חגיגה יח ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יח - א

ואי מדרבי אליעזר בן יעקב לבד, לא ידענא כמה ימים הוא משלים.

לפיכך קא משמע לן לימודו דרבי אלעזר אמר רבי אושעיא, שמשלים כל שבעה.

וריש לקיש אמר מקור אחר לתשלומין כל שבעה בעצרת: לפי שנאמר:

"שלש רגלים תחוג לי בשנה.

את חג המצות תשמור. שבעת ימים תאכל מצות כאשר צויתיך.

וחג הקציר בכורי מעשיך אשר תזרע בשדה [חג השבועות].

וחג האסיף [חג הסוכות] בצאת השנה, באספך את מעשיך מן השדה".

איזהו חג שאתה חוגג [מביא קרבן חגיגה] וקוצר, שמותר לך להיות קוצר בו? -

הוי אומר: זה חג העצרת.

ובימי התשלומין הכתוב מדבר, וכדמפרש ואזיל.

שהרי אימת, אימתי יתכן חג שאתה גם חוגג וגם קוצר בו?

אילימא ביום טוב של עצרת עצמו, ודאי אינו כן.

כי קצירה ביום טוב - מי שרי?!

אלא לאו, לתשלומין של חג השבועות, שהם ששת ימות החול שלאחריו, שבהם מותר לקצור, ובהם מביאים קרבן חגיגה בתורת תשלומין לרגל.

הרי למדת שיש תשלומין לעצרת בימים שלאחר יום טוב.

אמר תמה רבי יוחנן על דברי ריש לקיש:

אלא מעתה, זה שאמרה תורה גבי חג הסוכות "חג האסיף", האם אף כאן נפרש ונאמר: אי זהו חג "שיש בו אסיפה" - הוי אומר זה חג הסוכות?!

הרי אי אפשר לפרש כן.

כי אימת, אימתי יתכן בחג הסוכות שתהיה בו חגיגה ואסיפה כאחת?

אילימא ביום טוב עצמו. לא יתכן. כי:

מלאכה ביום טוב - מי שרי?!

אלא שמא תאמר בחולו של מועד?

גם לא יתכן. כי חולו של מועד נמי - מי שרי במלאכה?!

אלא בהכרח ש"חג האסיף" משמעותו היא: חג הבא בזמן אסיפה, בתקופת אסיפת הפירות.

ואם כן הכא נמי, גבי חג השבועות הנקרא "חג הקציר", יש לפרש את משמעותו שהוא חג הבא בזמן קצירה, בתקופת הקציר של התבואה.

אך אין משמעותו שקוצרים בחג עצמו עד שנוכל ללמוד מכאן לתשלומין.

ועתה מבארת הגמרא את דין המלאכה בחול המועד:

מכלל דבריהם אתה למד, דתרווייהו - רבי יוחנן וריש לקיש - סבירא להו, דחולו של מועד אסור בעשיית מלאכה.

מנהני מילי?

דתנו רבנן: כתיב "את חג המצות תשמור. שבעת ימים תאכל מצות - כאשר צויתיך".

ואפשר לקרוא את הפסוק כך: את חג המצות - תשמור שבעת ימים! ^[1]

וכיון ש"תשמור" הוא לשון לאו, והוא נאמר כל כל שבעת הימים -

לימד הכתוב על חולו של מועד, שאסור בעשיית מלאכה!

דברי רבי יאשיה.

רבי יונתן אומר: אינו צריך ללמוד דין זה מ"שבעת ימים", אלא מקל וחומר הוא נלמד: ^[2] ומה יום טוב ראשון ויום טוב שביעי של פסח, שאין קדושה לפניהן ולאחריהן [כי לפני היום הראשון של החג אין קדושה, וכמו כן לאחר היום השביעי אין קדושה, ומכל מקום אמרה תורה שהיום טוב עצמו אסור בעשיית מלאכה -

חולו של מועד, שיש קדושה הן לפניהן [יום טוב הראשון], והן לאחריהן [שביעי של פסח ושמיני עצרת] - אינו דין שיהא אסור בעשיית מלאכה.

ואם תרצה לפרוך, ולטעון: ששת ימי בראשית, ימות החול שבכל שבוע, יוכיחו, שיש קדושה לפניהן ולאחריהן, ובכל זאת הם מותרין בעשיית מלאכה!

אין זו פירכה.

כי יש לדחות: מה לששת ימי בראשית, שאין בהן קרבן מוסף, ולפיכך אינם אסורים במלאכה. תאמר בחולו של מועד, שיש בו קרבן מוסף.

ושמא תאמר: ראש חודש יוכיח, שיש בו קרבן מוסף ובכל זאת מותר בעשיית מלאכה.

גם ממנו אין הוכחה. כי מה לראש חודש, שאין קרוי "מקרא קודש", ולכן לא נאסר במלאכה. תאמר בחולו של מועד, שקרוי "מקרא קודש". והואיל וקרוי "מקרא קודש" - דין הוא שיהא אסור בעשיית מלאכה!

תניא אידך, שנינו בברייתא אחרת לימוד אחר, מנין שחולו של מועד אסור בעשיית מלאכה:

כתיב: "דבר אל בני ישראל לאמר: בחמשה עשר יום לחודש השביעי הזה חג הסוכות, שבעת ימים לה'. ביום הראשון מקרא קודש כל מלאכת עבודה לא תעשו. שבעת ימים תקריבו אשה לה'". ודרשינן לפסוק זה כך:

"כל מלאכת עבודה לא תעשו - שבעת ימים!"

לימד הכתוב על חולו של מועד שאסור בעשיית מלאכה, דברי רבי יוסי הגלילי. ^[3]

רבי עקיבא אומר אינו צריך ללימודים אלו, אלא מכאן יש ללמוד איסור מלאכה בחול המועד: הרי הוא הכתוב אומר: "אלה מועדי ה', מקראי קודש, אשר תקראו אותם במועדם". ^[4]

והרי במה, באלו מועדות, הכתוב מדבר וקורא אותם "מקראי קודש"?

אם בראשון של פסח. לא יתכן. שהרי כבר נאמר בו "שבתון".

אם בשביעי של פסח, גם זה לא יתכן, כי הרי גם בו כבר נאמר "שבתון".

הא אין הכתוב מדבר אלא בחולו של מועד.

ללמדך, שחול המועד אסור בעשיית מלאכה.

תניא אידך: "ששת ימים תאכל מצות, וביום השביעי עצרת לה'".

מה שביעי "עצור" מעשיית מלאכה, אף ששת ימים "עצורין" מעשיית מלאכה. ^[5]

שמא תאמר: אי מה שביעי עצור בכל מלאכה, אף ששת ימים עצורין בכל מלאכה

תלמוד לומר: "וביום השביעי - עצרת" [ולא אמר "ביום השביעי עצרת" [תוספות מו"ק ב א], ללמדך:

רק היום השביעי עצור בכל מלאכה, ואין ששה ימים של חול המועד עצורין בכל מלאכה.

הא, לא מסרן הכתוב אלא לחכמים, לומר לך [שיאמרו לך] איזה יום אסור לגמרי במלאכה ואי זה יום מותר בה.

והם אמרו שאין חול המועד אסור בכל המלאכות.

וכמו כן מסר הכתוב לחכמים לומר, אי זו מלאכה אסורה בחול המועד, ואי זו מלאכה מותרת.

והם התירו לעשות מלאכה בחול המועד בחמשה אופנים, ובכללם מלאכת דבר האבד.

שנינו במשנה: ומותרין בהספד ותענית, שלא לקיים את דברי האומרין עצרת אחר השבת:

ומקשינן: והתניא: מעשה ומת אלכסא [שם חכם] בלוד, ונכנסו כל ישראל לסופדו, ולא הניחם רבי טרפון, מפני שיום טוב של עצרת היה.

והוינן בה: וכי ביום טוב עצמו סלקא דעתך שנכנסו כל ישראל לסופדו?!

והרי תיקשי: אי ביום טוב - מי קאתו!? הרי לא היו באים ביום טוב להספד!

אלא אימא: לא הניחם רבי טרפון לסופדו מפני ש"יום טבוח" היה.

הרי למדנו שיום טבוח אסור בהספד!

ומשנינן: לא קשיא: כאן שאסר רבי טרפון את ההספד - מדובר ביום טוב של עצרת שחל להיות אחר השבת, לפי שאין מספידים בשבת.

ואילו כאן במשנתנו, שמותר הספד - ביום טוב שחל להיות בשבת, ויום טבוח שלאחריו הוא יום חול, שאז מותר הספד.

וממעשה דאלכסא לא תיקשי לך, שיום טוב של עצרת באותה שנה היה ביום חול, ומשום איזה טעם לא הקריבו ועשו יום טבוח ביום אחר, ולפיכך היה אסור בהספד [רש"י].

לשה תחומי טהרה:

האחד, טהרת הידים.

השני, כוונת הטהרה של האדם בטבילה.

הערות

^[1] שבעת ימים" נדרש לפנים ולאחור, מכך שהקדימו הכתוב ל"תאכל מצות", ולא אמר "תאכל מצות שבעת ימים". טורי אבן.

^[2] הקשה הטורי אבן: מה שייך לומר "אינו צריך", והרי אם הוא נלמד מהפסוק "תשמור שבעת ימים" הרי הוא לאו שלוקים עליו, כמבואר במסכת עירובין ש"השמר דלאו" הוא "לאו". ואילו אם הוא רק נלמד מקל וחומר, "אין מזהירין מן הדין", ואינו לוקה עליו? ! ופירש, שאת עיקר איסור מלאכה מן התורה בחול המועד אין צריך ללמוד מדרשת הפסוק "תשמור שבעת ימים", אלא אפשר ללמוד אותו מקל וחומר. אך את איסור ה"לאו", ולחייבו מלקות, צריך ללמוד מהדרשה של הפסוק "תשמור שבעת נמים".

^[3] כתב הטורי אבן: יסוד הדרשה הוא משינוי הלשון של הפסוק, כי בחג המצות כתיב "כל מלאכת עבודה לא תעשו, והקרבתם אשה לה' שבעת ימים", הרי שהקדים ציווי ההקרבה לשבעת ימים. ואילו בחג הסוכות הקדים את מנין הימים להקרבה, שמע מינה שסמך הכתוב "שבעת ימים" להמשך "כל מלאכת עבודה לא תעשו", כדי לדרוש: כל מלאכת עבודה לא תעשו שבעת ימים.

^[4] ביאר בטורי אבן: אין צורך ללמוד את עיקר האיסור מהכתוב הזה, אך צריך למקרא זה כדי שיעבור בלאו, כי "מקראי קודש" אינו אלא עשה.

^[5] הטורי אבן פירש שהלימוד הוא מהאות וי"ו. דכתיב: "וביום השביעי עצרת". והאות וי"ו משמשת בתורת "מוסיף על ענין ראשון".

לא ידענא [אין אני יודע] כמה ימים לתשלומים, קא משמע לן [השמיע לנו] מדברי ר' אלעזר אמר ר' אושעיא שהם שבעה ימים.

וריש לקיש אמר ראיה אחרת: מעצם שמו של היום "וחג הקציר" (שמות כג, טז). וכך נלמד: איזהו חג שאתה חוגג בו וקוצר בו — הוי אומר זה עצרת. ונברר: אימת [מתי] עושים כן? אילימא [אם תאמר] ביום טוב עצמו — קצירה ביום טוב מי שרי [האם מותרת]? אלא לאו [האם לא] הכוונה ביום שהוא לתשלומין.

אמר ר' יוחנן לריש לקיש: אלא מעתה לפי אותה דרך־פירוש, "חג האסיף" (שמות כג, טז) תאמר גם כן: אי זהו חג שיש בו אסיפה — הוי אומר זה חג הסוכות, אימת [אימתי] נעשה הדבר? אילימא [אם תאמר] ביום טוב עצמו — מלאכה ביום טוב מי שרי [האם מותרת]? אלא בחולו של מועד. אולם אף חולו של מועד מי שרי [האם מותר]? שהרי אין עושים בו רק מלאכה של דבר שיאבד אם לא תיעשה בו ביום. אלא על כרחך אתה מפרש ש"חג האסיף" תפקידו לציין את העונה בשנה — חג הבא בזמן אסיפה, הכא נמי [כאן גם כן] יש לפרש "חג הקציר" — חג הבא בזמן קצירה.

א ומעירים: מכלל דברי ריש לקיש ור' יוחנן למדים אנו דתרוייהו סבירא להו [ששניהם סבורים] שחולו של מועד אסור בעשיית מלאכה מן התורה, שהרי אין ריש לקיש חולק על הערתו של ר' יוחנן.

ויש לשאול: מנהני מילי [מניין הדברים הללו], מה המקור בתורה לאיסור זה? דתנו רבנן [ששנו חכמים]: "את חג המצות תשמר שבעת ימים" (שמות כג, טו) — לימד על חולו של מועד שאסור בעשיית מלאכה ("תשמור" — לשון איסור "לא תעשה" הוא), אלו דברי ר' יאשיה. ר' יונתן אומר: אינו צריך לראיה זו, שאינה כפשוטו של מקרא, אלא זה נלמד מקל וחומר, ובאופן זה: ומה ראשון ושביעי של פסח שאין קדושה לפניהן ולאחריהן (לפני הראשון ואחרי השביעי) אלא ימי חול — אסור בעשיית מלאכה, ימי חולו של מועד שיש קדושה לפניהן ולאחריהן (של יום טוב ראשון ואחרון) — אינו דין שיהא אסור בעשיית מלאכה.

ומקשים: ששת ימי בראשית, כלומר: ימות השבוע, יוכיחו, שהרי יש קדושה לפניהן ולאחריהן ביום שבת, ומותרין בעשיית מלאכה! את הקושיה הזאת דוחים: מה לששת ימי בראשית שהם ימי חול גמורים שאין בהן קרבן מוסף, תאמר בחולו של מועד שיש בו קרבן מוסף ויש בו קדושה מסויימת. על דחייה זו מקשים: ראש חדש יוכיח, שיש בו קרבן מוסף, ומותר בעשיית מלאכה! את הקושיה הזו דוחים: מה לראש חדש שאין קרוי "מקרא קדש" תאמר בחולו של מועד שקרוי "מקרא קדש", והואיל וקרוי מקרא קדש — דין הוא שאסור בעשיית מלאכה.

תניא אידך [שנויה ברייתא אחרת] באותו נושא: ביום ראשון של חג הפסח (וסוכות) נאמר: "כל מלאכת עבדה לא תעשו" (ויקרא כג, לה), וסמוך לו: "והקרבתם אשה לה' שבעת ימים" — לימד על חולו של מועד שהוא בתוך שבעה ימים שאסור בעשיית מלאכה, אלו דברי ר' יוסי הגלילי. ר' עקיבא אומר: אינו צריך, הרי הוא אומר בתחילת פרשת המועדות "אלה מועדי ה' מקראי קודש אשר תקראו אותם במועדם" (ויקרא כג, ב), במה הכתוב מדבר? אם ביום הראשון של חג — הרי כבר נאמר בו לעצמו במפורש "שבתון", אם בשביעי — הרי כבר נאמר בו "שבתון", הא [הרי] אין הכתוב מדבר אלא בחולו של מועד, ללמדך שאסור בעשיית מלאכה.

תניא אידך [שנויה ברייתא אחרת], נאמר: "ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לה' אלהיך לא תעשה מלאכה" (דברים טז, ח) מה שביעי עצור בעשיית מלאכה — אף ששת ימים של חול המועד עצורין, שהרי נאמר "וביום השביעי" ב־ו' החיבור, לחבר יום זה לימים שלפניו. אי [אם] כך, נאמר: מה שביעי עצור בכל מלאכה אף ששת ימים של חול המועד יהיו עצורין בכל מלאכה (אפילו שאיננה מלאכת דבר האבד) —

תלמוד לומר: "וביום השביעי (בלבד) עצרת" ללמד: השביעי עצור בכל מלאכה, ואין ששה ימים עצורין בכל מלאכה אלא במלאכות מסויימות. ומאחר שלא מפורש בכתוב אילו מלאכות אסורות צריך לומר הא [הרי] לא מסרן הכתוב אלא לחכמים, לומר לך איזה יום אסור במלאכה ואיזה יום מותר, איזו מלאכה אסורה ואיזו מלאכה מותרת.

ב שנינו במשנה: ומותרין ימי הטיבוח בהספד ותענית שלא לקיים את דברי הצדוקים האומרין עצרת לאחר השבת. ומקשים, והאיתמר [והרי נאמר]: מעשה ומת אלכסא בלוד ונכנסו כל ישראל לסופדו ולא הניחם ר' טרפון לעשות כן, מפני שיום טוב של עצרת היה.

ומבררים: יום טוב סלקא דעתך [עולה על דעתך] לומר, אי [אם] ביום טוב מי קאתו [האם הם באים]? הרי ודאי שאין העם בא להספד ביום טוב עצמו, אלא אימא [אמור] מפני שיום טבוח היה, משמע שביום טיבוח אין מספידים! ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה]; כאן ביום טוב שחל להיות אחר השבת ויום טיבוח שלו הוא לא ביום ראשון, שכיון שמקריבים בו קרבנות יש בו משום קדושת עצרת וראוי לנהוג בו מנהג חג. כאן ביום טוב שחל להיות בשבת, כיון שיום טיבוח שלו חל ביום ראשון, אין נוהגים בו מנהג חג גמור, כדי להוציא מדעת הצדוקים.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

I would not know how many days of redress there are. The Gemara therefore teaches us, from the statement that Rabbi Elazar said that Rabbi Oshaya said, that there are seven days of redress.

And Reish Lakish said, providing a different proof: From the very name of the day: “And the Festival of harvest” (Exodus 23:16), we can learn the following: On which Festival do you celebrate and harvest? You must say it is Shavuot. When exactly does this apply? If we say that it is on the Festival day itself, is harvesting permitted on a Festival? Rather, is it not referring to the day of redress?

Rabbi Yoḥanan said to Reish Lakish: However, if that is so, you should likewise say with regard to “the Festival of gathering” (Exodus 23:16): On which Festival is there gathering? You must say it is the festival of Sukkot. When exactly? If we say it is on the Festival day itself, is labor permitted on a Festival? Rather, it is referring to the intermediate Festival days. But on the intermediate Festival days, too, is it permitted? One may perform only work that, if neglected, would result in irretrievable loss. Rather, you must explain that “the Festival of gathering” is referring to the season of the year, i.e., the Festival that occurs during the time of gathering. Here too: “The Festival of harvest” means a Festival that occurs during the time of harvest.

§ The Gemara comments: Since Reish Lakish does not dispute the accuracy of Rabbi Yoḥanan’s statement, it may be inferred from their statements that both of them hold that the performance of labor during the intermediate Festival days is prohibited by the Torah.

The Gemara proceeds to ask: From where are these matters derived; what is the biblical source for this prohibition? As the Sages taught: “You shall observe the festival of Passover seven days” (Exodus 23:15). This teaches that the performance of labor is prohibited during the intermediate Festival days, as “observe” denotes a negative commandment; this is the statement of Rabbi Yoshiyya. Rabbi Yonatan says: This proof is not necessary, as it does not accord with the straightforward meaning of the verse. Rather, it is learned from an a fortiori inference, as follows: If the performance of labor on the first and seventh days of Passover, which are not preceded and followed by sanctity as the days before the first day and after the seventh day are weekdays, is nevertheless prohibited, is it not right that on the days of the intermediate Festival days, which are preceded and followed by sanctity, i.e., the first and last days of the Festival, the performance of labor should be prohibited?

The Gemara questions this conclusion: The six days of Creation, i.e., the days of the week, shall prove this, since they are preceded and followed by the sanctity of Shabbat, and yet the performance of labor on them is permitted. The Gemara rejects this difficulty: What of the fact that the six days of Creation are regular weekdays on which there is no additional offering; can you say the same with regard to the intermediate Festival days, on which there is an additional offering, bestowing these days with a measure of sanctity? The Gemara counters this: The New Moon shall prove this, since it has an additional offering, and the performance of labor is nevertheless permitted on it. The Gemara refutes this argument: What of the fact that the New Moon is not called “a holy convocation”; can you say the same with regard to the intermediate Festival days, which are called “a holy convocation”? Since they are called “a holy convocation” it is logical that the performance of labor should be prohibited on them.

It is taught in another baraita concerning the same topic: With regard to the first day of Passover and Sukkot, the verse states: “You shall do no kind of laborious work” (Leviticus 23:35), followed by “seven days, you shall bring an offering made by fire to the Lord,” which teaches that the performance of labor is prohibited during the intermediate Festival days; this is the statement of Rabbi Yosei the Galilean. Rabbi Akiva says: This is not necessary, since it is stated earlier in that chapter: “These are the appointed Festivals of the Lord, holy convocations, which you shall proclaim in their appointed season” (Leviticus 23:4). With regard to what is the verse speaking? If it is referring to the first day of the Festival, it has already explicitly stated “a solemn rest” (Leviticus 23:39) with regard to that day; if it is referring to the seventh, it has already stated “a solemn rest” (Leviticus 23:39) with regard to that day as well. Therefore, the verse can be speaking only of the intermediate Festival days, teaching you that the performance of labor is prohibited on them.

It is taught in another baraita: The verse states: “Six days you shall eat unleavened bread, and on the seventh day there shall be a solemn assembly for the Lord your God; on it, you shall do no work” (Deuteronomy 16:8). If so, just as the seventh day of the Festival is precluded from the performance of labor, so are the six intermediate Festival days precluded, since the word “and” in the phrase “and on the seventh day” connects it to the previous days. If so, perhaps: Just as the seventh day is precluded from the performance of all labor, so too the six intermediate days are precluded from the performance of all labor, even those whose performance prevents irretrievable loss.

The verse therefore states: “And on the seventh day there shall be a solemn assembly,” literally, pause. This indicates that the seventh day alone is precluded from the performance of all labor, but the other six days are not precluded from the performance of all labor but only from certain forms of work. Since the Bible does not specify which types of work are prohibited, the verse has therefore entrusted the matter to the Sages exclusively, to tell you on which day work is prohibited and on which day it is permitted, and similarly which labor is prohibited and which labor is permitted.

§ The mishna taught: All were permitted to eulogize and fast on the days of slaughter, in order not to uphold the opinion of the Sadducees, who would say: Shavuot must always occur after Shabbat. The Gemara raises a difficulty: But wasn’t it stated: An incident occurred when Alexa died in Lod, and all of Israel gathered to eulogize him, but Rabbi Tarfon would not allow them do so because it was the Festival day of Shavuot?

The Gemara analyzes this passage: Can it enter your mind to say that it was a Festival day? If it had been a Festival day, would they have come? Certainly they would not have assembled to eulogize someone on the Festival itself. Rather, say that they were prohibited to eulogize because it was the Festival day of slaughter. The Gemara answers: This is not difficult, since here, the incident in Lod, is referring to a Festival that occurs after Shabbat, whose day of slaughter does not fall on a Sunday. The day of slaughter retains a measure of the sanctity of Shavuot through the offering of Festival offerings and should therefore be treated as a Festival. There, however, the mishna is referring to a Festival that occurs on Shabbat. Since in that case the day of slaughter occurs on a Sunday, it cannot be observed as a Festival, in order to counter the view of the Sadducees.
After discussing many issues unrelated to the main topic of the tractate, the Gemara now begins to discuss the topic of ritual purity and will do so for the remainder of the tractate. These halakhot are relevant to the pilgrim Festivals, as all are obligated to purify themselves in order to enter the Temple and sacrifice offerings.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ת"ר את חג המצות תשמור לימד על חולו של מועד שאסו' בעשיית מלאכה דברי ר' יאשיה כלומר אמרה תורה ושמרתם את המצות עוד את חג המצות תשמור למה לי אלא ללמדך שכל שבעת ימים צריכין שמירה. ר' (יוחנן) [יונתן] אמר ק"ו ומה ראשון ושביעי כו'.

תניא אידך כל מלאכת עבודה לא תעשו לימד על חולו של מועד שאסור בעשיית מלאכה דברי ר' יוסי הגלילי. ר"ע אומר [לא] אצטריך הרי הוא אומר אלה מועדי ה' מקראי קודש במה הכתוב מדבר אי ביו"ט ראשון הרי הוא אומר ביום ראשון שבתון אי בשמיני הרי הוא אומר ביום השמיני שבתון הא אין הכתוב מדבר מועדי ה' אלא בחולו של מועד שאסור בעשיית מלאכה. ולא מסרך הכתוב אלא לחכמים לומר איזו מלאכה אסורה [ואיזו מותרת] עצרת שחלה להיות ע"ש. בית שמאי אומרים יום טבוח לאחר השבת. וב"ה אומרים אין לה יום טבוח ומודים שאם חלה להיות בשבת כו':
ירושלמי עצרת שחלה להיות ע"ש ב"ש אומרים יום טבוח לאחר השבת וב"ה אומרים אין לה יום טבוח אלא יומה היא טביחה. ואין כ"ג מתלבש בכליו ומותרין בהספד ובתענית שלא לקיים דברי האומרים עצרת אחר השבת. ומודין שאם חלה בשבת שיום טבוח לאחר השבת. (ומודים שאם חלה בשבת) ומותרין בו ביום בהספד ובתעני'. אבל אם חלה להיות באמצע שבת אסורין בהספד ובתענית:

חלו של מועד מתוך שלא נאמר בו שבתון היה הדין נותן שלא ליאסר במלאכה כלל אלא מתוך שהוא קרוי מקרא קדש אסרוהו חכמים בקצת מלאכות מעתה לא מסרן הכתוב אלא לחכמים וכלל הדברים שכל מלאכת האבד מותרת על צד שאין בה טורח יתר ושאר מלאכות אסורות אא"כ לצורך המועד ובמקומו יתבאר בע"ה אבל ר"ח שלא נאמר בו מקרא קדש אע"פ שיש בו קרבן מוסף מותר בעשית מלאכה:

מכלל דתרוויהו ס"ל דחולו של מועד אסור בעשיית מלאכה מנה"מ דת"ר את חג המצות תשמור כו' פירוש אנן קי"ל דחולו של מועד לא מיתסר אלא מדרבנן כדאמרינן בריש מסכת משקין משקין בית השלחין במועד ובשביעית בשלמא ודע משום טירחא הוא וכל מקום פסידא שרי רבנן אלא שביעית מדאורייתא היא ומוקמה בשביעית בזה"זה דרבנן אלמא חולו של מועד מדרבנן הוא ובפ' שני דמשקין נמי אמרינן בעיא מיני' ר' ירמי' מר' זירא כיון מלאכתו במועד ומת מהו שיקנסו בנו אחריו את"ל צרם אוזן הבכור ומה קנסו בנו אחריו משום דאיסורא דאורייתא היא כו' מכלל דחולו של מועד מדרבנן הוא ומשום דקי"ל דהוא מדרבנן מש"ה קאמר מכלל דתרוויהו ס"ל דאסור מדאורייתא ונמי מנא הני מילי ואנן דסברינן דהוא מדרבנן בני קראי אסמכתא בעלמא נינהו:

לא קשיא כאן ביו"ט שחל להיות אחר השתב קשיא לי דא"כ ר' טרפון כבית שמאי דאי ב"ה הא אמרו דאין לה יום טבוח דמקרבי ביו"ט וי"ל ה"ק ב"ה א"ל יום טבוח דאי בעי כולהו מקרבי ביו"ט אבל ימיהו סתמא דמילתא אין כל ישראל יכולין להספיק ולהקריב שלמי חגיגה ועולת ראיי' ביום ראשון והרבה מקריבין יום שני והילכך יום שני של עצרת הוא אסור בהספד מפני שהוא יום מבות ואע"פ שכל שבעה יש להם תשלומין לא נוכל לעשות מכון יו"ט אלא יום אחד ועוד שעיקר הקרבתן ביום שני היתה שהיו טרודין לחזור לבתיהם ודוקא עצרת יש לה יום טבוח למוציא יו"ט אבל לא שאר ימים טובים שפסח וסוכות יש להן תשלומין כל שבע' ימי החג ולא יותר ושבעת ימי החג אסורין ועומדין הן בהספד דכתיב ושמחת בחגך ומכין מוכיח שאסור להספיד במוצאי יו"ט של עצרת אפילו בזמן הזה דהא מעשה דר"מ אחר חורבן הוה ואפ"ה אסר להם להספיד ואע"ג אית לן השתא הרי יומי מ"מ יום שני ספק ראשון הוא ולמחר הוא יום טבוח ואסור להסספיד ואע"ג דבקיאינן בקבוע דירחא כל מה שהיו עושין אבותינו אנו עושים:

בד"ה וחוש"מ אסור בעשיית כו' וקשה לר"ת כו' אלא כדי שיהיו אוכלין ושותין שיהיו יגעין בתורה והם פוחזים כו' כעין דאורייתא קאמר משום דאסמכוה אקראי דאורייתא אבל ימי האבל ליכא אסמכתא אלא מדברי קבלה כו' לא מסתבר ליה כו' עכ"ל מדברי הרא"ש בפ"ק דמו"ק:

גמרא מלאכה ביו"ט מי שרי כו' חוש"מ מי שרי. כצ"ל:

גמ' שם תאמר בחולו של מועד שקרוי מקרא קדש כו'. לכאורה השתא תו לא נצרך לק"ו דהא ממקרא קדש לחוד נ"ל לקמן לר"ע איסור מלאכה כדפרש"י. ואף דגבי ר"ה דריש ליה ר"ע גופיה לקדושת היום (ר"ה לב):

גמ' שם אם בראשון כו' אם בשמיני הרי כבר נאמר שבתון. כ"ה גי' הרי"ף בריש מו"ק. וכן הגיה הט"א מדנפשיה ע"ש:

תד"ה חוש"מ. וכי היכן מצינו איסור דאורייתא מקצתו אסור ומקצתו מותר. לכאורה הא ביו"ט גופיה מצינו מקצתו מותר לצורך או"נ. ואף לב"ה דא"ל מתוך כו'. שלא לצורך כלל מודו דאסור מן התורה לשיטת התוס' (בביצה יב) וכן טומאת כהנים הותרה לקרובים עי' (ברכות רד"כ) בפי' רש"י:

בא"ד ובעי בגמרא כוון ומת מהו כו' דהתם איסורא דאורייתא כו'. עי' בתוס' שם דמשמע דלא הוי גרסי דאורייתא ואפי' לגירסתם הכא נראה דאשיגרת לישן הוא מגיטין. דהכא במועד עדיין לא עביד איסורא כלל כדמוכח בגיטין ע"ש. ונ"ל ליישב דבריהם בהא דהביא הה"מ בפ"ז מהל' יו"ט ה"ד על הא דתנן התם אם כוונו מלאכתם במועד יאבדו. דהרמ"כ פי' בשם הגאונים דר"ל שמונעין אותו מלעשות אותה מלאכה במועד אף שתאבד (וכ"כ הטור וכ"נ דעת רש"י בבכורות ל"ד ב) והריצ"ג בשם הגאונים פי' דהיינו שב"ד מחויבים להפסידה ולהפקירה ונראה דלענין דינא ל"פ. דהרמ"כ מיירי דעדיין לא עשה המלאכה במועד. והריצ"ג מיירי בשכבר עשה מעשה ועביד המלאכה במועד באיסור. ולפ"ז נוכל לומר דגם הגמרא ס"ל ב' הפירושים יחד. ובגיטין מיירי שעדיין לא עשה המלאכה. ובמועד קטן מיירי שכבר עשה ועביד איסורא רק דהאיסור הוא דרבנן ובזה אתיין דברי התוס' לנכון:

בסה"ד והא דאמרינן גבי כותים ות"ל משום לפני עור כו'. נראה כוונתם דס"ל כאן דבאיסור דרבנן ליכא משום לפני עור ודלא כר"ת שם. וע"ז תירצו משום דסמך כו' וה"ל צדוקים מודין בה. וצ"ל דאפילו הכי כותים אין מודין בה כדמוכח התם:

תוס' ד"ה מה לר"ח וכו' הו"מ למימר. עי' תשובת מהר"י בן לב ח"ג סימן י"ג:

ולא הניחן רבי טרפון וכו'. מכאן הוכיח רבינו ישעיה ז"ל דאסור להתענות במוצאי חג השבועות וכן פסק מרן בש"ע א"ח סימן תצ"ד. וכבר כתבתי בזה בפתח עינים ובמחזיק ברכה שם סימן תצ"ד ורבינו האר"י ז"ל האריך בטעם סוד אסרו חג ע"ש הוא ברחמיו יאריך ימינו ושנותינו על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים לעשות רצון ה' אלהים חיים:

ולא הניחן ר' טרפון וכו' כתב בעין יעקב מכאן מוכיח שאסור להתענות במוצאי חג השבועות אפי' בזמן הזה דהא ר' טרפון בימי חרבן הוה. וקשיא לי תפוק לי ממאי דאמרינן פ' לולב וערבה כל העושה איסור לחג ע"ש ופירש"י וצ"ע ואפשר דניחא ליה לאוכוחי מבריתא טפי מאמורא אך ק"ל מ"ש דהא רבי טרפון בימי חרבן הוה הא רבי טרפון היה אף בזמן שבהמ"ק קיים והוי יום טבוח ועשאוהו י"ט אבל לאחר חרבן דלא הוה יום טבוח מאן יימר לן דעשאוהו י"ט וצ"ע. לקוטי מהר"א פליף כ"י:
והנה לשון הרב מהר"י ן' חביב בעין יעקב שכתב מכאן מוכיח וכו' הביאו מרן בב"י א"ח סי' תצ"ד על שם מהר"י ן' חביב. והאמת דהאי הוכחה שכתב בעין יעקב מאיש לוקחה זאת הוא רבי' ישעיה הראשון בחידושיו לחגיגה הביאם הרב שבלי לקט והוא כלשון מהר"י ן' חביב ממש. ונמצא דהרב הכותב מהר"א הנז' לא על הרב מהר"י ן' חביב בעין יעקב לבד תלונותיו כי אם על רבינו ישעיה ומרן שהביא דברי הרב עין יעקב. ויען שהלשון שכתב הרב עין יעקב הוא הלשון ממש של רבינו ישעיה אין ספק שהרב ז"ל כתב הדברים בשם אומרם ונשמט מהדפוס אך על מרן יש להעיר שהביאו בשם הרב עין יעקב ולא זכר שהם דברי הרב שבלי הלקט בשם רבינו ישעיה הראשון:
איכו השתא הבא נא אבא למה שהקשה מהר"א פליף דתפוק לי ממ"ש פ' לולב וערבה כל העושה אסור לחג ותריץ יתיב דניחא ליה לאוכוחי מבריתא וכו' ואינו מחוור דאם הראשונים כתבו כן למאי דבעי הש"ס ולא פשיט ממימרא אין לומר זה על הרב עין יעקב ואפי' על רבינו ישעיה וכ"ש דהול"ל תרוויהו. אמנם לק"מ דמהתם לא מוכח אלא דהעושה אסור לחג הנה שכרו אתו אבל לא מוכח דאסור להתענות. ותו דההיא אית בה תרי פירושי וכמ"ש רש"י איסור לחג עצמו וי"א על מוצאי י"ט דהוא אסרו חג ע"ש ומעתה מה יוכיח הוכח מההיא כיון דיש לפרש דבחג עצמו מיירי. ומאי דקשיא ליה דר' טרפון היה קודם החרבן בזמן שבה"מ קיים אני בעניי בספרי הקטן מחב"ר סי' תצ"ד באתי לכלל ישו"ב ע"ש ובספר הקטן ברכי יוסף שם ומשם בארה:

(יח סע"א) כאן ביו"ט שחל להיות אחר השבת.—פי' ור' טרפון מתלמידי ב"ש היה כדמוכח בברכות יו"ד ב ויבמות טו א.

לא ידענא. כמה ימים יהיו לתשלומין קמ''ל דרבי אלעזר מה חג המצות שבעה אף כאן שבעה: וחג הקציר בכורי מעשיך. בחג שבועות כתיב: ה''נ חג הבא בזמן קצירה. קאמר ולאו חוגג וקוצר בו אתא לאשמועינן: מכלל דתרוייהו כו'. מדקאמר רבי יוחנן אסיפה בחולו של מועד מי שרי ולא מהדר ליה ריש לקיש אין מכלל דתרוייהו סבירא להו אסור: את חג המצות תשמור שבעת ימים וגו'. לימד על חולו של מועד שאסור בעשיית מלאכה. דרוש ביה את חג המצות תשמור וכל תשמור אזהרת לא תעשה הוא שומריהו מן המלאכה: ששת ימי בראשית ימי כל שבוע ושבוע בין שתי שבתות הן יושבין הרי קדושה לפניהן ולאחריהן: ראש חדש יוכיח כו'. אף אתה אל תתמה על חולו של מועד כו': כל מלאכת עבודה לא תעשו וכו'. וסמיך ליה שבעת ימים תקריבו אשה: לימד על חולו של מועד וכו'. והכי דריש ביה לא תעשו שבעת ימים ובחג הסוכות כתיב ועליה קיימא הך מתניתא בתורת כהנים: מקראי קדש. משמע: קדשיהו בעשיית מלאכה: עצור ממלאכה. כדכתיב בהאי קרא גופיה: לא תעשה מלאכה: הא הרי לא מסרן הכתוב אלא לחכמים. כלומר מאחר שאמר לך הכתוב שהן עצורין ממלאכה ולא בכולן ולא פירש אי זו המותרת ואי זו אסורה דע וראה שלא מסרן אלא לחכמים היודעים להבין על איזהו להטיל ההיתר ועל אי זו להטיל האיסור והם יאמרו אי זהו י''ט על פי קידוש הראייה ואסור בכל מלאכה ואי זהו חולו של מועד שאינו אסור בכל מלאכה ועל חולו של מועד יגידו לך אי זו מלאכה אסורה דבר שאינו אבד ואיזו מלאכה מותרת דבר האבד: ולא הניחן ר' טרפון. ומתני' תני שמותרים בהספד: בי''ט שחל להיות בשבת. שיום טבוח אחר שבת מותר בהספד מפני האומרים עצרת אחר שבת והאי דאלכסא בלוד יו''ט שחל להיות בחול הוא דאין יום טבוח שלו בא' בשבת:

אלא חג הבא בזמן אסיפה. הקשה הר''ר אלחנן דאמר פ''ק דר''ה (ובגמרא דסנהדרין) (דף יג.) א''ל רבי זירא לרבי אסי ודלמא לא עייל כלל וקאמר רחמנא תשמט ותיזיל עד חג הסוכות לא ס''ד דכתיב חג האסיף מאי האסיף אילימא חג הבא בזמן אסיפה הכתיב באספך את מעשיך אלא מאי אסיף קציר אלמא לא אמרי' חג הסוכות הבא בזמן אסיפה ותירץ מורי כיון דמבאספך שמעינן חג הבא בזמן אסיפה ואמר חג האסיף משמע ליקצר אבל אי לאו האי קרא [באספך וגו'] הוה דרשינן חג [האסיף] הבא בזמן אסיפה א''כ גם חג הקציר נימא הכי הואיל וליכא שום משמעות דמפיק ליה: חולו של מועד אסור בעשיית מלאכה. לכאורה משמע דמלאכה דמיתסרא ביה מדאורייתא דמפיק ליה מפסוק וכן בפרק ב' דמו''ק (דף יא: ושם) לא מיבעיא אבל דמדרבנן אלא אפילו חוש''מ דאורייתא וכן פי' התם בקונטרס וקשה לר''ת דא''כ דבר האבד וכמה מלאכות דשרינן התם היכי משתרו וכי היכן מצינו איסור דאורייתא מקצתו אסור ומקצתו מותר ועוד דתנן בפ''ג דמגילה (דף כא.) כל מקום שאין יו''ט ויש מוסף קורין ד' כגון חוש''מ ור''ח אלמא לא מיתסר מלאכה מדקאמר דאין יו''ט ועוד דכייל ליה בהדי ר''ח דרבנן כדאמרינן בירושלמי דתענית ובמקום שנהגו הלין נשיא דרגילין דלא למיעבד עבידתא בריש ירחא מנהגא הוא ועוד מצינו בירושלמי בפרק שני דמו''ק כלום אסרו מלאכה אלא כדי שיהו אוכלין ושותין ויהיו יגעים בתורה והם פוחזין ואוכלין ושותין משמע לישנא דמדרבנן הוא וכן בפ''ב דמו''ק (דף יב:) גבי ובלבד שלא יכוין מלאכתו במועד ובעי בגמרא כיון ומת מהו שיקנסו בנו אחריו את''ל צרם אוזן הבכור ומת קנסו בנו אחריו התם איסורא דאורייתא משמע דמלאכה במועד הוי דרבנן ומיהו יש לדחות דאמכוין מלאכתו במועד קאי דהשתא מיהא ליכא איסורא דאורייתא כיון דדבר האבד הוא מ''מ משמע לפי האמת דלא מיתסר רק מדרבנן וכי קאמר התם בריש פירקא לא מיבעיא אבל דרבנן אלא אפילו חוש''מ דאורייתא כעין דאורייתא קאמר לפי שיש לו סמך [מקרא דאורייתא אבל ימי האבל ליכא אסמכתא אלא] מדברי קבלה דכתיב והפכתי חגיכם לאבל (עמוס ח) ודקאמר הכא אלא בחוש''מ מי שרי א''כ משמע דאסור מן התורה וי''ל לאו משום דלא משתרי מדאורייתא אלא כיון דאקרא סמכינן ליה למיתסר לא מסברא ליה לאוקמי קרא דשרי בהדיא בהכי וכן פירש הריב''ם בשם רבינו יב''א דמלאכה דמועד מדרבנן ולא כפירוש רבינו שמואל שפירש בערבי פסחים (פסחים דף קיח.) גבי כל המבזה את המועדות כגון עושה מלאכה בחוש''מ והא ליתא דמדרבנן הוי וכדפי' והא דאמרינן גבי כותים ותיפוק ליה משום לפני עור לא תתן מכשול במלאכה דחוש''מ משום דסמך פשטא דקרא הוי והוי ליה צדוקין מודין בה: מה ראשון ושביעי כו'. הוה מצי למפרך מה להני שכן דבר האבד מיתסר אלא שאין זה ק''ו גמור רק גלוי מילתא בעלמא לפי מה שפיר' דמלאכה לא מיתסר רק דרבנן: ראש חדש יוכיח. דשרי בעשיית מלאכה שכן אינו קרוי יו''ט בפ''ג דמגילה (דף כב: ושם) וגם אינו נאסר רק משום מנהג כדפרי' וכי קאמר בר''ה (דף כג.) משום בטול מלאכה לעם בב' ימים דר''ח של ראש השנה מיירי אי נמי משום נשים דנוהגות שלא לעשות מלאכה כדאיתא בפירקי דרבי אליעזר וכן פרש''י במגילה (דף כב:): מה לראש חודש שכן אינו קרוי מקרא קדש. הוה מצי למימר מה לחול המועד דאיכא תרתי מוסף וקדושה לפניו ולאחריו:

דף יח - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד