דף ד - ב
שמע מיניה לאפנויי. להיות פנוי לדרשת "סמוכים", להסמיך את "לא יקח אדם אשת אביו ל"לא יגלה כנף אביו". ולהשמיענו על אנוסת אביו, שגם היא אסורה.
וגבי ציצית נמי, סובר רבי יהודה שבמשנה תורה דורשים סמוכים, ולומדים מכאן שעשה של ציצית דוחה לאו של כלאיים, מאותם שני טעמים:
איבעית אימא משום דמוכח,
ואיבעית אימא משום דמופנה. ומבארת הגמרא את ההוכחה ואת ה"מופנה":
איבעית אימא משום דמוכח:
דאם כן, אם לא בא הכתוב ללמד מהסמיכות, לכתביה רחמנא ל"גדילים תעשה לך" גבי פרשת ציצית.
למאי הלכתא כתביה הכא?
בהכרח, כדי ללמד מסמיכות ציצית לכלאיים, שמצות עשה של ציצית דוחה לאו של כלאיים.
ואיבעית אימא, משום דמופנה:
מכדי, הרי כבר כתב "ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך".
ואם כן, זה שחזר וכתב כאן "לא תלבש שעטנז" - למה לי?
שמע מינה לאפנויי.
ומהייתור של הכתוב, יש לדרוש את הסמיכות של ציצית לשעטנז שבא הכתוב ללמד שעשה דוחה לא תעשה.
ודוחה הגמרא: אין הפסוק "לא תלבש שעטנז" מופנה!
שהרי הני, שני הפסוקים אודות שעטנז, מצרך צריכי, ואין אחד מהם מיותר לצורך דרשת סמוכים.
דאי כתב רחמנא רק "ובגד כלאיים שעטנז לא יעלה עליך", הוה אמינא כי כל דרך העלאה של בגד שעטנז אסר רחמנא.
ואפילו מוכרי כסות, שמוכרים בגדי כלאיים, ומניחים אותם על כתפיהם לדוגמא בעלמא, או נושאים אותם על גופם כדי להעבירם ממקום למקום, אך אינם מתכוונים להנות מחימום הבגד, אסורים להעלותם על גופם.
לכן כתב רחמנא "לא תלבש שעטנז".
ובכך שנקטה התורה לשון "לבישה", היא מלמדת שלא נאסרה כל העלאה של בגד שעטנז על הגוף, אלא רק העלאה דומיא ד"לבישה" של בגד, דאית ביה שיש בה בלבישה הנאה של חימום, ולא סתם העלאה של בגד על הגוף, המשמשת רק לצורך דוגמא או לצורך נשיאת הבגד.
וכמו כן, מאידך: אי כתב רחמנא רק "לא תלבש שעטנז", הוה אמינא דוקא "לבישה" אסורה, היות דנפיש הנייתה, שיש בה הנאה מרובה, נאסרה.
אבל העלאה לזמן קצר, לצורך דוגמא, או נשיאת הבגד לצורך העברתו, שאין הנאה מרובה בכך, לא נאסרה, ומותר אז גם להתכוון להנות מהבגד.
לכן כתב רחמנא "לא יעלה עליך", שאפילו הנאה מועטת מהעלאה, אסורה, כשמתכוון לה.
וכיון שצריכים את שני הפסוקים, שוב אין פסוק פנוי לדרוש ממנו סמוכים. ואם כן, איך אמרנו שרבי יהודה דורש סמוכים בכלאיים בציצית היות והפסוק של שעטנז מופנה ללמד על דרשה מסמוכים!?
ומשנינן: עדיין יש בפסוק של שעטנז מילים מיותרות, שמכח ייתורן אפשר לדרוש סמוכים.
כי אם כן, שצריכים את הפסוק "לא תלבש שעטנז" להתיר העלאת שעטנז למוכרי כסות, לכתוב רחמנא "לא תלבש שעטנז" בלבד, ודיינו בכך כדי לדעת מכאן שמותרת העלאה של מוכרי כסות.
"צמר ופשתים" שהוסיף הכתוב - למה לי? והרי דבר ברור הוא שאין שעטנז אלא מכלאי צמר ופשתים:
מכדי, שהרי, כתב רחמנא "ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך".
וכיון שנקט הפסוק בלשון "בגד", דבר ברור הוא שהכונה לשעטנז העשוי מכלאי צמר ופשתים.
כי והא תנא דבי [שנינו בבית מדרשו] של רבי ישמעאל: הואיל ונאמרו בתורה בכמה מקומות סתם בגדים, בלי שיפרט לך הכתוב ממה הם עשויים.
ופרט לך הכתוב באחד מהן, בענין נגעים, שהוא "צמר ופשתים".
הרי אף כל המקומות שאמר בהם הכתוב "בגד" סתם, הרי הוא בגד מצמר ופשתים.
וכיון שכבר גילה הכתוב הראשון, בהעלאה, באמרו "ובגד כלאיים שעטנז לא יעלה עליך", שהשעטנז האמור בתורה הוא בגד העשוי מצמר ופשתים -
אם כן, "צמר ופשתים" דכתב רחמנא בפסוק השני ["לא תלבש שעטנז, צמר ופשתים יחדיו"] - למה לי?
שמע מינה שבא ייתור המילים "צמר ופשתים" - לאפנויי, למדרש סמוכים.
אך עדיין מקשה הגמרא:
ואכתי עדיין איצטריך גם ל"צמר ופשתים", ואין שתי מילים אלו פנויות לדרשת סמוכים.
כי סלקא דעתך אמינא, העלאה של בגד כלאיים על כתיפיו בלבד, היא זאת שנאסר בה רק בגד שעטנז העשוי צמר ופשתים. היות דלא נפיש הנאתה של "העלאה", שאין הנאה מרובה בהעלאת בגד על כתיפיו. ולכן, לא אסרה בה תורה את כל סוגי הכלאיים אלא רק של צמר ופשתים.
אבל לבישה של בגד, דנפיש הנייתה, שהנאת הלבישה היא מרובה, הוה אמינא כי כל תערובת של תרי מיני אסר רחמנא, ולא רק צמר ופשתים.
לכן כתב רחמנא "לא תלבש שעטנז צמר ופשתים".
ללמדך, שאפילו בלבישה אסרה תורה רק בגד של צמר ופשתים, ולא כלאיים של שני מינים אחרים.
וכיון שצריך את "צמר ופשתים" לצורך גילוי זה, אין הן מיותרות לצורך דרשת סמוכים. ותחזור הקושיה למקומה, שאין לנו דבר מיותר בפסוק "לא תלבש שעטנז" שנוכל לדורשו לסמוכים!
ומשנינן: אם כן, אם נאמר שבאו "צמר ופשתים" בפסוק "לא תלבש שעטנז", כדי ללמד שאפילו בלבישה אסורים רק צמר ופשתים ולא מינים אחרים, לשתוק קרא מיניה, מ"צמר ופשתים", בפסוק "לא תלבש שעטנז", ותיתי, ותלמד שאין אסור בלבישה אלא צמר ופשתים בגזירה שוה של "שעטנז שעטנז" מהעלאה, שאסור בה רק צמר ופשתים [מהכלל שכל מקום שנאמר בו בגד אינו אלא צמר ופשתים].
ועתה באה הגמרא לדון במה שהסתמכנו על תנא דבי רבי ישמעאל, האומר שבכל מקום בגד הוא מצמר ופשתים, כדי לומר ש"צמר ופשתים" האמור בכלאיים הסמוכים למצות ציצית, הוא מיותר, לדרוש ממנו סמוכים, ולהתיר כלאיים בציצית.
והוינן בה: ואליבא תנא דבי רבי ישמעאל, שהסתמכנו עליו לומר שיש ייתור של "צמר ופשתים".
טעמא דכתב רחמנא את הייתור "צמר ופשתים", ולכן דרשינן סמוכים להתיר כלאיים בציצית.
הא לאו הכי, כלאים בציצית הוה אמינא דאסר רחמנא.
כי משמע שבלעדי הייתור הזה, לא היה עשה דוחה לא תעשה בציצית.
ותימה: הכתיב [במדבר טו] "ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם".
והרי כבר תנא דבי רבי ישמעאל את הכלל לעיל, שכל בגדים - צמר ופשתים הם. ואם כן, "כנפי בגדיהם" האמורים כאן, נכללים בהם גם בגדים של פשתים.
ואמר רחמנא: עביד ליה, עשה לו לבגד הפשתים, ציצית הצבועה בצבע תכלת.
וחוט התכלת, בהכרח שעמרא [צמר] הוא עשוי!
ומבארת הגמרא את ההכרח שחוט התכלת הוא מצמר:
וממאי דתכלת "עמרא" הוא?
יש לנו ללמוד זאת מבגדי כהונה, העשויים רק מצמר ופשתים, ולא ממינים אחרים.
ומצינו באחד הבגדים [במכנסיים], שאמרה תורה לעשותו מפשתים, שהוא צבע לבן.
ובכך גילתה התורה ששאר הצבעים שבבגדי כהונה [כמו תכלת וארגמן] הם עשויים מצמר.
שנאמר "מכנסי בד - שש משזר".
וידוע ש"בד" הינו "פשתים", על שם שהפשתים גדלים בדים בדים, שאין להם ענפים מתפצלים.
ומד"שש" הוא כיתנא [פשתן], בהכרח שתכלת האמור בבגדי כהונה - עמרא צמר הוא!
וכיון שיש לנו הוכחה מבגדי כהונה שתכלת הוא צמר, ובציצית אמרה תורה "על כנפי בגדיהם", יודעים אנו משם שמותר לתת חוטי צמר בבגד פשתים.
ואם כן, אין צורך בלימוד של סמיכות בין כלאיים לציצית, ואין צורך בייתור של "צמר ופשתים" כדי לדרוש סמוכים!
ומשנינן: בכל זאת איצטריך ללימוד של סמוכים.
כי סלקא דעתך אמינא לומר כמו דאמר רבא!
דרבא רמי, הקשה שיש לכאורה סתירה בדברי הכתוב:
מצד אחד כתיב "ונתנו על ציצית הכנף, פתיל תכלת".
ו"ציצית הכנף" משמעותה היא, שיש לעשות את חוטי הציצית מאותו מין שממנו עשוי הכנף של הבגד!
ולפי זה אם כנף הבגד עשוי משי צריך חוט הציצית עשוי משי.
ומאידך כתיב "לא תלבש צמר ופשתים יחדו - גדילים תעשה לך", ומשמע שיהיו גדילי הציצית עשויים צמר ופשתים, ולא משי או מין אחר! הא כיצד יש ליישב את הסתירה שלכאורה בין שני המקראות?
אלא, אמר רבא: כך יש לדרוש את משמעות הפסוק:
חוטי ציצית העשויים צמר ופשתים - פוטרין את הבגד [דהיינו, מקיימים בהם את המצוה] בין במינן, בבגד צמר ובבגד פשתים, בין שלא במינן, בבגד משי וכדומה.
שאר מינין, חוטי ציצית העשויים משי וכדומה, רק בבגדים שהם מינן - פוטרין.
אבל שלא במינן, בבגד צמר או פשתים - אין הם פוטרין.
ולפי דברי רבא אלו, היינו אומרים, שיש לעשות חוטי צמר לבגד צמר וחוטי פשתים לבגד פשתים, כי היינו דורשים "הכנף" - מין כנף! שיש לעשות את חוט הציצית ממין הכנף דוקא.
ולפי זה לא התירה התורה כלאיים בציצית.
ולכן צריכים את הייתור של "צמר ופשתים" כדי לדרוש סמוכים, ולהתיר כלאיים בציצית.
ומקשה הגמרא: הרי הלימוד של סמוכים, הסתמכנו בו על תנא דבי רבי ישמעאל.
והא תנא דבי רבי ישמעאל - לית ליה את הדרשה דרבא, שדרש "הכנף" מין כנף! שלדברי רבא כל בגד מכל מין חייב בציצית בחוט ממינו, ואילו לתנא דבי רבי ישמעאל רק בגד צמר או פשתים חייב בציצית!
וכיון שתנא דבי רבי ישמעאל אינו סבור כרבא, איך יתכן לתרץ כדרבא, כשאנו מסתמכים על תנא דבי רבי ישמעאל!? ומשנינן: בכל זאת איצטריך "צמר ופשתים", גם אם אין סבורים כדרבא שכל בגד חייב בציצית.
כי סלקא דעתך אמינא שאפילו לתנא דבי רבי ישמעאל יש לדרוש בבבגד צמר או בפשתים, כי כמו דיוקא דרבא, הכנף - מין כנף.
אך לדרוש זאת באופן חלקי, שיתאים עם תנא דבי רבי ישמעאל, כשהמדובר בפסוק הוא רק בבגדי צמר ופשתים, ולא בבגדים של שאר מינים!
והכי קאמר רחמנא:
עביד ליה חוט של ציצית צמר לבגד צמר, וחוט של ציצית פשתים לבגד פשתים.
ובכך יתקיים "הכנף" - מין כנף! אלא שזה יתקיים רק בצמר ובפשתים, ולא במין אחר.
וכי עבידת חוט צמר לבגד צמר - צבעיה בצבע תכלת.
אבל חוט צמר לבגד פשתים, וחוט פשתים לבגד צמר - לא תעשה.
לכן כתב רחמנא "צמר ופשתים", לייתור, לדרוש סמוכים, ולהשמיענו: דאפילו חוט צמר לבגד פשתים, [1] וחוט פשתים לבגד צמר אפשר לעשות.
הערות
[1] התוס' [בד"ה דאפילו] כתבו מותר ליתן שני חוטי צמר לבן בבגד פשתים, אף על פי שאפשר ליתן שני חוטי פשתים לבנים בבגד הפשתים, כי "מיגו" שחוטי הצמר של תכלת מותר ליתנם בבגד פשתים, מותר ליתן בבגד פשתים גם חוטי לבן של צמר. והרשב"א הביא בשם גדולי המפרשים שחולקים על סברא זו, כי לפי ריש לקיש כל מקום שאפשר לקיים שניהם, אין עשה דוחה לא תעשה, ולא אומרים "מיגו", אלא צריך להטיל בבגד פשתים חוטי לבן מפשתים, ורק את חוטי התכלת, שהם צמר, מטילים בפשתים. והקשו האחרונים, מדוע אסור ליתן בבגד הפשתים שיש בו כבר חוטי צמר תכלת גם חוטי צמר לבן? והרי הבגד הוא כבר כלאיים, ומה תוספת כלאיים יש בעוד שני חוטים. והרי כיון שהתירה התורה ללבוש את בגד הכלאיים של פשתן עם חוטי צמר תכלת, הרי מותר ללבוש את בגד הכלאיים הזה, ותוספת חוטי צמר לבן לא תאסרנו! ועוד, מה יועיל אם יטיל עתה שני חוטים לבנים מפשתן לבגד, והרי הבגד כבר כלאיים מכח חוטי צמר התכלת שבבגד הפשתים, ונמצא שמטיל חוטי פשתים בבגד שיש בו גם צמר! ותירץ הגר"ש רוזובסקי [חדושי רבי שמואל] על פי יסודו של הגר"ח, שיש שתי צורות של כלאיים: האחת, אם עירב צמר ופשתים ביצירת חוט הכלאיים, וארג מהחוטים בגד, הרי עצם הבגד הוא כלאיים, ואסור ללובשו כי הוא "חפצא" של כלאיים. והשנית, אם חיבר אל בגד פשתים בגד של צמר, על ידי שתי תכיפות, או שקשר אל בגד הפשתים חוטי צמר, כמו בציצית, ששם לא נעשה הבגד עצמו "חפצא" של כלאיים, אלא שאסרה תורה ללבוש בגד שמחוברים בו צמר ופשתים יחד. וכיון שקשירת חוטי הציצית בבגד הפשתים אינה עושה את הבגד כולו לבגד של כלאיים, אלא שאסרה תורה ללבוש צמר ופשתים המחוברים יחדו, נמצא שלבישת כל חוט של צמר ביחד עם בגד פשתים היא איסור בפני עצמו, ולכן שפיר טען הרשב"א על התוס', שאין להוסיף חוטי צמר לבן על חוטי צמר התכלת, כיון שאפשר לקיים שניהם, בנתינת חוטי פשתים לבנים בבגד הפשתן. ואת הקושיא השניה, שגם נתינת חוטי פשתים לבנים יש בהם משום כלאיים עם חוטי הצמר הלבנים, ומה תועלת יש בנתינת חוטי פשתן לבנים יותר מנתינת חוטי צמר לבנים, יתכן ליישב, שאין בהוספת חוטי הפשתים איסור, כיון שאין הם אלא תוספת לבגד הפשתים, ונחשב הדבר כאילו מטיל חוטי צמר לשם מצות ציצית לבגד שיש בו בצידיו חוטי פשתים, שאין צורך בחיתוך החוטים, שהרי התירה תורה להטיל חוטי צמר של תכלת בבגד פשתים, ולא הצריכה לצמצם את הבגד לשיעור שיוצאים בו ידי חובה, ותו לא. אך כשבא להטיל חוטי צמר לבנים לבגד פשתים שיש בו חוטי צמר תכלת, הרי זה כמי שבא להטיל חוטי ציצית לבגד של כלאיים, ורוצה ללבוש את הבגד כיון שהתירה התורה לבישת כלאיים לצורך קיום מצות ציצית, שאסור לו ללובשו [עיין רע"א בהגהותיו לשו"ע או"ח סימן יא] היות ולא התירה תורה כלאים בציצית אלא במקום שאי אפשר אחרת, ולא בבגד של כלאיים, שיכול להמנע מללבוש אותו, שהרי לולי המצוה של ציצית אינו יכול ללובשו.
ואפילו מוכרי כסות. פירש"י ז"ל שאין מתכווין להנאת חימום, ולי נראה כל שאינו מתכווין פלוגתא דר' יהודה ור' שמעון ואביי ורבא נמי פליגו בדאיפשר ולא קא מיכיון ובמסכת פסחים (דף כ"ו) מייתי התם נמי ברייתא דמוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יתכווין בחמה מפני החמה ואוקמוה כר' שמעון ודבר שאין מתכווין לאו מהכא נפקא היתירא דידיה ועוד דאנן לרבי יהודה קאמרינן.
אלא האי מוכרי כסות דהכא בשאינו נהנה בהן כלל כגון בימות החמה ואינו עומד בחמה שהוא אינו אלא מצטער בהן ולדברי הכל כיון דלית ביה הנאה שרי ביה אבל כשהוא נהנה בהן בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים אלא שאינו מתכווין פלוגתא דרבי יהודה ורבי שמעון.
הא דקאמרינןכתב רחמנא צמר ופשתים דאפילו צמר לפשתים ופשתים לצמר. פי' ולית לן דר"ל דאמר לקמן (יבמות דף כ') כ"מ שאתה מוצא עשה ול"ת אם אתה יכול לקיים את שניהם מוטב ואם לאו יבא עשה וידחה לא תעשה דהא פשתים לצמר יכול לקיים את שניהם הוא ואפילו הכי דחי והכי נמי אמרינן עלה במנחות (דף ל"ט).
ויש שסובר דריש לקיש בעלמא איתמר אבל כלאים בציצית לגמרי הותר מסמוכין וההיא דמנחות דחי' בעלמא היא. ולא נהירא לי בשמעתין דהא מהכא גמרינן לכל התורה דאתי עשה ודחי לא תעשה ואם כן נימא אפילו בדאפשר לקיים את שניהם לדחי דומיא דציצית אלא שמע מיניה בציצית נמי אתמר.
הני מצרך צריכי דאי כתב רחמנא לא יעלה כו'. איכא למימר דמשום דר' יהודה הוא דאמרינן הכא, דאיהו לא דריש סמוכין אלא בדמופנה, וכולה שמעתין משום דידיה שקלינן וטרינן בה, אבל לרבנן אף על גב דלא מוכח ולא מופנה דרשינן. וכן נמי לבן עזאי. ואי נמי איכא למימר דאפילו לרבנן גבי ציצית בעינן מופנה ומוכח משום ללמד על כל התורה דדרשינן סמוכין, וכי לא מוכח ולא מופנה לא דרשי סמוכין ללמד על כל התורה דליתי עשה ולידחי ל"ת, וקרא דר' אליעזר (לעיל ע"א) סמוכים לעד לעולם אסמכתא בעלמא היא.
אי כתב רחמנא לא יעלה הו"א כל העלאה אסר רחמנא ואפי' מוכרי כסות. פירש"י אף על פי שאינו מתכוין להנאת חימום. ואינו מחוור דאי בנהנה אף על פי שאינו מתכוין, פלוגתא דאביי ורבא היא בפרק כל שעה (פסחים כה, ב) בדאפשר ולא קא מיכוין, ומייתי נמי (כו, ב) ברייתא דקתני מוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יתכוין בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים, ואוקי כר' שמעון, ואי דבר שאינו מתכוין מהכא נפקא ליתי לה התם. ועוד דהכא אכן לר' יהודה קאמרינן, ור' יהודה הא אמר דבר שאין מתוכין אסור. אלא הכא בשאינו נהנה כלל כגון בימות החמה ואינו עומד בחמה שאינו נהנה אלא מצטער, הא נהנה אף על פי שאינו מתכוין פלוגתא דר' שמעון ור' יהודה היא. הרמב"ן נר"ו (בד"ה ואפילו).
כתב רחמנא צמר ופשתים דאפילו צמר לפשתים ופשתים לצמר. וקיימא לן כתנא דבי ר' ישמעאל דכל בגדים האמורים סתם אינן אלא צמר ופשתים, אבל שאר מינין אינן חייבין בציצית אלא מדרבנן, והכי איתא במנחות פרק התכלת (מנחות לט, ב).
וחוטי צמר פוטרין בשל פשתן ואפילו לבן ושל פשתן פוטרין בשל צמר, ודוקא לבן של צמר בשל פשתים, ושל פשתים בשל צמר בדלית ליה ממיניה ואי אפשר לקיים מצות ציצית בלא דחיית ל"ת, אבל היכא דאיכא ממין הכנף אין מטילין לו אלא מינו, וכדר"ל דאמר (להלן יבמות כ, ב) כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה אם אתה יכול לקיים את שניהם מוטב ואם לא יבא עשה וידחה לא תעשה, הלכך בדאיכא מינו אתה יכול לקיים את שניהם, ואם לאו אי אתה יכול לקיים את שניהם. ואם נפשך לומר יוציא חוטין מן הבגד בעצמו ויטיל בכנף, ולעולם לא משכחת לה דליכא מינו, הא ליתא, דכל היכא דאין לו אלא בקריעת הכנף ובהפסד טליתו, הרי זה כמי שאין לו מינו.
והא דתנא דבי ר' ישמעאל לא מפקא מדר"ל, ודר"ל לא מפקא מדתנא דבי ר"י, ותדע לך דהא קיימא לן כתנא דבי ר' ישמעאל. ומשמע נמי ודאי דאיתא לר"ל מדאמרינן בפר' כיצד (שם) גבי איסורי מצוה ואיסורי קדושה חולצות ולא מתיבמות וליתי עשה ולידחי ל"ת, ופריך רבא גזרה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה, הדר אמר רבא לאו מלתא היא דאמרי דאר"ל כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה כו'. ובנחות נמי פרק התכלת (מנחות מ, א) אמרינן ולא יהא אלא לבן ופרקינן כיון דאפשר במינן וכדר"ל וכו'. וכן בהרבה מקומות בתלמוד. דאלמא הלכתא כוותיה. כך היה נ"ל. אלא שראיתי לגדולי המפרשים דפירשו (ברמב"ן בד"ה הא) דהא דתנא דר"י אתיא דלא כר"ל, ונסמכו על מ"ש במנחות (שם) ולא יהא אלא לבן ופרקינן כיון דאפשר במינן כדר"ל, ואפשר לומר דהתם לא קאמר דלעולם לא יטול כיון דאפשר בדאית ליה כדר"ל, אלא בדאיכא מיניה קאמר, ומשום דהוי מצוי דאית ליה מיניה קאמר דאפשר במיניה, ולעולם איתא לתנא דר"י ואיתא לדר"ל. וכן נראה מדברי רי"ף שכתב בהל' ציצית (בהלכות קטנות יג, ב) (ר"ך) והוא כתוב בסוף המסכתא. ומכל מקום אסור להטיל בשל פשתים ד' חוטין של צמר לבן, שלא התיר הכתוב להטיל בו אלא שני חוטי תכלת, אי נמי בחוטי לבן בדליכא תכלת דעולין משום לבן ומשום מגו כדאיתא התם במנחות (לט, ב) דאמרינן התם מגו דתכלת פטורה לבן נמי פטר אבל אם מטיל בו ד' חוטי צמר לבן, השנים עולין משום מצות לבן, והשנים האחרים כיון שאינם תכלת אינן עולין משום תכלת, ומשום לבן נמי לא דהא איכא ב' חוטים אחרים, נמצאו הב' האחרים כלאים. וכתבו בתוס' (עי' תוס' הרא"ש ד"ה אצטריך ותוס' כתובות מ, א ד"ה כגון) דאף להטיל בטלית של פשתים ב' חוטי צמר לבן וב' חוטי פשתים אסור משום דחוטי פשתים עולין משום לבן והשאר הוי כלאים.והא דאמרינן במנחות (מ, א) גבי סדין בציצית גזרה משום קלא אילן ואקשינן ולא יהא אלא לבן דהא תנא דבי ר' ישמעאל וכו', ומשני התם כיון דאפשר במינו כר"ל, איכא למידק מה צורך לתרץ כדר"ל,ואיהו נמי מאי קאמר לא יהא אלא לבן, והלא אם הוא צמר מעורב עם חוטי פשתן, אי נמי ד' חוטי צמר,אם אתה עושה ארבעתן לבן הרי יש כאן כלאים כמו שאמרנו. ובתוס' דוחקין דהתם להטיל בו ב' חוטי תכלת בלבד קאמר והלכך שרי, שאם הוא תכלת הא תנן (שם לח, א) הלבן אינו מעכב את התכלת, ואם אינו אלא קלא אילן והוי כמו לבן, הא קיימא לן נמי דהתכלת אינו מעכב את הלבן.
לכתוב רחמנא גבי ציצית פי' לגדילים תעשה לך כיון דאית בי' הלכות ציצית גדיל גדילים עשה גדיל ופתלהו מתוכו:
בפירש"י כל העלא' אסר רחמנא אפי' מוכרי כסות פרש"י שאין מתכוון להנאת חמום והקשו עליו בתוס' דא"כ היכי אמרי' קמ"ל דשרי דהא סוגיי' אף לר' יהודה דאסר בהא משום דבר שאין מתכוון כדאיתא בפ' כל שעה ואפי' לר' שמעון דשרי התם היינו לאו מהאי קרא דלא תלבש שרו אלא משום דשרי בכל דבר שאין מתכוין כדאיתא התם לכן פריך כל העלא' אסר רחמנא ואפי' מוכרי כסות שאין נהני' כלל אלא מצטערי' קמ"ל דשרי אבל כשהוא נהנה אלא שאין מתכוין פלוגתא דר' שמעון ור' יהודה היא:
ותיתי שעטנז מהעלאה פירש לאו בגזירה שוה אלא שילמוד סתום מן המפו' וכבר הא בלא מופנה למדי' ואין משיבין אצטריכי סלקא דעתך אמינא כדרבא דמי קמ"ל ק"ל והא אפי' לפום הא סברא דרבא כלאים בציצי' שרי דהא קאמר צמר ופשתים פטרי בין במינו בין שלא במינו ויש בכלל זה צמר ופשתים לצמר ואדפרכי עלה דהא תנא דבי ר' ישמעאל לית ליה דרבא הא הוה עדיפא לי' למפרך וי"ל דהשתא סבי' לן דהכי קאמר דצמר ופשתים פוטרים שלא במינן ובדבר שאינו כלאים כגון כלך ושיראים וסירקון ולאפוקי שאר מינים שאין פוטרים שלא במינם כלל ואע"פ שאין בהם כלל וי"מ דהשתא ס"ד דהקו' דאצטריך עלה משום דס"ד דאתי עשה ודחי לא תעשה כדרבא ולא מיתורא דגדילי' כדאמרי' לעיל וכי פרכי' דתנא דבי ישמעאל לית ליה דרבא אמרינן סלקא דעתך דכי דייקי' דויקי' דרבא הדרינן דיתורא משום דגדילים הוא כדמעיקרא לעיל ואין זה מחוור דהשתא לא קיימי' עלה דמתניתין אלא על לא תעשה גרידא דעלמא והנכון כדאמרי' בשיטת רש"י ז"ל ואפילו צמר לפשתים ופשתים לצמר. קיימא לן הא ניחא צמר לפשתים למצות תכלת שאי איפשר אלא בצמר וכיון שאין אפשר לקיים שתיהן יבא עשה וידחה לא תעשה שאין אומר לו שיפשוט טליתו אלא פשתים לצמר אחוטי לבן הוא ואפשר בשל צמר ואמר ריש לקיש דכל שאפשר לקיים שתיהן אין דוחה עשה לא תעשה כדאיתא במנחות:
יש שפי' כתוס' דהא פליגא אדריש לקיש ויש מי שפי' דהכא מיירי כגון שאינו מוכח כלל חוטי צמר ואין לו למלול מטליתו דבעי טווי הלכה למשה מסיני וכל כי האי גוונא אי אפשר לקיים שתיהם קרי' ביה ודעת מ"ה כלשון אחרון:
הכלאים לא סוף דבר שלבישתן אסורה אלא אף כל העלאה והוא כל צד שהגוף נוגע ומתחמם בו או נהנה בו בהגנה מן החמה או מן הגשמים בנגיעה הא כל שלא בנגיעה מותר אע"פ שמגין הרי אמרו ירושלמי כלאים פ"ט ה"ו אהל של כלאים מותר לישב תחתיו ומה שאסרו במסכת יום טוב י"ד ב' וילון בכלאים הוא מפני שהשמש נכרך בה וזהו שלא אסרוה אלא ברכה כמו שביארנו שם ואף בהעלאה כל שאינו בכונת הנאה כגון תופרי כסות שמניחין אותו על יריכותיהן או אפילו דרך לבישה כגון מוכרי כסות אף בלבישה מותר כדי שיקפצו עליהם גוים ויקחו ואפילו בימות הגשמים שיש בהם הנאת חמום הואיל ואינו מתכוין לחמום אלא שהצנועים מושכין ידיהם ותופרין על גבי קרקע ומוכרין אותם בהפשלה לאחוריהם ומכל מקום כל שמתכוין בהם לחמום או להנאה כגון להגין בחמה מפני החמה או בגשמים מפני הגשמים אסור:
מטפחות הידים ומטפחות הספרים ר"ל ספרי תורה ושאר הספרים וכן מטפחות הספג אסורים משום כלאים ואע"פ שבמשנת כלאים פ"ט מ"ג הותרו בסתם משנה ור' אליעזר הוא שאסר כבר נתגלה בברייתא תוספתא פ"ה ה"י שר' מאיר הוא ששנאה כן אבל ר' יהודה שנאה בהפך ומטפחות הספר ר"ל המגלח אסורה בכלאים לדברי הכל:
איסור כלאי בגדים אינו אלא בצמר ופשתים וכדכתיב צמר ופשתים יחדו הא שאר מינים זה בזה או עם הצמר או הפשתים מותרין מן התורה אף בלבישה אלא שחכמים גזרו על הכלך והוא כעין צמר שגדל על האבנים שבים המלח שיהא אסור עם הפשתן:
כל הבגדים האמורים בתורה סתם אינם אלא צמר ופשתים אם כן מה שחייבה תורה ציצית על כנפי בגדיהם אין חיוב ציצית אלא בבגד צמר או פשתים הא שאר מינין כגון בגדי משי וארגמן ושאר מיני בגדים פטורים מן הציצית מן התורה אלא שחייבים מדברי סופרים ואין הלכה כדברי רבא שאמר הכנף מין כנף כלומר כל בגד במינו וכתיב צמר ופשתים גדילים תעשה לך כלומר אפילו צמר בפשתים וכל שכן בשאר המינין עד שתירץ צמר ופשתים פוטרים בין במינן בין שלא במינן וכן זה בזה שאר מינין במינן פוטרין שלא במינן אין פוטרין ועליהם נאמר הכנף מין כנף ור"ל בלבן שבתכלת אין ספק שהצמר פוטר את כלן שאין תכלת אלא בצמר שמכל מקום משמען של דברים שכל מיני בגדים חייבין מן התורה בציצית אלא הלכה כתנא דבי ר' ישמעאל ואין חיוב תורה בציצית אלא בטלית של צמר או פשתן הא מדרבנן חייבין ופטור כל אחד במינו הא שלא במינו לא אלא אם כן בצמר או בפשתים הא צמר ופשתים פוטרין בכלן:
אע"פ שנאסרו הכלאים דבר תורה בצמר ופשתים הציצית מיהא מותר בכלאים שנאמר לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדו גדילים תעשה לך כלומר אבל אתה עושה גדילים מזה לזה ר"ל של צמר בטלית של פשתים או של פשתים בטלית של צמר שהרי אמרה תורה ליתן תכלת ותכלת עמרא הוא דמדשש כיתנא תכלת עמרא ואמרה תורה עשה תכלת בטלית של פשתן ואם כן הוא הדין לחוטי לבן של צמר בפשתן ושל פשתן בצמר:
אע"פ שהלכה כר' ישמעאל כמו שביארנו מכל מקום הלכה גם כן כריש לקיש שאמר לק' כ' ב' כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה אם אתה יכול לקיים את שניהם מוטב ואם לאו יבא עשה וידחה את לא תעשה והילכך היתר כלאים בציצית הוא בכל מקום מצד התכלת ר"ל להיות הצמר פוטר בשל פשתים שהרי אין תכלת אלא בצמר והתורה אמרה ליתן תכלת אף בטלית של פשתן אבל חוטי לבן של צמר בטלית של פשתן או של פשתן בטלית של צמר לא הותר בכל מקום אלא אם כן במקום שאין לו ממינו ושמא תאמר והיאך איפשר שלא יהא לו ממינו והרי איפשר לו להוציא חוטין מן הבגד עצמו ויטיל בכנף אין זה כלום שכל שאין לו אלא אם כן בקריעת כנף ובהפסד טלית הרי זה כמי שאין לו ויפטר של צמר בפשתים ושל פשתים בצמר ודבר זה דוקא מן התורה אבל חכמים גזרו שאף במקום שאין לו ציצית ממין הכנף לא יטיל אלא ממינו מגזירת קלא אילן שיהא כלאים שלא במקום מצוה ואין פוטרין עכשו טלית של צמר אלא בשל צמר ולא של פשתים אלא בשל פשתים ואפילו במקום תכלת אין מטילין תכלת בשל פשתן מדברי סופרים גזירה משום קלא אילן וכן גזירה משום כסות לילה כמו שהתבאר שם ואם מפני שעקר מצות ציצית בתכלת סמכו בה על מה שאמרו התכלת אינו מעכב את הלבן:
מדברינו למדת שאין דורשין הכנף מין כנף כלל אלא אף בשאינו מין כנף על הדרך שביארנו ומכל מקום אתה מעמידו לענין צבע שיהא הציצית מצבע הטלית אם ירוק ירוק אם אדום אדום אם לבן לבן שהרי כל הצבעים פוטרין במצות לבן חוץ מן התכלת והילכך אם היה הטלית תכלת אין מטילין למצות לבן שבה תכלת ולא שחור שדומה לתכלת אלא אחד משאר צבעונין שהרי כל הצבעים כשרים בה הא כל טלית שאינו מצבע תכלת מטיל בו ציצית שמצבע הטלית והוא שאמרו במנחות מ"א ב' טלית שכולה תכלת כל מיני צבעונין פוטרין בה חוץ מקלא אילן ואמרו שם טלית אין פוטר בה אלא מינה ר"ל טלית שאינה תכלת אין פוטר בה בצבע אלא מינה כלומר אם אדום אדומים ואם ירוקה ירוקים ואע"פ שאמרו במנחות ל"ח ב' מידי ציבעא גרים לא למעט שלא להצריך צבע הציצית מצבע הטלית אלא למה שהיה מצריך שם בטלית תכלת להקדים תכלת תחלה מצד הצבע שהוא ממין הטלית והוא אומר שמצוה להקדים לבן לתכלת אע"פ שהתכלת מצבעה שהתכלת ראוי לבא על הציצית ר"ל שיהא התכלת אחרון וכן כתבוה גדולי המפרשים:
וכן למדת מדברינו שטלית של פשתן חייב בציצית וכדברי בית הלל האמורים בשמועת סדין בציצית מנחות מ' א' וכבר ביארנוה בשני של שבת כ"ה ב':
ואפילו מוכרי כסות כו'. פירש הקונטרס שאין מתכוונים ול"נ דלר' יהודה קיימינן ואיהו קאמר דבר שאין מתכוין אסור על כן צריך לומר ואפילו מוכרי כסות בלא שום הנאה ויש דלא גריס ליה:
ואי כתב רחמנא לא תלבש. להך צריכותא דלא יעלה אין המקשה צריך כלל דהא להפנאה דאמרי' לעיל היינו קרא דלא תלבש דמיניה דרשי' סמוכין אבל מקרא דלא יעלה לא איירי מידי דהא לית ליה מיניה סמוכין כלל אלא משום שפי' צריכיתות דלא תלבש מפרש ואזיל למאי אצטריך לא יעלה:
ומדשש כיתנא תכלת עמרא. פי' דכתיב ומכנסי בד שש משזר איזהו דבר העולה בד בבד הוי אומר זה כיתנא:
תכלת עמרא א) וי"ל שמא הוא מין אחר דכתי' לא יעלה על הכהנים צמר בבאם אל החצר הפנימית. משמע אבל בחצר החיצונה יעלה עליהם צמר ומשמע דליכא תו מינים [אחרים] רק אותם דמפרש אותו הפסוק צמר ופשתים דכתיב פארי פשתים ילבשו ולא יעלה עליהם כו' ועוד י"ל דכתיב בבגדי כהונה בגדי אהרן ובגדי בניו וא"כ לא אית בהו רק צמר ופשתים דבגדים האמורי' בתורה [סתם] צמר ופשתים הם. וא"ת דלמא תכלת הוא פשתים צבוע. וי"ל דא"כ הול"ל שש לבן (וצמר) [ושש] צבוע. (והא דכתיב ארגמן ותולעת שני צ"ל ב) דצמר ופשתים ועל שם הצבעים יקראו):
א) אבל מ"מ קשה דנוכל לומר דשמא יצטרך יחדו לשוע טווי ונוז אבל יש לומר כי המדקדק התם בפירוש רש"י ניחא הכא דה"פ התם ש"מ קשר העליון דאורייתא הלל"מ וה"פ דאי ס"ד לאו דאורייתא אמאי אצטריך כמה משניות וברייתות למשרי סדין בציצית אבל מן הסמוכין לא הוה קשה ג) ליה לאוקמא לכדרבא והשתא ניחא שפיר הא דקאמר הכא עביד להו תכלת וא"כ כלאים בציצית מותר דקשר העליון דאורייתא ואין צריך למדרש סמוכין כי הלל"מ הוא:
צמר לפשתים ופשתים לצמר. וא"ת מנא לן הא דפשתים פטרה לצמר התינח צמר לפשתים דכתיב ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת ותכלת עמרא הוא וסברא הוא שאם יש לו בגד מפשתים שילבשנו ויניח בו תכלת כדקאמר קרא והיינו צמר לפשתים אבל פשתים לצמר מנין הלא יכול לעשות תכלת דהיינו צמר לצמר. וי"ל כדקאמרינן במנחות דלבן פטר דמגו דתכלת פטר לבן נמי פטר אע"ג דבקרא כתוב תכלת כמו כן נימא מגו דצמר פטר לפשתים ואע"ג דהוי כלאים כמו כן פטר פשתים לצמר:
בד"ה א"כ לשתוק קרא כו' וי"ל דבמסקנא דנפקא לן הפנאה לרבנן משעטנז לרבי ישמעאל נמי תיפוק ליה מהתם כו' עכ"ל דברי מהרש"ל בזה מעורבבים ותבא על תוכן דבריהם בתוס' דפרק במה מדליקין בד"ה אלא הא דרב פפא בדותא כו' ע"ש:
בד"ה ואמר רחמנא כו' ויליף התם לבן מתכלת כו' עכ"ל הוצרכו לזה משום מה שכתבו לקמן דאסר במנחות בלבן במקום שאין תכלת והיינו נמי ע"כ דצריך להיות הלבן שוע טווי ונוז כמו התכלת דאל"כ לא הוי כלאים כלל:
בא"ד ובמנחות דקדק דקשר העליון דאורייתא מדשרי רחמנא כלאים בציצית עכ"ל ר"ל דמהא דקשר עליון דאורייתא ליכא לאוכוחי דצריך ב' תכיפות דהיא גופה מנלן דהא במנחות לא דקדק דקשר עליון דאורייתא אלא מדשרי רחמנא כלאים בציצית ובעל פורת יוסף לא הבין דברי התוס' בזה והקשה מה שהקשה:
בד"ה ואפילו צמר לפשתים כו' וקשה דבפ' ב"מ קאמר תלמודא הדר ביה רבא מההיא וסבר דאף כל לאתויי שרצים כו' וצ"ל דסוגיא דהכא כרב נחמן כו' עכ"ל וכתב מהרש"ל דזה סותר מה שכתבו כבר לעיל דהכנף לאו ריבוי הוא ותרי שינויא הם בתוס' מחולקים כו' עכ"ל ואין זה מוכרח כלל אלא דקושייתם הכא אמאי קאמר תלמודא דרבי ישמעאל לית ליה דרבא כיון דרבא סובר בפרק ב"מ כרבי ישמעאל למילף בנין אב דאף כל כו' לענין שרצים דהא ודאי בנין אב דאף כל כו' לענין שרצים ולכל מילי דאיכא למידרש דרשינן ליה כדאיתא בשמעתין דיליף ליה לענין כלאים ובעי תלמודא למילף מיניה נמי לענין ציצית ובתוס' ילפי מיניה נמי לענין כהנים וא"כ ע"כ לענין ציצית דלא דרשינן האי בנין אב דאף כל כו' משום דהכנף דהוא רבויא למין כנף דהיינו שאר מינין מפקא ליה מהאי בנין אב דאף כל כו' וא"כ ה"נ נימא לרבי ישמעאל דאית ליה דרבא ואמאי קאמר תלמודא הכא דרבי ישמעאל לית ליה דרבא וע"ז תירצו דסוגיא דהכא אתיא כרב נחמן ב"י דהתם דאמר אף כל לאתויי ציצית דהשתא ודאי לית ליה דרבא דאיהו מחייב בשאר מינין בציצית ולעיל שכתבו בתוס' דהכנף לאו רבויא הוא היינו נמי למאי דקאמר דרבי ישמעאל לית ליה דרבא והיינו אליבא דרב נחמן ב"י כמו שכתבו כאן דע"כ כיון דאו בגד מרבה שאר בגדים ומפיק מבנין אב דאף כל ע"כ אית לן למימר בציצית דלא נימא הכי דמפקא מבנין אב דאף כל היינו משום דהכנף לאו רבויא היא ותו לא מידי:
תד"ה ואפי' צמר לפשתים וכו'. עיין על דברי חדושי הלכות וכל עיקר תירוצו הוא שהתוספות כתבו לעיל דהכנף לאו רבוי הוא לפי תרוצם דהשתא דסוגיא אזלא אליביה דרב נחמן מיהו לא ה"ל להתוספות לומר דהכנף לאו רבוי הוא דהא אליבא דרבא שפיר יכול לומר דהוא רבוי רק שהמקשן לא סבר דהוא רבוי וקאי לפי תירוצו של רב נחמן גם הלשון דהכנף לאו רבוי הוא לא משמע הכא דגם רבא אינו סובר שהוא רבוי רק משמעות הלשון של הכנף משמע מין כנף ולדידי נראה ליישב הכל דלמ"ד לאתויי שרצים או כלאים היינו דוקא על שרצים או כלאים ולא במקום אחר אף בלא רבוי רק שיש לו איזה סמך גבי שרצים או כלאים שמשמע דוקא צמר ופשתים משא"כ במקום אחר והמקשן בגמרא דפריך מציצית היינו ג"כ לפי תירוץ של רב נחמן דאף כל לאתויי ציצית רק התוספות נטרי עד השתא לתרץ דסוגיא דהכא קאי לתירוצו של רב נחמן ממילא מיושב דמתחלה מקשי התוס' מאי קשיא והא תנא דבי רבי ישמעאל כו' מדסבר כל בגדים צמר ופשתים דלמא כאן יש לו רבוי וע"ז כתבו דהכנף לאו רבוי ואח"כ בדיבור זה מקשי' דלמא כפשוטו סבר דגבי ציצית כל בגדים במשמע ולא מכח שום ייתור או סמך רק דוקא גבי שרצים ומתרצי' דקאי לפי תירוצו של רב נחמן א"ק לפ"ז ה"ל ליישב גם על מה שמקשי' דלמא הכנף רבוי ה"ל לתרץ דכאן קאי הסוגיא לרב נחמן דאף כל קאי אציצית דהוא דוקא צמר ופשתים ויש ליישב ודו"ק:
תוס' ד"ה ואמר רחמנא עביד להו תכלת וכו' עד ובמנחות דקדק וכו'. פירוש ואין לומר דע"כ מיירי בקשורים דהא קשר עליון דאורייתא זה אינו דהא גופיה דקשר עליון דאורייתא דקדק במנחות מהא מדשרי רחמנא כלאים בציצית ואי לאו קשר לא היה כלאים וא"כ קשה ואימא ה"נ דקשר אינו דאורייתא ולא התיר הכתוב כלאים בציצית ולא משתמע מהא דאמר רחמנא עביד ליה תכלת:
תוס' בד"ה א"כ לשתוק כו' כל לאפנויי כו'. נ"ב ואין להקשות סוף סוף הלא לרבי ישמעאל לא מצית למימר דשעטנז מופנה אי לאו אף כל דר' ישמעאל כו' דהא אי לאו ג"ש דשעטנז לא הוה ידענא בהעלאה דהוה צמר ופשתים דהא כתיב בגד לחוד גבי העלאה אי לאו שתאמר דשמעינן מאף כל דר' ישמעאל והשתא אייתר שעטנז להפנאה דלמא משום דק"ו הוא לבישה דאית ביה נפישת הנאה אינו אסור אלא תרי מיני ק"ו העלאה כדאיתא בפ' (בכל מערבין) [במה מדליקין דף כז.] והשתא נמי לא ק' סוף סוף מאחר דאית לן הא דרבי ישמעאל א"כ בגד דכתיב גבי העלאה הוה צמר ופשתים נמי מופנה וא"כ תרי אפנויי ל"ל ולא קשה מידי מאחר דאתא שעטנז לאפנויי לגבי ציצית לית כאן גזירה שוה וצריך לן צמר ופשתים גבי לבישה לגופא וק"ל. (עיין במהרש"א):
בד"ה ואפילו צמר כו' הדר ביה רבא וסבר דאף כל לאתויי שרצים כו' כצ"ל. ונ"ב פי' לא מהאי דהכנף אלא מהאי דלעיל מיניה לשם ושם פירשו התוס' מאחר שחזר רבא כו' א"כ סבר דאף כל דרבי ישמעאל אתא לאתויי שרצים אבל לא שנאמר כך להדיא והכי פירושו א"כ מאחר דלא אתיא כל דרבי ישמעאל לציצית אלא לשרצים א"כ יכול רבי ישמעאל לסבור שפיר כרבא ולומר דהכא גבי ציצית חייבין כל המינים מריבויי דכנף ולא דרשינן אף כל אלא לשרצים לחודא אבל תימה הלא כבר תירצו התוס' דהכנף לאו רבוי הוא וכן פירשו בפ' התכלת והוסיפו בטעם דלא מצית למידרש הכנף לרבויי ונראה בודאי דהנך תרי שנויי בתוס' מחולקים בין שנוי ראשון שכתבו התוס' דהכנף לאו רבוי הוא אתיא כסוגיית התוס' דפ' התכלת ושנוי בתרא שפירשו התוס' בדבור זה דסוגיא דהכא כרב נחמן ב"י היינו סוגיית התוס' דפ' במה מדליקין ע"ש אבל בענין אחר א"א ליישב הנך תרי דיבורי תוס' נ"ל:
תד"ה מכדי. ולמעט שאין מכסה רובו. עי' מנחות (ס"ד מ ב) אבל קשה דמאי פריך שם (מג ב) ורבנן האי אשר תכסה מע"ל וכן בזבחים (יח ב ובשבת כז ב) ההוא לאתויי כסות סומא הא מבע"ל שפיר להא דיכסה רובו:
תד"ה ותנא דבר"י (בסופו). בגדיהם כתיב דמשמע תרי. ק"ל מהא דחגיגה (ג א) דפריך אהא דדריש שם חרש באזנו אחת פטור מן הראיה מבאזניהם באזניהם מ"ל באזניהם דכולהו ישראל וע"ש בתוס':
תד"ה ותכלת. עמש"כ ביומא (עא ב) בס"ד:
תוס' ד"ה והא תנא דבי ר"י כו' דהכנף לאו ריבויא הוא. עיין יומא דף עא ע"ב תד"ה ואימא עמרא:
ברש"י ד"ה ואפילו מוכרי כסות. להנאת חמום: הרמב"ן והרא"ש הקשו על רש"י ז"ל דהרי אליבי' דר' יהודה קיימינן הכא דס"ל דבר שאין מתכוון אסור וכן הקשה הריטב"א בשם התוספ' ולכן פירשו דאיירי שאין לו הנאה כגון בימות החמה בחמה, ולענ"ד נראה ליישב דעת רש"י ז"ל דהיה נראה לו דוחק לפרש כן דא"כ היאך תלוי במוכרי כסות הל"ל ואפילו אינו נהנה דהרי מוכר כסות סתמא נהנה כמו דאיירי כן במתניתין כלאים (פ"ט) ולכן פירש רש"י דאיירי הך מוכרי כסות דהכא כמו במתניתין שם דנהנה רק דאין מתכוון להנאה והיינו ע"פ מה שפסק הרמב"ם (בה' כלאים פ"י) כמתניתין דמוכרי כסות מוכרים כדרכן וגם כמתניתין דלא ילבש כלאים אפילו לגנוב את המכס, והכס"מ הקשה עליו שהרי הני מתניתן פליגי אהדדי דחדא כר"ש וחדא כר"י, ותירץ דבלובש ממש אפילו ר"ש מודה, אכן הקשה מסוגיא דב"ק (דף קי"ג) דמפורש דגם בלבישה אינו מתכוון חלי בפלוגתא דר"י ור"ש ע"ש, ומלבד קושיתו עוד יקשה מנ"ל להרמב"ם לחלק בכך, ולכן הי' נלענ"ד דבאמת הרמב"ם פוסק כר"י דדבר שאינו מתכוון אסור רק שחילק בין מתכוון ללבישה לאינו מתכוון ללבישה כלל ולכן בלגנוב את המכס דעכ"פ מתכוון ללבישה רק דאין כוונתו להיות נהנה מלבישה אסור למ"ד דבר שא"מ אסור אבל למ"ד מותר אין כאן איסור ולכן שפיר תלי הגמרא בב"ק זה בפלוגתא דדבר שא"מ אבל במוכרי כסות שאין רוצה כלל בלבישה רק להראות מדת הבגד זה גרע מדבר שאינו מתכוון דלא מקרי לבישה רק העלאה וכמו שכתב זה גם הכס"מ ולכן זה גם לר"י מותר, והכריח הרמב"ם חילוק זה מדקאמרינן הכא דמוכרי כסות לר"י מותרין שהוא ג"כ פירש כפי' רש"י מדנקט מוכרי כסות כלישנא דמתניתין ובב"ק אמרינן דלמ"ד דבר שא"מ אסור שהוא ר"י אסור ללבוש כלאים לגנוב את המכס לכן ע"כ צריך לחלק כנ"ל דהכא במוכרי כסות מותר ואפילו נהנה דכיון דאינו לבישה רק העלאה לא הוי דומיא דלבישה דמסתמא עושה להנאה ולכן בה אסור אפילו אינו מתכוון להנאה ורק במוכרי כסות שמתכוונים להנאה אסור דבזה הוי דומיא דלבישה, וא"ש לפ"ז דלא צריך לפרש דתרי סתמי דכלאים הסמוכים זה לזה אתי כתרי תנאי כמו שפירשו הר"ש והרא"ש. אבל מה אעשה שלא בלבד שלהרמב"ם אי אפשר לומר כן שפסק כר"י שהרי (בה' שבת פ"א) לענין גורר אדם מטה, ובה' נזירות (פ"ה) לענין נזיר חופף, ובהל' בכורות (פ"ב) לענין בכור שאחזו דם פסק כר"ש דדבר שא"מ מותר, אלא גם לרש"י לא שייך כתירוצינו שהרי בשבת (דף כ"ט) ופסחים (דף כ"ז) מוקי הש"ס המשנה דמוכרי כסות כר"ש ע"ש, ולכן היותר נראה בשיטת רש"י דס"ל כיון דלשון מוכרי כסות משמע כדכתבנו שנהנה אבל אינו מתכוון לכן פירש הכא כן אף דאזלא הש"ס הכא אליבי' דר"י מכ"מ כיון דדרשה זו דלא יעלה דומיא דלבישה ע"כ כ"ע ס"ל וכמו שנראה מפי' רש"י בשבת (שם) שפירש כן טעם דמתניתין דמוכרי כסות אף דאתי כר"ש. ולכן נקט הש"ס לישנא דמוכרי כסות כיון דלדידן אליבי' דהלכתא דפסקינן כר"ש ע"כ מה דקמ"ל קרא דבעינן העלאה דומיא דלבישה אפילו מוכרי כסות מותרים ומזה ידענו דגם לר"י אף דלא מותר מוכרי כסות לדידי' היכי דנהנה מכ"מ אצטריך קרא להתיר העלאה שמתכוון לה אם אינו נהנה כגון בימות החמה בחמה:
בתוספ' ד"ה אבל. וא"ת אפילו חד: הי' אפשר ליישב דמשום טעות זה אכתי לא הוי צריך למיכתב צמר ופשתים אלא הוי מצי למיכתב כלאים דכתיב בהעלאה אצל לבישה וממילא הוי ידעינן דאפילו גבי לבישה בעינן ב' מינים דוקא וכש"כ גבי העלאה, ואין לומר דהא כזה יקשה גם אקושית הגמרא דאיך אפשר למיטעי דבלבישה משום דנפיש הנאתה כל ב' מינים אסורים ולכך כתיב צמר ופשתים דאכתי לזה לא הוי מצרכינן דלכתוב בגד דכתיב גבי העלאה אצל לבישה (וא"ע ראיתי שמהרש"א בשבת באמת הקשה כן) די"ל כיון דתערובות לא ידעינן אלא מכלאים אי הוי כתיב בגד גבי לבישה ה"א דגבי לבישה אסורים צמר ופשתים כל א' בפני עצמו משא"כ בהעלאה דכתיב גבה כלאים אבל ע"י תערובות אכתי ה"א דאסורים כל המינים בהעלאה וכש"כ גבי לבישה לכן שפיר צריך לכתוב צמר ופשתים גבי לבישה, אבל באמת זה אינו מספיק ליישב קושיא זו דאכתי יקשה לכתוב בגד וכלאים תרווייהו גבי לבישה ולא גבי העלאה וממילא ידעינן דגבי לבישה לא אסורים רק צמר ופשתים וע"י תערובות דוקא וכש"כ גבי העלאה וע"כ צ"ל דאין זה דיוק דמה דכתיב גבי העלאה לכתוב גבי לבישה ונילף העלאה מק"ו ולכן הקשו התוספ' שפיר אבל על תירוצם ק"ק דאיך אפשר דשעטנז משמע לשון תערובות דא"כ כלאים גבי העלאה ל"ל כיון דשם ג"ר כתיב שעטנז ואף דלפי מה שתירץ הש"ס דר"י מגז"ש דשעטנז יליף יש ליישב זה דבעינן שעטנז דגבי העלאה מופנה לגז"ש כמו שאכתוב לקמן בשם הרא"ש מכ"מ השתא דאכתי לא ידעינן מגז"ש זו אי אפשר לפרש כן ואכתי קושית התוס' במקומה עומדת, והנלענ"ד ביישובה כיון דאפילו לא כתיב צמר ופשתים עכ"פ הוי צריך למיכתב יחדיו דדרשינן מיני' לקמן דתוכף תכיפה אחת אינו חבור וא"כ ממילא ליכא למטעי דמין א' אסור דא"כ יחדיו ל"ל ולכן לא קאמר הש"ס רק דה"א דכל ב' מינים אסורים:
בד"ה אם כן דבמסקנא דנפקא לן: המהרש"א העיר בזה על מה שכתבו התוספ' בשבת ע"ש והנה הרא"ש בשמעתין הקשה דאיך ר"י משעטנז שעטנז יליף הא לא מופנה דצריך להא דבעינן שוע טוי ונוז ותי' בשם רבינו מאיר דגבי העלאה מופנה ולר"י לשיטתו לא בעינן רק מופנה מצד אחד ע"ש, אכן לפ"ז ק"ל דקושית התוספ' בשבת במקומה עומדת דאי לר"י מופנה דסמוכים משעטנז נפקא במסקנא צמר ופשתים ל"ל דא"ל כתירוצם שם דאי מופנה משעטנז אתיא לא שייך למידרש גז"ש מיני' כיון דאינו מופנה לגז"ש דהא אכתי הך שעטנז דהעלאה מופנה הוא דבין סמוכים ובין שוע טוי ונוז ידעינן משעטנז דלבישה כדאמרינן לקמן כולה משעטנז נפקא וא"כ מופנה שעטנז דהעלאה לגמרי לגז"ש והרי לר"י רק מופנה מצ"א בעינן וצ"ע:
בד"ה ואמר רחמנא וא"ת והיכי משמע: ק"ק לפי מה שסברו התוספ' בהקושיא דלחוטי ציצית ליכא קרא דבעינן שזורים א"כ עדיפא מזה ה"ל להתוספ' להקשות היכי משכחת כלל דשרי כלאים בציצית מטעם ע' דוחה ל"ת הא אפשר לקיים שניהם דיטול חוטין שאינן שזורין ואפילו אין לו רק שזורין יתיר שזורן, ויש לומר ע"פ מה שכתבו התוספ' במנחות (דף מ') לחד תירוצא דמדאורייתא אפילו היכי דאפשר לקיים שניהם הותר כלאים בציצית ע"ש בד"ה כיון דלפ"ז א"ש, אי נמי יש לתרץ דודאי אי לאו קרא להתיר כלאים בציצית אז אפשר לטעות דציצית לא בעינן שוע טוי ונוז כקושית התוספ' אבל השתא דגלי קרא דסמוכים להתיר כלאים בציצית מזה גופא ידעינן דבעינן בציצית שוע טוי ונוז דאל"כ היאך התיר הכתוב הא אפשר לקיים שניהם וכמו דדייקינן מהיתר כלאים בציצית דקשר עליון דאורייתא:
בא"ד קרא מיחדיו: דברי התוספ' צריכים ביאור דהא י"ל דאי לא הוי כתיב יחדיו הוי טעינן אפכא דע' דוחה ל"ת ותכיפה אחת חבור. שוב ראיתי שכבר הרגיש בזה המשנה למלך (בה' ציצית פ' ג') ופירש כוונת התוספ' דלשתוק קרא מיחדיו ולכתוב צמר ופשתים ובגדיהם ואז ידענו שפיר מדאצטריך צמר ופשתים להתיר כלאים בציצית דתכיפה אחת אינו חבור דאל"כ מבגדיהם לבד שמעינן עי"ש, ועל פי דבריו נלענ"ד ליישב מה שראיתי מקשים למה דלא תירצו התוספ' גם אקושיא קמייתא כן דאיך נאמר דלעולם דכלאים בציצית אסור ויעשה ציצית בלא שוע טוי ונוז דא"כ שעטנז גבי לבישה ל"ל הא בלא"ה מוכח דבעינן שטו"נ בלבישה כמו בהעלאה מדאמר רחמנא עביד להו תכלת אבל ע"פ הנ"ל י"ל דאי לאו שעטנז ה"א דלעולם בלבישה לא בעינן שטו"נ ומשכחת תכלת בציצית בלא קשר קשר עליון דתכיפה אחת אינה חבור כקושית התוספ' וא"ל דא"כ יחדיו ל"ל די"ל דה"א אפכא דאי לאו יחדיו וגם שעטנז אז הוי אמרינן דלעולם תכיפה אחת הוי חבור ותכלת בציצית משכחת בלא שטו"נ ובאמת בלבישה בעינן ג"כ שטו"נ כמו בהעלאה ולכן ע"כ צריך למכתב יחדיו להורות דתכיפה אחת א"ח ולכן אי ל"כ שעטנז ה"א דבלבישה לא בעינן כטו"נ ותכלת בציצית משכחת ע"י תכיפה אחת וע"כ צריך למיכתב שעטנז להורות דגם בלבישה שטו"נ בעינן ולכן שפיר הקשו התוספ' דאיך מוכח דכלאים בציצית מותר הא יכול לעשות ע"י חוטין שאינן שטו"נ:
בד"ה ותכלת עמרא. לא הי' צריך לכך: לפענ"ד לפירוש רש"י מתורצת קושיא זו וגם קושית התוספ' בד"ה מדשש כתנא שפירש כוונת הש"ס דע"כ תכלת עמרא מדכתיב ביחזקאל גבי יוה"כ בגדי פשתים ילבשו ולא יעלה עליהם צמר א"כ ע"כ שם תכלת לא נופל רק על צמר צבוע תכלת ולא על פשתן צבוע כן דהא בבגדי כהונה כתיב בד שהוא שש למין לבדו ותכלת למין לבדו וביוה"כ כתוב בתורה כתונת בד ומכנסי בד וגו' וא"כ ע"כ לא הי' רק פשתן לבן ולא תכלת אפילו נימא דתכלת הוא פשתן וא"כ בבגדי יוה"כ דיחזקאל דכתיב פשתים ע"כ ג"כ צבוע תכלת אינו בכלל דהא בתורה כתיב בד ביוה"כ ובד ע"כ אינו תכלת מדמני להו בבגדי כהונה לשני מינים ואי ס"ד דגם פשתן צבוע תכלת נקרא תכלת למה פרט הכתוב ולא יעלה עליהם צמר דוקא ולא ג"כ תכלת אע"כ דתכלת הוי בכלל צמר דלא נקרא תכלה רק צמר צבוע תכלת ומזה הוכיח הגמרא דתכלת עמרא הוא כן נלענ"ד כוונת פי' רש"י: ובזה מתורץ מה שהקשו התוספ' דלמא תכלת שם הצבע לבד ונימא דעושין פתיל תכלת של פשתן לבגד פשתן ופתיל תכלת של צמר לבגד צמר, אכן זה שייך דוקא אחרי דמוכח מקרא דיחזקאל דתכלת עמרא הוא אבל אי נוכל לומר דתכלת הוא כתנא כקושית התוספ' ושלא נדרוש ראי' מקרא דיחזקאל אז לא הי' מוכח מזה היתר דכלאים בציצית דהוי נוכל לומר דתכלת שם הצבע ועושין פשתן לפשתן וצור לצמר ועל כן ע"כ הי' צריך לומר ותכלת עמרא הוא ומתורצת גם קושית התוספ' בד"ה מדשש:
בד"ה דאפילו צמר. דמגו דלבן פוטר: לפי מה שכתב בתוספ' הרא"ש דסד"א כדרבא היינו משום דכתיב הכנף והקשה דלא לכתוב הכנף ולא בעינן צמר ופשתים, ותירץ דא"כ לא הי' מותר רק תכלת לפשתים אבל השתא דכתיב צמר ופשתים חזה שמענו דהותר צמר לפשתים ופשתים לצמר ע"ש בלא סברת התוספ' מתורץ מה שהעירו כאן דמוכח מקרא דפשתן לצמר מותר, וא"כ לכאורה יקשה על הרא"ש שאחר שכתב כנ"ל כתב ג"כ כדברי התוספ' דהותר פשתן בשל צמר מכח מגו ולמה הוצרך לכך, ויש לומר דאף דגלי קרא מכ"מ יקשה היאך ילפינן מזה דעשה חה ל"ת שהרי אפילו באפשר לקיים שניהם התיר הכתוב וא"כ עכ"פ נילף מזה דאפילו היכא דאפשר לקיים שניהם ע' דוחה ל"ת ולכן הוצרך לפרש שאחר שהתיר הכתוב צמר ופשתים מכח ע' דוחה ל"ת שהרי תכלת אי אפשר בע"א לכן הותר ג"כ פשתן בצמר מכח מגו, אכן לפ"ז יקשה אפכא דקושית הרא"ש במקומה עומדת דקרא ל"ל כיון דידענו מכח מגו דאפילו פשתן לצמר מותר, וצל כמו שכתבתי לעיל (דף ב') ע"פ התוספ' דשבועות דלפעמים אין הסברא פשוטה כ"כ וצריך קרא להשמיענו הסברא:
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
גמרא ה"א כל דרך העלאה אסר רחמנא ואפי' מוכרי כסות: קצת קשה הא אליבא דר' יהודה קיימינן הכא. ולרבי יהודה מוכרי כסות נמי אסור דהא ס"ל דבר שאין מתכוין אסור. וראיתי ברשב"א ז"ל שהרגיש בזה. ופי' בשם הרמב"ן ז"ל דמיירי היכא דליכא הנאה כלל. עיין שם:
תוס' ד"ה ואמר רחמנא עביד להו תכלת כו': והקשו מהא דאמרינן במנחות דקשר עליון דאורייתא מדשרי רחמנא כלאים בציצית. וא"כ מאי פריך הש"ס דמבגדיהם לחוד הוי שמעינן דאמר רחמנא עביד להו תכלת לפשתים דלמא לא אמר רחמנא אלא לעשות בלא קשר. ותי' מדאיצטריך למכתב יחדיו כו'. ואין דבריהם ז"ל מוכרחים דאי לא כתב רחמנא יחדיו ה"א דהותר כלאים. אבל השתא דכתיב יחדיו אמרינן דבהיתרא. אמר רחמנא. אבל עיקר דבריהם שכתבו דקשר עליון ילפינן מדאישתרי כלאים לא הבנתי מנ"ל הא דלמא באמת לא אישתרי כלאים וסמיכות דצמר ופשתים איצטריך לאשמעינן לרבנן דצמר ופשתים פוטרין בין במינן בין שלא במינן. ולתנא דר"י איצטריך דלא נימא עביד פשתים לפשתים ואכתי היכי שמעינן דקשר עליון דאורייתא. ע"כ נראה עיקר כמ"ש התוס' במנחות דקשר עליון מגדיל נפקא לן:
גמרא ותנא דבי ר"י טעמא דכתב רחמנא: לכאורה נראה דקושית הש"ס לא קאי אלא לתנא דבי ר"י גופי' למה לי צמר ופשתים כיון דס"ל דשאר מינים פטורים. א"כ ממילא שמעינן דאמר רחמנא עביד להו תכלת. אבל לר' יהודה דהסוגי' אזלא אליבי' לאוכוחי דמופנה הוי לא תיקשי דשפיר איצטריך צמר ופשתים דמבגדיהם לחוד לא שמעינן. דנראה דלר' יהודה שאר בגדים נמי חייבין בציצית מאשר תכסה בה דלא איצטריך לדידי' לכסות סומא דהא ס"ל דסומא פטור מכל המצות. ולרבויי בת ה' כנפות ג"כ לא איצטריך דהא איהו דריש אשר בזבחים (דף מ) ועוד דמאי ראית לרבויי בעלת חמש ולהוציא שאר בגדים. וא"כ לדידי' לא שמעינן מבגדיהם לחוד. כיון דשאר מינים נמי חייבין. ושפיר איצטריך צמר ופשתים לאפנויי. ושפיר הוי מופנה לדידיה דבגד דכלאים מודה דלא הוי אלא צמר ופשתים כתנא דבי ר"י. אבל לפי האמת נראה דלרבי יהודה נמי פריך הש"ס אפי' אי נימא דשאר בגדים נמי חייבין אליבי'. מ"מ סתם לשון בגדיהם דקרא לא קאי אלא אצמר ופשתים. ושפיר שמעינן מדאמר רחמנא עביד לה תכלת ותכלת עמרא הוא. אלא דאכתי יקשה מנ"ל לר' יהודה למילף מסמיכות דצמר ופשתים דאישתרי כלאים דלמא הסמיכות אתי לאורויי דצמר ופשתים פוטרין בין במינן בין שלא במינן והיינו בשאר מינים אבל לא בפשתן היכא דאיכא כלאים. ובשלמא לתנא דבי ר"י דלא מחייבי בציצית אלא צמר ופשתים א"ש כיון דשמעינן דפוטרין שלא במינן ממילא שמעינן דאישתרי כלאים. אבל לר"י ולשאר תנאי דמחייבי בשאר בגדים מנ"ל דאישתרי כלאים. ולקמן יתבאר עוד:
תוס' ד"ה דאפילו צמר לפשתים כו': וצריך להבין מנ"ל הא דהיכא דאפשר בלא כלאי' דאישתרי נמי בכלאים. וי"ל כיון דכתב רחמנא סתמא צמר ופשתים גדילים תעשה לך משמע דהותר כלאים לגבי ציצית בכל גוונא. אלא דא"כ מאי פריך הש"ס טעמא דכתב רחמנא צמר ופשתים הא בלא"ה שמעינן לתנא דבי ר"י מדאמר רחמנא עביד לה תכלת. דלמא איצטריך צמר ופשתי' לאשמעינן התירא אפי' דאפש' בלא כלאים. ועוד כיון דהכא היתרא הוא היכי ילפינן מינה בעלמא דעשה דוחה ל"ת. וכ"ש לפי מש"כ התוס' במנחות דהא דאמרינן התם אפשר במינו כדר"ל לא הוי אלא מדרבנן ולגמרי אישתרי כלאים בציצית ודאי תיקשי היכי ילפינן מינה בעלמא דלא הוי אלא דיחוי לחוד. ועיין בד' הרשב"א ז"ל שהאריך קצת בזה. ודעתו דבאמת לא הותר לבן של צמר בשל פשתן או איפכא אלא היכא דליכא מינו אבל אי אית ליה מינו אסור משום דר"ל ועיין בזה בטור וב"י בא"ת הלכות ציצית:
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
(ד רע"ב) ציצית נמי איבעית אימא משום דמוכח וכו'.—נ"ל שדרש זה מיוסד בלשון המקרא, שדרך הכתוב להקדים תמיד את הפועל לפני השם, אך כשיש בשם דיוק או גדר היפוך וסתירה וכיוצא בו אז מקדים את השם לפני הפועל, כמו שכתב הגאון מלבי"ם באילת השחר סי' קיא. ולפי זה היה לו לכתוב כאן אם היה תחילת ענין 'עשה לך גדילים' כמו "ועשו להם ציצית". ומזה יש להוכיח, שיש כאן היפוך וסתירה, ויהיה ענין הכתוב "לא תלבש שעטנז", אבל "גדילים תעשה לך" משעטנז. ואולי על זה כיוונו במה שאמרו במדר"י בחדש פרשה ז' וירושלמי שבועות פ"ג ה"י [לד ע"ד] לא תלבש שעטנז גדילים תעשה לך שניהם בדיבור אחד נאמרו.
סימן ג
ביאור שיטת התוס' ושיטת הרמב"ם בהטלת צמר לפשתים ופשתים לצמר בציצית
דף ד': כתב רחמנא צמר ופשתים דאפילו צמר לפשתים ופשתים לצמר, כתב בתוס' ד"ה דאפילו, ז"ל, נראה דאפילו שני חוטין לבן של צמר שרי בפשתים אע"ג דאפשר במינו, כדקאמר התם מגו דתכלת פטרה לבן נמי פוטר, ולבן של פשתים נמי פוטר הצמר על ידי מגו, דמגו דלבן של צמר פוטר בפשתים לבן של פשתים נמי פוטר בצמר כו'.
אכן הרמב"ם כתב בפ"ג מהלכות ציצית הלכה ו' ז"ל:
ומה הוא לעשות חוטי צמר בכסות של פשתן או חוטי פשתן בכסות של צמר אעפ"י שהוא לבן לבדו בלא תכלת, בדין הוא שיהא מותר שהשעטנז מותר לענין ציצית שהרי התכלת צמר הוא ומטילין אותה לפשתן, ומפני מה אין עושין כן מפני שאפשר לעשות הלבן שלה ממינה דכל מקום שאתה מוצא עשה ול"ת אם אתה יכול לקיים שניהם מוטב ואם לאו יבא עשה וידחה ל"ת וכאן אפשר לקיים שתיהן עכ"ד הרמב"ם. וכתב הכ"מ דמוכח מדברי הרמב"ם דחוטי לבן של פשתים בשל צמר אעפ"י שמטיל בו תכלת נראה דכיון דלא הוצרך לדחות לאו דכלאים מפני התכלת גם מפני הלבן לא ידחה שהרי אפשר לקיים שניהם ושלא כדעת ר"ת, דאי הוי ס"ל לרבינו הכי לא הוי שתיק מיני' עכ"ד הכ"מ.
ולכאורה תמוהים דברי הרמב"ם דהרי הכא בגמ' קאמר דאפילו פשתים לצמר, ואטו סוגיא זו פליגי על ר"ל דס"ל דכל שאפשר לקיים שניהם צריך לקיים שניהם, והרי לקמן ביבמות רצה לומר דחייבי לאוין לא יעלו ליבום מפני זה, ודחי רק משום דחליצה במקום יבום לאו מצוה הוא, אבל הכא הא בודאי אפשר במינן, וע"כ דסבר בגמ' דמגו דתכלת פטרה בשל פשתים של פשתים פטרה צמר, וכדברי התוס', וא"כ תקשה אמאי לא הביא הרמב"ם להאי דינא.
אכן באמת דברי התוס' קשה מאד, דמאי סברא היא זו דכיון דתכלת פטרה בשל פשתים של פשתים נמי פוטר בשל צמר, מאי סברא היא זו, של תכלת בשל צמר אי אפשר בענין אחר דתכלת הא עמרא, ולא אפשר במינן, משו"ה שרי, אבל של פשתים בשל צמר דאפשר במינן אמאי יהי' מותר, ומאי מגו שייך כאן, והא דקאמר בגמ' מנחות שהביאו התוס' דאמרינן מגו דתכלת פטרה לבן נמי פוטר התם כונת הגמ' דכיון דהתכלת הוא של צמר ושרי להניח ב' חוטי התכלת בבגד של פשתים אף דהוי שעטנז, הכונה כיון שכבר יש שעטנז בציצית ב' חוטי התכלת מה לי ב' חוטין מה לי ארבע חוטין, שבשביל שהוסיף ב' חוטין לא נתגדל האיסור של כלאים, שהלאו אחד הוא אם לבש בגד פשתים שיש בו שני חוטים של צמר או ארבע חוטין של צמר, וא"כ כיון דשני חוטין של תכלת מותר להניח, מותר ג"כ ב' חוטין של לבן, אבל בשל פשתים בשל צמר דלא נדחה כלל הלאו איך יהי' מותר מטעם דתכלת של צמר פוטר בשל פשתים, מאי מגו שייך כאן, ועכצ"ל דפירוש הגמ' של פשתים לצמר הוא כדברי הרשב"א דמפרש דמיירי היכא שאין לי חוטים של צמר, וכיון דאין לו גם זה מקרי אי אפשר לקיים שניהם, ובכה"ג הכא דאין לו חוטים של צמר שרי להטיל ציצית של פשתן בבגדי צמר דעשה דוחה ל"ת, אלא דיקשה על הרמב"ם שזה הי' לו להביא דאם אין לו חוטים של צמר מותר לעשות חוטין פשתים בשל צמר, אחרי דבגמ' איתא מדוע השמיט הרמב"ם.
א) והנה במנחות בדף מ' איתא, ומי אמרינן תעשה ולא מן העשוי והאמר ר' זירא הטיל למוטלת כשרה, אמר רבא השתא בבל תוסיף קאי מעשה לא הוה (פרש"י ותוס' דכיון דעבר על דברי תורה לא הוי מעשה משו"ה בעת קציצת הראשונות זוהי עשיתן), מתקיף לה רב פפא ממאי דגברא לאסופי קא מכוון דילמא לבטול קא מכוון, ובל תוסיף ליכא מעשה איכא (ופרש"י והדר קושיא לדוכתה), והנה הרמב"ם בפ"א מה' ציצית הט"ו כתב ז"ל, הטיל ציצית על ציצית אם נתכון לבטל את הראשונות מתיר הראשונה או חותכה וכשרה, ואם נתכון להוסיף אעפ"י שחתך אחת משתיהן הרי זו פסולה שהרי כשהוסיף פסל את הכל וכשהתיר או חתך התוספת נמצא השאר נעשה מן העשוי שעשייתו הראשונה פסולה, והראב"ד כתב ז"ל, עיינתי בדבריו ולא מצאתי בגמ' כן, שהרי אמרו הטיל למוטלת כשירה, ופירש רבא הטעם בבל תוסיף קאי מעשה לא הוי, הלכך אפי' חתך את הראשונות והניח השני' עשה קרינן בה, ורב פפא שהקשה עליו ממאי דהאי גברא לאסופי אתי דילמא לבטול אתי ובל תוסיף ליכא מעשה איכא, לאו למימרא דאי לאסופי אתי הוי מיפסלא חדא מיניהו, אלא למיפטר גברא מבל תוסיף היכא דאתא לבטולי קמייתא, והטיל למוטלת כשירה סתמא הוא דאתמר, והא דמסיק בסנהדרין בענין זקן ממרא דאי איכא ארבעה חוטין ואייתי חמשה אי קשר עליון דאורייתא גרוע ועומד הוא אלמא משום תוספת מפסלא מצוה, התם משום חציצה הוא כו' שהרי למאן דאמר קשר עליון לאו דאורייתא אמרינן האי לחודי' קאי והאי לחודי' קאי וליכא גרוע, הכא נמי אם הי' שם קשורה כתקנה והטיל בה אחרת וקשרה, כמו כן האי לחודי' קאי והאי לחודי' קיימא וכשירה בין שנתכוון להוסיף בין שנתכון לבטל וכן עיקר דהאי לחודי' קיימי והאי לחודי' עכ"ד הראב"ד.
והנראה לי לבאר דברי הרמב"ם, דהנה קי"ל בשבת דקשר שאינו של קיימא יש שמותר לכתחלה, ואף שנעשה הקשר בהידוק כיון דעומד להתיר מותר לכתחילה, ויש לעיין מאיזה טעם הוא, אם הוא דין בשבת דבעי דוקא מלאכה העומדת להתקיים, או דכלל הוא בקשר דכל קשר שעומד להתיר לאו קשר, ואף לענין שאינו של שבת יהי' הדין שכל העומד לסתור לאו קשר הוא, וגם הא דעניבה לאו קשר הוא ג"כ יש להסתפק אי מטעם דזה הוא דין בשבת כיון שאפשר להתיר לאו קשר הוא לענין דבעינן מלאכה המתקיימת, או מטעם דזה לא מקרי קשר.
והנה אם נימא דטעם שקשר העומד לסתור מותר לכתחלה משום דגבי שבת בעינן מלאכה המתקיימת, א"כ היה צריך להיות זה הדין גם בשארי מלאכות, וא"כ תקשה רב דאמר השוחט בשבת חייב משום צובע וקאמר בגמ' שבת דף ע"ה הטעם משום דניחא ליה דליתווס בית השחיטה דמא כי היכא דניתו אינשו ולזבנו מיני', והא בודאי תיכף לאחר קנית הבשר הלא ירחצו את הדם, וא"כ הא הוי מלאכה שאינה מתקיימת, ע"כ דטעם הוא דקשר מקרי אם שני בגדים או חוטים או קצות החוטים נקשרים להיות גוף אחד, וכיון דעומד להפרד לאו קשר הוא, וא"כ אין זה הדין משום שבת אלא דהאי דינא הוא משום דכל שעומד להפרד לאו קשר הוא.
ואפשר לומר דזהו הטעם דאיתא בעירובין דף צ"ז דר' יהודה סבירא לי' המוצא תפילין בשבת מכניסן זוג זוג ר"י אוסר בחדשות כו' חדשות כל שיש בהן רצועות ואינן מקושרות, ופריך ולענבינהו מעינב, אמר רב חסדא זאת אומרת עניבה פסולה בתפילין, אביי אמר ר' יהודה לטעמי' דאמר עניבה קשירה מעליתא היא, והקשה בתוס' אטו לא ידע רב חסדא דר"י סבירא לי' עניבה קשירה מעליתא היא, וי"ל דניחא לי' לאוקמא מתניתין דאוסרת בחדשות כרבנן דר"י דאמרי עניבה לאו קשירה היא עכ"ד התוס', ולכאורה תקשה מאיזה טעם יהי' עניבה פסולה בתפילין, אכן אם נאמר דכל מה שאמרו חכמים שמותר בשבת הטעם משום דלאו קשר הוא, א"כ בתפילין דאמרינן הלכה למשה מסיני קשר של תפילין, א"כ בעי דוקא קשר, וכיון דעניבה לאו קשר הוא לרבנן משו"ה פסולה גם בתפילין אף אם יענוב כעין קשר.
ובזה יש לתרץ מאי דקשה דאמאי אסרינן בחדשות משום הקשר, יעשה הקשר באופן שיעמוד אח"כ לסתור כמו שיניח רצועה לצאת יותר, דמפני זה למחר יחזור ויקשור בהידוק כמו כל הקשרים, ואמאי אסור בחדשות, הא בכה"ג לא יהי' קשר של קיימא אכן לדברינו מיושב, שהרי אם יהי' עומד לסתור גם דין של תפילין אינו יוצא דכל שעומד לסתור לאו קשר הוא והלכה למשה מסיני נאמר קשר, ואף אביי דתריץ דר"י לטעמי' דאמר עניבה קשירה מעליתא משמע דלרבנן מותר בחדשות ע"י עניבה, היינו משום דאיהו סבירא לי' דהאי דנאמר הלכה למשה מסיני קשר של תפילין, לא נאמר קשר של תפילין, אלא נאמר דלית של תפילין, היינו שיהי' מרצועות עשוי כעין דלית, ובשל יד כמו יוד, וא"כ אין כאן כלל דין דקשר, ומשו"ה לרבנן מועיל עניבה, וכדאמר אביי דלית של תפילין ויוד של תפילין הלכה למשה מסיני:
ומה דמחק זאת תוס' שם בד"ה קשר, משום דקשה לתוס' מהאי דקאמר בגמ' שבת כ"ה, אלא הא דתני רב יוסף לא הוכשרו למלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה מלמען תהי' תורת ה' בפיך, למאי הלכתא, וקאמר לשין, והאמר אביי שין של תפילין הלכה למשה מסיני, ומשני אלא לרצועותיהן, ולא פריך מדלית ויוד. משמע דאין קדושה אלא בשין בלבד והיא דוקא הלכה, נראה לי כיון דילפינן האי דינא דבעי מן המותר בפיך מדכתיב למען תהי' תורת ה' בפיך, א"כ בעי דוקא שיהי' תורה, א"כ בשין של תפילין כיון דאמרינן בגיטין ד' כ' דיוצא עבד בכתב שעל גבי פנקס דחקיקת תוכות הוי כתב, א"כ השין נעשה תורה, אבל הדלית לא נעשה כלל תיבה דאין עבד יוצא בכתב שעל גבי כיפה, א"כ מה שקושרים הרצועה כעין דלית ויוד לא הוי כתיבה ולא נעשה תורה, א"כ אף שדלית ויוד הלכה למשה מסיני איך יהי' עשוי הקשר, לא נעשה בשביל זה תורה משו"ה כדמשני אלא לרצועותיהן, לא הוי מצי למיפרך והאמר אביי דלית של תפילין הלממ"ס, דאף אם הוא מסיני לא נעשה תורה כיון שאין זה כתיבה.
ואפשר דלרב חסדא פליגי ר"מ ורבנן בהאי דינא אי הלממ"ס נאמר קשר או דנאמר איך יהי' התבנית, דהנה ר"מ מתיר אף בחדשות, ופירשו בתוס' דר"מ יסבור שיעשה קשר שאינו מהודק ותקשה מ"ט דרב יהודה ורבנן, ואין לומר דפליגי בעניבה דלר"מ יעניב, דהרי בגמ' מיבעי לן מאי סבר ר"מ בעניבה, ואף דלר"מ קשר שיכול להתירו באחד מידיו לאו קשר הוא ולרבנן הוי קשר אבל היכא דלא מיהדק שפיר שאינו מעשה אומן גם לרבנן לאו קשר הוא, וכן פסק הרמב"ם דאם אינו קשר של אומן אף שהוא לקיימא אין חייב מדאורייתא, והרמב"ם הא פסק כרבנן שהרי לא הזכיר דינא דר"מ, וא"כ כמו דלר"מ אף בחדשות שרי משום דיכול לעשות קשר שיכול להתיר באחד מידיו, ה"נ לרבנן יוכל לעשות קשר שלא יהי' כמו מעשה אומן ויהי' אינו מהודק אלא צריך לומר דר"מ דמתיר בחדשות ס"ל דהלכה למשה מסיני נאמר רק על תבנית הקשר שיהי' כמו דלית ויוד ובכך אף אם לא יהי' קשר ג"כ הוי תפילין, אכן רבנן סבירא להו דנאמר הלמ"מ קשר של תפילין, וא"כ בעי דיני קשר שיהי' של קיימא, דהאי דינא דקשר של קיימא איננו דין בשבת אלא בקשר, דקשר הוא ששני חוטים או בגדים נפרדים נעשים אחד, ואם עומד להסתר לאו אחד נינהו.
וכן יש לפרש מאי דאיתא בירושלמי פרק כלל גדול הלכה ב', מה בנין הי' במקדש שהיו נותנין קרשים על גבי אדנים ולא לשעה היתה א"ר יוסי מכאן שהיו חונים ונוסעים עפ"י הדבור כמו שהוא לעולם, והיינו דמלאכת בונה יש בה מה שמחבר גושים נפרדים להיות אחד כמו עייל שופתא בקופינא דמרא וכמו המגבן דמחייב לר"א משום בונה, וכן כתב הרמב"ם בפ"ו מהלכות שבת, ז"ל, וכן המגבן את הגבינה הרי זה תולדות בונה כו', אכן התוקע עץ בעץ בין שתקע במסמר בין שתקע בעץ עצמו עד שנתאחד הרי זה תולדות בונה עכ"ד הרמב"ם, הרי דיש מלאכת בונה מפני שנתאחד, ומשו"ה פריך דמה שנותנין קרשים על גבי אדנים כיון דלשעה הוא הרי לא נתאחד, משו"ה איצטריך לטעמא שהיו חונים ונוסעים עפ"י הדיבור, אבל צביעה אף לשעה הוי צביעה משו"ה סבירא לי' לרב דשוחט חייב משום צובע.
ב) ולפי דברינו דהאי דינא דקשר שאינו של קיימא הוא דין בקשר בכל התורה, דכל שעומד לסתור לאו קשר הוא, יש ליישב מה דהוה קשה לי, דהנה התוס' במנחות דף ל"ה ד"ה משעת הנחה ועד קשירה כתבו, דרבינו אלי' הי' מדקדק שצריך אדם לקשר תפילין בכל יום, אכן ר"ת מדקדק דאין צריך לקשר בכל יום מדחשבינן בעירובין לקשר של קיימא, ואם הי' צריך להתיר ולקשור בכל יום א"כ לא הוי קשר של קיימא, ולכן מפרש ר"ת דהאי קשירה היינו הידוק כמו שליא קשורה בו, ולפירוש רבינו אלי' קשה דהוי לי' למימר משעת קשירה ועד שעת הנחה, ואח"כ כתבו בתוס' דמסתברא כדברי רבינו אלי' בשל יד דכתיב וקשרתם, והשתא קשירה דשמעתין קשירה ממש דבשל יד מתחיל לברך, חוזרני לומר דתפילין של יד נמי לא בעי קשירה בכל יום דבפרק בתרא דמקואות קחשיב קשרים דאין צריכין שיבואו בהן המים תפילין של ראש בזמן שהוא חוצה ושל זרוע בזמן שאינה עולה ויורדת עכ"ד התוס', ולפי מסקנת התוס' הא דאמרינן משעת הנחה ועד קשירה הוא הידוק, וכן מאי דנאמר בקרא וקשרתם היינו הידוק (וכמו קשרם לגרגרתיך) וכן עמא דבר דאף של יד אינם קושרים בכל יום מטעם ראיות של ר"ת, ולכאורה הדבר תמוה, דכיון דכתיב בקרא וקשרתם לאות על ידיך עלינו לומר דצריך קשירה ממש על היד, וכן מה שנאמר משעת הנחה ועד קשירה הוא קשירה ממש ומה שהקשה בתוס' מגמ' דעירובין לכאורה ערבוב דברים יש כאן בגמ' עירובין קאי לענין קשר הדלית והיוד, זה הקשר שנאמר הלכה למשה מסיני, זהו קשר שאין צריך להתיר ולקשור בכל יום, אבל בכל יום כשמונח על היד נימא דבעי לקשור עוד על היד כדכתיב וקשרתם לאות על ידיך, ועל זה נאמר משעת הנחה ועד קשירה, שהרי כן הדין להניח על היד ולעשות קשר על היד באיזה מקום שיהיו התפילין קשורין להיד, ומאי דאיתא בעירובין דהוי קשר של קיימא זהו הקשר שהוא הלממ"ס, היינו הדלית והיוד המה נשארים תמיד, ותקשה מנא לן להוציא קרא דוקשרתם מפשוטו ולפרש שהיינו הידוק על היד.
אכן לדברינו דכל קשר שעומד להתירו לאו קשר הוא, א"כ אי אפשר כלל לפרש דכונת הכתוב וקשרתם לאות על ידיך שיקשור בכל יום על היד, דהרי קשר שעומד להתיר לאו קשר הוא, ובע"כ דהאי וקשרתם הכונה הידוק כמו קשרם על לוח לבך, או דהכונה דהקשר של התפילין יהי' על ידיך כמו וכתבתם על מזוזות, דאין הכונה שיכתוב על המזוזות, אלא שהכתיבה תהי' על המזוזה, כן פירוש דוקשרתם, שהקשר של תפילין יהי' על היד.
ויש עוד לומר דהאי דין דקשר העומד להתיר לאו קשר הוא לאו דוקא אם לכתחילה נעשה ע"מ להתיר, אלא אף אם לכתחלה נעשה ע"מ שלא להתיר ואח"כ נעשה מעשה שלפי מעשה של עכשיו עומד להתיר לאו קשר הוא.
ג) והנה בזבחים י"ח איתא, אמר רבי ירמי' מדיפתי מרושלין שלא סילקן תנאי היא דתניא על ארבע כנפות כסותך ארבע ולא שלש, או אינו אומר אלא ארבע ולא חמש, כשהוא אומר אשר תכסה בה הרי בעלת חמש אמור כו' ומה ראית לרבות בעלת חמש ולהוציא בעלת שלש, מרבה אני בעלת חמש שיש בכלל חמש ארבע כו', ותניא אידך על ארבע כנפות כסותך ארבע ולא שלש ארבע ולא חמש, מאי לאו בהא קמיפלגי דמר סבר יתר כמאן דאיתי' דמי ומר סבר יתר כמאן דליתי' דמי, לא דכו"ע כמאן דאיתי' דמי, ושאני הכא דרבי רחמנא אשר תכסה בה ואידך כו' עכ"ד הגמ', והנה חזינן דפליגי חמש אי הוי כמאן דאיתי' וחמש לא הוי ארבע, או דנימא כמאן דליתי' היינו דחמש הוא ארבע, אלא שיש עוד, אבל מכלל ארבע לא יצאו, ותלי בזה דינא דמרושלין דנאמר בתורה מדה כמדתו, ואם נימא כמאן דליתי' דמי א"כ מרושלין כשרין דהרי המדה יש כמדתו אלא שיש עוד, אכן מאן דסבירא לי' כמאן דאיתי' דמי וחמש לא הוי ארבע א"כ יש יתר לא הוי כמדתו, אכן למסקנא מסיק כמאן דאיתי' וא"כ היתר פוסל דעושה כמו שאינו כמדתו ועושה חמש שאינו ארבע, והא דבעלת חמש חייב בציצית מריבויא דקרא.
מעתה יתפרשו דברי הגמ' במנחות כן, דבתחלה הקשה אמאי לר' זירא הטיל למוטלת כשירה (פירוש אם חתך הראשונות), הא בעת שעשה לא הי' הציצית בכשרות. וא"כ הוי תעשה ולא מן העשוי, ושני רבא השתא בל תוסיף קאי מעשה לא הוי, דרבא סובר דיתר כמאן דליתי' דמי, פירוש אף שאמרה התורה על ארבע כנפות כסותך א"כ ציצית בעי רק ארבע, אף אם עשה עוד ציצית לא נפסלו הראשונים, דארבע הוי בכלל שמונה, וכיון דעובר על בל תוסיף שהרי הראשונות לא נפסלו מעשה לא הוי בתמי' כיון שעובר על בל תוסיף הרי שניהם המה ציצית, והוי מעשה ולא שייך תעשה ולא מן העשוי, ועיין בכ"מ שגם הוא מפרש דהאי מעשה לא הוי הוא בלשון בתמי', אכן רב פפא פליג על רבא וסבירא לי' יתר כמאן דאיתי' דמי, א"כ אם כיון להוסיף הרי נעשו שמונה ציצית והתורה אמרה על ארבע כנפות כסותך, א"כ שמונה לאו ארבע נינהו, ונפסלו כל הציצית, ואז לא יועיל מה שיחתוך אח"כ דהרי הוי תעשה ולא מן העשוי, אכן כל זה אם הי' כונתו להוסיף ולעשות שמונה ציצית, אכן אם הי' כונתו לבטל את הראשונות הרי עתה עומדות הראשונות לסתור.
והנה מדאיצטריך למישרי כלאים בציצית, ע"כ דציצית בעי קשר, ופרש"י במנחות מ"א דהלכה למשה מסיני דבעי קשר בציצית, א"כ נאמר הלכה דבעי דוקא קשר, ואם עומד לסתור לאו קשר הוא, ועתה כשעשה ציצית יתר והיתה כונתו לבטל את הראשונות הרי נעשה מעשה שקשר שלהם עומד להתיר ונבטלו הראשונות מדין ציצית, ומעשה השנים מעשה רבה נינהו א"כ נעשה הוי, ובל תוסיף ליכא שהרי הראשונות בטל קשר שלהם כיון שעומד להתיר, א"כ חותך הראשונות והשניים כשרים, וזהו דקאמר ממאי דגברא לאסופי קא מכוון ואז נפסלו כל הציצית דהרי יתר כמאן דאיתי' דמי, דילמא לבטולי קמכוון ואז הראשונות נבטלו וחותכם והשניים כשרים, וא"כ הרמב"ם שפסק מרושלין פסולין הרי דסובר יתר כמאן דאיתי' דמי, והוא מחייב בבגד של חמשה כנפות מקרא דאשר תכסה בה, וכמפורש ברמב"ם פ"ג מציצית הלכה ג' משו"ה פסק כרב פפא דאם נתכון להוסיף כולם פסולין ואם נתכוון לבטל חותך, מתיר הראשונה או חותכה, וכשר.
ומה שהקשה הראב"ד דא"כ אשכחן בציצית דאם הוסיף גורע היינו כשעשה עוד ציצית, פשוט דשם לא אמר אלא דבר שעקרו מדברי תורה ופירשו מדברי סופרים, אבל הכא למאן דסבירא לי' יתר כמאן דאיתי' דמי הרי הוא מפורש בתורה ארבע כנפות, א"כ דוקא ארבע ציציות ולא חמשה ציצית, והא דבגמ' סנהדרין אמר אם האי לחודא קאי והאי לחודא קאי אינו גורע ולא נפסלו, שם קאי אם הוסיף חוט אחד בהציצית, דסבירא שם שיש מנין לחוטי הציצית שיהיו ארבעה כפולים לשנים, ואם הוסיף עוד חוט בהציצית פסל הציצית אם צריך קשר, ואם אין צריך קשר הרי לא שייך פסול בהציצית, ובהבגד הלא לא נאמר דין כמה חוטין יהיו בהבגד, דהאי דינא דחוטין נאמר בהציצית ואם קשר עליון לאו דאורייתא לחודי' קאי ולא פסלו הציצית, ועל הבגד לא נאמר דין כמה חוטין יהי' בהבגד, אכן הכא קאי לענין הציצית דנאמר בתורה דהבגד יהיו לו ארבע ציצית על ארבע כנפות, ואם עשה חמשה ציציות נפסלו כולם, ומאי מועיל האי לחודי' קאי, אבל הלא כולם בהבגד ובגד שעשה בו חמשה ציצית פסולים דאמר קרא כמו הכנפות ארבע כן הציצית, אכן בגמ' סנהדרין שם קאי לענין החוטין דזהו איננו כלל דין בהבגד.
ד) לפי זה מיושב שפיר מה שכתב הרמב"ם דאין עושים פשתים לצמר, ולא כתב דהיכא דאין לו שרי לעשות של פשתים בצמר, דהיכא דאין לו לא הוי אפשר לקיים שניהם דכיון דסובר הרמב"ם דציצית שעומדין לפסוק לאו ציצית נינהו מטעם דבטל הקשר שלהם, א"כ היכא דעשה של פשתים בצמר נהי שעתה מותר לו כיון דאין של צמר, אבל הא תיכף שיזדמן לו של צמר עליו החיוב לסתור של פשתים ולעשות של צמר, שהרי אפשר לקיים שניהם, וא"כ כמו בשבת אם קשר חבל של גרדי מותר מטעם דעומד להתיר כשיזדמן לו חבל אחר, א"כ ה"נ אף עתה לאו קשר הוא כיון דאח"כ יהי' מחויב להתיר, וציצית העומדים להתיר לאו ציצית המה, וא"כ הוי כלאים שלא במקום מצות ציצית וציצית אין כאן וכלאים יש כאן.
אלא דקשה על גמ' זו איך קאמר דעושין פשתים לצמר, אכן הנה הרמב"ם כתב בפ"א מהלכות ציצית הלכה א' ז"ל, ואין לחוטי ענף מנין מן התורה, וכבר תמה בכ"מ דהא אמרינן שיעורא אתא גדיל שנים גדילים ארבעה, משמע דמן התורה יש מנין לחוטי הענף, אכן הא כבר העיר בתוס' ריש פרק התכלת והרי חזינן שיש שעשו שמונה ורב ירמי' היה רמי תמניא, ועכצ"ל דבזה פליגי במנחות ל"ט רבה בר בר חנה, ורב, דמאן דס"ל דבעינן גדיל לא סבירא לי' דגדילים למנינא, דהרי גדילים בעי לגופי' שהציצית יהיו גדולין, אכן רב דס"ל לא בעינן גדיל לדידי' גדילים למנינא הוא, ואנן סבירא לן דבעינן גדיל, א"כ מן התורה אין לנו ראי' למנין החוטין, והגמ' בסנהדרין הוא אליבא דרב דס"ל גדיל למנינא הוא.
והנה לדידן דס"ל דבעינן גדיל מן התורה, יתישב שפיר מאי דכתיב קרא ועשו ציצית על כנפי בגדיהם היינו מה שעושים את הציצית לגדיל על כנפות הבגד זהו עשייתם, וא"כ אין לנו ראי' מקרא דבעי לקשור על הכנף, וע"כ דהקשר הלכה למשה מסיני, אבל למאן דס"ל לא בעינן גדיל, וגדילים למנינא הוא, תקשי מאי ועשו הוא בציצית על הכנף, ואין לומר דהתלי' בעצמה הוי עשי' דכבר איתא בגמ' סוכה י"א דתלי' לאו עשי' היא (והטעם משום דהרי איננו אחוז כלל), וע"כ דיפרש קרא דועשו שיקשר את הגדילים על הכנף, וא"כ לדידי' לא נאמר הלכה למ"מ דבעי קשר רק מקרא דועשו ילפינן זאת.
לפי זה סוגיא דיבמות דאמר דגדילים למנינא א"כ לא בעי גדיל, וקשר ילפינן מן ועשו, א"כ אף אם עומד לסתור יש כאן ועשו, וא"כ אם אין לו עתה ציצית של צמר ויש לו פשתים יעשה אותם, דעתה קיים ועשו ואח"כ כשיהי' לו של צמר יתירם, אכן הרמב"ם דפסק אין למנין החוטים קרא דס"ל דבעינן גדיל, א"כ ועשו קאי על עשית הגדיל, וקשר דבעי ע"כ הוי הלממ"ס, והיכא דנאמר בלשון קשר אם עומד לסתור לאו קשר הוא, א"כ אף אם אין לו עתה של צמר לא יוכל לעשות של פשתים בצמר דכיון דעומד להתיר לאו קשר הוא.
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
גמ'. מוכרי כסות כו' דומיא דלבישה דאית ביה הנאה.
א) יעויין במס' שבת (דף מו:) ופסחים (דף כו:) שהגמרא תולה את ההיתר של מוכרי כסות בשיטת ר"ש שדבר שאינו מתכוין מותר. וע"ע בפירוש הר"ש למס' כלאים (פ"ט ממס' כלאים משניות ב' וה') שהקשה מסתירת ב' משניות - דבמשנה ה' איתא שמוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יתכוונו להנאה, ואילו במשנה ב' איתא שאסור ללבוש כלאים ע"ג עשרה בגדים וגם לגנוב את המכס ואפילו בלי כוונת הנאה. ותירץ הר"ש שהמשנה המתרת מוכרי כסות אזלא כר"ש הסובר דדבר שאינו מתכוין מותר והמשנה האוסרת ס"ל כר"י שדבר שא"מ אסור. ברם ברמב"ם א"א לומר כן שהרי פסק את שתיהן (בפ"י מהל' כלאים הלט"ז והלי"ח) וז"ל תופרי כסות תופרין כדרכן ובלבד שלא יתכוונו בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים כו' וכן מוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יתכוונו בחמה שיציל להם הכלאים שעל כתפן מן החמה, ולא יתכוונו בגשמים להתחמם בו כו' לא ילבש אדם כלאים ארעי ואפילו על גבי עשרה בגדים שאינו מהנהו כלום, ואפילו להבריח את המכס, ואם לבש כן לוקה עכ"ל.
ותירץ הבית הלוי (סי' א' אות ו') ע"פ מה שכתב הכ"מ וז"ל: ונראה שטעמו משום דס"ל דאפילו ר"ש מודה בהא דכיון שהוא לובש ממש הרי עבר על לא תלבש שעטנז אבל מוכרי כסות ותופרי כסות שאינם לובשים ממש אלא מעלים עליהם מותר אם אינו מתכוין כו' עכ"ל. הכ"מ מחלק בין לבישה לבין העלאה, לבישת כלאים אסורה אפילו כשאינו מתכוון להנאת חימום, ואילו העלאת כלאים אסורה רק כשמתכוון להנאה. ויש לבאר את ההבדל בין לבישה לבין העלאה. ועוד צריכים להבין מדוע תלוי היתר ההעלאה במחלוקת שבין ר"ש לבין ר"י.
והנה באיסור כלאים איכא תרי קראי: א) ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך (ויקרא י״ט:י״ט); ב) לא תלבש שעטנז (דברים כ״ב:י״א). ונראה דשאני לבישה מהעלאה, כי גופו של האיסור בלבישה הוא עצם מעשה הלבישה כלשון הפסוק ולפיכך אסורה אף בלי הנאה. משא"כ בהעלאה שגופו של איסור ההעלאה הוא ההנאה, ולפיכך כשאינו נהנה או לא מתכוון להנאה ההעלאה מותרת, עכת"ד בית הלוי.
ברם לפי"ז קשה, שאם לבישה והעלאה מהווים שני איסורים שונים למה לא מנה אותם הרמב"ם כשתי מצוות שונות במנין המצות שלו. שהרי במנין המצוות (ריש הל' כלאים) מונה הרמב"ם רק לבישה וז"ל שלא ללבוש כלאים עכ"ל, וכולל איסור העלאה בתוך איסור הלבישה, ומוכח מהרמב"ם דאיסור א' הם. ועוד קשה את קושית העולם שהקשו מדוע מותר למוכרי כסות ללבוש כלאים בלי כוונה הרי המתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה (סנה' דף סב:). והתירוץ הפשוט לקושייתם הוא דשאני חלבים ועריות מכלאי בגדים, כי עצם האיסור בחלבים ובעריות הוא ההנאה ולפיכך חל בהם דין שכן נהנה, ואילו בכלאי בגדים עיקר האיסור הוא הלבישה עצמה אלא בתנאי שיהנה מהלבישה, ולפיכך לא חל בו דין שכן נהנה. אמנם אם ננקוט שבהעלאה עצם ההנאה מהוה עיקר האיסור, שוב קשה מדוע מותר להעלות כלאים עליו בלי כוונה ולמה לא תאסר מדין שכן נהנה כמו דאמרינן בחלבים ועריות.
ולכן נראה דעיקר האיסור בכל אופני כלאים הוא לבישה ואף העלאה נאסרת באיסור לבישה. אלא שלבישה ממש אסורה בלי הנאה דמ"מ הוי לבישה. ואילו העלאה בלי הנאה הוי' לבישה שלא כדרכה ולפיכך מותרת. אמנם כשמתכוון להעלות הכלאים לשם הנאה הופכת ההעלאה להיות לבישה כדרכה שנאסרת. ובכך מיושב הרמב"ם שמנה רק איסור לבישה ומתורצת נמי הקושיא ממתעסק בחלבים ועריות141 שחייב מפני שעצם ההנאה מהוה גופו של האיסור, משא"כ בהעלאה עצם האיסור הוא הלבישה ולא ההנאה.
אך אכתי נשאר לבאר למה תלוי דין ההעלאה בלי כוונת הנאה במחלוקת שבין ר"ש ור"י, שהרי אם העלאה בלי כוונת הנאה אינה לבישה הנאסרת, משום שכשמעלה בלי כוונת חימום לובש את הכלאים שלא כדרכו, בדין הוא שיהיה מותר אפילו אליבא דר"י.
וליישב זאת יש להבין אמאי מוכר כסות מותר בשעטנז כשאינו מתכוון להנאה, הלא פסיק רישיה הוא שיהנה מהחימום, ומודה ר"ש בפסיק רישיה דאסור. ויעויין בר"ן לסוף פרק שמונה שרצים (בפירושו על הרי"ף למס' שבת דף מא. דפוס ווילנא) שהביא בשם הערוך דהו"ל פסיק רישיה דלא ניחא ליה שמותר, וכ' הר"ן ע"ז וז"ל ואין אלו ראיות דלעולם כל היכא דהוי פסיק רישיה אע"ג דלא ניחא ליה אסור וההיא דמוכרי כסות היינו טעמא לפי שלא אסרה תורה אלא מלבוש שסתמו להנאה אבל כל שאין לו הנאה ממנו אינו מלבוש אלא משוי בעלמא עכ"ל. אליבא דהר"ן כשלובש כלאים בלי כוונת הנאה פקעה חלות שם לבישה ממעשיו שאינו לובש הכלאים ע"פ דין ואינו אלא משוי. ותמוה דא"כ למה אסורה אליבא דר"י, הרי אינו לובש כלאים שאינו אלא משוי בעלמא וצ"ל מותר לכ"ע.
ונראה שלר"י דבר שאינו מתכוון אסור משום דס"ל דכל מקום שיש אפשרות שהמעשה שעושה תהיה בו עבירה, ואעפ"כ הגברא עושהו, עפ"י דין הרי הוא נחשב כגברא שהתכוון לעבירה. שהרי לר"י כשעושה מעשה היתר במקום שיש ספק דלמא יצא מזה דבר אסור, אסור לו לעשות את הדבר ההיתר, דלמא יעשה את האיסור, ואע"פ שאינו מתכוון לעשות את האיסור, ידיעת הספק שיש לו דלמא יעשה את האיסור נחשב כאילו התכוון לעשות. וכגון באדם שגורר כסא וספסל בשבת דלר"י אסור לו לגררו דלמא יעשה חריץ (שבת דף כט:), והאינו מתכוון נחשב למתכוון. וא"כ יתכן דהוא הדין בכלאים, שהרי אף שאיסור כלאים חל דוקא בכוונת הנאה, מ"מ לר"י אסור למוכר כסות ללבשו כשאינו מתכוון, משום ספק דלמא יתכוון ליהנות, ולר"י כשנכנס בלי מתכוון לספק עבירה נעשה כאילו התכוון לעבירה, ולכן הוי המוכר כסות כאילו התכוון להנאה האסורה, ומשו"ה אסור לו ללבשו.
ברם צע"ק על ההסבר הזה משיטת הראשונים (המובאה בתוס' למס' יומא דף לד: ד"ה ה"מ) שר"י מודה בשבת שדבר שאינו מתכוון מותר מדאורייתא מפני שמלאכת מחשבת אסרה תורה, ואם נאמר שלר"י מי שאינו מתכוון נחשב למתכוון, מ"ש שבת מכהת"כ.
ויעויין בגמרא פסחים (דף כה:) דלחד לישנא פליגי אביי ורבא בלא אפשר וקא מכוין דלאביי מותר ולרבא אסור, וז"ל אליבא דר"ש דאזיל בתר כוונה כ"ע לא פליגי דאסור, כי פליגי אליבא דר"י דאמר לא שנא מתכוין ול"ש שאין מתכוין אפשר אסור, אביי כר' יהודה, ורבא אמר לך עד כאן לא קאמר ר' יהודה שאין מתכוין כמתכוין אלא לחומרא אבל מתכוין כשאין מתכוין לקולא לא אמר עכ"ל. וביאורנו בר"י עולה יפה אליבא דרבא שאמר שר"י עשה שאינו מתכוון כמתכוון.
ענין כלאים בציצית142
א
הגמרא דורשת מסמיכות הפרשיות "לא תלבש שעטנז גדילים תעשה לך" שהעשה דציצית דוחה את הלא תעשה דשעטנז, ולכן מטילין ציצית אפילו צמר תכלת בבגד פשתים. ומאידך במס' מנחות סותרות הסוגיות, דבנוגע למי שהטיל קלא אילן (צבע שהוא פסול לתכלת) בבגד פשתן איתא (שם דף מ.) ז"ל ולא יהא אלא לבן, כיון דאפשר במינן לא, כדר"ל דאמר ר"ל כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה אם אתה יכול לקיים את שניהם מוטב ואם לאו יבא עשה וידחה את לא תעשה עכ"ל. ומבואר שאסור להטיל חוטי צמר לבן בבגד פשתן משום דאפשר לקיים את שניהם ע"י ציצית מפשתן. וחזינן דכלאים בציצית דחויה ולא הותרה, וחל רק במקום שא"א לקיים את שניהן וכדין עשה דוחה לא תעשה דעלמא. ומאידך עיי"ש (דף לט:) בגמרא שחוטי צמר פוטרין בשל פשתן ושל פשתן פוטרין בשל צמר. ולכאורה קשה דבשלמא ציצית של צמר פוטרין בשל פשתן משום דא"א לקיים תכלת שהוא מצמר בבגד פשתן בלי לדחות את האיסור דשעטנז. אך צ"ע למה מותר להטיל ציצית מפשתן בבגד צמר, הרי אפשר להטיל ציצית מצמר ולא לעבור על האיסור של שעטנז, ובמקום שאפשר לקיים את שניהם לא אמרינן עשה דוחה לא תעשה. ומכאן משמע שכלאים בציצית הותרה ומותר אפילו במקום שאפשר לקיים את שניהם.
ועיי"ש בתוס' (דף מ. ד"ה כיון) שנתקשו בסתירת הסוגיות וכתבו וז"ל לעיל דמסיקנא דחוטי פשתן פוטרין בשל צמר היינו בהדי תכלת דמיגו דתכלת פטר בשל פשתן לבן נמי פטר ואע"ג דאפשר במינו כו' א"נ מדאורייתא שרייא ורבנן הוא דגזור דכיון דאפשר לקיים שניהם אבל מדאורייתא שרי דכלאים ממש הותר אצל ציצית ולאו משום דחיה כו' א"נ מסקנא לא קיימא הכי עכ"ל. ויוצא שקיימות שלש שיטות בתוס':
א) השיטה הראשונה קובעת שבמקום תכלת הותרה כלאים בציצית ואע"פ שאפשר לקיים את שניהם, ולכן בהדי תכלת מותר להטיל ציצית לבן מפשתן בשל צמר. ואילו בלי תכלת, כלאים בציצית דחויה ולא הותרה, ולכן לא מטילין ד' חוטי לבן מצמר בפשתן או מפשתן בצמר.
ב) השיטה השניה סוברת דמדאורייתא כלאים הותרה בציצית ומטילין צמר בפשתן ופשתן בצמר מן התורה, אבל מדרבנן אסרוהו במקום שאפשר לקיים את שניהם.
ג) והשיטה השלישית סוברת שקיימת מחלוקת בין הסוגיות, ולמסקנא קיי"ל דכלאים בציצית דחויה ולא הותרה.
ויעויין בתוס' (מנחות דף מ: ד"ה תכלת) שהביא בשם ר"ת שכלאים הותרה בציצית וז"ל ואור"ת דה"נ אשמעינן דאפילו בלילה אין בה משום כלאים אע"ג דלאו זמן ציצית היא דלגמרי התיר הכתוב כלאים של ציצית והא דגזרינן לעיל משום כסות לילה היינו כסות שאינו מיוחד רק ללילה דכסות יום חייב אפילו בלילה כו' ותדע דאמרינן לקמן טלית שאולה כל ל' יום פטורה מן הציצית מכאן ואילך חייבת ואפי' של כלאים ואע"ג דפטור מדאורייתא דאין לחלק דכיון דלהאי גברא דהוי דידיה ליכא כלאים וכן לנשים כו' דהא כתיב לא תלבש שעטנז גדילים תעשה לך לומר שבמקום גדילים תלבש שעטנז משמע דכל לבישה שריא רחמנא כו' עכ"ל. וצ"ע, דלכאורה דברי הר"ת סותרים את עצמם מיניה וביה, שהרי לכתחילה ביאר שההיתר ללבוש שעטנז בציצית בלילה חל משום דכלאים בציצית הותרו לגמרי ואע"פ דלאו זמן ציצית הוא, ולבסוף ביאר שההיתר הוא משום שהפטור של לילה אינו שייך לזמן הלבישה אלא למין הבגד, דכסות לילה פטורה מציצית אפילו ביום וכסות יום חייבת בציצית אפילו בלילה. ולפי"ז ההיתר של כלאים בציצית יכול לחול אף מדין עשה דוחה ל"ת דעלמא דדחויה ולא הותרה, שהרי חייב להטיל ציצית בבגד יום כשלובשו בלילה ומקיים בכך מצות ציצית, וקיום מצות ציצית דוחה את האיסור של כלאים.
ב
והנה בלובש טליתות הרבה מטיל ציצית בכל אחת ואחת. ולכאורה יש לעיין מ"ש ממי שנוטל לולב או מדליק נרות חנוכה שאינו עושה המצוה ומקיימה יותר מפעם אחת ביום, ואילו בציצית הרי הוא חייב לקיים את המצוה הרבה פעמים ביום בכל בגד ובגד שלובש. ואמנם האורחות חיים (הל' ציצית ס"ד) כתב שיש בזה מחלוקת וז"ל והיכא דלביש תרי מלבושים או ג' בעלי ד' כנפות או יותר יש בזה מחלוקת בין הפוסקים י"א שצריך להטיל ציצית בכולן וי"א שאינו צריך אלא בעליון כו' עכ"ל. והבית יוסף (או"ח סי' ח') כתב על השיטה השניה הפוטרת את שאר הבגדים מציצית וז"ל ואני אומר דסברא דחויה הוא ולית דחש לה עכ"ל. ובחידושי הגהות הנדפס בטור כתב וז"ל כתב מהרל"ח שהוא פשוט מפני דציצית לאו חובת גברא הוא שיהא יוצא בטלית אחת מצוייצת אלא חובת מנא הוא וכל טלית שלובש חייב בציצית אם היא בת ד' כנפות עכ"ל, וכמו"כ הסביר הב"ח. ולכאורה דבריהם תמוהים שהרי אנו פוסקים דציצית חובת גברא ולא חובת מנא ומשו"ה כלי קופסא אינם חייבים בציצית (עיין מנחות דף מא.) וא"כ הדרא הקושיא לדוכתא למה מטילין ציצית בכל בגד ובגד.
ונראה בכוונת דבריהם שאע"פ שציצית חובת גברא היא וכלים המונחים בקופסא פטורים מ"מ המחייב להטיל ציצית הוא עצם הבגד שלובש, שהרי אם אינו לובש בגד של ארבע כנפות אינו חייב לרדוף וללבוש ציצית (וכדאיתא שם בגמ' מא.), ומתחייב בציצית רק ע"י לבישת הבגד. ומכיון שעצם לבישת הבגד מחייבת, הדין הוא שכל בגד ובגד שלובש בפני עצמו מחייב ציצית.
והנה שתי פרשיות של מצות ציצית נאמרו בתורה: פרשה אחת בפרשת שלח והשניה בפרשת כי תצא. ונראה שיש בהן שתי חובות שונות - חובת גברא וחובת מנא. בפרשת שלח (במדבר ט"ו: ל"ח - ל"ט) כתוב "ועשו להם ציצית וגו' וראיתם אותו וזכרתם", כאן נמצאת חובת הגברא ללבוש ציצית. ואילו בפרשת כי תצא (דברים כ"ב: י"ב) כתוב "גדילים תעשה לך על ארבע כנפות כסותך אשר תכסה בה", כאן נמצאת חובת המנא שתהיה ציצית בבגד שיש לו ארבע כנפות.
ונראה דבזמן לבישת ציצית מקיימים שתי מצוות: א) חובת גברא, דהיינו קיום המעשה הלבישה, וקיום זה דומה לשאר מצוות שבתורה שעיקר המצוה הוא לעשות מעשה מצוה כמו מעשה המצוה דאכילת מצה או מעשה המצוה דנטילת לולב, וכן נמי הכא הגברא מקיים מעשה מצוה דלבישת ציצית; ב) חובת מנא, משום דיש קיום מצוה בעצם החפצא של הטלית המצויצת כדין. ואע"פ שאנן לא פסקינן כשמואל דס"ל שציצית חובת מנא היינו משום שהוא סובר שגם טלית המונחת בקופסא מקרי בגד המחוייב בציצית. ואנו סבורים שבשעה שאין הגברא לובש את הבגד, אינו בגד לענין ציצית143. דשאני ציצית מטומאה שהחפצא הוי בגד לקבל טומאה אף כשמונח בקופסא. ואילו לגבי ציצית, רק בשעת לבישתו מקרי בגד המחוייב בציצית. אמנם כשלובש ציצית בבגד של ד' כנפות מקיים נמי מצוה בעצם החפצא של הטלית דהיינו קיום חובת המנא. ולפיכך הלובש טליתות הרבה מטיל ציצית בכל אחת ואחת בגלל חובת המנא שמתקיימת בכל טלית וטלית144.
ובזה מתורצת קושית העולם145 בדין ציצית שדוחה ל"ת דכלאים דאמאי שרי להטיל צמר תכלת בבגד פשתן, הרי אפשר לקיים את שניהם שלא ילבש בגד פשתן אלא בגד צמר. ולפי דברינו ניחא כי בנוגע לקיום המצוה בעצם הבגד א"א לקיים את שניהם, שהרי אם לא ילבש בגד פשתן אלא בגד צמר לא יקיים המצוה בבגד של פשתן עצמו אלא בבגד אחר, ובנוגע לקיום המצוה בבגד הפשתן א"א לקיים את שניהם146.
ובדרך זו מבוארים דברי הרמ"א בנוגע לברכה על טלית קטן שכתב הב"י (או"ח סי' ח') שנחלקו הפוסקים אם מברכין עליה ברכת "להתעטף" או ברכת "על מצות ציצית", וכתב בדרכי משה וז"ל והמנהג לברך על מצות ציצית וטעם המנהג נ"ל כי חששו לדברי הפוסקים שאין יוצאין בטלית קטן כזה ולכן לא מברכין להתעטף או להתלבש דאז הוי משמע דעכשיו מקיימין המצוה כהוגן רק מברכין הש"י שנתן לנו מצות ציצית, ואף שאין מקיימין אותה עכשיו כתקנה, ולכן תקנו לשון על דלשעבר משמע כו' עכ"ל. ולכאורה דבריו תמוהים, שאם אין קיום מצוה בלבישת טלית קטן (כי אינו מתעטף בה) למה מברכין עליה כלל, ומ"ש ברכת "על מצות ציצית" מברכת "להתעטף".
ולפי דברינו שמלבד חובת הגברא ללבוש ולהתעטף בציצית יש אף חובת מנא, נ"ל שבטלית קטן אינו מקיים את חובת הגברא ללבוש ציצית, ולכן אינו מברך "להתעטף" שהותקנה כברכה על חובת מעשה. מאידך גם בטלית קטן מתקיימת חובת המנא המהוה קיום מצוה בחפצא של הבגד. ובשביל הקיום בבגד עצמו לא צריכים שיעור עטיפה אלא שיעור בגד שהקטן יכול להתכסות בו. ולפיכך אין מברכים "להתעטף" אלא "על מצות ציצית" כלומר שיש כאן קיום מצות ציצית בבגד עצמו ואע"פ שחסר מעשה המצוה דלבישה מצד הגברא. וזוהי כוונת הרמ"א באומרו שהנוסח "על" הוא לשעבר, כלומר שב"על" לא מברכים עובר לעשייתן על מעשה המצוה שיעשה הגברא אלא על הקיום שבחפצא. והחפצא הרי כבר נמצא הוא בעולם, ושייך לברך עליו בלשון "על".
ובדרך זו נמי מבואר סוף דברי הדרכי משה שכ' וז"ל וכ"כ הרא"ש בשם ר"ת פרק ר"א דמילה ופ"ק דפסחים לענין ברכת מילה ע"ש עכ"ל ודבריו סתומים. ונראה דהרמ"א התכוון לשיטת הר"ת בנוגע לברכת "להכניסו בבריתו של אברהם אבינו" שכתב ע"ז ברא"ש (מס' שבת פרק י"ט אות י') וז"ל רבינו שמואל בר מאיר ז"ל הנהיג במקומו שיברך אבי הבן קודם המילה משום דלהכניסו להבא משמע כו' ועוד דכל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן. ור"ת ז"ל אומר דאין לשנות המנהג כו' והא דאמר בפסחים בלבער כ"ע לא פליגי ה"פ דלהבא משמע טפי מלשעבר ומיהו לשעבר נמי משמע כו' ואומר ר"ת דברכה זו אינה דוקא על מילה זו שנעשית עכשיו קאי אלא מודה ומשבח להקב"ה שצוה לעשות מצוה זו כשתבוא עוד לידו ותיקנו לה מקום זה לגלות ולהודיע דזאת המצוה נעשית לשם הקב"ה ולא לשום מורנא ולא לשם הר גריזים עכ"ל. וביאור שיטת ר"ת דברכת "להכניסו" אינה ברכת המצוה המתוקנת על מעשה מצות המילה, דא"כ היינו מברכים אותה עובר לעשיית מצות המילה. אלא שמברכים אותה על חלות המילה בגופו של הנימול והויא ברכת השבח, ולפיכך מברכים אותה אחרי המילה. וזהו אף ביאור השוואת הדרכי משה בין ציצית לבין מילה דהיינו שכמו שברכת "להכניסו" במילה אינה ברכה על מעשה המילה אלא על עצם חלות המילה בחפצא של הנימול, ה"ה ברכת "על מצות ציצית" אינה ברכה על מעשה עטיפת הטלית אלא על הקיום שבחפצא של הבגד בזמן שהציצית מוטלות בו147.
ג
ועל פי המבואר ניתן לבאר את שיטת הר"ת דהקשינו דלכאורה סותרת בנוגע להיתר כלאים בציצית. ונראה דשיטתו בנויה על יסוד אחד, והוא שאם כלאים בציצית דחויה מדין עשה דוחה ל"ת, חובת הגברא הוא הדוחה והמתיר של האיסור. ומאידך אם כלאים בציצית הותרה, המתיר הוא החפצא של הציצית. אמנם בין כך ובין כך פשיטא שהציצית צריכות להיות כשרה ולא פסולה משום דציצית פסולה אינה חפצא של ציצית, ודוקא בחפצא של ציצית הותרה כלאים.
ולפי"ז יל"ע מה דין כלאים בציצית בלילה או בציצית שלובשת אשה או בטלית שאולה, דנראה שמצד חובת הגברא בכל שלשת האופנים האלה הגברא פטור מדאורייתא, ולכן אם כלאים בציצית דחויה מפני חובת הגברא לא חל היתר כלאים. ומאידך אם נאמר שבכל ג' האופנים ישנו עכ"פ חפצא של ציצית, אף בהאופנים האלה כלאים הותרה.
ולפום ריהטא, בלילה דזמן פטור הוא, חסר החפצא של ציצית, וא"כ ההיתר דכלאים אינו חל. אך ר"ת חידש דחלות שם חפצא של ציצית ישנה אף בלילה משום דשאני חובת הגברא בלילה מחובת המנא. שאמנם במצות ציצית דעלמא חלין גם חובת גברא וגם חובת מנא. אך כשלובש כסות יום בלילה דיניהן של שתי החובות מתחלקים. בנוגע לחובת הגברא ההלכה היא שהגברא פטור בלילה מחובתו ללבוש ציצית כמו שפטור משאר מצוות עשה שהיום גרמא כגון מצוות שופר ולולב. ומאידך בנוגע לחובת המנא, הדין של לילה חל כפטור במין הבגד, דהיינו שבגד שהוא כסות לילה תמיד פטור מציצית, ואילו בגד שהוא כסות יום תמיד חייב בציצית. ונמצא שמי שלובש כסות יום שהיא מצויצת כהלכתה בלילה מקיים חובת המנא אך אינו מקיים את חובת הגברא. ולפי"ז מבואר דין כלאים בציצית בלילה והנ"מ שבין דחויה להותרה. דנראה שהמתיר דדחויה בכלאים בציצית דעלמא חל מחמת חובת הגברא בלבד ולא מחמת חובת המנא. משום דמדין דחויה צריך להיות מעשה מצוה הדוחה את מעשה האיסור. ויש מעשה מצוה רק בקיום חובת הגברא כשהגברא עושה מעשה לבישה - דמעשה מצוה זה דוחה את האיסור של לבישת שעטנז. ואילו ע"י חובת המנא, לא חל המתיר של דחויה מדין עשה דוחה לא תעשה, משום דהגברא אינו עושה מעשה מצוה בשעה שלובש את הציצית, דהא הלבישה אינה אלא תנאי כדי שהכסות תחשב לבגד המחויב בציצית. וכשהכסות שלובש מצויצת כדין, בעל הכסות מקיים מצות ציצית במנא שלו בלי מעשה מצוה, ע"י זה שהחפצא של הכסות שלו מצויצת כהלכתה, ועל קיום מצוה שמתקיים ממילא בחפצא של הכסות לא חל המתיר של עשה דוחה לא תעשה, משום דחסר מעשה מצוה עם הכח של דחייה148. ומשו"ה כשלובש כסות יום המצויצת בכלאים בלילה ההיתר דדחויה לא חל משום דאינו מקיים אלא חובת המנא בלבד ואינו עושה מעשה מצוה. אך ר"ת סובר שבנוסף להיתר של דחויה שחל בכלאים בציצית חל נמי מתיר מדין הותרה. ומשום שבלילה מתקיימת חובת מנא והחפצא איפוא מהוה חפצא של ציצית, משו"ה כלאים נמי הותרה בלילה. ומעתה אין סתירה בר"ת כי מה שהביא את הפסוק המחייב כסות יום בלילה הוא כדי להוכיח שיש חפצא של ציצית גם בלילה, אך עכ"ז הדחייה של עדל"ת לא חלה בלילה משום דהויא רק חובת מנא בלבד ולא חובת גברא, וההיתר דחל בלילה חל רק מדין הותרה, משום דכל חפצא של ציצית הותרה בכלאים.
והנה בנוגע לההיתר של כלאים בציצית שאולה נראה שאע"פ שהשואל בשעת לבישתו פטור מציצית מן התורה בין מחובת הגברא ובין מחובת המנא, מ"מ המשאיל שהוא בעל הכסות מתחייב מפני חובת המנא, משום שכאשר השואל לובש את הכסות, הכסות שלובש נחשבת לבגד, והמשאיל מתחייב כבעל הכסות בחובת המנא לדאוג שהכסות שלו תהיה מצויצת בשעת לבישתה. ומשו"ה בזמן לבישת הטלית השאולה, המשאיל מקיים את חובת המנא שלו. ולכן מהוה טלית שאולה חפצא של ציצית שהותרה בה כלאים.
וה"ה באשה, דיתכן שר"ת מתיר לבישת כלאים בציצית לאשה רק כשהיא נשואה ויש לבעלה קנין בכסות שהיא לובשת והוא מקיים את מצות המנא ממילא ע"י זה שאשתו לובשת את כסותו המצויצת. אך פירוש זה נראה קצת דחוק בתוס'.
ועוד י"ל שאשה אע"פ שפטורה מחובת ציצית, מ"מ מקיימת מדאורייתא קיום מצות ציצית כמצות רשות. והא ראייה שלפי בעלי התוס' (בר"ה דף לג. ד"ה הא) נשים מברכות על מצוות עשה שהזמן גרמא, ומכיון דמן התורה יש לה קיום מצוה דמברכת עליה משום הכי הציצית שבכסותה הוי חפצא של ציצית שהותרה בו כלאים.
ולפי"ז נראה שבב' האופנים האלה - בלילה ובשואל - שקיום המצוה היא רק מצות מנא ולא מצות גברא, הלובש יברך (לפי הרמ"א) ברכת "על מצות ציצית" המהוה הברכה על קיום מצות המנא149, ולא "להתעטף" המהוה הברכה של חובת הגברא. ובאשה, הברכה תלויה בב' הפירושים הנ"ל. שאם היא מקיימת מצות הגברא בתורת מצות רשות תברך "להתעטף" ואם קיום המצוה חלה משום חובת המנא של בעלה תברך "על מצות ציצית".
ד
כתב הרמב"ם (פ"א מהל' ציצית הלט"ו) ז"ל הטיל ציצית על הציצית אם נתכוון לבטל את הראשונות מתיר הראשונה או חותכה וכשרה, ואם נתכוון להוסיף אע"פ שחתך אחת משתיהן הרי זו פסולה. שהרי כשהוסיף פסל את הכל וכשהתיר או חתך התוספת נמצא השאר נעשה מן העשוי שעשייתו הראשונה פסולה היתה עכ"ל. וצ"ע דמשמע מהרמב"ם שבנתכוון לבטל הראשונות הטלית כשרה רק אם מתיר הציצית הראשונה או חותכה, וקודם לכן הטלית פסולה. וא"כ למה לא תפסל הטלית גם אחרי חתיכת הציצית הראשונה בפסול תעשה ולא מן העשוי כמו בנתכוון להוסיף שהטלית פסולה אפילו אחרי שחתך את התוספת.
ועוד צ"ע, דיעויין בגמרא במנחות (דף מ:): אמר רב מתנה אמר שמואל תכלת אין בה משום כלאים ואפילו בטלית פטורה, מאי טלית פטורה כו' אלא מאי פטורה הטיל למוטלת, והא אמר ר"ז חדא זימנא, חדא מכלל דחבירתה איתמר עכ"ל. ובפשטות הסוגיא משמע שההיתר של כלאים חל במוטלת אף לפני שמסיר את הציצית הנוספות, משום דאם מדובר אחרי הסרת הציצית הנוספות וכשיש רק ד' ציצית בבגד, מהו החידוש שמותרת בכלאים, הרי הטלית עם ד' ציצית כשרה, ופשיטא שמותרת בכלאים כמו בכל טלית כשרה עם ד' ציצית דעלמא. וכן מבואר בשיטה מקובצת שם המפרש דמיירי הגמרא בזמן שח' ציצית מוטלות, וכשיש הציצית הנוספות ביחד עם הראשונות בבגד, ואפ"ה כלאים הותר וז"ל משום דאי בעי בהאי מתכשר ואי בעי בהאי מתכשר עכ"ל. אמנם ברמב"ם א"א לפרש כן דמשמע מדבריו שהטלית פסולה למצוה כשיש בה ח' ציצית וכשרה רק אחרי חתיכת הציצית הנוספות, וא"כ צ"ע מהו החידוש דשמואל דכלאים הותר במוטלת, דפשיטא שאם הטלית כשרה לא חל בה איסור כלאים.
וכדי לבאר את הרמב"ם נקדים ביאורו של הגר"מ הלוי זצ"ל בדיני בל תוסיף150. דהנה לגבי הוספה בד' מינים כ' הרמב"ם (פ"ז מלולב הל"ז) וז"ל שאר המינין אין מוסיפין על מנינם ואין גורעין מהן ואם הוסיף או גרע פסול (לפי גירסא דידן) עכ"ל. וצ"ע בפסק זה, דהא בגמרא סנהדרין (דף פח:) איתא דלמ"ד דלולב א"צ אגד אין המוסיף על ד' המינים חייב מדין זקן ממרא דהאי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי וזקן ממרא חייב רק אם הוסיף ופוסל. ומשמע דאין הוספה על ד' המינים פוסלת, ולמה פוסק הרמב"ם דפסול הלא הרמב"ם ס"ל דלולב א"צ אגד (עיין בפ"ז מהל' לולב הל"ו).
והנה מקור דברי הרמב"ם הוא בפיר"ח בגמרא סוכה (דף לא:) וז"ל: לא צריך אגד והאי יתירא דמוסיף על אילן הד' לחודיה קאי ולא מיפסל ביה קמ"ל דפסול עכ"ל. ודבריו מובאים בתוס' בסנהדרין שם דסובר דבל תוסיף פוסל. אמנם קשה מדין זקן ממרא.
ותירץ הגר"מ זצ"ל, דבאמת הוספה פוסלת לרמב"ם גם אם לולב אין צריך אגד, אבל הפסול אינו בחפצא של המצוה אלא במעשה המצוה. דלמ"ד לולב צריך אגד כשמוסיפים בתוך האגד החפצא של המצוה נפסל, ומאידך למ"ד לולב א"צ אגד אין הוספה פוסלת את החפצא של מצות לולב אלא את מעשה הגברא. וחיוב זקן ממרא לרמב"ם חל דוקא כשההוספה פוסלת את החפצא של המצוה, וכדאיתא בגמרא (סנהדרין דף פח:) שזקן ממרא חייב רק כשמוסיף על דברי תורה ואם הוסיף גורע, כלומר שפוסל את עצם החפצא של המצוה, והוא "הלכה מפי הקבלה" וכדאיתא ברמב"ם (פ"ד מהל' ממרים הל"ג ועיי"ש בראב"ד). וזה הביאור דהאי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי, דלהיות זקן ממרא צריך שיפסול את עצם החפצא דמצוה, ולא רק את מעשה המצוה, ואם לולב א"צ אגד אינו פוסל את החפצא של מצוה, ולפיכך פטור.
ולפי המבואר מפי הגר"מ הלוי זצ"ל ניתן לבאר נמי את שיטת הרמב"ם בהטיל למוטלת, דהיינו שבהוסיף למוטלת חלים שני דיני פסול, א) אם נתכוון להוסיף הפסול דההוספה חל בחפצא, ב) אמנם אם נתכוון לבטל, אין הפסול חל בחפצא אלא שחל במעשה המצוה ובקיום המצוה, אמנם עצם החפצא לא נפסל. ומשו"ה בשעה שכל ח' הציצית מוטלות יחד ולא חתך את הראשונות, אינו יכול לקיים את המצוה. ואילו בנתכוון להוסיף גם אם חתך את הראשונות ונשארות רק ד' ציצית בבגד הטלית עדיין פסולה, כי בהטלת הציצית על הציצית עצם החפצא של הציצית נפסל, ועכשיו שחתכן החפצא של הציצית עדיין פסול מפני הדין של תעשה ולא מן העשוי. ומאידך בנתכוון לבטל, פסול ההוספה לא חל בעצם החפצא, והציצית שהוסיף בחפצא כשרות הן, אלא שאסור ללבוש את הטלית כל זמן שלא חתך את הראשונות מפני האיסור והפסול של בל תוסיף במעשה המצוה. ולפיכך אם חתך את הראשונות הטלית כשרה, משום דבשעת הטלת הציצית הנוספות בטלית החפצא של ציצית עדיין הוא כשר, וממילא אם חתך את הראשונות אינו תעשה ולא מן העשוי, כי פסול זה חל רק כשפסל את גוף הציצית בפסול חפצא.
ולפ"ז אם באנו לדון בדין הטיל כלאים למוטלת ובנתכוון לבטל את הראשונות כל זמן שלא חתך את הראשונות, אם הוא עבר על איסור כלאים בלבישת הבגד או לא, נראה שהדבר תלוי, שאם המתיר הוי קיום מצות הגברא אזי עבר משום שהגברא לא קיים מצות ציצית בשעה שעבר על איסור בל תוסיף. ומאידך אם המתיר הוי עצם החפצא של ציצית דחל בחובת המנא אזי ההיתר אכן חל, כי עצם החפצא אמנם הוי ציצית דמקיימין בה חובת מנא. ומשום דאיסור בל תוסיף פוסל רק את חובת הגברא אבל לא את קיום חובת המנא, ולכן הוי חפצא של ציצית דהותרה בה כלאים. וע"ז אתא שמואל לחדש שבהטיל למוטלת כשהתכוון לבטל את הראשונות ולובשה לא עבר על איסור כלאים, ואע"פ שלא חתך את הראשונות ולובשה עם כל ח' ציצית שבבגד, מאחר שעצם החפצא של הציצית כשר, ולכן כלאים הותרה151.
ענין כלאים בבגדי כהונה
א
במס' מנחות (דף מג.) איתא: ת"ר הכל חייבין בציצית כהנים לוים וישראלים כו' פשיטא כו' כהנים איצטריכא ליה ס"ד אמינא הואיל וכתיב לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדיו גדילים תעשה לך, מאן דלא אישתרי כלאים לגביה בלבישה הוא דמיחייב בציצית, הני כהנים הואיל ואישתרי כלאים לגבייהו לא ליחייבו, קמ"ל נהי דאישתרי בעידן עבודה בלא עידן עבודה לא אישתרי עכ"ל.
ופסק הרמב"ם (פ"י מהל' כלאים הלל"ב) ז"ל כהנים שלבשו בגדי כהונה שלא בשעת עבודה אפילו במקדש לוקין מפני האבנט שהוא כלאים ולא הותרו בו אלא בשעת עבודה שהיא מצות עשה כציצית עכ"ל. והשיג עליו הראב"ד ז"ל טעה בזה שהרי אמרו ביומא בפרק בא לו (יומא דף סט.) כהן גדול במקדש אפילו שלא בשעת עבודה מותר, ומאי דקאמר מפני האבנט שהוא כלאים אינו, דאטו חושן ואיפוד מי לית בהו כלאים עכ"ל. ובפשטות, ביאור המחלוקת בין הרמב"ם והראב"ד שהרמב"ם ס"ל דכלאים בבגדי כהונה דחויה ולא הותרה, ולפיכך סובר שמותר לכהן הדיוט ללבוש האבנט שיש בו כלאים דוקא בשעת העבודה, מכיון שמצות העבודה ומצות לבישת בגדי כהונה בשעת העבודה דוחין את האיסור של כלאים152. משא"כ הראב"ד סובר שכלאים בבגדי כהונה הותרה, וא"כ המתיר הוא החפצא של בגדי כהונה, ולא קיום מצוות העבודה ולבישה. ולפיכך מותר לכהנים ללבוש בגדיהם במקדש, ואפילו שלא בשעת עבודה, משום דלובשים חפצא של בגדי כהונה והחפצא הותרה בכלאים.
אלא דצ"ע אליבא דהראב"ד מדוע אסור לו לכהן ללבוש האבנט שיש בו כלאים במדינה מחוץ למקדש, הרי לכאורה החפצא בגדי כהונה הוא אף במדינה, והחפצא של בגדי כהונה הותרה.
ונראה דהנה הדין הוא שבגדי כהונה מקדשים את הכהן בקדושת כהונה לעבודה שבמקדש, ומפורש הוא ברמב"ם (פ"י מהל' כלי המקדש הל"ד) וז"ל וכהן גדול ששימש בפחות משמנה בגדים אלו או כהן הדיוט ששימש בפחות מארבע בגדים אלו הוא הנקרא מחוסר בגדים ועבודתו פסולה וחייב מיתה בידי שמים כזר ששימש שנאמר וחגרת אותם אבנט והיתה להם כהונה, בזמן שבגדיהם עליהן כהונתן עליהן, אין בגדיהם עליהן אין כהונתן עליהן אלא הרי הם כזרים ונאמר והזר הקרב יומת עכ"ל. מבואר ברמב"ם דכהן מחוסר בגדים שעבד הרי הוא כזר וחייב מיתה בידי שמים מדין זר שעבד, ועולה מכך שהבגדים מקדשים את הכהן עם קדושת כהונה לעבודה שבמקדש. ואע"פ שיש לכהן קדושת כהן בגבולין לענין תרומה וברכת כהנים וכדומה, מ"מ במקדש בעינן קדושת כהונה מיוחדת לעבודה שחלה רק ע"י לבישת בגדי כהונה.
וביאר רבינו מרן הגר"ח זצ"ל שהדין שבגדי כהונה מקדשים את הכהן בקדושת כהונה לעבודה אינו דין בפני עצמו אלא יסודו בדין כלי שרת שמקדשין את הראוי לו וכדאיתא בזבחים (דף פו. וע"ע שם בדף פז.), ומשום דלבגדי כהונה יש חלות קדושת כלי שרת, דמכיון שנתקדשו בשמן המשחה הרי הם קדושים בקדושת הגוף של כלי שרת, וכמו כל דבר הראוי לכלי שרת שמתקדש על ידו, גם כהן מתקדש בקדושת כהונה לעבודה בשעה שהוא לובש בגדי כהונה. והנה דין כלי שרת שמקדש את הראוי לו חל רק במקדש ולא במדינה וכדאיתא בזבחים (דף פח.). ומפני שבגדי כהונה מקדשים כהן בקדושת כהונה לעבודה מדין כלי שרת, לפיכך אף הם אינם מקדשים אותו בקדושת כהונה לעבודה אלא במקדש בלבד כמו כל כלי שרת דעלמא שאינו מקדש את הראוי לו אלא במקדש בלבד.
ויעויין בתוס' למס' סוכה (דף נ. ד"ה ואי) שמחלק בין קידוש כלי שרת בדבר שאינו ראוי לו לבין קידוש כלי שרת מחוץ למקדש וז"ל וא"ת הלא צלוחית של זהב המחזקת שלשה לוגין מוקדשת היתה כו' וא"כ היאך היו ממלאין ממי השילוח הא מיפסלי ביוצא כיון דנתקדשו בכלי שרת כו' וכן פי' בקונטרס בהדיא בריש שתי מדות (מנחות פז:) גבי שולחן אבל מקדש ליפסל בלינה וביוצא כו' ומיהו אין מכאן קושיא כ"כ דאין כלי שרת מקדש בחוץ עד שיכנס לפנים כו' עכ"ל, ותוכן דבריהם שהקשה לתוס' מדוע לא נאמר שכלי שרת מקדש דבר בחוץ לפסול כמו השולחן דכלי שרת הוא ומקדש דבר שאינו ראוי לו לפסול ולא ליקרב. ותירצו בתוס' דשאני בחוץ מבפנים כי כלי שרת בחוץ אינו מקדש כלל ואילו בפנים כלי שרת מקדש דבר שאינו ראוי לו לפסול. ובביאור החילוק אמר מרן הגר"ח זצ"ל דשאני כלי שרת בחוץ, שעצם כלי השרת אינו ראוי שם לשרת, ולכן בחוץ אין לו כח לקדש ואפילו לפסול, משא"כ כלי שרת בפנים, שכלי שרת בפנים ראוי לשרת ככלי שרת, ולכן מקדש בפנים אפילו דבר שאינו ראוי לו לפסול ולא ליקרב. וחזינן מדברי הגר"ח זצ"ל דכלי שרת אינו חפצא דכלי שרת אלא בפנים, ואילו בחוץ אינו חפצא דכלי שרת כלל, ולכן בחוץ אינו מקדש אפילו לפסול153.
וכמו דין כלי שרת שאינו חפצא דכלי שרת במדינה אלא במקדש בלבד, ה"ה בגדי כהונה שדינם ככלי שרת, שאינם חפצא של בגדי כהונה אלא בתוך המקדש בלבד ולא במדינה. ולפיכך אין בגדי כהונה מקדשים כהן לעבודה כשלובשם במדינה כדין כלי שרת בחוץ שאינו מקדש כלל, כי בחוץ אינו חפצא דכלי שרת, וה"ה הבגדים שאינם חפצא דבגדי כהונה בחוץ, ולפיכך בחוץ אינם מקדשים הכהן לעבודה כלל.
ולפי"ז מבואר היטב שיטת הראב"ד שסובר שאין לכהן היתר ללבוש בגדי כהונה במדינה מכיון שיש בהם שעטנז, ואע"פ שכלאים הותרה בחפצא דבגדי כהונה, היינו רק בבגדי כהונה שלובש במקדש כי במקדש הרי הם חפצא דבגדי כהונה דהותרה בהם כלאים, משא"כ במדינה שלא חל השם בגדי כהונה בחפצא, ולכן לא הותרה שם כלאים.
ובדרך זו מבואר נמי השקלא וטריא שבתוס' (מס' מנחות דף מ: ד"ה תכלת) וז"ל ועוד אומר ר"ת דבגדי כהונה נמי שלא בעידן עבודה שרי והרי קאמר נהי דבעידן עבודה אישתראי כלומר המיוחדים לעבודה, שלא בעידן עבודה כלומר אותם שאינם מיוחדים לעבודה לא אישתראי, וכן מוכח בתוספתא דכלאים דתניא בגדי כהונה ובגדי כהן גדול אין בהם משום כלאים, בגדי כ"ג שיצא במדינה חייב, במקדש בין לשרת בין שלא לשרת פטור, וצ"ע אי לילה דומה למדינה דחייב, וי"ל דחייב מדרבנן כו' אלא נראה טפי דחייב מדאורייתא, ואין לדמות מקומות (ר"ל מקדש בלילה) למדינה, דבמדינה ליכא שום היתר כו' עכ"ל. אליבא דר"ת כלאים הותרה בבגדי כהונה שלא בשעת עבודה ואף בלילה. ותוס' שקלו וטרו האם מדאורייתא הותרה אף במדינה כמו במקדש בלילה או לא. ונראה דהא דדנו בתוס' הוא בהגדרת חלות השם חפצא של בגדי כהונה שהותרה בו כלאים. דהא בגדי כהונה שהכהן לובש בלילה מקדשים אותו בקדושת כהונה שבמקדש שיהיה ראוי לעבודה, ואילו במדינה אין הבגדים מקדשים אותו כלל. ואם החפצא של בגדי כהונה בעלמא בלי הכח לקדש את הכהן הותרה אף במדינה הותרה. מאידך אם רק חפצא של בגדי כהונה המקדישים את הכהן בקדושת כהונה שבמקדש הותרה, כלאים בבגדי כהונה אסור במדינה. והתוס' מסיקים דנראה טפי לחלק בין מדינה שאסור ובין לילה שהותרה.
והראב"ד השיג על הרמב"ם מגמרא מפורשת במס' יומא המתרת לכ"ג ללבוש בגדיו כל היום במקדש אפילו שלא בשעת עבודה ואע"פ שיש בהם כלאים. וכן נמי משמע מהרמב"ם עצמו בהל' כלאים שאוסר לכהנים ללבוש בגדיהם שלא בשעת עבודה משום האבנט, ואינו מזכיר שהאיסור חל נמי בכ"ג. וכן אף מדויק מהרמב"ם בפ"ח מהל' כלי המקדש (הלי"ב) שכתב וז"ל אסור לכהן הדיוט ללובשו (ר"ל האבנט) אלא בשעת עבודה כו' עכ"ל, ומשמע שכ"ג מותר, וצ"ע מ"ש כ"ג מכהן הדיוט.
ועיין בשו"ת בית הלוי (סי' ג' אות ב') שכתב דשאני כ"ג מכהן הדיוט משום שהרמב"ם סובר שבזמן שהכ"ג לובש שמונת הבגדים שלו הציץ מרצה על הטומאה שבמקדש וכשאינו לובש כל בגדי הזהב אין הציץ מרצה (פ"ד מהל' ביאת המקדש הל"ח), ומאחר שלבישת שמונת הבגדים גורמת ריצוי ציץ ממילא יש קיום מצוה בלבישתם והוא שדוחה את האיסור דכלאים ואפילו בשעה שאינו עובד עבודה. משא"כ כהן הדיוט שהמצוה המוטלת עליו הוא ללבוש בגדי כהונה שלו בשעת העבודה כדי להכשיר את העבודה, ושלא בשעת עבודה אינו מקיים מצות לבישת הבגדים ואז אין לו היתר ללובשם ולדחות את האיסור של כלאים.
והוסיף הגר"מ הלוי זצ"ל על דברי זקנו הבית הלוי זצ"ל שיש צורך אחר בלבישת בגדי כהונה גדולה אפילו שלא בשעת עבודה, והוא כדי שיהיה מוכן לשאלת אורים ותומים. ומפני כך יש לו קיום מצוה בלבישת הבגדים גם שלא בשעת עבודה והוא שדוחה את האיסור של כלאים.
ומרן הגר"ח הלוי זצ"ל אמר שיש לומר אף ביאור אחר, דבנוגע לכ"ג פסק הרמב"ם בפ"ה מהל' כלי המקדש (הל"ז) וז"ל ובית יהיה לו מוכן במקדש והוא הנקרא לשכת כ"ג, ותפארתו וכבודו שיהיה יושב במקדש כל היום ולא יצא אלא לביתו בלבד בלילה או שעה או שתים ביום עכ"ל. ויוצא איפוא מהרמב"ם שיש קיום מצוה לכ"ג להיות במקדש כל היום, ופשיטא שלצורך קיום זה הכ"ג חייב ללבוש בגדי כ"ג, כי בזמן שבגדיו עליו כהונתו עליו. ולפי"ז כ"ג שלובש בגדי כהונה במקדש כל היום מקיים קיום מצוה כל זמן שהוא במקדש154, ומשו"ה הותרה לו כלאים כל זמן שהוא במקדש, בין בשעת עבודה ובין שלא בשעת עבודה. משא"כ כהן הדיוט שאינו מקיים מצוה בהיותו במקדש לפיכך אין לו קיום לבישה והיתר כלאים אלא בשעת עבודה בלבד בשעה שמקיים מצות לבישת בגדיו לצורך העבודה.
ב
שיטת הרמב"ם היא שלבישת שמונת בגדי כ"ג מחנכת כהן גדול (פ"ד מהל' כלי מקדש הלי"ג), ואינו פוסק כאביי (ביומא דף יב.) שאמר שכהן גדול מתחנך בלבישת הבגדים דוקא ביחד עם עבודה, כגון שמהפך בצינורא, אלא סובר דרבוי בגדים לבדו מחנך.
אמנם צ"ע מדבריו בפ"א מהל' עבודת יוה"כ (הל"ג) שפסק וז"ל שבעת ימים קודם ליוה"כ מפרישין כ"ג מביתו ללשכתו שבמקדש כו' ומתקינין לו כ"ג אחר שאם יארע בזה פיסול יעבוד האחר תחתיו. בין שאירע בו פיסול קודם תמיד של שחר בין שאירע בו פיסול אחר שהקריבו קרבנו זה שנכנס תחתיו אינו צריך חינוך אלא עבודתו מחנכתו ומתחיל מעבודה שפסק בה הראשון עכ"ל. וקשה שהרי בגמרא (שם ביומא דף יב.) אמר רב אדא בר אהבה דלמ"ד אבנטו של כ"ג לא זה הוא אבנטו של כהן הדיוט מחנכין את הכ"ג באבנט, כלומר שמתחנך להיות כ"ג ע"י לבישת ד' בגדי לבן ביוה"כ וכדכתב שם רש"י (ד"ה זהו אבנטו) וז"ל איכא היכירא ביום הכיפורים באבנט לפי שאבנטו של כ"ג משתנה ביוה"כ להיות של בוץ עכ"ל, ר"ל דבכל השנה כולה האבנט דכהן גדול הוא משל שעטנז כמו אבנטו של כהן הדיוט, וביוה"כ לבדו האבנט דכ"ג שבבגדי לבן מבוץ הוא ואינו משעטנז, ולפיכך בלבישת בגדי לבן דיוה"כ מתחנך להיות כ"ג. וא"כ מאחר שהרמב"ם פסק שאבנטו של כהן הדיוט אינו אבנטו של כ"ג (פ"ח מהל' כלי המקדש הל"ב), למה לא פסק שלבישת בגדי לבן ביוה"כ מחנכת את הכ"ג, ומדוע פסק שרק עבודתו מחנכתו ולא לבישת בגדי הלבן.
ותירץ מרן הגר"ח זצ"ל שהרמב"ם אינו פוסק כמו רב אדא בר אהבה155, והרמב"ם סובר שריבוי בגדים מקדש ומחנך כ"ג רק כשלובש בגדי זהב אבל לא כשלובש בגדי לבן. והביאור בזה משום דהרמב"ם סובר שלבישת בגדי זהב במקדש מהוה קיום מצוה כי "תפארתו וכבודו שיהיה יושב במקדש כל היום" (פ"ה מהל' כלי המקדש הל"ז), וגם משום שבשעה שלובש בגדיו יש ריצוי ציץ, וכדמבואר בבית הלוי הנ"ל. משא"כ בשעה שלובש בגדי לבן אין רצוי ציץ, ואף אין קיום לבישת בגדים "לכבוד ולתפארת" כמו שיש בלבישת בגדי זהב. ומשו"ה סובר הרמב"ם שרק בלבישת שמונה בגדים מתחנך כ"ג, משא"כ כשלובש בגדי לבן ביוה"כ. ובכך דומה כ"ג הלובש בגדי לבן ביוה"כ לכהן הדיוט כל השנה שמקיים קיום עשה דלבישה רק בשעת עבודה. והרמב"ם לשיטתו שפסק שמותר לכהן הדיוט ללבוש שעטנז רק בשעת עבודה, משום דרק אז יש קיום לבישת בגדי כהונה שדוחה האיסור של שעטנז. ומשו"ה פסק שאין לבישת בגדי לבן מחנכת כ"ג ביוה"כ אלא עבודתו מחנכתו, משום דבלי עבודה אין שום חלות לבישה בבגדי כהונה דעלמא, דהיינו בבגדי לבן. ואין הכי נמי שבשעת עבודה הרי הוא מתחנך משני טעמים, מטעם כי עבודתו מחנכתו, ומטעם שיש קיום לבישת בגדי לבן בשעת העבודה שמחנכתו. והרמב"ם נקט את הטעם של עבודתו מחנכתו, מכיון שאין בכך נ"מ למעשה, ולא הזכיר את הטעם השני שמתחנך אף משום עצם לבישת בגדי הלבן בשעת העבודה.
ע"כ
גמ'. איסורי לבישה ושהייה בכלאים
א
עיין במס' מכות (דף כא. - כא:) וז"ל אמרו לו אל תלבש אל תלבש והוא פושט ולובש חייב על כל אחת ואחת כו' אמר רב ביבי אמר רב אסי לא פושט ולובש ממש אלא אפי' מכניס ומוציא בית יד אונקלי שלו כו' רב אשי אומר אפילו לא שהה אלא כדי לפשוט וללבוש חייב ע"כ. ולכאורה ניתן לפרש את מחלוקתם דפליגי ביסוד האיסור של לבישת שעטנז - דאליבא דרב ביבי האיסור הוא מעשה הלבישה ואילו אליבא דרב אשי יש איסור על הגברא שלא יהא לבוש בשעטנז, ולפיכך לרב ביבי לוקה רק על מעשה לבישה ואילו אליבא דרב אשי לוקה אף על שהייה.
אך פירוש זה אינו נראה דהא במס' ברכות (דף יט:) איתא שהמוצא כלאים בבגדו פושטו אפי' בשוק, וחזינן להדיא דלכ"ע יש חלות איסור גם בשהייה, כשהגברא לבוש בשעטנז. ויעויין בתוס' למס' שבועות (דף יז. ד"ה או) שעמדו על זה, והביאו שני מהלכים וז"ל וי"ל דרב ביבי לא פליג אדרב אשי אלא דלא נחת לאשמועינן חידוש של שהייה אלא לאשמועינן דבהכנסת בית אונקלי חייב אע"פ שאינו לובש כל המלבוש, א"נ לרב ביבי לא לקי אשהייה משום דהוי לאו שאין בו מעשה וכו' ורב אשי דפליג עליה התם וחשב שהייה כמעשה כיון דתחילת הלבישה ע"י מעשה כו' עכ"ל. אליבא דהמהלך הראשון שבתוס' אין מחלוקת בין רב ביבי לבין רב אשי. ואליבא דהמהלך השני חלוקים רק אם לוקין או לא, משום די"ל דשהייה נחשבת ללאו שאין בו מעשה שאין לוקין עליו. ולפיכך סובר רב ביבי שאינו לוקה, ולרב אשי לקי משום שסובר שמצרפים את מעשה הלבישה עם השהייה להחשיבו ללאו שיש בו מעשה.
אמנם לפי המהלך השני שבתוס' נראה שדבריהם אמורים כשהלבישה הראשונה היתה באיסור, שאז מצרפין את מעשה הלבישה עם השהייה לאח"כ ללקות עליהן. אך כשמעשה הלבישה הראשונה היתה בהיתר, כגון שלבש כלאים בציצית שהוא מותר, ונפסלו הציצית אח"כ ושהה בלבישת השעטנז מסתבר שלא ילקה, כי הלבישה הראשונה היתה בהיתר, ועל השהייה דאיסור לבדה אינו לוקה משום שאין בה מעשה.
אמנם יתכן פירוש אחר בשיטת רב אשי הסובר שלוקין על שהייה דס"ל דהא דאין לוקין על לאו שאין בו מעשה רק כשגופו של האיסור מוגדר כמי שאין בו מעשה, כגון איסורי דיבור ונותר שבעצם האיסור ליכא מעשה. ברם כשגופו של האיסור יש בו מעשה, כגון האיסור דלבישת שעטנז שלבישה מהוה מעשה, לוקה אף על שהייה, ואע"פ שאינו עושה מעשה בפועל. ולפיכך לוקין על שהיית שעטנז משום שעצם חלות שם האיסור יש בו מעשה, דהיינו לבישה. ולפי"ז אפילו באופן שלבש לכתחילה את השעטנז בהיתר, כגון שלבש כלאים בציצית ואח"כ נפסלו, ג"כ ילקה, כי לוקה על השהייה עצמה בלי צירוף למעשה הלבישה הראשונה156.
ובשיטת רב ביבי יתכן לומר שחולק על זה, וסובר שלאו שאין בו מעשה שאין לוקין עליו תלוי במעשה העבירה בפועל, ולא בעצם גופו וחלות שם של האיסור, ומשו"ה סובר שאינו לוקה על השהייה, משום דבפועל חסר בו מעשה.
א"נ י"ל שרב ביבי סובר שאע"פ שנחשב ללאו שיש בו מעשה אין לוקין עליו משום שחסרה התראה, ואין מלקות בלי התראה. כלומר, דבהתראה בעלמא בעינן שיתרו אותו בשב ואל תעשה לא לעשות את העבירה - כגון "אל תאכלו חמץ" או "אל תחלל שבת" - שאומרים למותרה להימנע מלעשות את מעשה העבירה. אבל כשהוא לבוש ושוהה בשעטנז יצטרכו להתרות אותו בקום ועשה ולומר לו "פשוט את השעטנז", שיצטרך לעשות מעשה כדי לא לעבור על העבירה דשעטנז. והתראה בקום ועשה בכה"ג לא שמה התראה. ורב אשי חולק עליו בדין זה, וס"ל דהוי' התראה אף כשמתרים אותו לעשות פעולה בקום ועשה.
ב
כתב הרמב"ם (פ"י מהל' כלאים הל"ל) וז"ל הלובש כלאים או המתכסה בו לוקה, היה לבוש בכלאים כל היום כולו אינו לוקה אלא אחת. הוציא ראשו מן הבגד והחזירו הוציא ראשו והחזירו אע"פ שלא פשט הבגד כולו הרי זה חייב על כל אחת ואחת. בד"א שהוא חייב אחת כל היום כשהתרו בו התראה אחת. אבל אם התרו בו ואמרו לו פשוט פשוט והוא לבוש בו ושהה כדי לפשוט וללבוש אחר שהתרו בו הרי זה חייב על כל שהייה ושהייה שהתרו בו עליה ואע"פ שלא פשט עכ"ל. ויעויין שם בכסף משנה שהעיר וז"ל ואיכא למידק שנראה מדברי רבינו שאם הוציא ראשו והחזירו כמה פעמים חייב על כל אחת ואחת אע"פ שלא התרו בו אלא פעם אחת כו' וזה דבר תימה דמ"ש שאם אכל כזית חלב וחזר ואכל כזית אחר שאינו לוקה אלא על הכזית שהתרו כו' עכ"ל. ועוד עיין במשנה מכות (דף כא.) ז"ל נזיר שהיה שותה יין כל היום אין חייב אלא אחת ע"כ, וצ"ע מ"ש שעטנז דבהוציא ראשו והחזירו חייב על כל א' וא'.
ונראה דבשתיית כמה רבעיות יין או באכילת כמה זיתי חלב כל השתיות והאכילות מצטרפין ביחד לשתייה אחת ארוכה ולאכילה אחת ארוכה המהוה מעשה עבירה א', ולפיכך אינו לוקה אלא אחת. משא"כ כשפשט ולבש שעטנז כמה פעמים, שהפשיטות מבטלות את הצירוף שבין הלבישות, שא"א להחשיבן ללבישה אחת ארוכה, ולכן כל לבישה ולבישה מהוה מעשה עבירה בפני עצמו, ולפיכך פסק הרמב"ם שלוקין על כל א' וא' בפני עצמו. ואע"פ שהתרו אותו רק פעם א' לפני הלבישה הראשונה ההתראה מצטרפת לכל לבישה ולבישה בעצמה ולוקין על כל א' וא' כעבירה בפני עצמה. משא"כ דין שהייה דומה לאכילה, שרק אם התרו כמה פעמים לוקה על כל א' וא', משום דבהתראה אחת לבדה כל השהיות מצטרפות לשהייה אחת ארוכה כמו אכילה אחת ארוכה ולוקה רק פעם אחת בלבד.
שם. גמ'. מין כנף. קיימת מחלוקת בין הראשונים בדין צבע הציצית. שיטת רש"י (מנחות דף מא: ד"ה מיתיבי כו') שצבע הציצית צריך להיות בצבע של הטלית, וז"ל אם אדומה היא יטיל בה שני חוטין אדומים ושני חוטין תכלת וכן שאר גוונים עכ"ל. ובפשטות טעמו הוא משום דין מין כנף. ומאידך תוס' חולקים עליו (שם בד"ה אין פוטר בה אלא מינה) וז"ל ותימא מידי ציבעא קגרים עכ"ל. וכוונתם להקשות על רש"י מגמרא במנחות (דף לח:) ז"ל אמר רמי בר חמא: לא נצרכה אלא לטלית שכולה תכלת דמצוה לאקדומי תכלת ברישא דהכנף מין כנף ואי אקדים לבן ברישא לית לן בה. אמר רבא מידי ציבעא קא גרים עכ"ל. ובפשטות רבא דוחה כל הדין של צבע מההלכה של מין כנף, ובאמת שיטת רש"י צ"ע, וכמו"כ צ"ע ברמב"ם דלכאורה סובר כרש"י (פ"ב מהל' ציצית הל"ח) וז"ל טלית שהיא כולה אדומה או ירוקה או משאר צבעונין עושה חוטי לבן שלה כעין צבעה אם ירוקה ירוקין אם אדומה אדומין כו', עיין בכסף משנה שהאריך בהבנת שיטתו157.
ונראה דהנה שנינו בברייתא וז"ל טלית שכולה תכלת כל מיני צבעונין פוטרין בה עכ"ל (מנחות דף מא:) ופירש רש"י וז"ל פוטרין בה לשום לבן דכיון דמין כנף ליכא לקיומי בה עכ"ל (ד"ה כל מיני צבעים). לדעת רש"י דין מין כנף אינו מתקיים כלל בטלית שכולה תכלת, משום דרק בבגדים מצבעים אחרים אפשר לקיים דין מין כנף המחייב לצבוע את חוטי הלבן בצבע הבגד ולהוסיף על החוטים האלו פתיל תכלת. אך בטלית שכולה תכלת, אם נדרוש שחוטי הציצית יהיו ממין כנף כצבע הבגד, כל החוטים יהיו משל תכלת, והתורה באמרה "ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת" (במדבר טו: לח), הבדילה בין פתיל תכלת ליתר החוטים. ועוד שנינו (שם) ז"ל טלית שכולה תכלת מביא תכלת ודבר אחר עכ"ל, ופירש רש"י וז"ל ודבר אחר לשם לבן עכ"ל. הרי מפורש ברש"י שאין להשתמש בחוטי תכלת כדי לקיים מצות לבן, וממילא טלית שכולה תכלת מופקעת מדין מין כנף.
ויוצא שרש"י סובר שאי אפשר לקיים את הדין של מין כנף בבגד שכולו תכלת, וחייבים לתלות בו אף חוטים שאינם משל תכלת, אך אין זה לשם קיום דין מין כנף, כי אם כדי שיהיו בה שני מיני חוטים, וכמו שכתב (מא: ד"ה כל מיני צבעים) וז"ל דכיון דמין כנף ליכא לקיומי בה, אין לך לחזור אחר לבן, אלא שיהו בה שני מינין עכ"ל. ומתוך דבריו מוכרח, שיש שני קיומים נפרדים בדין חוטי הלבן. יש דין א' המחייב לתלות חוטים ממין הכנף, וישנו דין שני להטיל חוטים שאינם תכלת. וממילא בטלית שכולה תכלת אף על פי שאי אפשר לקיים בה את הדין של מין כנף, מ"מ חייב להטיל בה שני מיני חוטים, של תכלת ושל צבע אחר.
ולאור הנ"ל קושיית התוספות על פרש"י מיושבת. רבא שאמר "מידי ציבעא קא גרים" עוסק בטלית שכולה תכלת, ורש"י מודה שדין מין כנף אינו מחייב צביעת החוטים כמין הכנף בטלית שכולה תכלת. ואם כן לגבי טלית זו בלבד אמר רבא שצבע החוטים אינו גורם.
על כל פנים, רש"י והרמב"ם סבורים שדין מין כנף מתקיים בחוטים מצבע הטלית. אולם בעלי התוספות (מא: ד"ה אין, בתירוץ השני) חולקים, ולשיטתם דין מין כנף מחייב רק לעשות חוטים ממין הבגד, אך אינו מחייב צבע הבגד, וכטענת רבא "מידי ציבעא קא גרים". ולשיטת התוספות אין דין שמחייב צביעת החוטים בצבע הטלית, אך לכאורה גם אין שום איסור בצביעת החוטים. ואם כן גם בעלי התוספות יודו שאפשר להטיל חוטים הצבועים כצבע הבגד, וכך לכאורה ראוי לנהוג בלובש בגד צבוע כדי לצאת גם את שיטת רש"י וגם את שיטת בעלי התוספות. אולם הרמ"א (או"ח ט': ה') הקפיד על חוטים לבנים גם כאשר הטלית צבוע בצבע אחר, ודבריו טעונים ביאור.
ונראה להסביר את דברי הרמ"א על פי דברי הירושלמי בברכות, בהא דתנן (פ"א מ"ב) מאימתי קורין את שמע בשחרית משיכיר בין תכלת ללבן, ז"ל כיני מתניתין בין תכלת שבה ללבן שבה, ומה טעמון דרבנן, "וראיתם אותו" - מן הסמוך לו עכ"ל. מדברים אלו משמע שמן התורה החוטים צריכים להיות בכל אופן בצבע לבן ממש וכדנלמד מהפסוק "וראיתם אותו"158. ובדרך זו אנו יכולים לפרש את דברי הרמ"א, שנוקט כשיטת בעלי התוספות ואינו מחייב לצבוע את החוטים בצבע הטלית, ומאידך גיסא מקפיד על ציציות בצבע לבן159, אפילו כאשר הטלית היא בצבע אחר.
גמ'. דאפילו צמר לפשתים. יעויין בגמ' מנחות (דף מ.) ת"ר סדין בציצית ב"ש פוטרין וב"ה מחייבין והלכה כדברי ב"ה. א"ר אליעזר ב"ר צדוק והלא כל המטיל תכלת בירושלים אינו אלא מן המתמיהין, אמר רבי א"כ למה אסרוהו כו' רב זירא אמר גזירה משום כסות לילה עכ"ל. ועיין שם ברש"י (ד"ה ב"ש פוטרין), ובתוס' (ד"ה סדין בציצית) כתבו וז"ל משמע מתוך פירוש הקונטרס דציצית דכלאים הוא דאסרינן עכ"ל, ומפרשים דאליבא דרש"י, לב"ש דלית להו סמוכין שיתיר כלאים בציצית, אעפ"כ בגד פשתים חייב בלבן דב"ש אוסרים רק תכלת בפשתים דהוי שעטנז. ולרש"י הא דנקטו בית שמאי לשון פטור ולא לשון איסור הוא משום דב"ש ס"ל כמ"ד ציצית חובת מנא הוא ואף כלי שבקופסא בעלמא חייב בציצית, וס"ל דאף כלי קופסא שהוא פשטן פטור מתכלת כיון דא"א ללובשו. ויוצא אליבא דרש"י דס"ל לב"ש שסדין חייב בלבן ופטור מתכלת מדאורייתא.
אמנם יעויין בהמאור הקטן (למס' שבת פרק שני דף יא: - יב. בדפי הרי"ף דפוס ווילנא) דס"ל שכמו דסדין פטור מתכלת ה"ה דפטור מלבן, וז"ל ומפורש בגמרא דהתם שרייה ר' זירא לסדיניה ואמר הדבר כי עיקר האיסור משום חוטי התכלת הוא שנאסרו הציצית בסדין אי משום קלא אילן אי משום שמא יקרע סדין בתוך ג' ויתפרנו אי משום גזירת כסות לילה וכדמפרש התם וכיון שמצות התכלת ולבן תלוי זו בזו, אפילו למ"ד אין מעכבות זו את זו, הואיל ונאסרה התכלת בסדין נאסרה לבן עמה, משום דתרוייהו ציצית נינהו, ואין לך להפריש ביניהם שתהא מחייב את הסדין בלבן ואוסרו בתכלת, נמצא זה מצוה וזה אסור, דבר זה רחוק מאד ואין הדעת סובלתו כו' עכ"ל. ושיטתו דאפילו למ"ד תכלת ולבן אינן מעכבות זו את זו היינו בקיום המצוה - כלומר שאדם הלובש בגד עם ציצית לבן בלי תכלת מקיים מצוה. אמנם היינו דוקא בבגד שמחויב בין בתכלת ובין בלבן דאז ניתן ללבוש ציצית לבן אע"פ שאינו לובש תכלת. מ"מ אי אפשר לחלק ביניהם בעצם החפצא המחייב, ולפיכך חפצא של בגד מפשתים שאינו מחייב ציצית מתכלת גם אינו מחייב ציצית מלבן. ולפיכך אליבא דב"ש סדין פטור מציצית לגמרי, בין מתכלת ובין מלבן. וס"ל דה"ה דאליבא דאנשי ירושלים שגזרו שסדין פטור מתכלת דה"ה שגזרו שסדין פטור נמי מלבן כמו שפטור מתכלת.
ויעויין שם במלחמות ה' לרמב"ן שכ' וז"ל וטעמייהו דב"ש דלית להו סמוכין למשרא כלאים בציצית וכיון דתכלת ליכא לבן נמי ליכא, ואפילו למ"ד אין מעכבין זה את זה מ"מ טלית שאסור בתכלת לא חייבתו תורה בלבן, וכי כתיב ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם בבגד הראויה לתכלת קאמר כדכתיב ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת כו' ולפיכך תנא פוטרין ולא קתני אוסרין שאפילו ממצות לבן פוטרין אותו בית שמאי אע"פ שאין בו איסור, וב"ה מחייבין כו' והלכה כדברי ב"ה. אמר ר"א ב"ר צדוק והלא כל המטיל תכלת לסדינו בירושלים אינו אלא מן המתמיהין, פי' תכלת ממש ואין בכללו לבן כו' אסרוה לתכלת ולא היו מטילין בה אלא לבן כו' עכ"ל.
הרמב"ן מחלק בין שיטת ב"ש מדאורייתא הפוטרת סדין מתכלת ומלבן לבין גזירת אנשי ירושלים האוסרת תכלת אבל עדיין מחייבת סדין בלבן. ונראה בביאור החילוק, משום דבגד פשתים אליבא דב"ש אינו מחייב תכלת, ומאחר שחסר המחייב של תכלת לא חל נמי המחייב של לבן. משום דבעצם המחייבים, חיובי תכלת ולבן חלים ביחד. מאידך גזירת אנשי ירושלים לא הפקיעה את עצם המחייב של תכלת בבגד פשתים, אלא שגזרו איסור לקיים מצות תכלת בבגד פשתים, ומכיון שאינה אלא גזירה בקיום המצוה, ואנן קיי"ל כרבנן שתכלת ולבן אינם מעכבים זו את זו בקיום המצוה, לפיכך מטילים לבן בפשתים בלי תכלת.
ונראה שחולק בעל המאור על סברת הרמב"ן משום דהוא סובר שאנשי ירושלים הפקיעו לא רק את קיום המצוה של תכלת בסדין אלא אף את עצם המחייב דתכלת מהבגד, וכיון שחסר את עצם המחייב של תכלת גם את המחייב של לבן לא חל, וסדין פטור מדרבנן בין מתכלת ובין מלבן160.
ולפי זה יוצא דאליבא דרש"י אפילו כשחסר עצם המחייב של תכלת מ"מ חל המחייב של לבן, ולפיכך ב"ש מחייבים סדין בלבן מדאורייתא ופוטרים אותו רק מתכלת. ואליבא דבעה"מ והרמב"ן כשחסר את המחייב דתכלת מדאורייתא אף המחייב של לבן לא חל, ומשום כך ב"ש פוטרים סדין בין מתכלת ובין מלבן. ויתכן לבאר את מחלוקתם דפליגי אם מצות תכלת ומצות לבן מהוות מצוה אחת או שתי מצוות נפרדות כי אם מצוה אחת הן י"ל שבמחייב של המצוה מעכבין זו את זו, ולכן אליבא דב"ש כשלא חל המחייב של תכלת לא חל נמי המחייב של לבן, זוהי שיטת בעה"מ והרמב"ן. ומאידך אם תכלת ולבן מהוות שתי מצוות נפרדות אזי אינן מעכבות זו את זו כלל - לא בקיום המצוה ולא במחייב של המצוה. ולפיכך סדין אליבא דב"ש אע"פ שפטור מתכלת מ"מ מחוייב הוא בלבן, כי שתי מצוות נפרדות הן, וסברה זו היא סברת רש"י161.
141 עיין באבן האזל על הרמב"ם (פ"א מהל' שבת הל"ה - ז' אות ו') ד"ה והנראה.
142 עיין בשיעורים לזכר אבא מרי ז"ל חלק א' ענין כלאים בציצית (דף ר - רכ).
143 דמיון לכך נמצא בשיטת ר' יהודה (יומא דף ז ב) שלא כר"ש ושהרמב"ם פסק כמוהו (בפ"ד מהל' ביאת המקדש הל"ח) שהציץ מרצה רק בזמן שהוא על מצחו של הכ"ג וכדכתיב "על מצחו ונשא", והביאור שאינו נחשב כבגד לרצות כציץ אלא בזמן תשמישו כשהכ"ג לובשו על מצחו.
ופעם אמר רבינו זצ"ל ביאור מעין זה לגבי ארון העדות בנוגע למה שיש שינוי בסידור כלי המשכן (שמות פרק מ') דמקודם נתן משה רבינו את לוחות העדות בתוך הארון כמצותו ואח"כ הביאו אל תוך המשכן ואילו בכלים אחרים הסדר שעשה היה להיפך, דמקודם נתן את השלחן באוהל מועד ואח"כ ערך עליו את הלחם הפנים כמצותו, וכן שם את המנורה במקומה ואח"כ העלה את נרותיה כמצותה, ושם את מזבח הזהב במקומו באהל מועד ואח"כ הקטיר עליו את הקטרת כמצותו. וביאר רבינו זצ"ל דשאני ארון העדות דנחשב לכלי דוקא בשעת תשמישו דהיינו בשעה שיש בו לוחות העדות, משא"כ כלי המשכן האחרים הנחשבים לכלים אף שלא בשעת תשמישם. ובהתאם לכך הכניס משה רבינו את הארון רק אחרי ששם בו את לוחות הברית והתחיל לשמש כמצותו כי בלי הלוחות אינו ארון העדות.
ומצינו כעין זה אף לענין דיני כלי שרת שנחשב לכ"ש רק במקום שמתשמשים בו כדינו. דיעויין בתוס' למס' סוכה (דף נ א ד"ה ואי) דייסדו שאע"פ שכלי שרת מקדש דבר שאינו ראוי לו לפסול היינו דוקא במקדש ולא מחוץ למקדש. וביאר הגר"ח זצ"ל דיסוד הדין הוא שמחוץ למקדש אינו נחשב לכלי שרת מכיון שאינו ראוי שם לשמוש כלי שרת. משא"כ בפנים שהכלי ראוי להשתמשות ככלי שרת ולפיכך הוי כלי שרת לקדש בו אף דבר שאינו ראוי לו.
144 לכאורה ר"ל דמאחר דמקיים חובת המנא עם כל טלית וטלית שלובש ה"ה דמקיים חובת גברא עם כל טלית וטלית, כי בציור הזה חובת הגברא נקבעת כפי חובת המנא, ויל"ע בזה.
145 עיין בתוס' כתובות (דף מ א) ד"ה כגון מילה בצרעת.
146 והא דא"א לקיים את שניהם בנוגע לחובת המנא קובעת שאף בנוגע לחובת הגברא א"א לקיים את שניהם שהרי עשה דוחה ל"ת רק מפני חובת הגברא, עיין בשיעורים לקמן אות ג'.
147 ולפי"ז אפשר לכתחילה לברך את ברכת "על מצות ציצית" אחרי לבישת הטלית הקטן, כמו שמברכים "להכניסו" אחרי המילה אליבא דהר"ת.
ונראה שיש לעיין בהשוואת מילה לטלית קטן, שהרי בטלית קטן יש קיום מצות מנא כשלובשו עם ציצית, ויוצא איפוא דברכת "על מצות ציצית" מהוה ברכת המצוה על קיום המצוה שבמנא. משא"כ במילה, דהמצוה היא רק לעשות מעשה המילה, וחלות שם מהול שחל בגברא אינו קיום מצוה. והברכה ד"להכניסו" איפוא מהווה ברכת השבח דעלמא ולא ברכת המצוה. וכן נמי משמע מלשון הר"ת בהסברו את ברכת "להכניסו". ברם יש שיטות דס"ל שיש קיום מצוה בזה שהגברא הוי מהול, וא"כ מילה דומה ממש לציצית. ועיין בערוך השלחן (או"ח סי' ח' סעיף י"ב).
ועוד נ"מ מזה שיכול ללבוש טלית קטן מתחת לבגדיו ולא מעל בגדיו דמ"מ מקיים חובת מנא, והחובה ללבוש את הטלית מעל בגדיו כדי לקיים את מצות "וראיתם אותו" הוי קיום במצות לבישת הגברא שבפרשת שלח שאינו מקיים אותה עם טלית קטן, ועיין בפוסקים.
148 עיין בשיעורים לקמן (דף ו א) תוס' ד"ה שכן הכשר מצוה.
149 וביאר רבינו זצ"ל שהשואל מברך ואע"פ שאינו מחוייב במצוה כי רק המשאיל חייב, בדומה לנשים המברכות על מצוות עשה שהזמן גרמא ואע"פ שאינן מחוייבות לעשות את המצוה, כי ע"י מעשה השואל מתקיימת המצוה שבחפצא, ולכן אפשר לו לברך דמברכים ברכת המצוה על מעשה המצוה ולא על חובת המצוה, ולכן השואל נמי יכול לברך. אלא דצע"ק בזה שהרי רבינו זצ"ל קבע שבחובת מנא ליכא מעשה מצוה לענין עדל"ת וא"כ למה יש מעשה מצוה לענין ברכה. וצ"ל דמשו"ה מברך "על מצות ציצית" במילת "על" דאינה ברכה על מעשה המצוה כמו ברכה דמתחילה ב"ל" אלא ברכה על המצוה שבחפצא, ומפני שלבישת השואל גורמת את קיום חובת המנא משו"ה הוא מברך. ועיין בשיעורים לעיל סוף אות ב'. וע"ע בשיעורים לזכר אבא מרי ז"ל ענין כלאים בציצית (דף רט"ו).
150 עיין ברשימות שיעורים למס' סוכה ענין בל תוסיף.
151 אך לכאורה קשה לומר שהרמב"ם סובר שכלאים הותרה בציצית שהרי הרמב"ם פסק (פ"ג מהל' ציצית הל"ז) שאם לובש כלאים בציצית בלילה דעובר על איסור שעטנז דאורייתא, מכיון דלילה לאו זמן ציצית, שלא כהר"ת. ומשמע מכך שהרמב"ם סובר שכלאים בציצית דחויה ולא הותרה. ויתכן שסובר דמכיון דלילה לאו זמן ציצית חסר בו כל החפצא של ציצית ולפיכך אסור. וע"ע ברמב"ם (שם הל"ט) שמתיר לנשים להתעטף בציצית. והשיג עליו הראב"ד (שם) דהיאך מותר להן ללבוש כלאים בשעה שפטורות מהמצוה. ומשמע מכך שהרמב"ם סובר שכלאים בציצית הותרה לנשים דהוי להן עכ"פ חפצא של ציצית. וצריכים לחלק, דבנשים מכיון שיש להן קיום מצוה הטלית מהווה להן חפצא של ציצית שהותרה בו כלאים שלא כמו בלילה שאינו חפצא של ציצית כלל. אך קשה ע"ז מפסק הרמב"ם (פ"ג מהל' ציצית הל"ט) שאין נשים מברכות על מצוות עשה שהזמן גרמא, ומשמע שאין להן קיום מצוה. וי"ל שהרמב"ם סובר שיש להן קיום מצוה אלא שסובר שיש לברך ברכת המצוה דוקא על חובת המצוה ולא על קיום המצוה מדאמרינן "וצונו", והני נשי מכיון דאינן מצוות אינן יכולות לברך, ואע"פ דמקיימות מצוה.
152 עיין בסה"מ (מצוה ל"ג) שהרמב"ם מונה מצות עשה דלבישת בגדי כהונה כמצוה בפני עצמה. ומאידך הרמב"ן השיג עליו שם וסובר שלבישת בגדי כהונה אינה אלא הכשר מצוה למצות עבודת הכהן.
153 ע"ע בס' מנחת אברהם למס' זבחים (דף פח א).
154 ובכך נראה לתרץ את תמיהת הגרי"ז זצ"ל שדייק מהרמב"ם ומהגמרא שמותר לכ"ג ללבוש ח' בגדיו בהר הבית, והקשה שהרי אינו מקום עבודה. והתירוץ הוא כי קיום הלבישה דכ"ג לכבוד ולתפארת מתקיימת בכל בית המקדש כולל הר הבית ולא שייך לדיני עבודה. ועיין בחידושי מרן רי"ז הלוי זצ"ל למס' יומא (דף כג). ועיין בסה"מ לרמב"ם מצות עשה ל"ג שכ' וז"ל שלבישת בגדים אלו היא מצות עשה וכו' והוא (ר"ל הכהן גדול) שילבש בגדים אלו תמיד במקדש עכ"ל.
155 כנראה שלהרמב"ם כשהגמרא מסיקה שעבודתו מחנכתו דחתה את תירוציהם של רב אדא בר אהבה ושל אביי.
156 עיין עוד ברשימות שיעורים למס' שבועות חלק א' ענין לאו שאין בו מעשה אותיות א - ג וי"א.
157 והראב"ד בהשגתיו (שם) מתרץ את קושית התוס' על רש"י והרמב"ם, ומבאר שאין צבע תכלת מחייב לאקדומי, אמנם בטלית מצבע אחר יש חיוב שצבע הציצית יהיה צבע הטלית מדין מין כנף, עיי"ש.
158 רש"י פירש את המשנה בברכות (ט ב) באופן אחר, אך תוספות שם פירשו על פי הירושלמי, עיין במנחות (מג ב) תוס' ד"ה בין. גם על פי הקבלה בעינן לבן דווקא, עיין ברעיא מהימנא סוף פרשת שלח.
159 המחבר (או"ח סימן ט' סעיף ה') פסק שיש לצבוע את החוטים כצבע הבגד. ובבאר הגולה ובביאור הגר"א משמע שפסק זה הוא על פי שיטת רש"י והרמב"ם, אך הט"ז (ס"ק ז') פירש שהוא מדין נוי וכדביארו התוספות. ולמעשה נוהגים שהטלית תהיה לבנה, כדי לקיים גם את דברי המחבר וגם את דברי הרמ"א, עיין בב"ח, בט"ז ס"ק ח' ובמגן אברהם ס"ק ו'.
160 ולכאורה נ"מ אם הלך ועבר על איסור הדרבנן ולבש תכלת בסדין האם קיים מצות ציצית מדאורייתא או לא, דאליבא דבעה"מ הסובר שהחכמים הפקיעו את כל המחייב מעיקרו לא קיים מדאורייתא, ואילו אם נקטינן שאסרו רק את עשיית המצוה אזי י"ל שקיימה מדאורייתא. ונ"מ למי שתקע בשופר בשבת האם יצא המצוה מדאורייתא. ועיין בקובץ הערות קונטרס דברי סופרים סי' ג'.
161 עיין בסה"מ לרמב"ם מצות עשה י"ד ובסוף שרש י"א וברשב"ץ ס' זהר הרקיע מצוה י"ז המובא בקנאת סופרים שם.
רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 2011), באדיבות ספריא, ברישיון CC BY-NC.
לאפנויי. לאנוסתו של אביו דיליף מסמוכים דלעיל: לא תלבש שעטנז למה לי. שמע מינה לאפנויי ולמדרש סמוכים: ואפי' מוכרי כסות. שאין מתכוונים להנאת חימום: צמר ופשתים למה לי. אי לאשמועינן דכלאים צמר ופשתים הוא דקאסר לא צריך דמכדי בכלאים כתיב בגד ותנא דבי ר' ישמעאל כו': באחד מהם. גבי נגעים בבגד צמר או בבגד פשתים (ויקרא יג): ואכתי איצטריך. למכתב צמר ופשתים הכא גבי לבישה ואע''ג דכתיב בגד בהעלא' דמשמע צמר ופשתים דס''ד כו': ותנא דבי רבי ישמעאל. דילפינן אליביה כלאים בציצית מדאייתר צמר ופשתים למיסמכיה לגדילים תעשה לך: טעמא דכתב רחמנא כו' כל בגדים צמר ופשתים הם. והאי בגדיהם דציצית משמע בין של צמר בין של פשתים ואמר רחמנא עביד ותכלת נמי לפשתים: ותכלת עמרא. מדשש כיתנא דכתי' (שמות לט) מכנסי בד שש משזר ובד היינו פשתים כדמפרש בבא לו כ''ג במסכת יומא (דף עא:) בד דבר העולה בד בבד תכלת עמרא וכן שאר צבעים האמורים בבגדי כהונה ארגמן ותולעת שני שאין בגדי כהונה אלא מצמר ופשתים דכתיב בספר יחזקאל (מד) ביוה''כ בגדי פשתים ילבשו ולא יעלה עליהם צמר ש''מ שעבודות החיצונות יש בהם צמר עם פשתן ולא מין אחר ומדמפרש קרא שש באחד מן המינין שמע מינה שאר המינין צמר היו: סד''א כדרבא. אי לא כתב רחמנא צמר ופשתים הוה דרשי' הכנף מין כנף כרבא למימר דלבגד פשתים עשה פשתן ולצמר עשה צמר וצבעי' תכלת אבל כלאים לא קמ''ל דרשא דסמוכין דאפילו כלאים והכי הוי מסקנא דמילתא אלא דקא מפרש ואזיל מילתי' דרבא: כתיב הכנף. עשה ציצית ממין הכנף ואם טלית של משי עשה ציצית של משי וכתיב צמר ופשתים גדילים תעשה לך דמשמע עשה ציצית מצמר ופשתים: והא תנא דבי ר' ישמעאל לית ליה דרבא. דדריש הכנף מין כנף דהא לתנא דבי רבי ישמעאל טלית של שאר מינין אינה חייבת בציצית דהא בגד כתיב ותנא דבי רבי ישמעאל קאמר כל בגד צמר ופשתים: איצטריך. צמר ופשתים אע''ג דלא דריש תנא דבי ר' ישמעאל מין כנף לשאר מינין: סד''א. לגבי טלית של צמר ופשתים דריש כי דיוקא דרבא דדריש ציצית מין כנף: והכי אמר רחמנא כו'. קמ''ל דרשא דסמוכין למישרי כלאים בציצית:
מכדי כתיב ובגד כלאים וגו'. ההוא קרא דגדילים לא מצית לאייתורי ולמימר מכדי כתיב פרשת ציצית למאי הילכתא כתביה דכולה איצטריך כדדרשינן לקמן (דף ה:) גדילים ארבעה ודרשינן נמי על ד' כנפות ולא על ג' וה' כסותך ולא של אחרים אשר תכסה בה. פרט לכסות סומא ולמעט שאין מכסה רובו: אבל לבישה כל תרי מיני אסר רחמנא. וא''ת אפילו חד מינא ה''א דאסור ובלבד שיהא שוע טווי ונוז וי''ל דשעטנז משמע נמי תערובות: אם כן לשתוק קרא מיניה ותיתי שעטנז שעטנז מהעלא'. וא''ת בפ' במה מדליקין (שבת כז: ושם) קאמר רב פפא אף כל צמר ופשתים דקאמר רבי ישמעאל לאיתויי כלאים וקאמר התם דהא דרב פפא בדותא היא דכלאים צמר ופשתים בהדיא כתב בהו ומאי קושיא והא איצטריך אף כל לאפנויי צמר ופשתים כדקאמר הכא וי''ל דבמסקנא דנפקא לן הפנאה לרבנן משעטנז לר' ישמעאל נמי תיפוק מהתם ותו לא איצטריך אף כל לאפנויי צמר ופשתים דכלאים: ותנא דבי ר' ישמעאל וכו'. וא''ת בלא תנא דבי ר' ישמעאל נמי יוכל לדקדק דבגדים משמע כל בגדים דלכולהו אמר רחמנא עביד להו תכלת אלמא בבגדי פשתן נמי שרי תכלת וכ''ת דה''א דלאו אכולהו אמר רחמנא דליעבד תכלת השתא נמי נימא דאצמר דוקא אמר רחמנא דליעבד תכלת ולא אפשתים וי''ל דודאי אי לאו תנא דבי רבי ישמעאל ה''א דשאר מיני אמר רחמנא דליעבד תכלת ולא אפשתים אבל לתנא דבי רבי ישמעאל דכל בגדים צמר ופשתים משמע דאתרוייהו קאי דאפי' נימא בעלמא דבגד הוי או צמר או פשתים הכא בגדיהם כתב דמשמע תרי: ואמר רחמנא עביד להו תכלת. וא''ת והיכי משמע מהכא דשרי כלאים בציצית נימא דעביד להו תכלת בלא שוע טווי ונוז וי''ל דחוטי ציצית בעינן שיהא שוע טווי ונוז דדריש בספרי פתיל תכלת טווי ושזור וה''ה שוע דבעינן ויליף התם לבן מתכלת וסתם בגדים שלהן היו נמי שוע טווי וגם נוזין פירוש שזורים כמו שפי' ר''ת לקמן (ד' ה: ד''ה עד) נוז שזורי היינו שזורים בסוף הטלית מקום הנחת ציצית כדאמרינן בריש המוצא תפילין (עירובין צו:) ודלמא אדעתא דשיפתא דגלימא עייפינהו אבל קשיא דאכתי נימא דאמר רחמנא לעביד להו תכלת בלא קשירה דלא הוי כלאים דתוכף תכיפה אחת אין חיבור ובמנחות (דף לט.) דקדק דקשר עליון דאורייתא מדשרי רחמנא כלאים בציצית ושמעתי בשם ר''י קלנו' דע''כ אמר רחמנא ליעביד להו תכלת בענין דהוי כלאים דאי דוקא בלא כלאים א''כ לישתוק קרא מיחדו ומדאמר רחמנא עביד להו תכלת ידעי דתוכף תכיפה אחת אינו חיבור אלא ודאי בענין דהוי כלאים אמר רחמנא ליעביד תכלת ולא שמעינן להו מהכא מידי אי תוכף תכיפה אחת חיבור אי לא להכי איצטריך יחדו: ותכלת עמרא הוא. לא היה צריך לכך דבין הוא כיתנא ובין הוא עמרא יכול לדקדק דכלאים בציצית שרי דאמר רחמנא לבגדיהם דהוו צמר ופשתים ליעביד תכלת שהוא או כיתנא או עמרא שאין בבגדי כהונה אלא צמר ופשתים מדכתב בהו בגדיהם אלא האמת אומר: מדשש כיתנא תכלת עמרא. וליכא למימר דתכלת נמי כיתנא אלא צבוע הוא תכלת וארגמן ותולעת שני עמרא דסברא הוא דכל הצבועים מין אחד הוא מדלא חילק בהן אלא בצבע: סלקא דעתך אמינא כדרבא. לאו דוקא דרבא איירי בתר דכתיב צמר ופשתים והשתא איירי אי לא כתב צמר ופשתים אלא כלומר כדיוקא דרבא וה''ק קרא ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם דלבגדיהם שהם צמר ופשתים עביד ציצית אבל תכלת דבתר הכי לא קאי אבגדים אלא אהכנף מין כנף והמקשה דפריך והא תנא דבי ר' ישמעאל לית ליה דרבא וסבור דכרבא ממש קאמר היה יכול להקשות והא רבא לבתר דכתיב צמר ופשתים קאמר: והא תנא דבי ר' ישמעאל לית ליה דרבא. דליכא למימר דמהכנף מרבה שאר בגדים כדאשכחן בפ' במה מדליקין (שבת כז. ושם) דמרבה שאר בגדים גבי שרצים מאו בגד דהכנף לאו ריבויא הוא: ואפילו צמר לפשתים ופשתים לצמר. משמע הכא דתנא דבי ר' ישמעאל לית ליה דרבא וקשה דבפ' במה מדליקין (נ''ז שם) קאמר הש''ס הדר ביה רבא מההיא וסבר דאף כל לאתויי שרצים וסבר שפיר כתנא דבי ר' ישמעאל וצ''ל דסוגיא דהכא כר''נ בר יצחק דהתם דקאי אף כל לאיתויי ציצית א''כ הוי דלא כרבא: דאפילו צמר לפשתן ופשתן לצמר כו'. נראה דאפילו שני חוטין לבן של צמר שרי בפשתים כדאמר במנחות אף על גב דאפשר במינו כדקאמר התם מגו דתכלת פטרה לבן נמי פוטר ולבן