תענית יב ע"א

דף יב - א

אמר רב חסדא:  הא דאמרת [מה שאמרנו] שמתענין לשעות, והוא דווקא באופן שאמנם לא קיבל עליו תענית לכל היום מבעוד יום, אלא רק לחלק מהיום. אבל בסופו של דבר, נמלך לא טעם כלום ^[699] כל היום כולו, עד הערב.

אבל אם התחיל להתענות עד חצי היום, ואחר כך אכל, ולא סיים את היום בתענית - אין זה עינוי, ובודאי אינה נחשבת תענית. ובאופן כזה, אם אכל קודם חצות - אין בכך כלום, ולא עבר על קבלתו.

אמר ליה אביי: אם קיבל עליו להתענות רק עד חצי היום, ובסופו של דבר התענה כל היום, הא פשיטא שתענית מעלייתא היא [הרי בודאי שתענית מעולה היא ^[700]], ואין צריך להשמיענו דבר זה!

אלא ודאי שתענית לשעות היינו שמתענה עד חצי היום.

אלא אומר אביי: מה שצריך לחדש שתענית שעות נחשבת תענית, אף שבאמת התענה כל היום, לא צריכא [אין הדבר נצרך] אלא באופן דמתחילה לא נתכוין כלל להתענות היום, אלא שבאה לו טירדה, ולא אכל עד חצי היום. וכשהגיע חצי היום אימלך אימלוכי [נמלך בדעתו] ואמר, הואיל והתעניתי עד חצי היום, אתענה כבר כל היום. והחידוש הוא, שאף שלא נתכוין כלל מתחילה לתענית, בכל זאת הרי זו נחשבת תענית ^[701].

ועוד אמר רב חסדא: כל תענית, שלא התענה עד ששקעה עליו חמה ^[702] , כלומר, שלא התענה עד סוף היום, אלא אכל כבר קודם לכן - לא שמיה תענית.

מיתיבי מהמשנה להלן, ששנינו: אנשי משמר, הכהנים העובדים בבית המקדש, מתענין עם הציבור - ולא משלימין את תעניתן, משום שהם עסוקין בעבודה, ואינם יכולים להשלים ולהתענות כל היום.

הרי שהמתענה ולא שקעה עליו חמה, נחשבת תעניתו תענית!

דוחה הגמרא את הקושיה: באמת אם לא התענה עד סוף היום, אין זה נחשב תענית. ומה ששנינו התם [שם] שאנשי משמר היו מתענין ולא משלימין - לצעורי נפשיה בעלמא הוא [רק כדי לצער עצמם עם הציבור עשו כך], ולא כדי שתיחשב להם תענית.

והיות ואין תעניתם נחשבת תענית, אינם מתפללים תפלת "עננו", ויכולים להפסיק תעניתם בכל זמן שירצו.

תא שמע: דאמר רבי אליעזר ברבי צדוק: אני מבני בניו של סנאה ^[703] בן בנימין [משבט בנימין].

ובעשרה באב - יום טוב שלהם [של אותה משפחה. משפחת סנאה] היה. שמשום מעשה שהיה [מובא להלן כו א], קבעו להם חכמים יום זה להתנדב ולהביא עצים לדורות, ולהדליק בהם את המערכה שעל גבי המזבח, אף שיש כבר בבית המקדש עצים אחרים לצורך מערכה.

מה שאין כן בשאר בני אדם המתנדבים ומביאים עצים לצורך המערכה ^[704]. שאם יש כבר עצים אחרים, מדליקין קודם כל בהם, ולא בעצים החדשים שהביאו עתה המתנדבים.

המשיך רבי אליעזר ברבי צדוק וסיפר:

ופעם אחת חל תשעה באב להיות בשבת. והיות ואין מתענים בשבת, דחינוהו [דחינו אותו, את צום תשעה באב] לאחר השבת, ליום ראשון, שהוא עשרה באב. והתענינו בו, ביום ראשון, תענית תשעה באב - ולא השלמנוהו [לא השלמנו את התענית עד הערב] ^[705], מפני שיום עשרה באב - יום טוב שלנו הוא ^[706].

הרי שתענית שלא השלימוה, אלא התענו רק מספר שעות - נחשבת תענית!

דוחה הגמרא: התם נמי [אף שם, באותו מעשה] מה שהתענו, לצעורי נפשיה בעלמא הוא [רק כדי לצער עצמם עם הציבור ^[707]]. אבל באמת אין תענית זו נחשבת תענית גמורה.

תא שמע, דאמר רבי יוחנן [לפעמים היה רבי יוחנן אומר]: אהא [אהיה] בתענית, עד שאבוא לביתי! וכשהיה מגיע לביתו, אף שלא היה זה בסוף היום, אלא לאחר כמה שעות - היה אוכל. הרי שקרא רבי יוחנן לתענית שלא השלימה - "תענית"!

דוחה הגמרא: התם [שם], מה שקיבל עליו תענית, לא לשם תענית חובה קיבל, אלא כדי לשמוטיה נפשיה מבי נשיאה הוא דעבד [להשמיט עצמו מאנשי בית הנשיא עשה]. שהם היו מזמינים ומטריחים אותו לאכול עמם, והוא לא היה רוצה. לכן היה אומר להם שהוא בתענית, ואסור באכילה.

אבל באמת לא נתכוון לקבל עליו תענית כלל, ואם היה רוצה - היה אוכל מיד ^[708], ואין בנדרו כלום.

אמר שמואל: כל תענית ^[709] שלא קיבל עליו מבעוד יום - לאו שמיה תענית [אינה נחשבת תענית] ^[710].

שואלת הגמרא: ואי יתיב, מאי [ואם ישב בתענית אף שלא קיבל עליו מבעוד יום, האם יש בכך חשיבות ומעלה כל שהיא, או לא]? ^[711]

אמר רבה בר שילא: אדם זה, שהתענה בלי שקיבל עליו את התענית, דמי למפוחא דמליא זיקא [הרי הוא דומה למפוח מלא רוח]. שבחינם מילא עצמו רוח ולא אכל, כי אין בכך כל תועלת.

עתה דנה הגמרא בענין קבלת תענית.

אימת מקביל ליה [מתי צריך לקבל עליו התענית מבעוד יום]? רב אמר: צריך לקבל את התענית בזמן המנחה [בזמן הראוי לתפילת המנחה] ^[712]. דהיינו, מתשע שעות ומחצה ולמעלה ^[713] [הוא הזמן של תפילת "מנחה קטנה"].

אבל אין צריך לקבל את התענית דווקא בתפילה עצמה, אלא אפילו כאשר הוא עומד בשוק ועוסק בעיסוקיו, מפסיק לרגע ואומר: "הריני בתענית למחר".

ושמואל אמר: צריך לקבל עליו את התענית דווקא בתוך תפלת המנחה ^[714].

ובאיזה מקום בתפילה מקבל עליו את תענית?

כשאומר דברי ריצוי ותחנונים שבסוף התפילה ^[715], מוסיף ואומר: "הריני בתענית למחר" ^[716].

אמר רב יוסף: כוותיה דשמואל [כדברי שמואל], שאמר שצריך לקבל את התענית בתפילת המנחה, מסתברא [מסתבר].

דכתיב ^[717] במגילת תענית, לאחר שהוזכרו תאריכים שונים שבהם אירעו מאורעות טובים לישראל, ולכן אין להתענות בהם: "אלין יומיא דלא להתענאה בהון" [אלו הימים שאין להתענות בהם]: להן ^[718] כל איניש דייתי עלוהי מקדמת דנא ייסר" [כל אדם שהביא עליו תעניות מקודם לימים טובים אלו, כגון שקיבל עליו להתענות עשרה או עשרים ימי תענית, ובתוך אותם ימים הגיעו אותם ימים טובים שאין להתענות בהם - "ייסר"].

ועתה צריך לבאר, מה הכוונה "ייסר".

מאי לאו, האם אין הכוונה לומר, שייסר עצמו בצלו? כלומר, שהמילה "ייסר" - היינו "יאסור", שיאסור עצמו בתפילה ^[719], בקבלת תענית בתפילת המנחה, ואז דוחה התענית את אותם ימים טובים?

מוכח, שרק קבלת תענית בתפילה מועילה. ואם לא קיבל את התענית באופן זה, לא עשה ולא כלום! דוחה הגמרא: לא. הכוונה במילה "ייסר" היא מלשון " יֵיאָסֵר", שיאָסֵר עצמו. דהיינו, שאם קיבל עליו תענית קודם לאותם ימים טובים, הרי הוא נאסר באכילה, ותעניתו דוחה את אותם ימים טובים.

פליגי בה [נחלקו בדבר זה] רבי חייא ורבי שמעון ברבי.

חד אמר [אחד אומר], שצריך לִשְׁנות במגילת תענית "ייסר".

וחד אמר, שצריך לשנות שם "יאסר".

שואלת הגמרא: בשלמא למאן דאמר ייסר, היינו כדאמרינן [כפי שאמרנו], שצריך לאסור איסר על עצמו בתפילת המנחה, ורק אז חלה עליו התענית.

אלא למאן דאמר יאסר - מאי היא [למה הכוונה, מה הוא סובר]? ^[720]

מבארת הגמרא: כדתניא במגילת תענית: "כל איניש דייתי עלוהי מקדמת דנא יאסר".

כיצד?

יחיד שקיבל עליו להתענות בימי שני וחמישי של כל השנה כולה, ואירעו בם ימים טובים הכתובין במגילת תענית, כך הוא הדין:

אם נדרו קודם לגזרתנו, דהיינו, שנדר את נדרו לפני שגזרו ותקנו חכמים את אותם ימים טובים, שלא להתענות בהם ^[721] - יבטיל [יבטל] נדרו את גזרתנו, וימשיך את תעניותיו אף באותם ימים טובים.

ואם גזרתנו קודמת לנדרו, דהיינו, שנדר את נדרו אחרי שכבר גזרו ותקנו חכמים את אותם ימים טובים, אזי הדין הוא שאף שנדר את נדרו קודם שחלו אותם ימים טובים - תבטל גזרתנו את נדרו, ולא יתענה באותם ימים טובים ^[722].

תנו רבנן: אדם שקיבל עליו להתענות תענית למחר ^[723], עד מתי אוכל ושותה בלילה שקודם התענית? - עד שיעלה עמוד השחר, ^{[724] [725]} דברי רבי.

רבי אליעזר בר שמעון אומר: עד קרות הגבר [עד שקורא התרנגול] ^[726] בפעם הראשונה ^[727].

אמר אביי: לא שנו שיכול לאכול בלילה שלפני תעניתו עד עלות השחר או עד קרות הגבר [כל אחד כשיטתו] אלא באופן שלא גמר סעודתו עד סמוך לאותו זמן.

אבל אם גמר סעודתו קודם לכן לדברי הכל אינו אוכל יותר ^{[728] [729]}.

איתיביה רבא מברייתא, ששנינו: אכל סעודתו, ובירך ברכת המזון, ועמד משולחנו - הרי זה חוזר ואוכל לאחר מכן. הרי לנו, שאף שסיים סעודתו, יכול לחזור ולאכול כל עוד שלא האיר היום!

מתרצת הגמרא: התם [שם] מדובר כשלא סילק את השולחן מלפניו ^[730]. שבאופן כזה לא הסיח דעתו מלסעוד עוד, ולכן אם חזר וסעד - הרי זה נחשב כהמשך לאותה סעודה, והרי אמרנו שיכול להמשיך ולסעוד עד תחילת היום.

איכא דאמרי [יש שאומרים] את מחלוקתם של רבא ואביי באופן אחר:

אמר רבא: לא שנו שיכול לאכול עד שיעלה עמוד השחר אלא כשלא ישן עדיין באותו לילה.

אבל אם ישן, הרי זה נחשב הפסקה, ושוב אינו אוכל.

איתיביה אביי מברייתא. שכך שנינו שם: ישן בליל יום התענית, ושוב התעורר ועמד לאחר מכן באותו לילה - הרי זה אוכל [יכול הוא להמשיך ולאכול]. הרי לנו, שאף שישן באותו לילה, יכול להמשיך לאכול עד הבוקר!

ודוחה הגמרא את הקושיה: התם אין מדובר באופן שישן ממש, אלא במתנמנם. אבל אם ישן ממש, אינו אוכל לאחר מכן.

שואלת הגמרא: היכי דמי מתנמנם [באיזה אופן נחשב שהוא מתנמנם ולא ישן ממש]?

אמר רב חסדא הא דאמרת מתענין לשעות ומתפלל תפלת תענית והוא שלא טעם כלום עד הערב ואע"ג דאמליך אמלוכי. רב חסדא לטעמיה דאמר כל תענית שלא שקעה עליו חמה לא שמיה תענית. ואותבינן עליה הא דתנן אנשי משמר מתענין ולא משלימין.

והא דאמר ר' אלעזר בר צדוק והתענו בו ולא השלמנוהו הנה תעניותם תענית אף על פי שלא שקעה עליו חמה. ומשני התם אינה תענית אלא רצו להצטער גם הם בצער צבור.

ולא משום דתורת דין תענית עליהם ור' יוחנן לא הוה מסכים תענית בלבו ולא היה אומר אלא להשתמט מבי נשיאה שלא היה רוצה לסעוד אצלם:

אמר שמואל כל תענית שלא קבלה מבע"י אינה תענית אימת מקבל לה רב אמר במנחה משעה שיסכן לתפלת המנחה. ואפי' מתעסק במלאכתו אומר מחר אהיה בתענית. יהי רצון שתהא תפלתי ביום תעניתי מקובלת.

ושמואל אמר בתפלת המנחה כלומר צריך להיות כולל אלו הדברים בשומע תפלה וגו'. אמר רב יוסף כשמואל מסתברא דכתיב במגלת תענית להן כל איניש דייתי עלייהו מן קדמת דנא יאסר.

מאי יאסר עצמו בצלו מקודם שיקבל עליו תענית מקבל עליו בתפלתו תענית שנמצא אוסר עצמו באכילה ובשתיה בקבלתו תענית בתפלתו:

פליגו בה ר' חייא ור' שמעון בר' חד תני ייסר וחד תני יאסר. מאן דתני ייסר כלומר ייסר עצמו בצלו בתפלת המנחה ואיסור אוסר על עצמו בתפלתו. ומאן דתני יאסר כדתניא להן כל אינש דייתי עלוהי [מקדמת דנא] יאסר.

כיצד יחיד שקיבל עליו תענית ב' וה' (וב') של כל השנה ואירעו בהן י"ט הכתובים במגלת תענית כגון שמונת ימים שמראש חדש ניסן וכיוצא בהן דלא להתענאה בהן. אם נדרו קודם לגזרתנו ידחה נדרו את גזרתנו כו'. פי' כל איניש דייתי עלייהו נדר תענית מקדמת גזרה דנא להיות היום י"ט ושיהיה אסור בתענית יאסר באכילה ובשתייה ומקיים נדרו. הגיע ר"ח כסלו ולא ירדו גשמים ב"ד גוזרין ג' תעניות על הצבור אוכלין ושותין משחשכה ומותרין במלאכה כו':

ת"ר עד מתי אוכלין ושותין עד שיעלה עמוד השחר דברי רבי ר"ש בן אלעזר אומר עד קרות הגבר.

אמר רבה לא שנו עד שיעלה עמוד השחר אלא אם לא ישן שנת תרדמה אלא נים ולא נים כגון זה אע"פ שמתנמנם אוכל. (אלא) [אבל] אם ישן שנת קבע ונרדם (לא היא אלא ישן) לגמרי אינו אוכל:

חלוק לבן שאין לו אימרא. שאין לו שפה כדי שלא יחשדוהו שמא באותה שפה הכניס מעות הקדש שגנב משום שנאמר והייתם נקיים מה' ומישראל. דקא מימלך מימלוכי. שקיבל עליו תענית בשחרית עד הצהרים ובצהרים קבל עליו להתענות עד לאורתא. שלא שקעה עליו חמה כלומר שלא התענה כל היום עד לאורתא:

לצעורי נפשייהו מיכוונו אבל תענית לא מיקרו אלא א"כ משלים כל היום:

מפני שיו"ט שלהם היה. שמביאין בו עצים למערכה:

התם לצעורי נפשייהו בעלמא מיכוונו ולא לתענית שהרי יו"ט שלהן היה:

עד שאבא לביתי אלמא דאין משלימין:

התם לשמוטיה נפשיה מבי נשיאה שהיה מבקש ממנו שיאכל עמו היה אומר כן כדי שלא יטריחו לאכול עמו:

במנחה. בט' שעות ומחצה:

כל איניש דאתי עליהון שקיבל עליו תענית. מקדמת דנא קודם שהגיעו אותן ימים שאמרו חכמים במגילת תענית שלא להתענות בהן ואירע התענית באותן ימים:

מאי לאו ייסר עצמו בצלו. כלומר שייסר עצמו בתענית ממה שקבל עליו בתפלת המנחה. מאן דאמר ייסר כדאמרן דאפי' קיבל עליו התענית לאחר שנתקנו אותן ימים טובים שלא להתענות בהן אלא שקיבל עליו קודם שהגיעו שייך נפשיה בתענית ממה שקיבל עליו תענית בתפלת המנחה:

אם נדרו קודמת לגזירתנו אם קיבל עליו תענית קודם שתיקנו חכמים אותן ימים טובים:

תדחה גזירתנו מפני נדרו דאסור באכילה הואיל שקיבל עליו בתפלת המנחה:

אם גזירתנו קודמת לנדרו שתיקנו אותן ימים טובים קודם שקיבל זה עליו אלו תעניות תדחה נדרו מפני גזירתנו שאינו מתענה מפני אילו ימים טובים. ועוד הורה ששמע משום אב ב"ד שבירוני' אם נדרו קודמת לגזירתנו קודם שקבעו ב"ד את החדש שבו אלו ימים טובים היינו גזירתנו קיבועה חדש תדחה גזירתנו מפני נדרו דהואיל כשקיבל עליו תענית לא ידע באיזה יום יארע ימים טובים אלו אבל קדם גזירתנו לנדרו שקבעו ב"ד את החדש קודם זה שקיבל עליו תענית וכשקיבל כבר ידע באיזה יום יארע ימים טובים אלו ואעפ"כ קבל לפיכך ידחה נדרו דאינו מתענה באילו ימים טובים עד מתי אוכל והולך. מי שיש לו להתענות למחר:

שלא סילק השלחן:

ואמר רב חסדא הא דאמרת מתענין לשעות והוא שלא טעם כלום כל אותו היו׳‎ ודעת רוב המפרשי׳‎ זכרונם לברכה שכך פירושו שלא טעם כלום בתחל׳‎ היום שאם טעם כלום שחרית וקבל להתענות שאר היום אינו כלום ואינו חייב להתענות וזה שאמרו האי תעניתא מעליתא הוא דקס״ד דבעי׳‎ למימ׳‎ שלא טעם כלום כל היום לשם תעני׳‎ אלא שלא קבלה מבעוד יום ולהכי קרי ליה תעני׳‎ ולהכי פרכי׳‎ דהא ודאי תענית מעלייתא הוא כלומ׳‎ להיו׳‎ חשוב קבל׳‎ מצוה לענו׳‎ י״ב שעו׳‎ לשפוך חלבו ודמו ומאי רבות׳‎ ופרקינן דאמלך אמלוכי כלומר כי בתחלת היום שלא טעם לא היה לשם תעני׳‎ אלא שאירע לו כן לאי זו ענין ואח״כ נמלך להשלים שאר היום בתענית מהו דתי׳‎ כיון שאין ענויו לשם מצו׳‎ יום גמו׳‎ של י״ב שעו׳‎ בלבד לא חשיב האי קא חשיב האי קבל׳‎ מצוה יום גמור אלא שעו׳‎ ולא ליחול עליה תעני׳‎ קמ״ל דחייל מכיון שלא טעם כלום מקודם והוא מענה שאר היום נפשו ובכל טעימ׳‎ אפי׳‎ מים בלבד ובזה הש״ס שלנו עם הירו׳‎ שאמרנו מילתי׳‎ דר׳‎ יוסי אמרה מתענין לשעו׳‎ דר׳‎ יוסי אקלע לצור ששמע דדמך ר׳‎ ואע״ג דאכל גרבנין ושתה מיי אסקיה ההוא יומ׳‎ בתענית׳‎ הדא אמר׳‎ מתענין לשעו׳‎ ואח״כ אמרו א״ר חסד׳‎ כל תענית שלא שקעה עליו חמה לא שמיה תענית לומר שכשם שאם מתענה בסופו. וטעם כלום שחרית אינו תענית דבעי׳‎ שתשקע עליו החמה ונוסחי דגרסי רב חסדא לטעמיה שפיר׳‎ מתפלל דבכלל מה שאמ׳‎ שלא טעם כל אותו היו׳‎ הוא זה ג״כ ולפי זה חולק הש״ס שלנו עם הירושלמי שאמר מילתיה דרבי יוסה אמרה מתענין לשעות דרבי יוסה איקלע לצור שמע דדמך רבי ואע״ג דאכל גרבנין ושתה מיי אסקיה ההוא יומא בתעניתא הדא אמרה מתענין לשעות ואל תתמה שהרי חולק עליו בפי׳‎ בדבר א׳‎ בענין זה שאמרנו שם כי המקבל להתענו׳‎ עד חצי היום אע״פ שאכל אח״כ הרי הוא תעני׳‎ שעות שאמרו מילתיה דרבי יוחנן אמרה מתענין לשעות דרבי יוחנן אמר הריני בתעני׳‎ עד שאשלי׳‎ פרקי או מסכתי ואלו בש״ס דידן אמרו בפי׳‎ שאינו תעני׳‎ דלשמוטי נפשי׳‎ הוא דאמר וכמו שאמר׳‎ כאן כל תעני׳‎ שלא שקעה עליו חמה לאו שמי׳‎ תענית וכדרהטא כולה שמעתא בש״ס ואנן אש״ס דילן סמכי׳‎ ובודאי כשם שחולק ש״ס שלנו בפי׳‎ עם האוכל בסוף היום כך חולק אוכל בתחלת היום כי אין טעם להבדיל ביניהם ואדרבה המתענה הרבה בתחלתו מעונה יותר ותמה למאי דקיימא לן מתענין לשעות למימר׳‎ דשמיה תענית ואלו בסמוך אמר שמואל כל תענית שלא קבלה עליו מבעוד יום לאו שמיה תענית ומשמע דלאו שמיה תענית כלל ואמרו במפוח׳‎ מלי זיק׳‎ דמי וליכ׳‎ לדחוייה בתעני׳‎ שפוסק בה מבעוד יום דוקא כמו שפוסקי׳‎ רבי׳‎ דהא מלת׳‎ פסיקא קאמר שמואל כל תענית ועוד דסוגיין השתא בתעני׳‎ יחיד מיירי דאפילו תימא דאע״ג דאסקי׳‎ דמתענין לשעות דמ״מ אין מתפללין בו תפל׳‎ תעני׳‎ מ״מ משום דלא הוה למימ׳‎ דדמיא למפוח׳‎ מלי זיקא שאין לך לומר שכל תעני׳‎ שאין בו תפלת תענית אין מועיל כלום שא״כ אין בו נדר של מצו׳‎ ולמה הוא חייב להתענו׳‎ אלא ודאי תעני׳‎ הוא אלא שאינו שלם כראוי אלא כך י״ל כי אפי׳‎ תעני׳‎ קבלה יש לו קודם התחלתו ולפי׳‎ שמיה תענית לאותן שעות מיהת אבל כל שלא קבלו כלל כראוי אלא ששם על לבו להתענות אינו כלום דברים שבלב אינם דברים ודמי ודאי למפוחא דמלי זיקא וכשאמר שמואל כל תענית שלא קבלה עליו מבעוד יום לא למימרא שלא קבלה מבעוד יום אבל קבלה משחשכה בתפלת ערבי׳‎ או שחרי׳‎ שוה תעני׳‎ שעו׳‎ הוא שהוא יפה אלא הכא שמואל לאו בתעני׳‎ שעות איירי אלא בדין תעני׳‎ יום גמו׳‎ ובמי שנתכון לכך אלא שלא קבל׳‎ כלל ונקט מבעוד יום לפי שיה שגמר בלבו להתענו׳‎ כל היום היה לו לקבל מבעוד יום וכיון שלא קבלו מבע״י אף לא קבלו משחשכה אלא שלן בתעניתו שסמך על מה שגמר בלבו ולפי׳‎ לא עלה בידו כלום. ומי׳‎ שמעינן דתענית שעות שלא קבלה בפה או בתפלה קודם לאותה תענית דלא שמיה תענית ואם תמצא לפ׳‎ כדברי שמואל שלא קבלה מבעוד יום אבל משחשכה בתפלה א״כ יש לך לומר כי מה שאמרו דלא שמיה תענית ודמי למפוחא אינו לשעות שלאחר קבלה אלא לשעות שלקודם לכן דהשתא לא נחתינן לדין תענית שעות ויש מן החכמים שמפרשי׳‎ שאף תענית שעות אינו חשוב כלום אלא כשקבלה עליו להתענות עד חצי היום או יותר וכשהגיע חצי היום נמלך שישלים היום כלו בתעני׳‎ ולא טעם כלו׳‎ כל שאר היום אבל כל שלא קבלה כן אינו אפי׳‎ תענית שעות ודמי למפוחא דמלי זיקא וכן פירשו בתוספות בשם רבי יצתק הזקן זכרונו לברכה:

אבל הפי׳‎ הנכון מקובל בידנו מרבי׳‎ הגדול ז״ל מפי רבינו נ״ר והוא הנכון והנראה משיטת הירוש׳‎ לפי מה שכתבנו מעובד׳‎ דרבי יוסי אלא שהם חולקי׳‎ בשטע׳‎ שהרי׳‎ בדבר של עראי כגון גבינה ומים שאינו מעכב בתענית שעו׳‎ ולענין תענית שעות שלא פרשו במסקנת׳‎ מתפלל תפל׳‎ תעני׳‎ י״ל דכיון דאסקנ׳‎ סתם ולא פירשו שאין מתפלל תפל׳‎ תענית שכונת׳‎ לומר שמתעני׳‎ לשעו׳‎ תעני׳‎ גמור והכי רהטא סוגיין מדאמרי׳‎ בש״ס א״ל אביי לעול׳‎ מתענין לשעות והמתענ׳‎ לשעות מתפלל תפלת תענית מי׳‎ למאי דקיימא לן כשמואל דתענית יום גמור צריך קבלה מבעוד יום בתפלת המנחה שתהא קבלה בתפל׳‎ קודמת לתענית ה״ה לתענית שעו׳‎ שצריך קבלה בתפלה קודם שיאמ׳‎ עננו לפי׳‎ אם נמלך להתענות משחשכה מקבלה בתפל׳‎ ערבי׳‎ ואומ׳‎ עננו בתפלת שחרית ואם קבלה אחר ערבי׳‎ מקבלה בשחרית ואו׳‎ עננו בתפל׳‎ המנחה ואם קבלה אחר שחרית מתפלל מנחת נדבה ומקבלה באותה תפלה ובמנחה שניה אומר עננו וזה ג״כ בכלל דברי שמואל שכל תענית שלא קבלה עליו מבעוד יום לאו שמי׳‎ תענית ונקט מבעוד יום לתענית שלם והוא הדין לתענית (שלה) שעות שלא קבלה מבעוד יום אותן שעות בתפלה כראוי שאינו כלום דדמי למפוחא דמלי זיקא וכדכתב לעיל ולא נתיישב לו יפה למה הביא רבינו ז״ל בהלכותיו הא דקיימא לן מתענין לשעות דהא אסיקנא הכא בהלכתא וכן בפ״ק דעובדי כוכבים ומזלות ולא פליגא הא דשמואל כדכתב ולא אדכרו בש״ס דליפלגו אהדדי כלל. והרמב״ם ז״ל פסק שמתענין לשעות ואומר עננו והוא שלא טעם כלום שאר היום כגון שנתעס׳‎ בצרכיו בשחר עד חצות או עד ט׳‎ שעות ונמלך להתענות שאר היו׳‎ הרי זה מתענה אותן שעו׳‎ ואומר עננו שהרי קבל עליו קוד׳‎ שעות התענית והרי זה במקצת על הדרך שפירש במתענה לשעות שהמתפלל תפלת תענית כיון שיש לו קבלה קוד׳‎ השעות אלא שלא בירר בכאן שתהא קבלה בתפלת נשמה הוא סובר ז״ל דלתענית יום גמור בעי׳‎ קבלה בתפלת המנחה כשמואל אבל בתענית שעות אפי׳‎ בשוק הוא מקבלה כרב ובלבד שיקבלה בפה שדברים שבלב אינם דברים א״נ דקבלה בתפלה בעי נמי בהא אלא שיקצר דבריו וסמך על מה שפי׳‎ כבר דקבלה בתפל׳‎ המנחה וממנ׳‎ למדין בכאן ומ״מ אין דעתו בפי׳‎ תענית שעות כשיט׳‎ התוספות אלא כמו שאמרנו אבל הוא ז״ל כת׳‎ וכן אם אכל ושתה ואחר כך התחיל להתענו׳‎ שאר היום הרי זה תעני׳‎ שעו׳‎ ונראה שהוא מפ׳‎ מה שאמר בש״ס והוא שלא טעם כלום כל אותו היום על שאר היו׳‎ ומה שהקשו מתחל׳‎ דהאי תעניתא מעליתא היא זה שהיו סבורי׳‎ שרוצה לומר שלא טעם כלום כל אותו היו׳‎ ואפי׳‎ בשחרית וכשהשיבו לא צריכ׳‎ דאמליך אמלוכי פירשו לנו שאינו ר״ל אלא שלא טעם בשאר היו׳‎ דכולה מילתא תליא בסוף היו׳‎ שיהא בתענית וכאידך דרב חסדא דאמר כל תענית שלא שקעה עליו חמה לא שמי׳‎ תענית וכן נמצא במקצת הנסחאו׳‎ רב חסדא לטעמיה דאמר כל תענית שלא שקע׳‎ עליו חמה לא שמי׳‎ תענית והולך רבי׳‎ ז״ל בזה ע״ד הירושלמי ומוסיף עליו שלא אמרו בירושלמי בשאכל ושתה בשחרית כזית וכיוצא שהיא אכילת קבע אלא שטעם סבר שהיא אכילת עראי שאין אדם סומך עליה ליומו כגון דאכל גובנין ושתה מיי וגם אפשר לדקדק יותר מש״ס שלנו אפי׳‎ לשיטה זו שאע״פ שנתפרש והוא שלא טעם כלו׳‎ על שאר היו׳‎ ולא על תחלתו כך יש לומר בסופו הוא שלא יטעים כלום אבל בתחלתו אע״פ שטעם ואכל אכילה אין לנו וכבר כתבנו שאין שיטה זו שיטת הש״ס שלנו:

אימת מקבלה רב אמר במנחה ושמואל אמר בתפלת המנחה. פי׳‎ שלא יאמר בתפלת המנחה עננו כמו שכתב הרמב״ם ז״ל שזו הוא תפלת תענית נקראת בכל הסוגי׳‎ גם אין ענין לעננו בתפלת המנחה שאינו בתענית כלל אלא הקבלה הוא בשומע תפלה שיאמר הריני בתעני׳‎ למחר יהר״מ שתקבל תעניתי ותשמע תפלתי כי אתה שומע תפל׳‎ כל פה בא״י ש״ת ואם לא נזכ׳‎ עד לאחר ש״ת אומר כן בסוף תפלתן קוד׳‎ שיאמר יהיו לרצון וכו׳‎ או לאחר כן קוד׳‎ שיעקור את רגליו ולכאורה הי׳‎ נרא׳‎ דבין לרב בין לשמואל בשטת המנחה יש לו לקבל׳‎ סמוך ליום התענית ולא קוד׳‎ לכן שאף רב במנחה קאמר אבל זה אינו נכון ממה שאמרו א״ר יוסף כותי׳‎ דשמואל מסתברא מנינא להן כל אינש דאיתאי עלוהי מקדמ׳‎ דנא ייסר מאי לאו ייסר עצמו בצלו ופרקי׳‎ מאי מסתברא כוותיה דשמואל איכ׳‎ ולמה לן לתרוצי לא יאסר והלא אף לרב יש לפרש׳‎ דייסר עצמו במנחה דקבלה מעיקרא לא סגי ליה אלא ודאי דלרב כיון דמיקל בקבלה דסגי ליה בדבור ושלא בתפלה כשאר נדרי הקדש ה״ה שאפילו הקדים קבלה לתעני׳‎ זמן מרובה או שנדר להתענות כמה ימי׳‎ מפוזרי׳‎ בהכי סגי ליה כשאר כל נדרי מצוה ואין צריך לקבל עוד סמוך לתענית אבל לשמואל לפי שאין זה נראה נדר מצוה גמור ונראה כנודר להרע לעצמו וכדאמר שמואל גופיה לקמן לא יהא אלא נדר דאלמא לא חשיב ליה נדר גמור להדיא ומשום הכי בעי קבלה גמורה דקביעות בתפלה וסמוך לתענית ובשאר קבלות שבתו׳‎ וי״ט כשצריכין קבלה דבעי קבלה בתפלה או על הכוס כשתבא לקבלם מבעוד יום כדי לעשות קבע לדבר ולא נקט רב במנחה אלא לאפוקי מדשמואל דבעי בתפלת המנחה אבל היא הנותנת דכיון דלא בעי קבל׳‎ בתפלה שאף בזמן מרובה קודם לכן סגי ליה לקבוליה והשתא אתי שפיר מאי דאמר רב יוסף כותי׳‎ דשמואל כו׳‎ דלישנא דייסר משמע שאע״פ שקדם נדרו צריך הוא לאסור עצמו לקבל׳‎ סמוך לתענית וכיון דכן היינו דייסר עצמו בצלו ופרקי׳‎ לא יאסר דייסר פועל עומד הוא שיעמו׳‎ באיסורו ואמרי׳‎ ולרב מאי קא משמע לן ואמרי׳‎ דהא קא משמע לן דכיון שקדם נדרו לשבועתינו והוא מקובל עליו אין חכמים רוצים לבטל נדרו או שאין כח ביד׳‎ לעקור בנדרי הקדש הוא והרי הוא באיסורו אבל בשקדם גזרתנו לנדרו אע״פ שקבל עליו התענית קודם שהגיע אותו י״ט אין נדרו חל כנגד גזרתנו הקודמ׳‎ ולשמואל הא קמ״ל אלא לדידיה קא אשמעי׳‎ טפי אגב אורחיה שאפילו בנדר מקובל צריך לאסור עצמו בקבלה סמוך לתענית בתפלת המנחה ואם לאו אינו מתפלל בו תפלת תענית מיהת אעפ״כ מודה שמואל שאם קבלה במנחה או קודם לכן בדבור נדר הוא לחייבו בתענית אלא שאינו מתפלל תפלת תענית בלא תפלותיו וכבר כתבנו לעיל גבי מימרא דזעירי דכל שהם רצופים בקבלה א׳‎ בתפלת המנחה של קודם יום הראשון סגי להו ואפי׳‎ לשמואל וכן כתב הרמב״ם ז״ל ואע״ג דדחייה רב למתניתא ואע״ג דבעלמא רב ושמואל הלכה כרב באיסורי בהא קיימא לן הלכה כשמואל דהא רב יוסף אכרע כותי׳‎ וכן נראה דעת רבי׳‎ אלפסי ז״ל וכן פסק הרמב״ם ז״ל ואע״ג דדחייה רב למתניתא פשטא מסייע לשמואל ויש פוסקין כרב דהלכתא כותי׳‎ באיסורי ומתנית׳‎ הא דחייה רב:

ת״ר עד אימתי אוכל ושותה עד שיעלה עמוד השחר דברי ר׳‎ כו׳‎ סוגיא זו בין בתעניית יחיד דאיירי׳‎ ביה לעיל בין בתענית צבור באותן שאין מפסיקין מבעוד יום וכן פירשה הרמב״ם ז״ל וכלה שמטתא במקבל עליו תענית סתם או שפי׳‎ שמקבל עליו תענית היום בלבד אלא אם התנה בפי׳‎ שיוכל לאכול כל הלילה כמו שירצה הכל לפי תנאו ותענית גמור הוי לתפל׳‎ היום ומה שאמרו בש״ס לפנינו אמר רב יחיד שקבל עליו תענית סתם חוששי׳‎ שמא תענית צבור קבל עליו ואסור ברחיצה דוקא ברחיצה וחבריו כגון סיכה ונעילת הסנדל ותשמיש המטה ונקט רחיצה במקום כלם שדין כלם שוה בכל מקום תענית אבל אינו מפסיק מבערב שאין הלילה לעולם בכלל קבלה עד שיפרש ועוד שא״כ היה לש״ס לומר חוששי׳‎ שמא קבל עליו וכיון שפי׳‎ היה לו לפ׳‎ ג״כ שמפסיק בערב כשם שפי׳‎ שאסור ברחיצה דודאי אין דין הפסקה בכלל בדין רחיצה וב׳‎ ענינים חלוקים הם ואין א׳‎ מהם בכלל חבירו אלא ודאי לנו אלא מה שפרט שיאסר ברחיצה וחביריו כי היום שהוא בכלל קבלתו מן הסתם חוששי׳‎ שקבלו בכל חומרי תעני׳‎ צבור והינו דנקטי׳‎ הכא סתם גבי תענית יחיד עד אימתי אוכל ושותה ואין לנו לדחוק ולהעמיד׳‎ דוקא במפ׳‎ שלא קבל תעני׳‎ צבור:

אמר רבא לא שנו אלא שלא סילק אבל סילק אינו אוכל. פי׳‎ דכיון דגמר וסלק ודאי עיקר דעתיה ממיכלא וממשתיא דלהאי לישנא קמא כולה מילתא תליא בסלוק ולא שינה כלל ואיכא דאמר לא שנו אלא שלא ישן אבל ישן אינו אוכל ולכאורה היה נראה דלהאי לישנא בתרא כולה מילתא תליא בשינה שאם ישן אינו אוכל אע״פ שלא סלק ואם לא ישן אוכל אע״פ שסלק וזהו שהקשו ממתניתא דישן ועמד הרי זה אוכל ולא העמידה בשלא סלק אבל זה אינו נכון דהא ודאי ענין זה בדעתו תלוי אימת עקר נפשיה ממיכלא וממשתיא ובירושלמ׳‎ אמרו שאף בשנה וסלק אם התנה הכל לפי תנאו לומר שהדבר תלוי בדעתו ואין הדעת נותנת בשינה של קודם אכילה תאסרנו מאכילה דהא ודאי משום שינה זו אינו מסיח דעתו מאכילה אלא ודאי דלהאי לישנא בתרא תרתי בעי׳‎ סלוק ושינה דסבירא לן דלא אסח דעתיה ממיכלא וממשתיא עד דאיכא הני תרתי ומקילינן על לישנא קמא דתלי כלה מילתא בסלוק ומאי דלא אוקי מתניתא דישן ועומד הרי זה אוכל בשלא סלק משום דמשמע לן דא״כ פשי׳‎ דשינה בלא סלוק אינו כלום ולהכי׳‎ אוקי׳‎ אפי׳‎ בסלק ובתנמנם דהשתא אשמעי׳‎ רבותא דאע״ג דסילק בעי׳‎ נמי שינה גמורה וזהו דעתו של רב אלפסי ז״ל שכתב בהאי לישנא בתרא לקולא הוא ואי לא תליא מילתא אלא בשינה אדרב׳‎ מחמיר טפי קמא והוא ז״ל פסק בלישנא בתרא דאיסורא דרבנ׳‎ הא ולקולא ועוד מטרח בש״ס לפרושי ה״ד מתנמנם ואיכא מרבוותא ז״ל מאן דפסק בלישנא קמא וכותי׳‎ דרבי׳‎ ז״ל מסתברא ע״כ.

אע"פ שאמרנו בתענית שעות שקבלתו מועילה ביום עצמו של תענית אין הדין כן בתענית שלם אלא צריך שיקבלהו עליו מאתמל שכל תענית שלא קבלו עליו מבעוד יום אינו תענית והיכן מקבלו יש פוסקים שמקבלו בשעת המנחה אפילו בשוק כרב ומ"מ עקר הדברים לפסוק כשמואל לקבלו בתפלת המנחה והוא שיאמר אחר תפלתו בתוך התחנונים רצני וקבלני בתענית שאשב למחר או כיוצא בזה ויש אומרים בשומע תפלה ואין הדברים נראים ואין צריך לומר רצני בתענית יחיד שאשב למחר שאין הלכה כדברי האומר ביחיד שקבל עליו תענית שאסור בנעילת הסנדל מצד שחוששים שמא תענית צבור קבל עליו אלא כל קבלה סתם תענית יחיד הוא וכ"ש בזמנים אלו שאין תענית צבור בגולה אלא ט' באב בלבד:

קבלה שבתפלת שחרית של ערב התענית אינה קבלה כלל הדברים אין קבלה קדומה ר"ל שאינה סמוכה לתענית מועילה אלא במי שמקבל להתענות ימים רצופים כמו שבארנו אפילו נדר להתענות יום אחד והוא רחוק ממנו הסכימו הגאונים שהוא צריך לחזור ולקבלו בערב התענית ואם לא עשה כן אע"פ שחייב להתענות מתורת נדרו אין מתפלל בו תפלת תענית:

יש תעניות שאין אדם צריך בהם לקבלה והם תענית חלום וכן תענית שנגזר מפי נשיא או גדול או מנהיג שהכל כפופים לו וכלן נמשכין אחר קבלתו והוא שאמר למטה דבי נשיאה גזור תעניתא ולא אודעינהו לר' יוחנן וריש לקיש לצפרא אודעינהו אמר ליה ריש לקיש לר' יוחנן והא לא קבילניה מאורתא אמר ליה אנן בתריהו גרירינן מכאן סמכו קצת מפרשים שכל הסכמת צבור אין כל יחיד ויחיד צריך קבלה אלא ש"צ מכריז והתענית מקובל ומתפללים תפלת תענית והוא הדין שלא נאמר על קבלה שאינה סמוכה לתענית שאינה מועילה אלא ביחיד שמסיח דעתו בנתים אבל צבור לא:

התבאר בסוף סוגיא זו במי שקבל להתענות יום אחד והתחיל להתענות בקבלה הראויה לו כדי לקיים את נדרו ונצטער בו הרבה או שבא לו אדם גדול לביתו או בא הוא לביתו של גדול וראה שטרחו בשבילו לווה אותו ופורע הואיל ויום סתם הוא שקבל עליו אבל אם קבל עליו יום ידוע אינו לווה כלל והראיה מה שאמרו אם נדרו קודם תדחה גזרתנו ואם לא כן יהא לווה ויצא ידי שתיהן ומגדולי המפרשים אומרים ללוות ולפרוע אם כשקבל עליו יום ידוע ומה שאמרו בתדחה גזרתינו פירושו בשאינו רוצה ללוות שאין לכופו בכך או שמא אחר שקבל תעניות לזמן ידוע לצער גדול נתכוון ולא ללוות ומתוך כך אין בידו עוד ללוות ותענית חלום מיהא אינו לווהו כלל וכן יש מי שאומר שלא נאמר דין לווה ופורע אלא בתענית יחיד אבל לא בתענית צבור שאין הדבר תלוי בו ואם היו כלם רוצים בהקפה נראה לי שרשאין בכך ומ"מ ארבעת הצומות יש בהם נעילת דלת על כל פנים ואפילו הסכמת כל הצבור אינה מועלת וכן יש מי שאומר שאם כבר התפלל עננו אין לווה כלל:

שמועה זו האמורה בכאן והוא יחיד שקבל עליו שני וחמשי ופגעו בו ימים הכתובים במגלת תענית אם נדרו קודם לגזרתנו תדחה גזרתנו מפני נדרו ואם גזרתנו קודמת ידחה נדרו מפני גזרתנו י"מ שלשעתה נשנית ואם גזרה קודמת ידחה נדרו ואע"פ שהוא כולל מפני שאינו נדר גמור כמו שכתבנו למעלה אלא שהרבה חכמים מפרשים אותה על עסקי דורות לומר שזה שקבל עליו תענית שני וחמשי של זמן ידוע אם התחיל בהם קודם שיחול יום שבמגלת תענית תדחה גזרתנו ולא יפסיק הואיל ולזמן ידוע קבלם כמו שכתבנו למעלה ואם התחיל תעניתו ביום שכתוב במגלת תענית ידחה נדרו ואע"פ שהוא בכולל וקורא לה קודמת אע"פ שהם בבת אחת מפני שיום טוב חל משחשיכה ולמדין מזו שאם בליל הפסח נשבע שלא יאכל מצה אף בכולל הואיל וכבר נכנסה חובת מצה אין שבועה חלה עליו והרי הוא כפורט מצת הפסח ויש חולקים בה מתוך שהיא חולק על מצת ארז ודחן:

יש שואלים האיך אתה מוצא יום סתם והלא צריך קבלה וכשמקבל הרי הוא אומר למחר ופי' בו שכך הוא אומר רצני וקבלני למחר בתענית שאשב לשלם נדרי שנדרתי להתענות יום אחד:

ומה שהוזכר כאן בעד מתי אוכל ושותה כבר ביארנוה למעלה:

יתבאר למטה בסוגיית המשנה הששית שכל המתענה בין שקבל עליו תענית יחיד בין שקבל עליו תענית צבור צריך להתפלל עננו בשומע תפלה בכל תפלותיו והוא שאמרו בתלמוד המערב בלילי שבת ויומו ר"ל ערבית של כניסתו ושחרית ומנחה ואם לא אמר אין מחזירין אותו ואם נזכר קודם שעקר את רגליו כוללה בלא חתימה בתחנונים שאחר תפלה וש"צ קובעה ברכה בפני עצמה בין גואל לרופא והביאוה בתלמוד המערב ממה שנאמר י"י צורי וגואלי ואם שכחו כוללו בלא חתימה בשומע תפלה ויש אומרים שקובעה ברכה בשעה שיזכור הואיל ואמצעיות אין להם סדר ויש מי שאומר שאין מתפלל עננו בערבית כלל אלא בתענית צבור שפוסק אכילה מבעוד יום אבל בשאר תעניות שאכל בלילה אינו אומרו אלא בשחרית ובמנחה ומה שאמרו בתוספתא פעמים שאין אדם שרוי בתענית ומתפלל עננו פירושו בערבית של כניסה ענינו כשאכל מבעוד יום ויפה פירשו לענין סברא אלא שאין סוגיית הגמרא מוכחת כן תקנו האחרונים שהיחיד לא יתפלל עננו עד המנחה שמא יארע לו אונס וכן רבים נוהגים בזמן הזה:

גמרא אמלוכי ואמר רב חסדא כו' לא יאסר עצמו פליגי כו' ועיין בר"ן:

בפרש"י בד"ה הא דאמרת כו' אע"פ שלא קבלו כו' ובד"ה לצעורי כלל וכל שעה כו' כצ"ל ובד"ה כדכתיב דלא ייסר בצלו לעיל כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה התם לצעורי כו' אמרינן כיון שיש שלום אין כו' כצ"ל:

גמרא כל תענית שלא קבל עליו מבעו"י לש"ת. ברי"ף מסיים שנאמר קדשו צום:

רש"י ד"ה הא דאמרת. ואם אכל קודם חצות אין בכך כלום כו'. ר"ל דרשאי לאכול אף שקבל עליו להתענות עד חצי היום וכמש"כ לקמן בד"ה לצעורי נפשי' ובד"ה לשמוטי ולעיל בד"ה וה"ג מאי קסבר:

רש"י ד"ה ואי יתיב מאי. מי סליק לתענית אי לא. נראה משום די"ל דל"א שמואל אלא לענין תפלת עננו אבל מ"מ שם תענית עליו לענין קבלת שכר ואמר רבה ב"ש דדמי למפוחא כו' לומר שאין מקבל עליו שכר כמש"כ התוס' בע"ז (לד) ד"ה מתענין. או דשאל לענין אם נדר קודם לכן להתענות יום אחד אם יצא ידי חובתו בתענית זה (עי' ברא"ש) ולחנם גמגם עליו הגבו"א:

גמ׳ שני וחמישי של כו' כצ"ל ומלת ושני נמחק (וכ"ה ברש"י):

הא תענית מעלייתא היא פירש רש"י אי דקיבל עליו להתענות עד חצות היום והדר מתענה כל היום פשיטא דתענית גמור הוא ואפי' תפלת תענית נמי מתפלל ומשני לא צריכא דאימלך אימלוכי כלומר לא היה בדעתו כלל להתענות אלא אתא ליה טירדא ולא אכל עד חצי היום וכי מטא חצי היום אימלך אמר הואיל והתעניתי עד חצי היום אתענה כל היום ואיני יודע למה פירשו בתרי גוונא במקשה פירש דחצות היום ראשון היה בקבלה והשני בלא קבלה ובתירוצו פירש להיפך דההמלכה היה מחצות והיינו ע"י קבלה דאם לא כן לאו כלום הוא כדפרישית בדברי המקשה ומ"מ צ"ל דס"ל לרש"י כדעת קצת המפרשים דהא אמר שמואל לקמן כל תענית שלא קיבל עליו מבעוד יום לאו שמיה תענית דבתענית שעות אינו צריך קבלה מבעוד יום אלא כל שקיבל קודם שעות התענית סגי שהא פירש אהא דאימלך שחצי יום הראשון לא היה בדעתו להתענות ומחמת טעות הוא דלא אכל צ"ל דגרע היכא דההמלכה היה על חצי יום השני והראשון היה בלי קבלה מלהיפך דאההמלכה השניה פריך פשיטא הא תענית מעלייא הוא ואילו היכא שחצי הראשון היה שלא לשם תענית והשני בקבלה חשיב לה לרבותא והיינו טעמא דשני נגרר בטפל לראשון משום הכי היכא דהראשון היה בקבלה ולא השני נגרר וסגי ליה בלא קבלה מה שאין כן איפכא אין הראשון שלא קיבל נגרר וטפל לשני שאחריו שבו קיבל מכל מקום אין פשט לשון רש"י מורה על זה:

גם על עיקר פירוש רש"י קשה לי מאי קשיא ליה לאביי פשיטא הא תענית מעלייתא הוא דילמא הא קמשמע לן דכה"ג שלא קיבל לחצי השני של יום מבעוד יום אלא של ראשון בלבד הוה ליה תענית גמור וסגי ליה בקבלה משעה שנמלך אבל איני יודע מי דחקו לפרש כן כי הדבר ברור דס"ד דאביי דהא דרב חסדא והוא שלא טעם כלום עד הערב היינו שקיבל עליו מבעוד יום להתענות עד הערב דאם לא כן הא אמרינן לקמן אם לא קיבל עליו מבעוד יום לאו שמיה תענית מש"ה קשיא ליה פשיטא ומשני לא צריכא דאימלך פי' שלא קיבל עליו מבעוד יום אלא תענית עד חצות היום לחוד ואח"כ ביום התענית נמלך גם על חצות יום השני לגמרו בתענית וקרי ליה תענית שעות אע"פ שמתענה כל היום הואיל ולא קיבל עליו מבעוד יום אלא על חצות היום בלבד וקמשמע לן דשמיה תענית. דאמר ר' אלעזר ברבי צדוק וכו' מפני שיו"ט שלנו הוא קשה לי הא יו"ט דקרבן עצים אינו אלא מדרבנן איך דחי לתענית תשעה באב דהוי מדברי קבלה דחשיב בפ"ק דראש השנה (דף י"ח) כדברי תורה לענין איסור לפניהם ולאחריה' דאינו צריך חיזוק מיהו בהא דבחל תשעה באב בשבת הא דמתענין אחר שבת אינו אלא מדרבנן דמן הדין הואיל ונדחה ידחה לגמרי כדאמרינן בפ"ק דמגילה דמהאי טעמא ביקש רבי לעקור לתשעה באב שחל בשבת ונדחה לאחר שבת. ואע"ג דאמרינן התם דלא הודו לו היינו מדרבנן בעלמא וכיון שכן יו"ט דדבריהם דוחה אותו:

מיהו קשה לי מהא דסוף פ"ג דעירובין (דף מ"א) דדייק אהא דקאמר מפני שיו"ט שלנו הוא הא ערב יו"ט [פירוש שאר ת"ב דהוי עי"ט שלהם] משלימין ואמאי הא כמו שאם בערב שבת אמרי' התם דאין משלימין כדי שלא יכנוס לשבת מעונה וה"ה לערב יו"ט זה ומאי קושיא הא יו"ט דרבנן כיון שאינו דוהה הוא גופה לתענית תשעה באב כל שכן שאין ערב יו"ט שלו דוחה משא"כ שבתדהוא דוחה לתשעה באב מפני שהוא מן התורה בחל בע"ש אין משלימין:

וי"ל דבפ"ק דר"ה אמרינן התם אד' צומות דקרא בזמן שאין שלום ואין גזירות מלכות רצו אין מתענין וקים ליה להגמרא דבזמן ר"א לא היו גזירות מלכות ואע"ג דאמרינן התם דאעפ"כ בתשעה באב מתענין הואיל והוכפלו בו צרות י"ל דזה אינו אלא מדרבנן אבל לא מן המקרא דהא קרא חשיב ליה בהדי שאר צומות ושמא שוין הן וכיון שאינו אלא מדרבנן יו"ט של דבריהם דוחה אותו והשתא פריך שפיר אי סלקא דעתך דתשעה באב שחל בע"ש אין משלימין לא הוה ליה להשלים בכל ת"ב דהוה ליה עיו"ט שלו ודמי לערב שבת:

ואי יתיב מאי פירש רש"י מי סליק לתענית או לא וקשה לי מאי קמבעיא ליה אי יתיב אי סליק ליה פשיטא דלא כיון דאמר שמואל דלאו שמיה תענית. תבטל גזירתנו את נדרו ואע"ג דנדרים חלין על דבר מצוה כדבר הרשות כדאמרינן בפ"ב דנדרים ושבתות וימים טובים צריכים היתר חכם כדתנן בפרק ט' דנדרים (דף ס"ו) פותחין לו לאדם בשבתות וימים טובים אפ"ה בי"ט אלו של דבריהם עשו בהם חיזוק יותר משל תורה לבטל הנדר בשבילם. ויש מפרשים הא דאמר תבטל נדרו מפני גזירתנו היינו בקיבל עליו תענית ואין כח בקבלת תענית למעקר ליו"ט אפילו של מגילת תענית אבל בנדר גמור לא כ"כ הר"ן. וקשה לי על פירוש ראשון מהא דפריך לקמן בפ"ב (דף י") אהא דתניא מריש ירחא דניסן עד תמניא ביה איתוקם תמידא דלא למספד למה לי מריש ירחא לימא מתרי בניסן וראש חודש גופה יו"ט הוא ואסור ומשני לא נצרכא אלא לאסור יום שלפניו דמשום ראש חודש דאורייתא שרי ומשום יו"ט דדבריהם אסור והשתא לא צריך לשנויי שינויא דחיקא דיו"ט דר"ח לא צריך משום בו ביום כלל אלא משום יום שלפניו הוה ליה לומר דנ"מ בהא יו"ט לדידיה גופיה בנודר להתענות בו דמשום ר"ח דאורייתא הנדר חל השתא דגזרו עליו משום י"ט דדבריהם הנדר בטל ועוד אמרינן התם מתמניא ביה עד סוף מועדא איתותב חגא דשבועיא דלא למספד ופריך למה לי עד סוף מועד לימא עד המועד ומועד גופיה יום טוב הוא ואסור ומשני לא נצרכא אלא לאסור יום שלאחריו ור' יוסי היא והשתא למה ליה למידחק ולאוקמי כיחידאה וגם משום ימי המועד גופייהו אין שום נפקא מינה אלא משום יום אחד שלאחריו לחוד הוה ליה לאוקמי ככולי עלמא ונפקא מינה לימי המועד עצמן ובנודר להתענות בהם דמשום יו"ט דאורייתא הנדר חל ומשום יום טוב דדבריהם הנדר בטל:

והא ליכא למימר דאדרבה משם ראיה להיפך דאם איתא דאין יו"ט של דבריהם חמיר משל תורה לבטל הנדר לא שייך למיגזר יו"ט של דבריהם לחול על של תורה כדי לאסור לפניהם ולאחריהם דהא מאי טעמא חמיר בהא של דבריהם משל תורה משום דשל תורה דחמירי אינו צריך חיזוק ושל דבריהם דקילי צריך חיזוק כדאמרינן התם וגזרינן על לפניהם ולאחריהם דלא ליתי להתענות ולהספיד ביו"ט גופיה הא כיון דבלאו הכי ימים הללו איסור של תורה עליהם דחמיר ולא חיישינן דלא ליתי להתענות ולמיספד בהן א"כ אי נוסף על יו"ט עוד יו"ט דדבריהם כל שכן דחמיר טפי ולא בעי חיזוק דודאי משום תוספות איסור קל על איסור חמור מגרע גרע מאיסור חמור לחוד הא ודאי לא אלא על כרחך יש חומר בדברי סופרים משל תורה דבשל סופרים לא חל הנדר ובשל תורה חל וכיון שכן ראוי לגזור לפניו ולאחריו לאסור ביו"ט של דבריהם שהוא ביו"ט של תורה משום שלא יבא הנודר להתענות ביו"ט דמשום לתא יו"ט של תורה חל הנדר ואילו משום לתא דיו"ט דדבריהם דקיל לחוד הוא דלא חל וכיון דקיל בעי חיזוק ואע"ג הא דגזרו במועד של פסח משום דאיתוקם חגא דשבועיא ונפקא מינה לאסור לאחריו וכר"י אינו אלא לאסרו בהספד דאילו בתענית לכולי עלמא שרי בלאחריו כדאמרינן התם והא הספד בנדר של תורה לא משכחת לה דאין איסור נדר אלא בשב ואל תעשה אבל לא בקום ועשה כגון להספיד דנדר איתסורי חפצא עליה. ואי תימא דנפקא מינה לענין שבועה דחיילא בקום ועשה ונפקא מינה בנשבע להספיד ביו"ט דמשום יו"ט של תורה חייל הא נמי ליתא דהא קיימא לן אין נשבעין לעבור על המצוה והא לכאורה משמע דהספד שבת ויו"ט אסור מן התורה דאי מדבריהם הוה ליה לאסור הספד לפניהם ולאחריהם משום חיזוק כמו שגזרו בימים הכתובים במגילת תענית מהאי טעמא דקילי ובעי חיזוק דיש לומר דאפילו תימא הספד בשבת ויו"ט אסור מן התורה אפילו הכי משכחת לה דחייל שבועה עלייהו בכולל ימי חול עם שבת ויו"ט דמיגו דחל על ימי חול חיילי נמי אשבתות וימים טובים ע"י כולל. וכדאמרינן בירושלמי בנשבע שלא לאכול מצה סתם אסור במצהשל מצוה דחיילא ע"י כולל אי נמי הא דאמר רבי יוסי בדלא להספיד לפניו ולאחריו אסור לא בהספד לחוד אסור אלא אפילו בתענית נמי כיון דחמיר אפילו על תענית גזרו בלאחריו וכמ"ש שם והשתא הא דאמרינן גבי חגא דשבועיא לאסור לאחריו בנדר נמי משכחת לה ולענין תענית לחוד מכל מקום שמע מינה דיו"ט דדברי סופרים מבטל לנדר מהא דפ"ב וכמו שכתבתי הא ליתא דאין מכאן ראיה כלל ומצדה תברא דמאי טעמא לא ניחא לך לומר דלא שייך לומר דגזרו יו"ט של דבריהם על יו"ט של תורה משום לאסור לפניהם ולאחריהם משום כיון דבלאו הכי שם יו"ט חמיר של תורה עליו דלא בעי חיזוק אי אפשר לומר משום דנוסף עליו יו"ט קל של דבריהם דנבעי חיזוק מהשתא דאיסור חמור שבו להיכא אזל א"כ מהאי טעמא גופיה נמי אי אפשר לומר דיו"ט דדבריהם שחל ביו"ט של תורה יבטל את נדרו דמאי טעמא של דבריהם מבטל ולא של תורה לאו משום דחמירי טפי אלא קילותא גרמא להם משום דקילי בעי חיזוק מה שאין כן של תורה דחמירי. ואם כן בחל יו"ט של דבריהם ביו"ט של תורה למה מבטל הנדר משום חיזוק הא לא צריך חיזוק דחומר יו"ט של תורה להיכא אזל אלא על כרחך היינו טעמא דהיכא דאיתוסף יו"ט של דבריהם על של תורה מ"מ אסרו לפניהם ולאחריהם כדי שיהיה זכרון לנס זה הנעשה בו ביום וכיון שבכל י"ט של דבריהם דבעי חיזוק ראוי לאסור לפניהם ולאחריהם הא נמי לא תיפוק מכללם מפני זכרון הנס:

מיהו יש ליישב דברי הר"ן דהא דסבירא ליה דנדר גמור בטל מפני יו"ט דדבריהם משא"כ של תורה היינו טעמא משום דבעי חיזוק ומשום הכי בטלו לנדר של תורה בפניו ומהאי טעמא גופיה גזרו על שלפניהם ואחריהם משום חיזוק דבעי והשתא דהמקשן לא אסיק אדעתיה להא דלא נצרכא אלא לאסור את שלפניו וס"ד דאפילו להחמיר ולאסור לפניו לא בעי חיזוק ודמי ליו"ט של תורה דלא בעי חיזוק כל שכן דלא בעי חיזוק להקל שיכול לבטל נדר של תורה דמדינא חל על דבר מצוה אבל לבתר דמשני לא נצרכא אלא לאסור את שלפניו דשמע מינה דחמיר יו"ט של דבריהם משל תורה משום דבעי חיזוק מהשתא חל נמי לבטל נדר משום חיזוק אע"ג דשל תורה אינו מבטל דלא בעי חיזוק ולמאי דמשני לא נצרכא אלא לאסור את שלפניו אלמא בעי חיזוק ה"ה דהוי מצי למימר לא נצרכא אלא לבטל נדרו אלא כיון דתרווייהו חד טעמא הוא חדא מתרתי נקט:

עוד יש לומר דהא דיו"ט דדבריהם מבטל לנדר של תורה הני מילי בחל בחול דבעי חיזוק אבל בחל ביו"ט של תורה דמשום ההוא יומא לא בעי חיזוק אלא משום לתא דשאר יום טוב מדבריהם יש לומר דהני מילי להחמיר לאסור לפניהם אבל לא להקל לבטל נדר של תורה כיון דיו"ט דההוא יומא גופיה לא בעי חיזוק:

ועל פירוש יש מפרשים דנדר דהכא לאו מנדר גמור מיירי אלא מקבלת תענית קשה לי מרישא אם נדרו קודם לגזרתנו יבטל נדרו את גזרתנו וטעמא הואיל ונדר קדים אין כח בגזרתנו המאוחר לבטל הנדר הקדום לו ואמאי מבטל נדרו את גזרתנו אם איתא דמנדר של קבלת תענית הא אמרינן לקמן לוה אדם תעניתו ופורע והשתא כיון דאפילו לדבר הרשות רשאי ללוות תעניתו ופורע היכא דגזרתנו מאוחר לנדרו אמאי מבטל ליום טוב של תקנת חכמים וחייב להתענות מי גרע מדבר הרשות דלוה ופורע. ולא עוד אלא הכא בנדרו קודם לגזרתנו חייב ללוות ולפרוע כדי שלא לבטל גזירת חכמים ואע"פ שהרא"ש פירש שם בשם ר"ח הא דלוה תעניתו ופורע במקום צער ואונס דוקא הא מכל מקום בעלילה כל דהו יכול ללוות ולפרוע כדאמרינן אם גבי ר"י בריה דר"א איקלע לבי רב אשי דאמר ליה דלוזיף מר ולפרע אע'ג ( דלא הוה אלא סעודת מריעות ואי לאו דתענית חלום הוה כדאמרינן התם הוה לוה ופורע כל שכן שראוי ללוות ולפרוע בשביל יו"ט של דבריהם:

וי"ל דיש מפרשים אלו ס"ל כמו שכתב הרא"ש לקמן דהא דלוה ופורע היינו דווקא ביום סתם אבל ביום זה אינו לוה והא דיחיד שקיבל עליו תענית ב' וה' של כל השנה כיום זה דמי ואע"פ שפי' שם הרא''ש הא דאמר אבל יום זה לא היינו דיום זה קבוע לו להתענות תמיד כגון שמת בו אביו וכיוצא בו ויום סתם היינו שקיבל עליו להתענות יום ובמנחה קיבל עליו להתענות אותו תענית יום מחר ובשביל קבלתו לא מיקרי יום זה ובעל כרחך צריך לומר כן דהיאך תמצא שקיבל עליו יום סתם הלא צריך לומר הריני בתענית למחר י"ל הכי נמי בקיבל עליו תענית ב' וה' של כל השנה הא קבע עליו תענית כל השנה ואי אפשר ללוות ולפרוע לפיכך נדחה הי"ט דדבריהם הבא אחר שקיבל עליו התענית הואיל ותענית כזה אי אפשר ללותו:

עד מתי אוכל ושותה עד שיעלה עמוד השחר דברי רבי בריש פרק קמא דפסחים (דף ב') משמע דגרסינן דברי ראב"י גבי הא דפליגי התם מאימתי ארבעה עשר אסור בעשיית מלאכה רבי אליעזר בן יעקב אמר משעת האור וקאמרינן התם בשלמא לדידי אשכחן דפלגי רבנן בין יממא לליליא דתנן גבי תענית ציבור עד מתי אוכל ושותה עד שיעלה עמוד השחר:

עד מתי אוכל ושותה רש"י פירש ואפילו בתענית יחיד ואיני יודע מאי אפילו דקאמר הא אדרבה תענית ציבור חמור מתענית יחיד ונ"ל דאליבא דרבי אלעזר ברבי שמעון קאי דמחמיר ואמר עד קריאת הגבר מ"מ איני יודע מנלן דפליגי בתענית יחיד כיון דבפרק קמא דפסחים קאמרה הגמרא להדיא דבתענית ציבור פליגי והא דפריך מגמר ועמד ומישן ועמד דהרי זה אוכל משום דקים ליה לאביי דגבי תענית ציבור תנא לה:

לא שנו אלא שלא גמר אבל גמר אינו אוכל. פירש רש"י אבל גמר דברי הכל אינו אוכל. ומשמע מדהוסיף תיבת דברי הכל והא לישנא לא שייך אלא היכא דקאי אאיזה פלוגתא נראה לי דמפרש להאי לא שנו הכי לא שנו דלמר אוכל עד שיעלה עמוד השחר ולמר אינו אוכל מקריאת הגבר ואילך אלא שלא גמר אבל גמר דברי הכל אינו אוכל מקריאת הגבר ואילך דבחדא סגי קריאת הגבר בלא גמר ובגמר אפילו קודם קריאת הגבר שוב אסור לאכול למ"ד עד קריאת הגבר ולמ"ד עד שיעלה עמוד השחר בגמר מודה דאסור מקריאת הגבר אבל קודם לו אפילו גמר מותר ולמ"ד עד קריאת הגבר כולה מילתא ביה תליא ולא שנא בין גמר ולא גמר זה מוכרח לפרש"י שהוסיף דברי הכל ולכאורה על דרך זה צריך לפרש ללישנא בתרא דקאמר אבל ישן אינו אוכל דלדברי הכל קאמר לה ומקריאת הגבר מיירי אלא שרש"י פירש בסמוך והלכה כמ"ד אוכל ושותה עד שישן קבע ועד שיעלה עמוד השחר כרבי ואו או קאמר והוה ליה להתנות עד שישן קבע לאחר קריאת הגבר ואפשר שמחלק בין גמר לישן דשינת קבע הוי הפסק טפי ואפילו קודם קריאת הגבר אינו אוכל לדברי הכל מ"מ מפשטא דשמעתא משמע דאין לחלק בין גמר אליבא דלישנא קמא ובין ישן אליבא דלישנא בתרא לרבי דזה בעי נמי לקריאת הגבר בהדי' לאיסורא ולישנא בתרא לא צריך ישן לקריאת הגבר ובישן לחוד אסור. מיהו קשה לי על שיטה זו דאי הא דאמר אינו אוכל אליבא דרבי היינו לאחר קריאת הגבר דוקא מאי פריך אביי מהא דגמר ועמד הרי זה אוכל דילמא מיירי קודם קריאת הגבר דאע"ג דקתני לה סתמא בעל כרחך לא מילתא פסיקתא היא דהא משני התם בשלא סילק אבל סילק לא אע"ג דקתני סתמא ועוד קשה לי מריש פרק קמא דפסחים שהבאתי בסמוך דקאמר בשלמא לדידי אשכחן דפלגי רבנן בין יממא לליליא גבי תענית ציבור דאוכל עד שיעלה עמוד השחר אבל ביממא גופה לא אשכחן דפליג לומר דעד הנץ החמה מותר ואחר כך אסור ואי אפילו למאן דאמר עד שיעלה עמוד השחר מכל מקום בגמר בקריאת הגבר תליא איסורו א"כ אפילו אליבא דידיה נמי אשכחן בלילה גופה דפליג בגמר בין קודם קריאת הגבר לאחריו ואם כן הוא הדין נמי דיש לחלק ביממא גופה דמ"ש מלילה וכ"ש למאי דפירשתי לעיל דלשיטת רש"י בע"כ ללישנא בתרא דישן נמי צריך לקריאת הגבר דהשתא כ"ש דתקשה כדפרישית. אבל איני יודע למה פירש כן דודאי הא דאמר אבל גמר או ישן אינו אוכל בהא לחוד תליא איסורא ואפילו קודם קריאת הגבר נמי אינו אוכל ואע"ג דלישנא לא שנו דקאמר לכאורה משמע דקאי אקריאת הגבר או עמוד השחר דמיירי בברייתא להדיא מכל מקום יש לפרש הכי לא שנו דמותר לאכול בלילה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה אלא שלא גמר או ישן אבל גמר או ישן אסור מיד אפילו קודם לקריאת הגבר או עמוד השחר:

הא דאמרת מתענין לשעות והוא שלא טעם כלום כל אותו היום. כלומר לא אמרו במתענה שאכל בו ביום כגון שהתחיל להתענות עד חצי היום ואח''כ אכל דאין זה עינוי ואם אכל קודם חצות אין בכך כלום דאינו תענית של כלום אלא כשהשלים כל היום אע''פ שלא קיבלו עליו מאתמול ופריך אי דקבל עליו להתענות עד חצי יום והדר מתענה כל היום האי תעניתא מעלי' הוא ופשיטא דתענית גמור הוא ואפילו תפלת תענית נמי מתפלל עליו ולא איצטריך לאוקומי הלכה בהכי דזהו תענית גמור והאי מקשה סבר דהאי הלכה מתענין לשעות כמשמעו דיכול להתענות עד חצי היום מתענה קרינא ביה: לא צריכנא דממליך אימלוכי. כלומר לא היה בדעתו כלל להתענות אלא אתא ליה טרדא ולא אכל עד חצי היום וכי מטא חצי יום ממליך אמר הואיל והתעניתי עד חצי היום אתענה כל היום: שלא שקעה עליו חמה. שלא התענה עד אותה שעה: אנשי משמר. כהנים ולוים העובדין מתענין כדלקמן בפרק סדר תעניות: ולא משלימין. לפי שהן עסוקין בעבודה ואין יכולים להשלים אלמא אע''ג דאינו משלים מתענה קרי ליה: לצעורי נפשייהו. עם הצבור אבל אינו תענית לא להתפלל תפלת עננו ולא לקובעו עליו חובה כלל וכל שעה שהוא רוצה לאכול אוכל: מבני (סנאב) בן בנימין. משבט בנימין: שיום טוב שלנו היה. כדלקמן בשלשה פרקים (דף כו.) זמן עצי כהנים והעם כו' עד בחמשה באב בני פרעוש בן יהודה בעשרה בו בני (סנאב) בן בנימין שעל ידי מעשה קבעו להן חכמים להתנדב עצים ולהביא למערכה וכשמגיע זמנו מביאין אותן ומדליקין אותן על גבי המזבח אע''פ שהיו שם שאר עצים הרבה משא''כ בשאר מתנדבי עצים דאין מבערין אותן בזמן שיש עצים אחרים במסכת מנחות (דף קו:) אמרינן המתנדב עצים לא יפחות משני גזירין ועצים טעונין קמיצה טעונים הגשה כו': דאמר רבי יוחנן. פעמים שהיה אומר אהא בתענית עד שאבוא לביתי ואי מטי לביתיה בשתים או בג' שעות ביום הוה אכיל וקרי ליה מתענה: לשמוטיה נפשיה מבי נשיאה. דלא ליטרחוהו למיכל בהדייהו שהיה מבקש הימנו שיאכל עמו היה אומר כן שלא יטריחנו לאכול עמו ומיהו לא הוי תענית שאם היה רוצה היה אוכל מיד ואין בנדרו כלום: ואי יתיב מאי. מי סליק לתענית אי לא: למפוחא. הוא המפוח שנופחין בו הנפחין את האור המתמלא ברוח אף זה נתמלא רוח שלא אכל בחנם: במנחה. בזמן המנחה ואפילו בשוק אומר הריני מחר בתענית: בתפלת המנחה. בסופה תוספת ריצוי ותחנונים עד שאומר הריני מחר בתענית ודוקא נקט מנחה משום דסמוך לתחלת יום תעניתו לאפוקי תפלת יוצר ודיקא נמי מדפסיק שמואל ופליג אדרב דאמר בזמן המנחה שיעורא יתירא: כדכתיב במגילת תענית. לסוף ימים טובים הכתובים במגילת תענית כתיב בה מקדמת דנא ייסר לעיל מינה תני אילין יומיא די לא להתענאה בהון להן כל איניש דייתי עלוה תענית מן קדמת דנא לפני אלו ימים טובים כגון שקיבל עליו עשרה תעניות או עשרים ונכנסו אלו הימים בהם: ייסר בצלו. בתפלה ואי לא קבליה עליה בתפלת המנחה לא דחי להנך ימים טובים אלמא דעיקר תענית בעי לקבולי בתפלת המנחה עילויה ואי לא קבליה עילויה בתפלת המנחה לא עשה כלום: ייסר. לשון ואסרה אסר (במדבר ל): בצלו. צלותא איכא דאמרי לשון נדר שקבל עליו להתענות כמו הרימותי ידי אל ה' (בראשית יד) דמתרגמינן ארימית ידי בצלו ואין רבי מודה האי דקתני דכתיב משום דמגילת תענית היתה נכתבת לבד לזכרון נסים: וחד אמר יאסר. דלא הוי תני ייסר בצלו דמשמע דוקא כדאמרינן אי מקבל בתפלת המנחה אין ואי לא לא אלא יאסר דמשמע יהא אסור לאכול אי אתי עליה תעניות מן קדמת דנא בין בתפלה בין שלא בתפלה: מאי היא. מאי קסבר ומשני כדתניא יחיד שקבל עליו תענית שני וחמישי של כל השנה כולה כלומר כדמפרש בהדיא אם נדרו קודם לגזרתנו כו' ולא שנא בין בתפלה בין שלא בתפלה: קודם גזרתנו. קודם שגזרו חכמים ימים טובים הללו אבל משגזרו אע''פ שהתחיל תעניותיו קודם הזמנים הללו לא דחו: עד מתי אוכל ושותה. בלילה כשמתענה למחר בכל תעניות שהוא אוכל משתחשך ואפילו בתענית יחיד קא מיירי: עד קרות הגבר. אפילו פעם ראשונה קאמר מדקאמר גבי יוצא יחידי בלילה בסדר יומא (דף כא.) עד שישלש: שלא גמר סעודתו. אבל גמר דברי הכל אינו אוכל: אכל ועמד. אע''פ שבירך ועמד משולחנו חוזר ואוכל ואין בכך כלום: שלא סילק. את הטבלא דלאו עקירה היא ולא אסח דעתיה מאכילה וכסעודה אריכתא דמיא: איכא דאמרי אמר רבא כו'. והלכה כאיכא דאמרי אוכל ושותה עד שיישן קבע ועד שיעלה עמוד השחר כרבי: אבל ישן. הפסקה היא ושוב אינו אוכל: התם. לאו ישן ממש אלא מתנמנם שומיליי''ר בלע''ז:

כל תענית שלא שקעה עליו חמה לא שמיה תענית. פי' במסכת ע''ז פרק אין מעמידין (דף לד.) וכן בחלוק שאין לו אימרא פירש התם וכל הפסק דמתענין לשעות דכל תענית צריך לקבלו מבערב בתפלת המנחה בשומע תפלה ואם הוא שבת באלהי נצור וצריך שיאמר למחר אהיה בתענית יחיד כי היכי דליכא למטעי בתענית צבור: התם לצעורי נפשיה בעלמא. ואע''ג דאמרינן (ר''ה דף יח:) משחרב בית המקדש בטלה מגילת תענית והאי עובדא דרבי אליעזר בר צדוק היה לאחר חורבן דאי קודם החורבן אמרינן (שם) כיון שיש שלום אין שם גזירות המלכות האי תנא סבר דלא בטלה: יאסר. פי' יאסר באל''ף הוי לשון אסור שאסר עצמו וייסר הוי לשון הסרה כלומר יסור מן הנדר יהיה מותר לאכול למחר שיהיה יום טוב ואין להתענות: ואם גזרתנו קודם לנדרו ידחה נדרו מפני גזרתנו. אומר רש''י ידחה נדרו מכל וכל ולא ישלים אותו תענית והר''י מסופק בדבר ויש להחמיר דדוקא אותו יום לא יתענה אבל ישלים אותו ליום מחר וכן יש ליזהר שלא להתענות בראש חדש ובחנוכה ובפורים דמאלו ודאי לא בטלה מגילת תענית: