מגילה ז ע"א

דף ז - א

ואיצטריך למיכתב  קרא ד"השנית", ואיצטריך למיכתב קרא ד"בכל שנה ושנה", דמיניה נמי דרשינן לעיל, דבעינן למעבד באדר שני.

דאי מ"בכל שנה ושנה", הוה אמינא כי קושין [כקושייתנו], דאדרבה, עדיף למעבד באדר ראשון, דהא אין מעבירין על המצוות ! קא משמע לן קרא ד"השנית", דעבדינן בשני.

ואי אשמועינן רק קרא ד"השנית", הוה אמינא דבעינן למעבד בתחילה [לכתחילה] גם באדר ראשון וגם באדר שני, קא משמע לן קרא ד"בכל שנה ושנה" דדווקא בשני עבדינן - ולא בראשון.

ורבי אליעזר ברבי יוסי, דאמר דעבדינן באדר הראשון, האי קרא ד"השנית" מאי עביד ליה?

מיבעי ליה למדרש כדרב שמואל בר יהודה.

דאמר רב שמואל בר יהודה: בתחילה קבעוה, לקרות את אגרת הפורים - בשושן, ולבסוף - בכל העולם כולו ^[221] . והיינו דכתיב "לקיים את אגרת הפורים הזאת השנית", שקבעוה פעם שניה לכל העולם כולו.

אמר רב שמואל בר יהודה: שלחה להם אסתר לחכמים בשנה השניה: קבעוני מעתה חובה לדורות, לעשות יום טוב ולקרות מגילה, כדי להיות לי לשם!

שלחו לה חכמים: אם נעשה כן, הרי שקנאה את מעוררת עלינו לבין האומות! שיאמרו שאנו שמחים להזכיר את מפלתן ^[222].

שלחה להם: הלא כבר כתובה אני על דברי הימים למלכי מדי ופרס! ואם כן, הרי שם הם רואים כבר את מפלתן, ושוב אין חשש לקבוע שמחה וקריאת המגילה לדורות ^[223].

רב ורב חנינא ורבי יוחנן ורב חביבא מתנו האי מלתא דלקמן.

ומפסקינן למילתא, ואמרינן, דבכוליה סדר מועד, כל היכא דמתני כי האי זוגא - ארבעה חכמים אלו דלעיל, בעינן לחלופי רבי יוחנן, שהוזכר שם בטעות, ומעייל במקומו את רבי יונתן.

והכי מתנו: לאחר שקבלו חכמים את דבריה של אסתר, וקבעו קריאת המגילה לדורות, שלחה להם אסתר לחכמים עוד: כתבוני לדורות בספרי הכתובים! ^[224]

שלחו לה חכמים: הרי אמר שלמה: "הט אזנך ושמע דברי חכמים". והיינו חנוכה ופורים, שאינן בכלל המצוות הכתובות, שנאמרו ברוח הקדש, אלא דברי חכמים הן. ומסיים קרא: "הלא כתבתי לך שלישים ולא רבעים". והכי פירושו: "שלישים" דווקא - דבשלשה מקומות יש לנו להזכיר מלחמת עמלק: בספר שמות, בספר משנה תורה, ובספר שמואל. ולא "רבעים", שאין אנו רשאים להוסיף עוד ^[225].

עד שמצאו לו חכמים סמך, לכתבה בכלל הכתובים, ממקרא הכתוב בתורה. דכתיב בענין מלחמת עמלק: "כתב זאת זכרון בספר". ודרשינן ליה לקרא הכי:

"כתב זאת" - מה שכתוב כאן [בספר שמות] ובמשנה תורה, שכל מה שכתוב בתורה, קוראו הכתוב מקרא אחד.

"זכרון" - היינו מה שכתוב בנביאים [בספר שמואל].

"בספר" - מה שכתוב במגילה ^[226] .

ולהכי קבעוה בין הכתובים, דחשבינן למגילה מכלל "שלישים".

והאי מלתא, אי קבעינן למגילה בכלל הכתובים - כתנאי היא.

דתניא: "כתב זאת" - מה שכתוב כאן, בספר שמות.

"זכרון" - מה שכתוב במשנה תורה.

"בספר" - מה שכתוב בנביאים. דברי רבי יהושע.

חזינן דסבירא ליה לרבי יהושע - דאין לקבעה בין הכתובים.

רבי אלעזר המודעי אומר: "כתב זאת" - מה שכתוב כאן ובמשנה תורה.

"זכרון" - מה שכתוב בנביאים.

"בספר" - מה שכתוב במגילה.

אם כן, סבירא ליה, דיש לה סמך מן התורה.

אמר רב יהודה אמר שמואל: מגילת אסתר אינה מטמאה את הידים.

ואינה כשאר כתבי הקודש, שגזרו בהם בית שמאי, שאם נגעו בהם - מטמאין את הידים לענין אכילת תרומה.

וטעם הגזירה: מפני שהיו מצניעין אוכלין של תרומה ליד כתבי הקודש. שהיו אומרים: האי קודש, והאי נמי קודש.

כיון דאתו הספרים לידי פסידא, שהיו העכברין המצויין תמיד אצל אוכלין - אוכלין את הספרים, גזרו עליהם טומאה, כדי שלא יצניעו אוכלין של תרומה אצלם.

ומקשינן: למימרא, דסבר שמואל דמגילת אסתר לאו ברוח הקודש נאמרה, ולהכי אינה נחשבת כשאר כתבי הקודש? והאמר שמואל: מגילת אסתר - ברוח הקודש נאמרה!?

ומתרצינן: נאמרה אמנם ברוח הקדש לקרות בעל פה, אבל - ולא נאמרה ליכתוב בספר ^[227], ולהכי אינה מטמאה.

מיתיבי אדשמואל: רבי מאיר אומר: ספר קהלת אינו מטמא את הידים. ומחלוקת בית הלל ובית שמאי בספר שיר השירים, אם מטמא הוא - אם לאו.

רבי יוסי אומר: שיר השירים - לכולי עלמא מטמא את הידים. ומחלוקת - בספר קהלת.

רבי שמעון אומר: קהלת - מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל היא, שנחלקו האם מטמאה את הידים או לא. אבל רות ושיר השירים ואסתר - מטמאין את הידים.

חזינן דמגילת אסתר מטמאה את הידים?!

ומתרצינן: הוא - שמואל - דאמר כרבי יהושע, דאמר לעיל, דאין סמך לכתיבת מגילה מן התורה, אלא ניתנה רק לקרותה בעל פה. חזינן, דפליג רבי יהושע אהני תנאי, וסבירא ליה דאין מטמאה את הידים, שהרי אינה מכתבי הקודש.

תניא, רבי שמעון בן מנסיא אומר: קהלת אינו מטמא את הידים, מפני שחכמתו של שלמה היא, ואינה ברוח הקודש. וחשיבא כדברים שבעל פה, שלא נתנו להכתב.

אמרו לו: וכי זו - הדברים שנכתבו בספר קהלת - בלבד אמר שלמה? והלא כבר נאמר בשלמה: "וידבר שלשת אלפים משל"!

אלא, מדלא נכתבו בספר קהלת כל אותם משלים, על כרחך דמה שנכתב - ברוח הקודש נאמר! ואם כן, יטמא את הידים!?

ואומר בספר משלי: "אל תוסף על דבריו". ומדאסר שלמה להוסיף על דבריו, שמע מינה דברוח הקודש נאמרו.

ותמהינן: מאי ואומר? למאי אצטריך האי קרא, הא שפיר אקשו ליה מקרא קמא!?

ומבארינן: וכי תימא דבאמת מימר - מילי טובא אמר, כדכתיב: "וידבר שלשת אלפים משל". אלא דאי בעי - איכתיב בספר, ודאי בעי - לא איכתיב. וגם הני דכתיב בספר קהלת - משלות בעלמא הם, שרצה שלמה לכתבם, ולא מדברי הקדוש ברוך הוא?

תא שמע: "אל תוסף על דבריו", דמדאסר להוסיף על דבריו, על כרחך דהני דבספר קהלת - ברוח הקדש נאמרו!

תניא, רבי אליעזר אומר: מגילת אסתר - ברוח הקודש נאמרה. שנאמר "ויאמר המן בלבו". ומנין ידעו כותבי המגילה מה היה בליבו? אלא ודאי - ברוח הקודש נאמרה.

רבי עקיבא אומר: מהכא מוכח דאסתר ברוח הקודש נאמרה, שנאמר: "ותהי אסתר נשאת חן בעיני כל רואיה". דמנא ידעינן שנשאה חן בעיני כולם? על כרחך, דעל ידי רוח הקודש ידעינן!

רבי מאיר אומר: אסתר ברוח הקודש נאמרה. שנאמר בענין בגתן ותרש: "ויודע הדבר למרדכי". ומנין נודעה לו מזימתם? אלא ודאי שרוח הקודש שרתה עליו ^[228].

רבי יוסי בן דורמסקית אומר: אסתר ברוח הקודש נאמרה. שנאמר: "ובבזה לא שלחו את ידם". ומנא ידעינן דאפילו במקומות הרחוקים לא שלחו את ידם בביזה? על כרחך דברוח הקודש נאמרה ^[229].

אמר שמואל: אי הואי התם ^[230] כשדנו בדבר זה, הוה אמינא מלתא דעדיפא מכולהו, דמהכא מוכח דברוח הקודש נאמרה: שנאמר: "קימו וקבלו", ודרשינן: קימו למעלה, בשמים ^[231] - מה שקיבלו ישראל למטה ^[232] . ולידע דקבלו בשמים, ודאי דבעינן רוח הקודש!

אמר רבא: לכולהו הנך ראיות שהביאו האמוראים לעיל, להוכיח שאסתר נאמרה ברוח הקודש - אית להו פירכא, לבר מהך דשמואל - דלית ליה פירכא ^[233] .

והכי איכא למפרך להו: האי דרבי אליעזר, דיליף מ"ויאמר המן בלבו" - איכא למפרך הכי: דדלמא באמת לא ברוח הקודש נאמרה, אלא סברא הוא, שכך אמר המן בליבו, דהא לא הוה איניש דחשיב למלכא כוותיה. והאי כי קא מפיש טובא ואמר: "יביאו לבוש מלכות וגו'", שהרבה מאד בכבודו של האיש אשר המלך חפץ ביקרו, ודאי אדעתיה דנפשיה קאמר, שנתכוון להביא כבוד זה לעצמו.

וראיה דרבי עקיבא - איכא למפרך הכי: דדלמא האי דכתיב: "ותהי אסתר נשאת חן בעיני כל ראיה" - כרבי אלעזר היא, דאמר: מלמד שכל אחד ואחד - נדמתה לו אסתר כאומתו, והיו כולם אומרים בפיהם: זו - משלנו היא! חזינן מהכא, שנשאה חן בעיני כל רואיה, ואין צריכין לזה רוח הקודש.

והא דאייתי רבי מאיר ראיה, מהא דידע מרדכי את מזימת בגתן ותרש, נמי איכא למפרך, דדלמא כרבי חייא בר אבא לקמן, דאמר: בגתן ותרש שני טרשיים היו, והיו מדברים בלשון טרסית, ולכן היו סבורים שאין אדם שמבין דבריהם. ומרדכי שהיה ראש הסנהדרין - ידע בשבעים לשון, ולכן הבין את שפתם.

והא דאייתי רבי יוסי בן דורמסקית, מהא דכתיב במגילה דלא שלחו ידם בביזה במקומות הרחוקים - נמי לאו ראיה היא, דדלמא פריסתקי [שלוחים] שדור [שלחו] יושבי המקומות הרחוקים למרדכי ואסתר, לומר להם שלא נגעו בביזה, כדי שלא ירע בעיני המלך.

אבל האי דשמואל - ודאי לית ליה פירכא. דכדי לידע הנהגת שמים - ודאי בעינן רוח הקודש.

אמר רבינא: היינו דאמרי אינשי: טבא חדא פלפלתא חריפתא - ממלי צני קרי [טוב גרגר אחד של פלפל - מסלים מלאים דלועים].

רב יוסף אמר: מהכא ילפינן דברוח הקודש נאמרה: דכתיב "וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים". ומנא ידעינן שלא יעברו לעתיד? אלא ודאי דברוח הקודש נאמרה.

רב נחמן בר יצחק אומר: מהכא ילפינן לה: דכתיב "וזכרם [של ימי הפורים] לא יסוף מזרעם ^[234] " [דמקרא ד"וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים" - לא מוכח אלא איהודים שבאותו דור, תוס' ^[235]].

שנינו במשנתינו: ומתנות לאביונים. תני רב יוסף: האי דכתיב "ומשלוח ^[236] מנות איש ^[237] לרעהו", משמע שצריך לתת שתי מנות ^[238] - לאיש אחד ^[239] . והאי דכתיב: "ומתנות לאביונים", משמע שצריך לתת שתי מתנות ^[240] - לשני בני אדם. לכל אביון - מתנה אחת ^[241].

רבי יהודה נשיאה, שדר ליה לרבי אושעיא ביום הפורים, אטמא דעיגלא תלתא ^[242] [שוק של עגל שלישי לבטן], וגרבא דחמרא [נאד יין].

קנאה את מעוררת עלינו כלומר כיון שתיכתב ותיקבע לדורות יהיו האומות שומעין הדבר הזה ומתקנאין ואומרים נשלם גמולכם.

שלישים ולא רבעים פי' לא נתן להיכתב זכרון עמלק פעמים אמור בתורה ויבא עמלק. וקי"ל כר' אלעזר המודעי דאמר כתוב זאת מה שכתוב כאן ובמשנה תורה. זכרון מה שכתוב בנביאים. בספר [מה] שכתוב במגילה:

אסתר מטמא את הידים דברי רשב"י פי' כל כתבי הקדש מטמאין את הנוגע בהן כדתנן בסוף מסכת ידים תרגום שבעזרא ושבדניאל מטמאין את הידים תרגום שכתבו עברית ועברית שכתבו תרגום [וכתב עברי] אין מטמאין את הידים (וכתב עברי) לעולם אין מטמא עד שיכתבנו אשורית על העור בדיו אומרים צדוקים קובלים אנחנו עליכם פרושים שאתם אומרים כתבי הקדש מטמאין את הידים וכתבי המירם אינן מטמאין את הידים אמר להם ריב"ז וכי אין לנו על הפרושים אלא זו בלבד הרי הן אומרים עצמות חמור טהורין ועצמות יוחנן כה"ג טמאין. א"ל לפי חיבתן הן טומאתן שלא יעשה אדם עצמות אביו ואמו תרוודות. אמר להן אף כתבי הקדש לפי חיבתן הן טומאתן כו' כלומר גזרו עליהן טומאה שלא יהיו מצויין לנגיעתן בכל עת ומפורש במס' שבת פ"א [ד' י"ד] ובספר מ"ט גזרו ביה [טומאה] דאמר רב משרשיא בתחלה היו מצניעין אוכלין דתרומה אצל ס"ת אמרי האי קדש והאי קדש כיון דחזו דאתו לידי פסידא שהיו העכברים אוכלים הספרים גזרו ביה רבנן [טומאה] ואף אסתר מטמאה את הידים:

ברוה"ק נאמרה שנא' קיימו וקבלו היהודים (מכלל שיש בה קדושה) קיימו למעלה מה שקבלו עליהם למטה וכל אלו הפסוקים כגון ויאמר המן בלבו וכיוצא בו מי מודע מה היה בלבו אלא הקב"ה:

ניתנה לקרות ולא ניתנה ליכתב. ואוקימנא דשמואל כרבי יהושע דאמר כתוב זאת (שמות יז, יד) כתוב מה שכתוב כאן זכרון מה שכתוב במשנה תורה בספר מה שכתוב בנביאים, אלמא לרבי יהושע לא ניתנה ליכתב כלל. ובריש פרק אמר להם הממונה ביומא (כט, א עיי"ש) אמרינן מפני מה נמשלה אסתר לאילת השחר לומר לך מה שחר סוף כל הלילה אף אסתר סוף כל הנסים והא איכא חנוכה ניתנה ליכתב קאמרינן הניחא למאן דאמר ניתנה ליכתב אלא למאן דאמר לא ניתנה ליכתב מאי איכא למימר, דאלמא לרבי יהושע ולשמואל לא ניתנה ליכתב כלל, ומתניתין (לקמן מגילה יז, א) דהקורא את המגילה על פה לא יצא דלא כרבי יהושע ודלא כשמואל. ואיכא למידק דהא שמואל גופיה הוא דאמר בפרקין דלקמן (מגילה יט, א) הקורא במגילה הכתובה בין הכתובים לא יצא, ואם איתא דאין צריך לקרותה מתוך הכתב כתובה בין הכתובים מאי הוי והא לא בעיא קריאה מן הכתב כלל. ועוד הקשו בשם הרב ר' אלחנן זצ"ל מדאמרינן לקמן בריש פרק שני (מגילה יח, א) רב ושמואל דאמרי תרוייהו לעז יוני לכל כשר ואינהו דאמור כרבן שמעון בן גמליאל דאמר (לקמן ח, ב) אף ספרים לא הותרו שיכתבו אלא יונית, ואקשינן ולימא הלכה כרבן שמעון בן גמליאל ומשני אי אמר הלכה כרבן שמעון בן גמליאל הוה אמינא הני מילי שאר ספרים אבל מגילה דכתיב בה (אסתר ח, ט) ככתבם וכלשונם אימא לא קא משמע לן. ואינה קושיא בעיני, דלא משום כתיבה קאמר אלא משום לשון, וקא משמע לן דאפילו במגילה דכתיב בה כלשונם אם שמעה בלעז יוני יצא ואפילו מי שאינו יוני כרבי שמעון בן גמליאל דאסר כל הלשונות בכל הספרים ואפילו הכי התיר יוני דאלמא יוני כשר כאשורי. אבל עדיין קשה מההיא דמגילה הכתובה בין הכתובים. והם תירצו דמודה שמואל דצריכה כתיבה מדרבנן, וההיא דריש פרק אמר להם הממונה לא ניתנה ליכתב וניתנה ליכתב מדאורייתא קאמר. ועוד היא צריכה לפנים.

הכי דאמרי שלחו לה הלא כתבתי לך שלשים ולא רביעים ופרש"י ז"ל בג' מקומות יש לנו לכתוב מחיית זכר עמלק ולא יתר ולא נתיר' דמה ענין עמלק לפסוק זה לפי' פירושו וכו' כי שלמה אמר שכתב ג' ספרים ולא היה איפשר לו לכתוב יותר וכיון שהוא לא היה איפשר לו להוסיף עוד על כתב הקדש היאך נכתב אנו ספר שלך וכן דרשו במדרש פסוק זה על שיר השירים וקהלת ומשלי:

א"ר יהודה אמר שמואל אסתר אינה מטמאה את הידים פי' שאינה מכלל כתבי הקדש שגזרו חכמים האוחז אותם ערומים אפי' ידיו רחוצות יהיו ידיו שניות לטומא' לענין תרומה כדאי' בפ"ק דשבת ופרכי' למיימרא דסבר אסתר לאו בר"הק נאמרה והא איהו קאמר דבר"הק נאמר' ופרקי' נאמר' לקרות ולא נאמרה ליכתב ואוקימנ' כרבי יהושע ופרש"י שלא ניתנה ליכתב כלל אלא לקרותה על פה וא"ת הא תנן קראה על פה לא יצא יש לומר דההיא דר"מ ואידך תנאי היא ור' יהושע ור' שמואל לא סברי לה מי' ק"ל הא דאמרינן בפרק הקורא רב ושמואל דאמרי תרויהו לעז יונית לכל כשר ואינהו דאמור כרשב"ג ומהדרינן דאי הוה אומר הל' כרשב"ג הייתי או' ה"מ ספרים אבל מגלה דכתיב ככתבם וכלשונם לא כלומר הייתי אומר לא הוה שרי שתכתב יונית בספרים קמ"ל אלמא רב ושמואל כתיבא בעו והא לא קשיא כלל דא"כ ה"ק דאי אמרי' הלכה כרשב"ג ה"א דוקא בספרים עביד יוני כאשורי בין ללשון בין לכתב אבל לענין מגלה הרי יונית כשאר לשונות קמ"ל לעז יונית לכל כשר ויוצא כל אדם בשמיעתו אבל כתי' לא בעינן כלל מיהו הא ודאי קשיא דאמר שמו' בההוא פירקא הקורא במגלה הכתובה בין הכתובים לא יצא ואי לא בעי כתיבה אמאי לא יצא לא תהא אלא קריאה על פה ויש לומר דשמואל ה"ק שלא ניתנה ליכתב בכלל ספרי הקדש עד שתה' כמותה לטמא את הידים אבל מ"מ ניתנה ליכתב שלא תהא ע"פ והקוראה ע"פ לא יצא ומאי דאוקימנא כר' והושע משום דר' יהושע נמי ה"ק שלא תהא בכלל ספרי הקדש כדאמרינן שלשים ולא רבעים ולא חשיב רביעי אלא כשנמנה עם הג' ואסתר היתה רוצה שיכתבנ' לדורות עם כתבי הקדש ואי ק"ל הא דאמרינן מסכת יומא פרק אמר להם הממונה מפני מה נמשלה אסתר לאילת השחר לומר לך מה שחר זה סוף כל הלילה אף אסתר סוף כל הניסים ופרכי' והא איכא חנוכה ופריק ניתנה ליכתב קאמרי' הניחא למ"ד ניתנה אלא למ"ד לא ניתנה ליכת' מאי איכא למי' דאלמא מ"ד שלא ניתנ' ליכתב היינו שלא ניתנה ליכתב כלל דומיא דחנוכה דאי נתנה למכת' מה שאין כן בחנוכה שאסור לכותבה (א"ה נר' דצ"ל מאי קשיא ליה או דאימא וכו' ) וי"ל דכל שלא ניתנה ליכתב בכתבי הקדש ובקדושת' לא חשיבא כתיב' עד דנימ' בה שהיא סוף כל הניסי' וליכ' שבחא בהא כולי האי א"נ מסתבר לי דהא מקשינן דודאי לישנא דסוף כל הניסים לא שייך שנכתבה לעצמה אלא כשהיא בכלל כל כתבי הקדש והיא סוף להם ודומיא דשחר זה שהוא מכלל לילה והוא סוף לה ואינה חלוק לעצמו:

אמר שמואל דידי עדיפא מכלהו קיימו וקבלו היהודים קיימו למעלה מה שקבלו למטה ומנא ידעינן אלמלא שנאמרה ברוח הקדש ובמסכת שבת דרשי לה מדרש' אחרינ' תרתי ש"מ:

תני רב יוסף ומשלוח מנות איש לרעהו ב' מנות לאדם א' כלומר לרעהו העשיר ומתנות לאביונים ב' מתנות לב' בני אדם ר' יהודא נשיאה שדר ליה לרב הושעיא אטמא דעגלא תליתא וגרבא דחמרא גרש"י שלח לו קיימ' בנו רבי' ומשלוח מנות ופי' דהכא מנות איכא ול"ג הדר שלח ליה איהו אבל בכלהו נסחי גרסינן קיימת בנו רבי' ומתנות לאביונים פי' שלא היתה יקרה התשורה בעיניו ואמר שאינה מתנה לאד' כמוהו ולא יצא ידי חובת משלוח מנות איש לרעהו הדר שלח ליה כלומר ר' יהודא נשיאה גופיה עגלא תליתאה ותלת גרבי יין שלח ליה קיימת בנו רבי' ומשלוח מנות איש לרעהו כלומר שזו התשורה הראויה לך ומסתברא דמתנות לאביונים היינו אפי' בב' פרוטות דשוה פרוטה חשיבא מתנה אבל לא בפחו' כדאיתא בגטין ובדוכתי אחריתי:

גרסינן בגמ' דב"מ פרק השוכר את הפועלין מגבת פורים לפורים ואין מדקדקין בדבר ואין העני רשאי ליטול מהם רצועה לסנדלו וה"פ כל מה שגבו ביום פורי' סתם הרי זה כמפור' ואין הגבאין רשאין לחלקו לעניים ולקנות דבר אחר אלא לצורך סעודת פורים של עניים וקתני עלה בתוספתא ומגבת העיר לאותה העיר ואין מדקדקים בדבר פירשו בירוש' שכל הפושט ידו ליטול יתנו לו לומ' שנותנין לכל אדם ואין מדקדקין אם הוא עני וראוי ליתן לו שאין נתינה זו מדין צדקה גרידתא אלא מדין שמחה שהרי אף לעשירים יש לשלוח מנות ולפי' נהגו ליתן מעות פורים לגוים ואפי' עשירים שכיון שאנו נותנים לכל אדם אם לא ניתן להם יהא שם איבה וכדתנן מפרנסין עניי גוים עם עניי ישראל מפני דרכי שלום ויש ג"כ בכלל אין מדקדקין בדבר שאין נותנים להם צורך סעודת פורי' בדקדוק וצימצום אלא בהעדפה וכמ"ש בתוספת' אין מדקדקין במגבת פורים אלא שוחטין את העגלים לרוב ושוחטין אותם ואוכלין ואם יותר ימכר ויפול לקופה של צדקה ומאי דקתני סיפא ואין העני רשאי ליקח מהם רצועה לסנדלו אוקימנא כר"מ דאמר כל המעביר על דעתו של ב"ה נקרא גזלן וכאידך דתניא הנותן דינר לעני ליקח בו חלוק לא יקח בו טלית וכו' ולית הלכתא כוותיה בחד מהני אלא רשאי העני לעשות מהם כל צרכו דנותן לא קפיד כהאי ומראה מקום הוא לו דאיהו לצדקה נתכוון ולעשו' מצות בוראו ועני ליעביד בנפשיה הרי זה כנותן מעות לביתו או לאחרים לקנות בו קרקע או להנש' בהם שאין קפיד' בדבר מן הדבר עד שיתננה בפי' אלא תעשה מהם מה שתרצה וכן דעת רבותינו נר"ו וכבר כתבתי במס' כתובות ושכיב מרע שהקדיש לעניים וצוה שיחלוקו פירותיו על יד קרוביו בזמן ידוע בשנה ודאי קרובים הוי קפידא אבל זמן ידוע לא היא מסתמא דניחא ליה לאיניש שיחלקו אותם בזמן אחר שיראו קרובים שהוא הגון יותר ואין כזה משום מצוה לקיים דברי המת הרי הוא כאותה שאמר האומר תנו לבני שקל בשבת והם ראויים לתת להם סלע שנותני' להם סלע דלזרוזינהו הוא דעבד וכן כל כיוצא בזה מפי רבי' נר"ו:

זהו ביאור המשנה על הדרך שנתישבו עניניה בגמרא ומה שנתחדש עליה בגמרא כך הוא:

מגלת אסתר הרי היא בכלל ספרי הקדש ומטמאה את הידים ומוחזקת היא אצלנו שברוח הקודש נאמרה מעתה הרי קדושתה כקדושת ספרי הקדש ומטמאה את הידים וענין טומאה זו הוא שגזרו על כל ידים הנוגעות בספר שיהיו טמאות לתרומה ותקנו דבר זה מפני מעלת הספר שלא יתעסקו בו הידים יותר מדאי ויניחו שם דברים שבסבתם יבואו הספרים לידי קלקול או הפסד ואף ספר שאינו שלם יראה לי שמטמא את הידים ממה שראיתי בתלמוד המערב במסכת סוטה שמגלת סוטה הואיל וניתנה לימחק אין מטמאה את הידים אלמא שאם לא ניתנה לימחק מטמאה:

מתנות לאביונים שהוזכרו במשנתנו די לו שיתן מתנה אחת לכל אחד מהם אבל מנות שהוא שולח לחבירו צריך שישלח שתים בכל מקום שיהיה משלח בו והוא שנ' ומשלוח מנות איש לרעהו יש במשמע שתי מנות לחבר אחד ומתנות לאביונים יש במשמע שתי מתנות לשני אביונים התבאר בתוספתא שאין מדקדקין במעות פורים ואין בודקין בהם כלל אלא כל הרוצה ליטול מהם יטול:

תד"ה נאמרה לקרות ולא לכתוב כו' ור' יוחנן נמי אמר דאם קראה בין הכתובים לא יצא כו' עכ"ל צ"ע אמאי לא הביאו מדברי רב יהודה אמר שמואל גופיה דאית ליה נמי הכי בפ"ב דאם קראה בין הכתובים דלא יצא ונראה לפרש משום דמלתא דשמואל איכא לפרושי דקראה בין הכתובים גרע מקראה בע"פ אבל בההיא דאר"י קראה בין הכתובים לא יצא א"א לפרש דגרע מקראה בע"פ דקאמר בצבור שנו ואי גרע מקראה בע"פ יחיד נמי לא יצא דיחיד לא יצא בע"פ וק"ל:

בא"ד ואכתי קשיא כו' ואין לומר דהא דניתן ליכתב מדרבנן קרי כתיבה כו' עכ"ל פי' כיון דמדרבנן ניתן לכתב ולקרות אכתי קשיא אההיא דפ' אמר להם הממונה דקאמר הניחא למ"ד כו' אלא למ"ד לא ניתן ליכתב מא"ל כיון דניתן לכתוב מדרבנן לא ה"ל לסתום דבריו למקרי לא ניתן ליכתב סתמא וא"ל דאה"נ הא דקאמר הניחא למ"ד ניתן ליכתב היינו נמי מדרבנן דקרי כתיבה ואלא למ"ד לא ניתן ליכתב היינו נמי אפי' מדרבנן דאם כן הדרא קושיין לדוכתין האיכא נמי חנוכה כו' ולא הל"ל הניחא למ"ד ניתן ליכתב ותירץ הרר"א דזו הסברא קיימת הא דמגילה ניתן ליכתב מדרבנן קרי כתיבה ושפיר קאמר [א] הניחא למ"ד ניתן לכתב משום דכתיבה דמגילה מהניא טפי כו' [ב] וק"ק לפי דרך זה הא דקאמר אלא למ"ד לא ניתן לכתב היינו אפי' מדרבנן ולא אשכחן הך דעת שלישית הכא ובשום דוכתא דאיכא מאן דאית ליה הכי ודו"ק:

בד"ה לכולהו איכא פירכא כו' דלשמואל נמי איכא פירכא כו' עכ"ל כצ"ל:

שלחה להם אסתר לחכמים קבעוני כו'. כל דבר זה קצת מפורש בקרא דכתיב מעיקרא ויכתוב מרדכי גו' לקיים עליהם להיות עושים גו' ולא רצו לקבל משום קנאה את מעוררת כו' עד ותכתוב אסתר גו' לקיים את אגרת הפורים גו' השנית וישלח ספרים גו' ומסיים ליה דאין לחוש לקנאה רק דברי שלום ואמת גו' הלא הם כתובים על ספר דברי הימים למלכי מדי ופרס:

כתבוני לדורות כו'. פי' שבקשה אסתר שתהיה המגילה מכלל הכתובים וכשפרש"י בפסוק ומאמר אסתר קיים גו' ונכתב בספר גו' אסתר בקשה מחכמי הדור לקבעה ולכתוב בספר זה עם שאר כתובים וזהו ונכתב בספר עכ"ל והשיבו לה דהכתוב מיעט את המגילה מהיותה מכלל הכתובים דכתיב הלא כתבתי לך וגו' שאמר הכתוב בתחלה הט אזנך ושמע לדברי חכמים כו' פי' שתהיה המגילה מכלל המצות שאינן אלא דברי חכמים כמו מצות נר חנוכה ולא מכלל מצות הכתובים הנאמרים ברוח הקדש כדכתיב בתר הכי הלא כתבתי לך שלישים גו' אין לך לרבעו עד שמצאו להם סמך מן המקרא דהמגילה היא מכלל השלשה כמאן דסבירא ליה הכי דכתיב כתוב זאת מה שכתוב כאן ובמשנה תורה הוא מקום אחד זכרון מה שכתוב בנביאים הוא מקום ב' בספר מה שכתוב במגילה הוא מקום שלישי וכתבתי לך שלישים יתפרש השתא טפי אתורה נביאים וכתובים והכי מפרש בירושלמי כתוב בתורה כמה דתימא וזאת התורה זכרון אלו נביאים דכתיב ויכתב ספר זכרון לפניו גו' בספר אלו כתובים דכתיב ומאמר אסתר גו' ונכתב בספר גו' ועוד אמרו בירושלמי שהשיבו לה משום דאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה עד שהאיר הקב"ה עיניהם ומצאו כתובה בתורה ונביאים וכתובים ואיכא למימר דתלמודנו לא חש שישיבו לה כן דאין כאן משום דאין נביא רשאי לחדש דהא איכא ק"ו כדלקמן ומה מעבדות לחירות אמרו שירה ממיתה לחיים לא כ"ש ומיהו לא סגי לן בהאי קל וחומר ואיצטריך קראי דהכא דמשום האי ק"ו ראוי לאומרה במצות חכמים כמו השירה אבל לקובעה בין הכתובים ליכא למילף מקל וחומר אי לאו הני קראי ור' יהושע נמי דפליג הכא היינו שלא ניתנה לקובעה בין הכתובים להיות מטמא את הידים אבל לקרותה מדברי חכמים אית ליה מקל וחומר דלקמן:

מפני שחכמתו של שלמה היא כו'. רצה לומר שחכמת התורה היא חכמה העצמית שניתנה ליכתב אבל חכמת שלמה חכמת האדם היא כעין דברים שבעל פה שלא ניתנו ליכתב ולא שייכא בין הכתובים וא"ל וכי זו בלבד נאמרה והלא כבר נאמר וידבר שלשת אלפים גו' ולמה נכתב קהלת טפי מהשאר אלא שהיא שייכא בין הכתובים ואמר וכ"ת דאי בעי איכתב כו' וקהלת איכתב והשאר עד שלשת אלפים משל גו' לא איכתב ת"ש אל תוסף על דבריו וע"כ לא דברים ממש קאמר דדברים שבעל פה אין להם שיעור אלא ע"כ על דברים שבכתב נאמר כן וכיון שקהלת ניתן ליכתב ע"כ דבין הכתובים הוא:

קיימו וקבלו קיימו למעלה מה כו' מפורש פרק רבי עקיבא:

קמפיש טובא ואמר כו'. היינו שאמר מתחלה ואשר נתן כתר מלכות בראשו ששאל גם על כתר המלכות ולבסוף שראה שעיני המלך רעה בו ששאל גם על כתר מלוכה לא אמר רק ונתון הלבוש והסוס גו' כפרש"י במגילה ע"ש אית לן למימר מסברא דלא שאל כל כך גם על כתר מלוכה אי לאו דבלבו אדעתיה דנפשיה קאמר:

מלמד שכל אחד ואחד נדמתה לו כו'. לפי שמדרך שאדם נושא חן ביותר בעיני אומתו וגבי אסתר כתיב לא הגידה אסתר את עמה גו' כי מרדכי צוה גו' אפשר שהוא עשה כן כדי שלא תהיה נושאת חן וישלחוה אבל מאלהים היה בהיפך זה כיון שלא הכירו את עמה כל אחד ואחד נדמתה לו כאילו היא מאומתו ולכך נושאת חן בעיני כל רואיה:

דילמא פריסתקי שגר כו'. יש לדקדק מעיקרא דדייק ליה ובבזה לא שלחו וגו' היאך ידעו מה עשו הרחוקים אי לאו ברוח הקדש טפי ה"ל לדייק כן מרישא דהאי קרא דכתיב ושאר היהודים גו' והרוג בשונאיהם חמשה ושבעים אלף גו' היאך ידעו מספר הרוגים של הרחוקים אי לאו ברוה"ק וי"ל משום דבכתב המלך ניתן רשות ליהודים גם בבזה דכתיב אשר נתן המלך ליהודים אשר בכל עיר גו' להשמיד ולהרוג גו' ושללם לבוז גו' אלא שהם מעצמם הרחיקו מהבזה שלא יהא עין המלך צרה בממון כפרש"י במגילה והשתא בדבר שנתקיים כתב המלך להרוג בשונאיהם ידע למימר שהיה הקול יצא לידע גם ממרחקים את מספר ההרוגים אבל בדבר שלא קיימו מצות כתב המלך שלא שלחו ידם בבזה לא הוו ידעי בקלא בעלמא אי לאו ברוה"ק והמדחה קאמר דע"י שליח הודיעו להם כן וכדי שלא יהא עין המלך צרה בממון:

מהכא וזכרם לא יסוף מזרעם כו'. כתבו התוס' דברישא דקרא לא חזינן אלא היהודים שבאותו דור עכ"ל ולא משמע כן דברישא דקרא נמי כתיב בכל דור ודור גו' אלא נראה דרישא דקרא איכא לפרושי שכן קבלו עליהם שלא יעבור אבל מיתורא דלא יסוף מזרעם משמע ליה למדרש דרוח הקדש אומרת כן בלשון הבטחה דלא יסוף מזרעם וכה"ג דרשו מיניה בירושלמי דימי פורים לא יתבטלו גם לעתיד:

שדר ליה קיימת בנו ומשלוח מנות פרש"י דהא תרי מנות איכא כו' ע"ש פירושו אינו מבורר ומאי אשמועינן בכך הא ודאי דאטמא דעגלא וגרבא דחמרא ב' מנות הן ונראה לקיים כל נוסחות הגמרות שלפנינו דמייתי נמי סיפא דקרא ומתנות לאביונים ומשום דמנה משמע כל דהו ולכך בעי תרי לאיש אחד אבל מתנה בעי שיעור נתינה כדאמרינן בכמה דוכתין וסגי לאיש אחד מתנה אחת ומשום דשלח לו ב' מנות אטמא דעגלא וגרבא דחמרא שהם גדולות כשיעור נתינה אמר דבהנך ב' מנות גדולות טפי משיעור מנות קיימת ג"כ ומתנות לאביונים כשיעור נתינה לר' אושעיא ולבני ביתו וזה שדקדק לומר וקיימת בנו ולא קאמר וקיימת בי דר"ל וקיימת בנו לשני אנשים שתי מתנות ומלת לאביונים יש בו רמז א"ב בנ"י דיוצאים בשתי מתנות לאב ובנים:

גמרא בתחילה קבעוה בשושן ולבסוף בכה"ע כולו. לכאורה תמוה דהרי גם במכתב הראשון דמרדכי כתיב אל כל היהודים אשר בכל מדינות המלך כו' והרחוקים כו' וקבל היהודים כו' קיימו וקבלו כו' ונ"ל דאף שאחשורוש מלך בכיפה כדלקמן (יא) והם קכ"ז מדינות מהודו ועד כוש מ"מ היו חלוקים בממשלתו עליהם על איזה מהם לא היה רק מלך הכולל. ומ"מ היה מלך פרטי זולתו לכאו"א ומתנהלים ע"פ דתו ועל איזה מהם היה הוא גם מלך הפרטי ובכ"מ שאומר מדינות המלך סתם הכוונה על מדינות שהיה הוא המלך הפרטי עליהם רק במקום שהוא אומר קכ"ז מדינות מהודו ועד כוש כולל כל הכיפה וגזירת המן לא היתה רק על מדינות שהיה אחשורוש המלך הפרטי עליהם וזה משני טעמים. א' שחשש אולי לא ישמעו אליו המלכים הפרטים למעשה רצח כזה להרוג אומה שלימה על לא חמס בכפיהם. ב' כי ודאי ידרשו מאתו על מה יצא קצף כזה עליהם ואולי ימצאו מהם אשר ידברו עליהם טוב ויניאוהו מעשות זאת וינחם ויפרע עצתו בכלל לכן התחכם שלא לדרוש רק על היהודים אשר הוא שליט פרטי עליהם שאיש לא יעיז לשאלו על ככה ולהניא גזירתו ואולי חשב כשיבצע מחשבתו זאת יניף ידו גם על שאר היהודים ולכן לא נזכר בכל הספור דגזירת המן רק במדינות המלך סתם וכן כתיב ובכל מדינה כו' אשר דבר המלך ודתו מגיע כו'. (ר"ל במדינות המתנהלות ע"פ דתותיו לבד דהם אשר היה הוא גם המלך הפרטי שם היה) אבל גדול כו' זולת באגרות אשר כתב מרדכי (שם ח) כתיב אשר מהודו ועד כוש קכ"ז מדינות אבל מה היה כתוב בהן אשר נתן המלך כו' בכל מדינות המלך אחשורוש והכוונה שהודיע לכל הממלכות אשר נתן רשיון ליהודים אשר במדינותיו (לבד) להקהל כו' והוא בכדי שלא ידמו שהיהודים עושים זאת בלא רשיון וידונום כמורדים ויעלו עליהם לצבא וכן כתיב ובכ"מ כו' אשר דבר המלך ודתו מגיע שמחה כו' יען כי עליהם לבדם היתה מקודם הגזירה לרעה והיה להם לבדם אבל גדול עכשיו שנתהפך הגלגל היתה השמחה ג"כ להם לבדם ולכן גם מרדכי במכתבו הראשון לא כתב שיקבעו פורים רק להם לבדם. אמנם בשנה הב' נמלך לכתוב אל כל היהודים אל קכ"ז מדינה לקיים כו' ולכן הוצרך לכתוב להם את כל תוקף (עי' לקמן יט מה שדרשו בו) משא"כ בכתבו אל היהודים אשר במדינות המלך דהם כבר ידעו את הכל וזה שאמר כאן מתחילה קבעוה בשושן ור"ל מלוכת שושן ולבסוף בכהע"כ ובזה תראה שדברי רש"י לעיל (ב ב) ד"ה מהודו ועד כוש כתיב אינם מדוייקים וכוונת הש"ס על פסוק דסוף המגילה:

שם עד שמצאו לה מקרא כו'. כצ"ל:

שם כתוב זאת. מש"כ כאן ובמ"ת עפרש"י ונ"ל דנפקא ליה זאת מן וזאת התורה שכוללת התורה כולה וכה"ג דרשו בויק"ר פכ"א בזאת יבא אהרן אה"ק בזכות התורה וזאת התורה ובריש ע"ז אין זאת אלא תורה כו':

שם אמר שמואל אסתר אינה מטמאה אה"י. מהרמב"ם משמע דל"פ כשמואל וכ"כ המ"א סי' קמ"ז סק"א וע"כ משום דמוקמינן ליה כיחידאי ויהיה מזה לכאורה סתירה למש"כ בחידושי לשו"ע או"ח סי' ק"ס ע"ש ואולי הך דמותיב עליה בריית' היא כי במשנ' לא תני אבל רות כו' ואיכא למימר אדרבה לאידך גיסא דאינך לכ"ע א"מ אה"י וכן מוכרח דזאת ברייתא לפי' מהר"ם שבתוי"ט שם וכ"מ קצת בתד"ה נאמרה ועי"ל ט"א דל"פ כוותיה משום דזוגא דלעיל משמע דפליגי עליה אבל לכאורה יש סתירה מהא דפסק בפ"ג מהל' מ"א הל"ג ובפ"ד ה"כ דלא כרב ששת מכח סתם מתניתין דמכשירין אך גם דא לא תברא אם תעיין בהה"מ שם (ואגב ראיתי שם בפ"א בהמגיה למל"מ שדקדק במה דאיתא בברייתא דבש הגזין והצרעין טהור ומותר תרתי ל"ל ונעלם מכ"ת דטהור ר"ל דאינו מכשיר כפי' הרע"ב במ' מכשירין פ"ו ובגמרא בכורות (ז ב) משמע דטהור היינו שאינו מקבל טומאה אף ע"י הכשר דלא מיחשב אוכל בלתי מחשבה וצ"ע על פי' הרע"ב וע"ש בר"ש) ויש עוד ראיה למש"כ שם מהא דפסקו כרב בב"מ (קיא) אף שהוא נגד סתם משנה רק דק"ל איך שביק רב מתניתין כו' כמש"כ לעיל (ד ב) ועתוי"ט שם אך מצאתי סתירה בר"ן סוף קדושין במש"כ בטעם הרמב"ם שפסק דלא כשמואל דאוסר יחוד אפי' עם אמו ובתו ע"ש:

רש"י ד"ה בכוליה ס' מועד. חלופי ריו"ח יש מחליפין ריו"ח ומכניסין ר' יונתן. כצ"ל:

[רש"י ד"ה שלשים. להזכיר מחיית עמלק כו' בדבר ששילשתי כו'. כ"ה הגי' בע"י] :

רש"י ד"ה אינה מטמאה אה"י. ומחלוקת כו'. נ"ל דזהו דבור חדש:

רש"י ד"ה והלא כבר נאמר. וקהלת כבר נאמרה. תיבות אלו ליתא ברש"י שבע"י וכ"נ למחקם מכאן או דצ"ל לבד תחת כבר:

תד"ה נאמרה. וריו"ח נמי אמר דאם קראה בה"כ. ל"י לכאורה לפרש"י שם בטעמו י"ל דגרע מע"פ ועי' מהרש"א:

תד"ה ור"נ. עי' ח"א וט"א דשניהם כוונו לד"א ואני ראיתי בירושלמי בר"מ וז"ל או אינו אלא י"ו וי"ז ר"א בשם ר"ל ולא יעבר ולא יעברו כ"ה גי' הק"ע ופי' ברישא כתי' ולא יעבר ובתריה ולא יעברו והא תו ל"ל אלא ללמד שאין לאחר יותר מט"ו והשתא י"ל דלהכי נד ר"נ מקרא דר"י דאיצטרך ליה להכי:

תוס׳ ד״ה נאמרה. שניתנה לכתוב מדרבנן במג"ת. נ"ב י"ל דניתן לכתוב ולקרות מדרבנן הא מיהא אסתר היא סוף כל הנסים משאיכ חנוכה אע"ג דניתנה לכתוב מדרבנן לא נתנה כתינה דידה לקרות אפי׳ מדרבנן ובכלל תרוצי זה הוא תרוצו של הר׳׳א ג״כ דמשום דתקנו קריאה במגילה תקנו לה גם כל דיני ספר כאמתה של תורה משום דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון:

שָׁלְחוּ לָהּ: (משלי כב, כ) 'הֲלֹא כָתַבְתִּי לְךָ שָׁלִישִׁים בְּמוֹעֵצֹת וָדָעַת', שָׁלִישִׁים וְלֹא רְבָעִים. נראה לי בס"ד הטעם דכתיב (שמות יז, טז) 'כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ' דאין הכסא שלם ואין השם שלם עד שימחה שמו של עמלק, וחסרון הוא באותיות או"ה שהם שלשה אותיות, וכמו שכתבו המפרשים ז"ל על פסוק (תהלים קלב, יג) כִּי בָחַר הֳ' בְּצִיּוֹן 'אִוָּהּ' לְמוֹשָׁב לוֹ, לכך נכתבה מחיית עמלק שלשה פעמים כדי שנזכור תיקון אותיות או"ה התלוים במחיית עמלק. ולזה סיים הכתוב (משלי כב, כא) 'לְהוֹדִיעֲךָ קֹשְׁטְ אִמְרֵי אֱמֶת' כלומר כתבתי לך שלשה פעמים כדי להודיעך הדבר התלוי במחיית עמלק, והיינו שבזה תדע 'לְהָשִׁיב אֲמָרִים לְשֹׁלְחֶיךָ', אמרים הם שלשה אותיות 'אִוָּהּ' שהם אותיות חשובים, דאמרים הוא לשון חשיבות כמו (דברים כו, יז) 'אֶת הֳ' הֶאֱמַרְתָּ הַיּוֹם', (דברים כו, יח) 'וַהֳ' הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם' כדי שתשיב אותם לשלחך הוא הקב"ה.
עוד נראה לי בס"ד שנכתבה מחיית עמלק שלשה פעמים, לרמוז כי מחייתו תלויה בביטול (בראשית לו, מג) 'אַלּוּף מַגְדִּיאֵל' שהוא רומי. וידוע מה שכתב הרב ז"ל בסוד האלופים של עשו דאלוף מגדיאל הוא כנגד 'יְסוֹד' [80] דטומאה שמספרו שמונים, ומספר זה הוא שליש מספר שם עֲמָלֵק [240], ואומרו 'בְּמוֹעֵצֹת וָדָעַת' כי כתיבת מחייתו שלשה פעמים היא עיצה נכונה מאתו יתברך, כדי שעל ידי הקריאה שקורין ישראל בפרשת מחיית עמלק בבית הכנסת ובבית המדרש יהיה מחייה במקצת בקליפתו בכל פעם, לכן זו הכתיבה שנכפלה שלשה פעמים היתה 'בְּמוֹעֵצֹת וָדָעַת' מאתו יתברך.

עַד שֶׁמָּצְאוּ לוֹ מִקְרָא כָּתוּב בַּתּוֹרָה: (שמות יז, יד) 'כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר' כְּתֹב זֹאת מַה שֶׁכָּתוּב כָּאן וּבְמִשְׁנָה תּוֹרָה. הקשה טורי אבן ז"ל היכן מצאו טעם לדבר זה לחשוב כאן ומשנה תורה בפעם אחת הפך ממה שחשבו בתחלה לחשבם בשתים? עיין שם.
ונראה לי בס"ד שהם ראו בפרשת בשלח כתיב (שמות יז, יד) 'מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק', דהכונה הקב"ה ימחהו מלמעלה, ובמשנה תורה כתיב (דברים כה, יט) 'תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק' רוצה לומר ימחו אותו ישראל מלמטה, ולכך הבינו דחדא מלתא היא, דכשימחהו הקב"ה מלמעלה ימחוהו ישראל מלמטה, ולכך כאן נקיט זֵכֶר עֲמָלֵק וכאן נקיט זֵכֶר עֲמָלֵק שהוא ז' אותיות, ולזה אמר 'כְּתֹב זֹאת בַּסֵּפֶר' תיבת 'זֹאת' יוצא בחול"ם שהוא במקום וא"ו וקרי בה 'ז' אוֹת' שהוא המחיה הרמוזה בשבעה אותיות של זֵכֶר עֲמָלֵק. ועוד משמע ליה מדכתיב 'כְּתֹב' ואי קאי על פרשת בשלח למאי אצטריך למימר כְּתֹב, וכי מצוהו על כל דבר 'כְּתֹב' ומאי שנא הא? אלא ודאי הכי קאמר לו כְּתֹב בְּמִשְׁנָה תּוֹרָה שהוא לאחר ארבעים שנה. נמצא מחיית עמלק נכתבה בתורה בנביאים בכתובים, ולזה אמר 'תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם' והיינו תַּחַת אותיות שְׁמִי יש אותיות תְּנַךְ שהם ראשי תיבות 'תורה נביאים כתובים' כי אות מ"ם אחרונה היא כפולה.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אֶסְתֵּר בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ נֶאֶמְרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: (אסתר ו, ו) 'וַיֹּאמֶר הָמָן בְּלִבּוֹ'. קשה מנא ליה הא? ודילמא כשבא המן לביתו הוכיחו אותו אוהביו וזרש אשתו למה אמרת למלך כן לעשות לו גדולה כזאת? והשיב להם: אמרתי בלבי באותה העת למי יחפוץ המלך לעשות יקר יותר ממני, ולכך חשבתי לעצמי אני מכין גדולה זו! ואחר כך נודע לכותב המגילה שאמר המן לאוהביו: כך אמרתי בלבי, וכתב כן, דהא בלאו הכי כתב במגילה עוד דברים מה שדבר המן ומה שדברו אוהביו עמו כשבא לביתו, ומוכרח לומר דאלו הדברים נודעו לכותב המגילה מאנשים אחרים שהיו שם, וגם דבר זה נודע לו בכלל אותם הדברים.
ונראה לי בס"ד אם לא היה כותב המגילה מתברר אצלו דבר זה ברוח הקודש שכך אמר המן בלבו, לא היה כותב דבר זה במגילה מכח דבריו של המן שעשה התנצלות לעצמו בתוכחת אוהביו שאמר להם כך אמרתי בלבי, ולכך הצעתי סדר הגדולה הזאת לפני המלך, דאפשר המן שיקר בזה כי בוש מאוהביו על שטות שלו שגרם בהצעת הגדולה הזאת, והוכרח לעשות התנצלות לומר שכך אמרתי בלבי, על כן ודאי כותב המגילה נודע לו זה ברוח הקודש.

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אֶסְתֵּר בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ נֶאֶמְרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: (אסתר ב, כב) 'וַיִּוָּדַע הַדָּבָר לְמָרְדֳּכַי'. הקשה הגאון טורי אבן אף על גב דמשמע דברוח הקודש נודע לו משום דכתיב וַיִּוָּדַע בסתם, עם כל זה מנא ליה דהמגילה נכתבה ברוח הקודש? דהא מפורש בכתובים דשרתה על שלמה המלך ע"ה רוח הקודש, ואפילו הכי סבירא ליה לרבי מאיר דקהלת לא נאמרה ברוח הקודש, ואם כן גם הכא אפילו שברור לנו דשרתה רוח הקודש על מרדכי וברור לנו שהוא כתב את המגילה, מנא ליה דכתבה ברוח הקודש? והניח זה בקושיא יעוין שם.
ונראה לי בס"ד מאחר שזה הכתוב ד'וַיִּוָּדַע הַדָּבָר לְמָרְדֳּכַי' מגיד דנודע לו ברוח הקודש, וקיימא לן דמרדכי עצמו כתב המגילה, אם נאמר שהדברים כתבם וסידרם מדעתו ולא כתבם על פי רוח הקודש לא היה כותב דבר זה של 'וַיִּוָּדַע הַדָּבָר לְמָרְדֳּכַי' שהוא מודיע שנודע לו ברוח הקודש, כי ידוע דמרדכי היה עניו גדול והיה כמשה רבינו ע"ה בדורו, ובודאי לא היה מגלה שבח עצמו שהשיג רוח הקודש! אבל אם נאמר ברוח הקודש נאמרה היה מוכרח לכתוב דבר זה של וַיִּוָּדַע הַדָּבָר אף על גב דמוכח שנודע לו ברוח הקודש, יען כי הוא אינו כותב הדברים כפי רצונו, אלא רוח הקודש אומרת לו שיכתוב כך וכך, ואין בידו לבטל אפילו אות אחת, כאשר נמצא דמשה רבינו ע"ה היה כותב בתורה שבחים שלו בעל כרחו כי שכינה אומרת לו שיכתוב כך וכך, וכן הנביאים כותבים שבחים שלהם בספריהם, שהם מוכרחים לכתוב הדברים אשר רוח הקודש אומרת להם לכתוב, ולכך גם מרדכי כתב 'וַיִּוָּדַע הַדָּבָר לְמָרְדֳּכַי' אף על פי שבזה גילה שבח עצמו שזכה לרוח הקודש.

קִיְּמוּ לְמַעְלָה מַה שֶׁקִּבְּלוּ לְמַטָּה. נראה לי בס"ד דקשה ליה דהוה ליה למימר 'קִבְּלוּ וְקִיְּמוּ' כי הקיום יהיה אחר הקבלה אבל אחר הקיום קבלה מאן דכר שמא?! ולכן דריש קִיְּמוּ לְמַעְלָה מַה שֶׁקִּבְּלוּ לְמַטָּה.
ונראה לי בס"ד הקיום של מעלה קאי על ההארה שהיא שורש נשמת מרדכי, שרצה השם יתברך שתתגלה הארה זו בכל שנה בימי הפורים, ולא תתבטל אלא תשאר קיימת ונרשמת ברחל עקרת הבית גם אחר הסתלקות המוחין ממנה ויחזרו בז"א [בזעיר אנפין], ומפורש בדברי רבינו האר"י ז"ל כדי לקיים ההארה הגדולה הזאת למעלה צריכין אנחנו לעשות שלשה מצות, והם מקרא מגילה ומתנות לאביונים וסעודת פורים יעוין שם. ולזה אמר קִיְּמוּ לְמַעְלָה בגילוי וקיום הארה הגדולה הנזכר, מַה שֶׁקִּבְּלוּ לְמַטָּה לעשות שלשה מצות הנזכר בכל שנה ושנה.

רַב נַחֲמָן בַּר יִצְחָק אוֹמֵר מֵהָכָא: (אסתר ט, כח) וְזִכְרָם לֹא יָסוּף מִזַּרְעָם. פירשו התוספות ז"ל דברישא דקרא לא חזינן אלא היהודים שבאותו הדור והקשה הגאון טורי אבן ז"ל, כיון דמדבר על העתיד הא משמע דברוח הקודש נאמרה, דהלא דבר עתיד אפילו לזמן קרוב אי אפשר לידע אלא ברוח הקודש יעוין שם.
ונראה לי בס"ד כונתם דעל רישא דקרא קשיא להו, דילמא מסברא אמר כותב המגילה את הדבר הזה, דמסתברא אותו הדור שראו הנס הנפלא שניצולו ממות לחיים יקבעו ימים אלו לזכרון בכל שנה ליום טוב, וכהאי גונא פריך הש"ס על ראיה של רבי אליעזר סברא הוא דלא הוה איניש דחשיב וכו', ולכן יליף רב נחמן מסוף הפסוק דכתיב 'לֹא יָסוּף מִזַּרְעָם' דקאי על דורות הבאים שלא ראו הנס בעיניהם, ולגבי דידהו ליכא הכרח מצד הסברא אלא ודאי ברוח הקודש נאמרה.
ולפי דברי רבינו האר"י ז"ל בשער הכונות, שפירש 'וְזִכְרָם לֹא יָסוּף מִזַּרְעָם' קאי על אותה ההארה הגדולה אשר למעלה עיין שם, השתא בזה נתיישב דקדוק התוספות ז"ל, דרב נחמן בא להוכיח מסוף הפסוק כיון דאיירי על ענין הנעשה למעלה ואם לא נאמרה ברוח הקודש מהיכן ידעו מה שנעשה למעלה?! ודו"ק.

טָבָא חֲדָא פִּלְפַּלְתָּא חֲרִיפְתָּא מִמְּלֵי צַנָּא דְּקָרֵי. [טוב פלפל חריף אחד ממלוא הסל דלעות] נראה לי דאין כונתו לגנות שאר הטעמים במשל זה, אלא רוצה לומר על כל הטעמים יתעורר רוח באנוש לדחותם מאיזה טעם, אך טעם של שמואל לא יתעורר רוח באדם לדבר בו כלום, ולכן המשיל אותם הטעמים לקרא אשר אכילתו מעוררת רוחות בבטן האדם, אך מאכל החריף עוצר הרוחות ועשה בו דמיון לטעם של שמואל.

וְכִי זוּ בִּלְבַד אָמַר? וְהַלֹּא כְּבָר נֶאֱמָר 'וַיְדַבֵּר שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים מָשָׁל וַיְהִי שִׁירוֹ חֲמִשָּׁה וָאָלֶף'. פירוש דרבי שמעון בן מנסיא אמר קהלת חכמתו של שלמה ולא נאמרה ברוח הקודש כדי שתהיה נחשבת כשאר כתובים וטענו עליו והלא כבר נאמר 'וַיְדַבֵּר שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים מָשָׁל' ואם קהלת מחכמתו למה לא כתב גם שלשת אלפים משל שהם מחכמתו? ואם תאמר כתב מקצת מה שאמר מחכמתו ולא כתב כל מה שאמר מחכמתו, תא שמע (משלי ל, ו) 'אַל תּוֹסְףְּ עַל דְּבָרָיו' דהוא עצמו אמר במשלי (משלי ל, ה) 'אִמְרַת אֱלוֹ¬קַּ צְרוּפָה' אלו ספרי כתובים האמורים ברוח הקודש ואתה בן אדם אל תוסף מחכמתך עליהם, ומאחר שהוא עומד ומזהיר בכך איך הוא הוסיף מחכמתו על הכתובים אלא ודאי קהלת אינה מחכמתו אלא נאמרה ברוח הקודש.

'וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים' שְׁתֵּי מַתָּנוֹת לִשְׁנֵי בְּנֵי אָדָם. הקשה הרב פרי חדש בסימן תרצ"ד אימא שתי מתנות לכל אביון שהוא שתים שהן ארבע, וכההיא דאמרינן פרק ג' דיומא גבי ונתן אהרן על שני השעירים גורלות יכול יתן שנים על זה ושנים על זה? ותרץ אי הוה כתיב 'לָאֶבְיוֹנִים מַתָּנוֹת' הוה מצי למימר לשני אביונים ארבע מתנות, אבל השתא דכתיב 'וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים' בשתי מתנות מפטר וקאמר שיחלקם לאביונים דהיינו שתי מתנות לשני בני אדם, עד כאן דבריו והביאו הרב ברכי יוסף סימן תרצ"ד עיין שם.
ונראה לי בס"ד לתרץ דידוע דין מתנות לאביונים הוא כל מתנה שיעור סעודה כדי שיאכל האביון בו ביום ולא ירעב, ואם כן מאי סברה איכא בזה למיהב ליה שתי סעודות בו ביום? ומסתמא הדין הוא למיהב לכל אביון סעודה אחת, אך במנות החיוב הוא בשביל שיהיה לכל אחד ואחד שמחה מן הכבוד שמכבדו רעהו ובמין אחד לא יתכבד כל כך כדי שישמח ולכך בעינן שתי מנות.
ועוד נראה לי בס"ד התם הוה ליה למימר 'מִשְׁלוֹחַ מָנוֹת לְרֵעִים' ואמאי נקיט 'לְרֵעֵהוּ'? אלא דבא לאשמועינן דאין חיוב אלא בחד דוקא, והשתא ממילא עמדנו על אמיתות מצות מתנות לאביונים, דיש להבין אם במתנות לאביונים בעינן שתים לזה ושתים לזה דלכל חד בעי שתי מתנות, תיקשי לן למה במנות סגי לרעהו חד ובמתנות בעי שני אביונים ולכל אביון שתי מתנות! אלא ודאי מוכרח לומר שורת הדין הוא דסגי מתנה אחת לכל חד משני האביונים והשתא נעשו שתי מצות אלו במשקל אחד והשוואה אחת דכאן עשה הכפל באדם וכאן עשה הכפל במנות.

שלחה להם אסתר לחכמים כתבוני לדורות. יל"ד מה כתבוני ועוד מה הקנאה ופרש"י דחוק ועוד מהו כבר כתובה אני הל"ל כתובה אנו הנה אמרו טעם על מה נקראת מגלת אסתר ע"ש שהי' אז בהסתר פנים לכן לא היה נס מפורסם כמו בפרעה וסנחרב אלא הכל בטבע ואמרו שזה הטעם בעצמו שלא נזכר במגלה שם שמים מפני שהי' בהסתר אך הראב"ע כ' טעם אחר שלא נכתב שם במגלה שלא יעתיקוהו הפרסי' ויכתבו במקום השם הקדש שם ע"ז והנה אם יודע זה הטעם להפרסי' יהיה קנאה עלינו אך אם המעשה כבר נכתב בספר דברי הימים שלהם קודם שכתבוהו חכמים למה להם להעתיק המגלה וע"כ יבינו מה שאין כתיב בה שם אינו מפני העתקה שלהם כי אין לחוש לזה רק מטעם אחר והא"ש שאסתר שלחה כתבוני דייקא על שמי אסתר בהסתר פנים בלי שם והשיבו חז"ל זה א"א כי הפרסי' יאמרו שעשינו כן מפני ההעתקה שלהם נמצא שאנו מטילים קנאה עלינו והשיבה כבר כתובה אני למלכי מדי ופרס ולא יצטרכו להעתיק המגלה וממילא יבינו שלא מפני זה עשינו כזאת ואין כאן קנאה ודוק:

כתב זאת מה שכתוב כאן ובמשנה תורה. פי' כתב היינו מ"ש כאן שעלי' כתיב כתב לך הדברים האלה כי עפ"י הדברים האלה כרתי אתך ברית וגו' זאת הוא משנה תורה דעלי' אתמר וזאת התורה אשר שם משה וגו' זכרון דברי הנביאים שלא הוסיפו ופחתו אתורת משה כ"א באו להזכיר העם על שמירתה וכן מסיים סוף ספר נביאי' זכרו ת"מ עבדי בספר זה מגלת אסתר שנקראת ספר לקמן ועי' מה שנתקשה בזה בטו"א:

אסתר אינה מטמאה א"ה. עתוד"ה נאמרה כו' ויש לעי' דהאי מזמור אילת השחר אינה מפורש דמשתעי באסתר כלל רק מדקרי אילת השחר והיינו הנס האחרון דומה לשחר שהוא סוף הלילה וא"כ אה"נ למ"ד לא ניתן לכתוב קאי אנס דסנחרב שהי' הנס האחרון קודם לאסתר ומאי פריך התם למ"ד לא ניתן לכתוב מאי איכא למימר דלמא הוא מוקי לי' בנם אחר וי"ל דמ"מ לא מיקרי נס אחרון כיון דאיכא מגלת אסתר אחריו שניתן לכתב מדרבנן מיהת ונהי דמשום הא לא מיקרי מגלה ניתן לכתוב כיון דמרבנן בעלמא הוא מ"מ גם הנס שלפניו לא נקרא נם האחרון כיון דאיכא אחריו מגלת אסתר שניתנה לכתב מדרבנן בשרטוט טפי מחנוכה ויש לכוון כ"ז בכונת התו' והמרש"א נדחק וק"ל:

נאמרה לקרות ולא נאמרה לכתוב. נלע"ד דנאמרה לקרות היינו לספר המעשה בכל שנה דוגמת יציאת מצר' בליל פסח בלי סדר וכוונה כ"א כל א' יספר באר היטב לבני ביתו עובדא הכי הוה דאלת"ה אלא שמצווה עלינו עפ"י רה"ק לקרות ממש אלו הדברים בלי תוספת וגרעון רק שלא לכתבן איך יאמר אגרת וספר דמני' נלמד דבעי שרטוט וגידין והלא לא ציוה לכתבן כלל אע"כ ברה"ק לא נאמרו אלו הדברים כלל לדעת שמואל ועי' לקמן בסמוך:

תניא רא"א אסתר ברה"ק נאמרה כו' ויודע הדבר למרדכי. בט"א הק' איך יחוייב מזה שהמגלה ניתנה ברה"ק הואל ושמש מרדכי ברה"ק הלא גם גבי אסתר כתי' ותלבש אסתר מלכות ודרשי' שלבשתה רה"ק ומנינן לקמן בז' נביאות ולא מייתא מינה ראי' וכן שלמה השתמש ברה"ק בלי ספק ואפ"ה פליגי בקהלת לעיל בסמוך ולע"ד נ"ל ליישב דלכאורה כל הני תנאי לא פליגי אהאי פלפלא חריפתא דשמואל קיימו למעלה מה שקבלו למטה אלא משום דהתם לא משמע שניתנה לכתוב דהרי שמואל מרא דהך מילתא ס"ל נאמרה לקרות ולא לכתוב והנהי תנאי כולהי ס"ל ניתנה לכתוב ושפיר מייתי אי הי' מצוה עלינו ברה"ק לספר בכל השנה מעשה הנס באר היטב כמוכח מקיימו וקבלו איך אתו רבנן ותקנו לקרות בזה הלשון דוקא ויאמר המן בלבו ולא הודיענו מי הגיד לנו שאמר כן בלבו או מי הודיע למרדכי סוד בגתן ותרש וא"כ לא נצא י"ח כפי המצווה מרה"ק לספר הכל באר היטב וגלגול וסבות כל דבר ודבר אע"כ שרה"ק ציוה לנו זאת הקריאה בעצמתה כצורתה וכלשונה זע"ז דחה הש"ס דהיינו באר היטב שהרי יובן ממילא דלא הוה אינש דחשיב למלכא כו' וכן גבי בגתן ותרש יובן שמרדכי הבין בע' לשון שע"כ נקרא בלשן כמבואר במנחות ס"ה א' שבלל לשונות ודרשן ועי' במס' שקלים פ"ה ה"ב:

קיימו למעלה מה שקבלו למטה והיינו דסמיך וקבלו להיהודי' פי' קיימו למעלה וקבלו היהודי' ומדאקדים קימו לקבלו שהוא שלא כדרך ע"כ מרמז נמי למ"ש תו' קימו מה שקבלו כבר דומי' דקבלת התורה מקדימת נעשה לנשמע ועמ"ש בחי' למס' שבת ובספ"ג דשבועות ודוק:

וזכרם לא יסוף מזרעם. הק' תו' מ"ט לא מייתי קרא דר' יוסף ובדרוש הארכתי והעיקור מרישי' א"ל מסברא כי מצות שמחה ומשתה לא יעברו דמש"ה י"ט לא קבלי כי חששו שמא יבוא דור אחר ולא יקיים ויהי' עונשם קשה לכן קבלו רק שמחה ומשתה קרוב לודאי שיקיימו ואין ראי' מהך רישא אך מוזכרם שהוא קריאת המגילה מזה ראי' גמורה אך ר"י דמייתי מרישא דקרא לטעמי' אזל דס"ל לעיל תר"י שמחה משתה וי"ט מלמד שאסור בעשיית מלאכה משמע דס"ל הכי להלכתא דאל"ה הול"ל שאסר להם בעשיית מלאכה אע"כ ס"ל קבלו עלי' וא"כ מוכח שפיר מרישא דקרא ודוק:

בגמ' דאמר רב שמואל ב"י בתחלה קבעוהו בשושן ולסוף בכל העולם כולו. ואע"ג דמקמי הכי נמי אחר האגרת הראשון שכתב מרדכי כתיב קימו וקבלו היהודים עליהם ועל זרעם וסמיך ליה והימים האלה נזכרים ונעשים מ"מ פשטא דקרא משמע דעיקר הקבלה לא הוי אלא לענין עשיה והא דכתיב והימים האלה נזכרים ונעשים אינן מדברי האגרת הראשון אלא שהכתוב בעצמו מעיד על זה והן מדברי רוח הקדש ובהאי קרא גופא כתיב וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם ומהנך קראי גופייהו ילפי רב יוסף ורב נחמן ב"י בסמוך דאסתר ברוח הקדש נאמרה וא"כ לפ"ז שפיר מצינן למימר שמה שקיבלוהו בכל העולם כולו היינו לענין קריאת המגילה ולאחר האגרת השנית. ועי"ל דאע"ג שכבר קימו וקבלו לאחר האגרת הראשון היינו ע"פ צווי מרדכי או מאהבת הנס וא"כ לפ"ז עדיין לא הוקבע הדבר לחובה לדורות ומכש"כ במקום דאיכא צד חשש סכנה כדאמר רב שמואל ב"י גופא בסמוך דשלחה אסתר לחכמים קבעוני לדורות ושלחו לה קנאה את מעוררת עלינו לבין האומות א"כ נהי דבאותו הדור לא הוו מתיראין משום קנאה מאימת מרדכי ואסתר ואחשורוש וכמו ששלחה אסתר ואמרה כבר כתובה אני בספר דברי הימים כו' מ"מ אפשר שהדורות הבאים יבטלו הדבר מחמת קנאת האומות ואפשר גם כן כשכתבו האגרת הראשון עדיין לא הסכימו חכמים בדבר כמו שהשיבו לה שלישים ולא רביעים אלא דלאחר שמצאו מקרא כתוב בתורה כדאי' בסמוך אז כתבו האגרת השני' ע"פ חכמים וכן פרש"י להדיא בפי' המגילה על פסוק ומאמר אסתר קים והיינו על תשובת האגרת השנית הרי להדיא כמ"ש ואפשר שזה כוונת הפסוק שלאחר אגרת הראשון כתיב קימו וקיבל בלא וא"ו והקריאה היא בוא"ו והיינו כדפרישית דמעיקרא לא היה הסכמה וקבלה בכולם כיון שלא נעשה ברצון חכמים כ"א ע"פ צווי מרדכי ויתכן יותר לפי מאי דמסקינן בסמוך דלענין קריאה ודאי ברוח הקדש נאמרה אבל לא ניתן ליכתב ברוח הקדש כ"א לאחר שמצאו מקרא כתוב בתורה ולפ"ז א"ש טובא דהקרי הוא וקיבלו כיון שהיה ברוח הקודש והכתיב הוא וקיבל כיון דהכתיבה לאו ברה"ק נאמרה מש"ה לא קיבלו כולם אלא מקצתן והיינו דכתיב וקיבל בלשון יחיד משא"כ בשני דקבלו כולם ולזה נתכוין רש"י בעצמו בד"ה לבסוף קבעו כו' וקבעו עליהם חובה והיינו כדפרישית דבתחלה לא שייך לשון חובה כיון שלא היה ברצון חכמים. ובזה נתיישב לי ג"כ שאחר אגרת השני דכתיב ותכתוב אסתר את כל תוקף לקיים ימי פורים האלה בזמניהם ודרשינן לה בר"פ דזמנים הרבה קבעו להם חכמים ומדלא כתיב הכי לעיל באגרת הראשון דלא כתיב אלא כזמנם והיינו משום דמרדכי ודאי לא צוה אלא י"ד וט"ו בעצמו שהן ימי הנס משא"כ באגרת השני' שנעשה ברצון חכמים כתיב זמניהם דהיינו טובא י"א י"ב י"ג שתקנו אנשי כה"ג בעצמם כדאי' להדיא בר"פ כנ"ל נכון:

שם רב ור"ח ור"י ור' חביבא מתנו כו' שלחה להם אסתר לחכמים כתבוני לדורות שלחו לה הלא כתבתי לך שלישים ולא רביעים עד שמצאו כו'. ושמעתי מקשים ממ"נ מעיקרא מאי סברי ולבסוף מאי סברי אי פשיטא להו דתורה ומשנה תורה חשיבי חדא כר"א המודעי בסמוך א"כ מאי שלחו מעיקרא שלישים ולא רביעים ות"ל שעדיין לא נכתב כ"א שני פעמים ואי ס"ל תורה ומשנה תורה חשיבי תרתי כרבי יהושע בסמוך א"כ מאי עד שמצאו מקרא כתוב דקאמרי אדרבה מהאי קרא נמי משמע שאין לכתוב עוד יותר במגילה כדקאמר ר' יהושע להדיא ושמעתי ליישב בדרכים שונים אמנם כן באתי לדון בדבר חדש במאי דפרש"י ז"ל דשלישים ולא רביעים אמלחמת עמלק קאי יש לתמוה שמלחמת עמלק לא נזכר' כלל בהאי ענינא דפסוקי משלי לא לפניו ולא לאחריו רק בעניני שבח כל התורה כולה איירי קראי ואם נאמר באמת בכוונת רש"י ז"ל דלאו אמלחמת עמלק לחוד קאי אלא על כל התורה כדמשמע מסיום לשונו שכתב בדבר ששילשתו אי אתה רשאי לרבעו אלא דממילא שמעינן נמי למלחמת עמלק דקיימינן ביה אלא דבזה נמי קשה הא אשכחן כמה דברים בתורה שנאמרו כמה וכמה פעמים כיציאת מצרים והרבה כיוצא ומ"ש מלחמת עמלק מהנך והנלע"ד בזה דודאי הלא כתבתי לך שלישים אכל התורה כולה קאי וכמו שפרש"י להדיא במשלי דשלישים היינו תורה נביאים וכתובים וכן הוא במדרש וזה ברור דבהכי איירי פשטא דקרא וענינו שהתורה משולשת ואלו לבד ניתנו ליכתב ולא יותר והיינו תורה מפי משה ונביאים כתבו ספריהם וכתובים היינו מה שכתבו ג"כ נביאים שביניהם או ע"פ רה"ק ומיקרו דברי קבלה ועליהם אין להוסיף שום דבר בכתב כדקיי"ל דברים שבע"פ אי אתה רשאי לאומרן בכתב והיינו דשלחו לה תחלה שלישים ולא רביעים דכיון שעדיין לא הופיע רוח הקדש עליהם שיש לקבוע מגלה זו בין הכתובים יפה השיבו דאיכא איסורא בדבר עד שמצאו מקרא כתוב בתורה כתוב זאת והיינו כדאיתא בירושלמי בפירקין כתוב זאת אין זאת אלא תורה דכתיב וזאת התורה אשר שם משה וממילא דמשנה תורה נמי מיקרי זאת דהאי קרא וזאת התורה עלה קאי זכרון זו נביאים כמה דאת אומר ויקשב ה' וישמע ויכתב בספר זכרון בספר אלו כתובים וכיון שלא מצאו מלחמת עמלק בכתובים על כן למדנו מכאן שעתידה מגילה זו ליכתב בין הכתובים לקיים מה דכתיב בספר כן נ"ל נכון וברור בעז"ה:

בתוספות בד"ה נאמרה לקרות כו' וקשה דהאיך פליג על סתם משנה כו'. ואע"ג דבלא"ה לא ס"ל לשמואל כי האי סתם משנה בהאי דקתני נמי קראה בכל לשון לא יצא ורב ושמואל סברי דלעז יווני לכל כשר ומסקינן התם אינהו דאמרו כרשב"ג מ"מ לא ניחא להו לתוספות לומר דפליג נמי ברישא והא דלא מייתי מהאי גופא דקאמר שמואל לעז יווני לכל כשר כרשב"ג א"כ משמע דשאר לשונות פסולין דלא ניתנו ליכתב אלא אשורית ויוונית אלא דכבר תירצה הרשב"א ז"ל דמהא לא איריא דאיכא למימר דאקריאה לחוד קאי לשון יווני לכל כשר ולעולם בע"פ ולא בכתב מיהו בהא דמייתי מדר' יוחנן דאמר קראה במגילה הכתובה בין הכתובים לא יצא והקשה מהרש"א ז"ל אמאי לא מייתי מדשמואל גופא דאמר נמי התם קראה בין הכתובים לא יצא ותירץ דאיכא למימר דבין הכתובים גרע טפי מבע"פ וזה דוחק גדול וכן במ"ש דלר' יוחנן ליכא למימר דגרע מבע"פ מדקאמר בציבור שנו ואי גרע מבע"פ מאי איריא ציבור אפילו יחיד נמי דהא קראה בע"פ לא יצא ויש לתמוה על דבריו דהא עיקר קושית התוספות דלא משמע להו לומר דפליגי שמואל ור' יוחנן וא"כ לפ"ז סבר ר' יוחנן נמי דקראה בע"פ יצא בין ביחיד בין בציבור ובין הכתובים דגרע טפי לא מיתסר אלא בציבור ואדרבה מהכא הוי סייעתא לומר דר"י סבר נמי לא ניתן ניכתוב מש"ה מחלק בין יחיד לציבור דאי ניתן ליכתב מ"ש יחיד מצבור והנלע"ד דלא פסיקא להו להקשות מדשמואל אדשמואל דאיכא למימר דדוקא לענין טומאת ידים פסק כר"י דאפושי טומאה לא מפשינן מספיקא במידי דרבנן משא"כ לענין מגילה גופא חייש לדר' אלעזר המודעי וכולהו תנאי דבסמוך ומספיקא צריך לחזור ולקרות משא"כ ר' יוחנן דאמר בציבור שנו א"כ מספיקא לא הוי מטרחינן ציבורא כדאשכחן בכמה דוכתי ועי"ל דלשמואל איכא למימר דהא דקאמר התם לא יצא היינו אליבא דהאי תנא דאמר ניתנ' ליכתוב ואיהו לא ס"ל והא דלא קאמר בהדיא הכי היינו משום דסמיך אהאי מימרא דהכא משא"כ ר' יוחנן דסתמא קאמר ומסיק עלה נמי בציבור שנו משמע דהכי ס"ל כן נ"ל ודו"ק:

בא"ד לכך נראה לפרש כו' אבל מדרבנן ניתנה ליכתוב ולקרות. קשיא לי כיון דמדאורייתא לא ניתן ליכתוב א"כ האיך שרו רבנן הא קיי"ל דברים שבע"פ אסור לאומרן בכתב ואפשר כיון דניתן לקרות ברוח הקודש התירו נמי ליכתוב דלאו הכל בקיאין לקרות בע"פ ולא גרע מהא דאמרינן בגיטין דרבה ורב יוסף מעייני באגדתא משום עת לעשות לה' הפרו תורתיך. מיהו אכתי קשה כיון דשמואל ס"ל כר"י דלא דריש בספר אמגילה א"כ הא אסור לכתבן מקרא דהלא כתבתי לך שלישים ולא רביעים כדשלחו מעיקרא ובשלמא למאי דפרישית דהאי קרא אכל התורה קאי והיינו נמי משום דדברים שבע"פ אין לאמרן בכתב א"כ איכא למימר כדפרישית משא"כ למאי דמשמע לכאורה מפרש"י דאמלחמת עמלק קאי א"כ קשה אין הותר ליכתב מדרבנן מה שאסרה התורה בפירוש ויש ליישב:

מיהו יש ליישב בהערה זו מה שהניח מהרש"א ז"ל בקושיא בסוף דברי התוס' היאך מצינו שום תנא דסובר דמגלת אסתר לא ניתן ליכתב אפילו מדרבנן ולמאי דפרישית נתבאר דאדרבא מסברא משמע דמאן דאמר לאו ברוח הקדש נאמרה לא ניתן ליכתב כלל אפילו מדרבנן וכדשלחו מעיקרא הלא כתבתי לך שלישים ולא רביעים ואפשר דר' יהושע גופא סבר נמי הכי דלא ניתן ליכתב כלל כדין ספר בגידין ושרטוט אלא משום פרסומי ניסא ומשום עת לעשות לה' ניתן ליכתב כדי לקרות ובהכי לא עדיפא ממגילת חנוכה ומקשו התם שפיר למ"ד לא ניתן ליכתב מאי איכא למימר כן נ"ל ליישב דברי התוספות וכפירוש מהרש"א ז"ל ודו"ק:

בד"ה לכולהו איכא פירכא כו' וקשה דהא רבא גופא הוא דאמר בפרק ר"ע דמכאן מודע' רבא כו' עד סוף הדיבור. ולולי דבריהם היה נ"ל ליישב קושיתם בענין אחר דאדרבא למאי דדריש רבא גופא להאי קרא דקימו וקיבלו דהדר קיבלוהו בימי אחשורוש א"כ כ"ש דמוכח טפי דברה"ק נאמרה דהא ע"כ עיקרא דמילתא דהאי דרשא דהדר קיבלוהו היינו שקיבלו בלב שלם ברצון עצמם וא"כ אכתי היכי ידעינן שכל אחד ואחד מכל ישראל שהיו מפוזרים בקכ"ז מדינות ומנא ידעינן דלא הוי בהו חד שלא קיבל בלב שלם דהא בכה"ג גופא יליף ר"ע דברוח הקודש נאמרה מקרא דויהי אסתר נושאת חן בעיני כל רואיה ורבי יוסי מקרא דובביזה לא שלחו עי' פרש"י. ואם נאמר דמרדכי ואסתר פריסתיקות שדרו כדאמרינן בסמוך לענין הביזה והשיבו לו דבר בכל המקומות הרחוקים שכולם כאחד קיבלו עליהם התורה בלב שלם אכתי כ"ש דקשה מנא ידעו שעשו כן בלב שלם שמא עשו כן מאימה יתירה ממרדכי ואסתר וא"כ אדרבה הוי מודעא טפי שהרי כתבו התוס' שם בפרק ר"ע אהא דאמרינן מכאן מודעא רבא דאע"ג שכרתו בהר גריזים אפ"ה כיון דע"פ הדיבור היה אכתי הוי מודעא א"כ כ"ש אם נאמר שעשו כן מאימת מרדכי ואסתר ואף שכתבו התוס' שם שבימי אחשורוש עשו כן מאהבת הנס אכתי הא גופא קשיא מאן יימר דהכי הוא שמא מיראת מרדכי ואסתר עשו ועוד התינח אותן שהיו באותו הדור אבל הדורות הבאים אחריהם מאי איכא למימר ואדרבה כיון דעיקר המודעא היינו שיפרקו מעליהם עול העונש וכדאשכחן בימי יחזקאל שהשיבו תשובה נצחת בענין הזה כדאיתא בפרק חלק וא"כ כ"ש בימי אחשורוש שנתחייבו כליה באותה שעה מפני שהשתחוו לצלם של נבוכדנצר אע"ג דאנדרטא בעלמא הוי ולא עשו אלא לפנים כדאיתא לקמן א"כ מה"ט גופא יחזיקו במודעא על הקבלה כדי שלא יבואו לידי עונש כזה שאין יכולים לעמוד בהם ויצטרכו תמיד לנס ולאו בכל יומא מתרחיש ניסא אלא ע"כ מדהעיד הכתוב שקימו וקיבלו בלב שלם שפיר שמעינן דברוח הקודש נאמרה והיינו דאמר רבא דלשמואל לית ליה פירכא דממ"נ ידעינן דברוח הקודש נאמרה אי משום דדרשינן מיניה קימו למעלה כדשמואל או משום דרשא גופא היינו משום דהדר קיבלוהו כנ"ל ודו"ק:

שלחה להם אסתר לחכמים קבעוני וכו'. עמ"ש הרב יד אליהו בתקנות ועמ"ש אנכי עפר דל בספר הקטן ברכי יוסף ריש סי' תרפ"ח בס"ד ועמ"ש בעניותי בספרי הקטן דברים אחדים דף קי"ד בס"ד:

כתנאי כתוב זאת מה שכתוב כאן וכו'. עמ"ש אני בעניי בספרי הקטן דברים אחדים דף קכ"ח ע"ד בטעם פלוגתא דהני תנאי ע"ש:

שנאמר ויודע הדבר למרדכי. פירוש אלמא מרדכי נביא הוה דמהיכן נודע לו אלא ברוח הקדש ואם כן גם המגילה אמר ברוח הקדש כיון דנביא הוה. חידושין בשם תוספות כ"י לקוטי רבינו בצלאל כ"י. ועיין מה שפירש"י:

תוס' ד"ה נאמרה לקרות משמע דסבר וכו' עד סוף הדיבור. בלקוטי רבינו בצלאל כ"י ארוכ"ה לו עלתה. ובראשונה מייתי נסחאות מתוספות כ"י ושוב כתב כדי לעמוד על ביאור דיבור זה עיין במהרש"ך ח"ב סי' רט"ו משם הרב מהר"י בי רב. ואחר זה כתב וז"ל נאמרה לקרות וא"ת אי לא בעי כתיבה כלל אמאי לא יצא הקורא במגילה בין הכתובים לא תהא אלא קריאה על פה וי"ל דשמואל ה"ק שלא נתנה ליכתב בכלל ספרי הקדש עד שתהא כמותם לטמא הידים אבל מ"מ נתנה ליכתב שלא ע"פ והקורא ע"פ לא יצא ואי קשיא לך הא דאמרי' מס' יומא דפריך והאיכא חנוכה ופריק נתנה ליכתב אמרינן הניחא למ"ד נתנה אלא למ"ד לא נתנה מאי איכא למימר דאלמא דמ"ד שלא נתנה ליכתב כלל קאמר דומיא דחנוכה לא קשיא דנתנה ליכתב מדרבנן מיהא משא"כ חנוכה וכו' א"נ מסתברא לי דודאי לישנא דסוף כל הנסים לא שייך שנכתבה לעצמה אלא כשהוא מכלל כתבי הקדש הוא סוף להם דומיא דשחר שהוא מכלל הלילה וסוף לה ואינו חלוק לעצמו ע"כ ל' הרשב"א ובו יובנו דברי התוספות עכ"ד רבינו בצלאל בלקוטיו כ"י הנצרכים לנו ונראה דהמזכיר מהרש"ך ח"ב הוא המעתיק מהר"א פליף:
ולשון .הרשב"א בחידושיו הנז' בקשתיו ולא מצאתיו בחידושיו הנדפסים. ונראה דאלו חידושים של הרשב"א שבידינו הם מהרשב"א דכמה זמני משכחת שם דברי הרשב"א דמייתו רבוואתא משמיה והיה אפשר דהם מקוצרים על דרך חידושי ר"ה מהרשב"א שכתבתי במ"א כי באו לידי חידושי ר"ה להרשב"א כ"י והנדפס חומש מחידושיו מ"מ בזה שבחידושיו הנדפסים בענין זה עצמו יש לשון אחר לא ידענא מאי אידון בה ואולי הוא מהדורא אחרת:
והא . דהרשב"א לא הקשה ממתני' אלא מכתובה בין הכתובים היינו משום דשמואל גופיה סבר הכי לקמן דף י"ט סוף ע"א והא עדיפא לאותוביה דידיה אדידיה דאי ממתני' מצי למימר אנא דאמרי כהאי תנא דפלי' אמתני' כפי הנסחא דקמן בתוספות איכא למידק על דבריהם דמקשו מר' יוחנן והי"ל להקשות משמואל גופיה. וכן ראיתי בחידושי הרשב"א הנדפסים דהקשה משמואל גופיה ועמ"ש הרא"ש בתוספותיו. ואחרי כתבי ראיתי בלקוטי רבינו בצלאל ב"י הנז' שהרגיש לקמן בזה ותירץ דאי מדשמואל ל"ק דהוה אמינא דסבר שמואל דכתובה בין הכתובים גרע מע"פ דבע"פ לא בעי הכר פרסומי ניסא ובמגילה הכתובה בין הכתובים מוקי לה בדלא מייתרא וכו' ולהכי מקשה מר' יוחנן דמוקמי לה בצבור ואמאי לא יהא אלא כקורא ע"פ אלא ודאי הקורא ע"פ לא יצא והיכי מתרצי לשמואל דלא כסתם משנה עכ"ד ודבריו סתומים ואפשר דכונתו דלר"י דביחיד שרי בכתובה בין הכתובים ולא חייש דלהוי הכרא דמיתרא או מחסרא אלמא בצבור דקפיד לא יהא אלא כקורא ע"פ כיון דביחיד לא בעי דמיתרא או מחסרא. ומ"מ אכתי קשה דלימא דבצבור בעי פרסומי ניסא וגרע מע"פ כמ"ש לשמואל ותו לדידיה נימא דשמואל פליג על ר' יוחנן דביחיד בעי מחסרא או מיתרא וה"ט דבעי הכרא ומה מקשה מר' יוחנן ואפשר דהשתא דר"י קאמר הכי וקאמר עלה בצבור שנו מסתמא אית לן למימר דגם שמואל הכי סבר ולא פליגי אבל אי מייתו דשמואל לחוד יש לדחות. שוב ראיתי דלא אפשר דשמואל פליג וגם הא דבצבור שנו לא נאמר על ר' יוחנן לחוד אלא כי אתמר גם אשמואל אתמר שהרי קרו לפני רב יהודה במגילה הכתובה בין הכתובים ומר ניהו תלמיד שמואל ואיהו אמרה משם שמואל ופריך עלה ומשני בצבור שנו וא"כ קאי אדשמואל והדרא קושיא לדוכתא דהו"ל להתוס' להקשות משמואל גופיה דהא דבצבור שנו אמרוהו בש"ס גם אשמואל. ויש לישב קצת דר' חייא בר אבא דאמר משום ר"י איהו ניהו דקאמר בצבור שנו. וממילא תריץ לרב יהודה דקרו קמיה במגילה הכתובה בין הכתובים ויען שהאומר משום ר' יוחנן הוא דאמר בצבור שנו להכי נקטי התוס' ר' יוחנן. והוא דוחק. ותו יש להרגיש דכיון דהתוס' הקשו ממתני' מה הוסיפו להקשות מר' יוחנן הלא ודאי דר' יוחנן הכי סבר דבעלמא א"ר יוחנן הלכה כסתם משנה. ויש לישב:
אכן .נראה עיקר כנסחת התוס' כ"י שהביא בלקוטי רבינו בצלאל כ"י דלא הקשו אלא מסתם משנה ומתיבת ורב עד לא יצא ליתיה ונמחק הכל:

שתי מנות לאיש אחד. כתוב בלקוטי רבינו בצלאל כתיבת יד משם הרמב"ן (כי) [כ"י] פירוש שתי מנות לאדם אחד שהוא עשיר. ולאביונים שאינם רגילים כל כך לאכול די להם במתנה אחת והיא נחשבת להם כדבר גדול עכ"ל ועמ"ש הרב פרי חדש ומ"ש אני בעניי בספר הקטן ברכי יוסף בס"ד:

(ז סע"א) קיימת בנו ומשלוח מנות איש לרעהו וכו'.—כבר העירו שבשאילתות פ' ויקהל ובפירוש ר"ח כאן ובמנורת המאור סי' קלז גירסא אחרת^*[ונוסח זה גם בכתבי יד ומנוה"מ ועוד (עי' ד"ס הע' ג).]: "שלח לר' אושעיא אטמא דעגלא תילתא וגרבא דחמרא שלח ליה קיימת בנו רבינו ומתנות לאביונים. הדר שלח ליה כוליה עגלא תילתא וגרבא דחמרא שלח ליה קיימת בנו רבינו ומשלוח מנות איש לרעהו". וכעין זה בירושלמי פרק זה ה"ו [ע ע"ד] (ע"ש). ולפי זה יש לפרש, ד"משלוח מנות איש לרעהו" משמע, שרעהו שוה לו, דהיינו ששניהם יש להם מה לאכול אלא שאחד שולח לחבירו מנות כדי להרבות השמחה. אבל ר' אושעיא עני גדול היה, וכששלח לו הנשיא בפעם ראשונה מתנה מועטת כדי סעודה, מפני שלא היה לו מה לאכול, אמר שקיים בו "מתנות לאביונים"; אבל כשחזר ושלח לו מתנה מרובה, אחר שכבר היה לו כדי סעודה מקודם, אמר שקיים בו "ומשלוח מנות איש לרעהו".

והנה בשאי' ופי' ר"ח הנוסח להיפך: שבראשונה אמר לו "קיימת בנו רבינו ומשלוח מנות איש לרעהו". ויש סמך לגירסא זו ממה ששנינו בביצה פ"א מ"ט (יד ב): "בש"א אין משלחין ביר'ט אלא מנות (פי' רש"י: כגון חתיכות בשר) ובה"א משלחין בהמה חיה ועוף בין חיין בין שחוטין". ומוכח דבהמה שחוטה שלימה אינה נקראת מנה.

לבסוף קבעוה כו'. וזהו השנית: שלחה להם. בשנה שנייה לקובעה עליהם חובה: קבעוני. ליום טוב ולקרייה להיות לי לשם: קנאה את מעוררת עלינו. שיאמרו האומות שאנו שמחים להזכיר מפלתן: כבר אני כתובה. ושם יהו רואין מה שאירע להם על ידי ישראל: רב ורב חנינא ורבי יוחנן ורב חביבא מתנו. הא דאמרינן לקמן: בכוליה סדר מועד. שהוזכרה שם זוג זה של ארבע חכמים הללו חלופי רבי יוחנן ומכניסין רבי יונתן: שלישים. בשלשה מקומות יש לנו להזכיר מלחמת עמלק בספר ואלה שמות (יז) ובמשנה תורה (כה) ובספר שמואל (א טו) וזהו שאמר שלמה בדבר ששילשתו אי אתה רשאי לרבעו: זאת מה שכתוב כאן ובמשנה תורה. דכל מה שכתוב בתורה קורא כתב אחד אינה מטמאה את הידים. כשאר ספרים דאמר ביציאות השבת (דף יד.) שגזרו עליהן לטמא את הידים לתרומה ומחלוקת בית שמאי וב''ה היא: הוא דאמר כרבי יהושע. דאמר לעיל זאת מה שכתוב בתורה זכרון מה שכתוב במשנה תורה בספר מה שכתוב בנביאים אבל במגילה לא ניתנה ליכתב אלא לגורסה על פה ולקרותה: והלא כבר נאמר וידבר כו'. וקהלת כבר נאמרה וכיון דלא כתב את כולן למדת שמה שכתב רוח הקודש היה: אל תוסף על דבריו. מקרא הוא בספר משלי: דאי בעי כתב ואי בעי לא כתב. ולעולם מה שכתב משלות בעלמא נינהו ולא מפי הקב''ה: תא שמע אל תוסף על דבריו. מדקאסר להוסיף עליהן שמע מינה ברוח הקודש נאמרו: ויאמר המן בלבו. מנא ידעו כותבי המגילה שכך אמר בלבו אלא רוח הקודש נגלה עליהם: ויודע הדבר למרדכי. מי גלה לו רוח הקדש שרה עליו: ובבזה לא שלחו את ידם. היאך ידעו מה עשו הרחוקים: מפיש ואמר טובא. יביאו לבוש מלכות אדעתא דנפשיה קאמר שמע מינה זאת היתה בלבו: נדמתה לו כאומתו. והיו אומרים בפיהם זו משלנו היא: דרבי חייא בר אבא. לקמן בפירקין: פריסתקי שדור. שלוחים שלחו להם למרדכי ואסתר שלא נגענו בביזה שלא ירע למלך: לא יעברו. מנא ידע את העתיד: מנות. מיני מעדנים: שתי מנות לאדם אחד. דכתיב ומשלוח מנות איש לרעהו שתי מנות לאדם אחד ומתנות לאביונים שתי מתנות לשני בני אדם די לכל אחד ואחד מתנה אחת דהא אביונים נמי תרתי משמע: עגלא תלתא. שלישי לבטן:

נאמרה לקרות ולא לכתוב. משמע דסבר דמותר לקרותה ע''פ וקשה דהיכי פליג על סתם משנה דלקמן דפ''ב (דף י'.) דתני קראה על פה לא יצא ורב נמי הוא דאמר לקמן (דף יט.) שצריך לכותבה ולתופר' בגידין ור' יוחנן נמי [אמר] (שנ::) דאם קראה בין הכתובים לא יצא לכך נר' לפר' . דהא דקאמר לא ניתנה ליכתב ברוח הקודש אבל מדרבנן ניתנה ליכתב ולקרות ואכתי קשיא דהא אמרינן בפ' הממונה במסכת יומא (דף כט.) נמשלה אסתר לאילת השחר מה שחר סוף הלילה אף אסתר סוף הנסים ופריך והא איכא חנוכה ומשני ניתן ליכתב קאמר ופריך הניחא למאן דאמר ניתן ליכתב אלא למאן דאמר לא ניתן ליכתב מאי איכא למימר ואין לומר דהא דניתן ליכתב מדרבנן קרי כתיבה דאם כן הדרא קושיין לדוכתא דהא איכא חנוכה שניתנה לכתוב מדרבנן במגילת תענית ותירץ הר''ר אלחנן דכתיבה דמגילה מהניא טפי דהא צריכה גידין ושרטוט וכמה דברים דלא צריכי במגילת תענית: לכולהו איכא פירכא בר מדשמואל. וקשה דלשמואל מי ליכא פירכא דהא רבא גופיה הוא דאמר פרק רבי עקיבא (שבת דף פח. ושם). (מכאן מודעא רבה לאורייתא) שקבלו שנית בימי אחשורוש אלמא דאיצטריך קרא לדרשא אחרינא ויש לומר דלא חשיב האי פירכא דהא שפיר שמעינן מינה תרתי ולא דמי האי פירכא לשאר פירכות דאינך דסתר סברתם לגמרי: ורב נחמן אמר מהכא וזכרם לא יסוף מזרעם. דברישא דקרא לא חזינן אלא היהודים שבאותו הדור: