דף ו - א
ועדיין מקשינן: וניחוש איפכא, דלמא היתה הטומאה מגוואי, במרכז השדה, ואילנות מבראי, מסביב לשדה, ולא נחרש מקום הטומאה, רק סמוך לאילנות.
ומשנינן: במסובכין. שאין האילנות עומדים סביב הגבולין בלבד, אלא נטועים ללא סדר בכל השדה, וצריכים לחרוש כולה לצרכן. ולכן כולה מותרת בניפוח, לפי שהאילנות מוכיחים שהקבר שנאבד בה, נחרש.
ואיבעית אימא כיון שציינו את כל השדה, הא אמרן לעיל אין מרחיקין ציון ממקום טומאה כדי שלא להפסיד את ארץ ישראל, הרי בהכרח, שהטומאה נמצאת בכל השדה.
והיינו דחשיבא כנחרש בה קבר, כיון שהם סמוכין לטומאה, ודאי נחרש המקום לצרכם והתפשט מקום הקבר [82].
תניא בתוספתא דלעיל: רבי יהודה אומר עד שיהא שם זקן או תלמיד, לפי שאין הכל בקיאין בדבר.
אמר אביי: שמע מינה מדאמר אין הכל בקיאין, וצריכין תלמיד חכם כדי להעיד על הקבר שהיה, כי צורבא מרבנן דאיכא במתא, תלמיד חכם הנמצא בעיר - כל מילי כל הנעשה והמתחולל במתא - עליה רמיא, מוטלת עליו האחריות לדעת ולפעול.
אמר רב יהודה: מצא אבן אחת מצויינת בסיד - רק המקום תחתיה טמא, שהיות והאבן גבוהה מהקרקע אפשר להעמיד ציון במקום טומאה, לפי שהאדם המתקרב אל האבן, רואה את הציון לפני שמגיע אליה.
והא דאמרינן עושין ציון סמוך לטומאה כדי שלא יטמאו הטהרות אם לא יבחין, היינו כשמציין על הקרקע עצמה [83].
ואם מצא שתים אבנים מצויינות, אם יש סיד על הקרקע ביניהן, גם המקום ביניהן טמא, שהכל ציון הוא.
ואם אין סיד ביניהן, רק המקום תחתיהן טמא, וביניהן טהור.
ואף על גב דליכא חורש, שלא חרש ביניהן מעולם, טהור המקום שביניהן אם אין שם סיד.
ומקשינן: והתניא בתוספתא: מצא אבן אחת מצויינת, תחתיה טמא.
מצא שתים, אם יש חורש ביניהן, ביניהן טהור [84] . ואם לאו, שלא נחרש ביניהן, טמא, ואפילו אם אין ביניהן סיד, כיון שציין משני צדדים לא חש לציין גם באמצע.
חזינן כי רק משום שיש חורש ביניהן אמרינן ביניהן טהור, ודלא כרב יהודה!
ומתרצינן: אמר רב פפא: הכא, בתוספתא, דתניא אף אם אין ביניהן סיד, ביניהן טמא, מיירי כשהסיד שפוך על ראשיהן של האבנים, ומרודה ומתחלק הסיד לכאן ולכאן.
ולכן, רק אי איכא חורש ביניהן, ביניהן טהור, היות דאימור: מחמת חורש הוא דאיקלף, שנקלף הסיד מחמת החרישה שנעשתה ביניהן, והוא הסיד שנפל ביניהן, ואין הוא מהווה ציון לטומאה [85].
אך ואם לא, שלא חרש ביניהן - סיד דביני ביני הוא! שנעשה הסיד ביניהן מחמת ציון של טומאה, ולכן ביניהן טמא.
ורב יהודה איירי בכגון שלא היה ביניהן כלל סיד, ולכן הוא טהור.
אמר רב אסי: אם מצא רק מצר אחד מצוין - הוא טמא וכל השדה כולה טהורה, דאין מרחיקין ציון ממקום הטומאה [86].
וכן אם מצא שנים מיצרים מצויינים - הם טמאים וכל השדה כולה טהורה.
וכן שלשה מצרים מצויינים הם טמאים וכל השדה כולה טהורה.
אבל אם מצא שדה שכל ארבעה מצריה מצויינים, הן טהורים, דהציון נעשה סמוך לטומאה ולא עליה, ואילו כל השדה כולה טמאה. דלכן צויינו כל מצריה סביב [87].
והטעם שכל השדה טמאה, ואין אומרים שהמצינים הרחיקו מן הטומאה ונמצא שקצוות השדה טהורים.
דאמר מר: אין מרחיקין ציון ממקום הטומאה שלא להפסיד את ארץ ישראל. שנינו במתניתין: ויוצאין אף על הכלאים.
ומקשינן: וכי אכלאים - בחולו של מועד נפקינן?
ורמינהו, מהא דתנן במסכת שקלים שקבעו זמן אחר לצאת עליהן.
באחד באדר -
משמיעין על השקלים. בית דין מכריזין שיביאו שקלים לבית המקדש לקרבנות ציבור. ועל הכלאים דהיינו שמכריזין בית דין לעקרן, כיון שאז גדלין הזרעין קצת וניכר היכן יש כלאים.
בחמשה עשר בו, באדר -
קורין את המגילה בכרכים המוקפין מימות יהושע בן נון [88].
ויוצאין לקווץ את הדרכים, ולתקן הרחובות, כיון שכלתה עונת הגשמים ומתחילין להתכונן לבואם של עולי הרגל.
ולמוד המקוואות, שלא יחסר בהם השיעור ולנקותם מטיט החורף.
ועושין כל צרכי רבים.
ומציינין את הקברות. ויוצאין על הכלאים. הרי שעוקרין אותם כבר בט"ו באדר, ועל מה יוצאין שוב בחול המועד?
[וקושית הגמרא היא על כלאים שכבר נעקרו, דשאר צרכי רבים ותיקוני הדרכים ומקוואות, יכולין להתקלקל שוב בינתיים. ולכן שבים ועוסקים בהם בחול המועד - רש"י].
ומתרצינן: רבי אלעזר ורבי יוסי בר חנינא, נחלקו בתירוץ הקושיה:
חד אמר, כאן דיוצאין בט"ו אדר, הוא בבכיר, הגדל מוקדם, וכאן ביוצאין בחול המועד, באפיל הגדל באיחור.
וחד אמר, כאן דיוצאין בט"ו אדר, בזרעים, תבואה הקודמת לגידול הירקות, וכאן דיוצאין בחול המועד, בירקות הגדלין בתקופת הפסח [89].
אמר רב אסי אמר רבי יוחנן: הא דשנינו יוצאין רק באדר ובניסן, לא שנו אלא שאין ניצן ניכר קודם לכן.
אבל ניצן ניכר, יוצאין עליהן, אף לפני התקופות באדר וניסן [90].
ומבארת הגמרא: מאי שנא דדוקא בחולו של מועד דנפקינן, והרי כבר בתחילת ניסן ניכר ניצנן.
אמר רבי יעקב אמר רבי יוחנן, משום שכר פעולה, שצריכין בית דין לשכור פועלים. ועדיף לשכרם בחול המועד כיון דמוזלי גבן, שאין בו עבודה, ומחוסר ביקוש נשכרים הפועלים בזול [91].
אמר רב זביד ואיתימא רב משרשיא: שמע מינה, מדבעינן לשכור לבית דין פועלים בזול, דכי יהבינן להו שכר על עקירת כלאים - מתרומת הלשכה יהבינן להו, ולכן צריך לחסוך בממון הקדש [92].
דאי סלקא דעתך מדידהו יהבינן להו, שכל מי שנמצא אצלו כלאים צריך לשלם את שכר הפועלים שעוקרים אותו - מאי נפקא לן מינייהו!? ואין לנו לחוש על ממון החוטאים, אלא ייצאו השלוחין בימי החול, והבעלים של הכלאים - כל כמה דבעו הפועלים, יאלצו ליתן להו!
והא דבעינן לעקור כלאים - עד כמה שיעורו לאסור בתערובתו את השדה?
הערות
[82] מדברי רש"י נראה, שגם לפי תירוץ זה אנו נצרכים למה שהעמדנו לעיל, "בעומדין על הגבולין". אולם הרמב"ם לא הזכיר בדבריו חילוק במקום עמידת האילנות, ועיין חזון איש [אהלות כג ג]. והקשה רש"י בכת"י, שאמנם נראה לנו מן הציון, שהיתה הטומאה מגעת עד האילנות עצמם, ואם כן מקום האילנות יש בו דין של שדה שנחרש, אבל הרי נראה שבתוך השדה גם כן היתה טומאה, שגם היא נכללת בתוך הציון, והלא יתכן שהיא לא נחרשה [שלא היה צורך לאילנות לחרוש את כל השדה], ואם כן דינה לטמא באהל. ותירץ, כיון שאנו רואים, שאדם זה שחרש שדה זו, לא חשש לאיסור החרישה, שהרי מתחילה אבד בה קבר, ונאסרה בחרישה, שוב אין לנו הוכחה וסברא לומר שלא נחרשה כולה. וביאור דבריו, שבאמת כשיש לנו ספק על שדה, האם אבד בה קבר או נחרש בה, יש לנו להקל בדבר [וכמו שהבאנו בהערה 76 מדברי רש"י בשבת, שטומאת שדה זו אינה אלא מדרבנן, או על כל פנים ברשות הרבים], ומה שמחמירים בשדה זו כשאין בה אילנות, זהו מכח החזקה שאנו מחזיקים אותו בכשרות, שלא עבר באיסור חרישה, מה שאין כן כאן, שראינוהו שעבר על איסור זה, בזדון או בשגגה, שוב נעשה זה כספק השקול שיש להקל בו. ועיין חזון איש [אהלות כג ז].
[83] כתב רש"י בשם מורו הזקן, שאף על פי שלעיל למדנו שאין מעמידין הציון על הטומאה, ואם כן היה לנו לטהר תחת האבן משהו מכל צדדיו, זהו דוקא כשבאים לציין על הקרקע, אבל כשבאים לציין אבן, מאחר שהיא גבוהה וניכרת היטב גם להעומד חוצה לה, אין לציין אלא על גבה ממש. אולם בתוספות הרא"ש הביא מירושלמי, שאין חילוק בדבר, ולכן, הירושלמי מעמיד דין זה שלמדנו כאן, שתחת האבן טמא, במת קטן מאד, שהיה די לו בשיעור מקום מועט כזה, כלומר, לאחר שהסרנו משהו מכל צדדיו.
[84] כתבו התוס' בשם רש"י [לפי הסלקא דעתך], שכאשר חרש ביניהם, נתבטל ממקום זה שם שדה שאבד בה קבר, ונעשה שדה שנחרש בה. אולם התוס' הקשו על פירוש זה, שהרי עדיין יש על מקום זה טומאת מגע ומשא, ואיך יתכן ליתן עליו שם "טהור". ותירצו, שהכונה היא על ידי ניפוח ודישה, שאז נעשה מקום זה טהור לאוכלי תרומה, כדין שדה שנחרש בה קבר. עוד תירצו, שאמנם כאשר אין סיד ביניהם, אנו מטמאים אותו אפילו באהל, לפי סברת הגמרא עתה, מכל מקום אין זה אלא מכח ספק, שמא נתכוונו לציין אף את הביניים, ולכן, כשמצטרף לנו עוד ספק על ידי החרישה, שמא לא נשתייר בו אפילו עצם כשעורה, יש לטהרו לגמרי, אפילו מטומאת מגע. ועיין רש"ש. והאור שמח [טו"מ י י] מיישב הקושיא, על פי מה שכתב לחדש בדין שדה שאבד בה קבר שנחרש אח"כ, שדוקא כשנחרש כל השדה, בזה יש עליו דין בית הפרס על כל פנים לטומאת מגע, אבל כשנחרש חלק מן השדה, בזה לא החמירו כלל, ומפני שיש לנו לתלות הטומאה בחלק השדה שלא נחרש, ואם כן הוא הדין בנידון שלנו, שאין לטמאות כלל בין האבנים, הואיל ועל כל פנים תחתיהם לא נחרש, ויש לנו לתלות הטומאה שם. והתוס' הביאו בזה פירוש נוסף, שאמנם החרישה עצמה אינה מטהרת, מכל מקום על ידי החרישה יש להוכיח, שאין הציון מתייחס לביניים, אלא לתחת האבנים, שהרי אסור לחרוש שדה שאבד בה קבר. אולם גירסת התוספות היא, "חרס ביניהן", ופירשו, שהחרס אינה לבנה כמראה הסיד, ועל כן ניתנה בין האבנים, לשם הוכחה, שאין הציון של הסיד מתייחס לביניים.
[85] לפי גירסת התוס' שהובאה בהערה הקודמת, מסקנת הגמרא היא, שכאשר הסיד שפוך על צידי האבן, אזי אם יש חרס לצד האבן, יש לנו לומר, שהניח סיד מצידי האבן כדי לצרף וחבר לאבן את החרס [ויתכן שעשה כן, כדי שלא תהיה האבן, הצריכה לציין על הטומאה, מיטלטלת, וכמו שאמרו בירושלמי [מו"ק א ב], אבל כשאין חרס לצידי האבן, יש לנו הוכחה, על ידי הסיד שמצידיה, שנתכוון לציין אף את הבינים. ויעויין בדברי הרמב"ם [טו"מ ח יא] ובהשגות שם, ובמרכבת המשנה שהאריך בזה.
[86] כתבו התוס', שאמנם למדנו לעיל, שאין מציינים על מקום הטומאה ממש, אלא מרחיקין ממנה מעט לכל צד, מכל מקום, כאן לענין מיצר, על כרחנו שהעמידו הציון על מקום הטומאה ממש, שהרי אם נסיר מעט לכל צד, לא ישאר כלום מן הציון.
[87] מבארים התוס', שאמנם למדנו לענין מיצר, שבו אין נאמר הכלל ש"אין מעמידין ציון על מקום הטומאה", וכנ"ל בהערה הקודמת, מכל מקום, זהו דוקא כשמצויין על מיצר אחד או שנים ושלשה, אבל כשמצויין על ארבעה, בזה השמיענו התנא בסיפא, שכל השדה טמאה והמצרים עצמם טהורים, כיון שבאופן זה השדה עצמה טמאה, שוב אנו חוזרים לכלל שאין מעמידין על מקום הטומאה, מה שאין כן ברישא שהשדה טהורה. והר"ש [אהלות יח ה] כתב, שאפילו באופן שהמיצר רחב הוא, ויש אפשרות להסיר ממנו מעט לכל צד ועדיין יהיה נשאר מקום לטומאה, מכל מקום מאחר שאין רגילין לקבור מת תחת המיצר, על כן יש לטהרן, ולייחס את הציון לתוך השדה בלבד, מה שאין כן ברישא, שרק המצרים מצויינים, על כרחנו שקברו שם. ויעויין ברש"י כת"י, ובחברותא עם ביאור הר"ש למסכת אהלות, שם.
[88] כתבו התוס', שנקט התנא דין זה אגב שאר הדינים שנזכרו כאן. והרש"ש כתב, שהתנא בא להשמיענו, שדין זה, שיוצאין לתקן הדרכים וכו' נאמר אפילו בכרכין, שהוא יום הפורים שלהם, ואסורים בעשית מלאכה [יעויין מגילה ה ב], מכל מקום, מפני צורך הרבים הותר להם. עוד כתב, שהתנא בא להשמיענו, שבשנה מעוברת שיש בה שני אדרים, היו יוצאים באדר השני, שהוא יום קריאת המגילה, ולא באדר הראשון.
[89] השפת אמת מבאר, שלפי דיעה זו, אין הבית דין מטריחין לצאת שתי פעמים בשנה על מין אחד של צמחים, על הבכיר ועל האפיל, מה שאין כן על זרעים וירקות שהם שני מינים, היו יוצאין פעמיים, ודיעה ראשונה אינה סוברת חילוק זה. והרמב"ם [כלאים ב טז-יז] כתב שהיו יוצאים על הבכיר ואח"כ על האפיל, ולא הביא שהיו יוצאים אף על הירקות, ולפי דברי השפת אמת הנ"ל הדבר מובן מאד, שהרי לדעת הכל יש לצאת על הירקות בפני עצמם, ואם כן בכלל מאתיים, מנה. ועיין תוס' יו"ט כאן. עוד מבואר בדברי הרמב"ם שם, שהיו יוצאים על הכלאים במועד של פסח דוקא, ולא במועד של סוכות. [וטעמו, שאיננו זמן יציאת הצמחים לכל. ויש לעיין לענין שאר הדברים שנזכרו במשנתנו שעושין אותם במועד, האם הוא גם כן דוקא בפסח, ומפני שנתקלקלו בימות הגשמים, או שלענינים אלו אין חילוק בין פסח לסוכות. והרמב"ם בהלכות יום טוב [ז י-יא] הזכיר היתר דברים אלו במועד בסתם, אך לא כתב שם שהיו נוהגין לעשות כן בכל המועדות]. ובעיקר הדבר שהיו עוקרין הזרעים מהקרקע במועד, ולא חששו לאיסור מלאכה, כתב בשיטה [ב א], שאפילו בשבת ויום טוב אין בזה איסור מלאכה מן התורה, שהרי מקלקל הוא אצל הזרעים. ויש לעיין, שהרי לקמן בגמרא מבואר, שפעולה זו נחשבת ניכוש [ועל כן היו בעלי השדות שמחים מעקירה זו], ואם כן, אמנם אין בזה משום קוצר, אבל מכל מקום יש בזה משום חורש או זורע, וכמו שלמדנו לעיל [ב]. ואולי היה אפשר לדחוק ולפרש דבריו לפי מה שלמדנו בשבת [קג], שכאשר תולש אדם עשבים רעים מקרקע של אדם אחר, הרי הוא פטור, משום מלאכה שאינה צריכה לגופה, הואיל ולעצמו אין כל תועלת מניכוש זה, ואין דעתו על כך, אך השיטה כתב הטעם משום מקלקל, ולא משום מלאכה שאינה צריכה לגופה.
[90] הקשה החזון איש [או"ח קלה], הלא הדין הוא בכל התורה, שאדם הרואה בחבירו שעומד לעשות דבר איסור, הרי הוא מחוייב להפרישו ממנו [ואפילו אינו בית דין, יעויין בבא קמא כח], ואם כן מה השמיענו רבי יוחנן בזה. ותירץ, שעיקר החידוש הוא שיוצאין ומפקירין השדה, אם לא רצה לשמוע לנו לעקור הכלאים משדהו.
[91] לקמן [יג] נחלקו רבא ורב נחמן האם מותר לעשות במועד פעולה בשכר, כשאין לפועל מה לאכול. וכתבו התוס', שלפי דעת רב נחמן המתיר, מובן היטב דברי הגמרא כאן, שאותם שלוחי בית דין יוצאים על הכלאים בשכר, משום שאין להם מה לאכול, אבל לדעת רבא האוסר, קשה, איך התרנו להם לעשות בשכר. ותירצו התוספות, שכנראה לצורך מצוה התירו לעשות בשכר. ובשו"ע [תקמב ב] נפסק כרב נחמן שמותר לעשות בשכר כדי שהיה לו מה לאכול. ולכאורה, לפי זה אין לנו מקור להתיר פעולה בשכר לצורך מצוה, כשיש לו מה לאכול. אולם הביאור הלכה [תקמד א] כתב להוכיח מדברי הגמרא כאן, שלצורך מצוה מותר לעשות בשכר, והוסיף שם, שהוא הדין לעשות צרכי רבים בשכר, מותר, שהרי במשנתנו נזכרו יחד להיתר במועד, הרי שדין אחד שוה לכולם.
[92] בשיטה כתב, שהכונה היא לשיירי הלשכה, וכמו שלמדנו בכתובות [קו], שהיו נוטלין משיירי הלשכה לצורך שיפוץ חומות העיר ומגדלותיה ושאר צרכי הרבים. והטעם הוא, שלב בית דין מתנה מלכתחילה על מעות הנתרמות למחצית השקל, לקרבנות הציבור, שאם יהיה נותר מהם, שלא יהיה בהם קדושה, ועל כן אין בהם מעילה, ויכולים ליטלם לצרכי הרבים, כפי ראות עני החכמים. ועיין שפת אמת. והרמב"ם בהלכות שקלים [ד], כשמנה כל הדברים שנוטלים לצרכם מתרומת הלשכה ושייריה, לא הזכיר את דמי השלוחים היוצאים על הכלאים, וכבר הרגיש בזה התוס' יו"ט. וכתב האליה רבה [תקמד] ליישב, שכל דברי הגמרא, שהיו נוטלים מתרומת הלשכה נאמרו כאשר היו השלוחין עוקרים הכלאים מן השדות, אבל לאחר שתקנו שיהיו מפקירים את כל השדה, וכמו שנלמד לקמן בגמרא, שוב אין להם ליטול ממנה. ולכאורה כונתו, שלאחר תקנה זו, יכולים השלוחים ליטול לעצמם מפירות השדה, ואין לנו צורך ליתן להם שכר בעמלם. וכן תירץ השפת אמת, והוסיף, שאמנם לאחר תקנה זו שוב אין לנו צורך שיצאו במועד דוקא [שהרי עיקר הטעם היה משום שכר הפעולה המוזל במועד], אלא שלא זזה תקנה ראשונה ממקומה. והקרן אורה ביאר באופן אחר, כיון שאין ההפקר נחשב למלאכה כלל, על כן ודאי מן הראוי לעשותו במועד, שאז אנשים בטלים ממלאכתם, וכל קושית הגמרא מלכתחילה היה רק על מה שעקרו הזרעים במועד, קודם תקנת ההפקר, שהוא נחשב למלאכה [ושלא כדברי השיטה הנ"ל], שאמנם הותר לעשות כן במועד [כדי להפריש אנשים מאיסור], אבל מה טעם ראו לתקן כן לכתחילה. אבל רבינו חננאל כתב, שלאחר שתקנו להפקיר השדות, היו יוצאין אף בשאר הימים.
ודלמא טומאה מגואי. ולא בין האילנות ולא נחרש במקום טומאה: מסובכין. שאינן עומדין בשורה אחת סביב הגבולין אלא מעורבין בכל השדה דודאי נחרש כל השדה בשביל האילנות: הא אמרן אין מרחיקין ציון ממקום טומאה. וכיון שסמוך לאילנות הציון ודאי טומאה בין האילנות היא ונחרש בשביל האילנות: כל מילי דמתא עליה רמיא. דתלמיד בקי הוא: מצא אבן אחת מצוינת. בסיד תחתיה טמא ומפי מורי הזקן אבן אחת מצוינת שיש סיד על גבה דאינו צריך להרחיק הציון מן האבן לפי שהאבן גבוה על גבי קרקע ורואה את הציון מיד קודם שיהא נוגע בו אבל בשדה מרחיקין לה ציון בסמוך דזמנין לא חזי ציון עד דאתי ונגע ומאהיל: שתים מצויינות. תחתיהן טמא אבל ביניהן אם יש סיד ביניהם על הארץ טמא דמשום ציון הוא: אע''ג דליכא חורש. שלא חרש ביניהם מעולם טהור כי ליכא סיד: אם אין חורש ביניהן טמא. ואע''ג דליכא סיד לפי שציין את האבנים שמכאן ומכאן לא חשש לציין בינתים: הכא. דקתני כי ליכא חורש טמא כגון סיד שפוך על ראשי אבנים ומרודה לכאן ולכאן ביניהן דאי איכא חורש מחמת חורש הוא דאיקלף שנקלף מן האבנים ונפלו שם ביניהם וטהור ואי לא סיד דביני ביני הוא ומחמת ציון נעשה שם להודיע שיש גם ביניהם טומאה: אין מרחיקין ציון ממקום טומאה. ולהכי ציין כל ארבעה מצריו דתהא כל השדה נטמאה ובציון דמצר אחד לא סגי לכולה דאין מרחיקין ציון ממקום טומאה: ואכלאים בחולו של מועד נפקינן ורמינהו באחד באדר משמיעין על השקלים. שיהו ישראל מביאין תרומת שקלים בניסן דכתיב בחדשו לחדשי השנה חדש והבא לי קרבן מתרומה חדשה: בכרכים. המוקפין חומה מימות יהושע בן נון: ואת מקואות המים. מקואות המים של מ' סאה שחוטטין אותן מן הזבל שנכנס לתוכן כל ימות הגשמים והאי דלא פריך נמי בגמרא אשאר מתני' דתני ומתקנים הדרכים והרחובות בחולו ש''מ והכא תנא בט''ו באדר משום דלאו פירכא הוא דבדין הוא דמתקנין להו תרי זימני דכי מתקן בט''ו באדר אתו גשמים ומקלקלי להו והדרי ומתקני להו בחולו של מועד אבל אכלאים כיון דעקרו להו לגמרי בחמשה עשר באדר למה לי למיפק בו בחולו של מועד ולהכי קא מיבעיא: כאן בבכיר כאן באפיל. על הבכירות יוצאים בט''ו באדר על האפילות בחולו של מועד דפסח: בזרעים. על התבואה יוצאין בט''ו באדר שקודמין לירקות: לא שנו. דאין יוצאין עליהן קודם אדר וקודם חולו של מועד: משום שכר פעולה דמוזלי גבן. כלומר שיכול לשכור פועלין בזול לפי שאינן עוסקין במלאכה בחולו של מועד: שמע מינה. מדעסקינן לשכור פועלים בזול: כי יהבינן להו. שכירות לפועלים דבטלי כלאים: דאי סלקא דעתך מדידהו. דבעל הבית יהיב להו אמאי יוצאין להכי בחולו של מועד משום שכר פעולה לבטלו בכל זמן אף על גב דליכא שכר פעולה בזול וכל מה דבעי ליתב להו אלא מתרומת הלשכה יהבינן להו וכל כמה דמצינן לצמצם מעות דהקדש עבדינן: ועד כמה. הוי כלאים דחייב לבטלו:
214ימים לסיום הש״ס