מגילה כ ע"א

לְעוֹלָם רַבִּי יְהוּדָה וַאֲפִילּוּ לְכַתְּחִילָּה וְלָא קַשְׁיָא הָא דִּידֵיהּ הָא דְּרַבֵּיהּ
דְּתַנְיָא רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה הַקּוֹרֵא אֶת שְׁמַע צָרִיךְ שֶׁיַּשְׁמִיעַ לְאׇזְנוֹ שֶׁנֶּאֱמַר שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד הַשְׁמַע לְאָזְנֶיךָ מַה שֶּׁאַתָּה מוֹצִיא מִפִּיךָ רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ אַחַר כַּוָּונַת הַלֵּב הֵן הֵן הַדְּבָרִים
הַשְׁתָּא דְּאָתֵית לְהָכִי אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי יְהוּדָה כְּרַבֵּיהּ סְבִירָא לֵיהּ וְהָא דְּתָנֵי יְהוּדָה בְּרֵיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פַּזִּי רַבִּי מֵאִיר הִיא
רַבִּי יְהוּדָה מַכְשִׁיר בְּקָטָן (דְּתַנְיָא) אָמַר רַבִּי יְהוּדָה קָטָן הָיִיתִי וּקְרִיתִיהָ לְמַעְלָה מֵרַבִּי טַרְפוֹן וּזְקֵנִים בְּלוֹד אָמְרוּ לוֹ אֵין מְבִיאִין רְאָיָה מִן הַקָּטָן
תַּנְיָא אָמַר רַבִּי קָטָן הָיִיתִי וּקְרִיתִיהָ לְמַעְלָה מֵרַבִּי יְהוּדָה אָמְרוּ לוֹ אֵין מְבִיאִין רְאָיָה מִן הַמַּתִּיר
וְלֵימְרוּ לֵיהּ אִין מְבִיאִין רְאָיָה מִן הַקָּטָן חֲדָא וְעוֹד קָאָמְרוּ לֵיהּ חֲדָא דְּקָטָן הָיִיתָ וְעוֹד אֲפִילּוּ גָּדוֹל הָיִיתָ אֵין מְבִיאִין רְאָיָה מִן הַמַּתִּיר
מַתְנִי' אֵין קוֹרִין אֶת הַמְּגִילָּה וְלֹא מָלִין וְלֹא טוֹבְלִין וְלֹא מַזִּין וְכֵן שׁוֹמֶרֶת יוֹם כְּנֶגֶד יוֹם לֹא תִּטְבּוֹל עַד שֶׁתָּנֵץ הַחַמָּה וְכוּלָּן שֶׁעָשׂוּ מִשֶּׁעָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר כָּשֵׁר
גְּמָ' מְנָלַן דְּאָמַר קְרָא וְהַיָּמִים הָאֵלֶּה נִזְכָּרִים וְנַעֲשִׂים בַּיּוֹם אִין בַּלַּיְלָה לָא לֵימָא תֶּיהְוֵי תְּיוּבְתָּא דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי דְּאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי חַיָּיב אָדָם לִקְרוֹת אֶת הַמְּגִילָּה בַּלַּיְלָה וְלִשְׁנוֹתָהּ בַּיּוֹם כִּי קָתָנֵי אַדְּיוֹם
וְלֹא מָלִין וְכוּ' דִּכְתִיב וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל
וְלֹא טוֹבְלִין וְלֹא מַזִּין וְכוּ' דִּכְתִיב וְהִזָּה הַטָּהוֹר עַל הַטָּמֵא [וְגוֹ'] בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וְאִיתַּקַּשׁ טְבִילָה לְהַזָּיָה
וְכֵן שׁוֹמֶרֶת יוֹם כְּנֶגֶד יוֹם לֹא תִּטְבּוֹל עַד שֶׁתָּנֵץ הַחַמָּה וְכוּ' פְּשִׁיטָא מַאי שְׁנָא שׁוֹמֶרֶת יוֹם כְּנֶגֶד יוֹם מִכׇּל חַיָּיבֵי טְבִילוֹת
אִיצְטְרִיךְ סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא תֶּיהְוֵי כִּרְאָיָה רִאשׁוֹנָה שֶׁל זָב וּרְאָיָה רִאשׁוֹנָה שֶׁל זָב אִיתַּקַּשׁ לְבַעַל קֶרִי דִּכְתִיב זֹאת תּוֹרַת הַזָּב וַאֲשֶׁר תֵּצֵא מִמֶּנּוּ שִׁכְבַת זָרַע מָה בַּעַל קֶרִי טוֹבֵל בַּיּוֹם הַאי נָמֵי לִיטְבּוֹל בְּיוֹמֵיהּ
וְהָא בִּימָמָא לָא מָצְיָא טָבְלָה דִּכְתִיב כׇּל יְמֵי זוֹבָהּ כְּמִשְׁכַּב נִדָּתָהּ יִהְיֶה לָּהּ בְּלֵילְיָא מִיהַת לֶיעְבֵּיד מִקְצָת שִׁימּוּר וְתִיטְבּוֹל קָא מַשְׁמַע לַן כֵּיוָן דְּבָעֲיָא סְפִירָה

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כ - א

ומתרצינן: לעולם ההיא דתרומה רבי יהודה היא, ובאמת אפילו לכתחילה מכשיר כדאמרן. ומתניתין רבי יוסי היא, ואפילו דיעבד נמי לא יקרא. ולא קשיא ההיא דברכת המזון -

דהא דתנן דתורם לכתחילה - דידיה, שיטת רבי יהודה עצמו היא.

ואילו הא דברכת המזון, דלכתחילה לא יברך, ואם בירך יצא - שיטתיה דרביה דרבי יהודה היא, דהוא רבי אלעזר בן עזריה.

דתניא: רבי יהודה אומר משום רבי אלעזר בן עזריה: הקורא את שמע - צריך שישמיע לאזנו. שנאמר: "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד", ודרשינן: השמע לאזניך מה שאתה מוציא מפיך. ולישנא ד"צריך שישמיע לאזנו", משמע דלכתחילה צריך לעשות כך, אבל בדיעבד - יצא.

רבי מאיר אומר: "אשר אנכי מצוך היום על לבבך" - משמע דאחר כוונת הלב הן הן הדברים, ולהכי סבירא ליה דאפילו לכתחילה אין צריך להשמיע לאזנו, דעיקר תליא בכוונת הלב.

ואמרינן: השתא דאתית להכי, דאשמעת לן הך פלוגתא דרבי יהודה ורבי מאיר, אפילו תימא דרבי יהודה - כרביה סבירא ליה, וסבירא לתרוויהו דהקורא את שמע ולא השמיע לאזנו - דווקא בדיעבד יצא, אבל לכתחילה לא יקרא. ומתניתין דידן נמי רבי יהודה היא, ודווקא לכתחילה לא יקרא. וההיא דברכת המזון - נמי רבי יהודה היא.

ודקשיא לך הא דתני יהודה בריה דרבי שמעון בן פזי, דתורם אפילו לכתחילה, מני? הא ליכא לאוקמה לא אליבא דרבי יהודה, ולא אליבא דרבי יוסי?!

לא תקשי לך, דאיכא למימר דרבי מאיר היא, דמכשר אפילו לכתחילה.

שנינו במשנתינו: רבי יהודה מכשיר בקטן.

תניא: אמר רבי יהודה: הרי קטן הייתי, וקריתיה למעלה מרבי טרפון וזקנים בלוד!

אמרו לו: אין מביאין ראיה מן הקטן ^[106] .

תניא, אמר רבי: קטן הייתי, וקריתיה למעלה מרבי יהודה! אמרו לו: אין מביאין ראיה מן המתיר, שהרי רבי יהודה שקרית לפניו - הוא עצמו המתיר בקטן, ואם כן אין ראיה מזה שלא אמר על כך דבר, שהרי רבים חולקין עליו.

ותמהינן: ולימרו ליה לרבי: אין מביאין ראיה מן הקטן?

ומתרצינן: חדא מילתא, ועוד מילתא - קאמרו ליה:

חדא - דקטן היית, ואין מביאין ראיה מן הקטן.

ועוד - דאפילו אי גדול היית, הא אין מביאין ראיה מן המתיר.

משנה:

אין קורין את המגילה,

ולא מלין,

וזב וטמא מת שהגיעו ליום השביעי לטומאתן, לא טובלין מיד בכניסת יום השביעי בלילה, ואף על גב דלילה תחילת יום הוא, הכא בעינן יום דווקא, כדמבארינן בגמרא ^[107] [אבל אחר שעבר היום, יכולין לטבול גם בלילה ^[108], דהא דבעינן יום דווקא, היינו דזמן טבילתן מתחיל ביום].

ולא מזין מי פרה על הטמא,

וכן שומרת יום כנגד יום, דהיינו אשה בימי זיבה, שראתה ראיה אחת, שצריכה לשמור יום כנגד יום, ואחר כך טובלת - לא תטבול,

כל אלו לא יעשו - עד שתנץ החמה, שאז יצא מספק לילה.

וכולן, שעשו משעלה עמוד השחר - כשר. משום שבאמת מעלות השחר יממא הוא, אלא לפי שאין הכל בקיאין בו, צריכין להמתין עד הנץ החמה ^[109]. ולהכי, בדיעבד, אם עשה מעלות השחר - כשר ^[110].

גמרא:

מנלן דקריאת המגילה בעינן דווקא ביום?

דאמר קרא: "והימים האלה נזכרים ונעשים". משמע, ביום - אין, בלילה - לא.

לימא תיהוי תיובתא דרבי יהושע בן לוי! דאמר רבי יהושע בן לוי: חייב אדם לקרות את המגילה בלילה, ולשנותה ביום. והא במתניתין קתני דקורין דווקא ביום!?

ומתרצינן: כי קתני מתניתין דקריאת המגילה דווקא ביום - אקריאה שניה, דקורין ביום. אבל קריאה ראשונה - נקראת בלילה.

שנינו במשנתינו: ולא מלין וכו'. מנלן?

דכתיב: "וביום השמיני ימול". משמע - ביום דווקא.

שנינו במשנתינו: ולא טובלין ולא מזין וכו'.

מנלן?

דכתיב בטמא מת: "והזה הטהור על הטמא וגו' ביום השביעי", משמע דהזיה דווקא ביום. ואיתקש טבילה - להזיה, דכתיב בסיפיה דקרא: "ורחץ במים". ומהכא ילפינן נמי לזב וזבה - שטבילתן דווקא ביום.

שנינו במשנתינו: וכן שומרת יום כנגד יום לא תטבול עד שתנץ החמה וכו'.

ומקשינן: פשיטא! מאי שנא שומרת יום כנגד יום מכל חייבי טבילות?

ומתרצינן: איצטריך. דסלקא דעתך אמינא, תיהוי ראית זבה - כראיה ראשונה של זב, וראיה ראשונה של זב - איתקש לבעל קרי, דכתיב: "זאת תורת הזב ואשר תצא ממנו שכבת זרע" [דזב דהכא היינו בעל ראיה אחת, דהא חדא ראיה כתיב התם, והאי "אשר תצא ממנו שכבת זרע" - היינו בעל קרי].

אם כן, נימא: מה בעל קרי - טובל ביום הראיה, האי נמי - זבה, דדמיא לזב שהוקש לבעל קרי - ליטבול ביומיה [ביום הראיה]!

וכיון דליכא למימר הכי, דהא זבה ביממא דראיה לא מצי טבלה, דכתיב: "כל ימי זובה כמשכב נדתה יהיה לה", ודרשינן [במס' נדה ע"ג ע"א]: "יהיה לה" - מלמד שסופרת אחד לאחד, דהיינו שצריכה לשמור יום אחד כנגד יום הראיה. ולהכי אינה יכולה לטבול ביום הראיה, אלא רק לאחר שיתחיל היום שאחריו.

אם כן, בליליא דיום שאחריו מיהת, ליעביד מקצת שימור - ותיטבול!

קמשמע לן, דכיון דבעיא ספירה, דספירת יום כנגד יום, דוגמת ספירת שבעה היא -

הערות

^[106] הקשה התוס' רי"ד, הא אמרינן במס' כתובות [כ"ח ע"א], דבמילי דרבנן, נאמנין להעיד בגודלן - על מה שראו בקוטנן? ותירץ, דכיון דלמגילה יש רמז מן התורה, כדאמרינן לעיל [ז' ע"א], דבר תורה היא. עיי"ש. ועיי' בשפת אמת.

^[107] ובתוס' הביאו פי' אחר, דמיירי בטבילת האזוב במים החיים. וכ"כ הכסף משנה [פ"ז מהל' פרה] בדעת הרמב"ם. ועיי' בתוי"ט.

^[108] כתב התוי"ט, דהיינו כשלא הזה ביום השביעי, דרשאי לטבול בלילה - ולהזות אח"כ. אבל אם טבל ביום השביעי כמצותו, מזה תחילה ואח"כ טובל, ואזי טבילתו ביום דווקא. עיי"ש ובטורי אבן.

^[109] כך פירש רש"י, דחששא דרבנן הוא. אבל ברמב"ם בפירוש המשנה איתא: "ומה שאמר: וכולם שעשו משעלה עמוד השחר - כשר, למי שעבר ועשה בעת הצורך הגדול. אבל המעשה הגמור הוא אחר הנץ החמה".

^[110] אבל אם עשה קודם לכן, אפילו בדיעבד - לא יצא. וכתב המאירי, דגבי מילה - מ"מ הרי הוא נימול, ויצא מכלל ערל. אלא שהמוהלים לא קיימו מצות מילה.

ומשיבים: לעולם תפרש שהברייתא שאמר ר' יהודה בן ר' שמעון בן פזי כדעת ר' יהודה היא, ואפילו לכתחילה מתיר הוא בחרש, ומשנתנו כדעת ר' יוסי. ולא קשיא [ואינו קשה] מי הוא התנא המתיר חרש בברכת המזון רק בדיעבד, כי גם זו אמר ר' יהודה, אלא הא [זו] המתירה לגמרי — דידיה [דעתו שלו] היא, והא [וזו] שמתירה רק בדיעבד — דרביה [של רבו] היא, האוסר לכתחילה.

דתניא [שכן שנינו בברייתא]: ר' יהודה אומר משום (בשם) ר' אלעזר בן עזריה: הקורא את שמע צריך שישמיע לאזנו, שנאמר: "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד" (דברים ו, ד), וכוונתו: השמע לאזניך מה שאתה מוציא מפיך. הרי לנו שיטת ר' אלעזר בן עזריה שלכתחילה צריך להשמיע לאזנו. ר' מאיר אומר: אינו צריך, שכן נאמר שם: "אשר אנכי מצוך היום על לבבך" (דברים ו, ו), לומר: אחר כוונת הלב הן הן הדברים, ואין צורך באמירה בפה.

ומעירים: השתא דאתית להכי [עכשיו שהגעת לכאן] ומצויה בפנינו הברייתא האחרונה — אפילו תימא [תאמר] שר' יהודה כרביה סבירא ליה [כשיטת רבו סבור הוא], שחרש לכתחילה פסול ובדיעבד כשר. והא דתני [וזו ששנה] יהודה בריה [בנו] של ר' שמעון בן פזי שמתיר בחרש אפילו לכתחילה, היא כשיטה הנוספת שמצאנו בברייתא — שיטת ר' מאיר היא, שלדעתו הכל תלוי בכוונה ויש להתיר אף לכתחילה.

א שנינו במשנה: ר' יהודה מכשיר בקטן. תניא [שנויה ברייתא], אמר ר' יהודה ראיה לדבריו: קטן הייתי וקריתיה (קראתי את המגילה) למעלה (בפני) ר' טרפון וזקנים בלוד. אמרו לו: אין מביאים ראיה מן הקטן, שהרי לדבריך קטן היית אז, ובאותה שעה לא יכולת להעיד כלל.

תניא [שנויה ברייתא] אחרת, אמר רבי: קטן הייתי וקריתיה למעלה (בפני) מר' יהודה, אמרו לו: אין מביאין ראיה מן המתיר, שהרי יודעים אנו, שר' יהודה מכשיר בקטן, ואין להביא ראיה להלכה ממה שעשה כך.

ושואלים: ולימרו ליה [ושיאמרו לו] כשם שאמרו לר' יהודה אין מביאים ראיה מן הקטן! ומשיבים: תשובה חדא [אחת] ועוד אחרת קאמרו ליה [אמרו לו]: חדא [אחת] שהלא קטן היית באותה שעה ולא היית ראוי להעיד, ועוד: אפילו אם באותו זמן גדול היית והיית מעיד שראית שקרא בפניהם קטן אחר — אין מביאין ראיה מן המתיר.

ב משנה אין קורין את המגילה, ולא מלין את התינוק ולא טובלין בכל טבילת מצוה ולא מזין מי חטאת לטהר מטומאת המת, אלא ביום. וכן שומרת יום כנגד יום, כלומר, אישה שראתה דם נדה יום אחד שלא בזמן ווסתה, שממתינה ("שומרת") יום טהור כנגד היום שראתה, ובסופו טובלת והיא טהורה — אף היא לא תטבול עד שתנץ החמה ולא בלילה. ומוסיפים: וכולן כל הדברים הללו שאמרנו שמצוותם ביום, אם עשו משעלה עמוד השחר — כשר שאף זה נחשב כיום לענין זה.

ג גמרא שנינו במשנה שקורין את המגילה רק ביום, ושואלים: מנלן [מנין לנו] דין זה? ומשיבים: שאמר קרא [הכתוב] "והימים האלה נזכרים ונעשים" (אסתר ט, כח), משמע: ביום — אין [כן], בלילה — לא. ושואלים: לימא תיהוי תיובתא [האם נאמר שתהא זו קושיה חמורה] על שיטת ר' יהושע בן לוי, שאמר ר' יהושע בן לוי: חייב אדם לקרות את המגילה בלילה ולשנותה ביום, ואילו במשנה שנינו שאין קוראים אותה אלא ביום! ודוחים: מכאן אין הוכחה, כי קתני אדיום [כאשר שנינו במשנה, הרי הוא על קריאת היום], ולא נדון כלל דין קריאתה בלילה.

ד שנינו במשנה: ולא מלין בלילה. ומנין נלמד דין זה, דכתיב [שנאמר]: "וביום השמיני ימול" (ויקרא יב, ג).

ה עוד שנינו במשנה: ולא טובלין ולא מזין אלא ביום, ודבר זה נלמד ממה דכתיב [שנאמר]: "והזה הטהר על הטמא ביום השלישי וביום השביעי וחיטאו ביום השביעי וכיבס בגדיו ורחץ במים וטהר בערב" (במדבר יט, יט), משמע: ביום ולא בלילה, ולגבי טבילה איתקש [הוקשה, הושוותה] בכתוב טבילה להזיה (שהרי נאמר באותו כתוב גם "ורחץ במים") ואם כן מה שאינו כשר בהזיה, אף אינו כשר בטבילה.

ו שנינו במשנה: וכן שומרת יום כנגד יום לא תטבול עד שתנץ החמה. ושואלים: פשיטא [פשוט, מובן]! מאי שנא [במה שונה] שומרת יום כנגד יום מכל שאר חייבי טבילות, והרי נאמר כבר שאין טובלים אלא ביום!

ומשיבים: איצטריך [הוצרך] הדבר להיאמר: סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר] תיהוי [תהיה] ראיית דם זו נדונה כראיה ראשונה בפעם ראשונה של זיבה שרואה הזב, שהרי איננו נטמא בה טומאה גמורה, ורק אם יראה שלוש פעמים — הריהו זב גמור, וכן אם תראה האשה דם שלושה ימים — הריהי זבה, וראיה ראשונה של זב איתקש [הוקשה הושוותה] בכתוב לבעל קרי, דכתיב [שנאמר]: "זאת תורת הזב ואשר תצא ממנו שכבת זרע" (ויקרא טו, לב), ונלמד מכאן: מה בעל קרי טובל ביום בו ראה קרי האי נמי ליטבול ביומיה [זה, הזב, גם כן יטבול ביומו], באותו יום עצמו שהיתה הטומאה,

והא [וזו] שומרת יום כנגד יום ביממא לא מצי טבלה [ביום איננה יכולה לטבול], דכתיב [שכן נאמר]: "כל ימי זובה כמשכב נדתה יהיה לה" (ויקרא טו, כו), שכל אותו יום כולו שוה לטומאה, ולכן בו ביום אינה יכולה לטבול, אבל בליליא מיהת ליעביד [בלילה על כל פנים שתעשה] מקצת שימור, כלומר, תבדוק שהיא טהורה בלילה, ותטבול מיד בלילה ולא תמתין יום נוסף, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] במשנה כי כיון דבעיא [שהיא צריכה] ספירה, שכן בטומאה זו כשראתה דם יום אחד צריכה לספור יום אחד של טהרה —

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Gemara answers: Actually, you can indeed say that the baraita about teruma was taught in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, and that Rabbi Yehuda permits a deaf person to read even ab initio, while Rabbi Yosei disqualifies a deaf person even after the fact. And the baraita that teaches that one should not recite the Grace after Meals in his heart, but if he did he has fulfilled his obligation, is not difficult, as that baraita was taught by Rabbi Yehuda as well. The explanation for this is that in this baraita, about teruma, he was teaching his own opinion, that it is permitted even ab initio, whereas in that baraita, concerning the Grace after Meals, he was teaching the opinion of his master, Rabbi Elazar ben Azarya, that one is required to hear what he is saying when he recites blessings.

As it is taught in a baraita: Rabbi Yehuda said in the name of Rabbi Elazar ben Azarya: One who recites the Shema must make it audible to his ears, as it is stated: “Hear O Israel, the Lord our God; the Lord is One” (Deuteronomy 6:4), the word “hear” indicating that you should allow your ears to hear the words you are expressing with your mouth. Rabbi Meir disagrees and says: This is not necessary, as it is also stated there: “And these words, which I command you this day shall be in your heart” (Deuteronomy 6:6), indicating that “these words,” the words of the Shema, go after the intent of the heart, as it is unnecessary to pronounce them out loud. We see that according to Rabbi Elazar ben Azarya, as cited by Rabbi Yehuda, the words must be audible to one’s ears ab initio.

The Gemara proposes a second solution: Now that you have arrived at this point and cited this baraita, you can even say that Rabbi Yehuda holds in accordance with his teacher, Rabbi Elazar ben Azarya, that a deaf person is disqualified ab initio, and it is only after the fact that his reading is valid. And as for that baraita that Rabbi Yehuda, son of Rabbi Shimon ben Pazi, taught stating that a deaf person may set aside teruma even ab initio, this was taught in accordance with the other opinion cited in the baraita, i.e., that of Rabbi Meir, who maintains that everything depends on the intent of one’s heart, and that it is not necessary to pronounce words audibly, even ab initio.

§ It was taught in the mishna: Rabbi Yehuda says that a minor is fit to read the Megilla. It is taught in a baraita: Rabbi Yehuda said: I can offer proof to my opinion, as when I was a minor I myself read the Megilla before Rabbi Tarfon and the other Elders in Lod. They said to him in response: One cannot bring a proof from the testimony of a minor. Since at the time of the supposed incident you were a minor, you are not qualified now to testify about it.

It is taught in a different baraita: Rabbi Yehuda HaNasi said: When I was a minor I read the Megilla before Rabbi Yehuda. They said to him: One cannot bring a proof that an act is permitted from the behavior of the very one who permits it. We know that Rabbi Yehuda maintains that a minor is fit to read the Megilla, and the fact that he acted in accordance with his own opinion does not prove that this is the accepted halakha.

The Gemara asks: And let them say to him, as the Sages said to Rabbi Yehuda in the previous baraita, that one cannot bring a proof from the testimony of a minor. The Gemara answers: They said one thing to him and then another; i.e., they rejected him with a twofold argument: One objection is that you were a minor at that time, and therefore your testimony is disqualified. And furthermore, even if you had been an adult at that time and you had testified that you saw some other minor read the Megilla before Rabbi Yehuda, one cannot bring a proof that an act is permitted from the behavior of the very one who permits it.

MISHNA: One may not read the Megilla, nor perform a circumcision, nor immerse himself in a ritual bath, nor sprinkle water of purification to purify people and objects that had contracted ritual impurity through contact with a corpse until after sunrise. And also a woman who observes a clean day for each day she experiences a discharge, i.e., a woman who experienced one or two days of non-menstrual bleeding, and must now wait until a day has passed without any discharge of blood before regaining ritual purity, she too may not immerse herself until the sun has risen. And with regard to all these activities that are supposed to be performed during the day, if one did them after daybreak, i.e., after the appearance of the first light of the sun, even before sunrise, they are valid, as at this point it is already considered daytime.

GEMARA: The Gemara asks: From where do we derive the halakha taught in the mishna that the Megilla may be read only during the day? The Gemara answers: As the verse states: “And that these days should be remembered and kept” (Esther 9:28). The word “days” indicates during the day, yes, but at night, no. The Gemara asks: Let us say that this is a conclusive refutation of the opinion of Rabbi Yehoshua ben Levi, as Rabbi Yehoshua ben Levi said: A person is obligated to read the Megilla at night and then repeat it during the day. The Gemara rejects this: There is no proof from here, as when the mishna teaches that the Megilla may be read only during the day, it was referring to the daytime reading, but the nighttime reading is not considered here at all.

§ The mishna continues: And one may not perform a circumcision until after sunrise, as it is written: “And on the eighth day he shall be circumcised” (Leviticus 12:3). This indicates that the circumcision must be during the day, not at night.

§ It is further taught in the mishna: And one may not immerse himself in a ritual bath, or sprinkle waters of purification until after sunrise. This too is derived from a verse, as it is written: “And the pure person shall sprinkle upon the impure on the third day and on the seventh day; and on the seventh day he shall purify himself and wash his clothes, and bathe himself in water, and shall be pure at evening” (Numbers 19:19), which teaches that the sprinkling must take place during the day and not at night. And immersion is likened to sprinkling, as it too is mentioned in the verse, “and bathe himself in water,” so that whatever is invalid with respect to sprinkling is also invalid with respect to immersion.

§ The mishna states: And also a woman who observes a day for a day may not immerse herself until the sun has risen. The Gemara asks: This is obvious. What is different about a woman who observes a day for a day, who must immerse herself in a ritual bath, from all the others who are obligated to immerse themselves, as it was already taught that one may not immerse himself in a ritual bath until it is day?

The Gemara answers: It is nevertheless necessary to mention separately the case of a woman who observes a day for a day. As, it might enter your mind to say that this woman’s bleeding should be treated like the first emission of a zav, a man who experiences a gonorrhea-like secretion, in that just as a man attains the status of a full-fledged zav once he has three such emissions, so too, a woman attains the status of a full-fledged zava once she experiences three days of bleeding. And the first emission of a zav is likened to one who experienced a seminal discharge, as it is written: “This is the halakha of him that has an issue and of him whose semen goes from him” (Leviticus 15:32). From this it is learned: Just as one who experienced a seminal discharge immerses on the same day that he had the discharge, so too, that one, the zav, may immerse himself on the same day that he had the emission.

And although this one, i.e., a woman who observes a day for a day, cannot immerse on the same day that she experienced the bleeding, as it is written: “All the days of her issue shall be to her as the bed of her menstruation” (Leviticus 15:26), which teaches that she remains the entire day of her issue in her impure state and must wait until the day is over before she can immerse herself, nevertheless, one might have said that at least during the night following the day of her issue she should be able to perform a partial observation, i.e., she should verify that part of the night has gone by without bleeding, and then immerse herself at night, without waiting until morning. Therefore, the mishna teaches us that since she is required to count one day of purity after her day of impurity,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ומתמהינן ואלא מאי הא דתני חרש תורם לכתחלה ר' יהודה היא וקשיא לן אי הכי היה לו להקשות אי הכי ליתני ר' יהודה מכשיר בקטן ובחרש ופרקינן חדא מתרתי אותיב ליה אלא הא דתניא לא יברך אדם לכתחלה ברכת המזון בלבו ואם בירך יצא כו' ופרקינן לעולם תרווייהו רבי יהודה והא דתני חרש תורם לכתחלה דידיה ומתניתין דאוקימנא דאיעבד והא דתני ואם ברך יצא תני לה רבי יהודה משמיה דרביה דתניא ר' יהודה אומר משום רבי אלעזר בן עזריה הקורא את שמע צריך להשמיע לאזנו שנאמר שמע ישראל השמע לאזניך לכתחלה מה שאתה מוצא מפיך ר' מאיר אומר כשהוא אומר אשר אנכי מצוך היום על לבבך אחר כוונת הלב הן הן הדברים כלומר אין צריך להשמיע ואפילו לא הוציא את הדברים מפיו אלא בירך בלבו יצא והדר אוקימנה למתניתין רבי יהודה לכתחלה לא יקרא החרש ודאיעבד יצא וכן אם בירך בלבו לכתחלה לא אבל בדיעבד יצא. והא דתניא חרש תורם לכתחלה ר' מאיר היא:

תניא א"ר קטן הייתי וקראתיה למעלה מרבי יהודה כו' אמרו חדא דקטן היית ואין עדות מקטן. ועוד ר' יהודה שקראת למעלה ממנו (מכשיר) [מתיר] הוא ואין מביאין ראיה מן המתיר וקי"ל כלישנא בתרא דרב יוסף דאמר [בברכות טו] מחלוקת בק"ש אבל בשאר מצות דברי הכל יצא. ואמר רב חסדא א"ר שילא הלכתא כר' יהודה ועוד אמר הלכתא כר' יהודה שאמר משום ר' אליעזר בן עזריה הלכך לכתחלה לא מוקמינן חרש מדבר ואינו שומע למפרס על שמע ולברך ברכת המזון ואי עבד שפיר דמי:

ירושלמי ר' יוסי אומר כתיב והאזנת למצותיו השמע לאזניך מה שאתה מוצא מפיך בר קפרא אמר צריך לקרותה בפני הנשים והקטנים שאף הם היו בספק נפשות.

אין קורין את המגלה אלא ביום שנאמר והימים האלה נזכרים ונעשים וגו' ביום ולא בלילה והני מילי בקריאה של יום כדקתני ולשנותה ביום ולא מוהלין דכתיב וביום השמיני ימול ולא טובלין ולא מזין דכתיב והזה הטהור על הטמא ביום השלישי ואתקש טבילה להזאה שנאמר והזה ורחץ אלו כולן וכן שומרת יום כנגד יום כגון שראתה בי"א יום שבין נדה לנדה שהן ימי זיבה [יום א'] הדין לישב שלא תגע בדבר ולא תטהר למחר יום ב' ואם לא ראתה בו דם טובלת ביום ג' לראייתה משתנץ החמה וטהורה אבל קודם שתנץ החמה לא:

ירושלמי כל חייבי טבילות טבילתן ביום נדה ויולדת טבילתן בלילה נדה שעבר זמנה פירוש אחר ז' ימים לנדה דאורייתא או אחרי ז' נקיים (וספק זובה) [לזבה] טובלת בין ביום בין בלילה. דרש ר' חייא בר בא לצודיא נדה שעבר זמנה טובלת אפילו ביום תמן אמרו אפילו עובר זמנה לא מפני חמותה ומפני כלתה אשה משל בית רבותינו ראוה טובלת כדרכה ביום ואמרו עוברת זמן היתה.

מתני': ולא מוהלין. דכתיב (ויקרא יב, ג) וביום השמיני ביום ולא בלילה, ואף על גב דעיקר דרשא לא מהכא נפקא אלא מבן שמונת ימים (בראשית יז, יב) כדדריש ליה רבי יוחנן בשבת בפרק אם לא הביא כלי (קלב, א) וביום השמיני מוקי לה ביום ואפילו בשבת וקיימא לן כוותיה, אפילו הכין מייתי הכא דרשא פשוטה יותר ולא דק, וכההיא דאמרינן באחד דיני ממונות (סנהדרין לד, ב) דאין רואין נגעים אלא ביום דכתיב (ויקרא יג, יד) וביום הראות בו, וההיא דרשא דאביי היא (במו"ק ח, א) ולא מייתי ההיא דרבא (שם) דדריש ליה מכנגע נראה לי (ויקרא יד, לה) לי ולא לאורי, וכן רבים בתלמוד. ואי נמי יש לומר דהכא דוקא נקטיה, דהכא עיקרא למילה שלא בזמנה דהוי חידושא טפי ואיהו הוא דאיצטריך לאשמועינן, ומילה שלא בזמנה שאינה אלא ביום נפקא לן ביבמות בפרק הערל (יבמות עב, ב) מהאי קרא דוביום השמיני. וכן משמע מכל הני דמייתי הכא משום חידושא דאית בהו נקטינהו, לא מוהלין כדאמרן, ואין קורין את המגילה אלא ביום ואף על גב דמצות קריאתה נמי בלילה, ולא טובלין משום דמיירי בטבילת אזוב כדבעינן למיכתב קמן והוי חידושא דאף על גב דמזה ביום אפילו הכי טבילת האזוב בעלמא אינו אלא ביום, ותנא ולא מזין אטו לא טובלין, ושומרת יום כנגד יום הוי חידוש נמי כשאינה טובלת בלילה כדאיתא בסמוך.

ולא טובלין. יש מפרשים בטבילת האדם הבאה מחמת הזאה, כדאמרינן גמירי שאין הזאה בלא טבילה כדאיתא ביבמות בפרק (הערל) [החולץ] (מו, ב) ובמסכת כריתות בפרק שני (ט, א). ואיכא למידק דהוא עצמו טובל הוא אפילו בלילה, דתנן בפרה בפרק האזוב (ו)הקצר (פי"ב מי"א) טבל האזוב ביום והזה ביום כשר ביום והזה בלילה בלילה והזה ביום פסול אבל הוא עצמו טובל בלילה. ותירץ רבינו תם ז"ל דשתי טבילות היה טובל אחת קודם הזאה ואחת לאחר הזאה, וההיא דמסכת פרה היא טבילה שלפני הזאה וההיא שלאחר הזאה היא שהוקשה להזאה. והביא ראיה דיש טבילה לפני ההזאה, מדאמרינן ביבמות ובכריתות מה אבותיכם לא נכנסו לברית אלא במילה וטבילה והרצאת דמים אף אתם וכו' ואמרינן בשלמא מילה כתיבא הרצאת דמים, דכתיב (שמות כד, ח) (ויזרוק) [ויקח] משה את הדם וגו' אלא טבילה מנא לן גמירי דאין הזאה בלא טבילה, ומדהזכיר טבילה מקמי הרצאת דמים שמע מינה דטבילה קודם להזאה, וכדקתני נמי התם מילה קודם טבילה וצריך שיקדים מילה לטבילה ואילו שינה לא עשה ולא כלום וכדמשמע בפרק החולץ התם (יבמות מז, ב עיי"ש) נתרפא מטבילין אותו מיד דלא משהינן מצוה ואם איתא יטבול קודם מילה כדי שלא יצטרך להתעכב עד שיתרפא, אבל ההיא דטבילה דקרא דהוקשה להזאה בהדיא תניא בסיפרי (פרשת חקת שם יט, ט) דאם הקדים טבילה להזאה לא עשה ולא כלום.
והקשו עליו בתוספות דאם כן הא דהכא בטבילה שלאחר הזאה היא, ואם איתא מאי שנא משום דהוקשה להזאה תיפוק לי דבתר הזאה היא והזאה ביום ואם כן על כרחין טבילה שלאחריה ביום היא, ואי למעוטי לילה שלאחריה פשיטא דכמו שההזאה פסולה בשמיני ובתשיעי כדאיתא בקידושין בפרק האומר (סב, א) בשמעתא דבני גד ובני ראובן הכי נמי טבילה שלאחר הזאה משמע דפסולה בתשיעי ובשמיני, וכיון שכן פשיטא דבליל שמיני לא תהא כשרה דמאי שנא מיום השמיני. ומיהו אינה ראיה, דדילמא הזאה היא דפסולה בשמיני הא טבילה כשירה. והכין נמי מוכח בנזיר (מד, ב) וכדכתבינן לקמן בסמוך.
אבל מכל מקום אין נראה כן דאתא למעוטי טבילת ליל שמיני, דכיון שהוא טובל בשמיני אמאי לא טביל אפילו בלילה כנדה וזבה ושאר חייבי טבילות שכשעבר זמן טבילתן טובלין בין ביום ובין בלילה, וכי תימא שאני הכא דאיתקש להזאה והזאה לעולם ביום ולא בלילה אם כן ליבעי שביעי דוקא כהזאה ובנזיר פרק שלשה מינין (שם) לא משמע הכין מדאמרינן התם גמר תגלחת טומאה לא קשיא הא דטבל בשביעי הא דלא טבל בשביעי.
על כן פירש רבינו יצחק בר' אברהם ז"ל דהכא מיירי בטבילת אזוב, וההיא אינה בלילה כדתנן בשילהי מסכת פרה טבל האזוב וכו' בלילה והזה ביום פסול, והיינו דנקט הכא לא טובלין ולא מזין טובלין והדר מזין. והכי נמי משמע בירושלמי (פ"ב ה"ל) דמייתי וטבל והזה דאיתקש טבילה להזאה וההוא קרא בפרה אדומה הוא דכתיב (במדבר יט, יח).

הא דתנן: אין קורין את המגילה אלא ביום וכו' וכן שומרת יום כנגד יום לא תטבול עד שתנץ החמה. קשיא לי היכי תני שומרת יום בהדי הנך דמתניתין, דהא אינך כולהו דוקא ביום ולא בלילה בין בזמנן בין לאחר זמנן, ואילו שומרת יום כנגד יום לאו משום עכובא דיום הוא אלא משום דאכתי לא מטיא זמנה, וכדאמרינן בגמרא דכיון דבעיא ספירה ספירה ביום ולא בלילה, הא לאחר שספרה ביום טובלת והולכת בין ביום ובין בלילה. וצריך עיון.

לעולם הא דר"ש בן פזי ר' יהודה היא וכן ההיא דברכת המזון הא דדידיה הא דרביה פי' הא דתרומה דידיה ודק"ש וברכת המזון דרביה ולעולם מתני' דהכא ר' יוסי היא:

השתא דאתית להכי וכו' וכבר אפסיקא הלכתא התם כר' יהודה למימר' דבדיעבד יצא אבל לכתחלה צריך שישמיע לאזנו:

הא דאמרינן ר"מ קטן הייתי וקראתי' למעלה מר' יהודה אמר לו אין מביאין ראיה מן הקטן כלומר ממה שאו' הגדול שישמע בקטון:

ועוד אין מביאין ראיה מן המתי' כלו' מר' יהודה שקראתה לפניו כי הוא המתיר במשנתינו ורבנן פליגי עליה ואיהו לגרמיה הוא דעבד:

מתניתין ואין קורין את המגלה ולא מוהלין ולא טובלין ולא מזין וכן שומרת יום כנגד יום לא תטבול עד שתנץ החמה ודאי כל הני משום חדושא דאית בהו נקטינהו אין קורין את המגלה אדיום קאי כדאי' בגמרא ואע"ג דאיכא מצות קריאה בלילה נמי לא יצא בשל יום אלא ביום ולא מוהלין דאפי' מילה שלא בזמנה אינה אלא ביום והכי נפקא לן מפרק הערל מדכתיב וביום השמיני ובלא טובלין נמי אשמעינן דסתם בעינן לפרושי ונקט ולא מזין משום ולא טובלין דאתקש טבילה להזאה ושומר' יום כנגד שומר' יום אינה משום של אלו כלל דאלו כל הני עיקר חובתן ביום ולא בלילה לעולם אבל שומרת יום לאו משום עכובא דיום הוא אלא דאכתי לא מטא זמן חיובא דאין ספירה אלא ביום וכן בזב ובזבה גדולה לאחר שספרה הרשות בידה לטבול בין ביום ובין בלילה אגב אורחא דאידך נקטה לאשמעי' חדושא דאיהו בה שאינה בזב בעל ראיה א' כדאי' בגמ':

והא דקתני ולא טובלין. פרש"י ז"ל שאין זב וטמא מת טובלין בליל ז' אע"פ שהוא תחלת היום עד שתנץ החמה אבל משעבר היום טובל אפי' בלילה וכן הדין בזבה גדולה ומאי דאמרינן בגמ' טעמא משום דאתקש טבילה להזאה היינו מדכתיב והזה הטהור וכו' ורחץ בשרו במים והוא הדין לטבילת זב וזבה אבל טבילת נדה בלילה היא בתחלת ליל ח' ואח"כ טובלת בין ביום ובין בלילה ור' יעקב ז"ל פי' דלא מיירי אלא בטבילה הבאה מחמת הזאה בלחוד דהיינו טבילת טמא מת בלחוד וק"ל דאלו טביל' טמא מת בלילה היא כדתנן במס' פרה טבל את האזוב בלילה והזה ביום ביום והזה בלילה פסול בו ביום עד שיטבול ביום והזה ביום אבל הוא עצמו פירש המטהר טובל בלילה ומזין עליו ביום ותי' רבי' יעקב ז"ל דטמא מת ב' טבילות היה טובל א' קודם הזאה וא' לאחר הזאה וההיא דכתיב בקרא היינו טבילה דלאחר הזאה כדאית' בהדיא ועלה תניא בספרי' שאם הקדים טבילה להזאה לא עשה כלום ועלה שנינו במשנתינו שאינה אלא ביום שהוקש להזאה כדכתב רש"י ז"ל אבל יש טבילה אחרת קודם הזאה דגמירי דאין הזאה בלא טבילה כדאי' בגמ' פרק הערל ומייתינן לה גבי גר שצריך מילה וטבילה והרצאת דמים ואמרינן בשלמא מילה כתיבה וכן הרצאת דמים דכתיב ויקח משה הדם ויזרוק על העם אלא טבילה מנ"ל ואמרי' גמירי דאין הזאה בלא טבילה והיינו ודאי בסדר מדכר להו מילה בתחילה ואח"כ טבילה כדתניא לכשיתרפ' מטבילין אותו מיד ואח"כ הזאה ועליה אמר במס' פרה שהיא בלילה והיינו הלילה שמזין אותו למח' ולא נהי' חדא מדקתני ולא טובלין ולא מזין אלמא בטבילה דקמי הזאה היא וההיא אף רבי' יעקב ז"ל מודה דבלילה הוא כדאית' במס' פרה בהדיא. ועו' דבטבילה דבתר הזאה לא איתקש להזאה דאלו הזאה פסולה בח' ובט' כדאמרי' במסכת קידושין פרק האו' ואלו טבילה איתא בז' או אח"כ כדאיתא במסכת נזיר בפ' ג' מינין הא דטבל בז' הא דטבל בח' ועוד דאהייא דאי ביום טבל פשי' דביום היא דא"א לה אלא לאחר הזאה שהיא ביום ולא בלילה ול"ל למייתא עלה מטעמא דאתקש להזאה דהא אכתי לא מטא זימניה בין ביום בין בלילה דאי משום דאתקש להזאה והזאה ביום ולא בלילה א"כ ליבעי ז' דוקא כהזאה אלא ודאי לא מהני הקישא אלא לז' והנכון כמו שפירשו בתוס' דהאי ולא טובלין היינו טבילת האזוב שאינה אלא ביום כדתנן במס' פרה וההיא אמרינן דאתקש להזאה וכן אמרינן בירוש' דאתיא מדכתיב וטבל והזה דכתיב בפר' פרה אדומה וההיא בטבילת האזוב מיירי והיינו רבותא דמתני' שאפי' אם הזה ביום אם טבילת האיזוב בעלמא בלילה פסול וכיון שעשו משעלה עמוד השחר כשר:

גמרא ולא מוהלין דכתיב וביום הח' בפ' ר' אליעזר דשבת מייתי לה מדכתיב ובין ח' ימים ולא לילות ודרשינן ביום הח' ואפי' בשבת אלא דהכא לא דאקרא ודכותה בתלמודא טובא א"נ והוא הנכון דהכא משום מילה שלא בזמנה דהויא רבותא טפי דמתני' נקטינן האי קרא דמיתין לה פרק הערל מוא"ו יתירה דוביום הז' כדאיתא התם:

גרסת הספרי' מאי איריא שומרת יום כנגד יום מכל חייבי כרתו' והכי פירושו מאי אירי' דאיירי בהא יותר מכל שאר חייבי טבילות ליתני דזב וזבה גדולה וזבה קטנה זמנה ביום ונדה זמנה בלילה ומהדרינן דלחדושא דאית בהו נקטה דהא לא הוה דכותיה הכא בהדי אידך א"נ משום דנקטה בהדי אידך דמתני' הוה קס"ד אי בעי למימר דלעולם טובלת ביום ואפילו לאחר זמנה משום עכובא דיום ולהכי פריך דמ"ש מכל חייבי טבילות שלאחר זמנם טובלין בין ביום בין בלילה ומהדרינן לאו משום האי נקטה בהדי אידך אלא לאשמעינן חדושא דאית בה דקס"ד תיהוי כראיה א' של זב דאתקש לבעל קרי שטובל ביומו כדכתיב והיה לפנות ערב ירחץ במים והא ביומא לא מצא טבילה ואע"ג דפסק התם דכתיב כל ימי זובה במשכב נידתה יהיה לה כלומר שהימים שתראה בהם כלום בשעת נידתה כאלו שופעת דם ומכל יומי דרשינן אפי' לראיה א' שסופרת א' לא' כדרך שסופרת לז' שאין יום הראיה בכלל וצריכא לספור יום א' והוה ס"ד דתעביד שימור קצת ליל ב' לספירה ותטבול באותה הלילה ואח"כ תמתין עד כל יום ב' קמ"ל תנא דכיון דבעי ספירה ספירה ביממא הוא ולכך צריך להמתין עד אור היום שיחול ומן ספירתה ואח"כ תטבול וכן הלכתא וה"נ מוכח בפרק בתרא דנדה דספירה ביממא היא ואין טבילה בלילה וק"ל בפרק כיצד צולין ר' יוסי אומר שומרת יום כנגד יום ששחטו וזרקו עליה בב' שלה ואח"כ ראתה הרי זו אינה אוכלת ופטורה מפסח ב' ופרישנא טעמא דידהו משום דסבר דאינה סותרת ומכאן ולהבא הוא דמנויה דקצת יום ב' ככולו ואקשינן אלא זבה גדולה לר' יוסי היכי משכחת לה ואמרי' בשופעת א"נ שראתה בין השמשו' ומדלאו מוקים לה בלאו שופעת וברואה בלילות דלר' יוסי אפי' ספירה מקצת לילה ספירה ושוב אינה סותרת וי"ל כמו שפי' בתוס' דכיון דסבר ר' יוסי מקצת היום ככלו ושוב אינה סותרת א"כ אפי' ראתה בתחלת היום ופסקה בו ביום סוף היום יעלה לה לשמור ולטבול בלילה וכדאמרינן בנזיר פ"ב ולר' יוסי כיון דחזיא פלגא דיומא אידך פלגא סליק לה שימור ומ"ה לא משכחת לדידיה זכה גדולה אלא בשופעת או ברואה בין השמשו' דלא הוה שהות לספור בו ביום מיהו דוקא בהא שהוא סוף מנין עולה לר' יוסי מקצת היום לספירה אבל בתחלת ספירה לא ספרה דכותא:

הא דאמרינן יום שפוסקת בו סופרתו למנין ז' וליכא מאן דס"ל הכי כדאי' בשלהי מס' נדה תדע דאנן נמי ס"ל בסוף מנין דסליק כדאמרי' ואחר תטהר אחר מעשה תטהר אלא דחזרה וראתה בו ביום לית לן לר' יוסי דלדידן סופרת למפרע ואלו בתחלת ענין לא סליק לן מקצת היום כן כתבו בתוס':

המשנה השביעית אין קורין וכו' כוונת המשנה בענין החלק החמישי לבאר זמן קריאת היום שאי אפשר לשנותו לקריאת הלילה ושכל היום כשר לקריאתה ונתגלגל על ידי זה בהרבה מצות איזו מצותה ביום ואיזו מצותה בלילה ושכל אותם שמצותם ביום כשר בהם כל היום ואותה שמצותה בלילה כשר בה כל הלילה ואמר על זה אין קורין את המגלה וכו' אלא ביום וכן בכל אותם שהוא מונה למצות היום ובגמ' מפרש הטעם בכלם מפני שברובן כתוב בהם יום והשאר הוא מביאם מכח היקש מה שכתב בה יום ואמר שאין קורין את המגלה אלא ביום ר"ל קריאת היום ולא בא למעט קריאת הלילה ולא מוהלין אלא ביום וכן לא טובלין בטבילת טמא מת שאינו טובל בשביעי שלו מתחלת לילו אלא עד יום שביעי הא אם עבר שביעי טובל הוא אף בליל שמיני אלא שאסור בתרומה עד ליל תשיעי מפני שהוא צריך להערב שמש אחר טבילה כך פרשוה גדולי הרבנים ויש מקשים בפירוש זה ממה שאמרו במס' פרה טבל את האזוב ביום והזה ביום כשר כלומר ואף המצוה כך הוא אלא מתוך שהיה לו לשנות בסופה פסול שנה בתחלתה כשר טבל ביום והזה בלילה או בלילה והזה ביום פסול אבל הוא עצמו טובל בלילה ומזה ביום ור"ל טובל בלילה שאחר הזאה שהרי אלו קדמה טבילה להזאה לא יצא כדאי' בסיפרי ומ"מ למדנו שטמא מת טובל אף בלילה ומי שפירשה בטבילת מזה דכתי' עליה מזה מי הנדה יכבס בגדיו אינו שהמזה טהור הוא וקרא בנושא קאי ומפיק לה בלשון מזה לומר שאינו טמא אא"כ נושא כשיעור הזאה אלא ודאי בטבילת טמא מת היא שנויה ואם תפרש זו שבכאן בטבילת מצורע שיש בה הזאה והזאתה אינה אלא ביום דהכי מוכחינן לה מהזאה דמת ואח"כ מקישין טבילתו להזאתו וכי יציבא בארעא וכו' והלא בטמא מת לדעת זה אין מקישין טבילתו להזאתו מצורע שהזאתו ביום ממת הוא דנפקא לא כל שכן ואם תפרשה בטבילת זב וזבה שטבילתם ביום ולא בלילה הקודמת היאך אמרו איתקש טבילה להזאה והרי אין שם הזאה כלל אלא ודאי טבילה זו בטמא מת היא וקשיא הא דפרה ומ"מ גדולי הדורות תירצו שזו שבפרה בטמא מת שעבר שביעי שלו היא שנויה וכמו שפרשנו אבל הזאה אף שלא בזמנה דוקא ביום בין עיקר הזאה בין טבילת אזוב ואחרוני הרבנים פי' ששתי טבילות יש בטמא מת אחת לפני הזאה וכשרה אף בלילה ואחת לאחר הזאה ואינה אלא ביום ואין דברים אלו נראין כלל וי"מ שטבילת טמא מת אף בלילה של כניסת שביעית היא ומשנה זו בטבילת אזוב היא שנויה שטבילתו במי הזאה אינה אלא ביום וכך היא שנויה במסכת פרה ומה שהקישו טבילה להזאה הוא מדכתי' ולקח אזוב וטבל במים והזה וגו' ואע"פ שהיה לנו לומר לדעת זה ולא מטבילין לישנא דקרא נקט דכתיב באזוב וטבל במים ואף גדולי המפרשים סומכים פירוש זה מדתני ברישא טבילה והדר הזאה ר"ל לא טובלין ולא מזין אלא שבקצת ספרים מצאנו לא מזין ולא טובלין ולא מזין הזאת שלישי ושביעי של טמא מת:

וכן שומרת יום כנגד יום והוא נאמ' בדין נדה דאורייתא כשיוצאת מימי נדה לימי זבה קטנה והוא כשיצאה משבעת ימי נדה וטבלה אם ראתה בשמיני שומרת יום תשיעי כנגדו ואם לא ראתה בשחרית טובלת ביום תשיעי וטהורה לביתה בלילה וכן בכל אחד עשר יום שבין נדה לנדה עד שתראה בהם שלשה ימים רצופים שהיא זבה גדולה ומ"מ באותו יום שימור אינה טובלת אלא משתנץ החמה שמקצת היום צריכה לעשות ממנו שימור כלומר שתמתין בו אם תראה בו אם לאו ופרשוה בגמ' מדכתיב בה ספירה ואין ספירה אלא ביום אבל משם ואילך טובלת אף בלילה וכן בזב וזבה וזהו ששאלו בגמ' מאי שנא שומרת יום שכל חייבי טבילות שבתורה טבילתם אף בלילה שלא אמרו כל חייבי טבילות טבילתם ביום למעט את של לילה אלא שפירושה שטבילתם אף ביום אחרון של טומאה אע"פ שלא הושלם זמן טומאה חוץ מנדה ויולדת שטבילתן בלילה ר"ל שצריכות להשלמת זמן ימי טומאה הא מ"מ כל הטבילות כשרות בלילה ותירץ סלקא דעתך אמינא תהוי כראיה ראשונה [של זב] שטובל ביומו כבעל קרי ומאחר שזו מיהא אינה יכולה לטבול ביומה שהרי כתיב בה ימי זובה ללמד שסופרת אחד לאחד ר"ל שני אחר ראשון נאמר מ"מ שתעשה קצת שימור בלילה ותטבול אע"פ שאינה טהורה אלא בלילה שלאחרי' שהרי ליום טהור כנגד טמא אנו צריכין קמ"ל דמקצ' שימור ביום ספירה בעינן ואין ספירה אלא ביום:

וכלן שעשו משיעלה עמוד השחר בדיעבד יצאו אבל קודם לכן אפילו בדיעבד לא יצאו אלא שמ"מ במילה הרי נמול ויצא מכלל ערל אלא שלא קיימו המוהלים מצות מילה:

אין מביאין ראיה מן הקטן ואע"ג דתנן אלו נאמנין להעיד בגדלן על מה שראו בקטנן כי התם במילי דרבנן כדמוקמי' לה בפ' ב' דכתוובת אבל בדבר תורה אינו נאמן ומקרא מגילה דבר תורה שהרי מצאו לה רמז מן התורה כדאמרן בפירקין דלעיל:

אין קורין את המגלה ולא מוהלין ולא טובלין ולא מזין כו' עיין מה שכתבתי בהלכה י"ג דספר הלקט:

בפרש"י ד"ה לעולם רבי יהודה ואפי' כו' ומתני' רבי יוסי היא ואפי' דיעבד לא עכ"ל לא ידענא מי הכריחו לפרש להאי אוקמיתא דמתני' רבי יוסי ואפילו דיעבד לא אמאי לא נימא דאוקימתא דלעיל קאי דמתניתין לכתחלה לא ודיעבד ש"ד ואתיא כרבי יהודה אליבא דראב"ע והכי משמע לישנא דסוגיין וצ"ע:

במשנה עד שתנץ החמה. הט"א כ' בפשיטות דכל הני דחשיב במתניתין דלקמן ג"כ דינייהו דלכתחלה צריך להמתין עד הנה"ח וכ"כ שם וק"ל מ"ש תמיד דמשמע במס' תמיד וביומא דלכתחלה קודם הנץ וא"ל משום דכהנים זריזין הן דהא לקמן חשיב ג"כ מוספין ושארי עבודת כהנים ולולי דמסתפינא הייתי אומר דעד שתנץ החמה דכאן אינו הנה"ח דכולא ש"ס דהוא ד' מילין מעה"ש אלא הוא משהאיר המזרח דאז יצא מספק לילה כבתמיד (ומצינו רבות לשון א' על כוונות מתחלפות) וראיה לדבר מהא דאמרינן בר"ה (ל ושם) אשתקד מי לא אכלנו בהאיר המזרח וכן ראיתי במהרש"א בסוכה (נא ב) בתד"ה קרא הגבר בתוך דבריו דהאיר המזרח הוא הנה"ח וכ"מ מפרש"י ריש פסחים בד"ה הבוקר אור וד"ה בכי טוב וכן פי' בהדיא במנחות (סח) האיר מזרח הוא הנה"ח שוב ראיתי בירושלמי ריש ברכות ובב"ר פ"נ דמע"ה עד שיאיר המזרח ד' מילין ומשהאיר המזרח עד הנה"ח ד' מילין וע"ש במ"כ ובגמרא שלנו בפסחים (צד) אמרו דמע"ה עד הנה"ח ד' מילין ש"מ דהוא הוא האיר המזרח וש"מ דיש עוד זמן הנקרא נה"ח והוא מאוחר מהראשון ד' מילין ובזה יש מקום לגי' הישנה ברמב"ם פ"א מהל' ק"ש הי"א וכפי מש"כ שם הכ"מ בשם מהרי"א אך לפ"ז צ"ע מאי דאמרי' בברכות (יב) דלא מטא זמן יוצר אור וכן הא דאמרינן ביומא הקורא א"ש עם אנשי משמר ל"י הלא שחיטת התמיד משהאיר המזרח דהוא הנה"ח ואחר כך זריקת דמו הפשטו וניתוחו וסידורו על הכבש ומליחתו ואחר כ"ז ירדו ללשה"ג לקרות שמע וכן צ"ע מש"כ התוס' ביומא שם דהתמיד היה קודם הנה"ח בע"ה וכן רש"י בזבחים (פו ב) ד"ה וברגלים כ' לשחוט ולהעלות התמיד בע"ה:

רש"י ד"ה ואיתקש טבילה. וה"ה לזב ולזבה. לכאורה הא בדידהו כתיב ספירת שבעת ימים מפורש וכדלקמן (רע"ב) ולפי' ריב"א בתוס' ע"כ מהתם נפקא:

רש"י ד"ה תיהוי. חדא זיבה כתיב הכא. כצ"ל:

רש"י ד"ה משום. כל ימי זובה כמשכב כו'. כצ"ל:

תד"ה ולא. ופיר"ת כו' כדי לקבל הזאה כדאמרי' במס' יבמות ואותה הוי' בלילה ואחת לאחר ההזאה. כצ"ל:

בא"ד ואי מיירי באותה שלאחר הזאה כו'. מה שהתור"ע רוצה לפרש דאם טובל ביום הז' קודם הזאה סגי ליה תמוה דהא התוס' מביאין מן הספרי דאם הקדים טבילה להזאה לא עשה ול"כ:

תוס' ד"ה ולא טובלין וכו' וגם צרי' טבילה לאחריה. עי' חגיגה דף כג ע"א תוס' ד"ה עשאוהו:

בא"ד דאי לפני ההזאה היאך מותר לטבול ביוה"כ. עי' שבת דף קיא ע"א תוס' ד"ה לא ס"ד:

מתני' אין קורין וכו' ולא טובלין ולא מזין עד שתנץ החמה.
מה דקאמר אין טובלים אלא ביום לא דלא סגיא בלא"ה דודאי אי בעי לטבול ב' רשאי לטבול שתיהן בלילה אחת בלילה שקודם יום הזאה לקבל ההזאה, ואחת בלילה שאחר ההזאה לטהר מטומאתו, כיון שכבר עבר שביעי, יכול לטבול גם אותה בלילה, אלא דמתני' מיירי בבא לטבול רק טבילה אחת שתעלה לשתיהן, לקבל ההזאה ולטהר מטומאה, וקאמר מתני' דלא טובלין טבילה זו אלא ביום כיון דבעי שיעלה גם לטהרה, וטבילת טהרה צריך שתהיה ביום דוקא.
ובתוס' הקשו באיזה טבילה מיירי, אי דקודם הזאה הא טבילה זו הוי אפילו בלילה, ואי לאחר הזאה תיפוק ליה משום דהוי לאחר הזאה שהוא ביום, ואי למעוטי ליל שמיני הא אחר שעבר שביעי באמת מותר לטבול בכל עת שתרצה.
ובל ידעתי מנא להו זה דבעי ב' טבילות שלטהר מטומאה צריך דוקא לאחר הזאה, דלמא זהו רק אמת דצריך טבילה קודם הזאה לא סגיא לטבול לאחר הזאה לחוד, אבל מ"מ י"ל דטבילה דקודם הזאה אם היא ביום עולה לשתיהן, אלא דאם היתה בלילה אז צריך שיטבול שנית אחר הזאה ביום השביעי.
גם בלא"ה הא זב וזבה, דליכא הזאה ג"כ טבילתן ביום דוקא, והוצרך מתני' למתני משום הנך דטבילת טהרה הוא ביום דוקא, והדבר צריך תלמוד:

לעולם רבי יהודה אפילו לכתחילה. יצחק ירנן ע״ה ע״ב:

אין מביאין ראיה מן הקטן עיין ברכי יוסף ח״מ דף ק״ה ע״ג שהקשה בשם מהרא״י הא בדרבנן קטן נאמן ומגילה מדרבנן הוא ועיין שם שתירץ והנה נכון ועיין בחסדי דוד שכתב דאע״ג דגבי חנוכה בסימן תרע״ה הביא בש״ע דעת י״א דבקטן שהגיע לחנוך מותר מ״מ במגילה לא חש להביאו כיון דהוא דברי קבלה ודברי קבלה כדאורייתא דמי ולפ״ז שפיר קאמרו שאין מביאין ראיה מן הקטן כיון דהוא מדברי קבלה וחמירא מדרבנן ובתוספתא מסיים מכאן ואילך הוי נהגו שיהיה קטן קורא לרבים ומשמע דע״פ אותו מעשה נהגו כן. ולפי פשוטו י״ל דניהי דאמרו לו אין מביאין ראיה מן הקטן היינו אותן שלא ראו המעשה ורק ע״פ רבי יהוד׳ ידעו אבל אחרים שראו המעשה נהגו כן אבל לפי מ״ש הרב ברכי יוסף דטעמא דאין מביאין ראיה מן הקטן דילמא באמת לא יצאו וקראו פעם אחרת א״כ איך הנהיגו על פיו וצ״ל דהם היו יודעים דיצאו בקריאת הקטן. ושוב בא לידי עין זוכר ועיין מ״ש שם באות אלף סימן צ״ו ובאות קוף סימן ח״י:

אין קורין את המגילה ולא מלין כו׳ ברכי יוסף ח״מ י״ו ע״ב:

ולא מוהלין סוכה כ״ד ד״ה בכתיבה. שבת קל״ב ד"ה ההיא מבן:

ולא טובלין ולא מזין תוספות ישנים ביומא דף ח׳ ד״ה ור״י סבר:

דכתיב וביום השמיני. מ״ק ח' ד״ה נפקא:

רש״י לעולם רבי יהודה כו׳ גט מקושר ק״מ עד קמ״א מטה אפרים צ"ה ע״א חקרי לב ע״ד:

רש״י אפילו תימא רבי יהודא כו' חקרי לב ע״ז ועיין מ״ש בסוכה ל"ח:

רשי' עד הנץ החמה שיצא מספק לילה דס״ל לרש״י דוודאי מצד דין תורה משעלה עמוד השחר בשר דיום גמור הוא לכל מילי וכמו דילפנן בסמוך מואנחנו עושים במלאכה אלא דיש לחוש למטעות וכמו דמצינו ביומא פ״ג שעלה מאור הלבנה ודימו שעלה עמוד השחר לפיכך לכתחילה צריך הנץ החמה שיצא מכלל ספק ובדיעבד כשר אם הוא יודע שוודאי עלה עמוד השחר ועיין מה שכתב בספר מוצל מאש סימן ח״י ואע״ג דגבי ק״ש יוצא בה ידי ק״ש של לילה שאני התם דאיכא אינשי דגני בההיא שעתא וקרינן בשכבך:

תוס׳ ד״ה ולא טובלין בתי כהונה בית ועד ע׳ ע"ד מגילת ספר לאוין נ״ג ע״ג מרכבת המשנה ח"ג פ״ו דפרה ה״ב ופ״א דמקואות ה״ו:

תוס׳ ד"ה דכתיב וביום השמיני זרע יצחק:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

לעולם ר' יהודה. ואפי' לכתחילה מכשיר ומתני' רבי יוסי היא ואפי' דיעבד לא: והאי. דתורם לכתחילה ר' יהודה: והאי. דברהמ''ז: דרביה. משמו של ר' אלעזר בן עזריה אמרה שצריך להשמיע והאי לישנא משמע לכתחילה אבל דיעבד יצא: והשתא דאתית להכי. לאשמועינן הא פלוגתא דר' יהודה ור''מ: אפי' תימא ר' יהודה. דאמר בק''ש יצא דיעבד אין לכתחילה לא ומתני' נמי לכתחילה הוא דפסלה לחרש ור' יהודה היא והך דברכת המזון נמי ר' יהודה היא ודקשיא לך הא דיהודה בריה דר' שמעון בן פזי מני לא ר' יהודה ולא ר' יוסי ר''מ היא דמכשר לכתחילה: מן המתיר. ר' יהודה שקרית לפניו הוא המתיר את הקטן ואין לך להביא ראיה ממנו שהרי רבים חולקין עליו מתני' ולא טובלין. משיגיע שביעי לזב ולטמא מת אין אומרים משחשיכה בכניסת שביעי ראוי לטבול אע''ג דלילה תחילת יום היא הכא יום בעינן אבל משעבר היום מותר לטבול בלילה ובגמרא יליף לה לכולהו: וכן שומרת יום כנגד יום בגמרא מפרש מאי שנא דנקט להא תו באנפי נפשה הא תנא ליה אין טובלין: עד הנץ החמה. שיצא מספק לילה: וכולן שעשו כו'. דמעלות השחר יממא הוא אבל לפי שאין הכל בקיאין בו צריכין להמתין עד הנץ החמה: גמ' כי קתני. עד שתהא הנץ החמה אדיום אקרייה שניה וקאמר שיהא של יום ביום: ואיתקש טבילה. דכתיב בסיפיה ורחץ במים וה''ה לזב וזבה: ה''ג פשיטא מאי שנא שומרת יום כנגד יום כו': שומרת יום כנגד יום. לאחר שכלה שבעה ימי נדה נכנסין י''א יום הקרויין ימי זיבה שאם תראה בהן ג' ימים רצופין הרי היא זבה וטעונה ספירת שבעה וקרבן ואם תראה יום אחד שומרת יום למחרת וטובלת ומקראי יליף לה בתורת כהנים ומייתי לה בשמעתא בתרייתא דמסכת נדה: תיהוי. הך ראיה של זבה כראיה ראשונה של זב דאיתקש לבעל קרי דכתיב זאת תורת הזב ואשר תצא ממנו שכבת זרע חדא זיבה כתיב הכא והיינו ראיה ראשונה ואשר תצא ממנו שכבת זרע היינו בעל קרי: משום דכתיב יהיה גרסינן. כל ימי זוב טומאתה כמשכב נדתה יהיה לה והך קרא בראיית שומרת יום כנגד יום קאי מרבויי כל ימי דרשינן לה במסכת נדה (דף עג.) ואמרינן התם יהיה לה מלמד שסופרת אחד לאחד קצת מיום המחרת הלכך בלילה מיהת תטבול דעבדה קצת שימור:

ולא טובלין ולא מזין אלא ביום. קשיא דהתנן במסכת פרה (פי''ב משנה י''א) אין טובלין האזוב בלילה ומזין ביום אבל הוא עצמו טובל בלילה ומזין עליו ביום והכא אמרינן דצריך לטבול ביום ופר''ת דשתי טבילות הן אחת לפני ההזאה כדי לקבל ההזאה ואותה הויא בלילה כדתנן במסכת יבמות (דף מו:) ואחת לאחר ההזאה והיינו ההיא דכתיבא בקרא וההיא הויא ביממא והכי נמי משמע פ''ב דכריתות (דף ט.) דאיכא טבילה לפני ההזאה דקאמרינן מה אבותיכם לא נכנסו לברית אלא במילה וטבילה והרצאת דמים והרצאת דמים נפקא לן מויזרוק את הדם וטבילה נפקא לן משום דגמירי דאין הזאה בלא טבילה לפניה כדי לקבל ההזאה והזאת פרה במקום אותה הזאה עומדת ואם כן צריך טבילה לפניה וגם צריך טבילה לאחריה דהא בספרי קתני שאם הקדים טבילה להזאה לא עשה ולא כלום אלמא שיש טבילה לאחר הזאה כדמשמע התם ואחת קודם ההזאה כדמשמע בכריתות ובכמה מקומות בגמרתנו שמזכיר טבילה לפני ההזאה ומ''מ קשה הכא באיזה טבילה מיירי אי בטבילה דלפני ההזאה כדמשמע לישנא דנקט טובלין ברישא אם כן הויא אפילו בלילה כדפרישית ואי מיירי באותה שלאחר הזאה מאי איריא משום דאיתקש להזאה תיפוק ליה משום דהויא לאחר ההזאה ואינה אלא ביום ולמעוטי לילה שלאחר ההזאה דהיינו ליל שמיני לא איצטריך דכיון דעבר שביעי פשיטא דמותר לטבול בכל עת שירצה וגם רש''י פירש כן דמשעבר היום מותר לטבול בלילה לכך נראה כפירוש ריב''א דהכא מיירי בטבילת אזוב דהויא ביממא כדתנן במסכת [פרה שם] ולהכי נקט טובלין ואח''כ מזין וה''נ משמע בירושלמי דמייתי קרא דוטבל והזה למדרשא דאתקש טבילה להזאה והיינו טבילת אזוב ומיהו קשה לר''י דהא אמר בשלהי מסכת יומא (דף פח.) הזב והזבה וטמא מת טבילתן ביום ר' יוסי אומר מן המנחה ולמעלה לא יטבול פירוש אחר שהתפלל תפלת המנחה דתפילת נעילה יכול הוא לאומרה בלילה ופשיטא דהיינו ביום שלאחר ההזאה דאי לפני ההזאה היאך מותר לטבול ביום הכפורים אי משום דטבילה בזמנה מצוה מכל מקום ההזאה הויא שבות כדאמר פרק אלו דברים (פסחים דף סה:) והיאך יכול לעשות ואם תפרש שהזה מאתמול ועכשיו הוא טובל בשמיני אין זו טבילה בזמנה ולא דחיא יום הכפורים וצ''ל שקיבל ההזאה מקטן או בשוגג או שעבר והזה: דכתיב וביום השמיני ימול. קשיא דבפרק ר' אליעזר אומר אם לא הביא (שבת דף קלב. ושם) דריש האי קרא לומר אפילו בשבת ומבן שמונת ימים דריש ולא בלילה ותניא התם כוותיה דרבי יוחנן וי''ל דהכא מייתי הדרשה הפשוטה יותר כראיית נגעים והקשה ה''ר אפרים כיון דמילה אינה בלילה אם כן הויא מצות עשה שהזמן גרמא שהנשים פטורות ממנה וא''כ קשיא למה לי בפ''ק דקדושין (דף כט. ושם) קרא דאותו לומר דאשה אינה חייבת למול תיפוק ליה דמצות עשה שהזמן גרמא היא וי''ל דאי לאו אותו הוה אמינא דהאי דנשים פטורות ממצות עשה שהזמן גרמא היינו היכא דליכא כרת דומיא דמצה ושמחה והקהל דלית בהו כרת ומנייהו ממעטינן נשים אבל מילה שיש בה כרת ונכרתו עליה שלש עשרה בריתות הוה אמינא דמחייב בהו נשים למול את בנייהו קמ''ל אותו דלא אי נמי למילה שלא בזמנה וכמאן דאמר דנוהגין בין ביום בין בלילה: מאי שנא שומרת יום כנגד יום וכו'. אי ולא טובלין דלעיל מיירי בטבילת אדם אתי שפיר דבעי מאי שנא שהזכיר בפני עצמה אבל אי איירי בטבילת אזוב צריך לפרש הכי מאי שנא שהזכיר שומרת יום לומר שהיא ביום מכל שאר חייבי טבילות: