חגיגה כג ע"א

דף כג - א

ונפסקה רצועה של סנדלו, שהיה מדרס הזב, ונטלה אותו אדם לרצועה בידו, והניחה על פי החבית [שהיתה של חרס, ולא נטמאה החבית על ידי נגיעה מגבו של הכלי], ונפלה הרצועה לאויר החבית, ונטמאת החבית [רבינו חננאל], שהרי כלי חרס מטמא מתוכו, באוירו. ^[1]

באותה שעה אמרו: הנושא את המדרס [מנעלו של זב, רש"י במשנה] הרי הוא נושא את התרומה, אבל לא ישא את הקודש. ^[2]

ומקשינן: אי הכי, שטעם מעלה זו הוא מפני מעשה שהיה - תרומה נמי תהיה בה מעלה זו, כי על אף שמעשה זה בקודש היה, מכל מקום כיון שאנו גוזרים, יש לנו לגזור גם לתרומה?!

ומשנינן: הא מני - רבי חנניה בן עקביא היא, הסובר: כל מקום שגזרו חכמים על דבר משום מעשה שהיה, לא גזרו אלא כדוגמת המעשה, וכאותו דבר.

וכיון שבקודש היה מעשה, רק בקודש גזרו, ולא בתרומה. ^[3]

דאמר רבי חנניא בן עקביא: לא אסרו נשיאת מי חטאת - אלא בירדן, ובספינה, וכמעשה שהיה, וכדמפרש לה ואזיל.

ומפרשינן: מאי היא, הא דרבי חנניא בן עקביא?

דתניא: לא ישא אדם מי חטאת [מים שנתערב בהם אפר פרה להזות בה את הטמא, מאירי] ואפר חטאת [הוא אפר הפרה קודם שנתערב במים, מאירי] ויעבירם בירדן ובספינה, וכדמפרש ואזיל מפני תקלה שהיתה בהעברתם בספינה בירדן.

וכן לא יעמוד בצד זה של הנהר ויזרקם לצד אחר, שהוא דומה להילוך בספינה שהולכת באויר.

ולא ישיטם על פני המים, שזה דומה לספינה.

ולא ירכב הנושא אותם על גבי בהמה בתוך המים, ולא על גבי חבירו בתוך המים, כי אף זה דומה לספינה שהאדם הנושאו יושב במקומו וספינתו נוטלתו ומוליכתו, וספינה פעמים שהיא גוששת ונוגעת בקרקע [רש"י יבמות קטז ב]. ^[4]

אלא אם כן היו רגליו של הרוכב נוגעות בקרקע.

אבל מעבירן על גבי הגשר ההולך על פני המים, ואינו חושש, מפני שהגשר כארעא סמיכתא הוא, והאדם המעבירו הולך כל שעה ברגליו ואינו דומה לספינה [לשון רש"י שם]. ^[5]

אחד הירדן אין מעבירין בו, ואחד שאר הנהרות, אף שאותו מעשה בירדן היה.

רבי חנניה בן עקביא אומר: לא אסרו אלא בירדן ולא בשאר נהרות, ובספינה בלבד, וכמעשה שהיה. ^[6]

מאי מעשה שהיה, שאסרו בגינו כל נשיאת מי ואפר חטאת בירדן ובספינה?

דאמר רב יהודה אמר רב: מעשה באדם אחד שהיה מעביר מי חטאת ואפר חטאת בירדן, ובספינה, ונמצא כזית מת תחוב בקרקעיתה של ספינה, והאהיל עליו הכלי שהמים והאפר נתונים בו, ונטמאו ונפסלו.

באותה שעה אמרו: לא ישא אדם מי חטאת ואפר חטאת, ויעבירם בירדן בספינה

וכאן שבה הגמרא למעלה שבמשנתנו: הנושא את המדרס אינו נושא את הקודש.

איבעיא להו שלשה ספיקות:

א. הנושא סנדל טמא פשיטא שאינו נושא את הקודש -

אבל הנושא סנדל טהור - מהו דינו בנשיאת הקודש?

האם גזרו גם על נשיאת סנדל טהור משום סנדל טמא או לא [רש"י]? ^[7]

ב. תו איבעיא להו: חבית פתוחה ובה קודש, מצינו שגזרו בה, וכמעשה שהיה, שמתוך שהיתה החבית פתוחה, נפלה הרצועה לתוכה -

אבל לשאת חבית סתומה כשבידו השנית הוא נושא סנדל טמא - מהו, האם גוזרים על חבית סתומה אטו פתוחה או לא [רבינו חננאל]?

ג. תו איבעיא להו:

עבר ונשא את הקודש כשבידו סנדל טמא - מהו שיהיה טמא הקודש בדיעבד?

ונחלקו באיבעיא השלישית אמוראים:

רבי אילא אמר: אם עבר ונשא, הרי הקודש טמא.

רבי זירא אמר: אם עבר ונשא, הרי הקודש טהור. ^[8]

שנינו במשנה: כלים הנגמרים בטהרה צריכין טבילה לקודש. אבל לא לתרומה: והוינן בה: דגמרינהו מאן [מי הוא זה שגמר את עשיית הכלים]? כלומר: ביד מי היו הכלים בעת גמר מלאכתן שנראו לקבלת טומאה?

אילימא דגמרינהו חבר [אם תפרש: חבר הוא שגמרם], למה להו טבילה, הרי החבר שומר עליהם שלא ייטמאו?

אלא שמא תאמר, דגמרינהו עם הארץ. ולפיכך צריכין טבילה, כשאר כלי עם הארץ -

אף זה אי אפשר לפרש. כי היתכן ש"נגמרין בטהרה" קרי להו התנא?! והרי אם גמרן עם הארץ, בטומאה נגמרו.

אמר פירש רבה בר שילא אמר רב מתנה אמר שמואל: לעולם מדובר בכגון דגמרינהו חבר. ואי קשיא לך: למה להו טבילה? הטעם הוא:

משום חשש צינורא דעם הארץ [טיפת רוקו של עם הארץ], שאב הטומאה הוא כרוקו של זב [שחוששין לעם הארץ שמא זב הוא, רש"י], דשמא נפל הרוק על הכלי וטימאהו, וכדמפרש ואזיל.

אך עדיין יש להקשות:

אימת, מתי אתה חושש שנפל על הכלי רוקו של עם הארץ?

אילימא מקמי דליגמריה [אם תפרש לפני גמר מלאכת הכלי]? הא לאו מנא הוא [אין זה כלי], ואינו ראוי לקבל טומאה.

אלא בתר דגמריה, שמא תפרש: לאחר שנגמר הכלי אנו חוששים שנפל על הכלי רוקו של עם הארץ.

אי אפשר לומר כך.

כי הרי מיזהר זהיר בהו החבר שלא יפול עליו כל דבר טומאה, כדין כלים של חבר שהם טהורים, ואין חוששים לזה.

ומפרשינן: לעולם, אנו חוששים שמא נפל עליו רוקו של עם הארץ מקמיה דגמריה [קודם גמר עשיית הכלי].

ואי קשיא לך: הרי אינו מקבל טומאה, לא תיקשי:

כי חוששים אנו דלמא בעידנא דגמריה [בשעת גמר מלאכה], עדיין לחה היא הצינורא שנפלה עליו לפני גומרו, ומטמאת עכשיו את הכלי, לאחר שנגמר. ^[9]

וזהו שאמרו "כלים הנגמרים בטהרה". כי הואיל ואין דרך לשומרן בזמן עשייתן אלא משעה שנגמרו, לפיכך יש לחוש שמא קודם שנגמרו נפל עליהם רוק של עם הארץ, [תוספות במשנה]. ^[10]

ודייקינן ממה שאמרו במשנה: כלים הנגמרין בטהרה צריכין "טבילה" לקודש: טבילה - אין, אכן הצריכו חכמים לכלים סתם שנגמרו בטהרה.

אבל הערב שמש [זה שאין נטהרים לגמרי עד שתשקע השמש] - לא החמירו חכמים להצריכם, אף שאילו היה נופל עליהם בודאי רוק של עם הארץ, היו טעונים אף הערב שמש.

ואם כן, מתניתין דידן דלא כרבי אליעזר, הסובר שכלים הנגמרים בטהרה צריכים טבילה והערב שמש אם משתמש בהם למי חטאת, והוא הדין לקודש [הכי סלקא דעתין].

נחלקו החכמים עם הצדוקים בטמא שטבל ונטהר, אך עדיין זקוק הוא ל"הערב שמש" של אותו היום כדי להטהר לגמרי, האם ראוי הוא לעבוד בעבודת הפרה האדומה לפני שהעריב השמש של אותו יום או לא.

לדעת חכמים "טבול יום", שטבל אך לא העריב שמשו, ראוי הוא כבר לעסוק בפרה אדומה, ואילו לדעת הצדוקים הוא פסול לעבוד בה עד שיעריב השמש.

וכיון שרצו חכמים להוציא מלבם של צדוקים, תיקנו שלכתחילה תיעשה העבודה בפרה אדומה בטמאים שטבלו ומחוסרים עדיין הערב שמש.

א. ולכן, תיקנו חכמים שיהיו מטמאים את הכהן השורף את הפרה האדומה [וכן את כל כלי המקבל טומאה שמשתמשים בו למעשי הפרה].

והיו מטמאים אותו תחילה, לפני מעשה עבודת הפרה האדומה, בטומאה שאינה נטהרת טהרה גמורה אלא בטבילה והערב שמש.

והיו מטהרים אותו בטבילה, והיה עושה את מעשה העבודה של פרה אדומה, ואין ממתינים עד שיעריב השמש!

ב. נחלקו תנאים בכלים הנגמרים בטהרה, שטמאים הם רק מתקנת חכמים, האם די בטומאה שכזו, ויטבלו את הכלי לטהרו מהטומאה הזאת, אלא שיחסר לו הערב שמש, וישתמשו בו למעשי הפרה בלי הערב שמש, ודי אפילו בטומאה שכזאת כדי שיתקיים ההיכר "להוציא מלבם של צדוקים", או שצריכים לצורך ההיכר טומאה אחרת:

דתנן: שפופרת שחתכה לצורך שימור מי ה"חטאת", כדי לתת בה אפר פרה אדומה הקרויה "חטאת" [והשפופרת היא כמו כל הכלים הנגמרים בטהרה, כדמפרש ואזיל]:

רבי אליעזר אומר: אין צריך לטמאה עוד בטומאה אחרת הטעונה הערב שמש.

אלא, יטבול אותה מיד, ולא ימתין להערב שמש, וישתמש בשפופרת החתוכה לפרה.

רבי יהושע אומר: אין בטומאה זו היכר לצדוקים.

אלא, יטמא אותה תחילה בטומאה אחרת הטעונה הערב שמש, ואחר כך יטבול, ולא ימתין עד הערב שמש, וישתמש בה לפרה.

והוינן בה כדי לפרש טומאת השפופרת: דחתכה מאן [מי חתכה]?

אילימא דחתכה חבר - למה לי טבילה עכשיו [וכדאמר רבי אליעזר "יטבול מיד"]? הרי אינה טמאה כלל, והיה אף לרבי אליעזר לומר: יטמא, ואחר כך יטבול?!

ואלא, שמא תאמר דחתכה עם הארץ, וממנו נטמא הכלי.

אי אפשר לומר כך.

כי לא יתכן שבהא לימא רבי יהושע: יטמא את השפופרת, ויטבול!

שהרי הא ודאי השפופרת הזאת טמא וקאי [הלוא ודאי טמאה היא ועומדת בטומאתה מחמת שחתכה עם הארץ], וטעונה הערב שמש. ואם יטבלנה מטומאה זו ולא ימתין להערב שמש, הרי ודאי יש בה היכר לצדוקים, ולמה צריך להוסיף לה טומאה על טומאתה!?

ואמר רבה בר שילא אמר רב מתנה אמר שמואל: לעולם מדובר דחתכה חבר לשפופרת. וצריך להטבילה משום חשש צינורא דעם הארץ דנפל עליה.

אך סבירא ליה לרבי יהושע שאינה טעונה הערב שמש משום חשש זה, ולפיכך צריכה טומאה אחרת, הטעונה הערב שמש, כדי להוציא מלבן של צדוקים.

ומפרשינן: אימת אתה חושש שנפל עליה הרוק של עם הארץ?

אילימא מקמי דליחתכה [אם לפני החיתוך], הא לאו מנא הוא [עדיין אינה כלי לקבלת טומאה].

ואלא שמא תפרש שאנו חוששים שמא נפל עליה הרוק בתר אחר דחתכה.

אין זה יתכן, כי מיזהר זהיר בה החבר, ואינה טמאה כלל.

אלא לעולם, אנו חוששים שנפל עליה הצינורא מקמי דליחתכה.

ומכל מקום יש לחוש: דילמא בעידנא דחתכה, שאז נעשתה השפופרת לכלי, עדיין לחה היא אותה צינורא של העם הארץ שנפלה עליה מקודם, ומטמאת אותה עכשיו, וכדין כלים הנגמרים בטהרה.

ועכשיו מפרשת הגמרא את ההוכחה, שרבי אליעזר סובר: כלים הנגמרים בטהרה [ובכלל זה שפופרת שחתכה], טעונים הערב שמש מלבד טבילה.

בשלמא לרבי יהושע, שאמר לטמא את השפופרת בטומאה אחרת, היינו דאיכא היכרא לצדוקין על ידי הטומאה החדשה, בכך שלא ימתינו להערב שמש.

וכדתנן שעושין היכר להוציא מלבם של צדוקין:

מטמאין היו את הכהן השורף את הפרה, ולא ממתינים להערב שמש - כדי להוציא מלבן של צדוקים, שהיו אומרים: ב"מעורבי שמש", שכבר העריב שמשן היתה נעשית, ולא קודם לכן. ^[11]

אלא לרבי אליעזר, שאמר יטבול את השפופרת מיד, ואין צורך לטמאה בטומאה אחרת ולהטבילה כדי להוציא מלבם של צדוקים, אלא די בטומאה זו לבדה כדי להוציא מלבם.

אי אמרת בשלמא בעלמא, בכלים הנגמרים בטהרה, בעינן הערב שמש, היינו דאיכא היכרא לצדוקין בטומאה זו לבדה. כי הואיל וטעונה היא הערב שמש כדי לטהרה, ואין ממתינים לה, הרי יש כאן היכר להוציא מלבם של צדוקין.

אלא אי אמרת בעלמא, בכלים הנגמרין בטהרה, לא בעינן הערב שמש - מאי היכירא לצדוקין איכא בטומאה זו לבדה, שאין בה דין הערב שמש?!

והרי היה לנו לטמאה בטומאה אחרת, הטעונה הערב שמש.

הרי למדת בדעת רבי אליעזר, שכלים הנגמרין בטהרה טעונין הערב שמש, ואם כן משנתנו שאמרה כי די בטבילה לבד, היא דלא כרבי אליעזר.

אמר, דחה רב את הראיה שרבי אליעזר סובר כלים הנגמרים בטהרה צריכים הערב שמש:

כי לעולם יש לומר, שלדעת רבי אליעזר כלים הנגמרים בטהרה בעלמא אינם צריכים הערב שמש. ודקשיא לך: אם אינם טעונים הערב שמש, היכן יש היכר לצדוקין, והרי בעלמא נמי לא בעי הערב שמש?

ואמרינן משום מעשה שהיה שהיה אחד מעביר חבית של יין קדש ממקום למקום ונפסקה רצועת סנדלו ונטלה והניחה על פי החבית ונפלה לאויר החבית ונטמאת החבית באותה שעה אמרו הנושא את המדרס לא ישא את הקדש ומתניתין רבי חנניה בן עקביא היא דאמר אין גוזרין אלא כמו המעשה שהיה ומעשה שהיה בחבית של הקדש היה ולא בחבית של תרומה לפיכך לא גזרו על התרומה ומאי היא ר' חנניה בן עקביא דתניא [רבי חנניא] בן עקביא אומר לא אסרו אלא בירדן ובספינה כמעשה שהיה מאי היא דאמר רב מעשה באחד שהיה מעביר מי חטאת ואפר חטאת בירדן ובספינה ונמצא כזית מת תחוב בקרקעיתה של ספינה באותה שעה אמרו לא ישא אדם מי חטאת ואפר חטאת ויעבירם בירדן ובספינה. ומיבעיא לן התינח לא ישא אדם סנדל טמאה בידו ובידו האחרת יין קדש.

סנדל טהור מאי גזרו טהור אטו טמא אי לא. התינח חבית פתוחה דחיישינן שמא תכנס רצועה באוירה ויטמאנה. חבית סתומה מאי גזרו סתומה אטו פתוחה אי לא. ועוד אמרינן עבר ונשא המדרס והקדש ולא הגיע זה לזה ולא טימא מאי ופשטנא בכולן ר' אילא אומר עבר ונשא טמא.

ר' זירא אומר כיון שבריא לן שלא נגע טהור. וכיון דמעלות מדרבנן נינהו קיי"ל כל בדרבנן עבדינן כדברי המיקל:
מעלה רביעית בגדי אוכלי תרומה מדרס לקדש. פי' הכהנים הטהורים לאכול התרומה בגדיהם מדרס למי שמבקש לאכול הקדש. ובגדי אוכלי הקדש מדרס לכהן אוכל חטאת כי הקדש קדשים קלים והחטאת קדשי קדשים אלו כולן השנויין בסוף פרק של מעלה מזה כולן מעלה אחת הן חשובין. בגדי ע"ה ובגדי הפרושין ובגדי אוכלי תרומה כולן מדרס לקדש וכ"ש זולתם:
מעלה חמישית שבקדש מתיר מטביל ומנגב ואח"כ קושר שהחבל הקשור בכלי חיישינן משום חציצה לקדש אבל בתרומה קושר ואח"כ מטביל. וקיי"ל נימא אחת קשורה חוצצת שלש אינן חוצצות שאינן נהדקות בקשירה והמים באין בהן כ"ש חבל שאינו נהדק כל כך והמים באים ולגבי קדש מעלה בעלמא:
מעלה ששית כלים הנגמרין בטהרה צריכין טבילה לקדש אבל לא לתרומה אוקימנא כגון שגמרה חבר ומשום שמא נתזה צינורא של רוק מפי ע"ה קודם שיגמרו ונשאר אותו הרוק לאחר שנגמרו. ואמאי אוקימנא הכי למפשט [משום] דמקמי גמירתן לא מקבלי טומאה ובתר גמירתן חבר מזהר זהיר בהו ונתזה צינורא של רוק מפיו עליהן ונשאר הרוק עליהן לח.

וצריכין טבילה ולא בעו הערב שמש מדלא מפרש במתניתין הערב שמש אלא טבילה בלבד. ואמרינן נימא מתני' דלא כר' יהושע דתנינן שפופרת שחתכה למי חטאת רבי אליעזר אומר יטבול מיד.

ר' יהושע אומר יטמא ויטבול. ואוקימנא בשחתכה חבר ומשום צינורא דע"ה דחיישינן דלמא תיכף לחתיכה יגע בה ע"ה ונתן רוק מפיו ונשאר לח על שפופרת זו אחר חתיכה ומשום הכי מצרכינן להטבילה וסבר בעלמא צריכה הערב שמש והכא משום דהוא לגבי מי חטאת אינה צריכה הערב שמש. וכיון דסבר בעלמא כי האי גוונא צריכין הערב שמש נמצאת משנתנו דלא כר' יהושע.

ואמרינן בשלמא לר' יהושע היינו דאיכא היכירא לצדוקין דאפילו אם נטמאת אינה צריכה הערב שמש לגבי חטאת ומשום הכי דייקינן מינה דקתני יטמא ויטבול וטהורה מיד ולא בעינן הערב שמש.

כדתנן מטמאין היו הכהן השורף את הפרה מפני הצדוקין שלא יהו אומרין במעורבי שמש היתה נעשית.

רצועת מנעל שנפסקה מן המנעל הואיל והמנעל היה טמא מדרס אף הרצועה שנפסקה טמאה מדרס ואע"פ שבכל מקום אמרו נשברו טהרו הואיל וזו ראויה למלאכתה הראשונה לא טהרה ודוקא כשהדיוט יכול לחזור ולתקנה שכל כיוצא בזה אין קרויה נפסקה לגמרי אבל אם אין הדיוט יכול לתקנה [טהרה וי"א שאף כשאין הדיוט יכול לתקנה] לא טהרה וי"א שעל כל פנים טהרה הא מ"מ כל שנפסקה עד שלא נטמא המנעל מדרס אין הרצועה מיטמאה מדרס אפי' היה הדיוט יכול לחזור ולתקנה ויש אומרים שכל שהדיוט יכול לתקנה מיטמאה ולא עוד אלא שיש אומ' אף בשאין הדיוט יכול לתקן הואיל וכבר הוקבעה במנעל הא כל שלא הוקבעה במנעל עדין אע"פ שנגמרה מלאכתן לכך אין מיטמאין מדרס ומחלוקות אלו כולם תלוים בביאור מה שאמרו כאן מעשה היה באחד שהיה מעביר כדי יין של קדש ממקום למקום ונפסקה רצועה של סנדלו ר"ל שנטמאת במדרס הזב ונטלה ונתנו על פי חבית ונפלה לאויר החבית ונטמאת והריני מעירך במקצתם והוא שגדולי הרבנים פירשוה על הרצועה לבדה ומקשין עליהם בתוספות ממה שאמר במשניות של נגעים שרצועות מנעל וסנדל אין מטמאות מדרס כמו שאמרו שם כל הראוי לטמא מת אע"פ שאינו ראוי לטומאת מדרס מטמא בנגעים ושנו עליה כגון רצועות מנעל וסנדל וכן בתורת כהנים ממעט להן מטומאת שרץ עד שפירשוה בכאן במנעל כלו שנפל לחבית ולא הרצועה לבדה ואף בתלמוד המערב מצאתי שניקבה חביתו ופקקה בסנדלו וגדולי המפרשים פרשוה בתורת כהנים ברצועות שנגמרה מלאכתם לכך אבל לא הוקבעו עדין במנעל וסנדל הא אם הוקבעו מיטמאין ומפרשי' זו שבכאן בשהוקבעו ונטמאו עם המנעל ואין פסיקתם מעכבת ומ"מ במס' שבת פרק קשרים קי"ב ב' אמרו סנדל שנפסק טהור מן המדרס ואפי' לדעת האומ' שאין לה טומאת מדרס פירושו מדרס דוקא להיות אב הטומאה אבל מ"מ יש להן טומאת מגע מדרס לטמא קדשים במגען ולדעת זה אם נפלה הרצועה לאויר החבית לא טמאה את הקדש שבתוכו אבל אם נפלה לשולי החבית ונגעה בקדש שבתוכו טימאן ולמדת ממה שכתבנו שלא נאמרו דברים אלו אלא בסנדל טמא דבחבית פתוחה שכך היה מעשה אבל בטהורה וחבית סתומה אף לקדש מותר ואף בטמאה ובחבית פתוחה אם עבר ונשא טהור כמו שביארנו במשנה:

בית דין הגדול גזרו במי חטאת והם אותם המים שנתערב בהם אפר פרה להזות בה את הטמא ובאפר חטאת והוא אפר הפרה קודם שנתערבה במים שלא להעבירם בנהר בספינה וגזרו גזרה זו מתוך מעשה שהיה באחד שהיה מעביר מי חטאת בספינה בירדן ונמצא כזית מת תחוב בקרקעותה של ספינה וכן גזרו שלא יושיטם על פני המים לחברו שבצד האחר ולא יעמוד בצד הנהר מכאן ויזרקם לצד השני ולא יוליכם עמו בנהר והוא רוכב על החמור או על חבירו אא"כ היו רגליו נוגעות בקרקע שבכל אויר גזרו אבל מעבירין על הגשר הואיל ורגליו נוגעות בקרקע הגשר ואע"פ שגוף הגשר עומד באויר ויש מתירים אף ברוכב:

פרה אדומה היתה כשרה בטבולי יום הן בכהן השורפה הן בכלים הנעשית בהן ולמדוה במקומה מדכתיב והזה הטהור על הטמא מכדי בטהור עסקינן דהא לעיל מיניה כתיב ואסף איש טהור למה לי למיהדר ולמכתב הטהור אלא טהור כל דהו וכל שטבל ועלה אף בשלא העריב שמשו נקרא טהור כדכתיב ורחץ במים וטהר וצדוקין היו חולקין בזו לומר שאינה נעשית אלא במעורבי השמש ומתוך כך היו חכמים שבבית שני מטמאין את הכהן השורף את הפרה בטומאה של תורה ומטבילין אותו ומתעסק בה קודם שיעריב שמשו להוציא מלבן וכן היו מטמאין כלי שטף ומטבילין אותן ואח"כ משתמשין בהן ומכאן אמרו החותך שפופרת של קנה להניח בה אפר חטאת יטמאנה ויטבילנה ויניח בה קודם הערב השמש והחותכה והמטבילה טעון טבילה מפני שעשאוה לשפופרת כטמא מת בשביעי שלו שטעון טבילה ואינו טעון הזאה ולא עשאוה כטמא שרץ שאם כן לא היתה מטמאה אדם וכן לא עשאוה כטמא מת שא"כ היתה טעונה הזאה:

אע"פ שנעשו מעלות הרבה בפרה לא חדשו בה לטמא בתשמישה דבר שאין לו שום סרך טומאה בעלמא כגון קרדום שישב עליו הזב שהדבר ידוע בכל מקום שהוא טהור שאינו מיטמא משכב ומושב אלא המיוחד לישיבה אבל זה או כפה סאה או תרקב וישב עליו הואיל ואומרים לו עמוד ונעשה מלאכתנו אינו טמא אבל דבר שיש לו סרך טומאה בעלמא מוסיפין לו טומאה יתרה לענין פרה ומכאן אמרו שכל כלים המשתמשים בפרה עשאום חכמים כטמא מת עד שיטבילום ומ"מ כטמא מת בשביעי שלו שמטמא אדם ואין צריך הזאה כמו שכתבנו בשפופרת:

כבר ביארנו במשנה בכלי הנגמר בטהרה שאע"פ שצריך טבילה אינו צריך הערב השמש לענין ביאור סוגיא מיהא מה שאמרו כאן מתניתין דלא כר' אליעזר כך פירושה שפופרת שחתכה וכו' ר' אליעזר אומר יטביל מיד ויניח בה קודם הערב השמש להוציא מלבן של צדוקים ור' יהושע אומר יטמאנה תחלה בשרץ שתהא טומאתה מפורסמת ואח"כ יטביל וישתמש קודם הערב השמש והקשו דחתכה מאן אי דחתכה חבר מה היכר יש כאן לר' אליעזר בהטבלה זו לצדוקין והלא אין כאן טומאה כלל וטבילה זו כמו שאינה ואם שחתכה עם הארץ למה הצריך ר' יהושע לטמאה והלא טומאת עם הארץ טומאה מפורסמת היא ותירצוה בחתכה חבר ומטעם צינורא ולדעת ר' אליעזר יטביל ולר' יהושע אין זו טומאה מפורסמת ויטמא ואם אתה אומר לר' אליעזר שטומאת כלי הנגמר בטהרה ומחשש צינורא אינו צריך הערב השמש מה היכר יש כאן לצדוקין כשלא העריבו שמשן אף בעלמא טומאה זו אין צריך בה הערב השמש ותירצו דודאי אילו היתה טומאת שפופרת לר' אליעזר מחשש צינורא לא היה כאן שום היכר אלא שעשאוה לשפופרת כטמא מת בשביעי שלו שכל כלים שהיו משתמשין בה בפרה עשאום כטמאים בטומאה זו ודבר זה מפורסם ג"כ אצל הצדוקין ומאחר שטומאה זו בעלמא צריך הערב השמש ובפרה לא הצריכו איכא הכרא ומ"מ ר' יהושע לא נקיט לה במפורסמת אלא בטומאה ודאית שמן התורה והקשו לר' אליעזר מעולם לא חדשו וכו' ולדבריך הרי חדשו בה לדון את הכלים הטהורים כטמאים ותירץ שלא חדשו לטמא בה מה שבעלמא אין בו סרך טומאה כלל אבל זו שבעלמא נמי כל כלי אף הנגמר בטהרה צריך טבילה מחשש צינורא הוסיפו בפרה בטומאתו ליחשב בטמא מת ועל הדרך שביארנו:

ונפסקה רצועה של סנדל ונטלה והניחה על פי החבית ונפלה לאויר החבית וניטמאת לפי זהו הגירסא משמע שהרצועה הפסוקה שם על פי החבית ואינו כי שאע"פ שהסנדל טמא מדרס הרצועה שנפסקה לית לה טומאה דלאו כלי הוא ונ"ל לפרש שנפסקה הרצועה של סנדלו ומתוך כלי סילק סנדלו מרגלו והניחו על החבית שהיתה על כתפ' וראש הרצועה המחוברת נכנסה לתוך אויר החבית וכך מצאתי כתוב במקצת ספרים ונפסקה רצועה של סנדלו ונטלו והניחו על פי חבית וזו היא גירסא יפה:

טבילה אין הערב שמש לא פירוש והכי תנן נמי בפ' י"א דפרה גבי טומאת הגוף דכל הטעון ביאת מים מד"ת טעון הערב שמש וכל הטעון ביאת מים מד"ס אין טעון הערב שמש אפילו בקדשים:

שפופרת שחתכה לחטאות פירוש לקדש לתוכה מי חטאת עם האפשר כדי להזות על הטמאין ר' יהושע אומר יטמא ויטבול כיון שהי' רוצה להזות ממנה לכתחלה היא מטמאה ומטבילה וקודם שיערוב שמשה הי' מקדיש בה מי חטאת עם האפר כדי להוציא מלבן של צדוקים:

בד"ה לא ישא אדם מי כו' מ"מ לא אחמור מיהא לקודש רק לחטאת עכ"ל ולא ידענא דהכא אמאי לא נימא נמי דומיא דהכי אפילו רבנן דלא בעו כמעשה שהיה מ"מ לא אחמור מיהא לתרומה רק לקודש ואפשר דדוקא בחטאת אמרינן דאחמור טפי אפילו רבנן משום מעשה שהיה דכמה מעלות עשו בפרה:

בד"ה מת תחוב בקרקעיתו של ספינה וכן אמרינן פרק דם חטאת כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה מטמאין היו את הכהן כו' ונגעו בו ביום ח' שיש לעשותה בטבול יום עכ"ל כצ"ל והס"ד ואח"כ מ"ה עשאוהו כטמא מת בז' כו' דאף לאחר הזאה בעי טבילה כדמפרש כו' עכ"ל כצ"ל:

גמרא סנדל טהור מהו. ק"ל כיון דתני הנושא את המדרס משמע דוקא מדרס ומהיכא תיתי לומר דאיסור יש בסנדל אפי' הוא טהור. ועוד שלא מצינו שיצטרכו נושאי קדש ללכת יחף. רק גבי מקדש שנינו בפ"ח דפרה מ"ב דלא ינעול אה"ס. ונ"ל דלא מיבעיא להו אלא סנדל הטהור לתרומה משום דהוה מדרס לקדש כדקי"ל בגדי או"ת מדרס לקדש כלום גזרו בו ג"כ משום דהוה כמו גזירה לגזירה ומפי' רש"י ל"מ כן. ודע שהרמב"ם השמיט בחבורו ב' האיבעיות הראשונות ול"י למה:

רש"י ד"ה ונפסקה. ונטלו בידו ומתוך כך נפלה כו'. נראה שלא היה לפניו הגירסא בגמרא והניחה ע"פ חבית:

תד"ה מת תחוב. עט"א ועמש"כ עליו בפסחים (יז) בס"ד:

תד"ה לעולם. לוקמי אפי' בחבר עצמו וניטמא הצינורא דמשקה נינהו מחמת הידים דשניות הן ונטמא הכלי מחמת הצינורא. כ"נ דצ"ל:

בסה"ד וידים מטמאין משקה ומשקה מטמא כלי דרבנן וה"ל כו'. כ"נ דצ"ל:

תוס' ד"ה לעולם וכו' ונ"ל דידים שניות. עיין לעיל דף כ ע"א תוספות ד"ה נימא:

ונפסקה רצועה של סנדלו. מדרס הזב היתה ונטלה בידו ומתוך כך נפלה לאויר החבית: ר' חנניה בן עקביא. דאמר כל מקום שגזרו חכמים על דבר על מעשה שהיה לא גזרו אלא כדוגמת המעשה וכאותו דבר הלכך בקודש היה מעשה ובקודש גזרו: ולא יעמוד בצד זה. של נהר: אא''כ רגליו נוגעות בקרקע. משום מעשה שהיה בספינה כדלקמן וכל ספינה מהלכת באויר וגזרו על האוירות כולן: אבל מעבירן על הגשר. הואיל ורגליו נוגעות בו: אלא בירדן. ולא בשאר נהרות אבל משיטן על פניו ועומד בצד זה ויזרקם לצד אחר: כזית מת תחוב. והאהילו עליו ונטמאו: איבעיא להו סנדל טמא. הא דאמרת דגזרו עליו שלא ישא קודש עמו: סנדל טהור מאי. מי גזור סנדל טהור אטו טמא או לא: חבית פתוחה. ודאי גזור עליו חבית סתומה מאי: ומשום צינורא דעם הארץ. שמא ניתז עליה רוק מפי עם הארץ כשחבר אוחז בו: הא לאו מנא הוא. ולא ליטמא בכך: עדיין לחה היא. ומטמאה משום שמא זב הוא ובמסכת נדה (דף נד:) תנן הזוב והרוק מטמאין לחין ואין מטמאין יבשין: לחטאת. לתת בתוכו אפר פרה: יטבול מיד. שכל תשמישי פרה העשויין בכלי המקבל טומאה טעונין טבילה וקודם שיעריב שמשו ישתמשו בהן לפרה כדלקמן: [מטמאין היו כו'. נוגעין היו בו שרץ]: להוציא מלבן של צדוקין שהיו אומרים במעורבי שמש היתה נעשית. ולרבנן טבול יום כשר בה דנפקא להו מריבויא דקרא והזה הטהור על הטמא טהור מכלל שהוא טמא לימד על טבול יום שכשר בפרה מכדי בטהור עסקינן ואתי דכתיב לעיל מיניה ולקח אזוב וטבל במים איש טהור (במדבר יט) למה לי למיהדר ולמיכתב והזה הטהור ליכתוב והזה על הטמא אלא טהור כל דהו ואשכחן טבול יום דאיקרי טהור דכתיב ורחץ במים וטהר: יטבול מיד. ואין צריך לטמאה טומאה אחרת שהרי טמאה ועומדת כדמפרש ואזיל: למה לו טבילה. וכיון דאין לה טומאה אין היכר לצדוקים בטבול יום שבה: בשלמא לר' יהושע. המצריכה לטמא היינו דאיכא היכר לצדוקין שהרי טימאוהו טומאה גמורה הצריכה הערב שמש וכאן ישתמשו בה טבולת יום הוי היכר: אלא לרבי אליעזר. שאינו מצריכה אלא טומאה זו: אי אמרת בשלמא בעלמא הצריכו חכמים הערב שמש. בעלמא בטבילת כלים הנגמרים בטהרה ודלא כמתני' היינו דהכא לא מצרכינן לה איכא היכירא:

ונפסקה רצועה של סנדלו. אע''ג דגבי טומאה כתיב כלי והאי רצועה לאו כלי הוא מדלא שרינן ליה לטלטל בפרק אלו קשרים (שבת דף קיב.) אביי קא אזיל בתר רב יוסף איפסיק ליה רצועה דסנדלא ומוכחא דאסור לטלטלה אלמא לאו מנא הוא צריך למימר כגון דנשתייר בהך רצועה דאיכא מנא דהדיוט יכול להחזירו ומיהו בירושלמי מצינו ונפסקה סנדלו: לא ישא אדם מי חטאת. ואפילו רבנן דלא בעו כמעשה שהיה מ''מ לא אחמור מיהא לקדש רק לחטאת: מת תחוב בקרקעיתה של ספינה. והא דאמר בפרק דם חטאת (זבחים דף צג.) מי חטאת שנטמאו מטהרין שכן נדה מקבלת הזאה היינו בשאר טומאות אבל בטומאת מת נפסלו:. לעולם דגמרינהו חבר. הנוהג לאכול על טהרת קודש משום צינורא דע''ה איכא שאינו אוכל על טהרת הקדש רק על טהרת תרומה שטהרתה טומאה היא אצל הקדש ואי אין צינורא דחבר טמא מוקמינן ליה בע''ה ממש והיה קשה למורי אמאי מוקמינן הכי לוקמי אפי' בחבר עצמו וניטמא מחמת הצינורא דמשקה נינהו וניטמא הכל מחמת הידים דשניות הן ונראה לו דידים שניות הן אין להם דררא דאורייתא רק דרבנן וידים מטמא כלי ומשקה דרבנן והוה ליה מעלות בתרייתא ולא קמייתא: טבילה אין הערב שמש לא. מדלא תנא בהדיא וכי תימא א''כ הייתי אומר דלתרומה טבילה מיהא בעיא וי''ל דליכא למטעי בהכי דא''כ לימא בהדיא צריכין טבילה לתרומה והערב שמש לקדש. הר''ר אלחנן: שפופרת שחתכה לחטאת. והא דאמרי' (יומא ב.) כל מעשיה היו נעשין בכלי גללים כלי אבנים כלי אדמה והכא שפופרת של עץ הויא וכן תנן צלוחית שהניחה מגולה ומצאה מכוסה וסתם צלוחית של חרס התם דוקא בשעת עשייה בתוך ז' ימים לפי שהיו מקילים לעשותה במעורבי שמש היו מחמירין בה שאר חומרות דלא לזלזלו בה אבל בשאר ימים אין לחוש: מטמאין היו את הכהן השורף את הפרה. פרש''י נוגעים היו בו שרץ אך בתוספתא לא משמע ליה רק במגע עצמו לחוד והכי תניא בתוספתא כל ז' ימים היו אחיו הכהנים רגילין לפרוש הימנו וביום השמיני היו נוגעים בו ומטמאין אותו וחוזרין ומטבילין אותו ונעשית בטבול יום וז''ל התוספתא מעשה בצדוקי הכהן שביקש לשרוף את הפרה והיה רוצה לשורפה במעורבי שמש ושמע רבן יוחנן בן זכאי וסמך ידיו עליו ואמר לו אישי כ''ג כמה נאה לך להיות כהן גדול ירד וטבל כו' נהי שאין הצדוקין חוששין אותה טומאה מה שנוגעין בו עכשיו ולא מעלה של פרה מה שלא נגעו בו כל ז' מ''מ הכל רואין לדברי חכמים שמגע ע''ה מטמא ונגעו בו ביום ח' שיש לעשותה בטבול יום: עשאוה כטמא מת בז' שלו. כלומר לבתר הזאה וכי תימא א''כ טבילה לא לבעי איכא למימר דאף לאחר הזאה בעי טבילה כדמפרש [ר''ת] בפ''ג דמגילה דשתי טבילות יש אחת לפני הזאה ואחת לאחר הזאה: