עת רצון. אלמא יש שעה שהיא של רצון : כביר לא ימאס. תפלת הרבים לא ימאס: מקרב לי. ממלחמות הבאות עלי: כי ברבים היו עמדי. שהתפללו עמי: פדהבשלום. זה שעסק בדברי שלום דהיינו תורה דכתיב וכל נתיבותיה שלום (משלי ג) וכן גמילות חסדים נמי שלום הוא שמתוך שגומל חסד בגופו לחבירו הוא מכיר שהוא אוהבו ובא לידי אחוה ושלום: הנני נותשם מעל אדמתם. סיפיה דקרא הוא: מקדמי שחרית מחשכי. ערבית כלומר מאריכין בבית הכנסת: שיעור של שני פתחים. רוחב יכנס לפנים שלא ישב סמוך לפתח דנראה עליו כמשוי עיכוב בית הכנסת ויהא מזומן סמוך לפתח לצאת: יתפלל לעת מצא. יתפלל שיהו מצויין לו כשיצטרך: לעת מצא זו מיתה. שימות במיתה יפה ונחה: אסכרא. אישטר''א נגולמנט בלע''ז שבתוך הגוף: כחיזרא בגבבא דעמרא דלאחורי נשרא. כענפי הסירים הנסבכים בגזת הצמר כשאדם נותק בחזקה ומשליך לאחור שאי אפשר שלא ינתק הצמר עמה: כפיטורי בפי ושט. ים אוקיינוס יש בו מקומות שאינו מקבל ברזל ומחברין לוחי הספינה ע''י חבלים ועקלים שתוחבי' בנקביו ותוקעין אותו בדוחק לפי שהם גסין כמדת הנקב: פיטורי. חבלים דמתרגמינן ופטורי ציצים (מלכים א ו) אטונין: בפי ושט. הוא הנקב שהוא עגול כפי ושט: כמשחל בניתא מחלבא. כמושך נימת שער מתוך החלב: זיבולא בתרייתא שלמא. שיהא לו שלום כל ימי חייו ואף ביום קבורתו עד השלכת עפר האחרונה שבכיסוי קבורתו: זיבולא. פלא''דא בלע''ז: לעת מצא זה בית הכסא. שיהא דר במקום שיש בית הכסא סמוך לו לפי שהיתה קרקע של בבל מצולת מים ואין יכולין לחפור שם חפירות והיו צריכין לצאת בשדות ולהתרחק מאד: המצויינים. ציון ואסיפת צבור: ביני עמודי. שבית המדרש נכון עליהם מלמעלה: שכל זמן ששמעי בן גרא קיים כו'. דסמוך למיתת שמעי כתיב ויתחתן שלמה את פרעה (מלכים א ג): הא דכייף ליה. אם כפוף הוא לרבו לקבל תוכחתו ידור אצלו ואם לאו טוב להתרחק ממנו ויהי שוגג ואל יהי מזיד: מהדר אפיה וגריס. משנתו כשקורין בספר תורה: ישלים פרשיותיו. של כל שבת ושבת

רב ששת מהדר אפיה וגריס. וא''ת והא אמרינן בסוטה (פ''ז ד' לט.) מאי דכתי' וכפתחו עמדו כל העם (נחמיה ח) כיון שנפתח ספר תורה אסור לספר אפי' בדבר הלכה. ויש לומר התם איירי בקול רם כדי שלא יבטלו קול קריאת התורה והכא איירי בנחת. והאי דקא מהדר אפיה רבותא משמע אע''ג דמהדר אפיה שנראה כמניח ספר תורה שפיר דמי והאי דאהדר אפיה כדי שיכוון גרסתו. ורב אלפס (מגילה פ''ד) כתב דה''ג מפרשי דוקא שיש שם עשרה אחריני אז יכול ללמוד. אבל אין שם עשרה כי אם עמו לא. והכא מיירי שהיו שם עשרה בלא הוא ועוד תירץ האלפסי שאני רב ששת שתורתו אומנתו הוא. ואנן מסתבר לן כי האי תירוצא: שנים מקרא ואחד תרגום. יש מפרשים והוא הדין ללועזות בלע''ז שלהן הוי כמו

אלא אימא שיכנס שיעור ב' פתחים רוחב. אי נמי שישהא כשיעור כניסת שני פתחים וטעם הדבר מפני שלא יראה כמי שרוצה לצאת ואינו נהנה בישיבת בהכ"נ. ועוד שכשהוא מתפלל מיד כשנכנס הוא דרך הדיוטות:

מר זוטרא אמר לעת מצוא זה בית הכסא אמרי במערבא הא דמ"ז עדיפא מכלהו. ואשבחו הא מלתא מכולהו משום דכמה חליים בנקביו של אדם כשאין בית הכסא מצוי לו ואמרינן נמי ברוך אתה בבואך שיהא בית הכסא סמוך לשולחנך והצריך לנקביו ומתפלל תפלתו תועבה והמשהא נקביו עובר משום בל תשקצו וזהו שבח מציאותו:

רב ששת הוה מהדר אפיה וגריס. ויש מפרשים דדוק' רב ששת היה מותר מפני שהיה סגי נהור ולא היה מחוייב בקריאת התורה דדברים שנתנו בכתב אי אתה רשאי לאומרן על פה:

בשעה שאדם הולך לב"ה לא יתחיל להתפלל מיד, אלא ישהה מעט קודם שיתפלל כדי להתישב לבו, ודי לו בשיעור שיכנס בב"ה ב' פעמים ויגיע למקומו או יתחילת מיד באשרי או בשאר פסוקים ומתוך אותם הפסוקים יתחיל בתפלתו:

מכיון שהתחילו לקרות בספר תורה אסור לאדם לצאת מב"ה אלא א"כ בין קורא לקורא, וכיון שנפתח ספר תורה אסור לאדם לדבר אפי' בדבר הלכה, ואע"פ שאמרו רב ששת מהדר אפיה וגריס שאני רב ששת דתורתו אומנותו, ויש מי שמפרש שלא נאמר דבר זה אלא שאין בב"ה י' שהיו שומעים ושותקים אבל אם יש עשרה ראשים האחרים לדבר ואין הדברין נראין, ויש מי שמפרש שלא נאסר דבר זה אלא בימי רבותינו שהיה ראשון מברך לפניה ואחרון לאחריה, ואמצעיים לא היו מברכים ושמא זה המספר יזדמן לו שיקרא ונמצא שסח בנתים ר"ל בין ברכה ראשונה לאחרונה אבל אנו שכל הקורים מברכים לפניה ולאחריה רשאי לספר ואין בכך כלום:

תקנו חכמים שיהא אדם משלים פרשותיו בביתו על הדרך שאדם קורא אותם בצבור בכל שבת ושבת שנים מקרא ואחד תרגום ואפי' אותן המקראות שאין להם תרגום יש אומר שצריך לקראן ג' פעמים ב' כדין האחרים ופעם שלישית במקום התרגום:

אימא כשיעור שני פתחים. פי' שלא ימהר ויתפלל מיד כשיכנס אלא ישהה כשיעור שני פתחים אבל אם יושב סמוך לפתח שפיר דמי, ומיהו בירושלמי דפ' אין עומדין גרס רב חסדא אמר זה שנכנס לביהכ"נ צריך ליכנס לפנים משני פתחים מה טעם אשרי אדם שומע לי לשקוד על דלתותי גו' ואם עשה כן מה כתיב אחריו כי מוצאי מצא חיים:

רב ששת מהדר אפיה וגריס. וא"ת והא אמרינן בסוטה בפ' אלו נאמרין [דף ל"ט ע"ב] כיון שנפתח ס"ת אסור לדבר אפילו בדבר הלכה שנאמר ובפתחו עמדו כל העם, ואין לומר שאני הכא דמהדר אפיה, דא"כ הוי ליה לאתויי מילתיה דרב ששת התם, ונ"ל דהא דקאמר התם אסור לדבר היינו דוקא בקול רם לפי שמעכב את אחרים מלשמוע אבל בלחש שפיר דמי והא דמהדר אפיה ה"ה דלא מהדר אפיה מצי למגרס בלחש אלא רבותא נקט דאפילו דמהדר אפיה שנראה כמניח ס"ת שרי והוא היה מהפך פניו כדי שיכוין לבו לגרסתו, ורב אלפס פי' דוקא רב ששת שתורתו אומנתו אבל איניש אחרינא אסור:

ישלים פרשיותיו עם הצבור. נראה דכל השבוע מקרי עם הצבור הואיל וממנחתא דשבתא מתחילין לקרות הפרשה אע"ג דלא מיקרי קמי שבתא אלא מרביעי ואולך. במדרש יש צוה רבי את בניו אל תאכלו לחם בשבת עד שתשלימו כל הפרשה, ומיהו אם לא השלים אותה קודם אכילה משלים אחר אכילה:

בד"ה רב ששת כו' והאי דקא מהדר אפיה רבותא כו' עכ"ל ר"ל דלכך נקט תלמודא דקא מהדר אפיה לאשמועינן רבותא כו' מיהו איהו ודאי לא מה"ט הוה מהדר אפיה אלא כדי שיכוין גירסתו וק"ל:

בא"ד כדי שיכוין גירסתו וה"ג מפרשי דוקא שיש כו' ועוד תירץ האלפסי כו' כצ"ל:

כל העוסק בתורה ובג"ח ומתפלל כו'. הן הן ג' עמודי עולם ששנינו על ג' דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה וג"ח והיינו בזמן שב"ה קיים ועכשיו שאין ב"ה קיים התפלה של צבור היא במקום עבודת צבור שהן התמידין שנקרבין בכל יום ואמר אמר הקב"ה פדאני ולבני כו' כי השכינה היא בגלות כמ"ש עמו אנכי בצרה וגם שכל ל' המזמור דוד אמרו זה הפסוק ע"ש שהשכינה אמרה פדה בשלום נפשי עם מקרב לי מלשון קרובים דהיינו בני ודו"ק:

הנוגעים בנחלה כו'. יש לפרש ע"פ מה שאמרו בפ' בני העיר (מגילה כ"ט א') עתידין בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל שיקבעו בא"י כו' וקאמר עד"ז שכני הרעים הנוגעי' בנחלה וגו' דהיינו שנוגע דבר זה בנחלה אשר הנחלתי לבני ישראל שהוא א"י דאותן בתי כנסיות שבבבל גם הם יהיו מכלל א"י שיקבעו שם לעתיד ומייתי עלה איכא סבי בבבל תמה למען וגו' על האדמה וגו' ומסיק דאהנו להו דקדימו וחשיכו כו' דהיינו טעמא דבי כנשתא דבבבל ה"ל כאלו הם על האדמה שהרי יקבע לעתיד שם בא"י ומייתי עלה מאי קרא כו' על דלתותי יום יום מל' כפול דמקדימו היום בשחרית ולשמור מזוזות פתחי היינו דמחשכים בבי כנישתא כאלו הוא שומר הפתח של ב"ה בלילה וכתיב בתריה כי מוצאי כינוי דמדבר בעדו דמוצאי קאי אקב"ה דהיינו בב"ה שהקב"ה מצוי בה שנאמר אלהים נצב בעדת וגו' כדאמרינן לעיל מצא חיים גם בבבל כאלו הוא בא"י וק"ל:

לעת מצוא זו אשה כו'. מפורש ביבמות פ' הבע"י:

זו תורה כו'. וכינוי דמוצאי כמדבר בעדו קאי על התורה שכל הענין שם מדבר בתורה וק"ל:

זו מיתה כו'. תניא נמי הכי תתק"ג מיני מיתה כו' ר"ל תניא נמי הכי שראוי להתפלל על מיתה יפה ונוחה לפי שיש הרבה מיני מיתות כמנין תוצאות ובודאי יש בהן מיתות משונות הרבה ודריש תוצאות גימטריא דה"ל למכתב מוצאות במ' וק"ל:

זו קבורה כו'. אע"ג דקבורה חברו חייב לקברו כדאמרי' בפ' נגמר הדין (סנהדרין מ"ו ע"ב) קבורה מן התורה מנין שנא' כי קבור תקברנו מ"מ לא הכל זוכין לכך כמו שמצינו בבית אחאב וכדכתיב אם יוליד איש מאה וגו' וגם קבורה לא היתה לו וגו':

עדיפא מכולהו כו'. לא נתן טעם למה עדיפא מכולהו ואפשר דסמך אסיפא דקרא רק לשטף מים רבים אליו לא יגיעו דלא מתפרש יפה אלא לענין בהכ"ס דלכך יתפלל כל חסיד שיהיה בהכ"ס סמוך לו כדי שלא יצטרך להשהות נקביו ושטף מים רבים של שתן אליו לא יגיעו להיות שותתין על ברכיו דא"א לו לאדם למוקמי נפשיה אם יעצור השתן הרבה על ידי שבית הכסא רחוק ממנו:

המצויינין בהלכה וכו'. דבבהכ"נ רבים מצוים וקטן וגדול שם הוא וכן בבתי מדרשות שלהם יש שהיו לומדים שם מקרא ויש לומדין שם משנה ולא עלו בידן הלכה שיוצאת מן התלמוד כדאמרי' ס"פ אלו מציאות (ב"מ ל"ג א') העוסקין במקרא מדה ואינה מדה במשנה מדה כו' בתלמוד אין לך מדה גדולה מזו וע"ש פירש"י והיינו שערים מצויינים בהלכה במקום שכל ת"ח קובע מקום לגירסתו בתלמוד המביאה לו הלכה פסוקה וקאמר עלה מיום שחרב ב"ה כו' דבזמן שב"ה קיים היה שם לשכת הגזית שמשם יוצאת הלכה פסוקה ע"פ סנהדרין ועמהם ודאי השכינה שרויה ועכשיו שחרב בית המקדש אותן ד' אמות של הלכה שכל ת"ח קובע לו לגירסתו בתלמוד היא תחתיה להיות השכינה עמו ויצא להם זה הדרש משום דשערי ציון ממש לא יתכן בהם אהבת ה' טפי ממשכנות יעקב לזה פירשו דשערי דהכא כמו אל שעריך כתרגומו לתרע בית דינך דהיינו מקום קבוע שממנו יוצאת הוראה לאנשי העיר ה"נ הכא שערי מקום מצוין וקבוע להלכה פסוקה דיפול בו שפיר אהבת ה' והשתא ציון נמי עיר ציון ממש לא יתכן דלהך מילתא ודאי אין לחלק בין ציון לשאר עיירות ודריש משכנות בתי כנסיות ובתי מדרשות שהם במקום משכן שהשכינה שרויה בהם בגלות כדלעיל ודוק:

גדול הנהנה כו'. נראה לפרש ע"פ מ"ש בתענית (כה.) בר"ח בן דוסא דדחיקא ליה מלתא ובעי רחמי ויהבי ליה משמיא חד כרעא דפתורא דדהבא וחזא בחלמא דהוה מחסר ליה האי כרעא בעוה"ב וז"ש גדול הנהנה בעוה"ז מיגיע כפו שאינו מחסר בזה חלקו בעוה"ב כדכתיב ביה וטוב לך יותר מירא שמים דבעי להנות משכר מעשיו בעה"ז כר"ח בן דוסא דבזה מחסר מחלקו בעה"ב וע"כ לא כתיב ביה וטוב לך ועוד יש לכוין בזה לענין הרואה טריפה לעצמו ועי' בפ' אלו טרפות (חולין מד:):

כל זמן ששמעי כו' כפירש"י גם יש דרש בזה מדכתיב והנה עמך שמעי בן גרא וגו' דמשמע שהיה מצוי עם שלמה והיינו משום שהיה רבו וק"ל:

מ"ד עוזבי ה' וגו' זה המניח ס"ת כו'. דגבי תורה כתיב האי לישנא על עזבם את תורתי וגו' וק"ל:

הזהרו בזקן כו'. לוחות כו' מפורש פ' שתי הלחם (מנחות צ"ט.):

גמרא הנני נותשם מעל אדמתם נמחק:

שם תמה אמר למען כו' כצ"ל ונ"ב תמה פי' בתמיה:

רש"י בד"ה שיעור של כו' סמוך לפתח כו' נ"ב ולא נהירא לר"י מאחר שהוא יושב בב"ה מה לי סמוך לפתח או אינו סמוך אלא הכי פירושו שלא ימהר להתפלל מיד כשיבא לב"ה אלא ישב מעט מפני שיתיישב דעתו שלא יהא נראה עליו כמשוי מרדכי וכן נמצא במקצת תוס':

בד"ה כפיטורי כו' כמדת הנקב כצ"ל והס"ד:

בד"ה פיטורי כו' ופטורי ציצים אטונין כצ"ל והס"ד ונ"ב פירוש כעין שרשרות:

תוספות בד"ה רב ששת כו' רבותא משמע כו' נ"ב פי' ואינו צריך למהדר אפיה וק"ל:

בא"ד גרסתו כו' והלכות גדולות מפרשי דוקא שיש כו' בלא הוא ועוד תירץ כו' אומנותו הוא ואנן מסתבר לן כי האי תירוצא ולא כדברי הלכות גדולות כצ"ל והס"ד ונ"ב פי' הלכך לדידן אסור נ"ל:

רש"י ד"ה כפיטורי. יש בו מקומות שאינו מקבל ברזל. והוא מפני שנמצאים שמה בקרקעית הים אבני מאגנעט אשר טבעם למשוך הברזל אליהם:

אֵימָתַי עֵת רָצוֹן בְּשָׁעָה שֶׁהַצִּבּוּר מִתְפַּלְּלִין. נראה לי בס"ד הטעם לזה כי בברכה של ישראל בפרשת בחקותי כתיב (ויקרא כו,ח) וְרָדְפוּ מִכֶּם חֲמִשָּׁה מֵאָה וּמֵאָה מִכֶּם רְבָבָה יִרְדֹּפוּ, נמצא יש כאן ב' מדרגות, הא' שיהיה נחשב כל אחד מישראל כעשרים, והב' שיהיה נחשב כל אחד מישראל כמאה, וחילוק זה יהיה כפי רבוי הנמצאים, שאם מתחברים פחות מעשרה בעסק תורה ותפלה או בדבר מצוה, כיון דליכא חיבור עשרה יש להם מדרגה הקטנה, שכל אחד נחשב כעשרים, אבל אם הם חיבור עשרה דשכינתא שרייא בינייהו, אז יתעלו למדרגה הגדולה. שכל אחד ואחד נחשב כמאה, ולפי זה נמצא העשרה נחשבים כאלף, ובזה פירשתי בס"ד רמז הכתוב (תהלים פד, יא) טוֹב יוֹם בַּחֲצֵרֶיךָ מֵאָלֶף, כלומר שיהיה שם צירוף עשרה שאז נחשבים כאלף, ולכן אמרו רבותינו ז"ל לעיל כל שבא הקב"ה לבית הכנסת ולא מצא עשרה מיד כועס, ולכן כיון שהם ציבור דנחשבין כאלף אז בתפילתם יהיה עת רצון, כי ידוע ד' מדרגות המספר הם כנגד אצילות, בריאה, יצירה, עשיה, והאלפים הם כנגד אצילות אשר שם הוא רצון ורחמים גדולים מפני שאין שם תערובת קליפה, ולכך אין שם דין ולא בחינת כעס וזעם כלל.

ר' יוֹסִי בְּרַבִּי חֲנִינָא אָמַר מֵהָכָא (ישעיה מט, ח) בְּעֵת רָצוֹן עֲנִיתִיךָ. יש להקשות למה הביא ר' שמעון בן יוחאי פסוק מן הכתובים ולא הביא פסוק זה מנביאים? ונראה לי דפסוק זה יש לפרשו על ימים של עשרת ימי תשובה, או על ימים שנעשו בהם נסים לישראל, ולא קאי על תפלת כל יום ויום, מה שאין כן פסוק וַאֲנִי תְפִלָּתִי דנקיט סתם תפלה מוכח דקאי על תפלה של כל יום, יען כי דוד המלך ע"ה היה מתפלל בכל יום. ברם ר' יוסי ברבי חנינא לא סגי ליה בקרא דר' שמעון בן יוחאי והביא פסוק של בְּעֵת רָצוֹן עֲנִיתִיךָ, משום כי בפסוק זה מפורש חשיבות של עת רצון שהוא לענין עניה, דכתיב עֲנִיתִיךָ דכיון דמתפלל בעת רצון אז יענהו ה', וקב"ה הוא דקאמר ליה לאדם כך, אם כן דבר זה בטוח, מה שאין כן בפסוק וַאֲנִי תְפִלָּתִי לְךָ הֳ' עֵת רָצוֹן, אף על גב דמפורש ביה עֲנֵנִי בֶּאֱמֶת יִשְׁעֶךָ רחמי הוא דקבעי דוד המלך ע"ה מקמי שמייא על זאת, ולא נתברר מהכא אמיתות הסגולה הזאת של תפלת ציבור לענין עניה, וכהאי גוונא מצינו להגמרא בענין ששה לא שלטה בהם רמה ולא חשיב לדוד המלך ע"ה עמהם, ותנא אחר אמר גם דוד, דכתיב (תהלים טז ט) אַף בְּשָׂרִי יִשְׁכֹּן לָבֶטַח, וקאמר הגמרא לא חשיב ת"ק לדוד משום דיש לומר דוד רחמי הוא דקא בעי בהכי. אבל ר' אחא ברבי חנינא הביא פסוק (איוב לו, ה) הֶן אֵל כַּבִּיר וְלֹא יִמְאָס, ועוד הביאו פסוק פָּדָה בְשָׁלוֹם, היינו משום דבהני קראי מפורש ענין רבים בפירוש, מיהו רבנן קמאי לא הביאו פסוקים אלו, משום די"ל היינו דוקא רבים שמתפללים על דבר הנוגע לכולם, אבל יחיד אשר יתפלל עם הציבור על ענין הנוגע לו דוקא לאו משמע מהכא, ולהכי מייתו הנך קראי.

כְּאִלּוּ פָּדְאֵנִי לִי וְלִבְנִי. ונראה לי בס"ד בכל יום יש בו בירור ותיקון לניצוצי נשמות שהם בתוך הקליפות כפי בחינתו, ואלו הנשמות הם חלק אלוה ממעל, ולכן פדותם מן החיצונים שהוא ענין בירורם ותיקונם מייחסו הקב"ה לעצמו, ונראה לי בס"ד תורה חסדים תפלה ר"ת תחת והם קיום העולם, וז"ש (דברים לג, כז) מְעֹנָה אֱלֹהֵי קֶדֶם וּמִתַּחַת זְרֹעֹת עוֹלָם, כי מהם יהיה זרועות לקיים העולם ולשאת אותו. ובזה יובן אֲנִי הֳ' בְּעִתָּהּ אֲחִישֶׁנָּה ר"ת בזכות תפלה עם הציבור ודוק.

כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ בֵּית הַכְּנֶסֶת בְּעִירוֹ. נראה לי בס"ד בא לרבות בתיבת כל מי שהוא שכן ויש לו חלון פתוח ומשם מראה פניו לציבור, אשר מן הדין מצטרף עמהם כמ"ש בשלחן ערוך (סי' נה סעיף י'), אפילו הכי אם אין לו סיבה שלא נכנס לבית הכנסת, ורק מכח עצלות מתפלל על יד חלון הרי זה גם כן נקרא שכן רע, והא דקרו ליה שכן רע, נראה לי בס"ד כי בית הכנסת ראוי לכנותו בשם כן עשר, רצונו לומר מקום עשר על דרך שפרשו טעם שנקראת כנסת, הוא ר"ל כן סת, והיינו סת מספר קדושים כי המתפללים שם נקראים קדושים מחמת השראת שכינה, על כן על דרך זה גם כן יש לומר שראוי לקרא לבית הכנסת כן עשר, רצונו לומר מקום עשר ששם יתפללו הציבור, ועל כן זה שלא בא לבית הכנסת שהוא כן עשר נקרא שכן רע כי אותיות כ"ן עש"ר יהפכו לו לצרוף שכ"ן ר"ע שהאותיות שוים הם. ועדיין יש להקשות למה האריך כ"כ ודי לומר כל מי שאינו מתפלל בבית הכנסת שבעירו נקרא שכן רע, ונראה לי בס"ד דבא לאפוקי היכא דליכא בעיר בית הכנסת של רבים דקדושה בקדושת בית הכנסת, אלא יש של יחיד שנאספים הציבור בביתו להתפלל, או לוקחים בית בשכירות שאין שם קדושת בית הכנסת, דאף על גב דודאי צריך גם כן לבא להתפלל שם אך אם לא בא אינו נקרא שכן רע, ולזה אמר כל מי שיש לו בית הכנסת, לו דייקא דהיינו של רבים דיש בה חלק לכל או"א מישראל וגם לו גם כן יש חלק שם.

אָ"לֵ לְרַבִּי יוֹחָנָן אִיכָּא סָבִי בְּבַבֶּל? א"ל לרבי יוחנן איכא סבי בבבל. נראה לי הגידו שיש זקנים מופלגים בזקנה כמותו, כי ידוע מ"ש בספר הדורות שר' יוחנן חי ת' שנה ולכן תמה, אבל ודאי לא הגידו לו על זקנה פשוטה ותמה. ונראה לפרש בס"ד דטעם שהגידו חידוש זה של הזקנה לרבי יוחנן דוקא, על פי מה שנאמר לעיל על דף ה' במאמר דין גרמא דעשיראה, שאחר שמתו לו עשרה בנים נשאר לו אחד ושלחו לשמואל לבבל לעשות שינוי מקום כדי שיחיה, והוא רב מתנה חבירו של רב יהודה, ועל כן אפשר דרבי יוחנן היה חושש איך ישלח בנו מן ארץ ישראל לבבל בשביל אריכות ימים, והלא אדרבה אין אריכות ימים אלא בארץ ישראל, דְלְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם וִימֵי בְנֵיכֶם עַל הָאֲדָמָה (דברים יא, כא) כתיב, לכך הוצרכו תלמידיו וחביריו להגיד לו שגם בבבל יש הפלגת זקנה, על כן יעשה לו שינוי מקום שם ואל יחוש.

תַּמָהּ וְאָמַר לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם וִימֵי בְנֵיכֶם עַל הָאֲדָמָה כְּתִיב? הקשה פני יהושע ז"ל מאי תמה ר' יוחנן והלא פסוק זה אמצות מזוזה קאי, ומצוה זו נוהגת בארץ ובחו"ל, ונראה לי בס"ד דסבר ר' יוחנן כיון דמפורש בקרא על האדמה צריך לומר אם יקיים מצוה זו בארץ ישראל יזכה לאריכות ימים בעולם הזה, כי מצות מזוזה היא חובת הדר ויצטרף עם המזוזה מצות ישיבת ארץ ישראל ויזכה לאריכות ימים בעולם הזה, ואף על גב דשכר מצות בהאי עלמא ליכא, מה שאין כן אם יקיימה בחוץ לארץ דשכר מצוות בהאי עלמא ליכא, וכיון דאמרו לו מקדמי ומחשכי לבי כנישתא דנחשבים כמו א"י דעתידין ליקבע שם כמו שכתבו חכמינו ז"ל, אמר היינו דאהני להו דנמצא גם בידם יש צירוף זכות ישיבת ארץ ישראל.

יִכָּנֵס אָדָם שִׁעוּר שְׁנֵי פְּתָחִים בְּבֵית הַכְּנֶסֶת וְאַחַר כָּךְ יִתְפַּלֵּל. נראה לי בס"ד כי האדם קודם בואו לבית הכנסת בעודו בביתו הוא עוסק בתיקון העשיה, כי מן (זמן) שיפנה ויטול ידיו מתחיל תיקון העשיה, ונגמר תיקון העשיה באמירת הקרבנות, ובזמירות מתחיל תיקון היצירה, וביוצר מתחיל תיקון הבריאה, ואחר כך תהיה תפילת העמידה באצילות, נמצא בעת שנכנס לבית הכנסת הוא נכנס כבר בתיקון העשיה, ועתה יכנס שיעור ב' פתחים שהם יצירה ובריאה, ואחר כך יתפלל בעולם האצילות, ורבותינו ז"ל דרכם להעלים הסוד, ועם כל זה המקשן שואל על מה שמורה פשוטן של דברים ומפרש אלא אימא שיעור ב' פתחים, וגם בזה יש סוד, ואפשר לרמוז אחר אותיות שנים יש אותיות תכנס ואותיות כנסת, כלומר תכנס בכנסת שיעור שנים פתחים.
ועוד נראה לי בס"ד שני פתחים על פי מה שכתב רבינו האר"י ז"ל בס' הכונות קודם שיכנס ימלך באבהן, לומר פסוק (תהלים ה, ח) וַאֲנִי בְּרֹב חַסְדְּךָ, שבזה הפסוק רמוזים ג' אבות, והנה בשמות האבות שהם אברהם יצחק יעקב ישראל ישורון מלא בשני ווי"ן יש עשרים אותיות, כנגד שיעור שני פתחים דכל פתח שיעורו עשרה אמות, ועיין לבוש אורח חיים (סימן שסב, סט), ולזה אמר יכנס שיעור שני פתחים, כלומר ימלך באבהן שיש בשמותן שיעור שני פתחים או יובן בס"ד פסוק וַאֲנִי בְּרֹב חַסְדְּךָ אָבוֹא בֵיתֶךָ אֶשְׁתַּחֲוֶה אֶל הֵיכַל קָדְשְׁךָ בְּיִרְאָתֶךָ, יש בו עשרה תיבות ואם תכפלנו הוא עשרים תיבות וזה הוא שיעור שני פתחים שהם עשרים אמות.
או יובן שיעור הקטן של הפתח הוא ארבע אמות, ושני פתחים הם שמונה אמות כנגד שמונה אותיות נְהַלֵּךְ בְּרָגֶשׁ שצריך לומר קודם שיכנס לבית הכנסת שדבר זה למדו דוד הע"ה מן אחיתפל וכמ"ש בס' הכונת בשם רבותינו ז"ל. ברם הא קשיא לי כיון דכונת ר"ח לומר שיעור שני פתחים למה לא נקיט כן להדיא, ומי הכריחו לומר יכנס שני פתחים? ונראה לי בס"ד דנקיט יכנס שני פתחים ולא אמר שיעור בפירוש, כדי לרמוז לפי דרכו עוד ענין אחר, כי מצוה רבא איכא להכנס לבית הכנסת בהיותו מלובש תפילין ויאמר פסוק וַאֲנִי בְּרֹב חַסְדְּךָ וכנזכר בזוהר הקדוש, וידוע כי התפילין הוא בסוד חכמה, וידוע כי נקוד פתח הוא בחכמה, ולזה רמז לפי דרכו יכנס שני פתחים שיכנס בתפילין ראש ויד שהם בחכמה שהם סוד נקוד פתח. ובספר "עוללות אפרים" ז"ל כתב שני פתחים הם פה ואוזן, דכתיב (ישעיה ג, ה) הֳ' פָּתַח לִי אֹזֶן, רצונו לומר שיוציא הדברים מפתח פיו ויכניסם לפתח האוזן. ועוד פירש הצדקה כינה אותה הכתוב בשם פתיחה, וכפל הפתיחה בה דכתיב (דברים ט"ו ח') כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ, ואני הדיוט אוסיף על דבריו שבצדקה צריך שני פתיחות, שצריך ליתן באומרו ויברך דוד קודם תפילת העמידה צדקה בשתי חלוקות, שהם ב' שלישים ושליש, ופרשתי בס"ד בדרשותי על התורה טעם לזה, שני שלישים כנגד חלק אביו ואמו, ושליש כנגד חלק השם יתברך, כי אמרו רבותינו ז"ל שלשה שותפים באדם, ולזה אמר כי פתח תפתח בשתים, ולזה אמר יכנס בצדקה שהיא שני פתיחות ואחר כך יתפלל, כמ"ש (תהלים יז, טו) אֲנִי בְּצֶדֶק אֶחֱזֶה פָנֶיךָ ב' צדק, ועל זה אמרו שיחת תלמוד חכם צריכה תלמוד.

מָצָא אוֹ מוֹצֶא. מקשים איך יכיר דבר זה בעודו חתן שלא בא עליה אלא רק ביאה אחת ונפרד ממנה? ונראה לי בס"ד על פי מה שכתב הרב "פתח עינים" בשם רבני אשכנז טעם ששואלין בארץ ישראל דוקא ולא בבבל, מפני כי בארץ ישראל נושא ואחר כך לומד תורה, לכך שואלין שאלה כזאת, אבל בבבל לומד תורה ואח"כ נושא אשה, לכך אין צריך לשאל על כך דודאי התורה מגינה עליו שלא יכשל באשה שאינה הוגנת, והנה מ"ש בא"י נושא ואחר כך לומד היינו על הרוב, אבל יזדמן גם בא"י שילמוד תורה ואחר כך ישא אשה, וכדמוכח מעובדי דאיתא בש"ס, ולכן כיון דאין יודעים אם למד תחלה או עדיין לא למד, שואלין אם מצא אשה מחמת דמצא טוב זו תורה בתחלה, או אם עדיין לא למד תורה דאפשר שהוא מן מוצא מר וכו'. אי נמי שואלין אם מצא בביאה איזה סימן בכלתו שמורה לא מצא, או אם ראה סימן המורה על מוצא, ודע כי הם ודאי אין אומרים לו אלא רק שלשה מילות אלו מצא או מוצא, והש"ס הוא מסיים ביאור דברים אלו בפסוקים.

לְעֵת מְצֹא זוּ קְבוּרָה. פירוש יתפלל שיהא נקבר בכבוד, ולזה מסיים לְשֵׁטֶף מַיִם רַבִּים אֵלָיו לֹא יַגִּיעוּ, קאי על גנות ולזות שפתים של בעלי לשון הרע המספרים אחר מטות המתים כנודע, כי בעלי לשון הרע נקראים מים הזדונים וכן אמר (תהלים סט, טז) אַל תִּשְׁטְפֵנִי שִׁבֹּלֶת מַיִם וְאַל תִּבְלָעֵנִי מְצוּלָה וְאַל תֶּאְטַר עָלַי בְּאֵר פִּיהָ, וגם קטרוגים של המקטרגים גם כן נקראים מים רבים, כמו שנאמר (שיר השירים ח, ז) מַיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת הָאַהֲבָה וכו'.
או יובן בס"ד הכונה שלמים רבים לפי דרשת רבי יוחנן כפשוטו, שיש קרקע שהיא מצולות מים וכאשר יחפרו בהם מעט יצא מים וקרקע זו קשה לקבורה מאד, או אפילו קרקע קשה לפעמים יזדמן גשמי שנה מרובים למאד, ומרוב חוזק המים אשר בא ממקום גבוה למקום נמוך חופר בקרקע ונכנס תחת הקברות ושוטף אותם, כאשר קרה ככה באיזה מקומות, ועל זה מתפלל לשטף מים רבים אליו לקבורתו לא יגיעו ולדרשת רנב"י יתפרש שטף מים רבים, על עת מגפה ב"מ שניתן רשות לחבל שאז יש נספה בלא משפט, ולכך תיקנו לברוח מן העיר ואלו המחבלים קרי להו שטף מים רבים ששוטפים טובים ורעים, ולפי דרשת ר"ן דדריש על התורה מפרש מַיִם רַבִּים על חכמה חיצונית, שהתורה נקראת מים והיא רשות היחיד, וחכמה חיצונית גם כן נקראת מים כי זה לעומת זה עשה האלהים, אך היא ברשות הרבים כי חלק החיצונים שהם רשות הרבים, ולדרשת ר"ח דדריש על אשה ראיתי במפרשים ז"ל דמפרשי מַיִם רַבִּים, על קרי ושז"ל והזרעה בבת נכר, אֵלָיו לֹא יַגִּיעוּ, כי הוא דבק באשתו.

דְמַר זוּטְרָא עֲדִיפָה מִכּוּלְהוּ. נראה לי בס"ד הטעם דעדיפה מכולהו משום דלכל הני דרשות קשא קושיא גדולה, למה יחס דוד המע"ה תפלה זו לחסיד, דהא לכלהו אינשי אצטריך תפלה זו, ומדוע יתפלל החסיד על זה טפי משאר אדם, אבל למר זוטרא ניחא, דהא איתא בגמרא שלשה מיני הדרוקן הם, של בית הכסא ושל עבירה ושל כשפים. גם אמרו בגמרא שמואל הקטן חש ביה אמר רבונו של עולם מי מפיש וכו', וגם ידוע מה שכתבו רבותינו ז"ל הרהורי עבירה קשים מעבירה, ולכן החסיד שיודע בעצמו שהוא נקי אפילו מהרהורי עבירה, ולכך יתפלל על דבר זה יותר שלא לידי הדרוקן ויהיה נחשד בעיני הבריות בשביל עבירה, וכמו שאמר שמואל הקטן רבונו של עולם מיי מפיס. גם עוד יש להבין כיון שהיא חסיד מדקדק טפי מצדיק שלא יכשלו העולם בעון חושד בכשרים ויהיו נענשים על ידו, ומה שאינו חושש כי אם רק על של בית הכסא ולא על של כשפים, היינו משום דכשפים לא שכיחי. ודע כי מה שכתב מהרש"א ז"ל כשטף מים רבים של מי רגלים הוא מוקשה, יען כי בשביל מי רגלים לא אצטריך בית הכסא, ובכל מקום שירצה יטיל, וכבר ידוע מעשה דשמואל בפרקא, ויותר נכון שיפרש מהרש"א על פי דרכו של רש"י דקאי על הקרקע של מצולה ודוק.

אוֹהֵב ה' שְׁעָרִים הַמְּצֻיָּנִים בַּהֲלָכָה יוֹתֵר מִבָּתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי מִדְּרָשׁוֹת. פירוש בתי כנסיות שמתפללים בהם ובתי מדרשות שקורין בהם מקרא ומשנה, אך המצויינים שלומדים בהם גמרא ומורין בהם הלכה למעשה, מיהו צריך להבין למה למקום לימוד הגמרא והוראת ההלכה קרי להו שערי ציון, לימא בתי ציון, ושערים מאן דכר שמייהו והלא הלימוד לפנים הוא? ונראה לי בס"ד שדרכם להניח שומר על הפתח במקום שלומדין גמרא ומורין הלכה כדי שלא יכנס שם אדם שאינו הגון או שהוא אחד מן הקראים והאפיקורסין וישמע מדברי תורה שמדברים בהם חכמים, ולפי זה סימן שזה בית המדרש של לימוד גמרא והלכות הוא מן מקום השער, דכיון דנמצא אצל השער שומר ניכר שהוא משערים המצויינין בהלכה, לכך נקיט להו בשם שערי ציון. גם ציון [156] גי' יוסף ששם ישמע חכם ויוסף לקח.

מִיּוֹם שֶׁחָרַב בַּיִת הַמִּקְדָּשׁ אֵין לוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּעוֹלָמוֹ. י"ל למה תלה זה בחורבן ואם רצונו לומר בזמן מקדש קיים יש קרבנות ועתה ההלכות הם במקום קרבנות, אם כן למה נקיט הלכה לימא תורה, כמו שנאמר (ויקרא ז, לז) זֹאת הַתּוֹרָה לָעֹלָה כל הקורא בפרשת עולה כאלו הקריב עולה? ונראה לי בס"ד דקודם חורבן לא היה שכחה בעולם, והיו ההלכות סדורות בפי חכמים כמו שנתנו מסיני, ואחר החורבן נעשה תגבורת לקליה וגברה השכחה, ונשכחו רבוי ההלכות ורובם מחדשים אותם חכמי ישראל בכל דור ודור על ידי פלפולם וכמו שעשה עתניאל בן קנז באותם הלכות שנשכחו באבלו של משה רבינו ע"ה, והנה כל דבר שהוא נתחדש ויצא לאור על ידי אדם הוא חביב לפני הקב"ה, ולזה אמר מיום שחרב בית המקדש שגברה השכחה שאז רוב ההלכות מתחדשים על ידי חכמים אין לו להקב"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד, כי אז ההלכות האלה הם חביבין לפניו, ומ"ש 'בעולמו' ולא אמר 'בעולם'? נראה לי בס"ד כי הקב"ה כינוי לתפארת, ועולם התפארת הוא היצירה, ולימוד התורה הוא ביצירה שהיא עולמו של הקב"ה שהוא סוד התפארת ודוק.

אֶלָּא אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁל הֲלָכָה בִּלְבַד. נראה לי בס"ד נקיט ד' אמות, כי יש ששה סדרים של משנה ובכל סדר יש ד' חלקים של פרד"ס כנודע, נמצא הוא כדמיון ארבע אמות שכל אמה היא ששה טפחים וסך הכל כ"ד [24], וזמ"ש וְשַׂמְתִּי כַּדְ-כֹד שִׁמְשֹׁתַיִךְ, ולפי דבריו של הרב 'עיון יעקב' מ"ש בזה יש לפרש מה שאמר השם יתברך לאברהם אבינו קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ, שהתורה נקראת ארץ, דכתיב (איוב יא, ט') אֲרֻכָּה מֵאֶרֶץ מִדָּהּ וּרְחָבָה מִנִּי יָם, נתן לו השגה בה שישיג שהוא הגרסא, והרוחב שהוא פלפול וחריפות שבה.

גָּדוֹל הַנֶּהֱנֶה מִיְגִיעוֹ יוֹתֵר מִירֵא שָׁמַיִם. מקשים אם אינו ירא שמים מה יועיל, ואם הוא ירא שמים פשיטא ומאי קא משמע לן? ונראה לי בס"ד יש צדיק מיראה, וזה אינו עושה יותר מן החיוב, וזה ממילא אינו נהנה מיגיעו בעולם הזה אלא הקב"ה שומר שכרו לעולם הבא ויפרנסנו בתורת צדקה, אבל צדיק מאהבה זה עושה יותר מכדי חיובו, וכיון דעושה יותר מחיובו יש לו שכר גם בעולם הזה, דהא דאמרו שכר מצות בהאי עלמא ליכא, היינו שכר חיוב וכמו שפירשו בברייתא דעל מנת שיחיה בני, ולפי זה העובד מאהבה שעושה יותר מכדי חיובו זה נקרא נהנה מיגיעו, והנה אם נזדמן שזה העובד מאהבה שהוא נהנה מן יגיעו, לא באו לידו מצות הרבה כמו אותו צדיק מיראה, ונמצא שבמספר המצות אותו צדיק מיראה גדול ממנו, עם כל זה אומר בכל אופן שיהיה הנה אותו הנהנה מיגיע כפו שהוא צדיק מאהבה נחשב גדול מזה באמת.
אי נמי נראה לי בס"ד דסלקא דעתך ירא שמים ונהנה מיגיע כפו, שיש לו עסק ומלאכה באיזה שעות מן היום, גרע מן ירא שמים שאינו נהנה מיגיעו אלא נותנים לו הספקה ועוסק בתורה כל היום כולו, מפני שזה עוסק בתורה כל היום, וזה עוסק בקצת מן היום, ולהכי קא משמע לן דאדרבה האמת הוא להפך, דירא שמים וגם נהנה מיגיעו עדיף ונראה לרמוז בס"ד מ"ש וטוב לך ביגיע כפים מפני שהיד מתחלתה ועד סופה יש בה טו"ב [17] פרקים עד חיבור הכתף לרמוז מי שהוא יגיע כפים טוב לו.

וְאֵינוֹ נִכְנָס שָׁם לְהִתְפַּלֵּל י"ל, הול"ל וְאֵינוֹ הוֹלֵךְ שָׁם אוֹ וְאֵינוֹ בָּא שָׁם. ונ"ל, דלא מקרי שָׁכֵן רַע, אלא בהיכא דהוא הולך ברחוב העיר והגיע ועבר על פתח בית הכנסת וְאֵינוֹ נִכְנָס שָׁם לְהִתְפַּלֵּל אלא הולך לדרכו ונכנס ובא לביתו, זה נקרא שָׁכֵן רַע, ולהכי דייק לומר וְאֵינוֹ 'נִכְנָס' דאינו חסר הליכה וביאה מביתו לבית הכנסת כי הוא כבר עבר על פתח בית הכנסת ולא נִכְנָס, אבל היכא דהוא יושב בביתו ואינו הולך לבית הכנסת, אף על גב דלאו שפיר עבד, סבר מר אין זה נקרא שָׁכֵן רַע.
ומה שנקרא שָׁכֵן רַע, נ"ל בס"ד, כי בית הכנסת הוא מקום המיוחד להשראת שכינה שנקראת בשם שער, כי היא סוד שם 'אדני' אשר במילואו עולה מספר תרע"א [במילוי אל"ף דל"ת נו"ן יו"ד עולה 671], לשון שער שהוא תרגום של שער, ולכן אומרים אֲדֹנָי שְׂפָתַי תִּפְתָּח. גם עוד השכינה נקראת בשם כן, כנזכר בספר מא"א, כי המלכות סופא דכל דרגין שהיא כן לכל הספירות. ולכן כיון שזה לא נכנס לבית הכנסת שהוא מקום המיוחד להשראת שכינה שנקראת שער ונקראת כן יתהפכו לו צירופים של שער כן לצירוף שָׁכֵן רַע, דהאותיות שוין הם.
ועוד נ"ל בס"ד מה שקראו שָׁכֵן רַע, כי כל איש ישראל אחוז ודבוק באור השכינה השורה בבית הכנסת, וההולך שם הוא אחוז ודבוק באור השכינה, ולהיפך מי שאינו רוצה לילך שם להדבק באור השכינה שם, הנה נשלף ונעקר ממקום אחיזתו בקדושה 'ואותיות השכנים' לאותיות רע באלפא ביתא הם אותיות שף, דפירושו: נשלף ונסע מדוכתיה, וכמ"ש רש"י וערוך עמ"ש בגמרא דמעילה דף כט, בי כנישתא דשף ויתיב בנהרדעא ע"ש, כן זה נשלף ונסע ונעקר מדוכתיה, הוא מקום השראת שכינה.

מְקַדְּמֵי וּמֵחַשְׁכֵי לְבֵי כְּנִישְׁתָּא. פירוש: מקיימים (תהלים עב, ה) יִירָאוּךָ עִם שָׁמֶשׁ בשחרית ומנחה. שמתפללים מנחה סמוך לשקיעת החמה, ועי"כ תפלת שחרית שלהם תהיה בזמן שמתפללים כנסיה האחרונה בירושלים, ומנחה שלהם תהיה עם כנסיה ראשונה של ערבית בירושלים.

יִכָּנֵס שִׁעוּר שְׁנֵי פְּתָחִים וְאַחַר כָּךְ יִתְפַּלֵּל. נ"ל בס"ד, רמזו לפי דרכם ענין אחר בזה, שצריך לעשות קודם תפלת העמידה זווג הוי"ה אהי"ה שהם חוב בקריאת שמע, ואחר כך יתפלל. ורמזו זה בְּשִׁעוּר שְׁנֵי פְּתָחִים, שכן פתח שיעורו ד' אמות, ושני פתחים הם שמונה אמות, כנגד שמונה אותיות 'הוי"ה אהי"ה'.

אָמַר רַבִּי חֲנִינָא לְעֵת "מְצֹא" זוּ אִשָּׁה, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי יח, כב) מָצָא אִשָּׁה - מָצָא טוֹב. י"ל לפי דרשה זו, איך שייך עם זה מ"ש בסוף הפסוק רַק לְשֵׁטֶף מַיִם רַבִּים אֵלָיו לֹא יַגִּיעוּ, (תהלים לב, ו) ויהיו הדברים קשורים זה עם זה?
ונ"ל בס"ד, דכל הרווחה שירויח האדם בלי עמל ויגיעה כלל נקרא עליה שם 'מְצִיאָה' יען כי המציאה תבא לידי האדם בלי עמל ויגיעה. והנה האדם כשנושא אשה שהיא בריה שלימה ונאה, אשר טרחו בה מולידיה בהריון ויניקה וגידול והשכלה עד שנעשית אשה בעלת קומה שראויה להנשא, הנה ראוי שיקרא על לקיחתו זו שם 'מְצִיאָה' שהוא לוקח בריה שלימה ותמימה בלי עמל ויגיעה. ולא עוד אלא שלוקח מאביה מעות של נדוניא ממון שלא עמל בו, וגם זה נקרא עליו שם 'מְצִיאָה' ולכך אמר הכתוב מָצָא אִשָּׁה מָצָא טוֹב, דנקיט עלה שם 'מְצִיאָה'.
והנה יש חתן לוקח אשה ונותן עיניו בממון בית אביה, כי מלבד מה שפסקו לה בנדוניא, הוא מוצץ מאביה כמה הנאות בתוך החופה ואחר החופה, וגם בלידת בנים צועק תמיד הַב הַב! וְלֹא תִּשְׂבַּע עֵינָיו. ויש חתן כשלוקח אשה, שמח בחלקו בנדוניא שנתן לה אביה כרצונו הטוב, ואינו מבקש יותר.
מעשה בחתן אחד שהיה טבעו אוהב ממון, והיה מבקש חוץ מן הנדוניא מינים מינים שונים כמעט קרוב לסך הנדוניא ובאופן שהיה מציק לחמיו בתביעות ובקשות אלו, עד שצריך לפשוט עורו מעליו. אמר לו חבירו, כל כך אתה מציק לחמיך ולא תחוש שאחרי זה כשיבא לך בת ותשיאנה, יהיה חתן שלך עושה לך כזאת ופושט עורך מעליך. אמר לו, אין דעות כל בני אדם שוים ואין טבעם ומדתם שוה, אני מצפה שיהיה מזל שלי טוב שיזדמן לי חתן שמח בחלקו, ואינו מבקש ממני דבר.
נמצא יש חתן מבזבז ממון חמיו, ורוצה שאשתו גם היתר שתולין בו הסל תקח לה ומצא, באופן שלא תניח שארית הפליטה בבית אביה, וזה ידמה לְשֵׁטֶף מַיִם רַבִּים, כי מאחר שהם מַיִם רַבִּים שוטפים הכל ולא ישאר מאומה.
וז"ש: עַל זֹאת יִתְפַּלֵּל כָּל חָסִיד אֵלֶיךָ לְעֵת מְצֹא – זוּ אִשָּׁה, דכתיב בה מָצָא אִשָּׁה מָצָא טוֹב. שהאשה וממון שלה באים ליד הבעל בלי עמל ויגיעה, דאז דומה זה למציאה, הנה מקדם קדמתא מתפלל לְעֵת מְצֹא, דהיינו: שמתפלל שיתן לו השי"ת יכולת להשיא בתו להגון לה, ויזמין לו מעות הנדוניא, ובכלל התפלה שמתפלל רַק לְשֵׁטֶף מַיִם רַבִּים, ר"ל: אותם החתנים שיש להם חמוד ממון הרבה, שדומין לשטף מים רבים שרוצים לשטוף כל ממון של אבי הבת, אֵלָיו לֹא יַגִּיעוּ, לא יזדמנו לו חתנים כאלו שמידתם וטבעם לבזבז ממון בית חמיהם, אלא יזדמן לו חתן השמח בחלקו.

בַּמַּעֲרָבָא, כִּי נָסֵב אִנִּשׁ אִתְּתָא, אָמְרֵי לֵיהּ הָכִי 'מָצָא אוֹ מוֹצֵא'. נ"ל בס"ד, כל איש ואשתו מזדווגים תחלה נשמותיהם בעולם הנשמות, ובאים לעולם הזה ומזדווגים בבחינת גופם. על כן יש אדם לוקח אשה בת זוגו שנזדווג עמה בעולם הנשמות, ויש לוקח אשה שאינה שלו אלא היא של אחרים, וכאן מָצָא אותה ולקחה ולא מָצָא אותה מקודם. וזה ניכר מן האהבה שיש ביניהם, אם רואה שלבה נמשך עליו ביותר ואוהבת אותו מאד מתחלת הנשואין, זו הוכחה שהיא בת זוגו שכבר נזדווג עמה בעולם הנשמות, שכבר מצא אותה קודם זה. ולכן שואלין אותו 'מָצָא אוֹ מוֹצֵא?' כלומר כיצד נגלה לך מן סימני האהבה, אם כבר מָצָא אותה קודם, שהיא בת זוגך, או אם זו אינה שלך אלא רק עתה בעולם הזה אתה מוֹצֵא אותה?

אוֹהֵב ה' שְׁעָרִים הַמְּצֻיָּנִים בַּהֲלָכָה יוֹתֵר מִבָּתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת. קשה, וכי בתי מדרשות לאו מצויינין בהלכה הם?
ונ"ל בס"ד, דבתי מדרשות בסתם קאי על מקום שלומדין בו מקרא, אבל שְׁעָרִים הַמְּצֻיָּנִים בַּהֲלָכָה קאי על בתי מדרשות שלומדין בו הלכות שהם תורה שבעל פה, וכן מפרש המהרש"א ז"ל. אך נ"ל, דבתי מדרשות בסתם, לומדים בהם תורה שבעל פה משנה ותלמוד הרבנים עם התלמידים. אך שְׁעָרִים הַמְּצֻיָּנִים בַּהֲלָכָה, יושבים שם דייני איסור והיתר ודייני ממונות שמורין שם הלכה למעשה, שכל מי שיש לו שאלה לענין מעשה יבא שם ויורו לו, הן בדיני איסור והיתר, הן בדיני ממונות, ולהכי נאהבים יותר לפניו יתברך, בשביל ששם נמצאים הלכה למעשה ולא דרך למוד בלבד.
[נוסח אחר] קשה, וכי בתי מדרשות לאו מצויינים בהלכה הם? ופירשתי בסה"ק בְּנָיָהוּ (לעיל) כי בתי מדרשות שם לומדים החכמים עם התלמידים שמלמדים אותם מקרא, וגם מלמדים אותם משנה וגמרא שהוא גרסא וסברא, אך הלמוד הוא לתלמידים שצריכין ללמוד. אך שְׁעָרִים הַמְּצֻיָּנִים בַּהֲלָכָה, הם בית המדרש שמתאספים שם חכמי הדור שכבר נסמכו, והם לומדים כולם ביחד ונושאין ונותנין בהלכות. ושם יושב הנשיא וראש ישיבה, וכל מי שיש לו שאלה הן בדיני איסור והיתר הן בדיני ממונות יבא שם לשאול, ומשם הוראה יוצאה הלכה למעשה בכל דבר ודבר. ועליהם אמר ר"ג לרבי שמעון בברכות כששאל על תפלת ערבית, וכן לרבי צדוק בברכות כששאל על הבכור, המתן עד שיכנסו בעלי תריסין לבית המדרש, וכשנכנסו עמד השואל ושאל. ובית המדרש הזה נקרא שְׁעָרִים הַמְּצֻיָּנִים בַּהֲלָכָה, דחביב לפני הקב"ה מפני שמשם הוראה יוצאה הלכה למעשה, ושם נפסקין ההלכות לענין מעשה, ולאו למגרס יושבים שם אלא להבין מתוך דבר ולדמות מילתא למילתא, ולחדש הלכות לאמיתה של תורה. כך פירשתי בס"ד בסה"ק בְּנָיָהוּ ע"ש.
אך צריך להבין למה קרי להו שַׁעֲרֵי צִיּוֹן?
ונראה כי צִיּוֹן הוא ר"ל: סימן, וכמ"ש בעירובין (נד:) הַצִּיבִי לָךְ צִיֻּנִים (ירמיה לא, כ) 'עשי ציונין לתורה' מאי משמע דהאי צִיּוֹן לישנא דסימנא הוא? דכתיב וְרָאָה עֶצֶם אָדָם וּבָנָה אֶצְלוֹ צִיּוּן (יחזקאל טל, טו) ע"ש. וכן החכמים המורים שם הלכה לכל שואל, הם צריכים להביא ראיה והוכחה לכל דבר הלכה אשר יתחדש. דהא ודאי אין כל אופני השאלות אשר יבואו לפניהם נמצאים מפורשים במשנה ובקבלה שיש בידם, אלא הם צריכים להשיב תשובה לשאלה, ולעשות לאותה תשובה הוכחה וראיה מדין אחר שאמור במשנה שבידם. וזו ההוכחה והראיה, נקראת צִיּוּן, שהוא ר"ל, סימן ורמז לאותו דבר הנשאל, דעליו נאמר הַצִּיבִי לָךְ צִיֻּנִים – עשו ציונים לתורה. ולכן בתי מדרשות אלו שמהם הוראה יוצאה לכל שואל, נקראים שַׁעֲרֵי צִיּוּן, יען כי לכל הלכה עושין לה סימן, דהיינו ראיה והוכחה בהוראתם בה.
גם האר"י ז"ל פירש מילת 'ציון' כמו צִנָּה הַסּוֹחֶרֶת, ועניינה על הנסבב, כן הַצִּיּוּן הַלָּז. וגם לזה הביאור יבא נכון הדבר שפירשנו בזה שמביאין הוכחה וראיה לכל הלכה אשר מורין שם, וקרי צִיּוּן להראיה וההוכחה, והוא לשון צִנָּה שענינה ההוכחה על ההלכה, כמו צִנָּה הַסּוֹחֶרֶת, וענינה על הנסבב.

דְּאִלּוּ גַּבֵּי יְרֵא שָׁמַיִם כְּתִיב (תהלים קכח, א) אַשְׁרֵי אִישׁ יָרֵא אֶת יְיָ. פירוש, תרתי קאמר, חדא בירא שמים כתיב אַשְׁרֵי אִישׁ, ר"ל השבח לו רק בעודו אִישׁ, דהיינו בבחרותו, אבל בזקנותו אין לו שבח אם הוא ירא שמים, כיון דבטלה תאות עולם הזה ממנו בטבע. ואילו גבי נהנה מיגיע כפו כתיב אַשְׁרֶיךָ בסתם, דמשמע כל עת הן בזקנה הן בבחרות, ועוד שנית, דכאן קאמר אַשְׁרֶיךָ בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא, וגבי ירא שמים לא כתיב טוֹב לָךְ.

גמ' כל העוסק בתורה כו'. ברי"ף איתא ומצוי בבהכ"נ:

שם לעולם ידור כו'. מג"א סימן תר"ח סק"ג:

שם בין פסוקא לפסוקא כו'. עי' יומא ע' ע"א בת"י ד"ה ולא מפני:

רש"י ד"ה כמשחל כו' כמושך כו'. כי מן המים משיתהו שמות ב' (מתרגם מן מיא שחלתיה):

בתר"י ד"ה לעולם, דהרי מצינו הרבה פסוקים שאין להם תרגום, כגון פסוקים של ברכת כהנים.

בחומשים שלנו יש תרגום על פסוקים אלו:

בגמרא אמרו ליה לר' יוחנן איכא סבי בבבל תמה כו' על האדמה כתיב אבל בחוצה לארץ לא. ולכאורה יש לתמוה על תמיהתו של ר' יוחנן דהא האי קרא דלמען ירבו ימיכם אמצות מזוזה קאי כדאיתא ביומא ובקדושין ובכמה דוכתי א"כ מילתא דפשיטא היא דמצות מזוזה נוהגת בין בארץ ובין בח"ל דחובת הגוף היא ואע"ג דכתיב ביתך אפ"ה לא ממעטינן חו"ל כמ"ש התוס' בסוף פ"ק דע"ז במה שהקשה ר' יהודא על ר' חיים כהן ע"ש וכן משמע להדיא בריש פ' ראשית הגז בהא דבית השותפין חייב במזוזה ודריש התם ביתך דרך ביאתך ולא מוקי לביתך למעוטי חוצה לארץ כמו באינך דמייתי התם אלא דיש ליישב דבלא"ה ע"כ הא דאמר ר' יוחנן אבל בחוצה לארץ לא לאו דוקא דודאי מצינו כמה סבי בכל המקומות שהאריכו ימים אפילו בלא שכר מצוה אלא לפי שראה ר' יוחנן דשכיחי סבי בישראל בבבל טפי מבא"י ושכיחי נמי טפי בישראל משאר יושבי מדינות בבל וע"ז תמה שפיר דכיון דכתיב במזוזה למען ירבו ימיכם על האדמה משמע מיהו דשכר אריכות ימים של מצות מזוזה שייך טפי בא"י מבשאר מדינות. ובזה יתיישב ג"כ היטב במאי דמסיק דמקדמי ומחשכי לבי כנישת' ומיית' קרא דלשמור מזוזות פתחי דכתיב בתרי' כי מוצאי מצא חיים אע"ג דלשון חיים מצינו בכמה מצות אלא דאפ"ה מדאפקיה רחמנא לדלתות בה"כ בלשון מזוזות פתחי משמע דשייך בה נמי האי שכר דמזוזה של אריכות ימים והיינו חיים דקרא כן נ"ל:

שם אמר ליה רבא לרפרם ב"פ לימא לן מר. נ"ל דרפרם ב"פ דהכא אינו רפרם ב"פ שהיו לו עשרה בנים דהא ר"פ גופא תלמידיה דרבא הוי ורפרם ב"פ דהכא תלמידו של ר"ח הוי שהיה רבי' דרבא וכן מהא דקאמר ליה רבא לימא לן מר משמע דהי' גדול יותר מרבא וע"כ דתרי רפרם ב"פ הוו:

שם לימא לן מר מהני מילי מעליותא דאמרת משמיה דר"ח במילי דבי כנישתא כו' אוהב ה' שערים המצוינים בהלכה יותר מבתי כנסיות כו'. ולכאורה הוא תמוה דהא לאו ממילי מעליותא דבי כנישתא הוא אלא גריעותא הוא. ונ"ל דמ"מ מילי מעליותא דבי כנישת' הוי בהא דדריש ר"ח דכל משכנות יעקב היינו בה"כ דאי במשכן ממש מאי כל משכנות דקאמר ועוד דאין סברא לומר ששערים המצויינים בהלכה יהיו יותר חביבין מקדושת המשכן עצמה אע"כ דאבתי כנסיות קאי וא"כ מדאפקינהו רחמנא בלשון משכן אין לך מעליות' יותר מזו כן נ"ל:

שם ואמר ר' חייא משמי' דעולא גדול הנהנה מיגיעו כו' דאילו גבי ירא שמים כתיב אשרי איש ירא את ה' כו'. כן הוא בכל הנוסחאות שלפנינו והא דלא מיית' מהאי קרא גופ' דכתיב אשרי כל ירא ה' ההולך בדרכיו וסמיך ליה יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך משום דמהאי קרא איכא למימר דכולה חדא מילתא היא והא בלא הא לא סגי משא"כ בהאי קרא דכתיב אשרי איש ירא ה' במצותיו חפץ מאד בפשטא דקרא משמע שמניח חפציו לגמרי מפני חפצי שמים ממילא דיושב ובטל אפ"ה לא כתיב בו וטוב לך אלא אשרי לחוד וכל היעודים דכתיב בתר' היינו בעניני עה"ז גבור בארץ יהי' זרעו הון ועושר בביתו ובזה המזמור אשרי כל ירא ה' דאיירי מי שירא ה' ונהנה ג"כ מיגיע כפיו אע"פ שעי"כ ממעט מלאכת שמים אפ"ה כתיב בתריה אשריך וטוב לך אשריך בעה"ז וטוב לך לעה"ב דבכה"ג הוי חפצי שמים יותר כדי שלא יצטרך לבריות וק"ל:

ראב"ח אמר מהכא הן אל כביר לא ימאס עיין במהרש"א בח"א ולענ"ד נראה דאם הך כביר לא ימאס היינו תפלת הצבור עצמה קשה מאי ארי' שאינו מואס הרי אפי' שומע תפלתם וכדלעיל לשמוע אל הרנה ואל התפלה וכל מקום שהציבור מתפללים הוא מקום רנה אלא ודאי דקרא איירי ביחיד המתפלל בביתו בשעה שהצבור מתפללים וכן מפורש בתוס' במס' ע"ז דף ד' ע"ב בד"ה כיון דאיכא ציבורא דהא דמהני אפי' כשהציבור מתפללים במקום אחר היינו דלא מדחי אבל אינה נשמעת אלא דוקא במקום שהציבור מתפללים כדאמרינן בפ"ק דברכות אין תפלתו של אדם נשמעת אלא עם הציבור ועיין לעיל בדברינו דף ו' ע"א מ"ש על דברי התוס' הללו א"כ כיון דכתיב לא ימאס מיירי שמתפלל ביחיד בעת שהציבור מתפללים וכן תנ"ה דלקמן ר' נתן אומר מנין שאין הק"בה מואס בתפלת הרבים כוונתו בעת תפלת רבים. ומדברי הרמב"ם בריש פ"ח למדתי דתפלת הציבור נשמעת כשאין בהם חוטאים וכשיש בהם חוטאים עכ"פ אין הק"בה מואס בתפלתן ואמנם שיהי' מעלה להמתפלל בביתו בעת שהציבור מתפללים לא נזכר בדברי הרמב"ם כלל ולא בדברי הרי"ף ולפי הנראה מדברי הרי"ף לעיל גבי הא דאמרינן שאין תפלה נשמעת אלא בבה"כ גירסא אחרת הי' לו כאן בסוגיא זו ועיין במעדני י"ט ועיין פרישה סי' צ' ועכ"פ נראה דאפילו לגירסת הרי"ף והרמב"ם דלא גרסינן הכא שום מעלה למתפלל בביתו בעת שהציבור מתפללים מ"מ הרי מפורש במס' ע"ז דף ד' ע"ב דקאמר התם אי הכי דשחרית נמי ומשני שחרית כיון דאיכא ציבורא דמצלי לא מדחיא:

כל מי שיש לו בה"כ בעירו ואינו נכנס לתוכו להתפלל נקרא שכן רע. ויש להסתפק אם גם במתפלל ביחיד ויש לו בה"כ בעירו ואינו נכנס לתוכו ג"כ נקרא שכן רע ועיין לעל דף ו' ע"א מה שכתבנו ואמנם שם דברינו לענין שמצוה ליכנס לבה"כ להתפלל אפילו כשמתפלל ביחד אבל לענין שיהא בקרא שכן רע לא דברנו שם וגם תר"י לא איירו מזה ואין להוכיח מדלא קאמר כל מי שהציבור מתפללין בעירו והוא אינו הולך להתפלל עמהם נקרא שכן רע ש"מ שאפילו כשאין שם באותו פעם ציבור אפ"ה נקרא שכן רע כשאינו הולך לבית הכנסת שי"ל דקמ"ל דדוקא אם הצבור מתפללין בבה"כ דאיכא תרתי למעליותא מעלת הצבור ומעלת המקום הוא דנקרא שכן רע הא אם הצבור מתפללים חוץ לבה"כ באיזה חדר אף שאם אינו מתפלל עמהם מפסיד שאינו בטוח שתפלתו נשמעת מ"מ אינו כקרא שכן רע ומה דלא קאמר כל מי שיש לו בה"כ בעירו ואינו נכנס לתוכו להתפלל עם הציבור אולי לפי שגם סתם אמרי בה"כ היינו ציבור שמסתמא כל מקום שיש בה"כ שם הצבור מתפללים. ועוד אני מסתפק מי שיש לו בה"כ אצל כותל ביתו וחלון פתוח לו שם לבה"כ ומשם מראה פניו לציבור שזה מצטרף עמהם לעשרה כמבואר בש"ע א"ח סימן ג"ה סעיף י"ד אם מועיל זה להיות נחשב כאלו עומד בבה"כ או דלמא אף דנחשב מתפלל בציבור מ"מ אינו נחשב נכנס לבה"כ ולצורך אדם חלוש שקשה עליו טורח דוחקא דציבורא אפשר להקל:

אוהב ה' שערים המצויינים בהלכה יותר מבכ"נ וב"מ עיין בתר"י שנחדקו דהרי בתי מדרשים היינו מצויינים בהלכה ולי נראה דהק"בה אוהב שערים המצויינים בהלכה לאותו אדם שלומד שם אבל לא מהני בית מדרשו של זה לאדם אחר שאינו לומד בו ומדברי רש"י משמע כדעת הרמב"ם דדוקא שגם בב"מ יש לו שם עשרה אבל לא להתפלל יחידי ומשמע מדברי רש"י אפי' יותר מדברי הרמב"ם שהרמב"ם לא התנה אלא שיתפלל שם בעשרה ומדברי רש"י משמע שגם ציונו בתורה שם יהי' ברבים שהרי רש"י פירש המצויינים היינו ציון ואסופות ציבור:

גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים מאמר זה על פשוטו הוא קושי ההבנה שממ"נ אם הנהנה מיגיעו הוא ירא שמים ג"כ א"כ פשיטא דהאי דאית בי' תרתי י"ש ונהנה מיגיעו שהוא עדיף מי שהוא י"ש לחוד ולמה הוצרך להביא ראי' על זה ואם זה הנהנה מיגיעו אינו י"ש איך יהי' עדיף מי"ש ובילדותי הייתי רגיל לומר בזה מלתא דבדיחותא והנהנה דקאמר כאן מושך עצמו ואחר עמו וכאלו אמר גדול הנהנה מיגיעו יותר מהנהנה מי"ש שבו שאומר פרנסוני בשביל שאני י"ש ולכך וטוב לך לעוה"ב לא כתיב בו לפי שכבר אכל שכרו בעוה"ז ואני מסופק אם מעצמי אמרתי הך בדיחותא או שמעתיו ויהי' איך שיהי' אין זה רק מאמר הלציי ולא פירוש אמתי בכוונת המאמר וגם הראי' שמביא מן הפסוק לא שייכא כלל: והנלע"ד בזה ע"פ מה שמבואר בפרק ששי משמנה פרקים להרמב"ם הפרש שבין החסיד ובין הכובש את יצרו ומושל בנפשו שהחסיד המעול' עדיף שזה נפשו מטוהרה ואינו חושק כלל לדבר עבירה אבל הכובש את יצרו נפשו לא מטוהרה וחושקת לתאוה אלא שהוא כובש את יצרו בזרוע יע"ש והנה זה שנפשו מטוהרה יש לו נחת מעבודתו ונהנה מעשיית מצותיו ואפשר שע"ז רמזו חז"ל שכר מצוה מצוה שכ"כ יש לו הנאה מן המצוה שנהנה כאלו קיבל בזה שכרו. ובזה אפשר לפרש כוונת התנא באמרו הוו כעבדים המשמשים ע"מ שלא לקבל פרס כלומר שהרי מקבל תכף שכרו משלם בהנאתו שנהנה מעבודתו לבוראו. אבל זה שכובש את יצרו יש לו צער לשנות טבעו ומזגו המביאו לידי תאוה וחמדה אלא שמורא שמים עליו וע"ז כאמר ואוי לו מיצרו. ולזה כיון כאן ר"ח משמי' דעולא גדול הנהנה מיגיעו ואין כוונתו על היגיעה להביא לחמו אבל רצונו יגיעו בקיום התורה והמצות והוא נהנה בזה הנאה גדולה לפי שנפשו טהורה והיא חושקת בקיום המצוה והיא הנאתה האמיתית והוא גדול יותר מי"ש שאינו נהנה מקיום המצות אבל עושה אותה מיראה שהוא ירא שמים ובזה וטוב לו לא כתיב לפי שאין טוב לו והוא מצטער בעשיית המצוה כמי שעושה הדבר בהכרח נגד רצונו. ומ"ש במס' ע"ז דף י"ט ע"א על ההוא קרא דאשרי איש ירא את ה' במצותיו חפץ מאד ולא בשכר מצותיו יבואר אצלינו במ"א:

זה המניח ס"ת ויצא. מזה משמע דוקא לצאת אסור אבל להדר אפי' שם בבה"כ שרי דאל"כ ה"ל למימר רבותא דאפילו להדר אפי' אסור ומדברי התוס' כאן משמע דגם להדר אפי' אי לאו רב ששת דגריס ואמר אינהו בדידהו וכו' הא אינש אחרינא אסור ונ"ל דלצאת אפילו יוצא ללמוד בבה"מ אסור דבשלמא כאן בבה"כ הכל רואים שעוסק בגרסתו אבל כשיוצא משם הרואה אותו יוצא אינו יודע שיוצא כדי ללמוד. והנה מ"ש דלהדר אפי' אפילו אינו יוצא ג"כ אסור לא מבעי' למה שתירץ התוס' כאן דר"ש גריס בנחת ומהדר אפי' דקאמר היינו לרבותא פשיטא מוכח דלהדר אפי' מאן דלא גריס אסור אלא אפילו למ"ש התוס' במס' סוטה דף ל"ט ע"א בד"ה כיון שנפתח וכו' דמהדר אפי' שאני אעפ"כ נלע"ד מוכח דלהדר אפי' מאן דלא גריס אסור משום עוזבי ה' דאל"כ ועקר הרבותא של ר"ש שהי' גורס משנתו בשעת קריאת התורה א"כ אין מקומו של הך עובדא דר"ש כאן במס' ברכות אלא שם במס' סוטה אלא ודאי דגם משום עוזבי ה' יש למאן דלא גריס ומהדר אפי' וכל חד לחודא אסור דלהדר אפי' לחוד אסור משום עוזבי ה' ולמיגרס לחוד אסור משום ואזני כל העם אל ספר כדאמרינן שם בסוטה ובהצטרף שניהם יחד דמהדר אפי' וגריס הוא היתר וכל אחד נעשה היתר לאידך:

אימתי עת רצון בשעה שהצבור מתפללין ריב"ח אמר מהכא בעת רצון עניתיך ראב"ח אמר מהכא הן אל כביר לא ימאס וכתיב פדה בשלם נפשי וכו'. צריך להבין אמאי אצטריכו הני קראי. ואפשר בהקדים מ"ש הרב המבי"ט ז"ל בס' בית אלהים שער התפלה פ' י"א דף י"ב ע"ב שישנו בנותן טעם למעלת תפלת הצבור זה יצא ראשונה מצד עניני הקדושה שאינם נאמרים בפחות מעשרה והוא סוד נעלם שיש בקדושת ה' שאין ראוי להזכירו בפחות מעשרה. וזאת שנית שאינו דומה מועטים העושים את המצוה למרובים העושים כי היא מתעלת הרבה יותר בהשתתפו עם אחרים במלאכה וכמ"ש פ' אלו נאמרין בענין האשכול שטענו ח' בני אדם וגמירי כל טונא דמדלי איניש אכתפיה תלת' דטועניה היכא דמטעינו אחר ובאבני הירדן שכל א' היה מגביה על כתפו שיערו כל אבן מ' סאה והאשכול היה תתק"ס סאין ק"ך סאין לכל א' שני שלישים יותר ממשאו וכ"ש בדברים האלהיים שתתעלה יותר ענין המצוה בהתאחד בה כמה בני אדם מכפי הערך לכל אחד. ועוד בה שלישיה כי תפלת היחיד בהיותה בלתי הגונה או בלתי נאמרת בכונה אינה מקובלת וכשאומרה ברבים לפעמים תתקבל בזכות הרבים כי אפילו לחובה היחיד נגרר אחר הרוב ואפילו תפלת הצדיק לפעמים אינה נשמע' לסיבת הרבים שאינם הגונים וכמ"ש בירושלמי דתעניות דאליהו זכור לטוב נענה באש בזכות שעתידים לומר ישראל ה' הוא האלהים וכ"ש בהיותם צדיקי' שתועיל ליחיד שתקובל תפלתו בזכותם כי אין הצבור נדון אלא אחר רובו זהו תורף דברי הרב ז"ל:
ויש להרגיש על הרב ז"ל מ"ט לא אייתי מר לבי כנישתא אותה שאמרו בתעניות דף ח' א"ר אמי אין תפלתו של אדם נשמעת אא"כ משים נפשו בכפו שנאמר נשא לבבנו אל כפים איני והא אוקים שמואל אמורא עליה ודרש ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו ולבם לא נכון עמו ואעפ"כ והוא רחום יכפר עון ל"ק כאן ביחיד כאן בצבור ופירש"י דבצבור נשמעת אפילו אין לב כלם שלם. ומעלה זו הול"ל להרב דאיכא בצבור. ואלו הרב ז"ל בטעם ג' קאמר דבזכות הרבים שהם צדיקים נשמעת תפלת היחיד הגם שאינה הגונה או אמרה בלי כונה. ובזהר הקדוש פ' ויחי דף רל"ד ע"א דרוש פ' פנה אל תפלת הערער ולא בזה את תפלתם דבתפלת יחיד פנה ואסתכי בה ובחובוי דההוא ב"נ ברם צלותא דסגיאי אע"ג דלאו זכאי נינהו לא אשגח בחובייהו לא בזה את תפלתם אע"ג דלאו כלהו בכונה ורעותא דלבא וזה נראה מסכים הולך לש"ס דתעניות. [ודוחק לומר דהרב המבי"ט מיירי במעלו"ת אח"ז היחיד המתפלל עם הצבור וההיא דתעניות אינה בסוג זה. ותו דקאמר דתפלת הצדיק אינה נשמעת מסיבת הרבים ומייתי מאליהו זכור לטוב וכ"ש בהיותם צדיקים וכו' והרב איירי ליפות כח היחיד המתפלל עם צבור המתפללים ובזה מייתי מאליהו ז"ל. וכפי סוגיית תעניות שאני ההיא דאליהו ז"ל שהוא לבדו התפלל אבל אם היו מתפללים הצבור אף שאין הגונים אפשר דנענים כמו שנראה מהגמ' והזהר ודוק הטב שיש לצדד]:
ואפשר לרמוז כל הטעמים הללו בהני קראי דמייתו האמוראים. דבריש קאמר מאי דכתיב ואני תפלתי לך ה' עת רצון דקשיא ליה דהול"ל ואני תפלתי תהיה לרצון על דרך שאמר דוד הע"ה עצמו יהיו לרצון אמרי פי. והשתא באומרו עת רצון משמע דודאי הוא עת רצון ולהכי קאמר אימתי עת רצון בשעה שהצבור מתפללים והכי קאמר אני מתפלל עם הצבור שהוא עת רצון. לכן אלהים ברב חסדך ענני וכו'. ואפשר שרמוז כאן שהצבור אומר דבר שבקדושה כי על ידי שאומרים קדיש וקדושה הוא עת רצון שיש לו נחת רוח להקב"ה וכתב הטור סי' קכ"ה מס' היכלות דאמר הקב"ה אין לי הנאה בעולם כאותה שעה שאומרים קק"ק ועיניהם נשואות וכו' הא למדת שהוא עת רצון דכ"י יש הנאה להקב"ה וכן באמירת קדיש ועונים איש"ר יש נחת רוח לפניו כ"י כמשז"ל ולהכי קרי ליה עת רצון שהוא רצונו יתברך. ורבי יוסי בר חנינא מייתי קרא בעת רצון עניתיך בו תרמו"ז טעם ג' של הרב המבי"ט דהגם שתפלת יחיד אינה בכונה בזכות הצדיקים הרבים

שני פתחים לבית הכנסת וכו'. הטור סי' צ' כתב דמהירושלמי נראה שיכנס ממש ע"ש והכי מוכח ממאי דאתמר בי מדרשא דברים רבה פ' כי תבא ע"ש. והרב פרישה כתב דע"ד הסוד נ"ל שרמזו שתכנס תפלתו לפני' מהשני שמות הנקראים דלתות ישהה עצמו בהתבודדות ותכנס ותגיע תפלתו שמה עכ"ל. וכן ראיתי לרבינו מהרח"ו זצ"ל בדרשותיו כ"י פ' ואתחנן שלזה כיון משה רבינו ע"ה באומרו אדני אלהים אתה החלות שעל ידי שמות אלו נפתחים שערי תפלה אך התפלה אין לכוין אלא אל שם הויה הנקרא שם העצם וז"ש ואתחנן אל ה' כי כל השמות כנוים וככנפים ומלבושים אליו והטועה בזה כופר בעיקר עכ"ל בקצור. [ובזה פירשתי בעניותי ישמע מהיכלו קולי ושועתי לפניו וכו' וק"ל ועוד הארכתי אני בעניי בזה במקומו בס"ד]:

במערבא כי נסיב איניש וכו' פירשו רבני אשכנז דבא"י דנושא אשה ואח"ך לומד תורה למ"ד לזה שואלי"ם הלכו בו מצא או מוצא. אבל בבבל דלומד תורה ואח"ך נושא א"צ לשאל דהתורה מגינה עליו שלא יכשל באשה שאינה הוגנת. וז"ש במערבא דוקא בא"י כי נסיב וכו':

ואמר אביי מריש הוה גריסנא בגו ביתא ומצלינא וכו' עמ"ש בעניותי בס' הקטן מחזיק ברכה א"ח בסימן צ' בס"ד:

אוהב ה' שערים המצוינים בהלכה יותר מבתי כנסיות ובתי מדרשות וכו' מקשים דבית המדרש לומדים שם הלכות ואיך קאמר שערים המצוינים יותר מבתי מדרשות. ותו דיליף לה משיר מזמור לבני קרח דהיו בזמן שילה וגבעון ולא בחרבן והיכי קאמר והיינו דאמר רבי אמי וכו' מיום שחרב בית המקדש. ותו מעיקרא אמאי אצטריך לומר והיינו דאמר רבי אמי. ויראה פשוט דחדא מתרץ חבירתא ולפי פשוטן של דברים נראה דה"פ אוהב שערים המצוינים בהלכה כלומר זאת התורה שלומדים גדולי הדור שמעמיקים בהלכה וז"ש נענה וז"ש בעת רצון שהצבור מתפללין בזכותם עניתיך. ורבי אחא בר חנינא ראו הביא לנו קרא הן אל כביר לא ימאס רמוז מ"ש בש"ס ובזהר דהגם דלבם לא נכון והוא רחום יכפר (עיין בס' דברי שלמה) ואע"ג דלאו כלהו ברעותא ולא אשגח בחוביהו ולא בזה את תפלתם והיינו אל כביר לא ימאס. ואמר עוד וכתיב פדה בשלם נפשי כי ברבים היו עמדי רמז טעם ב' של הרב המבי"ט שתתעלה יותר המצוה בשתוף אחרים יותר מאשר הוא לערך כל א' לבדו והיינו כי ברבים היו עמדי כי בחברתם נתעלית יותר:

כל העוסק בתורה ובג"ח וכו'. הרשב"א כתב בפי' האגדות הובא בעין יעקב דהם כנגד מחשבת התפלה דכתיב בה ולעובדו בכל לבבכם. תורה דיבור. ג"ח מעשה עש"ב. ואפשר להרחיב הענין במ"ש בעניותי בס' הקטן ראש דוד פ' אמור כי ירא"ת גימטריא פ' ופ' לבטלם במחשבה. תורה מספרו כן לבטלם בדיבור. גמילות חסדים חושכניה הכי לבטלם במעשה. ולכן כ"י אמר מעלה אני וכו':

איכא סבי בבבל תמה וכו' אפשר לפי מה שאומרים חכמי הטבע דארץ שהיא חמה אין יושביה מאריכים ימים אבל כשהארץ טבע קר זה יועיל לזקנה. ובבבל טבעה חם ודרך טבע קצרות שנים ולהכי תמה רבי יוחנן איך אפשר דרך טבע סבי בבבל דדוקא בארץ ישראל הגם שאין טבעה קר מכח הברכה מאריך ימים כמ"ש למען ירבו ימיכם. וכי אמרי ליה מקדמי ומחשכי אמר היינו דאהניא להו:
א"נ שמעתי מגדול אחד במ"ש בנדרים דף כ"ב ונתן לך שם לב רגז בבבל כתיב ואמרו ז"ל רגזן ימיו מתקצרים שנא' קצר ימים ושבע רוגז מאי תקנתיה ליפוש ברחמי שנאמר ברוגז רחם תזכור הנה כי כן תמה ר' יוחנן דאיכא סבי בבבל דשכיח רוגז ומזה נמשך קצרות שנים וא"כ היכי איכא סבי בבבל. וא"ל מקדמי ומחשכי אמר היינו דאהניא להו דתקנת הרגזן הוא למתקף ברחמי וכזה עבידי הני דמקדמי ומחשכי ונעתור להם: המצוינים בהלכה לאפוקי ת"ח הלומדים הלכות בבית המדרש לפי פשוטן וז"ש שערים המצוינים בהלכה שלומדים בעיון נמרץ לעומקא של הלכה יותר מבתי מדרשות שלומדים הת"ח הלכות כפשטן והם אינם מצוינים בהלכה. וקאמר דהיינו דאמר עולא מיום שחרב וכו' כלומר דלמודי הלכות בעומק, מיום שחרב בית המקדש כי גבר אויב הסט"א אין לו אלא ד' אמות של הלכה כלומר שעור מועט שמעמיקים ומפלפלים בהלכה בדקדוק ועי"ז מתבטלים הקליפות כי תלמוד גימטריא פלונית להכניעה. ולקשט הכלה כי הלכה ה' כלה ולזה אמר מיום שחרב וכו' והוה ס"ד דפליגי דאוהב ה' שערי ציון איירי שלא בזמן החרבן ואיך קאמר מיום שנחרב דמשמע ולא קודם לזה אמר והיינו דאמר ר' אמי וכו' דדא ודא חדא היא דבזמן בית המקדש דאיכא קרבנות וכיוצא ולא היה תגבורת הסט"א אמר אוהב. אך בזמן החרבן לבטל הקלי' אין לו אלא ד' אמות של הלכה שיעור מועט בדקדוק נמרץ כי בזה אהני לבטל סט"א ולתקן השכינה:

גדול הנהנה מיגיעו וכו' בקונטריס דברים אחדים דף קמ"ב ע"ג הבאתי מה ששמעתי מעטרת ראשי מורי הרב זלה"ה בשם הרב מר אביו ז"ל ובעניותי הוספתי קצת שם ובקונטריס צפורן שמיר אות קס"א ע"ש ודוק:

רב ששת מהדר אפיה וגריס וכו' הרב סלת בלולה סי' קמ"ו כתב משם הגאון מהר"ר צבי שראה קונטריס כ"י לגדול אחד שפירש פירוש מחודש דרב ששת היה קורא בשעה שמתרגמין וקאי אמאי דבעי רב פפא בין פסוקא לפסוקא וכתב דהוא פירוש נכון מאד ע"ש. ועמ"ש בעניותי בס' הקטן ברכי יוסף שם בס"ד:

(ח א) כדאמר [להו]^*[כך בכתב יד מינכן וכתב יד פריז.] ריב"ל לבניה.—כעין זה למטה עמוד ב' ובפסחים לו א^*[כנוסח כתבי יד ועוד והגהות הב"ח, דפוסים: ר' יהושע.].

(שם) שני פתחים ס"ד אלא אימא וכו'.—לשון ירושלמי רפ"ה [ט רע"א]: רב חסדא אמר זה שנכנס לבית הכנסת צריך להכנס לפנים משתי דלתות וכו'. נראה מזה שדרכן היה לבנות פרוזדור לפני ביהכ"נ ויש לאדם להכנס לפנים מהפרוזדור ואח"כ לביהכ"נ עצמו והיינו שתי דלתות. ועי' טור ארח חיים סי' צ' שכתב: ומשמע נמי ("מן הירושלמי") כפשטיה שיכנס לפנים משתי דלתות. וזה דלא כהבית יוסף שם, שהוציא דברי הטור מפשוטם.

(שם) ישלים אדם פרשיותיו עם הצבור.—זה לשון סדר ר"ע גאון: "ולאחר קדיש של שחרית יתבין צבורא ומסדרין פרשה דעניינא דיומא שנים מקרא ואחד תרגום ואח"כ מוציאין ס"ת". ולפי זה משמע דסדר שמו"ת הוא בצבור ולבד מהקריאה שבס"ת, ובזה מובן מ"ש כאן "עם הצבור". ועי' ראב"ן סי' פ"ח שנדחק לומר דמיירי ביחיד הדר במקום שאין בו עשרה לקרות בתורה וצריך היחיד לכוין השעה שקורין הצבור בפרשה בביהכ"נ. והב"י הביא פירוש זה באו"ח סימן רפ"ה בשם ראב"ן.