תענית כה ע"א

מִשּׁוּם כִּיסּוּפָא הֲוָה לַהּ הָךְ שִׁיבָבְתָא בִּישְׁתָּא אֲמַרָה מִכְּדֵי יָדַעְנָא דְּלֵית לְהוּ וְלָא מִידֵּי מַאי כּוּלֵּי הַאי אֲזַלָא וּטְרַפָא אַבָּבָא אִיכַּסְפָא וַעֲיַילָא לְאִינְדְּרוֹנָא
אִיתְעֲבִיד לַהּ נִסָּא דְּחָזְיָא לְתַנּוּרָא מְלֵא לַחְמָא וְאַגָּנָא מְלֵא לֵישָׁא אֲמַרָה לַהּ פְּלָנִיתָא פְּלָנִיתָא אַיְיתַי מָסָא דְּקָא חֲרִיךְ לַחְמִיךְ אֲמַרָה לָהּ אַף אֲנָא לְהָכִי עֲיַילִי תָּנָא אַף הִיא לְהָבִיא מַרְדֶּה נִכְנְסָה מִפְּנֵי שֶׁמְּלוּמֶּדֶת בְּנִסִּים
אֲמַרָה לֵיהּ דְּבֵיתְהוּ עַד אִימַּת נֵיזִיל וְנִצְטַעַר כּוּלֵּי הַאי אֲמַר לַהּ מַאי נַעֲבֵיד בְּעִי רַחֲמֵי דְּנִיתְּבוּ לָךְ מִידֵּי בְּעָא רַחֲמֵי יָצְתָה כְּמִין פִּיסַּת יָד וִיהַבוּ לֵיהּ חַד כַּרְעָא דְּפָתוּרָא דְּדַהֲבָא חֲזַאי בְּחֶלְמָא עֲתִידִי צַדִּיקֵי דְּאָכְלִי אַפָּתוּרָא דְּדַהֲבָא דְּאִית לֵיהּ תְּלָת כַּרְעֵי (ואת אוכלת) [וְאִינְהוּ] אַפָּתוּרָא דִּתְרֵי כַּרְעֵי
אֲמַר לַהּ נִיחָא לָךְ דְּמֵיכָל אָכְלִי כּוּלֵּי עָלְמָא אַפָּתוּרָא דְּמַשְׁלַם וַאֲנַן אַפָּתוּרָא דִּמְחַסַּר אֲמַרָה לֵיהּ (וּמַאי נַעֲבֵיד) בְּעִי רַחֲמֵי דְּנִשְׁקְלִינְהוּ מִינָּךְ (בעי) [בְּעָא] רַחֲמֵי וְשַׁקְלוּהּ(ו) תָּנָא גָּדוֹל הָיָה נֵס אַחֲרוֹן יוֹתֵר מִן הָרִאשׁוֹן דִּגְמִירִי דְּמֵיהָב יָהֲבִי מִישְׁקָל לָא שָׁקְלִי
חַד בֵּי שִׁמְשֵׁי חַזְיַיהּ לִבְרַתֵּיהּ דַּהֲוָות עֲצִיבָא אֲמַר לַהּ בִּתִּי אַמַּאי עֲצִיבַתְּ אֲמַרָה לֵיהּ כְּלִי שֶׁל חוֹמֶץ נִתְחַלֵּף לִי בִּכְלִי שֶׁל שֶׁמֶן וְהִדְלַקְתִּי מִמֶּנּוּ אוּר לְשַׁבָּת אֲמַר לַהּ בִּתִּי מַאי אִכְפַּת לִךְ מִי שֶׁאָמַר לַשֶּׁמֶן וְיִדְלוֹק הוּא יֹאמַר לַחוֹמֶץ וְיִדְלוֹק תָּנָא הָיָה דּוֹלֵק וְהוֹלֵךְ כׇּל הַיּוֹם כּוּלּוֹ עַד שֶׁהֵבִיאוּ מִמֶּנּוּ אוּר לְהַבְדָּלָה
רַבִּי חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא הֲווֹ לֵיהּ הָנָךְ עִיזֵּי אֲמַרוּ לֵיהּ קָא מַפְסְדָן אֲמַר אִי קָא מַפְסְדָן נֵיכְלִינְהוּ דֵּ(ו)בֵי וְאִי לָא כֹּל חֲדָא וַחֲדָא תַּיְתֵי לְאוּרְתָּא דֵּ(ו)בָא בְּקַרְנַיְיהוּ לְאוּרְתָּא אַיְיתַי כֹּל חֲדָא וַחֲדָא דֵּ(ו)בָא בְּקַרְנַיְיהוּ
הֲוָה לֵיהּ הָהִיא שִׁיבָבְתָא דְּקָא בָנְיָא בֵּיתָא וְלָא מְטוֹ כְּשׁוּרֵי אָתְיָא לְקַמֵּיהּ אֲמַרָה לֵיהּ בְּנֵיתִי בֵּיתִי וְלָא קָמָטוּ כְּשׁוּרַאי אֲמַר לַהּ מָה שְׁמִךְ אֲמַרָה לֵיהּ אִיכּוֹ אֲמַר אִיכּוֹ נִימְטוֹ כְּשׁוּרִיךְ
תָּנָא הִגִּיעוּ עַד שֶׁיָּצְאוּ אַמָּה לְכָאן וְאַמָּה לְכָאן וְיֵשׁ אוֹמְרִין סְנִיפִין עֲשָׂאוּם תַּנְיָא פְּלֵימוֹ אוֹמֵר אֲנִי רָאִיתִי אוֹתוֹ הַבַּיִת וְהָיוּ קוֹרוֹתָיו יוֹצְאוֹת אַמָּה לְכָאן וְאַמָּה לְכָאן וְאָמְרוּ לִי בַּיִת זֶה שֶׁקֵּירָה רַבִּי חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא בִּתְפִלָּתוֹ
וְרַבִּי חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא מֵהֵיכָן הֲווֹ לֵיהּ עִזִּים וְהָא עָנִי הֲוֵי וְעוֹד אָמְרוּ חֲכָמִים אֵין מְגַדְּלִין בְּהֵמָה דַּקָּה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אָמַר רַב פִּנְחָס מַעֲשֶׂה וְעָבַר אָדָם אֶחָד עַל פֶּתַח בֵּיתוֹ וְהִנִּיחַ שָׁם תַּרְנְגוֹלִין וּמְצָאָתַן אִשְׁתּוֹ שֶׁל רַבִּי חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא
וְאָמַר לָהּ אַל תֹּאכְלִי מִבֵּיצֵיהֶן וְהִרְבּוּ בֵּיצִים וְתַרְנְגוֹלִין וְהָיוּ מְצַעֲרִין אוֹתָם וּמְכָרָן וְקָנָה בִּדְמֵיהֶן עִזִּים פַּעַם אַחַת עָבַר אוֹתוֹ אָדָם שֶׁאָבְדוּ מִמֶּנּוּ הַתַּרְנְגוֹלִין וְאָמַר לַחֲבֵירוֹ בְּכָאן הִנַּחְתִּי הַתַּרְנְגוֹלִין שֶׁלִּי שָׁמַע רַבִּי חֲנִינָא אָמַר לוֹ יֵשׁ לְךָ בָּהֶן סִימָן אָמַר לוֹ הֵן נָתַן לוֹ סִימָן וְנָטַל אֶת הָעִיזִּין וְהֵן הֵן עִיזֵּי דְּאַיְיתוֹ דֵּ(ו)בֵי בְּקַרְנַיְיהוּ
רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן פְּדָת דְּחִיקָא לֵיהּ מִילְּתָא טוּבָא עֲבַד מִלְּתָא וְלָא הֲוָה לֵיהּ מִידֵּי לְמִטְעַם שְׁקַל בְּרָא דְתוּמָא וְשַׁדְיֵיהּ בְּפוּמֵּיהּ חֲלַשׁ לִבֵּיהּ וְנִים אֲזוּל רַבָּנַן לְשַׁיּוֹלֵי בֵּיהּ חַזְיוּהּ דְּקָא בָכֵי וְחָיֵיךְ וּנְפַק צוּצִיתָא דְנוּרָא מֵאַפּוּתֵיהּ
כִּי אִתְּעַר אֲמַרוּ לֵיהּ מַאי טַעְמָא קָבָכֵית וְחָיְיכַתְּ אֲמַר לְהוּ דַּהֲוָה יָתֵיב עִמִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וַאֲמַרִי לֵיהּ עַד מָתַי אֶצְטַעַר בְּהַאי עָלְמָא וַאֲמַר לִי אֶלְעָזָר בְּנִי נִיחָא לָךְ דְּאֵפְכֵיהּ לְעָלְמָא מֵרֵישָׁא אֶפְשָׁר דְּמִתְיַלְּדַתְּ בְּשַׁעְתָּא דִמְזוֹנֵי
אֲמַרִי לְקַמֵּיהּ כּוּלֵּי הַאי וְאֶפְשָׁר אֲמַרִי לֵיהּ דַּחֲיַי טְפֵי אוֹ דְחָיֵינָא אֲמַר לִי דַּחֲיֵית אֲמַרִי לְקַמֵּיהּ אִם כֵּן לָא בָּעֵינָא
אֲמַר לִי בְּהַאי אַגְרָא דַּאֲמַרְתְּ לָא בָּעֵינָא יָהֵיבְנָא לָךְ לְעָלְמָא דְּאָתֵי תְּלֵיסְרֵי נַהְרָוָותָא דְמִשְׁחָא אֲפַרְסְמוֹן דָּכַיִין כִּפְרָת וְדִיגְלַת דְּמִעַנְּגַתְּ בְּהוּ אֲמַרִי לְקַמֵּיהּ הַאי וְתוּ לָא אֲמַר לִי וּלְחַבְרָךְ מַאי יָהֵיבְנָא אֲמַרִי לֵיהּ וַאֲנָא מִגַּבְרָא דְּלֵית לֵיהּ בָּעֵינָא מַחְיַין בְּאִסְקוּטְלָא אַפּוּתַאי וַאֲמַר לִי אֶלְעָזָר בְּרִי גָּרוֹ בָּךְ גִּירַי
רַבִּי חָמָא בַּר חֲנִינָא גְּזַר תַּעֲנִיתָא וְלָא אֲתָא מִיטְרָא אֲמַרוּ לֵיהּ וְהָא רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי גָּזַר תַּעֲנִיתָא וְאָתֵי מִיטְרָא אֲמַר לְהוּ הָא אֲנָא הָא בַּר לֵיוַאי אֱמַרוּ לֵיהּ דְּנֵיתֵי וְנִיכַוֵּין דַּעְתִּין אֶפְשָׁר דְּתָבְרִי צִיבּוּרָא לִבַּיְיהוּ דְּאָתֵי מִיטְרָא בְּעוֹן רַחֲמֵי וְלָא אָתֵי מִיטְרָא
אֲמַר לְהוּ נִיחָא לְכוּ שֶׁיָּבֹא מָטָר בִּשְׁבִילֵנוּ אֲמַרוּ לֵיהּ הֵן אָמַר רָקִיעַ רָקִיעַ כַּסֵּי פָּנֶיךָ לָא אִיכַּסִּי אֲמַר כַּמָּה עַזִּין פְּנֵי רָקִיעַ אִיכַּסִּי וַאֲתָא מִיטְרָא
לֵוִי גְּזַר תַּעֲנִיתָא וְלָא אֲתָא מִיטְרָא אָמַר לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם עָלִיתָ וְיָשַׁבְתָּ בַּמָּרוֹם וְאֵין אַתָּה מְרַחֵם עַל בָּנֶיךָ אֲתָא מִיטְרָא וְאִיטְּלַע אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר לְעוֹלָם אַל יָטִיחַ אָדָם דְּבָרִים כְּלַפֵּי מַעְלָה שֶׁהֲרֵי אָדָם גָּדוֹל הֵטִיחַ דְּבָרִים כְּלַפֵּי מַעְלָה וְאִיטְּלַע וּמַנּוּ לֵוִי
וְהָא גְּרַמָא לֵיהּ וְהָא לֵוִי אַחְוִי קִידָּה קַמֵּיהּ דְּרַבִּי וְאִיטְּלַע הָא וְהָא גְּרַמָא לֵיהּ
רַבִּי חִיָּיא בַּר לוּלְיָינִי שַׁמְעִינְהוּ לְהָנָךְ עֲנָנֵי דְּקָאָמְרִי נֵיתוֹ וְנִישְׁדֵּי מַיָּא בְּעַמּוֹן וּמוֹאָב אָמַר לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם כְּשֶׁנָּתַתָּ תּוֹרָה לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל חִזַּרְתָּ עַל כׇּל אוּמּוֹת הָעוֹלָם וְלֹא קִיבְּלוּהָ וְעַכְשָׁ(י)ו אַתָּה נוֹתֵן לָהֶם מָטָר שְׁדוֹ הָכָא שַׁדְיוּהּ אַדּוּכְתַּיְהוּ
דָּרֵשׁ רַבִּי חִיָּיא בַּר לוּלְיָינִי מַאי דִּכְתִיב צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח כְּאֶרֶז בַּלְּבָנוֹן יִשְׂגֶּה אִם נֶאֱמַר תָּמָר לָמָּה נֶאֱמַר אֶרֶז וְאִם נֶאֱמַר אֶרֶז לָמָּה נֶאֱמַר תָּמָר אִילּוּ נֶאֱמַר תָּמָר וְלֹא נֶאֱמַר אֶרֶז הָיִיתִי אוֹמֵר מָה תָּמָר

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כה - א

מספרת הגמרא:

הוה רגילא דביתהו למיחמא תנורא כל מעלי דשבתא ושדייא אקטרתא משום כיסופא [היתה אשתו של רבי חנינא רגילה להחם את התנור כל ערב שבת, והיתה מניחה בתנור דבר המעלה עשן, כדי שיהיה נראה כאילו היא אופה דברי מאפה לכבוד שבת, ולא יתביישו בכך שאין להם פת לשבת] ^[1451].

הוה לה הך שיבבתא בישתא [היתה לה, לאשתו של רבי חנינא, שכנה רעה].

אמרה אותה שכנה בליבה: מכדי, ידענא דלית להו ולא מידי [הרי יודעת אני שאין להם, לרבי חנינא ולאשתו, ולא כלום], מאי כולי האי [מהו כל העשן הרב הזה היוצא מארובת תנורם]? אזלא וטרפא אבבא [הלכה ודפקה על דלת ביתו של רבי חנינא].

איכספא ועיילא לאינדרונא [התביישה אשת רבי חנינא לפתוח, כי חששה שתראה בבושתה, ולכן נכנסה לחדר].

כשראתה השכנה הרעה שאין פותחים את הדלת, פתחה בעצמה, ונכנסה לראות.

איתעביד לה נסא [נעשה לה לאשת רבי חנינא נס], דחזיא לתנורא מלא לחמא, ואגנא מלא לישא [שראתה השכנה את התנור מלא בלחם, ולידו עומדת קערה מלאה בצק].

קראה השכנה לאשת רבי חנינא ואמרה לה: פלניתא, פלניתא [פלונית פלונית] ! אייתי מסא, דקא חריך לחמיך [הביאי מרדה להוציא את הלחם, שהרי הוא מתחיל להחרך ולהשרף]! אמרה לה אשת רבי חנינא: אף אנא להכי עיילי [אף אני לשם כך נכנסתי לחדר, להביא מרדה].

תנא: לא רק להצטדק אמרה כך אשת רבי חנינא, אלא אף היא באמת, כאשר שמעה שהשכנה דופקת בדלתה, ואם לא תהיה פת בתנור, תגרם לה בושה גדולה, להביא מרדה נכנסה לחדר, מפני שמלומדת בנסים היתה, וידעה בוודאות שייעשה לה נס כדי שלא תתבייש.

אחרי אותו מעשה, אמרה ליה דביתהו [אמרה לו אשתו לרבי חנינא]: עד אימת ניזיל ונצטער כולי האי [עד מתי נלך ונצטער כל כך הרבה בעניות]?

אמר לה רבי חנינא: מאי נעביד [ומה נעשה כדי לצאת ממצב זה]?

אמרה לו אשתו: בעי רחמי דניתבו לך מידי [בקש רחמים מהשמים, שיתנו לך דבר מה שנוכל להתפרנס ממנו]!

בעא רחמי [ביקש רבי חנינא רחמים].

נעשה לו נס, ויצתה מהשמים כמין פיסת יד, ויהבו ליה חד כרעא דפתורא דדהבא [ונתנו לו מן השמים רגל אחת של שלחן זהב].

בלילה לאחר מכן, עוד קודם שהספיקו לעשות דבר מה עם אותה רגל זהב, חזיא בחלמא עתידי צדיקי דאכלי אפתורא דדהבא דאית ליה תלת כרעי, ואיהו אפתורא דתרי כרעי [ראה רבי חנינא בחלום איך שהצדיקים יושבים בגן עדן לעתיד לבוא. שאר הצדיקים אוכלים על שולחן זהב שיש לו שלש רגלים ^[1452], והוא אוכל על שלחן שיש לו שתי רגלים].

ורמזו לו בכך מן השמים, שמה שנתנו לו עתה, יחסר לו לעתיד לבוא בגן עדן ^[1453].

אמר לה רבי חנינא לאשתו: ניחא לך דמיכל אכלי כולי עלמא אפתורא דמשלם, ואנן אפתורא דמיחסר [האם יהא נוח לך בכך, שכולם יאכלו על שלחן שלם, ורק אנחנו נאכל על שלחן חסר, שאינו שלם]?

אמרה ליה אשתו: ומאי נעביד [ומה נעשה עתה], כדי שלא יחסר שולחננו -

בעי רחמי דנשקלינהו מינך [בקש רחמים שיטלו ממך את רגל הזהב] ^[1454].

בעי רחמי - ושקלוהו [ביקש רבי חנינא רחמים, ונטלו את רגל הזהב].

תנא: גדול היה נס אחרון, שנטלו ממנו את רגל הזהב - יותר מן הראשון. דגמירי [כי כך מקובלנו מרבותינו]: דמיהב יהבי, מישקל - לא שקלי [שנותנין מן השמים. אבל לאחר שנתנו, שוב אין לוקחים בחזרה] ^[1455].

הגמרא מספרת עוד מעשה ניסים שנעשה ברבי חנינא.

חד בי שמשי [ערב שבת אחד ^[1456], בין השמשות] חזייה לברתיה דהוות עציבא [ראה רבי חנינא את בתו שהיא עצובה].

אמר לה: בתי! למאי עציבת [למה את עצובה]? אמרה ליה: כלי של חומץ נתחלף לי בכלי של שמן, שרציתי לשפוך שמן אל נרות השבת, וסברתי שכלי החומץ הוא כלי השמן, ושפכתי ממנו לתוך הנר, והדלקתי ממנו אור לשבת. והרי ודאי יכבה הנר עוד מעט, שהרי החומץ אינו חומר בעירה ^[1457].

אמר לה: בתי! מאי אכפת לך איזה חומר שמת בנר? מי שאמר לשמן וידלוק, דהיינו, הקדוש ברוך הוא, שנתן בשמן את תכונת הבעירה, הוא יאמר אף לחומץ - וידלוק!

תנא: היה הנר דולק והולך. ולא דלק רק בליל שבת, כפי שהיה דולק בדרך כלל, אלא המשיך ודלק כל היום כולו ^[1458] עד מוצאי שבת, עד שהביאו ממנו אור לצורך הבדלה ^[1459].

ועוד מעשה נסים שנעשה לרבי חנינא:

רבי חנינא בן דוסא הוו ליה הנך עיזי [היו לו עיזים].

אמרו ליה שכניו: קא מפסדן עיזיך [עיזיך מזיקות לשדותינו]!

רבי חנינא, שהקפיד שעיזיו יאכלו רק מן ההפקר, היה בטוח בכך שאינן מזיקות לשדות אחרים, ולכן אמר לשכניו:

אי קא מפסדן - ניכלינהו דובי [אם כדבריכם, שהעיזים מזיקות, שיאכלום דובים].

ואי לא, כל חדא וחדא תיתי לאורתא דובא בקרנייהו [אבל אם לא כן הדבר, בערב כל עז ועז תביא בקרניה דוב].

ואכן כך היה. לאורתא אייתי כל חדא וחדא דובא בקרנייהו [בערב הביאה כל עז דוב אחוז בקרניה] ^[1460].

ועוד מעשה ניסים שעשה רבי חנינא:

הוה ליה ההיא שיבבתא דקא בניא ביתא [היתה לו שכנה שבנתה לה בית], אבל בטעות הביאה קורות לתקרה שלא במידה הנכונה, והיו קצרים מדי, ולא מטו כשורי [ולא הגיעו הקורות מכותל לכותל] ^[1461].

אתיא לקמיה [באה השכנה לפניו]. אמרה ליה: בניאי ביתי ולא קמטו כשוראי [בניתי ביתי, ולא הגיעו הקורות]!

אמר לה רבי חנינא: מה שמך? ^[1462]

אמרה ליה: איכו שמי.

אמר: איכו! נימטו כשוריך [יהי רצון שיתארכו קורותיך, ויגיעו לאורך המתאים]! ^[1463]

תנא: אכן כך היה, שהתארכו הקורות והגיעו לכתלי הבית. ולא עוד, אלא שהאריכו כל כך, עד שיצאו ובלטו מחוץ לכתלי הבית, אמה לכאן, לצד זה של הבית, ואמה לכאן ^[1464] , לצדו השני של הבית.

ויש אומרין: סניפין עשאום. דהיינו, שעל ידי מעשה ניסים נדבקו אל הקורות הקצרות חתיכות עץ קטנות, והאריכום עד הגודל המתאים ^[1465].

תניא, פלימו אומר: אני ראיתי את אותו הבית של איכו, והוו קורותיו יוצאות אמה לכאן ואמה לכאן.

ואמרו לי: בית זה שקירה [עשה לו תקרה. כלומר, סייע בהעמדת תקרתו] רבי חנינא בן דוסא בתפלתו [על ידי תפילתו].

עתה חוזרת הגמרא לדון במעשה הקודם, שסופר בו על עיזיו של רבי חנינא בן דוסא. ותמהה: ורבי חנינא בן דוסא, מהיכן הוו ליה עזים? והא אמרנו לעיל שעני הוי [היה], והיה מתפרנס בחרובין מערב שבת לערב שבת!

ועוד תמוה, היאך גידל רבי חנינא עיזים, והרי אמרו חכמים ^[1466]: אין מגדלין בהמה דקה בארץ ישראל!

ומבארת הגמרא, שאכן לא היו העיזים שייכות לו, אלא החזיק בהן לצורך אדם אחר, משום מעשה שהיה, וכדלהלן.

אמר רב פנחס: מעשה ועבר אדם אחד על פתח ביתו של רבי חנינא, והניח שם תרנגולין, ושכחם שם והלך לדרכו.

ומצאתן אשתו של רבי חנינא בן דוסא כשהן מונחות על פתח ביתה.

הכניסה את התרנגולין אל הבית.

הטילו התרנגולים ביצים, ואמר לה רבי חנינא: אל תאכלי מביציהן, שהרי אינן שלנו ^[1467].

והרבו התרנגולין ביצים, ובקעו מהן אפרוחים שגדלו והיו לתרנגולין רבים, והיו מצערין אותם ^[1468] [את רבי חנינא ובני ביתו] בקרקוריהם ובלכלוך הרב שהיו מביאים.

ולכן מכרן רבי חנינא, וקנה בדמיהן עזים ^[1469].

פעם אחת עבר אותו אדם שאבדו ממנו התרנגולין ליד ביתו של רבי חנינא, ואמר לחבירו: בכאן הנחתי התרנגולין שלי לפני זמן רב.

שמע רבי חנינא את דבריו.

אמר לו לאותו אדם: יש לך בהן, באותן תרנגולין, סימן? אמר לו: הן. אכן, יש לי בהן סימן.

נתן לו לרבי חנינא סימן בתרנגולין, ונטל את העיזין שקנה רבי חנינא בדמיהן.

ואותן עיזים שקנה רבי חנינא בדמי התרנגולים שמצא, והחזיקן ברשותו זמן מה, הן הן עיזי דאייתו דובי בקרנייהו [הן אותן עיזים שהביאו דובים בקרניהן].

הגמרא מספרת מעשה נוסף שעוסק במה שאירע מחמת עניותם של חכמי ישראל.

רבי אלעזר בן פדת דחיקא ליה מילתא טובא [היה דחוק בפרנסתו מאוד].

עבד מלתא [הקיז דם], ולמרות שנחלש מחמת ההקזה, והיה עליו לאכול סעודה מלאה, לא הוה ליה מידי למטעם [מרוב עניותו לא היה לו דבר לאכול].

הדבר היחיד שמצא לאכול, היה חתיכת שום.

שקל ברא דתומא [נטל רבי אלעזר צלע שום], ושדייה בפומיה [והניחו בפיו, ואכלו].

חלש לביה - ונים [התעלף מרוב חולשה - ונרדם].

אזול רבנן לשיולי ביה [באו החכמים לבקרו].

חזיוהו דקא בכי וחייך [ראו אותו החכמים בשנתו, שהוא בוכה ולאחר מכן צוחק], ונפק צוציתא דנורא מאפותיה [ויוצא ניצוץ אש ממצחו].

כי אתער [כאשר התעורר משנתו לבסוף], אמרו ליה: מאי טעמא קבכית וחייכת [למה בכית וצחקת בשנתך]?

אמר להו: דהוה יתיב עמי הקדוש ברוך הוא [כי היה הקדוש ברוך הוא יושב עמי] ^[1470].

ואמרי ליה [ואמרתי לו]: עד מתי אצטער בהאי עלמא [עד מתי אצטער בעניות בעולם הזה]?

ואמר לי הקדוש ברוך הוא: אלעזר בני, ניחא לך דאפכיה לעלמא מרישא [האם נוח לך שאהפוך את העולם מתחילתו] ^[1471], אפשר דמתילדת בשעתא דמזוני [שאז אולי תיוולד בשעה ובמזל של מזון בריוח]?! ^[1472]

אמרי לקמיה [אמרתי לפני הקדוש ברוך הוא]: כולי האי, כל כך הרבה עשית בעולמך, ועדיין אתה אומר רק שאפשר, שספק הוא, שמא איוולד במזל של מזון? ^[1473]

אמרי ליה [אמרתי ושאלתי לפניו]: דחיי טפי [האם השנים שחייתי כבר - מרובות על השנים שאחיה, כלומר, האם עברתי כבר את רוב ימי חיי], או שמא דחיינא [השנים שאחיה מכאן ואילך - מרובות על השנים שחייתי כבר]?

אמר לי הקדוש ברוך הוא: דחיית [החיים שחיית כבר, מרובות על החיים שתחיה מכאן ולהלן].

אמרי לקמיה [אמרתי לו]: אם כן, שנותרו לי מעט שנים, לא בעינא [אינני רוצה שתחריב את העולם ותבראהו מחדש לצורך אותן מעט שנים] ^[1474].

אמר לי: בהאי אגרא דאמרת לא בעינא [בשכר שאמרת כך, שאינך רוצה שאחריב את העולם], יהיבנא לך לעלמא דאתי תליסרי נהרוותא דמשחא אפרסמון ^[1475] , דכיין כפרת ודיגלת, דמענגת בהו [אתן לך לעולם הבא שלש עשרה ^[1476] נהרות שמן אפרסמון ^[1477], טהורים כנהרות פרת וחדקל, שתתענג בהן].

וזהו שבכה רבי אלעזר בשנתו, על שהודיעו הקדוש ברוך הוא שנותרו לו מעט שנים. וצחק ושמח על כך שבישרו הקדוש ברוך הוא על אותן שלש עשרה נהרות אפרסמון.

אמרי לקמיה [אמרתי לפניו]: האי, ותו לא [רק זה תתן לי, ולא יותר]?

אמר לי: ואם אתן לך יותר, לחברך מאי יהיבנא [לחבריך, החכמים האחרים, מה אתן]?

אמרי ליה: ואנא מגברא דלית ליה בעינא [וכי אני מבקש את הבקשה מבשר ודם, שהוא מוגבל באפשרויות הנתינה שלו]? והרי אני מבקש ממי שהכל שלו, ובידו לתת גם לי וגם לחברי! ^[1478]

מחיין באסקוטלא אפותאי [היכני הקדוש ברוך ^[1479] הוא על מצחי על ידי הכאת אצבע באצבע ^[1480]], ואמר לי: אלעזר ברי, גירי בך, גירי [הכיתי בך בחיצים]! ^[1481]

וזהו שיצא ניצוץ של אש ממצחו בתוך שנתו, מחמת הכאתו של הקדוש ברוך הוא ^[1482].

עתה חוזרת הגמרא לענין תענית גשמים, ומביאה מעשה נוסף בענין זה.

רבי חמא בר חנינא גזר תעניתא כדי שירדו גשמים - ולא אתא מיטרא [ולא ירדו גשמים].

אמרו ליה: והא [והרי] רבי יהושע בן לוי גזר תעניתא - ואתי מיטרא [ובא גשם]!

אמר להו: הא אנא, הא בר ליואי [הרי אני, והרי רבי יהושע בן לוי]. כלומר, אי אפשר להשוות בינינו. הוא עדיף ממני, ולכן נענה בתפילתו ^[1483].

אמרו ליה: דניתי וניכוין דעתין, אפשר דתברי ציבורא לבייהו דאתי מיטרא [נבוא ונכוון דעתינו בתפילה, שמא ישבר ליבם של הציבור, ויבוא מטר].

בעון רחמי - ולא אתי מיטרא [בקשו רחמים - ולא בא מטר].

אמר להו לציבור: ניחא לכו שיבא מטר בשבילנו [האם נוח לכם, ומסכימים אתם לדעה אחת, שיבוא מטר בשבילנו]? ^[1484]

אמרו ליה: הן.

אמר רבי חמא בר חנינא: רקיע רקיע, כסי פניך בעננים, וירד מטר!

לא איכסי [לא נתכסו פני הרקיע בעננים].

אמר רבי חמא: כמה עזין [חצופים] פני רקיע, שאינם מתכסין בעננים למרות שהציבור התפללו על כך!

לאחר שאמר רבי חמא דברים אלה, איכסי בעיבא [נתכסו פני הרקיע בעננים], ואתא מיטרא [וירד מטר].

ממשיכה הגמרא ומספרת:

לוי גזר תעניתא, ולא אתא מיטרא.

אמר לפניו [לפני הקדוש ברוך הוא]: רבונו של עולם! עלית וישבת במרום, ואין אתה מרחם על בניך! ^[1485]

על ידי אותם דברים שאמר לוי כלפי הקדוש ברוך הוא - אירעו שני דברים:

אתא מיטרא [בא מטר],

וגם איטלע [נעשה לוי צולע], שנענש על הדברים שהטיח כלפי מעלה.

אמר רבי אלעזר: לעולם אל יטיח ^[1486] אדם דברים כלפי מעלה. שהרי אדם גדול ^[1487] הטיח דברים כלפי מעלה - ואיטלע [ונעשה צולע].

ומנו [ומיהו אותו אדם] - לוי, כפי שסופר לעיל.

ותמהה הגמרא: והא גרמא ליה [וכי דבר זה גרם לו] לכך שנעשה צולע?

והא לוי אחוי קידה קמיה דרבי [החוה קידה לפני רבי ^[1488]. קידה היינו שנועץ גודליו בקרקע, ושׁוֹחֶה עד שפניו מגיעות אל הרצפה] - ואיטלע [ועל ידי כך נעשה צולע ^[1489]]!

הרי לנו, שנעשה צולע משום שהחוה קידה! ואמרינן: הא והא, שני הדברים, גם המעשה שהחוה קידה, וגם המעשה שהטיח דברים כלפי מעלה, גרמא ליה [גרמו לו] שנעשה צולע.

והיינו, שהחטא שחטא, שהטיח דברים כלפי מעלה, גרם לו שנעשה צולע על ידי הקידה. שלולא החטא, לא היה ניזוק על ידי הקידה ^[1490].

רבי חייא בר לולייני שמעינהו להנך ענני דקאמרי ^[1491] [שמע את העננים כשהם אומרים זה לזה]: ניתו וניתבי מיא בעמון ומואב [בואו וניתן מים בעמון ומואב].

אמר רבי חייא לפניו [לפני הקדוש ברוך הוא]: רבונו של עולם, כשנתת תורה לעמך ישראל, חזרת על כל אומות העולם - ולא קיבלוה ^[1492] , ועכשיו אתה נותן להם לאומות העולם מטר?

שדו הכא [שישליכו העננים מימיהם כאן, במקומנו]!

ואכן כך עשו העננים, שדיוה אדוכתיהו [הורידו את מימיהם במקומו של רבי חייא].

דרש רבי חייא בר לולייני: מאי דכתיב, מהו ביאור הפסוק: "צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה"?

אם נאמר שהצדיק יפרח כעץ תמר, למה נאמר בהמשך הפסוק שישגה כעץ ארז?

ואם נאמר שהצדיק דומה לארז, למה נאמר שדומה תמר?

למה דימתה התורה את הצדיק גם לתמר וגם לארז?

אלא, שאילו נאמר רק שהצדיק דומה תמר ולא נאמר הדמיון לארז, הייתי אומר כך:

הערות

^[1451] היעב"ץ כתב, שאפשר שהיה לה מעט קמח בכד, ולשה ממנו עיסה קטנה, ונתנה בתנור. כפי שמצינו במעשה של האשה הצרפית, ובאשת עובדיה, שהיה צריך שיהיה להן דבר מה כדי שתחול עליו הברכה. וכתב, שמשום כך היה מותר להם ליהנות מאותו מעשה ניסים, היות והיה להם דבר מה להתחיל ממנו את הנס. עיין שם. אמנם באמת במעשה זה, לא מצינו שאכן נהנו רבי חנינא ואשתו ממעשה הנס, ואולי באמת לא אכלו מאותה פת.

^[1452] שלש הרגלים הם כנגד תורה ועבודה וגמילות חסדים. שהעולם עומד על שלשה דברים אלו, כדי שיזכו בהם לחיי עולם הבא. מהרש"א, עיין שם מה שכתב עוד.

^[1453] כתב המהרש"א במסכת ברכות [ח א, ד"ה גדול הנהנה], שזהו מה שאמרו חז"ל "גדול הנהנה מיגיע כפיו - יותר מירא שמים". דהיינו, גדול הנהנה מיגיע כפיו בעולם הזה, שאינו מחסר בזה חלקו בעולם הבא, ולכן נאמר בו "וטוב לך", יותר מירא שמים, שרוצה ליהנות משכר מעשיו הטובים בעולם הזה, ובזה מחסר חלקו בעולם הבא, ולכן לא נאמר בו "וטוב לך".

^[1454] ביאר הכתב סופר, שרבי חנינא היה עסוק כל כך בתורה ובמצוות עד שלא הרגיש צער בכך שלא היה לו לפרנסתו אלא קב חרובים מערב שבת לערב שבת. אבל אשתו נצטערה על העניות הגדולה, וצערה הפריע גם לו בלימודו, ויעצה לו שיבקש קצת ממה שמגיע לו בעולם הבא. רבי חנינא נתפייס לעשות כרצונה, כי חשב שעל ידי זה יוכל לעסוק בתורה בשקט ושלוה. אמנם הראום משמים שהם אוכלים על שולחן של שתי רגלים, ורמזו להם בזה שלצדיקים שעוסקים בתורה מתוך הדחק - יש יותר שכר, כי מאוד חשוב בשמים הלומד תורה מתוך עוני, כי לפום צערא אגרא, וגם לה יש מהשכר הגדול הזה, כי היא סובלת יחד עמו בזה שהוא מקדיש עצמו רק לתורה, ולכן אמרה לו שיבקש רחמים שיקחו בחזרה את רגל הזהב.

^[1455] כתב המהרש"א, שהוא כענין מה שמצינו במסכת שבת [נה א]: מעולם לא יצתה מידה טובה מפי הקדוש ברוך הוא - וחזר בו. וכעין זה מצינו במסכת חולין [ס א]: אלהא דידן מיהב יהיב, מישקל לא שקל [האלקים שלנו נותן, אבל אינו נוטל חזרה את הטובה שנתן], עיין שם. ובספר בינת יששכר כתב, שכך מצינו במעשה העגל. שאמרו חז"ל שאחר ששיבר משה את הלוחות, אמר לו הקדוש ברוך הוא "יישר כחך ששיברת". ולכאורה קשה, למה לא נטל הקדוש ברוך הוא את הלוחות חזרה, ואז לא היה צריך לעשות לוחות אחרונות? אלא על כרחך, שנותנין מן השמים, אבל לא נוטלין. והיערות דבש מבאר כל העניין באופן זה: באמת בוודאי שגם בתחילה לא נצטערו על כך שלא היה להם ממון כדי להתעדן ולהתענג, אלא משום שאין להם לתת צדקה לעניים. אבל באמת טעו בכך. כי כל זמן שאין להם, ומצטערים על זה, הרי זה כאילו גמלו חסדים באופן הראוי ביותר, כי זו מחשבתם, והקדוש ברוך הוא מצרף מחשבה למעשה. לעומת זאת, אם יהיה להם, וכי יכולים לדקדק ולצאת ידי חובת כל עני ועני לתת לו כל מחסורו? הרי דבר זה קשה מאד, ועלול לצאת שיצא שכרו בהפסדו ! וזהו שהראו לו שכל הצדיקים אוכלים על שלחן של שלש רגלים, היינו תורה עבודה וגמילות חסדים. אבל הם ממעטים בגמילות חסדים משום שיש להם ממון ואינם נותנים כראוי, ולכן הם יושבים על שלחן של שתי רגלים. כשראה רבי חנינא כך, התנחם על בקשתו, והתפלל שיקחו ממנו אותה רגל של זהב. אבל היות וניתן לו לצורך עניים, היאך יקחו ממנו ויפסידו העניים? לכן היה קשה הנס האחרון. ורק בגלל רוב זכויותיו של רבי חנינא, אכן נענו לו מהשמים. עיין שם מה שכתב עוד. ועיין גם בגאון יעקב.

^[1456] כתב רש"י, שכל מקום שאמרו "בי שמשי", הכוונה לערב שבת. אבל כתב, שלא שמע טעם לדבר. ובמסכת שבת [פו ב] כתב רש"י: "לילי שבת קרי בי שמשא בכל דוכתא, מפני שבין השמשות שלו חלוק מכל ימים והוצרך להזכירו בכמה מקומות". והיינו, לכן ליל שבת מכונה בכל מקום "בי שמשי", משום שבין השמשות שלו שונה בדיניו משאר הימים, והוצרכו להזכיר בכמה מקומות את דינו. ובמסכת כתובות [קג א] כתב: "בי שמשי - ערב שבת. ונראה בעיני, לפי שבין השמשות שלו שגור בפי כל, והכל חרידים אליו לגמור מלאכתן עד שלא תחשך, קרו ליה בי שמשי [לכן קוראים לו סתם בין השמשות] ". והמהרש"א כתב, שנקרא ש"בי שמשי" היינו אותו זמן שנכנסת השבת, שהוא בעוד השמש זורחת, כי צריך להוסיף מחול על הקודש. ולכן נקרא אותו זמן "בי שמשי", וכפי שהגמרא אמרה לעיל "שמש בשבת - צדקה לעניים". וכתב, שלכן נקרא יום ששי "ערב שבת", משום שחלק מאותו יום, משעת הכנסת השבת, שבת עצמה היא, כי צריך להוסיף מחול על הקודש. עיין שם.

^[1457] הבן יהוידע האריך לדקדק במעשה זה. ראשית, הרי עד שהרגיש בה רבי חנינא שהיא עצובה, ועד ששאלה וענתה לו, ודאי עברו כמה רגעים שבהם דלק החומץ, וכבר התחיל הנס, אם כן, למה היתה עדיין עצובה? ועוד, למה האריך לומר "מי שאמר לשמן שידלק וכו'"? ועוד, למה הוצרך הנס להיות גדול כל כך, שנשאר הנר דולק עד מוצאי שבת? וביאר, שבאמת ודאי ראתה מיד שנעשה נס, ולכן היתה עצובה, כי חששה שינכו מזכויותיה. ואמר לה רבי חנינא, שאצלם, מחמת גודל צדקותם, אין הדבר כך, ואין הבדל בין טבע ללא טבע, ולכן אין מנכים מזכויותיהם. עיין שם. אמנם בפשטות אפשר לומר, שסברה שהנר דולק בשמן שהיה ספוג עדיין בפתילה. אבל ודאי שעוד מעט יכבה, כשיכלה ממנה השמן.

^[1458] באמת לא היה צריך הנר לדלוק כל היום, אלא רק בלילה, משום שלום בית. אלא המשיך ודלק, כדי לפרסם הנס. וגם, כי הדליקו ממנו נר להבדלה. מהרש"א.

^[1459] כתב רש"י, שהדליקו ממנו נר אחר. ולא השתמשו באותו נר עצמו לצורך הבדלה, כי אסור ליהנות ממעשה ניסים.

^[1460] כתב החכמת מנוח, דהיינו שהרגו את הדובים בקרניהם, וגררום בקרניהם עד שהביאום לעיר.

^[1461] כך היו עושים תקרה באותם ימים: לאחר שהיו מסיימים את בניית ארבע הקירות החיצוניים של הבית, היו מביאים קורות חזקות וארוכות, וסומכים אותן על קירות הבית מלמעלה, מצד לצד, קורה לצד קורה. לאחר מכן היו יוצקים על הקורות טיט דק [הנקרא "מעזיבה"] מלמעלה, כדי למנוע חדירת מים.

^[1462] הגמרא במסכת ברכות [לד א] אומרת, שכל המבקש רחמים על חבירו, אין צריך להזכיר שמו. כפי שמצינו במשה כשהתפלל על מרים, שאמר "א ל נא רפא נא לה", ולא הזכיר שמה. וכתב המגן אברהם [סימן קי"ט] בשם מהרי"ל, שזהו דווקא כשמתפלל בפני אותו שנצרך לרחמים. אבל שלא בפניו - צריך להזכיר שמו. וראיה לכך מהגמרא לעיל [כג ב], ששאל ר' יצחק בן אלישיב מה שמה, ואמר "תתיפי חנה". וכן מצינו בזוהר [פרשת וישלח]: "הצילני נא מיד אחי מיד עשו, מכאן, מאן דצלי צלותא, דבעי לפרשא מלוי כדקא יאות. מיד אחי, וכי תימא קריבין אחרנין סתם אחים אקרון, מיד עשו. מאי טעמא - בגין לפרשא מלה כדקא יאות". אמנם קשה מהגמרא כאן, הרי היה זה בפני אותה אשה, ולמה הוצרך לשאול אותה מה שמה, ולבקש ולהתפלל "איכו נימטו כשוריך" ? ותירץ הבן יהוידע, שדוקא גבי מרים, שהתפילה היתה על בריאות גופה, והיתה לפניו, לא הוצרך להזכיר שמה. מה שאין כן כאן, שהתפילה היתה על הכשורי, והכשורי לא היו לפניו, לכן הזכיר שמה. עיין שם. עוד אפשר לומר, שמכל מקום תמיד עדיף להזכיר שמו של הנצרך לרחמים.

^[1463] הקשה הגבורת ארי, הרי אין ראוי ליהנות ממעשה ניסים, כפי שמצינו לעיל [כד ב] שאמר רב מרי שלא יקנו מאותן חיטים שנעשו במעשה ניסים. וכן גבי מעשה אלעזר איש בירתא, שפירש רש"י שלכן אסר על בתו ליהנות מאותן חיטים, משום שמעשה ניסים הן. וכן לעיל, גבי אותו נר של חומץ שנתחלף בשל שמן, שדלק עד מוצאי שבת, והדליקו ממנו נר הבדלה, ולא הבדילו ממנו, משום שמעשה ניסים הוא ! וכתב לבאר, שמי שנעשה הנס בזכותו ובשבילו, אכן אין ראוי שיהנה ממנו. אבל במעשה של איכו, לא נעשה הנס בזכותה, ולכן מותר היה לה ליהנות ממנו. והבן יהוידע כתב, שלעיל, גבי החיטים והקמח, מדובר בהנאה שנכנסת לגוף. אבל במעשה שלנו, מדובר בהנאה חיצונית. ולא עוד, אלא שהנס נעשה בקורות, שאין נהנים מהן ישירות, אלא מהתקרה המונחת על גבי אותן קורות. עוד כתב, שגבי החול שהפך לקמח לא היה במעשה הנס קידוש השם, שהרי רק רב מרי בכח קדושתו זכה לראות את הנס. אבל כאן היה קידוש השם, שנעשה נס לעיני כל, ובאופן כזה - מותר ליהנות.

^[1464] כתב המהרש"א, שהאריכו כל כך, כדי לפרסם את הנס. שגם מי שלא שמע על אותו נס, כשיראה את הבית, יתמה וישאל למה הקורות כל כך ארוכות, ויספרו לו על הנס. וכך מוכח מהברייתא דלהלן, שפלימו ראה את הבית וכו'. שמשמע שכך באמת היה, שהוא ראה שהבית משונה, שקורותיו בולטות כל כך, ושאל על כך, ואמרו לו שזהו הבית שקירה רבי חנינא בן דוסא בתפילתו.

^[1465] רבינו גרשום כתב, שמלאכים האריכום בחתיכות קורה. ובערוך הביא, שיש מפרשים שכל כך נתארכו, שחתכו מהם ועשו את החתיכות סניפין בין הקורות העליונות לקורות התחתונות. עיין שם שהביא פירוש נוסף.

^[1466] במסכת בבא קמא [עט ב], עיין שם. והטעם משום ישוב ארץ ישראל, כדי שלא ישחיתו את ירק הארץ.

^[1467] מדובר באופן שהיה בתרנגולים סימן, כדלהלן, ולכן היה עליו לשמור את האבידה עד שיבוא בעליה וידרשנה. שאם לא כן, יכול היה רבי חנינא לקחת את התרנגולים לעצמו, כי מציאה שאין בה סימן, בעליה מתייאש ממנה, שהרי אין לו אפשרות להוכיח שהיא שייכת דווקא לו [כפי שמצינו בפרק אלו מציאות במסכת בבא מציעא].

^[1468] כאן מסופר שמכרן רבי חנינא משום שציערוהו. אמנם בנוסף לכך ישנו נדון האם מותר, ואף צריך, למכור את המציאה, אם צריך להאכילה, ומזונותיה מרובין על המלאכה שהיא עושה. או כמו במקרה שלנו, מה הדין אם מזונותיהם של התרנגולים מרובין מערך הביצים שמטילים. ואף במקרה שאין הפסד, ישנו נדון איזה פרק זמן מחוייב המוצא לשמור את המציאה, ולא למכרה. עיין במסכת בבא מציעא [כח ב].

^[1469] הקשו המפרשים, וכי משום שהיו התרנגולים מצערים אותו, היה מותר לו לעבור על דברי חכמים, ולגדל בהמה דקה בארץ ישראל? ועוד, הרי יכול היה לקנות בדמי התרנגולים דברים אחרים ! והגבורת ארי מביא, שמצא כתוב בשם התוספות [אין זה בתוספות לפנינו]: "הוו ליה הני עיזי. אמרו הגאונים: מציאה היה, ולא נודע לבעלים, והוה ליה שומר אבידה. והטעם שאמרו כן, משום דאמרינן לעיל: די לו בקב חרובין. אלמא דלא היה לו מידי". משמע שלא גרסו כאן בגמרא את השאלה: מהיכן היו לו עיזים. והיה אפשר לומר, שהיות וכך, שהוא מצא את העיזים עצמם, היה מותר לו לגדלם, כי במקום השבת אבידה - לא גזרו רבנן. וכן כתב המהרש"א, שרבי חנינא מצא את העיזים עצמם. אבל כתב הגבורת ארי שאין זה נראה, כי אין כח המוצא יפה מכח הבעלים עצמם. ולכן כתב, שנראה שרבי חנינא גידל את העיזים במדבר או ביער, שבאופן זה מותר [כפי שמצינו במסכת בבא קמא פב ב]. וכן כתב היעב"ץ, עיין שם. והרי"ף מתרץ, כי מה שאין מגדלין בהמה דקה בארץ ישראל - היינו כדי לגדל ולדות. אבל כאן, שקנה עיזים שכבר גודלו ביד אחרים, ובדעתו היה לעשות חסד עם הבעלים, לא חשש. וכשם שהיות וקנה אותם כדי לעשות חסד, היה בטוח שאינן מזיקות לאחרים [ולכן התנה עם שכניו מה שהתנה], כך היה בטוח שלא יפסידו זרעים של אחרים, ואין כל חשש להחזיקם. עיין שם.

^[1470] אף שנאמר "כי לא יראני האדם וחי", כבר תירצה הגמרא במסכת יבמות [מט ב], שזהו דווקא באספקלריא המאירה. עיין שם.

^[1471] כתב היד יוסף [בשם ספר הברית], שודאי שאין הכוונה כפשוטו, שהרי לא יתכן שהקדוש ברוך הוא, שופט כל הארץ, יחריב את כל העולם בשביל צדיק אחד. אלא הכוונה על גופו של רבי אלעזר עצמו, שהוא העולם שלו. והכוונה היא שהוא עצמו ימות. וכעין זה כתב המהרש"א, שהכוונה על רבי אלעזר עצמו, שיהפוך הקב"ה את עולמו, ויבראנו שנית. וכתב, שאולי כוונו כאן על גלגול הנשמות. ועיין גם ביעב"ץ.

^[1472] כפי שהגמרא אומרת במסכת מועד קטן [כח א]: חיי בני ומזוני, לא בזכותא תליא מילתא, אלא במזלא תליא מילתא. אמנם אפשר לבטל את המזל, אבל אז מנכין לאדם מזכויותיו. ועל זה אמר לו הקב"ה: בשכר זה שאמרת שאינך רוצה שיינטל משכרך, יינתן לך שכר שלם בעולם הבא.

^[1473] נראה שרבינו חננאל גרס: "אמרי קמיה, כולי האי ואולי - לא בעינא". והיינו, שאמר רבי אלעזר בן פדת, שאם זה רק ספק שמא יוולד בשעה של מזונות, אינו רוצה שיברא מחדש. עיין שם.

^[1474] מביאים בשם מהר"ם מלובלין לבאר, שודאי שרבי אלעזר בן פדת לא היה חושש על הפרנסה, אלא שהיה ירא שלא יחטא מחמת עניו, כי אמרו חז"ל [עירובין מא ב]: שלשה דברים מעבירים את האדם על דעת קונו, ואחד מהם הוא עניות. אבל כיון שעברו רוב שנותיו של אדם ולא חטא, שוב לא יחטא. וזה מה שאמר רבי אלעזר, כיון שמובטח לי שלא אחטא - "לא בעינא". כלומר, לא איכפת לי מהעניות. ועיין באהבת איתן שכתב כעין זה.

^[1475] כתב הבן יהוידע: "דבר זה הוא עמוק, והוא ענין אורות העליונים חצובים ונמשכים מן י"ג מכילן דרחמי, שאין שכל האנושי יוכל לצייר בדעתו עונג המגיע מהם איך הוא".

^[1476] כתב הרש"ש, שהגמרא נוקטת הרבה פעמים מספר זה, י"ג, לגוזמא. ובאמת אין הכוונה דווקא לי"ג. אמנם במהרש"א כתב רמז למספרים אלו, עיין שם.

^[1477] דימה תענוגי עולם הבא לאפרסמון, שהוא דבר ריחני. כי הריח הוא הדבר הקרוב ביותר לתענוג הרוחני. מהרש"א, עיין שם. וכן הביא העץ יוסף בשם בעל דרך אמונה.

^[1478] כך הוא ביאור דברי הגמרא בפשטות, שרבי אלעזר אמר דברים אלו בתמיהה. אבל המהרש"א מבאר, ששאלו הקב"ה, וכי אתן לך מהשכר המוכן לחבריך? ואמר לו רבי אלעזר, איני מבקש משכרם, שהרי אין אדם נוגע במוכן לחבירו כמלא נימה. אלא מבקש אני מגברא דלית ליה. כלומר, מי שאין לו זכות לתת לו חלק בעולם הבא, שתתן לי את חלקו. וכפי שהגמרא אומרת במסכת חגיגה, שהצדיק נוטל את חלקו של הרשע בגן עדן, והרשע נוטל את חלקו של הצדיק בגיהנם.

^[1479] כך משמע בפשטות. אמנם רבינו חננאל כתב, שהכהו מלאך על מצחו.

^[1480] כך פירש רש"י. והמוסיף בערוך כתב, ש"אקוסטלא" בלשון יווני היינו שבט ורצועה. וגם נקראו כן ראשי הפרקים שביד.

^[1481] כך פירש רש"י. וכתב: לחדווה בעלמא אמר כן. ובערוך כתב: "גרי בך גירי". כך שונה הגאון. ופירש, ברכה היא, וכך אמר לו: לעתיד לבוא גרים עתידים שיגורו איתך. כפי שנאמר "יגורו בך נדחי".

^[1482] בהגהות על הערוך הביא מספר אוצר הגאונים [תשובות, סימן ס"ט] שכך אמר הגאון: כיון שנודע כי חלום ראה ר' אלעזר, אין לנו להקשות על דברי חלומות, ואין מתפרשים כפשוטם. אלא תורף הדבר להודיעו כי קשין למאוד מזונותיו, כדרך שהפיכת עולם קשה. ומשל האמור: אם יעלה חמור בסולם - תמצא דעת בכסילים. אם יתלבן השק - תאהב כלה את חמותה. כלומר, לא יהא זה, כדרך שלא יהא זה.

^[1483] כך פירש רש"י. והמהרש"א ביאר כך את מהלך הגמרא: בתחילה גזר רבי חמא תענית, והיו היחידים מתענים, ולא בא מטר. אמרו לו אותם היחידים, הרי רבי יהושע בן לוי גזר תענית עם היחידים - ונענה ! אמר להם: הא אנא, והא בר לואי. כלומר, יתכן שאני והוא שקולים, אבל היחידים שלנו - אינם כיחידים שהיו עמו. אמרו לו היחידים, אם כן, נכוון דעתינו עם הציבור בתעניות האחרונות, ואז יתכן שיבוא מטר. ואכן עשו כך, אבל עדיין לא בא מטר. אמר רבי חמא ליחידים, אם כן, נראה שעצירת הגשמים היא בגלל הציבור. האם אתם רוצים שיבוא הגשם בשבילנו, בשביל היחידים ותלמידי החכמים, על דרך הכתוב "ותגזר אמר ויקם לך"? ואמרו לו: הן. ואז אמר דרך גזירה "רקיע רקיע כסי פניך". אמנם עדיין לא השגיחו בגזירה זו, עד שגער בהם ואמר "כמה עזין פני רקיע". עיין שם.

^[1484] צריך להבין, איזו שאלה היא זו, האם אתם רוצים שירדו גשמים? הרי בשביל זה כינסום, כדי שיתפללו על הגשמים ! וביאר הבן יהוידע, שאם המטר יורד בשביל תשובה שישראל עושים, יהיו הגשמים גשמי רצון. אבל אם יורדים בגלל שצדיק גזר, אזי לא יהיו גשמי רצון. וזו היתה גדולתו של חוני המעגל, שאף שירדו הגשמים בגזירתו - היו גשמי רצון. לכן, בתחילה גזרו תענית על הציבור, כדי שיעשו תשובה, וירדו גשמי רצון. אבל כשראו שלא נענו, אמרו להם לציבור: רצונכם שירד המטר בשבילנו, כלומר, בשביל גזרתינו, או שתרצו שנגזור שוב תענית אחרת, ותעשו תשובה, וירדו בשבילכם גשמי רצון? והשיבו הציבור: הן. תורידו את הגשמים בשביל גזירתכם, ואין אנו רוצים להמתין לתענית אחרת. ועיין ביעב"ץ.

^[1485] רבינו חננאל כתב, שאמר: רבון העולמים, אינך משגיח בצער בניך ומרחם עליהם. כלומר, ראויים הם להתרחם - ואינך מרחם. ומשום שהטיח דברים כלפי מעלה - נעשה צולע.

^[1486] הטחת דברים - היינו אמירתם בדרך נצחון וחוזק. "יטיח" - לשון זריקה הוא.

^[1487] ממעשה זה גופא מוכח שהיה אדם גדול, שהרי סוף סוף נענה בתפילתו, וירדו גשמים. מהרש"א, עיין שם.

^[1488] כתב רש"י במסכת סוכה [נג ב], שעשה לוי כך בפני רבי, משום שהיו מכבדים את רבי לשמחו, לפי שההי דואג תמיד בצרת ישראל ובחליו. עיין שם.

^[1489] רש"י במסכת מגילה [כב ב] מפרש, שמתוך שאינו יכול להשען על אגודליו, ואין ידיו מסייעות אותו כאשר צריך להזדקף מהקידה, צריך להתאמץ במתניו, ומתוך כך נעשה צולע בירכו. עיין שם.

^[1490] הריטב"א במסכת מגילה [כב ב] מבאר, שמי שאינו בקי היאך לעשות קידה, אזי כאשר מנסה להזדקף מקידתו, מאמץ הוא את מתניו, ונתקע לו כף הירך. ולוי היה בקי בכך, אלא משום שהטיח דברים כלפי מעלה, ניזוק בשעת הסכנה. החשק שלמה מבאר, שאילו היה הדבר רק משום שהחוה קידה, היה יכול להתרפא. אבל עתה, שהטיח דברים כלפי מעלה, גרם לעצמו שישאר פיסח.

^[1491] כתב הרשב"א, שודאי שלא דברו העננים, אלא שכאשר נוקטים כלפי הקב"ה לשון אמירה שמיעה וראיה, הוא לשון מושאל להשגחת וידיעת ורצון הבורא. וכן כאן, ראה את העננים, וידע שהרוח מוליכה אותם להמטיר על עמון ומואב, והרי זה כאילו שמע מהם שהולכים לעשות כך. וכעין זה כתב הבן יהוידע, שודאי שאין הכוונה שהעננים עצמם אמרו, שהרי אין העננים מדברים, אלא הכוונה למלאך הממונה עליהם בשמים. וכן כתב המהרש"א.

^[1492] כפי שמצינו בדברי חז"ל במקומות רבים. וזה לשון הספרי [דברים פסקא שמ"ג]: כשנגלה הקדוש ברוך הוא ליתן תורה לישראל, לא על ישראל בלבד הוא נגלה, אלא על כל האומות, תחילה הלך אצל בני עשו. אמר להם: מקבלים אתם את התורה? אמרו לו: מה כתוב בה? אמר להם: לא תרצח. אמרו: כל עצמם של אותם האנשים ואביהם רוצח הוא ! והידים ידי עשו, ועל חרבך תחיה ! הלך אצל בני עמון ומואב אמר להם: מקבלים אתם את התורה? אמרו לו: מה כתוב בה ? אמר להם: לא תנאף. אמרו לו: כל עצמה של ערוה - להם היא, שנאמר: ותהרין שתי בנות לוט מאביהן ! הלך אצל בני ישמעאל וכו'.

משום כיסופא [בושה], שלא רצתה שידעו השכנות שאין לחם בביתה. הוה לה הך שיבבתא בישתא [היתה לה שכנה רעה אחת] אמרה השכנה בלבה: מכדי ידענא דלית להו ולא מידי, מאי כולי האי [הרי יודעת אני שאין להם דבר, מה אם כן כל זה] שהיא מסיקה את התנור? אזלא וטרפא אבבא [הלכה ודפקה בדלת] להיכנס ולראות מה בתנור, איכספא ועיילא לאינדרונא [התביישה אשת ר' חנינא ונכנסה לחדר הפנימי],

איתעביד לה נסא דחזיא לתנורא [נעשה לה נס שראתה השכנה שהתנור] מלא לחמא [לחם] ואגנא [והאגן] מלא לישא [בצק], אמרה לה השכנה: פלניתא פלניתא [פלונית פלונית] אייתי מסא, דקא חריך לחמיך [הביאי מרדה, שנחרך לחמך בתנור]. אמרה לה אשת ר' חנינא: אף אנא [אני] להכי עיילי [לשם כך נכנסתי] לחדר הפנימי. תנא [שנה החכם]: אף היא באמת להביא מרדה נכנסה, מפני שהיתה מלומדת (רגילה) בנסים וידעה שיקרה לה נס ולא תבוא לידי בושה.

ועוד מסופר: אמרה ליה דביתהו [לו אשתו] לר' חנינא: עד אימת [מתי] ניזיל ונצטער כולי האי [נלך ונצטער כל כך בעוני]? אמר לה: מאי נעביד [מה נעשה]? אמרה לו: בעי רחמי דניתבו לך מידי [בקש רחמים שיתנו לך דבר מה משמים]. בעא רחמי [ביקש רחמים], יצתה כמין פיסת יד ויהבו ליה חד כרעא דפתורא דדהבא [ונתנו לו רגל אחת של שולחן זהב]. חזאי בחלמא, עתידי צדיקי דאכלי אפתורא דדהבא דאית ליה תלת כרעי [ראתה בחלום שעתידים צדיקים שאוכלים על שולחן זהב שיש לו שלוש רגלים] ואת אוכלת אפתורא דתרי כרעי [על שולחן של שתי רגלים].

בספרה את חלומה לבעלה, אמר לה: ניחא [האם נוח] לך דמיכל אכלי כולי עלמא אפתורא דמשלם ואנן אפתורא דמיחסר [שיאכלו הכל על שולחן שלם ואנחנו על שולחן חסר], שאותה רגל אחת ניטלה מאותו שולחן זהב. אמרה ליה [לו]: ומאי נעביד [ומה נעשה]? בעי רחמי דנשקלינהו מינך [בקש רחמים שיטלו אותה, את הרגל ממך]. בעי רחמי ושקלוהו [ביקש רחמים ונטלו אותה]. ומעירים: תנא [שנה החכם] בברייתא: גדול היה הנס האחרון יותר מן הנס הראשון. דגמירי, דמיהב יהבי מישקל לא שקלי [שלמדנו במסורת, שמשמים נותנים אבל אין נוטלים].

ועוד מסופר: חד בי שמשי חזייה לברתיה דהוות עציבא [ערב שבת אחד ראה את בתו שהיא עצובה], אמר לה: בתי למאי עציבת [מדוע את עצובה]? אמרה ליה [לו]: כלי של חומץ נתחלף לי בכלי של שמן והדלקתי ממנו אור (אש) לשבת, שהוסיפה בנר השמן מן החומץ, ועוד מעט יכבה הנר בשל כך. אמר לה: בתי מאי אכפת לך? מי שאמר לשמן וידלוק — הוא יאמר לחומץ וידלוק. תנא [שנה החכם]: היה אותו נר דולק והולך בשבת כל היום כולו, עד שהביאו ממנו אור להבדלה.

ועוד מסופר: ר' חנינא בן דוסא הוו ליה הנך עיזי [היו לו אותם עיזים], אמרו ליה [לו] השכנים: קא מפסדן [העזים מזיקות לנו], שאוכלות בשדותינו. אמר: אי קא מפסדן [אם הן אכן מזיקות] — ניכלינהו דובי [שיאכלו אותן דובים], ואי [ואם] לא — כל חדא וחדא [אחת ואחת] מהן תיתי לאורתא דובא בקרנייהו [תביא בערב דוב בקרניה]. לאורתא אייתי [בערב הביאה] כל חדא וחדא [אחת ואחת] דובא בקרנייהו [דוב בקרניה].

ועוד סיפרו: הוה ליה ההיא שיבבתא דקא בניא ביתא [היתה לו שכנה שבנתה בית] ולא מטו כשורי [הגיעו, הספיקו, הקורות] שעשו עבור התיקרה באורכם מקיר לקיר. אתיא לקמיה [באה לפניו] ואמרה ליה [לו]: בניתי ביתי ולא קמטו כשוראי [ואין מגיעות קורותי], שאין אורכן מספיק. אמר לה: מה שמך? אמרה ליה [לו]: איכו שמי. אמר: איכו נימטו כשוריך [אם כן יגיעו יאריכו קורותיך].

תנא [שנה החכם]: הגיעו התארכו הקורות עד שיצאו אמה לכאן ואמה לכאן מכל צד. ויש אומרין: סניפין עשאום, שנתחברו להן בנס לקורות הקיימים, עוד קורות מכל צד. תניא [שנויה ברייתא], החכם פלימו אומר: אני ראיתי אותו הבית, והוו קורותיו יוצאות אמה לכאן ואמה לכאן, ואמרו לי: בית זה שקירה (שעשה את התיקרה) ר' חנינא בן דוסא בתפלתו.

אגב כך שואלים: ור' חנינא בן דוסא מהיכן הוו ליה [היו לו] עזים? והא [והרי] עני הוי [היה], כפי שסופר?! ועוד: הלא אמרו חכמים: אין מגדלין בהמה דקה בארץ ישראל, מפני שמשחיתות את השדות ורכוש הזרים, וכיצד איפוא גידל הוא עיזים? אמר רב פנחס: כך אירע הדבר, מעשה ועבר אדם אחד על פתח ביתו של ר' חנינא והניח שם תרנגולין ושכח לקחתן, ומצאתן אשתו של ר' חנינא בן דוסא, וטיפלו הם באבידה זו,

ואמר לה: אל תאכלי מביציהן, שהן מציאה ואין לנו זכות בהן. והרבו התרנגולות ביצים ואחר כך בקעו מן הביצים תרנגולין והיו מצערין אותם התרנגולות הללו ברעש ובליכלוך, ומכרן וקנה בדמיהן עזים. פעם אחת עבר אותו אדם שאבדו ממנו התרנגולין ואמר לחבירו: בכאן הנחתי התרנגולין שלי. שמע זאת ר' חנינא, אמר לו: יש לך בהן באותן התרנגולות סימן? אמר לו: הן (כן). נתן לו סימן ונטל אותו האיש את העיזין, והן הן עיזי דאייתו דובי בקרנייהו [העיזים שהביאו דובים בקרניהן].

א אגב סיפורים אלה מספרים עוד על צדיקים שהיו עניים ביותר. מסופר: ר' אלעזר בן פדת דחיקא ליה מילתא טובא [היה דחוק לו הדבר, פרנסתו הרבה]. עבד מלתא ולא הוה ליה מידי למטעם [עשה דבר, הקיז דם, ולא היה לו דבר לטעום] אחר כך, שקל ברא דתומא ושדייה בפומיה, חלש לביה ונים [לקח בן שום, שן אחת של שום והניח בפיו ונחלש ליבו שהתעלף, וישן]. אזול רבנן לשיולי ביה [הלכו חכמים לשאול בו לשלומו], חזיוהו דקא בכי וחייך, ונפק צוציתא דנורא מאפותיה [ראו אותו שהוא בוכה וצוחק, ויוצאת קרן אור ממצחו].

כי אתער [כאשר התעורר] אמרו ליה [לו]: מאי טעמא קבכית וחייכת [מה טעם בכית וצחקת]? אמר להו [להם], כך היה המעשה: דהוה יתיב עמי [שהיה יושב איתי] הקדוש ברוך הוא, ואמרי ליה [ואמרתי לו], עד מתי אצטער בהאי עלמא [בעולם זה] בדחק? ואמר לי: אלעזר בני, ניחא לך דאפכיה לעלמא מרישא [האם נוח לך שאהפוך את העולם מראשיתו], אפשר דמתילדת בשעתא דמזוני [שאז תיוולד בשעה, במזל של מזונות] ולא תהיה עני.

אמרי לקמיה: כולי האי [אמרתי לפניו: כל כך] ישתנה העולם ועדיין רק אפשר ולא ודאי? ועוד אמרי ליה [אמרתי לו]: דחיי טפי או דחיינא [האם השנים שחייתי הן יותר, או אלה שאחיה]? אמר לי: דחיית [אלה שחיית] הן רבות יותר. אמרי לקמיה [אמרתי לפניו]: אם כן, לא בעינא [אין אני רוצה] להפוך את סדר העולם רק עבור אותן שנים שיש לי עוד להצטער.

אמר לי: בהאי אגרא דאמרת "לא בעינא" יהיבנא לך לעלמא דאתי תליסרי נהרוותא דמשחא אפרסמון דכיין כפרת ודיגלת, דמענגת בהו [בשכר זה שאמרת "אין אני רוצה" נותן אני לך לעולם הבא שלושה עשר נהרות שמן אפרסמון טהור גדולים כפרת וכחידקל, שתתענג בהם]. אמרי לקמיה [אמרתי לפניו]: האי ותו לא [רק זה ולא עוד]? אמר לי: ולחברך מאי יהיבנא [ולחבריך מה אתן], אם תקבל אתה יותר? אמרי ליה [אמרתי לו]: ואנא מגברא דלית ליה בעינא [וכי אני מאדם שאין לו אני מבקש]? הלא אתה יכול לעשות הכל! מחיין באסקוטלא אפותאי [היכה אותי באצבע על מצחי] כדרך שעושים לשעשוע, ואמר לי בחיבה: אלעזר ברי [בני], גירי בך גירי [חיצי אני יורה בך, חיצי] וממגע אצבע זה יצא הזוהר ממצחו.

ב ושוב לענין תעניות על הגשם. מסופר: ר' חמא בר חנינא גזר תעניתא [תענית] ולא אתא מיטרא [בא גשם]. אמרו ליה [לו]: והא [והרי] ר' יהושע בן לוי גזר תעניתא [תענית] ואתי מיטרא [ובא הגשם]! אמר להו [להם]: הא אנא, הא בר ליואי [הרי אני, הרי בן לוי] ואין אנו בדרגה אחת, שנראה שהוא גדול ממני. אמרו ליה [לו]: דניתי וניכוין דעתין, אפשר דתברי צבורא לבייהו דאתי מיטרא [שנבוא ונכוון את דעתינו, שמא ישבור הציבור ליבם, ויבא גשם]. בעון רחמי ולא אתי מיטרא [בקשו רחמים ולא בא גשם].

אמר להו [להם]: ניחא לכו [נוח לכם] שיבא מטר בשבילנו ובזכותנו? אמרו ליה [לו]: הן [כן]. אמר: רקיע רקיע כסי פניך בעננים! לא איכסי [התכסה] הרקיע. אמר בגערה: כמה עזין פני רקיע, שמתחצף ואינו נשמע, איכסי ואתא מיטרא [התכסה הרקיע בעננים ובא גשם].

קצת בדומה לכך מסופר: לוי גזר תעניתא [תענית] ולא אתא מיטרא [בא גשם]. אמר לפניו: רבונו של עולם! עלית וישבת במרום ואין אתה מרחם על בניך. אתא מיטרא [בא גשם], אבל כעונש על דברים אלה שאמר בלשון חריפה ואיטלע [נעשה צולע]. ומשום כך אמר ר' אלעזר: לעולם אל יטיח (יזרוק, יטיל) אדם דברים כלפי מעלה בלשון קשה, שהרי אדם גדול הטיח דברים כלפי מעלה ואיטלע [ונעשה צולע] ומנו [ומי הוא] — לוי.

ושואלים: והא גרמא ליה [וכי זו שהטיח דברים גרמה לו] שנעשה צולע? והא [והרי] המעשה היה שלוי אחוי [הראה] קידה שעושה כהן גדול קמיה [לפני] רבי, ומתוך המאמץ נקע את רגלו ואיטלע [ונעשה צולע]! ומשיבים: הא והא גרמא ליה [זו וזו גרמה לו], שכיון שלא נהג כיאות בדבריו, אירע לו שנפגע בשעת המאמץ.

מסופר: ר' חייא בר לולייני שמעינהו להנך ענני דקאמרי [שמע את אותם העננים שאומרים] זה לזה: ניתו וניתבי מיא [הבה נלך ונביא מים] בעמון ומואב בעבר הירדן. אמר לפניו: רבונו של עולם! כשנתת תורה לעמך ישראל חזרת על כל אומות העולם שמא יקבלוה, ולא קיבלוה, ועכשיו אתה נותן להם מטר? שדו הכא [השליכו כאן] את המים. שדיוה אדוכתיהו [השליכו העננים את הגשם במקומם].

ג וכיון שהוזכר ר' חייא בר לולייני, מביאים דבר תורה שאמר. דרש ר' חייא בר לולייני: מאי דכתיב [מהו שנאמר]: "צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה" (תהלים צב, יג), אם נאמר תמר — למה נאמר ארז, ואם נאמר ארז — למה נאמר תמר? ומה נוסף על ידי הדימוי הכפול? והסביר: אילו נאמר תמר ולא נאמר ארז, הייתי אומר: מה תמר

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

due to embarrassment, to make it appear that she was baking, despite the fact that there was no bread in her house. She had a certain evil neighbor who said to herself: Now, I know that they have nothing. What, then, is all this smoke? She went and knocked on the door to find out what was in the oven. Rabbi Ḥanina ben Dosa’s wife was embarrassed, and she ascended to an inner room [inderona].

A miracle was performed for Rabbi Ḥanina ben Dosa’s wife, as her neighbor saw the oven filled with bread and the kneading basin filled with dough. She said to Rabbi Ḥanina’s wife, calling her by name: So-and-so, so-and-so, bring a shovel, as your bread is burning. She said to her neighbor: I too went inside for that very purpose. A tanna taught: She too had entered the inner room to bring a shovel, because she was accustomed to miracles and anticipated that one would occur to spare her embarrassment.

The Gemara further relates: Rabbi Ḥanina’s wife said to him: Until when will we continue to suffer this poverty? He said to her: What can we do? She responded: Pray for mercy that something will be given to you from Heaven. He prayed for mercy and something like the palm of a hand emerged and gave him one leg of a golden table. That night, his wife saw in a dream that in the future, i.e., in the World-to-Come, the righteous will eat at a golden table that has three legs, but she will be eating on a table that has two legs.

When she told her husband this story, he said to her: Are you content that everyone will eat at a complete table and we will eat at a defective table? She said to him: But what can we do? Pray for mercy, that the leg of the golden table should be taken from you. He prayed for mercy, and it was taken from him. A tanna taught in a baraita: The last miracle was greater than the first, as it is learned as a tradition that Heaven gives but does not take back.

The Gemara relates that one Shabbat evening, Rabbi Ḥanina ben Dosa saw that his daughter was sad. He said to her: My daughter, why are you sad? She said to him: I confused a vessel of vinegar for a vessel of oil and I lit the Shabbat lamp with vinegar. Soon the lamp will be extinguished and we will be left in the dark. He said to her: My daughter, what are you concerned about? He Who said to the oil that it should burn can say to the vinegar that it should burn. A tanna taught: That lamp burned continuously the entire day, until they brought from it light for havdala.

Rabbi Ḥanina ben Dosa had some goats. His neighbors said to him: Your goats are damaging our property by eating in our fields. He said to them: If they are causing damage, let them be eaten by bears. But if they are not eating your property, let each of them, this evening, bring a bear impaled between its horns. That evening, each one brought in a bear impaled between its horns.

Rabbi Ḥanina ben Dosa had a certain neighbor who was building a house, but the ceiling beams were not long enough to reach from one wall to the other. She came before Rabbi Ḥanina ben Dosa and said to him: I built my house, but my ceiling beams do not reach the walls. He said to her: What is your name? She said to him: My name is Ikku. He said: If so [ikku], may your beams reach your walls.

A tanna taught: The beams were lengthened to such an extent that they not only reached the walls, but they continued until they jutted out a cubit from this side and a cubit from that side. And some say that they extended with segments [senifin], adding new walls at both ends of the beams. It is taught in a baraita that the Sage Palaimo says: I saw that house, and its beams jutted out a cubit on this side and a cubit on that side. And they said to me: This is the house that Rabbi Ḥanina ben Dosa roofed by means of his prayer.

The Gemara asks a question about one of the details of this story. And Rabbi Ḥanina ben Dosa, from where did he have goats? Wasn’t he poor, as stated above? And furthermore, the Sages have said: One may not raise small, domesticated animals in Eretz Yisrael, as they destroy the fields and property of others. How, then, could Rabbi Ḥanina ben Dosa raise goats? Rav Pineḥas said that this is how it came to pass: An incident occurred in which a certain man passed by the entrance of Rabbi Ḥanina’s house and left chickens there. And Rabbi Ḥanina ben Dosa’s wife found them and cared for them.

And Rabbi Ḥanina said her: Do not eat of their eggs, as they are not ours. And the chickens laid many eggs, and chickens hatched from the eggs. And as the noise and mess of the chickens were distressing them, they sold them and bought goats with their proceeds. Once that same man who lost the chickens passed by and said to his companion: Here is where I left my chickens. Rabbi Ḥanina heard this and said to him: Do you have a sign by which to identify them? He said to him: Yes. He gave him the sign and took the goats. The Gemara concludes: And these are the very goats that brought bears impaled between their horns.

§ The Gemara relates more stories of desperately poor righteous individuals. Rabbi Elazar ben Pedat was hard-pressed for money. Once an act of bloodletting was performed on him, but he did not have anything to taste afterward. He took a clove of garlic and put it in his mouth. His heart became weak and he fell asleep. The Sages came to inquire about his welfare. They saw him weeping and laughing, and a ray of light was shining from his forehead.

When he awoke they said to him: What is the reason that you were laughing and crying? He said to them: The reason is that in my dream the Holy One, Blessed be He, was sitting with me, and I said to Him: Until when will I suffer such poverty in this world? And He said to me: Elazar, My son, is it more convenient for you that I return the world to its very beginning? Perhaps you will be born in an hour of sustenance and not be poor.

I said before Him: You suggest doing all this, to return the world to its beginning, and even then is it only a possibility that things will be different, not a certainty? I said to Him: Are the years that I have already lived more numerous, or are that I will live more numerous? He said to me: Those years that you have lived are greater. I said before Him: If so, I do not want You to recreate the world for the sake of a brief few years.

He said to me: As a reward for saying: I do not want, I will give you in the World-to-Come thirteen rivers of pure balsam oil as large as the Euphrates and the Tigris for you to enjoy. I said before Him: This and no more? He said to me: But if I give you more, what will I give to your colleagues? I said to Him: And do I request this from a person, who does not have enough? You are omnipotent. He playfully snapped His finger [askutla] on my forehead and said to me: Elazar, my son, My arrows I cast upon you, My arrows. This touch caused the ray of light to shine from his forehead.

The Gemara returns to the topic of fasting for rain. Rabbi Ḥama bar Ḥanina decreed a fast but rain did not come. They said to him: Didn’t Rabbi Yehoshua ben Levi decree a fast and rain came? He said to them: This is I; this is a son of a Levite, i.e., we are two different people of unequal stature. They said to him: Let us come and focus our minds. Perhaps the hearts of the members of the community will break and rain will come. They prayed for mercy, but rain did not come.

Rabbi Ḥama bar Ḥanina said to them: Are you content that rain should come on our account, and through our merit? They said to him: Yes. He said: Skies, skies, cover your face with clouds. The sky was not covered with clouds. He said in rebuke: How impudent is the face of the sky, to ignore me. The sky became covered with clouds and rain came.

The Gemara relates a similar story. Levi decreed a fast but rain did not come. He said before God: Master of the Universe, You have ascended and sat up high, and You do not have mercy upon Your children. Rain came, but as a punishment for his harsh statement toward God, Levi became lame. Consequently, Rav Elazar said: A person should never cast harsh statements toward God on High, as a great person cast statements toward God on High, and he became lame. And who was this individual? Levi.

The Gemara asks: And did this comment of Levi’s cause him to become lame? But it is stated that Levi demonstrated kidda, a particular type of bowing on one’s face, performed by the High Priest, before Rabbi Yehuda HaNasi, and he became lame as a result (see Megilla 22b). The Gemara explains: Both this and that caused his lameness. As a punishment for acting improperly, he suffered an injury while he was attempting a difficult physical feat and was vulnerable.

The Gemara relates: Rabbi Ḥiyya bar Lulyani heard these clouds saying to one another, let us go and bring water for Ammon and Moab in Transjordan. He said before God: Master of the Universe, when You gave Your Torah to Your nation Israel, You approached all the nations of the world to see if they would accept the Torah, and they did not accept it. And yet now You are giving them rain. Throw the water here. The clouds threw the rain in their place in Eretz Yisrael.

Since the Gemara has mentioned Rabbi Ḥiyya bar Lulyani, it cites a statement in his name. Rabbi Ḥiyya bar Lulyani taught: What is the meaning of that which is written: “The righteous shall flourish like the palm tree; he shall grow like a cedar in Lebanon” (Psalms 92:13)? If it is stated “palm tree” why does it state “cedar,” and if it is stated “cedar” why does it state “palm tree”? What is added by this double comparison? He explains: Were it stated “palm tree” and were it not stated “cedar,” I would say that just as in the case of a palm tree,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

חד [בי] שימשא איחלף לברתיה ורמייא חלא לשרגא דשבתא והוות עציבא א"ל אבוה אל תעצבי מי שאמר לשמן וידלוק [יאמר לחומץ וידלוק] תנא [היה דולק] כל השבת עד דשקיל מיניה אור להבדלה:

ר' אלעזר בן פדת הוה דחיק ליה עלמא הקיז ולא הוה ליה מידי למיכל אשכח בר תומא שדא לפומא חלש לביה עיילו רבנן לשייוליה ביה ומצאוהו ישן חזייה דבכא ואחיך ונפיק ציציתא דנורא מאפותיה כשהקיץ משנתו אמרו ליה מאי היא.

אמר להו חזאי שכינה בחלמא ואמרי קמיה עד מתי אהא בהאי דוחקא אתאמר לי מקמיה ניחא לך דליחרב עלמא ואבריה מרישא אפשר דמתיילדת בשעתא דמזוני אמרי קמיה כולי האי ואולי לא בעינא [א"ל בהאי] אגרא [דאמרת] לא בעינא יהיבנא לך לעלמא דאתי י"ג מעיינתא דמשכי אפרסמון דכייא כו' עד מחיין באסקוטלא אפותאי כלומר הכהו מלאך באצבעו על מצחו ונראת להן ההכאה כניצוצת של אש כשכופף אדם אצבעו על בוהנו ושומט אותה בכח ומכה את חבירו נקראת המכה ההיא אסקוטלא. אפותא פדחת.

לוי גזר תעניתא ולא אתי מיטרא אמר רבון העולמים אינך משגיח בצער בניך ומרחם עליהם כלומר ראוים הם להתרחם ואינך מרחם ולפי שהטיח דברים הללו איטלע ונעשה פיסח.

מרדה לרדות הפת:

סניפין שמלאכים האריכום בחתכי קורה:

מגביהו מן הקרקע שלא יקוץ סמוך לקרקע שיחליף גזעו:

יש נוסחאות אחרות בע"י ע"ש:

להביא מרדה נכנסה מפני כו'. עיין פי' רש"י נראה פירוש לפירושו דר"ל דמפני שמלומדת בנסים הוא הטעם למה לה כלל מרדה בבית כיון שלא היה לה כלום לאפות וקאמר מפני שמלומדת בנסים ולכך היה לה אגנא שלא תצטרך לשאול משכנותיה ודקאמר דחזא אגנא מלא לישה כו' אפשר שלא היה לה אגנא בבית אלא דכל זה בנס היה שלא תרגיש חברתה שאין כאן אגנא ולישה אבל במרדאה גופא משמע דבלאו הנס היה אלא שהיה לה בחדרה:

חד כרעא דפתורא כו'. נראה הרמז בזה כמ"ש בג' עמודי עולם על התורה ועל העבודה ועל גמ"ח העולם עומד דבשביל אלו ג' עמודים נברא העולם כדי שיזכה בהן לעוה"ב ואלו הן ג' כרעי ורגלא דפתורא שיהיה לצדיקים לעתיד בשכרן הטוב ואמר דבעי רחמי ליתן לו משכרו בעולם הזה ויהבו ליה חד כרעא דהיינו שכר התפלה שהיא העבודה שהיה מתפלל עכשיו והיה רגיל להתפלל כן על כל צרה שלא תבא כמפורש בכמה דוכתין ואחזו ליה בחלמו שיהיה חסר בעולם הבא מזה הכרעא שהוא שכר התפלה והעבודה:

בעי רחמי כו'. ושקלוהו שיהיה לו שכרו משלם בעוה"ב ואמר דגדול נס כו' דמשקל לא שקלי כו' והוא כענין שאמרו פרק במה בהמה מעולם לא יצתה מדה טובה מפי הקב"ה וחזר בו כו' ע"ש:

חד בי שמשי. פרש"י היינו ע"ש ולא שמעתי טעם עכ"ל ונראה דבי שמשי דהכא ודפרק הנושא לגביה רבי דכל בי שמשי אתא לביתיה היינו שעה דהכנסת שבת והיינו בעוד יום ושמש קיים דצריך להוסיף מחול על הקדש ולכך מיקרי אותה שעה בי שמשי וכמ"ש שמש בשבת צדקה לעניים כמפורש לעיל ונראה דה"נ הא דקרינן ליום ששי ערב שבת היינו נמי משום אותה שעה דהכנסת שבת דערב של יום הוא נחשב לשבת משום התוספת חול על הקדש:

היה דולק כל היום כו'. לא היה צריך לה לדלוק אלא בליל שבת משום שלום בית אבל היה דולק כל היום לפרסם הנס לרבים ביום גם שבאו להדליק ממנו נר למצות הבדלה:

אי קא מפסדן כו'. הוא ידע האמת דלא קא מפסדן דאל"כ לא הוי מפקיר העזים לדובים כיון שלא היו שלו כדלקמן אלא ה"ל לנטרן שלא יזיקו כיון ששומר אבידה הוה:

עד שיצאו אמה לכאן כו'. גם זה לפרסם הנס דגם מי שלא ידע ולא שמע מזה הנס כשיראה בבית זה שנשתנה מבתים אחרים להיות בו אמה מכאן כו' ישאל עליו ויגידו לו הנס והכי משמע דמייתי עלה הא דפלימו אני ראיתי וכו' וא"ל בית זה שקירה כו':

ור"ח בן דוסא מהיכן היו לו עזים כו'. כל זה עד והן הן עיזי דמייתי כו' מדברי ע"י נראה שאינו מלשון התלמוד אלא מפרושים נכתבו בנוסחת הגמרות גם תקשה דקאמר דמכר התרנגולין והביצים וקנה בדמיהן עזים כו' אכתי תקשי איך קנה עזים בדמיהן והלא אין מגדלין בהמה דקה בארץ ישראל ויותר נכון דברי התוספות שכתוב בע"י דעזים גופייהו מציאה הוו והיה הוא שומר אבידה כו' ע"ש בע"י:

דחזאי שכינה ואמרי כו' והא דכתיב כי לא יראני האדם וחי מוקמינן לה ס"פ החולץ היינו באספקלריא המאירה:

דאחריב לעלמא כו'. לכאורה אינו דומה להחריב כל העולם משום שישתנה שעתו של ר"א ונוסחות הישנות יותר מדוקדק ניחא לך דאפכיה לעלמא מרישא כו' דאיכא לפרושי על ר"א קאמר להפוך עולמו ולבראו שנית ואולי שכוונו בכאן על גלגול הנשמות:

אפשר דמתיליד בשעתא דמזוני כו'. כמ"ש מזל שעה גורם דהיינו שעת הלידה וכמ"ש חיי ובני ומזוני לאו בזכותא תליא מלתא אלא במזלא גם שאפשר לבטל המזל כמ"ש פ' בתרא דשבת מכל מקום מנכין לאדם מזכיותיו וזה שאמר בהאי אגרא דאמרת לא בעינא ר"ל דלא בעינא ליטול משכר בהאי עלמא יהיבנא לך שכרך משלם לעלמא דאתי י"ג נהרות דאפרסמון כו' מדמי תענוגי עוה"ב בעולם הנשמות לאפרסמון שהוא מלתא דריחני שהוא החוש הקרוב לדבר רוחני כמ"ש כל הנשמה תהלל יה איזה דבר שהנשמה נהנה בו הוי אומר זה הריח ומספר י"ג דנקט על שם מדות טובות שהם י"ג וראיתי בספר ישן דגרס שנים עשר נהרוותא כו' וכתב בזה ע"ש י"ב גבולי אלכסון שהם גבולות עמים למספר שבטי בני ישראל הקבועים בי"ב מזלות וכנגד י"ב מעיינות מים הנמשכים ויוצאים משם של י"ב אותיות כו' עכ"ל:

דלית ליה בעינא כו'. ופרש"י בגמרא ל"ג בספר רבי ובספר שלי כתוב עכ"ל ונראה לפרשו שאמר לו הקב"ה מה שאתה מבקש יותר וכי מחלק עולם הבא של חברך אתן גם לך ואמר ליה דודאי מה שמוכן לחברי הצדיקים אינו מבקש כמה שאמרו דאין אדם נוגע במה שמוכן לחברו אבל אנא מבקש מגברא דלית ליה ר"ל דלית ליה זכות ליתן לו חלק בעוה"ב שתתן לי חלקו וכמה שאמרו בפרק אין דורשין דהצדיק נוטל חלקו ושל הרשע שבגן עדן והרשע נוטל חלקו של צדיק שבגיהנם ומייתי ליה שם מקראי וק"ל:

אגרי בך גירי כו'. עיין פרש"י ובערוך פירש גרי בך גירי כך שונה הגאון ופירוש ברכה היא וכך אמר ליה לעתיד לבא גרים עתידין שיגורו בך כמ"ש יגורו בך נדחי עכ"ל:

אמרו ליה והא ריב"ל גזר כו'. נראה לפרש במעשה הזה דבתחילה גזר תענית והיו היחידים מתענין בו כמו ששנינו פ"ק דבג' ראשונות מתענין היחידים ולא אתא מטרא ואמרי ליה אותן היחידים הא ריב"ל גזר תענית עם היחידים ונענה דאתא מטרא וא"ל 2הא2 אנא והא בר ליואי. ר"ל אפשר דשוין ושקולין אנן הגוזרים התענית אבל היחידים המתענין עמי אינן שקולין כיחידים שהתענו עם ריב"ל וא"ל דא"כ שאינן ראוין לכך נראה לכוין דעתו בתפלה ונצרף צבורא עמנו בתעניות האחרונות ששנינו שם בעא רחמי עם צבורא ועדיין לא אתא מטרא וא"ל רבי חמא לאותן היחידים דא"כ כיון שאנו רואין דעצירת הגשמים בשביל צבורא הוא אם ניחא לכו שיבא מטר בשבילנו כפרש"י שאתם מסכימים עמי דהיינו שיבא מטר גם בלא זכות צבורא אלא בשבילנו ע"ד שאמר הכתוב ותגזר אומר ויקם לך שהצדיקים גוזרים והקב"ה מקיים וא"ל הן להסכים על כך. ואמר דרך גזירה 2רקיע2 כסי כו' דעצירת הגשמים תולין בגרם השמים כמ"ש ועצר את השמים ולא יהיה מטר וגו' ועדיין לא השגיחו בגזירה זו עד שהוסיף לגעור בהן כמה עזין הן כו' שלא להשגיח בגזירת הצדיקים:

עלית וישבת במרום ואי אתה מרחם כו'. מצינו במדרש בזמן שישראל עושין רצונו של מקום שוכן בערבות ואינו מתרחק מהם שנא' מבין שני הכרובים וידבר אליו ובזמן שאין עושין רצונו של מקום מתעלה ויושב בשמי מרום והכל צועקין ואין קולם נשמע כו' ואין נענין ע"כ יש לנו להתפלל שלא יתרחק מאתנו וישמע צעקתנו אבל לוי שאמר עלית וישבת במרום הוא כמתרעם וכן אי אתה מרחם על בניך האי לישנא הוא כמתרעם נגדו ית' ברוך הוא אבל ה"ל להתפלל רחמים כרחם אב על בנים:

שהרי אדם גדול הטיח כו'. מזה המעשה גופיה מוכח שאדם גדול היה שהרי נענה דאתא מטרא אלא דנענש ואיטלע משום דא"ל בלשון תרעומות:

שמעינהו להנך ענני דקאמרי כו'. יש לפרש דשמעינהו דקאמרי היינו שר ומלאך הממונה על הגשם ושמו אף ברי כמ"ש בפרק קמא וכה"ג כתבו התוספות ברפ"ק דחולין גבי גינאי נהרא חלוק לי מימיך כו' ע"ש:

מ"ד צדיק כתמר וגו' כארז בלבנון וגו' אם כתמר כו'. וי' מיני ארזים הם כו' הכל מפורש פרק הספינה:

גמרא תליסר נהרוותא כו' דכוון. כצ"ל. ועי' רש"א בח"א די"ג תריסר וכ' טעם לב' המספרים. ול"נ דתרווייהון רגילים בש"ס לגוזמא. עמש"כ בשבת (קיט):

רש"י ד"ה הא אנא. הוא איש אחר ואני איש אחר. כצ"ל ברי"ש:

משום כסופא כו׳. נ"ב אפשר שהיה לה ג״כ מעט קמח בכד כעין מ"ש בצרפית וכן באשת עובדיהו. והיתה נותנתו בתנור. באופן שהיה מקום לברכה לחול עליו. וכה"ג מותר ליהנות ממנו כמ״ש באליהו ז״ל ובצרפית ובנה ובאשת הנביא. וכן הדבר בחומץ דבסמוך שהיו מותרין ליהנות מהנר שדלק בנס. שכל זה נס בי׳׳א. והרי זה כענין שרפא אלישע מי ירהו. ואינו דומה לההיא דלעיל דאייתו מה"ש קמחא דסמידא. לאי בריה בידי שמים הוה. ולא הבינותי מ״ש בפירש"י בנר דחומץ. כי הלא בשבת נהנו ממנו עכ״פ. אלא מ"ש שהביאו ממנו אור להבדלה אנשים אחרים שכניו הוצרכו לכך והביאו ממנו: שם א״ל ניחא לכו שיבוא מטר בשבילנו. נ"ב י"ל לפי מ"ש לעיל (ד"ט) מטר כשביל אחד פרנסה בשכיל רבים. דכי הוו אתו בשבילו בלבד לא הוה לשובע. משו״ה בעי למשקל רשותיהו. אע״ג דלא להוו אלא בצמצום. א"נ כי היכי דלהוי לצורך רבים דאתי לפרנסה אפי׳ ע״י יחיד כדאיתא התם:

וִיְהָבוּ לֵיהּ חַד כַּרְעָא דִּפְתוֹרָא דְּדַהֲבָא. נראה לי בס"ד הא דנתנו לו 'חַד כַּרְעָא דְּדַהֲבָא' ולא דבר אחר כדי שאחר כך תראה אשתו מראה החלום בשלחן ותשתכך דעתה שתסבול העוני ברצונה הטוב.
ועוד נראה לי בס"ד על פי מה שאמרו רבותינו ז"ל (בשער מאמרי רבותינו ז"ל דף יג) בסוד קב חרובין דרבי חנינא בן דוסא שזה הדוחק והעוני שהיה לו הוא בעבור סיבה שקודם זה בביאה ראשונה שבא לעולם הזה לא זכה לבנים ובא לתקן דבר זה עתה, ושם מפורש הדבר היטב בקיצור יעוין שם.
ובזה מובן בס"ד שפיר הטעם שנתנו לו 'כַּרְעָא דְּדַהֲבָא' לרמוז לו שאל יתרעם על דוחק הפרנסה שהיה לו כי דבר זה נעשה לו מסיבת העדר הבנים בגלגול הקודם והבנים מכונים בשם כרעא כמו שאמרו רבותינו ז"ל ברא כרעא דאבוהי, ויש בזה סוד כנזכר בדברי רבינו ז"ל. והנה ודאי בגלגול זה זכה לבנים דאיתא בסדר הדורות בשם יוחסין דרבי חנינא בר חמא היה בן בנו של רבי חנינא בן דוסא זכותם יגן בעדינו אמן כן יהי רצון.
ומה שהראו לאשתו בחלום דחסר שולחנם רגל אחת לפי הטעם שכתבתי לעיל דעניותו עשתה חסד גדול עם כל העולם דעל ידי כך היה נעשה הברחה לשפע הפרנסה של העולם מן המקטרגים כשהיה יורד תוך שביל שלו, נמצא לפי זה היה מקיים רבי חנינא בן דוסא רגל של גמילות חסדים יותר מן הכל שהיה עושה חסד עם עשירים ועם עניים בירידת השפע שלהם תוך שביל שלו ועתה שנתעשר נתבטלה ההברחה ונמצא בטלה רגל הגמילות חסדים שהיה לו, ולכן הראו להם שלחן חסר רגל אחת.

אָמַר לָהּ: בִּתִּי! מַאי אִכְפַּת לַךְ? מִי שֶׁאָמַר לַשֶּׁמֶן וְיַדְלִיק יֹאמַר לַחֹמֶץ וְיַדְלִיק. קשא איך אומר לה 'מאי אכפת לך' והלא אין נהנין ממעשה נסים! דאפילו על נר חנוכה אמרו אסור להנות ממנו וכל שכן זה. ודוחק לומר משום דהנאת הנר בליל שבת מצוה ולהכי שרי.
ונראה לי בס"ד כי הם לא היו צריכין לאותו הנר בשבת כי זה הדליקה בתו ובודאי אשתו דרבי חנינא בן דוסא גם היא הדליקה נר והיו אוכלים לנר אשתו דרבי חנינא בן דוסא.
ובזה ניחא לן לתרץ דקדוק אחר דקאמר הָיָה דּוֹלֵק עַד שֶׁנָּטְלוּ מִמֶּנּוּ אוּר לְהַבְדָּלָה דמשמע שהדליקו נר אחר ממנו כדי להבדיל לאורו וקשא אמאי לא הבדילו על נר זה עצמו? אך כפי האמור ניחא דזה היה מעשה נס וקיימא לן (משנה ברכות ח, ו) אין מברכין על הנר במוצאי שבת עד שיאותו לאורו, ואין נהנין ממעשה נסים לכך הדליקו נר אחר ממנו וברכו על נר השני דכהאי גוונא אין לחוש להנאת מעשה נסים.
ברם יש להקשות במאמר זה כמה דקדוקים, אמאי ראה אותה עציבה? דהא ודאי עד שהרגיש בפניה שהיתה עצבת ועד ששאל והחזירה לו תשובה שנתחלף לה השמן בחומץ ועד שאמר לה מי שאמר לשמן וכו' עברו כמה רגעים שכבר הדליק החומץ! ואם כן התחיל הנס דהחומץ לא ידליק אפילו חצי רגע ומה גם דודאי שפכה החומץ על גוף הפתילה וכיון שהיתה שרויה בחומץ לא תדליק כלל וכיון דנדלקה אם כן ראתה הנס ואמאי נעצבה?
ועוד יש להקשות למה האריך להזכיר חלוקת השמן? די לומר 'מאי אכפת ליך הקב"ה יאמר לחומץ וידליק'! ועוד למה הוצרך הנס להיות גדול כל כך שישאר דולק עד מוצאי שבת? ועוד הלא הם היו מלומדים בנסים וכמו שאמרו על אשתו שאף היא להביא מרדה נכנסה ואמאי עציבת?
ונראה לי בס"ד דאמרו רבותינו ז"ל (שבת לב.) אם עושין לאדם נס מנכין לו מזכיותיו, ובודאי לפי גודל הנס כן יהיה ניכוי הזכיות יותר גם ידוע ששם הוי־ה ב"ה פועל למעלה מן הטבע ומצידו אין הפרש בין דבר טבעי לדבר שאינו טבעי וכמו שכתב הרב בינה לעיתים על פסוק 'מֵאֵת הֳ' הָיְתָה זֹּאת' (תהלים קיח, כג), כלומר דבר הוה ורגיל אף על פי שהוא הפך הטבע ורק 'הִיא נִפְלָאת בְּעֵינֵינוּ' אנחנו התחתונים אבל שם אלקים הוא פועל בטבע דוקא לכן אלקים עולה מספר הטבע [86] וכנזכר בספרי המפרשים ז"ל.
ובזה תבין הטעם שיש כמה צדיקים שנעשה להם נסים תמיד שהם הפך הטבע ולפי הכלל הנזכר דבנס מנכין מזכיותיו אם כן אפסדו טובא! ואיך יתכן? ברם הענין הוא דאותם צדיקים הקב"ה יתנהג עמהם בשם הוי־ה ששם אין הפרש בין טבע ללא טבע והכל חשיב כדבר ההווה ורגיל וכמו שכתב הרב בינה לעיתים ז"ל על פסוק 'מֵאֵת הֳ' הָיְתָה זֹּאת' ולכן אין מנכין מזכיותם כלום דאין זה חשוב לגבי דידם נס אלא כדבר טבעי ורגיל, אבל מה שאמרו מנכין מזכיותיו הוא לאדם שהשפעתו והנהגתו על ידי אותיות שם אלקים דאז כל דבר שהוא הפך הטבע חשוב נס.
ולכן בתו של רבי חנינא בן דוסא היתה עצבה כי היא ראתה שכבר נעשה הנס שהדליק החומץ ונעצבה כי אמרה מי יודע כמה זכיות ינכו לה בעבור נס פלאי כזה! ואמר לו אביה מאי אכפת ליך? דאצלינו לא יש ניכוי זכות! כי הנהגתינו היא על ידי שם הוי־ה ב"ה ששם אין הפרש בין טבע ללא טבע כי לגבי דידן מי שאמר לשמן וידליק יאמר לחומץ וידליק, שהדלקת החומץ לגבי דידן חשיבה כמו הדלקת השמן מאחר דהשפעתינו והנהגתינו היא באותיות שם הוי־ה דוקא ולא בשם אלקים, ואם כן מאי אכפת ליך ממעשה נסים? הכל שוה!
ובזה ניחא שהיה מדליק עד מוצאי שבת, והיינו להורות לה מן השמים דבעבור זה הנס לא יחסר לה כלום מן זכיותיה, דאם נחסר למה הדליק ביום ללא צורך, והלא כפי רבוי הנס ירבה הניכוי מזכיות? אלא ודאי לא יש ניכוי זכיות כלל! ולכן מה אכפת לה ברבוי הנס דאם לא כן היה לה תרעומת בזה.
ובזה יובן עוד דקדוק אחר דבתו קראתו חָלָא שהוא לשון תרגום ורבי חנינא בן דוסא קראו חוֹמֶץ בלשון המקרא שאמר יאמר לחומץ וידלוק. ונראה לי בס"ד דמספר שֶּׁמֶן [390] יתר על מספר חוֹמֶץ [144] מספר מוֹר [246] שהוא שם החסד הנקרא מור בסוד מוֹר וּקְצִיעָה וכו', והיינו לומר שנוסף על מספר חומץ מספר מור שהוא חסד ונעשה החומץ מספר שמן, ונרמז בזה כי הנס הזה נעשה להם בתורת חסד שאין מנכין מזכיות בעבורו.

אָמַר לָהּ: מַה שְּׁמֵךְ? אָמְרָה לֵיהּ: 'אִיכּוּ'. יש להקשות למה הוצרך לידע שמה כיון דעומדת לפניו יתפלל עליה בלי הזכרת שמה? וכמו שאמרו גבי מרים דהתפלל משה רבינו ע"ה עליה ולא הזכיר שמה מפני שהיתה לפניו, וכן ישראל אמרו אִם נָתֹן תִּתֵּן אֶת הָעָם הַזֶּה בְּיָדִי (במדבר כא, ב), משום דהיו לפניהם!
ונראה לי בס"ד רצה לידע שמה כדי להיות בדיק בשם שלה לידע אם ראויה לעשות לה נס וכמו שאמרו גבי רבי מאיר בעל הנס דהוה בדיק בשמא.
אי נמי התם גבי מרים התפלה היתה על גוף מרים ולכן כיון דהגוף עצמו לפניו אין צריך להזכיר שם הגוף אבל כאן התפלה על הכשורי ואין גוף הכשורי לפניו לכך רצה לידע שם בעלת הכשורי כדי שיהיו אותיות שמה צינורות לשלח בהם השפע לגוף הכשורי משום דגוף הכשורי הם של איכו.
ונראה לי כיון באותיות 'אי' של איכו על 'אי' דשם אדנ־י שהם רחמים ובאותיות 'כו' של איכו על שם הוי־ה שמספרו כ"ו, שבכוחם יקבלו הכשורי שפע הנס שיחול עליהם להאריך אותם.
והנה הגאון גבורת ארי הקשה והלא אין נהנין ממעשה נסים, כמו שאמרנו לעיל גבי הקמח דאמר לו רב מרי לא תזבנון מיניה, ואיך רבי חנינא בן דוסא עשה שתהנה זאת ממעשה נסים? עיין שם.
ונראה לי בס"ד התם הנאה הנכנסת לגוף, דהיא הנאת אכילה מה שאין כן כאן דהיא הנאה חיצונית ולא עוד אלא דהנס הוא במכשירין של ההנאה כי ההנאה היא בתקרא ואלו הכשורי הם מעמידין של התקרה ולכך לא חש בזה משום הנאת מעשה ניסים.
ועוד התם לא היה במעשה הנס קדוש השם דאין העולם יודעין ורואין דנהפך החול לקמח ורק רב מרי ידע זה מכח קדושתו שזכה לראות הנס אבל כאן נעשה קדוש השם דנראה הנס לעיני הכל וכיון דנעשה בנס זה קדוש השם שרי ליהנות ממעשה הנס הזה. ובזה יובן הטעם שסמך למאמר זה המאמר של פְּלֵימוֹ שמגיד שנשאר זכר הנס הזה אחר כמה דורות.
והטעם שהיו אַמָּה לְכָאן וְאַמָּה לְכָאן לרמוז שהיה הנס בזכות התורה של רבי חנינא בן דוסא שהיה עוסק בששה סדרים בנגלה ובששה סדרים בנסתר והאמה היא ששה טפחים. גם אַמָּה אותיות מֵאָה וב' פעמים אמה הוא ב' פעמים מאה רמז לסוד מה שאמר הכתוב (שיר השירים ח, יב) הָאֶלֶף לְךָ שְׁלֹמֹה וּמָאתַיִם לְנֹטְרִים אֶת פִּרְיוֹ, מאן נוטרים את פריו? רבנן!

נִיחָא לָךְ דְּאַפְכֵיהּ לְעָלְמָא וְהָדַר אִבְרֵיהּ, וְאֶפְשָׁר דְּמִבְּרִית בְּשַׁעְתָּא דִּמְזוֹנֵי?. בספר הברית (מאמר ב' פרק ז') פירש הכונה על גופו של רבי אלעזר שהוא העולם שלו רוצה לומר שימות עיין שם והכי משמע בספר התקונים, מיהו קשא על זה אם כן מאי קאמר לו אם שנים דחיה הם הרוב או אם הנשארים הרוב וכיון דאמר לו דחיה הרוב אמר לא בעינא והלא אם ימות יהיה נולד לו גוף חדש ויהיה לו קצבה חדשה של חיים? ועוד אם ימות איך יתנחם זה הגוף שהוא מתרעם על צער עניותו והלא אדרבה הוא עצמו מת ונקבר ובא במקומו גוף חדש?
ונראה לי בס"ד על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל, שבעולם הנשמות נחלקים הנשמות לששים רבוא שרשים ויש בזה כמה מדרגות ויש שרשים גדולים ויש שרשים קטנים ומה שאמרה בת קול לרבי פרידא בעירובין (עירובין נד:) ניחא לך דליספו לך ארבע מאות שנה או דתזכי את ודרך לעלמא דאתי, הכונה על נשמות בני אדם שהם בשורש נשמת רבי פרידא ולאלו קראתם בני דורו וכנזכר בשער מאמרי רשב"י עיין שם. והנה נודע כל הנשמות שיורדים לעולם הזה יש להם חלק ואחיזה בעולם הגלגלים וגם שם נחלקים לשרשים רבים וכפי מצבם והתחלקותם בעולם הנשמות כן יהיו בעולם הגלגלים.
על כן מה שאמר לו כאן ניחא לך דאחריביה לעלמא לאו על גוף התחתון קאמר אלא על שרשו שבעולם הגלגלים כי גם שם נתלים בכל שורש הרבה בני אדם וכל אחד יש לו בשורש ההוא שנתלה בו שעה ומזל כאשר נזדמן חלקו בזמן שנולד בעולם הזה ואמר לו שיהפך כל השורש שלו שיש בו כמה מיני כוכבים ומזלות של בני אדם התלויים באותו השורש כמי שמשבר ככרות אחר שתיקנם בעודם בצק ועושה אותם עיסה וחוזר לתקנם ולחלקם לככרות. ולכן אמר לו אפשר שיזדמן ככר שלך שהוא חלקך בכוכב של שעה טובה מצד המזונות. והנה בודאי אם יגזור השי"ת שיזדמן כך מוכרח שיזדמן כך כפי גזרתו יתברך ברם רוצה השי"ת שיזדמן הדבר הזה מאיליו בלי גזרה מאתו יתברך כדי שלא תהיה נחשבת הזדמנות זו בכלל נס דאין רוצה שיהנה ממעשה נסים.

תְּלֵיסַר נַהֲרֵי דְּמַשְׁחֵי אַפַרְסְמָא דָּכְיָן. דבר זה הוא עמוק והוא ענין אורות עליונים חצובים ונמשכים מן י"ג מכילן דרחמי שאין שכל האנושי יוכל לצייר בדעתו עונג המגיע מהם איך הוא.

וּלְחַבְרָךְ מַאי נָתִיב לְהוּ?. הדבר יפלא מאד! כי באמת הוא יתברך אין לו סוף וגבול ויוכל ליתן כל מה שירצה ואין לו מעצור וכאשר אמר רבי אלעזר: וְכִי מִגַּבְרָא דְּלֵית לֵיהּ קָא בָּעִינָא? ולא מצינו שהחזיר לו הקב"ה תשובה על דבריו אלו ורק הכהו במצחו.
ונראה לי בס"ד דכונתו יתברך היא על הצדיקים שכבר נפטרו ולקחו שכרם בעולם הבא והם נחשבים חביריו של רבי אלעזר שהם גדולים כמוהו בתורות ובצדקות הנה בעתה כאשר יראו שרבי אלעזר לקח שכרו יותר מזה השכר של י"ג שהודיעו לרבי אלעזר ודאי יטענו ויתרעמו למה לנו לא נתת כמוהו וכי גרועים אנחנו מן רבי אלעזר? על כן אם אני אתן לך יותר מן השיעור אשר הודעתיך מה אתן ומה אשיב תשובה לחביריך על טענתם ועל תרעומתם כי כבר להם נתתי שכרם כפי השיעור אשר הודעתיך.
ולפי זה מה שאמר מַאי נָתִיב לְהוּ? הכונה על תשובה לטענתם מה אתן ומה אשיב להם ורבי אלעזר הבין מאי נתיב להו על השכר. ולכך אמר לו וְכִי מִגַּבְרָא דְּלֵית לֵיהּ קָא בָּעִינָא? כי הוא שגה בכונת דבריו יתברך שחשב שאמר לו מה אתן שכר לחביריך אם אני נותן לך שכר גדול יותר מזה השיעור שאמרתי לך, ולכך הכהו במצחו שהוא כנגד המוח ששם השכל שרמז לו בזה, אתה לא דקדקת יפה בדברי ולא הבנת כונתי על כן דוק במוחך שסופו הוא כנגד המצח ואז תבין בשכלך אשר הוא שם כונת דברי שאמרתי מַאי נָתִיב לְהוּ.

וּמִגַּבְרָא דְּלֵית לֵיהּ קָא בָּעִינָא. נראה לי בס"ד דבר בלשון מליצה דספירת המלכות היא בסוד הגבורה ונמשלה ללבנה דלית לה מגרמא כלום אלא מקבלת מן התפארת שהיא בסוד השמש כנודע ולזה אמר מִגַּבְרָא דְּלֵית לֵיהּ קָא בָּעִינָא רוצה לומר וכי אני מבקש שפע עונג בלי גבול ממדת המלכות שהיא סוד הגבורה והיינו מגברא רוצה לומר גבורה הלא אנכי מבקש ממדת התפארת שהוא קו הרחמים.

וּמַחְיָן בְּאַסְקוּטְלָא אַפּוּתָאִי. פירש רש"י מכה בגודל ואצבע הסמוכה לו, והכונה כך נדמה למראה עיניו של רבי אלעזר. ונראה לי בס"ד הדמיון הזה שנדמה לעיניו צורת גודל ואצבע מכים במצחו כי ידוע גודל הוא חסד ואצבע הסמוכה לו היא גבורה ורמז לו במראה הדמיון הזה שהגבורה נמתקה בחסד על ידי הארת הרצון של המצח העליון מפני שקבל עתה היסורין ברצון שאמר 'לָא בָּעִינָא' ויש מפרשים 'אַפּוּתָאִי' הוא החוטם וגם על זה יבא שפיר הרמז שרמזנו שרמז לו בזה על הארת שם ס"ג שהוא בחוטם כנודע.

רְצוֹנְכֶם שֶׁיָּבוֹא מָטָר בִּשְׁבִילֵנוּ?. קשה מה שאלה זו, ודאי רוצים! דלמאי קראום לא שיתפללו בעדם?
ונראה לי בס"ד דאם המטר יורד בשביל תשובה שעושין ישראל יהיה גשמי רצון אבל אם ירד בשביל גזרת צדיק לא יהיה גשמי רצון וזו היתה רבותיה דחוני המעגל אף על פי שירד המטר מכח גזרתו ירד גשמי רצון ולכן תחלה גזרו רבי חמא ורבי יהושע בן לוי תענית על הציבור כדי שיעשו תשובה וירד המטר גשמי רצון וכשראו שלא הועיל התענית אמרו להם: רְצוֹנְכֶם שֶׁיָּבוֹא מָטָר בִּשְׁבִילֵנוּ? רוצה לומר בשביל גזרתינו, או אם תרצו שנגזור עוד תענית פעם אחרת כדי שירד בשביל תשובה ואז יהיה גשמי רצון. ואמרו לו הֵן! תורידו אותו בדרך גזרה בשבילכם שלא רצו להמתין עד שיגזרו תענית פעם אחרת ואולי גם זה הפעם לא יהיה תשובה מעליא ולא ירדו גשמים ואז עשו גזרה על המטר שירד וירד תכף דכתיב בצדיקים (איוב כב, כח) וְתִגְזַר אוֹמֶר וְיָקָם לָךְ!

שַׁמְעִינְהוּ לְהַנָךְ עֲנָנֵי דְּקָא אַמְרָן. נראה ודאי הכונה הוא על המלאכים הממונים על אותם העננים ומן השמים היה הדבר הזה שישמע כך כדי שיתפעל ויאמר סנגוריא הזאת על ישראל וירד להם המטר.

לְדִידִי חָזִי לִי הַאי רִידְיָא, דַּמְיָא לְעִיגְלָא תִּלְתָּא. נראה לי בס"ד הטעם שהמלאך הממונה על ירידת הגשמים דומה לעגל שהוא שור דאמרינן לעיל (תענית ב.) למה נקראים גבורות גשמים מפני שיורדין בגבורה, וידוע כי השור הוא מדת הגבורה ולכן חודש אייר שהוא בגבורה מזלו שור שהוא עגל כי שור בן יומו נמי קרוי שור דכתיב (ויקרא כב, כז) שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז כִּי יִוָּלֵד, וכנזכר בגמרא (בבא קמא סה:).
והא דדמהו לעגל משולש שהוא בן שלש שנים מפני כי מספר עגל [103] היא מספר אמונה עם הכולל ולפי זה באומרו עגלא תלתא רמז בזה על שלשה עגל שהם ג' פעמים אמונה. ואמרינן בריש פרקין (תענית ח.) אמר רבי אמי אין הגשמים יורדין אלא בשביל בעלי אמנה שנאמר (תהלים פה, יב) אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח וְצֶדֶק מִשָּׁמַיִם נִשְׁקָף.
והאמונה צריכה להיות שלימה ששלשה דברים, האחת בדברי תורה כמו שאמרו בשבת (שבת קיט:) אפילו בשעת כשלונה של ירושלים לא פסקו ממנה אנשי אמנה שנאמר (ישעיהו ג, ו) שִׂמְלָה לְכָה קָצִין תִּהְיֶה לָּנוּ וְהַמַּכְשֵׁלָה הַזֹּאת תַּחַת יָדֶךָ, ומסיק בגמרא האי קאי באמונה של דברי תורה שאינו מתהלל בשקר בדברי תורה לומר שהוא חכם ואינו חכם, ועוד יש אמונה בענין משא ומתן כדאיתא התם, ועוד איכא ענין שלישי באמונה והוא באהבה שבין אדם לחבירו שיש אדם אינו נאמן באהבתו ויש נאמן שקורין אותו אהוב נאמן דהיינו אהבה מבפנים ואהבה מבחוץ ולא אוהב מבחוץ בלבד ובקרבו ישים ארבו!
ושלשה אלו נרמזו באותיות 'אֱמֶת' שהוא ראשי תיבות אהבה ממון תורה, או אהבה משא ומתן תורה, ולזה אמר אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח וְצֶדֶק מִשָּׁמַיִם נִשְׁקָף, דהגשמים נקראים צֶדֶק וירדו בזכות שלשה אמונות אלו שהם באהבה ובמשא ומתן ובתורה ולכן המלאך הממונה על הגשמים שתלוים בשלשה אמונות הנזכר שכל אמונה היא מספר עגל דומה לעגל משולש לרמוז על שלשה אמונות אלו שיהיו שלמים בישראל.

קוֹל שְׁנֵי רֵעִים אֲנִי שׁוֹמֵעַ. קרי למים ויין שני ריעים כי המים חסד והיין גבורה שהם עומדים בשוה זה כנגד זה כי חסד דרועא ימינא גבורא דרועא שמאלא והם ריעים שהיין נמזג במים ואם תערב מים ביין יהיו המים כיון ואין לך ריעות והתחברות גדולה מזו. גם המים הם סוד אהבה והיין סוד יראה וידוע התערבות יראה ואהבה זה בזה כנזכר בזוהר הקדוש והוא כזה:
יר אה
אה בה
ולכן קרי להו ריעים.

אָמַר לְהוּ שְׁמוּאֵל: לֹא שִׁבְחוֹ שֶׁל צִבּוּר הוּא, אֶלָּא אֶמְשֹׁל לָכֶם מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה, לְעֶבֶד שֶׁמְּבַקֵּשׁ פְּרָס מֵרַבּוֹ וכו'. קשה למה במעשה הראשונה לא אמר להם בפירוש לא שבחו של ציבור הוא אלא אמר לו אמשול לכם משל, ובשנית אמר לו בפירוש לא שבחו של ציבור הוא?
ונראה לי בס"ד מעשה ראשונה אף על גב דגריעה מהיכא דאמר משיב הרוח ונשיב זיקא מוריד הגשם ואתא מטרא עם כל זה יש בה שבח ציבור לגבי מעשה שניה, דאינו דומה אומרים עליו המתינו לו עד שיתמקמק ויצטער לאומרים עליו תנו לו ואל אראה פניו דודאי זה עדיף יען שנותנים לו במהרה ובנחת ולא בצער ולכן הציבור שנענו קודם התענית ששמח לבם במהרה וגם לא הוצרכו להצטער בתענית ובצעקה עדיפי מאותם שנתאחרו להם הגשמים והיתה תוחלתם ממושכה ונצטערו בתענית כל היום וצעקו ובכו.
ובזה פרשתי בסה"ק בֶּן יְהוֹיָדָע (תהלים עט, ח) מַהֵר יְקַדְּמוּנוּ רַחֲמֶיךָ כִּי דַלּוֹנוּ מְאֹד, פירוש אם לא זכינו לשבח ציבור המעולה לומר מוריד הגשם ואתי מטרא לא תעשה לזו כאותם דגריעי טפי שתעשה בקשתם אחר שיצמו ויבכו ויצעקו ויהיו מצטערים בתוחלת ממישכה אלא מַהֵר יְקַדְּמוּנוּ רַחֲמֶיךָ כאותם שקדמה להם ירידת הגשם קודם הנץ החמה ולא הוצרכו להתענות, יען כִּי דַלּוֹנוּ מְאֹד ואין בנו כח להתענות ולצעוק ולבכות.
וגם בזה פרשתי בס"ד שם כונת הכתוב (תהלים מ, יח) עֶזְרָתִי וּמְפַלְטִי אַתָּה אֱלֹקַי אַל תְּאַחַר, פירוש עֶזְרָתִי וּמְפַלְטִי אַתָּה שתענני ותתן לי שאלתי אך בבקשה ממך אַל תְּאַחַר להתנהג עמי כאותו עבד שאומר רבו עליו המתינו לו עד שיתמקמק ויצטער ואחר כך תנו לו! הנה כי כן כיון שבירידת הגשמים קודם נץ החמה יש בזה שבח ועדיפות על היכא דירדו להם גשמים אחר שקיעת החמה לכן לא אמר להם על זאת להדיא לא שבחו של ציבור הוא ורק המשיל להם המשל שיבינו בו שיש בכהאי גונא צד גריעות, אך במעשה השנית שיש בה גריעות לגמרי משני צדדין אמר להדיה לא שבחו של ציבור.

שִׁבְחוֹ שֶׁל צִבּוּר הֵיכִי דָּמִי? הקשה הרב פתח עינים בשומר הפתח דף צ"ז ע"א מהא דאמרו רז"ל בגמרא (עירובין נד.) כתיב (תהלים כא, ג) תַּאֲוַת לִבּוֹ נָתַתָּה לּוֹ וכתיב וַאֲרֶשֶׁת שְׂפָתָיו בַּל מָנַעְתָּ סֶּלָה, אלא זכה תַּאֲוַת לִבּוֹ נָתַתָּה לּוֹ לא זכה וַאֲרֶשֶׁת שְׂפָתָיו בַּל מָנַעְתָּ סֶּלָה, נמצא לפי זה אם יתנו לו קודם שיתפלל עדיף טפי והכא קאמר להפך דאותם שירד להם המטר קודם שיתפללו אין זה שבח ציבור ולאיתם שירד להם על ידי תפלה הוי שבח ציבור עיין שם. ובסה"ק בֶּן יְהוֹיָדָע תרצתי על זה בס"ד עיין שם.
ועוד נראה לי בס"ד דהמאמר שם איירי בכהאי גונא דאמרינן לעיל בפרק קמא (תענית ח:) בימי רבי שמואל בר נחמני הוה כפנח ומותנא אמרי היכי נעביד? נבעי רחמי אתרתי לא אפשר דלא מצלינן אתרתי דכתיב (עזרא ח, כג) וַנָּצוּמָה וַנְּבַקְשָׁה מֵאֱלֹקֵינוּ עַל זֹאת מכלל דאיכא אחריתי אלא לבעי רחמי אמותנא וכפנא נסבול? אמר לו רבי שמואל בר נחמני נבעי רחמי אכפנא דכי יהיב רחמנא שובעא לחיי הוא דיהיב דכתיב (תהלים קמה, טז) פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל חַי רָצוֹן עיין שם.
ועל ענין כיוצא בזה דריש תלמודא והיינו כגון דאיכא כפנא ומותנא והם מבקשים על מותנא דאין יכולים לבקש בפירוש גם אכפנא משום דאין לבקש אתרתי להדיה אך בלבם היה לבקש גם אכפנא אם היה אפשר. וזהו זכה תַּאֲוַת לִבּוֹ נָתַתָּה לּוֹ שתתן לו כפי תאות לבו לבטל הכפנא וגם מותנא, לא זכה וַאֲרֶשֶׁת שְׂפָתָיו בַּל מָנַעְתָּ סֶּלָה שתתן להם מה שמבקשים להדיה בשפתם לבטל המותנא ויהיו סובלים הכפנא.
ועוד נראה לי בס"ד דמאמר תלמודא בדרשת פסוק תַּאֲוַת לִבּוֹ נָתַתָּה לּוֹ איירי בענין אחר, והוא על פי המעשה שכתוב במדרש רז"ל באחד שהיה הולך רגלי במדבר ויגע הרבה ועמד והתפלל לפני הקדוש ברוך הוא שיזמין לו חמור לרכוב עליו והוא טעה בלשונו שאמר יזמין לי חמור שירכבני ולא אמר שארכבהו ונזדמן לו שר אחד שהיה רוכב על חמרתא ויש לה חמור בן עשרה ימים הולך אחריה ואמר לו השר שירכיב זה החמור על כתפיו כי יגע הוא. אמר אותו האיש אני בקשתי שארכב על החמור ולא שירכיבני! ולא הרגיש שהוא טעה בלשונו ואמר שירכבני ולא אמר שארכבהו ע"כ.
מיהו בִּרְצוֹת הֳ' דַּרְכֵי אִישׁ (משלי טז, ז) אף על פי שבשפתיו אמר שירכיבני יתן לו הקדוש ברוך הוא כפי תאות לבו שבקש בלבו שהוא ירכב על החמור, ועל זה דריש בתלמודא זכה תַּאֲוַת לִבּוֹ נָתַתָּה לּוֹ כפי מה שהתאוה בלבו שהוא ירכב על החמור אף על פי שבשפתיו דבר שהחמור ירכיבהו, לא זכה וַאֲרֶשֶׁת שְׂפָתָיו בַּל מָנַעְתָּ סֶּלָה שתתן לו כפי מה שהוציא בשפתיו אף על פי שבלבו היה להפך וכמו המעשה הנזכר ואם כן אין דרשה זו נגדיית למה שאמר הכא.
ועוד נראה לי בס"ד התם נמי הכי קאמר כמו שנאמר כאן זכה תַּאֲוַת לִבּוֹ היא הבקשה שבקש נָתַתָּה לּוֹ תכף כגון שאמר מוריד הגשם ואתא מטרא, לא זכה אֲרֶשֶׁת שְׂפָתָיו בַּל מָנַעְתָּ אלא נתת לו אך לא תכף כי אם סֶּלָה, כלומר לסוף היום אחר שקיעת החמה ולא לאלתר.

אָתָא מִטְרָא וְאִיטְלַע. הא דנענש ברגליו, נראה לי בס"ד דכתיב (ישעיהו סו, א) הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי, נמצא הארך תתייחס לרגלי אור השכינה והוא דבר כנגד אור השכינה עלית וישבת במרום שהוא סילקו ועליה מן הארץ שהיא בחינת רגל לכך נענש ברגליו.

וְאַתּוּן שַׁבְקִיתוּ יִשְׂרָאֵל וְתִשְׁדּוּ מִטְרָא בְּעַמּוֹן וּמוֹאָב? שְׁדוּ אַדוּכְתַּיְהוּ! נראה לי בס"ד הכונה שבא בטענה גדולה דאתמר לעיל דף ז' אמר רבי המנונא אין הגשמים נעצרים אלא בשביל עזי פנים והיינו טעמא משום דאמר רבי המנונא כל אדם שיש לו עזות פנים סוף נכשל בעבירה, ואמר רב נחמן בר יצחק בידוע שנכשל בעבירה עיין שם. ופרשתי הטעם דמטרא בעלה דארעה הוא ובירידת המטר יהיה דוגמת חיבור איש ואשתו ולכן בעבור הזנות דליכא חבור איש ואשתו אלא חבור זר באיסורא נעצרים הגשמים שהם דוגמת חיבור איש ואשתו בהתירא.
והנה ידוע דעמון ומואב בא מניאוף זר דאינו של איש ואשתו אלא של אב עם בתו שהוא רע ומר ביותר, ולכן טען איך אתון שבקיתו ישראל שהם גדורים בערוה ויש להם חבור איש ואשתו בהתירא ותשדו מיטרא בעמון ומואב שבאו ונתהוו בעולם מניאוף של עבירה! ולכן זכר כאן עתה ענין מתן תורה כי משם נודע ונתפרסם גנותן של עמון ומואב שהם באים מזנות וניאוף זר דהטעם שלא קבלו התורה היינו שטענו כיון שהם באו מניאוף איך יקבלו התורה דכתיב בה לֹא תִּנְאָף (שמות כ, יב)?!
ונראה כי מן השמים היה הדבר הזה שאותם מלאכים שהיו ממונים על אותם עננים דברו דברים אלו ונשמעו לאזניו של רבי חיא כדי שהוא ילמד סנגורייא זו בעד ישראל, וגבר ישראל על פי שורת הדין ושדו אדוכתייהו בישראל!

אִלּוּ נֶאֱמַר 'תָּמָר' וְלֹא נֶאֱמַר 'אֶרֶז', הָיִיתִי אוֹמֵר: מַה תָּמָר אֵין גִּזְעוֹ מַחֲלִיף, אַף צַדִּיק, [חַס־וְשָׁלוֹם], אֵין גִּזְעוֹ מַחֲלִיף. הקשה הרי"ף ז"ל כיון שיש בתמר חדא לטיבותא וחדא לריעותא וכן נמי יש בארז חדא לטיבותא וחדא לריעותא היה לו להמשילו לאילן אחר שיש בו התרתי לטיבותא שעושה פירות וגזעו מחליף כגון אגוז או רמון או תפוח וכיוצא עיין שם.
ונראה לי בס"ד דכל אדם יש בכח הגוף שלו שני חלקים חלק טוב וחלק רע וכל חלק הוא פרצוף שלם ברמ"ח איברים ושס"ה גידים, ולכן אמרו בזוהר הקדוש דאחשורש לא נגע באסתר בחלק הטוב שבה שבעת תשמיש היה נפרד ממנה חלק הטוב ומשמש עם חלק הרע, ולזה חלק הרע קראו אותו בזוהר הקדוש בשם 'שידה' כנודע.
וידוע כי חלק הטוב שבצדיק עושה פירות שכל תורה ומצות נעשים בחלק הטוב וגם גזעו מחליף שאם בשגגה נעשה בו איזה חסרון באבר אחד שבו תכף עושה תשובה ומחזירו וכמו שנאמר רז"ל (ברכות יט.) אם ראית תלמיד חכם שעשה עון ביום אל תהרהר אחריו בלילה דודאי עשה תשובה בו ביום וחזר ונמלא החסרון. אך חלק הרע שבצדיק אינו עושה פירות דהוא יושב ובטל ואינו עושה בו עון וגם אין גזעו מחליף כי ידוע בכל יום מחסר הצדיק מן חלק הרע שבו איזה ניצוץ כי נחלק הוא לניציצות כנגד מספר ימיו של אדם ובכל יום מעביר ומסלק ממנו ניצוץ רע וזה הנצוץ שנפרד ונכרת ממנו אינו חוזר וגדל במקומו.
נמצא באדם יש בכח הגוף שלו שני חלקים חלק טוב שעושה פירות וגזעו מחליף וחלק רע שאינו עושה פירות ואין גזעו מחליף ולכן לא המשיל את הצדיק לאילן שיש שיש בו תרתי לטיבותא שמוציא פירות וגזעו מחליף דאם כן הוה משמע זה הדמיון קאי על שני החלקים שיש בו שגם חלק הרע עושה פירות וגזעו מחליף ובאמת לא כן הוא לכך המשילו לתמר והמשילו לארז שיש בזה חדא לטוביתא וחדא לריעותא ויש בזה חדא לטיבותא וחדא לריעותא כדי לעשות באדם דמיון גם לריעותא של זה ושל זה.
אך זה כלל גדול בתורה בכל דיני איסור והיתר דתולין הקלקלה במקולקל ועל כן מובן הדבר מאיליו לומר טבותא של זה ושל זה על חלק הטוב ורעותא של זה ושל זה על חלק הרע וזה מוכרח דהכי קיימא לןלהלכה תולין הקלקלה במקולקל.
ובסה"ק בֶּן יְהוֹיָדָע תרצתי קושיא זו באופן אחר ללמדנו לפי דרכו שמעשיו של הצדיק דומין למעשה תמר אשת יהודה דאף על פי שעשתה מעשה קלות ופריצות מאחר דהיתה כונתה לשם שמים קבלה שכר רב שיצאו ממנה נביאים ומלכים מן דוד המלך ע"ה עד מלך המשיח שיבא במהרה בימינו אמן ולכך הוכרח לדמותו לתמר וכיון דדמהו לתמר הוכרח לדמותו גם לארז שיש בו שני דברים הפכיים מזה עיין שם.
ובזה מובן בס"ד הכתוב (שיר השירים ז, ז-ח) מַה יָּפִית וּמַה נָּעַמְתְּ אַהֲבָה בַּתַּעֲנוּגִים זֹאת קוֹמָתֵךְ דָּמְתָה לְתָמָר, פירוש מַה יָּפִית בדברים שפועל שלהם הוא טוב מצד המעשה וּמַה נָּעַמְתְּ בדברים שפועל שלהם טוב מצד הכונה בלבד כענין אהרן הכהן ע"ה בעגל ויעל עם סיסרא, שכל אלו הם דברים רצויים לפני הקדוש ברוך הוא ולא עוד אלא שמגיע לכם אַהֲבָה מאת השם יתברך גם בתענוגים שלהם שהם ענג שבת ויום טוב ופורים וסעודת מצוה של נשואין ומילה וכיוצא שמקבלים עליהם שכר כמו שנאמר (ישעיהו נח, יד) אָז תִּתְעַנַּג עַל הֳ' וְהִרְכַּבְתִּיךָ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ וְהַאֲכַלְתִּיךָ נַחֲלַת יַעֲקֹב אָבִיךָ, ונמצאת זֹאת קוֹמָתֵךְ דָּמְתָה לְתָמָר אשת יהודה דאף על פי שעשתה מעשה הנראית קלות ופריצות מאחר שכונתה לשם שמים קבלה שכר גדול ועצום דשופרי שופרי של ישראל יצאו ממנה.

גמרא בעי רחמי יצאת כמין פיסת יד. עי' שמות רבה פ' שמות פ' נ"ב:

רש"י ד"ה כל היכא כו' לא שמעתי טעם. עיין ברכות דף כה ע"ב ד"ה מאן שמעת ליה וש"נ:

תוספות ד"ה הא והא וכו' פי' הראב"ד. הובא עוד שמעתא דראב"ד בתוספות יומא דף יח ע"א ע"ז דף לח ע"א:

חד בי שמשי פי' רש"י כל היכא דתני בי שמשי היינו ערב שבת לא שמעתי טעם ובפרק הנושא (דף ק"ב) גבי רבי דכל בי שמשי הוה אתי לביתיה פירש רש"י בי שמשי ערב שבת. ונראה בעיני לפי שבין השמשות שלו שגור בפי כל והכל חרידין אליו לגמור מלאכתן עד שלא תחשך קרי ליה בי שמשי:

אמר איכו נימטו כשוריך. קשה לי הא אין ראוי להנות ממעשה נסים כדאמרי' לעיל (דף כ"ד) גבי חזאי כו' והוי סמידא דאמר להו רב מרי מהא לא תזבנון דמעשה נסים הוא והכי נמי פירש רש"י גבי אכלבא דאלעזר דנתמלא חיטי על ידי נס דאמר לבתו הרי הן הקדש עליך משום דאסור להנות ממעשה נסים והכי נמי אמרי' בסמוך גבי נר של חומץ שנתחלף בשל שמן שהיה דולק עד שהביא ממנו אור להבדלה הדליקו ממנו נר להנות בו ונר של מעשה נסים כיבה ויש לומר דודאי למי שנעשה הנס בשבילו אינו מן הראוי שיהנה ממעשה הנס וכל הני בשבילן ובזכותן נעשה הנס דחלא הוי סמידא בזכות הציבור נעשה הנס וכן כולן אבל ההיא דכשורי לא נעשה הנס בשביל איכו אלא בשביל ר"ח שפיר דמי לאיכו ליהנות ממנו:

אמר רב פנחס מעשה ועבר אדם א' כו' קשה לי אכתי תקשה אטו משום הכי דהיה דמיו בידה עבר על דברי חכמים שאמרו אין מגדלין בהמה דקה בארץ ישראל ועוד הא אפשר לקנות דבר אחר בדמי אבידה ומצאתי כתוב שפירשו התוס' הוו ליה הני עיזי אמרו הגאונים מציאה היה ולא נודע לבעלים והוה ליה שומר אבידה והטעם שאמרו כן משום דאמרינן לעיל די לו בקב חרובין אלמא דלא היה לו מידי אלו דברי התוס' משמע דלא גרסינן בגמרא את כל זה מור"ח מהיכן הוו לו עיזי עד והן הן עיזי דאייתי דובי בקרנייהו וכי תימא אכתי תקשה כיון דאין מגדלין בהמה דקה בארץ ישראל הוה ליה למכור העזים ולא לעבור על דברי חכמים אע"ג דתניא בפרק ב' דבבא מציעא (דף כ"ח) כל דבר שעושה ואוכל כגון פרה וחמור מטפל בהן עד י"ב חודש מכאן ואילך שם דמיהן ומניחן ואמרינן התם תרנגולת כבהמה גסה מפני שמטלת ביצים וא"כ איכא למימר דהעיזים נמי דינא הכי דמטפל בהן שנים עשר חודש מפני שחולבות ואיכא למימר דבמקום מצוה דהשבת אבידה לא גזרו רבנן ומותר למוצא לגדל בהמה דקה כל זמן שמחוייב לטפל בה דאין זה נראה דאין יפה כח המוצא מכח הבעלים עצמן ונראה לי דר"ח גדל להני עיזי במדבר או ביער דשרי וכדתנן בפ"ז דבבא קמא אין מגדלין בהמה דקה בארץ ישראל אבל מגדלין בסוריא ובמדברות של ארץ ישראל ובגמרא תניא אבל מגדלין בחורשין פירוש ביערות שבארץ ישראל:

הא והא גרמא ליה. פירש"י ז"ל החטא גרם לו שנטלע בקידה. ובספר יד נאמן שנדפס מחדש ובא עתה לידי ואגב רהטאי ראיתי לו ז"ל בדף כ"ו שהקשה על פירש"י ז"ל דאמאי לא פירש איפכא ע"ש באורך ועמו הסליחה דבהטיח דברים לא היה שום מעשה כלל אלא שדיבר וזה גרם כי אחוי קידה שעשה מעשה ואטלע וזה פשוט ומבואר ואין להאריך:

ור' חנינא בן דוסא מהיכא הו"ל עזי וכו' עד דאתיין דובי בקרנייהו. אין זה מהגמרא אלא הוא תוספת מהגאונים ובכל ספרי כ"י ליתיה. לקוטי רבינו בצלאל כ"י:

ומגברא דלית ליה קא בעינא. אפשר דרמז בהאי לישנא דאנו יש לנו עם השי"ת כביכול דין אשה ובעלה כידוע. ובלשון תלמוד קורא לבעל גברא כמ"ש ומנטרן לגברייהו. צניען באפי גברייכו דמשומשנא גברא. עדי גברי. וכהנה רבות. וקי"ל דהאשה עולה עמו ואינה יורדת והכל לפי עושרו של בעל וז"ש ומגברא פי' בעל דלית ליה קא בעינא:

משום כיסופא. שהיו שכינותיה אופות עיסה לכבוד שבת והיא אינה עושה כלום: אגנא. עריבה: מסא. עתר שמוציאין בו הלחם מרדה פאלי''א בלע''ז ומרדה ומסא חדא מילתא היא: תנא אף היא להביא מרדה נכנסה. פל''א בלע''ז על שם שרודין בה פת מן התנור שלא היתה שואלת מפני שרגילה בניסין: חזיא. דביתהו בחלמא: מישקל לא שקלי. בתר דיהבי: כל היכא דתני בי שמשי היינו ערב שבת לא שמעתי טעם: במנא דחלא. בכלי שיש בו החומץ ושמתי החומץ בנר ויכבה הנר: עד שנטלו ממנו אור להבדלה. הדליק ממנו נר אחר ליהנות בו ונר של מעשה נסים כיבה כי היכי דעבד רב יהודה (לעיל דף כד:) בחלא דהוה סמידא: קא מפסדי לן. שדות: דובים. וזאבים בשדות: ולא מטו כשורי. אין הקורות מגיעות מכותל לכותל: איכו נימטו כשוריך. יאריכו הקורות: סניפין היו. הקורות של חליות היו במעשה נס נדבקו להן חתיכות קטנות לאורכן: ר''א בן פדת. אמורא היה והוא הנקרא מרא דארעא דא''י במסכת נדה (דף כ:) בעל הוראות היה והוא שימש רבי יוחנן אחרי מות ריש לקיש והיה דחוק ועני: עבד מילתא. הקיז דם: ברא דתומא. בן השום צלע של שום: חלש ליביה. נתעלפה: צוציתא. ניצוץ: מאפותיה. ממצחו: כולי האי ואפשר. בתמיה כולי האי עבדת ואכתי הך ספיקא דלמא לא מיתרמינא בשעתא דמזוני: דחיי נפישא או דחיינא. ימי חיי שחייתי כבר הם רבים ממה שאני עתיד לחיות: אמר דחיית. מה שכבר חיית מרובים ממה שאתה עתיד לחיות והיינו דקא בכי כי אמר שכינה הכי והאי דחייך משום י''ג נהרוותא לרחוץ בהן ולטייל בהן מזה לזה: אי הכי לא בעינא. דתיחרביה לעלמא: ותו לא. וכי אין אתה נותן לי דברים אחרים: א''ל ולחברך מאי קא יהבינא. אנא מגברא דלית ליה בעינא לא גריס בספר רבי ובספר שלי כתוב: באסקטולא אפותאי. היינו צוציתא דנפק מיניה שמדביק אצבע צרדא עם הגודל ומכה בצפורן האצבע: איגרו בך גירי. כלומר הכיתי בחיצי לחדווה בעלמא אמר כן: הא אנא והא בר ליואי. הוא איש אחד ואני איש אחד הוא עדיף מינאי: דתברי. שוברים: שיבא מטר בשבילנו. מקבלים אתם עליכם ומסכימין לדעת אחד: כמה עזין. דלא כסין מצבורא: לוי אחוי קידה. נועץ שני גודליו בארץ ושוחה ונושק את הרצפה: הא והא גרמא ליה. החטא גרם לו שנצלע בקידה:

הא והא גרמו ליה. פי' הראב''ד הא כדעבד דאחוי הקידה קמי רבי איטלע והא דהטיח דברים כלפי מעלה גרמא ליה דאיטלע:

תענית כה ע"א - טקסט הדף מנוקד

דף כה - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד