(יואל ב, כג) 'יוֹרֶה' בְּנִיסָן הוּא? 'יוֹרֶה', בְּמַרְחֶשְׁוָן הוּא!. אין להקשות מאי פריך דילמא הכי קאמר ויורד לכם גשם מורה בזמנו ובעתו שהוא במרחשון ואחריו ירד מלקוש בראשון שהוא ניסן, דזה אינו, דהיה צריך לפרש זמן ירידת היורה כמו שפירש זמן ירידת המלקוש, ולמה סתם ביורה ופירש במלקוש.
יָרְדָה לָהֶם רְבִיעָה רִאשׁוֹנָה בְּאֶחָד בְּנִיסָן. נראה לי בס"ד הנה נודע כי מתשרי ועד ניסן הם חדשי הזכר, ומניסן עד תשרי חדשי הנקבה, נמצא גשמים שצריכין לירד בחדשי הזכר ירדו בחדשי הנקבה להורות דאחר דתש כוחן כנקבה מחמת הרעב נתכפר להם ונושעו בחדשי הנקבה, וגם הרעב היה שבע שנים כדי לתקן בזה הצער מה שפגמו במלכות שהוא סוד 'בת שבע' ואז נהפך להם שבע לשבע.
אַף עַל פִּי כֵן צְאוּ וְזִרְעוּ!. נראה לי בס"ד הטעם שאמר לו כן ולא גילה להם מה שיעשה להם הקב"ה בגילוי החיטים שבכותלים וסדקים וחורי הנמלים, כדי שהם יצאו לזרוע מה שבידם לקיים דבר ה' שצוה בכך ולא ימנעו מטעם זה, דמי שיש לו קב חיטים יאכלנו ויחיה וכו' ואז על ידי כך יעשה להם הקב"ה נס לגלות להם מה שבכותלים וכו', וכן היה כאשר הסכימו לזרוע מה שבידם אז נגלה להם הדגן הנזכר.
נִמְצֵאת הַתְּבוּאָה הַגְּדֵלָה בְּשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים, גָּדְלָה בְּאַחַד־עָשָׂר יוֹם. נראה לי בס"ד נס העצום הזה נרמז בשם הנביא יואל, אשר על ידו ובזמנו נעשה הנס הזה, והוא יוֹאֵל 'לו יא' כלומר בעבורו ובזכותו נעשה הנס של י"א יום הנזכר.
ונראה לי דעל ידי שנעשה בירור שלם מן י"א סמני הקטורת זכו לנס זה שתגדל התבואה בי"א יום. והנה הרעב ההוא בא להם מן ארבעה מינים, שהם גָּזָם, אַרְבֶּה, יֶּלֶק, חָסִיל (יואל ב, כה), דראשי תיבות שלהם מספר כ"ב, רמז בעבור שחטאו בכ"ב אותיות התורה היתה זאת להם, ועתה אחר שנתכפר להם חטא הנזכר בא להם השפע הטוב שגדלה התבואה בי"א ימים וי"א לילות שהם כ"ב ונתמלא החסרון שנעשה להם מאותם ארבעה מינים דראשי תיבות שלהם כ"ב.
ועוד נראה לי בס"ד מספר י"א במספר הקדמיי [5+4+3+2+1...] הוא ס"ה כמנין שם אדנ"י [65] שהוא סוד המלכות שפגמו בה בארץ ישראל ועתה נתקן הפגם ולכך היתה הטובה הזאת בניסן שהוא ראש חודשי המלכות.
ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו פירש זכו לנס זה של י"א כנגד מספר ו"ה של שם הוי"ה שתיקנו בתשובתם.
וְנִמְצָא עֹמֶר הַקָּרֵב מִתְּבוּאָה שֶׁל שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים, קָרַב מִתְּבוּאָה שֶׁל אַחַד־עָשָׂר יוֹם. קשה למאי אצטריך למכפל לישנא לפרש לנו על העומר כיון דכבר אמר על התבואה ודבר זה של העומר אתי ממילא?
ונראה לי בס"ד דבא ליישב בזה הטעם דגדלה בי"א יום ולא בי"ב, דהיה ראוי שתהיה גדילתה בי"ב יום כדי שיהיה החשבון מדוייק ומכוון לששה חודשים כל חודש בשני ימים, אך בי"א יום לא יבא חשבון מכוון כנגד ששה חודשים, ולזה אמר נמצא עומר הקרב שנעשה הנס בי"א יום כדי שיהיו יכולין להקריב ממנה העומר ואם הים נשלם גדילתה בי"ב דוקא היה עובר זמנו של עומר כי ההתחלה היתה בחמשה בניסן.
וְעַל אוֹתוֹ הַדּוֹר הוּא אוֹמֵר: (תהלים קכו, ה) "הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ". נראה לי בס"ד על פי מה שכתב רבינו האר"י ז"ל בשער הכוונות בכוונת הפסוק(תהלים קמה, טז) 'פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל חַי רָצוֹן' לכוין ראשי תיבות לְכָל חַי רָצוֹן, רָחֵל [238] שהיא מספר ב' פעמים דִמְעָה [119] ויכוין למתקם יעוין שם. וידוע כי ניסן הוא ראש חודש של רחל שהיא מספר ב' פעמים דמעה, ולזה אמר 'הַזֹּרְעִים ב' דִמְעָה' שזרעו בניסן שהוא של בחינת ב' דמעה, 'בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ' כי אותם י"א יום שגדלה בהם התבואה התחילו מן יום חמשה ניסן וקצרו העומר ליל ט"ז בניסן, צא וחשוב יום חמשה ניסן הוא ט"ו שעות כי בארץ ישראל עמוד השחר בניסן יהיה אחר שעה תשיעית מן הלילה, נמצא היום הוא ט"ו שעות ועשרה ימים ועשרה לילות מן ליל ששה עד ליל ט"ז יש בהם ר"מ שעות הרי רנ"ה שעות עד ליל ט"ו שקצרו בה העומר, וזהו שנאמר 'בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ' רוצה לומר ברנ"ה שעות שגדלה בהם התבואה יקצורו, כי קצירת העומר היא התחלת הקצירה.
בְּאוֹתָהּ שָׁעָה [שָׁנָה] קָנֶה זֶרֶת וְשִׁבֹּלֶת זְרָתַיִם הָיְתָה. נראה לי בס"ד לרמוז זה בכתוב ההוא עצמו שאמר (תהלים קכו, ו) 'בֹּא יָבוֹא בְרִנָּה' אות ב' של בֹּא רומזת על זרתיים דשבולת שהיא עליונה, ואות א' של בֹּא רומז על זרת דקנה שהוא תחתון.
ונראה לי בס"ד הטעם שהיתה השבולת שהיא מאכל אדם זרתיים, כי ידוע שהזרת הוא חצי אמה וכמו שכתב הרשב"א ז"ל (בתשובות החדשות סימן רל"ג) זרת של תורה הוא שני טפחים ומחצה, דלא אמרו הזרת חצי אמה אלא באמה בת חמשה טפחים יעוין שם, ונמצא זרתיים הם חמשה טפחים לרמוז זכות התורה שהיא חמשה ספרים שנמשלה לתבואה כמו שאמרו רבותינו ז"ל (מכות י.) על פסוק (קהלת ה, ט) 'וּמִי אֹהֵב בֶּהָמוֹן לֹא תְבוּאָה' הגינה עליהם בשפע הטובה הזאת שתהיה השבולת שבה התבואה חמשה טפחים שהם זרתיים.
ועוד נראה לי בס"ד הטעם שהיתה הברכה שני שלישים מאכל אדם שהיא השבולת שבה התבואה, ושליש מאכל בהמה שהוא הקנה כי צמח האדמה הוא טובה לארץ שעל ידי יציאת הצמח ממנה יתבררו ממנה נצוצי הקדושה המגולגלים בדומם וכמו שכתב רבינו האר"י ז"ל, וגם על ידי שמברכים ואוכלים את הצומח ממנה תצא מן ארירה שלה שאמר עליה בחטא אדם הראשון (בראשית ג, יז) 'אֲרוּרָה הָאֲדָמָה' ולכן כאשר בישרם על הזריעה וצמח האדמה אמר (יואל ב, כא) 'אַל תִּירְאִי אֲדָמָה גִּילִי וּשְׂמָחִי כִּי הִגְדִּיל הֳ' לַעֲשׂוֹת' ואמר גִּילִי וּשְׂמָחִי בתרתי הנזכרים, וטובה לבני אדם שאוכלים ושבעים וחיים ברעב וטובה לבהמה שתאכל מה שיש לה לאכול מן התבן שהוא הקנה ועשב, ולכך היה שני שלישים מאכל אדם כנגד טובת הארץ וטובת האדם כי טובת הארץ גם כן תלויה במאכל האדם כאמור ושליש קנה שהוא מאכל בהמה, ולכן בישר לבהמות ואמר (יואל ב, כב) 'אַל תִּירְאוּ בַּהֲמוֹת שָׂדַי כִּי דָשְׁאוּ נְאוֹת מִדְבָּר' ובישר לבני אדם בפסוק השלישי (יואל ב, כג) 'וּבְנֵי צִיּוֹן גִּילוּ וְשִׂמְחוּ בַּהֳ' אֱלֹקֵיכֶם כִּי נָתַן לָכֶם אֶת הַמּוֹרֶה לִצְדָקָה וַיּוֹרֶד לָכֶם גֶּשֶׁם מוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ בָּרִאשׁוֹן'.
והנה אם שלשה שותפים בקרן שבידם כל אחד יאכל ריוח כפי מעותיו, אך אם אחד נתן צדקה ומתנה לשלשה צריך שיחלקו בשוה חלק כחלק, וכן כאן השפעה זאת היתה בתורת צדקה, לכן שלשה שותפים אלו שהם האדם והאדמה והבהמה לקחו חלקים שוים ולכך היתה שבולת שבה התבואה שהיא טובת האדם וטובת האדמה זרתיים והקנה שהוא טובת הבהמה זרת.
גם נראה לי היה מאכל האדם שני שלישים כנגד שני שלישי החסד שהם כ"ד כ"ד שהבטיח השי"ת לכנסת ישראל בסוד (ישעיהו נד, יב) 'וְשַׂמְתִּי כַּדְכֹד שִׁמְשֹׁתַיִךְ'.
ונראה לי בס"ד שנרמזו אלו השני שלישים ושליש באומרו 'נֹשֵׂא אֲלֻמֹּתָיו' (תהלים קכו, ו), כי הנושא על גבו משא נפוח שנחשב כשתי אלומות מצד הכובד שהוא האיכות ומצד הנופח שהוא הכמות הנה זה מוכרח שיכפוף קומתו תחת המשא ואין ניכרת קומתו מאחוריו אלא מן הארכובה ולמטה שנמצא שני שלישי קומתו נכסית ושליש נגלית, וכן כאן החלקים נחלקו לשני שלישים ושליש ולכך אמר 'נֹשֵׂא אֲלֻמֹּתָיו'.
בְּהַנָךְ שֶׁבַע שָׁנִים, מַאי אָכוּל?. פירוש כיון דאמר לשון יתר באומרו 'אֶל הָאָרֶץ' (מלכים ב' ח, א) דהוה ליה למימר 'וְגַם בָּא שֶׁבַע שָׁנִים' אלא דהרעב לא היה לבני אדם שבע שנים, כי בני אדם היה להם תבואה ודגן לאכול בשתים או בשלש שנים ולא הרגישו ברעב ורק אל הארץ היה שבע שנים גמורים שלא נתנה הארץ פריה כלל, ולכן דייק קרא ואמר 'וְגַם בָּא אֶל הָאָרֶץ' ולכך שואל על בני אדם מַאי אָכוּל בְּהַנָךְ שָׁנִים שבאלו השבע שנים? ומשני הָכִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שָׁנָה רִאשׁוֹנָה אָכְלוּ מַה שֶּׁבַּבָּתִּים וכו', דנמצא בראשונה ובשניה אכלו ולא הרגישו ברעב.
אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: לֹא אָבוֹא בִּירוּשָׁלַיִם שֶׁל מַעְלָה, עַד שֶׁאָבוֹא בִּירוּשָׁלַיִם שֶׁל מַטָּה. יש להבין היכא רמיזה ירושלים של מטה במה שאמר (הושע יא, ט) 'בְּקִרְבְּךָ קָדוֹשׁ וְלֹא אָבוֹא בְּעִיר'?
ונראה לי בס"ד כי ירושלם כתיב בלא יו"ד, ועולה מספר ת"י קפ"ו, והיינו רמוז בה שני השפעות אחת השפעת ת"י שהוא מספר קָדוֹשׁ [410] והשניה השפעת ששה פעמים אֵ־ל בששה קצוות שלה שעולים מספר קפ"ו [31×6=186] ולפי זה אומרו בְּקִרְבְּךָ 'קָדוֹשׁ' וְ'לֹא' הנה נרמז בשתי תיבות אלו שתי השפעות הנזכר הרמוזים בשם ירושלים של מטה שהם מספר ת"י בתיבת קָדוֹשׁ [410], ומספר ששה שמות אמר לו בתיבת וְלֹא שהוא וא"ו אֵ־ל ואמר בְּקִרְבְּךָ 'קָדוֹשׁ וְלֹא' שהם השפעות ירושלים של מטה, אז 'אָבוֹא בְּעִיר' היא ירושלים של מעלה. ואמר (תהלים קכב, ג) 'יְרוּשָׁלִַם הַבְּנוּיָה כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה לָּהּ יַחְדָּו' כלומר ירושלים באות ה"א דשמא קדישא בנויה וזהו הַבְּנוּיָה ה"א בנויה ולכן היא כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה לָּהּ כלומר לה"א היא ירושלים של מעלה שהיא סוד ה"א דשמא קדישא.
מַאי דִּכְתִיב: (ירמיהו י, ח) "וּבְאַחַת יִבְעֲרוּ וְיִכָּסְלוּ מוּסַר הֲבָלִים עֵץ הוּא"? אָמַר לֵיהּ: הָכִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אַחַת הִיא, שֶׁמַּבְעֶרֶת רְשָׁעִים בַּגֵּיהִנֹּם, מַאי הִיא? עֲבוֹדָה זָרָה!. פירוש דהעובד עבודה זרה עובר על שתי דברות מעשרת הדברות, אשר הם מפי הגבורה שמענום, שהם 'אָנֹכִי וְלֹא יִהְיֶה לְךָ' (שמות כ, ב) ועל זה אמר שקולה כשתים וחזר ועשה ביאור אחר למאמר שקולה כשתים ואמר וכתיב (ירמיהו ב, י) כִּי עִבְרוּ אִיֵּי כִתִּיִּים וּרְאוּ וכו' והיינו שהריעו משתים אלה שהם כתיים וקדרים ולזה אמר וכתיב כִּי עִבְרוּ אִיֵּי כִתִּיִּים וכו', דכונתו לבאר בזה ענין שקולה כשתים דאמר על עבודה זרה.
