דף כג - א
דבר אחר [ביאור אחר בענין]: "בעתם" מדבר בעניין זמן ירידת הגשמים.
דהיינו, שירדו הגשמים בזמן הראוי ביותר לכך. בזמן שאין בני אדם רגילים להלך בדרכים, ואין הגשמים מפריעים למהלך החיים.
והיינו, בלילי רביעיות [ימי רביעי בלילה] ובלילי שבתות. שבזמנים אלו מצויה בחוץ שידה שנקראת אגרת בת מחלת, ושמונה עשרה ריבוא של מלאכי חבלה, והם מזיקים את הבריות [1319]. ולכן אין בני אדם יוצאים בזמנים אלו [1320].
שמא תאמר, כיון שהגשמים יורדים רק שני ימים בשבוע - אין בהם די!
אין הדבר כן. כי אותם גשמים - מבורכים הם, ולכן הם שקולים כגשמים שיורדים כל ימי השבוע, ואף יותר מכך.
שכן מצינו בימי שמעון בן שטח, שהיתה עת רצון, ולמרות שירדו להם לישראל גשמים רק בלילי רביעיות [1321] ובלילי שבתות, בכל זאת נתברכה מאוד התבואה, עד כדי כך שנעשו גרעיני החטים גדולים ככליות [כלומר, כל גרעין של חיטה - היה גדול ככליה [1322]],
וגרעיני השעורים - נעשו גדולים כגרעיני זיתים [כי גרעיני השעורים קטנים מגרעיני החיטים], ועדשים - נעשו גדולים כדינרי זהב.
וצררו בני הדור מהם, מאותם חטים ושעורים ועדשים, דוגמא למשמרת לדורות הבאים, להודיע כמה החטא גורם. שלולא החטא, היתה התבואה צריכה להיות בגודל כזה. ורק מחמת החטא - התבואה קטנה כפי שהיא כעת.
שנאמר: "עונותיכם הטו אלה, וחטאתיכם מנעו הטוב מכם" [1323].
וכן מצינו בימי הורדוס, שסתר את בנין בית המקדש השני שבנה עזרא, ובנה הוא בנין אחר במקומו, יפה ממנו [כפי שמצינו במסכת בבא בתרא ג ב, עיין שם]. שהיו העם עוסקין בבנין אותו בית המקדש, וכדי שהגשמים לא יפריעו את העם ממלאכתן, היו יורדין גשמים רק בלילה.
למחר בבוקר נשבה הרוח, ונתפזרו העבים, וזרחה החמה, ויצאו העם למלאכתן [למלאכת בנין בית המקדש].
ועל ידי כך, שירדו גשמים באופן כזה, שאינם מפריעים למלאכת הבניה, ידעו העם שמלאכת שמים בידיהם. דהיינו, שבנין זה הוא רצון הקדוש ברוך הוא.
שנינו במשנתנו: מעשה ששלחו לחוני המעגל וכו'.
תנו רבנן: פעם אחת יצא [עבר] רוב חודש אדר [1324] , שהוא כבר סוף החורף, ועדיין לא ירדו גשמים.
שלחו העם לחוני המעגל: התפלל עלינו - וירדו גשמים!
התפלל חוני על כך - ועדיין לא ירדו גשמים.
עג חוני עוגה [צייר חוני עיגול סביבו] ועמד בתוכה, כדרך שעשה חבקוק הנביא. שנאמר: "על משמרתי אעמדה ואתיצבה על מצור וגו'". והיינו, שכך עשה חבקוק, שעג עוגה ועמד בתוכה, ואמר שלא יצא משם עד שיענהו הקדוש ברוך הוא [1325].
וכך אמר חוני לפניו [לפני הקדוש ברוך הוא]: רבונו של עולם! בניך שמו פניהם עלי [בטחו בי, שתפילתי תועיל], משום שאני כבן בית לפניך.
נשבע אני בשמך הגדול, שאיני זז מכאן עד שתרחם על בניך, ותוריד להם גשמים.
התחילו גשמים מנטפין מעט מעט.
אמרו לו תלמידיו לחוני: רבי, ראינוך ולא נמות! כלומר, השתדל שנזכה לראותך ולא נמות ברעב מפני עצירת הגשמים [1326]. כי כמדומין אנו שאין גשמים אלו יורדין אלא להתיר שבועתך. שנשבעת שלא תזוז מן העוגה עד שירדו גשמים - והרי ירדו [1327].
אבל באמת גשמים מועטים אלו אינם מועילים לנו דבר.
אמר חוני לפניו [לפני הקדוש ברוך הוא]: לא כך שאלתי. לא ביקשתי גשמים כאלה, שאינם מועילים כלל. אלא גשמי ברכה, הממלאים בורות שיחין ומערות, כדי שיהיה לעם מה לשתות.
ירדו גשמים בזעף, עד שגודלה של כל טפה וטפה - היה כמלא פי חבית.
ושיערו חכמים, שהיו הטיפות גדולות כל כך, עד שאין שיעורה של טפה פחותה מלוג [1328].
אמרו לו תלמידיו לחוני: רבי, ראינוך ולא נמות! התפלל עלינו שלא נמות ! כמדומין אנו, שאין גשמים יורדין אלא לאבד העולם!
אמר להם חוני: לא תמותו.
אמר חוני לפניו [לפני הקדוש ברוך הוא]: לא כך שאלתי, אלא גשמי רצון ברכה ונדבה.
ירדו הגשמים כתיקנן. לא טיפות מועטות, ולא טיפות ענקיות, אלא גשם רגיל. אבל ירדו וירדו ללא הפסק, עד שהוצפה בהם כל ירושלים, ועלו כל העם להר הבית, שהוא המקום הגבוה ביותר בירושלים, מפני הגשמים.
אמרו לו תלמידיו לחוני: רבי, כשם שהתפללת על הגשמים שירדו - ונענית, כך התפלל עתה על הגשמים - ויפסקו וילכו להם.
אמר להם חוני: כך מקובלני מרבותי, שאין מתפללין על רוב הטובה שתיפסק.
אבל, אף על פי כן, היות ואתם מבקשים זאת, הביאו לי פר הודאה, להתוודות עליו [1329] ולסמוך עליו, ולהקריבו בבית המקדש [כי חוני היה בזמן בית המקדש], ואתפלל עליכם.
הביאו לו פר הודאה.
סמך שתי ידיו עליו, ואמר לפניו [לפני הקדוש ברוך הוא]: רבונו של עולם! עמך ישראל, שהוצאת ממצרים [1330] , אינן יכולין לעמוד [לסבול], לא ברוב טובה - ולא ברוב פורענות.
כעסת עליהם, ומנעת מהם גשמים - אינן יכולין לעמוד בכך.
השפעת עליהם רוב טובה - אינן יכולין לעמוד אף בכך.
יהי רצון מלפניך, שיפסקו הגשמים, ויהא ריוח בעולם [1331].
מיד נשבה הרוח, ועל ידי כך נתפזרו העבים, וזרחה החמה.
ויצאו העם לשדה, והביאו להם כמהין ופטריות [1332] שצצו מיד אחרי ירידת הגשם, והיה להם מיד מה לאכול.
שלח לו שמעון בן שטח לחוני: אלמלא חוני אתה [אם לא שחוני אתה], דהיינו, שאדם גדול אתה [1333] - גוזרני [הייתי גוזר] עליך נידוי על מה שעשית, כי לא נהגת כראוי בכך שהטחת דברים כלפי מעלה, ואמרת: לא כך שאלתי. וגוזרין נידוי על כבוד הרב [1334].
שאילו שנים אלו, שלא ירדו בהם גשמים, כמו שני אליהו הם, שנשבע לאחאב שלא ירדו גשמים שלש שנים, וביקש מהקדוש ברוך הוא, ונתן את מפתחות גשמים בידו של אליהו, האם לא נמצא שם שמים מתחלל על ידך?!
שהרי אם כך הוא, שמצד אחד קיֶימֶת כבר שבועה שלא ירדו גשמים, ומצד שני אתה נשבעת שלא תזוז עד שירדו גשמים, יוצא שאיך שלא יהיה - יש כאן שבועת שוא! [1335]
אבל מה אעשה לך, שאתה מתחטא ["מתחטא" - לשון חטא הוא] לפני המקום - ובכל זאת עושה לך רצונך, כמו בן שמתחטא על אביו - ועושה לו רצונו. ואומר לו: אבא, הוליכני לרחצני בחמין! שטפני בצונן [רחוץ אותי במים צוננים] ! תן לי אגוזים, שקדים, אפרסקים, ורמונים! - ונותן לו כל תאותו.
ועליך הכתוב אומר: "ישמח אביך ואמך ותגל יולדתיך" [1336].
תנו רבנן: מה שלחו בני לשכת הגזית [הסנהדרין] לחוני המעגל -
מקרא זה: "ותגזר אמר ויקם לך ועל דרכיך נגה אור".
שדרשו מקרא זה כלפי חוני. וכך דרשו:
"ותגזר אמר". אתה, חוני, גזרת מלמטה, על הארץ, שירדו הגשמים, ושיפסקו הגשמים, והקדוש ברוך הוא מקיים מאמרך מלמעלה.
"ועל דרכיך נגה אור". דור שהיה אפל מחמת צער על עצירת הגשמים [1337] - הארת אותו בתפלתך.
עוד נאמר בהמשך אותו מקרא: "כי השפילו ותאמר גוה, ושח עינים יושע: ימלט אי נקי, ונמלט בבר כפיך".
וכך דרשו מקרא זה כלפי חוני:
"כי השפילוּ ותאמר גֵוָה". דור שהיה שפל - הגבהתו [1338] בתפלתך.
"ושַׁח עינים יוֹשִעַ". דור ששח [היה כפוף] בעונו - הושעתו בתפלתך מן המיתה, על ידי שהבאת להם שובע.
"ימלט אי נקי". דור שלא היה נקי [1339] מעוון - מלטתו מעונש בתפלתך.
"ונמלט בבר [1340] כַּפֶיךָ". מלטתו, את הדור, במעשה ידיך הברורין [1341] [1342].
אמר רבי יוחנן: כל ימיו של אותו צדיק, היה מצטער על הבנת מקרא זה [1343] שנאמר בתהילים: "שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים". והיינו, שגלות בבל, שנמשכה שבעים שנה, היתה כחלום [1344].
אמר ותמה חוני בליבו: מי איכא דניים שבעין שנין בחלמא [האם יתכן שאדם ישן שבעים שנה בשינה אחת ללא הפסק]? [1345]
יומא חד הוה אזל באורחא [יום אחד הלך חוני בדרך].
חזייה לההוא גברא דהוה נטע חרובא [ראה אדם שנטע עץ חרוב].
אמר ליה חוני: האי, עד כמה שנין טעין [עץ זה, תוך כמה שנים הוא טוען פירות]?
אמר ליה אותו אדם: עד שבעין שנין [עד שבעים שנה].
אמר ליה חוני: אם כן, למה לך ליטוע עץ זה, שספק גדול הוא אם תהנה מפירותיו? וכי פשיטא לך דחיית שבעין שנין [וכי ברור לך שתחיה עוד שבעים שנה]?
אמר ליה אותו אדם: אנא עלמא בחרובא אשכחתיה [אני מצאתי בעולם עצי חרובים טעונים פירות], ששתלום אבותי. כי היכי דשתלי לי אבהתי, שתלי נמי לבראי [וכפי שאבותי שתלו עבורי, כך אני שותל לצורך בני].
יתיב, קא כריך ריפתא [ישב חוני, וסעד את ליבו בפת].
אתא ליה שינתא, נים [נפלה עליו שינה, ונרדם].
אהדרא ליה משוניתא [עלתה סביבו שן סלע [1346] והקיפתו], ועל ידי כך איכסי מעינא [נתכסה מעיני בני אדם, שלא ימצאוהו ויפריעוהו בשנתו], ונים שבעין שנין [וישן שבעים שנה רצופות].
כי קם [כאשר התעורר משנתו לאחר אותן שבעים שנה], חזייה לההוא גברא דהוא קא מלקט מינייהו [ראה אדם אחד, שהיה מלקט מפירות אותו חרוב שנשתל לפני שנרדם].
אמר ליה חוני לאותו אדם: את הוא דשתלתיה [האם אתה הוא האדם ששתל את החרוב הזה]?
אמר ליה: לא. אלא בר בריה אנא [בן בנו של השותל אני].
אמר ליה: שמע מינה דניימי שבעין שנין [מוכח שישנתי שבעים שנה].
חזא לחמריה דאתיילידא ליה רמכי רמכי [ראה חוני שלאתונו, שרכב עליה לפני שנרדם, נולדו ולדות רבים]
וכיצד היה הדבר?
האתון היתה אז מעוברת, וילדה זכר. ובא עליה אותו ולד, ונולדו להם ולדות [1347].
אזל לביתיה [הלך חוני לביתו]. אמר להו [אמר לבני הבית]: בריה דחוני המעגל מי קיים [האם בנו של חוני חי]?
אמרו ליה בני הבית: בריה ליתא [בנו של חוני איננו. שכבר נפטר]. בר בריה איתא [בן בנו יֶשנו].
אמר להו לבני הבית: אנא [אני הוא] חוני המעגל.
לא הימנוהו [לא האמינו לו] [1348].
אזל [הלך] חוני לבית המדרש.
שמעינהו לרבנן דקאמרי [שמע את החכמים כשהם אומרים]: נהירן שמעתתין כבשני חוני המעגל [ברורה לנו שמועה זו שלמדנו עתה, כפי שהיו השמועות ברורות לנו בימיו של חוני המעגל].
דכי הוי עייל לבית מדרשא, כל קושיא דהוו להו לרבנן - הוה מפרק להו [שכאשר היה חוני נכנס לבית המדרש, היה מיישב כל קושיה שהיתה להם לחכמים].
אמר להו לחכמים: אנא ניהו [אני הוא חוני המעגל].
ולא הימנוהו, ולא עבדי ליה יקרא כדמבעי ליה [לא האמינו לו, ולא כבדוהו כראוי לו] [1349].
חלש דעתיה [חלשה דעתו] של חוני [1350], בעי רחמי - ומית [ביקש רחמים שימות - ומת].
אמר רבא, היינו דאמרי אינשי [זהו מה ששגור בפי בני אדם]: או חברותא, או מיתותא [אם אין חבריו של אדם נוהגין בו כבוד, נוח לו שימות] [1351].
אבא חלקיה, בר בריה דחוני המעגל הוה [בן בנו, כלומר - נכדו, של חוני המעגל היה]. וכי מצטריך עלמא למיטרא [וכאשר נצרך העולם למטר], הוו משדרי רבנן לגביה [היו שולחים אליו חכמים, שיבקשו ממנו להתפלל על כך], ובעי רחמי, ואתי מיטרא [והיה מבקש רחמים, והיה בא מטר].
זימנא חדא איצטריך עלמא למיטרא [פעם אחת הוצרך העולם למטר].
שדור רבנן זוגא דרבנן לגביה, למבעי רחמי דניתי מיטרא [שלחו החכמים אליו שני תלמידי חכמים, כדי שיבקשו ממנו שיתפלל שיבוא מטר].
אזול לביתיה - ולא אשכחוהו [הלכו לביתו של אבא חלקיה, ולא מצאוהו שם].
אזול בדברא, ואשכחוהו דהוה קא רפיק בדברא [הלכו בשדה, ומצאוהו שם כשהוא עודר את הקרקע].
הערות
[1319] כתב במחזור ויטרי [סימן ק"ה] בשם תשובות רש"י: תפילת מגן אבות מפורש בשבת, דמשום סכנה תיקנוה. דהא ניתנה רשות למזיקין, כדתניא בערבי פסחים: לא יצא אדם יחיד בלילי רביעיות ובלילי שבתות, מפני שאגרת בת מחלת יוצאה, ושמונה עשר רבוא מלאכי חבלה עמה, וכל אחד יש לו רשות לחבל. ואפילו בדרי בתראי דגזר עלה אביי שלא תעבור ביישוב לעולם [ואפילו בדורות האחרונים, שגזר אביי שלא תעבור אותה שידה], עדיין איכא סכנת נפשות מן המתים שמוצאים מנוחה בו בלילה. ודרכן לבא לבית הכנסת תוך י"ב חדש. וחשו רבנן שמא בתר דנפקי ציבורא, איכא מאן דלא צלי בהדי ציבורא, ויתפלל יחידי ויסתכן. עמדו ותקנו לשליח ציבור ברכה אחת מעין ז' וכו'. עיין שם. ובספר המנהגים [מנהג של שבת אות כ"ז] כתב, שמחמת אגרת בת מחלת אומרים "ופרוש עלינו סכת שלומך וכו'".
[1320] כך מצינו במסכת פסחים [קיב ב]. וכן כתבו התוספות. אבל רש"י כתב: בלילי רביעיות מפני אגרת בת מחלת. וכתב המהרש"א, שלא כתב רש"י טעם זה על לילי שבתות, משום שלא הוצרך לכך, כי בלילי שבת יש טעם אחר, שאסורין במלאכה, ואין הולכין בדרכים. ועיין בגבורת ארי שהקשה, הרי הגמרא שם אומרת שרק אחרי שרבי חנינא בן דוסא גזר עליה שלא תעבור ביישוב, השאיר לה לילי רביעיות ולילי שבתות. אם כן, היאך יתבאר הפסוק לגבי הזמן שקודם רבי חנינא בן דוסא? ! ועיין שם שהאריך בזה. ובטורי אבן על מסכת חגיגה [ג ב] הקשה מדברי הגמרא שם: "איזהו שוטה - היוצא יחידי בלילה", משמע שזה בכל הלילות, ולא כדברי הגמרא בפסחים, שמדובר רק בלילי רביעיות ושביעיות ! עיין שם שהאריך.
[1321] במדרשים מצינו, שהיו הגשמים יורדים רק בלילות שבת. עיין ויקרא רבה פרשה לה, ועוד. עוד מצינו שם, שהיה זה בימי שלומציון המלכה.
[1322] בגמרא במסכת כתובות [קיא ב] מצינו: "עם חלב כליות חטה" - אמרו: עתידה חטה שתהא כשתי כליות של שור הגדול.
[1323] פירש המהרש"א, שמדובר שם על גשם, כי בפסוק הקודם [ירמיה ה כד] כתוב: אלקים הנותן גשם יורה ומלקוש בעתו. ורש"י שם פירש: עוונותיכם הטו אלה - הטו החוקות האלה מעליכם שאינם שומרים לכם, ואתם כלים ברעב. עיין שם.
[1324] בירושלמי דייק ממה שאמר להם חוני "הכניסו תנורי פסחים", שהיה מעשה זה בערב פסח. עוד מובא שם שהיה מעשה זה בעשרים באדר. וכן מצינו במגילת תענית. וכתב היפה עיניים, שיתכן שאין סתירה בין שתי המימרות, וערב פסח לאו דווקא, אלא סמוך לפסח היה. אמנם בקרבן העדה שם כתב שהירושלמי מקשה סתירה בין המימרות. עיין שם.
[1325] כל מתפלל עומד על מקום אחד. אבל בחבקוק מצינו לשון כפילות "אעמדה ואתיצבה", משמע שעג עוגה במקום שהתפלל, כדי שלא יזוז ממקומו עד שיענה. מהרש"א.
[1326] כך פירש רש"י, שאמרו את הדברים בניחותא. אבל רבינו גרשום כתב, שאמרו בלשון תימה: וכי בשביל שראינוך - לא נמות? !
[1327] אף שחוני נשבע ואמר בתפילתו "אינו זז מכאן עד שתרחם על בניך", גם בגשמים מועטים יש רחמים לישראל. שאף שאינם מועילים לזרעים ואילנות, יועילו שתוציא הארץ עשב למאכל בהמה, וירעו הבהמות ולא ימותו, ויוכלו בני אדם לאכול את הבהמות. ואף שהוא מזון מצומצם, יש בכך רחמי הקב"ה על בניו. בן יהוידע.
[1328] "לוג" היא מידת נפח שהיתה מקובלת בזמנם. ושיעורה: לשיטת הגרא"ח נאה, כ 350 סמ"ק. לשיטת החזון איש, כ 600 סמ"ק.
[1329] כך כתב רש"י. ותמה הגבורת ארי, מה ענין וידוי לשלמים, הרי שלמים באים רק לדורון, ואינם מכפרים כלל. ואילו וידוי בא רק עם קרבן שמכפר, כפי שמצינו במסכת יומא [לג א] ! וכן מצינו ברמב"ם [סוף פרק ג' מהלכות מעשה הקרבנות], שאין מתוודה על השלמים, אבל אומר עליהם דברי שבח. וכתב, שנראה ש"פר הודאה" אינו מלשון וידוי, אלא מלשון תודה. כפי שמצינו במסכת ברכות [נד א]: ארבעה צריכים להודות וכו'. והביא חוני קרבן זה בשם כל ישראל, לאות תודה על החסד שעשה עמם הקב"ה. עיין שם. ובקרבן העדה [על הירושלמי, פרק ג' הלכה ט'] כתב, שהביאו פר תודה להודות לה' על הנס שעשה להם. וכיון שהוא מביאו ומודה לה', הרי הוא כאילו אומר שדי לו בגשמים אלו. אמנם במצפה איתן כתב, שרש"י חולק על הרמב"ם, וסובר שמתוודין על שלמים. והמהרש"א כתב, שהיות והתפלל על רוב טובה שיתבטל, אף שהיה אותו רוב טובה - לרעה, שהגשמים טשטשו את הארץ, מכל מקום היה נראה ככפוי טובה, כיון שתחילה ביקש על הגשמים, ולכן היה כאן עניין של וידוי.
[1330] הזכיר חוני את העם כשיצא ממצרים, כי כאשר היו להם נסיונות, כגון מי מריבה ומרה - לא יכלו לעמוד בהם. וכאשר הקב"ה השפיע עליהם רוב טובה, כמו המן והשליו, לא יכלו לעמוד בכך. מהרש"א.
[1331] צריך להבין, הרי חוני עצמו אמר שאין מתפללין על רוב טובה, ואיך עתה ביקש מהקדוש ברוך הוא שיפסקו הגשמים? ועיין בדרשות חתם סופר [דרוש לז' אב תקע"ב].
[1332] העץ יוסף מבאר בשם מוסיף הערוך, שכמהין גדלים בתוך הארץ, ומתגלים רק לאחר שחופרים אחריהם. ואילו פטריות - גדלות על הארץ.
[1333] רש"י במסכת ברכות כתב: "שיצא שמך בגדולה וחשיבות".
[1334] כפי שמצינו במסכת ברכות [יט א]: בכ"ד מקומות בית דין מנדין על כבוד הרב. והגמרא מביאה שם את המעשה של חוני: "המגיס דעתו כלפי מעלה - מאי היא? דתנן, שלח לו שמעון בן שטח לחוני המעגל: צריך אתה להתנדות, ואלמלא חוני אתה גוזרני עליך נדוי וכו'. ופירש רש"י, שצריך היה להתנדות לפי שהטריח לפני המקום: לא כך שאלתי, לא כך שאלתי, כמה פעמים. וכבוד המקום - כבוד הרב הוא. ולכאורה אין זה כפי שנתבאר בגמרא להלן, שהטענה על חוני היתה, אילו שנים כשני אליהו וכו', שעלול היה להיות ממעשה זה חילול ה'. וכתב הגבורת ארי, ששמא "חדא ועוד" קאמר. שהטעם המוזכר כאן בגמרא, הוא טעם שני לנידוי. ובשם הגר"ח מוולאזין מביאים, שכך שלח לו שמעון בן שטח: צריך אתה להתנדות, כלומר, אתה בעצמך צריך לנהוג נידוי [כפי שמצינו במסכת מועד קטן טו א: נהג נזיפותא בנפשיה תלתין יומין]. ואלמלא חוני אתה, גוזרני עליך אני נידוי.
[1335] מקשים, אם כן, היאך נשבע אליהו שלא יבוא טל ומטר, אולי נשבע צדיק אחר קודם לכן? וביאר הבן יהוידע, שאליהו היה נביא, וידע בנבואה שלא נשבע צדיק אחר. ואם יישבע בעתיד צדיק אחר, הרי הוא יידע על כך בנבואה, ויתיר שבועתו. שהרי הוא לא נשבע שלא ירד מטר כלל, אלא שירד רק על פי דבורו ורשותו.
[1336] אביך - הוא אביך שבשמים. אמך - זו כנסת ישראל. ותגל יולדתך - הם אביו ואמו ממש, מולידיו. מהרש"א.
[1337] כינוהו "דור אפל" משום שאמרו חז"ל: המצפה לשולחן אחרים - עולם חשך בעדו. ועל ידי עצירת גשמים רוב בני אדם נצרכים לאחרים. בן יהוידע.
[1338] כי "גוה" - עניינו גדולה ורוממות. מצודת ציון.
[1339] "אי נקי" היינו אין נקי. כמו "אי כבוד" [שמואל א, ד].
[1340] היינו ברור ונקי. רש"י ומצודת ציון.
[1341] כלומר, מילטת את הדור מעונש, על ידי מעשיך הטובים והברורים. ויתכן עוד לבאר, ש"מעשה ידיך הברורים" היינו תפילתו הברורה של חוני.
[1342] עיין במהרש"א שהאריך לבאר למה שלחו לו כדברים האלה.
[1343] עיין בחידושי הגאונים שהאריך לבאר מאמר זה.
[1344] המצודת דוד על הפסוק [תהלים קכו א] מבאר: כאשר ישיב ה' מן גלות בבל את בני ציון, יאמרו אז: הנה כל הצרות שעברו, הרי הם כאילו חלמנו חלום. כלומר, לרוב הטובה שיהיה להם אז, ידמה להם שלא היו הצרות באמת, כי אם בחלום ראו כאילו מצֵרים להם.
[1345] הבן יהוידע כתב, שנסתפק חוני בכוונת הכתוב "היינו כחולמים", האם הכוונה שבאמת יתכן בטבע האדם שיישן שבעים שנה, או שלא יתכן הדבר, ואין זו כוונת הכתוב. אמנם עדיין יש להבין, למה היו צריכים להוכיח לו זאת מן השמים באופן זה, שיישן הוא עצמו שבעים שנה, ולא השיבו לו במראה החלום וכדומה שאכן יתכן הדבר? ועיין בבן יהוידע מה שביאר בזה. והרי"ף כתב, שהיות והפסוק אומר "בשוב ה' את שיבת ציון", שהיה זמן הגלות כחולם חלום, והיה שבעים שנה ולא נתקיים [כי לא ידע עדיין שיתכן שיישן אדם שבעים שנה], ומה נעשה לגלות המר, שאין לסמוך על התנחומים של זמן הגאולה? ! וכשידע שישן שבעים שנה, ונתקיים הכתוב, קיבל נחמה שיתקיימו תנחומי הנביאים.
[1346] כך פירש רש"י. ובערוך הביא עוד פירושים: א. מקום גבוה מפסיק בין שתי שדות. ב. כמין גומא. ג. כגון אילני סרק.
[1347] כך ביאר רש"י. ומשמע שהוא סובר שהאתון היתה עמו בין הסלעים, ולכן רק באופן זה היו יכולים להיוולד לה וולדות.
[1348] כתב העיון יעקב, שנענש באותו מידה. לפי שאמר "מי איכא דניים שבעים שנה"? לכן לא האמינו לו, במה שאמר שישן שבעים שנה.
[1349] המהרש"א מביא, שבירושלמי מביאים מעשה בחוני המעגל, שהיה בזמן בית ראשון, וישן מחורבן בית ראשון שבעים שנה, עד שנבנה בית שני. אבל המעשה שלפנינו היה זמן רב לאחר מכן, בימי שמעון בן שטח. וכתב בעל יפה מראה, שהיו שני בני אדם שנקראו "חוני המעגל". ואותו שהוזכר במשנתנו היה בן בנו של חוני הראשון. אמנם הביא, שבספר יוחסין כתוב בשם יוסף בן גוריון, שחוני המעגל נהרג מחוץ לירושלים במלחמות בני חשמונאי. וכתב, שזה מתיישב עם המעשה שלפנינו. כי היות ונעלם מהעולם שבעים שנה, בזמן שהיה ישן בתוך הסלעים, אמרו עליו שנהרג במלחמת בני חשמונאי. ולכן, כשבא אחר כך ואמר שהוא חוני, לא האמינו לו.
[1350] כתב הבן יהוידע, שאין הכוונה שחלשה דעתו משום גאוה ח"ו, אלא כמאמרם ז"ל "יותר משהעגל רוצה לינוק - הפרה רוצה להניק". והוא היה רוצה להרביץ תורה, ולמסור מה שקיבל מרבותיו. והיות ולא כבדוהו כראוי, לא קיבלו דבריו, ובזה חלשה דעתו.
[1351] כך פירש כאן רש"י. ובמסכת בבא בתרא [טז ב] פירש: אם אין לאדם אוהבים - נוח לו שימות.
(ויקרא כו, ד) 'בְּעִתָּם', בְּלֵילֵי רְבִיעִיּוֹת וּבְלֵילֵי שַׁבָּתוֹת. נראה לי בס"ד דאמרו בגמרא (תענית ו:) 'מטרא בעלה דארעא הוא' וזמן עונה השוה לבני אדם יושבי הארץ הוא בליל שבת, לכן גם הארץ זווג שלה עם בעלה המטר היא בליל שבת והואיל דהתחלת ההכנה של השבת היא מליל רביעי לכך גם לילי רביעי הוא ראוי להיות בו עונה של גוף הארץ ולכך הקדים במאמר לילי רבעיות ללילי שבתות כי ההתחלה הוא מן לילי רבעיות. והנה הטעם ללילי שבתות מפני שאין בני אדם הולכין ברחובות.
ובזה יובן 'בִּרְכַּת הֳ' הִיא תַעֲשִׁיר' (משלי י, כב) אלו הגשמים שהם פרנסה והם ברכת ה' היא 'תעשיר' קרי בה 'עת שיר' הוא ליל שבת שהוא עת שיר לכל אדם שכל אחד ואחד אומר שיר ושבחה בביתו וכמו שנאמר מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת (תהלים צב, א), וְלֹא יוֹסִף עֶצֶב עִמָּהּ, שהגשמים יורדין בלילה דוקא ולא ביום ואין בני אדם נעצבים בהם דאין הולכים ושבים חוץ לביתם.
חִטִּים כִּכְלָיוֹת, וּשְׂעוֹרִים, כְּגַרְעִינֵי זֵיתִים, וַעֲדָשִׁים כְּדִינְרֵי זָהָב וְצָרְרוּ מֵהֶם (חכמים) דֻּגְמָא לְדוֹרוֹת. נראה לי בס"ד הטעם כי כשאין עושין רצונו של מקום כתיב בפרשת נצבים וְרָאוּ אֶת מַכּוֹת הָאָרֶץ הַהִוא וְאֶת תַּחֲלֻאֶיהָ (דברים כט, כא), ועתה כשהיו עושין רצונו של מקום נהפכו מַכּוֹת לִ'כְלָיוֹת' כי אות מ' דמכות נעשו למ־ד יו־ד דחשבון שוה ואז אחר שהיו רואין מקודם מכות לרעה עתה יראו נס הטובה הַחִטָּה כִּכְלָיוֹת. גם כשהיו עושין רצונו של מקום בא להם זה מעצת הכליות דאמרו רבותינו ז"ל (ברכות סא.) כליות יועצות, לכך נעשה דמיון לטובה שלהם בכליות. והשעורים שהם מאכל בהמה שהיא עומדת לעמלי מלאכה כזית לכך היו כְּגַרְעִינֵי זֵיתִים.
ומה שהיו עֲדָשִׁים כְּדִינְרֵי זָהָב נראה לי בס"ד דאיתא במדרש רבא בפרשת תולדות (בראשית רבה סג, יד) 'וְיַעֲקֹב נָתַן לְעֵשָׂו לֶחֶם וּנְזִיד עֲדָשִׁים' (בראשית כה, לד) מה עדשה זו יש בה אבל ויש בה שמחה כי היה מנהגם לאכול עדשים באבלות וגם משתה הנשואין. ופרשתי הטעם דאוכלין בנשואין כי האדם בנשואין יזכור המיתה דאם לא היתה מיתה לא היו נושאין נשים כדי להוליד בנים כיון דהם קימים ולמה צריך להם זכר נמצא עדשים יש בהם אבל ויש בהם שמחה לכך היו כדינרי זהב שהוא דין והוא מעשיר.
לְהוֹדִיעַ, שֶׁמְּלֶאכֶת שָׁמַיִם בִּידֵיהֶם. קשא פשיטא דמלאכת שמים בידם מאחר דעוסקים בבנין בית המקדש?
ונראה לי בס"ד דאמרו רבותינו ז"ל (תענית ב.) גשמים הם משלשה דברים שהם בידי שמים ולא נמסרו בידי שליח, ואמרתי בס"ד רמז על זה אותיות גשמים הם 'ג' שמים' רוצה לומר הם משלשה שבידי שמים והתם כיון שלא היו יורדים אלא כפי רצונם וחפצם נראה לעיני הכל כאלו הגשמים מסורים בידם ולא בידי שמים ולזה אמר להודיע לעיני הרואין דמלאכת שמים שהיא ירידת הגשמים היא בידיהם.
ועוד נראה לי בס"ד בידים יש טו־ב פרקים ואם האדם עושה מלאכת שמים בשביל איזה פניה גשמית נמצא יש באותה מלאכה תערובת טוב ורע וכאן רצה הקב"ה לפרסם בזה שמלאכת שמים שהיא בנין בית המקדש שעוסקים בו הוא בידיהם רוצה לומר בטוב בלבד הרמוז בידיהם שאין בו תערובת פניה זרה וגשמית.
ועוד נראה לי בס"ד מה שהוצרך לומר להודיע שמלאכת שמים בידיהם לפי שבנין זה שבנה הורדוס הוא נתכוון בו להצלת עצמו על אשר כבה אורו של עולם בהריגת החכמים וכדי שלא תאמר יהיה העסק נחשב על פי כונתו שלא עשה לשם שמים לכך השי"ת עשה להם נס שלא היו יורדין גשמים אלא בלילות וכו' שזהו סימן שיש רצון להשי"ת במעשיהם ומלאכתם זו היא מלאכת שמים דהעסק הולך על פי כונת העוסקים שהם מכוונים לשם שמים ומלאכת שמים בידם, ואין מגע להורדוס בזה אף על פי שההוצאה יוצאה מכספו.
עָג עֻגָּה וְעָמַד בְּתוֹכָהּ. יש להקשות מה טעם דקדק לעשות גומא עגולה, יעשה חפירה בעלמא כפי מה שתעלה בידו אם מרובעת או עגולה?
ונראה לי בס"ד על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל, דשם אלקים הוא חמשה גבורות ואותיות מ־י הם גבורות חוטם ופה שהם אור מקיף ואותיות אל־ה הם ג' גבורות שהם סוד אור פנימי וכל אדם שהוא מן גבורות מ־י שהם סוד אור מקיף יש לו כח בפה להיות גוזר ומתפלל ונענה ולכן משה רבינו ע"ה שהיה מבחינת גבורות אלו היה כוחו בפיו וכנזכר בשער הפסוקים בפרשת בלק יעוין שם.
ועל כן כל צדיק שתמצא כוחו בפיו כמו חוני המעגל ורבי חנינא בן דוסא וכיוצא הוא מבחינת גבורות אלו שהם סוד אור מקיף ולכן כיון שהתפלל ולא נענה היה דבר זה לפלא בעיניו ולכך עתה שבא לדפוק בשערי תפלה להיות נענה בה: עג עוגה ועמד בתפלה בתוכה, דקדק לעשות חפירה בעגול לרמוז בזה על בחינתו שהיא מבחינת אור מקיף שהוא בעיגול אשר מן הראוי שיהיה לו כח בפיו שהוא סוד הבל שהוא סוד אור מקיף שצריך להיות נענה בתפלתו.
ובזה יובן בס"ד אומרו בָּנֶיךָ שָׂמוּ פְּנֵיהֶם עָלַי להיות מתפלל ונענה יען כי אֲנִי כְּבֶן־בַּיִת לְפָנֶיךָ, פירוש בן בית הוא משה רבינו ע"ה דכתיב ביה (במדבר יב, ז) 'בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא' שהיה כוחו בפיו מפני שהיה מבחינת גבורות מ־י שהם סוד אור מקיף ששם הוא סוד הבל וכן אני מבחינה זו וראוי שאהיה גם אני נענה בתפלתי.
ובזה יובן הטעם שהיה נקרא 'חוֹנִי הַמְעַגֵּל' על שם העוגה שעשה בעיגול, וקשה מאי רבותא איכא בזה העיגול שעשה שיהיה נקרא הנס של ענייתו בתפילתו על שם העיגול וכי אם לא היה עושה העיגול לעמוד בתוכו לא היה נענה? ובזה ניחא כי בעיגול רמוז כוחו ומעלתו באיזה בחינה הוא עומד שבזה יש טעם להיות נענה בתפילתו ולכן תמצא שגם משה רבינו ע"ה קודם פטירתו כשבא להתפלל על עצמו עג עוגה ועמד בתוכה וכדאיתא במדרש והיינו שבא לרמוז על כוחו שראוי להיות מצידו שיהיה נענה בתפילתו.
ובאופן אחר נראה לי בס"ד הטעם דעג עוגה בעיגול, דאמרו רבותינו ז"ל (ברכות ד:) למה לא נאמר נו־ן באשרי בשביל שיש בו נפילה לכנסת ישראל דכתיב (עמוס ה, ב) 'נָפְלָה לֹא תוֹסִיף קוּם בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל', ואף על פי כן סמכה דוד ברוח הקודש דכתיב (תהלים קמה, יד) 'סוֹמֵךְ הֳ' לְכָל הַנֹּפְלִים' והכי נמי איתא בזוהר הקדוש בהקדמת בראשית, דעאלת אות סמ־ך ובעי למברי בה עלמא ואמר לו הקב"ה אם את תזוז מאתרך מה תהוי עלייהו דאינון נפילין יעוין שם. ולכן כיון שהיה עצירת גשמים כל כך שיצא רוב אדר ולא ירדו גשמים נעשו ישראל באותו זמן נפולים שצריכין לסמיכה מן אות סמך הסומך לכל הנופלים, לכך עשה עוגה בעיגול בעמדו להתפלל עליהם להמשיך להם סמיכה מן אות סמ־ך אשר צורתו מוקף כעיגול דאות מ־ם סתומה אף על פי שמוקפת מכל רוחות הנה היא מרובעת אך הסמ־ך יש בו עיגול.
ועוד נראה לי בס"ד עג עוגה, לרמוז בזה לפני הקב"ה שימחול לעונות ישראל דאמרו לעיל בגמרא אין הגשמים יורדין אלא אם כן נמחלים עונות ישראל ומספר עוגה עולה מספר מחול [84].
או יובן עוגה בעיגול היא דוגמת הגלגל שהוא מתהפך כן תתהפך להם מדת הדין למדת רחמים.
או רוצה לומר אם נגזר להם בראש השנה גשמים מועטים גלגל להם גשמים שפסקת בארץ העמים.
או יובן חוני [74] מספרו ע"ד, ועמד בתוך עוגה [84] שמספרה פ"ד, הרי כאן מספר מים חיים [158], לרמוז שהוא מבקש גשמים שהם מים חיים לעולם והכונה שיהיו גשמי רצון וכמו שאמר אחר כך לֹא כָּךְ שָׁאַלְתִּי! אֶלָּא גִּשְׁמֵי רָצוֹן בְּרָכָה וּנְדָבָה.
בָּנֶיךָ שָׂמוּ פְּנֵיהֶם עָלַי, שֶׁאֲנִי כְּבֶן־בַּיִת לְפָנֶיךָ. נראה לי בס"ד על פי מה שכתב הרב ערבי נחל ז"ל, דאם נעצרו הגשמים ימים רבים דאז חיי נפש תלויים בהם נחשבים בכלל הפרנסה וחסרונם נחשב חסרון פרנסה.
גם ידוע מה שאמרו בגמרא לעיל (תענית ט.), אמר רבי יוחנן מטר בשביל יחיד דכתיב (דברים כח, יב) יִפְתַּח הֳ' לְךָ אֶת אוֹצָרוֹ הַטּוֹב אֶת הַשָּׁמַיִם לָתֵת מְטַר אַרְצְךָ בְּעִתּוֹ, ופרנסה בשביל רבים דכתיב (שמות טז, ד) הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם. ומקשי בגמרא דאמר מר מן ירד בזכות משה? ומתרץ בגמרא שאני משה כיון דלרבים בעי ליה כרבים דמי, ועוד איתא נוסחא אחרינא שאני משה זכותיה כרבים יעוין שם.
והנה בודאי אף על גב דלא קם כמשה רבינו ע"ה ומי לנו גדול כמוהו עם כל זה אמרו רבותינו ז"ל (ראש השנה כה:) ירובעל בדורו כמשה בדורו, והנה הכא דעבר רוב אדר ולא ירדו גשמים אז הוי הגשמים פרנסה וכמו שכתב הרב ערבי נחל ז"ל, והשתא קשא איך ירד המטר בשביל חוני המעגל שהוא יחיד?
ולזאת הקושיא יש לתרץ שני תירוצים של הש"ס הנזכר, חדא כיון דלרבים בעי ליה כרבים דמי ועוד שאני חוני המעגל דאלים בדורו זכותיה כרבים כי באמת יחיד בדורו היה והן הן שני טענות שטען חוני המעגל ע"ה אחר שראה שלא נענה חשב הטעם מפני שהוא יחיד ואותו זמן הגשמים נחשבים פרנסה ואין פרנסה באה בשביל יחיד לזה אמר בָּנֶיךָ שָׂמוּ פְּנֵיהֶם עָלַי כלומר הן אמת דאנכי יחיד ומבקש על הגשמים שהם פרנסה אך לא בשבילי אני מבקש אלא בשביל רבים כי בניך שהם רבים שמו פניהם עלי ואני שלוחם בדבר זה וכיון דלרבים אנא בעי שפיר דמי. ועוד שֶׁאֲנִי כְּבֶן־בַּיִת לְפָנֶיךָ שחושבין אותי כמשה בדורו שהיה כבן בית דאלים זכותיה כרבים דירובעל בדורו כמשה בדורו ולכן נִשְׁבָּע אֲנִי בְּשִׁמְךָ הַגָּדוֹל, שֶׁאֵינִי זָז מִכָּאן עַד שֶׁתְּרַחֵם עַל בָּנֶיךָ.
נִשְׁבָּע אֲנִי בְּשִׁמְךָ הַגָּדוֹל. נראה לי בס"ד רמז בזה על שם הוי־ה במלוי יודי־ן וכנזכר בשער הכונות בכונת 'וִיהַלְלוּ וִיבָרְכוּ אֶת שִׁמְךָ הַגָּדוֹל' שצריך לכוין בהוי־ה במלוי יודי־ן עיין שם. והנה שם זה עולה מספר חסד [72] ולכן כיון להשבע בו לעורר מדת החסד וגם ששם זה הוא בחכמה שהוא מקום עליון ששם אין בודקין בסוד הארת יום הפורים שכל הפושט ידו ליטול נותנים לו ואין בודקין. ועיין בשער הכונות בדרוש הפורים יעוין שם.
שֶׁאֵינִי זָז מִכָּאן עַד שֶׁתְּרַחֵם עַל בָּנֶיךָ. נראה לי בס"ד על פי מה שכתב הרב ערבי נחל ז"ל בביאור מאמר רבותינו ז"ל על פסוק וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם (משלי י, כה), בזכות צדיק אחד העולם מתקיים! אך צריך שאותו צדיק יש לו רצון ותאוה בעולם הזה ולא יסתלק במחשבתו ממנה דאז על ידי כך יבא לעולם הזה שפע על ידו ובזכותו אבל אם הוא מרוב קדושתו ופרישותו יסתלק במחשבתו מעולם הזה התחתון שלא יהיה לו רצון ואהבה בו אז לא אפשר להמשך שפע לעולם הזה התחתון על ידו דאף על פי שהוא עודנו חי בעולם הזה נחשב כאלו נסתלק ואינו עומד כאן אלא עומד למעלה ואיך יבא על ידו שפע לעולם הזה התחתון? דהכל הולך אחר המחשבה!
ובזה פירש הרב ז"ל שם מאמר הזוהר (זוהר חלק ב' פט:) שהיו החברים אומרים לרשב"י ווי לדרא כד יפוק מר מעלמא דאין כונתם על פטירתו, דאיך יאמרו כן בפניו בעודנו חי? אך כונתם על הסתלקות התאוה והרצון שיהיה לו במחשבתו, עד כאן דבריו ז"ל יעוין שם.
והנה כאן חוני המעגל היה יחיד בדורו וצדיק גדול והיה בדוק ומנוסה שאין תפלתו חוזרת ריקם ולכן שלחו לו בפשיטות ובירור גמור התפלל וירדו גשמים שהיה אצלם דבר זה ברור ואיך התפלל ולא נענה? אך הענין הוא כי מרוב קדושתו ופרישותו נסתלק במחשבתו מעולם הזה ולא נשאר לו תאוה ורצון בעולם הזה ולכן נחשב כאלו נפטר ממנו ואין יכול העולם לקבל שפע על ידו והוא כאשר ראה שהתפלל ולא נענה הרגיש בדבר זה והבין הסיבה ולכך הוכרח לפשט מחשבתו בעולם התחתון ולקשר בו תאותו ורצונו כדי שיוכל עולם הזה להיות נשפע על ידו בתפילתו.
ולכך עשה פועל דמיוני להתקשרות שלו בעולם הזה וְעָג עֻגָּה וְעָמַד בְּתוֹכָהּ ועשה העוגה עגולה דמיון לכדור הארץ התחתונה שהיא בעיגול ואמר נִשְׁבָּע אֲנִי בְּשִׁמְךָ הַגָּדוֹל שֶׁאֵינִי זָז 'מִכָּאן' דייקא כלומר איני זז ומסתלק מן עולם הזה התחתון שלא אסיר מחשבתי ותאותי ממנו אלא אהיה מקושר בו עַד שֶׁתְּרַחֵם עַל בָּנֶיךָ כדי שיהיה יכול העולם לקבל שפע על ידי ואחר שעשה התקשרות זו בשבועה נתחזקה ביותר ואז הִתְחִילוּ הַגְּשָׁמִים לירד כי עתה יכול העולם להיות נשפע על ידו ולא היה נצרך לתפילות הרבה אלא בדבור קל נענה כשאמר לֹא כָּךְ שָׁאַלְתִּי אלא כך שאלתי היה יורד המטר כפי דבורו בנקל! מה שאין כן קודם שעשה זו ההתקשרות התפלל כמה תפילות ולא ירד טיפה אחת.
והנה בזה מובן בס"ד שפיר גם דברי בני לשכת הגזית ששלחו לו (איוב כב, כט) 'כִּי הִשְׁפִּילוּ וַתֹּאמֶר גֵּוָה' דּוֹר שֶׁהָיָה שָׁפֵל הִגְבַּהְתּוֹ בִּתְפִלָּתְךָ, כלומר מאחר שנסתלקת במחשבתך בתחלה מזה העולם ועלית במחשבתך להתקשר בעולם העליון נמצא הדור היה שפל ממך דאינו קשור עמך ונפרדת ממנו ועתה שחזרת להתקשר בעולם הזה ולהיות לך רצון ותאוה בו על ידי תפילתך נמצא הגבהת הדור שנתקשר עמך.
ומה שאמר עליו (איוב כב, ל) 'יְמַלֵּט אִי נָקִי' רמזו על י"א סמני הקטורת שנעשה בהם בירור ונמלט חלק גדול מהם על ידי הנס הגדול שנעשה בירידת הגשמים על ידי תפילתו שהתפלל בפרישת כפיו הברורים.
וְאוֹמֵר לוֹ אַבָּא הוֹלִכֵנִי לְמֶרְחָץ. נראה לי בס"ד הא דתפס המשל בשלשה הנאות: רחיצת חמין ושטיפת צונן והנאת מאכל, היינו כנגד שלשה שאלות ששאל דבתחלה שאל 'גְּשָׁמִים' סתם והיו יורדין מנטפין וזה ידמה לרחיצת חמין שהנאתן נכנסת ופועלת בתוך הגוף וכן אמרו רבותינו ז"ל לעיל בפרק קמא עורפילא אפילו לפרצידא תותי קלא מהני ליה. ומה ששאל עוד בשאלתו 'גִּשְׁמֵי בּוֹרוֹת שִׁיחִין וּמְעָרוֹת' זה ידמה לשטיפה בצונן שהוא הנאה מבחוץ דוקא ואינו נכנס בלב הארץ כמו שאמרו לעיל כל זמן שהגשמים מרובין מטשטשין את הארץ ואינה עושה פירות, ומה ששאל אחר כך וירדו כתקנם 'גִּשְׁמֵי רָצוֹן בְּרָכָה וּנְדָבָה' ידמה לאכילת אגוזים ושקדים וכו', שהיא הנאה חושית הניכרת בעין כי על ידי זה יצאו אחר כך לשדה והביאו להם כמהין ופטריות.
רַבִּי, רְאִינוּךָ וְלֹא נָמוּת? כִּמְדֻמִּין אָנוּ, שֶׁאֵין הַגְּשָׁמִים יוֹרְדִין אֶלָּא לְהַתִּיר שְׁבוּעָתְךָ. הקשה מהרש"א והלא בשבועתו אמר 'עַד שֶׁתְּרַחֵם'? עיין שם. ונראה לי בס"ד דגם בגשמים מועטים איכא רחמים לישראל דאף על פי שלא יועילו לזרעים ולאילנות יועילו שתוציא הארץ עשב מאכל בהמה וירעו הבהמות ולא ימותו ובני אדם אוכלין בשר בהמה ואף על פי שהוא מזון מצומצם אית ביה רחמנות.
ומה שאמר שֶׁכָּל טִפָּה וְטִפָּה כִּמְלֹא פִּי חָבִית פירוש השטח של הטיפה הוא שיעור פי חבית אך שיעור משקלה הוא לוג.
אִלְמָלֵא חוֹנִי אַתָּה, גּוֹזְרַנִּי עָלֶיךָ נִדּוּי, שֶׁאִלּוּ הָיוּ שָׁנִים כִּשְׁנֵי אֵלִיָּהוּ, שֶׁמַּפְתְּחוֹת שֶׁל גְּשָׁמִים בִּידֵי אֵלִיָּהוּ, לֹא נִמְצָא שֵׁם שָׁמַיִם מִתְחַלֵּל עַל יָדֶיךָ? וכו'.. מקשים ואליהו זכור לטוב איך אשתבע, ודילמא צדיק אחר אשתבע כחוני? ונראה לי בס"ד דאליהו זכור לטוב היה נביא וידע בנבואה דלא אשתבע צדיק אחר ובשביל שמא ישתבע אחר כך גם כן ידע זה בנבואה אחר כך ואז יתן רשות שירד המטר כי הוא לא נשבע שלא ירד מטר כלל אלא נשבע שירד ברשותו ובדבורו.
(איוב כב, כח) "וְתִגְזַר אֹמֶר וְיָקָם לָךְ". אַתָּה גָּזַרְתָּ מִלְּמַטָּה וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְקַיֵּם אֲמָרֶיךָ מִלְּמַעְלָה. קשא אומרו 'מִלְּמַטָּה וּמִלְּמַעְלָה' נראה לשון יתר דהוה ליה למימר 'אַתָּה גָּזַרְתָּ מִלְּמַטָּה וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְקַיֵּם'?
ונראה לי בס"ד אחר אותיות חוֹנִי יש אותיות ז־ה מ־ט [עם האותיות שעולים 65] דהם מספר שם אדנ־י (עם הכולל) שהוא במלכות שהוא סוד סוד התפלה וכמו שאומרים (תהלים נא, יז) אֲדֹנָ־י שְׂפָתַי תִּפְתָּח קודם תפלה. ולזה אמר אַתָּה גָּזַרְתָּ בתפלה שהוא סוד שם אדני הרמוז למטה משמך שזה הוא במלכות וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְקַיֵּם אֲמָרֶיךָ מִלְּמַעְלָה רמז להארת הכתר ששם רצון עליון והיינו כי למעלה מן אותיות חוני יש ז־ה מ־ט שהם מספר אין [61] שהוא כינוי לכתר וְקַיֵּם אֲמָרֶיךָ בשפע הרצון דלכך היו גשמי רצון וברכה.
או יובן אַתָּה גָּזַרְתָּ מִלְּמַטָּה בעבור תיקון העולם מלמטה מאותיות עולם שהם אותיות מ־ן פ־ז כלומר בכח התורה שלך שנקראת בשם פז וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְקַיֵּם אֲמָרֶיךָ מִלְּמַעְלָה מן אותיות עולם, שהם אותיות ס־ה כ־ל והיינו חיבור המלכות שהיא סוד שם אדנ־י שעולה מספר ס"ה עם היסוד הנקרא 'כל' שהוריד המטר על ידי זווג יסוד במלכות.
דּוֹר שֶׁהָיָה אָפֵל, הֵאַרְתּוֹ בִּתְפִלָּתְךָ. נראה לי בס"ד אות אל־ף רומז ללימוד התורה כמו שנאמר (איוב לג, לג) 'אֲאַלֶּפְךָ חָכְמָה' אך 'אִם אֵין קֶמַח אֵין תּוֹרָה' (משנה אבות ג, יז) וכיון שיש רעב בעצירת גשמים חשוכים עיני השכל ולכן האלף שהוא לשון אלוף נהפך לאותיות 'אפל' ואתה שהבאת שבע על ידי גשמים הארת את האפל וחזר להיות אל־ף שהאירו עיני הלומדים שכל אלוף האיר באור תורה.
או יובן בס"ד אומרם דּוֹר שֶׁהָיָה אָפֵל דאמרו רבותינו ז"ל (ביצה לב:) 'כל המצפה לשלחן אחרים עולם חשך בעדו' ובעצירת גשמים רוב בני אדם מצפים לשלחן אחרים דעולם חשך בעדם וזהו שאמר 'דּוֹר שֶׁהָיָה אָפֵל הֵאַרְתּוֹ בִּתְפִלָּתְךָ' שהבאת שבע ואינם מצפים לשלחן אחרים דהא תכף ומיד יצאו העם לשדה והביאו כמהין ופטריות לאכול ולשבוע ואחר כך מיד יצאה התבואה בריוח וברכה והוציאו האילנות פירותיהם ונעשה ריוח גדול בעולם ולא היו צריכין זה לזה.
ועוד נראה לי בס"ד מן הרעב נעשה אפלה [116] דמספרה קי"ו ועל ידי תפילתו שעשה בה יחוד קודשא בריך הוא ושכינתא שהוא חיבור הוי־ה אדנ־י [91] שמספרם צ"א אז נוסף על מספר אפלה מספר צ"א ונעשה מספר אור [207] ולזה אמר 'דּוֹר שֶׁהָיָה אָפֵל הֵאַרְתּוֹ בִּתְפִלָּתְךָ' שעשית בה יחוד הוי־ה אדנ־י.
דּוֹר שֶׁהָיָה שַׁח בַּעֲוֹנוֹ, הוֹשַׁעְתּוֹ בִּתְפִלָּתְךָ. נראה לי בס"ד התפלה נקראת מזבח ה' שהיא במקום המזבח שמקריבים עליו קרבנות ואם תניח מספר מזבח ה' [83] שעולה פ"ג על מספר שח [308] יהיה מספר ישועה [391] ולזה אמר הוֹשַׁעְתּוֹ בִּתְפִלָּתְךָ נקטו לשון ישועה דכתיב (איוב כב, כט) וְשַׁח עֵינַיִם יוֹשִׁעַ.
עוד אמרו דּוֹר שֶׁלֹּא הָיָה נָקִי מִלַּטְתּוֹ בִּתְפִלָּתְךָ נראה לי בס"ד בתפלתו עשה ייחוד שם הוי־ה בארבעה מילואיו כי ארבעה מילואים הוא סוד ארבעה פרצופים אשר נזדווגו בתפלתו כי היתה על ידי זווג חו"ב [חכמה ובינה] וזווג תו"מ [תפארת ומלכות] שהם ארבעה פרצופים שהם ארבעה מילואים דשם הוי־ה כנודע וארבע מילואים הם ט"ל אותיות ובזה הדור נמלט שהוא אותיות מ־ן ט־ל שנמלט מכח יחוד ט"ל אותיות של ארבע מילואים. לכך אמרו בלשון זה מִלַּטְתּוֹ בִּתְפִלָּתְךָ וּבְּמַה נִּמְלַט? בְּמַעֲשֵׂה יָדֶיךָ הַבְּרוּרִים, נמצא נקטו ארבעה דברים של שבח מפני שעל ידו בא אכילה לעולם אשר בה נעשה ד' בירורים של דצח"ם [דומם, צומח, חי, מדבר].
בְּמַה נִּמְלַט? בְּמַעֲשֵׂה יָדֶיךָ הַבְּרוּרִים. נראה לי בס"ד דבר זה אמרו לו כנגד נס האחרון שנשבה הרוח וזרחה חמה שאם לא היה כן היו הגשמים משחיתים העולם מחמת רבויים ונס זה האחרון גדול מן הראשון יען שאין מתפללים על רוב טובה וכאשר אמר לתלמידיו. אך הוא עשה בחכמה שאמר להביא פר הודאה וסמך שתי ידיו עליו דכיון בזה למתק ה׳ גבורות מנצפ"ך שהם מספר פר [280] הרמוזים בפר ההודאה בחמשה חסדים הרמוזים ביד ימין שלו אשר סמך על הפר ועל ידי הכונה של המיתוק שעשה בפועל דמיוני הזה של סמיכת ידיו על הפר בזה נעשה הריוח הזה בעולם שנפסק המטר וזרחה חמה. ולזה אמר בְּמַה נִּמְלַט לא בתפלה בלבד אלא בְּמַעֲשֵׂה יָדֶיךָ הַבְּרוּרִים והוא סמיכת ידיו על פר הודאה.
או יובן כונת דבריהם לומר בְּמַה נִּמְלַט לא בזכות חכמה שלך כי הלא גם בנו דבר ה' שכולנו חכמים כולנו נבונים כולנו יודעים את התורה ולא יכולנו לעשות כלום אלא נִּמְלַט בְּמַעֲשֵׂה יָדֶיךָ הַבְּרוּרִים שאתה צדיק יותר ממנו.
כָּל יָמָיו שֶׁל אוֹתוֹ צַדִּיק, הָיָה מִצְטַעֵר עַל הַמִּקְרָא הַזֶּה: (תהלים קכו, א) "שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב ה' אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים". נראה הכונה כי היה מסתפק אם אפשר להיות דבר זה בטבע שישן אדם שבעים שנה דאז כונת הכתוב כפשוטו או דלמא לא אפשר להיות כזאת בטבע ויש לפסוק כונה אחרת בזה והיה מצטער לידע האמת מה היא כונת הכתוב.
ברם קשיא לי למה הודיעו אותו מן השמים שאפשר להיות זה בטבע לישן שבעים שנה על ידי אופן זה שנעשה בו כמה נסים והיה די שיגלו לו דבר זה על ידי אליהו זכור לטוב או במראה החלום?
ונראה לי באמת מן השמים היה רצון בדבר זה שישן שבעים שנה בעבור איזה תיקון שהיה צריך לפי אותו הזמן דאיתא בדברי רבינו האר"י ז"ל בשער הכונות שצריך האדם לכוין בעת השינה עובד את בוראו בסוד (משלי ג, ו) בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ שיש בשינה של האדם התחתון צורך ותיקון בעולמות למעלה ושם מפורש סודן של דברים יעוין שם. ולכן אפשר לפי הזמן של אותם הימים ולפי נשמת חוני המעגל הוצרך להיות שינה לחוני המעגל שבעים שנה בשביל איזה תיקון שהיה צריך להיות באותו זמן והוא היה ראוי לדבר זה כפי בחינת נשמתו ושורשה ולכן מן השמים נתגלגל הדבר הזה אליו ולא בשביל להודיעו הספק שלו בלבד.
והנה בודאי משך השינה שלו שהיה שבעים שנה לא נעשה כפי טבע האנושי אלא רק בנס מן השמים ובעת שהקיץ מן השינה דנשלם אז התיקון אז אותה שיניתא דהדרא עליה נסתלקה כרגע על ידי נס כשם שהיתה מעיקרא על ידי נס ונסתלקה תכף כשפתח עיניו מן השינה ולא ראה אותה אלא ראה תכף את החרוב שהיה נטוע לצד פניו כי הוא היה ישן על צידו ואחר שדבר עם אותו אדם שהיה אוכל ממנו אז ידע מן השערת שכלו שישן שבעים שנה וכשהפך פניו לצד השני ראה את החמרתא דילדה רמכי רמכי כי הוא היה ישן על צידו והיה החרוב מצד אחד וחמרתיה מצד אחד וחזייה לההוא גברא אצל החרוב ודבר עמו קודם שראה את חמרתיה שהיתה בצד השני.
ודע כי המעשה הזאת ודאי נגלית לחכמים שבדורו על ידי אליהו זכור לטוב כי הוא אף על פי שספר להם בחייו הדבר לא המנוהו כי לא הכירוהו ברם אליהו זכור לטוב סיפר להם כל זה המעשה אחר שנפטר קודם שנקבר כדי שיהיה נקבר בכבוד הראוי לו. ומקום קבורתו ידוע עתה בעיר הקודש צפת תוב"ב [תבנה ותכונן במהרה בימינו] רחוק מן העיר תוך מערה אחת וספרו לי כל זמן שיהיה אצלם עצירת גשמים הולכים שם ומתפללים על קברו והוא רחוק מן העיר הרבה ולכן אין הולכים שם אלא בדוחק גדול.
ומה שלא גילה אליהו זכור לטוב הדבר הזה בזמן שהיה חי כשאמר לו 'אֲנָא הוּא' וְלָא הֵימְנוּהוּ כל זה מפלאות תמים דעים כי היה רצונו יתברך שתהיה פטירתו באותו זמן באופן שהוא עצמו יתפלל שימות.
והא דחלשא דעתיה לאו משום גאוה חס ושלום אלא בשביל שהיו דדיו מלאים חלב של תורה הרבה ואינם באים לינק ממנו וגם בודאי היה אצלו דברים שקבל מרבותיו הראשונים והם לא ידעום עדיין ומאחר שלא האמינו שהוא חוני המעגל לא היו סומכים עליו ללמוד אותם ממנו ודבר זה היה קשה עליו מאד כאשה שדדיה מלאים חלב והתינוק שלה חולה ואינו שותה כמה צער יש לה בעבור זה. וכיוצא בזה מצינו אצל רבי אליעזר הגדול שקשה עליו דבר זה שלא באו החכמים ללמוד ממנו תורה, ואמר לו תמה הוא אם ימותו מיתת עצמן, ועל רבי עקיבא דבר קשה יותר.
ונראה להסביר הענין בדרך פשוט על אשר סבבו מן השמים דבר זה שיהיה הוא בעצמו מתפלל על פטירתו כרצונו והוא כי הוא ישן שבעים שנה ובאלו השבעים שנה איכא ספיקא דדינא דיש צד סברא לומר נחשבים אלו משנות חייו הקצובים כיון דעדיין הוא חי ולא נפטר ואם כן נשלמו חייו הקצובים באלה השנים ויש צד סברא לדון להפך דאלו השנים אין נחשבים להשלים שנים הקצובים לו כיון דישן בכל השבעים שנה ולכן כיון שהיו בבית דין של מעלה מימינים לומר יחיה עוד להשלים שנים הקצובים לו ויש משמילים לומר אלו נחשבים להשלים לכך נעשה לו דבר זה שהוא בעצמו ימחול זכותו שהתפלל על פטירתו. ואף על גב דקמי קודשא בריך הוא גלוי האמת אם הדין כך או כך, לא רצה הקב"ה להכריע לחוב לאותו צדיק אלא גלגל עליו דבר זה שהוא בעצמו ימחול על זכותו שיבקש על פטירתו. כן יש לומר דרך דרש. והאמת הוא דכל זה הוא מפלאות תמים דעים והוא היודע טעמו של דבר אך דברי תורה כְּפַטִּישׁ יְפֹצֵץ סָלַע וניתן רשות לדרוש בכמה פנים.
218ימים לסיום הש״ס