דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 218ימים לסיום הש״ס

תענית כח ע"א - טקסט הדף

דאית ליה רווחא: פרשה גדולה קורין אותה בשנים בשחרית ובמוסף ובמנחה קורין על פיהן כו': איבעיא להו היכי קאמר בשחרית ובמוסף קורין אותה בספר ובמנחה קורין אותה על פה כקורין את שמע או דלמא הכי קתני בשחרית קורין אותה בספר ובמוסף ובמנחה קורין אותה על פה כקורין את שמע תא שמע דתניא בשחרית ובמוסף נכנסין לבית הכנסת וקורין כדרך שקורין כל השנה ובמנחה יחיד קורא אותה על פה אמר ר' יוסי וכי יחיד יכול לקרות דברי תורה על פה בצבור אלא כולן נכנסין וקורין אותה על פה כקורין את שמע: כל יום שיש בו הלל אין בו מעמד כו': מה הפרש בין זה לזה הללו דברי תורה והללו דברי סופרים: זמן עצי כהנים והעם כו': ת''ר למה הוצרכו לומר זמן עצי כהנים והעם אמרו כשעלו בני הגולה לא מצאו עצים בלשכה ועמדו אלו והתנדבו משלהם וכך התנו נביאים שביניהן שאפי' לשכה מלאה עצים יהיו אלו מתנדבין משלהן שנאמר {נחמיה י-לה} והגורלות הפלנו על קרבן העצים הכהנים הלוים והעם להביא לבית אלהינו לבית אבותינו לעתים מזומנים שנה בשנה לבער על מזבח ה' אלהינו ככתוב בתורה: ועמהם כהנים ולוים וכל מי כו': תנו רבנן מה היו בני גונבי עלי ובני קוצעי קציעות אמרו פעם אחת גזרה המלכות גזירה על ישראל שלא יביאו עצים למערכה ושלא יביאו בכורים לירושלים והושיבו פרוזדאות על הדרכים כדרך שהושיב ירבעם בן נבט שלא יעלו ישראל לרגל מה עשו כשרין (שבאותו הדור ויראי חטא) הביאו סלי בכורים וחיפום בקציעות ונטלום ועלי על כתפיהן וכיון שהגיעו אצל פרוזדאות אמרו להם להיכן אתם הולכין אומרין להם לעשות שני עיגולי דבילה במכתשת שלפנינו ובעלי שעל כתפינו כיון שעברו מהן עיטרום בסלים והביאום לירושלים תנא הן הן בני סלמאי הנתופתי ת''ר מה הן בני סלמאי הנתופתי אמרו פעם אחת גזרה המלכות גזירה על ישראל שלא יביאו עצים למערכה והושיבו פרוזדאות על הדרכים כדרך שהושיב ירבעם בן נבט על הדרכים שלא יעלו ישראל לרגל מה עשו יראי חטא שבאותו הדור הביאו גזיריהן ועשו סולמות והניחו על כתפיהם והלכו להם כיון שהגיעו אצלן אמרו להם להיכן אתם הולכין אמרו להם להביא גוזלות משובך שלפנינו ובסולמות שעל כתפינו כיון שעברו מהן פירקום והביאום והעלום לירושלים ועליהם ועל כיוצא בהם הוא אומר {משלי י-ז} זכר צדיק לברכה ועל ירבעם בן נבט וחבריו נאמר ושם רשעים ירקב: בעשרים בו בני פחת מואב בן יהודה: תנא בני פחת מואב בן יהודה הן הן בני דוד בן יהודה דברי ר' מאיר רבי יוסי אומר הן הן בני יואב בן צרויה: בעשרים באלול בני עדין בן יהודה וכו': תנו רבנן בני עדין בן יהודה הן הן בני דוד בן יהודה דברי רבי יהודה רבי יוסי אומר הן הן בני יואב בן צרויה: באחד בטבת שבו בני פרעוש שניה כו': מני מתני' לא ר' מאיר ולא רבי יהודה ולא רבי יוסי אי ר''מ ליתני שבו בני דוד בן יהודה שניה אי רבי יהודה ליתני שבו בני דוד בן יהודה שניה אי רבי יוסי ליתני שבו בני יואב בן צרויה שניה לעולם ר' יוסי ותרי תנאי אליבא דר' יוסי: באחד בטבת לא היה בו מעמד כו': אמר ליה מר קשישא בריה דרב חסדא לרב אשי
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כח - א

ומבארת הגמרא: שאני התם [שונה הדבר שם], כשקורא בשאר ימי השנה,  דאית ליה רווחא [שיש לו מקום מרווח], שיכול להמשיך ולקרוא מפרשה אחרת [1630], ולכן מוסיף וקורא, כי לכתחילה אין לדלוג או לפסוק, אלא עדיף להמשיך ולקרוא מהפרשה הבאה.

אבל בקריאת המעמדות - אי אפשר לעשות כך, שהרי הקריאה היא רק פרשת בראשית ופרשת "יהי רקיע", שבשתיהן יחד יש רק חמשה פסוקים, ולכן על כרחו דולג או פוסק.

שנינו במשנתנו: פרשה גדולה קורין אותה בשנים. בשחרית ובמוסף ובמנחה קורין על פיהן כו' [כקורין את שמע].

ומשמעות דברי המשנה, שבחלק מתפילות היום קורין מתוך ספר התורה, ובחלק מהן קורין בעל פה. אבל לא התבאר בבירור באילו תפילות נוהגין כך, ובאילו - נוהגין כך.

איבעיא להו: היכי קאמר [למה נתכוון התנא של משנתנו]?

האם לכך נתכוון, שבתפילת שחרית ובתפילת מוסף קורין אותה בספר התורה, ובתפילת מנחה קורין אותה על פה, כפי שקורין את שמע,

או דלמא הכי קתני [או שמא, כך נשנתה המשנה, לכך נתכוון התנא]: בתפילת שחרית קורין אותה בספר. ובתפילת מוסף ובתפילת מנחה קורין אותה על פה, כקורין את שמע?

תא שמע, דתניא [ששנינו] בפירוש בברייתא: בשחרית ובמוסף נכנסין לבית הכנסת, וקורין כדרך שקורין כל השנה, מתוך הספר. ובמנחה, יחיד קורא אותה על פה.

תמה ואמר רבי יוסי: וכי יחיד יכול לקרות דברי תורה על פה בצבור [כלומר, להוציא את הצבור ידי חובתם], הרי דברים שבכתב - אי אתה רשאי לאמרם בעל פה?! [1631]

אלא, כך צריך לשנות בברייתא: כולן נכנסין לבית הכנסת, וקורין אותה כל אחד בפני עצמו על פה, כקורין את שמע [1632] [1633].

וטעם הדבר, כי מפני טורח התענית, לא רצו להצריך קריאה בספר תורה, ולכן תקנו שכל אחד יקרא בפני עצמו, בעל פה.

שנינו במשנתנו: כל יום שיש בו הלל אין בו מעמד כו' כך היה רבי יהושע שונה: קרבן מוסף - אין במנחה. קרבן עצים - אין בנעילה וכו'.

שואלת הגמרא: מה הפרש [מה החילוק וההבדל] בין זה, מעמד של נעילה, לזה, מעמד של מנחה, שקרבן עצים דוחה רק מעמד של נעילה, ולא את של מנחה? [1634] ומבארת הגמרא: טעם הדבר, משום שהללו, תפילת מנחה, דברי תורה. שהרי יצחק אבינו תיקן את תפילת המנחה, כפי שנאמר: "ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב" [1635]. והיות וכך, אין קרבן עצים דוחה אותה.

ואילו הללו, תפילת נעילה, מדברי סופרים [תקנת חכמים] היא. ולכן, קרבן עצים דוחה אותה.

שנינו במשנתנו: זמן עצי כהנים והעם כו' [המשך המשנה, שהיו תשעה זמנים שבהם היו משפחות מסויימות תורמות את עצי המערכה].

תנו רבנן: למה הוצרכו לומר זמן עצי כהנים והעם, לשם מה נשנה ענין זה במשנה? אמרו: כשעלו בני הגולה לארץ ישראל, לא מצאו עצים בלשכה [1636] לצורך הקרבת הקרבנות. ועמדו אלו, אותן משפחות שהוזכרו במשנה, והתנדבו עצים למערכה משלהם.

וכך התנו נביאים שהיו ביניהן [בין בני הגולה שעלו לארץ ישראל]: שאפילו אם באותו זמן הקבוע לאותן משפחות, תהיה הלשכה מלאה עצים,

בכל זאת יהיו אלו מתנדבין משלהן, וישתמשו באותם עצים שהם מנדבים.

שנאמר בספר נחמיה: "והגורלות הפלנו על קרבן העצים הכהנים הלוים והעם להביא לבית אלהינו לבית אבותינו לעתים מזֻמָנִים שנה בשנה לבער על מזבח ה' אלהינו ככתוב בתורה".

לכך נשנה ענין זה במשנה, לומר שכך תיקנו נביאים שביניהם, שלא יידחו משפחות אלו ממקומם.

שנינו במשנתנו: ועמהם כהנים ולוים וכל מי כו'.

תנו רבנן: מה היו אותן משפחות שנקראו בשמות אלו: "בני גונבי עלי" ו"בני קוצעי קציעות"?

אמרו, כך היה מעשה: פעם אחת גזרה מלכות הרשעה [1637] שמד על ישראל, שלא יקיימו את מצוות התורה [1638]. וכך גזרו עליהם:

שלא יביאו ישראל עצים למערכה שעל המזבח,

ושלא יביאו בכורים [1639] לירושלים [1640].

והושיבו פרוזדאות [1641] [שומרים] על הדרכים, שימנעו את ישראל מלעלות ולהביא עצים וביכורים לירושלים, כדרך שהושיב ירבעם בן נבט, שהיה מלך ישראל, ורשע היה, שומרים על הדרכים, כדי שלא יעלו ישראל לירושלים לרגל [1642] [1643].

מה עשו כשרין ויראי חטא שבאותו הדור?

הביאו סלי בכורים, וחיפום [כיסו אותם] בקציעות [תאנים יבשות], כדי שלא יראו שיש בסלים פירות ביכורים, ונטלום בידיהם. ועלי [הוא בול העץ שכותשין בו את התאנים כדי לדבקן יחד ולעשות מהם עיגול דבילה [1644]] מונח על כתפיהן.

וכיון שהגיעו אצל אותם פרוזדאות, אמרו להם השומרים: להיכן אתם הולכין?

עונים ואומרין להם אותם יראי חטא: אנו הולכים לעשות שני עגולי דבילה במכתשת שנמצאת במקום אחר, שהוא בדרך לפנינו, ושם נכתוש את התאנים בעלי זה שמונח על כתפינו.

קיבלו השומרים את הדברים, והניחו להם לעבור עם הסלים שבידיהם.

כיון שעברו מהן, מאותם שומרים, וחלפו על כל המשמרות, עיטרום בסלים [קישטו את פירות הביכורים בתוך הסלים] [1645] - והביאום לירושלים.

ולכן נקראו בני אותה משפחה "גונבי עלי", משום שהיו מתגנבין מאותן משמרות על ידי תחבולת העלי [1646].

תנא: הן הן בני סלמאי הנתופתי. שאף אותם המכונים "בני סלמאי הנתופתי" עשו כעין מעשה בני גונבי עלי, כדי להערים על משמרות מלכות הרשעה [1647].

תנו רבנן: מה הן בני סלמאי הנתופתי, מפני מה נקראו בשם זה?

אמרו: פעם אחת גזרה מלכות הרשעה שמד על ישראל, שלא יביאו עצים למערכה.

והושיבו פרוזדאות על הדרכים, כדרך שהושיב ירבעם בן נבט על הדרכים, שלא יעלו ישראל לרגל.

מה עשו יראי חטא שבאותו הדור?

הביאו גזיריהן [גזירי עצים שהכינו לצורך המערכה], ועשו מהן סולמות [1648] , והניחו אותן על כתפיהם - והלכו להם.

כיון שהגיעו אצלן [אצל אותן משמרות], אמרו להם השומרים: להיכן אתם הולכין?

אמרו להם: להביא גוזלות משובך שנמצא בדרך לפנינו, ונוריד אותם מהשובכות באמצעות הסולמות שעל כתפינו.

כיון שעברו מהן, מאותן משמרות, פירקום [פירקו את אותם סולמות לחלקיהם] - והביאום והעלום לירושלים.

ועל שם מעשה זה, שהערימו בני אותה משפחה על השומרים על ידי סולמות, נקראו "בני סלמאי הנתופתי" [1649].

ועליהם, על בני גונבי עלי ועל בני סלמאי הנתופתי, ועל כיוצא בהם, הוא אומר: "זכר צדיק לברכה". שקראו את שמם על שם מעשיהם הטובים, לזכרון עולם [1650].

ולעומת זאת, על ירבעם בן נבט וחבריו, שחטאו והחטיאו את ישראל, נאמר: "ושם רשעים ירקב" [1651].

שנינו במשנתנו: בעשרים בו בני פחת מואב בן יהודה.

תנא [שנינו בברייתא]: בני פחת מואב בן יהודה - הן הן אותה משפחה שהוזכרה לעיל: בני דוד מלך ישראל בן יהודה, שהביאו קרבן עצים בחמשה עשר באב. ונקראו גם בשם "בני פחת מואב", על שם דוד, שבא מרות המואביה. דברי רבי מאיר.

רבי יוסי אומר: בני פחת מואב בן יהודה - הן הן המשפחה המוזכרת במשנה: בני יואב בן צרויה, שבא מרות המואביה. כי צרויה אם יואב, אחות דוד היתה [1652].

שנינו במשנתנו: בעשרים באלול בני עדין בן יהודה וכו'.

תנו רבנן: בני עדין בן יהודה - הן הן בני דוד בן יהודה שהוזכרו לעיל. כי דוד מכונה בספר שמואל "עדינו העצני", על שם שבשעה שהיה עוסק בתורה - היה מעדן עצמו כתולעת. ובשעה שהיה יוצא למלחמה - היה מתקשה כעץ [1653]. דברי רבי יהודה.

רבי יוסי אומר: בני עדין בן יהודה - הן הן בני יואב בן צרויה. כי ישנה דעה, ש"עדינו העצני" הוא יואב [1654].

שנינו במשנתנו: באחד בטבת שבו בני פרעוש שניה כו'.

שואלת הגמרא: מני מתניתין [לפי איזו שיטה מהשיטות שהזכרנו עתה - נשנתה משנתנו]?

הרי לכאורה אי אפשר להעמיד את המשנה לא כשיטת רבי מאיר, ולא כשיטת רבי יהודה, ולא כשיטת רבי יוסי!

כי אי [אם] נעמיד כשיטת רבי מאיר, שסובר שבני פחת מואב הם בני דוד, אם כן, למה שנה התנא: "בעשרים בו בני פחת מואב", שמשמע שזו הפעם הראשונה שהם מביאים עצים?

ליתני [שישנה התנא] כך: "בעשרים בו שָבוּ בני דוד בן יהודה שניה", כלומר, שאז הם הביאו בפעם השניה באותה שנה, כפי ששנה התנא גבי בני פרעוש, שהביאו פעמיים בשנה: "באחד בטבת שבו בני פרעוש שניה".

ומדוע היה על התנא לשנות כך - שהרי רבי מאיר סובר ש"בני פחת מואב" הם בני דוד בן יהודה, שהביאו כבר בעשרים בתמוז, כפי ששנה התנא בתחילה. אם כן, הבאת עצים של בני פחת מואב - היא ההבאה השניה של בני דוד בן יהודה!

וכן אי אפשר להעמיד את משנתנו כשיטת רבי יהודה. כי אי [אם] משנתנו כשיטת רבי יהודה, שסובר שבני עדין בן יהודה - הם בני דוד בן יהודה, ליתני [שישנה התנא] בלשון זו: שבו בני דוד בן יהודה שניה! שהרי הוא סובר, שבני עדין בן יהודה - הם בני דוד בן יהודה, שהזכיר התנא שהביאו כבר בעשרים בתמוז. ואם כן, מה שמביאים עתה, בעשרים באב, פעם שניה שלהם היא!

וכן לכאורה אי אפשר להעמיד את משנתנו כשיטת רבי יוסי. כי אי [אם] משנתנו כשיטת רבי יוסי היא, שסובר שהן בני פחת מואב - הם בני יואב בן צרויה, והן בני עדין בן יהודה - הם בני יואב בני צרויה, ולשיטתו הביאו בני יואב בן צרויה פעמיים, אלא שפעם אחת קורא להם התנא "בני פחת מואב", ופעם שניה קורא להם "בני עדין", אם כן, ליתני [שישנה התנא]: שבו בני יואב בן צרויה והקריבו פעם שניה!

מתרצת הגמרא: לעולם משנתנו כשיטת רבי יוסי היא.

ובאמת אין רבי יוסי סובר כפי שסברנו עד עתה, שגם בני פחת מואב וגם בני עדין - בני יואב בן צרויה הם, כפי שמשמע מהברייתות.

אלא, תרי תנאי אליבא דרבי יוסי [דברי שני תנאים הם, שנחלקו בדעת רבי יוסי].

תנא אחד סובר בדעת רבי יוסי, שבני פחת מואב - הם בני יואב בן צרויה. אבל בני עדין - בני משפחה אחרת הם.

ותנא אחר סובר בדעת רבי יוסי, שבני עדין בן יהודה - הם בני יואב בן צרויה. אבל בני פחת מואב - בני משפחה אחרת הם.

שנינו במשנתנו: באחד בטבת לא היה בו מעמד כו'.

הערות

[1630] כי שם מדובר בימי שני וחמישי, ויכול להמשיך ולקרוא, שהרי הכל עניינו של יום. רש"י במסכת מגילה [כב ב].

[1631] לכאורה קשה, הרי מצינו במסכת יומא [סח ב], שכהן גדול היה קורא על פה פרשת "ובעשור" שבחומש הפקודים ! ועיין בתפארת ישראל שם מה שתירץ על זה.

[1632] ובאופן כזה, שאינו מוציא אחרים ידי חובתן, אין להקפיד, כפי שכתבו התוספות במסכת תמורה [יד ב, ד"ה דברים שבכתב]. ועיין שם בהגהות הגר"א.

[1633] בשושנים לדוד כתב, שנקטה המשנה לשון "כקורין את שמע", כי גבי קריאת שמע מצינו שיכול לקראה בעל פה משום שהיא שגורה בפי כל, ורגילים בה. וטעם זה שייך גם בעניינינו, שלכן מותר לקרוא פרשיות אלו בעל פה, משום שהן שגורות בפי כל.

[1634] כך פירש רש"י. והתוספות פירשו: מה הפרש בין קרבן מוסף לקרבן עצים, שקרבן מוסף דוחה מנחה, וקרבן עצים אינו דוחה מנחה. ובתירוץ הגמרא פירשו כך: הללו דברי תורה - מוסף, ולכן דוחה את תפילת המנחה, שאף היא מדברי תורה. אבל הללו, קרבן עצים, רק מדברי סופרים, ולכן אינו דוחה אלא נעילה, שאף היא מדברי סופרים. אבל אינו דוחה את תפילת המנחה, שהיא מדברי תורה. והקשה הגבורת ארי, הרי במסכת ברכות נחלקו אמוראים בענין זה, אם אבות תקנו את התפילות, או שרבנן תקנום נגד תמידים, ואם כן, לדעה השניה, אין שייך החילוק שהגמרא אומרת, שהרי גם מנחה - דברי סופרים היא ! עיין שם מה שהקשה עוד. ופירש, שבאמת ודאי שאף תפילת מנחה אינה נקראת "דברי תורה", ואפילו לפי מי שסובר שאבות תקנו את התפילות, שהרי לא מצינו בשום מקום בש"ס שתפילה נקראת דברי תורה, ואין זה שונה מכל תקנות חכמים ! ודברי הגמרא "הללו דברי תורה והללו דברי סופרים" אינם מתייחסים למעמד של מנחה ונעילה, אלא לקרבן מוסף וקרבן עצים. וכך הוא ביאור הגמרא: מה הפרש בין זה לזה? מה החילוק בין קרבן מוסף לשיטת רבי עקיבא, שדוחה מעמדות של מנחה ונעילה, לבין קרבן עצים, שאינו דוחה אלא את מעמד המנחה בלבד? ומתרצת הגמרא: הללו, המוספין, דברי תורה הן. ואילו הללו, קרבן עצים, דברי סופרים הן. ולכן, לקרבן מוסף, שהוא מדאורייתא, ניתנו רווחא טפי לדחות מעמד דמנחה ונעילה. אבל קרבן עצים, שהוא מדברי סופרים, אינו דוחה אלא מעמד של מנחה, הסמוך לו, ולא של נעילה. עיין שם שהאריך. והשפת אמת כתב, שמדברי הרמב"ם [בפירוש המשנה] נראה, שהגמרא מדברת על יום שיש בו הלל, שדוחה מעמד של שחרית, משום שדברי סופרים צריכים חיזוק. ולפי זה, שאלת הגמרא היא, מה הפרש יש בין תקנת מעמדות - להלל? ומתרצת הגמרא: הללו, מעמדות, דברי תורה. כי עיקר עניין המעמדות - דאורייתא הוא. ואף שקריאת התורה והתפילות שבמעמדות מדרבנן הם, מכל מקום אין צריך חיזוק כל כך. אמנם כתב, שפירוש זה דחוק. והביא, שלרע"ב ולרי"ד בספר המכריע יש שיטה אחרת. שלר"י קרבן עצים דוחה מנחה ונעילה, ומוסף אינו דוחה אלא מעמד של מנחה. ועל זה אומרת הגמרא את הטעם, שחמור קרבן עצים ממוסף, משום שקרבן עצים מדרבנן. ועיין שם מה שהקשה על פירוש זה.

[1635] כתב מהר"ץ חיות, שאין זה דבר תורה ממש, שהרי מצינו בכמה מקומות שאין למדים דבר ממה שהיה קודם מתן תורה. אלא שמכל מקום, כיון שהדבר מפורש בתורה, חמור הוא לענין זה שאין צריך חיזוק. והמצפה איתן כתב, שאף שמצינו בכמה מקומות שתפילת מנחה מדרבנן היא, מכל מקום לגבי תפילת נעילה חשובה כדבר תורה, כיון שיצחק אבינו תיקנה, והוא היה ממ"ח נביאים, כפי שמצינו ברש"י במסכת מגילה [יד א], ואם כן, הרי תקנתו נחשבת כתקנת נביאים. ולא גרע ממה שמצינו לקמן גבי הלל, שנחשב כדברי תורה כיון שתקנוהו נביאים. עיין שם.

[1636] לשכה מיוחדת היתה בבית המקדש, שבה היו בודקים את העצים מתולעים. כי עץ מתולע - פסול להקריב בו על המזבח. מלבד עצים להקרבה, היו שם גם עצים לצורך בישול ואפיה שהיו נעשים במקדש. וכל אותם עצים, היו נקנים מכספי הציבור. עיין במסכת מדות פרק ב' משנה ה', ובגמרא במסכת יומא [טז א].

[1637] רש"י במסכת שבת [טו א] כתב, ש"מלכות הרשעה" היינו רומי. אמנם בענינינו מצאנו במגילת תענית, שאלו שגזרו על ישראל היו מלכי יוון.

[1638] אף שהיה זה בזמן שבית המקדש קיים, שהרי גזרו שלא יביאו ביכורים ועצים לבית המקדש, מכל מקום, כבר מאה ושמונים שנה לפני החורבן, פשטה מלכות הרשעה, והיתה ידם תקיפה. ומכל מקום לא היתה ידם תקיפה כל כך לבטל עבודת הקרבן בירושלים. לכן גזרו על אלו שחוץ לירושלים, וחשבו לבטל על ידי כך את הקרבנות.

[1639] כך שנינו במסכת ביכורים [פרק ג]: כיצד מפרישין הבכורים? יורד אדם בתוך שדהו, ורואה תאנה שבכרה, אשכול שביכר, רמון שביכר. קושרו בגמי, ואומר: הרי אלו בכורים וכו'. כיצד מעלין את הבכורים וכו' ולמשכים היה הממונה אומר קומו ונעלה ציון אל בית ה' אלהינו וכו'. והשור הולך לפניהם וקרניו מצופות זהב ועטרת של זית בראשו. החליל מכה לפניהם עד שמגיעים קרוב לירושלם. הגיעו קרוב לירושלם - שלחו לפניהם ועטרו את בכוריהם. הפחות הסגנים והגזברים יוצאים לקראתם וכו'.

[1640] ביאר בעיון יעקב, שגזרו דווקא על שני דברים אלו, כיון שהם אמרו שאין כוונתם להעביר על דת, אלא שעל ידי שישראל מעלין לירושלים הרבה עצים ופירות, מתייקרים הפירות והעצים. והמהרש"א ביאר, ששני דברים אלו נעשים בשמחה יתירה. וגזרה המלכות על אלו, כדי לבטל מהם השמחה.

[1641] בעין יעקב הגירסא "פרדסאות". וכתב שם רש"י שהוא נוטריקון "פרס" - לשון פרשת דרכים. "דיאות" - כמו דיומדי. כלומר, שני שרים שעומדים בשני מקומות.

[1642] באמת במקרא [מלכים א, פרק י"ב] לא מצאנו שהושיב ירבעם שומרים, אלא שהעמיד שני עגלי זהב, אחד בבית אל ואחד בדן, ואמר לעם: רב לכם מעלות ירושלים, הנה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים. ועיין בגמרא במסכת סנהדרין [קא ב] שהאריכה במעשה זה.

[1643] בטור ובשולחן ערוך [אורח חיים סימן תק"פ] כתבו, שבכ"ג בסיון בטלו הביכורים מלעלות לירושלים בימי ירבעם בן נבט.

[1644] הוא עיגול של תאנים יבשות כתושות ודבוקות זו לזו. וכשרוצים לאכול תאנים, חותכים מאותו עיגול ואוכלים.

[1645] כפי שמצינו במשנה במסכת בכורים [הובאה לעיל], שהיו מעטרים את הבכורים.

[1646] עוד כתב רבינו חננאל, שנקראו כך על שם שגנבו דעתם של אותם פרוזדאות.

[1647] כך פירש רש"י. אבל רבינו עובדיה מברטנורה כתב, שמזה שהחשיבו את "בני גונבי עלי" עם המתעסקים בעצי הקרבן, משמע שהם עצמם בני סלמאי, שהביאו הסולמות. והמהרש"א כתב, שאותם "בני גונבי עלי" היו מתעסקים בעצי הקרבן, משום שלא רק הביאו ביכורים על ידי אותה תחבולה, אלא אף את אותו עלי שנשאו על כתפיהם, היו מביאים לירושלים לצורך עצי קרבן. עיין שם.

[1648] ביאר העיון יעקב, שהיו עושים דווקא סולמות, משום שישנו דין, שעץ שנמצאת בו תולעת - פסול מלהביאו על המזבח. ואם היו עושים מהעצים כלים אחרים, היו השומרים מרגישים בכך, שהרי למה דקדקו לעשות את הכלים דווקא מעצים שאינם מתולעים כלל? אבל בסולמות הדרך היא להקפיד שלא תהיה בעץ תולעת, כדי שלא ישמטו השליבות, כפי שמצינו במסכת מכות [ז ב].

[1649] בירושלמי הגירסא "סלמיי הנתוצתי". ופירש קרבן העדה, שהוא מלשון נתיצה. שהיו נותצין את הסולמות. אמנם היעב"ץ כתב, שהגירסא הנכונה היא "הנטופתי".

[1650] רבינו חננאל כתב: לפי שמסרו עצמן על המצוות - נזכרין לברכה. וכך הוא בירושלמי כאן ובתוספתא [פרק ג' הלכה ח']. ועיין במסכת יומא [לח א] מה שמובא בענין זה.

[1651] רש"י על הפסוק [משלי י ז] מבאר: זכר צדיק לברכה, המזכיר את הצדיק - מברכו. ושם רשעים ירקב - רקבון עולה בשמם. לפי שאין אדם חפץ להזכיר את שמם, והוא משתכח מאליו.

[1652] כפי שנאמר בדברי הימים: "ואישי [ישי] הוליד את בכורו דוד השביעי. ואחיותיהם צרויה ואביגיל".

[1653] כפי שמצינו במסכת מועד קטן [טז ב]. ופירש שם רש"י: מעדן עצמו - כופף עצמו ידיו ורגליו ביחד, ויושב לארץ. וכשהיה יוצא למלחמה היה מתקשה עצמו כעץ, כפי שמצינו שם בגמרא, שהיה הורג שמונה מאות חלל בפעם אחת. עיין שם.

[1654] כך כתב רש"י, שנחלקו בענין זה במסכת מועד קטן [שם]. אמנם כתב מסורת הש"ס, שלא נמצא שם שיש מי שסובר שהוא יואב.

דאית לה רווחא [שיש לו רווח], שהרי יכול לקרוא בפרשה סמוכה, מה שאין כן במעמדות שחייב לקרוא בפרשות קבועות.

א שנינו במשנה: פרשה גדולה קורין אותה בשנים בשחרית ובמוסף ובמנחה קורין על פיהן כקוראים את שמע. איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: היכי קאמר [כיצד אמר]? כלומר, כיצד יש לפסק ולהבין הלכה זו? האם בשחרית ובמוסף קורין אותה בספר, ובמנחה קורין אותה על פה כקורין את שמע, או דלמא הכי קתני [שמא כך שנה]: בשחרית קורין אותה בספר, ובמוסף ובמנחה קורין אותה על פה כקורין את שמע?

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר ממה ששנינו בברייתא, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: בשחרית ובמוסף נכנסין לבית הכנסת וקורין כדרך שקורין כל השנה בספר תורה, ובמנחה יחיד קורא אותה את פרשת היום על פה. אמר ר' יוסי: וכי יחיד יכול לקרות דברי תורה על פה בצבור? אלא כולן נכנסין וקורין אותה ביחד על פה כקורין את שמע. ומכל מקום למדנו מכאן שרק במנחה היו קוראים על פה.

ב שנינו במשנה שכל יום שיש בו הלל — אין בו מעמד בשחרית, ושיש בו קרבן מוסף — אין במנחה, ושיש בו קרבן עצים — אין בנעילה. ושואלים: מה הפרש בין זה לזה, בין יום שיש בו מוסף ליום שיש בו קרבן עצים? ומשיבים: הללו, כלומר, ימים שמקריבים קרבן מוסף, הם מדברי תורה, והללו זמני קרבן עצים הם מדברי סופרים ואינם דוחים אלא נעילה.

ג שנינו במשנה רשימת ימים שהם זמן עצי כהנים והעם וכו'. תנו רבנן [שנו חכמים]: למה הוצרכו לומר זמן עצי כהנים והעם? אמרו: כך היה מעשה, כשעלו בני הגולה בימי הבית השני לא מצאו עצים בלשכה די הצורך עבור המזבח ועמדו משפחות אלו והתנדבו משלהן להביא את העצים למזבח.

וכך התנו נביאים שביניהם: שאפילו לשכה המיועדת לכך במקדש מלאה עצים — יהיו אלו מתנדבים משלהם בימים הללו, שנאמר: "והגורלות הפלנו על קרבן העצים הכהנים הלוים והעם להביא לבית אלהינו לבית אבותינו לעתים מזמנים שנה בשנה לבער על מזבח ה' אלהינו ככתוב בתורה" (נחמיה י, לה), ואף שלאחר זמן שוב לא הוצרכו לנדבת היחידים, תיקנו לדורות הבאים לשמור זמנים אלה.

ד שנינו במשנה שחמישה עשר באב היה יום זמן קרבן העצים של משפחת זתוא בן יהודה ועמהם כהנים ולוים וכל מי שלא ידע את שבטו ובני גונבי עלי ובני קוצעי קציעות. כדי להסביר את הכינוי הלא מובן של משפחות אלה מביאים ברייתא, תנו רבנן [שנו חכמים]: מה היו אותן משפחות של בני גונבי עלי ובני קוצעי קציעות?

אמרו: פעם אחת גזרה המלכות גזירה על ישראל שלא יביאו עצים למערכה, ושלא יביאו בכורים לירושלים, והושיבו פרוזדאות (משמרות) על הדרכים, כדרך שהושיב ירבעם בן נבט כאשר רצה שלא יעלו ישראל לרגל.

מה עשו כשרין שבאותו הדור ויראי חטא? הביאו סלי בכורים וחיפום (כיסו אותם) בקציעות (תאנים יבשות) ונטלום, ונשאו עלי על כתפיהן. וכיון שהגיעו אצל פרוזדאות, אמרו להם השומרים: להיכן אתם הולכין? היו אומרין להם: לעשות שני עגולי דבילה שכובשים את הקציעות במכתשת שלפנינו ובעלי, שאנחנו נושאים על כתפינו. כיון שעברו מהן מהמשמרות — עיטרום את הביכורים בסלים הללו, והביאום לירושלים.

תנא [שנה] החכם: הן הן בני סלמאי הנתופתי. ומסבירים עניינם בברייתא, תנו רבנן [שנו חכמים]: מה הן בני סלמאי הנתופתי? אמרו: פעם אחת גזרה המלכות גזירה על ישראל שלא יביאו עצים למערכה, והושיבו פרוזדאות על הדרכים כדרך שהושיב ירבעם בן נבט על הדרכים, שלא יעלו ישראל לרגל.

מה עשו יראי חטא שבאותו הדור? הביאו גזיריהן (גזרי, חתיכות עצים) למערכה ועשו מהם סולמות, והניחו על כתפיהם והלכו להם. כיון שהגיעו אצלן אל המשמרות, אמרו להם השומרים: להיכן אתם הולכין? אמרו להם: להביא גוזלות משובך שלפנינו ובסולמות שעל כתפינו. כיון שעברו מהן פירקום והעלום לירושלים. ולכן קוראים להם בני סלמאי, על שם הסולמות שעשו.

ועליהם, על משפחות אלה שעשו צדקה בישראל ועל כיוצא בהם הוא אומר: "זכר צדיק לברכה" (משלי י, ז), ולכן מזכירים אותם גם לדורות הבאים, ועל ירבעם בן נבט וחבריו נאמר: "ושם רשעים ירקב" (משלי י, ז).

ה שנינו במשנה: "בעשרים בו בני פחת מואב בן יהודה". תנא [שנה] החכם: בני פחת מואב בן יהודה — הן הן בעצם בני דוד בן יהודה, שנקרא על שם מואב משום שרות אמה של משפחת ישי ממואב היתה, אלו דברי ר' מאיר. ר' יוסי אומר: הן הן בני יואב בן צרויה, שהרי צרויה אמו אף היא היתה בת ישי וממשפחת רות.

ו שנינו במשנה: בעשרים באלול בני עדין בן יהודה וכו'. תנו רבנן [שנו חכמים]: בני עדין בן יהודה — הן הן בני דוד בן יהודה שדוד נקרא בכינוי זה, אלו דברי ר' יהודה, ר' יוסי אומר: הן הן בני יואב בן צרויה.

ז שנינו במשנה שבאחד בטבת שבו בני פרעוש שניה. ושואלים: מני מתניתין [של מי כדעת מי משנתנו]? לא כשיטת ר' מאיר, ולא כשיטת ר' יהודה, ולא כשיטת ר' יוסי. ומסבירים: אי [אם] כשיטת ר' מאיר, אם כן ליתני שישנה לגבי עשרים באב שבו בני דוד בן יהודה שניה, שהרי לדעתו בני פחת מואב הם בני דוד.

אי [אם] כשיטת ר' יהודה, אם כן ליתני [שישנה] בעשרים באלול שבו בני דוד בן יהודה שניה, שהרי לדעתו בני עדין הם בני דוד, ואי [אם] כשיטת ר' יוסי, אם כן ליתני שבו בני יואב בן צרויה שניה, שהרי לשיטתו בני עדין הם בני יואב!

ומשיבים: לעולם תפרש שמשנתנו כשיטת ר' יוסי היא, אלא ותרי תנאי אליבא [ושני תנאים נחלקו לשיטת] ר' יוסי, שאחד מהם סבור שבני פחת מואב הם בני יואב, ולשיטה אחרת בני עדין בני יהודה הם בני מואב. ולפיכך לא קבעו את הדברים בודאות במשנה אלא השאירו את כינוי המשפחה בלא להכריע בדבר.

ח שנינו במשנה: באחד בטבת לא היה בו מעמד כלל, משום שהיו בו מוסף והלל וקרבן עצים. אמר ליה [לו] מר קשישא [הזקן] בריה [בנו] של רב חסדא לרב אשי:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

as the second reader has space, i.e., he has the option to read from the ensuing paragraph.

§ The mishna taught: A long passage is read by two people, and they read from the Torah in the morning prayer and in the additional prayer. And in the afternoon prayer they read the daily portion by heart, just as one recites Shema. A dilemma was raised before the Sages: With regard to what case is the tanna speaking? Does he mean that in the morning prayer and in the additional prayer they read the portion from a Torah scroll, but in the afternoon prayer each individual reads by heart, just as one recites Shema? Or perhaps this is what is taught: In the morning prayer they read it from a Torah scroll, but in the additional prayer and in the afternoon prayer they read it by heart, just as one recites Shema.

The Gemara suggests: Come and hear, as it is taught in a baraita: In the morning prayer and in the additional prayer they would enter the synagogue and read from the Torah in the manner that they read all year. But in the afternoon prayer, a single individual would read the portion for that day by heart. Rabbi Yosei said: But can an individual read matters of Torah by heart in the presence of the community? Rather, they all enter and read that day’s portion together, just as one recites Shema. This baraita clearly indicates that they would read by heart only in the afternoon service.

The mishna taught: On any day that has the recitation of hallel, but on which the additional offering was not sacrificed, it has no reading of the Torah by the non-priestly watch in the morning service. On days that have both hallel and an additional offering, there was no reading in the afternoon prayer. When a wood offering was brought, there was no reading in the closing prayer. The Gemara asks: What is the difference between this and that, a day on which an additional offering is sacrificed and a day on which a wood offering is brought? The Gemara explains: These days, on which an additional offering is brought, apply by Torah law, but these days, on which a wood offering is brought, apply by rabbinic law, and therefore it overrides only the closing prayer.

The mishna continues with a list of the times for the wood offering of priests and the people. The Sages taught: Why was it necessary to state the times for the wood offering of priests and the people? They said in response that this is what happened: When the people of the exile ascended to Jerusalem in the beginning of the Second Temple period, they did not find enough wood in the Temple chamber for the needs of the altar. And these families arose and donated from their own wood to the Temple.

And the prophets among them stipulated as follows, that even if the entire chamber were full of wood, the descendants of these families would donate wood from their own property on these specific days, as it is stated: “And we cast lots, the priests, the Levites and the people, for the wood offering, to bring it into the house of our God, according to our fathers’ houses, at appointed times year by year, to burn upon the altar of the Lord our God, as it is written in the Torah” (Nehemiah 10:35). Although these donations were not always necessary, it was established that all generations would observe these days.

The mishna further taught that on the fifteenth of Av, wood was brought by the descendants of Zattu ben Yehuda, and with this group were other priests and Levites, and anyone who erred with regard to his tribe, i.e., Israelites who did not know which tribe they were from, and the descendants of those who deceived the authorities with a pestle, and the descendants of those who packed dried figs. The Sages taught: Who were the descendants of those who deceived the authorities with a pestle and the descendants of those who packed dried figs?

They said in explanation: Once, the evil kingdom of Greece issued a decree of apostasy against the Jews, that they may not bring wood for the arrangement of the altar and that they may not bring first fruits to Jerusalem. And they placed guards [prozda’ot] on the roads, in the manner that Jeroboam, son of Nevat, placed guards, so that the Jews could not ascend for the pilgrim Festival.

What did the worthy and sin-fearing individuals of that generation do? They brought baskets of first fruits, and covered them with dried figs, and took them with a pestle on their shoulders. And when they reached the guards, the guards said to them: Where are you going? They said to them: We are going to prepare two round cakes of pressed figs with the mortar that is down the road before us and with the pestle that we are carrying on our shoulders. As soon as they passed the guards, they decorated the baskets of first fruits and brought them to Jerusalem.

A Sage taught: This was something that was performed in a similar manner by the descendants of Salmai of Netophat. The Gemara explains this comment by quoting a baraita. The Sages taught: Who are the descendants of Salmai of Netophat? They said in explanation: Once, the evil kingdom of Greece issued a decree of apostasy against the Jews, that they may not bring wood for the arrangement of the altar. And they placed guards on the roads, in the manner that Jeroboam, son of Nevat, placed guards, so that the Jews could not ascend for the pilgrim Festival.

What did the sin-fearing individuals of that generation do? They brought their pieces of wood and prepared ladders [sulamot], and they placed the ladders on their shoulders and went off to Jerusalem. When they reached the guards, the guards said to them: Where are you going? They said to them: We are going to bring down doves from the dovecote that is located down the road before us and with these ladders that are on our shoulders. As soon as they had passed the guards, they dismantled the ladders and took them up to Jerusalem. The name Salmai alludes to the Hebrew word for ladder, sulam.

And about these families who provided these donations and others like them, the verse says: “The memory of the righteous shall be for a blessing” (Proverbs 10:7), as they are remembered for the good throughout the generations. And about Jeroboam, son of Nevat, and his ilk, it is stated: “But the name of the wicked shall rot” (Proverbs 10:7).

§ The mishna taught: On the twentieth of Av, the wood offering was brought by the descendants of Pahath Moab ben Yehuda. A tanna taught: The descendants of Pahath Moab ben Yehuda are the descendants of David ben Yehuda. He is called Moab because Ruth the Moabite was the grandmother of David’s father, Yishai. This is the statement of Rabbi Meir. Rabbi Yosei says: These are the descendants of Joab, son of Zeruiah, whose mother was the daughter of Yishai and therefore also descended from Ruth.

The mishna further taught: On the twentieth of Elul, the descendants of Adin ben Yehuda brought their wood offering. The Sages taught: The descendants of Adin ben Yehuda are the descendants of David ben Yehuda, who was called Adin. This is the statement of Rabbi Yehuda. Rabbi Yosei says: These are the descendants of Joab, son of Zeruiah.

The mishna taught: On the first of Tevet, the descendants of Parosh returned to bring wood for a second time. The Gemara asks: Who is the author of this opinion of the mishna? It is not the opinion of Rabbi Meir, nor that of Rabbi Yehuda, nor that of Rabbi Yosei. The Gemara elaborates: If it represents the opinion of Rabbi Meir, let him teach, with regard to the twentieth of Av, that the descendants of David ben Yehuda returned for a second time. According to Rabbi Meir, the descendants of Pahath Moab are the descendants of David, and consequently they would return for a second time on that date.

The Gemara continues: If it represents the opinion of Rabbi Yehuda, let him teach that the descendants of David ben Yehuda returned for a second time on a different date, the twentieth of Elul, as he contends that the descendants of Adin ben Yehuda are the descendants of David. And if the mishna represents the opinion of Rabbi Yosei, let him teach that the descendants of Joab, son of Zeruiah, returned for a second time, as he maintains that the descendants of Pahath Moab and the descendants of Adin ben Yehuda are both the descendants of Joab.

The Gemara answers: Actually, the mishna represents the opinion of Rabbi Yosei, and there are two tanna’im whose opinion is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei. One tanna maintains that only the descendants of Pahath Moab are the descendants of Joab, while the other claims that only the descendants of Adin ben Yehuda are the descendants of Joab. According to both opinions, neither group was repeated a second time, and therefore the mishna does not pose a difficulty to either of them.

§ The mishna taught that on the first of Tevet there was no non-priestly watch at all, as there was an additional offering, hallel, and a wood offering. Mar Kashisha, son of Rav Ḥisda, said to Rav Ashi:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

מתני' וישראל שבאותו משמר מתכנסין בעריהם. פי' קבלנו מרבותינו שהיו בכל יום קורין פרשת קרבנות. ואח"כ היו קורין סדר בראשית. ביום הראשון בראשית ויהי רקיע. תנא בראשית בשנים אמאי בשנים והא ה' פסוקי נינהו. ותנא הקורא בתורה לא יפחות מג' פסוקים. רב אמר דולג. פי' הראשון קורא שלשה. השני חוזר וקורא אחד מאלו השלשה שקראם הראשון והשני פסוקים הנותרים מן הפרשה. ושמואל אמר פוסק הפסוק אחד לשנים כל אחד קורא שלשה. רב אמר דולג. כל פסוקא דלא פסקיה משה אנן לא פסקינן ליה.

וקיי"ל כרב וכבר פירשנוהו במגילה. פי' בשחרית במוסף כו'. תנא בשחרית ובמוסף נכנסין בכנסת וקורא בתורה בצבור.

ע"ש לא היו נכנסין מפני כבוד השבת: מתני' כל יום שיש בו הלל ואין בו מוסף כגון חנוכה וכיוצא בו לא היה בו בשחרית כלומר לא היה בו מעמד בשחרית לא היו אנשי מעמד נכנסין בכנסת וקורין פרשיותיהן בשחרית וכל יום שיש בו קרבן מוסף כגון ר"ח וחש"מ אין בו לאנשי מעמד קריאה במנחה. כל יום שיש בו קרבן עצים כגון אלו ט' ימים שאנו עתידין לפרשן כדתנא זמן עצי הכהנים והעם ט' אין לאנשי המעמד תפלה בנעילה. אמר בן עזאי משום ר' יהושע כל יום שיש בו קרבן מוסף אין מעמד בנעילה.

קרבן עצים אין במנחה. ואמרינן מה הפרש בין זה לזה. ופרקינן הללו דברי תורה כלומר הימים שיש בהן קרבן מוסף כגון ר"ח וחולו של מועד מן התורה אסורים בתענית ואין צריכין [חיזוק] אלא דוחין המעמד שבנעילה. ואע"פ שאינה תדירה. ואינו דבר ידוע. אבל זמן הכהנים שהוא אסור בתענית מדרבנן צריך חיזוק. לפי' אין בו מעמד במנחה שהוא תדיר והוא ידוע. וכיון שרואין כי דוחה את המנחה נוהגין בו יו"ט. כדתניא [במגלת תענית] ואלו ימים זמן עצי הכהנים והעם אסורין בהספד ותענית:

ת"ר למה הוזכרו זמן עצי הכהנים והעם להמנות כשעלו ישראל מן הגולה לא מצאו עצים למערכה ועמדו אלו והתנדבו משלהם.

פי' גונבין עלי וקוצעי קציעות גונבין דעת יושבי פרדסאות באמרם להם כי התאנים הבכורות הללו אנו הולכים בהן לכתוש במכתש שלפנינו ובעלי שעל כתפינו לעשותן קציעה של דבילה. פי' עלי יד המכתש כדכתיב אם תכתוש את האויל במכתש בתוך הריפות בעלי. דברים פשוטים הן. תנא לפי שמסרו עצמן על המצות נזכרין לברכה.

כדכתיב זכר צדיק לברכה. זמן עצי הכהנים והעם תשעה. באחד בניסן בני ארח בן יהודה כו'.

מני מתני' אינה לר' מאיר דאמר בני פחת מואב הן הן בני דוד בן יהודה דאי ר' מאיר היא כיון שהקריבו בני דוד בן יהודה (כ"ג) [כ'] בתמוז ובאו בני פחת מואב להקריב בכ' באב היה לו לומר אם בני פחת מואב הן בני דוד בן יהודה שבו בני פחת מואב שניה כמו שאמר בני פרעוש שניה. אי מתני' ר' יהודה היא כיון דאמר בני עדין בן יהודה הן בני דוד בן יהודה היה לו לומר שבו בני עדין בן יהודה שניה אי ר' יוסי כיון דאמר בני פחת מואב בן יהודה בני יואב בן צרויה הן ובני עדין הן הן בני יואב בן צרויה היה לו לומר שבו בני עדין שניה. ואוקמיה לר' יוסי ותרי תנאי אליבא דר' יוסי:

במוסף במנחה וכו' ופי' בגמ' רב אמר דולג שראשון קורא ג' פסוקים ושמואל אמר פוסק שאינו דולג משום גזרה משום הנכנסין ומשום היוצאין שאם קורא ראשון ג' פסוקים שלמין א' היוצא לאחד כשסיים הראשון שלא נשתייר לשני לקרות אלא ב' פסוקין וכן אם מתחיל השני בפסוק הג' הנכנס לאחר שסיים הראשון כששומע ששני קורא הג' אומר לא קרא הראשון אלא ב' פסוקים:

דאית ביה רווחא שיכול לקרות פסוק אחד מפרשה אחרת אבל דלא מצי למקרי מפרשה אחרת דאית לה למיקרא למחר או דולג או פוסק. ובמנחה קורין על פיהן מה שקורין שחרית בספר כדרך שקורין כל השנה בספר:

ערב שבת במנחה לא היו נכנסין לקרות בפה לפי שהן עוסקין לכבוד שבת לטרוח בסעודת שבת והאי דקתני בששי ותצא וגו' היינו בשחרית בספר:

אין בו מעמד שחרית כלומר אין קורין מה שקורין במעמדות לפי שעוסקין בהלל. קרבן מוסף אין בו נעילה כלומר שיש בו קרבן מוסף אין בו תפלת נעילה ואין קורין במעמדות לפי שעוסקין בקרבן וקסבר דתפלת נעילה קודם לתפלת מנחה ולפי שתפלת מוסף עד הערב עוסקין במוסף בשעת נעילה. קרבן עצים אין במנחה כלומר ביום שמביאין קרבן עצים אין קוראין במעמדות במנחה. לפי שעוסקין בקרבן עצים:

קרבן מוסף אין במנחה כלומר מנחה קודם לנעילה ובשעת מנחה עוסקין במוסף ואין פנאי לקרות במעמדות:

מה הפרש בין זה לזה כלומר מ"ש דמוסף דוחה מנחה ואין דוחה נעילה וקרבן עצים דוחה אפי' נעילה:

הללו קרבן מוסף דברי תורה ואין צריכין חיזוק ואין צריך שיהא דוחה אלא מנחה שסמוך לו אבל קרבן עצים שהן מדברי סופרים וצריכין חיזוק לפיכך עשו בו חיזוק שדוחה אפי' נעילה שאינו סמוך לו:

ועמהן עם זתוא שהוא אחרון כהנים ולוים וכל מי שטעה שבטו שאינו יודע מאיזה שבט הוא:

שבו בני פרעוש שניה. הן הולכין פעם שניה להביא עצים. באחד בטבת לא היה בו מעמד כל היום שהיה בו הלל בשחרית וקרבן מוסף במנחה וקרבן עצים בנעילה:

למה הוצרכו לקבוע הני זמנים להביא עצים למערכה:

פרדסאות. ממונים:

בקציעות. של דבילה:

עיטרום בסלים כמצוה דכתיב ונתת בטנא. פרקום והביאום. עצים של סולמות לירושלים לקרבן עצים. בני פחת מואב הן בני דוד ולהכי קרי ליה מואב משום דאתי מרות המואביה הן בני יואב דאתי נמי ממואב מאמו:

הן בני דוד ועל שם עדינו העצני קרי ליה בני עדין. הן בני יואב ועל שם דוד שהיה ראש משפחותם קרי להו בני עדין על שם דוד. אי ר"מ ליתני נמי שבו בני דוד שניה דר"מ קאמר הני פחת מואב הן בני דוד כיון דתרוייהו קתני להו במתניתין כדתני בני דוד איבעי להו למיתני שבו שניה דכבר קתני דבאו פעם ראשונה דקתני באו בני פחת מואב. אי ר' יהודה ליתני שבו בני דוד שניה נמי דהא תני במתניתין שתי פעמים בני דוד דר' יהודה אמר דבני עדין הן בני דוד אי ר' יוסי ליתני שבו בני יואב שניה. תרי תנאי אליבא דר' יוסי דהאי תנא דאמר אליבא דר' יוסי בני פחת מואב הני בני יואב לא אמר דר' יוסי אמר בני עדין הן בני יואב ומאן דאמר אליבא דר' יוסי בני עדין הן בני יואב לא אמר דר' יוסי אמר בני פחת מואב הן בני יואב ולא תני במתניתין בני יואב אלא פעם אחת להכי לא קתני שבו בני יואב שניה:

פרשה גדולה קורין אותה בב' וקטנה ביחוד בשחרית ומנחה נכנסים וקורים על פיהן כקורין אתם שמע נ"ל דהכי גרסי' ולא גרסי' במוסף הכא מתרי טעמא חדא דאין קריאה במוסף אלא בשחרית ומנחה ועוד דאמרי' לקמן דכל מם שי שבו מוסף אין בו מעמד לא מוסף ולא מנחה (משני) [משום] הכי צ"ל דלא גרסי הכא במוסף אל אשחרית ומנחה בלחוד ומאי דאביע' עלה בגמ' הכין פירושה איבעי' להו היכי קתני בשחרית קורין הקריאות הללו בספר ובמנחה על פיהם א"ד הכי קתני בשחרית ובמנחה נכנסים וקורין על פיהם משם דהני פרשיות מיגרס גריסן או הצריכום ס"ת ופשט לי' דשחרית קורין אותם בס"ת כדרך שקורים הצברו קריאותיהם כל השנה כלה בס"ת ובמנחה קורין אותם על פיהם:

כל יום שיש בו הלל אין בו מעמד שחרית קרבן מוסף אין בו נעילה פי' המורה אותם שהי' בירושלים לא היו מתפללין על קרבן אחריהם בשחרית לפי שאין פנאי לעשות מעמדם שקורים ההלל ומני ההלל היו דוחים את המעמד. קרבן מוסף יום שיש בו קרבן מוסף אין בו מעמד פירוש הנעילה וכ"ש במנחה הסמוכה למוסף לפי שהי' טרודים במוסף שיש בו להקריב בהמות יותר מבתמיד שהוא [אחר] אין לך מוסף בלא [הרבה] בהמות ואל הי' להם פנאי כלל שהכהנים של מעמד טרודים במוסף. וישראלים שבהם הי' טרודים לחטוב עצים ולשאוב מים ודוח' אפי' מעמד דנעילה ואמר ל"ש מעמד על נעילה. וקשה בעיני מאוד בפני זה לורמ שעל אותם של ירושלים מדברת המשנה והטעם מפני שהי' טרודין בקרבן מוסף וקרבן עצים דהא שחרית נמי ומנחה איכא תמודין ומ"ש קרבן עצים מן התמודים. ועדו דעד השתא איירינן וישראל שבאותו מעמד מתקבצין מעריהן והשתא אמר'י דעל אותם שהי' עומדים בירושלים קאי ואילו כן היכי לא מפרש התנא כפי מ"ש בירוש' השתא דתנאי סתם משמע דארישא קאי. וכך נ"ל דאמעמדות דלעיל קאי דאילו בירו' לא הי' עושים הם מעמדות כלל אל אהי' עומדים בעזרה על קרבן ושם מתפללים שיתקבל ברצון והמעמדות א הי' נעשים אלא בערי ישראל והתם קאי והכין פירושה כל יום שיש בו הלל כגון חנוכה אין בו מעמד שחרית שכבוד ההלל דוחה את המעמד כאילו הי' י"ט ואניו דוחה אלא שחרית לא שהיו מתקבצים בשחרית אבל הי' מתקבצים במנחה ובנעילה ומתפללים כדפרישת בריש פרקין שהי' מתפללים נעילה בתעניות ובמעמדות וכנגד ההלל הי' מעמד א' של שחרית:

ונ"ל שהמעמדות הי' מתענים בחנוכה דהא תנן לעיל [תענית ד' ט"ו ע"ב] ואם התחילו אין מפסיקין ולא גריעי מעמדות מתעניות דמטר ולפיכך הי' מתפללים נעילה. קרבן מוסף אין בו נעילה בעבור כבדו קרבן מוסף שהי' כמו י"ט לא הי' עושים מעמד כל עת בתפלה מוסף שתפלת דמוספין והקרבת המוספין כל היום והילכך הי' דוחה מעמד דמוסף בידים ומעמד דנעילה וכ"ש דמנחה הקודמת לנעילה ויום שיש בו קרבן עצים דוהח מעמד דמנחה. מקריבים קרבן עצים סמוך למנחה ורבן עצים הוא כמו י"ט ודוחה המעמד שלו וחזר ר"ע להיות שונה כבן עזאי דקרבן מוסף אינו דוחה אלא מעמד דמנחה וקרבן עצים דוחה מנחה לנעילה מפני שר"ח דאי' קרבן מוסף הוא מדאורייתא וא"צ חיזוק לדחות יותר מן המעמד שלו אבל קרבן עצים שהוא מדרבנן צריך חיזוק ודוחה מעמדות של מנחה ושל נעילת שערים כך נ"ל פי' משנה זו:

בפרש"י בד"ה הן הן בני יואב כו' במס' חגיגה כו' עכ"ל לא מצאתיו שם אבל במס' מו"ק איתא דדוד נקרא כן:

תוס' בד"ה הן הן בני יואב כו' היתה בת ישי כו' כצ"ל:

בני גונבי עלי כו' מפי' הרע"ב במתני' נראה דע"ש שהיו גונבין לב השומרים ע"י העלי להביא בכורים היו קורין אותם גונבי עלי ודחשיב להו בכלל מתעסקים בעצי קרבן משום שהם בעצמן בני סלמאי שהביאו סולמות כו'. ע"כ תוכן דבריו ואין נראה כן מפרש"י אלא דמה שאמרו הן הן בני סלמאי דכעין מעשה זה עשו ונראה לפרש דאלו בני גונבי עלי נחשבין בכלל גוזרי עצים משום מעשה זה גופיה שהיו גונבי עלי דהיינו לשאת גם העלי לירושלים לבקעו שם לגזרי עצים למערכה וכן משמע מדקאמר בהך עובדא גופיה שלא יביאו עצים כו' ולא יביאו בכורים כו' דהיינו דתרתי עבדי בהא שהם הביאו בכורים וגם העלי לקרבן עצים ולכך נמי נקט בהאי עובדא קמא לשון כפול כשרין שבאותו דור ויראי חטא דהיינו כשרין להביא בכורים ויראי חטא להביא עצים שלא תיבטל עבודת קרבנות המכפרין על החטא אבל באידך עובדא לא קאמר אלא יראי חטא דלא איירי רק בקרבן עצים:

פעם אחת נגזרה כו' שלא יביאו עצים כו' ושלא יביאו בכורים כו'. יש לתת טעם שגזרו על ב' דברים אלו לפי ששני דברים האלו היו מביאין בשמחה דבקרבן עצים כ"א עשה ביומו יום שמחה ויו"ט וכן בכורים היו מביאין בשמחה כמו ששנינו בספ"ב דבכורים החליל היה מכה כו' וע"כ גזרה אז מלכות יון לבטל מהם השמחה והיה זה בבית שני שידם היה תקיפה עלינו כדאמרינן פ"ק דע"ז ק"פ שנים קודם שנחרב הבית פשטה מלכות יון כו' ולא היה להם עדיין יד וכח לבטל עבודת קרבן בירושלים אבל מחוץ לירושלים על הדרכים רצו לבטל ב' דברים אלו לגמרי:

הוא אומר זכר צדיק לברכה ושם וגו'. מלת זכר נופל ע"ש הכינוי ושם נופל על שם העצם כמ"ש זה שמי בי"ה וזה זכרי בא"ד שאינו רק כינוי השם ולזה קאמר אלו שנקראו בשם כינוי בני גונבי עלי ובני סלמאי זה זכרם לברכה ולשבח להם אבל ברשעים גם שם עצם שלהם ירקב שאסור לקרוא אדם בשמם כדאמרינן ביומא נבי דואג:

תרי תנאי ואליבא דרבי יוסי כו'. היינו תרי תנאי דברייתא אבל אי הוה מוקים לים כר"מ ותרי תנאי אליביה הוה ליה ברייתא דלא כמתניתין והתוספות תירצו משום דר"י נימוקו עמו מוקי ליה כר"י הוא דחוק דמ"מ טפי ה"ל לאוקמי כר"מ דכל סתמא דמתני' כר"מ מוקמינן כוותיה ולא כר"י אע"ג דנימוקו עמו:

גמרא בני סלמאי הנתופתי. גי' הרע"ב הנתוצתים וע"ש:

רש"י ד"ה מה הפרש. מ"ש כו'. לכאורה סותר א"ע למה שפי' במשנה ד"ה קרבן מוסף שכ' וכ"ש במנחה כו' ומשמע דגם בדר' יהושע הפי' כן. וכן פי' הרע"ב וע"ש. ופי' הגבו"א במשנה בדר' יהושע לא מחוור:

רש"י ד"ה בני עדן כו'. והכי קרי ליה בס' שמואל כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה הן הן בני יואב ב"צ. פלוגתא היא כו' וח"א זה יואב. עמש"כ במ"ר ס"פ מסעי אות כ"ז ובהשמטות אשר נדפסו שמה בס"פ שלח:

רש"י ד"ה ולר"י בני עדן. והדר קתני בני פחת מואב ובני עדן דלר"מ ולר"י היינו דוד כו'. כצ"ל:

תד"ה אי ר"מ. כי קאמר בעשרים בו בני פחת כו'. כצ"ל:

בסה"ד משום דר"י נימוקו עמו כו' ואפילו מחביריו. עי' עירובין (פג ב) בדבריהם ד"ה שבעה שכתבו להפך. ועי' מו"ק (יב ב) א"ל יחידאה היא ולא ס"ל כוותי' דתניא כלל ארשב"ג משום ר' יוסי כו' ושם עוד לימא שמואל כיחידאה ס"ל כו'. וזה יש לדחות דיל"פ שם דלרשב"ג קרי יחידאה ודלא כפרש"י שם דקאי אדר' יוסי ועמש"כ שם. ובבכורות (לז) אר"ח אמר רב אין הלכה כר' יוסי ופריך הש"ס פשיטא יחיד ורבים הלכה כרבים. אולם שם משני באמת מ"ד נימוקו עמו קמ"ל. וגם בעירובין (מז) אמרינן דרב ל"ל להני כללי. ול"נ משום דמתניתין לא מצי אתיא לא כר"מ ולא כרי"ה המוזכרים בהנך ברייתות. אבל כר' יוסי דחדא ברייתא דזו או זו מצי אתיא. והברייתות פליגי אהדדי אליבי':

כְּדֶרֶךְ שֶׁהוֹשִׁיב יָרָבְעָם בֶּן נְבָט. הוצרך להביא דמיון לדבר זה ללמדך מְהָרְסַיִךְ וּמַחֲרִבַיִךְ מִמֵּךְ יֵצֵאוּ (ישעיהו מט, יז), כי לולי שקדם ירבעם שהיה מלך ישראל לעשות דבר רע כזה לא היו מלכי האומות יכולין לגזור גזירות בביטול המצות. על כן אל תתמה למה לא הגין זכות המצוה שלא יגזרו דבר על ביטולה?

מאי הפרש בין זה לזה פי' התוס' בין קרבן מוסף דדחי מנחה לקרבן עצים דלא דחי מנחה ומשני הללו דברי תורה פירוש מוסף לפיכך דחי מנחה דהוי דברי תורה אבל קרבן עצים דהוי מדברי סופרים והלכך לא דחי אלא נעילה דהוי מדברי סופרים אבל לא דחי מנחה דהוי מדברי תורה ורש"י פירש מה הפרש בין זה לזה מאי שנא דקרבן עצים דחי מעמד דנעילה ולא דמנחה הללו דברי תורה מנחה דחי ודנעילה דברי סופרים ולמאי דפירש במתני' דלר' עקיבא קרבן מוסף אין בנעילה וכל שכן במנחה הסמוך לו אבל קרבן עצים אין במנחה אבל בנעילה יש אבל לר"י קרבן מוסף דוחה דמנחה לבד ולא בנעילה וקרבן עצים דנעילה לבד נמצא קרבן מוסף לכולי עלמא דוחה דמנחה אלא לר' עקיבא דוחה דנעילה נמי ולר"י דנעילה לא וקרבן עצים לר"ע דוחה למנחה בלבד ולר''י דנעילהלבד והשתא האי טעמא דהללו דברי תורה לר"ע ליתא בין לפירוש רש"י בין לפירוש התוס' דהא קרבן עצים דברי סופרים מדחה דמנחה דברי תורה ובע"כ צריך לומר דהיינו טעמא דר"ע דקרבן מוסף דוחה למנחה ודנעילה וקרבן עצים דמנחה לחוד כדפירש רש"י במתני' משום דטירדא דמוסף רב שאין לך מוסף בלא שתי בהמות וכו' ודוחה אפילו מעמד דנעילה מכל מקום קשה לי אי בטירדא תלי מילתא משום דבמוסף איכא טירדא יתירא מפני שקרבנו רב א"כ מאי פריך לקמן מאי שנא הלל דלא דחה אלא דידיה ומאי שנא מוסף דדחי אפילו לאו דידיה ואליבא דר"ע קא קשיא ליה כדמסיק ר"י קאי כוותך דאמר כל יום שיש בו מוסף יש בו מעמד וקאמר מעמד דמאי אי במוסף דידיה נמי לא דחי ואי במנחה קרבן עצים דחי אלא אדנעילה קאי משום דלאו דידיה לא דחי אלמא הכי קא קשיא ליה מאי שנא דהלל לא דחי אלא דידיה ודמוסף דחי נמי דנעילה נהי דמנחה בדין הוא דלידחי משום דלא גרע מקרבן עצים לר"ע דקא דחי לה. והשתא מאי קא קשיא ליה הא טעמא דמוסף משום שיש בו טירדא יתירא יותר מהלל דהא האי דלא קשיא ליה מ"ש מוסף דדחי דמנחה ונעילה וקרבן עצים דמנחה לחוד בע"כ הוא משום טירדא יתירא דמוסף האי טעמא הא דשני קרבן מוסף מקרבן עצים והשתא כ"ש דניחא הא דשני מוסף מהלל דאין בו טירדא כל כך אפילו כקרבן עצים:

ועוד קשה לי אמאי דפירשו רש"י ותוס' דשל מנחה הוי דברי תורה משום דאמרינן ריש פרק ד' דברכות יצחק תיקן תפלת מנחה דכתיב ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב הא פליגי התם אמוראי בהא ואיכא למאן דאמר לאו אבות תקנו לשלשה תפלות היום אלא רבנן תקנום נגד תמידין ולדידיה ליתא להאי טעמא דהא מנחה נמי דברי סופרים הוא כנעילה. ועוד דאפילו למאן דאמר תפלות אבות תקנום תפלת ערבית נמי יעקב תקנה ונפקא התם מקרא דויפגע במקום ואין פגיעה אלא תפלה אלמא תפלת ערבית רמיזא נמי באורייתא כמנחה והרי רב סבירא ליה תפלת נעילה פוטרת של ערבית ואמרינן רב לטעמיה דאמר צלותא יתירא וכיון דצלי ליה תו לא צלי כדאמרינן בשילהי מסכת יומא (דף פ"ח) ולמאן דאמר תפלת ערבית חובה קאמר וכדמסיק התם וכיון דנעילה במקום תפלת ערבית קיימא אם כן הוה ליה נעילה גם כן דברי תורה כמנחה ואכתי תיקשי מה הפרש בין זה לזה בין מעמד דמנחה לשל נעילה כיון דשתיהן דברי תורה הם:

ועוד קשה לי אפילו למאן דאמר תפלות אבות תיקנום והואיל ורמיזא באורייתא כשל תורה חשיב להו מכל מקום אין זה אלא בתפלות הקבועים ביום אבל הא דמעמדות הנידחין מפני קרבן מוסף וקרבן עצים אינו אלא תפלה יתירא שתקנו חכמים לאנשי מעמד ואלו אין להם ענין לתפלות שתיקנו אבות דיש להם רמז בתורה והללו ודאי דברי סופרים הן לכולי עלמא:

ולי נראה לפרש דודאי אפילו תפלת מנחה לא קראו דברי תורה אפילו למאן דאמר תפלות אבות תיקנו לא מצינו בשום דוכתא בתלמודא דקרי להו דברי תורה ולא עדיפא מכל תקנות חכמים וכ"ש תפלות אלו דאנשי מעמד המיוחדות להם דאין להן ענין לתקנת אבות וכמו שכתבתי והללו דברי תורה והללו דברי סופרים דקאמר בשמעתין לאו אמעמד דמנחה ודנעילה קאי אלא ודאי אקרבן מוסף וקרבן עצים אדר"ע לחוד קאי והכי פירושא מה הפרש בין זה לזה מאי שנא קרבן מוסף לר"ע דחי דמנחה ודנעילה ומאי שנא קרבן עצים דלא דחי אלא דמנחה לחוד לר"ע ומשני הללו פירוש מוספין דברי תורה הן והללו פירש זמנים דקרבן עצים דברי סופרים הן לפיכך לקרבן מוסף של תורה ניתנו רווחא טפי לדחות מעמד דמנחה ונעילה אבל לא קרבן עצים ואינו דוחה אלא מעמד דמנחה הסמוך לו ולא של נעילה והשתא ניחא הא דפריך לקמן ממוסף דדחי דלאו דידיה אהלל משום דהלל נמי דברי תורה חשיב ליה לקמן דאמר ליתני נמי באחד בניסן לא היה בו מעמד מפני שיש בו הלל וכו' דאמר הלילא דריש ירחא לאו דאורייתא אלמא שאר יומי הלילא דידהו כדברי תורה ס"ל וכי תימא א"כ מאי שנא דר' יהושע דאמר קרבן מוסף אין במנחה קרבן עצים אין בנעילה מאי שנא דהא דחי דמנחה והא דנעילה יש לומר משום דאפילו לרבנן דפליגי עליה דר"י בריש פרק ד' דברכות ואמרי תפלת מוספין כל היום שכן קרבן מוסף קרב והולך כל היום ודלא כר"י דס"ל התם דקרבן מוסף ותפלת מוסף אין זמנם אלא עד שש שעות הא אמרינן התם דהמאחר לתפילת מוספין לאחר שש שעות נקרא פושע ומשמע דכ"ש למאחר קרבן מוסף עצמו ואמרינן נמי ריש פרק ה' דפסחים (דף נ"ח) מוספין בשש ובזיכין בשבע אלמא עיקר זמן מוסף הוא שש הסמוך למנחה לפיכך דוחה דמנחה הסמוך לו אבל קרבן עצים אפשר לאחר לפיכךאינו דוחה אלא דנעילה דאי אפשר שידחה של מנחה לחוד כמו קרבן מוסף דא"כ היכא דחל קרבן עצים ביום שיש בו מוסף ע"כ צריך לעשות דיחוי חדש מפניהם לידחות עכשיו של נעילה עם של מנחה ב' מעמדות מפני ב' קרבנות הללו נמצא אתה עושה דיחוי חדש דהא אין נעילה נדחה לעולם לא מפני זה ולא מפני זה ודרך חכמים להשוות מידותיהם בכל מקום לפיכך תיקנו שהמעמד הנדחה מפני זה אין זה אותו מעמד עצמו הנידחת מפני חבירו הלכך אפילו ביום שיש בו שניהם כל אחד ואחד דוחה מעמד היום כדינו תמיד ואין כאן דיחוי חדש ותקנו דמנחה נידחה מפני קרבן מוסף ודנעילה מפני קרבן עצים מש"ה שפיר טפי דהא ביום שיש בו מוסף ודאי קרבן מוסף קדים לקרבן עצים חדא דזה חובה של תורה וזה של דברי סופרים ועוד דמוספין קריבין מיד אחר תמיד של שחר כדמוכח בסידור מערכה דאביי בפרק ג' דיומא (דף ל"א) ועוד בלאו הכי קרבן מוסף תדיר וקרבן עצים אינו תדיר דאינו אלא ט' פעמים בשנה כדתנן במתני' ומכל מקום לר"ע קרבן עצים אין במנחה דכיון דלדידיה בשביל קרבן מוסף לחוד נידחה מעמד דמנחה ודנעילה מעתה אפילו ביום שיש בו קרבן מוסף וקרבן עצים כגון בר"ח טבת וניסן כדתנן במתניתין לא ניתוסף לשום מעמד דיחוי חדש בשביל קרבן עצים דהא בלאו הכי בשביל מוסף לחוד נידחה מעמד דמנחה ודנעילה מעתה לית לן בה אי קרבן עצים דוחה מעמד דמנחה או דנעילה דהרי בזמן דקרבן עצים לחוד לעולם קבוע לו המעמד הנדחה מפניו והיכא דאיתרמי קרבן מוסף וקרבן עצים ביחד דהיינו בשני ראשי חדשים הנזכרים אין קרבן עצים מועיל לדיחוי שום מעמד דהא בלאו הכי המעמדות שניהם נדחים מפני קרבן מוסף לחוד הלכך הכי פריך טפי לידחות המעמד דמנחה מפני קרבן מוסף דמן הסתם זמן המנחה סמוך לו יותר משל נעילה דהא קיימא לן זריזין מקדימין למצות ושל נעילה אינו סמוך לו כל כך:. שאפילו לשכה מלאה עצים שיהא אלו מתנדבין משלהן קשה לי הא תנן בפרק ד' דמסכת שקלים שומרי ספיחים בשביעית נוטלין שכרן מתרומת הלשכה ר' יוסי אומר אף הרוצה מתנדב שומר חנם אמרו לו אף אתה אומר שאין באין אלא משל ציבור ואמרינן בפרק י' דבבא מציעא (דף קי"ח) דפליגי אי חיישינן שמא לא מסר לציבור יפה דרבנן חיישי ור' יוסי לא חייש והא עצי מערכה אינן באין אלא משל ציבור כדאיתא בפרק ב' דמנחות (דף כ"ג) על העצים אשר על האש אשר על המזבח מה מזבח משל ציבור אף עצים ואש משל ציבור ואפילו קרבן יחיד נפקא ליה מהא שיהיו עצים משל ציבור דומיא דמזבח והאי משל ציבור מוכח התם שהוא מתרומת הלשכה דומיא דמלח דאתי משל ציבור כדאמר התם סלקא דעתך אמינא כי זכי להו רחמנא מלח למלוח קרבן לישראל דאית להו לשכה אבל לכהנים וכו' משמע מינה דעצי המערכה אפילו לקרבן יחיד באה משל ציבור ואיך התנדבו אלו משלהם והניחא לר"י אפשר לומר דמייתי ומסרי לציבור כדאמר גבי שומרי ספיחים אבל לרבנן דחיישי לשמא לא ימסרנו יפה קשה שוב ראיתי בירושלמי שמוקי להא שיהיו אלו מתנדבין משלהן כר' יוסי דאמר אף הרוצה מתנדב שומר חנם ולבסוף מסיק דברי הכל היא מה דפליגי בגופו של קרבן אבל במכשירין כולי עלמא מודו שהוא משתנה קרבן יחיד לקרבן ציבור ולכאורה למאי דמוקי כר"י פליגי אגמרא דילן דאמרי אדרבי יוסי דמייתי ומסר לציבור ולהירושלמי דטעמא דר"י קרבן יחיד משתנה לשל ציבור אינו צריך למסרו לציבור והכי נמי משמע בהא דקאמר לבסוף דמה פליגי בגופו של קרבן אלמא לר' יוסי אינו צריך למסרו לציבור מכל מקום במאי דאמר הירושלמי במכשירי לכולי עלמא קרבן יחיד משתנה לקרבן ציבור יש לומר דאף גמרא דידן סבירא ליה הכי אלא שקשה ליה דאמר התם בירושלמי תני האשה שעשתה כתנות לבנה כשירה ובלבד שתמסרנו לציבור אמר ר"א דר"י היא דאמר אף הרוצה מתנדב שומר חנם ר"י בשם ר' הילא דברי הכל היא מה פליגי בגופו של קרבן אבל במכשירי קרבן דברי הכל קרבן יחיד משתנה לקרבן ציבור והרי בגמרא דילן פרק ב' דיומא (דף ל"ה) אמרי' אחר שכלתה עבודת ציבור כהן שעשתה לו אמו כתונת לובשה ועובד בה עבודת יחיד ובלבד שימסרנה לציבור פשיטא מהו דתימא ניחוש שמא לא ימסרנה יפה יפה קמ"ל ושמע מינה דלגמרא דידן אפילו מכשירי קרבן כמו כתנות בעי מסירה לציבור וא"כ הוא הדין לעצים ולרבנן דחיישי לשמא לא מסר יפה הדרא קושיא לדוכתא היאך התנדבו אלו משלהם ואע"ג דהתם גבי כתונת משמע דסגי ע"י במסירה לציבור לכולי עלמא הא פירשו התוספות התם דהאי טעמא דאנן סהדי דכהן גדול מוסר אותו יפה שהוא גדול בתורה ויודע שיש למסור יפהועוד כיון שכל כבוד כהונה שלו מסר ליה יפה ואגב חביבות שעובד בה והאי טעמא לא שייך הכא גבי עצים. עוד כתבו התם התוספות אפילו לבן בוכרי דאמר בפרק הקומץ רבה (דף כ"א) כל כהן ששוקל אינו חוטא ופריך כיון דלכתחילה לא מחייב לאיתויי כי קא מייתי מעייל חולין לעזרה ומשני דמסר ליה לציבור אם כן אפילו אם תמצא לומר דסבירא ליה כרבנן דפרק הבית והעליה בההיא אפילו רבנן מודו כיון שכל ישראל מביאין שקלים אינהו נמי נהי דפטירי מסרי לציבור יפה יפה ועוד כיון שכל ריוח הקרבנות הבאים מן השקלים שלהם הוא גמרי ומסרי יפה האי טעמא נמי לא שייך הכא גבי עצים:

ומ"מ נראה לי דיש להשוות גמרא דידן עם הירושלמי בסברא זו דמכשירי קרבן משום דקשיא לי על הירושלמי בין למאי דסלקא דעתך ההיא דכתנות ר' יוסי היא ובין למאי דמסיק דבמכשירי קרבן אפילו רבנן מודו הא קתני סיפא דההיא דכתונת דירושלמי גופיה ובלבד שימסרנה לציבור והשתא מסירה למה לי ונראה לי בעל כרחך דהכי פירושו דודאי גם הירושלמי סבירא ליה כגמרא דידן דר' יוסי ורבנן פליגי בחששא דשמא לא ימסור יפה ועומר דגופיה קרבן אינו משתנה משל יחיד לשל ציבור מן התורה ומכשירי קרבן כגון כתונת ועצים מן התורה משתנה ומדרבנן הוא דאינו משתנה ובעי מסירה מדרבנן והשתא הכי פירושו ר"ל מוקי לה כרבי יוסי דאמר אף הרוצה מתנדב שומר חנם ובע"כ על ידי מסירה לציבור קאמר דהא עומר גופיה קרבן והוא הדין כתונת במסירה לציבור סגי כדתנן ובלבד שימסרנה לציבור והוא הדין לעצים בעי מסירה לציבור כמו כתנות אבל כרבנן לא אתיא דכמו דגבי עומר חיישי לשמא לא ימסרנה יפה הכי נמי חיישי גבי כתונת ועצים ור' הילא משני דברי הכל היא דעל כרחך לא פליגי אלא גבי עומר דגופו של קרבן דכיון דמן התורה בעי מסירה חיישי רבנן לשמא לא ימסרנה יפה אבל במכשירי כולי עלמא מודו שהוא קרבן יחיד משתנה לקרבן ציבור פירוש מן התורה משתנה ואף על גב דמדרבנן אין משתנה אפילו הכי במסירה סגי כדקתני גבי כתונת וכיון דאינו צריך מסירה אלא מדרבנן כולי עלמא מודו דלא חייש לשמא לא ימסרנה יפה ומהשתא אינו צריך למה שחלקו התוס' בפרק ג' דיומא בין הא דספיחים אליבא דרבנן ובין האי דכתנות דהתם דבלאו הכי ניחא דהא מן התורה והא מדרבנן וכדפירש רש"י:

(כח א) תנא הן הן בני סלמאי הנתופתי.—במגילת תענית פ"ה כתוב בט"ו בו (היינו בשבט) בני זתיאל (הוא זתוא שבמשנתנו) בן יהודה ועמהם וכו' בני גונבי עלי ובני קוצעי קציעות ובני סלמי הנטופתי וכו' ומה הן בני סלמי הנטופתי אלא פעם אחת גזרה מלכות יון וכו'. ומזה מוכח דבני סלמי אינם בני גונבי עלי וקוצעי קציעות, ולפיכך כתב בפי' המיוחס לרש"י: "כעין מעשה זה עשו". אבל יותר נראה כנוסח כ"י [מינכן ב'] המובא בד"ס [וע"ש הע' כ']: "תנא ובני סלמי הנטופתי".

ומצאנו כמה נוסחאות בשם זה, כי בירושלמי פרק זה הנוסח "סלמי הנתיצתי"*[כך הנוסח בכתב יד ליידן, ובדפוס ויניציא ה"א מטושטשה, ונקראת: דנתיצתי. ובע"י: הנתוצתי, וכך היה גם בכ"י מינכן ב', כהשערת בעל ד"ס, ותוקן. ועי' ד"ס.], ובתוספתא פ"ג ה"ח "שלמאי הנטופתי"*[כך בדפוסי התוספתא ובכ"י וינא, אבל בכ"י ארפורט: הנתוצתי.]. ונוסח זה האחרון נראה עיקר, כי בין העולים משבי הגולה נמנו בעז' (ב כב): אנשי נטפה חמשים וששה. ועוד כתוב בנחמ' (ז כו): אנשי בית לחם ונטפה מאה שמונים ושמונה. ועוד כתוב בדה"א (ב נד): בני שלמא בית לחם ונטופתי. נראה מזה דשלמא היה ראש משפחה גדולה, שמקצתם ישבו בבית לחם ומקצתם בנטופה. ונטופה סמוכה לירושלם כדכתיב "ויאספו בני המשוררים ומן הככר סביבות ירושלם ומן חצרי נטופתי וגו' כי חצרים בנו להם המשוררים סביבות ירושלם" (נחמ' יב כח-כט).

(שם) הן הן בני יואב בן צרויה.—נראה בטעמו של ר' יוסי שהוא מן הכתוב "בני פחת מואב לבני ישוע יואב" (עז' ב ו, וענין זה כפול בנהמ' ז יא).

דאית ליה רווחא. שיכול לקרות מפרשה אחרת אבל הכא לית ליה רווחא דהא לא מצי למיקרי אלא בראשית ויהי רקיע: מה הפרש בין זה לזה. מאי שנא דקרבן עצים דחי מעמד דנעילה ומעמד דמנחה לא דחי: הללו דברי תורה. מנחה כדאמרי' בברכות (דף כו.) יצחק אבינו תיקן תפלת מנחה שנאמר ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב ודנעילה מדברי סופרים. וצריכין חיזוק לא גרסינן הכא: עמדו אלו. זמן דקתני במתני' אהכי הוצרכו למנות משום ההיא תקנה דעבוד להו הנך נביאים כי היכי דלא לידחינהו מאתרייהו: פרוזדאות. שומרים: בכורים. אדם נכנס לתוך שדהו ורואה אשכול שביכר תאנה שביכרה קושר עליה גמי ועושה אותה בכורים: בקציעות. תאנים יבשים כותשין אותן ועושין מהן עגולין: ה''ג והעלי על כתפיהן. (בוכיא): במכתשת שלפנינו. שהוא במקום אחר לפני בסמוך וזהו גונבי עלי על שם שמתגנבין מן הפרוזדאות על עסקי עלי: הן הן בני סלמאי הנתופתי. כעין מעשה זה עשו: הן הן בני דוד בן יהודה. דוד מלך ישראל ואהכי קרו ליה פחת מואב שבא מרות המואביה: יואב בן צרויה. שבא מרות המואביה כי צרויה אם יואב אחות דוד היתה שנאמר (דה''א ב) ואחיותיהם צרויה ואביגיל: בני עדין הן הן בני דוד. להכי קרי ליה בספר שמואל (ב כג) עדינו העצני שבשעה שעוסק בתורה מעדן עצמו כתולעת וכשיוצא למלחמה מתקשה כעץ: הן הן בני יואב בן צרויה. פלוגתא היא (במס' חגיגה) חד אמר עדינו העצני זה דוד וחד אמר זה יואב: ליתני שבו בני דוד שניה. דהא קאמר ר' מאיר פחת מואב היינו דוד: ולר' יהודה. בני עדין היינו דוד ובמתניתין קתני בהדיא בני דוד והדר קתני בני פחת מואב דלר''מ ול' יהודה בני עדין היינו דוד שבו שניה מיבעי ליה: ולר' יוסי. דאמר פחת מואב ועדין היינו יואב שבו שניה מיבעי ליה: לעולם ר' יוסי ותרי תנאי אליבא דר' יוסי. דמאן דאמר בני עדין בן יהודה היינו בני יואב לא סבר לה דבני פחת מואב היינו יואב ולהכי לא קתני שבו בני יואב שניה ולא סבירא ליה נמי דהן הן בני דוד דאם כן שבו בני דוד שניה מיבעי ליה למיתני אלא משפחה אחרת הן ומאן דאמר בני פחת מואב היינו בני יואב לא סבירא ליה דבני עדין היינו יואב אלא משפחה אחרת הן:
מה הפרש בין זה לזה. כלומר מה הפרש בין קרבן מוסף לקרבן עצים דקרבן מוסף דוחה מנחה וקרבן עצים לא דחי מנחה: הללו דברי תורה. מוסף ולהכי קדחי מנחה דהוי מדברי תורה אבל קרבן עצים דהוי מדברי סופרים והלכך לא דחיא אלא נעילה דהויא מדברי סופרים אבל לא דחיא מנחה דהויא מדברי תורה: בני פחת מואב וכו' הן הן בני דוד. ולכך נקראו בני פחת שבאו מרות המואביה: הן הן בני יואב בן צרויה. פירוש דצרויה היתה אחות דוד כדכתיב (דה''א ב) ואחיותיהם צרויה והם באים מזרע רות המואביה: אי ר''מ דקאמר בני פחת מואב בן יהודה הן הן בני דוד בן יהודה ליתני במתניתין כי קאמר בעשרים כו' בני פחת מואב בן יהודה היה ה''ל למיתני בני דוד בן יהודה שבו שניה כמו שאומר שבו בני פרעוש שניה אי ר' יהודה דקאמר בני עדין בן יהודה הן הן בני דוד בן יהודה ליתני שבו בני דוד בן יהודה שניה אי ר' יוסי ליתני שבו בני יואב שניה ומשני תרי תנאי ואליבא דר' יוסי וקשיא אמאי לא מוקי אליבא דר''מ ותרי תנאי אליבא דר''מ שהרי טפי יש לן לאוקמא כר''מ דסתמא דמתני' כר' מאיר ונראה לי דלהכי מוקי לה כרבי יוסי משום דרבי יוסי נימוקו עמו ומסתברא כוותיה בכל מקום ואפילו מחביריו:
הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מעקב לימוד

    הוספת רשומה

    פרשנים

    שיעורים זמינים
    טוען שיעורים…

    בחירת עמוד

    חיפוש בעמוד