מועד קטן כו ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כו - א

תנו רבנן: ואלו קרעין שאין מתאחין:

הקורע על מיתת אביו, ועל אמו, ועל רבו שלימדו תורה, ועל נשיא, ועל אב בית דין.

וכן הקורע על שמועות הרעות, ועל שמיעת "ברכת" השם [בלשון סגי נהור].

וכן הקורע על [ראיית] ספר תורה שנשרף.

וכן על [ראיית] ערי יהודה, ועל המקדש, ועל ירושלים בחורבנם.

וקורע על ראיית המקדש, ומוסיף בקריעתו על ירושלים.

ומבארת הגמרא את מקור ההלכות שבברייתא:

מצות קריעה על אביו ואמו, ועל רבו שלימדו תורה - מנלן?

מדכתיב [מלכים ב ב] בהסתלקות אליהו השמימה: "ואלישע רואה את אליהו הנביא עולה השמימה. והוא מצעק: "אבי, אבי! רכב ישראל ופרשיו!"

"אבי, אבי" - זה אביו ואמו.

"רכב ישראל ופרשיו" - זה רבו שלימדו תורה.

וקרע קריעה על הסתלקותו.

ומסבירה הגמרא: מאי משמע, מנין לנו מפסוק זה שיש לקרוע גם על רבו?

כדמתרגם רב יוסף את הפסוק: רבי רבי, דטב להון לישראל שהוא טוב להם לישראל בצלותיה, בתפילותיו עבורם, מרתיכין ופרשין, יותר מאשר יכולים להועיל להם רכב ופרשים.

הרי שקראו הכתוב "רבי", ועל כך הוא קרע ^[366].

וממשיכה הגמרא את ביאור ההלכות שבברייתא:

ולא מתאחין הקרעים - מנלן?

דכתיב בקריעה שקרע אלישע על הסתלקות רבו אליהו [מלכים ב ב]:

"ויחזק בבגדיו, ויקרעם לשנים קרעים".

ממשמע שנאמר "ויקרעם", וכי איני יודע שקרעם לשנים?

אלא, מלמד שצריכים הבגדים להיות נשארים קרועים ועומדים לשנים - לעולם!

אמר הקשה ליה ריש לקיש לרבי יוחנן: הרי אליהו עדיין חי הוא, ואיך קרע עליו אלישע קריעה שקורעים על מת!?

אמר ליה: כיון דכתיב "ולא ראהו עוד", הרי לגבי דידיה של אלישע - כמת דמי ^[367] .

וממשיכה הגמרא בביאור הלכות הברייתא:

קריעה על נשיא ואב בית דין שמתו, וקריעה על שמועות הרעות - מנלן? דכתיב בקריעה שקרע דוד כשהגיעה השמועה על מות שאול ויהונתן [שמואל ב א]:

"ויחזק דוד בבגדיו, ויקרעם. וגם כל האנשים אשר אתו קרעו בגדיהם. ויספדו, ויבכו, ויצמו עד הערב - על שאול, ועל יהונתן בנו, ועל עם ה', ועל בית ישראל, כי נפלו בחרב".

שאול - זה נשיא. שהיה מלך, ודינו כמו נשיא.

יהונתן - זה אב בית דין.

על עם ה' ועל בית ישראל - אלו שמועות הרעות.

אמר ליה רב בר שבא לרב כהנא: ואימא אין קורעים אלא עד דהוו כולהו!?

אמר ליה: "על, על" האמור בפסוק על כל ענין לחוד - הפסיק הענין ^[368] . והוינן בה: ומי קרעינן אשמועות הרעות?

והא אמרו ליה לשמואל: קטל שבור מלכא מלך פרס תריסר אלפי יהודאי ב"מזיגת קסרי" - ולא קרע שמואל על השמועה הרעה!?

ומשנינן: לא אמרו שקורעים על שמועה הרעה אלא כשהיא אירעה ברוב צבור של ישראל, וכמעשה שהיה בשאול ויהונתן.

ולכן לא קרע שמואל על השמועה שהרג שבור מלכא תריסר אלפים יהודים, כי היא לא היתה ברוב ציבור של ישראל ^[369].

ותמהינן: ומי קטל שבור מלכא יהודאי?

והא אמר ליה שבור מלכא לשמואל: תיתי לי, תבוא אלי טובה, דלא קטלי כיון שלא הרגתי יהודי מעולם.

ומשנינן: התם - אינהו היהודים שהיו שם גרמי לנפשייהו את מותם, כיון שמרדו בו. ומה שאמר שבור מלכא לשמואל שהוא לא הרג יהודי מימיו, כונתו שלא הרג אף יהודי בחינם.

דאמר רבי אמי: לקל יתירי, לקול היתרים, המתוחים על הכינורות ד"מזיגת קסרי", שבהן הכריזו היהודים על המרד - פקע שורא נבקעו חומותיה ד [של העיר] לודקיא.

זה שקורעים על שמיעת "ברכת" השם - מנלן?

דכתיב [מלכים ב יח] "ויבא אליקים בן חלקיה אשר על הבית, ושבנא הסופר, ויואח בן אסף המזכיר אל חזקיהו, קרועי בגדים". שקרעו בגדיהם כאשר שמעו את החירוף והגידוף של רבשקה, שליח מלך אשור, אשר צר על ירושלים ^[370].

תנו רבנן: אחד השומע את "ברכת" השם מפי ה"מברך", ואחד השומע מפי השומע, כגון השומע מפי העדים - חייב לקרוע.

והעדים עצמם, אינן חייבין לקרוע בשעה ששומעים את עצמם בשעת עדותם,, לפי שכבר קרעו בשעה ששמעו.

והוינן בה: ואם קרעו בשעה ששמעו - מאי הוי? הא קא שמעי השתא שוב, ששומעים את עצמם בשעת עדותם, וכל השומע חייב לקרוע! ^[371]

ומשנינן: לא תאמר כמו שסלקא דעתך שגם העדים צריכים לקרוע כשמעידים ושומעים שוב [את עדות עצמם]. היות דכתיב [מלכים ב יט] "ויהי כשמע המלך חזקיהו, כאשר סיפרו לו את דברי החירוף והגידוף של רבשקה, שלוחו של מלך אשור, כלפי ה' - ויקרע המלך את בגדיו".

ומכאן מוכח כי רק המלך חזקיה לבדו קרע אז בשמעו מפיהם את הדברים הללו, ואילו הם, העדים שבאו להעיד לפניו, לא קרעו ^[372] .

וזה שלא מתאחין הקרעים על שמועות שכאלה לעולם - מנלן?

אתיא גזירה שוה "קריעה קריעה". נלמד את דין ה"קריעה" האמורה כאן על גידופו של רבשקה, מה"קריעה" האמורה באלישע על הסתלקות אליהו, שהיא לעולם.

חובת קריעה על ספר תורה שנשרף - מנלן?

דכתיב [ירמיהו לו] "ויהי כקרוא יהודי את דברי הקינות שבמגילת איכה לפני המלך יהויקים, שלש דלתות וארבעה, שלשה ארבעה פסוקים - יקרעה המלך יהויקים בתער הספר, והשלך אל האש אשר אל האח". וגו'.

ומבארת הגמרא: מאי "שלש דלתות וארבעה"?

אמרו ליה ליהויקים המלך: כתב ירמיה ספר קינות על החורבן, שהוא מנבא עליו שעתיד להתרחש.

אמר להו יהויקים: מה כתיב ביה, בספר הקינות?

אמרו לו את הפסוק הראשון [איכה א]: "איכה ישבה בדד".

אמר להו יהויקים: אנא מלכא, אני הוא המלך, ועלי לא נאמר במגילה דבר לרעה.

אמרו ליה את הפסוק השני: כתוב בו "בכו תבכה בלילה".

אמר להם: אנא מלכא, ואין הדברים אמורים בי.

אמרו לו את הפסוק השלישי: כתוב בו "גלתה יהודה מעני".

אמר להם: אנא מלכא.

אמרו לו את הפסוק הרביעי: כתוב בו "דרכי ציון אבלות".

אמר להם: אנא מלכא.

וכשהגיעו לפסוק החמישי, ואמרו לו שכתוב בו "היו צריה - לראש!", ופסוק זה מורה כי מלכות יהויקים עומדת לחלוף, והצרים יהיו לראש במקומו, אז אמר להו יהויקים: מאן אמרה? בשם מי אמר ירמיהו פסוק זה?

אמרו לו: "כי ה' הוגה על רב פשעיה".

מיד קדר חתך יהויקים כל אזכרות ה' שבה, במגילת איכה, ושרפן באש.

והיינו דכתיב [ירמיהו לו] "ולא פחדו ולא קרעו את בגדיהם".

מכלל, מכאן יש ללמוד, דבעו למיקרע, שהיו צריכים לקרוע בראותם את האזכרות נשרפות באש.

אמר ליה הקשה רב פפא לאביי: מנין שהיה להם לקרוע על ראיית האזכרות הנשרפות? אימר שהיה להם לקרוע משום שמועות הרעות שבמגילת איכה!?

אמר תירץ ליה אביי: וכי שמועות רעות - בההיא שעתא, מי הוו!? הרי היה זה עוד לפני החורבן, ואין אלו שמועות על מאורעות שכבר אירעו, אלא רק תיאור העתיד להיות, ועל כך אין חייבים לקרוע ^[373].

אמר רבי חלבו אמר רב הונא: הרואה ספר תורה שנקרע, חייב לקרוע שתי קריעות.

קרע אחד על הגויל, וקרע אחד על הכתב.

שנאמר [ירמיהו לו] "אחרי שרף המלך את המגלה, הגויל, ואת הדברים, הכתב".

רבי אבא ורב הונא בר חייא הוו יתבי קמיה דרבי אבא. בעא רצה רב הונא בר חייא [לפי הר"ח] לאפנויי, להתפנות.

שקליה לטוטפתיה, לקח את התפילין, אחתיה אבי סדיא, והניחם מחוץ לבית הכסא, על דבר הנקרא "בי סדיא".

אתאי בת נעמיתא, בת היענה, בעא למיב לעיה.

אמר: השתא, אם היא היתה לוקחת ובולעת את התפילין, איחייבין לי שתי קריעות, אחת על הגויל ואחת על הכתב, היות בליעת בת הנעמית את התפילין עם אזכרותיהם היא כשריפה! ^[374]

אמר ליה רבי אבא: מנא לך הא? והא בדידי הוה עובדא, אירע אצלי מעשה דומה, ואתאי לקמיה ובאתי לפניו דרב מתנה לשאלו כיצד לנהוג, ולא הוה בידיה.

ואחר כך אתאי לקמיה דרב יהודה, ואמר לי: הכי אמר שמואל: לא אמרו שצריך לקרוע על בליעה של תפילין אלא כשנעשה הדבר בכח הזרוע, כשאין אפשרות להציל, וכמעשה שהיה ביהויקים המלך, שלא היתה לרואים אפשרות להציל. אך אם יש אפשרות להציל ולמנוע, לא חייבים קריעה ^[375].

על ערי יהודה - מנלן שקורעים?

דכתיב [ירמיהו מא] "ויבאו אנשים משכם, משלו ומשמרון, שמנים איש, מגלחי זקן וקרעי בגדים, ומתגודדים. ומנחה ולבונה בידם, להביא בית ה"'. וגומר ^[376].

אמר רבי חלבו אמר עולא ביראה אמר רבי אלעזר: הרואה ערי יהודה בחורבנן אומר: [ישעיהו סד] "ערי קדשך היו מדבר". וקורע.

הרואה ירושלים בחורבנה - אומר: [שם] "ציון מדבר היתה, ירושלים שממה". וקורע ^[377] .

הרואה בית המקדש בחורבנו - אומר [שם] "בית קדשנו ותפארתנו אשר הללוך אבתינו היה לשרפת אש, וכל מחמדינו היה לחרבה". וקורע.

קורע על מקדש, ומוסיף על ירושלים.

ורמינהו: אחד השומע ^[378] ואחד הרואה, כיון שהגיע לצופים ^[379] - קורע, וקורע על מקדש בפני עצמו, ועל ירושלים בפני עצמה.

לא קשיא.

הא - דפגע במקדש ברישא ^[380] . הא - דפגע בירושלים ברישא ^[381] .

תנו רבנן: וכולן רשאין לשוללן, ולמוללן, וללוקטן, ולעשותן כמין סולמות, [סוגי איחוי שאינם איחוי גמור], אבל לא לאחותן ^[382] .

הערות

^[366] יש להתבונן, הלא בדברי רב יוסף נזכר ענין קבלת תפלתו, ואיך למדנו מכאן שיש לקרוע על רבו שלימדו תורה. ופירש המהרש"א על פי המבואר בבבא בתרא [קטז], שמי שיש לו חולה בתוך ביתו, ילך אצל חכם שיתפלל עליו, מפני שתפילתו מקובלת היא במרום, ונמצא שתפילת אליהו היתה מקובלת, מפני כח התורה שהיה לו.

^[367] ודוקא בענין זה, שעלה אליהו למרום, ואינו יכול לראותו עוד, אבל כשהלך רבו למדינת הים, אינו קורע עליו, שהרי יתכן שיראהו עוד. ריטב"א. וע"ע במאירי.

^[368] פירש הריטב"א, שבאמת לא הוצרך דוד לקרוע אלא פעם אחת, שהרי שמע את שלשתן בפעם אחת, ובקריעה אחת יוצא ידי חובתו, אלא שנקט הכתוב לשון זה ללמדנו, שיש סיבת חיוב קריעה על כל ענין בפני עצמו.

^[369] הרמב"ן כתב, שאין הכונה על מיתת רוב הציבור ח"ו, אלא שיהיו במעמד זה רוב ציבור, אף על פי שמתו המיעוט מהם. אבל הלחם משנה דקדק מלשון הרמב"ם, שדוקא בנפילת רוב הציבור ח"ו. וכתב הריטב"א, שאף לדיעה זו, די במיתת רוב שבט ח"ו, כדי לחייב בקריעה, שהרי מבואר בהוריות, שכל שבט בפני עצמו נקרא "ציבור", ובמלחמת פלשתים ודאי מתו מישראל כדי רוב שבט. והקשה הריטב"א, הלא בין י"ב אלף אלו שנהרגו על ידי שבור מלכא בודאי היו אנשים כשרים וחכמים, ואם כן היה לו לשמואל לקרוע מצד דין זה, אף על פי שאינו בגדר שמועות הרעות. ותירץ על פי המבואר לעיל, שאין לחייב קריעה על אדם כשר אלא כשנודע לו קודם קבורה, ולא נודע הדבר לשמואל עד לאחר קבורה. וכמו כן נתבאר שם, שאין לחייב קריעה על חכם, אלא כשהוא על כל פנים שוה לו בחכמה, ושמואל היה חכם מכולם. עוד תירץ, כיון שהם גרמו לעצמם את מיתתם, במה שמרדו במלך, אינו מחוייב לקרוע עליהם, ורק משום שמועות הרעות היה שייך לחייב. ולכאורה כונתו, שדינם כמאבד עצמו לדעת, שאין קורעין עליו. ובאמת היא מחלוקת ישנה בין הפוסקים. שלדעת הרמב"ן, הקרובים מחוייבים לקרוע עליו. אבל הש"ך [שמה ב] דקדק מלשון השו"ע, שאין קורעין עליו כלל. ובספר שולחן גבוה ביאר שיסוד הנידון הוא, האם חיוב הקריעה נובע מכבוד המתים או מכבוד החיים. [אך בדעת הריטב"א יש עדיין מקום לדון ולומר, שלא כתב כן אלא בקריעה שעל אדם כשר וחכם, ולא בשאר קרובים].

^[370] על שבירך רבשקה את שם ה'. ונחלקו בירושלמי, האם רשע זה היה נכרי, ונוכל ללמוד מכאן, שאף כשנכרי מברך, יש חיוב לקרוע, או שמא היה ישראל מומר, ואין ללמוד מכאן לנכרי המברך. ויעויין בסנהדרין [ס].

^[371] יש להתבונן, הלא בשעה שהם מעידים על שפלוני בירך את ה', אין בזה ברכת ה' פעם נוספת ח"ו, ואין זה אלא סיפור דברים בלבד והעתקת השמועה, ומה שהדיינים קורעים אז את בגדיהם, זהו על השמועה הלא טובה שפלוני בירך, ואם כן, מדוע נחייב את העדים לקרוע עתה פעם נוספת, הרי לא נתחדש אצלם עתה כלום מענין זה. וצ"ע.

^[372] הקשו התוס' [סנהדרין ס], הלא ממה שחזקיהו נחייב בקריעה יש להבין שהשומעים חזרו בפניו על ברכת ה' בפירוש, שאם לא כן לא היה קורע, כמבואר בסנהדרין, ואיזה צורך היה בחזרה זו. ובתוס' הרא"ש שם הוסיף, שאין לומר, שעשו כן כדי לדון את רבשקה ולחייבו מיתת בית דין [אם ישראל מומר היה], שהרי אין גומרין דינו של אדם אלא בפניו.

^[373] יש להעיר ממה שכתבו התוספות לעיל [כא], שדוד נהג אבילות על הילד, אף שעדיין לא מת, מאחר ונאמר לו מפי נביא שימות. וכמו כן נאמר שהיו מחוייבים לקרוע על השמועות הרעות שנאמרו לירמיה בנבואה. ומדברי הריטב"א מבואר, שיש לחלק בענין זה בין יחיד לציבור, שהיחיד אין גזר דינו נקרע אלא בעשרת ימי תשובה, ועל כן נהג דוד אבילות קודם המעשה, מה שאין כן בציבור, שגזר דינם נקרע לעולם, כמבואר בראש השנה [יח]. ויש מתרצים, שדוד כבר ראה את תחילת התגשמות הנבואה, שהרי הילד נעשה חולה אנוש רח"ל, כמבואר בכתוב שם, מה שאין כן בעניננו, שאז עדיין לא התחילה הנבואה להתקיים, ועל כן לא שייך עדיין קריעה.

^[374] ואף על פי שבברייתא לעיל נזכר "ספר תורה שנשרף", לשון זה לאו דוקא הוא, שהרי עיקר דין קריעה בספר תורה נלמד ממגילת איכה. הרא"ש. והרמב"ם כתב שקורעין על ספר תורה שנשרף, והשמיט דין זה, שאף על תפילין יש לקרוע. ובאמת, שמלשון הירושלמי [ז] נראה, שאין קורעין אלא על ספר תורה, יעויי"ש ובקרבן העדה. ומדברי הריטב"א מבואר, שעיקר דין קריעה בזה תלוי באזכרות שבה. ויש לעיין לפי זה לענין מגילת אסתר שאין בה אזכרת ה'. וע"ע בשבט יהודה. והט"ז למד מדברי הגמרא כאן, שיש לקרוע אף על ספר תורה שנאבד בענין אחר, שלא בשריפה. וכתב החכם צבי [יז], שאין חיוב קריעה על ספר תורה שנשרף, אלא על הרואה בעיניו ממש, ולא על השומע. וכן הוא במסכת שמחות [ט].

^[375] רש"י מפרש, דוקא כשנשרף בענין שלא היה בידו להציל, אבל כשהיה בידו להציל, אינו קורע. ותמה החכם צבי בעיקר הסברא, שהרי כשהיה יכול להציל ולא הציל, הוא צריך כפרה יותר מכשלא היה בידו להציל, ובודאי שיש לו לקרוע כדי שיתכפר לו. ועוד הקשה, האם אמוראים אלו נחשדו ח"ו בדבר זה, שהיו יכולים להציל, ולא הצילו. ויעויין מה שרצה לפרש בדברי רש"י. ובהגהות מהרש"ם מבאר כונת רש"י, שאין חיוב לקרוע אלא כשכבר אין בידו להציל הספר תורה, אבל בציור זה, שיש עדיין היכולת בידו לתפוש העוף ולהוציא בלעה מפיה, אין לקרוע, הואיל ואין הספר תורה נחשב אבוד בענין זה. ואכן מעשה זה הובא בירושלמי בשינוי קל, שבת יענה זו אכן בלעה הספר תורה, ותפשוה והוציאו הספר תורה מפיה. אבל הנמוקי יוסף פירש, שאינו קורע אלא כשנעשה מתוך כונת זדון, אבל כשנשרף מעצמו, או כשנאכל על ידי עוף וכדומה, אינו קורע. והרמב"ן והריטב"א לעיל [כה] העירו, במה שדימה הגמרא יציאת נשמה לשריפת ספר תורה, שלפי המבואר כאן, אין דמיון זה עולה יפה, שהרי אין קורעין אלא כשנשרף הספר תורה בזרוע, כלומר, ברשע [וכפירוש הנמוק"י], ובהכרח שאין כונת הגמרא אלא לדמיון בלבד.

^[376] מדברי התוס' מבואר, שאותם אנשים קרעו בגדיהם על חורבן ערים אלו הנזכרים בפסוק זה. ולפי זה צריך לומר, ש"ערי יהודה" הנזכר בברייתא, הוא לאו דוקא, וכמו שכתב מהרש"א, שהרי ערים אלו אינם מנחלת יהודה.

^[377] פירשו הרמב"ן והרא"ש, שאף על פי שכבר קרע על ערי יהודה, כשרואה אח"כ ירושלים עיר הקודש, יש לו לחזור ולקרוע, אבל כשקרע תחילה על אחת מערי יהודה, אינו קורע עוד על עיר אחרת מערי יהודה.

^[378] ביאר הריטב"א, שדין זה נאמר על אותו הדור שנחרב בית המקדש בימיו. וע"ע ברש"ש.

^[379] נחלקו האחרונים בפירוש תיבה זו, האם הוא מקום שממנו נראית ירושלים בעליל [בבירור], אבל כשעדיין אינה נראית היטב, אינו קורע, או שאין לחלק בכך, ובכל ענין שהוא רואה אותה, יש לו לקרוע. יעויין במשנ"ב [תקסא ז].

^[380] רש"י מפרש, שנכנס לירושלים בתיבה, ולכן היה יכול לראות את המקדש תחילה. והריטב"א מפרש, שהגיע למקדש דרך מזרח, שאז אינו רואה את ירושלים עד שרואה תחילה את המקדש. ומבואר בירושלמי, שאין לקרוע אלא כשעברו ל' יום מראיתו הקודמת. וכן נפסק באו"ח [תקסא ה]. ויעויין בשערי תשובה לענין אדם הדר בירושלים, ועברו עליו ל' יום שלא ראה המקדש, אם יש לו לקרוע כשרואהו.

^[381] לקמן בגמרא ובהערה 391 יתבאר דיני קריעה ותוספת קריעה באביו ואמו ושאר קרובים. ועל פי המבואר שם יש לפרש חילוק זה שבסוגיתנו באופן זה. כאשר קרע תחילה על ירושלים, אינו יכול להוסיף בקריעה זו על המקדש, משני טעמים. א. הרמב"ן כתב שם, שהקריעה על אביו, מאחר והיא צריכה הבדלה קמי שפה, אם כן נמצא שכל הקרע, מבית הצואר עד לבו, כל זה נכלל במעשה הקריעה, ולכן אינו יכול להשתמש בקרע שנעשה על מת אחר, לצורך קריעה זו. [וכן נפסק בשו"ע, וכמו שפירש הש"ך]. ומעתה, לפי המבואר בשו"ע [או"ח תקסא] כדעת הרמב"ם, שקריעה על מקדש דינה כקריעה שעל אביו, אם כן אף היא צריכה הבדלה קמי שפה, ושוב אינו יכול לצאת חובת קריעה זו, במה שמוסיף על קריעה קודמת. אלא שאם כן יקשה מאד להיפך. כלומר, כשקרע תחילה על המקדש, איך יכול להוסיף בה על ירושלים, והלא מבואר באו"ח שם, שגם קריעה על ירושלים שוה לקריעה שעל אביו, וכנ"ל, ואם כן מן הטעם הנ"ל היה לנו להצריכו לקרוע פעם נוספת כבתחילה. ותשובה לדבר מצאנו בדברי המשנ"ב [ט], שבאמת מצד עיקר הדין, כשקרע על המקדש תחילה, היה עלינו לפוטרו לגמרי מלקרוע על ירושלים, שהרי בכלל מאתים, מנה, ולכן, אף על פי שהחמרנו עליו לקרוע שנית, מכל מקום הקלנו עליו בקריעה זו, שדי לה בתוספת. ב] הראב"ד שם כתב, שאם קרע על שאר קרובים, ובתוך ז' שמע שמת אביו, אינו יכול להוסיף בקרע זה [על כל פנים לר"י בן בתירא], שאין לו לעשות הקריעה שעל אביו, טפל לקריעה שעל שאר קרובים. ומבואר עוד בסוגיא שם, שיסוד החילוק בין תוך ז' לבין אחר ז' נובע ממה שבתוך ז' אסור לו לשלול הקרע. ויעויי"ש בהערה הנ"ל ביאור דברי הראב"ד הנ"ל. ואם כן הוא הדין כשקרע על ירושלים, שדינו ליאסר בשלילה עד למחר [כמבואר ביו"ד שמ], כשבא אח"כ [על כל פנים בו ביום] לקרוע על המקדש, אינו יכול להוסיף בקרע ראשון, שאינו בדין לעשות הקרע שעל המקדש [שהוא עיקר הדבר], טפל לירושלים. וכן מפורש בתוס' הרא"ש בשם הראב"ד ובהרמב"ן, שדימו מקדש וירושלים לאביו ושאר קרובים. אולם גם לפירוש זה, צריכים אנו לדברי המשנ"ב הנ"ל. שהרי מבואר בדברי הראב"ד [שהובא בהרא"ש שם], שאם קרע על אביו, ובתוך ז' שמע שמת לו מת משאר קרוביו, אינו יכול להוסיף [אפילו טפח] בקריעה ראשונה, שאין הקריעה ניכרת שנעשית על מת אחר, אלא נראה כמתחמם ומוסיף בקריעה שעל אביו. ואם כן הוא הדין כאן, שלא יוכל להוסיף בקריעה שעל המקדש [שהרי יש לדמותה לקריעה שעל אביו, וכנ"ל], ובהכרח צריך לתרץ כתירוץ המשנ"ב, שקריעה זו אינה מעיקר הדין, אלא חומרא. ואכן בתוספות הרא"ש שם הקשה כן, ויעויין מה שתירץ. אך אין תירוצו מועיל לדעת הראב"ד כפי שהביאה הרא"ש בפסקיו. [ולשני הפירושים, כשקורע על המקדש בשניה, הרי הוא מרחיק ג' אצבעות, וקורע, וכמו שכתב המשנ"ב, שלא כדעת הלבוש].

^[382] יש לפרש, שברייתא זו אמורה על אותם הקרעים שאינם מתאחים, שלמדנו לעיל, ולימדנו התנא כאן, שמכל מקום יש להם לשלול וללקוט וכו'. ויש לפרש, שזה סובב על תוך ל' בשאר קרובים, שמותרים אז לשלול, ולא לאחות. ויעויין בב"י שדן בפירושים אלו.

ואלו קרעין של אבילות שאין מתאחין לעולם: הקורע על אביו, ועל אמו, ועל רבו שלימדו תורה, ועל נשיא, ועל אב בית דין שמתו, והקורע על שמועות הרעות, ועל ברכת השם (כששומע שמקללים שם שמים), ועל ספר תורה שנשרף, ועל ערי יהודה שחרבו, ועל המקדש, ועל ירושלים. וכך הוא עושה כשבא לירושלים החרבה: וקורע על מקדש ומוסיף בקריעה על ירושלים.

את ההלכה הזו מפרטים: אביו ואמו ורבו שלימדו תורה מנלן [מניין לנו] — דכתיב [שנאמר] בסיפור עליית אליהו בסערה השמימה: "ואלישע ראה והוא מצעק אבי אבי רכב ישראל ופרשיו" (מלכים ב' ב, יב), ואנו למדים: "אבי אבי" — זה בא לרבות גם אביו ואמו, "רכב ישראל ופרשיו" — זה רבו שלימדו תורה.

ושואלים: מאי משמע [מה המשמעות, וכיצד נובע הדבר מכאן] שהכוונה לרבו? ומסבירים: כמו שהיה מתרגם רב יוסף פסוק זה: רבי רבי דטב להון [שטוב להם] לישראל בצלותיה [בתפילתו] מרתיכין ופרשין [מרכב ופרשים].

ושקרעים אלה לא מתאחין מנלן [מניין לנו] — דכתיב [שנאמר]: "ויחזק בבגדיו ויקרעם לשנים קרעים" (מלכים ב', ב, יב), ממשמע שנאמר "ויקרעם" איני יודע שלשנים? אלא כשאומר "לשנים קרעים" מלמד שקרועים ועומדים לשנים לעולם, שלעולם אין מאחים אותם לגמרי, והם נראים איפוא תמיד כקרועים.

אמר ליה [לו] ריש לקיש לר' יוחנן: הלא אליהו חי הוא ולא מת, ומדוע קרע עליו? אמר ליה [לו]: כיון דכתיב [שנאמר]: "ולא ראהו עוד" (מלכים ב', ב, יב), הרי לגבי דידיה [לגביו] כמת דמי [הוא נחשב] ולכן קרע עליו.

א נשיא ואב בית דין ושמועות הרעות מנלן [מניין לנו] שקורעים עליהם — דכתיב [שנאמר], שכאשר שמע דוד על מפלת ישראל ומות שאול ובניו "ויחזק דוד בבגדו ויקרעם וגם כל האנשים אשר אתו. ויספדו ויבכו ויצמו עד הערב על שאול ועל יהונתן בנו ועל עם ה' ועל בית ישראל כי נפלו בחרב" (שמואל ב' א, יא-יב).

ומבארים לענייננו: "שאול" — זה נשיא שהרי היה מלך ישראל, "יהונתן" — זה אב בית דין, "על עם ה' ועל בית ישראל" — אלו שמועות הרעות.

אמר ליה [לו] רב בר שבא לרב כהנא: ואימא [ואמור] שאין קורעים עד דהוו כולהו [שיהיו כולם יחד], שרק באסון גדול כזה קורעים! אמר ליה [לו]: "על" "על" הפסיק הענין, שהרי נאמר בכל אחד "על", על שאול ועל יהונתן, ולא אמרם יחד, משמע שעל כל אחד מהם לחוד ראוי לקרוע.

ושואלים: ומי קרעינן [והאם קורעים אנו] על שמועות הרעות? והא [והרי] אמרו ליה [לו] לשמואל: קטל [הרג] שבור מלכא [המלך] תריסר אלפי יהודאי [שנים עשר אלף יהודים] במזיגת קסרי, ולא קרע?! ומשיבים: לא אמרו שיש לקרוע על שמועה רעה אלא באסון ברוב צבור וכמעשה שהיה במות שאול שהיתה זו מפלת עם ישראל.

ושואלים בדרך אגב: ומי קטל [והאם הרג] שבור מלכא [המלך] יהודאי [יהודים]? והא [והרי] אמר ליה [לו] שבור מלכא [המלך] לשמואל: תיתי [תבוא] לי ברכה על שלא קטלי [הרגתי] יהודי מעולם! ומשיבים: שבור המלך לא הרג יהודים ברצון, אולם התם אינהו גרמי לנפשייהו [שם הם עצמם גרמו לעצמם], שאמר ר' אמי בלשון גוזמא: לקל יתירי [לקול מיתרי כנורות] של מזיגת קסרי, פקע שורא [נבקעו חומות] לודקיא, שעשו יושבי העיר שמחה גדולה כשמרדו במלך שבור, ולכן, כיון שנלחמו בו ומרדו במלכותו הוצרך להרגם.

ב ולענייננו, על ברכת (בלשון נקיה, והכוונה לקללה) השם מנלן [מניין לנו] שקורעים? דכתיב [שנאמר]: "ויבא אליקים בן חלקיה אשר על הבית ושבנא הספר ויואח בן אסף המזכיר אל חזקיהו קרועי בגדים" (מלכים ב' יח, לז), על זלזול השם ששמעו מפי רבשקה.

באותו ענין תנו רבנן [שנו חכמים]: אחד השומע ברכת ה' ואחד השומע מפי השומע — חייב לקרוע. והעדים המעידים על מי שחטא בחטא זה אינן חייבין לקרוע כשחוזרים בעדותם על הדברים ששמעו, מפני שכבר קרעו בשעה ששמעו.

ותוהים: ואם קרעו בשעה ששמעו מאי הוי [מה יש]? הא קא שמעי השתא [הרי הם שומעים עכשיו] פעם נוספת! ודוחים: לא סלקא דעתך [יעלה על דעתך] לומר כן, דכתיב [שנאמר]: "ויהי כשמע המלך חזקיהו ויקרע את בגדיו" (מלכים ב', יט, א), משמע המלך קרע והם לא קרעו משום שכבר קרעו בפעם הראשונה.

ושקרעים אלה לא מתאחין מנלן [מניין לנו] — אתיא [בא, נלמד] בגזירה שווה "קריעה" "קריעה" מהקריעה הכתובה אצל אלישע ואליהו. ושם למדנו שהם קרעים שאינם מתאחים.

ג ספר תורה שנשרף מנלן [מניין לנו]? שקורעים עליו — דכתיב [שנאמר]: "ויהי כקרוא יהודי שלש דלתות וארבעה יקרעה בתער הספר והשלך אל האש אשר אל האח" (ירמיהו לו, כג). לעצם הענין שואלים; מאי [מה פירוש] "שלש דלתות וארבעה" ומדוע קרע את הספר רק אז?

ומסבירים: אמרו ליה [לו] ליהויקים: כתב ירמיה ספר קינות על המפלה העתידה של ירושלים. אמר להו [להם]: מה כתיב ביה [נאמר בו]? אמרו לו פסוק ראשון: "איכה ישבה בדד" (איכה א, א). אמר להו [להם]: אנא מלכא [אני מלך] ולי אין הדבר נוגע. אמרו ליה [לו] פסוק שני: "בכו תבכה בלילה" (איכה א, ב). אמר להם: אנא מלכא [אני מלך] ואין זה מדובר בי. אמרו לו פסוק שלישי: "גלתה יהודה מעני" (איכה א, ג). אמר להם: אנא מלכא [אני מלך]. אמרו לו: "דרכי ציון אבלות" (איכה א, ד). אמר להם: אנא מלכא [אני מלך]. ואלה הן ארבע דלתות (פסוקים) שקרא תחילה.

אמרו לו פסוק נוסף: "היו צריה לראש" (איכה א, ה), שתתבטל מלכותו. כיון ששמע כך אמר להו [להם]: מאן [מי] אמרה? אמרו לו: זהו המשכו של הפסוק "כי ה' הוגה על רב פשעיה" (איכה א, ה). מיד קדר (חתך) כל אזכרות (איכה א, ה) שבה, ושרפן באש. והיינו דכתיב [והוא שנאמר]: "ולא פחדו ולא קרעו את בגדיהם" (ירמיהו לו, כד), מכלל הדברים אתה למד דבעו למיקרע [שהיו צריכים לקרוע] כשראו דבר זה.

אמר ליה [לו] רב פפא לאביי: אימר [אמור] משום שמועות הרעות הכתובות שם היו צריכים לקרוע? אמר ליה [לו] אביי: שמועות רעות בההיא שעתא מי הוו [באותה שעה האם היו]? הלא היו אלה דברי נבואה, ולא שמועות ממשיות.

אמר ר' חלבו אמר רב הונא: הרואה ספר תורה שנקרע — חייב לקרוע שתי קריעות; אחד על הגויל שנקרע, ואחד על הכתב. שנאמר: "אחרי שרף המלך את המגלה ואת הדברים" (ירמיהו לו, כז), משמע שעל כל אחד מאלה יש לקרוע.

מסופר: ר' אבא ורב הונא בר חייא הוו יתבי קמיה [היו יושבים לפני] ר' אבא, בעא לאפנויי [רצה ר' אבא להיפנות לצרכיו], שקליה לטוטפתיה אחתיה אבי סדיא [הוריד את הטוטפת שלו, התפילין שבראשו, והניחה על המצע] שהיה יושב עליו. אתאי בת נעמיתא בעא למיבלעיה [באה בת יענה ורצתה לבלוע אותם, את התפילין],

אמר: השתא איחייבין לי [עכשיו, אילו היתה בולעת אותם, הייתי חייב] שתי קריעות, אמר ליה [לו]: מנא לך הא [מניין לך דבר זה]? והא בדידי הוה עובדא [והרי בי היה מעשה דומה] ואתאי לקמיה [ובאתי לפני] רב מתנה לשאול ולא הוה בידיה [היתה בידו תשובה], אתאי לקמיה [ובאתי לפני] רב יהודה ואמר לי: הכי [כך] אמר שמואל: לא אמרו שצריך לקרוע אלא כשנקרע ספר התורה או ספר קודש אחר בזרוע (באונס ובכח), וכמעשה שהיה ביהויקים.

ד שקורעים על ערי יהודה מנלן [מניין לנו] — דכתיב [שנאמר]: "ויבאו אנשים משכם משלו ומשמרון שמנים איש מגלחי זקן וקרעי בגדים ומתגדדים ומנחה ולבונה בידם להביא בית ה' "(ירמיהו מא, ה), משמע שכשראו את החורבן קרעו.

אמר ר' חלבו אמר עולא ביראה אמר ר' אלעזר: הרואה ערי יהודה בחורבנן, אומר: "ערי קדשך היו מדבר" (ישעיהו סד, ט), וקורע. הרואה ירושלים בחורבנה — אומר: "ציון מדבר היתה ירושלים שממה" (ישעיהו סד, ט), וקורע. הרואה בית המקדש בחורבנו — אומר: "בית קדשנו ותפארתנו אשר הללוך אבתינו היה לשרפת אש וכל מחמדינו היה לחרבה" (ישעיהו סד, י), וקורע.

ה שנינו בברייתא שקורע על מקדש, ומוסיף על הקרע הראשון וקורע על ירושלים. ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה]: אחד השומע ואחד הרואה חורבן מקומות הקודש, כיון שהגיע לצופים — קורע, וקורע על מקדש בפני עצמו ועל ירושלים בפני עצמה!

ומשיבים: לא קשיא [אינו קשה]; הא [זה] שאמרנו שאינו קורע על ירושלים קריעה בפני עצמה אלא מוסיף על הקריעה שקרע למקדש, הרי זה באופן שפגע במקדש וראה אותו חרב ברישא [בתחילה]. הא [זה] שאמרנו שקורע קריעה אחת על ירושלים, וכשרואה את המקדש קורע קריעה מיוחדת, הרי זה כשפגע בירושלים ברישא [בתחילה].

ו תנו רבנן [שנו חכמים]: וכולן כל אותם הקרעים הללו רשאין לשוללן בתפירה גסה ולמוללן (לקפל אותם ולתפור) וללוקטן ולעשותן כמין סולמות בתפירה לא מדוייקת, אבל לא לאחותן בתפירה מעולה.

אמר רב חסדא:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

And these are the rents of mourning that may never be properly mended: One who rends his garments for the death his father, or for his mother, or for his teacher who taught him Torah, or for the Nasi, or for the president of the court; or upon hearing evil tidings; or hearing God’s name being blessed, which is a euphemism for hearing God’s name being cursed; or when a Torah scroll has been burned; or upon seeing the cities of Judea that were destroyed or the destroyed Temple or Jerusalem in ruins. This is the way one conducts himself when approaching Jerusalem when it lies in ruin: He first rends his garments for the Temple and then extends the rent for Jerusalem.

The Gemara elaborates upon the halakhot mentioned in this baraita: From where do we derive that one must rend his clothing for his father, his mother, and his teacher who taught him Torah? As it is written with regard to the prophet Elijah, when he ascended to Heaven in a tempest: “And Elisha saw it, and he cried, My father, my father, the chariots of Israel and their horsemen” (II Kings 2:12). The Gemara interprets this verse as follows: “My father, my father”; this comes to teach that one must rend his garments for the death of his father or mother. “The chariots of Israel and their horsemen”; this comes to include also one’s teacher who taught him Torah.

The Gemara asks: From where may it be inferred that this is referring to one’s teacher? The Gemara explains: As the verse was translated by Rav Yosef: My teacher, my teacher, who was better for the protection of the Jewish people with his prayers than an army with chariots and horsemen.

And from where do we derive that these rents are never to be properly mended? As it is written: “And he took hold of his own clothes, and rent them in two pieces” (II Kings 2:12). From the fact that it is stated: “And he rent them,” do I not know that he rent them in two pieces? Rather, when the verse adds that they were torn into two pieces, it teaches that they must remain torn in two pieces forever. Accordingly, this rent must never be properly mended.

Reish Lakish said to Rabbi Yoḥanan: But isn’t Elijah still alive? Why, then, did Elisha rend his garments for him? He said to him: Since it is written: “And he saw him no more” (II Kings 2:12), Elijah was considered dead from Elisha’s perspective, and so Elisha rent his clothing for him.

§ From where do we derive that one must rend his clothing for the death of the Nasi or the president of the court and upon hearing evil tidings? As it is written, when David heard about the defeat of Israel and the death of Saul and his sons: “Then David took hold of his clothes, and rent them; and likewise all the men that were with him: And they mourned, and wept, and fasted until evening, for Saul and for Jonathan his son, and for the people of the Lord, and for the house of Israel; because they were fallen by the sword” (II Samuel 1:11–12).

The Gemara explains how the aforementioned halakhot are derived from the verse: “Saul”; this is a reference to the Nasi, as Saul was king of Israel. “Jonathan”; this is a reference to the president of the court. “For the people of the Lord, and for the house of the Israel”; these are a reference to evil tidings.

Rav bar Shaba said to Rav Kahana: But perhaps you can say that one need not rend his clothing until all these calamities occur together, and that rending clothing is performed only over a tragedy of this magnitude. He said to him: The repetition of the word “for”: “For Saul,” “for Jonathan,” and “for the people of the Lord” divides the matter and teaches that each individual misfortune is sufficient cause to rend one’s garments.

The Gemara asks: But do we actually rend our clothing upon hearing evil tidings? But didn’t they say to Shmuel: King Shapur killed twelve thousand Jews in Mezigat Caesarea, and Shmuel did not rend his clothing?The Gemara answers: They said that one must rend his clothing upon hearing evil tidings only in a case where the calamity involved the majority of the community of Israel and resembles the incident that occurred when Saul was killed and the entire nation of Israel suffered defeat.

The Gemara tangentially asks: Did King Shapur really kill Jews? But didn’t King Shapur say to Shmuel: I have a blessing coming to me, for I have never killed a Jew? The Gemara answers: King Shapur never instigated the killing of Jews; there, however, they brought it upon themselves, as Rabbi Ami said in an exaggerated manner: Due to the noise of the harp strings of Mezigat Caesarea, the walls of Laodicea were breached, for the residents of the city celebrated when they rebelled against King Shapur. Because they rebelled against him and threatened his rule, he was forced to kill them.

§ The Gemara continues its analysis of the baraita: From where do we derive that one must rend his garments upon hearing God’s name being blessed, i.e., cursed? As it is written with regard to the blasphemous words said by Rab-shakeh: “Then came Eliakim, son of Hilkiya, who was over the household, and Shebna the scribe, and Joah, son of Asaph, the recorder, to Hezekiah with their clothes rent” (II Kings 18:37).

The Sages taught a baraita with regard to this issue: Both one who actually hears the curse and one who hears from the mouth of the one who heard the curse are obligated to rend their garments. But the witnesses who testify against the person who uttered the blasphemy are not obligated to rend their clothing when they testify as to what they heard because they already rent their clothing when they heard the curse the first time.

The Gemara asks: What difference does it make that they rent their garments when they heard the curse the first time? Didn’t they hear it again now? The Gemara rejects this argument: This will not enter your mind, as it is written: “And it came to pass, when King Hezekiah heard it, that he rent his clothes” (II Kings 19:1). This indicates that the king rent his garments, but those who reported the blasphemy to him did not rend theirs, as they had already rent their garments the first time.

And from where do we derive that these rents may not be properly mended? This is derived by way of a verbal analogy between the verb rending used here with regard to Hezekiah and the verb rending used in the case of Elijah and Elisha.

§ From where do we derive that one must rend his garments when a Torah scroll has been burned? As it is written: “And it came to pass, that when Jehudi had read three or four leaves, he would cut it with a penknife, and cast it into the fire that was in the brazier” (Jeremiah 36:23). With regard to the verse itself the Gemara asks: What is meant by “three or four leaves,” and why did he cut the book only at that point?

The Gemara explains: They said to Jehoiakim: Jeremiah has written a book of Lamentations over the future downfall and destruction of Jerusalem. He said to them: What is written in it? They read him the first verse: “How does the city sit solitary” (Lamentations 1:1). He said to them: I am king, and this does not apply to me. They read him the second verse: “She weeps sore in the night” (Lamentations 1:2). He said to them: I am king, and this does not apply to me. They read him the third verse: “Judah is gone into exile due to affliction” (Lamentations 1:3). He said to them: I am king. They read to him: “The ways of Zion do mourn” (Lamentations 1:4). He said to them: I am king. These are the four leaves, or verses, that he read first.

They read him an additional verse: “Her adversaries have become the chief” (Lamentations 1:5), i.e., the reigning king will be removed from power. Once he heard this, he said to them: Who said this? They said to him: This is the continuation of the verse: “For the Lord has afflicted her for the multitude of her transgressions” (Lamentations 1:5). Immediately, he cut out all the names of God from the book and burned them in fire. This is as it is written: “Yet they were not afraid, nor rent their garments, neither the king, nor any of his servants that heard all these words” (Jeremiah 36:24). By inference, this shows that they were required to rend their clothing when they saw this.

Rav Pappa said to Abaye: Perhaps you can say that they should have rent their garments due to the evil tidings contained in the scroll and not because of the destruction of the book? Abaye said to him: Were they evil tidings at that time? This was a prophecy and not an account of current events.

Rabbi Ḥelbo said that Rav Huna said: One who sees a Torah scroll that was torn is obligated to make two rents, one for the parchment that was damaged and one for the writing, as it is stated: “Then the word of the Lord came to Jeremiah, after the king had burned the scroll and the words” (Jeremiah 36:27). This implies that a separate rent must be made for each of them, both the parchment and the writing.

It was related that Rabbi Abba and Rav Huna bar Ḥiyya were sitting before Rabbi Abba. Rabbi Abba needed to relieve himself. He removed his phylacteries from his head and placed them on the cushion on which he was sitting. An ostrich came and wanted to swallow the phylacteries.

He said: Now, had it succeeded to swallow it, I would have been obligated to make two rents. He said to him: From where do you derive this? There was an incident in which I was involved and I came before Rav Mattana asking what to do, but he did not have an answer readily available. I then came before Rav Yehuda, and he said to me: Shmuel said as follows: They said that one is obligated to rend his clothing only when a Torah scroll or some other sacred book is torn by force, and it resembles the incident that occurred with Jehoiakim.

§ From where do we derive that one must rend his garments upon seeing the cities of Judea in ruin? As it is written: “There came certain men from Shechem, from Shiloh, and from Samaria, eighty people, their beards shaven, and their clothes rent, and having cut themselves, with offerings and incense in their hand, to bring to the house of the Lord” (Jeremiah 41:5). This indicates that they rent their garments upon seeing the destruction.

Rabbi Ḥelbo said that Ulla Bira’a said that Rabbi Elazar said: One who sees the cities of Judea in their desolation says: “Your sacred cities are become a wilderness” (Isaiah 64:9), and then rends his garments. One who sees Jerusalem in its desolation says: “Zion is a wilderness, Jerusalem a desolation” (Isaiah 64:9), and then rends his garments. One who sees the Temple in its desolation says: “Our sacred and our beautiful house, where our fathers praised You, is burned with fire; and all our pleasant things are laid waste” (Isaiah 64:10), and then rends his garments.

It was taught in the baraita: He first rends his garments for the Temple and then extends the rent for Jerusalem. And they raise a contradiction from another baraita that states: Both one who hears that Jerusalem is in ruin and one who sees the destruction, once he reaches Mount Scopus [Tzofim], rends his garments. And he rends his garments for the Temple separately and for Jerusalem separately.

The Gemara answers: This is not difficult. This baraita, which states that instead of making a separate rent for Jerusalem one may extend the first rent that he had made for the Temple, is referring to the case where one reached the Temple first, before seeing the rest of Jerusalem, and saw it in ruin. That baraita, which states that one must make separate rents for Jerusalem and for the Temple, is referring to the case where one reached Jerusalem first, and only afterward the Temple.

§ The Sages taught the following baraita: And all of these rents, one may tack them together with loose stitches, and hem them, and gather them, and fix them with imprecise ladder-like stitches. But one may not mend them with precise stitches.

Rav Ḥisda said:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ת"ר אלו קרעין שאסורין באיחוי פי' עשרה קרעים הללו הקורע על אביו ועל אמו ועל רבו שלמדו חכמה. ועל נשיא ועל אב ב"ד. ועל שמועות הרעות. ועל ברכת השם. ועל ס"ת שנשרף ועל חורבן ערי יהודה ועל חורבן המקדש [ועל ירושלים] וקורע על חורבן בהמ"ק ומוסיף על חורבן ירושלים:

אביו ואמו ורבו שלמדו חכמה מהכא ואלישע ראה והוא מצעק אבי אבי רכב ישראל ופרשיו. אבי אבי זה אביו ואמו. רכב ישראל ופרשיו זה רבו שלמדו חכמה.

כדמתרגם רבי רבי דטב להון לישראל בצלותך מן רתיכין ופרשין. ואע"ג דאליהו חי הוא כיון דכתיב ביה ולא ראהו עוד כמת הוא לגביה:
ירושלמי כשם שקורעין על החכמים כך קורעין על תלמידיהן איזהו ת"ח חזקיה אמר כל השונה הלכות ועד תורה. א"ר יוסי הדא דאת אמרו בראשונה אבל עכשיו אפילו הלכות. ר' אבוה בשם ר' יוחנן כל שמבטל עסקיו מפני משנתו. תני כל ששואלין אותו ומשיב. א"ר אושעיא כגון אנא דרבבינן משגיחין עלינו וכן מתיבין ליה. א"ר אבא בר ממל כל שיודע לבאר משנתו ואנן אפילו רבבינן לא יכלי לבאר משנתנו איזהו רבו כל שפתח לו תחלה דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר כל שרוב תלמודו ממנו. שמואל חלץ בההוא שהאיר במשנתו. פי' ביאר לו משנתו זו ששנינו בתמיד. ושתי מפתחות היו לו אחד יורד לאמת השחי ואחד פותח כיון. פי' היה מכניס ידו ומורדה עד שיחין שהוא אמה ואח"כ היה מגיע למנעול ופותחו. והאחד היה נכון לפניו מכניס ידו כנגדו ופותח:

ולא מתאחין שנאמר ויקרעם לשנים קרעים. ממשמע שנאמר ויקרעם איני יודע שהקריעה לשנים היא אלא מה ת"ל לשנים מלמד שקרועין לעולם לשנים.

נשיא ואב ב"ד ושמועת הרעות שנאמר ויחזק דוד בבגדיו ויקרעם וגם כל האנשים אשר אתו ויספדו ויבכו על שאול ועל יהונתן ועל עם ה' ועל בית ישראל כי נפלו בחרב.

שאול זה נשיא יהונתן זה אב ב"ד. על עם ה' על בית ישראל אלו שמועות רעות. ומקשינן ואימא לא קרעינן עד דאיכא כולהו.

ופרקינן על על הפסיק הענין למימרא דקרעינן על כל אחד ואחד בפ"ע.

ואסיקנא לא אמרו דקרעינן על שמועות הרעות אלא ברוב צבור. וכמעשה דשאול דהא שמואל שמע דקטל שבור מלכא י"ב אלפי יהודאי ולא קרע.

ועל ברכת השם אחד השומע.

ואחד השומע מפי השומע חייבין לקרוע. והעדים אין חייבין לקרוע שכבר קרעו בעת ששמעו.

שנאמר ויהי כשמוע המלך את דבריהם ויקרע את בגדיו המלך קרע והם לא קרעו עכשיו שכבר קרעו שנאמר ויבא אליקים בן חלקיהו אשר על הבית ושבנא הסופר ויואח בן אסף המזכיר אל חזקיהו קרועי בגדים ויגידו את דברי רבשקה.

ולא מתאחין מנ"ל אתיא קריעה קריעה מהתם:
ירושלמי מהו לקרוע בזמן הזה משום ר' יוחנן אמרו משרבו הגדפנין בטל מלקרוע. מהו לקרוע על הכנויים נשמעיניה מהדא. ר"ל הוה מהלך בדרך נזדמן לו כותי הוה מגדף והוא קורע מגדף והוא קורע נחת מן חמרא ויהב ליה מרתיקא גו ליביה [באבן או באגרוף תרגם מרתוק. פי' הכהו באגרוף על לבו] אמר ליה רשע אית מאנין לאמך מספקא לי אילין שקרעתי הדא אמרת שקורעין על כנויין בזמן הזה:
על שריפת התורה.

שנאמר ויהי כקרא יהודי שלש דלתות וארבעה יקרעה בתער הסופר והשלך על האש. מהו שלש דלתות וארבע. תלת וארבע פסוקין.

ובכולהו אמר אנא מלכא כיון דשמע לפסוקי חמישי היו צריה לראש אמר להו מי אמר אמרו ליה כי ה' הוגה על רוב פשעיה מיד קרעה בתער הסופר.

קדר כל האזכרות שבו ושרפן באש. וכתיב ולא פחדו ולא קרעו בגדיהם מכלל דהוה להו למקרע:
ירושלמי א"ר יוסי בשם רב אין קורעין אלא על ס"ת ששרפו מלך בזרוע. כגון יהויקים בן יאשיהו וחביריו. הרואה ת"ח שמת כרואה ס"ת שנשרף א"ר אבהו יבא עלי אם טעמתי כלום כל אותו היום. ר' יונה הוה בצור שמע [דדמך] בריה דר' אבהו. ואע"ג דאכל גובנא ושתה מיא אסקוה צום כל ההוא יומא.

א"ר חלבו אמר רב הונא הרואה ס"ת שנשרף חייב לקרוע שתים. אחת על המגילה ואחת על הדברים. שנאמר ויהי דבר ה' אל ירמיהו אחרי שרוף המלך את המגלה ואת הדברים באש ואסיקנא אמר שמואל אין חייבין לקרוע אלא בשרפת התורה בזרוע כמעשה שהיה. אבל אי בלעה נעמיתה תפילי כדאמר רב הונא בר חייא לא.

ערי יהודה שנאמר ויבא אנשים משכם משילו ומשומרון שמונים איש מגולחי זקן וקרועי בגדים.

א"ר אלעזר הרואה ערי יהודה בחורבנן אומר ערי קדשך היו מדבר וקורע. הרואה ירושלים בחורבנה אומר ציון מדבר היתה וקורע. בהמ"ק חרב אומר בית קדשנו ותפארתנו אשר הללוך אבותינו היה לשרפת אש וכל מחמדנו היה לחרבה וקורע.

ואחד השומע ואחד הרואה כיון שהגיע לצופים קורע.

ואי פגע בירושלים תחלה קורע על ירושלים בפ"ע ועל מקדש בפ"ע. ואי פגע במקדש תחלה קורע על המקדש ומוסיף על ירושלים:

אחד השומע ואחד השומע מפי השומע חייבין לקרוע. והעדים אין חייבין לקרוע שכבר קרעו בשעה ששמעו. דכתיב ויהי כשמוע המלך את דבריהם ויקרע את בגדיו המלך קרע והם לא קרעו. פירוש ששמע מפי השומע כגון ששמע מאחד שהעיד אני שמעתי איש פלוני בירך את השם בפירוש. שאלו במספר דברים ממש אצ"ל.
ומפורש בירושלמי [סנהדרין ז,ח] לענין העדים ששנינו בהם. אמור מה ששמעת בפירוש. ואמרין ליה גדף. אלא אותו השם שאמרתי בפניכם קלל ובו קלל. כלומר מזכיר שם בן ד' אותיות. ואומר השם הזה הזכיר המגדף וקלל אותו וקלל בו. כלומר יכה יוסי את יוסי.
ועוד אמרו בירושלמי: ר' חייא אמר ר' יוסה מקשי תמן. תנינן הכרוז יוצא מלפניו. איש פלוני יוצא ליסקל על שעבר עבירה פלונית וכו'. כלומר וכיון שאמרנו שומע מפי שומע חייב לקרוע. אפילו שאין השני מוסיף גדוף מפיו. אף השומעים הכרוז אומר איש פלוני חרף וגדף. למה אין הכל קורעין. שהרי יודעין שעל הזכרת השם שהזכיר וגדף הוא נסקל. ופריק שמענו מפי שומע. ושומע מפי שומע צריך לקרוע בתמיה. כלומר לא אמרו אלא בשומע מפי העד ששמע הגידוף ממש.
ושמעינן מהני שכל השומע סתם מפי עדים. פלוני קלל בשם זה קורע. וכן השומע מפי העד פלוני קלל בשם המיוחד או בכנוי הראוי לקרוע קורע עליו. והשומע שלא מפי עדים אינו קורע.
סנהדרין (ס' ע"א): אמר רב יהודה אמר שמואל השומע הזכרה מפי הארמי אינו חייב לקרוע. וא"ת רבשקה. ישראל מומר הוה. ואמר ר"י אמר שמואל אין קורעין אלא על שם המיוחד בלבד אבל בכינוי לא. ופליגי דר' חייא בתרויהו דאר"ח השומע הזכרה בזמן הזה אינו חייב לקרוע. שאם אין אתה אומר כן נתמלא כל הבגד קרעים. ממאן אלימא מישראל מי פקירי כולי האי אלא פשיטא מארמי. ואי שם המיוחד מי גמירי. אלא לאו בכינוי. וש"מ אפילו מארמי ש"מ. והלכתא כר"ח הלכך מן הארמי אינו קורע. אבל מישראל חייב לקרוע. אפילו בזמן הזה ואפילו בכינוי:

אמר רב הונא הרואה ס"ת שנשרף (בנוסחא שלפנינו איתא שנקרע) חייב לקרוע שתי קריעות אחת על הגויל. ואחת על האותיות. שנאמר ויהי דבר ה' אל ירמיהו אחרי שרוף המלך יהויקים את המגלה ואת הדברים. ולא אמרו שחייב לקרוע אלא כגון שנשרף בזרוע וכמעשה שהיה. ערי יהודה דכתיב ויבואו אנשי' משכם ומשילה ומשומרון שמנים איש מגולחי זקן וקרועי בגדים. אמר רבי חלבו אמר עולא ביראה א"ר אלעזר הרוא' ערי יהודה בחרבנן אומר ערי קדשך היו מדבר וקורע. ירושלם בחרבנה אומר ציון מדבר היתה ירושלם שממה וקורע. בית המקדש בחרבנו אומר בית קדשנו ותפארתנו אשר הללוך אבותינו היה לשריפת אש וכל מחמדנו היה לחרבה וקורע. וקורע על המקדש. ומוסיף על ירושלים. כשפגע במקדש תחלה קורע טפח ומוסיף כל שהוא. ואם פגע בירושלים תחלה קורע על ירושלים בפני עצמה ועל המקדש בפני עצמה. קריעה טפח לכל אחד. ואני תמה כיון דקתני על ערי יהודה בחרבנן קורע. מה צריך לומר ירושלים בחרבנה והלא ירושלים בכלל היתה. ויש לומר שאם קרע על ערי יהודה. חוזר וקורע על ירושלים. שאלו בשאר ערי יהודה קרע על אחת מהן. אינו קורע על השנית. וקורע על ערי יהודה בפני עצמן ועל ירושלים קרע אחר בפני עצמו. ואם קרע על ירושלים תחלה אינו קורע על שאר ערי יהודה. שכבר קרע לקדושה שבכולן.
ירושלמי (ט,ב) בפרק הרואה שמעון קמטריא שאל לר' חייא בר בא. בגין דאנא חמר וסליק לירושלים בכל שעה. מהו שנקרע. א"ל בתוך שלשים אין אתה צריך לקרוע. לאחר שלשים יום צריך לקרוע:

ואלו קורעין ולא מתאחין פירש ובאיחוי הוא דשוו אלו בקריעה כלם בטפח תוך מאביו ואמו:

ועל רבי שלמדו חכמה. פירש שהאיר עיניו במשנה אחד כדאיתא בפרק הזהב אמסקנא:

אבי אביו זה אביו ואמו פירש להכי כת' קרא דקרי לאליהו אבי אביו לומר שקורעין כן על אביו ועל אמו:

מאי משמע כדמתרגם רב יוסף רבי דטב להון ליש' וכו'. פירש ר"י ז"ל ואלמלא תרגומו הייתי יכול לומר שאין הקריעה מדין רבו אלא מפני שהוא נביא:

מלמד שקורעין ועומדין לשנים לעולם פירש ומינה נמי שמעינן להבדיל קומי שפה כדמפרש רב יהודא לעיל אלא דקשיא לר' יהודא היכי מוכח מהכא לשאר קרובים דקרא באביו ורבו משתעי ושמא יליף קריעה קריעה לכל המתים:

כיון דכתיב ולא ראהו עוד לגבי דידה כמת דמי פירש ודווקא אליהו שעלה למרום ואין למדין מזה למי שמפרש ממנו רבו ללכת למדינת הים וכיוצא בו דהא אפשר שיראהו עוד:

על רגל איפסיק הענין פירש איהו קריעה אחד קרע לכולן כיון שכולן באו לו בבת אחד וכלן סגנון אחד ושיעור אחד אלא דיתיר הפסיק הענין לומר כי כל אחד ראוי לקרוע:

לא אמרו אלא ברוב צבור וכמעשה שהיה פי' הרמב"ן ז"ל לא אמרו אלא בשהיו שם כל ישראל או רובם ואפי' ביד אויביהם ואע"פ שלא מתו אלא מעוטן והיינו כמעשה שהיה וי"א דכל שהוא רוב שבט א' קרי רוב ציבור כדאמר בהוריות לענין העלם דבר של צבור ואפי' מאן דפליג התם מודה הכא דרוב שבט אחד רוב ציבור מקרי והתם ודאי נהרגו ביד אויביהם כדי רוב שבט אחד. ותימא היאך לא קרע שמואל מדין אדם כשר או אדם חכם דהא לא סגיא דליכא בתליסר אלפי חכם או כשר וי"ל שלא היה שם חכם השוה לו ועל אדם כשר כבר אמרנו שאינן קורעין אלא בפניו וקודם קבורה עוד יש לומר דכיון דאינהו גרמו לנפשייהו אינם בני קריעה כיון שאינן רוב ציבור:

שכבר קרעו בשעה ששמעו. פי' וש"מ שאם לא קרעו בשע' ששמעו שיש להם לקרוע עתה:

מנא לן אתיא קריעה קריעה מהתם פי' לאו מקריעה בלחוד דא"כ נילף הכי לכל הקריעות אלא משום דדמו לשני צדדין קריעה של מלך ועל שמועה מקריעת דוד שהיה מלך ועל שמועה ולא גרע שמועת ברכת השם משמועות הרעות:

בההיא שעתא מי הוו פירש דלא מקרי שמועת רעות אלא לאחר מעשה אבל מפני מה שעתיד להיות ואפילו נחתם גזר דין דהא אפשר דמקרע כיון דבדרים נינהו וכי לא מקרע נמי כל זמן שלא היו אין לקרוע ובמעשה שהיה:

כך הגרס' השתא כו' מחייבי' שתי קריעות א"ל מנא לך הא דבדידי הוה עובדא ואתא לקמיה וכו' ורב הונא הוא דמייתי ראיה מעובדא דידיה ולסתור דברי רבי אבא ולומר שאין לו לקרוע על הטוטפת הזה כיון שלא היה בזרוע כמעשה שהיה. הא אלו היה כמעשה שהיו קורעין דתפלה לא גרעא ממגילה וכל שיש בו הזכרת השם דינו כס"ת לענין זה:

ורמינהי א' השומע פירש שראה בנינה ושמע חורבנה:

ואחד הרואה פיר' חור בנה כגון בזמן הזה:

הא דפגע במקדש פי' שבא דרך מזרח ורוח מקדש בהר הבית הגבוה קודם לירושלים הא דפגע בירושלים תחלה שבא דרך מערב א"נ שבא בקרן וספינה. גרסינן בירושלמי פרק הרואה שמטון קמרטא שאל לרבי חייא בר אבא כגון אנא דאנא חמר וסלוק לירושלים בכל שער מהו שנקרע א"ל בתוך ל' אין אתה צריך לקרוע לאחר ל' אתה צריך לקרוע:

ת"ר וכלן רשאין למוללן כו' פיר' כלן מיני חבורים הם:

אבל לא לאחותן א"ר חסדא ובאיחוי אלכסנדרי' פי' הרמב"ן ז"ל שאין זה תפירה שלנו השוה מלמעלה ובולטין ראשי כבגד בית התפירה מלמטה אלא תפירה שנקראת בלעז שרזיר שכן אמרו בירושלמי אי זהו האחוי באריג ותימא א"כ היכי לא משכח התירה אלא שלילה ושליל' וליקיט. והראב"ד ז"ל פירש כי התפיר' שלנו הוא האחוי אלסכנדרית וכשהוא שוה מלמעלה קורין אותו כאריג וראוי להחמיר בזו לאסור אחוי שלנו ושלא יצא ידי קריעה כשקורע מתוך אחוי שלנו עד שיהא כעין שרזיר:

המשנה הששית והכונה לבאר בה שקורעין על הרבה דברים מלבד קריעה שעל המת ולבאר אותם הקרעים שאינם מתאחים והם הקורע על אב ואם והקורע על רבו שלמדו תורה הא חכם אחר שלא למדו תורה רשאי לאחותו כמו שביארנו:

וכן הקורע על נשיא הדור ועל אב"ד ועל שמועות הרעות ופי' בגמ' ששמעו שנהרגו רוב צבור וי"מ רוב צבור שבעיר אחת וי"מ רוב צבור שבאותה מלכות:

ועל ברכת השם ופי' בגמ' אחד השומע מפי המחרף ואחד השומע מפי השומע אלא שהעדים הואיל וקרעו בשעה ששמעו אין צריכין לחזור ולקרוע בשעת עדותם הא אם לא קרעו בשעה ששמעו קורעין בשעת עדותם:

ועל ספר תורה שנשרף ופי' בגמ' שאם ראה הוא את השריפה קורע שתי קריעות אחת על הגויל ואמת על הכתב מפני ששריפת הגויל קודמת לשם כתב ולא באו כאחת הא אם שמע אחר שנשרף יראה לי שאינו קורע אלא קרע אחד כמי ששמע מיתת שני מתיו כאחד שקורע אחת על שניהם ולא אמרו קריעה על שריפת ספר תורה או אבודה אלא בשנשרף בזרוע ולכונת הכעסה וגידוף ותפלין הרי הם כספר תורה לענין זה:

ועל ערי יהודה פי' כשרואה אותן בחורבנן וכן על המקדש וכן על ירושלם וקורע על המקדש ומוסיף על ירושלם ופי' בגמ' שאם בא לו מצד אחר שפגע בירושלם תחלה כגון שבא דרך הר הבית קורע על ירושלם וכשרואה בית המקדש חוזר וקורע קרע אחר ולא די לו בתוספת אבל כשבא דרך מדבר שרואה מקדש תחלה קורע על המקדש וכשרואה ירושלם די לו בתוספת ובתלמוד המערב בפרק הרואה שמעון קומטרא שאל לר' חייא בר בא כגון אנא דאנא חמר וסליק לירושלם בכל שעה מהו שאקרע אמר ליה בתוך ל' אי אתה צריך לקרוע לאחר ל' צריך אתה לקרוע:

זהו ביאור המשנה וכולה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

לעולם אין קורעין אלא על המת ולא על החי אפי' ידע בו בודאי שלא יראהו לעולם ואע"פ שאמרו כאן על קריעת אלישע והא אליהו חי הוא והשיבו כיון דכתיב לא ראהו עוד לגבי דידיה כמת דמי סוד י"י ליראיו:

הרואה ערי יהודה בחורבנן אומר ערי קדשיך היו מדבר וקורע:

ירושלם בחורבנה אומר ציון מדבר היתה וירושלים שממה וקורע:

בית המקדש בחורבנו אומר בית קדשנו ותפארתנו אשר הללוך אבותינו וקורע:

אע"פ שקרעים אלו נאסרו באיחוי והיא תפירה גמורה הנקראת כאן איחוי אלכסנדרי רשאי הוא לשוללן והוא תפירה רחבה כעין הכלבה וכן למללן והוא קשירת חוטין שבצד אחד לחוטין שבצד אחר אחד אחד וכן ללקטן והוא אחיזת החוטין מכאן ומכאן וכריכתן ביחד וכן לעשותם כמין סולמות והיא תפירה רחבה נעשית במעלות ומורדות ובלבד שלא יאחה והוא תפירה גמורה כעין שלנו וזמן היתר שלילה בהם לא מתפרש אלא באב ואם ומגדולי המחברים כתבו שבכלם שולל למחר חוץ מאב ואם וכן הדברים נראין:

בד"ה ואחד השומע כו' מן העדים שאומרים זה ואם כו' את יוסי אין קורעין ע"ז כו' כצ"ל:

בד"ה משכם ומשילה כו' דאימר מילתא יתירתא הוא דמגולחי זקן ומתגודדים כתיב בהאי כו' מכל מקום לא תילוף מינה מעומד עכ"ל ורצה לומר דאימא הכי נמי הכא מילתא יתירתא עביד דאלת"ה מגולחי זקן ומתגודדים הכי נמי כדפרכינן לעיל גבי קריעה מעומד דאלת"ה ויגז ראשו הכי נמי ותירצו דלא שייך למפרך הכי דלא נילוף כלל קריעה גופיה ומש"ה הכא יליף שפיר קריעה גופה מה שאין כן לעיל נהי דגמרת קריעה מכל מקום מעומד לא נילף מכח הך פירכא וק"ל:

דטב להון לישראל בצלותי מרתיכין כו'. ומשמעו חכם ורב כמ"ש פ' י"נ מי שיש לו חולה בביתו ילך אצל חכם ויבקש עליו רחמים דתפלתו נשמעת:

על הפסיק הענין כו'. ק"ק על עם ה' ועל בית ישראל מאי על הפסיק העיון איכא הכא דהיינו עם ה' והיינו בית ישראל:

ברכת השם מנלן דכתיב כו' קרועי בגדים. מפרש"י בספר ישעיה על ששמעו גידופי השם והיא כמו ברכת השם עכ"ל:

מאי שלש דלתות וארבעה כו'. ר"ל אמאי לא חשש לשורפה עד אחר שקרא ג' דלתות וארבעה וקאמר דלא היה חש על כל הפורעניות שזכר בד' דלתות דהיינו בד' פסוקים הקודמים עד שהתחיל לקרוא לו פסוק חמישי היו צריה לראש שהנכרים יהיו ראש ולא אתה כפרש"י ושא"ל מאן אמרה כי ה' הוגה על רוב פשעיה כו' נראה שמפרש טעם אחר על שלא חש עד אחר שהתחיל פסוק חמישי משום דבו מפרש כי ה' הוגה על רוב כו' ולא נזכר שום אזכרה באיכה מקודם זה והוא נתכוין לקדר האזכרות שבהן לשורפן ואע"ג דודאי הא דקרעיה בתער הסופר משמע כל המגילה כמ"ש התוס' מ"מ משמע ליה נמי דקדר האזכרות מדלא היה חושש לשורפה עד אחר פסוק ד' שאין בהם שום אזכרה עד פסוק ה' שיש בו אזכרה כי ה' הוגה על רוב גו':

ערי יהודה מנלן דכתיב ויבאו אנשים משכם כו' קרועי בגדים ומנחה כו'. דהיינו כשיצאו מביתם לא היו יודעים בחורבן הבית ובדרך שמעו וקרעו בגדיהם על שראו בדרך ערי יהודה בחורבנן וקרוב לזה פרש"י שם ונראה הא דנקש}לכאורה צ"ל דנקט. המגיה{ תלמודא ערי יהודה בחורבנן ולא ערי ישראל משום דהתנא דידן לאחר חורבן בית שני איירי ולא היו ידועין רק ערי יהודה דלא עלו מבבל בבנין בית שני רק שבט יהודה וקצת מבנימין וי' שבטים שגלו לחלח וחבור לא עלו:

גמרא ממשמע שנאמר ויקרעם לשנים א"י שהם קרעים ומה ת"ל קרעים מלמד שהם קרועים לעולם. כצ"ל. וכ"ה בסנהדרין. ועי' ברש"י בע"י כאן. ופה נשתבש מהא דלעיל (כב ב):

גמ' שם א"ר חלבו אר"ה הרואה ס"ת שנשרף כו'. כ"ה בהרי"ף ורא"ש:

גמ' שם ורמינהי אחד השומע כו'. נ"ל דר"ל כגון אז בעת החורבן. או אפי' עכשיו בתינוק שנשבה בין הנכרים (ועמ"א ססי' תקס"א) ותימה לי על הפוסקים שהשמיטוהו:

תד"ה ברכת (בסופו). ר"ל קורע על (על) בה"ש. ר"ל דנכרי:

אבי אבי זה אביו ואמו. נ"ב ר"ל שהיתה קשה פרידתו של אליהו עליו כפטירת או"א (ואבי בתרא כמו אביונה אמו אהובתו) וגם שהוא רכב ישראל וגו':

שם ולא מתאחין מנלן אתיא כו'. נ"ב והא דלא שייל לעיל גבי שמועות רעות ולא מתאחין מנלן אלא [דוקא כאן] משום דלא כתיב ויקרעם כדכתיב גבי אליהו. והתם גבי דוד פשיטא ליה דילפינן ויקרעם מויקרעם [וגם י"ל משום דאתקוש שמועות רעות לנשיא ואב"ד בקרא דדוד] אבל ויקרע מויקרעם לא ס"ד למילף. להכי שייל מנלן. ומשני אתיא קריעה קריעה כלומר כל לשון קריעה חדא היא. והיינו דפירש"י מדוד. משום דשמועות רעות דברכת השם גמרינן משמועות רעות דדוד דכל שמר"ע כי הדדי נינהו [ועי' ריטב"א דבזה מתורץ ק' התוס'. ולהכי אם נאמר דפשיטא ליה דילפינן ויקרעם מויקרעם מ"מ פריך בפשיטות דל"ל דילפינן גם ויקרע מויקרעם דא"כ כל קריעה נמי]:

שם בההיא שעתא מי הוו. נ"ב ליכא למפשט מהא דשמועות המבשרות רעות לעתיד אינן בכלל שמועות רעות לקרוע עליהן. דשאני נבואת נביא שחוזרת ע"י תשובה ושינוי מעשים לטובה כדאשכחן בנינוה [ועי' ריטב"א]. ואפ"ה ביאשיה מצינו [מלכים ב' כב ד"ה ב' לד] שקרע בגדיו על שמועה רעה דלעתיד וצ"ע [ובפשטות נראה דלא קרע מחיוב אלא מחמת תשובה וכמש"ש יען רך לבבך כו' ותקרע א"ב כו']:

אָמַר לֵיהּ: 'עַל', 'עַל' הִפְסִיק הָעִנְיָן. הקשה מהרש"א ז"ל עַל עַם ה' וְעַל בֵּית יִשְׂרָאֵל מאי עַל הפסיק הענין איכא הכא דהיינו עַם ה' היינו בֵּית יִשְׂרָאֵל?
ותירץ בני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו דעם ה' ודאי קאי על על תלמידי חכמים שבהם דאמרו רבותינו ז"ל (בבא מציעא לג:) וְהַגֵּד לְעַמִּי פִּשְׁעָם (ישעיהו נח, א) אלו תלמידי חכמים נמצא נקראים עם ה' ואומרו על בית ישראל קאי על המון העם עד כאן דבריו נר"ו.

אָמַר לְהוּ: אֲנָא מַלְכָּא. קשא מה הנאה לו במלכותו אחר שיבואו כל אותם הצרות על ישראל? ונראה לי בס'"ד על פי מה שכתבנו בסה"ק אדרת אליהו דף פ"א בשם הרב ערבי נחל ז"ל דהמלך יש להקל בדינו מפני דאנוס בעונו מן היצר הרע שיש לו יצר הרע גדול כמו יצר הרע של רבים ואינו יצר הרע של יחיד עיין שם. ולזה כאן בכל אותם הפרעניות שהיה שומע אינו חושש שאומר 'אֲנָא מַלְכָּא' פירוש לא יגיעו לי כי יש לי התנצלות על עונותי משום דיצר הרע שלי גדול ותקיף מאד ואחר ששמע היו צריה לראש כי יוסר ממלכותו ואז יהיה כשאר יחידים אם כן יגיעו לו כל אותם פרעניות אז חרה לו וקדר אזכרות שבה.

מִיָּד, קָדַר כָּל הָאַזְכָּרוֹת שֶׁבָּה וּשְׂרָפָן בָּאֵשׁ. אף על גב דהוא שרף אחר כך את המגילה עשה להכעיס שתחלה קדר האזכרות לבזותם בקדירה ואחר כך שרפן לבזותם בשריפה ולכן אמרו ברוב ציבור וכמעשה שהיה באות וא"ו דהיינו שהשורף עושה להכעיס יותר כמעשה יהויקים.

ואלו קרעין כו'. באבל רבתי במסכת שמחות (פ''ט): ברוב ציבור. רוב ישראל: וכמעשה שהיה. בשאול ויהונתן: גרמו לנפשייהו. דמרדו ביה והא דקאמר לא קטלי יהודי רוצה לומר בחנם: לקול יתירי. לקול כנורות שמרדו: אתיא קרע קרע (מדוד): שלש דלתות וארבעה. כלומר ארבעה פסוקים: אנא מלכא. ואמלכא לא כתיב כלום: היו צריה לראש. שהנכרי ראש ולא אתה: משום שמועות רעות. על הגלות איבעי למיקרע: את המגילה. זה הגויל: ואת הדברים. זה הכתב: השתא. אי שקיל להו נעמיתא איבעי לי למיקרע על הגויל ועל הכתב דהוי כנשרף: בזרוע. שאין יכול להצילו: וכמעשה שהיה. דיהויקים אבל דנעמיתא דמצי להציל. לא מיקרע: הא דפגע במקדש ברישא. כגון כשנכנס לירושלים בשידה תיבה ומגדל דלא ראה ירושלים עד שראה בית המקדש. קורע על המקדש ומוסיף על ירושלים אבל בשלא נכנס בתיבה ופגע בירושלים ברישא קורע על ירושלים בפני עצמה ועל המקדש בפני עצמו: כל הקרעים רשאין למוללן. לקפל בגד בתפירה: כעין סולמות. שאין מלקטין זה סמוך לזה אבל זה רחוק מזה שמלקט ברוחב כעין מעלות סולמות:

ברכת השם מנלן. ועל ברכת השם דנכרים פליגי הכא בירושלמי אית דאמרי רבשקה ישראל מומר הוה אבל דנכרי לא ואית דאמרי נכרי הוה ובפרק ארבע מיתות (סנהדרין דף ס.) נמי פליגי בה בש''ס שלנו ובירושלמי הוה ריש לקיש קורע על ברכת השם: ואחד השומע מפי השומעים. פירש בתוס' כגון מן העדים שאומרים זה ואם הוא אומר יכה יוסי את יוסי אין קורעין על זה וכן משמע בפ''ד מיתות (שם דף נו.): אתיא קריעה. תימה אם כן נילף כל קריעות שלא יתאחו מקריעה קריעה ושמא לא מיסתבר ליה: קדר כל האזכרות. תימה והא דקרעה בתער הסופר משמע כל המגילה ובירושלמי לא גרסינן האזכרות: לא אמרו אלא בזרוע. ובירושלמי גרס ששרפה מלך ישראל בזרוע: משכם משילו. לא שייך הכא למיפרך ואימא עד דאיכא תלתא אבל קצת קשה דאימר מילתא יתירתא הוה דמגלחי זקן ומתגודדים כתיב בהאי קרא ויש לומר דלא שייך למימר דלא נילף כלל אלא קריעה ולעיל (ד' כא.) הכי קאמר נמי נהי דגמרת שפיר קריעה מ''מ לא תילף מינה מעומד:

דף כו - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד