תענית כז ע"א

דף כז - א

המשיך אביו של רבי זירא ושאל: אי, אם כך, שהוקש כהן מברך לכהן משרת, נוסיף ונלמד כהן מברך מכהן משרת כך: מה כהן משרת - בעל מום לא, שכהן בעל מום פסול לעבודה, אף כהן מברך - בעל מום לא, ויהא כהן בעל מום פסול מלברך ברכת כהנים! ^[1590]

אמר לו רבי יצחק: הא איתקש לנזיר [הרי הוקש כהן מברך לנזיר]. וכשם שבנזיר אין פסול של בעל מום, כך כהן אינו פסול מלברך אם הוא בעל מום.

אמר לו אביו של רבי זירא: יוצא מדבריך, שהתורה הקישה כהן מברך גם לנזיר וגם לכהן משרת, אבל לא נאמר לאיזה ענין הוקש לזה, ולאיזה ענין - לזה.

ואתה קובע ואומר, שכהן מברך הוקש לכהן משרת - לענין שאינו אסור באכילת חרצן. ולנזיר - לענין שאין מום פוסל בו. למרות שבעצם אפשר להקיש גם להיפך, וללמוד מכהן משרת שבעל מום פסול, ומנזיר - שאסור באכילת חרצן.

ותמוה הדבר ! מאי חזית דמקשת לקולא [מה ראית, מנין אתה מוכיח זאת, שיש להקיש לכהן משרת ולנזיר באופן שמקילים על הכהן המברך], שאינו אסור באכילת חרצן, ואין מום פוסל בו,

אדרבה, אקיש לחומרא [נקיש לחומרא], ונאמר שכשם שנזיר אסור באכילת חרצן, כך כהן מברך אסור. וכשם שמום פוסל בכהן משרת, כך מום פוסל בכהן מברך!

אמר לו רבי יצחק: באמת מה שאסור לכהן לישא כפיו כשהוא שכור, אין זה דין תורה, אלא תקנת חכמים.

ומה שלמדנו דבר זה מהיקש לכהן משרת - אסמכתא נינהו מדרבנן [הסמיכו חכמים דינם על דברי תורה] ^[1591]. והיות ומקור הדין הוא תקנת חכמים, עלינו להקיש לקולא, כדי שהדין יתאים ללימוד מהפסוק. והיינו, שאין מום פוסל בכהן מברך, ואין אסור באכילת חרצן.

שנינו במשנתנו: אלו הן מעמדות לפי שנאמר צו את בני ישראל כו'.

שואלת הגמרא: מאי קאמר [מה כוונת התנא של משנתנו], שפתח ואמר: "אלו הן מעמדות", ולא המשיך באותו ענין, לבאר אלו הן מעמדות, אלא כתב את טעם הדבר: "לפי שנאמר צו את בני ישראל וכו'". מהו ביאור דבריו?

ומבארת הגמרא: הכי קאמר [כך אמר התנא]: אלו הן מעמדות - כפי שיובא להלן במשנה.

ומה הטעם לכך שתיקנו מעמדות -

לפי שנאמר: "צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי לאשי". והיאך קרבנו של אדם קרב, והוא אינו עומד על גביו?

התקינו נביאים הראשונים עשרים וארבעה משמרות.

על כל משמר ומשמר היה מעמד בירושלים, של כהנים ושל לוים ושל ישראלים.

הגיע זמן משמר לעלות, כהנים ולוים עולין לירושלים.

תנו רבנן: עשרים וארבעה משמרות היו בארץ ישראל, ושתים עשרה משמרות היו בעיר יריחו.

ותמהה הגמרא: שתים עשרה משמרות היו ביריחו, מלבד אותן עשרים וארבעה שהיו בארץ ישראל? אם כן נפישן להו טובא [מרובות הן המשמרות הרבה יותר מעשרים וארבעה], שהרי סך כל המשמרות, של ארץ ישראל ושל יריחו, שלושים ושש הן!

אלא על כרחך שכך היא כוונת התנא: עשרים וארבעה משמרות היו בארץ ישראל. שתים עשרה מהן, מאותן עשרים וארבעה, היו ביריחו.

והיאך היה סדר עליית אותן משמרות לירושלים?

כאשר הגיע זמן המשמר [אחד מעשרים וארבעה המשמרות] לעלות לירושלים, היו אנשי המשמר מתחלקין כך:

חצי המשמר היה עולה משאר חלקי ארץ ישראל לירושלים לעבודה.

וחצי המשמר היה עולה מיריחו, כדי שיספקו מים ומזון לאחיהם שעובדים בירושלים. כי אותם כהנים שבאו ממקומות רחוקים לא היו יכולים להביא עמם מים ומזון לצורך שהייתם בירושלים. לכן היה עולה עמהם חצי משמר מיריחו הסמוכה לירושלים, והם היו מביאים איתם מים ומזון לצורך כל בני המשמר ^[1592].

אמר רב יהודה אמר שמואל: כהנים ולוים וישראלים שבאותו מעמד - מעכבין את הקרבן. דהיינו, אם לא עלו לירושלים כל אנשי המעמד, כהנים לוים וישראלים, אלא רק חלק מהם, אין הקרבן כשר. שהיות וכולם, כהנים לוים וישראלים, בעלי הקרבן הם, צריך שתהיה לכולם נציגות בשעת הקרבתו ^[1593].

במתניתא תנא [בברייתא שנינו], רבי שמעון בן אלעזר אומר: כהנים ולוים ^[1594] , ואף כלי שיר ^[1595] , מעכבין את הקרבן. שאם היו לוים ושרו את שירם, אבל לא נגנו בכלי שיר, אין הקרבן כשר.

ואילו לפי רב יהודה אמר שמואל, אין כלי שיר מעכבין את הקרבן.

במאי קמיפלגי [במה נחלקו], מה טעם המחלוקת האם כלי שיר מעכבין או לא?

מר, רב יהודה אמר שמואל, סבר שעיקר שירה, אותו השיר ששרים הלוים - בפה הוא. וניגון הכלים אינו בא אלא להנעים את קול השרים. ולכן, היות וסוף סוף ישנם לוים ששרים את השיר, אין כלי הנגינה מעכבים.

ומר, רבי שמעון בן אלעזר, סבר שעיקר שירה בכלי. ולכן, אם אין כלי נגינה, אף שהלוים עצמם שרים את שירם, אין הקרבן כשר ^[1596].

אמר רב חמא בר גוריא אמר רב: לא בכל הדורות היו הכהנים מתחלקים לעשרים וארבעה משמרות.

אלא, כך היה סדר הדברים:

בתחילה משה תיקן ^[1597] להם לישראל שמונה משמרות כהונה. ארבעה משמרות ממשפחת אלעזר בן אהרן, וארבעה משמרות ממשפחת איתמר בנו.

בא שמואל בדורו - והעמידן [והעמיד את מנין המשמרות] על שש עשרה ^[1598].

בא דוד בדורו, כאשר ראה שנתרבו עוד הכהנים, ואין די בחלוקתם לשש עשרה משמרות, והעמידן [והעמיד את מנין המשמרות] על עשרים וארבעה ^[1599].

שנאמר: "בשנת הארבעים למלכות דויד נדרשו וימצא בהם גבורי חיל ביעזיר גלעד". ובאותם מקראות, העוסקים בדברים שהיו בימי דוד ^[1600], נמנו עשרים וארבעה משמרות.

מיתיבי [הגמרא מקשה קושיה מדברי הברייתא דלהלן, על דברי רב חמא בר גוריא בשם רב]: משה תיקן להם לישראל שמונה משמרות. ארבעה משמרות מאלעזר, וארבעה - מאיתמר.

בא [באו] דוד ושמואל - והעמידן [והעמידו את מנין המשמרות] על עשרים וארבע.

שנאמר: "המה יסד דויד ושמואל הראה ^[1601] באמונתם" ^[1602].

הרי לנו, שדוד ושמואל יחד העמידום על עשרים וארבעה משמרות, ולא כפי שאמר רב חמא בר גוריא בשם רב, ששמואל העמידם על שש עשרה, ורק לאחר מכן העמידם דוד על עשרים וארבע!

מבארת הגמרא: הכי קאמר [כך היא כוונתו של התנא בברייתא]: מיסודו של דוד ושמואל הרמתי, כלומר, על ידי שניהם, שהגדילו כל אחד בתורו את מספר המעמדות - העמידום בסופו של דבר על עשרים וארבע משמרות.

תניא אידך [שנינו בברייתא אחרת]: מתחילה משה תיקן להם לישראל שש עשרה משמרות, בחלוקה שוה בין בני אלעזר לבני איתמר: שמונה מהמשמרות היו מאלעזר, ושמונה משמרות - מאיתמר.

ולאחר מכן, כשרבו הכהנים בני אלעזר - על בני איתמר, חלקום [חלקו שוב את המשמרות באופן שונה, שיתאים למספרם היחסי של בני אלעזר ובני איתמר], והעמידום על עשרים וארבע. ששה עשר - מבני אלעזר, ושמונה - מבני איתמר.

שנאמר: "וימצאו בני אלעזר רבים לראשי הגברים מן בני איתמר - ויחלקום. לבני אלעזר ראשים לבית אבות ששה עשר, ולבני איתמר לבית אבותם שמונה". והיינו, שמתחילה היו קבועים שמונה משמרות מבני איתמר, ושמונה מבני אלעזר.

לאחר מכן, כשנמצאו "ראשי הגברים" [האנשים הראויים לעבודה] של בני אלעזר רבים משל בני איתמר, חילקו את הכהנים לעשרים וארבעה משמרות: ששה עשר מהם - מבני אלעזר, שהיו רבים יותר מבני איתמר, ושמונה מהם - מאיתמר.

ואומר [ועוד ראיה לדבר, ממקרא אחר]: "בית אב אחד אחז לאלעזר ואחז אחז לאיתמר" ^[1603].

והיינו, שהוסיפו לאלעזר עוד אחוז [אותו מספר] שהיה תחילה. דהיינו, שהוסיפו לו עוד שמונה משמרות - על אותן שמונה שהיו לו תחילה, כך שביחד היו לו ששה עשרה בתי אב. וזהו "בית אב אחד אחוז לאלעזר", שהוסיפו לו עוד אחוז אחד.

ואילו לאיתמר, אותו אחוז שהיה בתחילה, נשאר אחוז אף עתה. שלא הוסיפו לו דבר. וזהו "אחוז אחוז לאיתמר", שאותו מספר שהיה להם תחילה, נשאר גם עתה.

שואלת הגמרא: מאי "ואומר"? לשם מה צריך להביא ראיה ממקרא נוסף? למה אין די במקרא הראשון, הרי החלוקה החדשה, שש עשרה לאלעזר ושמונה לאיתמר - כתובה שם בפירוש!

ומבארת הגמרא: וכי תימא [כי אם נלמד רק מהמקרא הראשון, שמא תאמר], כי היכי דנפישי בני אלעזר [כפי שהרבו את בתי האב של בני אלעזר], הכא נמי דנפישי בני איתמר שמונה [כך הרבו את בני איתמר, והעמידום עתה על שמונה],

ובאמת מעיקרא ארבעה הוו [מתחילה היו לכל אחד מהם ^[1604] רק ארבעה בתי אב], אלא שבני אלעזר התרבו מאוד, ולכן העמידום על ששה עשר, ואילו בני איתמר לא התרבו עד כדי כך, ולכן העמידום רק על שמונה -

תא שמע: "בית אב אחד אחז לאלעזר ואחז אחז לאיתמר". שממקרא זה מוכח, שמשמרות בני איתמר נשארו כפי שהיו מתחילה. ורק משמרות בני אלעזר נתרבו.

על כל פנים, מוכח מכאן, שמתחילה תיקן משה שמונה משמרות מכל בית אב. ואילו רב חמא בר גוריא אמר, שמתחילה תיקן משה ארבעה משמרות לכל בית אב.

תיובתא דרב חמא בר גוריא [מהברייתא קשה על על רב חמא בר גוריא]!

אמר לך רב חמא בר גוריא: תנאי היא [מחלוקת תנאים יש בדבר], ואנא דאמרי כי האי תנא דאמר שמונה [ואני אמרתי את דבָרַי כשיטת התנא שסובר שהיו מתחילה שמונה משמרות בסך הכל, מבני אלעזר ובני איתמר יחד] ^[1605].

תנו רבנן: ארבעה משמרות של כהנים עלו מן הגולה לארץ ישראל בזמן שהוקם בית שני [ושאר המשמרות נשארו בגולה, ולא רצו לעלות].

ואלו הן אותן ארבעה משמרות:

א. ידעיה,

ב. חרים,

ג. פשחור, ^[1606]

ד. ואימר.

ואמרינן מה ראית להקשות לקולא אקשתו למשרת להיות מותר בחרצן. ואקשתו לנזיר להיות בעל מום כשר לברכה. אדרבה הקשהו לחומרא. הקשהו למשרת להיות כהן בעל מום פסול בנשיאות כפים והקשהו לנזיר להיות אסור בחרצן. ושנינן אסמכתא בעלמא היא. פי' דרשת סמוכין מדרבנן היא הלכך לקולא דרשינן. וכתיב נמי לעמוד לשרת מה משרת עומד אף נשיאות כפים מעומד:

פיסקא אלו הן המעמדות. מה טעם תקינו מעמדות לפי שנאמר צו את בני ישראל:

ירושלמי א"ר יונה תמידין קרבנן דכל ישראל אינון וא"ת יהיו כל ישראל כל השנה כולה בירושלים עומדים על קרבנן. לא חייבתם התורה אלא ג' רגלים בשנה. ואם יש לומר יהיו יושבין בטילין בעריהם הא כתיב ואספת דגנך הנם מוזהרין לאסוף דגנם ותירושם של כל השנה כולה. התקינו הנביאים הראשונים כ"ד משמרות ועל כל משמר ומשמר היה מעמד בירושלים של כהנים ושל לוים ושל ישראל:

ת"ר כ"ד משמרות היו בא"י מהן י"ב ביריחו. הגיע זמן המשמר לעלות חצי המשמר עולה מא"י וחצי משמר מיריחו כדי שיספקו מים ומזון לאחיהם. כלומר חצי המשמר הנותר מספיקין צורכי העולים. ובפעם אחרת מתחלפים. מי שלא עלה יעלה עכשיו. מי שעלה כבר ישב עתה בביתו ויספק צרכי העולים:

ירושלמי תני ר' שמעון בן אלעזר ישראל והכהנים והלוים וכלי שיר מעכבין את הקרבן שנאמר כל הקהל משתחוים אלו ישראל. והשיר משורר אלו הלוים וחצוצרות מחצצרים אלו הכהנים הכל עד לעלות העולה.

הכל מעכבין את הקרבן. אמר רב חסדא אמר רב משה תקן לישראל שמונה משמרות. ד' מאלעזר וד' מאיתמר. בא שמואל והעמידן עד שש עשרה. בא דוד והעמידן עד כ"ד. שנאמר בשנת הארבעים למלכות דוד נדרשו. ואותבינן עליה מהא דתניא משה תיקן להם לישראל ט"ז משמרות. ח' מאלעזר וח' מאיתמר וכשרבו בני אלעזר על בני איתמר חלקום לכ"ד שנאמר וימצאו בני אלעזר רבים לראשי הגברים מבני איתמר ויחלקום לבני אלעזר ראשים לבית אבות ששה עשר.

ולבני איתמר לבית אבותם שמונה. היו ח' לאלעזר וח' מאיתמר כגון שהיו ח' אלפים מזה וח' אלפים [מזה] כל משמר אלף רבו בני אלעזר וכאשר דרשום נמצאו י"ו אלף ובני איתמר ח' אלפים כמו שהיו חלקו בני אלעזר לי"ו משמר אלף כל משמר ובני איתמר נשארו ח' משמרות כמו שהוא וזהו שכתב ויחלקום לבני אלעזר ראשים לבית אבות ששה עשר ולבני איתמר לבית אבותם שמונה. וכתיב בית אב אחד אחוז לאלעזר ואחוז אחוז לאיתמר כל האחוז שהיה לאיתמר מקודם הוא האחוז עתה.

אבל לבני אלעזר הוסיפו ח' אחרים. תיובתא דרב חסדא דאמר משה תיקן להם לישראל ח' משמרות כו' הנה זה הברייתא תנא י"ו משמרות תיקן להם משה לישראל.

ושנינן תנאי היא ואנא דאמרי כי האי תנא דתניא משה תיקן לישראל ח' משמרות ד' מאלעזר וד' מאיתמר אכתי סיפא דקתני באו שמואל ודוד והעמידום על (י"ו) [כ"ד] קשיא לרב חסדא ושנינן הכי מיסוד של שמואל שהוסיף על שתיקן משה. בא דוד והוסיף על מה שתיקן שמואל [והעמידום על כ"ד] שנא' המה יסד דוד ושמואל הרואה באמונתם:

מאי חזית דאקשית לקולא דאקשת ליה לנזיר דבעל מום מותר ואקשת ליה למשרת דבחרצן מותר אקיש לחומרא ונימא מה נזיר אסור בחרצן אף מברך אסור בחרצן ומה משרת בעל מום לא אף מברך בעל מום לא:

אסמכתא דרבנן הוא הא דמקשינן מברך לנזיר ולמשרת מדרבנן היא:

ה"ק ואלו הן מעמדות דקתני לקמיה התקינו נביאים הראשונים כ"ד משמרות (כל) [של] כהנים על כל משמר היה מעמד בירושלים כהנים ולוים שבמשמר עולין בירושלים וישראל שבאותו משמר מתענין וכו' ומקצתן עולין לירושלים כדי שיעמדו על הקרבנות:

אי הכי נפישי להו דמשמע דהוי ל"ו משמרות אלא אימא שתים עשרה כלומר מאותן עשרים וארבעה הוי מהן שתים עשרה מיריחו ושתים עשרה מכל שאר ישראל:

כיצד הגיע זמן משמרות לעלות חצי משמר עולה מא"י וחצי משמר מיריחו וכן כל משמר ומשמר עולה חצי מא"י וחצי מיריחו דהיינו שתים עשרה מא"י ושתים עשרה מיריחו ולמה כל משמר חציו מיריחו לפי שהן קרובין לירושלים מספקין מזון לאחיהן שאר חצי משמר הבאין מא"י ממקום רחוק ואין יכולין להביא מזון עמהן:

עיקר שירה בפה ואין צריך כלי שיר:

בא דוד ושמואל והעמידום בין שניהם כ"ד קשיא לרב חסדא דאמר שמואל תיקן י"ו ודוד כ"ד תריץ הכי קאמר מיסודו של שמואל הרמתי שהוא העמידן על י"ו חזר דוד והעמידן על כ"ד. מיתיבי משה תקן י"ו משמרות וקשיא לרב חסדא דאמר ח' משמרות וכשרבו בני אלעזר חילקום לי"ו משמרות היינו כ"ד משמרות וכי תימא כי היכי דנפישי בני אלעזר כן רבו בני איתמר ולעולם בימי משה הוא ארבע מאלעזר וארבע מאיתמר כדאמר רב חסדא והתרבו בני אלעזר והעמידום על י"ו נתרבו בני איתמר והעמידום על ח' והיינו דכתיב וימצאו בני אלעזר וגו'. ת"ש בית אב אחד אחוז לאלעזר ואחוז אחוז לאיתמר כלומר כל בית אב אחד של אלעזר חילקו לשנים אבל בני איתמר כדקיימי בימי משה קיימי עכשיו ומדכתיב ולבני איתמר לבית אבותם שמנה אלמא דבימי משה הא שמנה מאלעזר ושמנה מאיתמר וקשיא לרב חסדא אמר לך רב חסדא תנאי הוא דאשכחן תנא דלעיל דתניא משה תיקן ד' מאלעזר וד' מאיתמר ואנא דאמרי כוותיה:

כל משמר ומשמר כשהיה עולה היה חציו נשאר ביריחו כדי שיספקו משם מזון לחצי משמר העובד וכשעבד חציה ג' ימים אלו שעבדו באים ביריחו ואלו שביריחו עולין לירושלם ועובדים ואותם שחזרו ביריחו מספקים להם מזון וכן בכל משמר ומשמר ונמצא שכל השנה היתה עומדת חצי המשמרות בירושלם וחצין ביריחו:

כהנים לויים וישראלים וכלי שיר הם הם מכשירי הקרבן ומעכבים הקרבן ומגדולי המפרשים פירשו שלא יפסל הקרבן בשביל לויים וישראלים וכלי שיר ולא נאמר עליהם שמעכבים אותו אלא שממתינים להם עד שיהיו לשם:

משמרות אלו שנחלקו לכ"ד משמרות משה רבינו ע"ה הוא שהתחיל בחלוקה זו כדכתיב לבד ממכריו על האבות שפירושו על המשמרות כתרגומו והיה מקובל בידם שמשה חלקם לשמנה משמרות ואע"פ שבימיו לא היו ראויים ליחלק תקן שכל זמן שיתרבו יתחלקו לח' ד' מאלעזר וד' מאיתמר בא שמואל וחלקם לי"ו בא דוד וחלקם לכ"ד ואע"פ שכתוב המה יסד דוד ושמואל שמשמעו ששניהם העמידום על כ"ד כך פירושו מיסודו של שמואל העמידום על כ"ד שמאחר שראה דוד שלא הוסיף על של משה אלא שמנה אף הוא לא רצה להוסיף על שמואל אלא ח' ומ"מ הואיל וכתוב יסד דוד ושמואל וכתיב בשנת הארבעים למלכות דוד נדרשו וכו' ושנת הארבעים לדוד כבר מת שמואל שהרי שנה אחרונה של מלכות דוד היה אלמא שמואל התחיל להוסיף ודוד הוסיף אחריו:

ת"ר כ"ד משמרות בירושלים כך כתוב בכל הספרים וכך עיקר והסיפא מפרשת הרישא דקתני הגיע זמן המשמר לעלות חצי המשמר עולה לירושלים וחצי המשמר עולה ליריחו מהו פירושו כ"ד משמורת היו עולם בירושלים וי"ב מהם ביריחו כלומר חציים עולם לירושלים וחציים לירחיו ולאו דוקא י"ב משמרות דלעולם לא עלתה משמרת שלימה לא בירושלים ולא ביריחו אלא חציים לכאן וחציים כאן אלא האי י"ב כמו חציים הוא שכ"ד חצאי משמרות הי' עולים בירושלים וכ"ד חצאי משמרות ביריחו כדי שיהי' אלו שביריחו מספקין מים ומזון לאלו שבירושלים:

ת"ר ד' משמרות עלו מן הגולה ואלו הן ידעיה חרום פשחור ואמר. כתב המורה ואיבעיא לי דפשחור לא כתוב גבי כ"ד משמרות. ואני חפשתי ומצאתי אמר במשמרות ט"ז ופשחור לא מצאתי וי"ל אדם גדיל הי' ונקראת כל המשמורה על שמו ומאותן הכ"ד משמרות היה:

גמרא תיובתא דרב חמא כצ"ל וכן פרש"י:

בפרש"י בד"ה ה"ג הגיע כו' לירושלים לעבודה וחציי' הולכין ליריחו הסמוכה לירושלים ושם מתקנין כו' כצ"ל:

בד"ה מעכבין כו' וישראלים כיון דכולהו הד"א:

תוס' בד"ה מ"ס עיקר שירה כו' אפילו פסולים כו' עכ"ל ר"ל דלהכי למ"ד עיקר שיר בפה נקט ישראלים דאפילו ממזרים כשרים לשיר אבל למ"ד עיקר שיר בכלי לא נקט ישראלים דבעי כהנים ולוים ודו"ק:

בא דוד והעמידן על כ"ד שנאמר בשנת הארבעים למלכות כו'. מייתי ליה מהאי קרא דבתר דחשיב שם מינוי כ"ד משמרות כתיב בשנת ארבעים למלכות דוד וגו' דמשמע דאז קבע הכ"ד משמרות כבר היה שמואל מת ואהא פריך מהא דבא דוד ושמואל כו' דמשמע דתרוייהו תקנינהו:

ד' משמרות עלו כו' פשחור ואימר כו' מפרש"י מבעי לי דפשחור לא כתיב גבי כ"ד משמרות כו' עכ"ל ויש ליישב דמצינו פשחור בן אימר הכהן בימי ירמיהו ואימר כתיב גבי כ"ד משמרות בד"ה אלא דבבית שני נעשו בני פשחור למשפחה גדולה כדמשמע פ' י' יוחסין שאמרו שם ד' אלפים עבדים היו לו לפשחור ונטמעו וע"כ נחלק פשחור משאר בני אימר למשמר אחר אבל קשה לי בענין זה שאמרו הכא דלא עלו רק אלו ד' משמרות ובספ"ה דסוכה אמרי' במעשה בת בילגה כו' שהיה בבית שני ?מי יוונים ואמרו שם דסתמו חלונה של משמר' דבילגה וי"א דנכנס ישבב כו' ומשמע מכל זה דמשמרות דבילגה וישבב שהיו מכ"ד משמרות היו קיימים עדיין בבית שני:

גמרא מר סבר עיקר שירה בפה כו'. עפרש"י ומשמע מיהא דלכ"ע השיר מעכב הקרבן והוא כר"מ בערכין (יא) ובזה מיושב פרש"י בע"ז (מז) ממה שהעירותי עליו שם:

שם ואומר ב"א אחד אחוז לאלעזר ואחוז אחוז לאיתמר. המקרא הזה נלאו המפרשים לפרשו. ועי' בבא"ח שאמר בזה דבר חכמה. אך עדיין לא פלטינן מקושיא. דמ"מ הוה עול לאיתמר והוא כשיצא גורל אחד לאלעזר וא' לאיתמר הגם שנשארו בקלפי ט"ו פתקין לזה כמו לזה הרי השני מאותו ב"א לאיתמר שיצא כבר הוא כמו שאינו כיון דאף אם יצא לא יהא נחשב למאומה. וכן כשיצאו עוד א' לאלעזר וא' לאיתמר יהיה השני לו כמו שאינו ולא נשאר לו רק י"ב שיוכלו לזכות. ולאלעזר י"ד וכן ביתר היוצאים. ולשיטתו ה"ל לתקן כן שיכתבו ט"ז פתקין לאיתמר בלא שם ב"א שלו אלא איתמר סתם והשמונה הראשונים שיצאו מאתם יזכו כסדר צאתם ואח"כ יפילו הח' ב"א שלו ביניהם לבדם גורל. ולזה יש לכוין המקרא ב"א אחד אחוז לאלעזר ר"ל דלאלעזר היה אחוז שם הב"א שלו. ואחוז אחוז לאיתמר רצה לומר דלאיתמר לא היה אחוז שם הב"א שלו אלא איתמר סתם וזהו הוראת הכפל דפי' בכל פעם לא היה נאחז רק איתמר סתם. אבל באמת נראה דאין עול כלל לאיתמר אף את"ל כפשוטו שלא היה לאיתמר רק ח' פתקין לפי ההלכה שבידינו כל קבוע כמחצה על מחצה דמי:

שם ת"ר ד' משמרות עלו מן הגולה כו'. עי' רש"א בח"א שהקשה הא מצינו בסוף סוכה בלגה וישבב. ול"נ ליישב דלאחר שחלקו אותן ד' לכ"ד קראו להן שמות כשמות הראשונים. וכה"ג מצינו רפ"ה דשקלים גבי ממונים שהיו במקדש לפי' הרע"ב בשם רבותיו. ועי' בערכין (יג) בתד"ה משמרתו שהקשו כעין קושיית הרש"א ותירוצם השני שם הוא כעין תירוצי. אך לפ"ז יקשה לכאורה מאי מדייק הש"ס שם מזה דמשמרתו של יהויריב לא היה בבית שני. וי"ל לפי שתחלת הברייתא דשם הוא מגלגלין חובה ליום חייב כו'. משמע דר"ל דגם חוב המשמרה גרם לזה שיחרב הבית בשבתה בראשונה ובשניה לכן דייק שפיר דהא אף שנקראה בשם יהויריב מ"מ אנשיה היו אחרים ובזה נעזרתי קצת מהגבו"א:

רש"י ד"ה עיקר שירה בכלי. אבוב וכן בפ' החליל. אבוב היינו חליל כדאיתא בערכין (י ב) ועמש"כ בסוכה (נ ב):

רש"י ד"ה וימצאו בני אלעזר כו'. צריך להגיה לשון הפסוקים בדבריו כדאיתא בגמרא:

תד"ה אי מה. כיון דילפינן גז"ש. ל"ד דאינו אלא היקש:

בא"ד מדקא חזינן כו' ממשרת לבע"מ. כצ"ל:

תד"ה מ"ס. ולכך הכל כשרים כו' לומר שירה. ע"כ כוונתם על שיר דכלים. דשיר הפה דהוא עיקר וודאי אינו אלא בלוים כדמוכח מקראי דמייתי הגמרא בערכין (יא):

גמ' מדרבנן ולקולא. כעין זה שבת דף פג ע"ב:

כהנים לוים וישראלים מעכבים את הקרבן. פירש רש"י אם אין מעמד מכולן בירושלים כדתנן לעיל (דף כ"ו) על כל משמר היה מעמד בירושלים של כהנים לוים וישראלים כיון דכולהו בעלים בעינן דלהוי כמוהו על גבי עבודה וקשה לי למה לי מכולן למעמד הא כמו דסגי במעמד דמקצת ישראל ואינו צריך רוב ישראל או קצת מכל שבט ושבע הכי נמי למה לי למעמד בפרטות משלשתן יהיה אנשי מעמד מאחד מהן או מכהנים או מלוים או מישראלים וסגי בהכי והן יהיו שלוחים מכולן אטו בקרא דתשמרו דנפקא ליה מעמד מיניה שלשתן רמיזא הא לא בעי קרא אלא מעמד שיהיו שלוחים דכל ישראל ובחדא מהני סגי ולי נראה הא דשלשתן מעכב דקאמר שמואל לא משום מעמד הוא דודאי מעמד דאחד מהן סגי אלא היינו טעמא דמעכבין משום דבלא כהנים לא סגי שהן מקריבין הקרבן ולוים לשיר וישראל למעמד והא דלא סגי בהני כהני המקריבין הקרבן או בהני לוים שמשוררין על הקרבן והן עצמן יהיו שלוחי כל ישראל לעמוד על גבי הקרבן יש לומר כיון דהכהנים מקריבין הקרבן והלוים משוררין הן לא מתחזי מילתא ולא מינכר שהן אנשי מעמד וכי תימא לפי זה בשאר כהנים שאין מקריבין זה הקרבן או בשאר לוים שאין משוררין עליו תסגי להיות מאנשי המעמד ולמה לי שלשתן ועוד אי הא כהנים מעכבין דאיירי שמואל היינו כהנים המקריבין מאי קמשמע לן פשיטא יש לומר דהא דנקט כהנים מעכבין מילתא בעלמא קאמר דכל הני תכסיסי קרבן הן דאי אפשר לקרבן בלעדן ותכסיסי קרבן בעלמא קא חשיב ועוד דאמתני' קאי דתנן על כל משמר היה מעמד של כהנים לוים וישראלים אלו להקריב ואלו לשיר ואלו למעמד להיות שלוחים כל ישראל וקאמר שמואל דהני מעכבי את הקרבן ואין הכי נמי דבכהנים אחרים שלא הקריבו הקרבן או בלוים שלא אמרו שיר על קרבן זה לחוד סגי במקום מעמד אלא משום דאמתני' קאי נקט לה בגוונא דתנן במתני' ועיקר מאי דקא משמע לן דעיקר מעמד וכן שיר מעכב משום הכי לוים מעכבין והא דתני בספרי תשמרו שיהיו כהנים לוים עומדין על גביו נמי לאו' דוקא אלא לישנא דמתני' נקט וכל חד וחד למילתיה אתי:

ותדע דהכי הוא כדפרי' שהרי במתני' תני כהנים לוים וכלי שיר מעכבין ואלו ישראל שיירי' וליכא למימר דבהא נמי פליגי ולמתניתין מעמד דישראל לא מעכבי דא"כ הוה ליה להגמרא לפרושי דפליגי נמי בהא כדמפרש דפליגי בעיקר שירה בפה או בכלי ועוד אם איתא דפליגי מתני' בהא דמעמד של ישראל אדשמואל הוה ליה למותיבתיובתא לשמואל בשלמא בהא דעיקר שירה דלשמואל בפה ולמתני' בכלי לא קשה מידי דתנאי פליגי בהא בפרק ב' דערכין ואמר לך שמואל אנא דאמר כמאן דאמר התם עיקר שירה בפה אבל בהא דמעמד אם איתא דפליג שמואל אמתניתא הוה ליה למותיב תיובתא מינה ודוחק לומר דלא מיתניא בי רבי חי"א ורבי אושעיא ולא מותבינן מינה כדאמרינן בשילהי מסכת חולין דאם איתא הוה ליה להגמרא לפרש כן בהדיא אבל למאי דפירשתי ניחא דתנא מילתא פסיקא נקט דכהנים ולוים ודאי מעכבין לעולם הללו משום הקרבה והללו משום שיר ולא סגי בלאו הכי וכן כלי שיר פסיקא ליה לעכב למאי דס"ל עיקר שירה בכלי אבל ישראל לא פסיקא ליה לעכב אע"ג דעיקר מעמד ודאי מעכב מ"מ סגי בכהנים ולוים שלא הקריבו ולא אמרו שירה על זה הקרבן וכדפרישית:

ולמאי דפירשתי ניחא הא דקאמר הגמרא במאי קמיפלגי מר סבר עיקר שירה בפה ומר סבר עיקר שירה בכלי והשתא לפירש"י דהא דשמואל דכל הני מעכבין את הקרבן משום מעמד הוא איכא למידק מנלן דפליגי בעיקר שירה אי בפה או בכלי דילמא דכולי עלמא עיקר שירה בכלי והא דלא חשיב שמואל לכלי שיר בהני דמעכבין את הקרבן משום דס"ל כמאן דאמר דעיקר שירה לגמרי אינו מעכב דהכי תניא בפרק ב' דערכין (דף י"א) השיר מעכב את הקרבן דברי ר' מאיר וחכמים אומרים אינו מעכב והתם בעיקר שירה פליגי אי מעכב אי לא דאמרי' מאי טעמא דר"מ דכתיב ואתנה את הלוים וגומר ולכפר מה כפרה מעכבת אף שירה מעכבת ורבנן ההוא מיבעי ליה לכדר"א דאמר מה כפרה ביום אף שירה ביום אלמא לרבנן עיקר שירה לגמרי אינו מעכב ואע"ג דלשמואל עיקר שירה בפה סבירא ליה דאמר שמואל התם מנין לעיקר שירה מן התורה דכתיב ושרת בשם ה' וכו' הוי אומר זה שירה שמע מינה דסבירא ליה עיקר שירה בפה דאי בכלי אין זה שירות בשם מכל מקום כיון דמהא דשמואל דהכא לא מוכח מידי דס"ל דעיקר שירה בפה למה ליה להגמרא לומר דהא דשמואל דהכא פליג אברייתא דחשיב כלי שיר דשמע מינה דעיקר שירה בכלי כיון דשמואל דהכא לא מיירי כלל מעסק שירה אלא מענין מעמדות לחוד אבל למאי דפירשתי דהא דלוים מעכבין את הקרבן משום שירה קאמר ניחא דמדלא חשיב נמי לכלי שיר דמעכבי שמע מינה דס"ל עיקר שירה בפה ובלוים לחוד סגי בלא כלי שיר ובסמוך יתבאר עוד:

מר סבר עיקר שירה בפה. קשה לי הא ריש פרק ד' דקדושין (דף ס"ט) תנן עשרה יוחסין עלו מבבל כהנים לוים כו' ופירש"י ותוס' אע"ג דכתיב ומבני לוי לא מצאתי שם היינו ראויין לשיר אבל אותן שעלו עמו קצוצי בהונות היו ואינם ראויים לשיר ובפרק ט' דיבמות (דף פ"ו) אמרינן מפני מה קנסו לוים במעשר מפני שלא עלו בימי עזרא והשתא למאן דאמר עיקר שירה בפה הא אפשר לקיים השיר באותן לוים שעלו דהא אין מום פוסל בלוים כדאמרינן בסוף פרק קמא דחולין (דף כ"ד) ואי משום דאיכא נמי מצוה בכלי שיר כדאמרינן בפרק ב' דערכין (דא (דף י') הא אמרינן התם למאן דאמר עיקר שירה בפה שירה בכלי כשר אפילו בישראל ועבדים ואפילו לכתחילה כדתנן התם ועבדי כהנים היו דברי ר"מ ואפילו לר' יוסי דפליג ואמר ישראל המשיאין לכהונה היו ור' חנניא בן אנטיגנוס אומר לוים היו לאו משום דפסלי בשאר אלא דפליגי אי מעלין מדוכן למעשר וליוחסין כדמפרש בגמרא התם ואפילו לר"ח כיון דמדינא אפילו ישראלים ועבדים כשרים לכתחילה ואין בזה אלא חששא מצד אחר אין ראוי לקנסם בשביל זה ועוד לר"מ דס"ל מעבדים הוה ור"י דס"ל ישראלים הוה א"כ אמאי קנסו הא אפשר לאלו לשורר בכלי ואותן הלוים קצוצי בהונות ישוררו בפה שוב ראיתי להתוס' שם בפרק ט' דיבמות דכתבו ואפילו למאן דאמר עיקר שירה בפה מכל מקום הקפיד כיון דאיכא נמי מצוה בכלים ודברי תימה הן וכמו שכתבתי:

אבל לי נראה כיון דלא מצא אלא אותן לוים שהיו קצוצי בהונות בשעת חורבן הבית בשעה שאמר להן נבוכדנצר הרשע שירו לנו משיר ציון הא ודאי עד עלות עזרא מבבל הזקינו הרבה דהא גלות בבל שבעים שנה ועזרא עלה בשנת שית לדריוש כדכתיב וזה היה אחר גמר בנין הבית ומן הסתם מחמת זקנה מרובה נתקלקל קולם ודבר זה נראה לעינים שקול זקנים נשתנה ואין להם ביסומי קלא כלל ואפילו לבין צעירי שנים לגדולי השנים איכא חילוק בבסומי קלא וכדתנן בפרק ב' דעירכין אין קטן נכנס לעזרה לעבודה אלא בשעה שהלוים אומרים בשיר ולא היו אומרים בנבל ובכינור אלא בפה כדי ליתן תבל בנעימה ותנן עוד התם וצעורי הלוים היו נקראין וקאמר בגמרא כיון דהני קטין קלייהו והני עב קלייהו הני מקטטי כו' פר"שי מקטינין ועושין קולם דק דק ויפה ומצערין הלוים שאין יכולין לבסם קולם כמותן כ"ש זקנים רבות השנים כאותן שעלו מן הגולה שנאבד מהם בסומי קלא לגמרי והא אמרי' התם בסוף פ"ק דחולין בשילה ובבית עולמים שעבודת הלוים בשיר אין נפסלין אלא בקול ופירש הרמב"םב' מה' פסולי המקדש שיתקלקל קולו מרוב הזקנה נפסל וא"כ אפילו למ"ד עיקר שירה בפה נפסלו אותן לוים קצוצי בהונות בשעת חורבן עד שעת הבנין שנשתנה קולם מחמת זקנה מרובה ונפסלו בקול שוב ראיתי להריטב"א שם ריש פרק ד' דקדושין שכתב על פר"שי ולי נראה שבנה הבית קודם שעלה עזרא והקריבו עליו קרבנות ואיך אפשר שלא היה שם לוים משוררים בפה ובכלי והנכון שבעליה הראשונה עלו שם מבני לוי כשרים אבל ביסוד המעלה של עזרא לא עלו והיינו דכתיב ומבני לוי לא מצאתי שם וכן מפורש במקראות. מר סבר עיקר שירה בפה ומ"ס עיקר שירה בכלי ואע"ג דאין שיר אלא בשעת ניסוך היין כדאמרינן בפ"ב דערכין אין אומרים שירה אלא על היין והא נסכין עצמן אין מעכבין את הקרבן כדאמרינן ומנחתם ונסכיהם אפילו בלילה אפילו למחר כבר פי' התוס' התם גבי הא דקאמר השיר מעכב את הקרבן דמעכב את הניסוך קאמר דאם אין שיר אין ניסוך והכי נמי כלי שיר דמתני' ולוים דקאמר שמואל דמעכב את הקרבן למאי דפירשתי דמשום שירה קאמר דלוים מעכבין היינו שמעכבין לניסוך היין ולפר"שי דמעכבין משום מעמד מעכבין לעיקר קרבן קאמר ואפי' למאי דפירש' בע"כ צריך לומר דהא דישראל מעכבין מעכבין משום מעמד קאמר דשמע מיניה דאפילו בשעת ניסוך היין של תמיד בעי מעמד דאל"כ לא משכחת לה לשלשתן שיהו מעכבין ביחד דאי בשעת עיקר הקרבן לוים למה לי דהא בישראל לחוד סגי משום מעמד וכדפי' לעיל אלא ודאי בשעת ניסוך מיירי דכהנים צריך לנסך ולוים לשיר וישראל למעמד ואע"ג דניסוך אינו מעכב כפרה אפ"ה בכלל תשמרו דקרא הן דמיניה נפקא ליה מעמדות דהא בספרי אמר את קרבני זה הדם לחמי אלו אימורין כו' תשמרו שיהי' כהנים לויים וישראלים עומדין על גביהם והא אימורין אינו מעכב כפרה ואפילו הכי בעו מעמד והשתא כיון דאי אפשר לפרש הא דמאן דאמר שיר מעכב את הקרבן את עיקר הקרבן אלא את הניסוך קאמר וכדפירש התוס' והשתא הא דכלי שיר מעכב למתני' אניסוך דווקא קאי כ"ש דתקשה לפירש"י דעיכוב דלוים דשמואל משום מעמד הוא נהי דניסוך נמי בעי מעמד וכדפירשתי מכל מקום למה לי' להגמרא למשוי פלוגתא בין ברייתא דחשיב לכלי שיר ולשמואל דלא חשיב לה דלמא שמואל מיירי מעיקר קרבן דלא שייך שם כלי שיר אי נמי שמואל מיירי בין מעיקר קרבן בין מניסוך והני דקחשיב פסיקא ליה דמעכבי בשניהם אבל כלי שיר לא פסיקא ליה דהא ליתא בעיקר קרבן אלא ע"כ כדפי' עיקר דעיכוב לוים דשמואל משום שיר הוי ומניסוך מיירי ומדלא חשיב לכלי שיר שמע מיניה דסבירא ליה עיקר שירה בפה ומהשתא בעל כרחך פליג אמתניתא:

מר סבר עיקר שירה בכלי כתבו התוס' א"כ צריך שיהיו כהנים או לוים דהא הכלי זמר היו קודש ואיני יודע מה ענין כהנים לשירה הא כהנים מוזהרים שלא לעבוד עבודת הלוים כדאמרינן בפרק ב' דערכין (דף י"א) גם הם גם אתם אתם בשלהם פירוש כהנים בעבודת הלוים כגון לשורר ולשוער במיתה וגם מה שתלו דאם עיקר שיר בכלי צריך כהנים או לוים דווקא משום דכלי זמר היו קודש לא בהא תליא עיקר טעמא אלא כיון דעיקר שירה בכלי אי אפשר אלא בלוים שהם משוררים כדיליף מקרא בפרק ג' דערכין אבל אי עיקר שירה בפה אפילו בישראל ועבדים סגי כדאמרינן התם ואי טעמא משום דכלי זמר היו קודש בעי לוים כדברי התוס' אם כן אפילו אי עיקר שירה בפה לא סגי בלא לוים אלא שיש לומר לדעת התוס' דהא בהא תליא דאי עיקר שירה בפה אין צריך לקדש את הכלי זמר ואי עיקר שירה בכלי הוה ליה כלי שרת וצריך לקדש הכלי בע"כ והכי משמע להדיא ריש פרק ה' דסוכה (דף נ') בהא דאמר רב יוסף מאן דמכשיר כלי שרת של עץ קסבר עיקר שירה בכלי פירוש והוה ליה כלי שיר כלי שרת וילפינן מאבובא דמשה ומר סבר עיקר שירה בפה ולא ילפינן מאבובא דמשה דכיון דאין עיקר שירה בכלי לא הוה ליה כלי שרת מ"מ בשמעתין אין צריך לזה כלל:

בא דוד והעמידן על עשרים וארבע פירוש אותן שמונה שהוסיף על של שמואל היו משל אלעזר לבד ושל איתמר עדיין עומד על תקנת שמואל שתיקן משל אלעזר שמונה וכן משל איתמר שמונה ובהכי אתי שפיר אליבא דרב קרא דמייתי בסמוך בית אב אחד אחוז לאלעזר ואחוז אחוז דהיינו כדקאי קאי לאיתמר ואתיקן דוד קאי כנ"ל:

אמר לך רב חמא בר גוריא תנאי היא ואנא דאמרי כי האי תנא דאמר שמונה. קשה לי נהי דרישא דמילתא אתי שפיר כהאי תנא אבל הא דאמר שמואל בפני עצמו העמידן על שש עשרה ואחר כך בא דוד והעמידן על עשרים וארבע. ולהאי תנא בתרא בעל כרחך דוד ושמואל ביחד העמידן על עשרים וארבע דכיון דמשה תיקן שמונה מאלעזר ושמונה מאיתמר ודוד העמידן עלעשרים וארבע וכתיב אחוז לאלעזר ואחוז אחוז לאיתמר אלמא משמונה דאלעזר עשה שש עשרה וכתי' המה יסד דוד ושמואל שמע מינה דדוד ושמואל ביחד הוסיפו משש עשרה דמשה עד עשרים וארבע ובהא לא שמענו דפליג תנא קמא על תנא בתרא דהא אף על גב דלתנא בתרא דאמר משה העמיד על שש עשרה בעל כרחו צריך לומר דלדידיה דוד ושמואל ביחד תקנו וכמו שכתבתי אבל לתנא קמא כיון דמשה לא תיקן אלא שמונה איכא למימר כרב דשמואל לחוד העמיד על שש עשרה ואחריו דוד על עשרים וארבע וכל ההוספה משל אלעזר היה משל דוד מכל מקום כיון דלתנא בתרא לאו הכי הוא מנא לן לרב חמא דתנא קמא פליג עליה בהא והשתא איהו דאמר כמאן:

ושמא יש לומר כיון דרב חמא קאמר לה משמיה דרב הא אמרינן בפרק קמא ובפרק ט' דסנהדרין רב תנא הוא ופליג ומכל מקום רישא דמילתיה דרב כיון דאשכח תנא דקאי כוותיה יותר נראה ליה להגמרא לומר דאמר כהאי תנא מלומר רב תנא ופליג אבל בסיפא בע"כ פליג:

(כז סע"א) ידעיה חרים פשחור ואימר.—בפי' המיוחס לרש"י כתב: "ומבעיא לי דפשחור לא כתיב גבי כ"ד משמרות (דה"א כד)". ואנו נקיים דברי חכמים: כתיב בעז' ב' במספר הכהנים שעלו משבי הגולה שהיו מבני ידעיה פשחור וחרם והם אלה שנמנו כאן. ובנחמ' י"א מונה הכתוב מספר הכהנים אחי ידעיה ואחי פשחור בן מלכיה ואחי אמר, וכ"ה גם בדה"א ט יב (ועי' גם בירמ' כא א ול"ח א). והנה בין הכ"ד משמרות שבדה"א כד נקרא משמר חמישי בשם "מלכיה", ולכן ברור הוא דהיינו פשחור היינו מלכיה, ומשמר זה נקרא לפעמים על שם האב "מלכיה", ולפעמים על שם הבן "פשחור".

ודע שסתם הכתוב ולא הודיע מפורש מאיזה משמר יצא ישוע בן יוצדק הכה"ג, שעלה מן הגולה עם זרובבל בן שאלתיאל, וכמו כן ביחוסו של עזרא עצמו, שהיה בן אחי אביו של ישוע בן יוצדק (כפי שכתוב בעז' ז' ובדה"א ה') שום אחד מאבותיהם אין שמו דומה לאחד משמות הכ"ד משמרות. אך נלמד סתום מן המפורש, דכתיב בעז' (ב לו) "הכהנים בני ידעיה לבית ישוע". וברור שישוע זה אינו ישוע שנמנה בין הכ"ד משמרות, שהרי בין הכ"ד משמרות נמנו ידעיה וישוע כל אחד למשמר מיוחד, ומוכרח לומר שישוע הוא ישוע אחר.

לכן נשער שישוע זה, שידעיה מתייחס אליו, הוא ישוע בן יוצדק, וידעיה שעלה מן הגולה היה מבני משפחתו, ועל שם ידעיה זה נקרא כל המשמר "ידעיה"^*ואולי נמצאו עוד משמות הכ"ד משמרות כאלה שמכונים על שם האנשים שעלו מן הגולה עם זרובבל וישוע..

עוד כתוב בנחמיה (יו"ד יח-כב) בין הכהנים שהושיבו נשים נכריות: בני ישוע בן יהוצדק, ומבני אמר, ומבני חרם, ומבני פשחור, ולא מנה כלום בני ידעיה. וזה מראה שבני ישוע בן יהוצדק הם בכלל בני ידעיה.

עוד מצינו בדה"א ט', שמונה בין הכהנים מבני עולי הגולה שישבו בירושלים את ידעיה ויהויריב ויכין ועזריה בן חלקיה בן משולם בן צדוק וגו'. ושיעור הכתוב הוא: וידעיה בן יהויריב^*וכן מפורש בנחמ' יא יו"ד, דשם כפול אותו ענין שבדה"י. בן יכין בן עזריה בן חלקיה וגו' (שהרי לא מנה שם מכל משמר אלא איש אחד בלבד כמו שהוא במשמר פשחור ואמר שם)^*וראיתי לרלב"ג בדה"י שם, שכתב: "הנה אמר בספר עזרא כי ידעיה היה בן יהויריב וידמה ששניהם עלו שם מבבל". וכבר גילינו דעתנו, שידעיה בלבד עלה מבבל.. והנה חלקיה זה היה גם אבי שריה ככתוב בנחמ' יא יא, ושריה הוא אבי יהוצדק אבי ישוע. ומוכח שידעיה וישוע בן יוצדק ממשפחה אחת הם.