תענית כב ע"א

דף כב - א

לצפרא כרכינהו ושקלינהו, וקמו ונפקו להו לשוקא [בבוקר, כרכו אותם תלמידי חכמים את מצעי הצמר - ונטלום, ויצאו עמם לשוק למכרם שם] ^[1270] - ואשכחינהו [ומצאם שם אבא אומנא].

אמרו ליה: לשיימיה מר היכי שוו [תעריך לנו כמה שוים מצעים אלו, וקנה אותם לך]!

ורצו החכמים לבדקו אם יחשדם כגזלנים, או שמא יעריך את המצעים בפחות משווים, כדי שלא יפסיד הרבה בכך שיקנה אותם מהם למרות שהם שלו.

אמר להו: הכי והכי [כך וכך הם שוים].

אמרו ליה: ודלמא שוו טפי [שמא שוים הם יותר מכך]? אמר להו: בהכי שקלינהו [בסכום זה אני עצמי קניתי אותם] ^[1271].

אמרו ליה: דידך ניהו - ושקלינהו מינך [מצעים אלו שלך הם - ונטלנו אותם ממך].

אמרו ליה: במטותא מינך, במאי חשדתינן [בבקשה ממך, אמור לנו, כשראית שאנו מנסים למכור את מצעיך בלא רשותך - במה חשדתנו]? אמר להו: אמינא [אמרתי לעצמי], שמא פדיון שבויים איקלע להו לרבנן, ואכסיפו למימר לי ^[1272] [אולי הזדמנה לכם מצות פדיון שבויים דחופה, והתביישתם לומר לי שאתם זקוקים לכסף]. ולכן באתם מתחילה להתארח בביתי, כדי שתוכלו להשיג כסף באופן כל שהוא.

אמרו ליה: השתא נשקלינהו מר [עתה, שהתברר לך שנתכוונו רק לנסותך, טול לך את מצעיך]! אמר להו: מההוא שעתא - אסחתינהו מדעתאי לצדקה [מאותו רגע שסברתי שנטלתם את המצעים לצורך פדיון שבויים, הסחתי דעתי מהם, ונתכוונתי שישמשו לצרכי צדקה].

ממשיכה הגמרא ומספרת:

הוה קא חלשא דעתיה דרבא - משום דאביי [חלשה דעתו של רבא, משום מעלתו של אביי. שהרי לאביי היתה באה אותה בת קול פעם בשבוע, ואילו לו, לרבא, היתה באה רק פעם בשנה, בערב יום כפור].

איתחזי ליה בחלמא [נראו לו בחלום מן השמים], ואמרו ליה: מסתייך דקא מגנית אכולא כרכא [די לך בכך שאתה מגן בזכויותיך על כל בני עירך] ^[1273].

רבי ברוקא חוזאה [שהיה ממקום ששמו "בי חוזאי"] הוה שכיח בשוקא דבי לפט [היה מצוי בשוק של מקום שנקרא "בי לפט"].

הוה שכיח אליהו גביה [היה אליהו הנביא מצוי אצלו שם].

אמר ליה רבי ברוקא לאליהו: איכא בהאי שוקא בר עלמא דאתי [האם יש בשוק זה אדם שהוא בן עולם הבא]? ^[1274] אמר ליה: לא. אין כאן אדם כזה ^[1275].

אדהכי והכי [בינתיים, תוך כדי שהיו עומדים ומדברים], חזא לההוא גברא דהוה סיים מסאני אוכמי, ולא רמי חוטא דתכלתא בגלימיה [ראה אליהו אדם אחד, שהיה נועל מנעלים שחורים, שלא כמנהג היהודים ^[1276], וכן, לא היה מוטל פתיל תכלת בבגדו ^[1277]].

אמר ליה לרבי ברוקא: האי, אדם זה שלפנינו, בר עלמא דאתי [בן עולם הבא] הוא ^[1278].

קרא ליה, ולא אתא לגביה [קרא לו רבי ברוקא, ולא בא אותו אדם אליו].

רהט בתריה [רץ רבי ברוקא אחריו].

אמר ליה לאותו אדם: מאי עובדך [מה מעשיך, במה אתה עוסק]?

אמר ליה אותו אדם לרבי ברוקא: זיל האידנא ותא למחר [לך עתה, ובוא מחר], ואז אענה לך על שאלותיך.

למחר פגש שוב רבי ברוקא את אותו אדם. אמר ליה: מאי עובדך [מה מעשיך]?

אמר ליה: זנדוקנא אנא [שומר בית האסורים אני]. ואסרנא גברי לחוד ונשי לחוד [ואני אוסר את האנשים לחוד ואת הנשים לחוד], ורמינא פורייאי בין הני להני [ומטיל אני את מיטתי בין אלו לאלו], כלומר, אני ישן בין האנשים לבין הנשים, כי היכי דלא ליתו לידי איסורא [כדי שלא יתערבו אנשים בנשים, ויבואו לידי עבירה].

כי חזינא בת ישראל דיהבי נכרים עלה עינייהו, מסרנא נפשאי - ומצילנא לה [כאשר אני רואה בין האסירים נערה בת ישראל, שנותנים בה בעלי בית האסורים את עיניהם לדבר עבירה, מוסר אני נפשי, ומצילה מן האיסור].

ממשיך אותו אדם ומספר:

יומא חד הוות נערה מאורסה גבן, דיהבו בה נכרים עינייהו [יום אחד היתה אצלנו נערה מאורסה, שנתנו בה הנכרים את עיניהם].

מה עשיתי כדי להצילה -

שקלי דורדייא דחמרא, ושדאי לה בשיפולה [נטלתי שמרי יין, שהם אדומים כדם, והטלתים בשפולי בגדה], ואמרי [כדי שיסברו ויאמרו הרואים]: דיסתנא היא [דרך נשים לה ^[1279], ומאוסה היא].

אמר ליה רבי ברוקא: מאי טעמא [מה הטעם] שאינך נוהג כדרך היהודים, לית לך חוטי [שאין ציצית מוטלת בבגדך], וסיימת מסאני אוכמי [ואתה נועל מנעלים שחורים]?

אמר ליה: עיילנא ונפיקנא ביני נכרים [אני נכנס ויוצא בין הנכרים]. ולכן איני נוהג כדרך היהודים, כי היכי דלא לידעו דיהודאה אנא [כדי שלא ידעו הנכרים שיהודי אני].

ולשם מה אני נכנס לבין הנכרים -

כדי לשמוע את שיחתם ודיוניהם.

שעל ידי כך, כי הוו גזרי גזירתא [כאשר הם מחליטים לגזור גזירות על ישראל], מודענא להו לרבנן [מודיע אני על כך לחכמים], ובעו רחמי, ומבטלי לגזירתייהו [והם מבקשים רחמים מן השמים, ומבטלים את הגזירות].

עוד שאלו רבי ברוקא: ומאי טעמא כי אמינא לך אנא מאי עובדך, אמרת לי זיל האידנא ותא למחר [מה הטעם שכששאלתיך מה מעשיך, אמרת לי שאלך עתה, ואבוא למחר]?

אמר ליה: בההיא שעתא גזרי גזירתא [באותה שעה שמעתי את הנכרים שהם גוזרים גזירה על ישראל]. ואמינא [ואמרתי בלבי], ברישא איזיל ואשמע להו לרבנן דלבעי רחמי עלה דמילתא [קודם כל אלך מיד ואודיע דבר זה לחכמים, כדי שיבקשו על כך רחמים].

אדהכי והכי אתו הנך תרי אתי [בינתיים הגיעו לשוק עוד שני בני אדם].

אמר ליה אליהו לרבי ברוקא: הנך נמי בני עלמא דאתי נינהו [גם אלו - בני עולם הבא הם].

אזל לגבייהו [הלך רבי ברוקא אל אותם בני אדם].

אמר להו: מאי עובדייכו [מה מעשיכם]?

אמרו ליה: אינשי בדוחי אנן, מבדחינן עציבי [אנשים בדוחים ושמחים אנחנו, ואנו מבדחים בני אדם עצובים] ^[1280].

אי נמי, ועוד דבר אנו רגילים לעשות, כי חזינן בי תרי דאית להו תיגרא בהדייהו [כאשר אנו רואים שני בני אדם שיש ביניהם מריבה], טרחינן ועבדינן להו שלמא [אנו טורחים על ידי דברי בדיחות, ועושים ביניהם שלום] ^[1281].

שנינו במשנתנו: על אלו מתריעין בכל מקום כו'.

תנו רבנן: על דברים אלו דלהלן מתריעין בכל מקום:

א. על השדפון,

ב. ועל הירקון ^[1282] , ג. ועל ארבה וחסיל,

ד. ועל חיה רעה.

רבי עקיבא אומר: על השדפון ועל הירקון, אפילו נראו בכל שהוא, בכמות מזערית ביותר - מתריעין ^[1283].

וכן לגבי ארבה וחסיל, אפילו אם לא נראה בארץ ישראל אלא כנף אחד [עוף אחד מהם ^[1284]], מתריעין עליהן.

שנינו במשנתנו: ועל חיה וכו'.

תנו רבנן: חיה רעה שאמרו שמתריעין עליה, דווקא בזמן שרואים שהיא משולחת מן השמים להזיק - מתריעין עליה.

אבל אם אינה משולחת, אלא מהלכת כדרכה - אין מתריעין עליה ^[1285].

ועתה עלינו לברר, אי זו היא חיה שנחשבת משולחת, ואי זו היא - שאינה משולחת. כלומר, מנין נדע אם החיה משולחת מן השמים, שנתריע על כך?

ממשיכה הברייתא ומבארת:

אם נראית החיה בעיר - הרי היא משולחת מן השמים, שהרי אין דרכן של חיות להראות בעיר, אלא רק במקומן הטבעי, בשדה.

אבל אם נראית בשדה - אינה משולחת מן השמים. שהרי כך הוא דרכה תמיד, להיות בשדה.

נראית ביום - הרי היא משולחת מן השמים ^[1286].

אבל אם נראית בלילה - אינה משולחת מן השמים.

אם ראתה החיה שני בני אדם, ורצתה [ורצה] אחריהן - הרי היא משולחת.

אבל אם נחבאת החיה מפניהן - אינה משולחת.

אם טרפה [הרגה] החיה שני בני אדם, ואכלה רק אחד מהן - הרי זו משולחת מן השמים. שאם לא כן, למה הרגה שני בני אדם, אם היתה רעבה רק לאחד?

אלא ודאי היתה משולחת מן השמים להרוג בני אדם! ^[1287]

אבל אם אכלה החיה את שניהן [את שני בני האדם שהרגה] - אינה משולחת. שהרגה את שניהם משום שהיתה רעבה לאכול שני בני אדם.

עלתה החיה לעלית הגג, ונטלה תינוק מעריסה - הרי היא משולחת.

ועתה דנה הגמרא בדברי הברייתא.

מקשה הגמרא: הא גופה קשיא [דברי הברייתא עצמם מוקשים]!

אמרת בתחילה: נראתה בעיר משולחת. משמע שבכל מקרה, לא שנא [לא שונה] באופן שנראתה ביום - ולא שנא שנראתה בלילה, אם היה זה בעיר - הרי זו משולחת.

והדר, ולהלן בברייתא, אמרת: ביום משולחת, בלילה - אינה משולחת. משמע שאם נראתה בלילה, אף שהיה זה בעיר, אין זו משולחת!

ומתרצת הגמרא: לא קשיא. הכי קאמר [כך אמר, לכך התכוון] התנא של הברייתא:

אם נראתה החיה בעיר, וכגון שנראתה ביום, שהרי סתם לשון "נראתה" משמע שהיה זה ביום - הרי היא משולחת.

משמע, אבל אם נראתה בעיר בלילה - אינה משולחת. כי בלילה אין החיה חוששת, ואפילו בעיר.

אי נמי, וכמו כן, ישנו עוד אופן שאינה נחשבת משולחת: אם נראתה בשדה, אפילו אם היה זה ביום - אינה משולחת, שהרי זהו מקום גידולה ^[1288].

עוד מקשה הגמרא על הברייתא:

שנינו: ראתה שני בני אדם ורצתה אחריהן - משולחת.

משמע, הא אם ראתה שני בני אדם ולא רצה אחריהן, אף שנשארה עומדת, ולא ברחה ונחבאת מפניהם - אינה משולחת.

והדר [ולאחר מכן, בהמשך המשנה] אמרת: נחבאת מפניהן, מפני אותן שני בני אדם - אינה משולחת.

משמע, הא אם היא עומדת במקומה, ואינה בורחת ונחבאת מפניהן - הרי היא משולחת!

ומתרצת הגמרא: לא קשיא. כאן, מה שמשמע מהרישא שאם עמדה, אף שלא התחבאה - אינה משולחת, היינו בשדה הסמוכה לאגם [אגם הוא מקום סמוך לעיר, מלא קוצים, שהחיות נחבאות שם].

כיון שהחיה נמצאת בסמוך למקום גידולה, אינה בורחת. כי סוברת היא, שאם ירדפו אחריה בני האדם, תברח ותתתחבא מפניהם מיד.

ואילו כאן, מה שמשמע מהמשך המשנה, שאם עמדה - הרי זו משולחת, היינו בשדה שאינה סמוכה לאגם. שבאופן כזה, אין רגילות שתעמוד ולא תברח. וכיון שזו אינה בורחת, סימן הוא שהיא משולחת מן השמים מחמת גזירה.

עוד שנינו בברייתא: טרפה שני בני אדם כאחד ^[1289] , ואכלה אחד מהן - משולחת. אכלה שניהם - אינה משולחת.

ותמהה הגמרא: היאך אומר התנא, שאם החיה אכלה שני בני אדם - אינה משולחת, והא אמרת שאפילו אם רצתה [רצה] אחרי בני אדם, אף שלא טרפה אדם כלל, הרי היא משולחת! ^[1290]

אמר רב פפא: כי תני ההיא, מה ששנה התנא, שדווקא אם אכלה הרי היא משולחת, אבל אם רק רדפה, אינה משולחת - היינו באגמא [באגם, המקום שהחיות מצויות בו]. כיון שהיא נמצאת במקום גידולה, אינה חוששת לרדוף אחרי בני אדם.

גופא [שנינו בגוף המשנה]: עלתה לגג ונטלה תינוק מעריסה - משולחת.

ותמהה הגמרא: פשיטא! פשוט הדבר, שאם העיזה חיה עד כדי כך, לעלות לגג בית שדרים בו בני אדם, וליטול משום תינוק, ודאי שהיא משולחת!

אמר רב פפא: אין מדובר בבית הנמצא בתוך יישוב. כי באופן כזה אכן פשוט הדבר שהיא משולחת, ולא היה צריך התנא להשמיענו דין זה.

אלא, התנא מדבר בבית ככוכי דציידי [כוך, מבנה המשמש את הציידים כאשר אינם עסוקים בציד] הנמצא בשדה, שהם מתחבאים בו כדי לארוב לעופות ולצוד אותם.

והשמיענו התנא, שאף שאין זה בנין קבוע, ואינו נחשב כיישוב, והוא נמצא במקום הגידול הטבעי של החיות - בשדה, שהדין הוא שאם נראית שם חיה, אינה משולחת -

מכל מקום, אם עלתה חיה לגג של אותו כוך ציידים, ונטלה תינוק מעריסה, אין זה טבעה, והרי זו משולחת.

שנינו במשנתנו: על החרב וכו'.

תנו רבנן: חרב שאמרו במשנתנו שמתענין עליה ^[1291], אינו צריך התנא לומר ולחדש דבר זה גבי חרב שאינו של שלום, דהיינו, מלחמה הבאה על ישראל. כי דבר פשוט הוא שמתריעין על כך.

אלא, כוונת התנא לומר, שאפילו על חרב של שלום, דהיינו, חיל מלחמה שאינם באים להלחם בישראל, אלא רק עוברים דרך ארץ ישראל, כדי להלחם במקום אחר - מתריעין ^[1292].

ומפני מה צריך להתריע על חרב של שלום, והרי אינם באים להלחם בישראל -

שהרי אין לך חרב של שלום יותר מחילו של פרעה נכה, ואף על פי כן נכשל בה, באותה מלחמה, המלך יאשיהו, וכפי שיסופר להלן.

שנאמר כאשר רצה פרעה נכה מלך מצרים לעבור דרך ארץ ישראל להלחם באשור במקום הנקרא כרכמיש אשר על נהר פרת ^[1293], ויצא יאשיהו מלך ישראל למלחמה נגדו, כדי למנעו מלעבור בארץ ישראל:

א"ל ר' ברוקה לאליהו הראיני אדם שהוא מבני העוה"ב א"ל זה הלך אחריו שאלו אמר לו שומר האסירים אני ואסרנא גברי לחוד ונשי לחוד ולא רמינא ציצית כי היכי דלא לרגשו דאנא יהודאי. וכי שמענא דגזרה על ישראל מהודענא להון ובעו רחמי ומבטלי. דורדיא שמרים של יין. דשתנא נדה. וזה הנראה בבגדיה ככתם דמיה הן. תוב א"ל אליהו הני נמי בני עלמא דאתי נינהו ושאלינהו ואמרו ליה משמחי לב עציבי אנן כלומר יש לנו חן שפה ודברים המסירים עצב מן הלב וכי חזינן נמי צערא בין גברא לחבריה אי בין גברא לאתתיה טרחינן ועבדינן שלמא בינייהו:

על אלו מתריעין בכל מקום על השדפון ועל הירקון כו' וקי"ל כר' עקיבא דברייתא דתני על השדפון ועל [הירקון] (הארבה) בכל שהוא ואוקימנא למתני' לקמן דנראה. באשקלון שדפון כמלא פי תנור תבואה כלומר כשיעור פי תנור נשדפה תבואה בשדה וגזרו תענית ואיבעיא לן האי שדפון דמשערינן ליה בשדה שיעור ככיסוי פי התנור הוא. אי כשיעור דרא רפתא דהדר לפומא דתנורא ועלתה בתיקו. וכן נמי א"ר עקיבא וכן בארבה ובחסיל אפילו לא נראה אלא כנף אחד בא"י מתריעין עליהן מיד:

פיסקא ועל חיה רעה ת"ר חיה רעה בזמן שהיא משולחת כו' ואוקימנא איזו היא משולחת שנראתה בעיר בלילה אי נמי נראתה בשדה ביום אינה משולחת.

ראתה שנים ורצתה אחריהן משולחת אבל ראתה אותם ונחבאת מפניהם אי נמי לא נחבאת אלא עמדה בשדה הסמוכה לאגם אינה משולחת טרפה שנים באגם ואכלה אחד מהם משולחת ואם לא אכלה ולא אחד מהם אינה משולחת והני מילי באגם אבל שלא במקום אגם אע"פ שלא אכלה אלא רצתה אליהם משולחת:

פיסקא ועל החרב מתריעין. ת"ר אין צ"ל חרב שאינה של שלום שודאי מתריעין אלא אפי' חרב של שלום מתריעין שאין לך חרב של שלום יותר מפרעה נכה ואעפ"כ נכשל בה יאשיהו ונהרג דכתיב ויורו המורים למלך יאשיהו ואמר עשאוה ככברה ולמה נענש מפני שלא נמלך בירמיהו כד הוה ניח נפשיה שמעיה ירמיהו דהוה קאמר צדיק הוא ה' כי פיהו מריתי פתח עליה ירמיהו רוח אפינו משיח ה':

מפני שהיא מכה מהלכת. שלאחר שנראה כל שהוא אינו מפסיק:

שניהם אינה משולחת דאקראי היא מחמת רעבתינתא. א"נ בשדה ביום מסיים הברייתא בשדה הסמוכה לאגם. עמדה אינה משולחת לפי שלבה גסה באגם שהיא מצויה שם. בשדה שאינה סמוכה לאגם עמדה משולחת. באגם גופיה לא הוה משולחת עד דאכלה מהן. כוכי דאגמא דציידי. צריפין דיורין קטנים שדרין בהן ציידים ועל אותו גג עלתה דס"ד לא חשיב גג קמ"ל:

ועל אלו מתריעין בכל מקום על השדפון ועל הירקון. פירש שאירע בתבואו׳‎ והא פריך דבכל מקום לאו דוקא אלא באותה הפרכיא בלבד והתרעה בתענית היא זו וטעמא דמי׳‎ שאף הם חשובים בעלי הצרות דכיון שהיא מכה מהלכת כל הפרכיא בעיר אחת שהתחיל דבר בקצה אחד ולפי׳‎ בהפרכיא אחרת כמכה שאינה מהלכו׳‎ חשיבא ואין להם לצעוק אפילו בפה כיון שבעלי הצרה כדאי לבקש רחמים על עצמם:

על הארבה ועל החסי׳‎ שהן מכה מהלכ׳‎ ומתפשטת בכל שהוא וכן על הגובאי תניא לעיל בכל שהוא ואפשר דלכלה הפרכיא או אפשר דכיון דלא חשיב לה תנא דגובאי אינה מהלכת ואין מתריעין עליה אלא במקומה וסביבותיה מתעני׳‎ ולא מתריעי׳‎ ועל החגב אף במקומו מתעני׳‎ בלבד ולא מתריעי׳‎ וסביבותיה צועקים בפה בחול ת״ר חיה רעה שאמרו בזמן שהיא כו׳‎ אין מתריעים עליה פי׳‎ לישנא רישא נקט וה״ה שאין מתעני׳‎ עליה וגם לא צועקים בפה דכל שאינה משולחת אינה גזרה מן השמים אלא שכך הוא טבעה וכן כתב הרמב״ם ז״ל ועיקר:

כיצד נראתה בעיר משולחת נראתה בשדה אינה משולחת נראתה ביום משולחת בלילה אינה משולחת. פי׳‎ אפי׳‎ בעיר אינה משולחת אלא אם נראתה ביום ומינה דבשדה אפי׳‎ נראתה ביום אינה משולחת שכך טבעה. ראתה שני בני אדם ורצתה אחריהם משולחת אפילו בשדה אבל אם לא רצתה עליה׳‎ אע״פ שלא ברחה אינה משולחת ומיירי בשדה הסמוכה לאגם ברחה מפניהם אינה משולחת הא לא ברחה משולחת דאע״פ שלא רדפו והיינו בשדה דעלמא שאינה סמוכה לאגם ואם היתה באגם אפי׳‎ רדפה אחריהם אינה משולחת כי זה הוא מקו׳‎ גדולה עד שטרפה שני בני אד׳‎ ואכלה א׳‎ מהם בלבד שאם אכלה שניהם אינה משולחת כי זה הוא מקום גדולה ומפני הרעב טרפה ואכלה ואין בזה ראיה לגזרה:

שם עלתה לגג ונטלה תינוק מעריסתא משולח' פי׳‎ אבל בלאו הכי אינה משולחת אע״פ שהוא בעיר ומיירי בבתים הבנויים במדברו׳‎ והם סכנו עצמם לבוא למקום המות הכי מתפרש׳‎ האי מתני׳‎ בש״ס.

אע"פ שדברים שבלב אינם דברים וגמר הדעת שאדם גומר בדעתו ליתן לעניים אינו נדר עד שיוציא בפה מ"מ מדת חסידים שכל שגמרו בלבם להיות לעניים לא תהא מחשבתם חוזרת לאחור אפילו היתה מחשבתם בטעות כל שנתיאשו מאותו דבר להיות לצדקה ראוי לקיימה אע"פ שאין חיוב בדבר וזהו שאמרו כאן מההיא שעתא אסחי דעתאי לצדקה:

המשנה השלישית על אלו מתריעים בכל מקום כונת המשנה לבאר הצרות שמתריעים בהם אף בשאר מקומות ואמר על צרות אלו שהוא מזכיר מתריעין בכל מקום ופירשו גדולי הרבנים שאם נראו בבבל מתריעים אף באספמיא ואיני יודע אם יאמרו כן בכל מקום שהשמועה מגעת לכאן בתוך התקופה שבשנוי התקופה האויר משתנה ואין לחוש בתקופה אחרת למאורעות שמתקופה אחרת וטעם זה ראוי לכלם חוץ מן החרב ונראה לי בו לשטתם דוקא עד מקום שהשנאה של אותם בני גייסות מגעת ובסתם הוא ממלכות למלכות וגדולי המפרשים פירשו בכל מקום ולאו דוקא סביבותיה ואף הם לא שערו הענין בכמה ונראה לי שסביבותיה הוא כמה דאת אמר בית שאן ובנותיה ר"ל כפרים קטנים שסביב העיר ובכל מקום פירושו אפילו במדינות גדולות כל שהם במחוז אחד וכן נתחדש אצלינו בדבריהם במשנה זו שהם מתריעים התרעה בלא תענית וכתבו שמשנתינו לדעת ר' עקיבא שאמר למעלה סביבותיה מתריעות ולא מתענות והקשו לעצמם ממה שאמרו מעשה שירדו בו וגזרו תענית ומה ענין תענית להתרעה עד ששברו את המשנה לומר רישא ר' עקיבא וסופא רבנן ולדעתי אין לנו לשבר את המשנה מן הסתם אלא שנראה לי בפירוש משנה זו במה שאמר בכל מקום שפירושו בכל סביבותיה ומתוך שאמר למעלה אותה העיר מתענה ומתרעת וסביבותיה מתענות ואין מתריעות אומר עכשו על כל אלו שמתריעין עליהן בכל מקום ר"ל בכל סביבותיה כך נראה לי לפרש המשנה וכל מקום האמור בה לאו דוקא וכן יראה לי בזו שאע"פ שלא הזכיר כאן תענית מתענין עליהן ופירושה מתריעין עליהן מוסף על התענית ומפני שהיא מהלכת והרי כלם כאותה העיר אבל אותה שלמעלה אינה מכה מהלכת ואין תענית אלא לצרת שכניהם או מיראה על העתיד ולא שתחשב בצרה שבאה אבל מכה מהלכת אצל סביבותיה צרה שבאה היא וכל התרעה סתם ר"ל שלא נאמר עמה ואין מתענים היא מלה כללית לתענית ולהתרעה אא"כ בשבת ובנין אב לכלם מה שאמר על כל צרה שלא תבא על הצבור מתריעים עליה מיד וזו ודאי אף תענית בכלל וכמו שאמרו בפרק ב' כשאמרו ז' לגשמים אבל על שאר צרות מתענים והולכים עד שיענו:

על השדפון פי' בתבואה ירקון בבני אדם ועל הארבה ועל החסיל בכל אלו מתענים עליהם אף במין אחד ואף בכל שהן ועל חיה רעה ועל החרב פי' על חיה רעה המשכלת בני אדם ועל החרב ר"ל על החיילות ההולכות להשחית ומעשה שירדו זקנים לירושלם לשוב לאחריהם וגזרו תענית על שנראה מלא תנור שדפון באשקלון כלומר שאירע שדפון במעט תבואה שאלו נטחנה ולשו קמח שלה לא היה בעיסה שלה אלא כמלא פי התנור למדנו שבכל שהו מתענים לאלו והוא הדין להתרעה ואף בפחות משיעור זה אלא מעשה שהיה כך היה וגדולי הרבנים חלקו בין שיעור זה לפחות ממנו ורוב מפרשים חולקים עליהם אלא שנראים לי דבריהם ממה שבגמרא דקדקו מלא פי תנור פת או מלא פי תנור תבואה שמלא פי תנור תבואה משמע כל חלל פי התנור עד שפתו העליונה והוא שיעור גדול אצל הסכלים ממלא פי תנור פת שמשמעו כמו שטחין ממנו בקרקע שכנגד פי התנור וכן שדקדקו בכסוי התנור אם שהוא מצומצם בפי התנור ונכנס בתוכו כמגופה בחבית או בדרא דריפתא דהדר ליה לתנורא כלומר בשיעור שיכול להדביק פת בעגול כל עובי פי התנור ואם כל שהוא דוקא מה להם לדקדק על זה ועוד גזרו תענית על שאכלו שני זאבים וכו' ור' יוסי אומר לא שאכלו אלא שנראו ואעפ"כ גזרו תענית והתרעה ובגמרא יתבאר הדין לשלוח חיות רעות אימתי מתענין עליהם:

זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא וכת"ק ומה שבא עליה בגמרא כך הוא:

חיה רעה בזמן שמשולחת מתריעים עליה בזמן שאינה משולחת אין מתריעים עליה כיצד נראתה בעיר וביום אפילו לאדם אחד הרי היא משולחת בעיר בלילה ובשדה ביום וכ"ש בשדה בלילה אין זו משולחת נראתה בשדה ביום וראתה שני בני אדם ורצתה אחריהם או שלא ברחה מפניהם הרי זו משולחת ואם נראתה בשדה ביום והיתה סמוכה ליער אם ראתה שני בני אדם ורדפה אחריהם הרי זו משולחת אבל אם לא ברחה מפניהם אינה משולחת ואם היה ביער עצמו אפילו רדפה אחריהם אינה משולחת אא"כ טרפה שניהם ואכלה אחד מהם ואם אכלה שניהם אינה משלחת צירי רעב הוא שאחזוה והואיל ובמקומה היא עשויה היא להשביע את עצמה דירות ארעי שאלו הציידים עושים סמוך לשפת הים אפילו נראתה להם ביום וטרפה אינה משולחת אא"כ נכנסה לאיזה מקום שבבית הן בגג הן בעליה הן בתחתית ושתטרוף בבית איזה אדם אפילו תינוק שבעריסה בתלמוד המערב אמרו לא סוף דבר חיה רעה אלא אפילו בהמה רעה כבר היו שנים בישראל חמור נושך וממית שור נושך וממית:

חרב שאמרנו במשנה שמתענים עליו לא סוף דבר חרב שאינה של שלום כגון שבאין לכבוש ארצות או להעלות להם מס או לגזרת שמד אלא אפילו חרב של שלום כגון שנלחמו גוים עם גוים ובאה אחת מן הגייסות לעבור דרך גבולינו שנאמר וחרב לא תעבור בארצכם שכל בני גייסות הזיקן מצוי והניזקים שמין להם בהקפדה ובאין לידי קטטה:

או דילמא לא הודו כלו כלל אי קשיא לך והא תנן לעיל [ד"כ ע"א] דעיר שיש בה דבר מתריעים והיכי פליגי עליה אפי' בחול. תשובה שמעון התימני היה סובר דעיר שיש בה דבר מתרועים עלהי שאר עיירות הסמוכות לה אפ'י בשבת דומאי דעיר שהקיפוה עכו"ם וספינה המטרפת בים וחכמים לא הודו לו אפי' בחול שיתריעו ליה שאר עיירות אבל היא בעצמה ודאי מתרעת כדתנן לעיל [ד"כ ע"א] וכן עיר שיש בה דבר אותה העיר מתענה ומתרעת וכו':

באגדה זו בעמוד זה עיין בע"י נוסחות אחרות ע"ש:

בפרש"י בד"ה כנף א' עוף א' של אותו מין כגון צפור כו' עכ"ל כצ"ל:

הוה קחלשיה דעתיה דרבא כו' א"ל מסתייך כו'. נראה לפרש כמ"ש בפרק הרואה כשמת אביי נעשה רבא ראש ישיבה אכולהו כרכי דישיבת אביי ותלמידיו באו ללמוד לפני רבא מברכתו של רב יוסף שא"ל יהא רעוא דתרום רישך אכולהו כרכא כמפורש פרק הוציאו לו ובהכי נייחא דעתא דרבא דנפיש זכותיה לאגוני אכולהו כרכי:

א"ל איכא בהאי שוקא בר עלמא דאתי כו'. משום דקאמר ראיתי בני עליה והנם מעטים קאמר מי איכא בהאי שוקא אחד מהמיעוט:

דהוה מסיים מסאני אוכמי כו'. היינו שגם הרצועות היו שחורות שלא היה דרכן של ישראל בכך וכדאמרינן פרק בן סורר אפי' ערקתא דמסאני אסור לשנות וכמ"ש התוס' פרק הכונס ע"ש:

כי חזינן אינש דעציבא דעתיה מבדחינן כו'. דזכו בזה לעלמא דאתי כדאמרי' בפרק נ"ה כשאדם מצטער השכינה אומרת קלני מראשי כו' ע"ש:

נכשל בה יאשיהו כו'. ר"ל דאי לאו קפידא אפילו בחרב של שלום לא היה נכשל יאשיהו לעשות מלחמה אבל דריש דאפי' בחרב של שלום איכא קפידא כדלקמן מיהו נענש על שלא שאל את ירמיהו שודאי היה מוחה בו כיון שאין דורו היה יפה דההוא קרא וחרב לא תעבור וגו' בברכות הוא דכתיב בזמן שישראל ערש"מ:

גמרא כי חזינא בת ישראל דיהבו נכרים עלה עינייהו כו'. כצ"ל:

שם אמרת לי זיל כו'. כצ"ל בלא ו':

שם אר"פ בכובי דציידי. כצ"ל בבי"ת וכ"ה בר"ן:

רש"י ד"ה שדפון וירקון. ומלא תנור דמתניתין להתענות. לכאורה נראה מזה דאזיל בשיטת הראב"ד שהביא הר"ן דהיכא דתני מתריעין היינו בלא תענית וכר"ע. וא"כ צ"ע על הר"ן שכ' דרש"י סובר דכל היכא דתני מתריעין מתענין ומתריעין קאמר. ועי' בהה"מ פ"ב מהל' תענית הלכה י"א:

גמ׳ לצפרא כרכינהו ושקלינהו. נ"ב ש"מ כה"ג לית בה משום ל"ת אפי' ע"מ למקט (ב״מ ס"א ב׳ ועי׳ בקצות החשן ר"ס שמ"ח):

שם אמר להו בהכי שקלתינהו. כצ״ל ונ״ב קניתם דוגמתם בכך וכך:

שם דקא מגנת אכולה כרכא. נ"ב דמחוזא אתריה. ועתירי דמחוזא מיקריין בני גיהנם (ר"ה י״ז א׳):

לְצַפְרָא, כַּרְכִינְהוּ וְאַיְתִּינְהוּ לְשׁוּקָא וכו'.. קשה דבגמרא דמציעא (בבא מציעא סא:) תניא לֹא תִּגְנֹבוּ (ויקרא יט, יא) אפילו על מנת למיקט, פירוש לצער עיין שם, ואיך עשו כן אף על פי שכונתם לנסותו דוקא?
ומה שכתב בשיטה מקובצת שם בשם יש מפרשים הא דאסור דוקא אם רצונו לעכב בידו הגניבה ולא יחזירנה אחר כך ורק דכונתו בזה כדי לצערו אבל אם כונתו להשיבה לו מותר, הנה אכתי קשה לדברי יש מפרשים דסבירא ליה אסור בכל גוונא! ועיין שערי תשובה חושן משפט סימן שע"ח סעיף קטן ב' שכתב בשם קצות החשן דכתב בשם הרמב"ם ז"ל בספר המצות, דאסור בכל גוונא עיין שם, וכן מפורש בספר החנוך מצוה רכ"ה דאסור מן התורה לגנוב על מנת למיקט כלומר להכעיס לבעל הגניבה ולהבהילו לפי שעה ואחר כך יחזירנה לו עיין שם משמע דאיכא איסור 'תורה' ובשולחן ערוך חושן משפט סימן שמ"ח פסק מרן ז"ל, אסור לגנוב דרך שחוק ואפילו על מנת להחזיר או כדי לשלם תשלומי כפל או כדי לצערו הכל אסור כדי שלא ירגיל עצמו בכך, עיין שם. ומזה נראה שהוא איסור 'דרבנן' ואיך שיהיה איסורא איכא בכל גוונא! ואיך עשו החכמים כן?
ונראה לי בס"ד דהם לא לקחום בצפרא בסתר אלא לקחום לפני בני הבית שכולם ראו אותם בעת שכרכום והוציאום מן הבית ואם כן אין נחשב בכלל גניבה ואין זה בכלל גזילה. ואם תאמר הא קיימא לן (שולחן ערוך חושן משפט רצ"ב, א) שואל שלא מדעת נקרא גזלן, ומאי שנא זה?
ונראה לי זה עדיף דהתם איירי בשואל כדי להשתמש באותו דבר אך כאן לא נשתמשו באלו החפצים ולא היה בדעתם להשתמש בם כלל ורק עשו לנסיון. והא דאמר לו 'במה חשדתנו' כונתם לומר אם חשדתנו שלקחנו הַבִּיסְתַּרְקֵי כדי להשתמש בהם דאז יש לזה דין שואל שלא מדעת נקרא גזלן.

אָמְרוּ לֵיהּ: דִּידָךְ נִינְהוּ, וְשַׁקְלִינְהוּ מִינָךְ. קשה מה חדשו לו בזה הדבר, והא כבר אמר להם בְּהָכִי שַׁקְלִי לְהוּ אם כן ידע דשלו הם? ונראה לי בס"ד דיש לומר כונתו לומר בהכי שקלי ביסתרקי כמותה ותיבת לה קאי על המין ולא על גוף אותה הביסתרקי ולכן הגידו לו דגוף הביסתרקי הזאת שלך היא.
ועדיין יש להבין מה שאמר וְשַׁקְלִינְהוּ מִינָךְ נראה לשון יתר, דדי במה שהגידו לו דידך נינהו? ונראה לי בס"ד דהוה אפשר לחשוב דאותם הביסתרקי אדם אחר לקחם מביתו והם קנו ממנו לכך פירשו לו ושקלנהו מנך שאלו הם אשר לקחנו אותם מבית בצפרא.

דִּילְמָא פִּדְיוֹן שְׁבוּיִים אִיקְלַע לְהוּ לְרַבָּנָן, וּכְסִיפָא לְהוּ מִלְּתָא לְמֵימַר. קשה היכן מצינו דהגבאי יתבייש לבקש צדקה בשביל אחרים? ועוד יש להבין במה שאמר אִיקְלַע לְהוּ לְרַבָּנָן, תיבת לְהוּ נראה לשון יתר וסגי לומר אִיקְלַע לְרַבָּנָן?
ונראה לי בס"ד כונתו לומר דזה הפדיון שבויים אקלע לקרובים שלהם ולכן הוסיף בלשונו לְהוּ רוצה לומר לצרכם כי צורך קרובים שלהם נחשב צרכם ולכן כסיפא להו למימר.
או יובן בס"ד הכונה דהשבאי בקש בעד השבוי ביסתרקי חשובים והם ראו אותם הביסתרקי הם חשובים מאד שאין מצוי כמותם בשוק למכור באותו היום ולכן נתביישו לבקש בפיהם את הביסתרקי ההם שהם מחפצי הבית ולא קיימי לממכר.

מִסְתַּיִךְ דְּקָא מַגְנִי זְכוּתָךְ, אַכּוּלָא כְּרָכָא. נראה לי בס"ד הכונה דזכותך מגני אכוליה כרכא נמצא בזה השלום יש חלק מגיע לכל בני כרכא ואין כדאין הם לקבל חלק בשלום בכל ערב שבת קודש אלא רק פעם אחת בשנה.
אי נמי כיון דמגיע השלום לכולם בעבורך נמצא כאלו אתה מקבל באותו היום שלומות רבות ומסתייך השלום הזה אף על פי שהוא פעם אחת הנה הוא עצום ורב באיכות ונודע דיש אומרים רב האיכות גדול מרב כמות.
אי נמי כיון דזכותך מגין על כוליה כרכא אם יבא לך שלום בכל ערב שבת קודש יתקנאו המקטרגים ולכן מסתייך שלום זה שהוא פעם אחת בשנה.
ובני ידידי כבוד הרב יעקב הי"ו פירש מסתייך שלום זה שהוא גדול בכמות ובאיכות יותר משלום אביי כי כיון דזכותך מגין על כוליה כרכא נמצא שלומך שלום רבים ושל אביי שלום יחיד עד כאן דבריו נר"ו.
מיהו יש להבין הלא אביי גם כן היה ראש ישיבה ועסק בתורה ובגמילות חסדים ואמאי לא הגין זכותו אכוליה כרכא? ונראה לי בס"ד על פי מה שאמרו הראשונים ז"ל על מאמר בת קול: אלו ואלו דברי אלקים חיים והלכה כבית הלל (עירובין יג:), דכל מי שהלכה כמותו יכול להוריד שפע מן עסק תורתו עד התחתונים שוכני ארץ מה שאין כן אותו שאין הלכה כמותו השפע הנמשך בזכות תורתו יהיה בעליונים דוקא ולא ירד לתחתונים. וידוע דאביי ורבא הלכה כרבא ואין הלכה כאביי אלא רק בששה דברים שסימנם יע"ל קג"ם ולכן רבא שהיה הלכה כמותו זכה שיגין זכותו אכוליה כרכא כי היה יורד שפע בזכות תורתו לתחתונים מה שאין כן אביי.
ועוד נראה לי בס"ד על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל (בשער הגלגולים סוף הקדמה ל"ד) הטעם דאין הלכה כאביי מפני דאביי כל חלקיו משורש קין ולכן לא היה הלכה כמותו לגבי רבא חבירו שהיה מן הבל יעוין שם. ולפי זה מובן הטעם דרבא הוה מגני זכותיה אכוליה כרכא כי להיותו מן הבל שהוא חסדים לכך מגין זכותו על כולם כי ההגנה היא מצד החסד.
ועוד נראה לי בס"ד על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בשער הגלגולים בהקדמה ל"ו, וזה לשונו שני זווגים יש למעלה האחד הוא עליון בסוד הדעת שהוא שם הוי"ה עם שם אהי"ה ושניהם בגימטריא מ"ז והשני הוא למטה בסוד זווג 'הוי־ה ואלקי־ם והוי־ה ואדנ־י' ואמנם רבא הוא אותיות באר שהוא זווג התחתון שביסוד כי רבא מספר שני זווגים התחתונים שהם ארבעה שמות הנזכר וכו' ולכן כשאמרה בת רב חסדא על רמי בר חמא ורבא בעינא לתרוייהו עני רבא בתרה ואני אחרון לפי שהוא זווג תחתון אבל רמי הוא בסוד זווג העליון אשר בדעת וכו' עד כאן לשונו עיין שם.
והנה בזה מובן הטעם דרבא מגני זכותיה אכוליה כרכא שהם בני אדם התחתונים שיונקים ונשפעים מזווג התחתון שהוא ארבעה שמות הנזכר. גם בזה מובן לשון אכוליה כרכא דאמרו לרבא דהיינו להיות הוא מכוליה כרכא דזווג התחתון שהם ארבע שמות הנזכר הכרוכים זה בזה לכך מגני זכותיה אכוליה כרכא דבני אדם התחתונים.

אָמַר לֵיהּ: זַנְדוּקָא אֲנָא. נראה שזה היה שומר בית האסורין בלילה דוקא אבל ביום היה יושב בחנות בשוקא דבי לפט ואמר לו תא למחר לחנות.
ומה שאמר דִּיהָבוּ עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים עֵינַיְהוּ עֲלָהּ היינו אותם הפקידים של בית הסוהר שהם למעלה ממנו כי הוא רק שומר שם והוא תחת ידם.

אֲתָאִי דּוּרְדַיָּא דְּחַמְרָא. הנה בודאי יותר בנקל לו להביא דם בהמה או דם עוף וגם דדמי ממש אך נזדמן לו שם דורדיא דחמרא ושדי לה. ואפשר מן השמים נזדמן לו זה לרמוז לו שזכות התורה אשר נמשלה ליין הוא המגין עליו בזה. וכיוצא בזה אמרו רבותינו ז"ל (שבת קל.) בנס אלישע בעל כנפים דאמר לו כנפי יונה משום דכנסת ישראל נמשלה ליונה.

וַאֲמִינָא אֵיזִיל בְּרֵישָׁא. פירוש הוא שמע שעשו התעוררות לגזרה ועדיין לא גזרו לכך אמר איזיל ברישא קודם שיגזרו דאז אין הנס של ביטולה קשה כל כך.

כִּי חָזִינָן אִינִישׁ דַּעֲצִיבָא דַּעְתֵּיהּ, מְבַדְּחִינָן לֵיהּ. נראה לי בס"ד דידוע העצבון נמשך מיסוד העפר שהוא כנגד אות ה"א אחרונה והשמחה מיסוד האש שהוא כנגד אות ה"א ראשונה שהיא סוד עולם הבא שהיא בינה ולכך זכו להיות מבני עולם הבא.
ולדברי האי נמי דאמרו טַרְחִינָן וְעַבְדִינָן לְהוּ שְׁלָמָא דנמצא הם מוציאין השנאה ומכניסין האהבה ולכך זכו להיות מבני עולם הבא כי האהבה היא בסוד הבינה שהיא עולם הבא כמו שאמר רבינו האר"י ז"ל רְחִימוּ הוא הבינה וּדְחִילוּ חכמה.
ומה שאמר טַרְחִינָן היינו רבותא דידהו דאף על פי שהשלום היה רחוק לפי טבע האנושי מפני שהמחלוקת שביניהם היתה גדולה מאד אנן טרחינן לעשות שלום! אי נמי טרחינן לעשות שלום גמור שלא יתבטל אחר כך מפני שאנחנו טורחין לתקן הסיבה שממנה נעשית המחלוקת.
ונראה לי שהשלום במלוי כזה: ה־ה שי־ן למ־ד ו־ו מ־ם עולה המלוי קנ"ה כמנין עולם הבא עם הכולל [155] לרמוז עושה השלום זוכה להיות בן עולם הבא.

מִסְתַּיִךְ דְּקָא מַגְנִי זְכוּתָךְ, אַכּוּלָא כְּרָכָא. נראה לי בס"ד השלום השלוח מן השמים אינו בסוג השפעה אלא בסוג סימן דבזה נודע שהוא צדיק גמור ושלום לו למעלה מצד המיימינים ומצד המשמאלים ובשורה הייתה צריכה לאביי דמבית עלי קאתי ויש פתחון למעלה עליו שלא יאריך ימים מצד הגזרה שנגזר על בית עלי שימותו אנשים אך הוא לא נתקיים בו הגזרה משום דעסק בתורה וגמילות חסדים וכמו שאמרו בגמרא (סנהדרין צח:) ואם כן הוא צריך לבשורה זו של השלום כדי שיהיה לבו בטוח.
אבל רבא לא היה צריך לבשורה זו דאין זה רבא דאתי מבית עלי דאמרו עליו בגמרא דחי ארבעים שנה כי בגמרא נאמר זה על רבה בה־א וכאשר כתבנו במקום אחר הכרח דלא אמרו כן על רבא באל־ף שהיה חבירו של אביי שמלך אחר אביי שנולדו בזמן אחד והיו לומדים בקטנותם תורה ביחד לפני רבה כהא דמפורש בגמרא דברכות (ברכות מח.)
ולכן השלום של רבא הוא סימן להודיעו שהוא צדיק גמור וזכותו מגין אַכּוּלָא כְּרָכָא ואמרו לו בשביל סימן זה מִסְתַּיִךְ פעם אחת בשנה להודיע לך בשלום זה מה שאין כן אביי מבית עלי דאין ראוי לו חיים מחמת כך יצטרך לבשרו ולהודיעו בעבור חייו בכל שבוע ושבוע כי כל ימיו אשר יחיה מעשרים שנה ואילך הם אצלו בספק מחמת המקטרגים ומשטינים שיקטרגו על שנותיו מחמת גזרת בני עלי ולכך צריך לבשרו בשלום.
והנה הרב פתח עינים ז"ל בראש השנה דף כ"א הקשה בשם רבני אשכנז כיון דהיה בא שלום לרבא כל ערב כיפור אם כן נתברר ונודע לרבא דמחר כיפור ואמאי הוה מתענה תרי יומי משום ספיקא כנזכר בגמרא דראש השנה? עיין שם.
ונראה לי בס"ד דודאי שלום זה לא היה נשמע אלא אליו דוקא ולכן היה מוכרח להתענות תמיד תרי יומי שאם יסמוך על השלום של בת קול להתענות יום אחד בלבד הנה לפעמים יזדמן שבחוץ לארץ לא כוונו כאשר עשו בית דין בארץ ישראל דאצל אנשי עירו היה הכיפור יום שני ובארץ ישראל היה יום שלישי והוא ביום ראשון לא בא לו שלום בבת קול שהוא ערב כפור בחוץ לארץ ולכך הוא מוכרח להתענות יום שני עם בני חוץ לארץ ולהתענות יום שלישי כבני ארץ ישראל.
נמצא יזדמן שיתענה שני ימים על פי בת קול ואם הוא סומך על בת קול בשנים אחרים להתענות יום אחד ישאלו אותו החכמים והתלמידים למה אתה אינך מתענה שני ימים משום ספיקא ובשנה זו התענית שני ימים משום ספק? ומוכרח לומר הטעם של בת קול והוא אינו רוצה לפרסם בדבר החשיבות הזאת שעושין לו מן השמים בשלום לכן היה מוכרח לעשות תמיד שני ימים דהא אמרו בגמרא דבשנה אחת אתרמיה כוותיה, ולכן מוכרח שיתענה שני ימים רצופים תמיד בכל שנה יען משום דלפעמים יתרמי שיתענה יום חד של ציבור משום מראית העין וחד כיפור האמיתי שנתאמת אצלו מכח השלום שבא לו ביום כיפור דבני חוץ לארץ.
וכל זה אני אומר דרך חידוד בס"ד אבל לקושיא זו יש לתרץ בפשיטות דמה שאמרו בגמרא דעביד תרי יומי זה היה עושה קודם שזכה שיבא לו שלום על ידי בת קול בכל ערב כפור אבל אחר שזכה לשלום על ידי בת קול אין הכי נמי היה סומך על בת קול ולא עביד אלא יום אחד כמו הציבור ורק אי אתרמי דטעו הוה עבד תרי יומי חד כמו הציבור מפני מראית העין וחד כיפור האמתי הנראה לו מכח השלום.
ואין להקשות כאשר נזדמן שלא יצאה בת קול בערב כיפור לומר לו שלום יאמר לציבור שלא יתענו למחר אלא ביום שאחריו? דזה אינו דאיכא למיחש שמא אותו שנה גרם החטא חס ושלום ולא בא לו שלום על ידי בת קול כלל שנתבטל דבר זה ממנו ולעולם אותו היום ערב כפור הוה ועוד לא היה לפרסם עצמו במעלה זו.
ובזה מצינו טעם אחר לומר שגם הוא היה מוכרח להתענות ביום שיתענו הציבור ולשמור קדושת היום ככל הלכותיו כי היה חושש אולי באמת זה היום ערב כיפור הוא וגרם החטא חס ושלום ולא בא לו שלום בו ועל כן גם הוא היה מוכרח להתענות יום שיתענו בו הציבור אף על פי שלא שמע הכרזה דבת קול בערב כיפור של הציבור.

וְלָא רָמִי חוּטֵי דִּתְכֶלְתָּא בִּגְלִימֵיהּ. נראה דלכל חוטי הציציות קרי להו בשם תכלת כי הוא העיקר, ונראה לי בס"ד דלא היה עובר בעשה ללבוש טלית בלא ציציות אלא היה עושה קרן אחת עגולה קצת ובזה פוטרה מן הציצית.

דְּכִי הֲוָה מִלְּתָא דְּצִינְעָא וּבָעוּ לְמִיגְזַר גְּזֵירְתָּא, מְגַלּוּ לִי, וַאֲמִינָא לְהוּ לְרַבָּנָן. נראה אף על גב דהוא היה רק זַנְדוּקָא שהוא שומר בית האסורין ואינו שר מגדולי המלכות כדי שיגלו לו סודותיהם הנה גזירות הללו שייכי להאסורים אשר בבית הסוהר שהם הפקידים והממונים על השומרים של בית הסוהר ולפעמים יעשו לפניהם מלשינות על היהודים שאסורים בבית הסוהר שילשינו עליהם שרוצים לברוח וכיוצא ועל ידי כך יגזרו עליהם מאסר קשה להחליף מקומם להניחם במקום קשה ומר כדי שלא יהיו יכולים לברוח מתוכו או לאסרם בשלשלאות ברזל או לעשות להם ענויים קשים או לתת להם עסק ביום שבת במלאכה כדי לחלל את השבת וכיוצא בזה.
ומאחר שזה האיש הוא מן השומרים של בית הסוהר יהיה לו ידיעה מדברים אלו שירצו לעשות להאסורים להכביד עליהם לזה 'אמר דְּכִי הֲוָה מִלְּתָא דְּצִינְעָא' פירוש מלשינות רעה קורא אותה מלתא דצניעא מפני שדרך לעשות המלשינות בצינעה ובסתר, וגם אופן הגזירות יתקנו אותם וידברו בם בסתר והוא כשירגיש דמחמת המלשינות יבואו לתקן על ישראל האסורים גזרה חדשה בדבר קשה ילך אצל החכמים תכף ויגיד להם ויעשו בקשת רחמים להפר עצתם קודם שתתגלה ותצא מן הכח לפועל.

שֶׁאֵין לְךְ חֶרֶב שֶׁל שָׁלוֹם יוֹתֵר מִפַּרְעֹה נְכֹה, וְאַף עַל פִּי כֵן נִכְשַׁל בָּהּ יֹאשִׁיָּהוּ הַמֶּלֶךְ. יש להקשות מלשון זה משמע דאיכא רבותא בשל פרעה נכה טפי מחרב שלום דעלמא, ומאי היא? דלפי הנראה בחרב שלום דעלמא שהיתה כונתו בכרכמיש והיה מוכרח לעבור דרך שם.
ונראה לי בס"ד דאית בה רבותא מחרב שלום דעלמא דאף על גב דכונת הנלחם לילך למקום אחר עם כל זה יש לחוש אולי בעברו דרך אותה מלכות ישתנה דעתו וילחם עם אותה מלכות עצמה שעובר עליה אבל חרב של פרעה נכה הוא חרב שלום בודאי הגמור דאי אפשר שילך וילחם בארץ ישראל אלא דוקא בכרכמיש יען כי כך נתנבא הנביא שלא ילחם אלא בכרכמיש, וכמו שכתב הרי"ף ז"ל בשם המדרש (איכה רבה א, נג) שאמר ירמיהו המלך ע"ה ליאשיהו המלך ע"ה כך מקובלני מן ישעיה רבי וְסִכְסַכְתִּי מִצְרַיִם בְּמִצְרַיִם (ישעיהו יט, ב) והכונה שהיה בכרכמיש אנשים רבים שעיקרם היו ממצרים ונלחמו הם בהם ולכן אמר לו נכה ליאשיהו (דברי הימים ב' לה, כא) וֵאלֹקִים אָמַר לְבַהֲלֵנִי חֲדַל לְךָ מֵאֱלֹקִים אֲשֶׁר עִמִּי, ופירש רד"ק שאמר לו זה היה מפי אלהים כי כן אמר ישעיה וְסִכְסַכְתִּי מִצְרַיִם בְּמִצְרַיִם. ויש מחלוקת בדברי חז"ל יש אומרים מה שאמר אֱלֹקִים בפסוק זה הוא קודש וכן נראה ממה שאמר הכתוב (דברי הימים ב' לה, כב) וְלֹא שָׁמַע אֶל דִּבְרֵי נְכוֹ מִפִּי אֱלֹהִים, אולי מפי ירמיה המלך ע"ה נאמר לו להלחם בכרכמיש עיין שם. נמצא נכה הלך על פי דברי הנביא ואין לחוש שמא ישנה וילחם בישראל ונמצא זו חרב של שלום בודאי הגמור.

גמ' איכא בהאי שוקא. עיין בתורת חיים סנהדרין דף פח ע"ב ד"ה שלחו מתם:

אי נמי בשדה ביום משולחת בשדה בלילה אינה משולחת. זו היא גי' ספרים דידן והא ודאי גירסא משובשת היא דא"כ מה בין עיר לשדה אלא ודאי הכי גרסינן אי נמי בשדה ביום אינה משולחת ולא גרסינן בשדה בלילה כלל ובפירוש רש"י בספרים דידן והא דקתני נראתהביום אשדה קאי דאם נראתה בשדה ביום אינה משולחת וזהו שיבוש נמשך משבוש הקדום ומניה וביה מוכח שהוא שבוש דמתחיל נראתה ביום אשדה קאי ומסיק דאם נראתה בשדה ביום אינה משולחת הא בברייתא קתני נראתה ביום משולחת אלא ודאי טעות סופר הוא וכן צ"ל והא דקתני נראתה ביום לאו אשדה קאי:

טרפה ב' בני אדם כאחד. נ"ל דהאי כאחד לא גרסי' גם בברייתא לא גרס כאחד דאם טרפה ב בני אדם כאחד אפילו לא אכלה אלא א' מהן אין זה הוכחה שהיא משולחת מדטרפה ב' כיון דבחדא טריפה טרפה לשניהם ואכלה א' מהן מיהו קשה לי למה ליה לאשמעינן בטרפה ב' בני אדם ולא אכלה אלא אחד מהן לאשמועינן בלא טרפה אלא אחד ולא אכלתו דהוי משולחת דהא חד טעמא לשניהם כיון דטרפה שלא לצורך אכילתה ודאי משולחת היא:

ויש לומר ע"ד שפירשו התוס' טרפה שנים ואכלה אחד מהן ה"ה טרפה שנים ולא אכלה אחד משולחת והא דנקט אכלה אחד מהן רבותא הוי דאע"ג דאכלה אחד הוי משולחת. והכי נמי משום הכי לא קאמר טרפה אחד ולא אכלתו הוי משולחת דרבותא הוי בטרפה שנים אע"ג דאכלה אחד מהם הויא משולחת מיהו לא דמי כל כך בשלמא טרפה שנים ואכלה אחד שפיר הוי רבותא יותר מלא אכלה אחד מהם דאע"פ שאותו שאכלה אין לו ענין לומר שמחמת שהיא משולחת טרפתו אלא מחמת שהיא רעיבה אפילו הכי הויא משולחת ואי הוי תני טרפה שנים ולא אחד מהן ה"א דאינה מוחזקת למשולחת עד שתטרוף ב' בני אדם שלא לצורך אכילתה אבל טרפה שנים ואכלה אחד אינו רבותא יותר מלא טרפה אלא אחד ולא אכלתו ואי הוי תני טרפה אחד ולא אכלתו דהוי משולחת ממילא ידענו דה"ה לטרפה שנים ואכלה אחד דהוי משולחת על ידי זו שלא אכלתו וכי ס"ד דע"י זה שאכלה יצאת מחזקת משולחת אפילו על זה שלא אכלתו הא ודאי אין סברא לומר כן תדע מדפריך אהא דטרפה שני בני אדם ואכלה אחד מהן משולחת והא אמרת אפילו רצתה לימא דרבותא קמ"ל דבשלמא רצתה לחוד ולא השיגתם ולא טרפה אפילו אחד מהם רעי טפי דהא ודאי בע"כ ברצתה לחוד לא מחזקינן לה בסתמא דמחמת שהיא רעיבה רצתה אחריהם לאכלם אלא שברחו מידה אלא ודאי מסתמא מחזיקינן אותה במשולחת ולא ברעיבה וכיון שכן יש לומר דרבותא קמ"ל בהא דאכלה אחד מהם דלא מבעיא רצתה דהוי משולחת ולא אמרינן דמחמת רעבון עשתה אלא אפילו טרפה שנים ואכלה אחד לא אמרינן דעל ידי זה שאכלתו יצאת מחזקת משולחת אפילו אאידך שטרפה ולא אכלתו קמ"ל דאפילו הכי הוי משולחת אלא ודאי אין זה סברא ואכתי תקשה הוי ליה למימר טרפה אחד ולא אכלתו דהויא משולחת והוא הדין ממילא ידענא לטרפה שנים ואכלה אחד ויש לומר דמשום הכי לא קאמר טרפה אחד ולא אכלתו (חסר):

אינשי בדיחי אנן וכו'. אפשר דפ' כשמה יללה וכל מי שהוא עצב היא שורה בו ולהבדיל השכינה נקראת שמחה וכל השמח לש"ש נדבק בשכינה. ובספר בן פורת יוסף דף ל"ח בשם רבו ז"ל כתב דע"י השמחה יוצא מקטנות לגדלות והני תרי בדיחי היו מעבירין צער האדם לקרבו ולהעלותו וזה רמז יצחק והעלהו כי ע"י צחוק לש"ש מעלה השחוק של בחרות ויקח שני נעריו שנים של נערות ועיין דף צ"ט. ועוד יש להרחיב הדברים דהיו עושים שלום ומכוונים להביא שלום יסוד לשמחה מ'. ואפשר לרמוז בדיחי בד הוא ו' רמז לת"ת חי יסוד ויוד רמז לאבא להמשיך לשמחה מ':

לצפרא כרכינהו. רבנן לביסתרקי דאבא אומנא ואייתינהו לשוקא לזבנינהו: אמרו ליה. לאבא אומנא לשיימינהו מר והב לן דמייהו והיו בודקין אותו אם יחשדם כגזלנין או אם יהא שם אותם פחות מכדי דמיהם: במאי חשדתינן. כשלקחנום: וכסיפא. לכו מילתא למימר לי לאלתר ליתן אותם ואהכי אתו למיגני גבאי למיעבד כולי האי: לשקלינהו מר. שלא היינו רוצין אלא לנסותך: חלשא דעתיה דרבא אדאביי. דלרבא לא אתי שלמא אלא ממעלי יומא דכיפורי למעלי יומא דכיפורי ולאביי כל מעלי שבתא: אכולא כרכא. על כל בני עירך: רב ברוקא חוזאה. שהיה מבי חוזאי: דבי לפט. מקום: א''ל. רב ברוקא לאליהו מי איכא' בהאי שוקא כו': מסאני אוכמי. מנעלים שחורים שלא כמנהג היהודים: ולא רמי חוטא. לא הטיל ציצית בטליתו: אמר ליה. אליהו לרב ברוקא האי בר עלמא דאתי הוא: קרא ליה. רב ברוקא לההוא גברא: זנדוקנא. שומר בית האסורין: רמינא פורייאי כו'. מטיל אני מטתי בין אנשים לנשים: דיהבי נכרים עינייהו עלה. בעלי בית האסורים: איתרמי נערה כו'. דהויא בבית הסוהר: דורדיא דחמרא. שמרים של יין האדומים כדם: בשיפולה. בשולי בגדיה: דיסתנא. דרך נשים לה ומאוסה היא והוא לשון פרסי: אמר ליה. אליהו לרב ברוקא הני נמי בני עלמא דאתי נינהו: בדוחי. שמחים ומשמחים בני אדם: טרחינן. במילי דבדיחותא בינייהו: עד דעבדי שלמא. שהן דברים שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת וכו' הבאת שלום בין אדם לחבירו: שדפון וירקון. כיון שנראה כל שהוא מתריעין ומלא תנור דמתניתין להתענות אי נמי מעשה היה כך: כנף אחד. עוף אחד של אותו מין כעין צפור כל כנף (בראשית ז): משולחת. מן השמים: בשדה אינה משולחת. דהיינו אורחה: טרפה שני בני אדם. ולא אכלה אלא אחד מהם ודאי משולחת דכיון דלא היתה רעבה אלא לאחד מאי טעמא קטלה ליה לאידך: שניהן אינה משולחת. שמפני הרעב אכלתם: עלתה לגג. רגילין היו להשתמש כל תשמישיהן בגגות שלא היו משופעים אלא חלקים ושוין והוא הדין לבית שתחתיו: עריסה. ברצו''ל בלע''ז: הכי קאמר. האי דקתני נראתה בעיר כו' הכי קאמר נראתה בעיר כגון שנראתה ביום דסתם נראתה ביום משמע אבל בלילה אינה משולחת והאי דקתני נראתה ביום אשדה קאי דאם נראתה בשדה ביום אינה משולחת: הא עמדה. בשדה דלא רצתה ולא נחבאת: בשדה הסמוכה לאגם. עמדה אינה משולחת דכיון דסמוכה לאגם היינו רביתה ולא ברחה סברה אי אתי בתראי עריקנא לאגם מיד: בשדה שאינה סמוכה לאגם. עמדה משולחת דכיון דלאו מקום רביתה הוא וקיימא ודאי משולחת גזירה היא: אגם. מרשי''ק בלע''ז הסמוך לעיר והוא מלא קוצים: כי תניא ההיא. דאכלה אין רצתה לא באגם דכיון דהיינו דוכתה סמכה אדעתה ורהטא אבתרייהו: ככוכא דציידי. כוך קטן של ציידין שיחפרו למארב העופות ואף על גב דלאו בנין קבוע הוא ולא הוה כיישוב הויא משולחת: אין צריך לומר חרב שאינו של שלום. שמתריעין עליה אלא אפילו חרב של שלום. העוברת דרך אותו מלכות לילך להלחם במקום אחרת:

טרפה שני בני אדם אכלה אחד מהן משולחת. והוא הדין לא אכלה אחד מהם משולחת שהרי אם אכלה שניהם אינה משולחת דהא דאכלה שניהם לא הוי מטעם משולחת אלא מטעם דהיא רעיבה והא דנקט אכלה אחד מהם רבותא הוי דאע''ג דאכלה אחד מהן הוי משולחת: