תענית יד ע"א

דף יד - א

והא שייר [והרי שייר] התנא חילוק אחר, שבתעניות אחרונות מוציאין את התיבה [הארון שמניחין בו את ספרי התורה] לרחובה של עיר, ובאמצעיות אין מוציאין!

הגמרא דוחה את התמיהה: באמת כאשר נוקט התנא לשון "אין בין", הכוונה היא בדווקא.

ואי משום ששייר התנא חילוק זה של הוצאת התיבה לרחובה של עיר - לאו שיורא הוא [אין זה נחשב שיור].

כי התנא, מילי דצינעא [דברים שעושים בצינעא], כמו התרעה, שהיא בבית הכנסת, וכן עשרים וארבע ברכות, שאומרן בבית הכנסת - קתני [שנה במשנה] ^[814].

אבל מילי דבפרהסיא [דברים שנעשים בגלוי, ברחובה של עיר], כגון הוצאת התיבה - לא קתני [לא שנה]. ולכן לא הזכיר התנא חילוק זה במשנתנו ^[815].

אמר רב אשי: מתניתין נמי דיקא [דבר זה, שאין חילוק בין אמצעיות לאחרונות לענין עשרים וארבע ברכות - מדוייק גם ממשנתנו].

דקתני: מה אלו, תעניות האחרונות, יתירות על הראשונות -

אלא דבר זה: שבאלו, האחרונות, מתריעין ונועלין את החנויות.

משמע, אבל בכל שאר דבריהן, אף בענין עשרים וארבע ברכות - זה וזה שוין.

הרי לנו שבין בתעניות אמצעיות, ובין באחרונות, מברכים עשרים וארבע ברכות.

וכי תימא שהכא נמי [גם כאן] תנא [שנה התנא] רק חלק מהדברים שבין אמצעיות לאחרונות, ושייר חילוק זה שיש ביניהם, שבאמצעיות אין אומרים עשרים וארבע ברכות,

והא "מה אלו יתירות וכו'" קתני, משמע שישנם רק חילוקים אלה, ולא אחרים!

ותמהה הגמרא: ותסברא שכאשר נוקט התנא לשון "מה אלו", המשמעות היא שמה שנקט התנא - בדווקא הוא? והא שייר לה התנא את ענין הוצאת התיבה לרחובה של עיר, שנוהג רק בתעניות אחרונות!

הגמרא דוחה את התמיהה: באמת אפשר לומר ש"מה אלו" - דווקא הוא.

ואי משום הוצאת תיבה ששייר התנא - לאו שיורא הוא [אין זה נחשב שיור]. כי מה שלא הזכיר התנא עניין זה כאן, היינו משום דקא חשיב לה באידך פרקא [משום שהתנא מזכיר ענין זה בפרק שלהלן].

אומרת הגמרא: השתא דאתית להכי [עתה שהגעת לכך], לסברא זו, שדבר שהתנא שנה במקום אחר אינו נחשב שיור, אפשר לומר שבאמת אין אומר עשרים וארבע ברכות באמצעיות, אלא רק באחרונות.

ומה שלא הזכיר התנא חילוק זה בין אמצעיות לאחרונות, שרק באחרונות אומר עשרים וארבעה ברכות, נמי לאו שיורא הוא [אינו נחשב שיור], דהא קתני לה באידך פירקא [שהרי שנה זאת התנא להלן].

ולפי זה, ניישב את הברייתא דלעיל, ששנינו "אין בין יחיד לצבור אלא שזה מתפלל שמונה עשרה וזה מתפלל תשע עשרה", ש"צבור" היינו שליח צבור, ומדובר בתעניות ראשונות, שאין אומרים בהן עשרים וארבע ברכות [שאילו היה מדובר ביחיד המקבל עליו תענית צבור, היתה ראיה מברייתא זו שיחיד קובע ברכה לעצמו, וכפי שנתבאר לעיל].

מאי הוי עלה [מה עלה בגורל הנדון דלעיל], היכן מזכיר היחיד את התענית בתפילתו?

אמר רב שמואל בר ססרטאי, וכן אמר רב חייא בר אשי אמר רב: מזכיר את התענית באמירת "עננו" בין "גואל" ל"רופא", בברכה בפני עצמה.

ורב אשי אמר משמיה דרבי ינאי בריה דרבי ישמעאל: מזכירה בברכת "שומע תפילה", ואין תפילת התענית קובעת ברכה לעצמה.

והלכתא [והלכה למעשה]: מזכירה ב"שומע תפי לה".

היות והגמרא דנה בענין תעניות ראשונות אמצעיות ואחרונות, מביאה הגמרא נדון נוסף בענין זה.

תני חדא [שנינו בברייתא אחת]: עוברות [נשים מעוברות] ומיניקות, מתענות בתעניות הראשונות, ואין מתענות באחרונות.

ולא התבאר בברייתא מה הכוונה "ראשונות", ומה הכוונה "אחרונות".

ולעומת זאת, תניא אידך [שנינו בברייתא אחרת]: עוברות ומניקות מתענות בתעניות האחרונות, ואין מתענות בתעניות הראשונות.

ותניא אידך [ובברייתא אחרת שנינו]: עוברות ומניקות אין מתענות, לא בראשונות - ולא באחרונות.

במבט ראשון, נראה שיש כאן שלש דעות חלוקות. דעה ראשונה, שמתענות בראשונות ולא באחרונות. דעה שניה, שמתענות באחרונות ולא בראשונות. ודעה שלישית, שאין מתענות לא באלו ולא באלו.

אמנם, היות ולא נתברר בפירוש מהן אותן "ראשונות" ו"אחרונות" המוזכרות בברייתות, דנה הגמרא, אולי אפשר ליישב את הברייתות באופן שלא יחלקו זו על זו.

אמר רב אשי: נקוט אמצעייתא בידך [תפוס את האמצעיות בידך], שמתענות בשלש תעניות האמצעיות ^[816]. דמיתרצון כולהו [כי לפי הנחה זו אפשר ליישב שכל הברייתות סוברות כדעה אחת].

מה ששנינו בברייתא הראשונה שמתענות בראשונות, אין הכוונה לראשונות שבכל ימי התעניות, אלא לאמצעיות. שכלפי שבע תעניות האחרונות - הן נחשבות ראשונות, שהרי הן קודמות להן. ובשבע התעניות האחרונות אינן מתענות. כיון ששבעה ימים הם, אין המעוברות והמניקות יכולות לעמוד בכך.

ומה ששנינו בברייתא האמצעית שמתענות באחרונות ואין מתענות בראשונות, הכוונה היא שמתענות באמצעיות. שכלפי הראשונות ממש - הן נחשבות אחרונות, שהרי הן באות אחריהן. אבל בראשונות שבכולן אין מתענות. כיון שעדיין אין חרון אף כל כך, שהרי לא עברו עדיין הרבה ימים של עצירת גשמים, הקילו על המעוברות והמניקות שלא יתענו.

ומה ששנינו בברייתא האחרונה שאין מתענות לא בראשונות ולא באחרונות, היינו כפשוטו. שבשבע האחרונות לא מתענות, כיון שימי התענית מרובים ^[817]. ובראשונות אין מתענות, כיון שעדיין אין חרון אף מרובה.

שנינו במשנתנו: מה אלו יתירות על הראשונות אלא שבאלו מתריעין ונועלין את החנויות.

במאי מתריעין [היאך מתריעין]?

רב יהודה אמר: בתקיעה בשופרות ^{[818] [819]}. שלשון "התרעה" - כמו תרועה הוא. וסתם תרועה יש תקיעה לפניה ותקיעה לאחריה ^[820].

ותוקעין בשופרות כדי להזכר לפני ה', כפי שנאמר: "ותקעתם בחצצרת והיו לכם לזכרון לפני אלקיכם", וכדי להכניע ליבם מקול השופר, וירתעו מחטאתם.

וכך היו עושים:

בשש הברכות שהיו מוסיפין על שמונה עשרה הברכות ביום התענית [כפי שהבאנו לעיל, שאומרים עשרים וארבע ברכות], על כל ברכה היו מריעין תרועה אחת. ויחד עם התקיעות שלפני ואחרי התרועות - הרי לנו שמונה עשרה התרעות.

ורב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב אמר: אי אפשר לומר שהכוונה היא על תקיעת שופר. שאם כן, היה צריך לנקוט לשון "מריעין", ולא "מתריעין"!

אלא הכוונה שמתריעין באמירת "עננו". שמתפללין וצועקין: "עננו אבינו עננו, עננו אלקי אברהם עננו וכו'", הכל כפי שאומרים בסוף הסליחות ^[821].

אבל "עננו" שמוסיפים בתפילת שמונה עשרה, אומרין בכל התעניות. ואפילו יחיד אומרה בברכת "שומע תפילה" ^[822].

קא סלקא דעתן [עלה על דעתנו. כלומר, סברה הגמרא], שמאן דאמר [שמי שסובר] שמתריעין באמירת "עננו" - לא אמר [אינו סובר] שמתריעין בתקיעת שופרות, אלא ההתרעה היא רק באמירת "עננו".

וכן מאן דאמר שמתריעין בתקיעת שופרות - לא אמר שמתריעין באמירת "עננו", כי התרעה היא דווקא בשופרות ^[823].

הגמרא ממשיכה לדון על פי הנחה זו.

מקשה הגמרא: והתניא [והרי שנינו בברייתא]: בתעניות האחרונות, אין פוחתין משבע תעניות על הצבור, שבהן שמונה עשרה התרעות ^[824]. שמוסיפין על שמונה עשרה הברכות שבתפילת שמונה עשרה עוד שש ברכות. ובכל ברכה שמוסיפים - יש שלש תרועות.

וסימן לדבר, כדי שלא תטעה בדבר, אם התרעה זו שהוזכרה בברייתא, תפילה היא או תקיעה: העיר יריחו. שמצאנו שתקעו בשופרות במהלך כיבוש העיר [כפי שמסופר בספר יהושע, פרק ו'].

הרי לנו שסימן להתרעות - יריחו. והרי ביריחו - שופרות הוה [היו] ^[825], ותיובתא למאן דאמר [ומכאן קושיה על מי שסובר] שמתריעין באמירת "עננו"! על כרחך שהנחה זו שהנחנו אינה נכונה.

אלא, בשופרות - דכולי עלמא לא פליגי, דקרי לה התרעה. בדבר זה אין מחלוקת, שתקיעת שופרות נקראת התרעה. ומה ששנינו במשנתנו שמתריעין בתעניות - היינו בשופרות.

כי פליגי [מה שנחלקו] רב יהודה ורב, היינו לגבי שאר פורעניות ^[826], שמצינו שמתריעין בהן. האם ההתרעה היא באמירת "עננו", או לא.

מר, רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת בשם רב, סבר שההתרעה שנאמרה לגבי שאר פורעניות היא אמירת עננו, כי גם "עננו" קרי לה התרעה [קוראין לאמירת "עננו" התרעה].

ומר, רב יהודה, סבר שאותה התרעה היינו תקיעת שופר, כמו ההתרעה שנאמרה לענין תעניות. כי "עננו" לא קרי לה התרעה [אמירת "עננו" אינה נקראת התרעה].

למאן דאמר שהתרעה היינו באמירת "עננו" - כל שכן שתקיעה בשופרות נחשבת התרעה.

ותמהה הגמרא: ולמאן דאמר שהתרעה היינו בשופרות - אבל באמירת "עננו" לא נחשב התרעה?

והתניא: ושאר כל מיני פורענויות המתרגשות ^[827] , כגון חיכוך [מחלה שמתחככין ומתגרדין בה ^[828]], מכת חגב ^[829] , זבוב, וצירעה, ויתושין ^[830] [חרקים שנכנסים בעיניו ובחטמו של האדם], ושילוח נחשים ועקרבים [שילוח היינו שהם מתגרים באדם שלא כדרכם, כפי שמצינו להלן [כב א]: חיה רעה שאמרו שמתריעין עליה, היינו בזמן שהיא משולחת מן השמים], לא היו מתריעין עליהן אלא צועקין בתפילה.

מדברי הברייתא "לא היו מתריעין אלא צועקין", מוכח שצעקה והתרעה, הם שני דברים שונים.

ומדצעקה בפה [והרי צעקה ודאי היינו תפילה בפה] על כרחך שהתרעה אינה בתפילה בפה, שהרי צעקה כבר נאמרה, אלא ודאי שזו תקיעה בשופרות!

ואמרינן: עניין זה, אם בשאר פורעניות התרעה היינו בשופרות או באמירת עננו - תנאי היא [נחלקו בו תנאים].

דתניא, על מאורעות אלו מתריעין בשבת:

על עיר שהקיפוה גייס [חיל אוייבים],

או שעלה הנהר שסביב העיר, ועלול לשטוף שדות ובתים,

ועל ספינה המטורפת [שנעה ונדה] בגלי הים, ועלולה לטבוע.

רבי יוסי אמר: מתריעין לצורך עזרה, כדי שישמעו מרחוק, ויבואו לעזור להם. אבל לא מתריעין לצעקה, לתפילה. כי אין אנו בטוחים כל כך שתועיל תפילתנו, עד שנזעק בתפילה בשבת.

ועתה, מה ששנינו בברייתא שמתריעין, במאי, באיזה אופן מדובר?

אילימא [אם נאמר] שהכוונה לתקיעה בשופרות, אי אפשר לומר כך. כי תקיעה בשופרות בשבת מי שרי [האם מותרת]?! ^[831] אלא לאו - על כרחך שהכוונה באמירת עננו. וקרי לה [וקורא לה] התנא לאמירת עננו "התרעה" ^[832].

הרי לנו שנחלקו תנאים בכך, אם אמירת עננו נחשבת התרעה או לא. שהרי בברייתא זו מוכח שהתרעה היינו אמירת עננו, ובברייתא הקודמת מוכח שהתרעה היינו בשופרות.

מסכמת הגמרא: שמע מינה. אכן, מוכח מכאן שנחלקו תנאים בענין זה.

בשני דרבי יהודה נשיאה [בימיו של רבי יהודה נשיאה] הוה צערא [היה צער מפורענות שבאה לעולם].

ותנא מקצת מה שיש בשבע האחרונות ואינם בג' אמצעיות ושייר אחרונות כגון הני כ"ד וכיוצא בהן אמר רב אשי הא דדייקת מתנייתא דייק ממתני' דקתני מה אלו יתירות על הראשונות אלא שבאלו מתריעין ונועלין החנויות הא לכל דבריהן זה וזה שוין. תנא מקצת ושייר מקצת מאי שייר דהאי שייר [שייר] תיבה דלא קתני ומוציאין התיבה אלא אמרינן תנא ושייר כשם ששייר התיבה שייר כ"ד ברכות ולעולם [אין] מתפללין באמצעיות כ"ד ברכות ודחינן תיבה לאו שיור הוא דקתני באידך פרקין:

סדר תעניות כיצד מוציאין התיבה הנה מפרש אכולהו תעניות מוציאין את התיבה.

ואמרינן השתא דאתית להכי גם זה השינוי תשני בהא נמי ואימא מדקתני סדר תעניות כיצד וקא מפרש כ"ד ברכות ש"מ אכולהו תעניות קמיירי וזו שנויה היא ולא סמכינן עליה דהא באידך פרקין דאין מוציאין התיבה אלא בז' אחרונות:

מאי הוה עלה ואסיקנא הלכתא יחיד מתפלל עננו ל"ש יחיד קאי בצבור ול"ש יחיד דקאי בעלמא וקיי"ל דכל יחיד מזכיר עננו בשומע תפלה.

תני חדא עוברות ומיניקות מתענות בראשונות ואין מתענות באחרונות ותניא אידך מתענות באחרונות ואין מתענות בראשונות. ותניא אידך אין מתענות לא באחרונות ולא בראשונות אמר רב ששת נקיט אמצעייתא בידך כי מתענין בהן דמתרצין כולהו פי' הא דקתני בראשונה מתענות בראשונות בשלש אמצעיות [מיירי] ולגבי שבע אחרונות (הני אחרונות) הני שלש אמצעיות ראשונות להני ז' נינהו ואמצעיות דקתני מתענין באחרונות הן ג' אמצעיות דלגבי שלש הראשונות האמצעיות אחרונות מקרו. וברייתא דקתני אין מתענות לא בראשונות [בראשונות] ממש שהן שלש ראשונות ולא באחרונות [באחרונות ממש] שהן ז' האחרונות מכלל דג' הראשונות מתענות לדברי שלשתן ויש לומר דכלהו מודו באמצעיות דמתענות:

ירושלמי עוברות ומיניקות מתענות בט' באב ובג' שניות ולא בז' אחרונות:

מתני' אין גוזרין תענית בתחלה בחמישי כו' עד ר' יוסי אומר כשם שאין הראשונות בחמישי כך לא השניות ולא האחרונות:

מתני' עברו אלו ולא נענו ב"ד גוזרין עוד כו'. מתריעין דתני במתני' כיצד הוא רב יהודה אמר התרעה בשופר משמיה דרב אמרו התרעה בעננו ומותבינן [עלה] דרב אין פוחתין מז' תעניות על הצבור ובהן ז' התרעות וסימן לדבר יריחו והתרעות דירחו בשופר הוו. ושנינן בשופר דברי הכל התרעה היא כי פליגי בעננו רב יהודה סבר עננו לאו התרעה היא ורב סבר עננו נמי התרעה היא. ותוב מותבינן עליה ושאר כל מיני פורעניות המתרגשות על העולם כגון חיכוך חגב זבוב צרעה ויתושין ושילוח נחשים ועקרבים לא היו מתריעין אלא צועקין.

והא אין בין קתני דמשמע דהוי דוקא כי היכי דאמרינן דאין בין קמא דוקא אלמא דליכא בינייהו אלא מתריעין ונועלין אבל לכ"ד שוין אלמא דבאמצעיות איכא כ"ד הא שייר תיבה דבאחרונות איכא ובאמצעיות ליכא אי משום תיבה לאו שיורא הוא דמילי בצינעא קתני כגון מתריעין ונועלין מילי דפרהסיא כגון תיבה שמוציאין לרחוב לא קתני ולעולם איכא תיבה באחרונות ולא באמצעיות אבל כ"ד דהוי בצנעא אם איתא דליכא באמצעיות הוה קתני שבאילו מתפללין כ"ד ובאילו אין מתפללין כ"ד אלא ש"מ דבאמצעיות איכא כ"ד ולא מצית לתרוצי אב"א באמצעיות ליכא כ"ד ולעולם אמרינן הא דקתני אין בין ג' ראשונות לג' אמצעיות כו' הא לכ"ד שוין דהיכי דבאמצעיות איכא כ"ד ה"נ איכא בראשונות ולא מצית לתרוצי הא דתני שצבור מתפלל י"ט דהא איכא כ"ד אלא מוקמינן ליה ביחיד שקיבל עליו תענית צבור ותפשוט דיחיד קובע ברכה לעצמו מתניתין נמי דיקא דבאמצעיות איכא כ"ד מה אילו אחרונות יתירות על הראשונות דהיינו אמצעיות שבאלו אחרונות מתריעין ונועלין אבל לכל דבריהם זה וזה שוין אלמא דכי היכי דאיכא כ"ד באחרונות איכא נמי באמצעיות וכי תימא ה"נ תנא ושייר כלומר דה"נ איבעי ליה למיתני שבאילו יש כ"ד ובאילו אין כ"ד אלא ששיירו הא מה אילו קתני דמשמע דהוי דוקא דליכא בינייהו אלא להני דתני בהדיא אבל לכ"ד זה וזה שוין דכי היכי דאיכא כ"ד באחרונות איכא נמי באמצעיות. אי משום תיבה לאו שיורא הוא אלא כיון דשייר כ"ד אלמא ש"מ דכי היכא דבאחרונות איכא כ"ד ה"נ איכא כ"ד באמצעיות השתא דאתית להכי דתרצית דקתני באידך פרקין דכ"ד לא הוי שיורא כלומר לעולם באחרונות איכא כ"ד ובאמצעיות לא והא דלא קתני שבאילו יש כ"ד ובאילו אין כ"ד משום דקתני לה באידך פירקא דבאחרונות איכא כ"ד ולא באמצעיות והא דקתני אין בין שלש ראשונות לשלש אמצעיות וכו' אמר הא לכל דבריהם זה וזה שוין דכי היכי דבאמצעות ליכא כ"ד ה"נ בראשונות ומצינו לאוקמי הא דקתני שצבור מתפללין י"ט בש"צ בקמייתא דליכא כ"ד ולא ביחיד דאין יחיד קובע ברכה לעצמו:

נקוט אמצעייתא בידך כלומר כולהי אמרו דבאמצעיתא מתענות ולא בראשונות ולא באחרונות בראשונות לא דאכתי לא תקיף רוגזא ובאחרונות דקשי עלה להתענות שבעת ימים ומתרצו כולהי הא דקתני מתענות בראשונות ולא באחרונות היינו אמצעיתא שהן ראשונות לאחרונות ולא באחרונות ממש והאי דקתני מתענות באחרונות היינו אמצעות שהן אחרונות לראשונות ולא בראשונות ממש והאי דקתני אין מתענות לא בראשונות ולא באחרונות היינו ראשונות ממש היינו אחרונות ממש שהן שלש עשרה דהאי שלש שהיחידים מתענין לא חשיב כלום:

בעננו והיינו התרעה דהוו בכינופיא ובהן י"ג תרועות כדאמרן בפירקין דלקמן דבברכה ראשונה אמר להם קודם הברכה תקעו ולאחר הברכה תקעו ותוקעין ומריעין ותוקעין וקודם ברכה שניה אומר להם הריעו ומריעין ולאחר ברכות אומר להם הריעו ומריעין ותוקעין ומריעין נמצא בברכה ראשונה מריע אחת ובשניה ג' וכן בכל אלו ז' ברכות בראשונה תרועה אחת ובשניה ג' תרועות נמצא לז' ברכות י"ג תקיעות וסימן לדבר דעבדינן תרועה יריחו הא יריחו בשופרות הוות ומדנקט סימן יריחו ש"מ דתרועה בשופר:

החיכוך שחין היה צעקה בפה ומדקתני לא דיו מתריעין אלא צועקין אלמא דצעקה בפה ותרועה בשופר:

לעזרה ולא לצעקה כל אחד מתפלל בפני עצמו אבל אין עושין כנופיא. ר' יהודה גזר תליסר תעניתא הני דקתני במתניתין רב אמי דאמר אין מתענין יותר מי"ג לגרמיה עבד לא הורה כהלכה:

והא דאמרי' במה מתריעין ר"י אומר בשופרות. אינו נכון לפרש שחלקו על הלשון לבדו אם נקראת התרעה בפה וכ"ש שנאמר דלמאן דס"ד מעיקרא מאן דאמר בפה לח אמר בשופרות דלית ליה לרב יהודא בר שילא התרעה בשופרות דהא תני לקמן תקעו הכהנים תקעו בני אהרן כו'.
אבל העיקר הנכון לומר דרב יהודא סבר התרעה דקאמר מתניתין במה אלו יתרות על הראשונות בשופרות היא דבאחרונות מתריעין בהן בשופרות הא בענינו אפילו בראשונות ובשניות עושין כן אם ראו ב"ד לאפושי רחמי לפי צורך שעתן ורבי יהודה בריה דרב שילא סבר התרעה דקתני מתניתין בעננו הוא לומר שאין עננו זה אלא בשבע אחרונות והיא צעקה שאומר שליח צבור לאחר תפלה עננו אבינו עננו עננו בוראנו עננו וכולה ענינא בתעניות כמו שאומרים עכשיו בימים שבין ראש השנה ליום הכפורים.
ואמרי' קס"ד מאן דאמר עננו לא אמר בשופרות פי' דבעננו אלו יתרות על הראשונות אבל בשופרות אין אלו יתרות עליהן דבשניות נמי תוקעין בשופרות והתניא אין פוחתין משבע תעניות על הצבור ובהן שבע התרעות וסימן לדבר יריחו דהוו שבע בשופרות מדקתני שבהן שבע שבע התרעות אלמא ליכא התרעה בשופרות אלא (בג') האחרונות ומסקינן אלא בשופרות דכ"ע לא פליגי דקרי להו התרעה ובהם האחרונות יתרות על הראשונות כי פליגי בעננו דמר סבר עננו נמי קרי לה התרעה וליתא אלא באחרונות וכי קתני מתריעין בכולהו גווני התרעות קאמר ומר סבר נא מיקרי הכי ואפי' בראשונות נמי אית'.
וקשיא לן היכי אמרינן הכא בשופרות והא התרעה דתעניות בחצוצרות היא כדתנן ובתעניות בשל זכרים כפופים ופיו מצופה כסף ושתי חצוצרות משני צדדים שופר מקצר וחצוצרות מאריכות שמצות היום בחצוצרות ותניא התם בד"א במקדש אבל בגבולין מקום שיש שופר דהיינו בראש השנה ויובל אין חצוצרות מקום שיש חצוצרות דהיינו תעניות אין שופר וי"ל דהאי תנא במקדש קאי דאיכא שופרות בתעניות ומשום דבעא למיתנא סימן לדבר יריחו דאינון שבע תקיעות בכהנים ושבע ימים נקט הכי לסיומי למיליה כולה מילתא ביריחו כנ"ל.
עוד י"ל דלא קפיד תנא למיקרי שופרא לחצוצרת' דאשתני שמייהו לא אתא אלא לאפוקי התרעה בפה אבל בירוש' נראה שהם סבורין דתקיעה דתענית בשופרות ממש היא לפי שמצינו שם במס' ראש השנה קומי ר' יהושע בן לוי תוקעין בתעניתא בשופר ר' יוסי בעי דיתקעון קמוי בחצוצרתא ולא שמיע דתני חצוצרות במקדש אבל לא בגבולין ובמכלתין נמי אמור בירוש' למה תוקעין בקרנתא לומר חושבינהו כאלו גועים כבהמה לפניך.
ושוב מצאתי בתשובות הגאונים ז"ל שמנהגנו לתקוע בתעניות בשופרות ולפי זה יש לי לדחוק ולומר דחצוצרות ליתנהו בגבולין אלא בשעת מלחמה דכתיב כי תבואו מלחמה חצוצרות בכנופיא דכל ישראל כתיב הילכך במקדש בתעניות דהיא כנופיא דכל ישראל מצות היום בחצוצרות ובשופר נמי תוקעין משום דכתיב בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה' אבו בגבולין בשעת מלחמה בחצוצרות בלבד תוקעין ומתפללין כסדר התעניות כדאמרינן בגמרא לפי שאין אומרין זכרונות ושופרות אלא בראש השנה וביובל ובשעת מלחמה אלמא בשעת מלחמה אומר זכרונות ושופרות ותוקעין בחצוצרות דקראי נינהו הא בשאר תעניות התרועה גמרינן בהו אבל בשופרות הוא דומיא דראש השנה. ובפ' משוח מלחמה גבי מלחמת מדין דריש וחצוצרות התרועה בידו אלו השופרות ולא ידעתי אם שלא דקדקו בלשונם או שאין חצוצרות אלא במלחמת אויבים הצרים עליהם בארץ כדכתיב בארצכם על הצר הצורר אתכם דלמה להם לפרש אלו השופרות אלא לכך.
וראיתי להראב"ד ז"ל דלאו על שופרות של ברכות קאמר דהנהו חצוצרות תני וכהנים הוו אבל בתקיעה שלאחר תפלה קאמר כשמרבין בתחנונים תוקעין בשופרות כדי להזכיר אינו של יצחק ובירושלמי למה תוקעין בקרנות לומר הנה אנו גועין לפניך כבהמה והיינו דקתני ברייתא שבע תעניות ובהם ז' התרעות ואם על תקיעות של ברכות קאמר טובא הוו אלו דבריו ז"ל. ולאו מילתא היא שכבר הוכחנו מן סוגית הירושלמי שבמסכת ראש השנה שאין להם בגבולי אלא שופר ואין להם חצוצרות כלל ועוד שהברייתא מפורשת היא ובהן שבע שבע התרעות כלומר שבע התרעות בכל תענית ותענית דשבע ברכות נינהו כדתנן על השביעית הוא אומר ועל כל ברכה תקיעה וכדקתני לה בהדיא באידך פרקין והשמיט הסופר מנוסח הרב ז"ל שבע אחד אבל בכל הנוסחאות שבע שבע התרעות כתוב בהן וסימן לדבר יריחו:

תנא עוברו׳‎ ומיניקו׳‎ אינן מתענו׳‎ לא בראשונו׳‎ ולא באחרונות אלא באמצעיו׳‎ בש״ס אתמרו בהא תלתא לישני ואמר רב ששת נקוט מציעתא בידך ונראה דהא היא מציעתא דרבי׳‎ ז״ל אבל בנוסחי דידן הא היא בתרייתא דה״ג תני חדא עוברו׳‎ ומיניקו׳‎ מתענו׳‎ בראשונו׳‎ ואין מתענו׳‎ ותניא אידך מתענו׳‎ באחרונו׳‎ ואין מתענו׳‎ בראשונו׳‎ ותניא אידך אין מתענו׳‎ לא בראשונו׳‎ ולא באחרונו׳‎ ופירושו ברור דת״ק סבר מתענו׳‎ בג׳‎ ראשונו׳‎ ממש שאין בהם חומר תעני׳‎ צבור ויוכלו לסבול אבל לא כל השאר שמפסיקים מבעוד יום ושאר החומרו׳‎ ואפי׳‎ אמצעיו׳‎ קרי אחרונו׳‎ לגבי ראשונו׳‎ ואידך תני מתענות באחרונו׳‎ ממש שהן שבע החמורו׳‎ שהגיע הצרה כבר אבל לא בראשונו׳‎ ואפי׳‎ אמצעיו׳‎ קרי אחרונו׳‎ לגבי ראשונו׳‎ חשיב להו לגבי אחרונו׳‎ ותניא אידך לא בראשונו׳‎ ולא באחרונו׳‎ אלא באמצעיות וטעמא דמילתא דבראשונו׳‎ אינן מתענו׳‎ לפי שלא הגיע עת צרה כ״כ והן תעניות קלות אבל באמצעיות הן מתענו׳‎ לפי שהן חמורות שנוהג בהם חומרי תעניות בט׳‎ באב ושוב אין מתענו׳‎ באחרונות אע״ג דחמירי טפי משום חולשא דידהו דהוו נפישי תעניו׳‎ עלייהו וי״א דרבי׳‎ ז״ל הכי גרסא כגרסא דידן אלא שהוא מפ׳‎ נקוט מציעתא בידך כלו׳‎ הדבר הממיצע והבינוני דהיינו אמצעיות שאינן לא בקולא של ראשונות ולא בחומרא של אחרונות ומן הטעם שכתבנו ונכון היה אלא שאין הלשון הזה מתפר׳‎ כן בשום מקום ואפשר עוד להוסיף דלא פליגי תנאי כלל וכולהו מודו שאינן מתענות אלא באמצעיות אלא דמר קרי להו אחרונות לגבי ראשונות ומר קרי להו ראשונות לגב׳‎ ז׳‎ אחרונות וכן פרש״י ז״ל ורבי׳‎ משה ז״ל כתב שאין מתענין לא בראשונות ולא באמצעיות אלא באחרונות פי׳‎ שהן חמורות מנלן והיינו לישנא מציעתא כנוסחא דידיה כנוסחא דידן וכתב עוד ז״ל שאע״פ שאין מתענו׳‎ אין מתענגות עצמן בתפנוקין אלא אוכלות ושותות כדי קיום הולד וכן בירושלמי

תעניות אלו הנזכרים שניים במשנתינו והם נקראים אמצעיים עוברות ומניקות מתענות בהן אבל תעניות ראשונות אין מתענות בהן שעדין לא נתחזק הפורענות וכן ז' תעניות אחרונות הנזכרים במשנה הסמוכה לזו אין עוברות ומניקות מתענות בהם מתוך שהם מרבים ובתלמוד המערב אמרו אע"פ שאין מתענות אין נוהגות עצמן בתפנוקים אלא אוכלות ושותות כדי קיום הולד ומגדולי המחברים פוסקים שראשונות ואמצעיות אין מתענות אבל אחרונות מתענות ונראה שהם גורסים נקוט מציעתא ר"ל הבריתא האמצעית שאמרה מתענות באחרונות ולא בראשונות ור"ל לא באמצעיות ולא בראשונות שכלן ראשונות אצל האחרונות ואין גורסים ומיתרצן כלהו ומ"מ אנו גורסים נקוט מציעתא בידך ר"ל התעניות האמצעיות שיתענו בהן וכל הבריתות אתה מתרצם לדעת אחת בכך והוא שבראשונה שאמרו מתענות בראשונות ולא באחרונות לא ראשונות ממש אלא ראשונות לאחרונות והן אמצעיות והשניה מתענות באחרונות ולא בראשונות לא אחרונות דוקא אלא אחרונות לראשונות והם אמצעיות והשלישית לא בראשונות ולא באחרונות כלומר לא בראשונות ממש ולא באחרונות ממש אלא באמצעיות ואף בתלמוד המערב אמרו עוברות ומניקות מתענות בט' באב ובג' שניות אבל לא באחרונות ואף בבריתא פרק ב' היא שנויה כן:

המשנה השביעית ב"ד גוזרין עוד ז' תעניות ונוהגים כל אותן חומרות הנזכרות באמצעיות ויתרות אלו עליהן שבאלו מתריעים בהן ובגמרא יתבאר ענין התרעה זו וכן יתרות עליהן שבאלו נועלין את החניות ביום ב' אלא שפותחין אותם מעט לעת ערב כגון הטייה לא פתיחה גמורה אבל בחמשי עומדים פתוחים כל היום מפני כבוד השבת ופי' בגמ' שאף בחמשי אם היו ב' פתחים פותח אחד ונועל אחת ואם היה לו אצטיבא לפני הפתח פותח ונועל כדרכו שנראה שלא פתחה אלא לישיבה:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודינים הבאים עליה בגמרא אלו הן:

התרעה זו שנזכרת במשנה בתעניות אלו בשופרות היא שהיו תוקעים בשופרות סימן אחד בכל התרעה כדי להחריד את יצרם ותקיעות אלו נעשות בחותמיהן של ו' ברכות הנוספות והם ז' התרעות עם אותה שבגואל ישראל כמו שיסודר ענין זה בפרק ב' ומה שיש להקשות בזו ממה שאמרו במסכת ר"ה כ"ז א' מקום שיש חצוצרות אין שופר ופירשנוה כגון תעניות וכו' ברכות פירושה שאין צריך בשופר הא מ"מ בשופר סגי וי"מ מפני זו שהתרעות אלו שבשופר לא בו' ברכות היו שאותם התרעות דוקא בחצוצרות אלא התרעות שאחר התפלה ושברחבה של עיר או שמא בגבולין שאין בגבולין אלא שופר או שמא אחר חורבן שאין התרעה אחר חורבן בשום מקום אלא בשופר וי"מ בשופרות האמורים כאן שהם חצוצרות וכן מצינו בספרי פרשת חצוצרות שקורא לחצוצרות שופר אלא שבתלמוד המערב שבמסכת ר"ה אמרו קדמי ר' יהושע תקעין בתעניתא בשופר וליתקעון קומוי בחצוצרות חצוצרות במקדש ואין חצוצרות בגבולין ופירושה שלא בשעת מלחמה וכן בפרק ב' אמרו שם למה תוקעים בקרבנות לומר הרי אנו גועים לפניך כבהמה:

יש התרעה אחרת בענין רבוי תפלה וצעקה והוא שיהיו צועקים אחר תפלה עננו אבינו עננו והיו מאריכים בזה כדרך שאנו עושים בין ר"ה ליום הכפורים אלא שהתרעה זו אינה בז' תעניות אלו לבד אלא אף בראשונות ואמצעיות אם ירצו הואיל ואינם בתוך התפלה ומ"מ ו' ברכות הנוספות אין אומרים אותם בראשונות ובאמצעיות כמו שכתבנו למעלה ויש אומרים שאף בראשונות ובאמצעיות מברכים ו' ברכות הנוספות ובמטבע תקון תפלות של קצת גאונים נמצא כן ואינו כלום שהרי בפרק ב' אמרו ראשונות ושניות מתפללים כדרך כל השנה כלה ומ"מ ימים שמוסיפים אלו הו' ברכות בכל תפלותיו שביום הוא מוסיף אותן כגון שחרית ומנחה ונעילה ויש אומרים דוקא בשחרית וגדולי המחברים כתבו בשחרית ומנחה:

הרבה מיני פורעניות נזכרו בפרק ג' שעל קצתן מתענים ועל קצתן מתענין ומתריעין כמו שיתבאר ומ"מ בחכוך והגובאי והחגב והצרעה והזבוב והיתושים ושלוח נחשים ועקרבים לא היו מתריעים אלא צועקים:

תקיעת שופר בשבת אע"פ שאינה מלאכה גמורה אסורה וכל מקום שנאמרה התרעה בשבת אינה [אלא] לענין רבוי תפלה כמו שיתבאר בפרקים הבאים:

גמרא כגון חיכוך חגב כו' מפרש"י נראה נהגיה הגובאי ועי' בפרק מרובה (בבא קמא דף פ') דלא גרסינן ליה:

בפרש"י בד"ה דהא קתני כו' משא"כ באמצעיות הס"ד ובד"ה בשופרות כו' ואהכי מתריעין בשופרות כו' הד"א שהן י"ח התרעות הס"ד:

בד"ה גייס וצרין עליה הס"ד כצ"ל:

גמרא שבהן י"ח התרעות כו'. הקשה הגבו"א דהא כ"א הוו דגם בברכת גואל היו תוקעין כמבואר בפרק דלקמן ותירוצו דחוק. וכבר קדמו בהקושיא הלח"מ בפ"ד מה"ת הל' י"ז ותירץ דלא חשיב אלא הבאות מחמת ברכות הנוספות:

שם והתניא כו' חגב כו' מדצעקה בפה התרעה בשופרות. עי' בב"ק (פ ב) תד"ה על החגב שכתבו וי"ל דהתם בפה. וק"ל א"כ תסייע מתני' זו למ"ד התרעה בפה:

רש"י ד"ה מילי דצינעא. מתריעין בבהכ"נ וכ"ד נמי בבהכ"נ. ר"ל אלו היו מתריעין או מתפללין כ"ד בשלש שניות היו בבהכ"נ. אבל בשבע אחרונות היה הכל ברחוב כמבואר בפרק דלקמן ובר"פ בני העיר:

רש"י ד"ה בשופרות. וסתם תרועה פשוטה לפניה ולאחריה כו' על כל ברכה יבבא אחת. לקמן (טז ב) מבואר דבאחת היו תוקעין ומריעין ותוקעין ובאחת מריעין ותוקעין ומריעין וכן כולם. וכן תפס הלח"מ שם את הב"י בסי' תקע"ט בכזה ע"ש:

רש"י ד"ה כי פליגי בעננו. במתריעין דאמרינן בעלמא כו' והאי דקתני בעלמא מתריעין בעננו. ר"ל בעננו לבד ולא בשופרות וכן הבינו הגבו"א. והא דלא פי' כפשוטא דפליגי במתריעין דמתניתין שלפנינו וסובר דנכלל בה תרוייהו שופרות ועננו. משום דא"כ הוה א"ש גם לדידי' הא דלא היו מתריעין (ור"ל בשופרות ועננו) אלא צועקין (לבד). וכן לא הוה א"ש גם לדידיה הא דעל אלו מתריעין בשבת. ולחנם גמגם עליו בגבו"א:

גמרא אמר רב אשי נקוט אמצעייתא. כעין זה נדה דף כ ע"א:

עשרים וארבעה נמי לאו שיורא הוא דהא קתני לה וכו'. קשה לי במאי טעי רב אשי דדייק מדתנן מה אלו דלכ"ד זה וזה שוין דמה אלו דווקא ותיבה לאו שיורא הוא משום דתני לה באידך פירקא הא מהאי טעמא גופיה כ"ד לאו שיורא הוא כיון דתני לה התם. ויש לומר משום דתנן שבאלו מתריעין והאי התרעה מסיק לקמן דלכולי עלמא בשופרות דעל שש ברכות שהיו מוסיפין היו תוקעין על כל אחד ואחד והא נמי תני לה באידך פירקא תקעו הכהנים ותקעו כו' הריעו בני אהרן הריעו מי שענה כו' והשתא דייק רב אשי מדתנן מה אלו יתירות על הראשונות התרעה דשופרות אע"ג דתני לה התם דעביד להו עם השש ברכות של הוספה. שמע מינה דמשום הכי נקט להו הכא לאשמועינן דדוקא בהא דהתרעה שהוא דכ"ד ברכות הוא דיתירות אלו על אלו. אבל בכ"ד ברכות גופייהו אינן יתירות דבראשונות נמי איכא כ"ד אלא שאין בהן התרעה דשופרות. והגמרא דחי כיון דתני להו נמי לכ"ד ברכות גופיה באידך פירקא לאו שיורא הוא ולא חש תנא למיתני לכ"ד בכמה אלו יתירות במשנתינו:

נקוט אמצעייתא בידך פי' רש"י ותוס' שבשלש אמצעיות בלבד היו מתענות אבל לא בג' ראשונות ולא בשבע אחרונות והרמב"ם (פ"ג מהל' תענית) כתב דבשבע אחרונות לבד מתענות משום דגרס נקוט אמצעיתא בידך ול"ג דמתרצו כולהו פירוש דהלכתא כברייתא אמצעית משום דס"ל שחולקין הברייתות אהדדי והכל קראו לראשונות ואמצעית ראשונות ולשבע אחרונות לחוד אחרונות כן פירשו המפרשים לפי דבריו וקשה לי לפירושם לשיטה זו דאם איתא דששה ראשונות קרו ראשונות אם כן מאי טעמא דברייתא קמייתא דמתענות בראשונות ולא באחרונות הא אין אלו יתירות על אלו אלא יום אחד דאלו ששה ימים ואלו שבעה ימים מאי טעמא מתענות באלו ששה ולא באלו שבעה דמשום יום אחד יותר אין סברא כל כך לומר דאינן יכולות למעבד להו משום דנפישי ואדרבא אחרונות דתקיף רוגזא כבר עדיפא מיום ו' ומשום הכי אפשר לקיים גירסא זו דנפרש איפכא דלא קרו ראשונות אלא לשלש ראשונות בלבד ולשני אינך אחרונות קרו לה והיינו טעמא משום דשלש ראשונות קילי טובא מאינך חשיב להו בפני עצמו אבל אינך דקרובין זה לזה בחומרותיהן כייל להו בחדא. והשתא קמייתא הכי קאמר מתענות בראשונות היינו ג' ראשונות ולא באחרונות אינך דנפישי דהוי עשרה ימים ביחד ומ"ד באחרונות אע"ג דנפישי הואיל ותקיף רוגזא דאפילו באמצעית נמי תקיף רוגזא מדהחמירו בהו חומר ז' אחרונות מיהו לפירוש רש"י ותוס' החמירו בשלש אמצעיות יותר מכולן:ולכאורה לפירוש רש"י ותוס' קשה לי הא לגבי אנשי משמר ובית אב אמרינן איפכא לקמן בפ"ב (דף ט"ו) דתנן ג' שניות אנשי משמר מתענין ומשלימין אנשי בית אב מתענין ולא משלימין ושבעה אחרונות אלו ואלו מתענין ומשלימין דברי רבי יהושע וחכ"א כו', ג' שניות אנשי משמר מתענין ולא משלימין ואנשי בית אב לא היו מתענין כלל שבע אחרונות אנשי משמר מתענין ומשלימין ואנשי בית אב מתענין ולא משלימין הרי דלכ"ע מקלינן בהו באמצעיות יותר מאחרונות ואילו לגבי עוברות ומניקות איפכא דמקילין באחרונות ולא באמצעיות אבל לא קשה מידי דודאי אחרונות דנפישי רוגזא חמירי יותר מאמצעיות דלא נפישי רוגזא כל כך. מיהו לגבי עוברות ומניקות כיון דאחרונות נפישי יומי אי אפשר להו לעמוד בהן משום הכי אין מתענות בהן אבל ג' אמצעיות דלא נפישי יומא מתענות בהן דהא טעמא דמקילין לגבייהו משום דריבוי ימי התענית מחליש כח להו אבל הא דמקילין לגבי אנשי משמר ואנשי בית אב היינו טעמא דכשמתענין אין להם כח כל כך וכבד עליהם להתעסק בעבודה ולא בריבוי ימי התענית תליא מילתא דהא אנשי משמר אין זמן משמרתן אלא שבוע אחד ואין בה אלא ב' ימי התענית כ"ש אנשי בית אב שאין זמן עבודתן אלא יום אחד בלבד הלכך בתר נפישי רוגזא אזלינן בהו ואחרונות דנפישי רוגזא יותר מאמצעיות מחמרינן בהו יותר:

במה מתריעין רב יהודה אמר בשופרות הקשו קמאי דהכא משמע דתקיעת תעניות שעל סדר ברכות היה בשופרות ובפרק ג' דר"ה (דף כ"ג) אמרינן ובתעניות שופר מקצר וחצוצרות מאריכות שמצות היום בחצוצרות במה דברים אמורים במקדש אבל בגבולין מקום שיש שופר אין חצוצרות ומקום שיש חצוצרות אין שופר ומשמע מקום שיש חצוצרות דקאמר היינו תעניות וכן פירש"י התם ותירץ שם הרמב"ן בספר המלחמות במקום שיש שופר דקאמר היינו ראש השנה ותעניות אין חצוצרות ומקום שיש חצוצרות דקאמר כגון במלחמה דכתיב וכי תבואו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות אלא במקדש ובמלחמה שכל ישראל תלוין בדבר מאי טעמא דחצוצרות בכנופיא דכל ישראל כתיבי הא בעלמא לא אלא מדרבי רחמנא על הצר הצורר אתכם גמרינן התרעה לכל צרה וצרה שלא תבוא על הצבור ובמה בשופר כעין ר"ה ולהאי תירוצא נראה לי דמריעין בתענית בשופר דווקא ולא בחצוצרות. עוד תירץ כיון דליכא קפידא נהגו בשופרות כדאמרי' בירושלמי בתענית ולמה תוקעין בקרנות לומר חושבנו כאלו גועים כבהמה לפניך ולפי תירוץ זה בתענית רצו בשופר רצו בחצוצרות אלא שנהגו בשופר מטעם הירושלמי:

שבהן י"ח התרעות קשה לי הא כ"ד התרעות הוי דבששה ברכות שמוסיפין בתענית בכל חדא הוי שלשה התרעות ובברכת גואל שהתחיל להאריך בו היו גם כן ג' התרעות כדתנן לקמן בפרק שני (דף י"ו) בגואל ישראל הוא. מאריך ובחותמה אומר מי שענה את אברהם כו' וחזן אומר להם תקעו וכו' ויש לומר משום דאמרינן התם דבברכת גואל היו תוקעין ומריעין ותוקעין ובברכה ראשונה שהיו מוסיפים בתענית היו מריעין ותוקעין ומריעין וכן חוזר חלילה בא' היו ב' תקיעות ותרועה אחת באמצע ובאחת ב' תרועות ותקיעה באמצע ולפי זה בגואל וחמשה ברכות שלאחריה היו שלשה זוגות באחת תרועה באמצע ובחבירתה תקיעה באמצע וכן ג' פעמים זוג זוג בכל ברכות שהן י"ח התרעות אבל בברכה אחרונה של ו' הנוספות בע"כ חוזר לתקיעה תרועה תקיעה ואין לו בן זוג של תקיעה באמצע משום הכי לא חשיב אלא י"ח התרעות דביני זוג זוג ולא השלשה של ברכה אחרונה שאין לה בן זוג:

קס''ד מאן דאמר בענינו לא אמר בשופרות ומאן דאמר בשופרות לא אמר בענינו. נראה לי דלא קאמר קס"ד אלא משום מאן דאמר בענינו לא אמר בשופרות דלא קאי הכי במסקנא ואגב נקט נמי מאן דאמר בשופרות לא אמר בענינו דבכדי נסיב בקס"ד דהא במסקנא קאי נמי הכי. ויש לי להביא ראיה מכאן להא דקאמרינן ריש פרק א' דפסחים קס"ד מאן דאמר נגהי נגהי ממש מאן דאמר לילי לילי ממש ופירוש התוס' דלא נקט קס"ד אלא משום מאן דאמר נגהי דלא קאי הכי ואגב אורחא נקט נמי לילי עמה ורש"י מחקו אבל משום הכי אין לשבש הספרים דכהאי גוונא מצינו נמי בשמעתין:

כי פליגי בענינו פירש רש"י כי פליגי במתריעין דאמרינן בעלמא על שאר פורעניות ואיני יודע למה לא פירש דפליגי במתריעין דמשנתינו דגבי גשמים גופיה דמר סבר דאינו אלא בשופרות דענינו אינו קרוי התרעה ומר סבר התרעה דמתני' תרתי במשמע דענינו נמי בכלל התרעה והיינו דמסיים הגמרא מאן דאמר בענינו כ"ש בשופרות וסיומא דתירוצא היא אע"ג דאיהו אמר דהתרעה דגשמים דמתני' היינו ענינו ומברייתא משמע דההיא התרעההכא בשופרות משום כיון דאיהו אמר בענינו כל שכן דעבדינן בשופרות דלשון התרעה ודאי שופרות במשמע ומילתא דפסיקא היא אלא שבא לחדש דענינו נמי בכלל התרעה דמתני' וצריך נמי ענינו עם השופרות ומאן דאמר בשופרות אבל ענינו לא צריך דאין ענינו כלל בכלל התרעה אבל לפירוש רש"י מאן דאמר בענינו בעלמא קאי היכא דלא צריך שופרות וכל מקום דאיכא שופר אינו צריך ענינו והיינו בתענית של גשמים ובשאר תעניות דצריך ענינו אינו צריך שופרות למה ליה להגמרא לומר למאן דאמר בענינו כל שכן בשופרות דבמאי דמשני כי פליגי בענינו מר קרי ליה התרעה ומר לא קרי ליה התרעה סגי לתרץ מה שהקשה ובדוחק יש ליישב פירוש רש"י. חיכוך שחין שמתחכך אדם עליה הכי פירש רש"י פרק ז' דב"ק (דף פ') ודוקא בלח דהכי איתא התם אמר ר' אחא כו' מתריעין על החיכוך בשבת ופריך מהא דחשיב לחיכוך בהדי הני שאין מתריעין עליהם בשבת ומשני כאן בלח פירוש ההיא דהכא כאן ביבש דאמר ריב"ל שחין שהביא הקב"ה על המצרים לח מבחוץ ויבש מבפנים:

חגב כו' לא היו מתריעין אלא צועקין לקמן פרק ג' תניא מתריעין על הגובאי בכל שהוא רשב"א אומר אף על החגב וצריך לומר דברייתא זו דלא כרשב"א אי נמי י"ל על דרך שפי' התוס' שם בפ"ז דב"ק שכתבו על החגב ול"ג על הגובאי דהא לקמן פרק ג' (דף י"ט) תנן שמתריעין על הארבה ועל החסיל ועל הגובאי ותירץ בשם ר"י דהתם בגובאי המזיק לשדות דומיא דארבה וחסיל וגובאי דהכא דמזיק לבני אדם דומיא דצרעים ושילוח נחשים הכי נמי יש לחלק בחגב אליבא דרבי שמעון דודאי במזיק לשדות איירי כל אותה סוגיא ולא מנזקי הגוף עוד תירצו התוס' דמתריעין על הגובאי דפרק ג' היינו בפה הכי נמי יש לומר גבי חגב:

(יד א) אין פוחתין מז' תעניות על הצבור שבהן י"ח התרעות.—לפי' המיוחס לרש"י קשה, שהרי מבואר לקמן במשנה פ"ב (טו א), שגם בברכת גואל ישראל היו מאריכין ותוקעין בה. ולפ"ז היו כ"א התרעות. וכ"כ הרמב"ם בפ"ה הי"ז מתעניות, ועי' בל"מ שנדחק בזה. ומטעם זה הגיה הגר"א כאן: שבהן כ"א התרעות. אבל העיקר כגירסת ר"ח כאן: "שבהן שבע^*[וכן הנוסח בכ"י מינכן ב', ועי' דקדוקי סופרים הע' ג.] התרעות". והיינו ששלש התרעות שבכל ברכה מונין לאחת.