חגיגה ז ע"א

דף ז - א

א. הפאה שחייב אדם להשאיר לעניים בקצה שדהו, אין הגבלה לגודלה, בין למטה ובין למעלה, שהרי אמרה תורה "לא תכלה פאת שדך בקוצרך", ולא נתנה התורה שיעור לכך [אבל חכמים נתנו בה שיעור למטה, שלא יפחות מאחד מששים בשדהו].

ב. והבכורים, שחייב אדם להביא מבכורי שדהו למקדש וליתנם לכהן, אין הגבלה לשיעורם, בין למטה ובין למעלה, שהרי אמרה תורה "ולקחת מראשית כל פרי האדמה", ולא נתנה בהם התורה שיעור.

ג. והראיון, עולת ראייה, אין הגבלה לגודלה ולשוויה [ולקמן יתבאר, שבכלל דברי המשנה גם שהראייה בעזרה עצמה אין לה שיעור].

ד. וגמילות חסדים בגופו [ירושלמי]. ^[1]

ה. ותלמוד תורה, שהרי כתיב "והגית בו יומם ולילה" [ר"ש]. ^[2]

אמר רבי יוחנן: כסבורין אנו לומר, לפרש מה שאמרו במשנה: הראיון אין לו שיעור מן התורה, שהראיון אין לו שיעור למעלה, ויביא בהמה גדולה ככל שירצה, אבל יש לו שיעור מן התורה למטה, שלא יפחות ממעה כסף, משום שהיה סבור כי השיעור שנאמר במשנתנו מן התורה הוא.

עד שבא רבי אושעיא ברבי [הגדול בדורו], ולימד פירש דברי המשנה:

הראיון אין לו שיעור מן התורה, לא למעלה ולא למטה.

אבל אמרו חכמים כלומר: חכמים הם שאמרו: הראייה מעה כסף, והחגיגה שתי כסף.

והוינן בה: מאי, כיצד הוא "הראיון" שאין לו שיעור? אילו היתה המשנה אומרת "והראייה", היה משמע שלקרבן ראייה אין שיעור.

אבל כיון שנקטה המשנה לשון "ראיון", משמע, שמלבד הקרבן, שאין לו שיעור לגודלו ולערכו, אף מצות ראיית הפנים עצמה אין לה שיעור, ויכול לעשותה כמה פעמים שירצה, ויקיים בכל פעם שבא לעזרה מצוה נוספת.

ולכן מסתפקת הגמרא: האם הראייות הנוספות הן חייבות להיות עם קרבן עולת ראייה, או שהן ראייה בעזרה גרידא. ^[3]

ונחלקו רבי יוחנן וריש לקיש אם יביא עמו קרבן באותן הראייות בעזרה שמוסיף:

רבי יוחנן אמר: כונת המשנה היא לומר שאין שיעור לראיית פנים בעזרה בלבד, ואין מביא קרבן בראיותיו הנוספות.

וריש לקיש אמר: אין שיעור לראיית פנים בקרבן, שבאותן ראיות פנים נוספות יהיו עם קרבן.

ומפרשת הגמרא את מחלוקתם:

א. בעיקר הרגל, ביום הראשון של הרגל, כולי עלמא - בין רבי יוחנן ובין ריש לקיש - לא פליגי, דראיית פנים צריכה להיות בקרבן. ^[4]

כי פליגי - רבי יוחנן וריש לקיש - בשאר ימות הרגל.

ב. כל היכא דאתא ואייתי, אם בראיות הנוספות הביא עמו קרבן בתורת חובה, ואפילו בשאר ימות הרגל, כולי עלמא - בין רבי יוחנן ובין ריש לקיש - לא פליגי דמקבלינן מיניה, מקבלין אותה הימנו, ומקריבים אותה לשם עולת ראייה.

כי פליגי רבי יוחנן וריש לקיש: דאתא ולא אייתי [נראה בעזרה ולא הביא קרבן], כלומר: מחלוקתם היא, האם יש חיוב להביא עמו קרבן בראיות הנוספות שבשאר ימות הרגל.

דרבי יוחנן סבר: כוונת המשנה היא לראיית פנים בעזרה בלבד, דכל אימת דאתי, לא צריך לאתויי [כל פעם שבא אינו חייב להביא קרבן].

ריש לקיש אמר: ראיית פנים בקרבן, דכל אימת דאתי צריך לאתויי [כל פעם שבא מביא קרבן, ומלשון המאירי משמע קרבן אחד בכל יום ולא כמה פעמים באותו יום].

איתיביה ריש לקיש לרבי יוחנן:

הרי אמרה תורה "ולא יראו פני ריקם", והאיך אפשר לומר כדבריך, שייראה ולא יביא עמו קרבן?!

אמר השיב ליה רבי יוחנן לריש לקיש: בעיקר הרגל בלבד הוא שאסרה תורה לבוא ריקם, אבל בשאר ימות הרגל, יכול להראות בעזרה, ואם ירצה יביא קרבן, ואם לא ירצה, לא יביא.

עוד איתיביה ריש לקיש לרבי יוחנן מהא דתניא:

"ולא יראו פני ריקם" שאמרה תורה, היינו בזבחים, בבהמות הנשחטות בסכין.

אתה אומר בזבחים, או אינו אלא בעופות, הנמלקות בצפורן, ובמנחות? ^[5]

אינו כן.

שהרי ודין הוא: נאמרה בתורה מצוות קבן חגיגה, שהוא קרבן שלמים, המיועד לאכילת הדיוט, ונאמרה בתורה מצוות ראייה, שהוא קרבן עולה, המיועד לאכילת גבוה.

שהרי אמרה תורה: ולא יראו "פני" ריקם, ומשמע, לצרכי אני מבקש שתביאו קרבן [רש"י].

מה חגיגה האמורה להדיוט היא בזבחים, שהרי הכתוב אומר: "ולא ילין חלב חגי [החגיגה] עד בוקר", הרי שהחגיגה היא בבהמות, שמקטירין את החלב שלהם על המזבח.

אף ראייה האמורה לגבוה היא בזבחים, ולא בעופות ולא במנחות.

וממשיכה ומפרשת הברייתא:

ומה הם זבחים? בהכרח, שהמדובר בעולות!

אתה אומר עולות, או אינו אלא שלמים?

תשובתך: ודין הוא, שמדובר דוקא בעולות:

נאמרה חגיגה לצורך הדיוט, ונאמרה ראייה לצורך גבוה, שהרי אמרה תורה: ולא יראו "פני" ריקם, ומשמע, לצרכי אני מבקש שתביאו קרבן [רש"י].

מה חגיגה האמורה להדיוט הרי הוא חוגג בראוי לו, שהרי החגיגה היא שלמים, הנאכלים לבעלים.

אף ראייה האמורה לגבוה בראוי לו, שיעלנה כליל לשם ה'.

וכן בדין שיביא עולה שכולה כליל לה':

כדי שלא יהא שולחנך מלא בחג בכל מיני מטעמים, ושולחן רבך - הקב"ה - ריקם.

הרי למדנו שאסור להיראות ריקם, ותיקשי לרבי יוחנן. ^[6]

אמר השיב ליה רבי יוחנן לריש לקיש: הברייתא מדברת בעיקר הרגל, שאז גם לדעתי חייב להראות בקרבן.

עוד איתיביה ריש לקיש לרבי יוחנן, מהא דתניא:

רבי יוסי ברבי יהודה אומר: שלש רגלים פעמים בשנה נצטוו ישראל לעלות ברגל: בחג המצות, ובחג השבועות, ובחג הסוכות,

ואין נראין כשהם חצאין [מפרש לה לקמן], משום שנאמר: "כל" זכורך.

ואין נראין כשהם ריקנים בלא קרבן, משום שנאמר: ולא יראו פני ריקם.

ותיקשי מהאי ברייתא לרבי יוחנן, שהרי למדנו שאין נראין ריקנין?!

אמר השיב ליה רבי יוחנן לריש לקיש: גם ברייתא זו מדברת בעיקר הרגל.

ועתה, איתיביה רבי יוחנן לריש לקיש:

הרי כתיב: "יראה" [בחיריק] כל זכורך, ומשמע יראה את ה', וקרינן: "יראה" [בצירי] כל זכורך, ומשמע ה' יראה אותו, ודורשים אנו את המסורת והמקרא כאחד, ללמדך: מה אני רואה אתכם בחנם, אף אתם רואים אותי בחנם.

ומכאן, שיש פעמים שאין חייבים להביא קרבן, ותיקשי לריש לקיש שאמר כל פעם שמתראה מביא עמו קרבן.

ומכח קושיא זו, מפרשת הגמרא את מחלוקתם באופן אחר: אלא, כל היכא דאתא ולא אייתי [שנראה בעזרה ולא הביא עמו קרבן], דכולי עלמא - בין רבי יוחנן ובין ריש לקיש - לא פליגי דעייל, ומתחזי, ונפיק [הרי זה נראה ויוצא], שלכולי עלמא אינו חייב להביא עמו קרבן, שהרי אמרה תורה: מה אני בחנם, אף אתם בחנם. ^[7]

כי פליגי: דאתא ואייתי, כאשר כבר נראה פעם אחת, והביא קרבן בתורת עולת ראייה, האם כשבא בפעם נוספת, ומבקש להקריב קרבן נוסף לשם עולת ראייה, אם מקבלין הימנו קרבן זה ומקריבים אותו לשם עולת ראייה:

רבי יוחנן אמר: משנתנו "אלו דברים שאין להם שיעור ... הראיון" - מדברת בראיית פנים בעזרה.

וסוברת, כי רק ראיית פנים בעזרה הוא דאין לה שיעור.

הא לקרבן עולת ראייה, יש לה שיעור, ואין מקבלין הימנו עולת ראייה, אלא אם כן יביאה בתורת קרבן נדבה גרידא.

וריש לקיש אמר: ה"ראיון" המוזכר במשנתנו, משמעותו היא ראיית פנים בקרבן! ומשמיעה המשנה דאפילו קרבן נמי אין לו שיעור, ויכול להביא עולות להקריבם לשם עולת ראייה בכל פעם שמתראה בעזרה. ^[8]

איתיביה לריש לקיש: הרי כתיב: "הוקר מנע רגלך מבית רעך" [מבית אוהבך, הקב"ה, שקרא לישראל "רעיו" שנאמר "למען אחי ורעי"], כדי ללמדך: אל תביא קרבנות חובה לבית הקב"ה יותר מן החיוב שקצבה תורה [מרומי שדה]?!

וומשנינן: התם - בכתוב "הוקר רגלך מבית רעך" - מיירי בחטאות ואשמות, לומר שלא יחטא ויתחייב בחטאות ואשמות. אבל עולת ראייה, יכול להביא כמה שירצה, ואין בה שיעור.

וכדרבי לוי, שפירש כך את הפסוק:

דרבי לוי רמי [הקשה סתירת הפסוקים זה לזה]:

כתיב "הוקר רגלך מבית רעך", ומשמע שלא ירבה בקרבנות חובה.

וכתיב "אבא ביתך בעולות", ומשמע: יכול להביא הרבה עולות?!

ומפרש רבי לוי דלא קשיא:

כאן - הוקר רגלך מבית רעך - בחטאות וא שמות.

כאן - אבוא ביתך בעולות - בעולות ראייה, ושלמים של חגיגה, כדכתיב "אבוא ביתך". והיינו עליה לרגל [מרומי שדה].

תניא נמי הכי: "הוקר רגלך מבית רעך" - בחטאות ואשמות הכתוב מדבר.

אתה אומר בחטאות ואשמות, או אינו אלא בעולות ושלמים?

כשהוא אומר: "אבוא ביתך בעולות אשלם לך נדרי", הרי עולות ושלמים אמור

הא מה אני מקיים "הוקר רגלך מבית רעך"?

בחטאות ואשמות הכתוב מדבר!

אמר מר: ואין נראין חצאין:

סבר רב יוסף למימר [לפרש]: לומר לך: מאן דאית ליה עשרה בנים - לא ליסקו האידנא חמשה, ולמחר חמשה [מי שיש לו עשרה בנים, לא יעלו חציים היום וחציים למחר, אלא יעלה את כולם כאחד]. ^[9]

תנן התם אלו דברים שאין להם שיעור הפאה והבכורים והראיון כו'.

א"ר יוחנן בא ר' אושעיה ברבי ולימד הראיון אין לו שיעור לא למעלה ולא למטה. אבל חכמים אומרים הראיה מעה כסף וחגיגה שתי כסף.

מאי הראיון ר' יוחנן אמר ראיית פנים בעזרה כלומר ביאתו ויציאתו בעזרה כמה פעמים אין לה שיעור.

ר"ל אמר ראיית פנים בקרבן.

ואמרינן בעיקר הרגל כלומר בתחלת הרגל בעת בואו להקביל פנים בעזרה דברי הכל ראיית [פנים] בקרבן כי פליגי בשאר ימות הרגל וכל עידן דמייתי ועייל כ"ע לא פליגי דמקבלין מיניה כי פליגי היכא דאתא בשאר ימות הרגל ולא אייתי ר' יוחנן אומר עייל דלא צריך לאתויי כל זמן דעייל ור' שמעון בן לקיש [אומר] לא עייל אלא אי מייתי קרבן בהדיה. ומותיב ר"ל והכתיב ולא יראו פני ריקם. ופריק ר' יוחנן ההוא בעיקר הרגל כי קאמרינן דלא צריך היכא דאייתי בעיקר הרגל ולא אייתי בשאר ימות הרגל.

איתיביה לא יראו פני ריקם בזבחים אתה אומר בזבחים או אינו אלא בעופות ובמנחות ודין הוא נאמרה חגיגה להדיוט ונאמרה ראייה לגבוה כו' ופריק רבי יוחנן ההיא בעיקר הרגל וכן בהא דר' יוסי ב"ר יהודה והדר ר' יוחנן ומותיב ליה לר"ל כתיב יראה וקרינן יראה מה אני בחנם אף אתם בחנם.

ופרקינן אלא לעולם בעו לאתויי דהא כתיב ולא יראו פני ריקם וכל היכא דאתא ולא אייתי אע"ג דעבר כ"ע לא פליגי דעייל בעזרה ומתחזי ונפיק כי פליגי דאתא ואייתי בעיקר הרגל.

ר' יוחנן אומר תוב לא מייתי דראיית פנים בעזרה הוא דאין לו שיעור וכל אימת דאתי עייל אבל ראיית קרבן יש לה שיעור וכיון דאייתי אי מייתי אחריתי לא מקבלינן מיניה ומותיב ר' יוחנן והכתיב הוקר רגלך מבית רעך כלומר אל תרבה להראות לו פניך ופריק ר"ל התם בחטאות ואשמות כלומר הזהר בעצמך ואל תחטא בכל יום ולהביא חטאת ואשם וכדר' לוי דאמר כתוב אחד אומר אבוא ביתך בעולות וכתוב אחר אומר הוקר רגלך מבית רעך ומשני לא קשיא הא בעולות ושלמים אבוא ביתך והא דכתב הוקר רגלך בחטאות ואשמות.

יש דברים שאין להם מן התורה שיעור למטה וחכמים נתנו שיעור בקצתן וכלן יש בהוספתן מצוה עד שאין להם ג"כ שיעור למעלה ואלו הן הפיאה שאין לה שיעור מן התורה אלא שחכמים נתנו בה שיעור אחד מששים והבכורים שאין להם שיעור כלל והראיון ר"ל קרבנות ראיה שאין להם שיעור מן התורה אלא שחכמים נתנו שיעור לראיה וחגיגה שתי כסף ומעה כסף וזהו שאמרו בתלמוד המערב אמר ר' יוחנן מעה כסף ושתי כסף דבר תורה ור' יוסה תני ראיה כל שהוא וחכמים הוא שנתנו שיעור מעה כסף ושתי כסף וי"מ שיעור שבמשנתנו תורה כר' יוחנן ובעקר הרגל ומשנת פאה שלא בעקר הרגל ואין נראה כן וגמילות חסדים ופי' בתלמוד המערב גמילות חסדים של גופו הא של ממונו הרי אמרו המבזבז אל יבזבז יותר מחומש ובלבד מן הריוח ותלמוד תורה שלמטה אף בקריאת שמע שחרית וערבית קיים והגית בו יומם ולילה ואין צריך לומר שאין לה שיעור למעלה ואמרו עליה בתלמוד המערב שאלו לר' יהושע מהו ללמד את בנו חכמה יונית אמר להם כתיב והגית בו יומם ולילה צא וראה אי זו שעה שאינה לא מן היום ולא מן הלילה כלו' ואך אפשר בכך מעתה יהא אסור ללמדו אומנות והא תני ר' ישמעאל ובחרת בחיים זו אומנות א"ר יוחנן מפני המסורות ופירשוה חכמי נארבונאה שלא אסרה ר' יהושע אלא מפני המסורות שלא יהו בקיאים בה וכמו שאמרו בפרק מרבה פ"ב ב' על אותו זקן שלעז להם בלשון יוני ולמדו מכאן שחכמת רמיזה בלבד הוא שאסרו ושנו עוד שם ר' אבהו בשם ר' יוחנן מותר ללמד את בתו תורה מפני שתכשיט הוא שמע שמעון ברבא אמר בגין דו בעי מילפא לבנתיה תלי ליה בר' יוחנן יהא עלי אם שמעה מר' יוחנן ולא נחשב באלו כבוד אב ואם מפני שיש בה גבול שאם אמרו לו עבור על דברי תורה אינו רשאי וכן תרומה אע"פ שחטה אחת פוטרת את הכרי יראה לי הואיל ומ"מ בדברי נביאים נתן בה שיעור אחד מששים וחכמים הוסיפו על מדת בנונית אחד מחמשים כמו שיתבאר במקומו לא מנאה כאן:

ובתלמוד המערב נשנו דברים אחרים שאין להם שיעור אלא שאין בהוספתן מצוה והם עפר סוטה ורוק יבמה ואפר פרה ודם צפור של מצורע אף בתרומה פי' לשם טעם אחר והוא שאמרו למה לא תני עפר סוטה ורוק יבמה ואפר פרה ודם צפור של מצורע אמר ר' יוסה לא תנינן אלא דברים שאם מוסיף עליהן יש בעשייתן מצוה ולמה לא תני תרומה א"ר אמי מפני המחלוקת ופירשו קצת מפרשים בענין זה שיש חולקין לומ' שאין מוסיפין עליה וכמו ששנינו בתרומות המרבה בתרומה ר' אליעזר אומר אחד מעשרה כתרומת מעשר כלו' שעד כאן תרומתו תרומה אבל ביתר מכן לא ר' ישמעאל אומר מחצה ר' עקיבא אומר עד שישייר שם חלין והלכה כדבריו והילכך כל המרבה בתרומה הואיל ושייר שם חלין הרי זו תרומה הא אם אמר כל הפירות יהו תרומה לא אמר כלום ומ"מ הואיל ויש בהוספתה מחלוקת לא שנאה ולא עוד אלא שאף לר' עקיבא יש לה שיעור והוא שאמרו שם אמר ר' יוסה עושה אדם כל שדהו בכורים ואין אדם עושה כל שדהו תרומה [כלומר] ואינך צריך למחלקת שהרי כלם מודים שאין עושה כל שדהו תרומה שצריך הוא שיהיו שיריה נכרים והקשו שם ואמרו התיבון הרי פיאה דאין אדם עושה כל שדהו פאה ותניתה א"ר [יוסי] קצירת שבולת ראשונה דומה למרוחו עד שלא קצר שבולת ראשונה לא נתחייב שדהו פאה משקצר נתחייב ועושהו כלו פאה ברם בתרומה משנתמרח נתחייב כריו תרומה ואם בקש לעשות [כל] כריו תרומה אינו עושהו זהו לשונם וביאור הדברים פיאה זו שאמרו שאין אדם עושהו כלו פאה הוא מפני שאין דין פאה עד שיתחיל לקצור הא משבא לכלל חיוב פיאה ר"ל משקצר שבולת ראשונה עושהו כלו פאה אם ירצה אבל תרומה משבא לכלל חיוב תרומה והוא משנתמרח ונעשה כרי אי אפשר לו לעשות כל גרנו תרומה:

כשם שביארנו שאין לערך הקרבנות שיעור כך ראיית פנים שלו הן בקרבן הן שלא בקרבן אין לו שיעור ר"ל אע"פ שהביא ראייתו וחגיגתו ביום ראשון אם רצה להראות לשם בכל יום ויום הן בהקרבת קרבן פעם אחת בכל יום כשיעור שהזכרנו הן שלא בהקרבת קרבן רשאי ואין כאן משום בל תוסיף והוא ששאלו בגמרא מאי הראיון ר' יוחנן אמר ראיית פנים בעזרה וכו' ולענין ביאור מיהא אתה צריך לשאול היאך שאלו מאי הראיון והרי נתפרש בסמוך שהוא נאמר לדמי ראיה וכמו שאמר אבל חכמים אמרו הראיה מעה כסף וכו' ונראה לי לפרש שמתוך שמלת ראיון מורה על ראייה תמידית וראייה של משנתנו לא נאמרה אלא בראיית יום ראשון שהוא עקר הרגל ועליו בררנו ששיעורו מעה כסף אם מדברי סופרים אם דבר תורה כל אחד לשיטתו חזר ושאל בשאר הראיות שבשאר הימים שכלם נכללות במלת ראיון ושאין לו שיעור לאיזה ענין נאמר בראיית שאר הימים ואין לה שיעור ופירש בה ר' יוחנן בראיית פנים בעזרה שכל שרוצה ליכנס יכנס הן בקרבן הן שלא בקרבן אלא שמ"מ אם הביא שיעורו במעה כסף כשיעור שהזכרנו בעקר הרגל נמצא שראיית פנים אין לו שיעור הא ראיית פנים בחיוב קרבן יש לו שיעור דוקא ביום ראשון והוא עקר הרגל וריש לקיש אמר ראיית פנים בקרבן שכל שיראה לשם חייב בקרבן בכל יום שיראה שם שאין לראיית פנים בחיוב קרבן שיעור והקשו לר' יוחנן ממה שאמרו ולא יראו פני ריקם בזבחים וכו' אתה אומר עולות או אינו אלא שלמים נאמר חגיגה להדיוט וכו' מה חגיגה בהדיוט בראוי לה ר"ל שלמים אף ראיה לגבוה בראוי לה ר"ל עולות ומעתה מה חגיגה שבעה אף ראייה שבעה ותירץ לו שלא נאמר אלא על עקר הרגל שאף עקר חגיגה אינה אלא ביום ראשון והקשו לריש לקיש ממה שאמרו יראה [יראה] מה אני בחנם אף אתה בחנם עד שחזרו ואמרו כל היכא דאתא ולא אייתי כלהו הודו דרשאי כי פליגי דאתא ואייתי ר' יוחנן אמר ראיית פנים אין לה שיעור הא בקרבן יש לו שיעור ואין מקבלין הימנו ור' שמעון בן לקיש אמר אף בקרבן אין לו שיעור אלא אם ירצה (יבא) [יביא] ונמצא דעת ריש לקיש ללשון אחרון הוא דעת ר' יוחנן ללשון ראשון ופסקנו כדעת ר' יוחנן שבלשון ראשון שאין לראיית פנים שיעור בין בקרבן בין שלא בקרבן ואע"פ שבכל התלמוד אנו פוסקין כלשון אחרון בזו נראין הדברים כדעת ראשון שהרי אמרו הוקר רגלך מבית רעך וכתיב אבא ביתך בעולות כאן בחטאות ואשמות כאן בעולות ושלמים כלו' חטאות ואשמות שהם באים על חטא הוקר רגלך כלו' שלא תרגיל בעצמך לחטוא כנסמך על הקרבן אבל עולות ושלמים שמהם באים נדבה אין להם שיעור:

עולה ראיה שזכרנו יש אומרים שאינה באה אלא מן הבהמה כשלמי חגיגה ושלמי שמחה וכן שטת הגמרא מוכחת בכאן ממה שאמרו אתה אומר בזבחים ר"ל קרבן בהמה שהוא קרבן הזבוח או אינו אלא בעופות ומנחות נאמ' חגיגה להדיוט ר"ל וחגותם אותו וראייה לגבוה ר"ל ולא יראו פני ריקם מה חגיגה בזבחים שהרי אין שלמים אלא בבהמה אף ראיה בזבחים ומגדולי המחברים פסקו שהיא באה אף מן העוף וכן מצאנוה במדרש מכלתא שאינו גורס בשמועה שבכאן או אינו אלא בעופות ומנחות אלא או אינו אלא בכספים ולא למעט עופות אלא למעט כספים שלא יביאם בעזרה ומ"מ בירושלם מביא כספים והוא שכתבו גדולי המחברים שמי שאין בידו עולות יביא עמו כסף אבל לא יבא לשם בלא כסף ואפי' יש בידו שוה כסף שכך אמרו בבכורות פרק בכור לנחלה כל הנפדין נפדין בכסף ובשוה כסף חוץ משקלים ומעשר והראיון כלו' דהנהו דוקא בכסף שקלים דתנן מצרפין שקלים דרכונות מפני משוא הדרך מעשר דכתיב וצרת הכסף ראיון שמא (יבא) [יביא] סיגה לעזרה:

כבר ביארנו במשנה שאפי' היו כמה בבית אחד כלן חייבין בראיה וכן ביארנו למעלה שהמקמץ והמצרף נחשת והבורסקי חייבין וא"כ זו שאמרו כאן אין נראין לחצאין אם ללמד שאין אחד שבבית פוטר את האחרים לא הוצרכה שאין לו לאדם לעשות קצת בניו פושעים וקצתם זריזים ואם למעט מצרף ומקמץ ובורסקי וקורא אותם חצאין מצד שאין יכולין להתחבר עם חבריהם מפני הריח שלהם אין הלכה כן כמו שהתבאר:

עד שבא אושעיא בדבר ולימד הראיון אין לו שיעור לא למעלה ולא למטה פי' ומש"ה לא קא חשוב תרומה בהדייהו שהרי התרומה אין לה שיעור דחטה אחת היא פוטרת את כל הכרי אלא אע"פ שאין לה שיעור למטה יש לה שיעור למעלה שאה אמר כל גרני תרומה לא אמר כלום דרחמנא קריי' ראשית דבעי' שיהא לה שיריים והכי תנן בפ"ק דחלה האומר כל גרני תרומה וכל עיסתי חלה לא אמר לום עד שישייר מקצת אבל כל הני אין לה שיעור לא למטה ולא למעלה שאם רוצה יתן כל שדהו פאה חייל עליו שם פאה ופטור מן המעשר וכן אם רוצה לעשות כל שדהו ביכורים עושה כדתנן בפ"ב דביכורים עושה אדם כל שדהו ביכורים ובפ"ק דנדרים בה' האומר לחבירו מודדרני ממך מיתינן ברייתא דתנאי מנין שאם רצה לעשות שדהו כולה פאה עושה ת"ל שדך פאה ואי אמרת אפילו אי לא חייל שם פיאה על כל השדה מה בכך לא יהא אלא הפקר הרי ההפקר פטור מן המעשר כדתנן בפ"ק דפאה נותן משום הפק ופטור מן המעשרות עד שיפרח תשובה ההפקר לא יקרא היפטר מן המעשרות אלא אם הפקיר בין לעניים בין לעשירים אבל אם הפקיר לעניים בלבד ואל עשירים אינו נפטר מן המעשר כדתנן בפ"ו דפאה בש"א הפקר לעניים הפקר ובה"א אינו הפקר עד שיופקר אף לעשירים בשמיטה אבל אם הוא קורא עליו שם פאה אע"פ שאין הפאה אלא לעניים חייל עליו שם פאה ופטור מן המעשר:

מאי הראיון ר' יוחנן אמר ראייה פנים בעזרה כו' עיין מה שפירשתי בפ"ק דפאה:

בפרש"י בד"ה מאי הראיון ולא תני הראיה דלהוי משמע דמי עולה [כו' עכ"ל פי' דמי עולה] לחוד אלא תני הראיון דמשמע במצות ראיית פנים ומשמע נמי דמי עולה בו' דהא ר"י גופיה קאמר לעיל כסבורין אנו לומר הראיון אין לו שיעור כו' עד שבא ר' אושעיא כו' ודו"ק:

תוס' בד"ה רבי יוחנן אמר ראיית פנים בעזרה כו' אבל ראיית פנים בקרבן כו' דסבירא ליה לר"י מעה כסף כו' דאורייתא כו' עכ"ל יראה דכל זה פירש לשיטת הירושלמי דלאו לענין שיעור הבאה קאמר אלא לענין דמי עולה וכמ"ש דהכי איתא בירושלמי כו' ותלמוד שלנו לא נחית להכי כו' לענין שיעור דמי עולה אלא לענין שיעור הבאה דללישנא קמא כו' דהשתא לר"י דמצינן למימר שפיר לענין דמי עולה דאין לו שיעור אף למטה וכמ"ש בס"ד ולא דמי האי יש לו שיעור לההיא דירושלמי כו' אבל מ"ש כאן ללישנא קמא ור"ל אמר דמתני' נמי בראיית פנים בקרבן דמחייב להביא ומ"מ צ"ל דס"ל כרבי אושעיא דפי' כו' הוא אינו מדוקדק כיון דלא דמי האי יש לו שיעור דלענין הבאה ליש לו שיעור לענין דמי עולה לרבי יוחנן ה"נ מצינן למימר לר"ל ומצי שפיר סבר אף דלענין הבאה אין לו שיעור לענין דמי עולה יש לו שיעור אף למטה ואולי שכתבו כן הכא לפי מה שכתבו בם"ד דאם נבא להשוותם יחד כו' והא בהא תליא לרבי יוחנן ה"נ אית לן למימר לר"ל דאין לו שיעור לענין הבאה ואין לו נמי שיעור לענין דמי עולה:

וקר רגלך מבית רעך כו'. בפשיטות פריך מהאי קרא כאילו הוא פשטיה דקרא דאיירי בקרבנות משום דכל ספר משלי הנמשל ממנו הוא פשטיה ומשמעו הוא המשל ואינו פשטיה כמ"ש גם זה מתוך הסוגיא דפ"ק דחולין ע"ש ונראה עוד בזה דלפי פשטיה הוה ל"ל הוקר עצמך מבית רעך וע"כ דרשו רגלך ע"ש שלש רגלים כשאתה עולה לרגל הוקר מלבא שם בחטאות ואשמות כמפורש לעיל:

התם בחטאות ואשמות כו'. יש להזהיר על השוגג כגון שגגת מלאכה וזדון שבת דה"ל ללמוד ולא למד ועד"ז אמרו שגגת תלמוד עולה זדון:

מבית רעך כו'. פרש"י אוהבך הקב"ה שקרא ישראל רעך שנאמר למען אחי ורעי עכ"ל אבל הנראה ממשמעות המקרא דדוד אמר כן לישראל ובספר שיר השירים מצינו יפתי רעיתי גו' זה דודי וזה רעי:

רש"י ד"ה נאמרה חגיגה. למאכל הדיוט. והתוי"ט הוסיף דוחגותם משמע שאתם תהנו ממנו. וא"כ אין זה אלא זבחים שלמים שהבעלים יכולים ליהנות מהם ואך למותר הביא רש"י לקמן בד"ה מה חגיגה כו' קרא דלא ילין:

תד"ה ר' יוחנן. ומ"מ צ"ל דס"ל כר' אושעי' כדפי' כו'. כצ"ל:

רַבִּי לֵוִי רָמִי, כְּתִיב: (משלי כה, יז) "הֹקַר רַגְלְךָ מִבֵּית רֵעֶךָ", וּכְתִיב: (תהלים סו, יג) "אָבוֹא בֵיתְךָ בְעוֹלוֹת"?. הקשה הרב עיון יעקב ז"ל דהוה ליה למימר ברישא כתיב 'אָבוֹא בֵיתְךָ בְעוֹלוֹת' דתהילים קודם משלי עיין שם.
ונראה לי בס"ד הקדים קרא דמשלי מפני שהוא בלאו הכי מוקשה מעצמו כיון דקרבנות הם מצוה וכבוד שמים אמאי קאמר 'הֹקַר רַגְלְךָ' ולא הביא קרא דתהלים? אלא כדי להגדיל הקושיא דמצינו בהאי קרא דמשתבח בקרבנות.
ועוד נראה לי בס"ד דמעיקרא ליכא קושיא מקרא אקרא דמנא ליה לפרושי קרא ד'הֹקַר' בקרבנות אדרבה פשטיה דקרא בבית רעהו וחבירו משתעי וכן מוכח מסיפיה דקרא אך מה שנתעורר רבי לוי בקושיא זו הוא משום דהוא הוה יתיב ודריש בהאי קרא ד'הֹקַר' ופירש אותו בדרשתו דקאי על הקרבנות ולכך על פי דרשתו נתעורר להקשות מפסוק דתהלים ולכך נקיט קרא ד'הֹקַר' ברישא דביה הוה משתעי ובדרשה דהבאת קרבנות אוקים ליה ובא להקשות עליו מקרא דתהלים ליישב הדרשה שלו דאוקים ליה בקרבנות.

גמרא כל היכא דאתא. כעין זה שבת דף נ ע"א ועיין בתוספות שם ד"ה אלא אי אתמר:

גמרא, מיתביה ולא יראו פני ריקם בזבחים כו' מיתיבי ריב"י אומר כו'.
לא זכיתי להבין מה נזכר בברייתא יותר מהקרא דלא יראו פני ריקם, ובא הברייתא לפרש מהו ריקם וא"כ אם מגופא דקרא ליכא קושיא גם מברייתא אין קושיא, ומה הוספת קושיא מהברייתא יותר מהקרא עצמו:

תוס' ד"ה ר' יוחנן אמר משמע דבעי למימר דמתניתין מיירי אף במועד הלכך לא מצי לאוקמי בראיית קרבן דאז לא מחייב כלל אבל בראיית פני' מחייב בחדא זימנא ומשם והלאה אין לו שיעור. הנה לפי זה יוקשה מי דוחקה למימר דר"ל סבר דכל אימת דאתי צריך לאתויי וממילא איתו' יראה יראה מה אני בחנם נימא דר"ל סבר דבשאר הימים כשם שחייב לאתחזויי בכל יום פעם א' ומשם והלאה אין לו שעור הכי נמי מחייב בכל יום פעם א' להביא קרבן ומשם והלאה אין לו שעור ושפיר קאמר ראיית פנים בקרבן ויראה יראה בחנם היינו בפעם שני שיכול לבוא בחנם:

ואומר דזה אי אפשר שיהי' חיוב קבוע בשאר הימים בכל יום להביא קרבן שהרי חגיגה אינו יכול להביא רק יום א' ובשאר הימים לדעת רש"י עובר בבל תוסיף ולדעת ר"ח עכ"פ זה מוסכם דחיוב ליכא בשאר יומי ועיין (דף ח' ע"ב) תוס' ד"ה חוזר ומקריב ואם הי' בראיית חיוב בכולהו יומי א"כ כבר ריבתה התורה בראי' יותר מבחגיגה והנה ב"ה וב"ש נחלקו אם ראי' מעה כסף וחגיגה ב' כסף או להיפך וטעמי' דב"ש דיליף מעצרת שריבה בעולות יותר משלמים וטעמיה דב"ה דיליף מנשיאים שריבה בשלמים יותר מבעולות וב"ש יהיב טעמא דיליף דורות מדורות וב"ה יהיב טעמא דיליף יחיד מיחיד אבל אם מצינו בראי' עצמה שריבה יותר מבעולות ודאי תמוה על ב"ה ולכך לא מצי ר"ל לומר כנ"ל:

אמנם כל הטעמים דלעיל (דף ו') לב"ש ולב"ה הוא לר' אושעי' דשיעור זה מדרבנן אבל אם שיעור זה מן התורה אין צריך טעם שהרי לא מצינו שיעור זה בכתובות ר"ל שהוא הל"מ ונחלקו כיצד נאמר ההלכה וא"כ מה צורך טעם לדבר שהוא הל"מ ותדע דאטו יש שום טעם בנשיאים עצמו שריבה בשלמים יותר או בעצרת עצמו שריבה בעולות יותר ומעתה אנו עומדים על דברי התוס' שכתבו ומ"מ צריך לומר דס"ל כר"י כדי שלא יהיה שיעור כלל ואחר כל מה שנדחק המהרש"א בדבריהם כתב שכתבו כן לפי מה שכתבו בסוף הדבור דאם נבוא להשוותם יחד וכו' ע"ש והדבר תמוה דמי הכריחם עתה לומר כן בהחלט והרי בסוף הדבור לא החליטו רק כתבו דאם נבוא להשוותם וכו' ולפי מ"ש ניחא דע"כ צ"ל כן דאל"כ מי הכריחו לומר לר"ל דכל אימת דאתי צריך לאתויי וכנ"ל:

אלא דלפי זה על כרחך עתה בלישנא קמא לר"ל אין שום חיוב בשאר יומין לאתחזויי כלל שאם הי' חיוב לאתחזויי הי' חיוב להביא קרבן בכל יום וזה אי אפשר דא"כ הרי ריבה בעולות יותר וכנ"ל וא"כ נימא דר"ל ג"כ סובר דא"צ לאתויי כלל אלא שגם הראי' אינה חיובית כלל בשאר יומי וא"כ בלא"ה אי אפשר לאוקמי בשאר יומי דמה שאין שום חיוב לא שייך למימר שאין לו שעור וכמו שכתבו התוס' לר"י ועל כרחך מתני' ביום הראשון מיירי וממילא הוא ראיית פניו בקרבן דגם על הקרבן שייך אין לו שעור ועוד דמפרש במחלוקת שהרי פליגי בתרתי דלר' יוחנן בכל יום חיוב להתראות ולריש לקיש אין חיוב רק בראשון ופליגי עוד אם אתי ולא אייתי לר' יוחנן רשאי ולריש לקיש אם אתי מחויב להביא קרבן ואם הי' מוקי בזו שכתבתי לא הי' מפיש בפלוגתא:

בל"ז הייתי רוצה לתרץ דאי אפשר לומר דמתני' קאי רק על יום ראשון דא"כ קשיא למה נקט הראשון שאין לו שעור ולא נקט חגיגה דג"כ יכול להביא כמה בהמות שרוצה ביום ראשון דבשני הוא דאינו רשאי להביא אבל בראשון כמה דבעי מפריש וכדאמרינן לקמן הפריש עשר בהמות לחגיגה (דף ח' ע"ב) אלא ודאי דמתני' מיירי בכולהו יומי ואז החגיגה שעור שאינו יכול להקריב רק מה שנשאר לו מיום ראשון ולא יותר משא"כ ראי' שכולהו יומי אין לה שעור:

ונראה דבשלמא עכשיו דסובר ר"ל שהראי' אינה חיובית אבל אם בא ומתחזי הקרבן חיוב שוב שייך שפיר הראשון בכולהו יומי ביום ראשון בין על הראי' ובין על הקרבן ובשאר יומי על הקרבן שאם כבר בא ומתחזי שאז הקרבן חוב ושייך שאין לו שעור אבל אי הוה סבר ר"ל דאפילו מתחזי א"צ קרבן א"כ ודאי לא קאי אשאר יומי כלל שהרי לא הראיה חיוב ולא הקרבן:

אלא דלאידך לישנא קשיא דהרי לר' יוחנן ודאי אין חיוב קרבן בשאר יומי כמו ראשון שהרי לא חידש בדברי ר' יוחנן בלשון כלום אלא לענין אם אתא ואייתי דעובר בל תוסיף אבל אם לא אייתי נשאר כלשון ראשון וכיון דקאמר דהיכא דלא אייתי לא פליגי א"כ גם לריש לקיש אין שום חיוב וא"כ ע"כ לר"ל דאמר ראיית פני' בקרבן היינו ביום ראשון וא"כ קשיא למה לא תני חגיגה:

והנה הרמב"ם פסק דעולת ראי' הוא אפילו עולת עוף וכתב הכ"מ דלא גריס בגמ' יכול אפילו בעופות רק גריס כמו דגרסינן במכילתא יכול אפילו בכספים ומשמע ליה ממילא דזבחים היינו אפילו עופות. והדברים תמוהים דהרי בכל הש"ס סתם זבחים היינו בהמה ועיין במשנה למלך שם. ונראה דהי' קשה לרמב"ם ללישנא קמא אי סלקא דעתך דס"ל לר"ל דבשאר יומין אין חיוב לבוא לעזרה כלל א"כ בלא"ה לא מצי לאוקמי בשאר יומין רק ביום ראשון ואז הוא ראיית פני' בקרבן ולמה הוצרך לחדש עוד פלוגתא בינו לר' יוחנן דפליגי גם אם אתי שיהי' מחויב בקרבן לר"ל וכמו שכתבתי לעיל אלא ודאי דללישנא קמא לר"ל חיוב בכל יום לבוא פעם א' כמו לר' יוחנן וכיון שמחויב ג"כ להביא קרבן א"כ הרי ריבה בעולות יותר מבשלמי חגיגה ומ"ט דב"ה וכמ"ש לעיל אלא ודאי עולת ראי' הוא עולת עוף וא"כ אף שריבה בצד א' יותר בעולות משלמים שמחויב בכל יום אבל בצד א' ריבה בשלמים יותר שהוא דוקא בהמה וא"כ אין מכאן ראי' כלל:

הרמב"ם פסק שרשאי להביא בכל יום והקשה הכ"מ למה פסק כר"ל וניחא ליה דרמב"ם מפרש פלוגתייהו על דרך הירושלמי לענין שעור מעה כסף ושתי כסף אם הם דאורייתא והקשה הלח"מ א"כ למה פסק הרמב"ם דשעור מעה כסף ושתי כסף הוא מדרבנן דלא כר' יוחנן. ולדעתי אין זה קושיא דאף דהלכה כר' יוחנן נגד ריש לקיש מ"מ בדבר זה ר' אושעי' ברבי קאי כריש לקיש:

עוד הקשה הלח"מ א"כ דפירוש לקרבן יש לו שעור ואין לו שעור דפליגי בלישנא בתרא הוא לענין שעור מעה כסף ושתי כסף א"כ איך הקשה הוקר רגלך מבית רעך ונלע"ד שהקושיא היא כך אם השעור דרבנן א"כ גם לחגיגה אין שעור מדאורייתא ולמה לא תני חגיגה ואם תאמר דמתניתין מיירי בכל ימי החג ולכך לא תני חגיגה שאין בה חיוב רק בראשון על זה קשה הא גם עולת ראי' ליכא רק בראשון דאחר כך אסור להביא שהרי כתיב הוקר רגלך ודוק ולא ר' יוחנן הקשה כן לרשב"ל אלא סתם גמרא הקשה כן והיינו לריש לקיש דלר' יוחנן נוכל לומר דסובר באמת דבשאר הימים אינו מביא קרבן משום הוקר רגלך וכל זה להמקשה אבל כשמתרץ דהאי בחטאות ואשמות אזי אמרינן דגם לר' יוחנן חייב להביא קרבן גם בשאר ימים:

אתיביה הוקר וכו' אהא דאמר כל היכא דאתא ואייתי כולי עלמא לא פליגי דעייל ומתחזי והא כתיב הוקר וכו' דמשמע דלא לתחזי כלל. ולי נראה דעל ריש לקיש קא מותיב דאמר דאפי' לקרבן אין לו שיעור וכל אימת דבעי מתחזי והא כתיב הוקר וכו' וזה נראה לי עיקר. לקוטי מהר"ר אברהם פליף כ"י:

(ז א) הא לקרבן יש לו שיעור.—פי' ואינו יכול להקריבן ביו"ט כדין עולת ראיה, אלא עולה ראשונה בלבד הוא שמקריבין אותה ביו"ט, כדאיתא לקמן בע"ב.