מגילה ח ע"א

דף ח - א

מתניתין:

אין חילוק בין דיני המודר הנאה מחבירו - למודר ממנו מאכל ^[270], אלא דריסת הרגל. שהמודר הנאה - אסור אפילו בדריסת הרגל בבית חבירו, ואילו המודר ממנו מאכל - מותר, שהרי אין זה הנאת מאכל.

וכן, איכא בינייהו כלים שאין עושין בהן אוכל נפש. שהמודר הנאה - אסור לשאלן ממנו, והמודר מאכל - מותר [ודווקא במקום שאין משכירין כלים כיוצא בהן, אבל אם משכירין, אסור גם במודר מאכל. שהרי אם לא היה משאילו - היה נחסר ממון, ואותו ממון ראוי לקנות בו מאכל].

גמרא:

מדתנן במתניתין, דדווקא כלים שאין עושין בהם אוכל נפש הותרו למודר מאכל, משמע, הא לענין כלים שעושין בהן אוכל נפש - זה וזה שוין, ואסור אף במודר מאכל, ואפילו שאין משכירין כיוצא בהן, כיון שהם כלי אוכל נפש.

שנינו במשנתינו: דריסת הרגל [אסורה למודר הנאה].

ומקשינן: הא לא קפדי אינשי ^[271] אדריסת הרגל, ואם כן, אמאי אסור? ^[272]

אמר רבא: הא מתניתין מני - רבי אליעזר היא, דאמר: ויתור - דבר שמוותרין ואין מקפידין עליו - אסור במודר הנאה.

מתניתין:

אין בין נדרים [כגון האומר: "הרי עלי עולה", ואחר כך הפריש בהמה לנדרו] לנדבות [כגון האומר על בהמה: "הרי זו עולה"], אלא, שהנדרים - חייב באחריותן, ונדבות - אינו חייב באחריותן [כמבואר לקמן בגמרא] ^[273].

גמרא:

מדלא תנן חילוק ביניהם, אלא לענין חיוב אחריות, משמע, הא לענין לעבור על לאו ד"בל תאחר" אם לא הביא את נדרו בזמנו - זה וזה שוין [דאף על גב דלא כתיב "בל תאחר" בנדבה, אלא רק בנדר, מרבינן לה במסכת ראש השנה בגזירה שוה].

תנן התם [במסכת ראש השנה]: אי זהו נדר, האומר: "הרי עלי עולה".

איזו היא נדבה? האומר על בהמה שלפניו: "הרי זו עולה".

ומה החילוק בין נדרים לנדבות?

נדרים, אם מתו או נגנבו או אבדו הבהמות שהפריש אחר כך לצורך נדרו - חייב הנודר באחריותן, וצריך להביא בהמה אחרת לקיים את נדרו.

מה שאין כן נדבות, אם מתו או נגנבו או אבדו - אינו חייב באחריותן, ואין צריך להביא אחרת.

מנהני מילי?

דתנו רבנן: כתיב: "ונרצה לו לכפר עליו". רבי שמעון אומר: את שעליו - חייב באחריותו. דהכי הוא משמעותיה דקרא: "ונרצה לו"

- אימתי ירצה את נדרו? "לכפר" - לכשיתכפר לו. דהיינו, לכשיביא את הקרבן ^[274].

אבל אם לא הביאו, כגון שמת או נגנב - לא יצא ידי נדרו.

ובאיזה קרבן אמרתי לך? באותו קרבן שהחיוב "עליו", דהיינו נדר. ואת שאינו עליו, דהיינו נדבה - אינו חייב באחריותו.

מאי משמע ד"עליו" לישנא דקבלת אחריות הוא?

אמר רבי יצחק בר אבדימי: כיון דאמר הנודר: "הרי עלי", כמאן דטעין אכתפיה דמי [כאילו הוא טעון על כתפיו].

מתניתין:

אין חילוק בין דיני זב הרואה שתי ראיות [ביום אחד או בשני ימים רצופין] - לרואה שלש ראיות [ביום אחד, או בשלשה ימים רצופין, או שראה ביום אחד ראיה אחת, וביום אחד - שתים] - אלא קרבן. שבעל שתי ראיות אינו מביא קרבן, ובעל שלש - מביא.

גמרא:

מדלא קתני חילוק ביניהם - אלא לענין קרבן, משמע, הא לענין טומאת משכב ומושב, שאם שכב או ישב - אפילו על גבי עשרה בגדים, ואפילו לא נגע בהן, כולן נעשין אב הטומאה [מה שאין כן אם נגע בדבר בלא שכיבה וישיבה, נעשה רק ראשון לטומאה. ואינו מטמא אדם וכלים, אלא רק אוכלין ומשקין],

וכן לענין ספירת שבעה ימים נקיים מזיבה, שצריך למנות אחר שהפסיק מזובו קודם שיטבול. ואם ראה באחד משבעת הימים, סתר את ספירתו וצריך לספור שוב - זה וזה שוין.

מנהני מילי דשוין הן לענין טומאה, ואינן שוין לענין קרבן?

דתנו רבנן, רבי סימאי אומר: מנה הכתוב שתים, שתי ראיות, דכתיב: "ואיש כי יהיה זב מבשרו זובו טמא הוא", הרי שתי ראיות. וקראו הכתוב טמא, דכתיב "טמא הוא".

ובפסוק אחר מנה הכתוב שלש ראיות, דכתיב: "וזאת תהיה טומאתו בזובו רר בשרו את זובו או החתים בשרו מזובו" - וקראו טמא, דכתיב: "טומאתו היא".

הא כיצד? הרי משראה שתי ראיות - כבר טמא הוא, ולמה פירט הכתוב שלש ראיות?

על כרחך, אתי קרא למימר, דבשתים - הוי זב לענין טומאה חמורה של זב, שמטמא משכב ומושב, וטעון ספירת ז' נקיים. ובשלש ראיות - הוי זב גם לענין חיוב קרבן.

ומקשינן: ואימר הכי: שתים - לטומאה דזב ולא לקרבן, וכדקאמרינן. ואילו שלש, לקרבן דווקא, ולא לטומאה חמורה של זב ^[275], אלא יהא כבעל קרי בעלמא!?

ומתרצינן: אמרת, הרי עד שלא ראה שלש ראיות - כבר ראה שתים, ואם כן, הרי כבר נטמא בטומאת זב, והיאך יצא מטומאתו כשראה ראיה שלישית!? אלא, על כרחך, דבשלש ראיות - מתחייב להביא קרבן בנוסף על טומאתו.

ומקשינן: ואכתי, אימר איפכא: שתים - לקרבן ולא לטומאה ^[276] , ואילו שלש - אף לטומאה! ויהיו שוין לענין קרבן, וחלוקין לענין טומאה!?

ודחינן: לא סלקא דעתך. דתניא: כתיב "וכפר עליו הכהן לפני ה' מזובו". ומלת "מזובו"

- משמע מקצת זובו. ודרשינן: מקצת זבין - מביאין קרבן, ומקצת זבין - אין מביאין קרבן.

הא כיצד? אילו הן הזבין המביאין קרבן, ואילו אינן מביאין?

זב שראה שלש ראיות - מביא קרבן. אבל אם ראה שתים - אינו מביא.

או אינו אלא דהכי הוא החילוק: ראה שתים - מביא קרבן. אבל אם ראה שלש - אינו מביא?!

אמרת, ליכא למימר הכי, דהרי עד שלא ראה שלש - ראה שתים, ונתחייב כבר קרבן, והיאך נפטר על ידי ראיה שלישית?!

ואיצטריך דרשה דרבי סימאי, דדרש לה, מהאי דמנה הכתוב שתים ושלש, ואיצטריך נמי קרא דמייתי בברייתא: "מזובו".

דאי מדרבי סימאי לחודיה - הוה אמינא לדחוייה כי קושיין, דאימר: שתים - לקרבן ולא לטומאה, שלש - לקרבן ואף לטומאה. קמשמע לן קרא ד"מזובו", דמקצת זבין מביאין קרבן ומקצתן לא, ואם כן, ליכא למימר דשניהם מביאין קרבן, אלא על כרחך דבשתים אין מביא קרבן, ובשלש - מביא.

ומאידך, אי הוה ילפינן מקרא ד"מזובו" לחודיה, הוה ידענא דמקצת זבין מביאין קרבן - ומקצתן לא, אבל לא הוה ידענא בכמה ראיות מביא - ובכמה לא. קמשמע לן דרבי סימאי דבשתי ראיות אינו מביא, ובשלש מביא.

ומקשינן לתנא דברייתא: והשתא, דאמרת דקרא ד"לפני ה' מזובו" - לדרשא דמקצת זובו אתיא, האי "מזובו" ד"וכי יטהר הזב מזובו" - מאי דרשת ביה?

ומבארינן: ההוא קרא מיבעי ליה לכדתניא: כתיב: "וכי יטהר הזב מזובו וספר לו שבעת ימים לטהרתו". והאי דכתיב: "וכי יטהר הזב" - מלמד שלכשיפסוק הזב מזובו, אינו צריך לטבול מיד, אלא יספור שבעה נקיים, ואחר כך יטבול.

ומדכתיב "מזובו" דרשינן: מזובו, ולא מזובו ונגעו. דהיינו, שאם היה האדם גם זב וגם מצורע, יכול לספור ז' נקיים מיד אחר שנטהר מזובו, אף על פי שעדיין מצורע הוא. ולכשיטהר מנגעו ^[277] יטבול מיד, ותועיל לו ליטהר מטומאה חמורה של זב [טומאת משכב ומושב, וטומאת היסט כלי חרס, שהוא מטמאן בהיסט] וגם לטבילה ראשונה של מצורע.

אמנם צריך הוא עדיין ספירת שבעה דטהרת מצורע, וטבילה שניה, כדי שיהיה מותר באכילת קדשים ^[278].

והאי דסמך קרא זוב לספירה: "מזובו וספר"

- לימד על זב בעל [שראה] שתי ראיות, שאף על פי שמקצת זב הוא, טעון ספירת שבעה נקיים קודם שיטבול ^[279].

ולא תתמה, למה לי ילפותא להך דהרואה ב' ראיות טעון ז' נקיים, והלא דין הוא! אם מטמא בעל שתי ראיות משכב ומושב, לא יהא טעון ספירת שבעה? ואמאי ניסק אדעתין שיתמעט מספירה?

[מתני'] אין בין המודר הנאה מחבירו למודר הימנו מאכל אלא דריסת הרגל וכלים שאין עושין בהן אוכל נפש כגון בגדים וכיוצא בהן דלמודר הנאה אסור. ואוקימנא לר' אליעזר דתני אפילו ויתור אסור במודר הנאה. פי' אפילו דברים שדרך בנ"א לוותר עליהן כגון דריסת הרגלים (וכלים שאין עושין) בחצרם שאם יכנס אדם ויהלך בה אין מקפידין עליו וכיוצא בזה אפי' כגון זה אסור. אבל למודר ממנו מאכל דריסת הרגל וכלים שאין עושין בהן אוכל נפש כגון קערה ותמחוי וכן כיוצא בהן מותר הא כלים שעושין בהן אוכל נפש כגון נפה וכברה ריחים ותנור וכיוצא בהן זה וזה שוין שניהם אסורין:

מתני' אין בין נדרים לנדבות כו'. הא לבל תאחר כדכתיב כי תדור נדר לה' וגו' זה וזה שוין כלומר אם יאחר בין הנדר ובין הנדבה עובר משום בל תאחר:

תנן התם איזהו נדר האומר עלי עולה איזו היא נדבה האומר הרי זו נדבה ומה ביניהם נדרים מתו או נגנבו חייבין באחריותן שנאמר ונרצה לו לכפר עליו דייקינן מעליו את שעליו. כלומר אם אמר עלי חייב באחריותו דכיון דאמר עלי כמאן דרמי אכתפיה דמי שחייב למוסרו למי שחייב לו אבל הנדבה אין חייב באחריותה:

מתני' אין בין זב הרואה ב' ראיות לרואה ג' וכו'. הא לענין משכב ומושב וספירת ז' טהורין זה וזה שוין דתניא או החתים בשרו מזובו דייקינן מדכתיב מזובו שמעינן מינה אף מקצת זובו מטמא משכב ומושב להביא את שראה ב' ראיות שיטמא משכב ומושב כל הטעון משכב ומושב טעון ספירת ז'. כדתניא מזובו וספר מקצת זובו נמי טעון ספירת ז' להביא את שראה ב' ראיות שטעון ספירת ז'. מתני' מני ר' סימאי היא. דתני ר' סימאי מנה הכתוב שתים וקרא טמא שלש וקרא טמא.

הא כיצד ב' לטומאה ג' אף לקרבן פי' מנה הכתוב ב' פעמים זיבות זוב וזובו וקרא טמא. שנאמר איש איש כי יהיה זב מבשרו זובו טמא הוא. עוד חזר הכתוב אחר ומנה שלש בזובו אחת זובו שתים מזובו הרי ג' שנאמר וזאת תהיה טומאתו בזובו וגו' אמר אם בשתים טמא בשלש לא כ"ש למה כתב עוד שלש ללמד כי בב' ראיות טמא הוא ופטר מן הקרבן בג' ראיות חייב אף בקרבן. ואקשינן ואימא שתים לקרבן ולא לטומאה. כלומר בב' ראיות חייב קרבן אע"פ שאינו טמא ראה שלישית חייב בטומאה ובקרבן.

ופרקינן לא דתניא וכפר עליו הכהן לפני ה' מזובו. מקצת זבים מביאין קרבן ומקצת אין מביאין קרבן. וא"ת כי בעל ב' ראיות מביא קרבן. אין לך זב שאינו מביא קרבן שאינו רואה אלא ג'. אלא שכבר הקדים וראה ב' וכבר נתחייב בב'. ומכאן ולהבא אפילו ראה כמה אין חייב אלא קרבן אחד כו' ואיצטריך לדרבי סימאי לברר כי בשתי ראיות נקרא טמא.

ואיצטריך מזובו לדחות הקושיא שהקשו על רבי סימאי דאי לאו מזובו הוה אמינא שתים לקרבן שלש לקרבן ולטומאה כו'. ופשוטה היא:

אין בין המודר הנאה מחבירו למודר ממנו מאכל אלא כלים שאין עושין בהן אוכל נפש, הא כלים שעושין בהן אוכל נפש זה וזה שוין. ואוקימנא לה בדוכתא בפרק אין בין המודר (נדרים לג, א) באומר הנאה המביאה לידי מאכלך, הא באומר מאכלך עלי אינו אסור אלא באוכל נפש בלבד, ואם אמר הנאת מאכלך עלי אינו אסור אלא ממאכל ומשתה ולעיסת חטים.
וכלים שאין עושין בהן אוכל נפש דשרינן הכא במודר ממנו מאכל, דוקא בשאין משכירין כיוצא בהן, הא משכירין כיוצא בהן אפילו במודר מאכל אסור, דהא מהני ליה בדמי שכירותו דאי בעי אכיל מיניה. והכין איתא התם בדוכתא.

יש ספרים דגרסי הכי: והלא דין הוא ומה מצורע שאינו מטמא משכב ומושב טעון ספירת שבעה וכו'. ואף על גב דאמרינן בתורת כהנים (פרשת תזריע פרשת נגעים פ"ב ה"י ופ"ט ה"ח) דמצורע מטמא משכב ומושב, ההוא לטמא אוכלין ומשקין, וכן כתב רש"י ז"ל בפסחים (סז, ב ד"ה זב הב'), והכא לטמא אדם לטמא בגדים. ויש מי שגורס, ומה אם מטמא משכב ומושב לא יהא טעון ספירת שבעה.

מתניתין אין בין המודר הנאה מחברו למודר הימנו מאכל אלא דריסת הרגל וכלים שאין עושין בהן אוכל נפש פי' האי אין בין כולל כל דבר ודייקי' הא לענין כלי' שעושים בהם אוכל נפש זה וזה שוים ואוקימנא בדוכתה דמודר הימנ' מאכל דקתני היינו דקאמר קונם הנאה המביא' לידי מאכל עלי דכלי' שעושים בהם אוכל נפש דשרי בהו ה"מ במקום שאין משכירין כיוצא באלו לתשמיש כזה שהשאילו לו אבל במקום שמשכירין כאלו לתשמיש בזה אסור בהם דהא משתרשי ליה דמי שכירות ומקני בהו מידי דמאכל ומהאי טעמא נמי אסור ליתן לו מתנה ואמרינן התם היכא דאמר קונם מאכלו עלי לא מיתסר אלא באוכל גופי' ועל ידו אכילה לרפואה מותר ואי אמר קונם הנאת מאכל מיתסר במידי דבר מאכל אפילו לרפואה והנאה אחרת אבל בדברים אחרים שאינם בני מאכל אפי' מכשירי מאכל מותר עד שיאמר קונם הנאה המביאה לידי מאכל:

אין בין נדרים לנדבות שהנדרים חייב באחריותן ונדבו' אינו חייב באחריותן הקשו בתו' ליתני נמי שהנדרי' אינם באין מן המעשר ונדבות באים ממעשר ב' וי"ל דהאי טעמא היינו שכל דבר שבחובה אינו בא מן המעשר הילכך כיון דתני נדרים חייב באחריותן והוו דבר שבחובה ונדבות אינו חייב באחריותן ולא הוו דבר שבחובה ממילא נפקא לן דבאי' מן המעשרו' אידך הפרשה:

ודייקינן בגמרא הא לענין בל תאחר זה וזה שוין כלומר שעבר עליהם בבל תאחר אחר שלשה רגלים כדאיתא בפ"ק דר"ה:

גמרא דריסת הרגל והא לא קפדי פי' ואפי' אדריסת הרגל דכניסה בעלמא לא קפדי וכ"ש דבקעה וכיון דלא קפדי עלוי' לא להוי בכלל איסו' הנאה מן הסת' ופריק דמתניתין מני ר' אלעזר דאמר אפי' ויתור כלו' דבר שמותרין אותו כני אדם אסור במודר הנאה אבל לרבנן שרי והא דתנן שותפין שנדרו זה מזה אסורין ליכנס ולהשתמש קאמר וכיון דסתם לן תנא הכא כר' אליעזר הלכתא כותיה ואע"ג דקי"ל כר' אליעזר בן יעקב דאמר בשותפין שנדרו הנאה זה מזה מותרין ליכנס בחצר ההיא לא שייכא בהא כלל דהא אינהו אפי' ליכנס ולהשתמש בחצר שרו וטעמא משום דסברו יש ברירה דכל א' בשלו משתמש ולא בשל חבירו כלל והא ליתיה כלל ויתור איסור במודר הנאה דהתם מיירי במודר הוא דמצי מעכב עליה על דריסת הרגל ולפי' ישנו בכלל איסור אבל זה אינו מעכב על שותפו שלא ישתמש בחצר ולפיכך כשהכירו יכול לומר לתוך שלי אני נכנס והיינו דקתני סיפא ואסור להעמיד רחיים ותנור בחצר ואע"ג דשותפין דהאי גוונא לא קפדי מכיון דמצו מעכבי הא מתהני מיניה ואסור מדרבי אליעזר בן יעקב ואע"ג דבאורייתא אין ברירה וטעמא דר' אליעזר בן יעקב התם משום דסבר יש ברירה הא פרישנא התם דברירה דעלמא היינו דבר שאינו מבורר לשעתו עד לאחרי זמן שאומר דנברר הדבר למפרע שלזה היה אבל בההיא ליכא למי' הכי שהרי כ"א מהם (א"ה כאן חסר והכוונה מובן ) אלא פי' ברירה דהתם לומר שבשעתו מתברר כי לתוך שלו נכנס ומשתמש שכן דין השותפין שישתמש כ"א מהם בכלה ולא חשבינן ליה שנשתמש בשל חברו כלל:

הא דאמרינן ונרצה לו לכפר עליו כלומר מה שאינו נרצ' לו עד שיכפר דהיינו עד שיהא קרב היינו כשאומר עליו ותיבה יתיר' דעליו דריש:

והא דתנן אין בין זב הרואה ב' ראיות לזב הרואה ג' אלא קרבן הא לענין משכב ומושב זה וזה שוין כלומר שבא' מהם מטמא במדרס משכבו ומושבו וטעון ספיר' ז' נקיים דאוקימנא למתניתין כר' סימאי דתניא ר"ס אומר מנה הכתוב ב' וקרא טמא ג' וקרא טמא ואי בשתים הוה טמא ג' ל"ל הא כיצד ב' ראיות ביום א' או בב' ימי' לטומאה חמורה של זב ג' ראיות רצופות שאין ביניהם יום א' בין ע"א וא' לקרבן אבל ראייה אחד אינה אלא בקרי בעלמא ואין לו שום טומאה חמורה:

ומאי דאמרינן הא לענין משכב ומושב זה וזה שוין חדא מיניהו נקט וה"ה לרוקו ומשקין ולטמ' בהסט אפי' כלי חרס דהינו כלים שנושא עליו בהכרעת כף מאזנים שזהו הסיטו של זב שלא מצינו לו חבר בכל התור' כלה כדכתיבנא בכמה דוכתי:

ואי אשמעינן מזובו ה"א לא ידעינן כמה הוי להתחייב קרבן קמ"ל שמנה ב' וג' וע"כ ג' לקרבן דאי לטומאה מב' הוא טמא:

והשתא דאמרת מזובו לדרשא הוא דאתא כי יטהר הזב מזובו מאי דרשת ביה ה"ג לדיפסיק מזובו ולא מזובו ומנגעו פי' שאם היה זב ומצורע ופסק זובו עד שלא נרפא מצרעתו סופר ימי נקיים של זובו לאלתר ולא ימתין עד שיתרפא מצרעתו ועולה לו לטבילת זובו ג"כ ויהיה טהור מזובו לגמרי ואע"פ שעדיין יש לו לספור לצרעתו וצריך טבילה שניה ליטהר לגמרי ולענין אכילת קדשים וליכנס למקדש כדכתיב קרא בהדיא מ"מ מועיל לו טבילה זו לטהר אותו מטומא' משכב ומושב ומלטמא כלי חרס בהסט כדין זב:

גרסינן במקצת הספרים והלא ק"ו הוא ומה מצורע שאינו מטמא משכב ומושב טעון ספירת ז' וכו' וק"ל שהרי אמ' בת"כ ובמקומות אחרים שהמצורע טעון משכב ומושב ליטמ' וי"ל דהיינו ליטמא אוכלין ומשקין בראשו' לטומאה והכא אמרינן דאין מטמאין משכב ומושב לעשותן אב הטומאה לטמא אדם וכלים כדין זב כי מ"ש גם נידה ומטמא את בועלה לטמא משכב התחתון בעליון ופרישנא במסכת נידה בעליונו של זב שמטמא אוכלין ומשקין כבר פי' רבינו שמואל ז"ל דעליונו של זב היינו הסיטו שמכריע בכף מאזנים ותעלה עליו שאין הסיהו זה אלא ראשו' לטומאה בלא אב הטומאה וכן מצינו לרש"י ז"ל שכתב במסכת פסחים שהמצורע מטמא משכב ומושב לטמא אוכלין ומשקין ולא ידענו למה מחק גרסת זו וכתב דה"ג ומה אם מטמא משכב ומושב לא יטעון ספירת ז' כלומר כיון שכת' שבשתים קראו טמא לכל חומר טומא' זב מהיכא תיסק אדעתין למעוטי מספירה שאין טעם הרב ז"ל לפי שסובר שאף זב אינו מטמא משכב ומושב לטומאת אדם וכלים שהרי כתב בפי' שהן אבות הטומאה:

המשנה השביעית אין בין המודר הנאה מחבירו סתם ר"ל שהוא מודר הנאה ממנו לכל דבר למודר הנאה ממנו הנאת מאכל בפרט אלא דריסת הרגל ר"ל שהמודר בהנאה סתם אסור ליכנס בביתו ואע"פ שדריסת הרגל הוא מהדברים שאין בני אדם קפדים בהם והיה לנו לומר שאין הנדר חל אלא במה שאדם קפיד בו כבר אמרו אפי' ויתור אסור במודר הנאה כלומר אפי' ויתור במה שאין דרך בני אדם להקפיד בו כגון גירומין שבמשקלות או דבר שאין בו שום חסרון כגון דריסת הרגל של זה לפי שעה אסור שכל תשמיש בעולם נאסר לו בשלו ומודר מאכל מ"מ לא נאסר בדריסת הרגל וכן יש ביניהם כלים שאין עושין בהם אוכל נפש כגון להשתמש בספריו והדומים לזה שהמודר סתם אסור ליהנות בהן אבל המודר מאכל מותר שהרי אינו אוכל ואין עושין בו אוכל נפש ומפרש בגמ' הא לענייני כלים שעושין בהם אוכל נפש זה וזה שוין שלא תאמר לא הודר אלא בגופו של אוכל אלא אף בכל דבר המביא לידי אוכל דעתו על כל דבר המכשיר את האוכל והמביאו לידי תקון:

זהו ביאור המשנה ולא נתחדש עליה בגמ' דבר אלא שבתלמוד נדרים ל"ג א' חדשו עליה שלא הותרו כלים שאין עושין בהם אוכל נפש למודר מאכל אלא במקום שאין דרך להשכירם אבל אם דרך בני העיר להשכירם ולשכרם אסור להשתמש בהם שהרי הוא מרויח עמו פרוטה זו שהיה צריך ליתן בשכר אותו הכלי ופרוטה זו מביאתו לידי מאכל שהוא יכול ליקח ממנו מאכל:

ולענין ביאור זה ששאלו כאן דריסת הרגל הא לא קפדי אינשי עד שהוצרכו להעמידה כר' אליעזר דאמר אפי' ויתור אסור במודר הנאה יש שואלים שהרי בשותפין שנדרו הנאה זה מזה נחלקו חכמים ורבי אליעזר בן יעקב במסכת נדרים שלדעת חכמים אסורין ליכנס בחצר ולר' אליעזר מותרין מדין יש ברירה הא אלמלא טעם ברירה כלם מודים שאסורין ומה הוצרכו להעמידה לדעת האומר אפי' ויתור אסור וכו' ונראה לתרץ שאף עליהם אנו דנין להקשות הא לא קפדי וכו' והם צריכין לבא מטעמו של רבי אליעזר שאפי' ויתור אסור ולפיכך הביא זו של רבי אליעזר וכן יש מתרצין שמחלוקת ר' אליעזר בן יעקב ורבנן כלם מודים שאסור אף בלא טעם ויתור ומפני שהם מפרשים אותה כשנדרו על דריסת הרגל בפירוש ואעפ"כ חלק ר' אליעזר בחצר המשותפת מדין ברירה אבל מודר סתם הוצרכנו בה לדין ויתור אסור ואין הדברים נראין לענין פירוש שהרי נדרו הנאה זה מזה אמרו וכן יש מתרצים שאלמלא זו של ויתור הייתי אומר שמחלוקתם של חכמים ור' אליעזר בן יעקב בחצר דאיכא קפידא אבל בשדה דליכא קפידא לא קמ"ל דאפי' ויתור אסור:

המשנה השמינית אין בין נדרים לנדבות וכו' פי' בגמ' שהנדר הוא בלשון עלי [כגון שיאמר הרי עלי] עולה והנדבה היא בלשון זו כגון שיאמר הרי זו עולה ואמר שאין בין זה לזה אלא שהנדרים אם הפרישו ומת חייב באחריותו שענין נדרו הוא הרי עלי להקריב והרי לא הקריב אבל הנדבה שלא חל הנדר עליו אלא על בהמה זו בפרט שהרי אמר הרי זו עולה אם מתה אינו חייב באחריותה הא לענין בל תאחר זה וזה שוין שבשניהם אם עברו שלשה רגלים ולא הביאן עובר בבל תאחר:

זהו ביאור המשנה ולא נתחדש בה בגמרא דבר:

המשנה התשיעית אין בין זב שראה שתי ראיות לזב שראה שלש אלא קרבן ענין זיבה הוא קרי הזב מאיליו בלא שום הנאה ובלא שום קושי אלא דרך חולי וסימניו המוכיחין להכיר בינו ובין שאר קריין מפורשים במסכת נזיר ס"ה ב' והדבר ידוע שבשלש ראיות נעשה זב גמור לכל דיני זיבה הן שראה אותם ביום אחד הן בשני ימים הן בשלשה ימים רצופין כל שלא יפסיק יום אחד בין שתי הראיות שהזב תלאו הכתוב בראיות ולא בימים אע"פ שבזבה תלאה הכתוב בימים ולא בראיות שאם ראתה שלש ראיות ביום אחד אין נחשבות לה אלא לראייה אחת וכשתראה שלשה ימים רצופים נקראת זבה גמורה לכל דיני זבה כמו שיתבאר במקומו מכח מקראות למדת מ"מ שבשלש ראיות נעשה זב גמור ובשתי ראיות אף הוא זב גמור אלא שחסר ממנו דין קרבן כיצד ראה ראיה אחת של זיבה אינו זב כלל והרי הוא נדון כקרי בעלמא וטמא טומאת ערב נתוספה עליו ראיה שנית הן ביומו הן במחרתו טמא טומאת זיבה לטמא משכב ומושב ולספירת שבעה נקיים וענין טומאת משכב ומושב הוא שאם הוא שוכב או יושב על דברים הראויים לשכיבה או לישיבה אפילו עשר מצעות זו על גב זו מטמא משכב התחתון כעליון ואפי' לא נגע וכלן אבות טמאות לטמא אדם וכלים ואלו נגע שלא כדרך משכב ומושב או בדברים שאין ראויין למשכב ומושב אינו אלא ראשון לטומאה ואין מטמאין אדם וכלים ומ"מ עדיין אינו טעון הבאת קרבן אלא סופר שבעה וטובל ומעריב שמשו ויכול ליכנס למקדש ולאכול קדשים נתוספה עליו ראיה שלישית הן ביום ראשון הן ביום שני הן ביום שלישי הואיל ולא הפסיק יום שלם בין ראיה לראיה נעשה זב לקרבן ואסור באכילת קדשים ובכניסת מקדש עד שיביא קרבן ביום שמיני והוא שאמר שאין בין זב בעל שלש ראיות לבעל שתים אלא קרבן הא לענין משכב ומושב וספירת שבעה שניהם שוין והוא הדין לזקיקת טבילתם במים חיים כמו שידוע חומר בזב מבזבה שהזב טעון מים חיים מה שאין כן בזבה:

זהו ביאור המשנה ובגמרא יצא לנו עליה במה שאמרו מזובו ולא מזובו ומנגעו שאם היה זב ומצורע וכלתה זיבתו מונה שבעה נקיים לזיבתו וטובל לה אע"פ שלא נתרפא מצרעתו ותהא טבילתו מועלת למה שהזב חמור עליו מן המצורע כגון טומאת כלי חרס בהסט והדומים לה כמו שהתבארו במקומן ומ"מ טומאת משכב ומושב זב ומצורע שוין בטומאתו ויש חולקין בדבר אלא שגדולי המחברים כתבוה כן ואף בספרי שנויה כן ויש חולקין ג"כ שלא לטבול בעוד שהוא מצורע אלא שמונה שבעה ומשהה טבילתו עד שיתרפא מצרעתו ובטבילה ראשונה של מצורע פקעה ממנו טומאת זיבה וספירת שבעה אינה מתחלת אלא לכשיפסוק ר"ל מחרת היום שפסק בו וי"מ לכשיפסוק שלא תאמר שיהא טעון טבילה קודם ספירה כדי שתהא ספירתו בטהרה אלא תכף שפסק סופר ואינו טובל עד שיכלו ימי ספירו ואע"פ שלענין פסק כך הוא לענין פירוש מיהא ראשון עיקר:

פיסקא אין בין כו' תנאי בפ"ק דתוספת' מגיהל אין בין זב לזבה אלא שהזב טעון ביאת מים חיים וזבה אניה טעונה באית מים חיים אין בין זב לנדה אלא קרבן ומצאתי תשיבה לרבינו פלניא גאון בר אביי זצוק"ל וששאלתם נדה שטבלה בים עלתא לה טבילה או לא כך הראני מן השמים שנדה דאוריית' עלתה לה טבילה בים מפני שהים במקוה הוא ומקוה בו טובלין כל חייבי טבילות נדות ויולדת ומצורעין וטמאין בנבלה ובשרץ ובעל קרי חוץ מזב שנאמר בו ורחץ בשרו במים חיים וטהר ועכשיו כל נדות שבישראל ספק זבות הן ואין עולה להן טבילה במקוה אלא צריכות לטבול במים חיים שכך שנינו כל המים במקוה שנאמר ולמקוה המים קרא יים דברי ר"מ ר' יהודא אומר הים הגדול במקוה לא נאמר ימים אלא שיש בו מיני ימים הרבה ר' יוסי אומר כל הימים מטהרין הוחלין ופסולין לזבים ולמצורעין ולקדש בהן מי חטאת ומפנה זו הלכה האי ששנוי' היא כאן ושנויה במקום לומר שהלכה היא וכר' יוסי דקי"ל ר' מאיר ור' יהודא ור' יוסי הלכה כר' יוסי שאמר פסולין לזבים ולמצורעים וכל נידות ספק נדות ספק זבות הן ואינו נראה לי דהא תניא בפירוש דזב טעון ביאת מים חיים אבל זבה אפי' במקוה:

והלא דין האו אם מטמא משכב ומושב לא יהא טעון ספירת שבעה ברוב ספרים כתוב ומה מצורע שאינו מטמא משכב ומושב טעון ספירת שבעה זב שמטמא משכב ומושב אינו דין שיהא טעון ספירת שבעה וה"נ אמרי' בפסחים בר"פ אלו זבחים בפסח ומה חומרי' דמצורע מזב שכן טעון פריעה ופרימה ואסור בתשמיש המטה אדרבה זב חמור שכן עושה משכב ומושב ומטמא כלי חרס בהיסט אלמא מהכא מוכיח דמצורע אינו מטמא משכב ומושב ומסתייע נמי האי סברא ממאי דתנן בפ' בתרא דנגעים בא לו לגלח את המצורע העביר תער כל על בשרו וכבס בגדיו וטבל טהר מלטמא בביאה והרי האי מטמא בשרץ ואם איתא דמצורע עבדי משכב ומושב הו"ל למיתני טהר מלטמא בביאה ומלטמא משכב ומושב אלא לאו ש"מ אין מצורע מטמא משכב ומושב ובסיפרא תנאי בפסיק וטהרו הכהן מספחת היא וכבס בגדיו יטהר וכבס בגדיו מלטמא משכב ומושב ואע"ג דלא הוי אלא מצורע מוסגר כל כן מצורע מוחלט והכי תני נמי גבי נתקין בטהרו מתוך הסגר וכבס בגדיו מלטמא מכשב ומושב ובריש פרשת זאת תהיה תורת המצורע תנאי בסיפרא המורים ימי גמרו מימי ספור שבימי ספרו אינו מטמא משכב מושב ואינו מטמא בביאה ובימי גמרו מטמא משכב ומושב ומטמא בביאה ולקמיה בטהרת מצורע תני וכבס המטהר את בגדיו מלטמא בגדים במשכב ומושב ואחר מלטמא במגע ולקמיה נמי בסמוך תני הין אם היקל בימי ספרו שאינו מטמא משכב ומושב ואינו מטמא בביאה נקל בימי גמרו שהוא מטמא משכב ומושב ומטמא בביאה ולקמן בפרשת זבין תנאי אשר ישב עליו הזב לא אבל המנוגעת הד"ה אם הזב שיאינו מטמא בביאה מטמא משכב ומושב אבל המנוגעת שהיא מטמא בביאה אינו דין שהטמא משכב ומושב ת"ל הזב לא אבל המנוגעת וטעמא אבל המנוגעת משום דלאו בת משכב ומושב היא כדאמרי' בריש פרק דם הנדה אבל מצורע עצמו לא ממעט דלא ליעבד משכב ומושב ולקמייה תני נמי הזב לא המת כו' עד ר"ש אומר אשר ישכב עליו ואשר ישב עליו את שיש לו שכיבה וישיבה מטמא משכב ומושב אין זב שמת מטמא במשכב ומושב ושאמרו הזב מטמא במשא עד שימוק הבשר מדברי סופרים ובפ' בתרא דנדה תנן הזב והזבה והנדדה והיולדת והמצורע שמתו מטמאין במשא עד שימוק הבשר נכרי שמת טהרו מלטמא במשא ואמרי' בגמ' מאי במשא אילימא במשא ממש אטו מת מי לא מטמא במשא אלא מאי במשא באבן מסמא ושאר מתים אינן מטמאין באבן מסמא ומ"ט אמר רבא גזירה שמא והעלפא מנא אמר ר"ש מפני מה אמרו נכרי שמת טהר מלטמא במשא לפי שטומאתו מחיים אינה מדברי תורה אלא מדברי סופרים אלמא כל הני דתנן במתני' הייא טומאתן מחיים מן התורה וקא מני מצורע בהדייהו ש"מ מצורע מטמא משכב ומושב ובריש סיפרי נמי תניא כל שהזב מטמא מצורע מטמא חמור ממנו מצורע שמטמא בביעור ובפרשת נזיר תני או כשם שאין ימי חלוטו עולין לו מן המנין כך ימי הסגרו לא יעלו לו מן המנין והדין נותן הואיל וימי חליטו מטמא משכב ומושב וימי הסגירו ממטמא מי"מ אם למדתי לימי חלוטו שאין עולין לו מן המנין אף ימי הסגירו לא יעלו לו מן המנין כו' ומייתי לה בנזיר בפ' כהן גדול ונזיר הרי מכל הני מוכח דמצורע מטמא משכב ומושב לא מבעיא בימי החליטו אלא אפילו בימי הסגירו ונ"ל לומר דמאי דנתן בפ' בתרא דנגעים טהר מלטמא בביאה ה"ה נמי מלטמא משכב ומושב לא כתיבא בהדיא גבי מצורע ולא אתיא אלא בק"ו מביאה ומהזב שיאנו מטמא בביאה מטמא משכב ומושב מצורע שמטמא בביאה לא כ"ש והילכך כיון שטהר מלטמא בביאה ממי לא טהר מלטמא משכב ומושב ומאי דאמרי' הכא ומה מצורע שאינו עושה משב ומושב כו' ממצורע בימי ספרו קא יליף דלא עבדי משכב ומושב וטעין ספירה וכ"ש זב בעל שתי ראיות דעביד משככב ומושב שיהא טעון ספירת שבעה ומאי דאמרי' אדרבה זב חמור שכן עושה משכב ומושב משא"כ במצורע אע"ג דבמצורע מוחלט קא מייר דבעי שילוח חוץ לג' מחנות דהכי אמרי' התם מה ת"ל מצורע ליתן לו מחנה שלישית נראה לי דהכי בעי' לפרושי אדרבה זב חמור שכן עושה משכב ומושב אלא בימי חלוטו אבל בימי ספרו אינו עושה משכב ומושב כדכתבי' לעיל ולעולם בימי חלוטו ובימי הסגירו עושה משכב ומושב וטהר מפריעה ומפרימה דמעיקר' פירש המורה מדלא כתיב ויטהר לישנא דמעיקרא היא וה"ק וכבר קודם טבילה זו היא טהרו ממקצת טומאה של חומר מצורע:

בד"ה דריסת הרגל כו' ולא קשה אההיא דהתם מפ"ב דביצה דמשני התם כו' עכ"ל כצ"ל ר"ל לפום הך סברא דמפלגינן בין שותפין לשאר אינשי לא קשה נמי אההיא דהתם פ' ח"ה מההיא דפ"ב דביצה שמשני התם פ' ח"ה דההיא דשותפין שנדרו זה מזה אסירין לעולם דלא קפדי ומני ר"א היא דאוסר ויתור וא"כ מאי מקשינן פ"ב דביצה מההיא דשותפין שנדרו כו' אההיא דבשל עולי בבל ואי אמרת בירא דשותפי הוא אמאי מותר הא איכא לאוקמא נמי ההיא דשותפין שנדרו כו' כר"א דאוסר ויתור ואהא קאמרי דשפיר פריך תלמודא דע"כ ל"פ רבנן עליה דר"א אלא התם דמיירי בשותפין ממש והנהו ודאי לא קפדי אדריסת רגל כיון שמכירין עצמן אבל בהך דבירא דשותפי כיון דשל עולי בבל הוא ה"ל זה כשאר אינשי דקפדי דמודו ביה רבנן דאסור וק"ל:

בפרש"י בד"ה את שעליו חייב כו' לכשיתכפר בהן הוי נרצה אבל מקמי כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה משכב כו' ואלו נגע בדבר שאינו משכב ומושב אינו אלא ראשון כו' עכ"ל כצ"ל:

רש"י (במשנה א') ד"ה דריסת הרגל. והמודר מאכל מותר. כצ"ל:

רש"י ד"ה וכלים. תנן בהדיא דאסור. הוא בנדרים רפ"ד. ועמש"כ שם בתוי"ט ד"ה מקום בס"ד:

תד"ה דריסת הרגל. ותירץ ר"ת דהכא מיירי בבקעה כו'. ר"ל אבל בחצר שותפי הוא דל"ק ושאר אינשי קפדי והט"א רמי דר"ת אהדדי דהתוס' כ' בשמו בנדרים (מו ב) דהא דפסקינן התם כראב"י הוא מטעם דויתור מותר במודר הנאה והתם מתיר אפי' בא' מן השוק שנדר הנאה מא' מהן ולענד"נ מלשון ר"נ ארב"א בב"ב שם הכא בחצר השותפין דבהעמדה כדי לא קפדי ולא סיים מלת אהדדי כמו בר"פ הבית והעליה משמע דר"ל כיון דדשותפי היא לא קפדי אפי' אאינש אחרינא ודלא כפי' הרשב"ם שם ונכון בס"ד אכן לפי גי' המהרש"א ופירושו בדבריהם הכא למ"כ:

תד"ה אין. דכתיב וזבחת שלמים גבי מעשר. וכ"כ בתענית (יג ב) וע"ש בהגהת הב"ח ותמוה דהאי קרא כתיב בהר עיבל אלא דגמרינן שם שם עי' זבחים (נ) ומנחות (פב) ובספרי פ' ראה יליף שמחה שמחה והט"א העתיק דבריהם אל נכון ודע דבזבחים שם פרש"י האי שם דגבי מעשר היינו הא דכתיב ואכלת לפני כו' לשכן שמו שם וזה כתיב גבי מעשר גופיה ויותר נאות לפי הענין קרא דונתת הכסף כו' ואכלת שם עי' במנחות שם ובפירושו:

בא"ד וי"ל דמן הדין כו'. נראה דהיה כתוב בר"ת דמ"ה ור"ל דמשום הכי והמעתיק השתבש:

גמרא הא לענין מו"מ וספירת ז' זו"ז שוין. שייר ביאת מים חיים עי' ריש זבים:

רש"י ד"ה משכב. ואילו נגע בדבר שאינו מו"מ כו'. אפי' במו"מ אם לא שכב או ישב או שא"ד דחשיב בספ"ב דזבים אלא שנגע בהם לבד אינם אלא ראשון ובדבר שאינו מו"מ אף בשכב כו' אינו נעשה אה"ט אלא ראשון אם נגע בו ובלא נגע טהור לגמרי:

רש"י ד"ה לכשיפסוק מזובו. ולכשיתרפא מצרעתו יטבול כו'. הט"א כ"ע של"י למה דקדק לפרש כשיתרפא הא נ"מ נמי אפי' טרם שיתרפא לענין כ"ח בהיסט ולמו"מ ע"ש אבל כבר מצאנו לרש"י ביומא (ו ב) דמצורע עושה ג"כ מו"מ לטמא אדם כו' ועתוס' שם וכ"נ ממש"כ בסמוך וה"ג והלא דין הוא אם מטמא כו' דאתי לאפוקי מגי' התוס' בשם י"ס מה מצורע שא"מ מו"מ כו' ולענין טומאת היסט מצינו ג"כ להרמב"ם בפי' לכלים פ"א מ"ד שסובר דמצורע ג"כ מטמא הביאהו התוי"ט שם וי"ל דרש"י גם הוא סובר כן וא"כ כוונתו מבוארת רק מש"כ ואע"פ שצריך לספירה כו' לענין אכילת קדשים כו' קשה דהרי טמא הוא ג"כ כשרץ כדאיתא בפי"ד דנגעים מ"ב וריש כלים:

רש"י ד"ה מזובו. וספר שאף בשביל מקצת זוב כו'. כ"נ דצ"ל:

תד"ה (י"ס דגרסי). ומה מצורע שא"מ מו"מ כו'. ק"ל לגי' זו מדוע ל"ק נמי שא"מ בהיסט כדאמר בפסחים שם ואולי דבאמת גרסי לה ג"כ:

בתוספות בד"ה דריסת הרגל כו' קשה דהא בחזקת הבתים כו' מיהו שמעינן לה מינה דאדריסת הרגל קפדי עכ"ל. ולענ"ד נראה דרש"י נשמר מזה בד"ה הא לא קפדי אמאי אסור במודר הנאה ולא ידענא מה בא ללמדינו בזה דהא אמודר קאי אע"כ שבא ליישב קושית התוס' דודאי לענין מדיר נכסיו על חבירו איכא למימר דאסור כיון דאיכא אינשי דקפדי ויכולין למחות בדין על דריסת הרגל אע"ג דמיעוטא דמיעוטא הוא דקפדי אפ"ה הא קיי"ל דאין הולכין בממון אחר הרוב מש"ה יכול למחות בדין משא"כ במתני' דהכא דאיירי במודר הנאה מחבירו והלה לא הדירו מנכסיו וא"כ שפיר יש לומר שלא היה כוונת הנודר אלא על הנאה שדרך הרבה בני אדם להקפיד משא"כ על דריסת הרגל דרובא דרובא אין מקפידין לא היה בדעתו כשנדר להדיר עצמו מדריסת הרגל דבכה"ג אשכחן טובא במסכת נדרים דבדעת הנודר תליא מלתא. ולע"ד ממקומו הוא מוכרע דהא לענין ויתור דלרבנן מותר במודר הנאה ולכאורה הדבר פשוט דאם יש מי שאינו רוצה לוותר כלום אין הלה יכול להוציא ממנו בדין ואפ"ה מותר כיון דרובא דרובא אין מקפידין וה"נ דכוותיה כן נ"ל בכוונת רש"י:

בגמרא מנה"מ דתנו רבנן ר' סימאי אומר כו' אימר שתים לטומאה ולא לקרבן שלש לקרבן ולא לטומאה כו'. ויש לתמוה מאי ס"ד לומר כן ומאי סברא היא זו ובשלמא בסמוך לענין קרבן דמקשה נמי בכה"ג יש לומר משום דוכפר לפני ה' מזובו משמע להדיא מקצת זובו דהיינו זב בעל שתי ראיות שהוא מקצת זב מש"ה מקשה שפיר כיון דמזובו מייתר ליה דאי ס"ד דכל זב מייתי כפרה לישתוק קרא מזובו כדמסקינן לקמן אע"כ דלדרשא אתי א"כ משמע להדיא שבא לומר דדוקא מקצת זב שהוא בעל ב' ראיות מייתי כפרה ולא בעל ג' ראיות דפטור וכיון דגזירת הכתוב הוא תו ליכא למיפרך והרבה מצינו כיוצא בזה דנגע הפך לבן הוא סימן טומאה ופרח בכולו טהור והרבה כיוצא בזה ואהא מסיק שפיר כיון דעד שלא ראה שלש ראה שתים לית לן לאוקמי דרשא דמזובו למקצת זב דוקא נגד הסברא אלא מקיימינן שפיר דרשא דמקצת זב איפכא דוקא בעל ג' ראיות כיון דהכי מסתבר טפי משא"כ הכא לענין טומאה הקושיא במקומה מהיכי תיתי נאמר דבעל ב' ראיות יהא טמא ובעל ג' ראיות טהור ואפ"ה מייתי קרבן וזה תימא גדול והנלע"ד בזה דלענין טיפת הזיבה גופא איירי דמהאי קרא דזובו טמא דרשינן שבא ללמד על הזוב עצמו שמטמא במשא כדאיתא בנדה דף ל"ד ול"ה ובהא ודאי איכא סברא למימר דדוקא בעל שתי ראיות מטמא הזוב עצמו במשא כיון דאיכא ק"ו לאחרים גורם טומאה לעצמו לא כ"ש משא"כ בראיה שלישית שכבר הוא טמא ואין זו הטיפה גורמת לו טומאה כלל איכא למימר דהטיפה אינה מטמא במשא כדאמרינן התם לענין זב מצורע ע"ש כנ"ל נכון ודו"ק:

במשנה אין בין ספרים לתפילין ומזוזות אלא שהספרים נכתבין בכל לשון כו' רשב"ג אומר אף בספרים לא התירו כו'. ויש לדקדק במאי קמיפלגי דליכא למימר דשייך האי פלוגתא אי כל התורה בלה"ק נאמרה או בכל לשון דסוגיין לא משמע הכי ולפי מה שנראה מפרש"י ותוס' בריש פ' הקורא למפרע משמע דפלוגתא דהתם אי בלשון הקדש נאמרה לא נפקא מיניה מידי לענין הכתיבה אלא לענין הקריאה והכי מסתבר דלכאורה ליכא מאן דפליג דעיקר תורה שכתב משה נכתבה בלשון הקדש. לכך נראה דטעמא דרשב"ג כיון דשני ליה בין לשון יונית לשאר לשונות כדמפרש רבי יוחנן לקמן טעמא מדכתיב יפת אלקים ליפת א"כ ממילא משמע דשאר לשונות אסורין משא"כ לרבנן דלא דרשי האי קרא דיפת להכי א"כ תו ליכא שום קרא לאסור שאר לשונות וממילא דשרו דדוקא בתפילין ומזוזות אסורין דכתיב והיו ובמגלה דכתיב ככתבם וכלשונם משא"כ בספרים ולקמן אבאר יותר:

בתוס' ועד שיכתוב אשורית לקמן מוקי לה במגילה וקשה דהא אמרינן בפ"ב גיפטית לגיפטים כו' עכ"ל. ולכאורה לשונם תמוה מאי ענין קושיא זו להכא דלקמן הו"ל לאקשויי ונראה בכוונתם לכאורה מדמוקמינן לקמן במגילה אע"ג דכשר בגיפטית לגיפטים א"כ ע"כ דטומאת ידים לא תליא בהכי אלא דחכמים לא גזרו טומאת ידים אלא כשנכתבו כדין עיקר כתיבתן לכתחלה והיינו אשורית וא"כ מאי מקשה הכא מעיקרא דלעולם דספרים כשירין לכתוב בכל לשון וליכא איסורא אבל מ"מ כיון דלכ"ע עיקר כתיבתן בלה"ק וכתב אשורית כדפרישית מש"ה לא גזרו טומאת ידים וע"ז מתרצין התוס' דודאי לקמן דמוקמינן לה כרשב"ג כמ"ש התוספות לקמן א"כ לדידיה כיון דאיכא איסורא לשאינן מכירין בה לא גזרו עליהם טומאת ידים משא"כ הכא למאי דקס"ד לאוקמא כרבנן דמתניתין שהתירו לכתוב לכתחילה א"כ מקשה שפיר אמאי אין מטמאין הידים ועיין בזה בחידושי הר"ן ז"ל ר"פ כל כתבי בשם הראב"ד ז"ל מיהו במאי דמשמע הכא מדברי התוס' בפשיטות דלרשב"ג נמי מותר במגילה בגיפטית לגיפטים אין כן דעת הרשב"א ז"ל בחידושיו לקמן פ"ב ועיין בתוספות י"ט לקמן פ"ב ובסמוך אבאר באריכות אי"ה:

(ח א רש"י) ד"ה ולכשיפסוק וכו' ולכשיתרפא מצרעתו יטבול מיד וכו'.—פה מצריך רש"י אף רפואת צרעתו; אבל בנדה (לז א) כתב, דמיד כשתטהר מזובה ותטבול ותביא קרבן תטהר מלטמא את בועלה ע"כ. הרי שלא הזכיר רפואת צרעתו, וכן עיקר (עי' פסח' סז ב). אלא שיש לדקדק על רש"י שם: מפני מה מצריך הבאת קרבן כדי לטהר את בועלה, שהרי אין הקרבן מעכב. וכן קשה להיפך. דכשהיא מצורעת אינה יכולה לשלוח קרבנותיה, כדאיתא במו"ק טו סע"ב וברמב"ם סופ"ב מהל' ביאת מקדש.

מתני' אין בין המודר הנאה. מודר הנאה חמור ממודר מאכל: דריסת הרגל. שהמודר הנאה אסור ליכנס לביתו והמודר מאכל מותר: וכלים שאין עושין בהן אוכל נפש. מותר להשאיל למודר מאכל ודוקא במקום שאין משכירין כיוצא בהן אבל במקום שמשכירין כיוצא בהן תנן בהדיא דאסור דכל הנאה שאם לא ההנהו זה היה מחסר בה פרוטה הנאת מאכל היא שהרי ראויה אותה פרוטה לקנות בה מאכל: גמ' הא לענין כלים שעושין בהן אוכל נפש. אסור אף במודר מאכל ואפי' במקום שאין משכירים: הא לא קפדי אינשי. ואמאי אסור במודר הנאה: ויתור. דבר שהיה מוותר לכל אדם ואינו מקפיד עליו: מתני' נדר ונדבה. מפרש בגמרא נדר האומר הרי עלי עולה ולאחר זמן הפרישה חייב באחריותה נדבה האומר הרי זו ולא קבלה עליו: גמ' הא לענין בל תאחר. ואף על גב דנדבה בקרא דבל תאחר לא כתיבא הא מרבינן ליה במסכת ראש השנה מגזרה שוה: את שעליו חייב באחריותו. הכי דרש ליה לקרא ונרצה לו נדרו לכשיתכפר בהן הויא נרצה אבל מקמי כפרה לא נרצה ובאיזה קרבן אמרתי לך באותו שעליו והיינו עליו דקרא: מאי משמע. דעליו קבלת אחריות עליו: מתני' שתי ראיות. ביום אחד או בשני ימים רצופים וכן שלש ביום אחד או בשלשה ימים רצופין או שתים ביום אחד ואחת למחר: גמ' משכב ומושב. שכב או ישב על גבי עשרה בגדים זה על זה כולן אבות הטומאה ואפילו לא נגע בהן ואילו נגע בדבר שאינו משכב ומושב אינו [אלא] ראשון לטומאה ואינו מטמא אדם וכלים אלא אוכלין ומשקין: וספירת שבעה. משיפסוק צריך למנות ז' נקיים קודם שיטבול ואם ראה זוב באחד מהן סתר כל המנויין: מנא הני מילי. דשוין לטומאה ואין שוין לקרבן: מנה הכתוב שתים. ואיש כי יהיה זב מבשרו זובו טמא הוא (ויקרא טו) הרי שתי זיבות מנויות כאן וקראו טמא: שלש וקראו טמא. דכתיב וזאת תהיה טומאתו בזובו רר בשרו את זובו או החתים בשרו מזובו (שם). הרי לך שלש וקראו טמא טומאתו היא: הא כיצד. אם משתים טמא למה פרט לך הכתוב שלש: שתים לטומאה. לכל חומר טומאת זב: ולא לטומאה. חמורה אלא כבעל קרי בעלמא: ראה שתים. והרי כבר ירד לכל חומר טומאה ומי הוציאו: מזובו. משמע מקצת זובו: לא ידענא כמה ראיות. האי מקצת דמשמע מהאי קרא לא ידעינן מאי היא או שלש וארבע או שתים ושלש: לכשיפסוק מזובו. אין צריך ליטבול קודם ספירה אלא משיפסוק ימנה הכי גרסינן בתורת כהנים מזובו ולא מזובו ומנגעו שאם היה זב ומצורע ופסק מזובו ולא נתרפא עדיין מנגעו וספר אין אומרים לו אין ספירה זו נקיות עד שיטהר אף מנגעו אלא מונה והולך מיד ועולה לו לספירת זוב ולכשיתרפא מצרעתו יטבול מיד טבילה ראשונה של מצורע והיא עולה לו לטבילת נגעו וזובו ונטהר מלטמא משכב ומושב ולטמא כלי חרס בהיסט כדין זב ואף על פי שצריך לספירת שבעה לצרעתו לענין אכילת קדשים וטבילה שניה כדכתיב במצורע (ויקרא יד) ורחץ במים וטהר ואחר יבא אל המחנה וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים והיה ביום השביעי יגלח את כל שערו וגו' ורחץ בשרו במים וגו' אהני טבילה קמייתא לטהרו מלטמא משכב ומושב וכלי חרס בהיסט: מזובו וספר. להכי סמך ספירה אצל זובו ללמדך שאף בשביל מקצת זב טעון ספירה לימד על זב בעל שתי ראיות: לא יהא טעון ספירת שבעה. בתמיה אחר שאמרת שתים כו' וה''ג הלא דין הוא אם מטמא משכב ומושב בשתי ראיות לכל חומר טומאת זב מהיכן יתמעט מספירה:

אלא דריסת הרגל וכלים שאין עושין בהן אוכל נפש. דמודר הנאה אסור בהן ומודר מאכל מותר במקום שאין משכירין . אבל במקום שמשכירין בפרוטה אסור אפי' במודר מאכל דאותה פרוטה ראויה לקנות ממנה מאכל אבל כלים שעושין בהן אוכל נפש אסור אפילו בפחות משוה פרוטה כיון דהוי אוכל נפש: דריסת הרגל הא לא קפדי אינשי. קשה דהא בחזקת הבתים (ב''ב דף נז:) קאמר בגמרא אלו דברים שאין להם חזקה ואלו דברים שיש להם חזקה וכו' מעמיד בהמה בחצר אין להם חזקה ומוקי לה התם בשותפין דבהעמדה כדי לא קפדי ופריך והתנן השותפין שנדרו הנאה זה מזה אסורין ליכנס בחצר ומשני לה התם מיהו שמעינן לה מינה דאדריסת הרגל קפדי ולא קשה מההיא דהתם פרק בתרא דביצה (דף לט:) דמשני התם דלעולם לא קפדי ומני ר' אליעזר היא דלמא התם מיירי בשותפין אבל שאר אינשי. ודאי קפדי אבל הכא קשיא דמיירי בסתם בני אדם ואפי' הכי קאמר דלא קפדי ותירץ ר''ת דהכא מיירי בבקעה דלא קפדי בה שום אדם וסברא הוא לומר כן דומיא (דרישא) דכלים שאין עושין בהן אוכל נפש דמיירי שאין משכירין כיוצא בהן דמוקימנן לה בנדרים (דף לב:) כרבי אליעזר.: אין בין נדר לנדבה. קשיא אמאי לא תני שנדבה באה מן המעשר דכתיב (דברים כז) וזבחת שלמים גבי מעשר ונדר אינו בא אלא מן החולין וכיון דאמר הרי עלי הוי נדר וי''ל דמן הדין לא תנא ליה משום דאיירי בקרבן שהופרש כבר ואשמעינן דאין חילוק בעבודתן אבל בקרבן שלא הופרש פשיטא ליה שיש הרבה חילוקים אי נמי דתנא ושייר ונהי דאין בין קאמר דמשמע דהוי דוקא כדאמר במרובה (ב''ק דף סב: ושם) מ''מ לא קשיא דבמסכת תענית (דף יג: ושם) אשכחן אין בין דשייר דקאמר אין בין שלש אמצעיות וכי תימא תנא ושייר והא אין בין קתני ופריך ותסברא אין בין דווקא והא שייר תיבה ומשני אי משום תיבה לאו שיורא הוא מכל מקום משמע דאי הוה משייר ליה לא הוה קשיא ליה כלל אף על גב דקתני אין בין.: יש ספרים דגרסי ומה מצורע שאין מטמא משכב ומושב. ובתורת כהנים תני שמטמא משכב ומושב ותירץ רש''י בפסחים (דף סז: ד''ה 'ב) דהיינו לטמא אוכלין ומשקין אבל לא לטמא אדם וכלים. כגון זב: