כי האי לא נגמר מהכא דלידחי ומיהו לא יתיישב טעם זה אלא למאן דאסר במ''ק (דף ז:) מצורע בימי חלוטו בתשמיש המטה אבל למאן דשרי לא: ליגמר מנזיר. דדחי וא''ת אדרבה נילף מכבוד אב ואם דלא דחי לאו ועשה דהיטמא ואל תחזיר אבידה וי''ל דמה לכבוד אב ואם שכן הכשר מצוה כדלקמן וא''ת אכתי אם באת ללמוד מכאן דדחי א''כ איצטריך לן שפיר והתעלמת בפרק אלו מציאות (ב''מ ל. ושם) לכהן והיא בבית הקברות דמתעלם ומאחר דהתם לא דחי אדרבה נילף בעלמא דלא דחי וי''ל דהתם לא צריך קרא להכי דפשיטא דלא דחי כדקאמר התם ותו מי דחינן איסורא מקמי ממונא: שכן ישנו בשאלה. וא''ת וניגמר במה הצד מכהן ונזיר דלידחי בעלמא עשה את לאו ועשה ובפרק ב' נזירים (נזיר דף נח: ושם) בתר דקאמר וכהן ונזיר לא גמרינן מהדדי קאמר ובעלמא לא ילפינן מינייהו משום דאיכא למיפרך כדאמרן פי' מה לנזיר שכן ישנו בשאלה וכהן אינו שוה בכל ותימה דאמאי לא נגמר מינייהו במה הצד וי''ל דעל מה הצד פרכינן כל דהו דאינו לא קולא ולא חומרא ואיכא למיפרך מה להצד השוה שבהן שיש בהן איסור גילוח זה בראשו וזה בזקנו ואית דלא גרסי כדאמרן ומפרש דקאי איכא למפרך אהא דאמר בתר הכי אמר רב וכו' פי' ומפרש דאיכא למיפרך דאמר רב מיקל אדם כל גופו בתער ומסיק כעין תער וכיון דאיסור דידהו קל אתי עשה ודחי להו אבל קשיא נילף מכהן ונזיר ומילה דדחיא צרעת דהוי עשה ולא תעשה כדאמר בפרק ר' אליעזר אם לא הביא (שבת קלב:) ונראה דהוו כמו שני כתובים הבאים כאחד דממילה וחד מהני איכא למילף נמצא חד דלא איצטריך ועוד אי ילפינן מינייהו למה לי קרא דכלאים בציצית ללאו גרידא ותירוץ זה יש לדחות כמו שאפרש בסמוך ובפרק שני נזירים היה יכול לומר כן כדפרישית אלא דלא חש לדקדק ולהאריך [וע' היטיב תוס' נזיר נח: סד''ה הר''ף]:
הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מומלץ להירשם על מנת לשמור את התגובה בחשבון הפרטי שלך.

הערה אישית

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד