הנפטר מן המת אל יאמר לו לך לשלום אלא לך בשלום והפך הדברים בנפטר מחברו שלא יאמר לו לך בשלום אלא לך לשלום שהרי דוד אמ' לאבשלום לך בשלום והלך ונתלה ויתרו אמ' למשה לך לשלום והלך והצליח:
יש דברים מפוזרים בתלמוד שהם משתלשלים לענינים שבמסכתא זו ואלו הן:
התבאר במסכת שבת קל"ו א' על ולד שמת והיה ברור לאביו ולאמו שכלו לו חדשיו ר"ל תשעה חדשים שלמים או שנולד לשבעה אע"פ שאינם גמורים שהרי יולדת לשבעה יולדת למקוטעים מה שאין כן ביולדת לתשעה שמתאבל עליו אף ביום שנולד ולא סוף דבר שנולד אלא אפי' יצא ראשו חי ולא נתברר לו אם כלו חדשיו אם לא כגון שלא נודע לו זמן העיבור או שילדה בתשיעי ולא השלימתו הרי הוא ספק נפל כל ל' יום מת בתוך ל' ללידתו אינו מתאבל עליו מת לאחר ל' יום הרי מתאבל עליו ויום ל' עצמו התבאר במסכת בכורות מ"ט א' שהוא נדון כשלפניו ואינו מתאבל עליו נתברר לו שלא כלו חדשיו ושהוא בן שמנה ודאי כגון שנודע זמן העבור ונתברר שהוא חדש שמיני הרי זה נפל גמור ואינו מתאבל עליו עד שיהא בן עשרים היה בן עשרים מתאבל עליו ודאי בן שבעה היה ונשתהא ודבר זה בשגמרו סימניו הא לא גמרו סימניו אי אפשר לו לחיות והרי הוא כאבן ואף בעודו חי אסור לטלטלו בשבת ושערו וצפרניו מוכיחין בדבר זה ודבר זה התבאר במסכת יבמות יצא מת או מחותך או מסורס אפי' היה בן תשעה אין מתאבלין עליו כלל ויש בקצת דברים אלו חולקים ועקר הדברי' כמו שכתבנו:
באבל רבתי התבאר שהרוגי ב"ד אין מתאבלין עליהם כלל אלא שקרוביהם אוננין עליהם בלבם ובאים ושואלין בשלום העדים והדיינים ובמסכת סנהדרין מ"ו א' התבאר שקוברין אותם בבית הקברות המיוחד לב"ד להרוגיהם וכשנתעכל הבשר מלקטין את העצמות וקוברין אותם במקומם ר"ל בקברי אבותיהם:
באבל רבתי התבאר שהרוגי מלכות מתאבלין עליהם ואין מונעין מאבלותם שום דבר ומאימתי מתחילין למנות אם לא ניתנו לקבורה מתחילין למנות משעה שנתיאשו מלשאול למלך לקברם אע"פ שלא נתיאשו מלגנבן ולקברן בהעלמה אבל הרוגי ב"ד הואיל וניתנו לקבורה מונין להם משעת קבורה וכן הרוגי מלכות שניתנו לקבורה והתבאר במסכת סנהדרין על הרוגי מלכות שהם נקברים אצל אבותיהם:
בתוספות כתבו שבימיהם אירע באחד מגדוליהם שתפסו שלטון ומת בתפיסה ולא נתנו לקבורה כדי שיתנו לו בכך ממון הרבה שלא היה ספק בידם בכך ואפי' היה ספק בידם היו אוסרין פדיון זה לעצמם ביתר מכדי הראוי מפני תקון העולם והורו בה שאעפ"כ אין זה קרוי נתיאשו לענין שיחול אבלות שמ"מ אין זה יאוש לגמרי הואיל ובפדיון הדבר תלוי ומ"מ מצד אחר הורו בענין זה שאינו קרוי מוטל לפניו לאסרו בבשר ויין הואיל ואינו מוטל עכשו לקברו:
הפורשים מדרכי צבור והמינים והמשומדים והאפיקורסי' והדומים להם התבאר באבל רבתי שאין מתאבלין עליהם כלל ולא עוד אלא שראוי לקרוביהם לשמח במיתתם וכן המאבד עצמו לדעה אין מתעסקי' עמו לכל דבר ומאבד עצמו לדעת פירשו כגון שנתברר להם שלדעתו אבד את עצמו כגון ששמעוהו הריני עולה לראש הגג ונופל ומת ועלה ונפל ומת ומ"מ דוקא בגדול אבל קטן כל לדעת שלו כשלא לדעת הוא וכמו שספרו שם באחד שבטל מבית הספר ואירע לו אביו באזנו ר"ל להפחידו לשלם את גמולו ונתירא ואבד את עצמו בבור ואמרו שאין מונעין ממנו כל דבר וכן בגדול כל שאבודו מותר וכמו שאמרו בבראשית רבה אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש יכול אפי' נרדף כשאול ר"ל שצוה לעבדו להרגו ת"ל אך ומתוך כך לא היה שאול בכלל מאבד עצמו לדעת ונענשו על שלא נספד כראוי ומ"מ כל שהוא בכלל מאבד עצמו לדעת אין קורעין עליו ולא חולצי' ולא מספידין אבל עומדין עליו בשורה ואומרין עליו ברכת אבלים ואם אבד עצמו מחמת יראה אין זה נקרא מאבד עצמו לדעת ומתאבלין עליו מכל וכל:
קרובים שאמרו להתאבל עליהם לא סוף דבר בזרע כשר אלא אף בזרע פסול כגון חלל או ממזר או נתין ודומיהם ומ"מ אין מתאבלין על ולד הבא מן השפחה והנכרית שאין לו צד אבות כלל ואין צריך לומר עבדים קרובים שנשתחררו או בני אומות העולם קרובים שנתגיירו שאין מתאבלין זה על זה:
נהגו העם שלא להתאבל על בן שמת לו ראשון כלל ולא ידענו טעם בדבר ומ"מ יום ראשון מיהא אינו בכלל המנהג אלא מתאבל בו מ"מ:
קריעה על חכם צריכים אנו לומר ששיעורה עד שיגלה את לבו שהרי צריך הוא בה לחליצת כתף ואפי' תלמיד חכם שכמותו או גדול הימנו קורע על חברו בפי' אמרו תלמידי חכמים שבבבל עומדין זה מפני זה ומקרעי' זה על זה:
מלך חסיד שמת התבאר בסדר נזיקין ב"ק ט"ז ב' שמושיבין ישיבה על קברו ויש אומרי' לעשות כן בחכם מופלג ואין הדברים נראין:
התבאר במסכת מגילה כ"ט א' שמבטלין תלמוד תורה להוצאת המת אם אינו תלמיד חכם עד שיהא שם בכדי צרכו ואם הוא תלמיד חכם עד ששים רבוא ובשני של כתובות פסקנו בשיעור אחר שעליו אנו סומכים יותר ואם חכם זה השפיע מחכמתו לאחרים אין לו שיעור אלא כלם חייבים אפי' היו שם כפלי כפלים ואם הוא מת מצוה מבטלין בכדי צרכו כשאר בני אדם:
במסכת סנהדרין מ"ו ב' התבאר בחכם שצוה שלא להספידו שחוששין לדבריו ואין מספידין אותו אבל אם צוה שלא לקברו אין שומעין לו מפני שהקבורה מצוה שנ' כי קבור תקברנו:
במסכת ע"ז י"א א' התבאר ששורפין על המלכים ואין בזה משום דרכי האמורי וכן על הנשיאי' ומה הם שורפים מטתם וכלי תשמישם:
במסכת מגלה כ"ו ב' התבאר שספר תורה שבלה גונזין אותו אצל תלמיד חכם בתוך קברו ובכלי חרש:
סעודה ראשונה ששכנים מאכילין את האבל צריך להזהר בה שלא לעשותה דרך שכרות ומ"מ התבאר במסכת כתובות שעשרה כוסות תקנו חכמים בבית האבל שלשה קודם אכילה ושלשה בתוך אכילה וארבעה לאחר אכילה ועכשו נסתלקו שלפניה ושלאחריה חוץ מברכת המזון:
באבל רבתי התבאר שכל שקורעין עליו בשעת מיתתו קורעין עליו בשעת ליקוט עצמות וכל שאין מאחין עליו בשעת מיתתו אין מאחין עליו בשעת ליקוט עצמות ואינו מתאבל אלא יום אחד:
בזמן שמתו שני מתים בעיר התבאר באבל רבתי שאם אחד חכם ואחד תלמיד מוציאין את החכם תחלה תלמיד ועם הארץ מוציאין תלמיד שניהם חכמים שניהם תלמידים שניהם עמי הארץ מוציאין את הראשון היו מלינין את הראשון לכבודו מוציאין את השני איש ואשה מוציאין את האשה מפני שהיא קרובה לבית הניוול הוציאו את הראשון וקברוהו אין עומדין עליו בשורה ואין אומרי' עליו ברכת אבלים עד שיביאו את השני הוציאו את השני וקברוהו עומדין בשורה ומנחמין ואין מנחמין שני אבלים כאחד אא"כ היה כבוד המתים שוה ואין עושין שני הספדים בעיר אחת כאחד אא"כ היה בה כדי הספד לזה וכדי הספד לזה:
מי שהיו לפניו מת וכלה מניח את הכלה ומתעסק עם המת ומ"מ מת וכלה שפגעו זה בזה מעבירין את המת מלפני הכלה ושניהם מלפני המלך:
אין קוברין שני מתים זה בצד זה ולא את המת בצד העצמות ולא העצמות בצד המת אבל קטן היוצא עם אמו נקבר עמה:
וכן אין נותנין שני ארונות זה על גב זה ואם נתן כופין קרובי העליון לפנותו:
אין מפנין את המת אפי' ממקום הבזוי למקום המכובד ואם כדי לקברו בתוך שלו אף ממכובד לבזוי רשאי ויראה לי בפירוש בתוך שלו לפנותו ממקום שנקבר שם למקום שנקברו בו אבותיו והוא שסמכו לזה בתלמוד המערב ובתוך שלו אף ממכובד לבזוי ערב הוא לאדם בשעה שהוא נינוח אצל אבותיו:
אשה נשואה שמתה ואמ' אביה תקבר אצלי ר"ל במקום קברות אבותי ומשפחתי ובעלה אומר תקבר אצלי קוברין אותה אצל אביה ואם יש לה בנים קוברה אצל בניה אביה אומר לא תקבר אצלי ובעלה אומר לא תקבר אצלי קוברין אותה אצל בעלה הואיל והוא חייב בקבורתה:
הרבה דברים אחרים בענין קבורה וגמילות חסד הראוי לעשות למת ועניני הספדו ותכסיסי תנחומין ואיסורי הנאה שבו מפוזרות בתלמוד ואין זה מקומם וכבר ביארנו את הכל בסדור נאה ובשלימות בילדתנו בחבור התשובה בהלכות אבלות שבו:
אע"פ שביארנו ששורפין על המלכי' ועל הנשיאים הוא הדין כל אחד למתו אם רצה בכך ומ"מ מצוה שלא להשחית ואם היו קרובים מזרקין כלים בחמתם מצוה על אחרים להצילם ואם נגעו במטה הנקברת עמו אין מצילין אותם מפני שבנגיעה נאסרו ומ"מ ראוי להזהר בכך ומלמדין את האדם שלא יהא מפסיד ולא חבלן ולא מתאבל יותר מדאי אלא יברך את השם על מה שאירע לו שחייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה ולהצדיק את דינו ברבים ובתוך לבו ויכנע לשם בכל נפשו ובכל לבו ובכל מאודו והוא שאמ' דוד חסד ומשפט אשירה אם חסד את עושה אשירה ואם משפט את עושה לי אשירה בין כך ובין כך לך אזמרה והוא אמרו באלהים אהלל דבר בי"י אהלל דבר אם מדת הדין הרי אתה משבח ואם מדת רחמים הרי אתה משבח על כל דבר ודבר הרי אתה משבח והוא אמרו במקום אחר צרה ויגון אמצא ובשם י"י אקרא והוא שסמך בפסוק שהזכרנו באלהים אהלל דבר וכו' עלי אלהים נדריך אשלם תודות לך כי הצלת נפשי ממות הלא רגלי מדחי להתהלך לפני אלהים לאור באור החיים אמן ואמן:
וזה שיעור מה שראינו לכללו בפסקי מסכת מועד קטן ת"ל: יבא אחריו מה שיראה לכללו בפסקי מסכת ראש השנה בע"ה: ובישועתו אמן ואמן סלה.
