מגילה טו ע"א

דף טו - א

ומקשינן: בשלמא אינהו - ירמיה וחנמאל, ברוך ושריה, מיפרשי שהיו נביאים [כמבואר ברש"י]. אלא אבהתייהו, נריה מחסיה חלקיה ושלום, מנלן דנביאים הוו?

ומתרצינן: כדעולא. דאמר עולא: כל מקום שנכתב שמו וגם שם אביו בנביאות - בידוע שהוא נביא בן נביא ^[609] . וגבי ירמיה וחנמאל, ברוך ושריה - נכתב גם שם אבותם, ומהא ידעינן שהיו גם אבותיהם נביאים.

ואם נכתב שמו, ולא נכתב שם אביו - בידוע שהוא נביא, ולא בן נביא.

כל מקום ששמו ושם עירו מפורש - בידוע שהוא מאותה העיר.

ואם נכתב שמו ולא שם עירו - בידוע שהוא מירוש לים.

במתניתא תנא הכי: כל שמעשיו ומעשה אבותיו סתומין, שלא נתפרשו. ופרט לך הכתוב באחד מהן לשבח, כגון: "דבר ה' אשר היה אל צפניה בן כושי בן גדליה", בידוע שהוא צדיק בן צדיק.

וכל שפרט לך הכתוב באחד מהן לגנאי, כגון: "ויהי בחדש השביעי בא ישמעאל בן נתניה בן אלישמע", בידוע שהוא רשע בן רשע ^[610] [שהוא הרג את גדליה בן אחיקם הצדיק].

אמר רב נחמן: מלאכי - זה מרדכי. ולמה נקרא שמו מלאכי? מפני שהיה משנה למלך ^[611] [כדכתיב במגילה: "כי מרדכי היהודי משנה למלך אחשורוש"].

מיתיבי: ברוך בן נריה, ושריה בן מעשיה, ודניאל, ומרדכי, בלשן ^[612], וחגי, זכריה ומלאכי, כולן נתנבאו בשנת שתים לדריוש. חזינן דמרדכי ומלאכי - תרי גברי הוו!?

ומסקינן: תיובתא. תניא, אמר רבי יהושע בן קרחה: מלאכי - זה עזרא ^[613]. וחכמים אומרים: מלאכי שמו.

אמר רב נחמן: מסתברא כמאן דאמר דמלאכי זה עזרא.

דכתיב בנביאות מלאכי: "בגדה יהודה ותועבה נעשתה בישראל ובירושלם כי חלל יהודה קדש ה' אשר אהב ובעל בת אל נכר". והיינו, שהוכיחן על שנשאו נשים נכריות ^[614].

ומאן הוא דאפריש נשים נכריות? עזרא! דכתיב: "ויען שכניה בן יחיאל מבני עילם ויאמר לעזרא אנחנו מעלנו באלהינו ונושב נשים נכריות". והפרישן עזרא, כדכתיב התם [עזרא י' י']: "ויקם עזרא הכהן ויאמר אליהם, אתם מעלתם וגו' הבדלו מעמי הארץ ומן הנשים הנכריות וגו'".

תנו רבנן: ארבע נשים יפיפיות היו בעולם ^[615] , ואלו הן: שרה, רחב, ואביגיל, ואסתר ^[616] . ולמאן דאמר לעיל [י"ג ע"א] דאסתר ירקרוקת היתה, שלא היתה נאה, מפיק אסתר - ומעייל את ושתי תחתיה.

תנו רבנן: רחב - בשמה זינתה. שהמזכיר את שמה - נגרר אחר תאות זנות.

יעל - בשמיעת קולה ^[617] .

אביגיל - בזכירתה.

מיכל בת שאול - בראייתה ^[618] . אמר רבי יצחק: כל האומר "רחב רחב" - מיד ניקרי ^[619] [רואה קרי].

אמר ליה רב נחמן: אנא אמינא "רחב רחב", ולא איכפת לי ^[620] !

אמר ליה: כי קאמינא - ביודעה ובמכירה ^[621] .

כתיב: "ומרדכי ידע את כל אשר נעשה וגו' ויזעק זעקה גדולה ומרה".

מאי אמר בזעקתו ^[622] ? רב אמר, הכי זעק מרדכי: גבה המן מאחשורוש. שמלאו לבו לדבר מה שלא עלה על לב אחשורוש.

ושמואל אמר: גבר מלכא עילאה ממלכא תתאה [כינה להיפוך, בלשון נקיה ^[623]].

כתיב: "ותתחלחל המלכה", דהיינו שנתמסמס חלל גופה ^[624].

מאי ותתחלחל? אמר רב: שפירסה נדה.

ורבי ירמיה אמר: שהוצרכה לנקביה ^{[625] [626]} .

"ותקרא אסתר להתך".

אמר רב: התך - זה דניאל ^[627]. ולמה נקרא שמו התך? שחתכוהו מגדולתו ^[628] בימי אחשורוש. שהרי בלשצר השליטו שליש במלכותו, וכן דריוש. וכשמלך אחשורוש - חתכוהו מגדולתו ^[629].

ושמואל אמר: שכל דברי מלכות נחתכין על פיו.

[דדרשינן "התך" - לשון חיתוך, שאות ה"א מתחלפת בחי"ת ^[630]. מהרש"א].

כתיב בסיפיה דההוא קרא: "ותצוהו על מרדכי לדעת מה זה ועל מה זה".

אמר רבי יצחק, הכי שלחה לו: שמא עברו ישראל על חמשה חומשי תורה, דכתיב בהן: "מזה ומזה הם כתובים"?! ^[631] כתיב: "ויגידו למרדכי את דברי אסתר". משמע דאחרים הלכו להגיד למרדכי, ואילו איהו - התך גופיה - לא אזל לגביה ^[632]. מכאן - שאין משיבין על הקלקלה, ולכן לא רצה התך להשיב למרדכי את מה שאמרה אסתר, שאינה יכולה לבוא אל המלך.

"לך כנוס את כל היהודים וגו'" - עד "אשר לא כדת". אמר רבי אבא: שלא כדת היה שבכל יום ויום. שעד עכשיו נבעלתי באונס, ועכשיו - ברצון, שהרי אלך אל המלך אחשורוש מרצוני.

"וכאשר אבדתי אבדתי". כשם שאבדתי מבית אבא - כך אובד ממך ^[633] , שהרי אשת ישראל שנאנסה - מותרת לבעלה, אבל אם נבעלה ברצון - אסורה לבעלה ^[634].

מאי: "ויעבור מרדכי"? אמר רב: שהעביר יום ראשון של פסח בתענית ^[635] , שהרי בי"ג בניסן נכתבו האגרות, להשמיד להרוג ולאבד. ובי"ד ט"ו וט"ז התענו ^[636], ובט"ז בערב נתלה המן.

ושמואל אמר: דעבר ערקומא דמיא, כדי לאסוף את היהודים שבעבר השני ^[637].

כתיב: "ויהי ביום השלישי ותלבש אסתר מלכות". ותמהינן: הא "ותלבש אסתר בגדי מלכות" - מיבעי ליה לקרא למימר? אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא: מלמד שלבשתה רוח הקדש. דכתיב הכא: "ותלבש", וכתיב התם [דברי הימים א', י"ב י"ט]: "ורוח לבשה את עמשי ראש השלישים וגו' לך דוד ועמך בן ישי וגו'" ^[638].

ואמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא: לעולם אל תהי ברכת הדיוט ^[639] קלה בעיניך ^[640]. שהרי שני גדולי הדור, ברכום שני הדיוטות - ונתקיימה בהן. ואלו הן אותם גדולי הדור: דוד ודניאל.

דוד - דברכיה ארונה. דכתיב: "ויאמר ארונה אל המלך וגו' ה' אלקיך ירצך". ונתקיימה בו, דכתיב: "ויבן שם דוד מזבח לה וגו' ויעתר ה' לארץ ותעצר המגפה מעל ישראל".

דניאל - דברכיה דריוש. דכתיב שאמר לו דריוש כשהשליכו אותו לגוב האריות: "אלהך די אנת פלח ליה בתדירא הוא ישיזבינך". ונתקיימה בו, שהרי ניצול.

ואמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא: אל תהי קללת הדיוט קלה בעיניך. שהרי אבימלך קלל את שרה: "הנה הוא לך כסות עינים" [דהכי אמרינן במס' ב"ק [צ"א ע"א]: "אמר לה: הואיל וכסית ממני, ולא גלית שהוא אישך, וגרמת אלי הצער הזה, יה"ר שיהיו לך בני כסויי עיניים"] ^[641], ונתקיים בזרעה. דכתיב: "ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו".

ואמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא: בא וראה שלא כמדת הקדוש ברוך הוא - מדת בשר ודם.

שמדת בשר ודם: אדם שופת קדרה, ואחר כך נותן לתוכה מים.

אבל הקדוש ברוך הוא, נותן מים - ואחר כך שופת הקדרה. לקיים מה שנאמר: "לקול תתו המון מים בשמים ויעלה נשיאים". דהיינו שקודם נותן מים, ואחר כך "ויעלה נשיאים", שהנשיאים הם כקדירה של מים.

ואמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא: כל האומר דבר בשם אומרו - מביא גאולה לעולם ^{[642] [643]}. שנאמר: "ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי" ^{[644] [645]} , ועל ידי כך באה גאולה לישראל.

ואמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא: צדיק אבד - לדורו אבד, שהדור איבד את הצדיק שהיה מגין עליהם. אבל הוא עצמו - לא אבד במיתתו, שהרי חי הוא לחיי עלמא.

משל לאדם שאבדה לו מרגלית. שהרי בכל מקום שהיא - מרגלית שמה, ולא אבדה לעצמה. לא אבדה - אלא לבעלה.

"וכל זה איננו שוה לי". אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא: בשעה שראה המן את מרדכי יושב בשער המלך, אמר: כל זה איננו שוה לי. וכדרב חסדא.

כל ששמו ושם אביו בנבואה בידוע שהוא נביא בן נביא. וכן כל ששמו ושם עירוו מפורש בידוע שהוא מירושלים וכן כל שמעשיו ומעשה אבותיו סתומין ופרט הכתוב באחד מהן אם לשבח כולן צדיקים. ואם לגנאי כולן רשעים:

אמר רב מלאכי זה מרדכי. ר' יהושע בן קרחה אומר מלאכי זה עזרא. ומסתברא כמ"ד מלאכי זה עזרא:

ויגידו למרדכי ואילו איהו לא אזל. מיכן שאין משיבין על הקלקלה.

[ויעבור מרדכי וכו'] ושמואל אמר דעבר עורקמא דמיא.

כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם שנאמר ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי.

צדיק אבד לדורו אבד משל כו'.

מה שכתוב בהגדה: ואני כאשר אבדתי אבדתי (אסתר ד, טז) כשם שאבדתי מבית אבא כך אבדתי ממך. הקשו בתוספות יגרשנה ויחזירנה אחר כך שאינה אסורה לו מחמת זנות, וכדמוכח בפרק שני דסוטה (יח, ב) לא היה מתנה עמה לא על קודם שתתארס ולא על לאחר שתתגרש, דאינו מתנה אלא מה שאוסרה עליו, והלכה והיתה לאיש אחר כתיב (דברים כד, ב) נשאת אסורה לחזור לו זנתה מותרת לחזור לו. ותירצו שהיה ירא לגרשה לפי שכל מעשה הגט בעדים וירא שמא יתפרסם ויודע הדבר למלך. ואינו נכון בעיני, ויכתוב לו בכתב ידו שהוא כשר דאורייתא, וטוב היה לו לעשות כן דהא אסתר היכי עבדה הכי דהשתא ברצונה נבעלת ותהרג ואל תעבור ואילו היה מגרשה בכתב ידו לא היתה עוברת על איסור עריות החמור ולא היתה נאסרת למרדכי. אלא שדברי אגדה הן ואין משיבין עליהן.

כ"מ ששמו ושם אביו בנביאות כו'. כיון דהזכירו בנביאות איש מפורסם הוא ולא איצטריך ליה לייחסו ע"ש אבותיו אי לאו משום חשיבותיה דגם אביו נביא היה וכיוצא בזה אמר בסמוך לענין מעשים כשפרט כו' מהם לשבח כו' ובהיפך כל שפרט לך הכתוב באחד מהם לגנאי כו' כגון ישמעאל בן נתניה וגו' דמפורש שם רעתו לא ה"ל לייחסו אחר אבותיו אי לאו להודיע שגם הם רשעים היו:

שמו ושם עירו בידוע כו' ר"ל דהיינו שנקרא כן ע"ש עיר שנולד בה ואם לא נזכר שמו ע"ש עירו בידוע שלידתו בירושלים הוא ועד"ז יש לפרש המקרא נכבדות מדובר בך עיר האלהים וגו' דהיינו בענין שריית השכינה ונבואה כי אזכיר רהב ובבל ע"ש הנביאים שזה שם עירו ליודעי שנולד שם וכן פלשת וצור עם כוש אזכיר בשם עירו שזה יולד שם אבל ולציון יש יתרון דיאמר בה איש ואיש דהיינו בין שנזכר שמו על שם ציון ובין שלא נזכר שמו עליה אלא מסתמא יולד בה אותו הנביא כי יש מעלה לירושלים כי עליון יכוננה בשריית שכינתו שם וקרוב לזה יתפרש בחידושינו במס' כתובות פרק המדיר ע"ש:

ולמה נקרא שמו מלאכי שהיה שני למלך כו'. ר"ל דהוה חשוב כמלאך:

מלאכי זה עזרא כו'. הכא לא בא לפרש ולמה נקרא שמו מלאכי ואפשר משום שהוא דבר פשוט בו ע"ש שהיה עזרא כמלאך אלהים בתורתו כמ"ש ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא וגו':

דכתיב בנבואה דמלאכי כו' ובעל בת אל נכר כו'. כדאמרינן פרק הנשרפין ובעל בת אל נכר וכי בת יש לאל נכר אלא זה הבא על הנכרית והוא מפורש שם ועד"ז אמר עזרא מעלנו באלהינו גו':

ארבע נשים יפיפיות היו בעולם שרה כו'. לאו מקרא יליף לה דכתיב בהו שהיו יפות דברחל ועוד בשאר נשים מצינו כיוצא בהם יפת תואר ויפת מראה ועוד רחב דחשיב הכא בד' נשים לא מצינו לה האי לישנא אלא קבלה היה להם דד' נשים אלו לא היו כיוצא בהן ביופי וז"ש יפיפיות לשון כפל היפוי שהוכפלו ביופי ולא חשיב חוה משום דלא חשיב אלא ד' הנולדים מאשה כמ"ש התוס' ורמז בזה יפיפית מבני אדם גו' דהיינו הנולדות מבני אדם יצאת חוה מן הכלל שלא נולדה מבני אדם:

רחב בשמה זנתה כו'. גם אלו דברי קבלה בידם ונראה דיש קצת רמז בהם בקרא רחב בשמה מדכתיב בה אשה זונה ושמה רחב ויעל בקולה דכתיב בה ותאמר אליו סורה אדוני סורה גו' שע"י דיבורה וקולה תבעה סיסרא לזנות כמ"ש בין רגליה כרע שכב גו' כמפורש במס' נזיר ואביגיל בזכירתה כמ"ש לעיל וזכרת את אמתך גו' שכיונה בו שעל ידי זכירתה ישאנה ומיכל בראייתה דכתיב בה ומיכל בת שאול נשקפה בעד החלון גו' ובתר הכי כתיב וישב דוד לברך את ביתו ותצא מיכל לקראתו גו' דאשמעינן קרא דלא רצתה לצאת מביתה שלא יראנה שום אדם וכענין כל כבודה בת מלך פנימה דאפי' אשה בת מלך כמו מיכל כבודה פנימה שלא יראנה אחר:

כל האומר רחב כו' אנא אמינא רחב ולא כו'. בברייתא דקתני בשמה זינתה לא משמע אלא שמתאוה לזנות ולא שיהיה נקרי ולכך פריך ליה לר"י דאמר מיד נקרי הא אנא אמינא כו' ובברייתא נמי לא קתני אלא רחב בשמה אבל הכא לגבי נקרי נקט כפול רחב רחב ומשני ביודעה ומכירה ופרש"י פ"ק דתענית יודעה היינו מכירה ועי"ל ביודעה ממש כמו ואיש לא ידעה דהיינו ע"י שידעה מכירה ואז נקרי:

מאי אמר כו' גבה המן כו'. אסיפא דקרא קסמיך ויזעק זעקה גדולה ומרה והיינו שזעק זעקת מרה על הגדולה שנתן לו אחשורוש כמ"ש גדל המלך אחשורוש את המן שגדלו על עצמו ודאמר גבר מלכא עלאה כו' פרש"י כינוי הוא להיפוך כו' עכ"ל אבל א"כ הטיח מרדכי דברים כלפי מעלה וע"כ יש לפרש כפשטיה דהכי קאמר גם שגדל מלכא תתאה את המן גבר מלכא עלאה להשפילו ואמר כן דרך תפלה או בנבואה:

מאי ותתחלחל כו'. המלה כפולה בלשון דמצינו חיל אחז גו' כיולדה גו' ועל כן דרשו בו מלשון חלולים ונקבים כפרש"י שנתמסמסו חלולים שלה או חלולים של פתחי נדה או חלולים של צרכיה ועיין בפ"ק דנדה ובמסכת סוטה פ"ג:

התך זה דניאל כו'. דמוכח דישראל הוה התך מדשלחה אסתר על ידו לדעת מה זה ועל מה זה דהיינו חמשה חומשי תורה כדלקמן ואם כן הוא דניאל דלא נמצא בשום מקום שהיה יהודי מסריסי המלך דמדי ופרס כי אם דניאל כמפורש בספר דניאל וכאן כתיב מסריסי המלך אשר העמיד לפניה:

ולמה נקרא שמו התך שחתכוהו מגדולתו. עיין פרש"י ומה שיש לדקדק מפורש בריש פרק קמא דבבא בתרא והה' מתחלף בח' ובכמה מקומות מפורש:

לדעת מה זה ועל מה זה כו'. מדכתיב כפול דרשו דרמזו על הלוחות דכתיב בהו מזה ומזה דהיינו משני הצדדים חמשה דברים מצד זה וחמשה דברים מצד השני שבהן נכלל כל התורה שבהחמשה חומשי תורה כמ"ש בשם רב סעדיה:

מכאן שאין משיבין על הקלקלה כו'. מדכתיב מעיקרא ותאמר אסתר להתך גו' וכתיב בתר הכי ויגידו למרדכי גו' משמע דאחרים הגידו לו ופרש"י לפיכך לא השיב התך ואסתר שלחה על ידי אחרים עכ"ל וצריך לומר דאותן אחרים לא חשו להך מלתא דאין משיבין כו' ומיהו ק"ק לפירושו למה שלחה אחר כך שנים אחרים ולא שלחה אחד מהם כמו ששלחה מעיקרא את התך לחוד ועל כן נראה דאותן מגידים לא היו שלוחים אלא שהן שמעו מה שאמרה אסתר להתך וכיון שלא הגיד הוא למרדכי משום דאין משיבין כו' הגידו לו הם מה ששמעו ממנה:

אשר לא כדת גו' שלא כדת ש"ת שבכל יום כו'. דלפי פשוטו הוה ליה לפרש שלא כדת לבא אל המלך אשר לא יקרא ומדסתם אשר לא כדת היינו סתמא דת של תורה ובדרך זה דרשו נמי סיפא דקרא כפול אבדתי אבדתי כו' כך אובד ממך כו' וכתבו התוס' ואם תאמר אמאי לא היה מגרשה ותהא מותרת להחזירנה כו' עכ"ל אין לפרש דרוצה לומר שיהיה מותר להחזירה כשימות אחשורוש מכל מקום אבודה ממנו עתה כל זמן שהיא אצל אחשורוש או שמא ימות מרדכי מקודם ותהיה אבודה ממנו לעולם אלא דרוצה לומר דמה שכתוב לעיל שגם עתה היתה יושבת בחיקו של מרדכי והשתא יגרשה עתה קודם שתבא לאחשורוש ברצון ואחר כך יחזור וישאנה מרדכי ושוב גם אם אח"כ תיבעל לאחשורוש לא יהיה רק באונס ובתירוצם של התוספות שלא היה אפשר לו ליתן לה גט יתיישב למה לא נתן לה גט משום איסור אשת איש גם אם היה לה אונס מכל מקום משום חומרא דאשת איש היה לו ליתן גט אי לאו משום יראה כמ"ש התוספות:

ויעבור מרדכי גו' יום א' דפסח כו' ופרש"י שהרי בי"ג כו' ובי"ו נתלה המן בערב עכ"ל ונראה לפי ענינו דביום ראשון שהתענו דהיינו בי"ד באה אסתר לפני המלך בלבוש מלכות דהא אח"כ כתיב נדדה שנת המלך גו' כמפורש במדרשות ובתרגום שהיה ליל ראשון דפסח אבל רש"י פירש לקמן דויהי ביום השלישי ותלבש אסתר מלכות דהיינו ביום ט"ו היה יום שלישי לשילוח הרצים עכ"ל ולפי זה צ"ל אין מוקדם ומאוחר דזה המעשה דבלילה ההוא נדדה שהיה בליל ט"ו היה קודם מעשה דותלבש אסתר גו' שהיה ביום ט"ו וצ"ל נמי דהמעשה מהר קח את הלבוש גו' ויקח המן גו' לא היה ביום שאחר ליל ט"ו שנדדה שנת המלך כדמשמע מקרא אלא שהיה ביום י"ו ביום הנפת העומר כדמוכח לקמן ובו ביום עשתה אסתר משתה שני לכך פרש"י כאן דבו ביום בערב נתלה המן שהרי כל מעשה מהר את הלבוש גו' ויבא המלך והמן לשתות גו' וכל הענין בו ביום קודם שנתלה המן היה:

דעבר עורקמא דמיא כו' פרש"י לאסוף היהודים שבעבר ב' עכ"ל דהכי משמע קרא ויעבור מרדכי ויעש ככל אשר צותה עליו אסתר גו' ולא מצינו בה שצותה אותו אלא לך כנוס את כל היהודים הנמצאים בשושן גו':

אל תהי ברכת כו'. דכתיב ויאמר ארונה אל המלך גו' וסיפא דקרא אלהים ירצך גו' היינו ברכת הדיוט ונתקיים דכתיב ויעתר יי' לארץ ותעצר גו':

דניאל דברכיה כו' הוא ישזבינך כו'. יש לעיין בזה וכי משום דהיה ניצול דניאל נימא דברכת דריוש עשתה לו ואימא דצדקתו של דניאל עמדה לו כמ"ש וכל חבל לא השתכח ביה די הימן באלהא וי"ל דלהכי אשמועינן קרא דא"ל הוא ישזבינך דזה נמי גרמה לו:

קלל את שרה הנה הוא לך כסות עינים כו'. בדרך קללה אמר לה כן על ששקרה נגדו לומר על אברהם אחי הוא ואת אברהם לא קלל ששיקר לו לומר אחותי היא לפי שהוא עשה כן מיראת הריגה כמ"ש והרגוני על דבר אשתי:

הקב"ה נותן מים ואח"כ שופת הקדירה לקיים מ"ש לקול תתו המון מים ואח"כ ויעלה נשיאים גו' כצ"ל וכ"ה הגירסא בילקוט שהנשיאים הם (המון) הקדירה ששופת ונותן בתוכו מים:

כל האומר דבר בשם אומרו מביא כו'. הכי איתא בפרק שנו חכמים בלשון כו' וכיון דלאו משנה היא אלא ברייתא לא תקשי אמאי מייתי ליה הכא בשם ר"א אר"ח דאפשר דר"א לא ידע הך ברייתא ותלמודא מייתי הכא כל הני מילי דאר"א אר"ח:

צדיק אבד לדורו אבד כו'. כוונו בזה על השארות הנפש של הצדיק ואינו אבד במיתתו אלא לדורו שהיה מגין עליהם בחייו והמשיל למרגלית שלא נאבדה לעצמה דמרגלית שמה בכ"מ שהיא ולא אבדה אלא לבעלה:

וכל זה איננו שוה בכל עת שאני רואה את מרדכי גו' וכי משום דרואה את מרדכי יושב בשער המלך אומר כל זה אינו שוה לי כדרב חסדא כו'. כך היא הגירסא בילקוט ובע"י ור"ל כשראה את מרדכי שהיה פרוזבולו דהיינו אדונו מחמת עשירות והוא פרוזבוטו דהיינו עבדו משום עניות הוה מתבייש ממנו כשראה אותו בשער המלך בכל שעה והיה מיצר לו ואמר וכל זה איננו שוה לי וגו' ומפרש ליה שהיה עבדו בטולמא דלחמא שנתן לו כמפורש בילקוט:

גמרא במתניתא תנא כל כו'. נ"ל דר"ל דמתניתא פליגא אדעולא דל"א אלא בן צדיק ולא בן נביא או אפשר דנקטא ב"צ נגד בן רשע דסיפא:

שם וכל שפרט כו' לגנאי כו' בידוע שהוא רשע בן רשע. ק"ל מן ויקח קרח בן יצהר כו'. וכי גם שם נדרוש ח"ו כן ואולי דלכן התחכמו חז"ל בחלק (קט ב) לדרוש כולם על שמו ובזה לא נצטרך לדברי הח"א שם:

שם מיתיבי ברוך ב"נ ושריה בן נריה בן מחסיה. כצ"ל:

שם ולמה נקרא שמו התך שחתכוהו מגדולתו כו'. עי' מש"כ שבת (דף נה ב)] :

שם (בסה"ע) וכ"ז איננו שוה לי אר"א אר"ח משום דרואה מרדכי יושב כו'. (ובח"א העתיק וכי משום כו') אין כדר"ח כו'. כ"ה בע"י:

רש"י ד"ה בשלמא. דכתיב ויבא כו' כדבר ה'. נראה דמפרש כדבר ה' אשר היה אל חנמאל ובמקרא פי' בא אליך (דפסוק הקודם) ע"פ הדבור:

שם ברוך ושריה מצינו כו' שריה בסוף ס' ירמי' כו'. כצ"ל ועמש"כ בבמ"ר פ"י אות כ"א במ"ק:

רש"י ד"ה יו"ט ראשון ש"פ. וי"ד וט"ו וט"ז התענו. כצ"ל אבל בפדר"א פ"נ ובמדרש אסתר מבואר דהג' ימי התענית היו י"ג י"ד וט"ו וכ"נ מהגמרא כאן דאמר יום ראשון עי' ב"י או"ח סי' קפ"ח דליש פוסקים חוה"מ שוה לגמרי ליו"ט ולכ"ע אסור להתענות בו מה"ת ודוחק לומר דמשום מ"ע דאכילת מצה בליל יוט"ר נקטו ומש"כ הרש"א בח"א דמעשה דבלילה ההוא נדדה הי' בליל ט"ו קודם ותלבש אסתר מלכות ע"ש תמוה מהא דאיתא לקמן דאמר מאי האי דקמן דזמינתי' אסתר להמן ונראה דלרש"י דחקו הא דלקמן (טז) וישב מרדכי וגו' אר"ש ששב לשקו ולתעניתו וזה הי' ביום ט"ז אבל מהא לא איריא די"ל דמרדכי הוסיף יום א' לעצמו וזהו דאשמעינן קרא והרי גם המדרש הביא להא דשב לשקו ולתעניתו ומסיים כל מי כו' ומתענה כו' עד שתעשה בקשתו ע"ש:

תד"ה כשם. י"ל לפי שמעשה הגט היא ע"פ עדים כו'. עי' בסנהדרין (עד ב) בתד"ה והא בסופו ובמהרש"א שם שכ' וה"ה דה"מ לאקשויי למה לא גרשה כדי של"ת על איסור א"א ומשמע דבתירוצם יתיישב גם זו וק"ל דהתנן גיטין (פו) כתב בכ"י ואין עליו עדים כו' ואם נשאת הולד כשר וא"כ תקשה דמ"מ ה"ל לגרשה בכ"י בלא עדים כדי שתנצל מאיסור דאורייתא ומצאתי בחדושי הרשב"א שהקשה כן וסיים אלא מדברי אגדה הן כו':

גמ' מתיבי ברוך בן נריה כו'. איכא למידק היאך נתנבא ברוך בארץ כשדים שהרי לא עלה עם הגולה בפעם ראשון עם זרובבל שאלמלא כן היה נמנה עמהם וה״נ אמרינן לקמן שלהי פרקין גדול ת״ת שכל זמן שברוך בן נריה קיים לא הניחו עזרא ועלה וביחזקאל אמרינן (מ״ק כ"ה א') מאי היה שכבר היה. נדבר עמו תחלה בא"י. והא לא שייך בברוך. וצ"ל דהך ברייתא פליגא בהא וס״ל כמ"ד במדרש ט״א לנבואת יחזקאל בחו"ל:

שם דניאל. נ״ב ודאמרינן לעיל (ג') איהו לאו נביא ע״ש ברש"י וק"ל:

רש"י ד"ה בשנת שתים כו׳ ״לבית״. צ״ל לבנות:

אַרְבַּע נָשִׂים יְפֵיפִיּוֹת הָיוּ בָּעוֹלָם: שָׂרָה רָחָב וַאֲבִיגַיִל וְאֶסְתֵּר. נראה כונתו לשבחם לענין הצדקות דאף על פי שהיו יפיפיות גדולות היו צדקניות. ולמאן דמעייל וַשְׁתִּי בא להגיד עוצם הנזכר דאף על גב דושתי היתה מן יפיפיות שבעולם, עם כל זה נתן הקב"ה חן לאסתר יותר ממנה.
אך קשה הוה ליה למימר יָפוֹת ולמאי אמר יְפֵיפִיּוֹת? ונראה לי שבא לרמוז יופי כפול בתואר ובמראה, וכמו שנאמר (בראשית כט, יז) 'יְפַת תֹּאַר וִיפַת מַרְאֶה', ושוב ראיתי ביאור זה במפרשים ז"ל. ועוד נראה לי בס"ד נקיט 'יְפֵיפִיּוֹת' יופי כפול בבחרותם ובזקנותם, שלא הכחישו יופיין מתחלה ועד סוף.
ובזה נתרצה קושיא אחרת דמקשין העולם, אמאי לא חשיב יעל ומיכל? ובזה ניחא, דכאן חשיב אותם שהיה להם יופי כפול שוה בזקנה ובבחרות, אך יעל ומיכל אף על גב דהיו יפות הרבה, קים להו לרבנן דבזקנותם נשתנה יופיים כדרך כל הארץ, ולא הוה בהו הפלאת הטבע הזה, שגם בזקנותם יופיים שוה כבבחרותם.
והנה התוספות הקשו אמאי לא חשיב חוה, דאמרו בגמרא דבתרא (בבא בתרא נח.) 'שרה בפני חוה כקוף בפני אדם'? ותרצו דלא חשיב אלא הנולדות. והגאון חיד"א ז"ל בשמחת הרגל בפסוק (תהלים קיח, כב) 'אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים', הביא תירוץ אחר דאף על גב דחוה היתה יפה מאד, מכל מקום אדם הראשון בעלה היה יותר יפה ממנה ולא נחשב יופיה לגבי דידיה כלום יעוין שם. ונראה דאשתמיט מנייהו דברי רבותינו ז"ל דאמרו חוה היה יופיה יותר מאדם הראשון, עד שלא היה יכול להסתכל בפני חוה אשתו. ורבינו האר"י ז"ל נתן טעם לדברי רבותינו ז"ל אלו על פי הסוד בשער הכונות דרוש וא"ו דראש השנה דף צ"ו יעוין שם. ויש להדחק ולומר דהיה זה קודם החטא, אבל אחר החטא נתמעט יופיה מן יופי אדם הראשון, והיה הוא יפה יותר ממנה.
ולקושית התוספות נראה לי בס"ד על פי מה שאמר בגיטין (גיטין נט.) מימות משה ועד רבי לא מצינו תורה וגדולה במקום אחד, והא הוה יהושע? הוה אלעזר! והא הוה אלעזר? הוה פנחס! והא הוה פנחס? הוה זקנים! והא הוה שאול? הוה שמואל, והא נח נפשיה כולהו שני קאמרינן! והא הוה דוד? הוה עירה היאירי והא נח נפשיה כולהו שני קאמרינן! עיין שם. ולכן גם הכא יש לומר קים להו לרבנן דאותם ארבע יפיפיות לא היה בדורם דומה להם, והיו יחידות בעוצם היופי, אך יעל ומיכל היו בדורם נשים יפות במותם, וכן בזמן רבקה הות רחל, ואף על גב דרבקה קודם כמה שנים כולהו שני בעינן ובסוף ימיה של רבקה הות רחל ובזמן שהיתה רחל היתה גם כן רבקה, ולכך לא חשיב להו אף על גב דנזכר בתורה בעוצם יופיין להדייא.

רָחָב - בִּשְׁמָהּ זִנְּתָה; יָעֵל בְּקוֹלָהּ; אֲבִיגַיִל בִּזְכִירָתָהּ; מִיכַל בַּת שָׁאוּל בִּרְאִיָּתָהּ. נראה הכונה כשמזכיר שמה בדרך חיבה שידעה ומכירה ולבו נוטה אליה. ויעל היה לה קול נעים מאד ובעת שהיא מדברת יהיה לה חן יותר ביופיה מחמת קולה. ואביגיל היה לה יופי גדול אשר היודעה ולבו נוטה אליה כל עת שהוא זוכר אותה שהוא מצייר אותה בלבבו תתעורר בו תאות הזנות, וכל זה רק לאותם שלבם נוטה לנאוף. ומיכל לא היה לה יופי כאביגיל שתתעורר תאות הניאוף בלב המנאפים אפילו אם זוכרים אותה בלבבם אלא בראייתה ממש כי רק אם יראו אותה בחוש הראות אז פועלת הראיה תאות הניאוף ובודאי נשים צדקניות אלו היו מסתירות עצמן מעמא דארעא הנוטה לבבם לניאוף כדי שלא יבואו לידי מכשול ואם בהכרח יהיו נראין לפני אנשים כשרים לא יבואו אלו לידי מכשול.

(אסתר ד, א) 'וּמָרְדֳּכַי יָדַע אֶת כָּל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה וַיִּקְרַע מָרְדֳּכַי אֶת בְּגָדָיו וַיִּלְבַּשׁ שַׂק וָאֵפֶר וַיֵּצֵא בְּתוֹךְ הָעִיר וַיִּזְעַק זְעָקָה גְדֹלָה וּמָרָה' מַאי אָמַר?. יש להקשות בשלמא לגרסא דגרסי 'מַאי נַעֲשֶׂה' לכך הביא זה על פסוק 'וּמָרְדֳּכַי יָדַע אֶת כָּל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה' אבל לגרסא זו ד'מַאי אָמַר' הוה ליה למימר שאלה זו על פסוק 'וַיִּזְעַק זְעָקָה גְדֹלָה'?
ונראה לי בס"ד דשאלה אין לה מקום דהא כתוב בעשו (בראשית כז, לד) 'וַיִּצְעַק צְעָקָה גְּדֹלָה וּמָרָה' האם שאול ישאלון מַאי אָמַר? וכן בישראל כתוב (שמות ב, כג) 'וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ' לא שאל מַאי אָמְרוּ? דזה מובן מעצמו דודאי אמרו קובלנא על צרתם ורק כאן דקאמר 'וּמָרְדֳּכַי יָדַע אֶת כָּל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה' שמע מינה דהוא ידע דבר חדש שלא ידעו אחרים דהגזרה כבר נודעה לכל, וכן אמרו רבותינו ז"ל (תרגום שני והובא בפרש"י שם) בעל החלום הגיד לו.
ולכך שאל על זה החידוש שנודע לו דוקא ולא לאחר 'מַאי אָמַר' האם גילה ופרסם מה שנודע לו בדברי צעקתו, או אם אמר דבר סתום? והשיב רַב אָמַר: גָּבַהּ לִבּוֹ שֶׁל הָמָן מֵאֲחַשְׁוֵרוֹשׁ פירוש נודע לו דאחשורוש לא מכר אלא הזכרים הגדולים לפי חשבון עשרת אלפים ככר כסף, והוא זייף וכתב להשמיד את הכל גם טף ונשים ונמצא שזייף וצעק מר על הזיוף והעול אשר עשה המן, שבזה יש פתחון פה לטעון כנגדו ולסתור כל מעשיו מאחר שעשה בזיוף וכל דבטל מקצתו בטל כולו, וזהו שאמר גבה לב המן שהוסיף מלבו יותר ממה שעלה בלב המלך! וּשְׁמוּאֵל אָמַר: גָּבַר מַלְכָּא עִילָאָה מִמַּלְכָּא תַּתָּאָה פירוש ידע את כל אשר נעשה למעלה שקטרגו המקטרגים ונכתב גזר דין אך טען ואמר דמוכרח לבטל הגזרה אף על פי שהם חייבין יען כי עתה יאמרו הגוים גבר מלכא עלאה ממלכא תתאה ויהיה חלול השם בדבר, וכמו ענין טענה של משה רבינו ע"ה שטען (שמות לב, יב) לָמָּה יֹאמְרוּ מִצְרַיִם לֵאמֹר בְּרָעָה הוֹצִיאָם וכו', וכן אמר יהושע (יהושע ז, ט) וּמַה תַּעֲשֵׂה לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל.
ועל דרך הסוד נראה לי בס"ד 'גבר מלכא עילאה ממלכא תתאה' פירוש לא השפיע התפארת שהוא מלכא עילאה במלכות שהיא מלכא תתאה, ולכן היתה עת צרה לישראל.

(אסתר ד, ד) 'וַתָּבוֹאנָה נַעֲרוֹת אֶסְתֵּר וְסָרִיסֶיהָ וַיַּגִּידוּ לָהּ וַתִּתְחַלְחַל הַמַּלְכָּה מְאֹד', וַתִּתְחַלְחַל, רַב אָמַר שֶׁפֵּרְסָהּ נִדָּה. וּשְׁמוּאֵל אָמַר שֶׁהֻצְרְכָה לִנְקָבֶיהָ. קשה בין לרב בין לשמואל למאי הוצרך ללמדינו דבר זה במקראי המגילה שנאמרו ברוח הקודש?
ונראה לי בס"ד להגדיל הנס, יען כיון דפרסה נדה שראתה דם הרבה כמו שנאמר 'מְאֹד' אז כפי הטבע תכחיש יופיה באותו היום, כי אדמימות היופי יבלע בתוך גופה ולא יתראה בה אדמימות ועם כל זה היה לה חן גדול ביופיה לפני המלך שהושיט לה שרביט הזהב, וכן למאן דאמר הוצרכה לנקביה נמצא נעשה לה שלשול הרבה מדכתיב 'מְאֹד' וגם זה הרבוי מכחיש היופי, ועם כל זה נשאה חן רב ביופיה.
ועוד נראה לי בא להגיד שנעשה לה דבר זה בהשגחה מן השמים, שבזה לקחה הקליפה חלקה כעין חלק מים אחרונים, הן בפריסת דם נדה, הן בצואה של ניקוי הגוף, ובזה נשתתק כלב הנובח ולא עשה קטרוגים.

(אסתר ד, ה) 'וַתִּקְרָא אֶסְתֵּר לַהֲתָךְ' אָמַר רַב: הֲתָךְ זֶה דָּנִיאֵל, וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ הֲתָךְ? שֶׁחֲתָכוּהוּ מִגְּדֻלָּתוֹ. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: שֶׁכָּל דִּבְרֵי מַלְכוּת נֶחְתָּכִין עַל פִּיו. נראה לי בס"ד דלא פליגי אלא שמואל בא לפרש דברי רב כי יש פקיד על עניני חוץ בדבר המלכות הנוגע לבני המדינה, ויש פקיד על עניני המלך בביתו שקורין מאבי"ן ודניאל ע"ה היה תחלה בימי כורש ודריוש פקיד בשתי שררות אלו של פנימית הנקרא מאבי"ן ושל חוץ הנוגעין לבני מדינת המלך ושאר מדינותיו, ואמר רב שאחר כך חתכוהו מגדולתו, שלא הסירוהו מן השררה לגמרי אלא חתכו שררתו, מה שהיה שר בפנים ובחוץ. ובא שמואל לפרש שלא הוסר אלא משררה של לפנים הנקרא מאבי"ן, אבל עדיין דברי מלכות שהוא עניני חוץ נחתכין על פיו.
ועדיין צריך להבין מנא ליה לפרש זה על דניאל? ונראה לי בס"ד דייק לה מדכתיב 'וַתִּקְרָא אֶסְתֵּר לַהֲתָךְ מִסָּרִיסֵי הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר הֶעֱמִיד לְפָנֶיהָ' דקשה למה ליה למימר 'וַתִּקְרָא' והוה ליה למימר 'וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר לַהֲתָךְ' כיון דאמר 'אֲשֶׁר הֶעֱמִיד לְפָנֶיהָ' נמצא הוא מצוי אצלה ואין צריך לקראו מבחוץ? אלא ודאי דאף על גב שהעמידו לפניה אותה שעה לא היה עומד לפניה, אלא היה במקום אחר וקראה אותו. וקשה כיון דהדבר נחוץ לה מאד, למה לא שלחה הדברים למרדכי עם סריסים המצוים לפניה אותה שעה, עד שהוצרכה לקרוא להתך מבחוץ? אלא ודאי הֲתָךְ זֶה דָּנִיאֵל ודבר סתר זה לא רצתה שיתגלה לפני סריסים שאינם ישראל, ולא האמינה אלא רק בדניאל קדוש אלקים, והוכרחה לקראו מבחוץ ולשלחו למרדכי שיגיד לה הנסתר הזה כי הבינה מדעתה דענין זה שעשה מרדכי הוא נוגע ליהודים ואיך תאמין באחר זולת דניאל.

מִכָּאן שֶׁאֵין מְשִׁיבִין עַל הַקַּלְקָלָה. עיין מהרש"א ז"ל, ולא היה צריך לזה דאפילו אם יחושו ליכא בהו האי מלתא דהם לא היו שלוחי מרדכי ואין דבריהם נקראים תשובה אלא הם שלוחי אסתר מחדש ובודאי דניאל עשה התנצלות לעצמו ובקש מאסתר שתשלח אחרים מטעם זה.

(אסתר ד, טז) 'וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי אָבָדְתִּי' כְּשֵׁם שֶׁאָבַדְתִּי מִבֵּית אַבָּא כָּךְ אוֹבֵד מִמְּךָ. אף על גב דכתבנו לעיל שהיה משמש עם השידה ולכן גם עתה תעשה ענין השידה, עם כל זה כיון דבגלוי היא הולכת מרצונה אליו היא נאסרת על מרדכי אף על גב דאינו משמש עמה. אי נמי היא חושבת שתבקש ממנו על דבר זה בעת שתראה ממנו מציאות חן ביותר מאד וחשבה שמא כשיראנה יבקש לשמש עמה ובעת תשמיש יגבר החן ביותר שאז תבקש ממנו על ההצלה ולא ישיב פניה, לכך חשבה שאם יבא לשמש עמה עתה לא תניח השידה במקומה שאם ישכב עם השידה מי יבקש ממנו בעת התשמיש שגובר החן מחמת גבר תאותו בה?!

מִדַּת בָּשָׂר וָדָם אָדָם שׁוֹפֵת קְדֵרָה וְאַחַר כָּךְ נוֹתֵן לְתוֹכָהּ מַיִם. עיין רש"י ורד"ק בירמיהו. ונראה תלמודא הכא סמך על סוף הכתוב (תהלים קלה, ז) 'מַעֲלֶה נְשִׂאִים מִקְצֵה הָאָרֶץ' והעבים הם המקבלים המים כקדרה.

כָּל הָאוֹמֵר דָּבָר בְּשֵׁם אוֹמְרוֹ מֵבִיא גְּאֻלָּה לָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר (אסתר ב, כב): 'וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר לַמֶּלֶךְ בְּשֵׁם מָרְדֳּכָי'. יש להקשות היכא משמע מהאי קרא? ונראה לי בס"ד דיש להקשות למה לא הלך מרדכי הצדיק ע"ה הוא בעצמו להגיד למלך? אך הענין כי ראה ברוח הקודש שדבר זה נעשה עתה כדי לאכול פירותיו בזמן אחר לעת הצורך ואם היה הוא בעצמו מגיד למלך ודאי היה משלם לו גמול טוב תכף ומיד ונמצא פרי הדבר הזה היה נאכל עתה ובאמת הוא ידע ברוח הקודש שצריך להיות שמור לעת רחוק, לכך התחכם שאסתר תגיד למלך ובודאי שיכתב בספר על שמו, אך המלך כיון שראה דבר זה יצא מפי אסתר תולה הצלתו בה ולא ישום לבו לדעת ולהבין מי הוא זה המגיד לאסתר כדי לשלם לו גמול טוב כי יטרד בשמחת הצלתו ולא יעלה בלבו אלא רק אסתר שהגידה לו דבר זה והצילתו מן הטוב אך מאחר שבספר נכתב על שם מרדכי כאשר הגידה אסתר בשמו, אז הוציא הדבר זה פריו לעת הצורך ונסתבב ממנו מפלת המן והצלת כל ישראל שנגאלו מצרתם ואיך יצא הפרי הזה שעשה גאולה לישראל אם לא היתה אסתר מגדת הדבר בשם מרדכי שעל ידי כך נכתב בספר בשם מרדכי ונמצא האומר דבר בשם אומרו יסובב מזה גאולה לעולם. ונראה שאותיות השם שמזכיר בפיו יהיו צינורות לקבלת השפע של גאולה.
נמצא למדנו מכאן שהאומר דבר תורה בשם אומרו מביא גאולה, וצריך להבין מה טעם יש בזה על דברי תורה? ונראה לי בס"ד דאם אומר דבר תורה ואינו אומרו בשם אומרו, זה יהיה מחמת גאוה שרוצה להתגאות בטלית אחרים שיחשבו העולם שדבר זה הוא המחדש אותו מדעתו, ולפי זה המדקדק לומר דבר בשם אומרו הרי זה מואס בגאוה ולומד תורה לשמה, לכן מדה כנגד מדה בזכות זה שלומד לשמה יטיל הקב"ה אות למ"ד שבו רמוז לימוד התורה בתוך אותיות 'גַּאֲוָה' אשר מאס זה האדם, ויהיה כאן צירוף 'גְּאוּלָּה' ולזה אמר מֵבִיא גְּאֻלָּה לָעוֹלָם.
או יובן בס"ד טעם לזה, כי ידוע התועלת שיצאה לבעל אותו דבר אם יאמרו דברי תורה משמו הוא שיהיו שפתותיו דובבות בקבר (בכורות לא:), ונמצא זה הָאוֹמֵר דָּבָר בְּשֵׁם אוֹמְרוֹ בשביל טעם זה, יש לו אמונה בדברים הנסתרים שנעשים לצדיקים בקבר כי דברים אלו אינם גלוים אלא נסתרים, ורק נודעים לנו על פי הקבלה וזה המאמין בדברי קבלה שאין גלויים לעיני הכל הרי זה בעל אמונה, וידוע האמונה מקרבת הגאולה וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (מכות כד.) בא חבקוק והעמידן על אחת שנאמר (חבקוק ב, ד) 'וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה', והמאמין בדבר אחד מדברי קבלה הרי זה מאמין בכל, ולכן הָאוֹמֵר דָּבָר בְּשֵׁם אוֹמְרוֹ שנמצא מאמין בדברי קבלה הנזכר מֵבִיא גְּאֻלָּה לָעוֹלָם.

(אסתר ד, יז) 'וַיַּעֲבֹר מָרְדֳּכָי וַיַּעַשׂ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוְּתָה עָלָיו אֶסְתֵּר' אָמַר רַב: שֶׁהֶעֱבִיר יוֹם רִאשׁוֹן שֶׁל פֶּסַח בְּתַעֲנִית. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: דְּעָבַר עֲרקוּמָא דְּמַיָּא. הא דלא ניחא ליה לשמואל לפרש הכתוב כדברי רב שהוא מרווח טפי, כי באמת לכולי עלמא התענו ביום טוב. ונראה לי בס"ד דקשיא ליה למה מייחס זה למרדכי, והלא לא הוא לבדו התענה אלא אסתר וכל ישראל התענו, ואם קאי על הגזרה שגזר תענית לא ממנו יצאה גזירה זו תחלה אלא מאסתר יצאה שגזרה וצומו עלי וכו'? לכך ניחא ליה לפרש עורקמא דמייא עבר שדבר זה קאי עליה בלחודיה.

(אסתר ה, יג) 'וְכָל זֶה אֵינֶנּוּ שֹׁוֶה לִי' מְלַמֵּד שֶׁכָּל גְּנָזָיו שֶׁל אוֹתוֹ רָשָׁע חַקּוּקִין עַל לִבּוֹ, וּבְשָׁעָה שֶׁרוֹאֶה אֶת מָרְדֳּכַי יוֹשֵׁב בִּשְׂעַר הַמֶּלֶךְ - אָמַר וְכָל זֶה אֵינֶנּוּ שֹׁוֶה לִי!. נראה לי בס"ד הכונה שהיה לו כח הזכירה שיודע באוצר זה כך וכך תיבות יש בו ובכל תיבה כך וכך מיני כספים וזהובים יש פה וכן באוצר שני ושלישי ויותר וכן כך וכך אבנים טובות ומרגליות יש לו בבית גנזיו וזוכר משקל כל אחד ואחד מהם באופן שלא היה צריך לרשום כל זה בפנקס למשמרת, ואמר להם שזה כח הזכירה החרות על לבו איננו שוה לו כי בעת שרואה את מרדכי היהודי יתבלבל ויסתלק ממנו כח הזכירה שלא יוכל לזכור חשבון בית גנזיו כאמור ונרמז בתיבת 'זֶה' ראשי תיבות זכרון הנכסים או זכרון המנין.

זֶה בָּא בִּפְרוֹזְבּוֹלִי, וְזֶה בָּא בִּפְרוּזְבּוֹטִי. נראה לי בס"ד זֶה מָרְדֳּכַי בָּא בְּטַעֲנָה שֶׁל פְּרוֹזְבּוֹלִי, שאם יוכיחו את מרדכי ויאמרו לו למה נתגרית בהמן וגרמת צרה לישראל? שאם היית קם מפניו ומשתחוה לו כשאר שרי המלך ועבדי המלך לא היה מתמלא חמה להצר את ישראל! הנה אז מרדכי יבא בטענה ותשובה להשיב על תרעומת זה שמתרעמים עליו דלאו משום כבודי מנעתי עצמי מלקום מפניו והשתחות לו אלא בעבור הפסד ממון עצום ורב שהייתי מפסיד בדבר זה יען כי אני אדון לו שנמכר לי וכל עושר שלו הוא שלי, ואם הייתי קם מפניו ומשתחוה לו הייתי מאבד זכות זה בידים! שאם אחר כך אבא לתבעו בממון מדין כל מה שקנה עבד קנה רבו יאמר אם אני עבדך איך תקום מפני ואיך תשתחוה לי? הרי אתה עשית דברים מוכיחין שאינני עבדך אלא אדון עליך! ועל כן הוכרחתי להזהר שלא אשתחוה לו וגם לא אקום מפניו. וְזֶה הָמָן בָּא בַּטַּעֲנָה שֶׁל פְּרוּזְבּוֹטִי, שאם יאמרו להמן למה עשית עול זה לכתוב לאבד נשים וטף, שאם האנשים חטאו כדבריך אלה הצאן מה עשו? אין זה אלא מרוע לב שכונתך להזיק בחינם כשור נגח וכנחש ועקרב הנושכין בלתי הנאה! אז המן יבא להשיב להם תשובה בטענה זו של פרוזבוטי לומר היה מוכרח להשמיד את הכל להנאתו יען שיש למרדכי עליו טענה של מכירתו לעבד, וכל מה שקנה עבד קנה רבו ואם כן יבא יום ויתבע ממנו כל ממון שבידו ויעשהו עני! לכך רדף אותם לכלות הכל שלא די לו לכלות האנשים בלבד כי היהודים יורשים זה את זה ואם היה נשאר אשה אחת או טף אחד היו תובעין אותו ומענים אותו מכח ירושה, לכך הוכרח לגלגל כליה על הכל כדי שישאר קיים בממון שלו!
ובזה ניחא שהביא על זה דברי רב פפא דאמר דהוו קרו ליה 'עבדא דמזדבן בטלמי' והיינו אל תתמה למה חרד המן על ממונו כל כך מכח תביעה זו של מרדכי והלא עברו ימים הרבה אחר שובם מן המלחמה שהיתה בה המכירה ומרדכי לא תבע אותו כלל ונעשה משנה למלך וגם כן מרדכי שתק לו נמצא לא היה בדעתו לתבעו בדבר זה ומחל לו הדבר הזה וכאלו לא היה כלל, לכך הביא הא דרב פפא דאמר הוו כולהו אינשי קרו ליה הכי גם בזמן היותו משנה למלך אם כן דבר זה מפורסם בלשון כולי עלמא ונודע לכל וקלונו לא נשכח, ולכך חרד על זאת.
ונראה לי בס"ד הא דקרו עליה האי לישנא דטולמי, כי 'המן' מספרו 'טולמי' [95] ולכן היו מגנים אותו בטולמי הרמוזה בשמו, ונמצא נתחזק דבר זה בקולן של בני אדם ביותר עד שאין צריך להוציא מרדכי את השטר לתבוע בו, אלא קלא דאינשי בלבד מספיק לו וגבר ישראל!

מַלְאָכִי זֶה עֶזְרָא; וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: מַלְאָכִי שְׁמוֹ. נראה לי בס"ד דרבי יהושע בן קרחה וחכמים סבירא ליה מלאכי ועזרא אחד הם, ורק רבי יהושע בן קרחה סבירא ליה עיקר שמו בתחלה היה עזרא ואחר כך נקרא מלאכי, ולזה אמר מַלְאָכִי זֶה עֶזְרָא הידוע שהוא שם דמעיקרא, וכמו שנאמר (בראשית ב, יד) 'וְהַנָּהָר הָרְבִיעִי הוּא פְרָת' ופרשו רז"ל הוא פרת דמעיקרא שנאמר בו (בראשית ב, י) 'וְנָהָרּ יֹצֵא מֵעֵדֶן' וחכמים אומרים מַלְאָכִי שְׁמוֹ רוצה לומר עיקר שמו הוא מלאכי דכך היה נקרא בתחלה ואחר כך נקרא עזרא, ולכן בנביאים דקדמי לכתובים נקרא בשם מלאכי, כי שם זה הוא היה הראשון ובכתובים נקרא עזרא, כי שם זה היה לבסוף.
ומה שאמר רב נחמן מסתברא כמאן דאמר מלאכי זה עזרא דמשמע דפליגי ביה לאו על דברי רבי יהושע בן קרחה ורבנן קאי אלא בא לאפוקי מן רב דאמר מלאכי זה מרדכי. ולגרסא דגרסי לעיל אמר רב נחמן מלאכי זה מרדכי גרסי הכא אמר רב נחמן בר יצחק מסתברא וכו', כי רב נחמן בסתם הוא רב נחמן בר יעקב, ומאן דגריס כאן אמר רב נחמן בסתם גריס לעיל אמר רב מלאכי זה מרדכי.

אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: כָּל הָאוֹמֵר דָּבָר בְּשֵׁם אוֹמְרוֹ מֵבִיא גְּאֻלָּה לְעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: 'וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר לַמֶּלֶךְ בְּשֵׁם מָרְדֳּכָי'. יש להקשות מנא ליה שיש זכות גדול בדבר זה לומר דבר בשם אומרו, ומנא ליה דהועיל זכות זה להביא גאולה?
ונראה לי בס"ד, משום דקרא זה שאמר 'וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר לַמֶּלֶךְ בְּשֵׁם מָרְדֳּכָי' הוא מקרא יתר מאחר שאמר 'וַיִּוָּדַע הַדָּבָר לְמָרְדֳּכַי וַיַּגֵּד לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה' ואחר כך כתוב (אסתר ו, ב) 'וַיִּמָּצֵא כָתוּב אֲשֶׁר הִגִּיד מָרְדֳּכַי עַל בִּגְתָנָא וָתֶרֶשׁ' אם כן ידענו שאסתר אמרה הדבר בשם מרדכי, ולפי זה פסוק זה של 'וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר לַמֶּלֶךְ בְּשֵׁם מָרְדֳּכָי' מקרא יתר, וכיון דבמגילה הזאת שנכתבה זכר לנס של הגאולה נכתב בה דברים אלו שהם יתרים ודאי נכתבו דברים אלו היתרים ללמדנו שנס הגאולה שבעבורו נכתבה כל המגילה נעשה בזכות זה הדבר שאמרה אסתר למלך בשם מרדכי מפני שכל האומר דבר טוב בשם אומרו מביא גאולה לעולם!
ונראה לי בס"ד שרמזו חז"ל בלשונם הטוב שאמרו 'מֵבִיא גְּאוּלָּה לְעוֹלָם' והיינו גְּאוּלָּה [45] גימטריא מ"ה ו'עוֹלָם' [146] גימטריא קמ"ו צרף שניהם יחד יהיה צירוף קוֹמְמָהּ [191] שהוא לשון קומה כי צרתם היתה מחמת קוצר קומה דעשר ספירות של תפארת ומלכות שהיו בסוד הקטנות והגאולה היתה על ידי שלימות שיעור קומה בעשר ספירות וכאשר פרשתי בס"ד ברמז הכתוב (ויקרא כו, יג) 'וָאֶשְׁבֹּר מֹטֹת עֻלְּכֶם וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת' דאמרו רז"ל (סנהדרין ק.) שתי קומות ודוק.

גמ' ששמו ושם אביו. עי' ב"ב דף טו ע"ב תוס' ד"ה בלעם ובמהר"ש איידלס בח"א שם:

שם כל האומר רחב. עיין סנהדרין מה ע"א תד"ה אלא:

שם ואילו איהו לא אזיל לגביה. עי' ב"ב דף ד ע"א תוס' ד"ה שכל:

ת"ר ד' נשים יפיפיות וכו'. קשיא לי ותו ליכא והא איכא יעל ומיכל בת שאול דאמרינן בסמוך יעל בקולה מיכל בראיתה. ועוד כי קאמר בסמוך ולמ"ד אסתר ירקרקת היתה אפיק אסתר ועייל ושתי ואמאי ליעול יעל או מיכל וי"ל דלא קחשיב אלא דהוו יפיפיות בצורתן אבל יעל לא היתה יפיפיה בצורתה אלא שהוצק חן בשפתותיה וכן מיכל אפשר שלא היתה יפיפיה אלא מדקדקת בפסיעותיה. גיליון. לקוטי רבינו בצלאל כ"י וזה שנים רבות שבעניותי עמדתי על זה בספרי הקטן ראש דוד פ' מקץ דף ל"ג ע"א ועמ"ש התוס' ומ"ש אנכי עפר דל בקונטריס שמחת הרגל על פ' אבן מאסו הבונים ע"ש:

כשם שאבדתי מבית אבא וכו'. עמ"ש הרב המוסמך מהר"י פינטו בפירושו על עין יעקב ועיין מה שהקשה עליו הרב שבות יעקב בח"ב סי' קי"ז ואני בעניי באתי לכלל ישו"ב דבריו ז"ל בספרי הקטן דברים אחדים דרוש ח' ע"ש באורך בס"ד:

לא נעשה עמו דבר אמר רבא לא מפני שאוהבין את מרדכי וכו'. שמעתי בשם הגאון מהר"ר צבי אשכנזי שפירש בהקדמה ידועה דהשונא אינו יכול להזכיר שם אויבו. והאוהב מזכיר שמו פעמים רבות. וכן הוא ברז"ל במדרש שהיה אומר דוד הע"ה שאינן מזכירין שמו אלא בן ישי כמו מדוע לא בא בן ישי וכיוצא. והשתא ק"ל דהול"ל לא נעשה עם מרדכי דבר ולכך אמר רבא לא מפני שאוהבין את מרדכי אלא ששונאין את המן וכיון שאין אוהבין את מרדכי לכך לא הזכירו שמו ע"כ שמעתי ועל פי הקדמה זו פירשתי אני בעניי כמה פסוקים בדרושים בס"ד:

תנא לו הכין. עמ"ש בס' הקטן דברים אחדים דף ס"ג:

אי משאר שבטים יכלת ליה וכו'. עמ"ש אנכי עפר דל בס' הקטן ראש דוד פ' תצוה דף ס"ד ע"ש בס"ד ובס' הקטן דברים אחדים דף קי"ד ע"ג:

מלמד שהיתה מחוה כלפי אחשורוש. אפשר בהקדמה שכתבתי בסמוך דהשונא אינו יכול להזכיר שם אויבו והכא אנו רואים דאסתר הזכירה שם המן. לכך אמר שלפי שהיתה מחוה כלפי אחשורוש לכך הוצרכה להזכיר בפי' שם המן. דאע"ג דהמלאך סטר ידה כלפי המן אם לא היתה מזכרת שם המן מי מפיס כיון שגם היתה מחוה כלפי אחשורוש לזה הזכירה בפירוש שם המן ודוק:

שבא מלאך והפילו עליה. הנה הרב הרקח בשערי בינה הביאו הרב מנות הלוי דף קע"ב ע"א הקשה על משז"ל שראה אחשורוש שקצצו אילנותיו והוא לא עשה והרי נאמר דובר שקרים וכו' ע"ש ולקושיא זו אפשר לומר דהוא חשב על ישראל להרגם ולקצוץ אילני דמלבלבי בגן ה'. ע"ד תחילת מעשה בוסתנאי בחלום המלך. ומחשבה רעה בגוים היא מעשה:
אמנם .כיוצא בה יש לחקור הכא במאי דקמן איך המלאך בא והפילו עד לבא חמ"ת המלך הגם לכבוש וכו' והלא זה שקר ואיך המלאך עשה כן. ונראה לישב דאמרו ז"ל שהמן אמר לאוהביו שאם היה שואל מאסתר היא מתרצה לו כמ"ש הרב מנות הלוי משם רז"ל בפסוק אף לא הביאה אסתר וממילא רווחא ונתישבה חקירתנו כי הוא אמר לאוהביו כן ובגוים מחשבה רעה הקב"ה מצרפה למעשה לכן בא מלאך והפילו:

אפשר דבר שנצטער אותו צדיק וכו' והמימרות הסמוכות. עמ"ש בעניותי בקונטריס דברים אחדים דף ס"ד ע"ב בס"ד: