דלג לתוכן
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

פרק ראשון - הכל חייבין

שלש מצוות עשה נצטוו ישראל לקיים בכל אחד משלשת הרגלים, ואלו הן:

א. מצוות ראייה, הכוללת ראיית פנים בעזרה, והבאת קרבן ראייה.

שנאמר "שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך, אל פני האדון ה'".

ב. מצוות קרבן חגיגה:

שנאמר "שלש רגלים [פעמים] תחוג לי בשנה".

ורוב לשונות "חגיגה" שנאמרו בתורה ברגלים, הם לשון קרבן חגיגה.

ג. מצוות שמחה:

שנאמר "ושמחת בחגך".

ונאמר: "וזבחת שלמים, ואכלת שם, ושמחת לפני ה' אלהיך".

מצוות הראייה האמורה בתורה, היא: שנראה לפני ה' בעזרה ביום טוב הראשון של חג, ונקריב "עולת ראיה". ומי שבא לעזרה בחג ולא הביא עולת ראיה, עבר על לא תעשה. שנאמר: "ולא יראו פני ריקם". [1]

מי שלא נראה לפני ה' בעזרה ביום טוב הראשון של חג, הרי זה משלים והולך ונראה כל שבעה.

ואם נראה בעזרה ביום טוב הראשון של חג, אבל לא הביא עמו קרבן, הרי זה משלים והולך, ומביא את קרבן עולת ראייה כל שבעה.

החגיגה האמורה בתורה, היא: שנקריב שלמים [לשם קרבן חגיגה] ביום טוב הראשון של חג. ומי שלא הביא חגיגתו ביום הראשון של חג, הרי זה משלים והולך ומביאה כל שבעה.

השמחה האמורה בתורה ברגלים, היא: שיביא האדם קרבן שלמים ממעות חולין שלו [או ממעות מעשר שני שלו], כדי שיהיה לו בשר לשובע. לפי שאין שמחת החג אלא בבשר. [2]


הערות

[1] לדעת הרמב"ם בתחלת הלכות חגיגה, אם נראה אדם בעזרה בלא שיביא קרבן, לא קיים אף את מצות עשה של הראייה. והשאגת אריה (סי' לב) דן בשאלה האם מי שבא לעזרה בלא שיביא קרבן נחשב למי שעושה מעשה עבירה בידים של "לא יראו פני ריקם", בהכנסו בגופו לעזרה בלא שיביא קרבן, או שהדבר נחשב כמי שישב ולא עשה מצוה. ובאוצר הספרא דן בשאלה האם חל על הקרבן שם "קרבן ראייה" או שהוא עולה גרידא.

[2] רש"י ו ב. ואם יש לו בשר שלמים מקרבנות שהביא לנדר או לנדבה ברגל, יצא ידי חובתו באכילת בשרם, ואינו חייב להביא קרבן מיוחד של "שלמי שמחה". אכן, מלשון הרמב"ם בתחלת הלכות חגיגה משמע קצת שמצות השמחה היא שיביא שלמים לשמחה. והאריכו בזה האחרונים, ראה דבריהם באבי עזרי, ובהגהות החזון איש על דבריו שהובאו בסוף אביעזרי. ואף המאירי הביא דעת האומר שיש מצוה להקריב קרבן שלמי שמחה, ודחה דבריו. ועיין עוד בענין הזה במשמר הלוי סימן ב'.


דף ב - א

מתניתין:

הכל חייבין בשלש רגלים במצוות ראייה בעזרה, ובהבאת עולת ראייה [תוספות בהבנת רש"י], חוץ מ:

חרש.

יתבאר בגמרא, אם המדובר הוא בחרש שגם אינו שומע וגם אינו מדבר, לפי שאין בו דעה. או שמדובר אפילו במי שמדבר אך אינו שומע, או שומע אך אינו מדבר. [3]

שוטה וקטן. הואיל ואין להם דעת, הם פטורים מכל המצוות. [4]

וטומטום [שאברי ערוותו מחופים בעור]. והוא נלמד ממה שאמרה תורה "יראה כל זכורך", ולא אמרה "זכור". [5]

ואנדרוגינוס. אדם שיש בו גם אברי זכרות וגם אברי נקבות.

"אנדרו" הוא זכר בלשון יונית, ו"גינוס" היא נקבה [ערוך]. ואף הוא נלמד מ"זכורך".

ונשים. שהרי אמרה תורה "יראה כל זכורך".

ועוד, שמצות הראייה היא מצות עשה שהזמן גרמא. וכל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות ממנה. [6]

ועבדים שאינם משוחררים. היות ודינם במצוות שוה לדין אשה.

ולדעת רבינא בגמרא, משנתנו באה לפטור אף מי שחציו עבד וחציו בן חורין, שנאמר: אל פני "האדון" ה' - מי שאין לו אלא אדון אחד, יצא זה שיש לו גם אדון אחר. ולפיכך שנינו "שאינן משוחררין", לרבות את מי שנשתחרר חלקית אך לא לגמרי.

וכמו כן אותם שאין יכולים להלך ברגליהם ללא משענת וסיוע, פטורים הם ממצוות ראייה. והם: החיגר, והסומא, והחולה, והזקן, ומי שאינו יכול לעלות ברגליו מסיבות אחרות [ומתבאר בגמרא]. [7]

ונלמד הפטור הזה ממה שאמרה תורה: שלש "רגלים" תחוג לי בשנה. [8] ומשמעות "רגלים" היא: מי שראוי לעלות ברגליו חייב לעלות, להוציא מי שאינו יכול לעלות באמצעות רגליו, אלא באמצעות משענת.

ומבארת המשנה:

איזהו קטן שהוא פטור מן הראייה, ואף חכמים לא חייבו לחנכו? כל קטן שאינו יכול "לרכוב על כתפיו" של אביו, ולעלות עמו מירושלים להר הבית. [9]

אבל משהגיע לשיעור זה, הרי הוא בכלל מצות חינוך לראייה, מדרבנן, דברי בית שמאי. [10]

ואילו בית הלל אומרים שיעור אחר: כל שאינו יכול "לאחוז בידו" של אביו ולעלות מירושלים להר הבית ברגליו, עדיין הוא פטור מראייה, ואין צריך לחנכו לכך. ורק משהגיע לשיעור זה, הרי זה צריך להראות, מדין "חינוך", מדרבנן. [11] והטעם שאין אנו מצריכים לחנכו למצות ראייה קודם לשיעור זה, הוא משום שנאמר "שלש רגלים תחוג לי בשנה", ונתמעט מ"רגלים" כל מי שאין יכול לעלות ברגליו. וכיון שאילו הוא היה גדול ואינו יכול להלך ברגליו היה פטור ממצות ראייה, הרי אף כשהוא קטן אין בו דין חינוך [רש"י. וראה תוספת ביאור בהערות]. [12]

בית שמאי אומרים: קרבן הראייה צריך שיהיה שוה לפחות שתי מעות כסף, ואילו קרבן החגיגה צריך שיהיה שוה לפחות מעה כסף.

ובית הלל אומרים היפוך הדברים: הראייה מעה כסף, והחגיגה שתי כסף

גמרא:

שנינו במשנה: הכל חייבין בראייה:

ומפרשת הגמרא את לשון המשנה "הכל חייבין בראייה":

"הכל" - לאתויי מאי [את מי בא לשון זה לרבות]?

מפרשת הגמרא: לאתויי מי שחציו עבד וחציו בן חורין. [עבד שהיה שייך לשני שותפין, ושחרר האחד את חלקו], לחייבו בראייה. [13]

ולרבינא, דאמר: מי שחציו עבד וחציו בן חורין פטור מן הראייה [ופירש כן סיפא דמשנתנו: ועבדים "שאינם משוחררים" ומשמע כל שאין משוחררים לגמרי הרי הם פטורים מן הראייה] - "הכל" לאתויי מאי?

שנינו במשנה לקמן ט א: מי שלא חג [שלא הביא קרבן חגיגה] ביום טוב הראשון של חג, חוגג את כל הרגל כולו.

והוא הדין מי שלא נראה בעזרה ביום טוב הראשון של חג, יש לו תשלומין כל שבעה, והרי זה נראה בעזרה ומביא עמו קרבן [טורי אבן]. [14]

ונחלקו אמוראים לקמן ט א, בגדר תשלומין כל שבעה לענין חגיגה, והוא הדין לענין ראייה:

רבי יוחנן סובר: כולן "תשלומין לראשון" הם, ואין חיוב מצד עצמו אלא בראשון, ושאר הימים תשלומין הן לו.

ואילו רבי אושעיא סובר: "כולם תשלומין זה לזה". והיינו, שכל יום ויום הוא גורם לחיוב בפני עצמו, ואינו קשור לחיוב או לפטור של הימים שלפניו. ואם נתחייב ביום הראשון, הימים שלאחריו הם "תשלומין" לו. ואם היה פטור ביום הראשון ונתחייב ביום אחר, הרי הימים שלאחרי היום שהתחייב, הם תשלומין לו [רש"י לקמן].

ומפרשינן "הכל" - לאתויי מי שהיה חיגר ביום ראשון של הרגל, והיה פטור בו ממצות ראייה, ונתפשט [נעשה שלם ככל האדם] ביום שני, הרי הוא חייב להיראות ביום השני, ואם לא נראה בשני חייב להראות ביום אחר, ולהביא עמו קרבן [ואין אומרים: הואיל וביום הראשון היה פטור מן הראיייה, שוב אינו מתחייב לפי שאין "תשלומין" למי שלא נתחייב].

ואכתי מקשינן: הניחא למאן דאמר: כולן - שבעת הימים - הם תשלומין זה לזה, שלדעתו כל מי שהיה פטור בראשון מתחייב בשני.

אלא למאן דאמר: כולן תשלומין דראשון, ולדעתו מי שהיה פטור בראשון אין לו תשלומין, אם כן:

"הכל" - לאתויי מאי?

ומפרשינן: לאתויי סומא באחת מעיניו לחייבו בראייה.

לפי שאין הסומא פטור ממצות ראייה אלא משום שאינו יכול להלך לבדו בלא סיוע, ופטורו הוא משום שנאמר "רגלים". ולכן, אם אינו סומא אלא באחת מעיניו, הרי הוא חייב לעלות לרגל.

ומשנתנו דלא כי האי תנא, הפוטר אף את מי שהוא סומא רק באחת מעיניו ויכול ללכת בעצמו.

דתניא: יוחנן בן דהבאי אומר משום רבי יהודה: סומא באחת מעיניו פטור מן הראייה, כיון שנאמר: "שלש פעמים בשנה יֵרָאֶה כל זכורך את פני האדון" -

והמילה הזאת, ללא מסורת הניקוד, היא נקראת "יִרְאֶה" [בחיריק], שמשמעה, שיבוא: האדם לעזרה, ויראה שם את השכינה.

אך לפי מסורת הניקוד אנו קוראים אותה "יֵרָאֶה" [בצירי], שמשמעה, אדם צריך להביא את עצמו לעזרה, כדי ששם הוא יֵרָאֶה על ידי השכינה.

ושניהם נדרשים, ללמדך: כדרך שבא הקב"ה לראות[ך] [והיינו "יֵרָאֶה" כמשמעות מסורת הניקוד, שהאדם בא להראות על ידי הקב"ה], כך הקב"ה בא לֵירָאוֹת על ידך, בראייתך אותו [והיינו "יִרְאֶה", כמשמעות המקרא, בלי מסורת הניקוד].

מה "לראות[ך]" ["יֵרָאֲה"] הוא כביכול בשתי עיניו של הקב"ה, שהיא ראיה מושלמת - אף לֵירָאות מן האדם, בשתי עיניו של האדם שבא לראות. למעט מי שאינו רואה בשתי עיניו, פטור מן הראייה.

ואיבעית אימא לבאר מה שאמרה משנתנו "הכל": לעולם, כדאמרי מעיקרא, שהוא בה להביא מי שחציו עבד וחציו בן חורין, לחייבו בראייה. [15]

ודקשיא לך הא דרבינא, שאמר לפרש את הסיפא של משנתנו, שהיא באה ללמד שאף מי שחציו עבד וחציו בן חורין פטור מן הראייה. לא קשיא. כי:

כאן - סיפא הפוטרת חציו עבד וחציו בן חורין - נשנית כמשנה ראשונה, קודם שחזרו בהם בית הלל, והיו סוברים שאין כופין את רבו לשחררו, וכיון שכן הרי הוא פטור מן הראייה.

כאן - רישא המחייבת חציו עבד וחציו בן חורין בראייה - נשנית כמשנה אחרונה, לאחר שחזרו בהם בית הלל, והודו לבית שמאי שהיו אומרים: כופין את רבו ועושה אותו בן חורין.

והואיל וחייב האדון לשחררו, כבר מעכשיו הרי הוא כאילו נשתחרר, וחייב בראייה. [16] דתנן: מי שחציו עבד וחציו בן חורין, הרי זה עובד את רבו יום אחד, ואת עצמו יום אחד, דברי בית הלל

אמרו להם בית שמאי:


הערות

[3] מסקנת הגמרא: חסורי מחסרא והכי קתני: הכל חייבין בראייה ובשמחה חוץ מחרש המדבר ואינו שומע, שומע ואינו מדבר, שפטור מן הראייה. ואף על פי שפטור מן הראייה חייב בשמחה. וחרש שאינו לא שומע ולא מדבר, ושוטה וקטן, פטורים אף מן השמחה.

[4] כתב רש"י: חוץ מחרש שוטה וקטן, דלאו בני דעה ופטורין מן המצות. ולפי מסקנת הגמרא שהובאה לעיל בהערה, זה שחרש פטור היות ואין בו דעה הוא רק לענין שמחה. אבל לענין ראייה, אף בני דעה, וכגון חרש המדבר ואינו שומע או השומע ואינו מדבר, אף אלו פטורים. ופטור זה נלמד ממצות "הקהל", שפטרה התורה את אלו מן המצוה.

[5] מבואר בגמרא, שהטומטום פטור אפילו כשודאי זכר הוא, וכגון שניכרים ביציו מבחוץ.

[6] כתבו התוספות בשם הירושלמי, שהנשים חייבות בראייה, ולמדוה ממצות הקהל. ואינן פטורות אלא מקרבן ראייה. אבל הוכיחו שהבבלי חולק על הירושלמי. וראה עוד בזה בטורי אבן.

[7] כתב רש"י: מי שאינו יכול לעלות ברגליו מירושלים לעזרה. ומשמע בפשיטות, שאין בכלל שיעור זה מביתו ועד ירושלים. ולכן, אפילו אם אין יכול לעלות ברגליו מביתו עד לירושלים אך הוא יכול לעלות מירושלים להר הבית, הרי זה חייב בראייה, וחייב לרכוב על חמור או כל כיוצא בזה כדי להגיע לירושלים. וכן משמע בפשטות מן הירושלמי [הביאו הטורי אבן לקמן ו א], שנסתפקו שם מאיזה מקום בירושלים מודדין. אבל בתוספות ב ב ד"ה ומי, כתבו בדעת רש"י, שהוא הדין אם אינו יכול לעלות ברגליו מביתו שהוא פטור. והוכיחו כן מן הסוגיא תחלת ו א, וראה בהערות שם, והאריך בכל זה החזון איש קכט א.

[8] אף שפסוק זה בחגיגה נאמר, יש ללמוד מכאן שכל הפטור מחגיגה פטור מראייה, טורי אבן.

[9] תמהו האחרונים על לשון המשנה: מירושלים "להר הבית", שהרי ראיית פנים בעזרה היא, ואין די בראייה בהר הבית? ! ורש"י כתב לעיל גבי "כל מי שאין יכול לעלות ברגליו": מירושלים לעזרה, ודין אחד הוא עם האמור כאן. וראה מה שכתב התוספות יום טוב, ומה שכתב עליו הרש"ש, וראה טורי אבן ומשמר הלוי סימן ב.

[10] כתבו התוספות, שאין הקטן מביא קרבן חובה אלא לנדבה. והביאו בשם רש"י, שכתב: איזהו קטן - לא קאי לראייה בראיית קרבן, אלא רק לראיית פנים בעזרה. וביאר בשפת אמת, שדקדקו כן מלשון רש"י שכתב בד"ה בית שמאי אומרים הראייה שתי כסף, גדול הבא להיראות צריך להביא עולה, הרי משמע שהקטן אינו מביא עולה [ודלא כמהרש"א].

[11] כתב רש"י: הטילו חכמים על אביו ועל אמו לחנכו במצוות. ומבואר מדבריו כשיטתו בשאר מקומות, שחיוב החינוך הוא על אביו של הקטן, שחייב אביו לחנכו למצוות, אך אין הקטן עצמו מ ח ויב. ובדבריו כאן מבואר, שאף אמו חייבת לחנכו. ובגליון מהרש"א תמה על זה.

[12] ביאור הדברים על פי שיטת החזון איש קכט ג: נתבאר במשנה לעיל, כל מי שאין יכול לעלות ברגליו שלו בלא משענת או סיוע של אחר, הרי הוא פטור מן הראייה. קטן שאין פטורו מחמת קטנותו, ואף אילו היה גדול היה פטור, אין בו דין חינוך, ולפיכך: הקטן שאין יכול לרכוב אפילו על כתיפו של אביו ולעלות, אין בו דין חינוך לכולי עלמא. ולכאורה היה לנו לומר, שאין הקטן בכלל חינוך כל שאינו הולך לבדו בלא סיועו של אביו, הואיל וגדול כעין זה היה פטור; אך הואיל ודרך הילוכו של הקטן אינו כדרך הילוך של גדול, ודרכו שהוא מסתייע באחרים, הרי אף כשמסתייע באביו כדי לעלות, חשוב הוא כמי שיכול לעלות ברגליו, והרי הוא בכלל חינוך. ובדבר זה נחלקו בית שמאי ובית הלל. בית שמאי סוברים: אף אם רוכב על כתיפו של אביו ועולה חשוב כמי שיכול לעלות ברגליו לגבי קטן. ובית הלל סוברים: רק כשיכול לאחוז בידו של אביו ולעלות, הרי הוא בכלל מי שיכול לעלות ברגליו. נמצא לפי שיטת החזון איש, שהסיפא של המשנה: "שנאמר שלש רגלים", אינה מדברי בית הלל, אלא היא טעם ונימוק בין לשיעורם של בית שמאי, ובין לשיעורם של בית הלל. ושיטת הטורי אבן בהבנת הדברים אינה כן, ולדעתו אין חילוק בין שיעורו של קטן לשיעורו של גדול, אלא שסוברים בית הלל, הואיל ואין לחייב מעיקר הדין את הקטן בדין חינוך, כל שאינו יכול להלך ברגליו ואפילו בלי סיוע של אביו - נמצא שאם לא היינו מחייבים את הקטן אלא כשיגדל כל כך שיכול להלך בלא סיוע כלל, לא היה די זמן נותר עד שיגדל כדי לחנכו. ולפיכך אמרו חכמים: כל שיכול לאחוז בידו של אביו, שהוא דומה קצת למי שיכול להלך ברגליו, הרי הוא חייב בדין חינוך, וראה עוד שם ביאור סברת בית שמאי.

[13] כלומר: הואיל ומצד חירותו חייב הוא בראייה, צריך הוא להיראות, אבל צד עבדותו אינו חייב. ויש לעיין אם מביא קרבן ראייה בתורת חובה, או שמא הואיל וצד עבדותו פטור, אינו יכול להביא קרבן בתורת חובה. ומדברי הטורי אבן נראה, שמביא עולת ראייה לחובתו.

[14] בטורי אבן כתב, שמדברי הרמב"ם משמע שאין תשלומין למי שלא נראה בעזרה ביום טוב הראשון של חג, ותמה עליו מסוגייתנו. אבל המנחת חינוך והאור שמח [תחלת הלכות חגיגה], הוכיחו מלשון הרמב"ם, שמודה הוא שיש תשלומין לראיית פנים, ראה שם.

[15] בפשוטו, אין פירוש זה ממש "כדאמרי מעיקרא", כי מתחילה היינו סבורים לחייבו בראייה רק מצד חירותו, אבל צד עבדותו פטור, [ויש לצדד, שאינו מביא קרבן ראייה, הואיל וצד עבדותו פטור כמבואר בהערה לעיל] ; ואילו לפי משנה אחרונה, אף צד עבדותו חייב בראייה, ובודאי מביא אף קרבן. ומיהו, בטורי אבן צידד לומר, שאף למשנה אחרונה אין חייב בראייה אלא צד חירותו, ראה דבריו בסוגייתנו.

[16] ואף שהיה לבעל המשנה לחזור בו מן הסיפא שנשנית קודם חזרה - משנה אינה זזה ממקומה, רש"י. ורבינו עקיבא איגר לקמן ד א, העיר, שאף למשנה אחרונה נתמעט חצי עבד וחצי בן חורין מן הראייה כשהוא סריס ואינו יכול לקיים פריה ורביה. ויש מי שהעיר, דלפי זה יקשה, למה לנו לידחק לומר: משנה לא זזה ממקומה, נימא דסיפא מיירי במי שאינו יכול לקיים פריה ורביה? !

א משנה הכל חייבין בשלושת הרגלים במצוות ראייה — להיראות ולהקריב בבית המקדש, חוץ מחרש, שוטה, וקטן, וטומטום (מי שאין אברי המין שלו ניכרים) ואנדרוגינוס (שיש לו סימני זכר ונקיבה), ונשים, ועבדים שאינם משוחררים, החיגר (שרגליו פגומות), והסומא (העיוור), והחולה, והזקן, ומי שאינו יכול לעלות ברגליו מטעם אחר.

איזהו קטן לענין זה שאיננו חייב בראייה — כל תינוק שאינו יכול לרכוב על כתפיו של אביו ולעלות כך מירושלים להר הבית, אלו דברי בית שמאי. ובית הלל אומרים: כל שאינו יכול לאחוז בידו של אביו ולעלות ברגל מירושלים להר הבית, שנאמר: "שלש רגלים" (שמות כג, יד), משמע שהחובה היא לעלות ברגליים דווקא.

בית שמאי אומרים: קרבן הראייה, שהוא קרבן עולה שמביא העולה לרגל, בבואו להיראות במקדש, חייב להיות בשווי של לפחות שתי כסף, וקרבן החגיגה שהוא קרבן שלמים שמביאים בחג — לפחות מעה כסף. ובית הלל אומרים: שווי עולת הראייה צריך להיות מעה כסף לפחות, והחגיגה שתי כסף לפחות.

ב גמרא שנינו במשנה כי הכל חייבין בראייה, ושואלים: "הכל" לאתויי מאי [להביא, לרבות את מה], מה מוסיפים על ידי תוספת המלה "הכל"? ומסבירים: לאתויי [להביא, לרבות] את מי שהוא חציו עבד וחציו בן חורין, שכיון שחציו בן חורין חייב הוא בכל אופן בעלייה לרגל. ושואלים: ולדעת רבינא שאמר כי מי שחציו עבד וחציו בן חורין פטור מן הראייה, אם כן "הכל" לאתויי מאי [להביא את מה] עוד? ומשיבים: לאתויי [להביא] מי שהיה חיגר ביום הראשון של הרגל ולא יכול היה לעלות, ונתפשט (ונתרפא) ביום השני של החג, שגם הוא חייב לעלות.

ושואלים: הניחא למאן דאמר [זה נוח לשיטת מי שאומר] שכל שבעת ימי החג כולן הם תשלומין זה לזה, וחובת העליה והראייה חלה על כל ימי החג בשוה, ולכן מי שלא יכול לעלות בראשון עולה בשני. אלא למאן דאמר [לשיטת מי שאומר] שהחיוב הוא בעיקרו ביום הראשון ושאר הימים כולן תשלומין של היום הראשון הם, ולכן מי שהיה פטור מלעלות ביום הראשון של החג שוב אינו צריך לעלות, אם כן "הכל" לאתויי מאי [להביא את מה]? ומשיבים: לאתויי [להביא] סומא (עיוור) באחת מעיניו שגם הוא חייב לעלות.

ומעירים: ודלא כי האי תנא [ושלא כשיטתו של תנא זה], דתניא [שכן שנינו בברייתא]: יוחנן בן דהבאי אומר משום ר' יהודה: סומא באחת מעיניו פטור מן הראייה, שנאמר: "שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך" (שמות כג, יח), ועל פי ה"כתיב" בספר התורה אפשר לקרוא "יראה כל זכורך את פני האדון ה' ", ואילו הקריאה לפי המסורת היא "יראה", ודורשים: כדרך שבא לראות כך בא ליראות, מה כשבא לראות דרכה של ראייה היא בשתי עיניו, אף ליראות — בשתי עיניו, ומי שסומא באחת מהן איננו חייב לעלות ליראות ברגל.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: לעולם כדאמרי מעיקרא [כפי שאמרו מתחילה] שבא לרבות בחיוב עליה לרגל מי שחציו עבד וחציו בן חורין, ודקא קשיא לך הא [ומה שהיה קשה לך מזה] שאמר רבינא — לא קשיא [אין זה קשה], כי כאן במשנתנו — נאמרו הדברים כשיטת משנה ראשונה, כאן מה שאמר רבינא — הוא כמשנה אחרונה. וביאור הדבר — דתנן [שכן שנינו במשנה]: מי שחציו עבד וחציו בן חורין — עובד את (בשביל) רבו (אדוניו) שהוא משועבד לו יום אחד, ובגלל היותו חציו בן חורין הוא עובד את (בשביל) עצמו יום אחד לסירוגין, אלו דברי בית הלל.

אמרו להם בית שמאי:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

MISHNA: All are obligated on the three pilgrim Festivals in the mitzva of appearance, i.e., to appear in the Temple as well as to sacrifice an offering, except for a deaf-mute, an imbecile, and a minor; and a tumtum, and a hermaphrodite, and women, and slaves who are not emancipated; and the lame, and the blind, and the sick, and the old, and one who is unable to ascend to Jerusalem on his own legs.

Who has the status of a minor with regard to this halakha? Any child who is unable to ride on his father’s shoulders and ascend from Jerusalem to the Temple Mount; this is the statement of Beit Shammai. And Beit Hillel say: Any child who is unable to hold his father’s hand and ascend on foot from Jerusalem to the Temple Mount, as it is stated: “Three times [regalim]” (Exodus 23:14). Since the term for feet is raglayim, Beit Hillel infer from here that the obligation to ascend involves the use of one’s legs.

Beit Shammai say: The burnt-offering of appearance brought on a pilgrim Festival must be worth at least two silver coins, and the Festival peace-offering must be worth at least one silver ma’a coin. And Beit Hillel say: The burnt-offering of appearance must be worth at least one silver ma’a and the Festival peace-offering at least two silver coins.

GEMARA: The Gemara asks: When the mishna states that all are obligated in the mitzva of appearance in the Temple, the term: All, comes to add what in the mishna’s ruling? The Gemara answers: It serves to add one who is half-slave half-freeman. The Gemara asks: And according to the opinion of Ravina, who said: One who is half-slave half-freeman is exempt from the appearance in the Temple, the term: All, comes to add what? The Gemara answers: It comes to add one who was lame on the first day of the Festival and was unable to travel, and was healed on the second day of the Festival. This man is obligated to appear before the end of the Festival.

The Gemara asks: This works out well according to the one who said that all seven days of the Festival redress one another, i.e., the obligation to appear applies equally on all days of the Festival. Consequently, one who was unable to travel on the first day may do so on the second day. However, according to the one who said that the main obligation is on the first day and all the remaining days merely redress the first day, and therefore one who was exempt from appearing on the first day of the Festival remains exempt throughout the rest of the Festival, the term: All, comes to add what? The Gemara answers: It comes to add one who is blind in one of his eyes.

The Gemara notes: And this is not in accordance with the opinion of this tanna, as it is taught in a baraita that Yoḥanan ben Dehavai says in the name of Rabbi Yehuda: One who is blind in one of his eyes is exempt from the mitzva of appearance, as it is stated: “Three occasions in the year all your males will appear [yera’e] before the Lord God” (Exodus 23:17). Since there are no vowels in the text, this can be read as: All your males will see [yireh] the Lord God. This teaches that in the same manner that one comes to see, so he comes to be seen: Just as the usual way to see is with both one’s eyes, so too the obligation to be seen applies only to one who comes with the sight of both his eyes. Therefore, one who is blind in one eye is not obligated in the mitzva of appearance in the Temple.

And if you wish, say instead: Actually, it is as we said initially, that it comes to include one who is half-slave and half-freeman. And as for that which poses a difficulty to the opinion of Ravina, it is not difficult: Here it is in accordance with the initial version of the mishna, whereas there, Ravina’s statement, is in accordance with the ultimate version of the mishna. As we learned in a mishna (Pesaḥim 88a): One who is half-slave half-freeman serves his master one day and works for himself one day. This is the statement of Beit Hillel.

Beit Shammai said to them:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הכל חייבין בראייה חוץ מחרש שוטה וקטן כו'. אתינן לאוקומה למתני' הכל חייבין הכל לאתויי מאי מי שחציו עבד וחציו בן חורין שחייב בראיה. ודחינן ולרבינא דפוטר בהאי מאי ומוקים לה הכל לאתויי מי שהיה חיגר ביום ראשון ולא היה יכול לעלות בהר הבית שפטור ואם נתפשט כלומר נתרפא ביום שני חייב.

הקדמה

אמר מנחם בן שלמה לבית מאיר י"א זאת המסכתא ר"ל מסכת חגיגה היא מסדר מועד והורגלנו בלמודה אחר מסכת מגלה לסבה אשר זכרנו בפתיחת החבור והיא כוללת ג' פרקים וסדרם לפי שטתנו א' הכל חייבים בראיה ב' אין דורשין ג' חמר בקדש ואמנם ענין המסכתא בכללה יתבארו לנו ממנה שני ענינים כלליים הראשון לבאר בו עניני ג' קרבנות שנצטוו ישראל להקריב בכל רגל ורגל משלשה רגלים עולת ראיה ושלמי חגיגה ושלמי שמחה כמו שיתבאר ענינם בזאת המסכתא והשני לבאר בו עניני טהרות וטמאות כפי שצריך לידיעת עניניהם לענין מעשר ותרומה וקדש ונתגלגל ענין זה בכאן מתוך שהיו צריכים לטהר ברגל מפני קרבנותיהם החלק הראשון אמנם יתבאר בפרק הראשון ובקצת הפרק השני והחלק השני יתבאר בסוף הפרק השני ובפרק השלישי וזהו ביאור ענין המסכתא ויסודה דרך כלל והפרק הראשון ממנו אמנם ישתדל לבאר עניני החלק הראשון כמו שביארנו ורובו יסוב על ד' ענינים הראשון לבאר מי הוא החייב באלו הקרבנות או במקצתם ומי הוא הפטור מהם השני לבאר בו שיעור ערך הקרבנות וממה הוא צריך להביאם אם מן העוף או מן הבהמה וכן אם צריך להביאם מן החולין או אם יכול לפטור עצמו במעשרות שלו או בנדרים ובנדבות שלו השלישי לבאר בו שלא כל הקרבנות שוים לכל בני אדם ר"ל שיש מי שצריך להרבות בשלמים ולמעט בעולות ויש שהענין בהפך הרביעי לבאר בו במי שלא הביא קרבנותיו בראשון אם יש להם תשלומים בכל החג זו היא כונת הפרק אלא שנתגלגלו בו דברים אחרים שלא מן הכונה כמו שיתבאר:

והמשנה הראשונה ממנו אמנם תיוחד לבאר מי הוא החייב והפטור בקרבנות אלו והוא שאמר הכל חייבין בראיה חוץ מחרש שוטה וקטן וטומטום ואנדרוגינוס נשים ועבדים שאינן משוחררים החגר והסומא החולה והזקן ושאינו יכול לעלות ברגליו איזהו קטן כל שאינו יכול לרכוב על כתפו של אביו ולעלות מירושלם להר הבית כדברי ב"ש ובה"א כל שאינו יכול לאחוז בידו של אביו ולעלות מירושלם להר הבית שנ' שלש רגלים אמר הר"מ פי' ראיה הוא מה שאמר השם ית' שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך ולפיכך זאת המצוה אין חייבין בה נשים וטומטום ואנדרגינוס ואמ' את פני האדון ד' מי שאין לו אדון אלא אחד יצא עבד ולפיכך העבדים פטורים ואמ' שלש רגלים אע"פ שרגל הוא המועד אבל לפי שאמ' רגלים ולא אמ' פעמים כמו שאמ' במקום אחר ובאה הקבלה כי הוא רומז שזאת המצוה אינה חובה על מי שאינו יכול ללכת ברגליו לפיכך יצא חגר וזקן וחולה ועוד אמ' לראות את פני ד' אלקיך ולפיכך אינה חובה אלא על מי שהוא רואה יצא סומא ואמ' במצות הקהל למען ישמעו ולמען ילמדו ולמד מזו הראייה שהיא בשנה השמינית כל ראיה שאינה חובה על השוטה לפי שאינו למד ולא על החרש שאינו שומע ואם חלתה רגלו אחת או אזנו אחת או עינו אחת אינו חייב בראייה לאמרו שלש רגלים ואמ' בהקהל באזניהם ואמ' לראות שתהא הראייה שלמה ואמ' הכל חייבי' להביא מי שחציו עבד וחציו בן חורי' וכבר הודעתיך כי חזר מזה הדעת והדין אצלנו שלא יניח אדם חציו עבד וחציו בן חורין שלא יגמר פדיונו:

אמר המאירי הכל חייבין בראיה וכו' ותחלת הדברים צריך אתה לידע שג' קרבנות נצטוו ישראל להקריב בכל רגל ורגל הראשון עולת ראיה והוא שנאמר בה שלש פעמים בשנה יראה את כל זכורך וראיה זו לא ראית חנם שהרי נאמר לא יראו פני ריקם אלא שהיו מביאים עולה שהיא כלה כליל ומקריבים אותה בי"ט ראשון של רגל והשני שלמי חגיגה והוא שהיו מקריבים ביום זה שלמים מן הבהמה שאין שלמים אלא בבהמה וקרבן זה לכבוד החג ועליו נאמר שלש פעמים בשנה תחג ליי' אלהיך והשלישי הוא כעין שני ונקרא שלמי שמחה ועליו נאמר וזבחת שלמים ואכלת ושמחת לפני יי' אלהיך ואין הלכה כדברי האומר בתלמוד המערב ושמחת אפי' ממקולין אלא צריך לעשותם שלמים והם הנקראים שלמי שמחה ומלבד שלשה אלו היו מביאים בערב הפסח חגיגה ואינה ממנין אלו אע"פ שהיא מצוה וכדכתיב וזבחת פסח ליי' אלהיך צאן ובקר מ"מ אינה מצוה לעצמה אלא לצורך הפסח שיהא נאכל אכילת שובע ואף היא לא היתה באה אלא בזמן שהפסחים מועטים כמו שיתבאר בפסחים ס"ט ב':

וביאר עכשו על קרבן ראשון והוא עולת ראיה שהכל חייבין בה אפי' היו כמה בבית אחד חוץ מחרש ופי' בגמ' אפי' חרש המדבר הואיל ואינו שומע והוא הדין לאלם השומע ואינו מדבר ואע"פ שכל חרש שדברו בו חכמים שאינו שומע ואינו מדבר בכאן הוציאוה מאמרו בפרשת הקהל למען ישמעו ולמען ילמדו ואפי' חרש באזנו אחת פטור וכן יצאו מכלל חיוב שוטה וקטן שאינן בכלל מצות וטומטום ואנדרוגינוס מפני שאינם בכלל זכורך והוא שאנדרוגינוס בריה בפני עצמה וטומטום לא הזהירה התורה על הספיקות ופי' בגמ' שאפי' ביציו מבחוץ אינו חייב הואיל ואינו נקרע עדין ונשים דהא כתו' זכורך ואע"פ שמ"מ מצות עשה שהזמן גרמא הוא כבר אמרו בגמ' סד"א לילף מהקהל קמ"ל זכורך עבדים שאינם משוחררים פי' בגמ' שאפי' חציו עבד וחציו בן חורין פטור החגר והחולה והזקן כל אלו פטורין מפני שאין יכולין לעלות ברגליהם מאחר שתפש הכתוב לשון רגלים ואע"פ שמשמעותו בענין אחר למדים אנו הימנו ענין הליכה ברגל וכל אלו אינם יכולים לילך ברגליהם ואמר אח"כ דרך כלל מי שאינו יכול לעלות ברגליו ופי' בגמ' לרבות המעונגים ביותר שלא הורגלו בדריסת הרגל שלא חייבה תורה לעלות על ידי רכיבה וגדולי הרבנים פי' שאין יכולים לילך בלא מנעל וראיה לדבריהם מה שהביאו עליה בגמ' מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי שהרי אין נכנסים להר הבית במנעל ומ"מ הקשו עליו כשיגיע להר הבית יכרוך סודר על רגליו ויבא אלא שהעקר כדעת ראשון ואע"פ שבתלמוד המערב שבמסכת פסחים פ"ד ה"ז במה שאמר ר' יוסי אף הרצענים מפני שעולי רגלים מתקנים מנעליהם בחול המועד אמרו לדעת רבנן ישראל עשירים הם ובבהמה היו עולים מ"מ לא אמרה תורה שהיכול לעלות ברגליו לא ירכב בבהמה אלא שמי שאינו יכול לעלות ברגליו יהא פטור ומ"מ נראה דוקא במי שהוא מעונג הרבה שאף על ידי מתון אינו יכול לעלות ברגליו ופי' בגמ' שאפי' חגר ברגלו אחת פטור ואין צריך לומר בעלי קבין ר"ל שנחתכו שתי רגליו ונותנים קבים ברגליהם בצורת רגל לסמוך עליהם וי"מ ענין קבים בדרך אחרת כמו שכתבנו במס' שבת והכל עולה לענין אחד והסומא הביאוה בגמ' ממה שאמ' יראה ואפשר לקרות יראה ואנו דורשין יראה יראה כלומר שאתה נראה והוא רואה ומה הרואה הוא נראה לענין השכל בשלמות אורו כך הנראה צריך להראות בשלמות אורו ומכאן אמרו שאף הסומא באחת מעיניו פטור ובגמ' הוסיפו עליהם לפטור ערל וטמא וכן בראשון של פסחים ג' ב' אמרו כל מי שאין לו קרקע אינו עולה לרגל אלא שרוב פוסקים לא הביאוה:

איזהו קטן פי' איזהו קטן שאין בו חיוב אפי' לחנכו במצות חכמים שעל חיוב תורה אינו שואל איזהו קטן שעד י"ג שנה ויום אחד נקרא קטן אלא על מצות חנוך הוא שואל כן כל שאינו יכול לרכב על כתפו של אביו מירושלם להר הבית הא אם הגיע לכח זה אע"פ שאינו יכול להלוך מהלך זה ברגליו אף בסיוע אביו כגון שיאחזנו אביו בידו אחת חייב לחנכו וב"ה פוטרים עד שיגיע לילך ברגליו בסיוע אביו והלכה כב"ה ומ"מ לא נתנו בו שיעור זה ממקום שבא עד ירושלם שכל תחום זה אמו הביאתו שחייבת לעלות לשם משום שמחה או שבעלה חייב להביאה ולשמחה:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה היא ודברים שנתחדשו עליה בגמרא אלו הן:

משנה זו אע"פ שלא נאמרה אלא לראיה הוא הדין בחגיגה שכל החייב בראיה חייב בחגיגה פטור בראיה פטור בחגיגה ומ"מ כלם חייבים בשמחה חוץ מחרש הגמור ושוטה וקטן וערל וטמא כמו שיתבאר ויש כאן מקום עיון והרי אותם שפטרנו מן הראיה לא באו בירושלם והיאך יקרבו של שמחה אלא שי"מ שממקומם חייבים להביא על ידי אחר ואין הדברים נראים וי"מ שאף אלו שפטרנו מן הראיה חייבים לעלות על הדרך שאמרו בנשים במה ששאלו בקטן עד האידנא מאן אייתייה ותירצו עד האידנא דהות אימיה מיחייבא בשמחה אייתיתיה אימיה וכן במס' ראש השנה ו' ב' שאלו אשה מה היא בבל תאחר ואמ' עליה אביי תיפוק לי דהא מיחייבא בשמחה ואיכא ובאתם וכל דאיכא ובאתם איכא והבאתם אלמא שחייבות הם לעלות ומ"מ דוקא בירושלם אבל לא ראיית פנים בעזרה והם דנין מאשה לשאר הפטורין אלא שקשה לי בחולה ובדומה לו היאך יתחייבו אף לעלות לירושלם ומ"מ אנו משיבין לעצמנו היכא דלא אפשר לא אפשר הא כל שיכול לדחוק עצמו לעלות חייב ומשום שמחה הא לראיה וחגיגה פטור או אפי' תמצא לומר שאינו צריך לדחוק את עצמו מ"מ אתה יכול לפרשה שמאחר שהם פטורים מלעלות לשם אף אם עלו על ידי טורח פטורים הם מן הקרבנות הנזכרים ר"ל חגיגה וראיה ולדעת קצת אף אם רצו להביא אין מקבלים מהם מתורת קרבן חובה אבל בשלמי שמחה הכל חייבין בהם אם עלו חוץ מחרש גמור ושוטה וקטן שהם פטורים מכל מצות האמורות בתורה וערל וטמא אע"פ שלא הוזכרו במשנה הרי הן אצל ענין זה כחרש שוטה וקטן ופטורים אף מן השמחה ואין צריך לומר בראיה וחגיגה לפי דרכנו למדת שמשנה זו אע"פ שלא נאמרה אלא לראיה הוא הדין לחגיגה שכל החייב בראיה חייב בחגיגה וכל הפטור מן הראיה פטור מן החגיגה אבל שלמי שמחה הכל חייבין בה חוץ מאלו שהזכרנו:

חגר ביום ראשון ונתפשט בשני פטור שכלן תשלומי ראשון הם כמו שיתבאר למטה בסוגית המשנה החמשית:

במקומות הרבה מצינו ענין החנוך חלוק כל אחד לפי ענינו לענין ראיה משיגיע לילך ברגליו לענין סוכה כל שאין צריך לאמו לענין תענית יום הכפורים בן ט' ובן י' וכן פרשוהו גדולי הרבנים לענין מגלה ולענין תפלין תלאוה ביודע לשמור תפליו ולענין ציצית ביודע להתעטף ולענין לולב ביודע לנענע ולענין זמון פירשוה קצת מפרשים בבן ט' ובבן י' ומתוך חלוקים אלו נראה ששיעור חינוך אינו שוה לכל הענינים אלא הכל לפי ענין המצוה ודרך כלל יראה שעקר החנוך בבן ט' ובן י' לפום חורפיהו אלא שדברים שידיעתם קלה ומצויה בפחות מכן מחנכין אותם משיגיעו לידיעת אותו דבר:

חנוך זה שכתבנו במשנה פי' בתלמוד המערב לראיית קרבן אבל לראיית פנים אפי' קודם לכן כדין הקהל שאין זה פחות מטף ונראה משם שפשוט הוא לענין הקהל שהאבות חייבים להעלות את הקטנים ונראין הדברים כשאין לחוש עליהם לחולשת הדרך וכמו שדרשו בחנה כמו שכתוב בה וחנה לא עלתה משום דחיישא לחולשא דאורחא ומ"מ שטת תלמודנו מוכחת שלא נאמר חנוך בקטן אלא לראיית פנים ובמשנת הראיה שתי כסף פירשו גדולי הרבנים בגדול הבא להראות אלמא אין חינוך לקטן בראיית קרבן ונמצא שאם לא הגיע לחנוך אין בו אפי' ראיית פנים ושמא תאמר לחייב מדין הקהל שהרי בנשים הייתי דן כן אלמלא שכתב זכורך אינו דומה שהנשים בכלל מצות הן מה שאין כן בקטן וענין הקהל חדוש הוא ואין למדין הימנו:

מי שחציו עבד וחציו בן חורין כופין את רבו ועושה אותו בו חורין וכותב שטר על חצי דמיו שאם לא כן הרי אינו יכול לישא שפחה מפני צד חרות שבו וכתיב לא יהיה קדש וקבלו בו מפי השמועה על ביאת שפחה וכמו שתרגם אנקלוס לאיתתא אמה ואע"ג שמקרא זה לא נאמר אלא בז' עממין אבל בשאר אומות דוקא מדברי סופרים אף אתה מפרש מלא יהיה קדש ומדברי סופרים וכן אינו יכול לישא בת חורין מפני צד עבדות שבו ואי אפשר לו לעמוד עובר ובטל שהרי נאמר לא תהו בראה ושמא תאמר ישא ממזרת שהרי הלכה רווחת גר מותר בממזרת כמו שיתבאר במקומו ואף לדעת האוסר מצד שהוא סובר קהל גרים איקרי קהל יגנוב וימכרוהו בבית דין ויהא ניתר בשפחה באמת גדולי צרפת שאלוה עד שהעמידוה בזמן שאין היובל נוהג ולדעת האוסר בממזרת ולדעתי אין כאן קושיא שאין אנו נותנים עצה לישא ממזרת ולהביא פסולים או לטהר עצמו בעבירת גנבה ואף לדעת האומר קדושין י"ד ב' שאף מוכר עצמו רבו מוסר לו שפחה מ"מ אין זה תקון אלא קלקול לפיכך כופין את רבו וכו' לענין ראיה כבר ביארנו במשנתנו שחציו עבד וחציו בן חורין פטור וכן פסקוה גדולי המחברים וכן נראה ממה שאמרו למטה על מה שאמרו במשנתנו חוץ מעבדים בחציו עבד וכו' ומ"מ יש פוסקים שהוא חייב וסוגייא זו מעידה כן שהרי שאלו הכל לאיתויי מאי ותירץ בה לאיתויי חציו עבד וחציו בן חורין ר"ל שהוא חייב וחזר והקשה ולרבינא דאמר פטור מאי ותירץ כאן במשנה ראשונה כאן במשנה אחרונה דתנן מי שחציו עבד וחציו בן חורין עובד את רבו יום אחד לעצמו יום אחד דברי ב"ה אמרו להם ב"ש תקנתם את רבו את עצמו לא תקנתם לישא שפחה אינו יכול מפני צד חירות שבו וכתיב ולא יהיה קדש ומתרגמינן לאיתתא אמה ואע"פ שלא נכתב אלא בז' עממים מדברי סופרים נתפשט בכלן ואע"פ שמותר בממזרת מ"מ אין זה תקון שיביא פסולים לעולם וכו' וחזרו ב"ה להודות כב"ש וביאור הדברים שמשנה ראשונה הם דברי ב"ה קודם שחזרו בהם ומאחר שאין כופין את רבו לשחררו הרי זה פטור אבל למשנה אחרונה והם דברי ב"ש אחר שחזרו ב"ה והודו להם מאחר שכופין את רבו לשחררו הרי הוא כמשוחרר וחייב וא"כ מאחר שהלכה כמשנה אחרונה אף לענין ראיה כן וא"כ היאך נפסוק לענין ראיה שפטור וכמשנה ראשונה וכן בפסח שני אמרו פ"ח א' מי שחציו עבד וכו' לא יאכל משל רבו וכו' והקשו בה הא של עצמו יאכל והא תניא לא יאכל לא משל רבו שלא משל עצמו ותירץ כאן כמשנה ראשונה ר"ל דברי ב"ה שאין דנין אותו כמשוחרר ואינו אוכל כלל הא כמשנה אחרונה ר"ל אחר שחזרו בהם שמאחר שכופין את רבו דנין אותו כמשוחרר ואוכל משל עצמו לגמרי ופסקו בו גדולי המחברים שאינו אוכל לא משל רבו ולא משל עצמו והיאך אפשר לדחות בשני אלו משנה אחרונה אלא שמ"מ ראוי לתמוה היאך אפשר שתחלת המשנה ר"ל הכל וכו' ולאיתויי חציו עבד אי אתיא כמשנה אחרונה וסוף המשנה ר"ל חוץ מעבדים שפרשנוהו בחציו עבד וכו' אפי' כמשנה ראשונה ומתוך בלבול דברים אלו כתבו גדולי נרבונא"ה בהפך מה שביארנו שלמשנה ראשונה הואיל ועובד את עצמו יום אחד הרי אותו היום הוא של עצמו לגמרי ודנו אותו על פי אותם הימים כמשוחרר לגמרי אבל למשנה אחרונה הואיל ובגט שחרור הוא תלוי כל זמן שלא נעשה דנין אותו בו כעבד ואע"פ שכל זמן שלא נעשה מיהא הרי על כרחו עובד את רבו יום אחד שמא אינו כן אלא שעובד בבלבול ובלא סדר ואף אם כדבריך הואיל והוא יודע שכופין את רבו אינו מדקדק בעבודת הימים ונמצא לדעת זה שבראיה ובפסח דנין כמשנה אחרונה שהיא הלכה וא"ת ובפסח מיהא לדעת זה יאכל משל רבו אין זה שאלה שמאחר שהוא יודע שזה כופהו לשחררו אינו שוחט עליו ולשיטה זו אי אתה יכול לפרש הכל לאיתויי מאי לענין פסק אלא הכל לאיתויי חציו עבד ולדעת משנה ראשונה אלא שאין הלכה כן ומ"מ מאחר שהוצרכנו למעטו מהראיה מכח המקרא למדנו שחייב אף במצות שאין הנשים חייבות בהן והוא ששאלו למטה בעבדים תיפוק לי דהוו להו כנשים ואוקמה בחציו עבד וכו':

תוס' בד"ה הכל חייבין בראייה כו' סד"א נילף ראיה ראיה מהקהל כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה איזהו קטן כו' ורש"י פי' דאיזהו קטן לא קאי לראייה בראיית קרבן כו' עכ"ל בפרש"י שלפנינו לא פי' כלום גבי איזהו קטן אבל הנראה ממה שפרש"י ברישא הכל חייבין בראייה דהיינו ראיית פנים היינו משום דהסיפא איזהו קטן כו' משמע דבקטן דאיירי ביה קאמר אלמא בראיית פנים איירי שאינו יכול לילך לשם כמ"ש התוס' לעיל וק"ל:

בד"ה יראה יראה כדרך שבא לראות פרש"י כדרך שבא הקב"ה לראותך דהיינו בב' עיניו אף הוא בא ליראות בב' עיניך כו' עכ"ל וכצ"ל וביאור דבריהם דלפרש"י בין יראה בחיר"ק שהוא המסורת ובין יראה בציר"ה שהוא המקרא תרוייהו קאי אהקב"ה דיראה בחיר"ק שהוא המסורת אתפרש שהאדון בא לראותך ויראה בציר"ה שהוא המקרא מתפרש שהקב"ה בא ליראות מן האדם ואהא כתבו דלא יתכן לר"ת משום דלא שייך ביאה גבי שכינה כו' ובתוס' פ"ק דסנהדרין ביארו דבריהם בהאי לישנא דלא שייך ביאה גבי שכינה שהיא תמיד בבית המקדש וכתבו הכא ועוד דדריש המסורת קודם כו' ר"ל דהא ודאי דהכא המקרא עיקר כיון דלא שינה המקרא מהמסורת ומאן דפליג עליה דיוחנן בן דהבאי לא דריש המקרא שהוא עיקר כדאיתא בהדיא בפרק קמא דסנהדרין וא"כ כיון דהמקרא עיקר לא ה"ל למדרש המסורת קודם ולמתלי ביה המקרא שהוא עיקר אדרבה המקרא הוה ליה למדרש קודם ולמתלי ביה המסורת שהוא טפל לו וע"כ גרס ר"ת יראה יראה כו' ותרוייהו קאי על האדם והמסורת תלה במקרא שהוא עיקר ודריש הכי יראה בציר"ה שהוא המקרא שאדם בא להתראות לפני המקום בב' עיניו של מקום אף יראה שהוא המסורת שהאדם בא לראות המקום בב' עיניו וכמו שפירשנו דברי רש"י כאן לפי התוספות בשמעתין כך פירש מהרש"ל דברי רש"י בפ"ק דסנהדרין ע"ש אבל התוס' שכתבו שם לפרש"י קאי יראה אקב"ה וקאי יראה אזכורך כו' עכ"ל צ"ע ושם נפרש בעז"ה וק"ל:

בא"ד ולא דמי לעובד ועבד דדרשינהו תרווייהו מקרא ומסורת דהכא כי הדדי נינהו אבל התם כל חדא כו' עכ"ל כצ"ל והוא מימרא דר"ל בפרק ד' מיתות מ"ד עובד אדמתו כו' אם ישים עצמו כעבד לאדמה ישבע לחם כו' או שהוא ההיא דפ' כל שעה אמר רב פפא השתא דכתיב עבד וקרינא עובד כו' ואיך שיהיה משמע להו דהנהו אמוראי אמרי למלתייהו אליבא דכ"ע אפילו למאן דלא דריש הכא גבי יראה אלא המקרא ואהא קאמרי דלא דמי דהכא ודאי פליגי רבנן כדקאמר ודלא כי האי תנא כיון דכי הדדי נינהו ולא שני המקרא ממסורת לית לן למדרש אלא המקרא כדאיתא בהדיא פ"ק דסנהדרין אבל התם גבי עובד ועבד כל חדא חלוק מחבירו דשני המקרא ממסורת דהמקרא עובד בוי"ו והמסורת עבד בלא וי"ו ולהכי כ"ע מודו התם דאית לן למדרש גם המסורת ודו"ק:

במשנה וטומטום ואנדרוגינוס. עט"א ותראה שדעתו היכא דתני ב' דינים ודין אחד הוא מסובב מהשני תני דינו אחר הדין שהוא הסבה לו. אולם עי' בנ"י ריש מו"ק בד"ה ולא ממימי הקילון ותמצא סתירה לדבריו:

במשנה שם ובה"א כו' ולעלות מירושלים להר הבית. כתב התוי"ט דכיון שיכול לעלות להה"ב שהוא בשפוע ההר ממילא עולה עוד במעלות העזרות כו'. מוכח מדבריו דהה"ב עד החיל (ששם התחילו המעלות) היה ההר בשפוע ובלא מעלות וזה נסתר מגמרא יומא (טז) שעושה חשבון לגובה קרקע ההיכל מן קרקעית הה"ב בשיפולו רק ממספר המעלות הנמצאות ביניהם ע"ש:

רש"י ד"ה איזהו קטן. הטילו חכמים כו' ועל אמו לחנכו. עמש"כ בחדושי שו"ע או"ח סי' שמ"ג:

תד"ה הכל (בסופו). ועוד בגמרא דקאמר שפטורה בראיה וחייבת בשמחה כו'. א"א לפרש כוונתם להא דלקמן (ו ב) יש בשמחה מה שאין בשתיהן שהשמחה נוהגת כו' ובנשים כו'. דהא כתבו לעיל דראיה דהך ברייתא בקרבן איירי אלא נראה דכוונו להא דר"ה (ו ב) דבעי ר"ז אשה מהו בב"ת מי אמרי' הא לא מחייבא בראיה א"ד הא איתא בשמחה והט"א הביא זאת לראיה נוספת על ראיות התוס':

כְּדֶרֶךְ שֶׁבָּא לִרְאוֹת כָּךְ בָּא לֵרָאוֹת. מַה לִּרְאוֹת בִּשְׁתֵּי עֵינָיו, כָּךְ לֵרָאוֹת בִּשְׁתֵּי עֵינָיו. פירוש רש"י ז"ל: קשה לאומרו. ונראה לי בס"ד הכונה דשתי חלוקות אלו קאי על האדם עצמו דקרינן ביה יִרְאֶה בחיר"ק תחת היו־ד וקרינן ביה נמי יֵרָאֶה בציר"י תחת היו־ד והכי דרשינן לה: כדרך שבא האדם לראות בעולם הזה בשתי עיניו כי לכך בראו השם יתברך בשתי עינים ולא בראו בעין אחת כך בא ליראות בבית המקדש רוצה לומר להתראות בשתי עיניו, על כן מי שהוא בעין אחת פטור מן הראיה רמז לדבר סָר לִרְאוֹת (שמות ג, ד), סר [260] עולה עין עין [260].
ונראה לכך בית המקדש נקרא כֶּרֶם דכתיב כֶּרֶם הָיָה לִשְׁלֹמֹה (שיר השירים ח, יא), וכן כַּרְמִי שֶׁלִּי לֹא נָטָרְתִּי (שיר השירים א, ו), וכן כֶּרֶם הָיָה לִידִידִי בְּקֶרֶן בֶּן שָׁמֶן (ישעיה ה, א), יען כי כֶּרֶם [260] עולה 'עין עין' שצריך לקיים מצות ראיה בבית המקדש בשתי עינים, וידוע דחמשה חסדים הם חמשה הויות שעולים מספר עין [26×5=130] רמוזים בעין שמאל והשפע שיבקש האדם צריך שיהיה כלול מן חמשה חסדים וחמשה גבורות שהם רמוזים בעין עין.
ובזה מובן עוד הטעם שצריך ליראות בבית המקדש בשתי עינים ולא באחת מפני ששתי עינים באחת רמוז חמשה חסדים ובאחת רמוז חמשה גבורות והאדם צריך לעבוד את השם יתברך בין אם מתנהג עמו בחסד בין אם מתנהג עמו בגבורה וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (ברכות ס:) על פסוק חֶסֶד וּמִשְׁפָּט אָשִׁירָה (תהלים קא, א), אם לחסד אשירה ואם למשפט אשירה! וכן אמרו במשנה (משנה ברכות ט, ה) חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה ולכן בבית המקדש שהוא מקום עבודה צריך להתראות בשתי עינים ולא באחת.
ובזה יובן רמז הכתוב לִבַּבְתִּנִי אֲחֹתִי כַלָּה לִבַּבְתִּנִי בְּאַחַת מֵעֵינַיִךְ בְּאַחַד עֲנָק מִצַּוְּרֹנָיִךְ (שיר השירים ד, ט), וידוע דאמרו רבותינו ז"ל (מגילה טז:) בית המקדש נקרא צואר וכמו שנאמר וַיִּפֹּל עַל צַוְּארֵי בִנְיָמִן אָחִיו וַיֵּבְךְּ (בראשית מה, יד), וזהו שנאמר לִבַּבְתִּנִי בדין אַחַת מֵעֵינַיִךְ האמור בְּאַחַד עֲנָק מִצַּוְּרֹנָיִךְ כלומר דין עין אחת האמור בראיה של בית המקדש למה אין ראוי ליראות שם בעין אחת אלא צריך שתי עינים ומזה תלמדי מוסר איך חייב אדם לעבוד את ה'.

מתני' הכל חייבין בראיה חוץ מחרש שוטה וקטן.
הרב ר"ע מברטנורה כתב שאין לו שמיעה גמורה. ותמוה לי דבסוגיין מבואר, דמקרא למען ישמעו לא ממעט רק חרש לגמרי, אלא מדכתיב ג"כ באזניהם בא למעט חרש באוזן אחת, ודברי הרב צ"ע:

כאן במשנה ראשונה וכו' הרמב"ם מפרש דלמשנה ראשונה דבית הלל סברי דמי שחציו עבד וחציו בן חורין עובד את רבו יום אחד ואת עצמו יום אחד א"כ מי שחציו עבד חייב ביום של עצמו דניכר ומבורר דיום זה של עצמו כי יום אתמול כי יעבור היה של רבו והיום הוא בן חורין דהוא של עצמו ולהכי חייב בו ביום בראיה. אכן למשנה אחרונה דחזרו בית הלל וסברי דאין לו יום וכופין את רבו וכו' כל שלא נכתב גט שחרור פתיך ביה צד עבדות תדיר ופטור ומשו"ה פסק פ"ק דהגיגה דחציו עבד פטור:
ומה שהכריח להרמב"ם לפרש פירוש זה ולא פירש להפך דלמשנה ראשונה הוא פטור כיון דמ"מ חציו עבד ואינו בן חורין לגמרי אבל למשנה אחרונה חייב דכיון דכופין את רבו לשחררו הו"ל כאלו כבר משוחרר וחייב וכמו שפי' רש"י. היינו משום דכפי פירוש רש"י האי דתנן הכל חייבין לאתויי מי שחציו עבד דחייב הוי כמשנה אחרונה. ומאי דתנן סמוך ונראה שאינן משוחררין דאמר רבינא דהיינו מי שחציו עבד וחציו בן חורין דפטור היינו למשנה ראשונה וזה דבר קשה על התנא דתני משנה אחרונה ובתר הכי משנה ראשונה. וכי תימא דמשנה הנשנית מקודם שאינן משוחררין לא זזה ממקומה לפי שהיתה שגורה לפום רבנן. ניחזי אנן היכי הוה מתניא ברישא ומוכרח דהכי תני אלו פטורין מן הראיה חרש שוטה וקטן וכו' ועבדים שאינם משוחררין וכו' דסבר הרמב"ם כדברי הליכות עולם דכי קאמר הש"ס הכל לאתויי וכו' לאו מתיבת הכל דייק אלא ממשנה יתירה וא"כ הא דתנן הכל חייבין בראיה דהוי לאתויי מי שחציו עבד דחייב הוסיף התנא אח"כ כשחזרו בית הלל. ומוכרח דברישא הוה תני אלו פטורין מן הראיה וכו' כדאמרן וזו היא שקשה ששינה התנא שינוי גדול ממאי דהוה תני ברישא ואמאי לא השמיט שאינן משוחררין דהוי דלא כהלכתא וכפי המשנה שסידר עתה הכל לחייב חציו עבד כמשנה אחרונה ושאינן משוחררין לפטור כמשנה ראשונה והוא מילתא דתמיהא. ותו דהי"ל להניח המשנה כמו שהיא אלו פטורין מן הראיה חוץ מחש"ו וכו' ונשים ועבדים ההיגר וכו' ולהשמיט שאינן משוחררין דידענו דחציו עבד חייב דנשים ועבדים דתנן בכל דוכתא היינו עבדים גמורים ומינה דחציו עבד חייב. ותו רבינא דסידר הש"ס קשה דמפרש שאינן משוחררין לפטור והוא דלא כהלכתא והול"ל לפחות דהוי כמשנה ראשונה ולפרש הכל לחייב כהלכה ולא לומר סתם דשאינן משוחררין לפטור חצי עבד ותו לא:
לכן הוכרח הרמב"ם לפרש להפך דמאי דתנן הכל חייבין לחייב לחציו עבד הוי כמשנה ראשונה וכבר המשנה היתה שגורה ומשנה לא זזה ממקומה אך הוסיף התנא שתי תיבות שאינן משוחררין לומר דלמשנה אחרונה פטור מי שחציו עבד ולהכי רבינא מפרשה דהלכה כמשנה אחרונה כנ"ל ואני אמרתי בחפזי העולה על רוחי ולעת פנאי צריך לראות במפרשים:

מסכת חגיגה פרק ראשון

השגת הראב״ד לבעל המאור. תמים דעים סימן רמ״ד:

עיין כל הדף מהררי נמרים דף י"ז:

חוץ מחרש שוטה וקטן. עיין זכרון יוסף דף ז׳ ע״ב שהקשה על הרא״ש ומהרי״ל בתשובותיהם דהא דבקטן פטור הלכה למשה מסיני הוא דהא משמע לקמן בעמוד ב׳ משם דלאו בני דעה הוא ולכאורא יש מקום לומר למאן דסבר קטן אוכל נבלות ב״ד מצווין להפרישו הרי בר חיובא הוא והחיוב עליו מוטל אלא דאינו בר עונשין משום הלכה למ״מ הוא אמנם למ״ד דאין מצווין להפרישו כלל א״כ הרי לאו בר חיובא וצ״ל משום דלאו בר דעה הוא אלא שבאמת קשה לי על הרא״ש דכתב דהל״מ הוא דהא וודאי י״ג לא מהני להיות בר עונשין אם לא הביא שתי שערות והכל תלוי בשתי שערות ואפי׳ לאחר י״ג אם לא הביא שתי שערות קטן הוא ופטור עד שנולדו בו סימני סריס וזה נפקא לן מאיש ובכל מקום ממעטין קטן מאיש כי כל זמן שלא הביא שתי שערו׳ לאו איש הוא ובר״פ בן סורר ומור' תנן קטן פטור שלא הגיע לכלל מצות משמע דאינו חייב בשום מצו׳ ולכן נראה דודאי הוא דהכל תלוי בשתי שערות מאיש ילפי׳ אך הא דקיי״ל דקודם י״ג שומא בעלמא הן ורק אחר י״ג מהני שתי שערות למשוי גדול זהו דקשיא לי' להרא״ש מנלן הא וע״ז כ׳ דהלמ״מ הוא כמו ביאת בת שלשה וביאת בן ט׳ ומעתה לא ק׳ זה שהקשה בזכרון יוסף הא אמרינן דלא בר דעת הוא דוודאי זה אינו ענין לו דהא הכל תלוי בב׳ שערות ואף אם נאמר דהדעת תלוי בב׳ שערות א״כ כל אימת דהביא שתי שערות סגי ולמה י"ג וצ״ל דהל״מ הוא ועיין ברכי יוסף א״ח סי׳ נ״ה ושוב ראיתי במגן אבות להרשב"ץ פ״ה דאבות על בן י״ג למצות אחר שהבי׳ דרשא הביא התי״ט כתב ועוד דבן י״ג איש הוא שראוי להוליד והוא הל״מ דפרקי דבן ובת הל״מ כדאית׳ בפ׳ יוצא דופן והרי הדברים אמורים כאשר כתבתי ומה שרמז לפ' יוצא דופן הוא שם דף מ״ה על ביאת פחותה מבן ג׳:

נשים ועבדים. פ״ח במים חיים ג׳ ע״ד:

הניחא למ״ד כולם תשלומין זה לזה. בריכות המים רנ״א ע״ב:

יוחנן בן דהבאי אומר גופי הלכות כ״א ע״ב:

כאן במשנה ראשונה הסוגיא ורש״י לימודי ה׳ לימוד ס״ג גט מקושר קס״ג ע״א:

מי שחציו עבד מגילת ספר לאוין פ׳ ע״א עיין משנה למלך פ״ב דק״פ הי״ג אדמת קודש ח״ב סי׳ יוד בארוכה:

רש"י הכל חייבין בראיה במצות ראית כל זכורך כו׳. דקדק בבריכת המים ר"נ ע״ג כיון שרש״י כתב במצות יראה כל זכורך א״כ מה צריך שוב לומר שצריכין להתראות בעזרה ברגל ולא הבנתי דבריו דמאי קשי׳ ליה דרש״י נשמר שלא נפרש כשיט׳ הירושלמי על ראיית קרבן דהלא גם זה נכלל ביראה כל זכורך והוצרך רש״י לבאר דמתניתן על ראיית פנים קאמר שנכלל ג״כ ביראה כל זכורך והוא פשוט לדעתי ועיין תולדת יצחק:

רש״י ומי שאינו יוכל לעלות ברגלו בריכות המים ר״נ ע״ג ועיין מה שאכתוב בתו׳ ד"ה ומי שאינו יכול:

רש"י איזהו קטן וכו׳ הטילו על אביו ואמו לחנכו במג"א סימן שמ״ג הביא בשם תה״ד סי׳ צ״ד ותשובת מהר"ם ד׳ קטן סימן ר׳ דהאם אינו חייב בחינוך ומדברי רש״י כאן מוכח דלא ס״ל הכי אלא דאף האם חייב בחינוך ואע״ג דהאם עצמה פטורה מן הראייה מ״מ הא אמרי' לקמן דעד ירושלים דמחייבה אמו בשמחה אמו מביאה. מירושלים להר הבית דאין אמו מחייבת בראיית פנים אביו חייב אם יוכל לאחוז בידו של אביו נמצא דמה שכתב רש״י החינוך לאביו ולאמו אין שוים כי החינוך לאמו עד ירושלים והחנוך לאביו מירושלים להר הבית ולדעת הסוברים דאין חינוך על האם אפשר מפרשים לקמן דאמו אין מביאה מתורת חיוב וחנוך רק מסתמא קטן כזה צריך לאמו וכיון שהיא עולה לא יוכל להשאר יחיד ועמ"ש בעירובין דף פ"ב ושוב ראיתי בחקרי לב דף קכ"ח שנדחק בדברי רשי׳ דגם רשי׳ סבר דאין חינוך על האם רק שממילא מביאה ולא משמע כן ברשי׳ לקמן דף ויו שהרי כתב מכאן ואילך דאמו לא מחייביה להתראות בהר הבית משמע אלו היתה מחויבת היה החיוב מוטל עליה ולא מסתבר למימר ג״כ מפני שצריך לאמו ולא מפני החיוב דהא תינח שלא להניח בעירו כשהיא הלכת לירושלים אבל מירושלים להר הבית הרי יכולה להניחו בבית בתוככי ירושלים ואטו כל פעם כשהולך האם בתוך העיר מבית לבית בדרך לקח בנה עמה הא וודאי ליתא אלא וודאי רשי׳ מצד חיוב קאמר:

רשי׳ שלש רגלים כו' וכיון דגדול פטור כוונתו דהא וודאי דקטן חייב היינו מדרבנן כדי לחנכו וא״כ איך אפשר לומר דהקרא ממעט קטן שאין יכול לאחוז בידיו של אביו משמע דביוכל לאחוז בידיו של אביו מן התורה חייב והא ליתא דהלא אינו חייב רק מדרבנן ומכח חנוך לזה כתב רשי׳ דוודאי עיקר קרא דג' רגלים למעט מי שאינו יוכל לעלות ברגליו ולא למעט קטן אבל ב״ה הכי קאמרי כיון דמחייבינן לקטן מטעם חינוך מנלן הך שיעורא לזה קאמר ג׳ רגלים כלומר דלא מחייבינן לחנך לקטן אלא אי גדול בכה״ג חייב אבל כשהגדול בכה״ג פטור לא שייך חינוך בקטן וכיון דגדול שאין יוכל לילך ממעטין מג' רגלים א״כ קטן נמי לאו בר חיובא הא וא״כ עיקר קרא לקטן אתא. ועיין בספר בני שמואל עדאוי שלא הבין כן דברי רש״י וסבר שיש מחלוקת בין רש״י להרמב״ם בפירוש המשנה ובאמת הכל עולה לדעת אחת:

תוס׳ ד״ה הכל חייבין כו' תורף כוונתם שרבינו אלחנן הבין בפירשי' דכוונתו דמתניתין לא מיירי רק לעניין ראיית פנים ולא לעניין ראיית קרבן ולפיכך הקשה על רש״י אמנם ר״ת סבר דמתניתין מיירי בין לעניין ראיית פנים בין לעניין ראיית קרבן וזה ג״כ דעת רש״י ורש״י דנקיט ראיית פנים בעזרה ה״ט כיון דממילא ידעינן כאן דפטור בראיית פנים פטור מראיית קרבן אבל איפכא לא שמעינן כמו שהוא סברת הירושלמי באמת וכתבו וגם יש ליישב כו׳ כלומר מלבד מה שכתבו לקמן דשיטת הירושלמי דלא כתלמודא דידן אף מן המשנה עצמה הי׳ הכרח לרש״י לפרש כן דבראיית פנים נמי מיירי דהא קתני איזה קטן וא״כ משמע דקאי אקטן דתני ברישא וא״כ אי הך קטן דריש' בראיית פנים נמי מיירי אתי שפיר דנתן הך שיעורא שאינו יוכל לילך אמנם אי הך קטן דרישא מיירי לעניין קרבן א״כ מה זה שיעור דנתן וכי מה שאינו יוכל לילך לקרבן אלא שקשה דמשמע מדבריהם דאי לאו דמשמע דהך קטן אקטן דרישא קאי הוה אמרינן דניהי דקטן דרישא בראיית קרבן מיירי אבל הך איזהו קטן מיירי בראיית פנים דהא מבואר בירושלמי דכל קטן חייב בראיית פנים וילפינן ליה מטף דכתיב גבי הקהל ועיין בריכות המים ר״נ רנ״א מעשה חייא דף י"א ע״ב מלך שלם ח"ב י״ז ע"ב מלך שלם ח"ב י״ז ע״א לימודי ה׳ ל״א ע״א:

תוס׳ ד״ה חוץ מחרש שוטה וקטן בריכות המים רנ״א:

תוס׳ ד״ה איזהו קטן כו׳ דהא בפ״ק דביצה צ״ל בפרק ב׳ וכן איתא שם דף כ׳ ע״ב וכן הגיה בשער המלך ח״ג דף ס"ג ע״ד ובשיח יצחק:

בא״ד ורשי׳ פירש דאיזה קטן לא קאי לראי׳ בראיית קרבן כו׳ נראה דרשי׳ ס"ל דכיון דאינו יכול להקריב בי״ט דנדרים ונדבות אין קרבים בי״ט גם ביום השני פטור וכקושייתם או שלא הטילו חכמים חנוך על האב לענין קרבן ועיין מהרש״א שכתב דמשמע להו כן מדפירש רשי׳ ראיה על ראיית פנים משום דמשמע ליה דאיזה קטן אקטן דלעיל קאי ע״ש ולענ״ד הקלושה בהרמנותא דמר ניהו רבא אין מכאן ראי' כלל דהא התוס׳ עצמם כתבו דרשי' פירש חדא דהוא תרתי וא״כ איזהו קטן איקרו קאי על ראיית פנים דמה תלוי בג׳ רגלים ולפיכך פטור מן הראי' ומן הקרבן הא כל שיוכל לאחוז בידו של אביו חיי׳ בראי׳ ובקרבן אי משום חנוך אי משו' ולא ירא׳ דכל דתקון כעין דאוריית' תיקון דהא ר״ת נמי נר׳ דס״ל כרשי׳ ואפ"ה נר' דהתוס׳ וודאי כתבו כן לשיטת ר"ת נמי ולכן נראה ראיות התו׳ מדכתב ב"ש אומרים הראי' שתי כסף גדול הבא לראות משמע דקטן הבא לראות לא שייך גביה הך דינא כלל דפטור הוא מן הקרבן וכן כתב הפ״ח במים חיים ב׳ ע״ד ולדעת רשי׳ דלא שייך חינוך בקרבן א״כ בלא״ה אי אפשר לפרש משנתינו כהירושלמי:

תוס׳ ד״ה הכל לאתוי׳. מרכבת המשנה ח״א פ״ב דקרבן פסח הי״ג. שדה הארץ דף נ״ה:

תוס' ד״ה תשלומין עיין חקרי לב רנ״ה רנ״ו:

תוס׳ ד״ה יראה יראה יבין שמועה ס"ו יצחק ירנן קי״ג ע״ד לשון ערומים בלשונות הרא״ם ד׳ ע"א בריכות המים רנ״א:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

במתני׳ תו' ד"ה הכל דנקיט חדא כו׳ וכן מפורש להדיא בלשון רש"י לקמן סע״ב ואע״פ שהוא פטור בע"ר לראות והתם גמרינן גם לענין קרבן מדאמרינן התם דמ״מ חייב בשלמי שמחה דמוכח דמיירי גם בראי׳: בא"ד מ״מ מהתם שמעינן דלפי האמת ול"ל דהתם לא ממעטינן רק מקרבן אבל מ״מ חייבין בר״פ ז״א דהתם הוי נמי בר״פ ומסתבר דממעטינן לי׳ מהכי, ול״ל דהוי יליף להיפך אשה מעבד דילפינן מקרא דפטורין כיון דגם ג״ש דהקהל לא הוי מופנה רק להכי כמו בג״ש דלה לה דכיון דאיכא ג״ש דראי׳ לחומרא יליף לחומרא וביבמות ח׳ א׳ וקדושין ס״ח א׳ ובנדה י' ב' וע' ערכין ל׳ ע״ב (וע׳ תענית כ״ז א׳ ובמ"א סי׳ קכ״ח ס״ק נ"ד וכעין סוגיא זו הוזכר בתו׳ פסחים כ"ד ב׳ ויבמות נ"ט ב׳ ד״ה דומיא וקדושין ל״ד ב׳ ושבועות כ׳ ע״ב וזבחים ס״א א׳ ועוד בכמ"ק לאין מספר) ובלא״ה למ״ל נו"ע לפוטרן דהא עבד גם בהקהל פטור משום דכתיב בישראל דאין להקישו לאשה וכמבואר ברמב"ם פ״ב מחגיגה דעבדים פטורין מדכתיב בבוא כל ישראל וא״כ מהאי קרא דהקהל דילפינן מג״ש לנשים הכ״נ ממעט מיני׳ לעבדים פטורין מר״פ. ובזה ניחא ג״כ דלמאי דמשני רבינא לקמן ד"ד א׳ ל"נ אלא למי שחציו כו' והא משכחת בעבד גמור ולפוטרו גם מר״פ בעזרה דהא להירו׳ דמהקהל ילפינן לחיובא בר״פ ומזכורך למעט בקרבן וא״כ מג״ש דלה לה לה״י למעוטי מאשה רק בקרבן לחוד ולפ״ז ניחא דהא בנשים לא מחייבינן אלא בג״ש דהקהל ועבדים גם מהקהל פטורין וא״כ ממילא ידעינן דפטורין מכל מילי: תו׳ ד"ה חוץ כו' מכללא אתיין בהני דחשיב להו במתני'. ולקמן ג׳ א׳ משמע דחגר ידעינן מפשטי' דקרא דרגלים ולבעלי קבין מפעמים וכמש״ש התוס׳ ומ״מ לא הוי פשיטא לי׳ כמו בטמא אי לאו דאשמעינן הך דרשה וכן בחרש באזנו אחת דיליף נמי מבאזניהם וכן למ״ד לקמן אמתני׳ הכל לאתויי סומא וע"כ דלדידי׳ לא שמעינן מרגלים לסומא או משום דתני דברייתא ס״ל כר"י דסומא פטור מכל המצוות וע״כ דמיעוטא באחת מעיניו וע״ע בירו' ואכמ״ל. ומ"ש התו' דפסול דגופא כו' ער"מ פ״ב מחגיגה ה׳ ב׳ המקמץ כו' הרי אלו מטהרין גופם ומלבושם ועולין בכלל ישראל ליראות וכ׳ הכ״מ דהד״לע ד"ד א׳ דמזכורך ממעטינן לאחרים לא ממעט להו אלא בעודן במאיסותן שאינו יכול לעלות עם כל זכורך ובזמ״ק התו׳ דהכא בפשטות:

תו' ד״ה איזהו לא חזי כלל וע' בתו׳ לקמן ד״ד א' סה״ד אלא וע' תו׳ לקמן י"ז א' ד״ה יום טבוח: בא״ד ורש״י פי׳ כו' רק לר״פ בעזרה וע' לא״ז רש"א שנדחק בכוונתם ופלא בעיני שהרי מפורש כן להדיא בפרש״י בד"ה הראי׳ גדול הבא כו׳ צריך להביא עולה כו׳ הרי מבואר בדבריו להדיא כמ״ש התו׳ בשמו. ואין לדחות דהכא לענין שעור הקרבן לא חייבוהו רבנן בחינוך רק מה שמחוייב מה״ת. דמלבד מה דמדקדוק לשון רש״י דקאי על החיוב מהקרבן ובלא״ה הרי מבואר בט"ז או"ח סי׳ ק״ו סק״ב בתפלה ונר חנוכה בסי׳ תער״ה ומגילה סי׳ תפ"ט ובמ״א ס׳ שמ"ג דגם בדרבנן איכא חינוך וכן משמע מדברי האחרונים דגם בזה״ז דשקלים דרבנן מ״מ האב ששקל כו׳ וע״כ דהתם מיירי בקטן חגר שיתפשט קודם שיגדיל והאיבעא הוא כיון דבגדול חגר שעתיד להתפשט אינו מחוייב כלל ואפי׳ דרבנן קודם שיתפשט ולכן לא שייך חנוך לגבי קטן או די״ל כיון דיתפשט קודם גידולו וא״כ מחוייב לחנכו וכמ״ש התו׳ דמידי טעמא הוא בקטן משום לחנכו שידע כשהוא גדול ולכן קאמר שפיר כיון דבגדול כה"ג ליכא חיוב דאורייתא כלל א"כ לא שייך חינוך לגבי קטן אבל מ״מ היכא דגדול מתחייב מיד מדרבנן א״כ בכה"ג ודאי לא שייך לפוטרו מחינוך ולא גרע כלל ממצוה דאורייתא שהוא מחוייב לחנכו שידע כשהוא גדול ואדרבא בכמ״ק חמורים דברי סופרים וכו׳ ועשו חיזוק לדבריהם כשל תורה ובכ״מ לענין הרחקה דעשו הרחקה יותר לדברהם וא״כ פשוט דמחוייב לחנכו גם לענין שתי כסף. שוב ראיתי בסעמ״ה שכ׳ בפשטות דגם במצוה דרבנן שייך חינוך מדרבנן וע' מל״מ פ"א מהיו״ט הי"ז ובהה"מ פ"א מאישות ה"ה וע' ביו"ד סי' קפ״ד סעיף ב׳ וסעיף י׳ וע׳ תו׳ כתובות כח"א ד״ה אלו נאמנין כו' אבל בדיקת חמץ כו' ובערובין ג׳ סע״א סוכה דאורייתא לא בעי חיזוק כו׳ ובתענית יז״ב הללו ד"ת כו׳ וע' תו׳ ב״מ נה״ב ד״ה וכי ותו׳ כתובות נו״ב ד״ה הא בדרבנן ותו׳ שבת מז״ב ד"ה מפני וע' כתובות דד״א וע' בש"ות מ״ע חאו"ח סי׳ כ״ה ובלא״ה אין לדמות כל עניני חינוך להדדי דבמצות ראי' והה"ב הוי כמו בחינוך בק"ש דטורח להקיצו כאו"ח סי׳ ע׳ וככתובות ס' ע״א. וע' תוס׳ ברכות כ׳ ע״א ד״ה וקטנים ובכ״מ נמי אשכחן וכונתם כחגיגה ו׳ א׳ דהיכי דגדול כו' ומדחזינן שצריך להרגילו בק״ש כשיודע לדבר א״כ מסתמא הוא שיוכל לקרות כשיגיע לחינוך וכ״מ להדיא בלשון המרדכי:

תו' ד"ה הכל ואדיוקא לא חש דאי תני בסתם עבדים ה״וא אפי׳ חצ״מ ולהכי אשמעינן דהא דפטורין היינו שאינן משוח׳ כלל וע׳ בט"ז ליו״ד סי׳ א׳ ס״ק ג׳ ומדבריו משמע דסתם הוי משוחררין וע' בנקה״כ שתפס עליו ואולם לקמן ד"ד א׳ קאמר אלימא שא"מש כלל ליתני סתמא ושוב מצאתי לפר״ח שהרגיש מזה וע' במסג״ה וכנל״ר מברכות מ"ז ב' בר״א דפריך אהא דפריך ט׳ ועבד מצטרפין וע' ר"ה כ״ט א׳ וע' ירו' שקלים פ״א ה״ג אבל לא ע' וע' תשב״ץ ח״א סי' קס״ט בהא דמברך לרבו וכן בכ״מ שאמרו בהדי נשים מיירי שמל וטבל: רש״י ד״ה ומי מירושלים לעזרה: וכדמוכח בסמוך דקטן הוי בר חינוך כשיכול לאחוז בידו של אביו מירושלים להה״ב דכיון דגדול בכ״הג הוי בר חיוב כשיכול לעלות ברגליו והכי משמע לקמן דמפרש לאתויי מפנקי דודאי לא מסתבר דבעי שיוכל לילך לביתו בלא מנעלים רק מהה״ב לירושלים. ואולם התו' לא הבינו כן כמבואר לקמן ע״ב ד״ה ומי שאינו וה״ר מלקמן עד הכא כו' דמשמע דהחיוב מביתו רק דעד הכא החיוב ג״כ על אמו לחנכו וכדלקמן. ומ״ש התו׳ דלרבותא נקיט אינו מדוקדק דהא הרבותא הוא איפכא שיכול לעלות מירושלים אלא שאינו יכול לעלות מביתו וצ"ל דלהכי לא כתבו רבותא אשמעינן רק בטעם חולשתי׳ דלהכי לא פטרינן לי׳ וע׳ שו״ת דברי יוסף ס׳ נ״א, ואולי דרש״י ל"כ כן לדינא רק דניחא לי׳ לאוקמי רישא דשאינו יכול לעלות ברגליו דומיא דסיפא קודם דידעינן אכתי הך שנויא דאמו דמחייבא בשמחה וכמו שהביא התו״יוט פיאה פ״ב שדרך רש״י לתפוס הפשוט יותר במתני׳ להס״ד:

תו' ד"ה יראה כו'. ונ' שהי' גירסתם בפר״שי כמו בר"שי דערכין אבל לפרש״י שלפנינו ניחא בפשטות דקאי יראה על האדם שמתראה לפני השכינה וכן שיראה להקב״ה ולז״א דיראה דומיא דיראה שמתיירא לפני המקום. ומ"שכ דלא שייך לשון ביאה לא ידעתי דהא כתיב ולא אבא בעיר וכדומה וכן לשון ירידה כמו וירד ה׳ על ה"ס ע' סוכה רד״ה אבל בתו׳ סנהדרין דקדקו בלשונם משום דבבה״מק לא שייך ביאה. ומה שהביאו התו' גי׳ ר״ת ע' ר"מ רפ"ב מחגיגה דגריס ג"כ הכי מה להראות בב' עינים אף לראות בב' עינים הדר מקדשו:

גמ׳ כאן כמשנה אחרונה פר״שי והוי כמשוחרר וחייב. ומבואר יותר בר״שי ריש ערכין הואיל ובידינו כו׳ דלא הוי כחב״עז משום דמה״ת הפקרן הפקר לעשותו ב״ח גמור שיהי' לו תיקון לענין הקרבן וכתו׳ לקמן בד"ה כופין דהכא דטבו לי׳ כו' ועלח״מ פ״ב מחגיגה וע' כ״מ פ״ב מק״פ הי״ג וזה דוחק כיון דלא חייבוהו מד"ס בק״ר קודם תקנה שני׳ שלא יהא כמביא חבע"ז וא״כ גם לאחר משנה אחרונה מ״מ כל שלא נשתחרר אין לחייבו אבל הרמב״ם מפרש להיפך דלמ"ר עבדינן לי' תקנתא במצוות שהוא חייב מספק מד״ס ולמשנה אחרונה אמרו שלא לעשות המצוה כדי שיוכל לכופו כדי שלא ימנע מן המצוה ושבקינן לי׳ אד"ת שלא יהא זה גורם עיכוב, ובזה ניחא הא דמוקי רבינא סיפא ושאמ״ש אליבא דמשנה אחרונה ורישא מיירי השתא אליבא דמ"ר וע' באו״ח סי׳ תקפ״ט ס״ה וע' שו״ת דמ״נ סי׳ מ"ג:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

מתני' הכל חייבין בראייה. במצות ראיית כל זכורך (שמות כג) שצריכים להתראות בעזרה ברגל: חוץ מחרש שוטה וקטן. דלאו בני דעה נינהו ופטורין ממצות: החיגר והסומא. כולה יליף מקראי בגמרא: ומי שאינו יכול לעלות ברגליו. מירושלים לעזרה ובגמרא מפרש להו: אי זהו קטן כו'. אבל מכאן ואילך אף על פי שאינו חייב מן התורה הטילו חכמים על אביו ועל אמו לחנכו במצות: שלש רגלים. הראוי לעלות ברגליו חייב הכתוב וכיון דגדול פטור מן התורה קטן לאו בר חינוך הוא: ב''ש אומרים הראייה שתי כסף. גדול הבא להיראות צריך להביא עולה ואינה פחותה משתי כסף שתי מעות כסף שהן שליש דינר שנאמר ולא יראו פני ריקם (שם) ויליף בגמרא שצריך להביא עולה אע''פ שלא נתנה בו תורה שיעור חכמים נתנו שיעור: והחגיגה. שלמי חגיגה חייבין היחידים להביא ברגל דילפינן לה בשלהי פירקין (דף ט.) מוחגותם אותו חג לה': גמ' ולרבינא דאמר כו'. לקמן אמרינן בפירקין (דף ד.): הניחא למאן דאמר כו'. לקמן אמרינן בפירקין (דף ט.) שיש לקרבנות החג תשלומי כל ז' ואיפליגו בה אמוראי איכא למאן דאמר תשלומין זה לזה ואיכא למאן דאמר תשלומין דראשון הן ואמרינן מאי בינייהו חיגר ביום ראשון ונתפשט ביום שני איכא בינייהו מאן דאמר כולן תשלומין לראשון מי שמחויב בראשון ולא הביא יביא באחד משאר הימים ומי שאינו מחויב אינו צריך תשלומין ומאן דאמר תשלומין זה לזה קסבר החובה מוטלת על כל אחד מן שאר הימים ולא על הראשון לבדו הלכך אף מי שפטור בראשון ונראה בשני חייב להביא ואם לא יביא בו ביום יביא למחר: יראה יראה. [יראה] כתיב וקרינן יראה יראה כל זכורך את פני האדון דמשמע שהאדם רואה את השכינה יראה כל זכורך את פני האדון משמע שהאדון בא לראותך הקיש הכתוב ראייתך לראייתו: כדרך שבא לראותך. כך הוא בא ליראות ממך: מה לראותך. בשתי עיניו: אף. כאן ליראות מן האדם בשתי עיניו של אדם: משנה ראשונה. קודם שחזרו ב''ה להורות כדברי ב''ש סיפא דמתני' דקתני חוץ מן העבדים שאינן משוחררים דאוקמא רבינא במי שחציו עבד וחציו בן חורין דפטור נשנית קודם שחזרו ב''ה אבל לאחר שהודו לב''ש שיש על ב''ד לכוף את אדונו לשחררו והוה ליה כאלו משוחרר כבר וחייב ומשנה שנשנית לא זזה ממקומה:

מתני' הכל חייבין בראייה. פירש רש''י במצות יראה כל זכורך והקשה הר''ר אלחנן דהא תני בסמוך ב''ש אומרים הראייה שתי כסף משמע דבקרבן מיירי ותו תניא בגמרא הערל וטמא פטורין מן הראייה בשלמא טמא דכתיב (דברים יב) ובאת שמה כל שישנו בביאה שישנו בהבאה ועוד אמרינן בירושלמי ריש מכילתין בד''א בראיית קרבן אבל בראיית פנים בעזרה הכל חייבין כמו בהקהל האנשים והנשים והטף ותו תניא בגמרא רבי יוסי אומר שלש מצות נצטוו ישראל בעלייתן לרגל ראייה ושמחה וחגיגה יש בראייה שאין בשתיהן שהראייה כולה כליל משמע דסתם ראייה בקרבן מיירי ע''כ נראה לר''ת דמתני' מיירי בקרבן ובעזרה ורש''י דנקט בראיית פנים בעזרה נקט חדא דמשמע תרי ולפטורא דכולהו אתא דאף בראיית פנים בעזרה פטירי וכל שכן בראיית פנים בקרבן וגם יש ליישב דמתני' משמע ליה דבראיית פנים נמי איירי דקתני בסמוך איזהו קטן כל שאין יכול לילך כו' משמע דבקטן דאיירי ביה קאמר אלמא בראיית פנים בעזרה איירי שאינו יכול לילך לשם ומיהו שיטת הירושלמי לא יתכן לפי שיטת שמעתתא שלנו מפני דברים הרבה דהתם יליף מהקהל לחיוב ואנן לא ילפינן מיניה רק לפטור דחרש ואע''ג דאמרינן לקמן ס''ד אמינא נילף ראיה ראיה מהקהל מה להלן נשים חייבות כו' מ''מ מהתם שמעינן דלפי האמת דלא ילפינן מהקהל לחיוב ועוד היכי מחייבינן נשים בראיית פנים בעזרה מראייה דהקהל דהא ולא יראו הוא דמוקמינן לקמן בראיית פנים לקרבן וממעטינן נשים מזכורך ועוד קשיא ליה דאמרינן לקמן (דף ו.) מאן אייתי' אמו דמחייב' בשמחה אייתיה ולא קאמר דמחייבא בראיית עזרה משמע דפטורה ועוד בגמרא דקאמר שפטורה מראייה וחייבת בשמחה לפי שיטת הירושלמי הוה מצי למימר שחייבת בראיית עזרה אלא ודאי כולי שמעתין מוכח דפטירי בכולי ראייה כדפרישית: חוץ מחרש שוטה וקטן. אין למדין מן הכללות אפילו במקום שנאמר בו חוץ כדאמרינן בריש בכל מערבין (עירובין דף כז.) דהא תנא ושייר מקמץ ובורסי ומי שאין לו קרקע ומיהו אי משום הני לאו שיורא הוה דפסול דגופא קחשיב לאפוקי הני דפסולן מחמת דבר אחר הוא משום אומנותו וכי תימא הא איכא חרש באזנו אחת וחיגר ברגלו אחת ובעלי קבין כל הני מכללא אתיין וטמא פשיטא ליה לפי שאינו בביאה אינו בהבאה וערל מרבינן בגמרא כי טמא ואליבא דרבי עקיבא אבל כל הני דמתני' רבותא אשמעינן דבעינן מעוטא מקרא: איזהו קטן כל שאינו יכול לרכוב. משם והלאה הוה ליה הגיע לחינוך ומדרבנן הוא דמחויב וצריך להביא קרבנותיו נדבה ולמ''ד (ביצה יט.) אין קריבין ביו''ט אין קריבין עד למחר בחול המועד אך קשה למורי למ''ד תשלומין דראשון נינהו כיון דלא מצי קריב בראשון לא קרבי תו כדאמרינן לקמן (דף ט.) גבי חיגר שנתפשט בשני וי''ל דהתם גברא לא חזי הלכך כיון דלא חזי בראשונה לא חזי בשני אבל הכא כל חיוב שיש בשני ישנו בראשונה אלא משום שאינו היום ראוי עכשיו ודומה לו מצינו בפסחים בפרק אלו דברים (דף ע: ושם) גבי חגיגה פעמים ו' פעמים ז' חל יו''ט הראשון להיות בשבת קרב בששה אלמא אע''ג דלא קרב בראשון קרב בשני כיון דמחמת יום הוא דאתי כדפרישית וליכא למימר דלמ''ד דנדרים ונדבות אינן קריבין ביו''ט דרבנן הוא והכא דרבנן תקינו לה שיוכל להביא אף ביו''ט דהא בפ''ק דביצה (דף יב. ושם) משמע דמדאורייתא הוא דהא שתי הלחם (ולחם הפנים) לא דחו יו''ט וכי תימא מ''מ כי מייתי להם נדבה היכי סמיך עלה דקטן אינו סומך כדאיתא במנחות בפרק שתי מדות (דף צג.) וי''ל אע''ג דלא סמיך עליה מ''מ דמיא לחינוך בנו ורש''י פירש דאיזהו קטן לא קאי לראייה בראיית קרבן רק לראיית פנים בעזרה: הכל לאתויי מאי לאתויי מי שחציו עבד וכו'. ואליבא דמשנה אחרונה אע''ג דמתניתין קאמר איפכא כדדייק בגמרא (דף ד.) מלשון שאינן משוחררים דחצי עבד פטור מ''מ מתרץ רישא לחיוב לפי מה דסבירא ליה השתא ואדיוקא לא חש אלישנא דעבדים שאינן משוחררים: תשלומין דראשון. ואע''ג דגבי חגיגה הוא דכתיב תשלומין מ''מ ילפינן ראייה מיניה כולן תשלומין דראשון והכא גברא לא חזי הוא וכיון דלא חזי בראשון לא חזי בשני ולא הוה מצי למימר חיגר בשעה ראשונה ונתפשט בשניה דהא פשיטא הוא: יראה יראה כדרך שבא לראות. פרש''י כדרך שבא הקב''ה לראותך דהיינו בשתי עיניו אף אתה בא לראותו בשתי עיניך ולא יתכן לר''ת דהא לא שייך ביאה גבי שכינה שבכל מקום הוא ועוד דדריש מסורת קודם אדרבה היו לנו לדרוש המקרא קודם ע''כ גריס ר''ת יראה יראה מה לראות בשתי עיניו שאדם בא להתראות לפני המקום בשתי עיניו של מקום אף האדם בא לראות המקום בשתי עיניו ולא דמי לעובד ועבד (פסחים דף כו:) דדרשינהו תרוייהו מקרא ומסורת דהכא כי הדדי נינהו אבל התם כל חדא חלוק מחבריה:

הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מומלץ להירשם על מנת לשמור את התגובה בחשבון הפרטי שלך.

הערה אישית

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד