מגילה כג ע"א

דף כג - א

אמר רב חייא בר אבין: חזינא להו לאביי  ורבא - דמצלי אצלויי. דהיינו, שהיו מטין על צידיהן, ולא היו נופלין על פניהם ממש, לפי שאין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו ^[47].

שנינו במשנתינו: ביום טוב חמשה ביום הכפורים ששה וכו'.

ותמהינן: מתניתין מני, לא רבי ישמעאל ולא רבי עקיבא!?

דתניא: ביום טוב - קורין חמשה. וביום הכפורים - ששה. ובשבת - שבעה. אין פוחתין מהן, ואין מוסיפין עליהן. דברי רבי ישמעאל.

רבי עקיבא אומר: ביום טוב - קורין חמשה. וביום הכפורים - שבעה. ובשבת - ששה ^[48]. אין פוחתין מהן, אבל מוסיפין עליהן.

אם כן, מתניתין מני? אי רבי ישמעאל - קשיא תוספת, דהא במתניתין קתני דמוסיפין עליהן!

ואי רבי עקיבא - קשיא ששה ושבעה, דאיהו אמר דביום הכפורים שבעה, ובשבת ששה, ואילו במתניתין קתני דביום הכפורים ששה, ובשבת שבעה!?

אמר רבא: מתניתין - כתנא דבי רבי ישמעאל היא.

דתנא דבי רבי ישמעאל: ביום טוב - קורין חמשה. ביום הכפורים - ששה. בשבת - שבעה. אין פוחתין מהן, אבל מוסיפין עליהן, דברי רבי ישמעאל.

ותמהינן: אם כן, קשיא הא דתנא דבי רבי ישמעאל דשרי להוסיף - אדרבי ישמעאל דברייתא דלעיל!?

ומתרצינן: תרי תנאי נינהו, ואליבא דרבי ישמעאל. דחד אמר משמיה הכי, וחד אמר הכי.

מאן תנא להא דתניא: ביום טוב בשחרית - מאחרין לבוא לבית הכנסת, משום שצריכין לטרוח בסעודת היום ^{[49] [50]}, וממהרין לצאת משום שמחת יום טוב.

ביום הכפורים - ממהרין לבוא, ומאחרין לצאת.

ובשבת - ממהרין לבוא, לפי שאין טרודין בצרכי סעודה, שהרי הכינו כבר הכל מבעוד יום, ואם כן, יכולין למהר ביאתן לבית הכנסת, כדי לקרות קריאת שמע כותיקין. וממהרין לצאת - משום עונג שבת.

לימא רבי עקיבא היא, דאית ליה גברא יתירא בקריאת יום הכפורים, שקורין בו שבעה, ואילו בשבת - קורין ששה, ולהכי מאחרין לצאת יותר מבשבת?

ודחינן: לא. אפילו תימא רבי ישמעאל היא. והאי דמאחרין יותר לצאת ביום הכפורים, היינו משום דנפיש סידורא דיומא [סדר תפילת היום].

והוינן בה: הני שלשה, חמשה, ושבעה ^[51] קרואין, כנגד מי הם? פליגי בה רבי יצחק בר נחמני וחד אמורא דעמיה. ומנו [מיהו אותו אמורא דפליג עליה]? רבי שמעון בן פזי.

ואיכא דאמרי לה הכי: פליגי בה רבי שמעון בן פזי וחד דעמיה, ומנו - רבי יצחק בר נחמ ני.

ואיכא דאמרי לה: רבי שמואל בר נחמני הוא דפליג עליה.

חד אמר: כנגד ברכת כהנים. דבפסוק ראשון של ברכת כהנים יש שלש תיבות, בפסוק שני - חמש תיבות, ובפסוק השלישי - שבע תיבות.

וחד אמר: שלשה קרואין - כנגד שלשה שומרי הסף [דאיתא במלכים ב' כ"ה י"ח]. חמשה קרואין - כנגד חמשה מתוך שבעת רואי פני המלך - שהיו חשובים, כדאיתא התם [שם פסוק י"ט]. ושבעה - כנגד שבעה רואי פני המלך, כדכתיב: "שבעת שרי פרס ומדי רואי פני המלך" ^[52].

תני רב יוסף: הני שלשה חמשה ושבעה - כנגד שלשה שומרי הסף, חמשה מרואי פני המלך, שבעה רואי פני המלך.

אמר ליה אביי: עד האידנא, מאי טעמא לא פריש לן מר האי מילתא?

אמר ליה: לא הוה ידענא דצריכתו ליה. ומי בעיתו מינאי מילתא ולא אמרי לכו?!

אמר ליה יעקב מינאה ^[53] לרב יהודה: הני ששה קרואין דיום הכפורים, כנגד מי הם?

אמר ליה: כנגד ששה שעמדו מימינו של עזרא, וששה משמאלו. שנאמר: "ויעמוד עזרא הסופר על מגדל עץ אשר עשו לדבר, ויעמוד אצלו מתתיה ושמע ועניה ואוריה וחלקיה ומעשיה על ימינו, ומשמאלו פדיה ומישאל ומלכיה וחשום וחשבדנה זכריה משלם".

ותמהינן: והא הני דעמדו משמאלו - שבעה הוו!?

ומתרצינן: היינו זכריה - היינו משלם ^[54]. ואמאי קראו לזכריה משלם? משום דמישלם בעובדיה, שהיה תמים במעשיו.

תנו רבנן: הכל עולין למנין שבעה. ואפילו קטן ^[55], ואפילו אשה ^{[56] [57]}. אבל אמרו חכמים: אשה לא תקרא בתורה - מפני כבוד צבור.

איבעיא להו: מפטיר - מהו שיעלה למנין שבעה הקרואין, האם קריאתו חשיבא כחד מן הקרואין, או דלמא, בעינן שבעה קרואין - לבד מהמפטיר? ^[58] פליגי בה רב הונא ורבי ירמיה בר אבא. חד אמר - עולה, וחד אמר - אינו עולה.

ובהכי פליגי:

מאן דאמר עולה - דהא קרי ככל הקרואין.

ומאן דאמר אינו עולה - כדעולא.

דאמר עולא: מפני מה המפטיר בנביא צריך שיקרא בתורה תחלה?

מפני כבוד תורה, שלא יהא כבוד תורה וכבוד נביא שוה.

וכיון דמשום כבוד תורה הוא דקורא בתורה, ולא חובה הוא - למנינא לא סליק.

מיתיבי: המפטיר בנביא, לא יפחות מעשרים ואחד פסוקין, כנגד שבעה שקראו תורה.

ואם איתא דהמפטיר אינו עולה למנין הקרואין, אלא קורין שבעה מלבדו, הא עשרים וארבעה פסוקין הויין כנגד הקרואין, דהא שמונה הם!?

בי"ט ה'. וביוה"כ ו' בשבת ז' אין פוחתין מהן אבל מוסיפין עליהן. וכשמוסיפין ב' קורין בס"ת מאחרין לצאת וכשפוחתין ממהרין לצאת. הני ג' שקורין בשני ובחמישי ובשבת במנחה ובתעניות ובט' באב וכיוצא בהן. וה' שקורין ביו"ט וז' שקורין בשבת כנגד [ברכת] כהנים הפסוק הראשון ג' תיבות והשני ה' והשלישי ז' תני רב יוסף ג' כנגד שומרי הסף ה' מרואי פני המלך שנא' וחמשה אנשים מרואי פני המלך.

שבעה מרואי פני המלך דכתיב ושבעה אנשים מרואי פני המלך ו' דיוה"כ כנגד ששה שעמדו מימינו של עזרא ומשמאלו שנאמר ויעמד אצלו מתתיה ושמע ועניה ואוריה וחלקיה ומעשיה על ימינו ומשמאלו פדיה וגו':

ירושלמי משה התקין לישראל שיהיו קורין בתורה בשבתות ובי"ט ובר"ח ובחוש"מ שנאמר וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל עזרא תיקן שיהיו קורין ג' בתורה בשני ובחמישי ובשבת במנחה אבל הקריאה בתורה מימות משה רבינו היתה שלא ישארו ג' ימים בלא קריאה בתורה והוא תיקן טבילה לבעלי קריין ושיהו בתי דינין יושבין בעיירות בב' ובה' ושיהו רוכלין כו'. הלעוזות לא נהגו להיות קורין גהו"ז אלא אחד קורא כל הפרשה היה אחד יודע כל הפרשה קורין אותה כולה. ז' יודעין ג' פסוקים כולן קורין אותן אחד יודע ג' פסוקים קורא חוזר וקורא. ר' זעירא בשם ר' ירמיה העבד עולה למנין ז'. והא אסור לאדם ללמד עבדו תורה תיפתר בשלמד מעצמו או שלמדו רבו כטבי. וידבר עולה מג' פסוקים [רבי חלבו רבי מתנה שמואל בר שילת] משמיה דרב ז' חוץ המפטיר התיב ר' חנינא כו':

ת"ר הכל עולין למנין ז' אפילו אשה אפילו קטן אבל אמרו חכמים אשה לא תקרא בתורה מפני כבוד הצבור המפטיר שקורא בתורה חד אמר עולה למנין ז' וחד אמר אינו עולה ואותבינן על מאן דאמר אינו עולה למנין שבעה אלא צריך ז' והוא.

מהא דתניא המפטיר בנביא לא יפחות מכ"א פסוקים ג' פסוקים לכל אחד כנגד ז' שקראו בתורה ואם איתא דתמני בעינן בהדי המפטיר כ"ד פסוקי בעינן. ופרקינן המפטיר כיון דמשום כבוד תורה קרי פי' שלא בנביאים עד שיקרא בתורה. כנגדו לא צריך והדעת נוטה שאינו עולה ואי סליק ענין ההפטרה לא חיישינן לכ"א פסוקים וכן אי איכא תורגמן אפי' לא קרא מזה ההפטרה אלא בי' פסוקים פוסק כר' יוחנן ודיו:

נימא רבי עקיבא היא דאית ליה גברא יתירא. הקשו בתוספות דאטו משום גברא יתירא שחולקין פרשת אחרי מות לשבעה קורין היו מאחרין לצאת יותר מבשבת שקורין ששה כל הסדר, שהרי אף בימיהם היו הפרשיות של כל שבת ושבת גדולות כשלנו דהא פסקי ליה לסידרא לחדא שתא כוותין וכדאמרינן לקמן (מגילה כט, ב) חל להיות בכי תשא חל להיות בואתה תצוה, ואפילו בשוות אין בעליית איש אחד זמן גדול כל כך שיהו צריכין להתאחר מלצאת מחמתו. ותירצו דלא מוקי לה כרבי עקיבא משום דקתני מאחרין לצאת אלא משום דקתני ליה ליום הכפורים בתר שבת דכל המאוחר טפיא ליה גברא, אבל האי דקתני מאחרין לצאת היינו משום סידורא דיומא שהיו רגילין לומר סדר עבודת היום כמו שאנו עושין היום, וכדאמרינן (יומא נו, ב) ההוא דנחית קמיה דרבא ואמר יצא ונתנו על כן [שני] שבהיכל [כו'] ואמר ליה (שבקת רבנן) [חדא כרבנן וחדא כר"מ] וכו' וההוא (שם לו, ב) דאמר אנא השם (חטאתי) [עויתי] פשעתי (ועויתי) [וחטאתי] ואמר ליה שבקת רבנן ועבדת כרבי מאיר.
ופרקינן הכא משום דנפיש סידורא, כלומר כולה מילתא משום דנפיש סידורא לפום כן תני ליה ליום הכפורים בתר שבת.

חמשה מרואי פני המלך שבעה רואי פני המלך. פירש רש"י ז"ל שבעה רואי פני המלך דאחשורוש (ראה אסתר א, יד). והקשו עליו דמה ענינו של אותו רשע כנגד תקנת חכמים. ולכך פירש רבינו תם ז"ל דהיינו שבעה רואי פני המלך שבסוף ירמיה (נב, כה) וחמשה מרואי פני המלך הכתובים במלכים (ב כה, יט), ופירשו בירושלמי (סנהדרין פ"א ה"ב) שאותן השנים היו סופרי הדיינין ולפיכך לא הזכירם במלכים. ובמקצת פרש"י ז"ל ראיתי שכתב ירושלמי יבא גה"ז ויבטל גה"ז, ואם כדברי הירושלמי אדרבא היינו חמשה ושבעה של מלכי האומות.

מפטיר מהו שיעלה למנין שבעה וכו' חד אמר עולה וחד אמר אינו עולה. קשיא לי ולמה לא יעלה דאטו משום דמפטיר מיפסיל. ונראה לי משום דברב עם הדרת מלך, כלומר תמניא גברי בעינן שבעה שיקראו ואחד מפטיר, וכברייתא דלעיל (מגילה כב, ב) דאמרינן שלשה קורין ואחד מפטיר, ולהכי תני בההוא לישנא ולא תני כלישנא דמתניתין (דלעיל (מגילה כא, א): ביום טוב חמשה ביוה"כ ששה בשבת שבעה כו' ומפטירין בנביא) קורין שלשה ומפטירין בנביא. ומיהו לא מכרעא לישנא כולי האי דמצי למידק ולאקשויי מינה למאן דאמר עולה, דהוה מצי לתרוצי דהכי קאמר קורין שלשה ומפטיר אחד מהם ומשום הכי לא דק מינה הכא. ומאן דאמר עולה סבר דאין ההקפדה אלא שיהו הקורין בתורה שבעה והא קא קרי. והכין משמע לי מתוך הירושלמי (פרק ד' הלכה ג' עי"ש), דגרסינן התם ר' חלבו ר' מתני שמואל ברבי שילת בשם ר' שבעה חוץ מן המפטיר.
ולא איפסיקא הלכתא בגמרא כמאן, ובשל דבריהם הלך אחר המיקל ומפטיר עולה למנין שבעה. ורבינו אלפסי ז"ל הביא ראיה מדאמרינן לקמן בפרק בני העיר (מגילה כט, ב; ל, א) ראש חדש אדר שחל להיות בואתה תצוה אמר אביי קרו שיתא מואתה תצוה עד ועשית כיור נחושת וחד חוזר וקורא מכי תשא עד ועשית כיור, והיינו מפטיר, אלמא מפטיר עולה למנין שבעה, וכן הלכה. עד כאן לשונו. ואע"פ שאינה ראיה מחוורת כן נראה הלכה ולמעשה.
וכתב עוד הרב ז"ל בהלכות אלא מיהו אשכחן (דרב) [מרב] נטרונאי גאון ז"ל משמייהו דרבנן סבוראי דהיכא דקרו שיתא ואיפסיקו בקדישא והדר אפטירו אינו עולה והיכא דלא אפסיקו בקדישא מקמי הפטרה עולה למנין שבעה, וטעמא דמסתבר הוא. עד כאן. ומכל מקום אפילו למאן דאמר אינו עולה יכול הוא מפטיר לסיים את הפרשה, שלא תאמר כיון שאינו עולה אם כן השבעה צריכין לקרות כל הפרשה והמפטיר חוזר וכופל קצת ממה שקרא השביעי שאילו לא יקראו השבעה כל הפרשה אם כן הרי זה כאילו לא קרינן אלא מחצית הפרשה שהרי קריאת המפטיר אינה עולה, לא היא, דהא מכל מקום נקראת כל הפרשה והרי קראו שבעה חוץ מן המפטיר והרי איכא הדרת מלך, שאין החיוב שיקראו השבעה כל הפרשה אלא שיקראו שבעה חוץ מן המפטיר למאן דאמר אינו עולה משום דברב עם הדרת מלך כמו שכתבתי ושתהא כל הפרשה. ותדע לך, מדקא משני כיון דמשום כבוד תורה הוא כנגדו נמי לא בעינן, ואילו לא היה מפטיר קורא לעצמו אלא חוזר וכופל לימא ליה כיון דאינו חוזר וקורא אלא מה שקראו אחרים כנגדו נמי לא בעינן, אלא שמע מינה שדרכן היה שהמפטיר קורא לעצמו פסוקין אחרים שלא קראו הראשונים. ומה שאין אנו נוהגין כן היינו משום שאנו מפסיקין בקדיש בין קריאת השבעה לקריאת המפטיר ואינו בדין שיפסיקו בקדיש באמצע הסדר. ומכל מקום נפקא מינה לשבת וראש חדש שמוציאין שני ספרי תורה, השבעה קורין בפרשת היום ומפטיר יכול לקרות בפרשת החדש ואפילו למאן דאמר אינו עולה.
ירושלמי (פ"ד ה"ג): הלעוזות לא היו נוהגין כן אלא אחד קורא את כל הפרשה היה אחד יודע את כל הפרשה קורא את כולה שבעה יודעין שלשה פסוקין כולהון קריי אחד יודע שלשה פסוקים קרי וחזר קרי. ר' זעירא בשם ר' ירמיה העבד עולה למנין שבעה וידבר עולה ממנין שלשה פסוקים, לא כן אמר ר' חמא בר עוקבא בשם ר' יוסי בר' חנינא שאסור לאדם ללמד את עבדו תורה תפתר שלמד מאיליו או שלמדו רבו כטבי.

מני מתני' לא ר"י ולא ר"ע דתניא וכו' ה"ג ר"ע אומר בי"ט ה' בשבת ביום הכפורים ז' אין פוחתין מהם אבל מוסיפים עליהם ואוקי' מתני' כר' ישמעאל דתנא דבי ר' ישמעאל ותרי תנאי נינהו אליבא דר' ישמעאל וקי"ל כסתם מתני':

הני ג' ה' וז' כנגד מי לא עיקר טעמא דהא אתפרש במתני' דכל דטפי מילתא מחבריה טפי ליה גברא יתירא אלא דכל מאי דאפשר למסמך אקרא ולמדרש דרשי' תדע דהא לא מדריש הכא טעמיה דד' וו' ולקמן דמפרש טעמא דו' כנגד ו' דעזרא היא גופה תבעי לן ו' דעזרא כנגד מי אלא ודאי כדאמרן חד אמר כנגד ברכת כהנים פי' ג' פסוקים של ברכת כהנים הראשון יש בו ג' תיבות והב' ה' תבות והג' ז':

וחד אמר שלשה כנגד שלשה שומרי הסף וכו' ז' רואי פני המלך. פירש ר"ת דז' רואי פני המלך הם שבסוף ירמיה (ירמיהו נב:כה) וחמשה מרואי פני המלך הכתוב במלכים (מלכים ב כה:ט) גבי מלכי ישראל, דאי הכתובים במלכי מדי ופרס כדפרש"י ז"ל מה ענין לתקן חכמים סדר קריאת התורה כנגד עניינו של אותו רשע, אבל בירושלמי נראה כפי' של רש"י ז"ל שאמר יבא גה"ז ויבטל גה"ז וכן במקצת פי' רבינו ז"ל, והנכון דלאו כנגד מנויים אלו תקנום אלא כנגד אותם שכנגדם במרום דמלכותא דרקיעא כעין מלכותא דארעא וזה האמת:

א"ר הונא הנכנס לב"ה ומצא ציבור מתפללים אם יכול להתחיל ולגמור עד שלא יגיע ש"צ למודים יתחיל ואם לאו לא יתחיל פי' ואע"פ שאינו או' קדוש עם הציבור וכדאמרן וכ"ע מיפסק לא פסקי' וריב"ל אם יכול להתחיל ולגמור עד שלא יגיע ש"צ לקדוש יתפלל ואם לאו אל יתפלל כדי שיאמר קדושה עם הציבור ואמרי' במאי קא מפלגי מר סבר היחיד אומר קדוש ומר סבר אין היחיד אומ' קדוש דכתיב ונקדשתי בתוך בני ישראל כל דבר שבקדושה אינו פחות מי' והשתא ניחזי אנן רב הונא דהוה אמורא היכי סבר דהיחיד אומר קדוש והלא משנה שלמה שנינו הבא שאין עוברי' בפני התיבה בפחות מי' והיינו משום קדושה דאית ביה וכדמפרשו בגמ' ולי' למי' בה נמי טעמא אחרינא אלא ודאי כדפרש"י ז"ל התם דרב הונא סבר כי היחיד המתפלל בתוך הציבור אומר קדוש' ואע"פ שאינו אומרו עמהם ולא עונים כלום ולא מצטרפין לו שהרי עסוקים בתפלתם לעצמם והיינו לישנא דהיחיד או' קדוש' שאלו היה או' בקול רם והקהל עוני' אחריו או שותקין לאו יחיד הוא אלא ודאי הוא אומרה יחידי בתפלה והצבור עסוקים בתפלתם שהרי עדין לא גמרו ואפ"ה סבר דכיון דבתוך י' הוא ששכינה ביניהם רשאי ולא נאמר ואין עובדין לפני התיבה בפחות מי' אלא לאפוקי יחיד המתפלל שלא בציבור וע"כ לא פליגי עליה דר"י אלא מטעמא דאין היחיד או' קדוש כשהוא ביחיד אפי' בתוך צבור הא כשאו' בתוך הציבור ועונין אחריו רשאי ואפי' הם קורין לעצמם בשליח עמהם שאומ' להם קדושה בפני עצמן ואע"פ שיש כאן ב' קדושו' וכבר יצאו בראשונה ואי ס"ד דבעי' י' ממש לצירוף וז' שלא יצאו היכי טעי רב הונא כלי האי דיחיד לעצמו או' קדוש וכ"ת ולדברי רשי ז"ל אפי' לר' יהושע למה אמר שאם יכול להתחיל ולגמור עד שלא יגיע ש"צ לקדוש אל יתפלל יחיד יתפלל בלא קדושה וכשישלימו הציבור יפרוס עמהם על שמע הא בורכא דמ"ל דלינטרו ליה ציבורא בתר הכי כולי האי ועוד אפילו תימה דמנטרי ליה למה לי לאטרוחי ציבור כולי האי מסתייה דלינטר איהו השתא עד דמצלי צבורא בלחישה וכי מסדר שליחא דצבורא לצלותא ואפי' בהדה מילתא ואו' קדושה עם הציבור וכדכתבי רבנן ז"ל וכ"ת ודילמא פלוגת' דרב הונא ור"י לא שיתיר רב הונא ליחי' המתפלל בלחש לו' קדוש בתפלתו אלא שהיה סבור שלאחר שישלימו צבור תפלתם עומד היחידי ואומר קדוש בתוך הציבור ור"י סבר שאינו אומר כיון שכבר התפללו הציבור והלכתא כריב"ל הא נמי בורכא וסתרא כל מאי דפרישו רבנן ז"ל בהא דיחיד או' קדוש יחיד לגמרי בתפלתו משמע ועוד היכי תיסק אדעתין שעל סמך זה שימתינוהו צבור לאחר תפלתם יתיר רב הונא להתפלל ביחיד ושלא להמתין לש"צ עד שיסדר תפלתו ויענה קדושתו עם הציבור ואם הוא יסמוך שימתינו לו ג"כ למודים ולמה אמ' שאם לא יוכל לגמור עד שלא יגיע ש"צ למודים אל יתפלל הרי צבור שטרחו בשבילו עד קדושה אין תימה שיטרחו ג"כ עד שיגיע למודים שהרי הוא ג"כ יסיים את התפלה שלא יפסיק בסדר קדושה בלבד אע"פ שכבר התפלל שזה לא מצי' בכל מקום ובברכה של ק"ש הוא שאפשר לומר כן שהרי אינם מעכבות זו את זו כדאיתא בברכות בפ"ק אלא ודאי דהא ליכא למימר כלל כנ"ל ועלה בידינו כדברי רש"י ז"ל שאפילו ט' שכבר התפללו מצטרפים עם היחיד שלא התפלל כדי שיאמר קדושה וקדיש או ברכו מ"מ לענין פי' פרסין על שמע אינו שלשון פורסין אינו משמע לדלג הברכות ולומר מקצתם בלבד ועוד שהרי אמר במשנתינו המפטיר בנביא הוא יפרוס על שמע או משום כבוד או משום אנצויי ואי פורס על שמע הוא כדאמרנא לא סגיא בלאו הכי עד דלימא הוא פורס על שמע והוא עובר לפני התיבה והא דמיא לא מתרמיא מלתא ותו מאי כבוד ומאי אינצויי אי' וכדאמרי' נמי איכא בינייהו דעביד הפורס על שמע בחנם דמשמע דזימנין דעביד בשכר וכי מלתא קביעא הוא שיטלו עליה שכר דמינצו עליה לכך הנכון כמו שמפ' רבי' נר"ו בשם רבי' הגדול ז"ל שפורסין על שמע כמו מברכין על שמע כלו' שמתחיל בקדיש וברכו וק"ש וברכותיה כלן וכדמתרגמינן כי הוא יברך הזבח הרי הוא פורס על מזונא לפי שהוא מברך והאחרים נפטרין ואף כאן לפי שש"צ האומר ברכות של ק"ש בקול רם והם עונין אחריו אמן נפטרין בברכותיו ובלבד שיקראו את שמע כדי שישננו בפיהם כדאית' בירושלמי הוה ס"ד דסגי כפחות מי' נמי קמ"ל דהא בהא נמי לא אפשר משום דכל בה"ג לא סגי בלא ברכו' שאינו בפחות מי' וגם שיחיד אינו מוציא לחבירו את הברכות של ק"ש אלא בציבור וכ"ש בברכות ק"ש של שחרית (א"ה נראה דצ"ל דהן) דאין קדושה וראיה לפי' זה הא דגרסי' במס' סוטה כיצד אמרו ישראל שירה על הים ר"ע אומר בגדול שקורא את ההלל ועוני' אחריו מה שהוא או' ר' נחמיא אומר כפור' על שמע בב"ה שהוא פותח תחלה והן אומרי' את שמע בלחש וזה מסיי' לפירושנו:

והא דקתני בתר הכי אין עוברין לפני התיבה היינו לסדר את התפלה שדרכם היה שלא לעבור לפני התיבה עד תפלת המנחה ופעמים שא' פורס על שמע וא' מסדר התפלה ולענין מה שנוהגין בקצת המקומות לומר ברכו אחר תפלה מפני שקצת בני אדם שלא היו שם בפתיחות ברכות אמר מורי רבי' נר"ו שהוא טעות שלא תקנו לומר ברכו אלא בראשי ברכות ובאומר ברכו אחריו להוציא לאחרים כעין זימון של ברכת המזון וכעין הקורא בתורה והמפטיר בנביא וכן מברך של ק"ש ומדברי רבותינו ז"ל למדנו שקדושת ברכה ראשונה של ק"ש שחרית אינה נאמרת אלא בי' והיחיד מדלג ואומר בשפה ברורה ובנעימה קדושה כלם כא' עונים באימה ואומרים ביראה קדושה והאופנים וכו' לעומתם משבחים לאל ברוך ונעימות יאמרו ויש מביאין ראיה לזה מהא דתנן אין פורסין על שמע בפחות מי' ואמרינן עלה בירוש' התחיל בי' לומר ברכו גומר מיהת הא לאו הכי לא ואינה ראיה דהא פרישנא דפורסין היינו לברך ברכות ק"ש להוציא אחרים ובעי' י' לפי שאין יחיד מוציא לאחרים מברכות ק"ש ג"כ אלא בי' אעפ"כ אם התחילו בי' והלכו להם מקצתם גומר ומוציא וי"א דכיון שאין זו אלא ספור דברים היאך מלאכי עליון מקדישין אפי' יחיד גומר וכן דעת מורי נר"ו ובסדר קדושה של אחר כל התפלות והתחנונים לא מצי' שיהא צריך י' שאינו אלא כקורא בנביא ומתרגם וכן דעת מורי נר"ו:

ביום טוב מאחרין לבא וממהרין לצאת מאחרין לבא מפני תקון המאכלים וממהרין לצאת שלא יבא לידי ענוי ביום הכפורים ממהרין לבא ומאחרין לצאת ובשבת ממהרין לבא וממהרין לצאת:

הכל עולין למנין שבעה או לאיזה מנין של קריאת התורה ואפי' אשה ואפילו קטן אבל אמרו חז"ל אשה לא תקרא בתורה מפני כבוד הצבור יש מי שאומר שמ"מ צריך בכל קריאה קורא אחד גדול והואיל וקרא אחד כבר נשלמה תקנת משה רבינו ואין כאן עוד קריאה אלא מתקנת עזרא שלא היה מנין הקוראים מתקנת משה רבינו אלא גוף הקריאה לבד ויכול להשלים הקריאה על ידי אשה או קטן אבל לא שתעשה כל הקריאה ע"י אשה וקטן ויש מי שמפרש שלא נאמרו הדברים אלא בזמן שהיו קוראין אמצעיים בלא ברכה ואשה יכולה לקרות באמצע אבל עכשו שכלן מברכין אין אשה קוראה כלל וכן הדין נותן שהרי היאך תברך והיא פטורה ומ"מ קטן מברך הואיל ויש לו שייכות בתלמוד תורה ושאחרים מצווין ללמדו:

בתוספתא התבאר שעשרה שהיו במעמד קריאת התורה ואין שם מי שידע לקרות אלא אחד או שנים קורא היודע ויושב לו וחוזר וקורא עד שבעה פעמים וגדולי הדורות שלפנינו כתבו שבזמן הזה אין צריך ישיבה בנתים שברכותיו מוכיחות עליו שקריאה אחר קריאה הוא קורא ולא הוצרכה ישיבה בין קריאה לקריאה אלא בזמן שלא היתה ברכה בנתים ורמז לדבר שהרי עכשו הרבה פעמים קורא כהן בשנים ואינו יושב בנתים:

מפטיר עולה למנין שבעה והוא הדין לשאר המנינים ופי' הגאונים שאם הפסיק שליח צבור בקדיש אחר קריאת הששה אינו עולה שהרי גלה בדעתו שאינו רוצה לצרפו בכלל הששה אחר שבארנו שהמפטיר עולה למנין הקוראים יש לך לומר במנחה של תענית ויום הכפורים שאין מוסיפין עליהם שעולים שלשה ומפטיר אחד מהם אבל שבת ויום טוב ושחרית של יום הכפורים הואיל ורשאין להוסיף רצו מפטיר אחד מן המנין רצו מפטיר אחד שלא מן המנין ומ"מ כשמפטיר אחד שלא מן המנין מפסיקין בקדיש בין קריאת המנין לקריאת המפטיר:

המפטיר צריך שיקרא בתורה קודם שיפטיר אפילו לא עלה במנין ונשלמה הפרשה חוזר וקורא שלשה פסוקים ממה שקרא המסיים שאין מדקדקין בקריאתו כל כך אחר שאינו מן המנין ולא הוצרכה קריאתו אלא לכבוד התורה שלא נייחד עולה אחד בשביל נביאים לבד ובקצת מקומות נהגו ביום שיש בו שני ספרי תורה שהמפטיר קורא קריאה מיוחדת לעצמו בספר שני ובספרד אין נוהגין כן אלא שקורא בה מסיים של מנין הקוראים ומפטיר חוזר וקורא בה ג' פסוקים וכן ראוי לעשות שלא יוציאו ספר אחד בשביל קריאת מפטיר לבד וכל שכן כשהמפטיר אינו הגון כל כך:

המפטיר לא יפחות מעשרים ואחד פסוקים ג' פסוקים כנגד כל קורא שבתורה אף לחשבון גדול שבקרואים שהוא קריאת שבעה של שבת:

פיסקא זה הכלל כו' ת"ר הכל עולין למנין שבעה כו' וסיומא דבריית' בפ"ג דתוספת מגילה איתא הכי בני הכנסת שאין להן מי שקורא אלא אחד עומד וקורא ויושב עומד וקורא ויושב אפילו שבע פעמים ירושלמי ר' זעירא בשם רב ירמיה העבד עולה משבעה קרויות מדקאמר למנין שבעה ש"מ לשלשה ולארבע אינו עולה ואמאי דתנן לקמן קטן קורא בתורה ומתרגם דוקא למנין שבעה קאמר ומה שסתמה במשנה פירשה:

גרסי' בירושלמי עזרא התקין שתהא אשה חופפת ובודקת קודם לנידתה שלשה ימים דבית ר' ינאי ור' בא בר כהן בשם רב הונא כדי לשבת ולשני ימים טובים של גליות:

איבעיא להו מפטיר מהו שיעלה כו' אמר רבינו יצחק מפאס זצוק"ל והילכתא עולה דאמרי' בפ' בני העיר ר"ח אדר שחל להיות בואתה תצוה אמר אביי קרי שיהא מואתה תצוה עד ועשית כיור נחושבת וחד קורא מכי תשא עד ועשית כיור נחושת והיינו מפטיר אלמא עולה מן המנין וכן הלכה ואינו נ"ל לההיא חד דקאמרי התם אינו אלא השביעי שצריך לקרוא בפרשת שקלים והמפטרי קורא עוד באותה פרשה ולעולם מהתם לא מוכח דמפטיר עולה למנין שבעה ובהלכות גדולות של רבינו שמעון קייר"א זצוק"ל בהלכות צורכי ציבור מצאתי כתוב אין המפטיר עוהל למנין חמשה ששה ושבעה מפני שאמרו המפטיר בניבא צריך שיקרא בתורה תחלה כדי לעשות כבדו לתורה ובירושלמי מצאתי כתוב ר' חלבו ורב מתנא ושמואל בר שילת בשם רב שבעה חוץ מן המפטיר בנבאי עיין בהלכה ט"ו דספר הלקט:

תוס' בד"ה הני ג' וה' כו' לטפויי כ"כ בי"ט וביה"כ ובשבת לא ס"ל משום [מלאכת] כרת וסקילה כו' עכ"ל כצ"ל:

גמרא הני שלשה חמשה ושבעה כנגד מי כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה חד אמר עולה כו' ולכך אנו נוהגין בתענית במנחה ובט"ב שהשלישי מפטיר כו' עכ"ל צ"ע למאי דמדמו המפטיר דעולה בג' לעולה בשבעה אמאי לא מותבינן הכא למ"ד דאינו עולה למנין שבעה מהך ברייתא דמייתינן בשמעתין לעיל דקתני חל להיות בשני ובחמישי קורין שלישי ומפטיר אחד כו' ר' יוסי אומר לעולם קורין ג' ומפטיר אחד דלכ"ע עולה המפטיר למנין ג' ודו"ק:

בא"ד דאמרינן לקמן חל להיות בואתה תצוה קורין שיתא בואתה כו' עכ"ל כצ"ל:

בא"ד כדאיתא בילמדנו דחנוכה דהלכתא אין משגיחין כו' עכ"ל לא מצאתיו שם ובפרק בני העיר קאמרינן הלכתא אין משגיחין בחנוכה ור"ח כל עיקר וק"ל:

הני ג' וה' וז' כו' כנגד ברכת כהנים כו'. לגבי ג' נתנו לעיל טעמא אחרינא וכתבו התוס' לעיל דטעמא דג' כנגד שומרי הסף שאמרו הכא אינו עיקר כו' ע"ש. אכל אכתי קשה למה לא אמרו לעיל כנגד ברכת כהנים וע"כ הנראה דהני אמוראי דהכא פליגי אטעמי דלעיל ולא מייתי להו לעיל משום דהני אמוראי הכא נתנו טעם גם מה' וז' אבל לעיל לא אמרו האמוראים טעמים אלא אג'. וחכמים אומרים ג' כנגד שומרי הסף ה' מרואי פני מלך כו'. עיין פרש"י כאן וכה"ג פירש פ"ק דסנהדרין אבל התוס' דחו שם פירושו דאין נראה שתקנו כנגד שרי אומות ומפרש ר"ת דהם שרי ישראל דאשכחן בסוף מלכים דהגלה נבוזראדן ג' שומרי הסף וה' רואי פני מלך ובסוף ירמיה כתיב ז' רואי פני מלך כו' ע"ש ומה שיש לדקדק בזה אסוגיא דפ"ב דר"ה שם מפורש:

היינו זכריה היינו משולם כו'. אפשר שאמרו כן מדלא כתיב זכריה ומשולם בוי"ו דכל אינך שמות דנקט בו' נוספות הם כתובים:

גמרא היינו זכריה היינו משלם. כ' המהרש"א מדל"א ומשלם בו' לכאורה גם עתה תקשה מדוע ל"א וזכריה:

תד"ה שבעה. לכך פיר"ת כו'. נ"ל דלרש"י דחקו שינוי הלשון דבה' אומר מרואי ובז' רואי דבירמיה כתיב ג"כ מרואי אבל אי קאי אדאחשורוש א"ש דשם כתיב רואי ומה דלא הביא הש"ס מהא דירמיה י"ל משום דמרואי אדרבה משמע שהיו יותר רק שלא לקח מהם אלא ז':

תד"ה חד. עי' מהרש"א מה שהעלה בצ"ע והתוס' בתענית (כט ב) כתבו באמת בשם ר"ת להוכיח מהך ברייתא דמפטיר עולה ואנכי תמה דהרי נוכל לפרש דמפטיר אחד היינו לבד השלשה וכדהקשו התוס' לעיל ואם נאמר דאינו עולה ליתא להוכחה שכ' שם ודברי הק"נ אות כ"ט ל"נ כלל דתקשה מח"ל בבו"ה:

תד"ה כיון. ואין להתחיל בפ' של מעלה כו' דלא הוי מענינו של יום. עי' במרדכי ס"פ בני העיר בהגהות שתמה ע"ז מקריאת ר"ח:

בט"א ד"ה ביוה"כ ז'. ומיהו טע"ז אינו מספיק כו'. ל"י מדוע אינו מתיישב בטע"ז דאיכא למימר דכ"ה סדרן לר"ע שבת דאיכא מיתה ששה יו"כ דאיכא נמי מוסף תפלה נוסף על מיתה דאית ביה דהיינו כרת (דלדידי' לא שני ליה בין ביד"ש לביד"א לענין זה) שבעה:

גמ׳ שבעה רואי פני המלך:

נ״ב בשבעה נמי כתיב מרואי סוף ספר ירמיה. ונראה דגירסת רואי הוא דדחקיה לרש"י לאתויי קרא דאחשורש ולא נתכוין לומר שכנגד אותן של אחשורש תקנום אלא לומר שאינם אלא שבעה אע״ג דכתיב בהו נמי מרואי (כמו בחמשה. דשייך בהו. למימרא דלאו חמשה לחוד הוו רואי פני מלך. דאיכא תו תרי) הך מ״ם אינה מ״ם המקצת דהא לא הוו יתיר משבעה בכלל. כדחזינן במלכות אחשורש דטפי משבעה ליכא. מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא להכי ודאי דהנהו שבעה דס״ס ירמיה נמי ז׳ הוא דהוו טפי לא אע"ג דכתיב בהו נמי מרואי. הלכן קרא להו תלמודא להכי רואי. כלומר ניינו כללא דרואים תו ליכא. וי׳׳ל מ״ם זו שבפסוק דירמיה. לפי שהיתה אותה שררה של רואי פ"ה עוברת משמשת רק שנה אחת. אח״כ מתמנים אחרים תחתיהם של אלו. והיו נמצאים רבים מהם אלא שלא היו רק ז׳ בזמן אחד. ולקח ז׳ מתוך כל הנמצאים או זקנים:

שם יעקב מנאה. נ"ב דילמא ע"ש מקומו (וע' תוס'):

שם אבל אמרו חכמים אשה לא כו'. נ״ב נראה דהיינו היכא דאפשר ורישא מיירי בדליכא שבעה (בהני עשרה דמצטרפי לדבר שבקדושה) דבקיאי למקרי ואיכא אשה בקיאה דלא סגי בלא דידה:

רש"י ד"ה ביו"ט. לטרוח כו׳. נ"ב ואע"פ שאינו ממלאכת אנשים. צריכין לשמור הבית והבנים בעוד שנשותיהן עסוקות בצרכי סעודה גם צריכות סיוע אנשיהן:

הַנֵי שְׁלֹשָׁה חֲמִשָּׁה שִׁבְעָה, כְּנֶגֶד מִי?. הקשו התוספות ז"ל למה לא שאל על ארבעה דחול המועד וראש חודש, ועל ששה דיום הכיפורים? יעוין שם.
ונראה לי בס"ד דעל ארבעה דחול המועד וראש חודש אין לשאול כלום, דזה מוכרח להיות אחר שתיקנו ביום טוב חמשה ובחול שלשה, ולכך חול המועד וראש חודש שהם ממוצעים מוכרח להעלות ארבעה שהוא מספר ממוצע בין חמשה לשלשה ולא אפשר בלאו הכי, וכן על ששה דיום הכיפורים ליכא שאלה כיון דתיקנו שבעה בשבת וחמשה ביום טוב צריך לתקן ששה ביום הכיפורים מפני שהוא ממוצע בין קדושת שבת ובין קדושת יום טוב, לכך שאל רק על שלשה חמשה ושבעה.

כְּנֶגֶד 'שְׁלֹשָׁה שׁוֹמְרֵי הַסַּף', 'חֲמִשָּׁה מֵרוֹאֵי פְּנֵי הַמֶּלֶךְ', 'וְשִׁבְעָה רוֹאֵי פְּנֵי הַמֶּלֶךְ'. יש להקשות למה בחמשה נקיט 'מֵרוֹאֵי' ובשבעה נקיט 'רוֹאֵי'?
ונראה לי בס"ד על פי הירושלמי שהביאו התוספות (בסנהדרין י:) דאלו החמשה שהוזכרו במלכים (מלכים ב' כה, יט) הן הן השבעה שהוזכרו בירמיה (ירמיה נב, כה) ורק בכלל השבעה יש שנים שהם סופרים, ולפי זה לכן נקיט מרואי בחמשה להורות דאיכא עוד אנשים בהדייהו.
והנה מה שכתב רש"י בשבעה כנגד (אסתר א יד) שִׁבְעַת שָׂרֵי פָּרַס וּמָדַי רֹאֵי פְּנֵי הַמֶּלֶךְ, הקשו התוספות איך יתקנו חכמים כנגד מניינו של אותו רשע? ולכך פרשו השבעה הם כמו שנאמר בירמיה, והחמשה הם כמו שנאמר במלכים עיין שם.
ונראה לי בס"ד דגם רש"י ז"ל מפרש השבעה כנגד מה שנאמר בירמיה, אך בירמיה כתוב 'וְשִׁבְעָה אֲנָשִׁים מֵרֹאֵי פְנֵי הַמֶּלֶךְ' ומלשון זה איכא למידק דרואי פני המלך היו טפי משבעה והוא לקח שבעה מהם דוקא, ואם נאמר כן קשיא לן למה עשו המספר כנגד מה שהגלה ולא עשו כנגד מה שהיה באמת מספר רואי פני המלך? לכך בא לפרש אלו שבעה הם דוקא ולא יותר, כדכתיב (אסתר א יד) 'שִׁבְעַת שָׂרֵי פָּרַס וּמָדַי רֹאֵי פְּנֵי הַמֶּלֶךְ' דמשמע דלא הוו טפי משבעה.

הַיְנוּ 'זְכַרְיָה' הַיְנוּ 'מְשֻׁלָּם'. נראה לי בס"ד דנקיט מימין ששה ומשמאל שבעה כנגד אות וא"ו במילוי אלפין ששה הפשוט ושבעה המלוי ובגליון הביא מן רש"א ז"ל דמפיק לה מדלא כתיב (נחמיה ח, ד) 'וְמְשֻׁלָּם' בוא"ו, וקשה לי בדבריו אם כן היה צריך לכתוב עתה וְזְכַרְיָה בוא"ו? ויש ליישב בדוחק.

גמ' ואפי' אשה. עי' ר"ה דף לג ע"א תוס' ד"ה הא ר' יהודה:

שם מפני כבוד צבור. לקמן דף כד ע"ב וש"נ:

שם מפטיר מהו שיעלה. עי' תענית ד' כט ע"ב תד"ה בשני ובחמישי:

תוס' ד"ה כיון וכו' והרי תקנוהו להודיע שת"ע רשות. עי' ברכות דף ב ע"א תד"ה מברך ודף ד ע"ב תד"ה אמר ר' יוחנן ודף כז ע"ב תוס' ד"ה והלכתא:

בתוס' בד"ה הני' שלשה וחמשה כנגד מי וכו' בגמרות שלנו גרסינן בלשון המקשה הני ג' ד' ה' ו' ז' כנגד מי אלא דאפ"ה כיון דלא משני אלא מג' ה' ז' משמע דלא קשיא ליה אלא מהנך וכדמשמע נמי מברייתא דרב יוסף בסמוך ואם גירסת התוספות היה כגירסת הספרים שלנו נראה דמה שהשמיטו שבעה היינו משום דמשמע להו דבשבעה בלא"ה לא שייך לאקשויי כנגד מי דבפשיטות מצינן למימר שתיקנו כנגד ז' ימי השבוע ועוד שהרי כתב הב"י בא"ח סימן ר"פ בשם הגאונים שתיקנו לקרות ז' בשבת דשמא יש שום אדם שלא שמע ברכו בא' מז' ימי השבוע מש"ה תיקנו שיענה ז' פעמים ברכו לאחר שאומר הקורא (אלא לע"ד צ"ע שהרי בימי משנה לא היה מברך אלא פותח וחותם אולי אע"פ שאמצעים לא בירכו ברכת התורה ממש אפ"ה כל א' וא' אומר ברכו דשייך טפי בדרשא דכי שם ה' מקרא הבו גודל) אלא דלמאי דהוצרך ר' יצחק בר נחמני ור"ש בן פזי לשנויי דתיקנו ג' כנגד שומרי הסף וה' מרואי פני המלך מש"ה ניחא ליה נמי לפרש בפשיטות טפי דתיקנו ז' כנגד רואי פני המלך כיון דבכה"ג גופא אשכחן שתיקנו לענין עיבור שנים כן נ"ל וק"ל:

בא"ד ויש לומר דקים ליה דטעמא דמוסף חשיב לטפויי חד גברא וכו' עס"ה. לכאורה נראה דאע"ג דמשמע לעיל דטעמא דביטול מלאכה נמי טעמא מעליא הוא וא"כ ודאי דשייך ביטול מלאכה בר"ח ובמועד טפי מי"ט אפ"ה משמע דעיקר טעמא דביטול מלאכה לא מהני אלא לענין דאין מוסיפין אבל לטפויי גברא ביום שאין בו ביטול מלאכה כ"כ לא אמרינן. ובכך נראה לי ליישב מה שהקשו התוס' דמששה של יה"כ לא בעי עד לקמן דמשמע מזה דמז' ודאי בעי והיינו משום דודאי אסיק אדעתין דשבת ויה"כ נפישא קדושתייהו טפי דאסורין במלאכה לגמרי ושייך בהו כרת וסקילה במזיד וחטאת בשוגג א"כ שייך לתקוני לטפויי בהו חד גברא כי היכי דליהוי היכרא טובא דלא ליתי לידי שגגת מלאכה אלא דאפ"ה מקשה שפיר ז' כנגד מי דבתרוייהו הוי סגי בששה למיהוי היכרא בין י"ט לשבת וי"ה אבל בין שבת ויה"כ לא בעינן היכרא כיון דאין בין שבת ליה"כ וכו' ובהך חילוקא בין כרת לסקילה לא איכפת לן כיון דבתרווייהו חייב על שגגתן חטאת:

נמצא דלפ"ז לא איצטריך השתא למיהב טעמא על ששה כנגד מי דששה ביה"כ או בשבת בלא"ה איצטריך למיהוי היכרא בין יו"ט לדידהו משא"כ בסמוך לקמן דפריך ששה דיה"כ כנגד מי ודאי מקשה שפיר כיון דרבי ישמעאל הוא דקאמר ליה"כ ששה וקאמר נמי דאין מוסיפין עליהן א"כ מקשה שפיר אמאי אין מוסיפין על ששה כיון דעיקר תקנתן לטפויי גברא היינו משום היכרא דא"כ כל מה דמוסיפין הוי היכרא טפי להשוות יה"כ לשבת כיון דאין חילוק ביניהם לענין מלאכה ולא שייך נמי דביטול מלאכה ואהא משני שפיר דכיון שתיקנו ו' דיה"כ כנגד ו' שעמדו מימינו של עזרא מש"ה אין מוסיפין כנ"ל נכון בעזה"י ואף דאפשר שהתוס' לא נתכוונו לזה מ"מ הנלע"ד כתבתי ודו"ק היטב:

בגמרא איבעיא להו מפטיר מהו שיעלה ממנין ז'. והקשה הרשב"א ז"ל בחידושיו למה לא יעלה אטו משום דמפטיר ג"כ בנביא מיגרע גרע ותירץ דאפשר דבעינן שמונה משום ברוב עם הדרת מלך. והנראה מדבריו דלמ"ד אין עולה מעיקר התקנה שיקראו שמונה וקשיא לי היאך אפשר לומר כן הא לדינא דמתני' המסיים בתורה אינו מברך לפניה כי אם לאחריה והמפטיר ודאי משמע דמברך לפניה ולאחריה כיון דאפילו בנביאים מברך לפניה. ועוד דהא משמע בפשיטות מסוגיא דגמרא ומפי' התוס' שבימיהם המפטיר היה קורא בתחילת הפרשה של שבת הבאה כדאמרינן לקמן בסוגיא דפ' שקלים שחל בואתה תצוה. והנראה בזה דודאי לעולם מעיקר תקנה דמפטיר בין למ"ד עולה ובין למ"ד אין עולה לעולם אין פוחתין משמונה ז' בענינא דהאי פרשה ואותו החותם בימי משנה היה מברך לאחריה ולא לפניה והמפטיר היה קורא בשמיני בפרשה של שבת הבאה והיה מברך לפניה ולאחריה משום כבוד התורה דתורה כלפי נביאים אלא דעיקר האיבעיא לענין דיעבד אם טעה וקרא בין הכל ששה עד שגמר כל הפרשה וקמיבעיא ליה אי סגי בהכי כיון שהשביעי יקרא מפטיר מש"ה אית לן למימר דעולה נמי למנין ז' אע"ג שקרא בפ' אחרת בדיעבד לית לן בה דודאי מעיקר תקנה ראשונה משמע שלא הקפידו כ"כ בסיום הסדרה של כל שבת ושבת בפני עצמו כדאמרי' לקמן שילהי מכילתין דבני מערבא מסקו לאורייתא בתלת שנין ומשום דמפטיר בירך לפניה ולאחריה ודאי לא משמע שבשביל שהוסיף לברך יחזור ויקרא עוד א' במקומו כיון דמדינא עולה או דלמא דאינו עולה משום דלעולם בעינן שמונה משום ברוב עם כן נ"ל בכוונת שיטת הרשב"א ז"ל אלא דמלשון התוס' לא משמע כן כמו שאבאר ודו"ק:

בתוספות בד"ה חד אמר עולה וכו' פסק ר"ת דקי"ל כמ"ד עולה ולכך אנו נוהגים בתענית במנחה ובט' באב וכו' עכ"ל. נראה דאזלו לשיטתייהו שכתבו לעיל בד"ה ולרב אשי דמשמע שרוצין לדמות דיני כל הפטרות להדדי בין דתעניות ובין דשבתות וי"ט אלא דבלשון הרשב"א לעיל מבואר להדיא דסובר בפשיטות דבתענית שקורין ג' לכ"ע עולה למנין ג' וכן משמע מלישנא דגמרא דקאמר מפטיר מהו שיעלה למנין ז' ועיין מה שכתבתי בזה לעיל ועיין במהרש"א מיהו בלא"ה עיקר דברי התוס' בדיבור זה ובדיבור הסמוך במ"ש ליישב מנהגינו אינן מיושבים כ"כ וצריכין תיקון קצת ואין להאריך:

ובשבת ממהרין לבא וכו'. המרדכי פ' כל כתבי כתב משם רב האיי גאון דבשבת ישנים יותר בשחרית דבתמיד של שבת לא נאמר בבקר ע"ש ונראה כונתו דלא כתיב במוסף שבת מלבד עולת הבקר וכמ"ש במנהגי מהרי"ל בסוף הלכות שבת. אך יש להעיר על מהרי"ל שכתב שקבל זה מרבו ולא הזכיר דברי המרדכי משם רב האיי גאון ועיין מ"ש הרב בית חדש והאחרונים סי' רפ"א ובשו"ת הרדב"ז דפוס ויניציא סי' תרי"ד:

תוס' ד"ה חד אמר עולה. מ"ש בתוך דבריהם. עמ"ש אני בעניי בתשובה בספר הקטן חיים שאל סי' כ"ה בס"ד:

תוס' ד"ה כיון דמשום כבוד וכו'. עמ"ש הרא"ש בפסקיו ועמ"ש אני בעניי בס' הקטן ברכי יוסף א"ח סי' רפ"ד בס"ד: