מועד קטן ה ע"א

דף ה - א

שנינו במשנתנו: ומתקנין את  קלקולי המים שברשות הרבים וחוטטין אותן.

ודייקינן: חטיטה, אין. אבל חפירה, לא. משום דטירחה היא.

אמר רבי יעקב אמר רבי יוחנן: לא שנו שחפירה אסורה אלא במקום שאין רבים צריכין להם לבורות המים.

אבל אם היו הרבים צריכין להם, אפילו חפירה של בורות מותר לצרכי רבים בחול המועד.

ומקשינן לרבי יוחנן: וכי כאשר רבים צריכין להם - מי שרי לחופרן?

והתניא: חוטטין בורות שיחין ומערות שנפלו לתוכן אבנים וצרורות ומפנים אותם. ואפילו אם הבורות של יחיד.

ואין צריך לומר שחוטטים בורות של רבים.

ואין חופרין בורות שיחין ומערות של רבים. ואין צריך לומר של יחיד שאסור.

ומדייקת הגמרא: מאי לאו, הא דתנן מותר לחטוט ואסור לחפור בשל רבים, היינו אפילו כשרבים צריכין להם.

וקשיא לרבי יוחנן, שאמר אם רבים צריכין להם מותר אפילו לחפור.

ומתרצינן: לא. לא אסרה הברייתא אלא בשאין רבים צריכין להם, שאז אסור לחפור אף בורות של רבים.

ותמהינן: אי מיירי כל הברייתא כשאין צריכין להם, אם כן, דכוותיה גם גבי יחיד, מיירי כשאין יחיד צריך להם.

והלא כשאינו צריך להם - חטיטה מי שרי!?

והתניא, בורות שיחין ומערות של יחיד: כונסין מים לתוכן, אבל לא חוטטין אותן ולא שפין מחליקים וסותמים בכך את סדקיהן.

ושל רבים: חוטטין אותן, ושפין מחליקים וסותמים את סדקיהן בסיד, שלא יצאו המים.

ומדתנא הכא חילוק בין בורות של רבים, שחוטטין, לשל יחיד, שאין חוטטין, דלא כברייתא לעיל, על כרחך שלעיל איירי כשהיחיד צריך לבורות המים; ולהכי שרי. ואילו הכא מיירי דאינו צריך ולכן אסור.

כי אי אמרת שאף לעיל מיירי כשאינו צריך לבור ובכל אופן חוטטין, למה בהאי ברייתא תניא אסור.

ושוב הדרא קושיא: ואלא מאי, הא דתנן דחוטטין בור של יחיד, מדובר בשיחיד צריך להם, ודכוותיה, ובדומה הוא האי דתניא גבי רבים אין חופרין, כשהרבים צריכים להם.

ותקשי: בשרבים צריכין להם - חפירה מי אסיר!?

והתניא: בורות שיחין ומערות של יחיד - כונסין מים לתוכן וחוטטין אותם. אבל לא שפין את סדקיהן ^[63] , ולא חוטטין לתוכן ^[64] , ולא סדין אותן בסיד.

ואילו של רבים - חופרין אותן וסדין אותן בסיד.

חזינן שחופרין בורות לרבים, כשרבים צריכין להם.

ומסקינן לקושיא: אלא קשיא הך קמייתא, דתניא בה דחוטטין בשל יחיד ורבים. ואין חופרין בשל יחיד ושל רבים.

ותקשי, ממה נפשך: במאי קא מיירי? אי אין צריכין להם, אם כן יאסר ליחיד אף לחטוט. ואי צריכין להם, יהא מותר לרבים אף לחפור.

ומתרצינן: תריץ הכי את לישנא דברייתא קמייתא:

חוטטין בורות של יחיד כשיחיד צריך להם.

ואין צריך לומר של רבים כשרבים צריכין להם, דאפילו חפירה מותר ^[65] .

ושוב לא תקשי לרבי יוחנן, דאמר לא שנו דחפירה אסור אלא כשאין צריכין להם, וכדלעיל.

ואין חופרין בורות שיחין ומערות אפילו של רבים, כשאין רבים צריכין להם.

ואין צריך לומר של יחיד, דכי אין יחיד צריך להם - אפילו חטיטה נמי אסור ^[66] .

והיינו דמצינו בברייתות לעיל שאין חופרין בורות של רבים ואין חוטטין בורות של יחיד. דמיירי באין צריכין להם. אמר רב אשי, מתניתין נמי דייקא שאפילו חפירה מותרת אם רבים צריכים לבור. דקתני: עושין כל צרכי רבים! ולשון "כל" משמע לאתויי דבר נוסף.

מאי לאו - לאתויי חפירה, כשרבים צריכים לה.

ודחינן לדיוקא ממתניתין: לא. האי "כל" בא לענין אחר.

לאתויי הא דתניא:

יוצאין שלוחי בית דין לקווץ לפנות קוצים את הדרכים, ולתקן את הרחובות ואת האסטרטאות, שווקים ודרכי הרבים גדולות ומפולשות. ולמוד את המקוואות.

וכל מקווה שאין בו ארבעים סאה מים - מרגילין לתוכו, קובעים שתהא אמת המים זורמת למקוה, כדי שלא יחסר בו ארבעים סאה.

ומנין שאם לא יצאו שלוחי בי"ד ועשו כל אלו - שכל דמים שנשפכו שם בדרכים ובעיר, מקוצים ונזקי הדרכים, מעלה עליהם הכתוב כאילו הם שפכום, שפכו אותם?

תלמוד לומר "והיה עליך דמים".

ופורכת הגמרא את הדחיה:

וכי "כל" דמתניתין אתי לאתויי את הדינים שבהאי ברייתא?

והא בהדיא קתני לה, להני דינים: ומתקנין את הדרכים ואת הרחובות ואת המקוואות ועושין כל צרכי רבים.

ועל כרחך "כל" - לאתויי מאי? לאו, לאתויי חפירה שמותרת, במקום שהיא לצרכי רבים!

ומסקינן: אכן שמע מינה שלצרכי רבים מותר אף לחפור.

שנינו במתניתין: מציינין את הקברות.

אמר רבי שמעון בן פזי, רמז לציון קברות מן התורה, מנין?

תלמוד לומר, בנבואת יחזקאל, שלעתיד לבא יעשו ישראל ציונים על מקום פגרי הגוים המושלכים.

ואמר הכתוב "וראה עצם אדם ובנה אצלו ציון ".

ואין זה ציווי, כי אין הגויים מטמאין באהל, ולכן אין חייבין לציין את קברותיהם, אך זכר למושג "ציון" לקבר נזכר בהאי קרא ^[67].

אמר ליה רבינא לרב אשי: הא, הדין של ציון הקברים, מקמי דליתי יחזקאל, לפני שבא יחזקאל ואמרו - מאן אמר?

ואי מדאורייתא הוא, הוי ליה להקב"ה לאשמועינן, שידעו גם כל הדורות שלפני יחזקאל.

ומתרצינן: ולטעמיך, הרי מצינו כדומה, בהא דאמר רב חסדא: דבר זה, שערל אשר מתו אחיו מחמת מילה אסור בעבודה, מתורת משה רבינו לא למדנו אם מותר או אסור. ורק מדברי יחזקאל בן בוזי למדנו, שאמר "כל בן נכר, ערל לב וערל בשר - לא יבא אל מקדשי לשרתני". וילפינן מיניה כי מי שעבד עבודה זרה, ונתנכרו מעשיו לאביו שבשמים ונעשה ערל לב, וכן מי שמתו אחיו מחמת מילה והוא ערל בשר - אסור בעבודה במקדש.

ואף על דבר זה עליך לתמוה: מקמי דליתי יחזקאל - מאן אמר זאת!? ולמה לא השמענו הקב"ה הלכה זאת לפני שהגיע יחזקאל?

אלא, על כרחך הביאור בדינים אלו דגמרא גמירי לה, שנלמדו דינים אלו בקבלה, הלכה למשה מסיני, שעברה איש מפי איש.

ואחר כך אתא יחזקאל, ובנבואתו אסמכה להלכה למשה מסיני אקרא ^[68] . הכא נמי, בציון קברים, גמרא גמירי לה. ואתא יחזקאל, ואסמכה אקרא.

רבי אבהו אמר: מהכא ילפינן לציון קברים מן התורה:

כתיב במצורע "וטמא טמא יקרא".

ומפרשינן: טומאה קוראה לו, ואומרת לו: פרוש! דהיינו, שיעשה סימנים שהוא טמא, כדי שירגישו בו אנשים, ויפרשו ממנו ^[69].

וכן אמר רבי עוזיאל בר בריה דרבי עוזיאל רבה [הגדול]: טומאה קוראה לו, ואומרת לו, פרוש.

ואם כן הכי נמי בטומאת מת, צריך לתת סימן ולעשות לה ציון, כדי שירגישו בטומאה ויפרשו.

ומקשינן: וכי הא קרא דמצורע להכי הוא דאתא? וכי הוא בא לחייבו לסמן לציבור לפרוש ממנו?

והלא ההוא קרא מיבעי ליה לכדתניא: "וטמא טמא יקרא" - מלמד שצריך להודיע צערו לרבים, ורבים מבקשים עליו רחמים! ומנין ידעינן שצריך לתת סימן לטומאת מצורע, שמכאן נלמד לציון קברים?

ומתרצינן: אי אתא האי קרא רק ללמד שיודיע המצורע את צערו ברבים, אם כן ליכתוב "וטמא יקרא".

מאי "וטמא טמא" דכתיב פעמיים?

שמעת מינה תרתי, שיתן סימן לטומאתו, ושיודיע את צערו ברבים.

אביי אמר, מהכא ילפינן לציון קברים: "ולפני עור לא תתן מכשול". ומכאן יש ללמוד שחייבים להבליט את מקום הטומאה, כדי שלא יכשלו בה נושאי תרומה וטהרות ^[70].

רב פפא אמר, מהכא ילפינן: "ואמר סלו סלו פנו דרך". דהיינו יש להתקין דרך פנויה ללכת בה אוכלי תרומה, כי דרושה להם דרך פנויה מטומאה.

רב חיננא אמר: מסיפא דהאי קרא ילפינן, דכתיב "הרימו מכשול מדרך עמי".

רבי יהושע בריה דרב אידי אמר: ילפינן מ"והודעת להם את הדרך ילכו בה".

מר זוטרא אמר: מ"והזרתם את בני ישראל מטומאתם". כי תרגום "והזרתם", הוא - ותפרישון. ועל ידי הסימן פורשין מהטומאה.

רב אשי אמר: מ"ושמרתם את משמרתי". ודרשינן: עשו משמרת למשמרתי.

והיינו, עשו משמרת לאוכלי תרומה, דכתיב בה "משמרת תרומתי", ותשמרום שלא יבאו לידי טומאה.

רבינא אמר: "ושם דרך - אראנו בישע אלוהים". וביאורו שיש לשים סימן באיזה דרך ילכו.

ועל הפסוק הזה אמר רבי יהושע בן לוי: כל השם אורחותיו בעולם הזה, והוא המחשב הפסד מצוה כנגד שכרה, ושכר עבירה נגד הפסדה ["ושם" הוא מלשון שומא] - זוכה ורואה בישועתו של הקדוש ברוך הוא, כי בודאי צדיק גמור הוא, ואין חטא בא על ידו [ריטב"א].

שנאמר "ושם דרך". אל תיקרי "ושם" [בשין שמאלית], אלא "ושם [בשין ימנית] דרך - אראנו בישע אלוהים". והיינו, שרואה ישועה שעושה ה' לישראל.

או כפשוטו, היות וישועתן של ישראל היא ישועתו של הקב"ה [ריטב"א].

רבי ינאי הוה ליה ההוא תלמידא דכל יומא הוה מקשי ליה קושיות.

אך בשבתא דריגלא, כשבא ציבור גדול לדרשה, לא הוה מקשי ליה. כי חשש שמא לא ידע רבי ינאי לענות, ויתבייש בציבור ^[71].

פיסקא וחוטטין אותו חטיטה אין חפירה לא ותריצנא הכי חוטטין בורות שיחין ומערות יחיד בשיחיד צריך להן ואצ"ל של רבים וכי רבים צריכין להם אפי' חפירה נמי שרי ואין חופרין של יחיד דכי אין יחיד צריך להן אפי' חטיטה נמי אסור אמר רב אשי מתניתין נמי דיקא דקתני עושין כל צרכי רבים לאתויי מאי לאו לאתויי חפירה.

ודחינן לא לאתויי הא דתניא יוצאין לקווץ את הדרכי' ולתקן את הרחובות והאסטרטאות ולמוד המקואות וכל מקוה שאין בו מ' סאה מרגילין לתוכו מ' סאה.

ומניין שאם לא יצאו ותיקנו כל אלו כל דמים שנשפכו שם מעלה אני עליהם כאילו הם שפכום שנאמר ועשית מעקה לגגך וגו' וכתיב והיה עליך דמים.

ופריק הא בהדיא קתני לה. מתקנין את הדרכים כו' כל צרכי רבים לאתויי מאי לאתויי חפירה של רבים שהיא מותרת ש"מ. תניא בורות שיחין ומערות של יחיד כונסין לתוכן מים במועד אבל לא חוטטין אותן ולא שפין את סדקיהן ושל רבים חופרין אותן וסדין אותן בסיד.

ומציינין את הקברות רמז לציון מנא לן מדכתיב וראה עצם אדם ובנה אצלו ציון ועד דלא אתא יחזקאל מאן אמרה אלא גמרה גמירי לה ויחזקאל אסמכה אקרא.

רבי אבהו אמר מהכא וטמא טמא יקרא. טומאה קוראה לו ואומרת פרוש פרוש וש"מ נמי כל מי שאירע בו דבר כגון המצורע וכיוצא בו צריך להודיע לרבים ורבים מבקשין עליו רחמים שנא' וטמא טמא יקרא ורבנן אחריני נמי אמרי מהני קראי.

ולפני עור לא תתן מכשול.

וכתיב הרימו מכשול מדרך עמי והודעת להם את הדרך ילכו בה.

רב אשי אמר ושמרתם את משמרתי עשו משמרת למשמרתי.

רבינא אמר ושם דרך אראנו בישע אלהים.

וכל השם אורחותיו זוכה ויושב ורואה בישועתו של הקב"ה שנאמר ושם דרך אראנו בישע אלהים קרי ביה ושם דרך.

חטיטה אין חפירה לא א"ר יוחנן לא שנו אלא שאין רבים צריכין להם אבל רבים צריכין להם אפי' חפירה נמי מותר. פרש"י ז"ל בסמוך רבים צריכין להם שאין להם מים לשתות ואינו נכון דא"כ מאי איריא דרבים אפי' דיחיד נמי לצורך אכילה ושתיה עושה כל מלאכה אפי' בטורח גדול וכשם שקוצר ודש וזורה. ובתוספת פירשו דרבים צריכין להם לשתות לאחר המועד אפי' הכי חופרין מעכשיו כדי שיהיו מזומנין להם לאחר המועד לאלתר אבל כשאין צריכין להם אפי' לאחר המועד לאלתר אין חופרין אלא חוטטין ומיהו חטיטה שרי כיון שוהיו צריכין להם לאחר זמן ואינו נכון דכל שאין בו צורך במועד ולאחר המועד לאלתר למה נתיר בו אפי' חטיטה. והנכון כמו שהיה מפ' הרמב"ן ז"ל דה"ק לא שנו אלא שאין הרבים צריכין להם אלא להרוחה בעלמא ומ"מ הרוחה יש להם אפי' במועד ולפי' חוטטין שלא יצטרכו כלם למלאת ממקום אחד אבל רבים צריכין להם במועד ואפי' בדוחק כלומ' שיהיו המים יותר קרובים להם אפי' חפירה מותר ודכותה גבי יחיד שצריך להם היינו שיהו קרובים לו בביתו ושאין צריך להם כי יש לו אפי' בקרוב עם הרבים אלא שהוא רוצה בהרוחה לעצמו לשתות משל עצמו:

דכות' גבי יחיד שאין צריך להם חטיטה מי שרי והתניא בורות שיחין ומערות של יחיד כונסי' לתוכן מים אבל לא חוטטין אותן. פי' והא ודאי ליכא לאוקומה לכל הפחות אלא כשאינו צריך להם וכ"ש אלו מוקמת לה בצריך להם דתקשי לך דשרית חטיטה אפי' בשאינו צריך ומהדר ואלא מאי דמוקמת לה לברייתא דקא מותבת מיניה כשיחיד צריך להם א"כ דכוות' גבי רבים שצריכן להם חפירה מי אסור והשתא בורות שיחין ומערות של רבים חופרין אותם ולכל הפחות לא סגיא דלא לאוקומה בשרבים צריכין להם ואת אסרת אפי' בשרבים צריכין להם ולית לן לאוקומי פלוגתא מתני' בכדי וכי תימא ואמאי לא מסייעינן מיהא מתני' לרבי יוחנן לעיל לאלתר וי"ל דלעיל לא שמיעא לן אי נמי דלא נטרו ליה לרבי יוחנן עד השתא:

ואלא קשיא הך קמייתא פי' דההיא ברייתא דיחיד דמשמע דחטיטה שלא לצורך אסור בשל יחיד והיינו לישנא דהך קמייתא דאלו לקמייתא ממש לא שייך הא ופרקי' דלא תקשי לא קמייתא ולא בתריית' דאידך דמותבינן מינה הכי קתני חוטטין בורות וכו' וכן הלכה:

נמצא פסקן של דברים כי בורות שיחין ומערות של יחיד אם צריך להם חוטטין אותן ושפין את סדקיהם ואין צריך לומר שכונסין מים לתוכן אבל לא חופרין אותן ולא סדין אותן בסיד אע"פ שהיחיד צרי' להם ואם אין היחיד צריך להם אפי' לחטט ולשוף סדקיהן אסור ואינו מותר אלא לכנוס מים לתוכן זהו דינו של יחיד אבל של רבים אם צריכין להם אפי' תפירה מותר וכ"ש שאר הדברי' ואם אין צריכין להם אין חופרין ואין סדין אבל חוטטין ושפין סדקיה' וכ"ש שכונסין מים לתוכן ופי' כונסין לא ע"י כלים דא"כ טורח גדול הוא אלא שממשיכין שם ע"י חריץ או אמה כדפרש"י ז"ל. וכל שאין להם מים לשתות במועד כלל אלא משם אפי' לצורך יחיד חופר ועושה כל מלאכ' ואפי' בפרהסיא ככל אוכל נפש כדכתב לעיל:

והיה עליך דמים בפרש' רוצחים כתיב ורישיה דקר' ולא ישפך דם נקי וכו' דאם אינו עושה כן מעלה עליו הכתוב כאלו שפכן:

כל צרכי הרבים לאיתויימאי לאו לאיתויי חפירה ק"ל ודילמא לאתויי שדנין דיני ממונות ודיני מכות ועריפת העגלה וכל האמורין בירוש' וליכא למי' דבש"ס דילן סבי' להו שאין עושים כל הדברים ההם במועד וכדמוכח באידך פירק' וי"ל דאנן משמע לן דאע"ג דמרבי במתני' כל הנהו מילי דירוש' לא סגיא דלא מרבה שום דבר לתיקון קרקע כונין מפרטין דפריט במתני':

חפירת בורות שיחין ומערות ושיפת סדקיהן בטיחת סיד אם הם של רבים וצריכין להם עכשו מותר לכתחלה ואם לא היו צריכין להם עכשו אסור לחפור לכתחלה אבל חוטטין אותן ומתקנין אותן ואם הם של יחיד וצריך להם עכשיו חוטט ומתקן אבל לא חופר ואם אינו צריך להם עכשו אף חטיטתן אסורה לו ומ"מ הכנסת המים לתוכן הן על ידי הדרכת מי גשמים לתוכן הן על ידי מלואן בכלים והבאתם לשם מותרת ותיקון זה פירשו בו גדולי המפרשי' דוקא להעמידם על שיעור הראשון ולא שיוסיף בו כלל לא ברוחב ולא בעומק:

מתקנין את הדרכים במועד ומסירין כל מכשול ממקום שהיזקו מצוי ומי שמתחסד על כך ואירע שם מכשול לבני אדם עליו הכתו' אומר והיה עליך דמים:

וכן מתקנין את הרחובות ואת האסטרסיאות והם רחובות גדולות של סוחרים:

ומודדין המקואות החשודים בפחיתת ארבעים סאה ומרגילין מים לתוכן מן המעין או מן הנהר להשלימן וכן כל כיוצא בזה:

כהן ערל פסול לעבודה אפי' ערל שמתו אחיו מחמת מילה שנ' כל בן נכר ערל לב וכל ערל בשר לא יבא אל מקדשי לשרתני ובן נכר ערל לב הוא ישראל שנתנכרו מעשיו ונעשה עובד עבודה זרה וערל בשר הוא שאינו ערל מחמת פירוק עול אלא מחמת שמתו אחיו מחמת מילה ועל שניהם הוא אומר לא יבאו אל מקדשי לשרתני וכבר התבאר ענין זה במסכת סנהדרין כ"ב ב':

מצורע מוחלט מצוה עליו לישב חוץ לעיר ועוטה על שפמו ופורם בגדיו ומודיע צערו לרבים העוברים עליו ר"ל שמודיעם שהוא טמא כדי שיהיו רבים מבקשים עליו רחמים וכן מי שאירע בו דבר צריך להודיע לרבים שיהיו רבים מבקשים עליו רחמים:

כלל גדול מסרו לנו רבותינו במדותיו של אדם להיות מכוין אורחותיו ומחזיק בדרך הממוצעת שבהם ואם עשה כן מובטח לו שהוא בן העולם הבא אמרו חכמים כל השם אורחותיו בעולם הזה זוכה ורואה בישועתו של הקב"ה שנאמ' ושם דרך אראנו בישע אלהים אל תקרי ושם אלא ושם:

מטכסיסי תלמיד המוכתר במדותיו שלא להטריד את רבו בשאלות ביום שהוא יודע בו שיש לו לדרוש ברבים שמא יהא הרב צריך להטריד מחשבתו באותן הדברים ותהא טרדתו מביאתו לידי מכשול במה שהוא עתיד לדרוש בו באותו היום והוא שאמרו ר' ינאי הוה ליה ההוא תלמידא דכל שבתא הוא מקשי ליה בשבתא דריגלא לא הוה מקשי ליה קרי עליה ושם דרך אראנו בישע אלהים:

בפרש"י בד"ה חוטטין כו' במועד הס"ד ואח"כ מ"ה אבל לא חוטטין כו' אוקמת לה הא דחוטטין כו' כצ"ל:

בד"ה אלא מאי כו' כלומר במאי מוקמת האי כו' בשרבים צריכים להו עכ"ל פי' לפירושו ודאי המקשה נקט בשיחיד צריך לו שזו ההוכחה דמיירי בהכי מיהו עיקר הקושיא לר' יוחנן ארבים צריכים לו וק"ל:

תוס' בד"ה לאתויי כו' א"נ הך דמקשה הך קשיא לא היתה מתני' כו' כצ"ל:

מהכא וטמא טמא יקרא טומאה כו'. י"ל הכא ניחא ליה לאתויי קרא דכתיב באורייתא כדפריך לעיל הא מקמי דאתא יחזקאל מאן אמרה והאי קרא דאורייתא אית ליה פירכא דמבעי ליה לכדתניא צריך להודיע צערו כו' אלא גבי רב פפא דמייתי ג"כ מקרא דנביאים הוצרכו התוס' לומר דכל חד וחד נקיט מאי דהוה מסיק אדעתיה כו' מאי דלא מסיק חבריה אדעתיה עכ"ל והוא דחוק דכמה מקראי דאורייתא לא מסקי אדעתיהו ודנביאים מסקי אדעתייהו ויותר קשה מאי דדריש ליה מקרא דהרימו מכשול מדרך וגו' היאך לא אסיק אדעתיה רישא דההוא קרא פנו דרך ונראה לפרש דכולהו אית להו פירכא קצת ומאן דדריש מובנה אצלו ציון ההוא קרא ודאי מפורש טפי בענינו מכולהו מיהו אית ליה פירכא דההוא לעתיד במלחמת גוג כתיב ולא בזמן הזה והך דרשה דטמא טמא יקרא אית ליה פירכא כדאמרי' דמבעיא ליה דצריך להודיע כו' והאי קרא ולפני עור לא תתן מכשול אית ליה פירכא דלא משמע אלא שלא תעשה לו מכשול בידים אבל לשומרו מן המכשול לציין הקברות לא משמע מיניה וקרא דסולו סולו פנו דרך אית ליה פירכא דמקום דרך הרבים דשכיחי טהרות ודאי דצריך לתקן אבל לציין קברות דאינו במקום דשכיחי רבים לא שמעינן מיניה דצריך לציין אבל מסיפא דקרא הרימו מכשול מדרך עמי דיתורא הוא ללמד לציין גם במקום דלא שכיחי רבים דהיינו לציין הקברות ודדריש ליה מוהודעת להם את הדרך וגו' ניחא ליה לאתויי קרא דאורייתא ומאן דדריש ליה מקרא אחרינא והזרתם את בני ישראל וגו' משמע ליה דקרא דוהודעת להם את הדרך אית ליה פירכא דמבעי ליה כדדרשינן מיניה פ' אלו מציאות והודעת להם את הדרך זו בית חייהם כו' כמפורש שם וקרא דוהזרתם את בני ישראל וגו' אית ליה פירכא דע"כ לא איירי בטומאת מת שלא הוזהרו בני ישראל על כך רק הכהנים אלא בטומאת נדה איירי כדאמרינן פ"ק דשבועות וקרא דושמרתם את משמרתי אית ליה פירכא דמבעי ליה לאיסור שניות לעריות דגבי עריות כתיב האי קרא כדאמרינן פ"ב דיבמות והאי קרא ושם דרך אראנו וגו' אית ביה פירכא דאיכא למידרש ביה כדלקמן כל השם אורחותיו:

אל תקרי ושם אלא ושם כו'. בויקרא רבה ושם כו' בשין כתיב דשאים אורחותיו כו' ור"ל הכא אל תקרי ושם בסין מלשון שימה אלא ושם בשין מלשון שומא וכפרש"י ששם ומחשב הפסד מצוה כו' ורישא דקרא זובח תודה יכבדנני ודרשינן בפרק נ"ה זובח יצרו ומתודה יכבדנני בב' עולמות ועלה קאמר דזהו הזובח יצרו השם דרכיו זוכה ורואה בישועתו כו' דהיינו בעה"ב:

כל יומא הוי מקשי ליה בשבתא דריגלא כו' פרש"י משום דאתו כ"ע לפירקא ואי כו' הוה מכסיף עכ"ל והוא דחוק דלא הוה מצי לפרוקי ומיכסף גם מה שפי' ושם דרך שהיה מחשב השעות איזה מהן להקשות כו' זה אינו במשמעות המקרא דושם דרך ונראה לפי שהקושיות בתלמוד על הרוב נחלקים לב' חלקים הא' קושיות הסותר כגון ורמינהו והא תנן הב' קושיות היתור כגון פשיטא ול"ל והא תנינא חדא זימנא וקאמר דבכל יומא דהוי שם תלמידים בבהמ"ד והיה לומד ודורש להם דברים שאינן פשוטים ואפשר שהיה בהן להקשות קושיות הסותר או קושיות היתור אבל בשבתא דריגלא שהיה שם קיבוץ המון עם היה דורש להן דברים הפשוטים לתלמידים אלא שלא היו פשוטים להמון עם ובודאי שלא היה בהן קושיות הסותר כיון דדברים פשוטים הן וכן לא היה בהן קושיות היתור דגם שהם פשוטים לתלמידים צריכים הם להמון עם וקאמר בזה התלמיד דהוה מקשי ליה בכל יומא והשתא לא הוה מקשי משום דהדברים פשוטים הם לו א"כ למה הוא בא בשבתא דריגלא לבהמ"ד שהרי לא היה צריך לדברים הפשוטים וקאמר דמ"מ הוא בא דשם לו הדרך דהיינו שהיה שם ומחשב לו שכר הליכת הדרך מביתו לבהמ"ד וקאמר דשכרו הוא דאראנו בדבר חידוש בישע אלהים דהיינו בסייעתא דשמיא הגם שבכח שכל האנושי לא היה בדברים אלו רק דברים פשוטים אראנו בישע וגו' דהיינו בסייעתא דשמיא נפלאות מתורתו וע"ד זה הבא לטהר מסייעין אותו מן השמים:

גמרא בורות כו' וחוטטין אותן אבל לא שפין א"ס. מהרי"ף והרא"ש מוכח דגרסי ושפין א"ס ועי' ברמב"ם פ"ח מהל' יו"ט ה"ד ולח"מ שם. ומאי דתני תו ולא חוטטין לתוכן וברישא תני וחוטטין אותן ע"ש בלח"מ:

גמ' שם הא בהדיא קתני לה ומתקנין כו'. ק"ל לימא דבא לאתויי הא דשרו הנך אמוראי דלעיל (בס"ד הקודם) ור"א גופי' בכללם דהביאו מהא דתנן עושין כל צרכי רבים וי"ל:

תד"ה לאתויי. קס"ד דהאי דפריך הכי כו'. כצ"ל:

בא"ד לא היתה מתניתין שגורה בפיו. כצ"ל:

גמ' רמז לציון קברות מן התורה. נ"ב קרי לדברי קבלה תורה [ועמ"ש בסנהדרין מ"ו ב']:

רַבִינָא אָמַר: (תהלים נ, כג) "וְשָׂם דֶּרֶך אַרְאֶנּוּ בְּיֵשַׁע אֱלֹקִים". נראה לי בס"ד כיון ד'שָׂם' היא בשי"ן שמאלית דריש לה בסמ"ך דהיינו 'סם' שהוא לשון סימן שיעשה סימן בדרך דהיינו ציון. ועדיף ליה האי קרא טפי מן פסוק וּשְׁמַרְתֶּם (ויקרא יח, ל) דאיירי בתרומה כמו שכתב רש"י ז"ל. והציון לאו בשביל תרומה דוקא הוא צריך אלא צריך יותר בשביל כהנים דבני אדם הם עוברים ושבים תמיד וצריכים לסימן טפי לכך בחר טפי בהאי קרא דקאי לשמירה דכולהו.

קָרִי עֲלֵיהּ: "וְשָׂם דֶּרֶךְ אַרְאֶנּוּ בְּיֵשַׁע אֱלֹקִים". פירש רש"י דאתו כולי עלמא לפרקא ואי מקשי ליה ולא הוה מצי לפרוקיה הוה מכסיף. ומהרש"א כתב זה דוחק.
ונראה לי בס"ד דאמרו רבותינו ז"'ל בגמרא (מגילה כא.) כשהיה משה רבינו ע"ה לומד תורה מפי הגבורה בהר סיני היה לומד הקשות מיושב דבעי ישוב הדעת טפי ורכות מעומד. וידוע כי בשבת הרגל שמתקבצים כל הצבור לפרקא אז הדרשן עומד ודורש לכבוד ציבור מה שאין כן בשאר שבתות דלא כנוף כולי עלמא דורש מיושב ולכן היה אותו תלמיד נזהר שלא להקשות לו בשבתא דרגלא דאז הוא עומד ודורש ואית ליה טרחא וכיון דמוצא לו קושיות אם כן זהו בכלל קשות דבעו ישיבה ואיך יקשה לו בהיותו עומד ולכך קרא עליו פסוק זה 'וְשָׂם דֶּרֶךְ' רוצה לומר דרך ואורח של לימוד התורה דהלומד קשות צריך להיות מיושב.

כָּל הַשָּׁם אוֹרְחוֹתָיו, בָּעוֹלָם הַזֶּה זוֹכֶה וְרוֹאֶה בִּישׁוּעָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. נראה לי בס"ד עולם הזה נקראת דֶּרֶךְ כמו שכתב הרב עוללות אפרים ז"ל והיא תחלת ממשלת הטבע וידוע כי הטבע נקרא בשם אלקים לכן אלקים [86] עולה מספר הטבע [86] ולכן אַרְאֶנּוּ בְּיֵשַׁע אֱלֹקִים.
גם אמר שם אֱלֹקִים ואמר לשון יֵשַׁע כי אלקים עולה כפשוטו פ"ו [86] ובמלוי ההי"ן עולה רצ"ה [295] וסך הכל הוא מספר יֵשַׁע [380] ולזה אמר אַרְאֶנּוּ בְּיֵשַׁע אֱלֹקִים.
ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו פירש הַשָּׁם אוֹרְחוֹתָיו שעורך אזהרתו ושמירתו בענינים הגשמיים לגבי אזהרתו בעניינים הנפשיים ורואה כמה הפרש בין זה לזה ולוקח מוסר לעצמו. ועוד פירש ששוקל שמחתו ורצון לבו בסוף לימוד אחר שיגע לגבי התחלת לימודו ורואה כמה הפרש יש ביניהם עד כאן דבריו נר"ו.

גמ' ת"ל וראה עצם אדם. עי' נדה דף נז ע"א תוס' ד"ה ובנה:

אמר רבי יהושע בן לוי כל השם ארחותיו בעה"ז זוכה ורואה בישועתו של הקב"ה וכו'. אפשר דכיון דהוא שם ארחותיו יש לו זכות לראות הנס בעיניו כמו שאמרו רז"ל דכאשר הנס בזכותו עיניו תחזינה משרים וז"ש זוכה ורואה בישועתו של הקב"ה ורואה דייקא. ובזה פירשו הראשונים נ"ן פסוק ישמח צדיק כי חזה נקם שרואה הנס בעיניו ויאמר אדם אך פרי לצדיק שיכירו ויאמרו כלם שהנס בזכותי עכ"ד ואפשר להרחיב הענין ונקדים דאמרו רז"ל דכשהנס בשם הוי"ה מדת רחמים אז אף כשאין הנס בזכותו יכול לראות הנס. גם אין לשמוח במפלת אויביו וז"ש ישמח צדיק והשמחה אינה על מפלת אויביו ח"ו דכתיב בנפול אויביך אל תשמח. רק השמחה הוא כי חזה נקם שראה הנס בעיניו דזה יורה דהנס בזכותו. ויאמר אדם אך מיעוט כלומר לא תימא דשמח במפלת אויביו רק השמחה הוא שהוא פרי לצדיק. וכי תימא מאן מוכח דילמא אינו בזכותו ורואה הנס שנעשה במדת רחמים דאז יכול לראות הנס אף שאינו בזכותו. לז"א אך יש אלהים אך מיעוט מדת רחמים כי יש אלהים שופטים בארץ ומדת הדין בעולם ואפ"ה רואה הנס מוכרח שהוא פרי לצדיק והוא בזכותו. והיינו מאמרין כי הנה אמרו בזהר הקדוש כי דרך הוא פתוח דרך כבושה וארח הוא סתום וז"ש כל השם ארחותיו לא מיבעיא הנגלות שהוא נזהר בהם אלא אפילו ארחותיו דיש בהם צדדין לכאן ולכאן הוא מיראת ה' שם ארחותיו אף שאינם נגלים מעיין ושוקל אותם שיהיו על פי התורה וכן דרכו תמיד וז"ש ארחותיו לשון רבים לזה זוכה ורואה הנס הגם שאינו במדת רחמים וזהו שאמר אראנו בישע אלהים דייקא אף שמדת הדין בעולם והנס אינו במדת רחמים עם כל זה זוכה ורואה הנס שהוא בזכותו:
ואפשר לרמוז דכיון דשם ארחותיו זוכה ליחד הדודים ולהמשיך שפע עליון וזה רמז ושם ו' רמז לקב"ה שם מ' דרך לשון זיווג והוא כמספר הויה אלהים ב' פעמים אראנו בישע יוד חכמה ש"ע נהורין יושפעו למ' אלהים וא"ש ההי"ב: