פרק ראשון - מגילה נקראת
דף ב - א
מתניתין:
המגילה נקראת פעמים ביום י"א באדר, פעמים בי"ב בו, פעמים בי"ג, פעמים בי"ד, ופעמים בט"ו [1] .
אבל לא פחות מי"א [לעולם אינה נקראת לפני י"א], ולא יותר מט"ו [לעולם אינה נקראת אחרי ט"ו באדר].
והשתא מבארינן, היאך המגילה נקראת בכל אחד מימים אלו:
בני כרכין [2] המוקפין חומה מימות יהושע בן נון [3] - קורין בט"ו באדר [4].
ואילו בני כפרים ועיירות גדולות שאינן מוקפות חומה מימות יהושע - קורין בי"ד [ובגמרא יתבאר, מנא ילפינן דיש חילוק בין מוקפות לשאינן מוקפות] [5].
ואף שבשני ימים אלו, נכללו הדרים בכל מקום, היינו מעיקר הדין. אלא, שהקילו חכמים על בני הכפרים [6] , ותקנו שיהיו מקדימין לקרוא ביום [7] הכניסה [8] , דהיינו - ימי שני וחמישי, שמתכנסין בהם בני הכפרים אל העיירות למשפט, כיון שבתי דינים יושבים בעיירות בשני וחמישי כתקנת עזרא [בבא קמא פ"ב ע"א] [9], והיות ובני הכפרים אינם בקיאין לקרות המגילה בעצמם, וצריכים שיקראנה להם אחד מבני העיר [10], הקילו עליהם חכמים, שיוכלו לקרות בשני וחמישי הקודמים לי"ד באדר.
וקולא היא להם, שהרי כבר באים הם בימים אלו לעיר למשפט [והטעם, מפני מה הקילו עליהם - מבואר בגמרא].
ויום הכניסה חל לפעמים בי"א, לפעמים בי"ב ולפעמים בי"ג.
כיצד חל חיוב קריאת המגילה בכל אחד מימים אלו?
אם חל להיות יום י"ד ביום שני, שהוא יום הכניסה, אזי כפרים ועיירות גדולות קורין בו ביום [שאין דוחין את בני הכפרים מיום כניסה זה, ליום הכניסה שלפניו [11]], ומוקפות חומה - קורין למחר, ביום שלישי.
ואם חל יום י"ד להיות ביום שלישי או ברביעי, אזי בני הכפרים מקדימין לקרוא ביום הכניסה, דהיינו י"ג באדר - אם חל י"ד בשלישי, וי"ב - אם חל י"ד ברביעי, ועיירות גדולות קורין בו ביום כדינם, ומוקפות חומה - קורין למחר.
חל י"ד באדר להיות ביום חמישי, שהוא יום הכניסה, כפרים ועיירות גדולות קורין בו ביום [כדלעיל, שאין דוחין את בני הכפרים מיום הכניסה - ליום הכניסה], ומוקפות חומה - קורין למחר.
חל י"ד להיות בערב שבת, כפרים מקדימין ליום הכניסה דהיינו י"ג, ועיירות גדולות וגם מוקפות חומה קורין בו ביום [12] [13] .
ואין בני המוקפין קורין בט"ו שחל בשבת, לפי שגזרו חכמים שלא לקרוא במגילה בשבת, מפני שאין הכל בקיאין בקריאתה, וחיישינן שמא יטול מגילה בידו וילך אצל בקי כדי ללמוד, ויעבור על איסור הוצאה [כדלקמן ד' ע"ב, עיי"ש. וליום א' שלאחר השבת - אין דוחין את המוקפין, דהא הוי ט"ז, ואמר קרא "ולא יעבור" כדלקמן].
חל י"ד להיות בשבת, כפרים ועיירות גדולות מקדימין וקורין ליום הכניסה, דהיינו, י"ב באדר [14] [וטעמא דבני עיירות מקדימין ליום הכניסה, מפרש לקמן [ד' ע"ב], דהואיל וממילא נדחו מהזמן הקבוע להם, דהיינו שבת, ידחו כבר ליום הכניסה שבני הכפרים קורין בו], ומוקפות חומה - קורין למחר [15] .
ואם חל י"ד להיות אחר השבת, ביום ראשון, אזי כפרים מקדימין ליום הכניסה דהיינו יום חמישי, י"א באדר [16], ועיירות גדולות קורין בו ביום, ומוקפות חומה - קורין למחר.
גמרא:
שנינו במשנתינו: מגילה נקראת בי"א וכו'.
מנלן די"א י"ב וי"ג ראויין לקריאת המגילה, הא בקרא כתיב רק י"ד וט"ו?
וקא מהדר בתמיהה: מנלן?! הא לא מקרא ילפינן לה, ולא חובה היא עליהן, אלא תקנת חכמים היא, כדבעינן למימר לקמן [במשנה הבאה], דחכמים הקילו על בני הכפרים שיוכלו להיות מקדימין קריאתה ליום הכניסה, כדי שיהיו פנויים ביום הפורים, ויספקו אז מים ומזון לאחיהם שבכרכים [17], ואם כן, מאי קשיא לך מנא נפקא לן מקרא, הא תקנת חכמים היא!? [18]
ומבארינן: אנן הכי קאמרינן, מכדי, על כרחך, כולהו הני יומי דקורין בהן, אנשי כנסת הגדולה [19] - שהיו בימי מרדכי ואסתר, ותקנו את שמחת פורים וקריאת המגילה - תקנינהו, שיהא אפשר לקרות בהם,
דאי סלקא דעתך, דאנשי כנסת הגדולה, ארבעה עשר וחמשה עשר בלבד תקון, ליכא למימר הכי, דמי אתו רבנן שאחריהם ועקרי תקנתא דתקינו אנשי כנסת הגדולה, והתירו לבני הכפרים לקרות בימים אחרים? והתנן: אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חבירו [20], אלא אם כן הוא גדול ממנו [מבית דין חבירו] - בחכמה ובמנין?! [21] [22]
אלא פשיטא, כולהו, כל ימי הקריאה, אנשי כנסת הגדולה תקינו. ואם כן, ודאי רמזינהו להני יומי במגילה! והיינו דמבעיא לן, היכא רמיזא בקרא דתקינו האי מלתא?
אמר רב שמן בר אבא אמר רבי יוחנן: אמר קרא "לקיים את ימי הפורים [23] האלה בזמניהם". ולשון "זמניהם" משמע, דזמנים הרבה תקנו להם.
ומקשינן: מנלן למילף חמשה זמנים, דילמא האי "בזמניהם" מיבעיא ליה לגופיה, לי"ד וט"ו המפורשים בקרא, שיקיימו בהם את מצוות הפורים?
ומבארינן: אי לגופיה אתא, אם כן לימא קרא: "לקיים וגו' בזמן", דמשמע דבעינן למעבד מצוות הפורים בזמן המפורש בהם. ומאי האי דכתיב "זמניהם"? משמע דזמנים טובא תקנו להם.
ומקשינן: ואכתי מיבעי ליה האי דנקט קרא "זמניהם" לשון רבים, למימר דזמנו של זה - מוקפין, לא כזמנו של זה - פרזים! דאי הוה כתיב רק "בזמן", הוה אמינא דזמן אחד לשניהם, אי בעו - ליקרו תרווייהו בי"ד, ואי בעו - ליקרו בט"ו?
ומבארינן: אם כן, דלהכי אתא קרא, לימא קרא "זמנם". מאי האי דכתב קרא "זמניהם"? שמעת מינה לכולהו הני תלת מילי: שבתיבה הזאת נכללים זמן וזמנים וידעינן לגופיה וזמנם חלוק, ותיקנו הרבה זמנים.
ומקשינן: אם כן, אימא דאיכא זמנים טובא, ואפילו קודם י"א באדר, ואחרי ט"ו בו [24], יהא אפשר לקרוא את המגילה [25] ?
ומתרצינן: קרא ד"זמניהם" דמרבית מיניה יומי אחריני - דומיא ד"זמנם" מרבי. מה זמנם האמור בהם בפירוש - תרי יומי נינהו, דהיינו י"ד וט"ו, אף זמניהם - תרי יומי אתא לרבויי, ותו לא.
ומקשינן: אי תרי יומי אתא לרבויי, ואימא תריסר ותליסר [י"ב וי"ג], ומנלן דקורין בי"א?
ומתרצינן: כדאמר רב שמואל בר יצחק לקמן [לתרץ קושיית הגמ']: יום י"ג באדר זמן קהילה לכל היא, שבין בשושן ובין בשאר מקומות נקהלו בו היהודים להנקם מאויביהם [26], וכיון שעיקר הנס נעשה בו - לא צריך לרבויי. [27] הכא נמי, לא תקשי דלמא לרבויי רק תריסר ותליסר, דהא י"ג זמן קהילה לכל היא - ולא צריך לרבויי שקורין בו.
ומקשינן: ואימא דאתרבו מקרא שיתסר ושיבסר [ט"ז וי"ז] באדר, ומנלן דאתא קרא לרבויי רק ימים הקודמים לי"ד? ומתרצינן: "ולא יעבור" כתיב [כך הוא לשון הכתוב: "וקבל היהודים עליהם ועל זרעם וגו' ולא יעבור וגו' להיות עשים את שני הימים האלה וגו'"], דמשמע שלא יעבור את שני הימים האלה - לקרות לאחריהם.
ורבי שמואל בר נחמני אמר: מהכא מרבינן יומי אחריני לקריאה: דאמר קרא: "וישלח ספרים אל כל היהודים וגו' לקיים עליהם להיות עשים את יום ארבעה עשר וגו' כימים אשר נחו בהם היהודים וגו'".
ולכאורה הוה ליה לקרא למכתב: "ימים אשר נחו בהם", דמשמע דהם - ארבעה עשר וחמשה עשר באדר, האמורים בתחילת הפסוק - הם הימים אשר נחו בהם. מאי האי דכתב קרא "כימים"?
אלא, אתי האי קרא לרבות עוד שני ימים כמותן, דהיינו אחד עשר ושנים עשר, שקורין בהם את המגילה.
ומקשינן: ואימא דתריסר ותליסר מרבי קרא? אמר רב שמואל בר יצחק: י"ג זמן קהילה לכל היא, ולא צריך קרא לרבויי.
ומקשינן: ואימא שיתסר ושיבסר מרבי קרא?
ומתרצינן: "ולא יעבור" כתיב.
והוינן בה: רבי שמואל בר נחמני, דיליף לה מ"כימים", מאי טעמא לא אמר מ"בזמניהם"?
ומבארינן: משום דהך דדרשינן את מלת "בזמניהם" לתלת מילי: "זמן", "זמנם", "זמניהם" - לא משמע ליה למדרש הכי.
ומאידך, רב שמן בר אבא דיליף מ"זמניהם", מאי טעמא לא אמר מ"כימים"?
אמר לך: ההוא "כימים" - לדורות הוא דכתיב, ולא לרבויי מיניה ימים אחרים. דהכי הוא משמעותיה דקרא: וישלח ספרים אל היהודים, לקיים לדורות את יום י"ד וט"ו באדר - כאותם ימים אשר נחו בהם היהודים בזמן הנס.
אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: זו - דברי משנתינו שבני הכפרים מקדימין ליום הכניסה - דברי רבי עקיבא סתימתאה [שרבי עקיבא אמרה, כהרבה משניות שסתם רבי, ולא פירש מי אמרן, והן דברי רבי עקיבא] [28], דדריש לרבויי כל ימים אלו, מ"זמן - זמנם - זמניהם".
אבל חכמים חולקין עליו, ולא דרשי להך דרשה, ואומרים: אין קורין אותה אלא בזמנה המפורש במקרא, דהיינו י"ד וט"ו.
מיתיבי, אמר רבי יהודה: אימתי הקילו חכמים על בני הכפרים שיקדימו ליום הכניסה, בזמן שהשנים כתיקנן, שמעברין אותן על פי בית דין, ומקדשין את החדשים על פיהם, ושולחין שלוחין לכל ישראל להודיע אימתי התקדש חדש ניסן, ועושין כל ישראל מועדין על פיהן, וישראל שרויין על אדמתן, והשלוחין מגיעים עד הפסח לקצה ארץ ישראל, להודיע להם שהוקדש החודש.
אבל בזמן הזה, שאין ישראל שרויין על אדמתן, ולא יגיעו השלוחין אל כל ישראל עד הפסח, הואיל וישראל מסתכלין בה - בקריאת המגילה, ואומרים: ביום י"ד באדר קרינו את המגילה, אם כן נשארו ט"ו יום לחודש אדר, ומונין עוד ט"ו יום בחודש ניסן, ועושין הפסח.
ואם נקדים את קריאת המגילה, שמא יטעו ויחשבו מיום קריאת המגילה, ויקדימו לעשות הפסח לפני זמנו, ונמצא שאוכלין חמץ בימים אחרונים של הפסח! להכי אין קורין אותה אלא בזמנה, דהיינו י"ד וט"ו [29].
והשתא, רבי יהודה, שמחלק בין זמן שהשנים כתיקונן - לזמן הזה, אליבא דמאן אמר למילתיה? אילימא אליבא דרבי עקיבא, הא אפילו בזמן הזה סבירא ליה דאיתא להאי תקנתא, דבני הכפרים מקדימין. דהא רבי עקיבא בזמן הזה הוה, ושנה הלכה זו במשנה [30]. ואילו רבי יהודה קאמר, דבזמן הזה, אין קורין אותה - אלא בזמנה!?
אלא לאו, רבי יהודה - אליבא דרבנן אמרה. ואפילו הכי קאמר, דבזמן שהיו השנים כתיקנן, וישראל היו שרויין על אדמתן מיהא - הוה קרינן גם בשאר הימים! חזינן, דרבנן נמי דרשי "זמן - זמנם - זמניהם"?!
ומסקינן: תיובתא דרבי יוחנן, דאמר דלרבנן לעולם אין קורין אותה אלא בזמנה - תיובתא [31] .
איכא דאמרי: הכי אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: זו דברי רבי עקיבא סתימתאה, שגם בזמן הזה מקדימין ליום הכניסה. אבל חכמים אמרו: בזמן הזה, שאין ישראל שרויין על אדמתן, הואיל ומסתכלין בה, אין קורין אותה אלא בזמנה. דאף דאינהו נמי דרשי "זמן זמנם זמניהם", אחר החורבן החמירו - שמא יטעו בחשבון.
תניא נמי הכי, אמר רבי יהודה: אימתי אמרינן דבני הכפרים מקדימין ליום הכניסה, בזמן שהשנים כתיקנן וישראל שרויין על אדמתן. אבל בזמן הזה, הואיל ומסתכלין בה - אין קורין אותה אלא בזמנה.
רב אשי קשיא ליה ברייתא דרבי יהודה דלעיל, דאמר דבזמן הזה אין קורין אותה אלא בזמנה - אדרבי יהודה דמתניתין דלקמן, ומוקים לה לברייתא - כרבי יוסי בר יהודה.
הערות
[1] כתב הרוקח, רמז לחמשה זמנים אלו - דחמש פעמים כתובה המילה "פורים" במגילה.
[2] "כרכין" - הם ערים גדולות המוקפות חומה. דקרא ד"והערים בצורות גדולות" [במדבר י"ג כ"ח] - מתרגמינן: "כריכן רברבן".
[3] הר"ן מבאר הטעם שתלו חז"ל במוקפין מימות יהושע בן נון [ובאמת ר' יהושע בן קרחה פליג אמתניתין, וסבר דתלוי במוקפין מימות אחשורוש, כדאיתא בע"ב], עפ"י הירושלמי. שכתב, דהיינו טעמא, לפי שהיתה ארץ ישראל חרבה באותם הימים, ואם היו תולין בימות אחשורוש, נמצא שהיתה ארץ ישראל נדונת כפרזים, וגנאי הדבר ! לפיכך תלו במוקפין מימות יב"נ, כדי לחלוק כבוד לא"י. עוד טעם כתב הריטב"א, לפי שיהושע בן נון נלחם בעמלק תחלה, והמן מזרע עמלק היה. עוד כתב, משום דכל מילי דתקון רבנן, אסמכוהו אקרא היכא דאפשר. ולהכי דימו את דין קריאת מגילה - לדין בתי ערי חומה. והתם תלי בימות יב"נ, שהוא תחילת ישובן של ישראל בארץ. והתוי"ט כתב, דהא דלא תלו בימי משה רבינו, היינו משום דאם כן, הוה לן למימר דכל המוקפין מיום צאתם ממצרים, שהוא ארבעים שנה קודם ביאתן לארץ - קורין בט"ו, ומנא ידעינן להו? והמלאכת שלמה הביא, דברוקח כתב, דהיינו משום שיהושע כיבש את כל הערים, ואילו משה לא כיבש - אלא את ארץ סיחון ועוג.
[4] כתב הריטב"א, דנראין הדברים, דאין חילוק בדבר זה בין א"י לחו"ל. וכן הביא הר"ן בשם הרמב"ן, שהביא ראיה מירושלמי, עיי"ש. אבל הביא דאיכא מאן דס"ל דהאי דינא דווקא בא"י, אבל בחו"ל, אפילו המוקפין מימות יב"נ - קורין בי"ד, דמה עניינן ליהושע בן נון? וע"ע בראשונים.
[5] הקשה הר"ן, מפני מה תיקנו חז"ל יום מיוחד לפרזים ויום מיוחד למוקפין, והרי בכל המצוות לא עבדינן הכי? ותירץ, דתקנו כך, מפני שבזמן הגזירה נחו בני הפרזות ביום י"ד, ובני שושן בט"ו, ומאליהם עשו בני הפרזות שבאותו הדור שמחה ומשתה ביום שנחו בו, דהיינו י"ד, ובני שושן - בט"ו. להכי תקנו כך גם לדורות. והשוו חכמים את כל המוקפין לשושן שהיתה מוקפת חומה [וקבעו גם למוקפין מימות יב"נ יום ט"ו, אף על פי שבאותו זמן היו פרזים - משום כבודה של א"י, וכדלעיל]. ובשם הרמב"ן כתב, דעיקר הנס היה לפרזים, שהם היו בסכנה גדולה יותר מהמוקפין חומה. ובשעת הנס באמת רק הפרזים עשו משתה ושמחה בי"ד, אבל המוקפין לא עשו כלום. ולאחר זמן, תקנו מרדכי ובית דינו, לעשות משתה ושמחה גם במוקפין. ולפי שגבי הפרזים היה הנס גדול יותר, לפיכך הקדימו זמנם. עיי"ש.
[6] הגרעק"א בחידושיו מביא, דנחלקו הראשונים בדין כפרים המוקפין. התוס' כתבו דלא הקילו עליהם להקדים. ודעת הר"ן, דיכולים להקדים ליום הכניסה. אבל אם לא רצו להקדים - קורין בט"ו. ודעת הרמב"ן, דאם לא רצו להקדים - קורין בי"ד.
[7] כתב הר"ן, דבני הכפרים קורין בימים אלו רק ביום, ולא בלילה, שהרי רק ביום הם נכנסים לעיירות.
[8] הקשו הראשונים, אם כן, דבני הכפרים קורין בעיירות בי"א י"ב וי"ג, ובני העיירות קורין בי"ד, הא הוי איסורא ד"לא תתגודדו" - לא תעשו אגודות אגודות? ! ותירצו התוס' ביבמות [י"ד ע"א ד"ה כי אמרינן], דבאמת בני הכפרים היו קורין במקומם, ולא בעיר. ואם כן, הוי כשני בתי דינין בשתי עיירות, דבזה ודאי לא שייך לא תתגודדו [והאי דקרי ליה יום הכניסה, היינו משום שהיו מתכנסין בכפרם לבית הכנסת לקריאת התורה בימי שני וחמישי]. וכך משמע גם ברמב"ם [פ"א מהל' מגילה הל' ב']. וכתבו, דכן נראה מדברי הירושלמי, דאמר שבן עיר אינו מוציא בן כרך ידי חובתו, דמי שאינו מחוייב בדבר - אינו מוציא את המחוייב. אם כן, על כרחך שהיו קורין במקומן. והרא"ש שם [סי' ט'] כתב, דבני הכפרים היו קוראין לעצמן בכרכים, והוי כשני בתי דינין בעיר אחת. [ומה שלא היו קוראין לעצמן במקומן, היינו משום שלא היו מקובצין יחד אלא בעיירות]. עוד פירש, דבהכי לא חשיב ל"ת, דהא לא עבדי הכי משום פלוגתא, אלא שכך היתה תקנה מעיקרא דהמקום גורם, שהרי גם בני העיר, אילו היו הולכין לכרך - היו קורין עמהן. והריטב"א תירץ בשם הרשב"א, דאגודות אגודות, היינו דווקא אם המותר לזה - אסור לזה, משא"כ הכא, דבני הכפרים יכולין לקרות בי"ד אם ירצו.
[9] ועוד טעם כתבו בראשונים, שמתכנסים לעיירות לקרות בתורה, כתקנת עזרא, שתיקן קריאת התורה בשני וחמישי. ועיי' במדרש תנחומא [פרשת בראשית סי' ג'], דאיתא התם, דיום הכניסה הוא יום הקהילה, שהתענו בו, דהיינו י"ג באדר. והכי נמי איתא בשאילתות דר' אחאי. ותמה עליו בתוס' רי"ד, דאם כן, מאי האי דקתני במתניתין, דאם חל להיות בשני, או שחל להיות בחמישי, כפרים ועיירות גדולות קורין בו ביום, אמאי אין מקדימין לאתמול, שהוא יום התענית? !
[10] הקשה הטורי אבן, הא אמרינן בירושלמי [הובא לעיל], דבן עיר אינו מוציא בן כפר? ותירץ, דאמנם בן עיר קורא להם, אבל הם חוזרים אחריו מה שהוא אומר [ובחת"ס הקשה, הא הוי ליה קורא בעל פה? ועיי' בקהילות יעקב סי' א']. והריטב"א כתב דדברי הירושלמי הם דווקא בבן עיר שאינו יכול להוציא בן כרך ולהיפך, אבל גבי כפרים - כך היתה התקנה, שיהא בן עיר קורא להם, וכחד עם חשיבי. עיי"ש.
[11] והטעם כתב בתוס' הרא"ש לקמן [ד' ע"ב], משום דלא מהני להו מידי, דהא סוף סוף יהיו טרודין באותו יום בדין או בקריאת התורה, ועיין ברש"ש שם.
[12] והא דאין המוקפין מקדימין לי"ג, כבני הכפרים, היינו משום די"ד הוא יום קריאה לרוב העולם. ר"ן.
[13] וכתב הרע"ב, דמ"מ אין קורין פרשת ויבא עמלק - אלא בשבת. וכן הפטרת פקדתי. וכן שואלין ודורשין בהלכות פורים באותה שבת [ולענין סעודת פורים, אית דעבדי לה בע"ש, ואית דעבדי לה ביום א'. ולכו"ע אין עושין אותה בשבת]. וכתב הרש"ש דהכי נמי איתא ברמב"ם. ותמה על הב"י ואחרונים שהשמיטו דבריהם.
[14] והא דאינם קורין בערב שבת, בי"ג באדר, היינו משום דאין יום זה קבוע לשום אדם. ר"ן. והמאירי כתב, דכיון דבני עיירות נדחו, מה לי י"ב ומה לי י"ג, הלכך ידחו לי"ב, ויקראו עם בני הכפרים.
[15] איתא בירושלמי [הלכה ג'], שהקשו קמי ר' זעירא, מאי שנא עיירות מכרכין, דגבי כרכין אמרינן, דכשחל י"ד בערב שבת, קורין הכרכין בי"ד, ואין נדחין ליום הכניסה, ואילו גבי עיירות אמרינן, דכשחל י"ד בשבת, נדחות העיירות ליום הכניסה ! ? ותירץ התם רב לא: "מפני כבוד כרכים. שלא יהו אומרים: ראינו כרכים ועיירות קורין כאחת". דהיינו, שאם יידחו הכרכין ליום הכניסה כשחל יום שלהם בשבת, כמו שנדחין העיירות כשחל יום שלהם בשבת, אין זה כבוד לכרכין, שיהו שוין בענין הדחיה - כמו העיירות. ועיי"ש עוד באריכות.
[16] כתב הר"ן, דהא דאין בני הכפרים קורין בט"ו, שהוא יום הכניסה, היינו משום דכתיב: "ולא יעבור". והוא חידוש, דיום ט"ו, בכלל "ולא יעבור" - לגבי בני י"ד.
[17] במסקנת הגמ' לקמן [ד' ע"ב] לא אמרינן הכי, אלא, דמפני שמספקין מים ומזון כל השנה, הקילו עליהם בפורים. ועיי' בשפת אמת מה שכתב בזה.
[18] כך מתבארת קושית הגמ' לפי רש"י. ועיי' מה שהביאו הרשב"א והריטב"א בשם התוס', בביאור קושיית הגמ'.
[19] הכא איתא, דאנשי כנסת הגדולה תקנו קריאת מגילה. ולכאו' קשה, דלהלן [ז' ע"א] איתא: "אסתר ברוח הקדש נאמרה". ואמרינן התם, דהך "ברוח הקדש נאמרה" - היינו דנאמרה לקרות, משמע דנתחייבו לקרותה ע"י רוח הקדש ! ? וביאר ברנת יצחק, דהלא קיי"ל דאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה, וא"כ, לא יתכן דמקרא מגילה היה עפ"י רוה"ק. אלא ע"כ, דתקנת ב"ד היתה, אלא דע"י רוה"ק, נצטוו ב"ד שבאותו הדור לתקן תקנה לקרותה.
[20] ואף דיכולין לעקור אפילו דבר תורה בשב ואל תעשה, היינו דווקא לאסור ולעשות סייג. אבל אינם יכולים לתקן דבר חדש. שפת אמת.
[21] כתב הרמב"ם [הלכות ממרים פ"ב ה"ב]: "והיאך יהיו גדולים מהם במנין, הואיל וכל בית דין ובית דין של שבעים ואחד הוא? זה מנין חכמי הדור, שהסכימו וקבלו הדבר שאמרו בית דין הגדול, ולא חלקו בו". וכ"כ הסמ"ג [עשין קי"א]. ועיי' בש"ך [בפלפול בהנהגת איסור והיתר, בסוף סי' רמ"ב], שהביא, שהראב"ד כתב בריש עדיות, דהך "במנין" - היינו שגדולים מהם בשנים.
[22] כתב הריטב"א, דבדין הוא דהוה מצי להקשות, דאפילו ב"ד גדול מן הראשון, לא מצי לבטולי תקנה, כיון שפשטה התקנה בכל ישראל. ולא הקשה הש"ס הכי, משום דפשיטא לן, שאחר אנשי כנסת הגדולה - לא קם ב"ד כמותם. [והרשב"א כתב, דחד מתרי נקט]. והך קשיא ליה להריטב"א, משום דס"ל כשיטת הראב"ד [פ"ב מהל' ממרים ה"ב], דדבר שפשט בכל ישראל - א"א לבטלו. אבל הרמב"ם כתב, דרק דבר שהוא סיג לתורה, ופשט איסורו בכל ישראל - אינו בטל.
[23] ימים אלו נקראים "פורים" - ע"ש הפור שהפיל המן, כדאיתא במגילה [ט' כ"ו]: "על כן קראו לימים האלה פורים על שם הפור וגו"'. אלא שצריך להבין, אמאי נקראו "פורים", לשון רבים, ולא "פור"? וביאר בעל מדרש שמואל [מהר"ש די אוזידא, בפירושו על המגילה. פרק ג' פסוק ז'. ועיי' עוד להלן, פרק ט' פסוק כ"ו], עפ"י מה דאיתא במדרש [אסתר רבה פ"ז, ובעוד מדרשים], שהמן הפיל פור על ימי השבוע - ולא עלתה לו. כי כל יום ויום קטרג לפניו, כדאיתא התם. וא"כ, אם לא היה מפיל כי אם את הפור הראשון, בודאי לא היה נכנס לתגר זה. ורק ע"י שמלאו לבו להפיל גורל שני על החדשים - ועלתה לו, בזה נתפתה. לכן קראו לימים האלה פורים, כי ע"י שעשה שני גורלות - נעשה הנס, וכדאמרן. ועיי"ש עוד, שהאריך בעניין הגורלות.
[24] כתב הריטב"א, דהיינו דווקא כל חודש אדר, אבל טפי לא. דכתיב [ט' כ"ב]: "והחדש אשר נהפך להם וגו"'. ובאמת בירושלמי [פ"א ה"א], איכא מאן דסבירא ליה הכי, דכל החודש כשר לקריאת מגילה. ובמרדכי [ריש מגילה] פירש דהיינו לענין מפרש ויוצא בשיירא, דיכול לקרות מר"ח.
[25] ועיין פני יהושע ורעק"א [ועוד מפרשים], שהקשו, אמאי נימא זמניהם טובא, הא תפסת מרובה - לא תפסת? ! והריטב"א כתב, דסד"א הכי משום דכתיב: "והחדש אשר נהפך להם וגו"'. משמע דכל החודש כשר. וע"ע ברש"ש ויעב"ץ.
[26] הקשו הראשונים, אמאי נקט לשון "קהילה", ולא לשון מלחמה? ותירץ הריטב"א, דלישנא דקרא נקט.
[27] עיין ברא"ש [ועוד ראשונים], שהקשה על פירוש רש"י, והא מנוחה גורמת הקריאה, ולא המלחמה, כדכתיב "כימים אשר נחו בהם היהודים" ? ותירץ על פי הירושלמי, דהכי פירושא: דהקשתה הגמרא, אימא דאתא "כימים" לרבויי י"ב וי"ג ! ותירץ ר' חלבו די"ג זמן מלחמה היה, ואם כן, ע"כ דליכא לרביי יום זה מ"כימים", דהא לא הוי כימים אשר נחו בהם ! ומ"מ ע"כ קורין גם בי"ג, דק"ו הוא, לפניו לאחריו - קורין, בו עצמו לא? ! ור"ת מפרש, דכיון דממילא נקהלין בי"ג בני הכפרים לעיירות לתענית אסתר, לומר סליחות ותחנונים בציבור [כפי שבזמן אחשורוש, כשנקהלו לעמוד על נפשם, ודאי התענו, שהרי היו צריכים רחמים !] ולהכי לא צריך לרבויי דקורין בו. ואומר ר"ת, דמהכא סמך לתענית אסתר שאנו נוהגין [ובתוס' הרא"ש כתב כן בשם השאילתות. ובמהר"ץ חיות הביא מדרש תנחומא בסוף פ' בראשית, דאיתא התם כר"ת]. אמנם הר"ן במס' תענית הביא מהראב"ד, דאיכא סמך לתענית אסתר, מהאי דכתיב במגילה: "וכאשר קיימו על נפשם דברי הצומות". לומר, שכשם שקבלו עליהם לעשות יום טוב, כך קבלו על עצמם לעשות תענית בכל שנה ושנה. וברמב"ם [פ"ה מהל' תענית ה"ה] איתא הכי: "ונהגו כל ישראל בזמנים אלו להתענות בי"ג באדר, זכר לתענית שהתענו בימי המן. שנאמר: דברי הצומות וזעקתם". ועיי' ברנת יצחק. ובספר כלבו [הל' פורים] כתב: "התענית שאנו עושים, אינו אלא זכר לתענית אסתר, ושיזכור כל אדם, שהבורא יתברך רואה ושומע כל איש ישראל בעת צרתו, כאשר יתענה וישוב אליו בכל לבבו, כאשר עשה לאבותינו בימים ההם בזמן הזה". אמנם בספר מגיד מישרים [למרן הבית יוסף, על פרשת ויקהל] כתב, שאמר לו המגיד מן השמים: "בפורים ובליל פסח, יוכל האדם לשתות כל יין שירצו. וכדי שלא יסטינו עליהם, נוהגין להתענות בערב פורים ובערב פסח, כדי להכניעם, ולהורות שאינם אוכלים ושותים להשלים תאות היצר הרע, אלא לעבודת קונו". והריטב"א כאן כתב, דתענית זו היא כעין תענית יחיד, וצריך קבלה מבעוד יום !
[28] והריטב"א פירש, דכל היכא דאתמר: "זו דברי רבי פלוני סתימתאה", ר"ל, שנסתמה משנה זו לדעתו. דהיינו, שמשנה זו, שנכתבה סתם [בלי להזכיר את שם אומרה] - היא דעתו של אותו רבי פלוני.
[29] כך פירש רש"י. והרא"ש מפרש, דהיינו טעמא, משום דבזמן הזה מצויין עניים הרבה, והואיל ועיניהם של עניים נשואות למקרא מגילה, שהרי נותנים מתנות לאביונים ביום קריאתה [כדאמרינן לקמן [ד:] "גובין בו ביום ומחלקין בו ביום"], להכי אין קורין אלא בזמנה. משום שאם יקראו לבני הכפרים קודם, הרי יתנו להם המעות באותו יום, ויוציאו מיד את המעות, ואם כן, בזמן הסעודה שהוא לכולם בי"ד [כדאמרינן לקמן [ה.] "אבל שמחה אינה נוהגת אלא בזמנה"], לא ישארו להם מעות. והרשב"א ביאר דהיינו טעמא, משום דבעינן לקבוע לעניים יום אחד קבוע לקבל המעות בכל המקומות, שמא יבואו למקום שאין קורין בו היום, ויצאו בפחי נפש. [ועיין עוד בהשגות הראב"ד על בעל המאור]. עוד הביא הרא"ש, דיש גורסין "הואיל ומסתכנין בה", שבאין לידי סכנה כשרוצין להעמיד על דתיהן, עיי"ש. אמנם במדרש תנחומא [פר' בראשית סי' ג', ד"ה ותשובת שאלה] איתא הכי: "אבל בזמן הזה, הואיל ומסתמא בקיאין הן, אין קורין אלא בזמנה".
[30] כך פירש רש"י. והקשו הראשונים, הא רבי עקיבא היה גם בזמן הבית, שהרי היה חתנו של כלבא שבוע, שהיה בזמן הבית, כדאיתא במס' כתובות [ס"ב ע"ב]. [ובשפת אמת הקשה עוד, הא כמה משניות איתא דלא נ"מ בזה"ז. עיי"ש] ? ופירש הרשב"א בשם התוס' [אינו בתוס' שלפנינו], דפשיטא ליה דמתניתין בזמה"ז מיירי, מדקתני: "אימתי, במקום שנכנסין בה בשני ובחמישי וכו"', ומדפליג בין נכנסין לאין נכנסין, ולא מפליג בין בפני הבית לשלא בפני הבית, ש"מ דאפילו בזמן הזה איתא להאי תקנתא. ועיי' בשפת אמת. ובתוס' הרא"ש כתב, דמדתנן: "אימתי במקום שנכנסין בב' וה"', ולא קתני "שהיו נכנסין", שמע מינה, דבכל עת שנכנסין בשני וחמישי - מקדימין ליום הכניסה, ואף בזמן הזה. אבל הריטב"א כתב ליישב פירש"י, דהאי דאמר דרבי עקיבא לאחר חורבן היה, היינו שעיקר ענייניו היו לאחר חורבן. עיי"ש.
[31] וכתב הריטב"א, דהא דלא אמרינן דרבי יהודה דעת שלישית היא, ופליג אדר"ע ואדרבנן, היינו משום דלא ניחא לגמ' למימר דפליג אכולהו. ובתוס' רי"ד כתב, דלשון "אימתי" דרבי יהודה, בא לפרש - ולא לחלוק.
מתני': כרכין המוקפין חומה מימות יהושע בן נון בחמשה עשר. יש לדקדק, מה ראו חכמים לתלות הדבר ביהושע בן נון, לא היה להם לתלות הדבר אלא בימי אחשורוש כדברי רבי יהושע בן קרחה דאמר הכי בברייתא כדאיתא בגמ' (לקמן עמוד ב). ובירושלמי פירשו בה טעמא, דגרסינן התם (פ"א ה"א) ר' סימון בשם רבי יהושע בן לוי חלקו כבוד לארץ ישראל שהיתה חריבה באותן הימים ותלו אותה מימות יהושע בן נון, כלומר דכיון שהוצרכו לחלק זמן המוקפין מזמן הפרזות משום דהני מגנו והני לא מגנו כדאיתא בגמ' (לקמן מגילה ה, ב), אילו תלו הדבר מימות אחשורוש היתה כל ארץ ישראל כערי הפרזות לפי שהיתה חריבה באותן הימים והיה הדבר גנאי, ולפיכך תלו אותה בימות יהושע כדי לחלוק כבוד לארץ.
וכי תימא בשלמא למאן דאמר (לקמן מגילה י, א ו-ב) קדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא, דכיון דעדיין בקדושתה עומדת לענין בית בבתי ערי חומה ושלוח מצורעים הלכך אף היא קדושה לענין קריאת המגילה. אלא למאן דאמר קדושה ראשונה לא קדשה לעתיד לבא אמאי, כיון דאזלא לה קדושתה לענין בית בבתי ערי חומה ושלוח מצורעים אף לענין מגילה יהא כן . יש לומר כיון דאזלינן בה בתר יהושע כדי לחלוק כבוד לארץ, הרי אנו דנין אותה לקריאתה כדינה שבימי יהושע ואפילו למאן דאמר לא קדשה לעתיד.
ועוד דלגבי קריאתה הקלו, שהרי כרך וכל הסמוך לו וכל הנראה עמו נדון ככרך אף על פי שלענין בית בבתי ערי חומה אין נדון כן אלא מה שלפנים מן החומה. וכענין זה מצאתי בירושלמי (פ"א ה"א), דגרסינן התם, חזקיה קרא בטבריא בי"ד ובט"ו דהוא חשש על הדא דתני רבי שמעון בן יוחאי ואיש כי ימכור בית מושב עיר חומה פרט לטבריא שהים חומתה, רבי יוחנן קרי לה בכנישתא דכפרה בט"ו ואמר הדא הוא עיקר טבריא קמייתא ולא חשש להדא דתני רבי שמעון בן יוחאי, קל הקלו בקריאתה (דתניא) [דתנינן] תמן (ערכין לב, א) כל שהוא לפנים מן החומה הרי הוא כבתי ערי חומה חוץ מן השדות רבי מאיר אומר אף השדות ותני כן (תוספתא במכילתין פ"א ה"א) הסמוך לכרך והנראה עמו הרי הוא כיוצא בו, כלומר התם שנינו דוקא מה שהוא לפנים מן החומה וכאן אמרו הסמוך והנראה עמו כיוצא בו. ואף על גב דליתה לההיא דרבי יוחנן דירושלמי לגבי טבריא כמו שאני עתיד לכתוב לקמן (מגילה ג, ב) בסייעתא דשמיא גבי כרך שישב ולבסוף הוקף , מכל מקום שמעינן מינה דקל הקלו בקריאתה ממה שאמרו הסמוך והנראה עמו כיוצא בו ואף על פי שאינו כן לענין בית בבתי ערי חומה . והלכך לא כל שאין קדושתה קיימת לענין בית בבתי ערי חומה אינה קדושה לענין קריאתה, אלא כיון שהיתה קדושה אף על גב דאינה קדושה עכשו מקילין וקורין בה בט"ו.
אלא שהכפרים מקדימין ליום הכניסה. פירש רש"י ז"ל מפני שנכנסין שם בזמן שבתי דינין קבועין, וכדאמרינן (כתובות ב, א. ועיין ב"ק פב, א) שבתי דינין קבועין בשני ובחמישי. והקשו עליו בתוספות מדתני בסמוך (ה, א) איזו היא עיר גדולה כל שיש בה עשרה בטלנין פחות מיכן הרי היא כפר, ואם איתא אטו מילתא פסיקתא היא דכל שיש בה עשרה בטלנין יש שם בית דין וכל שאין שם עשרה בטלנין אין שם בית דין . ואינה קושיא לדעתי, דכל שאין שם עשרה בטלנין אין מתכנסין אלא בשני וחמישי שבית דין יושבין .
והם ז"ל פירשו לפי שנכנסין שם לקריאת התורה. והכין איתא בירושלמי, דגרסינן התם (פ"א סוה"א עי"ש) ר' יוסטנא בר שונם בעי קומי ר' מונא ולא עזרא התקין שיהו קורין בתורה בשני וחמישי ובשבת במנחה ומרדכי ואסתר מתקנין על מה שעתיד עזרא לתקן, אמר לו מי שסדר את המשנה סמכה על המקרא (אסתר ט, כח) משפחה ומשפחה מדינה ומדינה ועיר ועיר, אלמא ליום הכניסה של קריאת התורה קאמר.
ואיכא למידק היאך שאלו שם בירושלמי כן, והלא קריאת שני וחמישי ושבת במנחה תקנת נביאים הראשונים היתה, וכדאמרינן בבבא קמא פרק מרובה (בבא קמא פב, א) נביאים הראשונים תקנו להם שיהו קורין בתורה בשני ובחמישי ובשבת במנחה תלתא גברי חד חד פסוקא או תלתא פסוקי חד גברא. ותירצו בתוספות הרא"ש שאותה קריאה שלא היתה אלא תלתא פסוקי לבד לא היתה חשובה בעיניהם להקבץ אל המדינה מן הכפרים מחמתה, אבל אחר תקנת עזרא שהיו קורין תלתא גברי כל חד וחד תלתא פסוקי חשיב ונכנסין בעיר מחמתה ביום הכניסה.
ותמיה לי מאי דאמרינן בגמרא (לקמן מגילה ד, ב) עלה דהא מתניתין, דאיבעיא לן מאי טעמא ואסיקנא מפני שמספקין מים ומזון לאחיהם שבכרכין, אלמא טעמא לאו משום דנכנסין לדין או לקריאת התורה הוא אלא שנכנסין שם בספוק מים ומזון הוא. ואולי נאמר שאילו מחמת קריאת התורה לבד לא היו נכנסין שם אלא השרידים בלבד, אבל כשיש להם להביא מזונותיהם למכור לאחיהם שבכרכין כולם מתאספין שם ומכוונין ליכנס ביום קריאת התורה. ותדע לך, דהא עיר גדולה שאינה יוצאה לספק לאחיהם ואפילו כן בשאין בה עשרה בטלנין נידונת ככפר להקדמת יום הכניסה, מפני שבאותו יום כולם מתאספין לתורה מחמת קריאת התורה.
ומה שהשיב ר' מונא לר' יוסטנא מי שסדר את המשנה סמכה על המקרא, פירש בספר הישר (חלק החידושים סי' תז) סמכה על המקרא כלומר קראי אסמכתא בעלמא. ואינו מחוור בעיני כלל, דאם כן אתיא לגמרי דלא כגמרין, דאדרבא אמרינן בשמעתין דהא על כרחין אנשי כנסת הגדולה תקון דאי לא הא אמרינן (עדיות פ"א מ"ה) דאין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חבירו אלא אם כן גדול ממנו בחכמה ובמנין, ואי גמרא דבני מערבא פליגא בהא אדידן תיקשי למערבאי אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חבירו, ותיקשי לדידן אכתי מי מתקני מרדכי ואסתר על מה שעתיד עזרא לתקן כמו שהקשו שם.
אלא נראה לי פירושו, כלומר, אנשי כנסת הגדולה לא הזכירו יום הכניסה כלל, אלא הם אמרו שנקל לאנשי הכפרים שאם נכנסין בעיירות לספק מים ומזון ורצו להקדים יום או יומים כדי שלא יטרחו ביום ארבעה עשר ליכנס בערים ויתבטלו משמחת פורים וסעודת היום יקדימו, והוא הדין בני עיירות שאין להם עשרה בטלנין לפי שאין מתאספין בכל יום ולפיכך הקלו להם להקדים קריאתם כדי שיהו פנויין ביום סעודה, לא שנא ביום כניסה ולא שנא שלא ביום כניסה, לפי שבאותן הימים עדיין לא עלה עזרא מבבל כדמוכח בקרא (עזרא ז' פס' ו-ז) בהדיא דעזרא לא עלה אלא לאחר שנבנה הבית לגמרי וזהו במלכות דריוש בן אחשורוש וכדאיתא נמי בריש מסכת ראש השנה (ג, ב), אלא מכיון שמצאו חכמי המשנה שיש להם רשות להקדים שני ימים, וכדדרשינן מקרא משפחה ומשפחה מדינה ומדינה ועיר ועיר מדינה ומדינה ועיר ועיר לחלק (לקמן עמוד ב) וכן נמי דרשינן משפחה ומשפחה לכפרים (ירושלמי פ"א סוה"א), לפיכך לאחר שנתקנה תקנת עזרא להיות קורין בתורה שני וחמישי סמכו על המקרא ואמרו שיקדימו לעולם ליום הכניסה. כך נראה לי פירוש הירושלמי.
ואין נראה לפרש מי שסדר את המשנה דהיינו אנשי כנסת הגדולה שהתקינו להקדים, שאילו כן לא הוה ליה למימר שסדר את המשנה אלא מי שהתקין את התקנה, ועוד מאי סמכה על המקרא דקאמר.
והא דגרסינן נמי כי האי גונא [בירושלמי] בפרק מקום שנהגו בפסחים (פ"ד סוה"א עיי"ש) גבי מקום שנהגו לעשות מלאכה בערבי פסחים עד חצות עושין, דאקשינן התם קרי כאן לא תתגודדו (דברים יד, א) לא תעשו מצוות אגודות אגודות, ופריק בשעה שאלו עושין כדברי בית שמאי ואלו עושין כדברי בית הלל וכו', ופריך הרי ראש השנה ויום הכפורים ביהודה נהגו כרבי עקיבא ובגליל כרבי יוחנן בן נורי, כלומר בהא דקאמר רבי עקיבא כולל מלכיות עם קדושת היום ותוקע ורבי יוחנן בן נורי אמר כולל מלכיות עם קדושת השם ואינו תוקע כדאיתא בפרק בתרא דראש השנה (לב, א), ופריק שנייה היא שאם עבר ועשה ביהודה כגליל ובגליל כיהודה יצא, ופריך והרי פורים אלו קורין בארבעה עשר ואלו קורין בחמשה עשר, אמר ליה מי שסדר את המשנה סמכה למקרא משפחה ומשפחה מדינה ומדינה ועיר ועיר, דהשתא ודאי לכאורה משמע דמי שסדר את המשנה דקאמר היינו אנשי כנסת הגדולה שסדרו את הדברים.
יש לי לומר דהתם נמי הכי קא קשיא ליה, דהוה סבירא ליה דמאי דמשמע ממתניתין דבני כרכים אינן רשאין לקרות בארבעה עשר ובני כפרים ועיירות אינן רשאין לקרות בחמשה עשר אינו מעיקר התקנה, אלא את יום ארבעה עשר ואת יום חמשה עשר דכתיב בקרא (אסתר ט, כא) הכי קאמר אי בעו בארביסר ליקרו ואי בעו בחמיסר ליקרו, וכדבעינן נמי למימר בגמרין (לקמן עמוד ב עיי"ש), אלא בתראי הוא דתקון הכי ואמרו זמנו של זה לא זהו זמנו של זה ואסרו בני עיירות בחמשה עשר ובני כרכים בארבעה עשר, ומשום הכי קשיא ליה דנעשית תורה כשתי תורות והרי כאן לא תתגודדו, ואהדר ליה דלאו תקוני תקינו הכי תנאי דבתר כנסת הגדולה כי היכי דתיקשי לן מילתא, אלא עיקר תקנה הכין אתקון אנשי כנסת הגדולה ומשום דהני הויא להו נייחא בארבעה עשר והני הוה להו נייחא בחמשה עשר כשושן, ומקרא מצאו להם מי שסדרו את המשנה ודרשו מדינה ומדינה ועיר ועיר לחלק כדאיתא בגמרין (לקמן שם), וכיון שכן ליכא משום לא תתגודדו דהא כולהו מודו בהא מילתא משום דבטעמא תליא והכי אתקון, ובני הכרכין מודו לבני העיירות שאין להם לקרות אלא בארבעה עשר ובני העיירות מודין לבני הכרכין שאין להם לקרות אלא בחמשה עשר והלכך בכי האי גוונא ליכא משום אגודות, הא למה הדבר דומה ללולב שניטל במקדש שבעה ובמדינה יום אחד (ר"ה ל, א) ותקיעת שופר שהיתה במקדש בשופר וחצוצרות ובמדינה בשופר בלבד (שם כו, ב; כז, א) שאין כאן משום אגודות דעיקר מצותן בכך וכולן מודין בדבר זה ואין כאן אגודות של מחלוקות ודעות חלוקות.
ובהא מיתרצא נמי הא דנתחבטו בה הראשונים בקריאת ההקדמות של בני הכפרים, דיש מי שפירש שאין קורין אפילו ביום הכניסה אלא במקומן בשובן מקובצין מן הכניסה, שאילו היית אומר שקורין במדינה הרי יש כאן משום לא תתגודדו, כדאקשי ליה עלה ר' שמעון בן לקיש לר' יוחנן בשלהי פרק קמא דיבמות (יג, ב), ופריק רבא (שם יד, א) אימתי כגון בית דין אחד בעיר אחת פלג מורין כדברי בית שמאי ופלג מורין כדברי בית הלל אבל שתי בתי דינין בעיר אחת לא, והכא אילו בעיר הן קורין בית דין אחד בעיר אחת הוא, דהא בן עיר שהוא קורא להן בעיר ביום הכניסה אינו קורא לעצמו אלא ביום ארבעה עשר, אלא ודאי הם בעצמן קורין לעצמן במקומן בשובם מן הכניסה. ואפילו תאמר שאחד מן הכפרים קורא להם בתוך העיר דהוו להו שתי בתי דינין בעיר אחת אם כן תיקשי לאביי דאמר התם דשתי בתי דינין בעיר אחת הוו להו אגודות. ואחרים פירשו דאפילו בעיר הן קורין, ולא שיהא קורא להן בן עיר דאיהו לא מחוייב בדבר עדיין וכל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן, והכי איתא בירושלמי (פ"ב ה"ג) דבן עיר אינו קורא לבן כרך ובן כרך אינו קורא לבן עיר, והכא בן כפר הוא שיקרא להם, וכיון שכן הוו להו שתי בתי דינין בשתי עיירות, דבני הכפרים כל כפר וכפר יש להם אכסניא ידועה בעיר והכל יודעין שבני מקום פלוני מתאכסנין במקום פלוני בעיר ונקרא על שמם והלכך הוו להו כשתי בתי דינין בשתי עיירות. ובתוספות (הרא"ש) תירצו דהכא במגילה ליכא אגודות כיון דליכא פלוגתא דבני הכפרים ובני הכרכין כולן מודו שבני הכפרים והעיירות קורין בארבעה עשר ובני הכרכין בחמשה עשר, ולא אמרינן אגודות אלא במקום פלוגתא דהללו מורין כדברי בית שמאי והללו מורין כדברי בית הלל, וכענין הירושלמי שכתבתי אני למעלה.
ובאמת שענין הירושלמי ענין נכון לתרץ בו הענין, ואלא מיהו אין ענין סוגייתינו שביבמות הולכת על אותו הדרך ודרך אחרת יש להם שם, ולי נראה שאין ענין קריאת הכפרים בהקדמתן באותה הלכה שביבמות כלל, דסוגיין דהתם הכין אמר ליה ריש לקיש לר' יוחנן תנן מגילה נקראת באחד עשר בשנים עשר בשלשה עשר בארבעה עשר בחמשה עשר קרי כאן לא תתגודדו לא תעשו אגודות אגודות, אמר ליה עדיין לא שנית (פסחים נ, א) מקום שנהגו לעשות מלאכה בערבי פסחים עושין מקום שנהגו שלא לעשות אין עושין, אמר ליה אמינא לך אנא איסורא ואת אמרת לי מנהגא, ומכאן אתה למד שלא הוקשה לו לריש לקיש הקדמת בני הכפרים, דבההיא ליכא איסורא כלל דקל הוא שהקלו להן לבני הכפרים שאם רצו להקדים יקדימו ואם לא רצו להקדים יקראו בארבעה עשר, וכן אין להם זמן קבוע דפעמים באחד עשר פעמים בשנים עשר פעמים בשלשה עשר פעמים בארבעה עשר והלכך הכל יודעין שאינה אלא הקדמה לקולא, אבל בני עיירות שאין קורין לעולם אלא בארבעה עשר ובני כרכים בחמשה עשר ובני עיירות שקראו בחמשה עשר ובני כרכין שקראו בארבעה עשר לא יצאו, דזמנו של זה לא זהו זמנו של זה הא הוא דקשיא ליה. והלכך בין לדברי רבא בין לדברי אביי איתרצא לה קושיא דריש לקיש דהא בני עיירות ובני כרכין כשתי בתי דינין בשתי עיירות דמו, ורבא דאמר אימתי כגון בית דין אחד בעיר אחת אבל שתי בתי דינין בעיר אחת לא, לרבותא קאמר ולומר דכל שכן הכא דעיר וכרך שתי בתי דינין בשתי עיירות נינהו, וכבר כתבתיה שם בארוכה במקומה ביבמות (יד, א ד"ה אמר) בסייעתא דשמיא. ומכל מקום אתה למד שאין עסק לקריאת הכפרים בהקדמתן באותה סוגיא כלל ולא מאותו השם הוא זה. גם סוגיית הירושלמי שכתבתיה למעלה מוכיח כן, מדאקשינן התם בפרק מקום שנהגו הרי ראש השנה ויום הכפורים ביהודה נהגו כרבי עקיבא ובגליל כרבי יוחנן בן נורי שנייה היא שאם עבר ועשה ביהודה כגליל ובגליל כיהודה יצא הרי פורים אלו קורין בארבעה עשר ואלו קורין בחמשה עשר, אלמא לא מקשי אלא מארבעה עשר וחמשה עשר כדמקשי מינייהו בהדיא, ועוד שאותן השנים בלבד הן שאם קראו אלו בזמנן של אלו ואלו בזמנן של אלו לא יצאו הא בני כפרים שלא הקדימו וקראו בארבעה עשר יצאו. כך נראה לי.
גמרא: מנא לן, מנא לן כדבעינן למימר קמן וכו'. איכא למידק היכא קא מתמה הכי כי שיילינן מנא לן, והלא ההיא דלקמן ברייתא היא, וכל מאן דלא ידע מאי דאיכא בברייתא לא מתמהינן עליה. ובתוספות דחקו הרבה ואמרו דהא דקא מתמה עליה היינו משום דבעי לה הכא גבי מגילה נקראת באחד עשר בשנים עשר וכו' ולא בעי לה לקמן גבי כפרים מקדימין ליום הכניסה, והכי קאמר ליה, מדלא בעית לה לקמן אם כן משמע דפשיטא לך טעמא דתקינו להו מפני שמספקין מים ומזון כדבעינן למימר קמן בברייתא ואם כן מאי קא מיבעיא לך הכא. ולי נראה, דמי שאמר כדבעינן למימר קמן הוא ששאל תחילה מנא לן ולפרושה למתניתין בדרך קושיא ותרוץ הוא, ודכוותה איכא טובא בגמרא.
והלא אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חבירו וכו'. והוא הדין דהוה מצי לאקשויי והלא פשט בכל ישראל, וכדאמרינן בע"ז בפרק אין מעמידין (עבודה זרה לו, א עיי"ש) בשמעתא דשמנן, בכל בית דין יכול לבטל דברי בית דין חבירו חוץ משמנה עשר דבר שאפילו יבא אליהו ויאמר אין שומעין לו שהרי פשט איסורן בכל ישראל, אלא חדא מתרתי פירכי נקט.
ואימא זמנים הרבה. כלומר אפילו מראש החדש, וכענין שאמרו בירושלמי (פ"א ה"א) כל החדש כשר לקריאת המגלה דכתיב (אסתר ט, כב) והחדש אשר נהפך להם מיגון לשמחה ובלבד עד חמשה עשר דכתיב (שם פסוק כז) ולא יעבור, ופריק זמניהם דומיא דזמנם.
זמן קהלה לכל היא. פירש רש"י ז"ל זמן מלחמה לפיכך לא צריך קרא. והקשו עליו בתוספות שהרי אין הדבר תלוי במלחמה, אלא בנייח תלה הכתוב, כדכתיב (אסתר ט, כב) כימים אשר נחו בהם היהודים, וכתיב (שם פסוקים טז-יז-יט) נקהלו ועמוד על נפשם בשלשה עשר ונוח בארבעה עשר על כן היהודים הפרזים עושין את יום ארבעה עשר. אבל בירושלמי (פ"א ה"א) מפרש שאין ראוי לרבותו מפני שהיה זמן מלחמה לכל, דגרסינן התם ימים כנגד ימים י"א וי"ב כנגד י"ד וט"ו או י"ב וי"ג כנגד י"ד וט"ו אמר ר' חלבו יום י"ג יום מלחמה היה אף הוא מוכיח על עצמו שאין בו נייח, מעתה אל יקראו בו לפניו ולאחריו קורין ובו אין קורין. והא דקאמר בגמרא לפי דברי הירושלמי הכי קאמר ומכל מקום לא צריך קרא שיהא מותר לקרות בו דקל וחומר הוא.
ורבינו תם ז"ל הקשה לכל הפרושין, דהוה ליה למימר זמן מלחמה לכל היא. ואין קושייתו מחוורת, דלישנא דקרא נקט נקהלו ועמוד על נפשם (שם פסוק טז) נקהלו בשלשה עשר בו (שם פסוק יח). והוא ז"ל פירש זמן קהלה שנקהלו הכל בשושן ביום שלשה עשר עם מרדכי ואסתר להתענות מפני שהיו עומדין על נפשם. וכן מצא בשאלתות דרב אחא (פרשת ויקהל שאילתא סז עיי"ש) וביום שלשה עשר עשו תענית בימי מרדכי ואסתר לפי שהכל נקהלו על נפשם והיו צריכין רחמים. וכן מצינו במשה שעשה תענית כשנלחם בעמלק, דדרשינן במסכת תענית מדכתיב (שמות יז, י) ומשה ואהרן וחור וכו' מכאן לתענית שצריך שלשה, עד כאן. ומכאן סמכו לתענית י"ג שאנו עושים שלא מצינו לו סמך מן המקרא ולא מן התלמוד. ובמסכת סופרים (פי"ז ה"ד; פכ"א ה"א) כתוב שרבותינו שבמערב מתענין שלש תעניות דאסתר.
ימים כימים. ירושלמי (פ"א ה"א): או אינן אלא תשיעי ועשירי, כימים ימים שהן סמוכין לימים, ואם ימים שהן סמוכין לימים אינן אלא ששה עשר ושבעה עשר, לית יכיל דאמר ר' אבהו בשם ר' אלעזר לא יעבור ולא יעבור.
אילימא אליבא דרבי עקיבא בזמן הזה נמי איתיה. פירש רש"י ז"ל דרבי עקיבא לאחר חורבן הוה. ואינו נכון, דהכי נמי הוה בפני הבית, דחתנו של כלבא שבוע הוה. ופירשו רבותינו בעלי התוספות ז"ל דפשיטא ליה דמתניתין מיירי בזמן הזה, מדקתני בה (לקמן מגילה ה, א) אימתי במקום שנכנסין בשני ובחמישי אבל במקום שאין נכנסין בשני ובחמישי אין קורין אותה אלא בזמנה, ומדמפליג בין נכנסין לשאין נכנסין ולא מפליג בין בפני הבית לשלא בפני הבית ש"מ דאפילו בזמן הזה איתא וכדדייק מינה בסמוך רב אשי, וסתם מתניתין רבי עקיבא היא. ואם תאמר אם כן היכי איתותב מינה רבי יוחנן, לוקמה לברייתא כרבי יוסי ברבי יהודה (ראה לקמן עמוד ב) ומתניתין רבי יהודה (דבמשנה לקמן מגילה ה, א) ותרוייהו אליבא דרבי עקיבא, ורבי יוסי ברבי יהודה אית ליה דליתא להאי תקנתא בזמן הזה. יש לומר דניחא ליה לאוקומי חדא כרבי עקיבא וחדא כרבנן ולאו לאוקמי כרבי עקיבא בתרי תנאי.
רב אשי קשיא ליה דרבי יהודה אדרבי יהודה ומוקים לברייתא כרבי יוסי ברבי יהודה. קשיא לי ומאי קושיא, דילמא בברייתא מפליג בין קודם הזמן הזה ובין הזמן הזה ובמתניתין (דלקמן מגילה ה, א) מפליג אפילו בפני הבית, ומאי דשייר במתניתין פליג בברייתא ומאי דשייר בברייתא פליג במתניתין. ומיהו למאי דאמרינן במסקנא דרב אשי שמיעא ליה דאיכא מאן דתני לה כרבי יוסי ברבי יהודה לא קשיא מידי, דכיון דקשיין קצת לכאורה אמר רב אשי דמאן דתני לה אליבא דרבי יוסי ברבי יהודה דוקא.
217ימים לסיום הש״ס