חגיגה כא ע"א

דף כא - א

יא. האונן, שמת לו מת באותו היום, ואף שלא נטמא במתו, ואסור לו לאכול קדשים מן התורה מצד אנינותו, ואף בלילה אסור מדרבנן [מאירי] -

ומחוסר כפורים [טמאים שטבלו והעריב שמשם, וצריכים להביא קרבנות לכפרתם, כגון: זב זבה ויולדת] ואסורים באכילת קדשים עד שיביאו כפרתם -

הרי אלו - האונן לאחר אנינותו, ומחוסר כפורים אחר שהביא כפרתו - צריכין טבילה לאכילת קודש.

כיון שעד עכשיו היו אסורין, הצריכום חכמים טבילה לקודש, שמא הסיחו דעתם משמירת טהרתם.

אבל לא הצריכום חכמים טבילה לאכילת תרומה.

גמרא:

שנינו במשנה: מטבילין כלים בתוך כלים לתרומה אבל לא לקודש:

והוינן בה: בקודש, מאי טעמא לא מטבילין כלי בתוך כלי?

אמר רבי אילא: מפני שכבידו [כובדו] של כלי הפנימי חוצץ.

שלענין קודש החמירו לחוש, שמא כובדו של הכלי הפנימי מהדק אותו לתחתית הכלי החיצון, ומונע את ביאת המים בין שני הכלים, ולא עלתה טבילה לכלי הפנימי [ואף לא לחיצון, אם גם הוא היה טמא]. ^[1]

ותמהינן עלה: והא מדסיפא [המעלה החמישית שבמשנתנו], טעמה הוא משום חציצה, הרי משמע שהטעם של הרישא לאו משום חציצה הוא. כי אם תאמר שטעם שתיהן הוא משום חציצה, והשמיעתנו המשנה שלגבי קודש כל דבר שהוא דומה לחציצה הרי הוא פוסל ובתרומה אינו פוסל, אין המשנה לחזור ולשנות זאת, ודיינו שתשמיענו זאת בפעם אחת.

דקתני סיפא: ולא כמדת הקודש בחציצת טבילותיו מדת התרומה.

שבקודש: מתיר, ומנגיב, ומטביל, ואחר כך קושר.

ובתרומה: קושר, ואחר כך מטביל.

ומשנינן: לעולם טעמם של רישא וסיפא משום חציצה הוא.

וצריכא משנתנו להשמיענו דיני חציצה בשני האופנים, כי אין ללמוד את החציצה האחת מחברתה.

דאי אשמעינן רק רישא, שלקודש אין מטבילין כלי בתוך כלי, הוה אמינא: היינו טעמא דלקודש לא מטבילין כלי בתול כלי, משום כבידו של כלי, דאיכא בו. שיש כובד בכלי הפנימי הלוחץ אותו על הכלי החיצון, ולכן יש מקום להחמיר לחשוש לחציצה.

אבל סיפא, דליכא שם כבידו של כלי, אלא רק קשר, אימא לקודש נמי לא הוי הקשר חציצה. לכן השמיעה המשנה את המעלה שאפילו קשר חוצץ בטבילה לקודש.

ואי אשמעינן רק סיפא, שהקשר חוצץ לקודש, הוה אמינא: היינו טעמא דלקודש לא מטבילין בבגד שיש בו קשר, משום  דקיטרא אהדוקי מיהדק [הקשר מהודק] וקרוב הוא לחציצה.

ואמרינן מ"ט דמתניתין א"ר אילא משום חציצה פי' חיישינן שמא כבידו של כלי יש בו בקרקעית הכלי החיצון ואין טבילה עולה לו. וה"מ דחיישינן כולי האי לקדש אבל לתרומה לא חיישינן כולי האי. ומקשינן אי משום חציצה הא קתני לה לקמן מדת הקדש מתיר מטביל ומנגב כו' ופרקינן לעולם רישא וסיפא משום חציצה ואצטריך לתרווייהו דאי תנא מטבילין כלים בתוך כלים בלבד היינו אומרים שזה מפני כבידו של כלי אבל התרת חבל אין צריך ואלו תנא מתיר ומטביל בלבד היינו אומרים משום שהקשר במים ואין מים באים לתוכו אבל כלים בתוך כלים אימא המים מצפים אותו ובאין עליו מכל צד קמ"ל דחיישינן בהא ובהא ר' אילא שפירש זה הפירוש לטע' ששם שתיהם לחציצה ומחשב להו חדא לפיכך תני עשר מעלות.

המעלה האחת עשרה האונן והמחוסר כפורים צריכין טבילה לקדש אבל לא לתרומה פי' האונן הוא שמת לו מת באותו היום ואע"פ שלא נטמא אסור לו לאכל קדשים מן התורה מצד אנינותו ואף בלילה מדרבנן ולמחר הואיל ונאסר באכילת קדשים אע"פ שלא מצד טומאה נאסר אין רשאי לאכל בהן עד שיטבול שמא באותו זמן שנאסר בקדשים הסיח דעתו ונטמא אבל תרומה הרי אין אונן אסור בה אע"פ שאסור במעשר וכמו שאמרו זרות אמרתי לך ולא אנינות וכן מחוסר כפורים והוא מי שטבל ועלה והעריב שמשו שאסור לאכל בקדשים עד שיביא כפרתו למחר שאחר שהביא כפרתו צריך טבילה פעם אחרת מדברי סופרים הואיל ואף לאחר טבילה ראשונה נאסר מ"מ באכילת קדשים וטבילה ראשונה מ"מ צריכה לו להעריב שמשו בטהרה ולהבאת כפרתו בטהרה אבל לתרומה אין כאן צורך טבילה שניה שהרי אין הבאת כפרה מעכבת בה והערב השמש שמעכב בה תכוף הוא לטבילתו:

ונשלמו המעלות שיש לקדש על התרומה ויש שואלין מפני מה לא מנו מה שהוזכר בפרק ב' שלתרומה נוטלין ולקדש מטבילין וכבר פרשנוה למעלה אלא שיש מתרצים בה שלא מנו אלא דברים שהם בעקר טומאה אבל טומאת ידים אינה טומאה עקרית:

וזהו ביאור המשנה ודברים שנכנסו תחת כל מעלה ומעלה בסוגיית הגמ' אלו הן:

בד"ה האונן ומחוסר כפורים כו' כדדייק לקמן גבי כלים הנגמרים כו' עכ"ל כל שכתוב לעיל בדבור זה מובן מפני שהוא בגמרא פסקא דכלים הנגמרים כו' שהוא רישא דהמשנה:

בא"ד אבל בגר לא מצינו לו וכן תנן כו' מטמא הקודש כו' אחר ביאתו מותר בכולו כו' ומההיא דפרישית תירץ הר"ש כו' הא דתניא בפ"ב דביצה כו' עכ"ל בצ"ל ור"ל דבהנהו דמחוסרי כפרה התם קחשיב נמי גר לראב"י ובגר שנתגייר לא מצינו לו טבילה אחר הבאת כפרתו וק"ל:

בא"ד ולא שרי בטומאה דרבנן רק כו' ובאב הטומאה אפילו ע"י הערמה לא עכ"ל היינו למאן דמוקי לה התם בולד הטומאה וכדאיתא בתלמודנו בפ"ב דביצה:

בא"ד ואותה גירסא שפיר מייתי לה בירושלמי גם בפ"ב דביצה כתוב בשיבוש בספרים אמנם כו' עכ"ל ר"ל דאותו גירסא שהיא בירושלמי דתרומות שפיר מייתי לה שם גם בפ"ב דביצה בירושלמי הובאה הך פלוגתא אלא דלא מייתי שפיר אלא בשיבוש הספר וכמ"ש התוס' בר"פ טבול יום דבירושלמי פ"ב דביצה איכא איפכא מתיב מ"ד באב הטומאה למ"ד בולד הטומאה ואותה גירסא משובשת כו' עכ"ל ע"ש:

בא"ד ואילו במחוסר כפרה אמר התם שוחטין וזורקין עליו כו' דהואיל וטהור מעליא הוי כו' עכ"ל אין ראייתם מבוררת וכי מי לא ידעינן דהך טבילה מדרבנן היא דבהדיא קאמרינן לקמן האונן ומחוסר כפורים צריכין טבילה מ"ט כיון דעד האידנא הוו אסירא אצרכינהו רבנן טבילה ומה ראיה הביא ר"י מהתם דא"צ הערב שמש ובר"פ טבול יום מפורשת ראייתו בתוס' וז"ל דבטמא שרץ דבעי הערב שמש איכא למיחש דלמא פשע ולא טבל עד לאורתא אבל מחוסר כפורים דלא בעי הערב שמש למאי ניחוש אפילו בלילה יכול לטבול ולאכול כו' עכ"ל ע"ש והנראה שחסר כאן בתוס' ראיית ר"י ודבריהם הכא אינן אלא דחייה לראייתו דלאו משום דלא בעי הערב שמש ויכול לטבול בלילה הוא אלא דלא חיישינן ליה משום דלא העמידו דבריהם במקום כרת כיון דמדאורייתא טהור מעליא בלא טבילה כלל והוא ברור:

בא"ד ותירץ הר"ש דעשאוהו כטמא מת בז' שלו כו' עכ"ל אע"ג דלמאי דס"ד השתא לא אסיק המקשה אדעתיה אכתי דעשאוהו כטמא מת עד דמשני ליה הכי היינו לגבי כלים הנגמרים ביד חבר בטהרה אבל בכלים הנגמרים ביד ע"ה הוה ידע שפיר לכ"ע דלגבי פרה עשאוהו כטמא מת ומש"ה פריך הא טמא וקאי:

בא"ד אך רש"י לא פירש הכי לקמן אלא פי' עשאוהו כטמא מת בז' שלו לממני ביה ראשון ושני כו' עכ"ל לא ידעתי לכוין דבריהם דגבי עשאוהו כטמא שרץ הוא דקאמרינן לממני ביה ראשון ושני אבל לגבי עשאוהו כטמא מת לא קאמרי הכי אלא לטמא אדם וכפרש"י שם ואיך שיהיה בעו נמי הערב שמש דאל"ה מאי היכרא לצדוקים איכא שהיו אומרים במעורבי שמש נעשית וצ"ע:

בא"ד ובההיא דביצה דאמרינן כלי שנטמא כו' ואקשינן הא בעי הערב שמש היה אומר הר"א כו' עכ"ל כצ"ל קאי אדלעיל דאין להוכיח מההיא דביצה דלא בעי הערב שמש בטומאה דרבנן דאומר הרר"א דבי"ט שחל בע"ש עסקינן כו' וק"ל:

במשנה האונן ומחוסר כפורים צריכין טבילה לקדש כו'. בט"א ד"ה ומח"כ כתב וכיון דעל אונן ל"ג לנגיעה כו' ה"נ מח"כ דהא מחמת חסרון כפרה גופה שרי בנגיעה. וכן התוי"ט בפ"י דנדה מ"ז רוצה להעמיס בדברי הרמב"ם דקודם כפרה מותר ליגע בקדשים והשיג שם על הכ"מ. ואנכי תמה על שני הגאונים הללו. דהא איתא ביבמות (עד ב) א"ק וכפר עליה הכהן וטהרה מכלל שהיא טמאה כו' איקרי כאן והבשר אשר יגע בכל טמא ל"י. וכ"מ לקמן (כד) בק"ו דר' יוסי לענין רביעי בקדש ועמש"כ שם. ובסוף דברי הט"א משמע ג"כ דקודם כפרה פוסל קדשים במגע מה"ת אלא שלא הביא מקרא דיבמות שזכרתי ונמצא שסותר דברי עצמו. ועוד ראיתי בו דבר תימה במש"כ לקמן בד"ה צריכין טבילה "ואע"ג דרבא ס"ל התם אליבא דר"י דדוקא מצורע טובל כו' אבל שאר כ"א לא". דע"ש דליכא מי שיאמר כן דהא ר"י אומר שם להדיא בברייתא ראשונה וכ"א במתני' דפי"ד דנגעים מ"ח דמצורע אין צריך טבילה. (וגם שם רבא לא נזכר שם בכל הסוגיא) רק אליבא דרבנן דברייתא שניה ס"ל לרבינא דדוקא מצורע וכן רב יוסף שם:

בתוס' [ד"ה האונן] . והנ"מ בזבחים כו' טמא מעליא הוי הערב שמש בעי. כ"נ דצ"ל ושבינתים למחוק:

בא"ד אי נמי כרי"ש בנו של ריב"ב כו'. ועי' לשונם בזה בר"פ טבו"י. ועמש"כ בפ' ת"נ שם בד"ה והאיכא אשם:

בא"ד וה"מ בירושלמי דתרומות פ"ב גמרא המטביל כליו בשבת תני נפל כליו כו'. כצ"ל ותיבות שבינתים ליתא שם:

בא"ד ובצינורא דע"ה משמע לקמן. הוא בדף כג:

בא"ד והביא הרר"א סעד לדבריו מפ"ז דשקלים כו'. בגה"ש הניח דבריהם בצע"ג. ועמש"כ בס"ד בפסחים (לד):

בסה"ד דאפילו הכיר בה שהטבילוה כו'. לכאורה לפ"ז לא נצטרך תו לאוקמי' בגזייתא שכתבו לעיל:

תוס' ד"ה האונן וכו' והביא הר"ר אלחנן סעד וכו'. חתיכות חטאת זה וזה תעובר צורתו ויצא לבית השריפה כך היא במתני' פ"ז דשקלים משנה ג' ודברי תוס' צלע"ג:

תוס' ד"ה האונן, כתבו (בסוף הדבור) ומשמע דעולה נקרבת וחטאת תאכל.
תימא הא מפורש במתני' דשם, וזה וזה אסורים באכילה, אלא שזה תעובר צורתו וכו':

האונן. שלא נטמא במתו: והמחוסר כפורים. כגון זב שטבל ליום שביעי לספירתו והעריב שמשו ולמחרת הוא קרוי מחוסר כפורים שעדיין גמר טהרתו תלויה בקרבנו: צריכין טבילה. לאחר שהביא קרבנו אם רצה לאכול קדש ובגמרא מפרש טעמא: גמ' שכבידו של כלי חוצץ. כבידו של כלי הפנימי המכביד על החיצון שהוא מונח בתוכו חוצץ בפני המים ואין טבילה עולה לא לזה ולא לזה ולקמן (דף כב.) פריך אי הכי אפילו תרומה נמי: והא מדסיפא. דמעלה אחריתי דחשיב בסיפא הוה טעמא משום חציצה רישא לאו משום חציצה דאי טעמא דתרוייהו משום חציצה ולאשמעינן דגבי קדש כל דדמי לחציצה פוסל בו ובתרומה לא פסלה אלא חציצה גמורה דאורייתא ליתני חדא מינייהו:

האונן ומחוסר כפורים צריכין טבילה לקדש אבל לא לתרומה. משמע לישנא טבילה אבל הערב שמש לא כדדייק לקמן (דף כג.) בכלים הנגמרים והכי נמי משמע בזבחים בריש טבול יום (דף צט.) דקא דייק על הך משנה היכי דמי אי דאסח דעתיה מטמא שרץ טמא מעליא הוי אם כן משמע דלא הערב שמש בעי וגם רש''י פי' כן התם דלא בעי הערב שמש והא דתנן התם טבול יום ומחוסר כפורים אין חולקין בקדשים לאכול לערב משמע דמחוסר כפורים בעי הערב שמש איכא למימר משום טבול יום נקטיה אבל קשה לר''י דאמר בעירובין בפרק בכל מערבין (דף לב.) האשה שהיתה עליה לידה או זיבה מביאה מעות ונותנת בשופר טובלת ואוכלת בקדשים לערב והתם לא תני טבול יום וי''ל דלערב דנקט מיירי שאינה עומדת שם בשעת הקרבה אלא סומכת לה על חזקת ב''ד אוכלת לערב דחזקה אין ב''ד מתעצלין וק''ל דלאחר חצות תשתרי שכן מצינו גבי עומר (מנחות דף סח.) הרחוקים מחצות ואילך מותרין לפי שאין ב''ד מתעצלין ויש לחלק דהתם בקרבן צבור ממהר טפי לעשות עד חצות אבל קרבן יחיד ממתינין כל היום אבל טפי לא כדי שלא יכשל על ידם וכי תימא אחר תמיד של ערב תשתרי דתו לא תשתרי כיון דכתיבה עליה העולה ומינה ילפינן עשה דהשלמה דאין מקריבין אחרי עולת התמיד בין הערבים כלום ויש לומר דאיכא למימר שפעמים מאחרין התמיד עד הערב שמש כדאמרינן ריש תפלת השחר (ברכות דף כו:) שהולך וקרב עד הערב הלכך כיון שאין לו זמן קצוב מספקין לה בכל הספק אי נמי כרבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה שאמר ריש תמיד נשחט (פסחים דף נט.) שחטאת העוף קרב אחר תמיד הערב והכי מפרש הר''י בריש תמיד נשחט גבי מחוסר כפורים שטובל ואוכל בקדשים לערב דלא נקט ערב משום הערב שמש אלא לפי שאינו עומד לעולם על קרבנו כדפי' וסומך על חזקת כהנים וכן יש לפרש ההיא דכריתות בריש פרק מחוסרי כפרה (דף ח:) [גר] מעוכב לאכול בקדשים עד שיביא קנו הביא פרידה אחת שחרית אוכל בקדשים לערב דרבותא נקט ואע''ג דאם הביאום שחרית תרוייהו לא יאכל עד הערב היכא דסומך על חזקה כדפרי' אבל ליכא למימר התם משום הערב שמש דלא צריך כדפרי' ועוד דלא מזכיר התם טבילה וגם לא מצינו מחוסר כפרה הצריך טבילה רק מחוסר כפרה דטומאה אבל בגר לא מצינו לו וכן תנן (פרה פי''א מ''ה) כל הטעון ביאת מים מדברי סופרים מטמא הקדש וכו' אחר ביאתו מותר בכולן משמע כל שהוא מדרבנן מותר מיד בלא הערב שמש ומההיא דפרישית תירץ הר''ר שמואל מראו''ס דתניא בפ''ב דביצה (דף יח. ושם) גבי מתני' דכלי שנטמא בולד הטומאה מטבילין אותו ביו''ט ואמאי והא בעי הערב שמש ותירץ דכיון דולד טומאה דרבנן לא בעי הערב שמש והכי משמע בירושלמי דתרומות פ''ב גמרא המטביל כליו בשבת וכי מתקן מנא לכתחילה תני נפל כליו לתוך הבור מערים עליו ומטבילו כלומר ביום טוב ובשבת תרי אמוראי חד אמר בכלי שנטמא באב הטומאה וחד אמר בכלי שנטמא בולד הטומאה מתיב מאן דאמר בולד הטומאה למאן דאמר באב הטומאה אפי' בחול הא טעון הערב שמש כלומר התינח לדידי דאוקימנא ליה בולד הטומאה שפיר דלא בעי הערב שמש אלא לדידך דמוקמית ליה באב הטומאה צריך ליה הערב שמש ולא חזיא לאשתמושי ביה רק בחול א''כ הוה ליה מטביל משבת לחול ומוקי לה ברוצה להשתמש לצורך חולין דטבול יום שרי בחולין בלא הערב שמש והשתא לדבריו מוקמי מתני' דביצה (שם) דאין מטבילין כלים שנטמאו באב הטומאה בכהן מיירי לאכול תרומה אי נמי באוכל חולין על טהרת תרומה ולא שרי בטומאה דרבנן רק ע''י הערמה גם שמעתתא דביצה ע''י הערמה מיירי ובאב הטומאה אפילו על ידי הערמה לא וכי שרי התם במתני' מדלין בדלי טמא והוא טהור מאליו הך הערמה עדיפא שפיר מאילו החזירו ריקן ואותה גירסא שפיר מייתי לה בירושלמי גם בפ''ב דביצה [ג''ז שם] כתוב בשיבוש בספרים אמנם הצעת הגירסא כמו שפי' ועוד היה מביא הר''י סייעתא דאמר בפרק האשה (פסחים דף צ:) אמר רב אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ דילמא פשע ולא טביל ואלו במחוסר כפרה אמר התם שוחטין וזורקין עליו ולא חיישינן דילמא פשע דהואיל וטהור מעליא הוי מדאורייתא לא העמידו חכמים דבריהם במקום כרת לפוטרו בכך מפסח ושפיר שוחטין וזורקין עליו ואל תתמה דאמר בפרק הוציאו לו (יומא דף מז.) גבי ר' ישמעאל בן קמחית כהן גדול שסיפר עם נכרי בשוק ונתזה צינורא מפיו נכנס ישבב אחיו ושימש תחתיו ואמאי ליזיל וליטבול כיון דטומאה דרבנן הרי לא בעי הערב שמש התם י''ל כיון דחכמים שוינהו לנכרים כזבים לכל דבריהם החמירו בהן והצריכו הערב שמש ובצינורא דע''ה משמע לקמן (דף כג.) בההיא דשפופרת דבעי הערב שמש דקאמר אמאי יטמא ויטבול הא מטמא וקיימא ליה ומאי קאמר הא בטומאה קמייתא לא בעי הערב שמש וליכא היכירא ואי מטמאין בעי הערב שמש ושפיר איכא היכירא לצדוקין אלא ודאי דאף של ע''ה צריך הערב שמש ועוד תנן (פרה פ''ג מ''ז) שהיו מטמאין כהן השורף את הפרה ותניא בתוספתא שהיו נוגעין בו כדפירש לעיל דבגדי אוכלי קדש מדרס לחטאת ואיזה היכירא דצדוקין איכא כיון דלא בעי הערב שמש כדפרי' ותירץ הר''ר שמעון דעשאוהו כטמא מת בשביעי שלו כדלעיל הלכך אף הערב שמש בעי אך רש''י לא פירש הכי לקמן אלא פירש עשאוהו כטמא מת בז' שלו למימני ביה ראשון ושני ולא לענין הערב שמש והשתא קשה דמשמע דאיכא הערב שמש אף בטומאה דרבנן ואלו בההיא דכל הטעון ביאת מים משמע דליכא הערב שמש ואמר הר''י דמטמא כהן השורף את הפרה מיירי כדי שיהיה טמא לטמא חולין במגעו וכן בההיא [צינורא דע''ה וצינורא דנכרי שנתזה מפיו] שמטמא חולין במגעו לפיכך בעו הערב שמש אך לישנא לא משמע שיטמא חולין במגעו בההיא דכהן השורף את הפרה וכן לקמן גבי שפופרת לא קאמר עשאוהו כטמא מת בז' שלו רק לענין הערב שמש ולא לענין לטמאות חולין במגעו והא דבעי הערב שמש איכא למימר דבפרה החמירו וגם בשפופרת טפי מבכלים הנגמרים דסגי להו בטבילה בלא הערב שמש היינו גבי חולין ותרומה לקדש ולא לחטאת וההיא דפסחים פרק אלו דברים (דף ע.) דאמר סכין שנמצא בי''ג שונה ומטביל אותה בי''ד שוחט בה מיד כלומר דמסתמא הטבילוה מאתמול כדי לעשות לה הערב שמש וכ''ת ליחוש דילמא נטמא בטומאה דרבנן דלא בעי הערב שמש ונטר ליה עד צפרא להטביל דהא הויא ספק דרבנן ולקולא ועוד דרגילות להטביל מאורתא דלמא מטריד כ''כ ולא טביל כ''כ וליכא לאתמוהי האי סכין שנמצא היכא אי בירושלים אפי' בי''ג נמי ואי חוץ לירושלים אפי' בי''ד נמי לא כדאמרינן התם בשילהי פרק קמא דפסחים (דף יט:) דהא י''ל דמיירי חוץ מירושלים אי נמי בירושלים ובגזייתא שאינו לא דרך ירידה ולא דרך עליה ובי''ד דאיכא הוכחא דאטבלה שריא והקשה הר''ר אליהו לפסול האי סכין בהיסח הדעת כדאמר לעיל שילהי פ''ב (דף כ.) דאמר לבי על הסל ולא על המגריפה ופסלינה ליה בהיסח הדעת ותירץ הר''י דלא שייך היסח הדעת לפסול רק דומיא דהתם שהיו בידו ואסח דעתיה הימנה אבל היכא שאין בידו כגון שאבד לא שייך התם היסח הדעת ליפסול והביא הר''ר אלחנן סעד לדבריו מפרק [ז' דשקלים מ''ג] דאמר התם נמצא בעזרה אברים עולות חתיכות חטאות ומשמע שעולה נקריבה וחטאת תאכל ולא מיפסלה בהיסח הדעת והקשה הר''ר אלחנן מאי האי דקאמר לישנא דשונה ומטביל דמשמע שכבר הוטבל ותירץ לו הר''י דאפי' הכיר בה שהטבילוה בעלים נמי מטבילין דאימא לא נשמרה בטהרה הואיל ואית ליה שהות כולי יומא ובההיא דביצה דאמרינן כלי שנטמא בולד הטומאה מטבילין ואקשינן הא בעי הערב שמש היה אומר הר''ר אלחנן דביו''ט שחל להיות בע''ש עסקינן דיו''ט מכין לשבת הלכך מטבילין אפילו ליומא אחרינא אך לישנא דמתני' לא משמע ליה אלא בכל יו''ט מיירי: