מועד קטן כח ע"א

דף כח - א

אבל שאר נשים מניחין, שאין לחשוש לפגם בכבודן.

רבי אלעזר אמר: אפילו שאר הנשים אין מניחין מטתם ברחוב להספידן.

דכתיב "ותמת שם מרים ותקבר שם", ודרשינן שאצל נשים צריך להיות סמוך למיתה קבורה ^[440].

ועוד אמר רבי אלעזר: אף מרים בנשיקה מתה כמשה ואהרן, ומקור לכך אתיא בגזירה שוה "שם" "שם" ממשה, שכתוב במיתתו "על פי ה'", זו מיתת נשיקה.

ומבארינן: ומפני מה לא נאמר בה, כמו אצל משה, "על פי ה"'?

מפני שגנאי הדבר לאומרו באשה.

אמר רבי אמי: למה נסמכה פרשת מיתת מרים לפרשת פרה אדומה? לומר לך, מה פרה אדומה מכפרת, אף מיתתן של צדיקים מכפרת על אותו הדור [וביאר העץ יוסף ששניהם מכפרין מטעם "תבא האם ותכפר צואת בנה", וזה הדמיון ביניהם] ^[441].

אמר רבי אלעזר: למה נסמכה מיתת אהרן לבגדי כהונה, שכתוב בה "הפשט את אהרן את בגדיו, ואהרן יאסף"?

לומר לך, מה בגדי כהונה מכפרים כמבואר בזבחים [פח ב], שכל בגד מכפר על עוון מסוים של ציבור ויחיד, אף מיתתן של צדיקים מכפרת.

תנו רבנן, מת פתאום, בלי מחלה קודם לכן, זו היא הקרויה "מיתה חטופה".

חלה רק יום אחד ומת, זו היא "מיתה דחופה".

רבי חנניא בן גמליאל אומר, זו [מחלה של יום אחד, ומת], היא מיתת מגפה.

שנאמר ביחזקאל "בן אדם, הנני לוקח ממך את מחמד עיניך במגפה", וכתיב "ואדבר אל העם בבקר את דברי הנבואה, ותמת אשתי בערב".

רואים, שמחלת יום אחד ומת, נקראת מגיפה.

חלה שני ימים ומת, זו היא מיתה דחויה.

חלה ג' ימים ומת, זו היא מיתת גערה.

חלה ארבעה ימים ומת, זו היא מיתת נזיפה.

חלה חמשה ימים ומת זו היא מיתת כל אדם.

אמר רב חנין: מאי קרא? מהיכן המקור מן הכתוב שחלה חמשה ימים ומת זו היא מיתת כל אדם?

דכתיב אצל משה רבינו: "הן קרבו ימיך למות".

ודרשינן "הן" - חד. "קרבו" - לשון רבים - תרי. וכן "ימיך" - תרי.

הא חמשה ימים ^[442].

ומבארינן שדורשים "הן" - חד, שכן בלשון יוני קורין לאחת, "הן".

מת בגיל חמישים שנה, זו היא מיתת כרת.

מת בגיל חמישים ושתים שנה, זו היא מיתתו של שמואל הרמתי, שמת בן נב שנה.

מת בגיל שישים, זו היא מיתה בידי שמים ^[443] .

אמר מר זוטרא: מאי קרא שבגיל ששים הוי מיתה בידי שמים?

דכתיב "תבא בכלח אלי קבר".

"בכלח" בגימטריא שיתין הוו.

גיל שבעים  443*  נחשב שיבה.  443*.  מכאן יש ללמוד שיעור "שיבה" לענין מצות "מפני שיבה תקום", שהוא בן ע'. וכמו שפסק הטור [יו"ד רמד].

וגיל שמונים נחשב כגבורות.

דכתיב "ימי שנותינו בהם שבעים שנה. ואם בגבורות - שמונים שנה".

אמר רבה, מת מגיל חמישים שנה ומעלה עד ששים שנה, זו היא מיתת כרת. והאי דלא חשיב להו בברייתא, ונקטה כך בבן חמישים מיתת כרת, משום כבודו של שמואל הרמתי שמת בן חמישים ושתים שנה, שלא יאמרו שהתחייב כרת ^[444].

רב יוסף כי הוה בר שיתין, עבד להו יומא טבא לרבנן.

אמר: נפקי לי מכרת.

אמר ליה אביי, וכי ברור שנפטרת מכרת? הרי נהי דנפק ליה מר מכרת דשני, שלא מת עד גיל ששים, אבל הרי עדיין יש לך לחשוש, כי מכרת דיומי, שהיא מיתה חטופה - מי נפיק מר!? ואם כן, למה הינך עושה יומא טבא לרבנן? ^[445]

אמר לו: נקוט מיהא פלגא בידך! החזק חצי מעונש הכרת בידך!

דהיינו, על סוג כרת של שנים, שהוא מחצית מסוגי עונש הכרת התברר שנפטרתי ממנו.

רב הונא נח נפשיה פתאום. הוו קא דייגי דואגים רבנן.

תנא להו זוגא דמהדייב - שם חכם, ממקום "הדייב" - לא שנו שהמת פתאום מיתתו נקראת "מיתה חטופה", אלא כשלא הגיע לגבורות. אבל הגיע לגבורות - זו היא מיתת נשיקה, שמת בלא חולי.

אמר רבא: בני, חיי ומזוני - לא בזכותא תליא מילתא, אלא במזלא תליא מילתא ^[446] .

דהא רבה ורב חסדא, תרווייהו רבנן צדיקי הוו, שהרי מר מצלי התפלל על הגשם ומטי מיטרא, ובא המטר, ומר מצלי ומטי מיטרא. ובכל זאת בחיי בני ומזוני היה הפרש רב ביניהם.

שהרי רב חסדא חיה תשעין ותרתין שנין, ואילו רבה חיה רק ארבעין שנה ^[447].

וכן בבני, בי בבית רב חסדא היו שיתין הלולי שמחות לבניו, ואילו בי רבה היו שיתין תכלי, מקרי שכול.

וכן לענין מזוני, בי בבית רב חסדא היה בשפע סמידא סולת לכלבי, ולא מתבעי שלא היו צריכין לחפש ולבקש שהיה לרוב, ואילו בי רבה חפשו נהמא דשערי לאינשי ולא משתכח.

ואמר רבא: הני תלת מילי בעאי קמי שמיא, תרתי יהבו לי, חדא לא יהבו לי: בקשתי חוכמתיה דרב הונא, ועותריה עשירותו דרב חסדא, ויהבו לי.

אך בקשתי גם ענותנותיה דרבה בר רב הונא, ואת זאת לא יהבו לי,

רב שעורים, אחוה דרבא, הוה יתיב קמיה דרבא, לפני מיטתו של רבא כשהיה חולה. חזייה דהוה רבא קא מנמנם, גוסס.

אמר ליה רבא לרב שעורים: לימא ליה מר למלאך המות דלא לצערן יותר מדאי ביציאת נשמה.

אמר ליה אחיו: וכי מר, אתה רבא, לאו שושביניה, ידיד קרוב של מלאך המוות הוא!? [לפי שהיה רגיל ביניהם], ותוכל לומר לו בעצמך!

אמר ליה רבא לאחיו: כיון דאימסר מזלא, הורע מזלי והנני נוטה למות, לא אשגח בי, ולכן הנני מבקש ממך לומר לו שלא יצערני.

אמר ליה, רב שעורים לרבא אחיו ובקש ממנו: ליתחזי לי מר לאחר מיתה בחלום, לומר לו אם צערו מלאך המות  447* .  447*.  יעויין בהגהות מיימוניות [ע"ז יא ח] שדן, מדוע אין בזה משום "ודורש אל המתים".

איתחזי ליה. אמר ליה, שאל אותו רב שעורים, האם הוה ליה למר צערא במיתה?

אמר ליה, שהיה הצער ביציאת הנשמה מהגוף כי ריבדא דכוסליתא, כנקב שעושה האומן בבשר להקיז דם.

רבא הוה יתיב קמיה דרב נחמן, חזיה דקא מנמנם, גוסס.

אמר ליה רב נחמן לרבא: לימא ליה מר למלאך המות דלא לצערן.

אמר ליה, וכי מר לאו אדם חשוב הוא, ולמה לא תאמר אתה למלאך המות!?

אמר ליה: כיון שנמסר אדם בידו מאן חשוב בעיניו, מאן ספון מי ראוי שיפחד ממנו וישמע לו, ומאן רקיע, מי מתוקן ויצטרך לשמוע לו.

אמר ליה רבא לרב נחמן: ליתחזי לי מר אחר מיתה.

איתחזי ליה. אמר ליה: האם הוה ליה למר צערא בשעת מיתה?

אמר ליה: כמישחל ביניתא מחלבא, כמושך נימת שער מתוך החלב [ובברכות דף ח א אמרו שזו היא מיתת נשיקה]. ואף שלא היה לי צער מיתה, אי אמר לי הקדוש ברוך הוא, זיל שוב בההוא עלמא כד הוית - לא בעינא, היות דנפיש בעיתותיה, שאימת מלאך המות גדולה.

רבי אלעזר הוה קאכיל תרומה.

איתחזי ליה מלאך המות שבא לקחתו.

אמר לו: תרומה קא אכילנא, וכי לאו "קודש" איקרי, והריני כעוסק במצוות אכילת קדשים ואין לך רשות לבטלני ממצוה ^[448]. חלפאליהשעתאולא מת, באותה עת.

רב ששת, איתחזי ליה מלאך המות בשוקא.

אמר ליה: וכי אמות בשוקא כבהמה, איתא בוא לגבי ביתא ושם תהרגני [ובעין יעקב סיים, אתא לגו ביתא, ויכיל ליה].

רב אשי איתחזי ליה בשוקא. אמר ליה איתרח המתן לי תלתין יומין ואהדרי לתלמודאי, היות דאמריתו: אשרי מי שבא לכאן לעולם האמת ותלמודו בידו.

ביום תלתין אתא. אמר לו רב אשי: מאי כולי האי שאינך ממתין עד שיעברו שלשים יום מלאים?

אמר ליה: קא דחקא רגליה דבר נתן. שהגיע זמנו להיות נשיא אחריך, ואין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלא נימא.

רב חסדא, לא הוה יכיל ליה מלאך המות ליטול נשמתו, כיון דלא הוה שתיק פומיא מגירסא.

סליק, עלה מלאך המות, יתיב בארזא בקורת התקרה דבי רב, פקע ארזא, ושתק רב חסדא, ואז יכיל ליה.

רבי חייא, לא הוה מצי מלאך המות למיקרבא ליה, יומא חד אידמי ליה כעניא אתא טריף אבבא, דפק על דלת ביתו של רבי חייא, אמר ליה השטן שנדמה כעני לרבי חייא אפיק לי ריפתא לאכול, אפיקו ליה.

אמר ליה, ולאו קא מרחם מר אעניא, ואם כן אההוא גברא עלי שאינני יכול למלא תקפידי אמאי לא קא מרחם מר, גלי ליה שהוא מלאך המות אחוי ליה שוטא דנורא והראה לו שאכן הוא מלאך המות אמצי ליה רבי חייא נפשיה, ונטלה מלאך המות.

אמרי נהרדעי לא שנו אלא חיה דשכיח טינוף אבל של שאר נשים מניחין ר' אלעזר אומר אפילו של שאר נשים אין מניחין שנאמר ותמת שם מרים ותקבר שם תיכף למיתה קבורה א"ר אלעזר אף מרים בנשיקה מתה.

אתיא שם שם כתיב הכא ותמת שם מרים וכתיב וימת שם משה עבד ה' מה משה בנשיקה אף מרים בנשיקה. ומפני מה לא נאמר במיתת מרים על פי ה' מפני שגנאי הדבר לאומרו באשה.

א"ר אמי למה נסמכה מיתת מרים לפרשת פרה אדומה מה פרה זו מטהרת חטאים ונקראת חטאת וכל חטאת מכפרת עון כך מיתתן של נשים צדקניות מטהרת ומכפרת עונותיהן של ישראל. וכ"ש מיתתן של צדיקים שמכפרת:
ירושלמי בתחלת יוה"כ א"ר יודן בר שלום למה נסמכה מיתת אהרן לשבירת הלוחות ללמדך שמיתתן של צדיקים קשה לפני הקב"ה כשבירת הלוחו' כתיב ובני ישראל נסעו מבארת בני יעקן מוסרה שם מת אהרן. וכי אהרן במוסרה מת והלא בהור ההר מת. אלא כיון שמת אהרן נסתלקו ענני הכבוד וכו' ובקשו ישראל לחזור למצרים וחזרו ח' מסעות ורץ שבט לוי והרג מהן ח' משפחות וגם הם הרגו מן הלוים ד' משפחות לעמרמי ליצהרי לחברוני לעוזיאלי כו'. אמרו על מה אירע לנו זה על שלא נתעסקנו בהספדו של צדיק כראוי. מיד ישבו במוסרה והספידו וגמלו לו חסד בהספד כראוי והעלה להן הכתוב כאילו במוסרה מת כו'. א"ר אלעזר למה נסמכה מיתת אהרן לבגדי כהונה לומר לך מה בגדי כהונה מכפרין כדגרסינן (בזבחים דף פ"ח:) אף מיתת אהרן מכפרת:

ת"ר מת פתאום זו מיתה חטופה. חלה יום אחד ומת זו מיתה דחופה. ר' חנינא בן גמליאל אומר זו מיתת מגפה שנאמר בן אדם הנני לוקח את מחמד עיניך במגפה וכתיב ואדבר אל העם בבקר ותמת אשתי בערב.

חלה יומים ומת זו מיתה דחויה חלה ג' ומת זו מיתת גערה. חלה ד' ומת זו היא מיתת נזיפה. חלה ה' ימים ומת זו היא מיתת כל אדם. שמעינן לה מהאי קרא ויאמר ה' אל משה הן קרבו ימיך למות.

קרבו תרי. ימיך תרי הן חד הרי ה' ימים. ואח"כ כתיב למות. מי שמת בן חמשים זו היא מיתת כרת.

בן נ"ב זו היא מיתתו של שמואל הרמתי. בן ששים זו היא מיתת כל אדם. א"ר זירא מהאי קרא תבא בכלח אלי קבר.

בכל"ח בגימטריא שיתין הוו.

בן שבעים שיבה. בן שמונים בגבורות שנא' ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה. אמר רבא מי שמת מחמשים ועד ששים מיתת כרת היא. והא דלא חשיב לה משום כבודו של שמואל הרמתי.

רב יוסף כי הוה בר שיתין אמר כבר נפקית מכרת דשני.

רב הונא נח נפשיה פתאום. הוו רבנן דייגי טובא. תנא להו זווא דמהדייב פי' שם חכם. לא שנו דמיתת פתאום היא מיתה חטופה אלא במי שלא הגיע לגבורות אבל מי שהגיע לגבורות זו היא מיתת נשיקה.

אמר רבא חיי בני ומזוני לאו בזכותא תליא מלתא אלא במזלא. דהא רבה ורב חסדא תרוייהו צדיקי גמורי נינהו מר מצלי ואתי מיטרא ומר מצלי ואתי מיטרא.

רב חסדא חי' צ"ב שנה. ורבה חיה מ' שנה. בי רב חסדא שיתין הילולי. בי רבה שיתין תכלי.

בי רב חסדא נהמא דסמידא לכלבי. בי רבה [נהמא] דשערי לאינשי לא משתכח אמר רבא תלתא בעאי מקמי שמיא.

תרי הבו לי וחד לא הבו לי חכמתיה דרב הונא ועותריה דרב חסדא הבו לי ענוותנותיה דרבה בר רב הונא לא הבו לי. רבה חוה יתיב קמיה דרב נחמן והוה רב נחמן גוסס בעי למינח נפשיה. א"ל בעי רחמי דלא ליצערן מלאכא דמיתותא. א"ל ואנת לאו גברא חשיבא גבי שמיא אנת בעי רחמי עלך א"ל מאן חשוב מן ספון מן רקיע פי' כלומר כיון שנמסר אדם ביד מלאך המות אין שם חשיבותו. א"ל אחרי מיתתו אולי תתראה לי בחלום. ביקש מן הקב"ה כדי שיתראה לו בחלום ונתראה לו.

אמר לו היה לך צער בשעת מיתה. א"ל לאו ומשל לו משל כהרמת נימא של שיער מתוך החלב. א"ל אילו היה הקב"ה אומר לי לך חזור וחיי כאשר היית בחייך ואח"כ תמות לא הייתי רוצה שאע"פ שלא היה [לי] צער. אימתו של מה"מ גדולה היא מאד. רבא אתחזי ליה בחלמיה לרב שעורים אחוה. וא"ל הוה לך צערא ואמר לי כי ריבדא דכוסילתא. פי' כמו שריטה ששורטין האומנין בצואר למצוץ דמו. כגון אותו הצער היה לי בעת יציאת הנשמה מן הגוף.

רב ששת אתחזי ליה מלאך המות בשוק. א"ל כבהמה איתא לגבי ביתא.

רב אסי אתחזי ליה מלאך המות. א"ל אתרח לי ל' יומין דאהדריה לתלמודי. דאמריתו אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו. ביום שלשים אתא. א"ל מאי כולי האי. א"ל דקא דחקא רגליה דבר נתן:

מאי קראה הן קרבו ימיך למות כו'. תמיהה לי מילתא דהא מרע"ה לא חלה ולא כהתה עינו וביום מותו עלה אל הר העברי' ונ"ל דחולה מ"ט כדי שיהא התראתו לפקוד בעניניו ולצוות על ביתו וחמשה ימי חולי הוא דבר הגון ויש לו פנאי ומצינו במרע"ה שהודיעו הב"ה יום מיתה ה' ימים מקודם:

חיי ברי ומזוני פי' תלת מיני נינהו או חיי או ברי או מזוני כדמוכח שמעתי' להדיא שהביא ראיה על שלשתן אריכות ימי חייו ושיהו לו בנים ושיהו לו מזונות:

לאו בזכות' תליא מילתא פי' חס ושלו' שיהא תלוי במזל לגמרי דקיימא לן אין מזל ליש' ובטלת ברכות וקללות של תורה כי חיי ובני ומזוני כללים הם לכל טובות העולם אלא ה"ק דלאו בזכות' תליא לגמרי דמזלא נמי איכא אלא שזכות גדולה מבטלת המזל וכ"ע לא חזו להכי אלא צדיק גמור שהוא למעלה ולפי' תרי צדיקי לא דמו בהא להדדי כדמפ' ואזיל דמסייעא ליה מזלו. ומאן דאית ליה מזלא כיון דהוי בינוני שלא יפסיד מזלו סגי ליה בהכי ומאן דלית ליה מזלא צריך זכיות גדולות:

לעולם יהרהר אדם בעצמו יום המיתה וענינו כדי שידאג ויפשפש במעשיו ויבין לאחריתו דרשו רבותינו ז"ל והחי יתן אל לבו דברים של מיתה דיספד יספודוניה דלואי ילווניה דטען יטענוניה ויותר במיתת החכמים שדי במיתתם תוכחת לעם והערה למתעוררים והוא שאמרו עליה שמכפרת כקרבנות או כיום הכפורים וכל שכן בראותו שנוי המיתות כמיתה הפתאומית וכיוצא בה שיתעורר עליהן שהכל דרך גמול ועונש מאתו יתברך אשר אפני משפטו נעלמים ממנו ולעולם אל ימנע עצמו מן הרחמים ומן התפלה ויבין וידע שהתפלות והצדקות יכריחו המזל ומערכת התולדה בכל דבר ואל יחוש למה שאמרו כאן חיי בני ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא כי הוא מאמר יחיד לא יסבלוהו דרכי הדת בשום פנים ויתבאר לך חולשת המאמר ממה שגלו בכאן הסבה שהביאתהו לומר כן והוא מה שראה רבה ורב חסדא שהיו שקולים אצלו רב חסדא חיה שתין שנין ורבה חיה ארבעין שנין בי רב חסדא שתין הלולי ברבה שתין תיכלי בי רב חסדא נהינא סמידא לכלבי בי רבה נהמא דשערי ולא משתכח הנה שלא הביאו לזה אלא מה שראה מהעדר הסדור והיא הסבה שהביאה רבים לפקפק על האמת כמו שנודע למבינים:

גמרא מאן חשיב מאן ספין מאן כו' כ"ה בערוך וק"ל:

תוס' בד"ה מיתת אהרן כו' וכן פי' בקונט' ואין לפרש מיתת בני אהרן לבגדי קודש ילבש לפי כו' כצ"ל:

בד"ה ומיתה בידי כו' ולא ס' בכלל וזהו שזרעו נכרת כו' עכ"ל ר"ל דזהו שזרעו נכרת נמי מקרי כרת וק"ל:

בד"ה מאן רקיע כו' ונעלות בלות ומטולאות תרגום כו' כצ"ל:

אתיא שם שם ממשה כו' מה שיש לדקדק בזה עיין בספ"ק דב"ב:

מה פרה אדומה מכפרת כו'. פי' בתוס' מכפרת על מעשה עגל וכדאמרי' במדרש כו' ע"ש והוא דחוק שנתכוין ע"פ אותו מדרש ונראה אע"ג דמוכח בכמה דוכתין דפרה קדשי בדק הבית היא מ"מ חטאת קרייה רחמנא גם שהיא נקחית מתרומת הלשכה כמו שאר קרבנות וכמ"ש התוס' בפרק מרובה לפי שצריכין לה כהנים העובדים קרבנות חשיב צורך קרבן כו' ואפי' בלא לב ב"ד כו' ע"ש:

למה נסמכה מיתת אהרן לבגדי כהונה. פירשו בתוס' דכתיב ויפשט את אהרן את בגדיו גו' ואהרן יאסף ומת ופי' הקונטרס ובגדי קודש ילבשו לפי שאינו סמוך כ"כ עכ"ל פי' הקונטרס לא מצאתיו ואין זה מקרא בשום מקום ועיין מה שכתבנו בחידושי הלכות:

מאי קרא הן קרבו ימיך גו' הן חד קרבו תרי כו'. האי קרא גבי משה כתיב ולא חלה מקודם ה' ימים ובנשיקה מת שהיא מיתת פתאום כדלקמן אלא דילפינן מיניה רמז לשאר בני אדם:

מת בחמשים זו מיתת כרת נ"ב כו'. וכתבו התוס' בירושלמי מאל תכריתו וגו' ועוד ימי שנותינו שבעים שנה וגו' דל כ' דלא מיענש עליהן נשתיירו נ' ותימה דהא בשמעתין נ' משנולד קאמר כו' עכ"ל ונראה ליישב דה"ק שבעים שנין דל עשרים דלא מיענש כו' וכיון דמת בחמשים הרי נכרתו לו ימים ומשנים כ' שהם בשנות הנעורים והוא מבואר לפי שיש לאדם נ' שנים אחר עשרים שנים שהם ימי הנעורים ונ' שנים אלו הם כדמיון היובל שהם מ"ט שנים והם אחר כ' שני הנעורים הם ימי ספירה וחשבון של אדם על מעשיו ושנת הנ' שהוא שנת שביעית של אדם הוא תכליתו של אדם דמיון היובל שישוב אל אחוזתו ועד"ז אמר נ"ב זו מיתת שמואל הרמתי הוא למעלתו וע"פ מ"ש ביומא שאמרה חנה רגלי חסידיו ישמור כיון שעברו רוב שנותיו של אדם (בלא חטא) שוב אינו חוטא שניבאה כן על בנה שמואל שמת לנ"ב שנים שאז לו רוב שנותיו שאחר שני הנעורים שהם ב' חלקים ממ"ט שנים שאחר ימי הנעורים דב' חלקים ממ"ט הם ל"ב הרי נ"ב עם שני הנעורים שהם כ' שנים ובודאי גם אם היה חי שמואל יותר לא היה בא לידי חטא שהרי עברו לו רוב שנים של אדם שאחר ימי הנעורים ועד"ז יש לכוין הספירה מ"ט ימים יום לשנה. ויום הנ' הוא קודש חג השבועות כשתחשוב למ"ד בניסן נברא עולם היה תחילת הבריאה בכ"ה באדר הרי כ' יום עד יום ראשון של פסח שהן חשובין כימי שנות נעורים דלא איענש עלייהו שהיו ישראל עדיין במצרים ועד"ז אמר זכרתי לך חסד נעוריך וגו' ואח"כ מיום שיצאו ממצרים ימי הספירה מ"ט יום יום לשנה עד חג השבועות שהוא ביום חמישים דמיון היובל וזכר לדבר שאנו מדקדקים לעשות י"ט קצת בל"ג בעומר לזכר שבו עברו רוב ימים שהן ב' חלקים ממ"ט ימי ספירה יום לשנה ששוב אין אדם חוטא שהם ל"ב שנים אחר כ' שנים של שני הנעורים כאמור שזו מיתת שמואל הרמתי ואותיות יובל רמז לזה י"ו מצד זה ול"ב מצד זה שהם ל"ב רוב שנותיו הראשונים ושנת י"ג אינו מן המנין כי א' לא יבא לחלוקה ולפי' כשיצאו ממצרים אותן שנמנו מבני כ' והיו רק בני עשרים אזי כשהיו סופרים מ"ט שנים מבאי ארץ שהם ימי חשבון מצות של אדם עד שהיו בני שבעים וקדשו שם החמשים שהוא בסוף שנים למות לשוב איש אל אחוזתו כמו ביובל:

ס' זו מיתה בידי שמים כו' בכל"ח בגי' ס' כו'. לפי ענינו האי קרא בכל"ח למעליותא קאמר אבל לשון מיתה בידי שמים דקאמר לא משמע כן וי"ל דודאי מעלה הוא ששים שיצא מכלל כרת כדקאמר דרב יוסף הוה עביד להו יומא טבא מיהו כיון שלא בא לכלל שבעים שהם שנותיו של אדם קרי ליה מיתה בידי שמים שמת קודם זמנו כמו דור המדבר ועיין בתוס' בזה:

שבעים שיבה שמונים גבורות דכתיב ימי וגו'. ובמתניתין דאבות שנינו בן ששים לזקנה בן שבעים לשיבה כו' דכן מצינו בקרא מלת זקנה נופל על היוצא מכלל בחרות ושחרות והיינו הבא לשנת ס' דיוצא מכלל כרת והא דכתיב בשמואל ויהי כי זקן שמואל ולא חיה רק נ"ב שנין כבר תירצו בזה פ"ק דתענית דזקנה קפצה עליו ושם נתיישב למה מת שמואל בשנות כרת דמחמישים ועד ששים הם שנות כרת ולא חשיב ליה משום כבודו של שמואל כדמסיק רבה לקמן ומלת שיבה מצינו בקרא על הרוב בצדיקים שהגיעו לכלל שנותם שבעים שנה ובדוד כתיב וימת בשיבה טובה וחיה ע' שנים:

במזלא תליא כו'. כתבו התוס' הא דאמרינן בסוף שבת אין מזל לישראל י"ל דלפעמים משתנה ע"י מזל כו' ע"ש ושם בתוס' יותר מפורש דהיינו דאין מזל לישראל דע"י זכות גדול משתנה כו' ע"ש והכי מוכח נמי בשמעתין דרבא בעי אחכמה דרב הונא ואעותריה דרב חסדא והם דברים התלוים בגזירת הלידה כדאמרינן פרק כל היד דמלאך מעמיד הטיפה ואומר אם חכם אם טפש אם עשיר אם עני אלא ע"כ דאית לן למימר דע"י אפושי רחמי מן שמיא כדעביד רבא איכא לבטל הגזירה ומזל שנולד בו כדאמרינן בשבת אך יש לדקדק במה שבקש רבא אענותנותא דרבה והא ענוה היא ממדות הטובות כדאמרינן פ"ק דע"ז יראת חטא מביא לידי ענוה והוא מביאו לידי חסידות ואמרינן פרק כל היד דהכל בידי שמים חוץ מיראת שמים וי"ל ע"י אפושי רחמי שמיא בקש לעוזרו לבא לידי ענוה כדאמרינן הבא לטהר מסייעין לו:

במזלא תליא כו' רב חסדא חי צ"ב שנין כו'. וליכא למימר דשאני רבה דמדבית עלי קאתי דס"ל לרבא דבתורה לחוד הוי מתכפר כו' כ"כ התוספות פרק ב' מדות:

לתחזי לי איתחזי ליה כו' פרש"י לאחר מיתה עכ"ל. ונראה דהיינו בחלום ודבר זה מפורש פרק מי שמתו שהרוח המדבק הגוף והנשמה הוא שט בעוה"ז להודיע ע"י חלום וע"ש:

איתרח לי תלתין יומין ואהדרי כו'. והיינו דאמרינן פרק מי שמת מהדורא בתרא דרב אשי ובערוך בערך הדר פירש בע"א. וקאמר אשרי כו' ותלמודו בידו מפורש פ"ק דבבא בתרא ודקאמר אין מלכות נוגעת כו' מפורש פ"ק דתענית:

רב חסדא לא הוה כו' פקע ארזא ושתיק ויכין ליה כו'. נראה מענינו שמת בו ביום ולא חלה מקודם ולא הוי בכלל כרת דיומי דכיון שהגיע לגבורות שהרי צ"ב שנין חי ה"ל מיתת נשיקה כדאמרינן לעיל ברב הונא וכן לעיל ברב אשי נראה שמת בו ביום שהגיע לגבורות כמו שכתב בערוך שהיה ראש ישיבה ששים שנים ומסתמא כשנעשה ראש לא היה לו פחות מכ' שנים:

תד"ה מה פרה. פי' על מעשה העגל כו'. ובזה לא תקשי הא דאיתא בריש יומא דפרה לאו בת כפרה היא:

תד"ה הן. וביום מותו כתב הרבה. במ"ר ס"פ וילך (הביאו הרא"ש בפ' ע"פ סי' יג) שכתב בו ביום י"ג ס"ת ע"ש:

תד"ה אלא. וי"ל דלפעמים משתנה ע"י זכות המזל. כצ"ל. או דע"י הוא ר"ת דעל ידם:

תד"ה שתין. י"מ לאו דוקא. הוא ע"פ מש"כ בב"ק (צב ב) בד"ה שיתין:

גמ' אפי' שאר הנשים. נ"ב מ"מ על אמו. תניא לעיל (כ"ב א') על או"א הרי זה מגונה:

שם זה היא מיתה בידי שמים. נ"ב אין הפירוש כמו במ"א במקום עונש עברה שיש מיתה בתורה. אלא ר"ל מיתת כל אדם בטבע רוב ב"א. ולפי שאינה שוה בכל כי הרבה יוצאים מן הכלל לכן לא אמר זוהי מיתת כל אדם כמ"ש לעיל [ועי' בתוס']:

שם מחמשים ועד ששים כו'. נ"ב דלמא פחות מחמשים אינו כרת מדרבה דחיה רק ארבעין:

שם ולא משתכח. נ"ב בהשולח (ל"ז ב') אשכחן דהוה מסיק זוזי באבא בר מרתא. שמא כאן אמר על תחלתו או רוב ימיו. ושם בסוף ימיו היה שהשיג קצת מעות. או דבר מועט היה. וכן נראה פ"ג דמגילה [ז' ב'] דבתר דמלך הוה ליה כדאיתא התם דא"ל אביי אי חקלאה מלכא הוה [ועי' רש"י תענית כ"א א' ד"ה מלך סוטה מ' א' ד"ה אמר ובחולין קלד ב']:

שם אחוי ליה שוטא. נ"ב שבט:

מַה פָּרָה אֲדֻמָּה מְכַפֶּרֶת, אַף מִיתָתָן שֶׁל צַדִיקִים מְכַפֶּרֶת. נראה לי בס"ד הדמיון על הטעם רצונו לומר כמו שהטעם של פרה אדומה משום 'תבא אמו ותקנח' כן מיתת הצדיקים מכפרת מטעם תבא אמו ותקנח כי הם נקראים אֵם לכללות ישראל כמו שאמרו על פי בְּנֵי אִמִּי נִחֲרוּ בִי (שיר השירים א, ו).
והדמיון של בגדי כהונה הוא על הכפרה כמו שבגדי כהונה מכפרים על כמה עונות כן הצדיקים מכפרים על כמה מיני עונות ולהכי הוצרך שני סמיכות אחת ללמד הטעם ואחת ללמד על עצם הכפרה ותוקפה.

בֵּי רַב חִסְדָּא, שִׁיתִּין הִלּוּלֵי. עיין תוספות. ואפשר הילולי ממש ואין כולם בניו אלא בניו ובנותיו וזרעם וזרע זרעם וכן של אחיו ואחיותיו וזרעם וזרע זרעם דכולם בכלל בני ביתו הם.

חוֹכְמְתֵיהּ דְּרַב הוּנָא וְעוּתְרֵיהּ דְּרַב חִסְדָּא יְהָבוּ לִי. פירש רש"י ז"ל דאמרינן לעיל שרבץ תורה בישראל. נראה לי כונתו דקשיא ליה והלא רב חסדא היה חכם גדול ומפורסם בחכמה יותר מחכמי דורו דאמרו בגמרא דעירובין (עירובין סז.) דרב ששת הוה מרתע כולי גופיה מפלפולו של רב חסדא ובשבת (שבת פב.) אמר לו רב הונא לרבה בריה מאי טעמא לא שכיחת קמיה רב חסדא דמחדדין שמעתתיה נמצא רב הונא עצמו הוה משתבח בחכמתו של רב חסדא ואמאי לא שאל רבא חוכמתיה דרב חסדא כמו ששאל עותריה לכך פירש ששאל על ריבוץ תורה שזכה להרביץ בחכמתו.
ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו פירש שהוקשה לו והלא החכמה גזורה מעת יצירת הולד שהקדוש ברוך הוא גוזר על הטיפה חכם או טפש ואם כן איך יבקש רבא רחמי על חדשות אחר שגדל לכך פירש ששאל על ריבוץ תורה שזכה בו רב הונא עד כאן דבריו נר"ו.
ועדיין קשא איך יבקש על עושר של רב חסדא דגם זה כבר נגזר בתחלה על הטיפה עשיר או עני? ונראה לי בס"ד דאין נגזר שיעור לעושר כי אם רק יהיה עשיר והוא גם כן היה עשיר מתחילתו אך בקש על תוספת עושר שיגיע לשיעור עושר רב חסדא וכונתו כדי להרבות צדקות וגמילות חסדים. אי נמי כונתו שיתן לו מדת הסתפקות שיהיה שמח בחלקו כי אפשר דרב חסדא היה לו טבע זה שהיה שמח בחלקו כל ימיו וכבר אמר התנא (משנה אבות ד, א) אֵיזֶהוּ עָשִׁיר? הַשָּׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ ולכך קרי ליה עושר בסתם. אי נמי בקש עושר רב חסדא שבא לו פתאום בלי ביטול תורה.

מַאן חָשִׁיב? וּמַאן סַפִין? וּמַאן רַקִּיעַ?. נקיט תלת לישני מאן חשיב מצד השררה כי היה אבית דין וחתן הנשיא ומאן ספין מצד חכמה ומאן רקיע מצד המעשים.

חֲלִיפָא לֵיהּ שַׁעְתָּא. קשא ממה נפשך אם שלמו קצבת חייו איך חי עוד דמנא ליה חיים ואם לא שלמו עדיין איך בא אליו מנא הני מילי ליטול נשמתו קודם הזמן?
ונראה דלעולם שלמו וניתן לו חיים מאותם הנספים בלא משפט כדאיתא בגמרא (חגיגה ה.) בעובדא דמרים מגדלא נשיא דאמר לה מלאך המוות אי חזינן צורבא מרבנן מעביר במיליה יהבינן ליה אותם חיים של הנספה.
ועוד נראה לי בס"ד דנשלם תיקון הנפש לגמרי ונסתלקה ובא הרוח במקומה ויקצוב לו הקדוש ברוך הוא שנים חדשים וזה נקרא גלגול בחיים כמו שכתב רבינו האר"י ז"ל בשער הגלגולים.

דְּקָא דָּחַקְתְּ רַגְלֵיהּ דְּבַר נָתָן, וְאֵין מַלְכוּת נוֹגַעַת בַּחֲבֶרְתָּהּ אֲפִלּוּ כִּמְלֹא נִימָא. קשא אם כן איך הרחיב לו תחלה זמן שלושים יום ואם בפעם ראשונה עדיין לא הגיע הזמן איך בא אצלו קודם הזמן?
ונראה לי בס"ד גלוי וידוע לפני הקדוש ברוך הוא שיאמר רב אשי כך לחזור על לימודו ולכך שלחו קודם הזמן וצוהו שיעשה רצונו. אי נמי הא דאין מלכות נוגעת בחברתה כמלא נימא זהו דוקא מלכות ממש כענין דוד ושלמה אבל כאן אין זו מלכות ממש לכך אין קפידא על ימים מועטים.

סָלִיק, יָתִיב אַאַרְזָא דְּבֵי רַב. נראה לי בס"ד הטעם דיתיב אארזא דאמרו רז"ל (תענית כה.) על פסוק צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח כְּאֶרֶז בַּלְּבָנוֹן יִשְׂגֶּה (תהלים צב, יג), דהארז אינו עושה פירות אבל גזעו מחליף וכן הוא חשב להיות דוגמת הארז דאף על פי שנשלם תיקון נפשו ולא תעשה פירות עד בעולם הזה אפשר שיהיה גזעו מחליף שיהיה לו גלגול בחיים דאחר סילוק נפשו מגופו בעודו חי בעולם הזה יבא לו רוח ויתקן אותו ויעשה פירות במצות ומעשים טובים בתיקון הרוח ואין צריך למות אלא יהיה גזעו מחליף שתבא הרוח במקום הנפש ולכן ישב על הארז לרמוז על דבר זה.

תוס' ד"ה מיתת אהרן וכו' וכן פי' בקונטריס ואין למדרש סמוכים מאחרי מות ב' בני אהרן וסמיך ליה קדש ילבש וכו' כצ"ל פי' דקשיא להו אמאי דחיק ר"א למדרש סמוכים מדסמיך מיתת אהרן לבגדי כהונה והא לא דרשינן סמוכים אלא כשנכתב שלא במקומו והכא במקומו הוא והו"ל למדרש סמוכים דעדיף מדאסמיך מיתת בני אהרן לבגדי קדש אלמא מיתת צדיקים כבגדי כהונה ומתרצי שאינו סמוך כל כך. כן הגיה ופירש הרב ר' שולימאן ן' אוחנא וכן הסכים הרב ר' יום טוב צהלון. לקוטי מהר"א פליף כ"י:

אלא חיה. שמתה מחמת וולד שהיא שופעת: מת פתאום. שלא חלה: מחמשים שנה. ולמעלה: והאי דלא חשיב ליה. בהדי כרת: כרת דיומי. שמא ימות מיתה חטופה: פלגא. דמכרת דשני מיהא פלטי לי: מנמנם. גוסס: א''ל. רבא לרב שעורים: לימא מר. למלאך המות דלא לצעורי: שושביניה. דמלאך המות: דאימסר מזליה. איתרע מזליה: ליתחזי לי מר. בתר מיתה: מר לאו אדם חשוב. לימא ליה מר: ספין רקיע. מתוקן למיבעי מיניה: ביעתותיה. דמלאך המות: רגליה דבר נתן. למיהוי נשיא: אמאי לא מרחם. דמתפקדנא למייתי ליה למר בההוא עלמא: אחוי ליה שוטא דנורא. וידע דהוא מלאך המות:

מה פרה אדומה מכפרת פירוש על מעשה העגל וכדאמרינן במדרש משל לבן השפחה שטינף פלטירין של מלך אומר המלך תבא אמו וכו': מיתת אהרן לבגדי כהונה. דכתיב (במדבר כ) והפשט את אהרן את בגדיו ואהרן יאסף ומת שם וכן פי' בקונטרס ואין לפרש מיתת בני אהרן לבגדי קדש ילבש לפי שאינו סמוך כ''כ: מה בגדי כהונה מכפרין. בזבחים כו' (דף פח:): חטופה ודחופה. לא ידענא מאי שנא הוא ומנא ליה: ואדבר אל העם בבקר. פי' וחלתה ומתה: הן קרבו וכו'. לאו דוקא דלא אשכחנא דמשה היה חולה וביום מותו כתב הרבה (סוטה יג:) ופסע כמה פסיעות בבת אחת כדפירש בפירוש חומש: מת בחמשים זו היא מיתת כרת. בירושלמי (פ''ב דביכורים) דייק מאל תכריתו שבט הקהתי (במדבר ד) ועבודתם עד חמשים דכתיב (שם ח) מבן חמשים שנה ישוב מצבא העבודה ועוד מימי שנותיו ע' שנה דל עשרין דלא איענש עליהן נשתיירו חמשים (כדאי' שבת פט:) ותימה לפי' דהא משמע בשמעתין דבחמשים משנולד קאמר ועוד יהא חמשים לאחר שנתחייב כרת והוא מיתת כל אדם: ומיתה בידי שמים בששים. בירושלמי מפיק ממתי מדבר דאמרינן לא מת אחד מהן פחות מבן ששים ומיתה דהכא משמע זו היא מיתה בידי שמים וכרת בחמשים עד ששים ולא ששים בכלל וזהו שזרעו נכרת וי''מ דחמשים היא מיתה שבידי שמים וכי איתא בהדי זרעו הוי כרת וששים מיתת כל אדם ובשבת פרק שני (כה. בד''ה כרת) ובריש יבמות (ב. בד''ה אשת אחיו) הארכתי: אלא במזלא תליא מילתא. והקשו בתוספות הא דאמרן בסוף שבת (דף קנו. ושם) אין מזל לישראל וי''ל דלפעמים משתנה ע''י מזל כי הנהו דהתם ופעמים שאין משתנה כדאמרינן בתענית (דף כה.) גבי רבי אלעזר בן פדת דא''ל ניחא לך דאחריב עלמא דאולי אברי' בעידנא דמזוני: שתין הלולי. יש . מפרשים לאו דוקא: ספין. חשוב למחר (הוא ו) היא . מתה ואין כל בריה. ספונה (כתובות עב.) פירוש חשובה ובמדרש ילמדנו אין העובדי כוכבים ספונים כלום שנא' (ישעיה מ) כל הגוים כאין נגדו וכן פירש בערוך והביא עדיין ראיות אחרות: מאן רקיע פי' מתוקן ותפור . ונעלות בלות ומטולאות (יהושע ט) תרגום בלן ומרוקעים למתפרות כסתות (יחזקאל יג) תרגומו דמחטטים רקיעי חשוך והוא לשון ישמעאל חתיכת בגד תפורה על הקרע בערוך ועוד הביא דאמרינן בפ' לא יחפור (ב''ב דף כ.) חזי למרקע לבוש מיהו יש ספרים כתוב שם לקרעא: