דף ג - א
האותיות מ"ם וסמ"ך שבלוחות - בנס היו עומדין [52] . שהרי היו מוקפות אויר מכל עבריהם, ולא היה להם מקום חיבור בלוחות. חזינן דאות מ"ם סתומה, היתה כבר בזמן מתן תורה!?
ומתרצינן: אין, באמת אותיות מנצפ"ך פתוחות וסתומות, מהוה הוו כבר ממתן תורה. ולא הוו ידעי [53] הי מינייהו באה באמצע תיבה, והי - בסוף תיבה [54]. ואתו צופים ותקינו, דפתוחין - באמצע תיבה, וסתומין [55] - בסוף תיבה.
ומקשינן: סוף סוף, הא דרשינן "אלה המצות"
- שאין נביא עתיד לחדש דבר מעתה! והיאך תקנו צופים הי מינייהו באמצע והי בסוף?
אלא, באמת ידעו מעיקרא איזו באמצע תיבה ואיזו בסוף, ושכחום [56]. וחזרו הצופים ויסדום [57] . ועוד אמר רבי ירמיה, ואיתימא רבי חייא בר אבא: תרגום של תורה - אונקלוס הגר אמרו [58] , כפי ששמעו מפי רבי אליעזר ורבי יהושע.
תרגום של נביאים - יונתן בן עוזיאל אמרו, מפי [59] חגי זכריה ומלאכי.
וכשאמרו יונתן בן עוזיאל, נזדעזעה ארץ ישראל ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה [60] . יצתה בת קול ואמרה: מי הוא זה שגילה סתריי לבני אדם?!
עמד יונתן בן עוזיאל על רגליו, ואמר: אני הוא שגליתי סתריך לבני אדם! גלוי וידוע לפניך, שלא לכבודי עשיתי, ולא לכבוד בית אבא, אלא לכבודך עשיתי, שלא ירבו מחלוקת בישראל היאך לפרש את המקראות הסתומין.
ועוד ביקש יונתן בן עוזיאל לגלות תרגום של כתובים.
יצתה בת קול ואמרה לו: דייך! [61]
מאי טעמא אמרה לו כך?
משום דאית ביה - בספר דניאל - קץ משיח.
ותמהינן: ותרגום של תורה, אונקלוס הגר אמרו? והרי היה כבר תרגום לתורה בימי עזרא! דהא אמר רב איקא בר אבין, אמר רב חננאל, אמר רב: מאי האי דכתיב [נחמיה [62] ח' א' - ח']: "ויאמרו לעזרא הסופר להביא את ספר תורת משה אשר ציווה את ישראל וגו' והלויים מבינים את התורה לעם וגו' ויקראו בספר תורת האלהים מפורש ושום שכל ויבינו במקרא"?
האי דכתיב "ויקראו בספר תורת האלהים" - זה מקרא, דהיינו לשון עברי של התורה.
"מפורש" - זה תרגום של תורה, שהרי התרגום מפרש את התורה.
"ושום שכל" - אלו הפסוקין, דהיינו היאך הם נפסקין, וקרי להו שום שכל, משום שעל ידי הפיסוק - מבין האדם את המקרא [ר"ן במס' נדרים דף ל"ז ע"ב] [63].
"ויבינו במקרא" - אלו פיסקי טעמים, דהיינו הנגינות, שמפסיקות העניין על ידי הניגון [64] [65]. ואמרי לה - אלו המסורת, דהיינו חסירות ויתרות שבתורה שנמסרו במסורת [66] [תוס' במס' נדרים שם].
חזינן שהיה כבר תרגום לפני אונקלוס, והיכי אמרינן דהוא אמרו?!
ומתרצינן: באמת היה כבר תרגום לתורה, ושכחום, וחזרו [אונקלוס] ויסדום.
והוינן בה: מאי שנא אתרגום דאורייתא - דלא אזדעזעה ארץ ישראל, ואתרגום דנביאי
- אזדעזעה?
ומבארינן: משום דאורייתא - מיפרשא כבר מלתא בלשון המקרא [67], ולא נתגלו רזים בתרגום. מה שאין כן דנביאי, דאיכא מילי דמיפרשן בלשון המקרא, ואיכא מילי דמסתמן במקרא - ונתגלו בתרגום.
ודוגמא לדבר: דכתיב: "ביום ההוא יגדל המספד [על משיח בן יוסף שיהרג לעתיד לבא, מצודת דוד] בירושלם, כמספד הדדרימון בבקעת מגידון".
ואמר רב יוסף [68]: אלמלא תרגומא דהאי קרא, לא ידענא מאי קאמר קרא [69]. שהרי לא מצינו בשום מקום במקרא, שהיה מספד להדדרימון בבקעת מגידון!
ופירש בתרגום, דקאי האי קרא אתרי הספידי, והכי פירושא דקרא: ביומא ההוא, שיהרג בו משיח בן יוסף, יסגי [יגדל] מספדא בירושלים, כמספדא דאחאב בר עמרי מלך ישראל, דקטל יתיה הדדרימון [70] בן טברימון - ברמות גלעד, וכמספדא דיאשיה בר אמון מלך יהודה, דקטל יתיה פרעה חגירא [שהיה נכה] - בבקעת מגידו [71] , וקונן עליו ירמיהו לפני כל ישראל.
ואיידי דאמרינן לעיל, דאית בספר דניאל קץ משיח, מייתינן לקרא דלקמן, למימר, דאף על גב דחגי זכריה ומלאכי, דהוו בדורו של דניאל, הוו עדיפי מיניה בכך שהם היו נביאים, מכל מקום איהו נמי עדיף מינייהו. דאיהו חזי את המראה, כדלקמן, וגם דהוא ידע את הקץ [מהרש"א] .
כתיב: "ואשא עת עיני וארא והנה איש אחד לבוש בדים וגו', וראיתי אני דניאל לבדי את המראה. והאנשים אשר היו עמי לא ראו את המראה, אבל חרדה גדולה נפלה עליהם, ויברחו בהחבא [למקום מסתור] ".
מאן נינהו אותם אנשים אשר היו עם דניאל [72] ? אמר רבי ירמיה ואיתימא רבי חייא בר אבא: זה חגי, זכריה, ומלאכי [73] .
אינהו - חגי זכריה ומלאכי - עדיפי מיניה [מדניאל], ואיהו - עדיף מינייהו.
אינהו עדיפי מיניה, דאינהו נביאי, שנתנבאו לישראל בשליחותו של מקום, ואיהו לאו נביא, שהרי לא נשתלח לישראל בשום נבואה. אבל רוח הקודש היתה שורה עליו, וידע הכל [תוס' הרא"ש] [74].
ואילו איהו - עדיף מינייהו, דאיהו חזא את אותו מראה, ואינהו - לא חזו.
ותמהינן: וכי מאחר דאינהו לא חזו, מאי טעמא איבעיתו, כדכתיב "אבל חרדה גדולה נפלה עליהם"?
ומתרצינן: אף על גב דאינהו גופייהו לא חזו, מזלייהו [שר שלהם למעלה] - חזו, ולהכי איבעיתו.
אמר רבינא: שמע מינה, האי מאן דמיבעית, ואינו יודע ממה הוא נפחד, אף על גב דאיהו לא חזי מידי - מזליה חזי, ולהכי מבעית.
מאי תקנתיה, מה יעשה כדי שלא יוזק?
ליקרי קריאת שמע! [75]
ואי קאים במקום הטנופת, שאינו יכול לקרות שם קריאת שמע, לינשוף [ידלג] מדוכתיה ארבע גרמידי [אמות], שמשנה מקום - משנה מזל.
ואי לא, שאינו יכול לדלג משם, לימא הכי: עיזא דבי טבחי שמינא מינאי! [ופירש"י בסנהדרין [צ"ד ע"א] דלחש הוא זה. כלומר: לך אצל העיזים - והניחני. עיי"ש שגירסת הגמ' שונה מגירסת הגמ' שלפנינו] [76].
והשתא הדרינן לדלעיל, דדרשינן לקרא ד"והימים האלה נזכרים ונעשים בכל דור ודור, משפחה ומשפה, מדינה ומדינה, ועיר ועיר".
והשתא דאמרת דקרא ד"מדינה ומדינה ועיר ועיר" - לדרשה אתא, האי דכתיב: "משפחה ומשפחה" - למאי אתא [77] ?
אמר רבי יוסי בר חנינא: להביא משפחות כהונה ולויה, שמבטלין עבודתן במקדש, ובאין לשמוע מקרא מגילה. דאמר רב יהודה אמר רב: כהנים בעבודתן [78], ולוים בדוכנן [שהיו אומרים על הדוכן שירה], וישראל במעמדן [שהיו עומדין על תמידי הציבור בשעת הקרבתן, כדתנן במס' תענית דף כ"ו ע"א, עיי"ש], כולן מבטלין עבודתן, ובאין לשמוע מקרא מגילה [79] . תניא נמי הכי: כהנים בעבודתן, ולוים בדוכנן, וישראל במעמדן, כולן מבטלין עבודתן - ובאין לשמוע מקרא מגילה.
מכאן - סמכו של בית רבי, שהיו מבטלין תלמוד תורה [80], ובאין [81] לשמוע מקרא מגילה [82] . שהיו למדים קל וחומר מעבודה: ומה עבודה שהיא חמורה יותר מתלמוד תורה, מבטלינן מפני מקרא מגילה ! תלמוד תורה - לא כל שכן דמבטלין!?
ומקשינן: וכי עבודה חמורה יותר מתלמוד תורה?
והכתיב: "ויהי בהיות יהושע ביריחו [במלחמה], וישא עיניו וירא והנה איש עומד לנגדו וגו' והנה איש עמד לנגדו, וחרבו שלופה בידו. וילך יהושע אליו, ויאמר לו: הלנו אתה - אם לצרינו? ויאמר: לא כי אני שר צבא ידוד עתה באתי. ויפל יהושע אל פניו ארצה וישתחו".
ולא שבקינן למקשה לאסוקי לקושיא, ותמהינן: והיכי עביד יהושע הכי, שהשתחוה לאותו אדם, והאמר רבי יהושע בן לוי: אסור לאדם שיתן שלום [83] לחבירו בלילה [84] , משום דחיישינן שמא שד הוא [85] !? ומתרצינן: שאני התם, דאמר ליה ההוא גברא: "כי אני שר צבא ה'".
ומקשינן: ודלמא משקרי, ומנין ידע שהוא באמת שר צבא ה'?
ומשנינן: גמירי דלא מפקי השדים שם שמים לב טלה.
והשתא הדרינן לקושיא דלעיל.
כתיב התם, ששאלו יהושע: "הלנו אתה - אם לצרינו"? והשיבו המלאך: "אני שר צבא ה', עתה באתי". ודרשינן מתשובת המלאך, שהאשימם בשני דברים.
וכך אמר לו המלאך: אמש, כשהעריב היום, נשתהיתם במארב העיר, ולכן בטלתם תמיד של בין הערבים. והיה לכם להקריבו, שהרי אין זמן מלחמה בלילה [86].
ועכשיו - בלילה, בטלתם תלמוד תורה, שהרי אין נלחמים בלילה, והיה עליכם לעסוק בתורה!
אמר לו יהושע: על איזה מהן [87] , משתי עבירות אלו, באת [88] ?
אמר לו: על של עתה באתי, על עבירה של עכשיו, דהיינו - ביטול תורה [89].
מיד חזר בו יהושע, וכשבא לילה אחר במצור [על העי] - עסק בתורה. כדכתיב: "וילן יהושע בלילה ההוא בתוך העמק" [עיי' בתוס' שכתבו דלא כתיב קרא הכי],
הערות
[52] מכאן הוכיח הרשב"א בתשובה [ח"ז סי' שנ"ב], שהמ"ם הסתומה והסמ"ך - צריכות להיות סתומות לגמרי. דאי נימא דאינן צריכות להיות סתומות לגמרי, הרי לא היו עומדות בנס, שהרי היו עומדות על אותו מקום שאינו חקוק ! עיי"ש. וכ"כ בשו"ת הריב"ש [סי' קמ"ו].
[53] כתב הריטב"א, דמלוחות הברית שבארון לא היו יכולין ללמוד, לפי שכבר נגנזו בזמן יאשיהו המלך. ובחידושי גאונים [בעין יעקב] הקשה, הא מ"מ היו עדיין אורים ותומים עד חורבן בית ראשון, והיו שם אותיות פתוחות וסתומות [בשמות השבטים] ! ? ותירץ, דהנה כתיב בשמואל, ששאל דוד באורים ותומים: "הארדף אחרי הגדוד הזה, האשיגנו? ויאמר לו ה': רדוף, כי השג תשיג וכו"'. ולכאורה קשה, איך השיב לו ה': "רדוף", הרי אין באורים ותומים פ"א פשוטה ! אלא על כרחך, שהיתה בסוף התיבה פ"א כפופה - במקום פשוטה. ולהכי לא ידעי הי בתחילת תיבה - והי בסופה, שלא ידעו אם באמת אפשר לכתוב אותיות כפופות בסוף תיבה, או דלמא, דדווקא שם, שלא היה אפשר אחרת - נכתב כך, אבל בעלמא - לא. [וע"ע בטורי אבן וברש"ש]. והפני יהושע הקשה, הא כמה ספרי תורה ותפילין היו להם, והיו יכולים ללמוד משם ! ? ותירץ, דאפשר דמעיקרא היו כולם כתובים סתומין, ושכחו לגמרי הפתוחות.
[54] כתב החתם סופר, דודאי ידעו דתחילת תיבה דווקא בפתוחות, אבל לא ידעו אם אותיות שבאמצע תיבה צריכות להיות פתוחות דווקא, או לא.
[55] צריך ביאור אמאי קרו להו סתומין, הא רק 'ם' סתומה היא, וכמו"כ בפתוחות איכא אות 'ס' שהיא סתומה ! ?
[56] כתב המהרש"א, דהאי דשכחום, היינו משום דבצורת הדיבור - שוין הן. אלא שיש בהם צורך, כגון לענין המספר עד אלף. עיי"ש.
[57] בגמ' בתמורה [ט"ז ע"א] איתא, דנשתכחו כמה הלכות בימי אבלו של משה, ואמר להם יהושע לישראל, שאסור לשאול משמים, דכתיב: "לא בשמים היא", והחזירן עתניאל בן קנז בפלפולו. וכתב הפני יהושע, דהכא נמי צ"ל, שהביאו הצופים ראיות לדבריהם. ובפתח עינים להחיד"א, כתב בשם הרידב"ז, דהא דאמרינן הכא דשכחום - היינו המון העם. אבל היו קצת גדולים שהיו יודעים, והם החזירום לישראל. משא"כ בההיא דתמורה, דשכחו לגמרי.
[58] כתב המהרש"א: תרגום הוא לשון ארמית. והתורה ודאי ניתנה בלשון הקודש, שהוא לשון עברי. אלא שפירושה מסיני - היה תרגום, דהיינו ארמית, שהיו מורגלין בו מבית אבי אמם - לבן הארמי. ושכחום אחר ימי עזרא, עד שבא אונקלוס - ויסדו.
[59] לאו היינו מפיהם ממש, שהרי חגי זכריה ומלאכי קדמו לו יותר משלש מאות שנה, אלא שכתב בתרגומו הביאורים שהיו מקובלים בע"פ מנביאים אלו.
[60] איתא בתוס' רי"ד, דהטעם שנזדעזעה א"י, כיון שע"י התרגום - נתמעט עמל התורה.
[61] ובראשונים הקשו: הא יש בידינו תרגום של כתובים? וכתב בתוס' הרא"ש, דבאמת תרגם יונתן בן עוזיאל את הספרים איוב משלי ותהלים שתרגומם מצוי בידינו, ואז יצתה בת קול ואמרה לו דייך ! וי"מ שאחד התנאים תרגם הכתובים ולא תרגמם יונתן בן עוזיאל. עיי"ש.
[62] רש"י כתב [בד"ה ויקראו] על מקרא זה: "בספר עזרא כתיב". ובאמת מקרא זה בספר נחמיה הוא. ועיי' בגליון הש"ס במס' סוכה [י"ב ע"א, ד"ה רש"י ד"ה צאו ההר], שמביא עוד מקומות שכתב רש"י שהם מספר עזרא, ובאמת בספר נחמיה הם. וכתב דהיינו כדאיתא בגמ' בסנהדרין [צ"ג ע"ב]: "מכדי כל מילי דעזרא - נחמיה בן חכליה אמרינהו".
[63] כתב בשו"ת הרשב"א [סי' רל"ח], דהיינו, שכך היו מקובלים בעל פה מהר סיני. כמו שאמר: "מפורש" - זה תרגום, והרי ודאי שלא היה כתוב תרגום בתורה. אבל אם כתב את התורה עם פיסוק פסוקים, או שכתבו בניקוד - ודאי נפסל הספר. והביאו הב"י [יו"ד סוף סי' רע"ד], עיי"ש.
[64] והכי איתא בספר חסידים [סי' ל"ב]: "לא תשיג גבול רעך אשר גבלו ראשונים, שתקנו הנגונים, שלא יאמר ניגון של תורה לנביאים וכתובים, ושל נביאים לתורה וכתובים, ושל כתובים לתורה ונביאים וכו', שהכל הלכה למשה מסיני, שנאמר יעננו בקול".
[65] הקשה בתוס' רי"ד, א"כ, שכבר היה סידור הטעמים מעיקרא, אמאי איתא במס' יומא [נ"ב ע"ב], דיש מקראות שאין להם הכרע, כגון הפסוק: "ארבעה גביעים משוקדים כפתריה ופרחיה" [שמות כ"ה ל"ד], שאין לנו בו הכרע, אם מילת "משוקדים" אזלא בתר "ארבעה גביעים", דהיינו, שהגביעים היו משוקדים, או דהיא שייכא להמשך הפסוק, דהיינו: "משוקדים כפתריה ופרחיה", אמאי לא הוכיחו דבר זה ע"י הטעמים? !
[66] והרש"ש כתב, דהיינו שהתבוננו לתת טעם על חסרות ויתרות שעפ"י המסורה, על מה הם רומזים. א"נ, היכא דמהסורת חילוף הקריאה היא, התבוננו לקרות כפי איך שצריך לקרות.
[67] עיי' ביעב"ץ שהביא מקומות רבים שאין פירוש המקרא כפשוטו. וכתב, דשמא הך דאמרינן הכא דמפרשא מילתא, היינו שמתפרשין בי"ג מדות שהתורה נדרשת בהן.
[68] כתב הריטב"א דמה שמצינו בהרבה מקומות בש"ס שעסק ר' יוסף בתרגום, הוא משום שהיה סגי נהור, ולא היה יכול ללמוד הדברים שבכתב בעל פה, ולכן היה קורא הפסוקים תרגום [אבל בתוס' בב"ק [ג: ד"ה כדמתרגם] דחו פירוש זה, עיי"ש].
[69] כתב הרא"ש במס' ברכות [פ"א סי' ח'], דמהכא מוכח, דאין אדם יוצא ידי קריאת שנים מקרא ואחד תרגום - אם מתרגם בלשון לעז, שהרי התרגום מפרש כמה דברים שאין להבינם מתוך המקרא. ומ"מ, אם קורא בפירוש התורה - יוצא ידי תרגום, כיון שמפורש בו כל מילה. וכ"כ התוס' שם [ח' ע"א, ד"ה שנים מקרא]. ועיי' בשו"ע סי' רפ"ה ובמ"ב שם.
[70] אין שם כזה במקרא, אבל הוא בן הדד מלך ארם, שהיה עובד לע"ז שהיתה נקראת "רימון" [עיי' מלכים א' פרק כ"ב].
[71] כתב מהרש"א [בח"א בסוף מו"ק] דהדמיון בין שני ההספדים הוא - ששניהם היו מספד על היחיד, שבאותן מלחמות נהרגו רק אחאב ויאשיהו ולא אחרים, עיי"ש. וה"נ מספד משיח בן יוסף היה מספד על היחיד, דכתיב: "וספדו עליו כמספד על היחיד". והחתם סופר הביא בשם מורו ההפלאה, דאמרינן במס' סוכה [נ"ב ע"א], דהאי הספידא קאי איצר הרע, דצדיקים נראה להם כהר גבוה, ורשעים נראה להם כחוט השערה, הללו בוכים והללו בוכים וכו'. ולא יצוייר הספד שיהיו גם הצדיקים וגם הרשעים בוכים, דהרשעים בוכים באבוד רשע, והצדיקים בוכים בהעדר הצדיק. והיינו דקאמר, שביום ההוא יהיה מספד נפלא, המצורף משני מספדים אלו: מספד אחאב - שספידוהו הרשעים. ומספד יאשיה - שהספידוהו הצדיקים. עיי"ש.
[72] צ"ב, מאי קשיא ליה לגמ' מאן נינהו אותם אנשים? וביאר ביערות דבש [ח"א דרוש ג'], דהוה קשיא לגמ', מאי קמ"ל קרא ד"והאנשים אשר היו עמי לא ראו וגו"', הא פשיטא שכל הנביאים ובעלי רוה"ק, משיגים את מה שמראים להם, ואנשים אחרים שעמם - אינם מרגישין בדבר ! ומדייקת מזה הגמ', דאותם אנשים היו נביאים, חגי זכריה ומלאכי, והא קמ"ל קרא, דאעפי"כ לא ראו את מה שראה דניאל. וכן כתב בבן יהוידע, עיי"ש.
[73] ביאר המהרש"א במס' סנהדרין [צ"ג ע"ב], דהכי משמע קרא: והאנשים אשר היו עמי, והיו ראויים לראות מראות הנבואה - ולא ראו, הם ברחו בהחבא. ורק חגי זכריה ומלאכי היו הראויים לראות, דלא מצינו נביאים באותו דור - אלא אלו.
[74] עיי' בשו"ת הרשב"א ח"א סי' תקמ"ח.
[75] כתב המהרש"א בסנהדרין [צ"ד ע"א], דאף על גב דאסור להתרפאות בדברי תורה, הכא שרי, דהוי רק להגן על עצמו שלא יוזק, ולא כדי לרפא עצמו מחולי. וכדאיתא במס' שבועות [ט"ו ע"ב]. וזה לשון הרמב"ם [הלכות עבודת כוכבים פי"א הלכה י"ב]: "הלוחש על המכה וקורא פסוק מן התורה, וכן הקורא על התינוק שלא יבעת, והמניח ספר תורה או תפילין על הקטן בשביל שיישן, לא די להם שהם בכלל מנחשים וחוברים, אלא שהן בכלל הכופרים בתורה ! שהן עושין דברי תורה רפואת גוף, ואינן אלא רפואת נפשות. שנאמר: ויהיו חיים לנפשך. אבל הבריא שקרא פסוקין ומזמור מתהילים כדי שתגן עליו זכות קריאתן וינצל מצרות ומנזקים - הרי זה מותר".
[76] בעל ילקוט אליעזר ביאר מאמר זה על דרך המוסר, עפ"י מה שאמרו חז"ל [ברכות ס' ע"א] דמאן דמבעית - חוטא הוא. שנאמר: "פחדו בציון חטאים". והיינו "האי מאן דמבעית וכו' מזליה חזי", דהיינו נפש המשכלת, שמרגישה חטאה. ותקנתיה - שיקרא ק"ש, ויפחד מהקב"ה, וממילא יסור הפחד ממנו. "ואי קאי במקום הטינופת" - שמלוכלך בחטאים עד מאד, לינשוף מדוכתיה ד' אמות. כלומר, שיזכיר לעצמו יום המיתה, שמכל עמלו לא ישארו לו אלא ד' אמות קרקע. "ואי לא", שגם זכירה זו לא הביאתו לידי תשובה, "לימא: עיזא דבי טבחא שמנה מינאי", וכעת מונחים טבוחים, ועכ"פ נתעלו ע"י שחיטתם. אבל הוא, מה לו שהרבה לו בשר, הלא אחר המיתה יאבד לנצח !
[77] רש"י על המגילה [פרק ט' פסוק כ"ח] כתב: "משפחה ומשפחה" - דמתאספין יחד ואוכלין ושותין יחד.
[78] הקשו תוס', אמאי מבטלין, הא יכולים לעבוד אחר הקריאה? ותירצו, דמשהאיר היום הוי זמן עבודה, והם מניחין אותה בשביל הקריאה, משו"ה קרי ליה ביטול. [ובפסקי תוס' בערכין [אות י"ט] איתא, דבאמת ה"ה אף אם יעבור זמן הקרבן, ויהא ביטול ממש - מבטלין עבודתן לשמוע מקרא מגילה]. והריטב"א כתב, דהיינו, שאע"פ שיש שהות לעבוד עבודתן ואח"כ לקרוא מגילה, מבטלין עבודתן כדי לקרוא עכשיו בציבור משום ברב עם הדרת מלך. וכתב, די"מ, דמבטלין עבודתן לגמרי, ואפילו היכא דאין שהות ביום לחזור לעבודתן, משום דחכמים יכולים לעקור דבר מן התורה בשוא"ת. וסיים דאינו מחוור [ועיי' בטורי אבן ובשפת אמת].
[79] ואיתא נמי להלן, דמבטלין תלמוד תורה משום מקרא מגילה. וכתב בבעל הטורים [פרשת תצוה, כ"ח ל"ה], דיש רמז לזה במסורה. כי תמצא ג' "ונשמע" במסורה: "ונשמע קולו בבואו אל הקדש" [שמות כ"ח], "נעשה ונשמע" [שמות כ"ד], "ונשמע פתגם המלך" [אסתר א']. והרמז, שמבטלין ב' "ונשמע", דהיינו עבודה ותורה, מפני "ונשמע" דמקרא מגילה. והיינו דכתיב בההוא קרא: "ונשמע פתגם המלך אשר יעשה בכל מלכותו כי רבה היא", כלומר, שהוא גדול מאחרים - משום פרסומי ניסא.
[80] גבי הא דמבטלין תלמוד תורה להוצאת המת, איתא בשו"ע [יו"ד סי' שס"א], דלימוד של תינוקות של בית רבן - אין מבטלין. וא"כ, היה צד לומר, דה"ה נמי למקרא מגילה, דאין מבטלין תינוקות מלימודם. אבל בשו"ת מהר"ם שיק [או"ח סי' של"ט] כתב, דמבטלין בכל ענין, משום פרסומי ניסא [וע"ע בשו"ת תשב"ץ ח"א סי' ס"ט, ובהגהות רעק"א או"ח סי' תרפ"ז].
[81] כתב בשו"ת הרד"ך [בית י"ג], שבאמת היו בבית רבי עשרה אנשים. ואפ"ה היו באים למקום קיבוץ העם לשמוע מקרא מגילה, דבקיבוץ איכא פרסומי ניסא טפי. דאל"כ, "היו מבטלין ת"ת לשמוע מקרא מגילה" - מבעי ליה למימר. ומדנקט "ובאין", משמע דזהו עיקר החידוש, שהיו הולכין למקום הקיבוץ.
[82] הקשה הרש"ש בשם בית אפרים, הא מקרא מגילה נמי תלמוד תורה הוא ! ? ותירץ עפ"י השו"ע [יו"ד רמ"ו ס"ג בד"א וכו'] שלאחר שכתב דצריך שישלש אדם לימודו שליש בתורה וכו', כתב "בד"א - בתחילת לימודו של אדם, אבל כשיגדיל בתורה וכו' ויפנה כל ימיו לתלמוד בלבד". א"כ, אם עוסק בקריאת מגילה, הוי ביטול תורה ! עוד תירץ, דנ"מ לרב הלומד עם תלמידים, והם כבר שמעו מקרא מגילה, והרב עדיין לא שמע, שיבטל הרב וילך לשמוע, אעפ"י שמבטל התלמידים. ועיי' מה שכתב מהר"ץ חיות. והשער אפרים עצמו כתב, דבאמת קריאת המגילה אינה בכלל תלמוד תורה, שלא ניתנה - אלא לשם מצות קריאה בלבד. משא"כ בשאר כתובים, שניתנו לשם תלמוד תורה. ובדעת תורה למרהש"ם [סי' תרפ"ז ס"ב] תירץ לפי דברי התוס' בברכות [כ"א ע"ב], שכתבו, דאע"פ ששומע - כעונה, מ"מ עונה עדיף משומע. וא"כ, הא דאמרינן הכא דמבטלין תלמוד תורה, היינו שכל אחד היה לומד בפיו, ואפ"ה מבטלין לשמוע מקרא מגילה, שהוא רק שומע, ולא עונה ממש.
[83] אמנם יהושע לא אמר לו שלום, אבל דגריע מיניה עבד, שהשתחווה לו.
[84] פירש רש"י במס' סנהדרין [מ"ד ע"א], דע"כ דהך מעשה דיהושע - בלילה הוה. דאלא"ה, ודאי היה מבחין יהושע בין שרי ישראל - לשרי עכו"מ. והריטב"א כאן כתב, דאפילו אי תימא דביממא הוה, מ"מ, כיון דאודעיה דלאו בר איניש הוא, דכתיב: "כי אני שר צבא ה"', והוה בשדות, הוה ליה למיחש שמא שד הוא.
[85] כתב רש"י בסנהדרין [מ"ד ע"א, ד"ה שמא שד], דהיינו משום שאין מוציאין שם שמים על המזיק, ו"שלום" - שם שמים הוא. וכל שכן שאין משתחוין לו, דנראה כמשתחוה לשעירים. וכתבו תוס', דהיינו דווקא חוץ לעיר ובלילה, אבל במקום שבני אדם מצויין אין לחוש.
[86] הקשו התוס', אמאי בטלוהו, והלא הכהנים לא הלכו למלחמה, והיו יכולים הם להקריבו? ותירץ דארון לא היה במקומו, עיי"ש. וכ"כ גם הריטב"א. והביא, דיש מפרשים, שבאמת לא בטלוהו לגמרי, אלא שבטלו ממנו מעמד של ישראל. ודחה פירוש זה. עיי"ש.
[87] העיר בעל עיון מנחם, מאי שאלה היא "על איזה מהן באת", דלמא על שתיהן בא? ! ותירץ, דאז הוא כעין שתי שליחויות, ואין מלאך אחד עושה ב' שליחויות.
[88] ונרמזה שאלתו של יהושע בפסוק: "הלנו אתה אם לצרינו". ד"לנו" - רומז על ביטול תורה, כדכתיב: "תורה צוה לנו משה". ו"לצרינו" - רומז על ביטול הקרבנות, שמגינים עלינו מצרינו. א"נ, "לנו" - היינו תלמוד תורה, השייך רק לעם ישראל. ו"לצרינו" - היינו קרבנות, שגם אומות העולם מביאים קרבנות לביהמ"ק, ומקבלין מהם [מלא הרועים].
[89] ובתוס' פירשו, ד"עתה באתי" - היינו תלמוד תורה, משום דכתיב: "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת". ומביאים בשם הרב מפוניבז', שהתביעה על עם ישראל היתה, שאילו לימוד התורה היה להם בבחינת שירה, לא היו מסיחין דעתם ממנה אף בשעת מלחמה. ובילקוט גרשוני ביאר, ד"עתה באתי" - היינו דבר הנוהג עתה בלילה, והיינו תלמוד תורה. לאפוקי קרבנות, דאין נוהגין אלא ביום. ובעל עיון מנחם ביאר, דהתורה נרמזת ב"עתה", עפ"י מאמר חז"ל [אבות ב' ד']: "אל תאמר לכשאפנה אשנה וכו"', ולכן נקראת התורה "עתה", לרמז שצריך האדם ללמוד עתה, תיכף, ולא יאמר: לכשאפנה אשנה.
שַׁכְּחוּם וְחָזְרוּ וְיַסְּדוּם. הקשה הרב עיון יעקב ז"ל כאן משמע כל דלא הוי אלא רק שכחה אינו נקרא דבר חדש, וזה הפך סוגיא דתמורה (תמורה טז.) באותם הלכות שנשתכחו בימי אבלו של משה רבינו ע"ה דאמרו ליהושע שאל השיב אין נביא רשאי לחדש! יעוין שם.
ונראה לי בס"ד התירוץ פשוט דהכא אף על גב שנשתכחו הנה הם מצוים וכתובים בלוחות ובספר תורה שכתב משה רבינו ע"ה והונח אצל הארון אלא שהם גנוזים בגניזה שגנזם יאשיהו המלך ע"ה, וכמו שכתב הרשב"א בחידושיו דצופים אלו הם נביאים שהיו אחר יאשיהו המלך ע"ה. תדע מדאסקינן שכחום וחזרו ויסדום ועד מלכות יאשיהו המלך ע"ה היאך אפשר ששכחום והלא ספר תורה מונח בארון וכן הלוחות? אלא לאחר שנגנז הארון בימי יאשיהו הדברים אמורים עד כאן לשונו יעוין שם. ועל כן הנביאים לא הורו דין חדש אלא גילו המציאות שכתוב בספר תורה הגנוז עם הארון כך וכך הם כתובים, ואם היו רוצים היו פותחים גניזת הארון על פי הנביאים והיו רואין בעיניהם, וכל כהאי גוונא לא הוי חידוש הלכה, וזה ברור.
ודע דאף על גב דבאותו זמן ודאי היה להם סת"ם [ספרים, תפילין, מזוזות] ולא היו כתובים אשורית אלא כתב ליבונאה, ובזמן עזרא הסופר ע"ה שנשתנה הכתב על ידו היו כותבים סת"ם אשורית. וראיתי להרב פתח עינים שהאריך בענין זה, ובמקום אחר גם אנא עבדא כתבתי בענין זה.
תַּרְגּוּם שֶׁל נְבִיאִים - יוֹנָתָן בֶּן עֻזִּיאֵל אָמְרוּ, מִפִּי חַגַּי זְכַרְיָה וּמַלְאֲכִי, וְנִזְדַּעְזְעָה אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אַרְבַּע מֵאוֹת פַּרְסָה עַל אַרְבַּע מֵאוֹת פַּרְסָה. הדבר יפלא על מה היתה כל החרדה הזאת?! ולא עוד אלא שאמרה בת קול 'מִי הוּא זֶה שֶׁגִּלָּה סוֹדִי לִבְנֵי אָדָם?' וכי התרגום מדבר בסודות ורזין עלאין כזוהר הקדוש, כדי להקפיד על גילוי הדברים? והלא התרגום מבאר דברים שהם פשטי התורה ובפשט כתיב (משלי א, כ) 'חָכְמוֹת בַּחוּץ תָּרֹנָּה בָּרְחֹבוֹת תִּתֵּן קוֹלָהּ'! ומה שמביא הש"ס דוגמה לתרגום של (זכריה יב יא) בַּיּוֹם הַהוּא יִגְדַּל הַמִּסְפֵּד בִּירוּשָׁלִַם וכו' אין זה סוד אלא הוא מפשטי התורה.
ונראה לי בס"ד כי בתחלה לא ניתן רשות להכתב אלא רק תורה שבכתב, אבל תורה שבעל פה אסור לכתוב, והטעם פרשנו במקום אחר כי מתחלה היתה הקליפה חזקה, וכל דבר שנכתב בספר למטה אפשר שיהיה נעתק אצל העכו"ם כאשר העתיקו תורה שבכתב, ואם יהיה נעתקת אצלם למטה אז הקליפה לגודל תוקפה מעיזה פניה להתאחז ולגשת אל הקדושה למעלה לינק משם, וידוע כי תורה שבכתב היא בחינת אור התפארת שהוא עומד במקום עליון רחוק מן הקליפה, ואין שליטה לקליפה להתאחז במקום ההוא כל כך, על כן אף על פי שהעכו"ם העתיקו תורה שבכתב לא יכלה הקליפה לגשת אל הקודש לינק משם, ולכן ניתנה להכתב אף על פי שהעכו"ם יעתיקו אותה. אך תורה שבעל פה היא בחינת אור המלכות אשר הוא קרוב למדור הקליפה, ויש לה שליטה להתאחז שם בסוד רגליה יורדות מות, ואם יהיו כותבים תורה שבעל פה אז היתה נעתקת אצל העכו"ם, וממילא היתה הקליפה גוברת להתאחז בקדושה לינק מהם. וכל זה היה בזמן הראשונים שהיה עדיין הקליפה חזקה, אך במשך הימים נחלשה הקליפה ונתמעטה, ואז תיקן רבינו הקדוש לכתוב המשנה דוקא, ועדיין לא ניתן רשות לכתוב חוץ מן המשנה, ואחר כמה דורות נתמעטה הקליפה עוד יותר, וניתן רשות לכתוב כל תורה שבעל פה כי בזה הזמן נחלשה הקליפה מאד, ולא תעצור כח להתגבר לעלות ולגשת אל הקודש אף על פי שיהיו מעתיקים אומות העולם את התורה אצלם אין עוד פגע רע יהיה מזה.
והנה בזמן יונתן בן עוזיאל ע"ה עדיין הקליפה בתוקפה ולא ניתן רשות להכתב אפילו מקצת תורה שבעל פה, ולכן כאשר בא לתרגם שאז מבאר בתרגום דברים שאינם מפורשים בתנ"ך, נמצא כל זה הוא בכלל תורה שבעל פה כי אפילו יתרון דבור אחד שאינו מפורש להדיא הרי זה בכלל תורה שבעל פה, והוא כשעשה התרגום הנה התרגום שלו היה נכתב כדין המקרא עצמו, וכיון שבאמת יש בו דברים שהם מכלל תורה שבעל פה נעשה אז מגור מסביב כי על ידי כך תגבר הקליפה להתאחז במלכות שהיא סוד תורה שבעל פה כאשר יהיו דברי התרגום נכתבים, ולכן נזדעזעה ארץ ישראל ת' פרסה, כי ארץ היא סוד המלכות שאליה מגיע הקלקול באחיזת הקליפה שם, ולכך אמרה בת קול 'מִי הוּא זֶה שֶׁגִּלָּה סוֹדִי לִבְנֵי אָדָם' שבאותו זמן. גם דברי התרגום שהוא מחלק הפשט אין ראוי לגלותו במכתב מפני שעל ידי כך יהיה נעתק מאחד לאחד עד שיגיע ליד העכו"ם, ואז ממילא תגשנה הקליפה אל מקום הקודש.
וַיִּקְרְאוּ בַסֵּפֶר בְּתוֹרַת הָאֱלֹהִים מְפֹרָשׁ וְשׂוֹם שֶׂכֶל וַיָּבִינוּ בַּמִּקְרָא (נחמיה ח, ח) 'וְשׂוֹם שֶׂכֶל' אֵלּוּ הַפְּסוּקִים. עיין בנדרים מה שפירש רש"י ז"ל ומה שכתב הרא"ש ז"ל בביאור דברים אלו. ואנא עבדא נראה לי בס"ד פסקי הפסוקים היינו לסיים בכל תיבה שיש תחתיה אתנ"ח, 'וְשׂוֹם שֶׂכֶל' אֵלּוּ הַפְּסוּקִים זהו פיסוק העקרי של הפסוקים אשר פוסקים בו עתה 'וַיָּבִינוּ בַּמִּקְרָא' אלו פסקי הטעמים שיש להם בינה להבין היכן ראוי שיהיה מונח טעם האתנ"ח שבו יהיה פיסוק וסיום.
ולכאורה קשה הוה ליה למימר 'שׂוֹם שֶׂכֶל וְהֵבִין בַּמִּקְרָא' קודם אומרו 'מְפֹרָשׁ' שהוא התרגום? ונראה לי בס"ד דהקדים בסדר זה לרמוז שכל אלו הפיסוקים שהם במקראות צריך ליזהר בהם גם בקריאת התרגום.
בְּעִידָּנָא הַהִיא יִסְגָּא מִסְפְּדָא בִּירוּשָׁלַםִ כְּמִסְפַּד אַחְאָב וְכוּ' וּכְמִסְפַּד יֹאשִׁיָּהוּ. צריך להבין לאיזה ענין מדמי ההספד של העתיד לאותם שני מספדות של יאשיהו המלך ע"ה ושל אחאב, ולמה עשה לו שני דמיונות ולא סגי בחד?
ונראה לי בס"ד דבגמרא דסוכה (סוכה נב.) שאלו על ההספד של העתיד מאי עבידתיה, ופליגי בה רבי דוסא ורבנן, חד אמר על משיח בן יוסף שנהרג כמו שנאמר וְהִבִּיטוּ אֵלַי אֵת אֲשֶׁר דָּקָרוּ (זכריה יב, י) וחד אמר על יצר הרע שנהרג, דלעתיד לבוא מביאו הקב"ה ליצר הרע ושוחטו בפני הצדיקים ובפני הרשעים, דלצדיקים נדמה להם כהר ולרשעים כחוט השערה, הללו בוכין והללו בוכין, שהצדיקים בוכין ואומרים איך יכולנו לכבוש הר גבוה כזה, ורשעים בוכין היאך לא יכולנו לכבוש את חוט השערה הזה, ואף הקב"ה תמה עמהם וכו' יעוין שם. והנה שם פרשנו דרבי דוסא ורבנן לא פליגי ודברי שניהם אמת, דיש מספד לעתיד לבוא על משיח בן יוסף ועל יצר הרע, ובא הכתוב לדמות מספד שבירושלם לשתי מספדות הללו.
ועל כן לאותו מספד שסופדין על משיח בן יוסף מדמי ליה להספד יאשיהו המלך ע"ה, כי על מספד של משיח בן יוסף כתיב (זכריה יב, י) 'אֵת אֲשֶׁר דָּקָרוּ' והכונה שמספידין על אשר עונותיהם גרמו לו ליהרג כמו שנאמר (ישעיה נג, ה) 'וְהוּא מְחֹלָל מִפְּשָׁעֵנוּ' וכן היה הספד של יאשיהו המלך ע"ה שמפורש בדברי חז"ל שהספידו ובכו עליו משום דידעו שהוא צדיקים גמורים ורק נלכד בשחיתותם דעונותם גרמו לו, וכמו שאמרו בגמרא (תענית כב:) דעליו פתח ירמיה הנביא ע"ה ואמר (איכה ד, כ) 'רוּחַ אַפֵּינוּ מְשִׁיחַ יְיָ' נלכד בשחיתותם, וכן יהיה המספד של משיח בן יוסף לעתיד שיספידו ויבכו עליו שנהרג בשביל עונותם, ועל זה אנחנו מקוים שיתבטל ההספד ולא יהרג משיח בן יוסף, ולכך אנחנו מתפללין 'וְכִסֵּא דָוִד עַבְדְּךָ מְהֵרָה בְתוֹכָהּ תָּכִין' שהכונה בזה על משיח בן יוסף שלא יהרג, וכן יהיה באמת בודאי שהקב"ה ישמע תפילות ישראל בדבר זה, אך עם כל זה הכתוב מרמז על מה שראוי להיות לעתיד בענין זה.
אמנם דמיון השני שמדמי הספד ירושלים להספד אחאב, הענין הוא כך כי אחאב כל ישראל הספידו לו הספד גדול ובכו עליו, אך אין הכל שוים בהספד ובכיה זו, דאותם שהיו רשעים היו בוכין עליו מלב ונפש כי היו אוהבים אותו ובוכים על אשר נסתלק מתוכם, אבל הצדיקים יש מהם בוכים למראה עינים מחמת יראה, עין בוכה ולב שמח שניצולו ממלך עובד עבודה זרה כזה! ויש מהם בוכין ממש אבל לא על העדר שלו כי על זה הם שמחין, ורק על אותם הימים שעברו שמלך עליהם והרשיע את ישראל בעבירות חמורות של מיני עבודה זרה, כי חמורות של ירבעם היו קלות של אחאב!
נמצא אין כולם שוין באותו הספד, ולזה את הספד העתיד לבוא על הריגת היצר הרע דאין בכיה של הכל שוה בו, דצדיקים בוכין היאך יכולנו לכבוש הר גבוה כזה, ורשעים בוכין איך לא כבשנו חוט השערה הזה, דימה הספד זה להספד אחאב שלא היו הכל שוין בכונתם בו, כאשר אמרנו.
ולפירוש רש"י כונת הצדיקים בבכיה בהספד היצר הרע הוא שבוכין על צערם שנצטערו בכיבוש הר גדול כזה, והרשעים כונתם להפך, ומהרש"א ז"ל פירש שהצדיקים בוכין על אשר ניטל זכות זה מהם, והמפרשים ז"ל פירשו שבוכין מפני שעתה הבינו שלא כבשוהו בכוחם ועוצם ידם, איך שיהיה אין בכייתם שוה עם בכיית הרשעים בכונה אחת, ולכן מדמי ליה להספד אחאב שלא היו הצדיקים והרשעים שוין בכונה אחת באותו הספד ובכיה.
דְּקָטַל יָתֵיהּ הֲדַדְרִמּוֹן בֶּן טַבְרִמֹּן בְּרָמוֹת גִּלְעָד. הקשה הרב פתח עינים ז"ל דרש"י ז"ל בפירוש נביאים כתב דנעמן הרגו והוא היפך תרגום יונתן עיין שם. ולא זכר ש"ר דמה שפירש רש"י ז"ל הוא דברי רבותינו ז"ל במדרש שוחר טוב בפסוק (מלכים א' כב, לד) 'וְאִישׁ מָשַׁךְ בַּקֶּשֶׁת לְתֻמּוֹ' אמר רבי יהודה בר סימון זה אחד מן הדברים שהשליט הקב"ה את הרך בקשה, וזהו חץ נעמן שהכה את אחאב ונכנס לתוך השריון עיין שם. והנה אף על גב דמצינו בכמה דברים שיש מדרשים חלוקים עם כל זה נראה לי דכאן ליכא מחלוקת בין התרגום יונתן ובין מדרש שוחר טוב הנזכר והוא כי הדדרימון הוא היה בן הדד מלך ארם, כי בן הדד אינו רוצה לומר בנו של הדד אלא כך הוא שמו, כמו שיש קורין לאדם בשם בן ציון. ונראה לי שהוסיפו לו שם רימון שהוא שם העבודה זרה שהיתה בדמשק כמו שאמר נעמן לאלישע המלך ע"ה על ענין השתחוייתו בבית רימון, והיה דרכם לחבר עם שם מלכם שם העבודה זרה שלהם, ולכך המון העם היו קורין אותו הדד רימון שהוא שמו ושם העבודה זרה מורכבים יחד, והתרגום קראו בשם זה שקורין אותו המון העם, והכתוב קראו בן הדד כשמו העקרי דוקא, ומאחר שזה בן הדד שהיה נקרא הדדרימון הוא מצוה את נעמן להרוג את אחאב כמו שאמר לכל חילו (מלכים א' כב, לא) 'לֹא תִּלָּחֲמוּ אֶת קָטֹן וְאֶת גָּדוֹל כִּי אִם אֶת מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל לְבַדּוֹ' ונעמן הרגו במצות מלכו, לכך נקראת הריגתו על שם מלכו, כי כן הדרך להיות נקראת מעשה החיל על שם המלך, וכאלה רבות בכתובים ולכן תרגם דקטיל יתיה הדדרימון. וראיתי בספר 'איי הים' שבא לידי דכתב דהדדרימון הוא עצמו בן הדד ובזה תירץ הקושיא הנזכר יעוין שם, ואנא עבדא הסברתי הדברים יותר בטעם נכון בס"ד.
וְאִי קָאִם בְּמָקוֹם הַטִּנֹּפֶת - לִנְּשׁוּף מִדֻּכְתֵּהּ אַרְבַּע אַמּוֹת. נראה לי בס"ד טעם לדלוג ארבע אמות מפני דכל תוך ארבע אמות חשיב רשות אחת, וחוץ לארבע אמות חשיב רשות אחרת, וכמו שאמרו אסור לילך אחרי אשה ואם רחוק ממנה ארבע אמות שרי, ומפורש הטעם בדברי רבינו האר"י ז"ל בשער המצות, וכן נמצא כזאת בכמה דברים, על כן גם הכא כיון דמבעית זה יורה שיש שידים עומדין שם במקום ההוא שעומד ולזה כיון דמדלג ארבע אמות ממקום עומדו נעשה כרשות אחרת, ואינו חושש מהם וממילא לא יהיה מבעית.
ועוד נראה לי בס"ד טעם שאמרו ידלג ולא אמרו יתרחק ארבע אמות, כי עשו לו חכמה להצילו מן השידים על ידי הקפיצה שקופץ ממקומו, והוא ידוע מה שכתב רבינו האר"י ז"ל, דהסטרא אחרא כל תאותה הוא להתדמות אל הקדושה כקוף בפני אדם, דהיינו שהקוף טבעו לעשות כמו מעשה האדם אשר יעשה לפניו, ועל כן השידים שהם מושרשים בסטרא אחרא, גם כן יש להם טבע זה של הקוף לעשות כמו מעשים אשר יעשו בני אדם כדי להתדמות להם, ולכן זה האדם שהוא מבעית נראה דמזליה חזי שיש שידים עומדים שם סמוך לו, ואם יתרחק וילך מאותו מקום גם הם ילכו עמו ומה תועיל לו ההרחקה, על כן נתנו לו עיצה לדלג ארבע אמות דאז תהיה הקפיצה שלו גדולה וחזקה לפי ערכו דמוכרח לדלג בכל כוחו, והשידים שדרכן לעשות כמעשה האדם שיעשה לפניהם כדרך הקוף אז ודאי גם הם יעשו דלוג וקפיצה גדולה בכל כוחן אחר שרואין שזה נתאמץ לדלג בכל כוחו והשד לפי ערך כוחו תהיה הקפיצה שלו למקום רחוק הרבה, ואפשר שיהיה רחוק כמה שעות כי כפי כוחו של השד שהוא קופץ בכל כוחו ודאי תהיה קפיצתו שעור רב מאד וכיון דאעקור אעקור, ונמצא זה האדם נבדל ונתרחק מהם שיעור עצום ורב. ושמעתי מספרים שעשה ספן אחד תחבולה כזאת לקופים שלבשו הכובעים שהיו שטוחים ביבשה לפני הספינה ועל ידי תחבולה כזאת לקח כל הכובעים שלקחו הקופים מפני שהקופים טבען לעשות כאשר יעשה האדם לפניהם שרוצים להתדמות לבני אדם.
וְאִי לָא, לֵימָא הָכִי: עִיזָא דְּבֵי טַבָּחֵי שְׁמֵינָא מִינָאי. פירוש אם אין לו מקום לדלג כי עומד בחדר קטן סגור, וגם שהוא מקום מטונף שאין יכול לקרא קריאת שמע אז לימא הכי. וצריך להבין למה נקיט עזים ולא כבשים דמצוי בהם שמנים טפי מעזים?
ונראה לי בס"ד דאיתא בזוהר חדש פרשת תולדות (זהר חדש לג, ב) תא חזי הא דרמז ליה אברהם בכבשות הצאן ולא בעזים בגין דכבשים אינון מסטרא דחסד ואברהם אחיד לחולקיה מדת החסד ועל דא תנינן מאן דשרי גו עאנא לא מסתכן לעלמין ואי איהו שרי גו עזייא ורעי לון כמה גרדני נימוסין יתבין לקבליה לאסטאה ליה בגין דעזים אינון מסטרא דדינא קשייא עיין שם. ולכן כתב בספר כ"מ שלא יגדל אדם עז בתוך ביתו. ובזה מובן הטעם כאן שאומר עזי דבי טבחא וכו' כי העזים מאחר שהם מצד כוחות הדינין, לכך השידים תאותם להתאחז ולהדבק בעזים יותר. ולכן זה שירצה לרחק השידים מעליו מורה להם מקום על העזים שתאותם וחמדתם בהם טפי, ולכך אומר דבי טבחא כי באלו יש להם תאוה יותר להתאחז בהם כי דבי טבחא שם הוא פועל הדין שנעשה בשחיטה.
כֹּהֲנִים בַּעֲבוֹדָתָן וּלְוִיִּם בְּדוּכָנָן וְיִשְׂרָאֵל בְּמַעֲמָדָן כֻּלָּן מְבַטְּלִין עֲבוֹדָתָן וּבָאִין לִשְׁמֹעַ מִקְרָא מְגִלָּה. נראה לי בס"ד נקיט כהאי לישנא, לומר אף על פי שהתחילו שכבר אלו הם עומדים בעבודתם ואלו בדוכנם וכו', גם כן מבטלין ובאין לשמוע מקרא מגילה. ואמר כולן מבטלין, דייק בכולן, לומר אף על פי שיש כאן שלשה מיני מצות, דהא כל חדא מצוה באפי נפשא היא, עם כל זה כל אלו השלשה מיני מצות שנצמדו שלשתם ביחד מבטלין בשביל מקרא מגילה.
וְהֵיכִי עָבִיד הָכִי? וְהָאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: אָסוּר לְאָדָם שֶׁיִּתֵּן שָׁלוֹם לְחֲבֵרוֹ בַּלַּיְלָה, חָיְשִׁינַן שֶׁמָּא שֵׁד הוּא?. מקשים דילמא כשאמר לו 'אֲנִי שַׂר צְבָא יְיָ' (יהושע ה, יד) ידע ברוח הקודש שדבר אמת בזה שהוא מלאך ולא שד?
ונראה לי בס"ד דפריך היכי עביד הכי משום מראית העין, שהעומדים שם אחר שראו דבתחלה לא ידע ברוח הקודש מי הוא דהא שאל אותו 'הֲלָנוּ אַתָּה אִם לְצָרֵינוּ' נמצא אותה שעה לא שרתה על יהושע רוח הקודש לידע הנעלם, וכיון דלא כיון דבר זה ברוח הקודש אז ודאי גם דבר זה אם הוא מלאך או שד לא השיג ברוח הקודש, והשתא כשרואין שהשתחוה לו אף על פי שלא נתברר אצלו מי הוא השתא ילמדו הרואין לומר דמותר להשתחות בכהן גדול, אף על גב דאיכא ספק ששמא שד הוא.
ועדיין יש להקשות למה הוצרך להביא הני קשיות ותירוצים דנקיט תלמודא הכא, והוה ליה להביא רק הא דאמר לו 'אֶמֶשׁ בְּטַלְתֶּם תָּמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם, וְעַכְשָׁו בְּטַלְתֶּם תַּלְמוּד תּוֹרָה' יען דכאן לא נחית תלמודא לפרושי לקרא?
ונראה לי בס"ד דבלאו הכי הוה אפשר לומר שזה האומר כן אינו מלאך ד' אלא מלאך רע שלוח מן השמים להזיק להם בעבור חטא זה, ואם כן אין ראיה ללמוד דין מדבריו של מזיק, ואף על פי דקרא מפורש שאמר לו 'אֲנִי שַׂר צְבָא יְיָ' וגם אמר לו על שֶׁבְּעַתָּה בָאתִי, אפשר דמשקר ולא היה שלוח מן השמים בעבור ביטול תלמוד תורה אלא בעבור ביטול התמיד, לכך הוצרך תלמודא להביא הנך קשיות ותירוצים דמסיק בזה דהוה מלאך ד' באמת, אם כן שפיר ילפינן מדבריו דתלמוד תורה עדיף.
אָמַר לוֹ: עַל אֵיזֶה מֵהֶן בָּאתָ?. קשא מאי מספקא ליה? דודאי אם על התמיד היה צריך שיבא בעת שבטלו התמיד!
ונראה לי בס"ד כי הם לא בטלו התמיד אלא רק אותו היום בלבד שלא הקריבו בין הערבים, וכיון שהוא בתחלת הלילה שאחר אותו יום קרי ליום שעבר 'אֶמֶשׁ' ונמצא שהוא בלילה הסמוכה ליום שביטלו בו התמיד, ולכך נסתפק אם בעבור ביטול התמיד בא דהיה ביטול סמוך, או דלמא על ביטול תלמוד תורה בא שראה שלא קבעו ישיבה ללמוד באותה הלילה ובא בתחילת הלילה כדי שירגישו בחסרון זה ויתקנו הדבר שעדיין יש זמן בלילה ההוא לקבוע ישיבה דתלמוד תורה, וכאשר עשה אחר כך יהושע, ולכך נסתפק בדבר זה ושאל אותו 'עַל אֵיזֶה מֵהֶן בָּאתָ?'.
217ימים לסיום הש״ס