דף ט - א
מתרצת הגמרא: לא, אין זו קושיא, כי לעולם מעלות השחר יממא הוא, [1] והאי דקרו ליה "ליליא" ויוצא בו ידי קריאה של לילה, הוא משום דאיכא אינשי דגנו [ישנים] בההיא שעתא, ובקריאת שמע נאמר "ובשכבך", ולפיכך זמן החיוב תלוי בעת השכיבה, וכיון שעד הנץ החמה יש עדיין אנשים שישנים, נחשבת אותה שעה כלילה לעניין לצאת בה בדיעבד ידי חובת קריאת שמע של לילה. [2] ועל כך אמר רבי אחא ברבי חנינא אמר רבי יהושע בן לוי: הלכה כרבי שמעון במה שאמר משום רבי עקיבא שיכול לקרא קריאת שמע של לילה עד הנץ.
אמר רבי זירא אף שיכול לקרא קריאת שמע סמוך לעלות השחר [3], ובלבד שלא יאמר "השכיבנו", [4] כי ברכה זו נאמרת לפני השכיבה, והוא כבר עומד בסוף זמן שכיבה.
כי אתא רב יצחק בר יוסף אמר: הא דאמר רבי אחא ברבי חנינא שכך אמר רבי יהושע בן לוי שיכול לקרא קריאת שמע של לילה עד הנץ, דבר זה לאו בפירוש איתמר מפי רבי יהושע בן לוי, אלא מכללא איתמר וכדלהלן [שאינו לכתחילה, אלא רק בשעת הדחק]:
דההוא זוגא דרבנן דאשתכור בהלולא דרבי יהושע בן לוי, ונרדמו ולא קראו קריאת שמע עד אחר עלות השחר, [5] אתו לקמיה דרבי יהושע בן לוי, אמר, כדאי הוא רבי שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק. [6] שנינו במשנה: מעשה שבאו בניו של רבן גמליאל מבית המשתה, אמרו לו לא קרינו את שמע, אמר להם אם לא עלה עמוד השחר חייבין אתם לקרות [7].
תמהה הגמרא: וכי עד השתא לא שמיע להו הא דאמר רבן גמליאל אביהם בדין זה?
מבארת הגמרא: הכי קאמרי ליה: האם רבנן פליגי עילווך ודעתם שזמן קריאת שמע הוא רק בזמן שהולכים לשכב, ולפיכך אין לקרא אחר חצות אפילו בדיעבד, ואם כן לא נקרא, כי יחיד ורבים הלכה כרבים, או דלמא שגם רבנן כוותך סבירא להו שזמנה בכל עת ששוכבים, ובדיעבד קורא עד עלות השחר, והאי דקאמרי שקורין רק "עד חצות", רק לשם זירוז אמרו כן, כדי להרחיק את האדם מן העבירה, ואם כן היינו דוקא למי שלא קרא עד חצות במזיד, אך אנו כיון שהיינו אנוסים, יש עלינו חובה לקרא [8].
והוא ענה ואמר להו: רבנן כוותי סבירא להו, וכיון שעדיין לא עלה עמוד השחר חייבין [9] אתם לקרות, [10] והאי דקאמרי רבנן שקורין רק "עד חצות", רק לשם זירוז אמרו כן, כדי להרחיק את האדם מן העבירה.
שנינו במשנה: ולא זו בלבד אמרו אלא כל מה שאמרו חכמים עד חצות מצוותן עד שיעלה עמוד השחר.
מקשה הגמרא: ורבן גמליאל מי קאמר עד חצות דקתני על כך "ולא זו בלבד אמרו"? [11] והרי הוא סבר שגם לדעת חכמים זמנה עד עלות השחר, ולכאורה המשך המשנה אינו מתאים לבא כתוספת ביאור לדבריו. [12]
מבארת הגמרא: הכי קאמר להו רבן גמליאל לבניה: אפילו רבנן דקאמרי "עד חצות" באמת דעתם שמן התורה מצותה עד שיעלה עמוד השחר, והאי דקאמרי שקורין רק "עד חצות", רק לשם זירוז אמרו כן, כדי להרחיק את האדם מן העבירה, ועל כך הוסיף רבן גמליאל ואמר שלא רק לגבי קריאת שמע קבעו להקדים עד חצות, אלא גם בשאר דינים שמן התורה זמנם כל הלילה.
שנינו במשנה: הקטר חלבים ואברים מצוותן עד שיעלה עמוד השחר.
מדייקת הגמרא: ואילו אכילת פסחים לא קתני - בין המצוות שמצוותן כל הלילה - ומשמע שאף מן התורה זמן אכילתו אינו נמשך כל הלילה [ואינו בכלל "הנאכלין ליום אחד" כי מצוותו ביום].
ורמינהי מברייתא: "קריאת שמע ערבית, וקריאת הלל בליל פסחים, ואכילת הפסח, מצוותן עד שיעלה עמוד השחר" [13] ומוכח שמן התורה זמן אכילת הפסח נמשך כל הלילה [14].
מתרצת הגמרא: אמר רב יוסף לא קשיא, כי הא, המשנה, סוברת כרבי אלעזר בן עזריה שזמן אכילת הפסח רק עד חצות, ואילו הא, הברייתא - סוברת כרבי עקיבאשזמנו כל הלילה. [15]
דתניא שנחלקו בכך רבי אלעזר בן עזריה עם רבי עקיבא: נאמר לגבי קרבן פסח [שמות יב ח] "ואכלו את הבשר בלילה הזה", ועל כך רבי אלעזר בן עזריה אומר: נאמר כאן "בלילה הזה" ונאמר להלן במכת בכורות [שם יב] "ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה", ונלמד בגזירה שוה מה להלן במכת בכורות נחשב ה"לילה" עד חצות, אף כאן ה"לילה" האמור באכילת הפסח, הוא עד חצות. [16]
אמר ליה רבי עקיבא: והלא כבר נאמר [שם יא] ואכלתם אותו "בחפזון" והיינו עד שעת חפזון, שהיא בעלות השחר, שאז נחפזו לצאת ממצרים, ונמצא שזמן אכילת הפסח כל הלילה, אם כן מה תלמוד לומר בפסוק "ואכלתם אותו בלילה" שמשמעותו שלא יאכלנו ביום למחרתו, והרי כבר ידעו שזמנו רק עד "שעת חפזון" שהיא בסוף הלילה?, הוצרך הכתוב לאמרו כי יכול יהא קרבן פסח נאכל כשאר הקדשים ביום שחיטתו, לכך תלמוד לומר "בלילה" ללמד שרק בלילה שאחריו הוא נאכל, ולא נאכל ביום שחיטתו [עד כאן הברייתא].
ונמצא שמשנתנו כרבי אלעזר בן עזריה, שזמן אכילת הפסח עד חצות, ואילו הברייתא [לעיל] נוקטת שזמנה עד עלות השחר, כרבי עקיבא.
ודנה הגמרא בדברי רבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא: בשלמא לרבי אלעזר בן עזריה דאית ליה גזירה שוה "הזה, הזה" ללמד שזמן אכילת הפסח עד חצות, מובן למה איצטריך למיכתב "הזה". אלא לרבי עקיבא שלא דרש גזירה שוה, האי "הזה" מאי עביד ליה?
מבארת הגמרא: "הזה" למעוטי שלא יאכלנו בלילה אחר הוא דאתא, והוצרך לכך, כי סלקא דעתך אמינא הואיל ופסח הוא קדשים קלים, ושלמים הם קדשים קלים, נלמד פסח משלמים, ונאמר מה שלמים נאכלין לשני ימים ולילה אחד, אף זמן אכילת הפסח ימשך כשלמים, וכיון שזמן אכילתו מתחיל בלילה, יהא נאכל שתי לילות במקום שני ימים, ויהא נאכל לשני לילות ויום אחד, [17] קא משמע לן "בלילה הזה", רק בלילה הזה - ליל י"ד ניסן - הוא נאכל, ואינו נאכל בלילה אחר.
ומבארת הגמרא מאידך, מהיכן למד רבי אלעזר בן עזריה דין זה, שהפסח אינו נאכל בלילה השני [18]: - מהכתוב [שמות יב י] "לא תותירו ממנו עד בקר" נפקא.
ושבה הגמרא לבאר למה הוצרך רבי עקיבא לגזירה שוה, ולא למד מקרא זה: - כי אי מהתם, מ"לא תותירו", הוה אמינא מאי "בקר", בקר שני, והיינו שרק אחר בקר יום שני של פסח אסור להותיר, אך אחר יום הרארשון מותר, כי זמנו עד סוף הלילה השני, ולכך הוצרך לגזירה שוה, למעט את הלילה השני.
ומבארת הגמרא מאידך, שרבי אלעזר בן עזריה לא חשש ש"בקר" יתפרש כ"בקר שני", כי אמר לך: כל לשון "בקר" בתורה, בקר ראשון הוא. [19]
ומדמה הגמרא את מחלוקתן של הני תנאי דלהלן - כמחלוקתן של הני תנאי רבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא [ולכן נחלקו בביאור הפסוק דלהלן] [20]:
דתניא: שנחלקו בביאור הפסוק [בדברים טז ו] "שם תזבח את הפסח, בערב, כבוא השמש, מועד צאתך ממצרים". ושלשה זמנים הם בפסח: א. "בערב", לאחר חצות היום. ב. "כבוא השמש", משחשכה בשקיעת החמה. ג. "מועד צאתך ממצרים", דהיינו בבוקר. ונחלקו התנאים באיזה שעה מתקיים כל דין בפסח:
רבי אליעזר אומר: "בערב" אתה זובח, ו"כבוא השמש" אתה אוכל עד חצות, ו"מועד צאתך מארץ מצרים" אתה שורף את הנותר [21], ומסתבר שדעתו כרבי אלעזר בן עזריה [22].
רבי יהושע אומר: "בערב", אתה זובח. "כבוא השמש" אתה אוכל. ועד מתי אתה אוכל והולך, עד מועד צאתך מארץ מצרים, דהיינו עד עלות השחר, ונמצא שדעתו כרבי עקיבא.
ומבארת הגמרא את סיבת המחלוקת בין רבי אלעזר בן עזריה לרבי עקיבא: אמר רבי אבא: הכל מודים, ואפילו רבי עקיבא, כשנגאלו ישראל ממצרים, לא נגאלו אלא בערב, שאז כבר נתנו להם המצרים רשות לצאת, שנאמר [דברים טז א]: "הוציאך ה' אלוהיך ממצרים לילה", ובודאי מחצות הלילה היה כבר "חפזון דמצרים". [23]
ומאידך גם רבי אלעזר בן עזריה מודה שלמעשה כשיצאו, לא יצאו אלא ביום, שנאמר [במדבר לג ג] "ממחרת הקרבת הפסח יצאו בני ישראל ביד רמה".
על מה נחלקו, על שעת "חפזון" האמורה בפסוק "ואכלתם אותו בחפזון", רבי אלעזר בן עזריה סבר, מאי "חפזון" האמור באכילת פסח, חפזון דמצרים דהיינו שעת חצות שמהרו לשלח את ישראל, ולכן הפסח נאכל רק עד שעת חצות. ואילו רבי עקיבא סבר, מאי "חפזון", חפזון דישראל שהיה רק בבקר, ולכן סבר שהפסח נאכל עד עלות השחר.
תניא נמי הכי שהיו שני חלקים בגאולה, והם בשני זמנים: שהרי דרשו בברייתא את סתירת הפסוקים, שנאמר "הוציאך ה' אלוהיך ממצרים לילה" ולכאורה תמוה וכי בלילה יצאו?, והלא לא יצאו אלא ביום, שנאמר "ממחרת הפסח יצאו בני ישראל ביד רמה"?, אלא מלמד, שהתחילה להם הגאולה מבערב.
הגמרא דורשת פסוקים מפרשת יציאת מצרים:
נאמר [שמות יא ב] "דבר נא באזני העם וישאלו איש מאת רעהו ואשה מאת רעותה כלי כסף וכלי זהב", אמרי דבי רבי ינאי, אין "נא" אלא לשון בקשה, [24] וכוונת הכתוב שכך אמר ליה הקב"ה למשה: "בבקשה ממך, לך ואמור להם לישראל, בבקשה ממכם [25] לכו שאלו [26] ממצרים כלי כסף וכלי זהב,
הערות
[1] תוס' ביארו שרק לגבי שאר מצוות נחשב זמן זה כיום, אך לגבי ק"ש נחשב כלילה, כי הוא עדיין זמן שכיבה. וראייתם, שהרי אילו היה נחשב יום, היה ראוי להשמיענו חידוש יותר גדול, שקורא פעמיים קודם הנץ החמה ויוצא גם של לילה וגם של יום [והיינו כדרכם לעיל ח הערה 81 בברייתא הראשונה]. ולביאור זה נמצא שהברייתות חולקות בדעת רשב"י, כי בראשונה אמר שאחר עה"ש הוא זמן קימה, וכיום גמור הוא לק"ש, ובשניה - עד הנץ הוא זמן שכיבה, וכלילה גמור הוא לק"ש, וכן ביאר בעל המאור [ונחלקו להלכה, להלן]. ובאופן נוסף ביארו: שנקרא "יום" אפילו לגבי ק"ש, כי התחיל זמן קימה, ולא נקט שקורא "פעמיים קודם הנץ" משום שרצה להשמיענו חידוש, שאינו יוצא ידי חובת ק"ש של לילה אחר הנץ, אף שעדיין בני מלכים ישינים. ולביאור זה נמצא לכאורה שנחלקו רק לגבי ק"ש של לילה מעה"ש עד הנץ, אך של יום לכו"ע קורא אחר עה"ש, ונבאר הסברא להלן. והמהרש"א כתב שביאור זה של תוס' שייך גם בברייתא הראשונה, שאחר עה"ש "לילה" הוא לק"ש כי רוב ישינים, ולא נקטו שקורא "פעמיים אחר עה"ש" כי רצה להשמיענו שקודם עה"ש אינו יוצא של יום. ותמוה שאינו חידוש כי אז כלם ישינים, והחידוש רק לגבי של לילה אחר הנץ שמיעוט ישינים. ודעת הרי"ף הרמב"ן והרא"ש שהברייתות לא נחלקו, ומהע"ש עד הנץ הוא זמן ק"ש של לילה ושל יום, וראה לעיל [ח הערה 82] שביארו למה לא נקטה הברייתא שיכול לקרא פעמיים בין עלות השחר להנץ, וראה בהערה 6 אם הוא זמנם לכתחילה או בשעת הדחק.
[2] הרמב"ן הקשה אם הולכים אחר מיעוט אנשים הישנים, ויוצא ידי חובת ק"ש של לילה אף שכבר נחשב יום, למה לא יצא ידי חובת ק"ש של לילה עד ג' שעות שעד אז בני מלכים ישנים, ותירץ שאחר הנץ אינו יוצא בק"ש של לילה כי אין אנשים ישנים, ובני מלכים נעורים הם במיטותיהם קודם ג' שעות, אלא שאינם רוצים לעמוד, וראה לעיל [ג ב הערה 49]. והרשב"א כתב שהמלכים הם מיעוט קטן, ובכל זאת סומכים עליהם לקבוע זמן קימה עד ג' שעות, כי ק"ש של "יום" אף שהוא תלוי בזמן קימה, ראוי להמשיכו כל עוד יש אנשים שקמים, ואפילו מיעוט כמלכים, אך ק"ש של "לילה" אף שנמשך ביום כל עוד יש שוכבים, ודאי אינו נמשך עד שיקומו כלם. ולפי הביאור השני בתוס' נראה שהברייתא הראשונה סברה שמיעוט האנשים שקמים נחשב סיום "זמן שכיבה", ולכן אין הולכים אחר רוב ישינים אחר עה"ש, ואילו הברייתא השניה סברה שרק "זמן קימה" מפקיע מ"זמן שכיבה" ולכך צריך רוב קמים [ומאז אינו זמן שכיבה, אף שלא כולם קמו], אך ודאי הוא נמשך כל זמן שיש מעט אנשים שקמים, בין מיעוט שאחר עה"ש, ובין מיעוט בני מלכים, ולכן אחר עה"ש קורא של יום ושל לילה. [ובערוך השלחן נח ח כתב שלסברת הרא"ש שאי אפשר לקרא של יום ושל לילה בזמן אחד, נמצא שאחר הנץ ודאי אינו קורא של לילה, כי כולו יום אחד ומתי יקרא של יום, וכבר הובא לעיל שהרשב"א חלק על סברא זו, והרמב"ן לא תירץ כן, כמבואר במחצית השקל נח ו, שסבר בקושייתו שבני מלכים נעורים בב' שעות, וקמים בג', ולמה לא יקרא עד סוף ב'].
[3] כף פירש רש"י, ותוס' [ד"ה ובלבד] הבינו מדבריו שדברי רבי זירא נסובים על ברייתא ראשונה, שקורא של ערבית קודם עה"ש, וראה שאגת אריה [ט] שביאר למה הוצרך רש"י לפרש כך. אך הרשב"ץ ורבינו פרץ דייקו מלשון רש"י "שקורא של לילה שחרית" שמדובר בקורא מיד אחר עלות השחר. ותוס' כתבו בשם השר מקוצי שדברי רבי זירא נסובים על הברייתא השניה, שהקורא קודם הנץ, אינו אומר השכיבנו כי כבר עלה השחר, והרשב"א דן אם היינו רק סמוך לנץ כי אין הרוב ישינים, או כיון שעלה השחר ומיד אחריו, והריטב"א כתב שאינו אומרה כי ביום אין צריך שמירה מהמזיקים, והיינו משום שעלה השחר. ומסתבר שמחלוקתן תלויה בשיטתם לעיל [ב א] אם זמן ברכות ק"ש תלוי בזמן ק"ש או בזמן תפלה, ואף שזמן ק"ש ערבית עד הנץ, כי איכא אינשי דגנו, זמן תפלת ערבית עד עלות השחר, שאז כבר נחשב יום, וכיון שכתב בשו"ת הרשב"א [מז] שלדעת רש"י אין ברכות ק"ש נתקנו בפני עצמן, נמצא שעבר זמן ברכות ק"ש, ותוס' סברו שנמשך עד הנץ כמו ק"ש.
[4] הרא"ש הביא מהרי"ץ גיאות שודאי צריך לומר שתי ברכות אחרי ק"ש, והכוונה שרק את תחילת הברכה אינו אומר, אך מתחיל מ"תקנינו בעצה טובה", ונחלק עליו ונקט שאינו אומרה כלל. וביאר במעדני יו"ט שרבנן תקנו לומר השכיבנו ושלא תפסיק בין גאולה לתפלה כגאולה אריכתא, אך שלא בזמן שכיבה העדיפו שיסמיך גאולה לתפלה ולא יאמר השכיבנו. וראה בערוך השלחן שהסיק מכך שאומר אמת ואמונה ושמונה עשרה אחר עה"ש, אך המ"ב [רלה לד] כתב שאינו מתפלל שמונה עשרה, כי יום הוא לכל דבר.
[5] בעל המאור נקט ש"ההוא זוגא" דינם כמזידין, ובכל זאת נחשב כשעת הדחק לקרא עד הנץ. אך הרמב"ן נקט שרק באונס נחשב כשעת הדחק, אך במזיד אינו קורא, ובהכרח ששכור נחשב כאונס. ודעת הרשב"א והרא"ש כהרמב"ן, ולכן כתבו שבני רבן גמליאל לא היו אנוסים, ולכן אמר שיקראו רק אם לא עלה השחר. וכתב הב"י [צט] שלדבריהם יש שכרות של מזיד, כגון בני ר"ג שהיו במשתה הרשות, ויש שכרות של שוגג, והיא בשמחה של מצוה כהלולא דריב"ל. ועוד חילק, שבני ר"ג נשארו ערים במשתה כל הלילה, ולכן דינם כמזידים שהיה עליהם להפסיק כדי לקרא קודם עה"ש, אולם ההוא זוגא נרדמו, ולכן נחשבו אונסים ויקראו אחר עה"ש. אך הט"ז [רלה ד] כתב שבני ר"ג השתכרו במשתה אחר שהגיע זמן ק"ש, ואילו ההוא זוגא היו שכורים קודם זמנה, ולכן נחשבו אנוסים, והמג"א [צט ג] דחה חילוק זה.
[6] הרמב"ן והרשב"א נקטו שרבי שמעון עצמו סבר שבדיעבד קורא עד הנץ אפילו שלא בשעת הדחק, אך להלכה סמכו עליו רק כשנאנס. ובמשכנות יעקב ונחלת דוד הוכיחו כך מדברי רבי יצחק שדברי ריב"ל מכללא איתמר, והיינו שאילו אמר בפירוש שהלכה כרשב"י היה קורא בדיעבד עד הנץ אפילו שלא בשעת הדחק. אך רבינו יונה למד מדברי הרי"ף שגם רבי שמעון לא התיר לקרא אחר עה"ש אלא בשעת הדחק, [והרמב"ן כתב שהרי"ף סמך בזה על ר"ג, וראה הערה 9], וכן ביאר הכסף משנה את דברי הרמב"ם [ק"ש א י]. וראה לעיל [ח הערה 80] שהרשב"א ביאר בברייתא הראשונה, שמדובר לענין ק"ש של שחרית מעה"ש בשעת הדחק.
[7] הרשב"א כתב שהמשנה הביאה מעשה זה להשמיענו שאף חכמים לא נחלקו על רבן גמליאל מעיקר הדין, אלא רק משום סייג, ולכן יכל לומר לבניו לנהוג כשיטתו שקורין לכתחילה עד עה"ש, שהרי בדיעבד יצאו ידי חובתן אף לדעת חכמים. אך רבינו יונה נקט שלחכמים אחר חצות אינו קורא אפילו בדיעבד, ולדבריו צריך לפרש [כרש"י ד"ה או] שבני רבן גמליאל היו אנוסין, ולכן דנו אם מה"ת זמנה רק עד חצות, או שהוא סייג, ודוקא למי שפשע ולא קרא, אך המאחר באונס יכול לקרות עד עלות השחר. וראה ב"ח [רלה] שביאר שאין זמנה מה"ת אלא מדרבנן, ולכן יכולין לעשות כר"ג אף שהוא יחיד, והקרן אורה כתב שהוא דוחק, ובבית הלוי [ח"א לד ד] כתב שאם חכמים מודים שמה"ת חייב לקרא, אין לך שעת הדחק גדולה מזו, שחייב לקרא מה"ת והסייג מעכבו, ולכן עושה כדעת היחיד, וראה עוד בסמוך.
[8] כך פירש רש"י [ד"ה או], ודקדק בפרי יצחק [ח"ב ב] שאם אחר במזיד, אינו יוצא ידי חובה אחר חצות, כי אפילו אם רבנן קבעו את זמן חצות כסייג, כיון שלא קרא עד חצות, הפקיעו ממנו את המצוה. ולביאור זה, נמצא כי מתשובת רבן גמליאל מוכח, שאפילו באונס, אינו קורא אחר עלות השחר.
[9] בעל המאור גרס "מותרין". וראה רש"י [ד"ה כוותי] שגרס "חייבין", וביאר שהרי אפילו לגבי הקורא שלא בזמנו שנינו ש"לא הפסיד". והיינו שאחר חצות קורא ק"ש עם ברכותיה [אף שלדעתו לחכמים אחר חצות אינו יוצא אפילו בדיעבד, אך להרשב"א והרא"ש שנחלקו רק לכתחילה, פשיטא שאחר חצות קוראה בברכותיה]. וכבר הבאנו שדעת רבינו יונה שלהלכה כחכמים, אחר חצות אינו קורא ק"ש כלל, והביא י"א שקורא ק"ש בלא ברכותיה, כי הק"ש מה"ת ןמקבל עליה שכר כקורא בתורה, אך הברכות הן מדרבנן, והם בשלהם יכולים למנוע שלא יאמרם.
[10] לכאורה תמוה, הרי בברייתא לעיל מצינו שרבי שמעון התיר לקרא עד הנץ החמה, ולמה ר"ג התיר לבניו רק עד עה"ש. וכבר הבאנו בהערה 5 שהרשב"א והרא"ש נקטו שההיתר עד הנץ הוא רק למי שנאנס, ובני ר"ג לא היו אנוסים, ולדעת רש"י הנ"ל שהיו אנוסים, צריך לומר שר"ג נחלק בזה על רשב"י, ונקט שקורא רק עד עה"ש. אולם עדיין יקשה להרי"ף ורבינו יונה שפסקו כרשב"י וגם כר"ג, ומוכח לכאורה כהרמב"ן [בהערה 6] שהרי"ף פסק כר"ג שחלק על רשב"י, ולא התיר עד הנה"ח אלא בשעת הדחק של אונס, ואז התיר משום שכדאי הוא רשב"י לסמוך עליו בשעת הדחק.
[11] במשניות לא הוזכרה תיבת "אמרו", וגם בסוגייתנו מחקה הב"ח, כי סבר שאלו המשך דברי ר"ג. ולפי זה ביאר במלאכת שלמה שכוונת הגמרא להקשות הרי דעתו שזמנה עד הבקר, ולמה הוצרך לבאר את טעם ההרחקה בשאר דיני התורה, והשיבה שאינו מבאר את דבריו אלא את דעת חכמים. אולם הגר"א [בשנות אליהו] נקט שבקושיא נקטה הגמרא שהמשנה מבארת את דעת חכמים [שהרי שנינו "לא זו בלבד אמרו" בלשון רבים], ולפיכך תמהה מה שייכות הוספה זו אחר דברי ר"ג שלא הזכיר זמן חצות כלל, והעלתה מכך שר"ג עצמו הוסיף לבאר את דעת חכמים בשאר דינים. ובספר סדר זמנים [ב] העלה מביאורו שרבן גמליאל התיר לאחרה לכתחילה אחר חצות, שאל"כ יתכן לומר על דבריו "ולא זו בלבד וכו"'.
[12] ראה בשנות אליהו שהמשך זה אינו מתאים גם לדברי חכמים, שהרי הם אמרו שזמנה עד חצות, אך לא הזכירו שהוא סייג בלבד.
[13] הרשב"א דייק שאפילו מדרבנן מצוות הפסח עד עלות השחר, שהרי הברייתא לא הוסיפה לומר "ולמה אמרו חכמים עד חצות". וכיון שהגמרא מעמידה את הברייתא כרבי עקיבא, נמצא שדעתו שלא עשו סייג באכילת הפסח, וזמנה נמשך עד עלות השחר אפילו מדרבנן. [ומה שהשוותה הברייתא גם את זמן ק"ש לפסח, מובן לשיטת הרשב"א לעיל שלר"ג לא עשו בה סייג וקורא לכתחילה עד עה"ש, וסובר שגם דעת ר"ע כן, וראה שו"ת הרשב"א ח"א תמה]. וראה רש"י במשנה שנקט כי המצוות המנויות במשנה במגילה [כ ב] לא עשו בהן סייג, ובגמרא שם כללו בה אכילת הפסח, והשאגת אריה [ד] תמה על כך שהרי לר"ע זמן אכילת הפסח עד חצות, ובבית הלוי [ח"א לד] כתב שדעת רש"י כהרשב"א שר"ע סובר שזמנה לכתחילה עד עה"ש. וראה שם שחילק בין אכילת פסח לשאר זבחים, שבהם גזרו עד חצות כק"ש, כי בדברים שבכל יום חוששין שיפשע, אך בפסח אין לחוש.
[14] הצל"ח ביאר שהגמרא לא הקשתה סתירה לגבי זמן ההלל, כי זמן ההלל בליל פסח תלוי בזמן שחיטת הפסח, [כמבואר ברשב"א במסקנא], ונמצא שהנידון על זמן ההלל כלול בנידון זמן אכילת הפסח. אולם דעת תוס' במגילה [כא א ד"ה לאתויי] שאין להחמיר בהלל שחיובו מדרבנן, [וראה ברא"ש שגרס בקושיית הגמרא "ואילו אכילת פסחים והלל שבליל פסחים לא קתני"].
[15] הרא"ש [סוף פסחים] פסק שראוי לאכול מצה לפני חצות כראב"ע, ואפשר שגם ר"ע מודה שצריך להרחיק מהעבירה. ותמה הבית הלוי [שם] שהרי כאן פסק לגבי ק"ש כר"ג שקורין לכתחילה עד עה"ש, ואין צריך להרחיק מהעבירה. וכתב שרק בק"ש אינו צריך להרחיק עד חצות, כי אם נאנס יכול לקרות עד הנץ החמה, ובפרי יצחק [ח"ב ג] תירץ עוד, שהשוו מצה לפסח, ובו גזרו אפילו לר"ג, משום שיש בו איסור נותר.
[16] ביאר הצל"ח כי אף שמכת בכורות היתה ברגע אחד, ואילו פסח אי אפשר לאכלו ברגע אחד, למד רבי אלעזר ממנה שגבול הזמן הוא בחצות. ותמה, מנין שהוא גבול לסופו ולא לתחילתו, וביאר, שאילו היתה תחלת אכילתו בחצות, לא היה צריך גזירה שוה למעט שלא יאכלנו ביום שחיטתו. ובאבני נזר [או"ח שפא] כתב שלמדו ממכת בכורות שבחצות צריך שכבר יהא בשר הפסח נאכל, וזה הטעם שאין מפטירין אחר הפסח אפיקומן, כדי שבחצות יהא טעמו בפיו. וכאן מקור חידושו הנודע כי [לראב"ע] האיסור לאכול אחר אפיקומן הוא עד חצות בלבד, ולכן יעץ שאם עומד סמוך לחצות, יאכל כזית מצה, ויתנה, אם הלכה כרבי אלעזר בן עזריה, הרי זה אפיקומן, ואחר חצות מותר להמשיך לאכול, כי זמן המצוה רק עד חצות, ואילו הלכה כרבי עקיבא אין זה אפיקומן, אלא מה שיאכל בסוף הסעודה. אך הגרי"ז טען שאם אכן אחר שעבר זמן המצוה אין צריך טעם מצה, אין צריך תנאי, כי אי אכילה לשם אפיקומן, אלא הכזית האחרון שאוכל הוא נחשב אפיקומן.
[17] רש"י [ד"ה מה] נקט שודאי לא יאכל ביום טו, שהרי מיעט הכתוב שאינו נאכל אלא בלילה, והכוונה שלא יפסל בשהות זו. אך הרשב"ם [פסחים קכ ב] כתב שבהוה אמינא זו לא התמעט אלא יום שחיטתו, ובאמת יאכל גם ביום טו. וראה בסמוך שהכוונה שיאכל מדין אכילת כל הקדשים, ולא כקרבן פסח.
[18] לכאורה תמוה, הרי רבי אלעזר סבר שאפילו בלילה הראשון אינו נאכל אחר חצות, ולמה הוצרך למעט מקרא שאינו נאכל בלילה שני. וראה בסמוך שהאור שמח נקט שגם לדעת ראב"ע יש מצות אכילת קדשים בפסח אחר חצות, ורק אינו מקיים מצוות אכילת פסח, ולכן צריך למעט שאינו נאכל למחר אפילו בתורת קדשים, [ובהוה אמינא פירש שכוונת הרשב"ם שיאכל ביום טו מדין קדשים].
[19] הרי"ף והרמב"ם [קרבן פסח ח יד] פסקו שזמנה כל הלילה, כי הלכה כר"ע מחברו, ואילו רבינו חננאל והרשב"א ותוס' [מגילה כא א, פסחים נז ב] פסקו שזמנה עד חצות, כי סתם משנה כראב"ע, וראה ביאור הלכה [תעז ד"ה ויהא].
[20] על פי תוס' הרא"ש.
[21] רש"י [ד"ה שם] ביאר שאע"פ שבפועל אין שורפין אלא בבקר שני, נקרא "נותר" ומחויב שריפה כבר בבקר ראשון, [ובסמוך נבאר מה התחדש בבקר], וראה תוס' בשבת [כד ב ד"ה בקר] שאין שורפין במוצאי יו"ט, משום שדרשו [בפסחים ג א] שאין שורפין קדשים בלילה. ובתוס' [ד"ה רבי] הקשו איך יתכן שזמן אכילתו עד חצות, והרי "לא תותירו עד בקר" משמעותו שנאכל עד עה"ש. [אך בזהר מצינו שאותו לילה האיר מחצות]. וכתבו שרבי אליעזר יפרש "לא תעשו דבר שיבא לידי נותר בבקר" והיינו שאם לא יכלנו עד חצות בהכרח ישאר עד הבקר, כי אין שורפין בלילה. והצל"ח [כאן ובפסחים ג] נקט שלראב"ע חייב משום נותר מחצות ואילך, כי זמן אכילת פסח עד חצות היא כזמן אכילה בכל הקרבנות, והחושב בזריקתו לאכלו אחר חצות, פיגל. ומשמע מדבריו שאיסור נותר תלוי בסוף זמן האכילה, אך בתוספתא [פסחים פ"ה] מבואר שאסור באכילה מחצות, אך אינו נעשה נותר עד הבוקר, ונמצא שהם שני דינים נפרדים. והגר"ח נקט שאינו נותר, כי זמן אכילתו מצד דיני הקדשים שבו הוא עד הבקר, כשלמים שנאכלים יום ולילה, ורק קיום מצוות פסח היא עד חצות. [והתחדש בו איסור שלא לאכלו אלא בתורת מצוות פסח, שהיא עד חצות, אך אינו מפגל]. וראה ליקוטי הלכות [ס"פ איזהו מקומן] שהביא משו"ת רמ"ע שלראב"ע עובר בעשה, כאילו נאמר עד חצות. ובאור שמח [חמץ ומצה ו א] כתב שאחר חצות אינו מקיים מצוות אכילת פסח, שהיא מצוה על הגברא, אך עדיין אינו נותר, כי נאכל עד הבקר, ומקיים מצות אכילת קדשים, שהיא מצוה על הקדשים שיהיו נאכלים, ורק בבקר "מועד צאתך מארץ מצרים" התחדש דין נוסף שאין אכילת קדשים כלל, ולכך נחשב נותר. וראה כתבי הגרי"ז [זבחים ט א], קהילות יעקב [ד], וחידושי הגר"ש רוזובסקי [פסחים דף ג].
[22] רש"י [ד"ה עד] פירש כי ההכרח שדעתו שאוכל רק עד חצות וכראב"ע, הוא משום שאל"כ במה נחלק על רבי יהושע.
[23] רש"י [שמות יד ה] כתב שבין היציאה לקריעת ים סוף עברו ז' ימים, ותמה הרא"ם שהרי בפרשת ציצית [במדבר טו מא] כתב שעברו שמונה ימים. ולפי המבואר כאן, יתכן לפרש, שהרי קודם מתן תורה היה הלילה הולך אחר היום אצל ישראל כמו אצל עכו"ם, ונמצא שעברו ח' ימים מהגאולה בערב, ואילו מהיציאה בבקר עברו ז' ימים. וראה רבינו בחיי [במדבר שם] ופנים יפות [שמות שם].
[24] "נא" נסוב הן על משה והן על בני ישראל, ראה 'רי"ף' ושלמה משנתו.
[25] הגרי"ז דייק שביזת מצרים לא היתה מצוה על ישראל, כי הקב"ה רק צוה למשה "לבקש", ולכן נאמר [שמות יב לה] "ובני ישראל עשו כדבר משה", שלא היה בזה צווי ה'. וכן אמרו בסוטה [יג] ש"כולן התעסקו בביזה ומשה התעסק במצוות" כי הביזה לא היתה מצוה. אך במכילתא דרשב"י [בא כו] מבואר שהיה עשה ולא תעשה בביזת מצרים, ויתכן שנחלקו אם ההבטחה היתה על ביזת הים, ובמצרים רק בקש שיקחו כדי ש"לא יאמר", או שהיתה על ביזת מצרים, ולכן צווה בעשה ול"ת, וכמבואר להלן. והגרי"ש אלישיב [ישורון אלול נז] נקט שהביזה היתה חלף השעבוד, וכיון שמשה היה מבני לוי שלא השתעבדו, לא הצטווה בביזה, אלא לומר "להם" בלבד [אך ודאי היה מותר לו ליקח, כשם שמצינו באוצרותיו של קרח שהיה לוי, ולכן אמרו שמצוות חביבות עליו].
[26] בדרשות הר"ן [סוף יא] ביאר שהוצרך לבקש מהם לעשות כך, כי לא היו נוטלים ממון במרמה, אף שהגיע להם חלף שכרם [כמבואר בסנהדרין צא א], והטעם שהורה ה' לבקש במרמה הוא כדי שיחשוב פרעה שיצאו במרמה וירדוף אחריהם, ויטביענו בים סוף. והמהרש"א ביאר כהמשך הגמרא, שלולי הבקשה היו מוותרים על הביזה, ולכן אמר להם שאינה לטובתם בלבד, אלא גם כדי שלא יאמר וכו' ודבר זה אינו תלוי ברצונם. ובקול שמחה נקט שאילו נטלו בעל כרחם לא היתה תפיסתם מועילה כתשלום עבודתם, משום שהכסף בא לידם באיסור גזל עכו"ם, ולכן לקחו בשאלה, וזכו בו כהפקעת הלואתו.
אמר רבי זירא ובלבד שלא יאמר השכיבנו. פירש הרב רבי יצחק בן גיאת ז"ל: לא שלא יאמר כל אותה ברכה כלל, דהא בעינן שתים לאחריה, אלא שלא יאמר אותן המלות מפני שאינו זמן שכיבה, אלא מתחיל הברכה תקננו בעצה טובה מלפניך, והא דאמר רבי זירא אפשר לומר דלאו דוקא בקורא קודם הנץ החמה ממש קאמר, אלא כל שקורא לאחר שיעלה עמוד השחר דכיון דקימי אינשי תו ליכא למימר השכיבנו, ואפשר לומר דכל זמן דרובא גנו אמרינן, והראשון נראה עיקר.
ובני רבן גמליאל עד השתא לא שמעין להון וכו'. אמר להו רבנן כוותי סבירא להו, והא דקאמרי עד חצות כדי להרחיק את האדם מן העבירה. נראה לי מכאן דהא דאורי להו רבן גמליאל, אפילו רבנן מודו בה, דלא פליגי אלא בלכתחילה, שאילו נחלקו עליו בהא מ"מ, אינהו לא הוו עבדי כיחידאה, וכיון דאיפסקא הלכתא כרבן גמליאל אלמא אפילו לכתחילה יכול להתעכב מלקרות עד שעה הסמוכה לעליית השחר, ואפילו לרבנן נמי לאחר חצות הוא דאינו יכול להתעכב מדעת, אבל אם רצה להתעכב לקרות ולשנות ולהתעסק במלאכתו עד חצות רשאי. והא דתניא לעיל (ברכות ד, ב) חכמים עשו סייג לדבריהם, שלא יהא אדם בא מן השדה בערב ואומר אלך לביתי אוכל קימעא ואישן קימעא ואחר כך אתפלל וכו', אלא הולך לבית הכנסת אם רגיל לקרות קורא לשנות שונה וקורא קריאת שמע ומתפלל. דוקא אוכל וישן קאמר דלא, כדי שלא יבא לידי פשיעה ואפילו ר"ג מודה בדבר זה מפני שהן דברים שמביאין לידי פשיעה, וכיון שנכנס אדם בתוך זמן חובתו אינו רשאי לאכול ולישן עד שיקרא ויתפלל, ולא עוד אלא אפי' התחיל מפסיק לק"ש דאורייתא כדמשמע התם בפ"ק דשבת (ט, ב) וה"ה לכל השנויין שם בשבת, ככניסה למרחץ וישיבה לפני הַסָפר הא לשאר דברים לא, שלא מצינו שחייבו בשום מקום להתפלל תפלת הערב משעה שנכנס בתוך זמנו אלא שלא יתחיל במלאכות המביאות לידי פשיעה והוא הדין כאן.
וכך נראה לי ממה שאמרו בירושלמי (שם) דגרסינן התם: רבי יוסי מפקד לחבריא אי בעיתון מתעסקא באורייתא תהוון קריין שמע קודם לחצות ומתעסקין, מלתא אמרה שהלכה כחכמים, אלמא אפילו לחכמים אינו צריך לקרות משהעריב אלא קודם לחצות, ומחצות עד עלות השחר לר"ג כעד חצות לרבנן, וכי היכי דלרבנן יכול להתעכב עד חצות, יכול להתעכב עד שיעלה עמוד השחר לר"ג. ועוד דמיהא דירושלמי גופה שמעינן לה דאי איתא דלר"ג אינו רשאי מחצות ולהלן, מאי קאמר זאת אומרת הלכה כחכמים דילמא כר"ג ובהא כו"ע מודו שצריך לקרות לכתחילה קודם חצות, כנ"ל. אלא שלא כתב כן הרב אלפסי ז"ל ושאר הגדולים ז"ל, ונראה מדבריהם שכיון שנכנס בתוך זמנו אינו רשאי להתעכב אלא צריך לקרות, כפשטה דההיא ברייתא דאדם בא מן השדה בערב וכו'. ומה שנראה לי כתבתי.
ומכל מקום למה שכתבתי וכל שכן לדעת הראשונים ז"ל, הא דאמרינן בגמרא (ד, א) חכמים כמאן סבירא להו וכו' לעולם רבנן כרבן גמליאל סבירא להו והא דקתני עד חצות כדי להרחיק את האדם מן העבירה כדתניא חכמים עשו סייג לדבריהם, וכמו שעשו סייג זה כך עשו סייג מחצות ולמטה, שאם אתה מתיר לו פעמים שהוא חושב שלא עלה עמוד השחר ועלה, ורבן גמליאל אע"פ שהוא עושה סייג באוכל ויושן, אינו עושה סייג לאחר חצות שאינו מצוי, כנ"ל.
ורמינהו הלל שבלילי פסחים ואכילת פסחים וקריאת שמע ערבית מצותן עד שיעלה עמוד השחר. ואוקימנא למתניתין כרבי אלעזר בן עזריה. ומדלא קתני בברייתא ולמה אמרו חכמים עד חצות כדי להרחיק את האדם מן העבירה כמו ששנינו במשנתינו, משמע דהא ברייתא אפילו מדרבנן קאמר, ומדאוקימנא בפלוגתא דרבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא משמע דלרבי עקיבא דאכילת פסחים אפילו מדרבנן עד שיעלה עמוד השחר.
וקשיא לי דאם כן בזבחים בפרק איזהו מקומן (זבחים נז, ב) דתנן הפסח אינו נאכל אלא בלילה [ואינו נאכל אלא עד חצות], ואוקימנא אפילו מדאורייתא, ורבי אלעזר בן עזריה היא. ואקשינן ודלמא מדרבנן היא, כלומר ואפילו לרבי עקיבא דאמר דמדאורייתא נאכל עד שיעלה עמוד השחר מודה הוא דמדרבנן מיהא אינו נאכל אלא עד חצות כדי להרחיק את האדם מן העבירה. ודחינן אם כן מאי אלא עד חצות, אלמא אפילו לרבי עקיבא אינו נאכל אלא עד חצות מדרבנן מיהא. ועוד קשיא לי עלה, דאם כן האי ברייתא כמאן תרמייה. ויש לי לומר דהוא הדין דהוה ליה לתרוצי התם דלר' עקיבא אפילו מדרבנן נאכל עד שיעלה עמוד השחר, דאי לא הא ברייתא כמאן תרמייה, אלא דעדיפא מינה תריץ לה התם דאפילו למאי דקא סלקא דעתך דמקשה דרבי עקיבא אסר מדרבנן, התם אי אפשר להעמיד אלא כר' אלעזר בן עזריה. חדא דדומיא דהנך קתני כלומר דומיא דאינו נאכל אלא בלילה ואינו נאכל אלא למנויו דכל הני דאורייתא נינהו, ואי נמי משום דקתני אינו נאכל אלא עד חצות ולא קתני נאכל עד חצות כדאיתא התם (זבחים שם). [עוד יש לומר דברייתא דקתני מצותה עד שיעלה עמוד השחר מדאורייתא קאמר, אבל מדרבנן אפילו לתנא דברייתא אינו נאכל אלא עד חצות, והלכך אפילו לר"ע אין אכילת פסחים מדרבנן אלא עד חצות.
ותדע לך דאי ברייתא דוקא קתני דאפילו מדרבנן מצותה עד שיעלה עמוד השחר, אם כן מאי קא מקשה ליתני במשנתינו אכילת פסחים, והא אי אפשר למיתני אכילת פסחים בהדי אכילת קדשים קלים דמשנתינו, דאילו קדשים קלים דמשנתינו מדאורייתא עד שיעלה עמוד השחר ומדרבנן עד חצות, ואילו אכילת פסחים עד עמוד השחר אפילו מדרבנן. ועוד דאם כן מתניתין דלא קתני אכילת פסחים לכולי עלמא היא דאי אפשר לערבה עם משנתינו לא למר ולא למר, דאילו לרבי אלעזר בן עזריה קדשים קלים מדאורייתא עד עמוד השחר אלא דעד חצות הרחקה היא, ואילו אכילת פסחים אפילו מדאורייתא אינה אלא עד חצות, ולרבי עקיבא נמי אינה כמשנתינו, דאילו קדשים קלים דמשנתינו אינן נאכלין מדרבנן מיהא אלא עד חצות, ואילו פסחים אפילו מדרבנן עד שיעלה עמוד השחר, ואם כן מאי קאמר הא ראב"ע הא רבי עקיבא, דמשמע דמתניתין רבי אלעזר בן עזריה וברייתא רבי עקיבא, אדרבא מתניתין ככולי עלמא ולא היה לו לומר אלא ברייתא מני רבי עקיבא היא.
וא"ת והא הקטר חלבים עד שיעלה עמוד השחר דקתני במשנתינו דוקא שלא עשו בהן רבנן הרחקה, ואם כן אפי' לכשתמצא לומר דברייתא דאכילת פסחים דוקא עד שיעלה עמוד השחר ואפילו דרבנן, ליערבה בהדי הקטר חלבים ומינה קא מקשה. לא היא, דאילו שנאה במשנתינו לא עם הקטר חלבים דלא מינה קא מערב לה אלא בהדי אכילת קדשים דבת מינה, ומעתה ההיא דאיזהו מקומן אתיא שפיר, וזה נ"ל יותר נכון. וחוזר אני בי, דודאי מדלא תנא ליה גבי הקטר חלבים דמצותן כל הלילה קא פריך, והראשון נראה לי עיקר].
וכיון דסתם תנא הכא ובזבחים כרבי אלעזר בן עזריה, משמע דהלכתא כוותיה, ואע"ג דסתם תנא סתמא כר"ע בפרק הקורא את המגילה (מגילה כ, ב), הכא חדא סתמא והתם תרתי ומיהו בפרק מצות חליצה (יבמות קא, ב) אמרינן מה לי חדא סתמא מה לי תרי סתמי, ואי לא אלימי תרי מחדא מספקא לן אי זה סתמא בתרייתא והלכך אזלינן לחומרא כראב"ע.
ונפקא מינה לדידן לאכילת מצה לאחר חצות, וכדאמרינן בפרק ערבי פסחים (פסחים קכ, ב) אכל מצה לאחר חצות לרבי אלעזר בן עזריה לא יצא ידי חובתו, ועל כן צריך ליזהר ולאכול קודם חצות, וכן במצה של אפיקומן, ואפילו בקריאת הלל החמירו בתוספות שלא לקרות לאחר חצות, ואף על פי שאינו חמור יותר מק"ש לרבן גמליאל דפסקינן כוותיה.
גמ'. וז"ל אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר"ג תניא רשב"י אומר פעמים שאדם קורא ק"ש שתי פעמים בלילה אחת קודם שיעלה עמוד השחר ואחת לאחר שיעלה עמוד השחר ויוצא בהן ידי חובתו אחת של יום ואחת של לילה הא גופא קשיא אמרת פעמים שאדם קורא קריאת שמע שתי פעמים בלילה אלמא לאחר שיעלה עמוד השחר לילה הוא והדר תני יוצא בהן ידי חובתו אחת של יום ואחת לילה אלמא יממא הוא לא לעולם לילא הוא והא דקרי ליה יום דאיכא אינשי דקיימי בההיא שעתא אמר רב אחא בר חנניא אמר ריב"ל הלכה כרשב"י איכא דמתני להא דר' אחא בר חנינא אהא דתניא רשב"י אומר משום ר"ע פעמים שאדם קורא ק"ש שתי פעמים ביום אחת קודם הנץ החמה ואחת לאחר הנץ החמה ויוצא בהן ידי חובתו אחת של יום ואחת של לילה הא גופא קשיא אמרת פעמים שאדם קורא ק"ש ב' פעמים ביום אלמא קודם הנץ החמה יממא והדר תני יוצא בהן ידי חובתו אחת של יום ואחת של לילה אלמא לילא הוא לא לעולם יממא הוא והאי דקרו ליה לילה דאיכא אינשי דגנו בההיא שעתא אמר ר' אחא בר' חנינא אמר ריב"ל הלכה כרשב"י וכו' כדאי הוא ר"ש לסמוך עליו בשעת הדחק עכ"ל.
בביאור הסוגיא ופסק ההלכה נחלקו בראשונים ונשנו כמה שיטות:
א) שיטת תוס'
תוס' (דף ח: ד"ה לא ודף ט. ד"ה לעולם) ביארו דנחלקו ב' ברייתות אליבא דרשב"י, לברייתא קמייתא קורין ק"ש של ערבית עד עלות השחר, ותחילת זמן ק"ש של שחרית מתחילה מעלות השחר, דהואיל ואיכא אינשי דקיימי בההיא שעתא לאו זמן שכיבה הוא, ואע"פ שלענין שאר מצות כמו תפילין וציצית הלילה נמשך עד נץ החמה. ואילו לברייתא בתרייתא קורין ק"ש של ערבית עד נץ החמה וק"ש של שחרית קורין מנץ החמה ואילך, דמעלות השחר יממא הוא לענין שאר המצות כגון תפילין וציצית, אלא דיוצאים יד"ח ק"ש של לילה אחרי עה"ש משום דאיכא אינשי דגנו בההיא שעתה. ועיין ברשב"א (ד"ה ה"ג לעולם) שהקשה דבמשנה במגילה (כ.) מבואר להדיא דמעה"ש יממא הוא לענין שאר מצות, וצ"ע דלפי תוס' בברייתא קמייתא מבואר דמנץ החמה יממא הוא לגבי שאר מצות. והנה ז"ל המשנה במגילה (דף כ.) אין קורין את המגילה ולא מלין ולא טובלין ולא מזין וכן שומרת יום כנגד יום לא תטבול עד שתנץ החמה וכולן שעשו משעלה עמוד השחר כשר עכ"ל. וברש"י (ד"ה וכולן שעשו) פירש וז"ל דמעלות השחר יממא הוא אבל לפי שאין הכל בקיאין בו צריכין להמתין עד הנץ החמה עכ"ל. לרש"י יש דין לכתחילה לעשות מצות אלו מהנץ החמה ואילך, ודין דרבנן הוא - גזירה שמא יעשה מצות אלו בלילה לפני עה"ש ולא יצא יד"ח. ולפי"ז יש לדקדק בלשון המשנה דלכאורה הו"ל למימר שמצותן מעלות השחר אלא דכדי לקיים המצוה לכתחילה ימתין עד הנץ החמה.
והנה עיין בתוס' (מס' יומא דף לז: ד"ה אמר) וז"ל ור"ת פירש דזמן ק"ש הוי אחר הנץ החמה וכו' ועוד הביא ראייה מפרק שני דמגילה וכן שומרת יום כנגד יום לא תטבול עד הנץ החמה וכולן שעשו משעלה עמוד השחר כשר אלמא דבר שזמנו ביום מצותו אחר הנץ עכ"ל. ומבואר מדבריהם דר"ת פירש דהדין שבמשנה להמתין בשאר המצות עד הנץ החמה דין דאורייתא הוא, שהרי הוכיח מהך משנה שזמן ק"ש דהוי דין מה"ת חל מהנץ החמה, ואם הדין לעשות שאר מצות אחרי הנץ החמה הוא רק דין מדרבנן מחמת גזירה דחיישינן דיקדים לעשותן בלילה (כשיטת רש"י שם), אין ראייה כלל שזמן ק"ש מה"ת מתחיל בנץ. אמנם שיטת ר"ת צ"ב דבמשנה איתא דכולן שעשו משעלה עמוד השחר יצא, ומבואר דמעלות השחר הוי יום וא"כ צ"ע למה מדאורייתא חייב להמתין לכתחילה עד הנץ החמה. ועוד צ"ע מדוע אינו יוצא ק"ש של שחרית מעה"ש מכיון דכבר הוי יום.
ונראה דיש ב' דינים ביום ולילה:66 א) חלות שם חפצא של יום שתלוי במציאות של אור וחושך, והוא נמדד מעלות השחר עד צאת הכוכבים, ונלמד מהפסוק "ויקרא אלוקים לאור יום ולחשך קרא לילה". וכן משמע בפסוקים (נחמיה ד, ט"ו) "ואנחנו עושים במלאכה וחצים מחזיקים ברמחים מעלות השחר עד צאת הכוכבים וכו' והיה לנו הלילה משמר והיום מלאכה". ומבואר דבעלות השחר חל חלות שם וחפצא דיום עד צאת הכוכבים, ובצאת הכוכבים חל חלות שם וחפצא דלילה. ב) חלות דין זמן יום וזמן לילה, דחלות דין זמן יום ולילה תלוי בזריחת השמש ושקיעתה ונמדד מהנץ החמה עד שקיעת החמה. ומקורו בפסוק "יהי מאורות ברקיע השמים להבדיל בין היום ובין הלילה והיו לאותות ולמועדים ולימים ולשנים". ועיין בביאור הגר"א (או"ח סי' תנ"ט ס' ב') שסובר להלכה שמודדים השעות דזמני ק"ש ותפלה מהנץ החמה ודלא כשיטת המגן אברהם (או"ח סי' נח סק"א וס' רל"ג סק"ב) דזמני ק"ש ותפלה נמדדים מעה"ש, וצ"ע בשיטת הגר"א דהרי היום מתחיל מעלות השחר ואמאי ס"ל דזמני ק"ש ותפלה נמדדים מהנץ החמה. ונראה דשיטת הגר"א היא כנ"ל דיש ב' דיני יום: א) חלות שם וחפצא דיום, ב) חלות דין זמן היום, ולגבי שיעורים שביום מודדים מחלות זמן יום דהיינו מנץ החמה67.
ולפי"ז י"ל דר"ת מפרש את המשנה במגילה הנ"ל הקובעת שאע"פ שמעלות השחר חל חלות שם יום מ"מ לכתחילה דבר שמצותו ביום אינו נעשה אלא אחרי הנץ החמה משום דבנץ החמה חל דין נוסף דאורייתא דחל בנה"ח חלות שם זמן יום. ולפי ר"ת יש דין דאורייתא לכתחילה להמתין עד לנץ החמה לעשות מצוות משום דאז הוי יום גמור, דבנה"ח כבר חלו ב' דיני יום - חלות שם יום, וחלות דין זמן דיום. ובדיעבד אם עשה דבר שמצותו ביום מעמוד השחר ואילך יצא מכיון דבעלות השחר חל חלות שם וחפצא דיום. אמנם לר"ת ק"ש של שחרית חלוקה משאר המצות שמצותן ביום, דלגבי ק"ש אינו יוצא כלל עד לאחר הנץ החמה, דלצאת יד"ח ק"ש בעינן שיחול חלות שם חפצא דיום וגם חלות דין זמן יום. ולפי"ז מיושב הדקדוק בלשון המשנה במגילה דקתני דמצותן מהנץ החמה משום דעיקר דינם לעשותן בזמן דהוי יום גמור, דהוי גם חלות שם יום וגם חלות דין זמן יום והוא מנץ החמה ואילך, ובדיעבד יצא מעמוד השחר מכיון דמעלות השחר חל חלות שם וחפצא דיום.
ולפי"ז יש ליישב דברי התוס' בסוגיין, דמש"כ דלענין שאר מצוות לעולם הוי לילה מעה"ש עד הנץ היינו דמעיקר הדין לכתחילה מדאורייתא צריך להמתין בשאר מצות כמו תפילין וציצית עד הנץ דהוי אז יום גמור, דאזי חלים ב' דיני יום: א) חלות שם וחפצא דיום שחל מעה"ש, ב) חלות דין זמן יום שחל מהנץ החמה ואילך. ואחרי עלות השחר עדיין הוי לילה לגבי דין זמן יום. ולשיטת התוס' אליבא דהברייתא קמייתא ק"ש של שחרית אינו תלוי בחלות דין זמן יום אלא רק בחלות שם חפצא דיום בלבד, ומשעלה עמוד השחר יוצא יד"ח ק"ש דיממא משום דכבר חל חלות שם יום. ואילו לפי הברייתא השנייה אין יוצאים יד"ח ק"ש של שחרית עד לאחר הנץ החמה משום דכדי לצאת יד"ח ק"ש של שחרית בעינן חלות דין זמן יום68.
והנה לגבי ק"ש של שחרית פסק ר"ת (עיין בתוס' מס' יומא דף לז: ד"ה אמר) שזמנה מנץ החמה ואילך וכברייתא השנייה בשם ר"ע. וסברתו היא כמו שביארנו דלגבי ק"ש של יום בעינן יום גמור - דהיינו חלות שם יום וחלות דין זמן יום. אמנם שיטת הר"י (ע"ש בתוס' הנ"ל) היא דיוצאים יד"ח ק"ש של שחרית משעלה עמוד השחר דס"ל דזמן ק"ש תלוי בחלות שם יום בלבד.
והנה לגבי תחילת זמן ק"ש של ערבית נחלקו ג"כ הר"ת והר"י (עיין בתוס' בריש מסכתין דף ב' ד"ה מאימתי). דלר"ת יוצאים ק"ש דערבית מפלג המנחה ואילך ומשום דקיי"ל כר' יהודה דזמן המנחה היא עד פלג המנחה ומיד כשנגמר זמן מנחה מתחיל זמן ערבית. ולשיטת הר"י יוצאים יד"ח ק"ש של ערבית סמוך לשקיעת החמה וכשיטת התנאים שזמן ק"ש משעה שקידש היום ומשעה שבני אדם נכנסים להסב. ושיטתם צ"ע, דאיך יוצאים יד"ח ק"ש של ערבית קודם צאת הכוכבים, והרי לא חל עדיין חלות שם לילה, דחלות שם יום ולילה נמדד מעלות עד צאת הכוכבים, וחלות שם חפצא דלילה חל בצאה"כ. ואף בנוגע לחלות דין זמן יום שנמדד מנץ עד שקיעה הרי עדיין הוי זמן יום, וא"כ צ"ע לר"ת ולר"י איך יוצאים יד"ח ק"ש של ערבית מפלג המנחה ואילך.
והנה מצינו בפוסקים שלגבי כמה מצות יוצאים יד"ח מפלג המנחה ואילך. עיין בשו"ע (או"ח סי' רסז סעיף ב') בדין תוספת שבת, וכן לגבי מקרא מגילה (סי' תרצב ס"ב), וספירת העומר (בלבוש סי' תפ"ט), והדלקת נרות חנוכה (או"ח סי' תרע"ב סעיף א'), וצ"ע מדוע יוצאים יד"ח מפלג המנחה ואילך והא לא הוי לילה ואיך מברכים אשקב"ו והא לא הגיע עדיין זמן החיוב. ונראה דלכמה דינים פלג המנחה נחשב כסוף היום. והראייה דבבית המקדש התחיל היום מזמן תרומת הדשן, וכדמוכח בזבחים (דף כ.) דברחץ ידיו לתרומת הדשן אין הידים נפסלים בלינה וחשיב כתחילת היום הבא, והוי יום עד פלג המנחה אליבא דר"י שסובר שאין זורקין דם התמיד של בין הערביים אחרי פלג המנחה. ונראה דפלג המנחה אינו דין בעלמא בזמן תפלה בלבד אלא דהוי חלות דין סוף היום שעבר ותחילת היום הבא במקדש ובכמה מצוות. אמנם אע"פ שבפלג המנחה חשיב סוף היום שעבר וכתחילת היום הבא מ"מ חלות שם לילה אינו חל עד צאת הכוכבים. ונראה דנהי דהמחייב דק"ש של ערבית תלוי בלילה בשקיעת החמה וצאה"כ, מ"מ לר"ת חל חלות קיום ק"ש של ערבית מפלג המנחה ואילך מכיון דהוי כתחילת יום הבא. וכן י"ל לגבי הדלקת נ"ח ומקרא מגילה וספירת העומר וקידוש בע"ש, דאע"פ שהמחייב וחלות החיוב דמצוות אלו הוי חלות שם לילה שחל בצאת הכוכבים, מ"מ חל קיום מצוה מפלג המנחה ואילך ומשום דעכ"פ הוי סוף היום שעבר ותחילת היום הבא.
וראייה ליסוד הנ"ל מתבאר מדברי הרמב"ם (פ"ג מהל' תפלה ה"ו) וז"ל תפלת הערב אע"פ שאינה חובה המתפלל אותה יש לו להתפלל מתחילת הלילה עד שיעלה עמוד השחר עכ"ל, ובה"ז (שם) כתב וז"ל המתפלל תפלה קודם זמנה לא יצא ידי חובתו וחוזר ומתפלל אותה בזמנה וכו' ויש לו להתפלל תפלת ערבית של לילי שבת בערב שבת קודם שתשקע השמש וכן מתפלל ערבית של מוצ"ש בשבת לפי שתפלת ערבית רשות אין מדקדקין בזמנה וכו' עכ"ל. ודבריו צ"ב דבה"ו פסק שתפלת ערבית זמנה מתחילת הלילה, ואיך פסק בה"ז דיוצא יד"ח כשמתפלל קודם השקיעה. ונראה דע"כ הרמב"ם מחלק בין המחייב של תפלה לקיום התפלה, דבנוגע לחיוב והמחייב של תפלת ערבית, זמנה חל מתחילת הלילה. אמנם לגבי חלות דין קיום תפלת ערבית חל קיום תפלה מפלג המנחה ואילך. ובדומה לזה י"ל בסברת ר"ת, דאע"פ דהמחייב דק"ש הוי לילה מ"מ קיום ק"ש חל מפלג המנחה ואילך. ונמצא דלר"ת המחייב של ק"ש דערבית ושחרית הוי חלות דין זמן לילה וזמן יום ולכן החיוב לקרוא ק"ש דערבית מתחיל מתחילת הלילה דהיינו משקיעת החמה וחלות חיוב זמן ק"ש דיום חל בנץ החמה דהוי זמן יום. ומ"מ קיום ק"ש דערבית חל מפלג המנחה משום דהוי חלות שם תחילת היום הבא. משא"כ בק"ש של שחרית דזמנה דוקא מנץ החמה וליכא קיום ק"ש קודם זמן המחייב.
ומאידך שיטת הר"י היא דהמחייב של ק"ש תלוי בחלות שם יום ולילה, וע"כ לשיטתו זמן ק"ש של שחרית מתחיל מעלות השחר ונגמר בצאת הכוכבים. דחלות שם יום הוי מעלות השחר עד צאת הכוכבים דדין חלות שם יום תלוי במציאות של אור וחושך - ונלמד מקרא "ויקרא אלוקים לאור יום ולחשך קרא לילה". וחלות החיוב דק"ש של ערבית חל מצאה"כ דתלוי בחלות שם לילה. ומ"מ סובר הר"י דבסמוך לשקיעת החמה חל קיום ק"ש של ערבית אע"פ דליכא חיוב עד צאת הכוכבים69.
ב) שיטת הרי"ף
הרי"ף פסק כשני הברייתות בשעת הדחק. וסובר דיצא יד"ח ק"ש של ערבית אחרי עלות השחר בשעת הדחק וכגון שהיה שיכור או חולה, אבל מי שבמזיד או בפשיעה המתין מלקרוא ק"ש עד לאחר עלות השחר לא יצא יד"ח. ופסק נמי דיוצאים יד"ח ק"ש של יום אחר עלות השחר בשעת הדחק וכגון שיוצא לדרך. ושיטתו צ"ב דמשמע דלגבי תחילת זמן ק"ש של ערבית זמנה חל מצאת הכוכבים דהיינו בחלות שם לילה ומ"מ ס"ל דסוף זמנה בנץ החמה דהיינו בחלות דין זמן יום. ועוד צ"ב דסובר דיוצא יד"ח ק"ש של שחרית בשעת הדחק מעלות השחר דהיינו בחלות שם יום אע"פ שג"כ יוצא בשעה זו ק"ש של ערבית.
ונראה דהרי"ף סובר דתחילת זמן ק"ש וסוף זמן ק"ש כל א' נידון בפני עצמו ואזלינן לחומרא בדיניהם ואע"פ שיכול לצאת מזה קולא. ולפיכך סובר דלגבי תחילת זמן ק"ש של ערבית אזלינן לחומרא וזמנה מתחיל מצאת הכוכבים דתלוי בחלות שם לילה. ולגבי סוף זמן ק"ש של ערבית נמי אזלינן לחומרא וע"כ זמנה עד נץ החמה, ויוצא דסוף הזמן תלוי בחלות דין זמן יום. אמנם בנוגע לתחילת זמן ק"ש של שחרית זמנה מתחיל מעלות השחר דהיינו בחלות שם יום, דכיון דתחילת זמן ק"ש של ערבית תלוי בחלות שם לילה ממילא הוא הדין נמי דתחילת זמן ק"ש של שחרית תלוי בחלות שם יום. ונראה להוסיף דלשיטת הרי"ף קובעים תחילה הזמן של ק"ש בערבית דהוא בצאה"כ וממילא נקבע תחילת זמן ק"ש של שחרית בעה"ש דתרוויהו תלויים בחלות שם לילה וחלות שם יום. ומשום דסובר כשיטת הרמב"ם (בכותרת ריש הלכות קריאת שמע) וז"ל מצוה עשה אחת והיא לקרות ק"ש פעמיים ביום עכ"ל, ומכיון דהוי מצוה עשה אחת לקרות פעמיים ביום ונקבע תחילת זמן ק"ש דערבית בחלות שם וחפצא דלילה - דהיינו בצאת הכוכבים, ממילא נקבע נמי שתחילת זמן ק"ש של שחרית הוא בעלות השחר דהיינו בחלות שם וחפצא דיום.
אמנם עדיין צריך ביאור דאי נימא דלרי"ף סוף זמן ק"ש של ערבית תלוי בנץ החמה ומשום דאזלינן לחומרא, א"כ אמאי אינו יוצא יד"ח בהמתין מלקרוא ק"ש במזיד עד לאחר עלות השחר, ומדוע סובר הרי"ף דרק אם היה שכור או חולה קורא ק"ש של ערבית לאחר עלות השחר ויוצא יד"ח. וכן צ"ע בדברי הרמב"ם (פ"א מהל' ק"ש ה"י) וז"ל הקורא ק"ש של ערבית אחר שיעלה עמוד השחר קודם הנץ החמה לא יצא ידי חובתו אלא אם כן היה אנוס כגון שכור או חולה וכיוצא בהן עכ"ל. וצ"ע בגדר הך דינא דהיכן מצינו דלגבי מי שהיה אנוס חל זמן המצוה ואילו למי שהמתין במזיד זמן המצוה עבר.
ונראה דהרי"ף והרמב"ם ס"ל דתחילת זמן ק"ש וסוף זמן ק"ש תלוי בחלות שם לילה ויום, דהיינו בעלות השחר וצאה"כ. ובעלות השחר עבר זמן ק"ש של לילה משום דחל חלות שם וחפצא דיום ומשו"ה חל זמן ק"ש של יום מעה"ש. אך כל זה בנוגע לחיוב ק"ש. ומ"מ הרמב"ם והרי"ף סוברים דחל קיום ק"ש של ערבית מדין תשלומין בזמן שבין עלות השחר לנץ החמה70. ומשו"ה רק מי שהיה אנוס יכול לקרות ק"ש של ערבית אחרי עלות השחר ולצאת יד"ח, דחל אז קיום ק"ש מדין תשלומין ואין תשלומין למי שביטל את המצוה במזיד. ונראה להוסיף עוד בביאור שיטתם עפ"י מה שביארנו למעלה בשיטת ר"ת, דחלוק זמן המחייב דק"ש מזמן הקיום דק"ש. ולר"ת אע"פ שחיוב ק"ש אינו חל אלא בלילה בצאת הכוכבים, מ"מ קיום ק"ש חל מפלג המנחה. וכמו כן לשיטת הרי"ף והרמב"ם זמן החיוב דק"ש של ערבית הוא רק עד עלות השחר אך קיום ק"ש דערבית חל עד נץ החמה מדין תשלומין71.
ובדומה לזה יתכן לבאר את שיטת הרמב"ם לענין תפלת מנחה, דפסק (בפ"ג מהל' תפלה ה"ד) וז"ל הא למדת שזמן מנחה גדולה משש שעות ומחצה עד תשעה ומחצה וזמן מנחה קטנה מתשע ומחצה עד שנשאר מן היום שעה ורביע ויש לו להתפלל אותה עד שתשקע החמה עכ"ל. ודבריו צ"ב דמשמע דפסק כר' יהודה דזמן מנחה עד פלג המנחה וכמש"כ "וזמן מנחה קטנה מתשע ומחצה עד שישאר מן היום שעה ורביע", ולפי"ז צ"ע במש"כ "ויש לו להתפלל אותה עד שתשקע החמה", דמשמע דפסק כרבנן דתפלת מנחה עד הערב. ונראה דהרמב"ם פסק כשיטת ר' יהודה דתפלת מנחה עד פלג המנחה בנוגע לזמן המחייב, ומש"כ ויש לו להתפלל עד שקיעת החמה היינו דאף לר"י חל קיום תפלה אחר שנגמר זמן החיוב. ונראה דלר"י קיום תפלת מנחה אחרי פלג הוי קיום תפלה שלא בזמנה ואינה חלה מדין תשלומין. דהנה עיין ברמב"ם (פ"ג מהל' תפלה ה"א) וז"ל תפלת השחר מצותה שיתחיל להתפלל עם הנץ החמה וזמנה עד סוף שעה רביעית שהוא שליש היום ואם עבר או טעה והתפלל אחר ארבע עד חצות היום יצא ידי חובת תפלה אבל לא יצא ידי חובת תפלה בזמנה שכשם שמצות תפלה מה"ת כך מצוה מדבריהם להתפלל אותה בזמנה שתיקנו לה חכמים ונביאים עכ"ל. ועיין ברמב"ם (פ"ג הל' תפלה ה"ח וה"ט) וז"ל כל מי שעבר עליו זמן תפלה ולא התפלל במזיד אין לו תקנה ואינו משלם, בשוגג או שהיה אנוס או טרוד משלם אותה תפלה בזמן תפלה הסמוכה לה וכו' כיצד טעה ולא התפלל שחרית עד שעבר חצי היום יתפלל מנחה שתיים עכ"ל, ומבואר מדברי הרמב"ם דיש ג' זמני תפלה: א) תפלה בזמנה, ב) תפלה שלא בזמנה דחלה מדין רחמים ומשום דכל אימת דבעי מצלי (עיין בגמ' לקמן כו א), ג) תפלת תשלומין. ונראה לומר דלשיטת הרמב"ם המתפלל תפלת מנחה עד פלג המנחה מקיים קיום תפלת מנחה בזמנה, ומפלג עד שקיעת החמה מקיים תפלת מנחה שלא בזמנה, ודומה למי שמתפלל שחרית בין שעה ד' לחצות (עיין ברמב"ם פ"ג ה"א מהל' תפלה) דמקיים תפלת שחרית שלא בזמנה, ואחרי שקיעת החמה יכול להתפלל מנחה בתורת תפלת תשלומין וכמו שמתפלל תשלומין לשחרית אחר חצות72.
שיטת בעה"מ
הבעה"מ חולק על הרי"ף וסובר דב' הברייתות חלוקות אהדדי, ופסק כברייתא בתרייתא דקורין ק"ש של לילה עד הנץ החמה, וקורין ק"ש של יום מהנץ החמה ואילך. ולשיטת הבעה"מ אף מי שביטל ק"ש במזיד קורא ק"ש דערבית אחרי עלות השחר עד הנץ החמה. ונראה דהבעה"מ סובר דתחילת זמן ק"ש של ערבית חל בצאת הכוכבים דתלוי בחלות שם חפצא דלילה. אמנם סוף זמן ק"ש של ערבית הוא בנץ החמה דאז חל חלות שם זמן היום, ושפיר קורין ק"ש של ערבית אחרי עה"ש עד נץ החמה דעדיין הוי חלות שם זמן לילה. דלשיטת הבעה"מ קביעת תחילת זמן ק"ש של ערבית הוא בצאה"כ, ומשום דחל בצאה"כ חפצא דלילה, ואילו קביעת סוף זמן ק"ש של ערבית חל בנץ החמה דאזי חל דין זמן היום, דס"ל דקביעת תחילת זמן ק"ש וקביעת סוף זמן ק"ש שתי שאלות נפרדות הן ושני דינים הן.
בענין זמן חצות במצוות פסח
תוס' ד"ה ר' אלעזר בן עזריה וכו'. וז"ל וא"ת היכי מצי למימר ראב"ע עד חצות והכתיב לא תותירו ממנו עד בקר דמשמע מיהא עד בקר מיהא מצי לאכלו וי"ל דמצי למימר דה"ק לא תעשו דבר שיבוא לידי נותר עד הבקר שאם לא יהא נאכל עד חצות לא תוכל לאוכלו ולא לשורפו בלילה וכו' ואם כן ישאר עד הבוקר עכ"ל. ומבואר מדברי התוס' דלראב"ע אסור לאכול הפסח אחר חצות אבל אינו נעשה נותר עד הבקר, דמגזה"כ דלא תותירו ממנו עד בקר נלמד דחלות שם נותר חל על הפסח בעלות השחר. אמנם עיין בגמ' בפסחים (דף קכ:) דמוקמינן את המשנה דהפסח אחר חצות מטמא את הידים אליבא דראב"ע דפסח אינו נאכל אלא עד חצות. וז"ל אלמא מחצות ה"ל נותר מאן תנא אמר ר' יוסף ראב"ע הוא וכו' עכ"ל. וכתב הרשב"ם שם (ד"ה ראב"ע הוא) וז"ל דנפקא ליה מקרא דאכילת פסח עד חצות ומחצות הוי נותר והאי דכתיב לא תותירו ממנו עד בקר לשריפה אתא דעד בקר לאו בר שריפה הוא וכו' אבל כר"ע לא מיתוקמא דלדידיה לא ה"ל נותר עד הבקר ולא מטמא הידים אלא מבקר ואילך וכו' עכ"ל, ומבואר מדברי הרשב"ם דסובר דלראב"ע דין נותר חל בחצות ולכן פסח אחר חצות מטמא את הידים ודלא כתוס' דידן. ויש לעיין לשיטת תוס' דליכא חלות פסול נותר עד הבקר איך יפרשו הגמ' הנ"ל בפסחים.
והנה עיין בתוספתא בפסחים (פ"ה ה"י) וז"ל פסח אין נאכל אלא בלילה ואינו נאכל אלא עד חצות ואין חייבין עליו משום נותר ואין מחשבה פוסלת בו משום פיגול עד שיעלה עמוד השחר עכ"ל. ויש לעיין אליבא דמאן אזלא הך תוספתא, דמרישא משמע דקאי לפי שיטת ראב"ע דפסח אינו נאכל אלא עד חצות, אלא דלפי"ז צ"ע דלכאורה מחצות ואילך ליהוי נותר ויהא בה מחשבת פיגול, ומשמע מהסיפא דאין חייבים משום נותר ופיגול עד עמוד השחר דהתוספתא קאי אליבא דר"ע, וצ"ע. ועיין באור זרוע שהקשה (סי' רל"א) וז"ל וקשיא לי דשלהי ערבי פסחים דייק דהפסח אינו נאכל אלא עד חצות מדקתני במתניתין הפסח אחר חצות מטמא את הידים אלמא מחצות הויא נותר ובתוספתא דפסחים תניא הפסח אינו נאכל אלא בלילה ואינו נאכל אלא עד חצות ואין חייבים עליו משום נותר ואין מחשבה פוסלת בו משום פיגול עד שיעלה עמוד השחר אלמא הא בהא לא תליא עכ"ל, ומבואר דהאור זרוע פירש דהתוספתא קאי אליבא דראב"ע ומשו"ה מקשה דסותרת הסוגיא בפסחים, וצ"ע בביאור התוספתא.
ונראה לומר דלראב"ע הא דפסח אינו נאכל אלא עד חצות אינו דין בדיני הקרבן מחמת חלות שם קודש דאית ביה, דאין חצות דין בזמן אכילת הקרבן. אלא דין חצות הוי דין בקיום המצוה של אכילת פסח שנלמד מקרא ד"ואכלו את הבשר בלילה הזה" דזמן קיום מצות אכילת פסח עד חצות. וראייה לזה מהגמ' בפסחים (דף קכ:) דאמר רבא אכל מצה בזה"ז אחר חצות לראב"ע לא יצא ידי חובתו משום דאיתקש לפסח. והנה אי נימא שדין חצות לראב"ע הוי דין בעיקר שם קודש דקרבן פסח, דמדיני הקרבן וחלות קדושתו אינו נאכל אלא עד חצות, איך אפשר למיליף מיניה דין חצות לגבי מצה ומרור שאין בם חלות קדושה ודין קרבן כלל. ומוכח דבאמת לראב"ע דין חצות הוי דין בקיום מצות אכילת פסח ולא בשם קודש וחלות קרבן שבו, ומשו"ה שפיר ילפינן מיניה למצות אכילת מצה ומרור דזמנם עד חצות.
ונראה להוסיף ביאור בזה עפי"ד הגר"ח זצ"ל שייסד דבפסח יש ב' דיני אכילה: א) מצות אכילת פסח מקרא דואכלו את הבשר בלילה הזה, ב) מצות אכילה מדין אכילת קדשים קלים וככל קדשים קלים בעלמא דהוי מצוה מחמת דאית בהו שם קודש. ונלמד מצוה זו מקרא ואכלת לפני ה' אלוקיך מעשר דגנך וגו' ובכורות בקרך וגו', דנתרבו כל קדשים קלים למצות אכילת קדשים. ולגבי מצות אכילת קדשים לא גרע קרבן פסח משאר הקרבנות73.
ולפי"ז יש ליישב את התוספתא בפסחים הנ"ל (פ"ה ה"י) דקאי באמת אליבא דראב"ע שסובר דהפסח אינו נאכל אלא עד חצות, ומ"מ אין דין נותר ופסול פיגול חלין אלא עד עמוד השחר, ומשום דלראב"ע דין חצות אינו דין מדיני קודש והקרבן אלא דין הוא במצות אכילת בשר פסח, וחלות פסול נותר ופיגול תלויים בחלות שם קודש דבקרבן ובמצות אכילת קדשים, ומכיון דמדיני הקרבן וחלות שם קודש פסח נאכל עד הבקר אף לראב"ע, משו"ה ליכא חלות פסול של נותר ופיגול בפסח עד עה"ש.
ולפי"ז מיושבת שיטת התוס' דס"ל דלראב"ע אע"פ שאין אוכלים הפסח אחר חצות מ"מ חלות שם נותר לא חל בו אלא עד הבקר. ונראה דתוס' יפרשו את הסוגיא בפסחים (דף קכ:) דפסח לאחר חצות מטמא הידים אליבא דראב"ע, דמשעבר זמן אכילת פסח גזרו בו טומאת ידים ואע"פ שאין בו חלות שם נותר. והא דאמרינן בגמרא (שם) דהוי נותר בחצות לאו דוקא הוא, אלא ר"ל דדינו כנותר לגבי טומאת ידים.
אלא דלפי"ז יש לעיין מדוע אסור לאכול הפסח אחר חצות וקי"ל דמטמא את הידים, דנהי דמצות אכילת פסח אינה אלא עד חצות מ"מ לכאורה חל בה עדיין מצות אכילת קדשים עד הבקר. ונראה דיש דין מסוים בפסח שאינו נאכל אלא בתורת מצות אכילת פסח, דילפינן מגזה"כ דואכלו את הבשר בלילה ולא ביום שאין פסח נאכל בתורת אכילת קדשים בעלמא אלא רק בתורת קיום מצות ואכלו את הבשר בלילה הזה, ולכן אסור לאוכלו לראב"ע אחר חצות. וראייה לכך דאם קרבן פסח נאכל בתורת מצות אכילת קדשים כקק"ל דעלמא אזי היה יכול להאכל אף ביום י"ד משנזרק הדם. דמצד דין קדש שבו משנזרק הדם הריהו ראוי לאכילה. ועל כרחך דמגזה"כ ד"ואכלו את הבשר בלילה הזה" - בלילה ולא ביום, נלמד שקרבן פסח אינו נאכל בתורת קיום מצות אכילת קדשים בעלמא ואינו נאכל אלא בתורת מצות אכילת פסח. ועיין ברמב"ן (בסה"מ מ"ע י"ב ששכח הרב למנות) שהקשה על הרמב"ם מדוע השמיט את מצות העשה שאסור לאכול קרבן פסח ביום שחיטתו. ונראה דהרמב"ם סובר שמקרא דבלילה ולא ביום לא נלמד איסור מסוים לאכול פסח ביום, אלא דהוי גזה"כ שפסח אינו נאכל אלא בתורת קיום מצות אכילה בשר פסח, והאוכל פסח ביום שחיטתו וכן האוכל קרבן פסח אחר חצות עובר באיסור זה, ומשו"ה לא מנה הרמב"ם האיסור לאכול הפסח ביום שחיטתו כמצוה בפני עצמה משום דנכללת בדיני אכילת קרבן פסח.
והנה בתורת כהנים (ויקרא דבורא דנדבה פרשתא י"ד) נחלקו בן עזאי ות"ק בדין שלמים הבאים מחמת פסח (מותר הפסח) דלת"ק נאכלים ליום ולילה, ולבן עזאי אינם נאכלים אלא בלילה, ואינם נאכלים אלא צלי, אמנם הויין כשלמים דטעונים סמיכה ותנופת חזה ושוק. וצ"ע לבן עזאי מ"ש דין חצות מהאיסור לאכול פסח מבושל, ומדוע ס"ל דמותר פסח נאכל דוקא צלי אבל עכ"ז נאכל כל הלילה ואין זמן אכילתו עד חצות כפסח. ומוכח כנ"ל דיסוד הדין דראב"ע דזמן אכילת פסח עד חצות אינו דין בשם קודש דקרבן פסח, אלא הוי דין במצות אכילת בשר פסח, וע"כ אינו נוהג במותר הפסח דלית ביה קיום מצות אכילת בשר הפסח, ומשו"ה נאכל כל הלילה. משא"כ דין צלי דהוי דין מדיני חלות שם קודש שבקרבן ומשו"ה חל דין צלי גם במותר הפסח.
ומאידך נראה דלשיטת הרשב"ם (בפסחים קכ ב) דס"ל דחל פסול נותר בפסח אחר חצות לראב"ע, היינו משום דסובר דלראב"ע דין חצות חל מדיני קדושת הקרבן דמחמת שם קודש דאית בפסח זמנו הוי עד חצות. ולכן לאחר חצות דעבר זמן אכילתו מחמת דין קרבן שבו חל ביה חלות שם נותר. אלא דלפי"ז צ"ע למה אינו חל דין חצות במותר הפסח.
ונראה לתרץ ע"פ דברי הרמב"ם (פ"ד ה"ז מהל' קרבן פסח) שכתב וז"ל פסח שעברה שנתו ושלמים הבאים מחמת הפסח הרי הם כשלמים לכל דבר טעונים סמיכה ונסכים ותנופת חזה ושוק מה שאין כן בפסח עכ"ל. ומשמע דסובר דשלמים הבאים מחמת הפסח נאכלים לשני ימים ולילה אחד כדין שלמים דעלמא, ודלא כשיטת תוס' (זבחים דף ט. ד"ה שלמים) דס"ל דנאכלים ליום ולילה. ונראה דנחלקו תוס' והרמב"ם אם חל חלות שם פסח ודין אכילה עד חצות ע"י הקדשו והפרשתו לשם פסח, או ע"י הקרבתו לשם פסח. דלפי התוס' דין אכילה חל מחמת הקדשו, וע"כ מותר הפסח שהוקדש לפסח אינו נאכל לב' ימים ולילה אחת אלא ליום ולילה כפסח. משא"כ לרמב"ם דין אכילתו בתורת פסח חל מחמת הקרבתו לשם פסח, וע"כ מותר הפסח שלא קרב בתורת פסח דינו כשלמים דעלמא ונאכל לב' ימים ולילה אחת. ונראה לפי"ז דהרשב"ם סובר כשיטת הרמב"ם דדין אכילת פסח עד חצות חל מחמת הקרבתו לשם פסח ולא מחמת הקדשו לשם פסח, ולפיכך בשלמים הבאים מחמת הפסח (מותר הפסח) לא חל דין אכילה עד חצות שהרי לא הקריבם לשם פסח אלא לשם שלמים74.
ב.
סיפור יציאת מצרים אחרי חצות
עיין בתוס' במגילה (דף כא. ד"ה לאתויי) שדנו אם הלכה כראב"ע או כר"ע, ונקטו דהלכה כראב"ע. ולכן כתבו שצריך ליזהר לאכול מצה בזה"ז קודם חצות דהוי מדאורייתא. אמנם באמירת הלל שאינו אלא מצוה מדרבנן אין להחמיר לקרותו עד חצות. ועיין במכילתא (פ' בא פרשה יז) דדריש "בעבור זה לא אמרתי אלא בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך". ומבואר דמצות סיפור יציאת מצרים חלה בלילה בזמן שחלין מצוות אכילת מצה ומרור, ולא בערב הפסח. ובמנחת חינוך (מצוה כ"א) נסתפק אם מצות סיפור יצ"מ חלה אחר חצות. ותלה המנחת חינוך את שאלה זו במחלוקת שבין ר"ע וראב"ע. דלר"ע יוצא מצות סיפור יצ"מ כל הלילה, ולראב"ע אינו יוצא אחר חצות. ולכאורה דין זה תלוי בגדר הדין דבשעה שמצה ומרור מונחים לפניך, אם הוי מיעוט רק לגבי המחייב דסיפור יצ"מ, דאינו מתחייב במצות סיפור קודם לליל ט"ו, ומ"מ חלות החיוב הוא כל הלילה ויוצא יד"ח כל הלילה. או דילמא דגדר הדין הוא דמקיים מצות סיפור יציאת מצרים רק בשעת קיום מצוות אכילת מצה ומרור בפועל, ולאחר חצות לראב"ע דליכא קיום מצות אכילת פסח ומצה ליכא נמי קיום סיפור יצ"מ.
ועיין בר"ן (פרק ערבי פסחים דף כז: בדפי הרי"ף ד"ה גרסינן) שכתב בשם התוספות שצריך להחמיר לקרות הלל עד חצות, וכן פסק הרמ"א (בסי' תע"ז סעיף א'). אולם הר"ן כתב דיש מקילין שאין צריך לקרות הלל עד חצות דסתמא כר"ע אלים טפי. ומבואר מדברי תוס' והר"ן דס"ל דלראב"ע זמן קיום מצות סיפור יציאת מצרים מדאורייתא הוא עד חצות, ונחלקו התוס' והיש מקילין רק אם הלל הוי חלק ממצות סיפור יצ"מ מה"ת וצריך להחמיר ולקרותו עד חצות, או דהלל הוי רק קיום מדרבנן דמצות סיפור יצ"מ, ואין צריך לקרותו עד חצות מכיון דיש ספק אם הלכה כראב"ע או כר"ע, וספק דרבנן לקולא.
והנה בהגדה של פסח נאמר "מעשה בר' אליעזר ור' יהושע וראב"ע ור"ע ור"ט שהיו מסובין בבני ברק והיו מספרים ביציאת מצרים כל אותו הלילה עד שבאו תלמידיהם ואמרו להם רבותינו הגיע זמן ק"ש של שחרית". וצ"ע מדוע ראב"ע סיפר ביצ"מ כל הלילה, דהרי לשיטתו דליכא מצות אכילת פסח מצה ומרור אחרי חצות לכאורה ליכא נמי קיום מצות סיפור יצ"מ אחרי חצות. ובמכילתא (פרשת בא סוף פרשה י"ח) איתא: "ר' אליעזר אומר מנין אתה אומר שאם היתה חבורה של חכמים או של תלמידים שצריכים לעסוק בהלכות הפסח עד חצות שנאמר מה העדות". וצ"ע כנ"ל מדוע אף ר"א היה עוסק בסיפור יצ"מ כל הלילה.
ונראה לתרץ דיש ב' דינים במצות סיפור יצ"מ: א) קיום סיפור יצ"מ ע"י לימוד הלכות פסח וכמבואר בתוספתא בפסחים (פ"י ה"ח) וז"ל חייב אדם לעסוק בהלכות פסח כל הלילה עכ"ל. וזה מבואר בהגדה בתשובה לבן החכם "ואף אתה אמור לו כהלכות הפסח אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן", ועיין בהגדה של פסח להגר"א דגריס "עד אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן", כלומר שצריך ללמוד עם בנו החכם כל מס' פסחים עד המשנה דאין מפטירין אחר פסח אפיקומן. ומקור לחיוב זה נלמד בתורה בתשובה לשאלת בן החכם "מה העדות החוקים והמשפטים וכו'", והתשובה היא "עבדים היינו לפרעה במצרים וגו'" ויצוינו ה' לעשות את כל החוקים האלה, ב) קיום סיפור יציאת מצרים דהיינו לספר את מה שאירע ביצ"מ. ונראה דלראב"ע ור"א יש חילוק בין ב' דינים אלו, דמצד מצות סיפור ע"י לימוד הלכות פסח מצותה היא רק עד חצות משום דתלוי בזמן קיום מצות אכילת פסח, מצה ומרור (וכדרשת המכילתא שנא' "מה העדות"). אמנם קיום מצות סיפור יצ"מ ע"י סיפור המעשים שאירעו אף לר"א וראב"ע חלה כל הלילה. ומצד מצות סיפור המעשה דיצ"מ עסקו בסיפור יצ"מ אפילו אחר חצות. ונראה דהתוספתא דפסק שחייב לעסוק בהלכות פסח כל הלילה אזיל אליבא דר"ע דס"ל דפסח נאכל כל הלילה, ואילו המכילתא קאי אליבא דראב"ע שסובר דפסח אינו נאכל אלא עד חצות.
ג.
אכילת סעודה אחרי חצות
עיין בשו"ת אבני נזר (או"ח סי' שפ"א) שהעלה עצה לגבי אכילת סעודתו בליל פסח אחר חצות, דהיינו שיאכל כזית מצה לפני חצות ויתנה דאי קיי"ל כראב"ע להוי כזית זה האפיקומן, וימתין עד לאחר חצות ואז ימשיך ויאכל שאר סעודתו, ובסוף סעודתו יאכל עוד כזית אפיקומן שני ויתנה תנאי דאי קיי"ל כר"ע להוי הך כזית האחרון אפיקומן. וממ"נ יהא טעם מצה בפיו בזמן קיום המצוה. דסובר האבני נזר דלראב"ע בעינן טעם מצה בפיו רק בחצות, ומותר לאכול שאר דברים אחרי חצות, ולר"ע בעינן שיהא טעם מצה בפיו בסוף הלילה דזמן מצות אכילת מצה כל הלילה.
והנה נחלקו הראשונים בגדר הדין דאין מפטירין אחר הפסח אפיקומן כדי שיהא טעם מצה בפיו, דהבעה"מ כתב (דף כו: בדפי הרי"ף) וז"ל כי מפני דוחק המקום היו צריכים לזוז ממקומן אחר אכילתן מיד ועולין לגגותיהם לומר את ההלל לפיכך חששו חכמים שלא לשכח לומר את ההלל לכך אסרו להפטיר אפיקומן שלא לשכח טעם הפסח, והנהיגו הדבר אף לאחר חורבן הבית במצה זכר למקדש דאין מפטירין אחר מצה אפיקומן עכ"ל. ולכאורה לפי"ד הבעה"מ י"ל דאם עדיין לא אמר הלל אסור לאכול אף לראב"ע לאחר חצות ואינו מועיל התנאי של האבני נזר. ואף לדברי הרמב"ן (שם) דס"ל שצריך שטעם פסח יהא בסוף הסעודה ויזכור שלא לחזור ולאכול י"ל שאין לסמוך על עצת האבני נזר הנ"ל, דהרי צריך שיהא טעם מצה בסוף הסעודה ואסור לו להמשיך ולאכול סעודתו אחר חצות. אמנם נראה דשיטת הרמב"ם היא שיאכל מצה בסוף סעודתו כדי שיהא הטעם של מצות האכילה בפיו, דכתב (בפ"ח מהל' חמץ ומצה ה"ט) וז"ל ובזה"ז אוכל כזית מצה ואינו טועם אחריה כלום כדי שיהא הפסק סעודה וכו' שאכילתן היא המצוה עכ"ל. ומסתבר לפי הרמב"ם שדין זה חל רק בזמן מצות אכילת מצה, ולראב"ע א"כ יהיה מותר לאכול אחר חצות. אמנם צע"ק דמלשון הרמב"ם נמי משמע כרמב"ן דמצריך אכילת מצה בסוף הסעודה, ולפי"ז אי אפשר לעשות כעצת האבני נזר.
ד.
הגר"מ זצ"ל העיר דדברי התוס' בסוגיין צ"ע דממש"כ "וי"ל דמצי למימר דהכי קאמר לא תעשו דבר שיבוא לידי נותר עד הבקר", משמע דסוברים כשיטת האור זרוע דאף לראב"ע דאין פסח נאכל אחר חצות חלות שם פסול נותר חל רק בבקר. אמנם מלשונם בסוף הדיבור "ולא לשרפו בלילה כדקא אמרינן ביום אתה שורפו ואי אתה שורפו בלילה" משמע דחל דין נותר בחצות אלא דאי אפשר לשורפו, וצ"ע.
ע"כ ענין זמן חצות במצוות פסח
66 ע' לעיל בשיעורים דף ב' ברבינו יונה ד"ה אלא.
67 עיין בשיעורים לזכר אבא מרי ח"א בענין יום ולילה עמ' קכ"ד - קכ"ו.
68 אך לפי"ז צ"ע בלישנא בתרא, דס"ל דמעה"ש הוי יממא, דיוצא דאפשר לעשות שאר המצוות לכתחילה מעה"ש, והרי במשנה במס' מגילה איתא דלכתחילה צריך להמתין ולעשות שאר המצוות אחרי נץ החמה. ויתכן דללישנא בתרא הדין שבמשנה להמתין עד הנץ הוי דין מדרבנן, ומה דאיתא בלישנא בתרא דמעה"ש הוי יממא לעשיית המצוות הוי דין מדאורייתא, ובדין לכתחילה דאורייתא פליגי הלישנא קמא ולישנא בתרא, ודו"ק.
69 שיטתו עדיין מחוסרת ביאור. ויתכן דס"ל דהחיוב דק"ש תלוי בחלות שם וחפצא דיום ולילה, ואילו הקיום דק"ש תלוי בזמן שכיבה וזמן קימה, ודו"ק.
70 ועיין בפני יהושע דף ט' ד"ה אמר וכו' הלכה כר"ש.
71 ומשו"ה רק אונס או חולה יכול לקרותה אחרי עה"ש, דדין תשלומין חל רק באונס ושוגג.
72 צ"ע דלפי"ז יוצא דלכתחילה חייב להתפלל מנחה בזמנה לפני פלג וכמו בשחרית שחייב להתפלל עד ד' שעות. אך מלשון הרמב"ם אינו משמע כן, דבשחרית אחרי ד' שעות כתב "עבר או טעה והתפלל וכו'" דמשמע שיש בזה איסור וחסרון. משא"כ במנחה שכתב "ויש לו להתפלל אותה עד שתשקע החמה" דמשמע דמותר לכתחילה. ומשמע דס"ל לרמב"ם דעד פלג חל המחייב דתפלה בזמנה, אך הקיום דתפלת מנחה בזמנה מתקיים עד שקיעה"ח, וכדמבואר בשיעורים.
73 ויתכן עוד דמצות אכילת בשר הפסח שנלמד מקרא דואכלו את הבשר בלילה הזה הוי חיוב דרמיא אקרקפתא דגברא וקיומו באכילת כזית מן הבשר, ואילו דין אכילת הפסח מדין אכילת קדשים קלים בעלמא הוי דין בחפצא של הקרבן שיהא נאכל וליכא דין דיאכל שיעור כזית, ועיין בבית הלוי (ח"א סימן ב' אות ז').
74 עיין בחידושי הגר"מ והגרי"ד עניני קדשים עמ' ע"ב - ע"ז בדין מותר הפסח.
רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 2012), באדיבות ספריא, ברישיון CC BY-NC.
206ימים לסיום הש״ס