מגילה כה ע"א

יברכוך טובים הרי זו דרך המינות על קן צפור יגיעו רחמיך ועל טוב יזכר שמך מודים מודים משתקין אותו המכנה בעריות משתקין אותו האומר {ויקרא יח-כא} ומזרעך לא תתן להעביר למולך לא תתן לאעברא בארמיותא משתקין אותו בנזיפה:
גמ' בשלמא מודים מודים דמיחזי כשתי רשויות ועל טוב יזכר שמך נמי דמשמע על טוב אין ועל רע לא ותנן חייב אדם לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה אלא על קן צפור יגיעו רחמיך מ''ט פליגי בה תרי אמוראי במערבא ר' יוסי בר אבין ור' יוסי בר זבידא חד אמר מפני שמטיל קנאה במעשה בראשית וחד אמר מפני שעושה מדותיו של הקב''ה רחמים ואינן אלא גזירות ההוא דנחית קמיה דרבה אמר אתה חסת על קן צפור אתה חוס ורחם עלינו (אתה חסת על אותו ואת בנו אתה חוס ורחם עלינו) אמר רבה כמה ידע האי מרבנן לרצויי למריה א''ל אביי והא משתקין אותו תנן ורבה לחדודי לאביי הוא דבעא ההוא דנחית קמיה דרבי חנינא אמר האל הגדול הגבור והנורא האדיר והחזק והאמיץ אמר ליה סיימתינהו לשבחיה דמרך השתא הני תלתא אי לאו דכתבינהו משה באורייתא ואתו כנסת הגדולה ותקנינהו אנן לא אמרינן להו ואת אמרת כולי האי משל לאדם שהיו לו אלף אלפי אלפים דינרי זהב והיו מקלסין אותו (באלף) דינרי כסף לא גנאי הוא לו אמר רבי חנינא הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים שנאמר {דברים י-יב} ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה מכלל דיראה מילתא זוטרתי היא אין לגבי משה רבינו מילתא זוטרתי היא משל לאדם שמבקשין הימנו כלי גדול ויש לו דומה עליו ככלי קטן קטן ואין לו דומה עליו ככלי גדול אמר רבי זירא האומר שמע שמע כאומר מודים מודים דמי מיתיבי הקורא את שמע וכופלה הרי זה מגונה מגונה הוא דהוי שתוקי לא משתקינן ליה לא קשיא הא דאמר מילתא מילתא ותני לה הא דאמר פסוקא פסוקא ותני לה א''ל רב פפא לרבא ודלמא מעיקרא לא כיון דעתיה והשתא כיון דעתיה אמר ליה חברותא כלפי שמיא אי לא מכוין דעתיה מחינא ליה בארזפתא דנפחא עד דמכוין דעתיה: המכנה בעריות משתקין אותו: תנא רב יוסף קלון אביו וקלון אמו: האומר ומזרעך לא תתן להעביר וכו': תנא דבי רבי ישמעאל בישראל הבא על הכותית והוליד ממנה בן לע''ז הכתוב מדבר:
מתני' מעשה ראובן נקרא ולא מתרגם מעשה תמר נקרא ומתרגם מעשה עגל הראשון נקרא ומתרגם והשני נקרא ולא מתרגם ברכת כהנים מעשה דוד ואמנון נקראין ולא מתרגמין אין מפטירין במרכבה ורבי יהודה מתיר ר' אליעזר אומר אין מפטירין {יחזקאל טז-ב} בהודע את ירושלם:
גמ' תנו רבנן יש נקרין ומתרגמין ויש נקרין ולא מתרגמין ויש לא נקרין ולא מתרגמין אלו נקרין ומתרגמין: בל''ת עק''ן נשפ''ה סימן: מעשה בראשית נקרא ומתרגם פשיטא מהו דתימא אתו לשיולי מה למעלה מה למטה

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כה - א

"יברכוך טובים" ^[113], הרי זו דרך המינות. מפני שאומר שדווקא טובים יברכו לה', ואינו כולל רשעים בשבחו של מקום ^[114]. וחכמים למדו מהחלבנה, שמנאה הכתוב בין סממני הקטורת למרות שריחה רע, שצריכין להיות כולם באגודה אחת ^[115].

האומר: על קן צפור יגיעו רחמיך, דהיינו, שאומר: כשם שרחמיך מגיעין על קן ציפור - כך חוס ורחם עלינו,

וכן האומר: על טוב יזכר שמך, שנודה לך דווקא על טובותיך,

וכן האומר: מודים, מודים, שאומר שתי פעמים "מודים" כשכורע,

בכל הני - משתקין אותו. וטעמא מפרש בגמרא.

המכנה בעריות, שאומר שפרשת עריות דברה בכינוי [וכינוי לשון היפך הוא, שמהפך דיבורו לשבח או לגנאי], ולא נתכוונה לעריות ממש, אלא, כשאמר הכתוב: "ערות אביך וערות אמך לא תגלה"

- הכוונה למגלה קלון אביו וקלון אמו, שציוה הכתוב שלא לגלות דבר קלון שבהם ^[116] - משתקין אותו.

האומר: "ומזרעך לא תתן להעביר למולך" - לא תתן לאעברא בארמיותא, דהיינו, שאומר שכוונת הכתוב לומר, שלא תבוא על הנכרית, ותוליד בן לעבודה זרה - משתקין אותו בנזיפה ^[117] .

וטעמא, שהרי הוא עוקר הכתוב ממשמעו, שהוא חוק לאמוריים להעביר בניהם לאש. וזה המתרגם: "לא תתן לאעברא בארמיותא", נותן כרת לבא על הנכרית, ומחייב חטאת על השוגג, ומיתת בית דין על המזיד [דהכי כתיב בנותן מזרעו למולך]. ובאמת אינו כן ^[118].

גמרא:

והוינן בה: בשלמא האומר: "מודים, מודים" משתקין אותו - משום דכשאומר כך - מיחזי כמודה לשתי רשויות.

והאומר: על טוב יזכר שמך נמי משתקין אותו, משום דמשמע על טוב - אין, יזכר שמך. ועל רע - לא. והא לאו הכי הוא, דתנן: חייב אדם לברך על הרעה ברכת ברוך דיין האמת - כשם שהוא מברך על הטובה ברכת הטוב והמטיב.

אלא האומר: "על קן צפור יגיעו רחמיך", מאי טעמא משתקין אותו?

פליגי בה תרי אמוראי במערבא: רבי יוסי בר אבין, ורבי יוסי בר זבידא.

חד אמר: היינו טעמא, מפני שמטיל קנאה במעשה בראשית. שאומר שחס הקדוש ברוך הוא על העופות, ועל הבהמות לא חס ^[119].

וחד אמר: מפני שעושה מדותיו של הקדוש ברוך הוא רחמים, שאומר שציוה הקדוש ברוך הוא מצוה זו - מפני שריחם על קן ציפור. ובאמת - אינן אלא גזירות, כדי להטיל עלינו עולו, ולהודיע שאנו עבדיו ושומרי מצוותיו ^[120].

ההוא דנחית לפני התיבה לתפילה קמיה דרבה, ואמר הכי: אתה חסת על קן צפור, אתה חוס ורחם עלינו.

אמר רבה: כמה ידע האי מרבנן לרצויי למריה!

אמר ליה אביי: והא "משתקין אותו" תנן!?

ורבה דאמר הכי - לחדודי לאביי הוא דבעא, שרצה שישיב לו כך. ובאמת לא הוה ניחא ליה.

ההוא דנחית קמיה דרבי חנינא. אמר: האל הגדול הגבור והנורא האדיר והחזק והאמיץ.

אמר ליה רבי חנינא: סיימתינהו לשבחיה דמרך?! השתא הני תלתא: "הגדול, הגבור, והנורא", אי לאו דכתבינהו משה באורייתא, דכתיב: "הקל הגדול הגבור והנורא אשר לא ישא פנים", ואתו כנסת הגדולה ותקנינהו למימר הכי [דהכי כתיב בספר עזרא: "ועתה אלקינו הקל הגדול הגבור והנורא וגו'"] - אנן לא הוה אמרינן להו מדעתנו. ואת אמרת מדעתך כולי האי?!

משל, למה הדבר דומה:

לאדם, שהיו לו אלף אלפי אלפים דינרי זהב, והיו מקלסין אותו שיש לו דינרי כסף. וכי לא גנאי הוא לו?! ^[121] אמר רבי חנינא: הכל בידי שמים - חוץ מיראת שמים ^[122] , שהיא מסורה לאדם ^[123] להכין את לבו לכך ^[124] [אף על פי שהיכולת ביד הקדוש ברוך הוא להכין לבבנו אליו, כדכתיב: "הנה כחומר ביד היוצר כן אתם בידי בית ישראל". רש"י]. שנאמר: "ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה" ^[125] .

ותמהינן: מכלל דיראה מילתא זוטרתי היא!?

ומתרצינן: אין. לגבי משה רבינו - מילתא זוטרתי היא ^[126] . משל, למה הדבר דומה?

לאדם, שמבקשין הימנו כלי גדול, ויש לו את אותו כלי, אזי דומה עליו ככלי קטן.

אבל אדם שמבקשין ממנו כלי, ואפילו קטן - ואין לו, דומה עליו ככלי גדול.

אמר רבי זירא: האומר: "שמע שמע" - כאומר: "מודים מודים" דמי ^[127] .

מיתיבי: הקורא את שמע וכופלה - הרי זה מגונה. משמע, מגונה הוא דהוי, אבל שתוקי

- לא משתקינן ליה!?

ומתרצינן: לא קשיא. הא דאמרן דמגונה הוא, כגון דאמר מילתא מילתא - ותני לה, שאומר תיבה - ושונה אותה, שאין בזה משמעות שתי רשויות, אלא מגונה וסכל הוא.

ואילו הא דאמרינן דמשתקין אותו - כגון דאמר פסוקא פסוקא - ותני לה ^[128] .

אמר ליה רב פפא לרבא: ודלמא מעיקרא לא כיון דעתיה, והשתא כיון דעתיה, ולהכי חזר על הפסוק? אמר ליה: וכי מנהג חברותא [חבירו] הוא נוהג כלפי שמיא?! שמדבר בלא כוונה, וחוזר וכופלו, ומראה לו שלא כיון בראשונה!?

אי לא מכוין דעתיה - מחינא [מכים] ליה בארזפתא דנפחא [מקבת, פטיש גדול] - עד דמכוין דעתיה! ^[129]

שנינו במשנתינו: המכנה בעריות משתקין אותו.

תנא רב יוסף: שמתרגם "ערות אביך וערות אמך" - קלון אביו וקלון אמו, שלא יגלה דבר קלון שבהם.

שנינו במשנתינו: האומר ומזרעך לא תתן להעביר וכו'.

תנא דבי רבי ישמעאל לפרושי למתניתין: דאמר: בישראל הבא על הכותית, והוליד ממנה בן לעבודה זרה - הכתוב מדבר.

מתניתין:

מעשה ראובן, דהיינו הך דכתיב: "וישכב את בלהה פלגש אביו" - נקרא בבית הכנסת, ולא מתרגם ^[130] , משום דחיישינן לגנותו של ראובן ^[131] [והר"ן פירש, דחיישינן לגנותו של יעקב ^[132]].

מעשה תמר ויהודה ^[133] - נקרא ומתרגם.

מעשה עגל הראשון, דהיינו, עד "וישרף באש" - נקרא ומתרגם. ואילו מעשה העגל השני, דהיינו מה שחזר אהרן וסיפר, דכתיב התם: "ואשליכהו באש ויצא העגל הזה" - נקרא ולא מתרגם. משום דחיישינן שמא יטעו עמי הארץ, ויאמרו שהיה בו ממש, שהרי יצא מאליו ^[134], ובאמת אינן מבינין המקרא.

ברכת כהנים, ומעשה דוד ^[135] ואמנון - נקראין ולא מתרגמין ^[136] .

אין מפטירין במעשה מרכבה ^[137]. ורבי יהודה - מתיר.

רבי אליעזר אומר: אין מפטירין ב"הודע את ירושלם את תועבותיה" ^[138].

גמרא:

תנו רבנן: יש מקראות שנקרין - ומתרגמין. ויש שנקרין - ולא מתרגמין. ויש שלא נקרין - ולא מתרגמין ^[139] .

אלו המקראות שנקרין ומתרגמין [בל"ת עק"ן נשפ"ה סימן]:

מעשה בראשית - נקרא ומתרגם.

ותמהינן: פשיטא!?

ומבארינן: מהו דתימא, ניחוש דלמא אתו אינשי לשיולי: מה למעלה - מה למטה,

הערות

^[113] המלאכת שלמה הביא, דפירש ר"ת, דהיינו כגון שבברכת מודים, שבמקום: "וכל החיים יודוך סלה" - אומר: "וכל הטובים יהללוך" [וכך הביא הריטב"א בשם תוס', דדווקא בתפילה איכא איסורא, אבל שלא בתפילתו - אין בכך כלום, כדכתיב בתהלים: "וחסידיך יברכוך". וכתיב נמי: "אך צדיקים יודו לשמך"]. ובתוס' הרא"ש כתב, שר"ת היה רגיל לשלוח לבני אדם בכתבים של רשות: "ועל כן יברכוך טובים". אמנם הביא הריטב"א, דיש מפרשים, שהאיסור הוא כשאומר לחבירו: "יברכוך טובים", והיינו משום שכשאומר בלשון רבים - משמע כשתי רשויות.

^[114] המאירי מביא, דהקשו על פירוש רש"י, הא כתיב בתהלים: "וחסידיך יברכוך"? ותירצו, דהא כתיב ברישא דההוא קרא: "יודוך ה' כל מעשיך".

^[115] כך פירש רש"י. והר"ן פירש, דבאותו זמן היו אפיקורסין שהיו מאמינין בב' רשויות, אחד מיטיב, ואחד מריע. והאומר "יברכוך טובים", משמע, יברכוך אותן שאתה מיטיב להם. והרי זו אפיקורסות, שנראה שאינו אלוה אלא להם [והכי איתא בירושלמי פ"ד ה"י, עיי"ש]. והטורי אבן הביא, דרבינו יונה [בסוף פ"ה דברכות] פירש דה"ק: הטובים, דהיינו אותם שהשפעת עליהם טובה, הם יברכוך. וזה דרך אפיקורס, שאומר דמשום דכתיב: "ואכלת ושבעת וברכת", דוקא השבעים יש להם לברך, ולא לאחרים [והריטב"א כתב, דדרך מינות הוא זה שאומרים שאינו חייב לברך עד שישבע, והרי חכמים דקדקו עד כזית ועד כביצה. והכי איתא בעוד ראשונים]. עוד פירש המאירי, דה"פ ד"יברכוך טובים": הטובים, דהיינו השלוים והשקטים מדאגות ואנחות - הם יברכוך. אבל העניים - במה יברכוך? והוא דרך מינות. עיי"ש שהביא עוד פירושים.

^[116] כך פירש רש"י. והרמב"ם בפירוש המשניות מפרש, דהיינו שכינה בלשון נסתר במקום לשון נוכח. שאמר במקום "אביך ואמך ואחותך" - "אביו ואמו ואחותו". ועיי' בטורי אבן שתמה עליו.

^[117] ובתפארת ישראל כתב, דהיינו דווקא בכה"ג, שמתרגם לא תתן לאעברא בארמיותא, דמשמע מדבריו דדווקא על הארמית אסור לבוא, אבל משאר אומות - שרי. אבל אם יתרגם שלא יבעל בת כל האומות - שפיר דמי. דכן תרגם יונתן בן עוזיאל. והתוספות יו"ט הביא, דבערוך איתא הכי: "האומר מזרעך וכו' בארמיותא. פירוש, לא תתן מזרעך באומה ידוע שמעבירין זרעם למולך, כגון ארמיים. שאתה גורם להעביר זרעך למולך. ומכלל דבריו משמע, ששאר האומות, שאין מעבירין זרעם למולך - מותר ! לפיכך משתקין אותו בנזיפה. אלא פירוש הכתוב כתנדבר"י: בישראל הבא על הגויה והוליד בן לע"ז הכתוב מדבר, דלא שנא מולך משאר ע"ז". עיי"ש.

^[118] והכי הוא דינא: אם בעל נכרית בפרהסיא, בפני עשרה בני אדם או יותר, קנאין פוגעין בו [רמב"ם פי"ב מאיסורי ביאה ה"ד]. ואם לא עשה בפרהסיא, אם בעל דרך זנות, לוקה מכת מרדות מדברי סופרים, גזירה שמא יבוא להתחתן בם [רמב"ם שם ה"ב]. ואם בעל דרך אישות, לוקה מהתורה.

^[119] במאירי פירש להך ד"האומר על קן צפור יגיעו רחמיך וכו"', דהיינו, שהוא מייחד השגחה פרטית על בעלי חיים. ובאמת אינו כן, שהרי אמר הנביא כמתרעם: "ותעשה אדם כדגי הים" ! הורה שאין השגחה פרטית בבע"ח, רק לאדם לבדו. ועיי"ש שכתב דזהו הפירוש של "מטיל קנאה במעשה בראשית".

^[120] וכתב הרמב"ן בפירוש התורה [דברים כ"ב ו'], דהכוונה, שלא ציוה הקב"ה לעשות כן בגלל שריחם הוא על קן ציפור, אבל ודאי שטעם המצוה כדי ללמדנו את מידת הרחמנות, ושלא נתאכזר. עיי"ש.

^[121] כתב הריטב"א, דזה ראיה שאין גנותו של ש"ץ זה לפי שלא סיים שבחיו של הקב"ה, דא"כ, הול"ל "לאדם שהיו לו אלף וכו' של זהב, והיו מקלסין אותו בת"ק של זהב" ! אלא, הגנות היא, שאין שבחות אלו של בשר ודם, שהם עניינים גופניים, ממין שבחו של הקב"ה. כמש"כ הרמב"ם במורה נבוכים [ח"א פנ"ט].

^[122] הקשו התוס', הא אמרינן בכתובות [ל' ע"א], הכל בידי שמים חוץ מצנים פחים [דהיינו חום וקור] ? ותירצו, דהכא מיירי בתולדות האדם היאך יהיה, אם חכם או טפש, עני או עשיר, גבור או חלש. שדברים אלו נגזרים עליו, חוץ מן היראה. ואילו התם מיירי במאורעות האדם העתידים לבוא עליו אחר שנולד, שגם הם בידי שמים חוץ מצנים ופחים.

^[123] כתב החזו"א, דאף שאנו מתפללים: "וישם בלבנו אהבתו ויראתו", זו בידי אדם, שכן עשה השתדלותו בתפילה. ואין אדם פועל מאומה, אלא משתדל, וחשיב כנעשה בידיו.

^[124] ובאהל תורה [להאדמו"ר מקוצק] ביאר, דה"ק: "הכל בידי שמים" - שכל הדברים שבעסקי העוה"ז, אם תבקש מהקב"ה, ספק הוא אם ימלא בקשתך. "חוץ מיראת שמים", שאם תבקש - ודאי יתנו לך.

^[125] עיי' באור החיים על התורה, שמבאר כוונת הכתוב, לפי שיש שתי דרגות שחפץ ה' מישראל עשות, והם זו למעלה מזו. האחת - היראה, ולמעלה ממנה - האהבה. וקאמר משה, שאין הקב"ה מבקש מהם כי אם ליראה. עיי"ש עוד. והגר"ח מולאזין ביאר [ברו"ח פ"ד מ' כ"ב, ד"ה הילודים], שכאשר יש עליו יראת ה' - אינו ירא משום דבר. אבל אם אינו ירא מהשי"ת - הוא ירא מהברואים, דהיינו חיות רעות ולסטים. ולזה קאמר משה, כיון שעל כרחו של אדם יש לו יראה, הלא טוב לו להפוך היראה לטוב, לירא מאת ה', ואז ינצל מכל היראות שבעולם. עיי"ש.

^[126] מקשין העולם: וכי משה לא ידע דגבי כלל ישראל - לאו מלתא זוטרתי היא? ! והביא הכלי יקר [על התורה], דיש מתרצים דה"ק: לגבי משה, דהיינו כשהיו עם ישראל אצל משה, שהיה מדריכם במידת היראה - אז מלתא זוטרתא היא. עיי"ש. ועיי' בכתב סופר על התורה מה שביאר בזה. ועיי' באור החיים. ועיי' מה שכתב בזה מהרי"ץ בהקדמת נפש החיים [בהערה].

^[127] איתא בירושלמי [פ"ד ה"י], דהיינו דווקא בציבור [הריטב"א גרס "בש"ץ"], אבל ביחיד - לית לן בה, וחוזר ואומר כמה פעמים - עד שיכוין. וכתב הריטב"א, דמ"מ כל שאפשר לכוין בפעם אחת - הדור לו יותר.

^[128] ותוס' בברכות [ל"ד ע"א ד"ה אמר פסוקא] הביאו דר"ח מפרש איפכא. ועיי' בשפת אמת.

^[129] כתב המאירי, דהיינו דווקא בשליח צבור, שהוא מצוי לכוין ביותר. אבל ביחיד - אין משתקין אותו, דשמא לא כיון יפה, והרי צריך לחזור אם לא כיון בפסוק ראשון. אבל אם כופל משם ואילך, אפילו ביחיד - משתקין אותו. עיי"ש.

^[130] כתב הרמב"ם [פי"ב מהל' תפילה הל' י"ב], דהיינו דווקא בציבור. וכ"כ המאירי, דיחיד בביתו - אין לך דבר שאינו מתרגם.

^[131] עיי' בטורי אבן שהקשה, הא אמרינן לקמן בגמ', דהא דמעשה עגל הראשון נקרא ומתרגם, אעפ"י שיש בו גנותן של ישראל, היינו משום דכש"כ דניחא להו דתהוי להו כפרה, וא"כ, הכא נמי גבי ראובן נימא הכי? ותירץ, דראובן שאני כיון שעשה תשובה [כדאיתא במדרש רבה פרשה פ"ד], ונתכפר לו, ולהכי תו לא צריך כפרה. ועיי"ש מה שתירץ עוד.

^[132] וביאר המהרש"א, דס"ל להר"ן הכי, משום שמדמה ליה לעניינא דאמנון, דאמרינן ביה דדווקא היכא דכתיב "אמנון בן דוד" - לא מתרגמינן, משום דחיישינן לגנותו של דוד. אבל לגנותו של אמנון עצמו - לא חיישינן. אבל כתב המהרש"א, דנראה דלא דמי, דבראובן שייך שפיר דחיישינן לכבוד עצמו, שהרי הוא עשה תשובה, ואמרינן בגמ' בשבת [נ"ה ע"ב]: "כל האומר ראובן חטא - אינו אלא טועה". עיי"ש.

^[133] כך פירש רש"י, דקאי על מעשה תמר ויהודה. אבל הר"ב והרמב"ם [בפיה"מ] פירשו, דהיינו מעשה אמנון ותמר. והאי דאמרינן לקמן במתני': "מעשה דוד ואמנון נקראין ולא מתרגמין", היינו היכא דכתיב אמנון בן דוד, כדאיתא בגמ' לקמן.

^[134] כך פירשו רש"י והר"ן. ותוס' פירשו דהיינו משום גנותו של אהרן. וכן פירשו הרא"ש והרי"ף.

^[135] הכסף משנה [פי"ב מהל' תפילה הל' י"ב] מפרש דהיינו מעשה דוד ובת שבע. עוד כתב שם, דנראה שלא היה להם באותו זמן הפטרות קבועות כמונו היום [שהרי אנחנו לא מפטירין במעשה דוד ואמנון], אלא כל אחד היה מפטיר ענין שנראה לו שהוא מתייחס לפרשה. וגם בזמננו יש חילוק מנהגים בהפטרות.

^[136] והר"ב והרמב"ם גורסין על מעשה דוד ואמנון: "לא נקראין ולא מתרגמין". ועיי' בתוי"ט.

^[137] כתב הרמב"ם בפיה"מ, דהיינו טעמא, כדי שלא ישאלו ההמון כשישמעו אותה, ולא יוסיף להם אלא ספק.

^[138] וכתבו הרמב"ם והרע"ב, דהיינו משום כבודה של ירושלים. והקשה עליהם התוי"ט, א"כ, אמאי לא פליג ר"א נמי גבי מעשה עגל הראשון, ואי דהתם ס"ל דניחא להו דתהוי להו כפרה, הכא נמי נימא, דניחא להו לאנשי ירושלים, דתהוי להו כפרה ! ? וביאר לפי מה שכתב הלבוש [או"ח סי' תצ"ג], דבפרשה זו כתיב נמי: "מכורתיך ומולדתיך בארץ הכנעני, אביך האמורי ואמך חתית". וזה ודאי גנות וכדי בזיון וקצף, לבזותן מעיקר מולדתן. וזה מה שאמר לו ר"א לאותו אדם [לקמן בע"ב]: "צא ובדוק בתועבות אמך", כלומר, בעיקר מולדתך.

^[139] איתא בתוספתא [פ"ג סוף אות י"ט], דהיינו דווקא לענין לקרוא בציבור, אבל הסופר [מלמד תינוקות] - מלמד כדרכו [וביאר שם המנחת בכורים, דדווקא בציבור אין קורין, משום דאיכא בזיון טפי].

בנוסח תפילתו: "יברכוך טובים" — הרי זו דרך המינות שהמינים מחלקים את העולם לשתי רשויות: של טוב ושל רע, ובאמת צריך לכלול את הכל בכלל הברכה. האומר בתפילתו "על קן צפור יגיעו רחמיך", כלומר, רחם עלינו כשם שריחמת על ציפור הדוגרת על הביצים, שלא לקחת אם על הבנים, או האומר "על טוב יזכר שמך", שמכך משתמע שמודה על הטובות בלבד, או האומר בתפילה 'מודים' 'מודים' (פעמיים) — משתקין אותו, משום שאומר דברים שיש בהם חשש כפירה.

המכנה בעריות, שאינו קורא את הדברים בפרשת עריות כפי שהם כתובים מפני הנימוס — משתקין אותו, וכן האומר ומתרגם את הכתוב "ומזרעך לא תתן להעביר למלך" (ויקרא יח, כא) באופן זה: "מזרעך לא תתן לאעברא בארמיותא [לעבר את הארמית, הגויה]" — משתקין אותו בנזיפה על שאומר דבר שאינו כדין.

א גמרא דנים בהלכות שהובאו במשנה, ואומרים: בשלמא [נניח] שהאומר פעמיים 'מודים' 'מודים' משתקים אותו — משום דמיחזי [שנראה] כאילו מודה לשתי רשויות, וצריך להיזהר אפילו שלא להישמע כאילו מקבל דבר זה. והאומר: "על טוב יזכר שמך", נמי [גם כן] מובן, כי משמע על טוב — אין [כן] יזכר שם ה', על רע — לא, ותנן [ושנינו במשנה]: חייב אדם לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה. אלא "על קן צפור יגיעו רחמיך", מאי טעמא [מה טעם] אין אומרים דבר זה?

פליגי [נחלקו] בה בבעיה זו תרי אמוראי במערבא [שני אמוראים בארץ ישראל]: ר' יוסי בר אבין ור' יוסי בר זבידא, חד [אחד מהם] אמר: מפני שמטיל קנאה במעשה בראשית, שהוא מציג את הדברים כאילו אין הקדוש ברוך הוא נוהג ברחמים כלפי כל בריותיו ומפלה חלק מהם, וחד [ואחד מהם] אמר: מפני שעושה מדותיו של הקדוש ברוך הוא רחמים ומפרש את טעמן בצורה פשטנית ובאמת אינן אלא גזירות, שמשמען עמוק יותר.

מסופר: ההוא דנחית קמיה [אדם אחד ירד לעבור לפני התיבה בפני] רבה, ואמר בתוך תפילתו: אתה חסת על קן צפור — אתה חוס ורחם עלינו! אתה חסת על "אותו ואת בנו" (ויקרא כב, כח) שלא ישחטו ביום אחד — אתה חוס ורחם עלינו. אמר רבה: כמה ידע האי מרבנן לרצויי למריה [כמה יודע תלמיד חכם זה לרצות לאדוניו, לקדוש ברוך הוא]. אמר ליה [לו] אביי: והא [והרי] "משתקין אותו" תנן [שנינו במשנה] ואין ראוי לומר כן!

ומעירים: ורבה עצמו, שבודאי ידע משנה זו לחדודי [לחדד] את אביי הוא דבעא [שרצה], שבכוונה אמר לו דבר שאינו נכון על מנת לבדוק את ידיעותיו ואת הבנתו.

בנושא דומה מסופר: ההוא דנחית קמיה [אדם אחד ירד לפני התיבה לפני] ר' חנינא, ואמר בתפילתו: "האל הגדול הגבור והנורא האדיר והחזק והאמיץ".

לאחר מכן אמר ליה [לו] ר' חנינא: סיימתינהו לשבחיה דמרך [וכי סיימת את כל השבחים של אדונך], כלומר, האם בכך שהוספת כמה מילים כבר סיימת את כל שבחי הקדוש ברוך הוא? השתא הני תלתא [עכשיו, הרי אותם שלושה] שבחים שאנו אומרים בתפילה: "הגדול הגיבור והנורא" אי לאו דכתבינהו [אם לא שכתבם] משה רבינו באורייתא [בתורה] (דברים י, יז) ואתו [ובאו] אנשי כנסת הגדולה ותקנינהו [ותיקנום בנוסח התפילה] (שאמרו בתפילתם: "האל הגדול הגיבור והנורא... אל ימעט לפניך את כל התלאה אשר מצאתנו" וכו'. נחמיה ט, לב), אנן [אנחנו] לא אמרינן להו [היינו מעזים לומר אותם], ואת אמרת כולי האי [ואתה אמרת כל כך]. משל לאדם שהיו לו אלף אלפי אלפים דינרי זהב והיו מקלסין (משבחים) אותו באלף דינרי כסף וכי לא גנאי הוא לו?

כיון שהזכרנו את דברי ר' חנינא, מביאים עוד מה שאמר ר' חנינא: הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, שדבר זה תלוי באדם עצמו, שנאמר: "ועתה ישראל מה ה' אלהיך שאל מעמך כי אם ליראה את ה' אלהיך" (דברים י, יב).

על אותו פסוק תוהים: האם מכלל הדברים אתה למד שיראה מילתא זוטרתי [דבר קטן] היא?! שהרי מלשון הפסוק נראה שאין ה' שואל מן האדם אלא דבר קטן — יראה בלבד! ומשיבים: אין [כן], לגבי משה רבינו מילתא זוטרתא [דבר קטן] היא, ולכן הוא אכן מדבר עליה כעל דבר קטן. משל לאדם שמבקשים ממנו כלי גדול ויש לו — הרי זה דומה עליו ככלי קטן, ואם שואלים ממנו כלי קטן ואין לו — דומה עליו ככלי גדול.

אמר ר' זירא: האומר 'שמע' 'שמע' (פעמיים) — הריהו כאומר 'מודים' 'מודים' דמי [נחשב].

מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו: הקורא את שמע וכופלה — הרי זה מגונה, ונלמד מכאן: מגונה הוא דהוי [שהוא], אבל שתוקי [להשתיק] — לא משתקינן ליה [משתקים אותו] והרי ר' זירא משווה זאת לאומר 'מודים' 'מודים' שמשתקים אותו?! ומשיבים: לא קשיא [אינו קשה]; הא [זה] שאמרנו שמגונה הוא, מדובר באופן דאמר מילתא מילתא ותני לה [כשאומר מלה מלה ושונה אותה], הא [וזה] שאמרנו שמשתקים אותו, הרי זה באופן דאמר פסוקא פסוקא ותני לה [שאומר פסוק פסוק ושונה אותו], שזה נראה כמאמין בשתי רשויות.

אמר ליה [לו] רב פפא לרבא: ודלמא מעיקרא [ושמא מתחילה] לא כיון דעתיה [דעתו] והשתא [ועכשיו] כיון דעתיה [דעתו] ומשום כך הוא חוזר ואומר? אמר ליה [לו]: וכי נוהגים חברותא [בחברות] כלפי שמיא [שמים], שמדבר אל ה' כאילו היה מדבר לחבירו ואינו מכוון במה שאומר בתפילה? אי [אם] לא מכוין דעתיה [דעתו], מחינא ליה בארזפתא דנפחא [מכים אותו במקבת של נפחים] עד דמכוין דעתיה [שיכוין דעתו]. כלומר, צריך להקפיד ולהחמיר עליו שלא ינהג קלות ראש בדבריו לפני המקום.

שנינו במשנה: המכנה בעריות — משתקים אותו. תנא [שנה] רב יוסף: הכוונה היא, שבמקום לומר במפורש ובלשון נוכח "ערות אביך", הריהו מדבר מענין קלון אביו וקלון אמו, שמוציא את הפסוק מידי פשוטו ומפרשו אל תגלה כל דבר קלון שבהם.

עוד שנינו במשנה: האומר שכוונת הכתוב "מזרעך לא תתן להעביר למולך "היא — "מזרעך לא תיתן לעבר את הגויה", משתקים אותו בנזיפה. תנא דבי [שנה החכם מבית מדרשו] של ר' ישמעאל: המתרגם כך סבור כי בישראל הבא על הגויה והוליד ממנה בן לעבודה זרה הכתוב מדבר.

ב משנה מעשה ראובן, שנאמר בו: "וישכב את בלהה פילגש אביו" (בראשית לה, כב) — נקרא אמנם בתורה אבל לא מתרגם בציבור, שלא להביא את עמי הארצות לבזותו. מעשה תמר (בראשית פרק לח) — נקרא ומתרגם. מעשה עגל הראשון, כלומר, מה שמסופר בתורה על מעשה העגל — נקרא ומתרגם, והשני, שאהרן מספר על עשייתו — נקרא ולא מתרגם. פסוקי ברכת כהנים ומעשה דוד ואמנון (שמואל ב' פרק יג) — נקראין ולא מתרגמין.

אין מפטירין במעשה מרכבה שביחזקאל (פרק א), כדי שלא לפרסם דברים נסתרים, ור' יהודה מתיר. ר' אליעזר אומר: אין מפטירים ב"הודע את ירושלים את תועבותיה" (יחזקאל ט״ז:ב׳), מפני שהוא גנותם של ישראל.

ג גמרא תנו רבנן [שנו חכמים]: יש כתובים שהם נקרין ומתרגמין, ויש שהם נקרין ולא מתרגמין, ויש שהם לא נקרין ולא מתרגמין. אלו נקרין ומתרגמין, ובל"ת עק"ן נשפ"ה, הוא הסימן להם (בראשית, לוט, תמר, עגל, קללות, אזהרות ועונשים, אמנון, אבשלום, פילגש, הודע):

מעשה בראשית נקרא ומתרגם. ושואלים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו], מדוע לא יקראו אותו? ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר] אתו לשיולי [יבואו אנשים לשאול] שאלות שאין ראוי לשאול, וכגון: מה למעלה ומה למטה,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

May the good bless You, this is a path of heresy, as heretics divide the world into two domains, good and evil. If one says the following in his prayers: Just as Your mercy is extended to a bird’s nest, as You have commanded us to send away the mother before taking her chicks or eggs (see Deuteronomy 22:6–7), so too extend Your mercy to us; or: May Your name be mentioned with the good; or: We give thanks, we give thanks, twice, he is suspected of heretical beliefs and they silence him.

If one modifies the text while reading the laws of forbidden sexual relations, i.e., he introduces euphemisms out of a sense of propriety, they silence him. Similarly, if one says while translating the verse: “And you shall not give any of your seed to set them apart to Molekh” (Leviticus 18:21): And you shall not give any of your seed to impregnate an Aramean woman, he is silenced with rebuke.

GEMARA: The mishna cites three instances where the communal prayer leader is silenced. The Gemara clarifies: Granted, they silence one who repeats: We give thanks, we give thanks, as it appears like he is acknowledging and praying to two authorities. And, granted, they also silence one who says: May Your name be mentioned with the good, as this formulation indicates one is thanking God only for the good and not for the bad, and we learned in a mishna (Berakhot 54a): One is obligated to bless God for the bad just as he blesses Him for the good. However, in the case of one who recites: Just as Your mercy is extended to a bird’s nest, what is the reason that they silence him?

Two amora’im in the West, Eretz Yisrael, disagree about this question, Rabbi Yosei bar Avin and Rabbi Yosei bar Zevida. One said that this was because one who says this engenders jealousy among God’s creations, as it appears as though he is indicating that God favored one creature over all others. And one said that saying this is prohibited because one transforms the attributes of the Holy One, Blessed be He, into expressions of mercy, and they are nothing but decrees of the King that must be fulfilled without inquiring into the reasons behind them.

The Gemara relates that a particular individual descended before the ark as prayer leader in the presence of Rabba, and said in his prayers: You have shown mercy to birds, as expressed through the mitzva to chase away the mother bird before taking eggs from its nest; have mercy and pity upon us. You have shown mercy to animals, as expressed through the prohibition against slaughtering an animal and its offspring on the same day; have mercy and pity upon us. Rabba said: How much does this rabbi know to appease the Lord, his Master! Abaye said to him: Didn’t we learn in the mishna that they silence him?

The Gemara explains: And Rabba, too, held in accordance with this mishna but merely acted this way because he wanted to hone Abaye’s intellect. Rabba did not make his statement to praise the rabbi, but simply to test his nephew and student, Abaye, and to encourage him to articulate what he knows about the mishna.

With regard to additions to prayers formulated by the Sages, the Gemara relates that a particular individual descended before the ark as prayer leader in the presence of Rabbi Ḥanina. He extended his prayer and said: God, the great, the mighty, and the awesome, the powerful, and the strong, and the fearless.

When he finished, Rabbi Ḥanina said to him: Have you concluded all of the praises of your Master? Even these three praises that we recite: The great, the mighty, and the awesome, had Moses our teacher not written them in the Torah (Deuteronomy 10:17), and had the members of the Great Assembly not come and incorporated them into the Amida prayer (see Nehemiah 9:32), we would not be permitted to recite them. And you went on and recited all of these. It is comparable to a man who possessed many thousands of golden dinars, yet they were praising him for owning a thousand silver ones. Isn’t that deprecatory toward him? All of the praises one can lavish upon the Lord are nothing but a few silver dinars relative to many thousands of gold dinars. Reciting a litany of praise does not enhance God’s honor.

Tangentially, the Gemara cites an additional statement by Rabbi Ḥanina, concerning principles of faith. Rabbi Ḥanina said: Everything is in the hands of Heaven, except for fear of Heaven. Man has free will to serve God or not, as it is stated: “And now, Israel, what does the Lord your God ask of you other than to fear the Lord your God” (Deuteronomy 10:12). The fact that God asks man to fear Him indicates that it is in man’s ability to do so.

The Gemara notes: This proves by inference that fear of Heaven is a minor matter, as the verse is formulated as though God is not asking anything significant. Can it in fact be maintained that fear of Heaven is a minor matter? The Gemara responds: Indeed, for Moses our teacher, fear of Heaven is a minor matter. It is comparable to one who is asked for a large vessel and he has one; it seems to him like a small vessel because he owns it. However, one who is asked for just a small vessel and he does not have one, it seems to him like a large vessel. Therefore, Moses could say: What does the Lord your God ask of you other than to fear, because in his eyes it was a minor matter.

Rabbi Zeira said: One who repeats himself while reciting Shema and says: Listen Israel, listen Israel, is like one who says: We give thanks, we give thanks.

The Gemara raises an objection: It was taught in a baraita: One who recites Shema and repeats it, it is reprehensible. One may infer: It is reprehensible, but they do not silence him. The Gemara answers: This is not difficult. This case, where one repeats Shema and it is reprehensible but they do not silence him, is referring to one who recites and repeats each individual word. In so doing, he ruins the recitation of Shema. However, that case, where Rabbi Zeira holds that they silence one who repeats Shema, is referring to one who recites and repeats an entire verse, as it appears that he is worshipping separate authorities.

Rav Pappa said to Rava with regard to this halakha: And perhaps initially he did not focus his attention on the recitation of Shema and therefore had to repeat it, and now he focused his attention. Rava said to him: Can one have that degree of familiarity with Heaven, to the extent that he can take his words lightly and say them however he likes? If he did not focus his attention, we beat him with a blacksmith’s hammer until he focuses his attention, as conduct of that sort is unacceptable.

We learned in the mishna: If one modifies the text while reading the laws of forbidden sexual relations, they silence him. Rav Yosef taught that this is referring to one who says: The shame of his father and the shame of his mother, instead of: “The nakedness of your father and the nakedness of your mother you shall not uncover” (Leviticus 18:7).

We learned in the mishna: If one says, while translating the verse: “And you shall not give any of your seed to set them apart to Molekh” (Leviticus 18:21): And you shall not give any of your seed to impregnate an Aramean woman, he is silenced with rebuke. A Sage from the school of Rabbi Yishmael taught: One who translates the verse in this manner maintains that the verse speaks of a Jew who has relations with a gentile woman and fathered from her a son who will be raised to engage in idol worship.

MISHNA: The incident of Reuben, about which it says: “And Reuben went and lay with Bilhah, his father’s concubine” (Genesis 35:22), is read from the Torah in public but not translated, so that the uneducated not come to denigrate Reuben. The incident of Tamar (Genesis, chapter 38) is read in public and also translated. The first report of the incident of the Golden Calf, i.e., the Torah’s account of the incident itself (Exodus 32:1–20), is read and translated, but the second narrative, i.e., Aaron’s report to Moses of what had taken place (Exodus 32:21–24) is read but not translated. The verses constituting the Priestly Benediction (Numbers 6:24–26) and the incident of David and Amnon (II Samuel, chapter 13) are read, but not translated.

One may not conclude the Torah reading with by reading from the Prophets the account of the Divine Chariot (Ezekiel, chapter 1), so as not to publicize that which was meant to remain hidden. And Rabbi Yehuda permits it. Rabbi Eliezer says: One may not conclude with section from the Prophets beginning with: “Make known to Jerusalem her abominations” (Ezekiel 16:2), because it speaks derogatively of the Jewish people.

GEMARA: The Sages taught in the Tosefta (3:31): There are portions of the Bible that are read and translated; there are portions that are read but not translated; and there are portions that are neither read nor translated. The following are read and translated: The Hebrew acronym bet, lamed, tav; ayin, kuf, nun; nun, shin, peh, heh comprise a mnemonic for the sections included in this category, as the Gemara will explain.

The Gemara enumerates the sections indicated by the letters of the mnemonic. The section of the act of Creation [bereshit], alluded to by the letter bet, is read and translated. The Gemara comments: This is obvious. Why might one think otherwise? The Gemara answers: Lest you say that if the story of the Creation is read in public people will come to ask questions that should not be asked, for instance: What is above and what is below,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

א"ר חנינא הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים שנאמר מה ה' אלהיך שואל מעמך וגו'. וכי שואל אדם דבר שאינו ברשותו אלא מיכן ראיה שיראת שמים בידו של אדם היא.

פי' ארזפתא דנפחי קורנס של נפחים.

המכנה בעריות. כלומר הקורא הפסיק ערות אביו ואמו לא יגלה ערות אביך וערות אמך כדכתב קרא וכן כל עריות משתקין אותו ואומר לו קרוא הפסוק כמו שכתב וכי אתה מברר מילין מה שלא בירר משה רבינו ברוה"ק.

מעשה ראובן נקרא ולא מיתרגם עד קללות וברכות ניקרין ומתרגמין.

מתני': ואין מפטירין במרכבה, ורבי יהודה מתיר. וקיימא לן כרבי יהודה בפרקא בתרא (לקמן מגילה לא, א). וכן אנו עושין.

ההוא דנחית קמיה דר' חנינא ואמר האל הגדול וכו' עד משל למלך שהיו לו אלף אלפים של זהב והיו מקלסין בשל כסף זה ראיה שאין גנותו של ש"צ זה לפי שלא סיים שא"כ הל"ל למלך שהיה לו אלף אלפי' של זהב והיו מקלסין אותו בת"ק של זהב אלא הגנות שאין שבחות אלו של כ"ו שהם ענינים גופניים ממין שבחו של הב"ה כמלך שדינריו זהב ומקלסין אותו בשל כסף וכמו שפירש הרמב"ן ז"ל:

א"ר זירא כל האומר שמע שמע כאומר תרי מודים דמי ומשתקין אותו ואוקימנא בדאמר פסוקא פסוקא וכופלה אבל אמר מלתא מלתא ותניה מגונה אבל אין משתקין אותו ואית דמפרשי איפכא וזה יותר נכון מיהו אמר בירושלמי דדוקא בש"צ אבל ביחיד לית לן בה וחוזר ואומר כמה פעמים עד שיכוין מ"מ כל שאיפשר לכוין בשעה א' הדור לו יותר:

מעשה נקרא וכו' כולא מתני' מפרש בגמ' וקי"ל כר"י דשרי להפטיר במרכבה ומנהגא כוותיה ולית הלכתא כר' אליעזר:

המשנה השמינית האומר יברכוך טובים וכו' הכונה בה כשלפניה לבאר שצריך האדם להזהר בתפלתו ולשמור פתחי פיו משגיאה ואמר על האומר יברכוך טובים שהוא דרך מינות ופרשוה המפרשים בהרבה פנים מהם שפרשו על ברכת המזון ופירשו במלת טובים שבעים כענין ונשבע לחם ונהיה טובים ומכוין לומר שעל השבעים לברך על המזון דכתיב ושבעת וברכת ואמר שזה דרך המינים שאין מאמינים בדברי קבלה וכמו שאמרו והם דקדקו על עצמן כזית וכביצה ואין הפירוש נראה לי שלא נתכוין עכשו אלא בעניני תפלה וילמד דבר מענינו ואפשר לפרש לשיטה זו שמלת טובים רומזת על השלוים והשקטים נקיים משבט הדאגות ומצער האנחות כענין ונהיה טובים שהזכרנו והוא מכוין לומר יברכוך אותם שהנחלת להם בכדי לברכך אבל העניים שכל עניניהם בדאגה ושממון במה יברכוך וזה דרך המינות וכן י"מ יברכוך טובים הצדיקים אבל הרשעים לא תכנס תפלתם לפניך והוא אינו מאמין שהקב"ה חפץ בתשובתן של רשעים ואם דוד אמר וחסידיך יברכוכה הרי צירף עמו יודוך יי' כל מעשיך וגאוני הראשונים פירשו בו שענין טובים רומז על המלאכים ואומר לחבירו יברכוך טובים והרי הענין כשתי רשויות ויראה לי בפירוש דבר זה על שיטה זו ר"ל מה שהוא קורא טובים השלמים והנקיים מכל דופי ר"ל השכלים הנפרדים ושאר הבריות העליונות שזה מכוין לומר שיברכוהו הם שמקבלים תכלית התועלת בהשגחתו התדירה עליהם ויראה מדבריו כאלו אין השגחתו נשפעת בתחתונים או שמא כוונתו ליחס ממשלה לעליונים:

על קן צפור וכו' שאמר כשם שהגיעו רחמיך על קן צפור שלא ליקח האם על הבנים כך תרחם עלינו משתקין אותו ונראה לי מפני שהוא מיחד השגחה פרטית בבעלי חיים וכבר אמר [הנביא] כמתרעם ותעשה אדם כדגי הים הורה שאין השגחה פרטית בבעלי חיים רק על האדם לבד ובגמרא נחלקו בטעם הדבר ונאמרו בה שני טעמים האחד מפני שהוא מטיל קנאה במעשה בראשית וזה אצלי רמז למה שבארתי והקנאה תסור בהיות כל דבר מושגח כפי הראוי והאחר אמר שאין מדותיו של הקדוש ברוך הוא רחמים אלא גזרות וזה נראה כנמשך לדעת האומר שפעולותיו יתברך נמשכות אחר הרצון והוא דעת יחיד ומ"מ אפשר לפרשו שאין הכונה לרחם על קן צפור שאם כן לא התיר לנו השחיטה אלא שהיא גזרה מוטלת על האדם להקנותו מדה טובה על דרך מה שאמרו בדרש מה איכפת לו להקב"ה בין שוחט מן הצואר לשוחט מן העורף אלא כדי לצרף בהם את הבריות:

על טוב יזכר שמך כלומר הא על רע לא יזכר שאין ברע כדי להללו והוא אינו יודע שכשם שאדם חייב לברך על הטובה כך חייב לברך על הרעה מודים מודים שהוא מקום הודאה וחזקה על כל אדם לכוין בו וזה הורה בעצמו שלבו נוטה לשתי רשויות עם מה שהיו הרבה בזמנם טועים בכך:

זהו ביאור המשנה וכולה הלכה ופי' בגמ' עליה שאם אמר שמע שמע אם כפל תיבה תיבה גמגום לשון הוא ואין לשתקו אע"פ שהוא מגונה אבל אם אמר הפסוק כלו וכפלו אף בזו יש בו כדי לחשדו ומשתקין אותו ונראין הדברים דווקא בשליח צבור שהוא מצוי לכוין ביותר ועליו אמרו מחינן ליה במרזפתא דנפחא עד דמכוין דעתיה אבל יחיד לא שמא מחמת שלא כיון הוא שכל שלא כיון בפסוק ראשון צריך לחזור לדעתנו כמו שכתבנו בשני של ברכות אבל אם הי' כופל משם ואילך פסוק פסוק אף ביחיד יש בו מקום חשד שהרי אינו צריך לחזור:

כבר בארנו בפרק שני שאין לו לאדם להאריך בשבחיו של הקדוש ברוך הוא יותר מדאי שמא יכשל בדבריו ויבוא לתארו במה שאין בו מעשה באחד שירד לפני התיבה ואמר האל הגדול הגבור והנורא העזוז והאדיר היראוי והאמיץ ושתקוהו חכמים ואמרו לו משל למלך שהיו לו אלף אלפים דינרי זהב וקלסוהו בשל כסף והלא גנאי הוא לו וכבר נודע ביאורו מספרי קדמונינו ז"ל:

המשנה התשיעית המכנה בעריות וכו' הכונה בה כשלפניה לבאר שיזהר ג"כ בדברי תורה שלא להפסיד כוונתה בביאורו ואמר שהמכנה בעריות משתקין אותו ופי' בגמ' קלון אביו וקלון אמו ר"ל שמתרגם קלנא דאבוך וקלנא דאמך וכוונתו לומר שלא לגלות שום דבר שהוא קלון לאביו ולאמו ולא לשון ערוה ממש והרי זה מחייב כרת במזיד וחטאת בשוגג למי שאינו מחויב בכך וכן המתרגם מזרעך לא תתן להעביר למולך מזרעך לא תתן לאעברא לארמיותא כלומר שלא לבא על הגויה שמא יוליד ממנה בן לע"ז והרי הוא מחייב לבועל ארמית מיתת ב"ד במזיד וחטאת בשוגג בכל אלו משתקין אותו בנזיפה:

זהו ביאור המשנה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר:

המשנה העשירית והכוונה בה לבאר בה איזו פרשה אנו חוששין בה שלא לפרסמה ואיזו אין חוששין בה ואמר שמעשה ראובן והוא ענין וישכב את בלהה וגו' נקרא ולא מתרגם שלא ידעו הכל בסרחונו ויש גורסין נקרא ומתרגם וענין מתרגם ר"ל בבית הכנסת שהוא הפרסום הגדול הא כל אחד בביתו אין לך דבר שאינו מתרגם מעשה יהודה ותמר נקרא ומתרגם שאין כאן גנאי לאחד מהם ולא עוד אלא ששבח הוא לו על מה שהודה מעשה העגל הראשון והוא מוירא העם כי בושש משה עד ויאמר משה לאהרן מה עשה לך וגו' נקרא ומתרגם ואין חוששין לכבודן של ישראל אדרבה ראוי שנבייש עצמנו בכך ונחזור למוטב מעשה עגל שני והוא מה שסיפר אהרן למשה מן ויאמר אהרן עד לשמצה בקמהם אינו מתרגם מפני כבוד אהרן ויש שמוסיפין בדין זה פסוק ויגף יי' את העם על אשר עשו את העגל אשר עשה אהרן ברכת כהנים לא מתרגם פי' בגמ' משום ישא שלא יבואו לומר שיש לפניו משוא פנים מעשה דוד ואמנון לא מתרגם מפני כבוד דוד ובגמרא אמרו מעשה אמנון נקרא ומתרגם ומתרץ כאן באמנון בן דוד כאן באמנון סתם אין מפטירין במרכבה מחשש גלוי סוד ור' מתיר והלכה כדבריו ור' אליעזר אומר אין מפטירין בהודע מפני כבוד ישראל ואין הלכה כדבריו:

זהו ביאור המשנה ומה שנתחדש עליה בגמרא כך הוא מעשה בראשית נקרא ומתרגם ולא נחוש שמא יבואו לשאול מה למעלה וכו':

תוס' בד"ה מפני שעושה מדותיו כו' דמשמע שר"ל שהקב"ה חס כו' והוא אינו אלא גזירה עכ"ל אין פירושם מוכרח כן ועיין בפירוש המחזור שמפרש לה בע"א ותו לא מידי אבל בת"י קשה בפ' אמור בפסוק שור או שה אותו ואת בנו וגו' עמי בני ישראל היכמא דאבונן רחמן בשמיא כן תהוון רחמנין כו' ע"ש ויותר קשה מזה שבפרשת אחרי בפסוק ומזרעך לא תתן להעביר למולך פירוש בת"י ומזרעך לא תתן בתשמישת' לצד בת עממין למעבר' לפולחנא וגו' שזה הפך משנתינו בשמעתין דקתני דמאן דמפרש לה הכי משתקין אותו בנזיפה ובערוך בערך ארם יתיישב התרגום לפירושו וע"ש:

מפני שעושה מדותיו של הקב"ה רחמים כו'. עיין בתוס' ומה שיש לדקדק בזה עיין בחידושי הלכות:

תנא כו' בישראל הבא על הנכרית כו' הכתוב מדבר. לפרש"י נראה דבא תנא דבי ר"י לפרש המתניתין דמשתקין אותו מלומר כן דהכתוב מדבר בישראל הבא כו' אלא דהכתוב מדבר במעביר בנו באש אבל מדברי הערוך בערך ארם נראה דבא תנא דבי ר"י לומר דקושטא הוא דהכתוב מדבר בישראל הבא על הנכרית כו' ומתני' דקתני משתקין אותו היינו דאומר דהכתוב אינו מדבר אלא בארמיים שמעבירין זרעם למולך וע"ש ולדבריו יתיישב דברי הת"י שהוא פי' המקרא לא תתן בתשמישתא לצד בת עממין כו' ע"ש:

מעשה בראשית כו' עפרש"י. ואמרינן במסכת חגיגה המסתכל בד' דברים כו' טעמא אין רצונו של מלך שיזכירו שמו על האשפה כו' ע"ש. אין זה מדוקדק דאין זה טעם אלא מה לפנים וע"ש:

גמרא תנא דבי ר"י בישראל כו'. עתוי"ט מה שהביא בשם הערוך אמנם בירושלמי הגי' גם בתדר"י ארמית ונסתר פירושו:

במשנה רא"א א"מ בהודע א"י. התוי"ט הביא מהלבוש דהטעם הוא משום דכתיב שם אביך האמורי כו' ע"ש ול"נ סמך לפירושו מהא דאיתא בסנהדרין (מד ב) בשעה כו' אביך האמורי כו' אמרה כו' רבש"ע כו' וסוד אחר אל תגל והקב"ה לא השיבה כלום:

גמרא ויש לא נקרין ול"מ. הגר"א ז"ל מח"ז ועמש"כ במהדורות לס' נת"ע (דף קיג ב) לקיים הגי' בדרך נכון בס"ד:

רש"י ד"ה המכנה בעריות. ברעתי ברעתם הל"ל כו'. עי' מנ"ש שם:

בא"ד וימירו את כבודם כבודו הל"ל. כ"נ דצ"ל:

רש"י ד"ה ומעשה עגל הראשון. עד ואשליכהו באש. ע"כ ט"ס יש כאן דלקמן איתא איזה מעשה עגל השני מן ויאמר משה כו':

תד"ה הכל. כדכתיב ואל יתהלל חכם בחכמתו כו' הגבור בגבורתו כו' עשיר בעשרו כי אם כו'. כצ"ל:

תד"ה אין מפטירין. וקי"ל כר"י. עי' לקמן (לא) בגמרא:

יֵשׁ נִקְרָאִים וְלֹא מִתַּרְגְּמִין. יֵשׁ נִקְרָאִין וּמִתַּרְגְּמִין. וְיֵשׁ לֹא נִקְרָאִין וְלֹא מִתַּרְגְּמִין. קשא למה ליה להודיע על הנקראין וכי סלקא דעתך דידלג ענין אחד? דהא אפילו אות אחד אם דלג לא יצא ידי חובתו וכל שכן ענין אחד והוה ליה למימר יֵשׁמִתַּרְגְּמִין וְיֵשׁ אֵין מִתַּרְגְּמִין?
ונראה לי דבא ללמדנו שלא תחשוב שצריך לקרות ענינים אלו של לוט ושל תמר ויהודה וכיוצא פסקי פסקי לשלשה וארבעה עולין ולא יקרא כל הענין כולו לעולה אחד כדי שלא יהיה ניכר הדבר כל כך, לכן אמר יש נקראין פסוקי הענין כולו בבת אחת אך לא מתרגמין.

גמ' גנאי הוא לו. עיין לעיל דף יח ע"א:

תוס' ד"ה מפני. שיסד הקליר עיין חגיגה דף יג ע"א תוס' ד"ה ורגלי החיות:

ההוא דנחית לקמיה דרבי חנינא אמר האל הגדול וכו' האדיר והחזק וכו' א"ל סיימתינהו לשבחיה דמרא וכו' משל לאדם וכו' כבר הארכתי בזה בפ' אין עומדין (ברכות דף ל"ג) בישוב ענין המשל וגם לשון הרא"ש לדינא ע"ש:

בני העיר פרק רביעי

במשנה בני העיר שמכרו רחובה של עיר לוקחין בדמיה בהכ"נ ספרים לוקחין תורה אבל מכרו תורה לא יקחו ספרים וכו' עד סוף המשנה. וכתב בעל המאור בשם רבי' אפרים ז"ל והביאו ג"כ הר"ן ז"ל בחידושיו דכולה מתניתין קשיא רישא אסיפא דברישא משמע דלעולם צריך לעילוי בקדושה ומשמע דקדושה כיוצא בהן נמי אסור כדדייק לקמן בגמרא לענין ס"ת ובסיפא משמע דדוקא להוריד מקדושה אסור משמע דכיוצא בהן שרי ע"ש שתירוצם בזה נראה דוחק ולולי דבריהם היה נ"ל ליישב בענין אחר דיש לחלק בין לכתחלה לדיעבד דודאי לכתחלה צריך לאהדורי להעלות בקדושה היכא דאפשר ובכה"ג אינו רשאי לקנות בדמיהן קדושה כיוצא בו כיון דאפשר להעלות בקדושה משא"כ בסיפא שפיר מצי איירי היכא דלא אפשר להעלות הדמים בקדושה לאלתר כגון שאותן הדברים שיש בהן עילוי קדושה אין מצויין לפניו או שאין צריך להן כלל ובכה"ג נראה דודאי טפי עדיף לקנות קדושה אחרת כיוצא בו כי היכי דלא ליתו לידי תקלה להשתמש באותן הדמים עד שיזדמן לו לקנות דבר שיש בו עילוי קדושה אבל מ"מ להוריד מקדושתן בכל ענין אסור ומוטב יותר להניחן עד שיזדמן לו עילוי קדושה או עכ"פ כיוצא בו כן נ"ל נכון ליישב לשון המשנה. ועיין בא"ח סימן קנ"ג שהט"ז ובעל מג"א מחלקין ג"כ בין לכתחלה לדיעבד בענין אחר דלכתחילה היינו שלכתחילה אסור למכור כדי לקנות קדושה אחרת כיוצא בו אבל בדיעבד שכבר מכרו מותר לקנות כיוצא בו וע"ש אלא דאכתי לשון המשנה אינו מתיישב בכך ולפמ"ש א"ש טפי כנ"ל ועיין עוד בסמוך:

יברכוך טובים וכו'. יש מפרשים טובים שבעים כמש"ה ונשבע לחם ונהיה טובים וזה דרך מינות שאינו חייב לברך ברכת המזון עד שישבע. אבל בירושלמי פירש הטעם שנראה לשומע כשתי רשויות כלומר הטובים שאתה להם לאלוה מכלל שלרעים יש להם אלוה אחר. ופירשו בתוס' שלא נאמר כן אלא כשאומר בתפלתו שאומר במקום וכל החיים יודוך וכל הטובים יודוד אבל שלא בתפלתו אין בכך כלום כדכתיב וחסידיך יברכוך וכתיב אך צדיקים יודו לשמך. וי"מ שאומר לחבירו יברכוך טובים כענין יברכך ה' וזה שאומר בלשון רבים משמע שתי רשויות. הריטב"א. לקוטי רבינו בצלאל:
והרא"ש .בתוספותיו כתב דר"ת היה רגיל לכתוב בכתבים של רשות ששולח לבני אדם על כן יברכוך טובים ע"ש וכזה ראיתי אני השפל בס' הישר של ר"ת כ"י בחלק התשובות שכתב לשון זה לרבנים שהיה משיב להם על מה ששאלוהו:

וזוהי שאמרו שיחת ת"ח צריכה תלמוד. דר"ת אגב ארחיה ללמד יצא דפירושא דמתני' היינו כשמדבר לפני ה' דוקא ולאפוקי פירוש אחרון שכתב הריטב"א בשם יש מפרשים דגם באומרו לחבירו יש קפידא כמש"ל. ור"ת היה כותב כן ולהורו"ת נתן דבאומרו לחבירו אין קפידא ופירושו שיברכוהו אנשים צדיקים:

מודים מודים משתקין אותו. דוקא בש"ץ אבל ביחיד לית לן בה וחוזר וקורא כמה פעמים עד שיכוין מ"מ כל שאפשר שיכוין בפעם אחת הדור הוא לו יותר כן איתא בירושלמי. הריטב"א. נמוקי רבינו בצלאל. וכן הסכים רבינו האר"י זצ"ל וקצת אחרונים לדברי הירושלמי כמו שכתבתי אני בעניי במקומו. והשתא ארווחנא דגם הריטב"א גדול המורים מסכים הולך לירושלמי:

ומזרעך לא תתן וכו'. מה שפירש תרגום יונתן פ' אחרי הוא הפך הש"ס ויתישב עם פירוש הערוך ע"ש ודוק. לקוטי מהר"א פליף כ"י:

מפני שעושה מדותיו של הקב"ה וכו'. התוס' כתבו שהקשה ה"ר אלחנן צדקו אותו ואת בנו לא תשחטו וכו' ועיין מה שכתבתי אני בעניי בספרי הקטן ברכי יוסף י"ד סי' ט"ז ובמחזיק ברכה שם:
ומ"ש .התוס' בקדושתא שאנו אומרים ביום ב' של פסח הקשו לי דהתוס' בחגיגה דף י"ג כתבו שהקליר לא יסד רק ליום א' שהיה בא"י. ואני הדל השבתי שזה דקדקו התוס' לומר שאנו אומרים כלומר שהוא לא יסדה שיאמרוה יום ב' רק אנו אומרים ביום ב'. והארכתי אני השפל בזה בס' הקטן ברכי יוסף ומחזיק ברכה ארח חיים סי' קי"ב בס"ד ע"ש באורך:

מתני' יברכוך טובים ה''ז דרך מינות. שאינו כולל רשעים בשבחו של מקום וחכמים למדו (כריתות דף ו:) מחלבנה שריחה רע ומנאה הכתוב בין סממני הקטורת שמצריכן הכתוב בהרצאתן להיותן באגודה אחת: על קן צפור יגיעו רחמיך. כלשון הזה רחמיך מגיעין על קן צפור כך חוס ורחם עלינו: ועל טוב יזכר שמך. על טובותיך נודה לך או שאמר שני פעמים מודים כשהוא כורע משתקין אותו ובגמרא מפרש לה: המכנה בעריות. בגמרא מפרש שדורש פרשת עריות בכינוי ואומר לא ערוה ממש דיבר הכתוב אלא כינה הכתוב בלשונו וקרא אותה ערוה המגלה קלון אביו וקלון אמו ברבים כינוי הוא לשון היפך שמהפך דיבורו לשבח או לגנאי והרבה יש בלשון חכמים בספרי אספה לי שבעים איש (במדבר יא) ואל אראה ברעתי (שם) ברעתם היה לו לומר אלא שכינה הכתוב כיוצא בדבר וימירו את כבודם בתבנית שור אוכל עשב (תהלים קו) כבודי היה לו לומר אלא שכינה הכתוב: האומר ומזרעך לא תתן להעביר למולך. לא תבא על הכותית ותוליד בן לע''ז: משתקין אותו בנזיפה. שעוקר הכתוב ממשמעו שהוא עבודת חוק לאמוריים להעביר בניהן לאש ונותן כרת לבא על הכותית ומחייב חטאת על השוגג ומיתת ב''ד על המזיד בהתראה: גמ' כשתי רשויות. ומקבל ומודה אלוה אחר אלוה: על הרעה. ברוך דיין האמת: על הטובה. ברוך הטוב והמטיב: מטיל קנאה. לומר על העופות חס ועל הבהמות וחיות אינו חס: ואינן אלא גזירת מלך. להטיל עלינו עולו להודיע שאנחנו עבדיו ושומרי מצותיו: דכתבינהו משה בתורה. האל הגדול הגבור והנורא אשר לא ישא פנים (דברים י): אנשי כנסת הגדולה. בספר עזרא (נחמיה ט) ועתה אלהינו האל הגדול הגבור והנורא שומר הברית והחסד: חוץ מיראת שמים. אותה מסורה בידי אדם שיהא הוא עצמו מכין לבו לכך אע''ג שהיכולת בידו להכין לבבנו אליו דכתיב הנה כחומר ביד היוצר כן אתם בידי בית ישראל (ירמיהו יח) ואומר והסירותי את לב האבן מבשרכם (יחזקאל לו): אמר מילתא מילתא ותני לה. כל תיבה אומר ושונה אין כאן משמעות שתי רשויות אלא מגונה וסכל הוא: חברותא כלפי שמיא. וכי כמנהג חבירו נוהג בהקב''ה לדבר לפניו שלא במתכוין וחוזר ומראה לו בכופלו שלא כיון בראשונה: מרזפתא מרטי''ל בלע''ז ותשם את המקבת מתרגמינן מרזפתא (שופטים ד): תני רב יוסף. לפרושי מכנה דמתני' כדמתרגם ערות אביך וערות אמך קלנא דאבוך וקלנא דאמך ולא תגלה שום דבר קלון שבהן: תנא דבי רבי ישמעאל. לפרש מתני' בישראל הבא על הכותית הכתוב מדבר: מתני' מעשה ראובן. וישכב את בלהה פילגש אביו (בראשית לה): נקרא. בבית הכנסת: ולא מתרגם. חיישינן לגנותו: מעשה תמר. ויהודה: ומעשה עגל הראשון. כל פרשת העגל עד ואשליכהו באש (שמות לב) ומה שחזר אהרן וספר המעשה הוא קרוי מעשה עגל השני הוא שכתוב בו ויצא העגל הזה ולא יתרגם פן יטעו עמי הארץ ויאמרו ממש היה בו שיצא מאליו אבל המקרא אין מבינין: הודע את ירושלם. את תועבותיה פרשה היא ביחזקאל: גמ' ויש לא נקרין ולא מתרגמין. מפרש בסיפא מעשה דוד ואמנון לא נקרין בהפטרה: מעשה בראשית כו'. ואמרינן במסכת חגיגה (דף יא:) המסתכל בארבעה דברים ראוי לו כאילו לא בא לעולם והתם מפרש טעמא אין רצונו של מלך שיזכירו שמו על אשפה כו':

יברכוך טובים. פי' שמוציא את הפושעים מן הכלל אי נמי משום דמחזי כשתי רשויות כלומר אלהים טובים: מפני שעושה מדותיו של הקב''ה רחמים והן אינם אלא גזירות: ק' להר''ר אלחנן על מה שיסד הקליר בקדושת' שאנו אומרים ביום ב' של פסח צדקו אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד דמשמע שר''ל שהקב''ה חס על אותו ואת בנו והוא אינו אלא גזירה: הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים. קשה דהא בפרק אלו נערות (כתובות דף ל. ושם) אמרינן הכל בידי שמים חוץ מצנים ופחים ונראה דהכא מיירי בתולדות האדם אם יהיה חכם או טפש עני או עשיר גבור או חלש. דהכל נגזר עליו חוץ מן היראה כדכתיב אל יתהלל עשיר בעשרו והגבור בגבורתו כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי (ירמיה ט) והתם מיירי במאורעות האדם העתידות לבא אליו אחר שנולד שגם הם בידי שמים חוץ מצנים ופחים פירוש הקור והחום ולא קשה מהא דכתיב לפני קרתו מי יעמוד (תהלים קמז) דה''פ אם ישלחנה בפעם אחת כדכתיב בראש הפסוק משליך קרחו כפתים וגם לא קשה מהא דכתיב ואין נסתר מחמתו (שם יט) דההיא בעוברי דרכים הוא דקאמר אבל כל זמן שהוא בביתו ודאי יכול הוא לינצל ממנו: אין מפטירין במרכבה ורבי יהודה מתיר. וקיימא לן כר' יהודה: