ראש השנה ו ע"א

דף ו - א

שהרי מהדרשה דבן עזאי נפקא, נלמד דבר זה:

דתניא בברייתא, בן עזאי אומר:

קרבן ששחטוהו על מנת לאכלו לאחר זמנו, הרי הוא נהיה "פיגול", כמבואר בויקרא ז יח. ^[127]

ונאמר שם על הקרבן הזה "לא ירצה. המקריב אותו לא יחשב לו. פגול יהיה!".

והמילה "אותו" מיותרת, כי מתחילת הפסוק מדובר בקרבן ששחטוהו על מנת לאכלו לאחר זמנו, ומובן מאליו שגם המשך הפסוק מתייחס אליו.

וכך דרש בן עזאי בברייתא:

"אותו" - מה תלמוד לומר. מה יתור זה בא ללמדנו? לפי שנאמר [דברים כג]: "וכי תדור נדר, לא תאחר לשלמו".

שומע אני אף מאחר נדרו, הואיל ונעשה איסור של איחור הזמן בקרבנו, הרי גם הקרבן הזה נכל ב"בל ירצה" האמור בפיגול, שהוא פסול מחשבה של איחור זמן אכילת הקרבן, והקרבן יהיה פסול.

תלמוד לומר, לכך נאמר בענין פיגול "אותו". לומר לך, כי רק המקריב אותו, במחשבת איחור זמן אכילתו, הרי הוא בכלל "לא ירצה", ואין מאחר נדרו בכלל "לא ירצה".

ומכח קושיא זו, אומרת הגמרא שאכן הפסוק "והיה בך חטא" לא בא ללמד שהקרבן עצמו כשר, כי זאת כבר יודעים אנו מהמיעוט "אותו", וכמו ששנינו בברייתא בשם בן עזאי.

אלא, כך צריך לגרוס בברייתא לעיל:

"והיה בך חטא" - ולא באשתך חטא!

מלמד שאין האשה נענשת בגלל שבעלה עבר על "בל תאחר".

וצריך הכתוב להשמיענו זאת, כי סלקא דעתך אמינא, היה עולה על דעתך לומר, שהואיל ואמר רבי יוחנן, ואי תימא [ויתכן] שרבי אלעזר אמר זאת:

אין אשתו של אדם מתה אלא אם כן מבקשים ממנו ממון שהוא חייב לשלם, ^[128] ואין לו לשלם. וכמו שנאמר [משלי כב כז]:

"אם אין לך לשלם [חובך] - למה יקח הקב"ה משכבך [אשתך] מתחתיך".

אימא, בהאי עון דבל תאחר נמי, הייתי אומר שבעון בל תאחר, שהאדם מתאחר מלשלם את חובו לה'. גם על זה נאמר שאשתו מתה. לכן קמשמע לן הכתוב, שאין אשתו של האדם מתה בעון "בל תאחר". ^[129]

עד כאן הגמרא עסקה בביאור הכתוב [דברים כג כב]: "כי תדור נדר לה' אלהיך לא תאחר לשלמו".

ועתה עוסקת הגמרא בפסוק הנאמר בהמשך הפרשה [שם פסוק כד]:

"מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת לה' אלהיך נדבה, אשר דברת בפיך".

תנו רבנן: "מוצא שפתיך" - זו מצות עשה.

שמן הסתם כוונת הכתוב היא לומר: מוצא שפתיך - קיים! ^[130]

"תשמור" - זו מצות לא תעשה.

שאסור להתאחר מלשלם את הנדר, שכל מקום שנאמר בתורה "השמר" או "פן", או "אל", הרי זה מצות לא תעשה. ^[131]

"ועשית" - בעל כרחך! ומכאן אזהרה לבית דין, ש"יעשוך", שיכפו אותך לקיים את נדרך. ^[132]

"כאשר נדרת" - זה נדר, שאמר "הרי עלי להביא קרבן" פלוני.

"לה' אלהיך", מילים אלו מיותרות, ודורשים מכאן, לרבות קרבנות חובה - אלו חטאות ואשמות, עולות ושלמים. ^[133]

"נדבה" - כמשמעו: האומר "הרי בהמה זו לקרבן פלוני".

"אשר דברת", מילים אלו מיותרות, ובאו לרבות עוד דבר שיש בו חלק לגבוה - אלו קדשי בדק הבית!

שהיות וכבר ריבה הכתוב לעיל את קדשי המזבח, עלינו לדרוש מילים אלו לענין קדשי בדק הבית. ^[134]

"בפיך", גם מילה זו מיותרת היא, וממנה למדנו - זו צדקה. ^[135]

עד כאן דברי הברייתא. ולמדנו בה מהפסוק שלש מצות: א. מצות עשה. ב. מצות לא תעשה. ג. מצוה לבית דין שיעשוך [יכפו אותך].

והגמרא להלן מקשה, ששלשת המצות הללו כבר נאמרו בתורה במקומות אחרים:

אמר מר בברייתא:

א. "מוצא שפתיך" - זו מצות עשה.

וקשה: למה לי פסוק זה?

הרי מ"ובאת שמה [לבית המקדש] והבאתם שמה עלתיכם וזבחיכם" [דברים יא, ה ו] נפקא, למדנו מצות עשה זו!

ב. "תשמור" - זו מצות לא תעשה,

וקשה: למה לי מקרא זה? הרי מ"לא תאחר לשלמו" נפקא, למדנו למצות לא תעשה זו!

ג. "ועשית" - זו אזהרה לבית דין שיעשוך, שיכפו עליך להביא את חובותיך בזמנם.

וקשה: למה לי מקרא זה? הרי מ"יקריב אותו" נפקא, למדנו דין זה, מהא דתניא בברייתא:

נאמר [ויקרא א ג] בענין קרבן עולה: "אם עולה קרבנו מן הבקר, זכר תמים יקריבנו. אל פתח אהל מועד יקריב אותו".

והמילים "יקריב אותו" הן מיותרות, שהרי כבר נאמר "יקריבנו"!

אלא, הכתוב הזה מלמד שבית דין כופין אותו להביא את קרבנו. ^[136] יכול שבית דין כופין אותו בעל כרחו?

תלמוד לומר [בהמשך הפסוק]: "לרצונו".

הא כיצד יתכן דבר שכזה לכוף אותו לרצונו?

כופין אותו עד שיאמר "רוצה אני!". ^[137]

ומתרצינן: אכן כל אחת משלשת המצות שבברייתא [א. מצות עשה. ב. מצות לא תעשה. ג. אזהרה לבית דין שיעשוך], הוזכרה בתורה פעמיים.

חד, פעם אחת מדובר באופן דאמר "הרי עלי להביא קרבן", ועדיין לא אפריש [לא הפרישו].

וחד, ופעם אחת מדובר באופן שכבר אפריש, ועדיין לא אקריב [לא הקריבו]. ^[138]

וצריכא, וצריך הכתוב להשמיע לנו את כל אחד משני האופנים הללו, כי אין ללמוד אופן אחד מהשני:

דאי אשמעינן, שאילו השמיענו הכתוב רק באופן שאמר ולא אפריש, ^[139] הייתי אומר שדוקא באופן כזה אסור להתאחר מלהביא את הקרבן [ורק בו נאמרו בו שלשת המצות האלו], משום דלא קיימיה לדיבוריה, שעדיין לא קיים את דברו כלל.

אבל אפריש ולא אקריב, אימא: כל היכא דאיתיה - בי גזא דרחמנא איתיה. הייתי אומר שבכל מקום שהקרבן נמצא בו, כאילו הוא נמצא ברשות גבוה, שהרי כל מקום בעולם "רשות גבוה" היא, ולכן אין איסור לאחר את הבאת הקרבן למקדש.

לכן צריכא.

ואי אשמעינן, ואילו השמיענו הכתוב רק באפריש ולא אקריב, ^[140] הייתי אומר שרק באופן זה אסור להתאחר מלהביא את הקרבן, משום דקא משהי ליה גביה, שמשהה בידו קרבן, ואינו מקריבו.

אבל אמר ולא אפריש, שאין בידו קרבן, אימא: דיבורא - לא כלום הוא! הייתי אומר שאין איסור לאחר את נדרו, כיון שאין בידו דבר של גבוה, אלא חיוב נדר בלבד. ^[141]

לכן צריכא. הוצרך הכתוב ללמדנו את שלשת המצות [עשה, לא תעשה, ומצות עישוי] בשני האופנים.

ומקשינן: ומי מצית אמרת, וכי ניתן לומר שאפשר להעמיד את אחד מהפסוקים האלו רק באופן דאמר ולא אפריש, ולא הייתי יודע ממנו אלא איחור נדר של "הרי עלי קרבן" בלבד, ולא הייתי יודע ממנו איחור בנדבה של "הרי זה קרבן"?! והרי שני הפסוקים מדברים באדם שכבר הפריש!

והא, הרי בפסוק "מוצא שפתיך תשמור ועשית", נדבה כתיבא בו במפורש: "כאשר נדרת לה' אלהיך נדבה".

וכן הפסוק של בל תאחר, למדנו בגזירה שוה בברייתא לעיל [ה ב], שהוא מדבר גם בנדבה.

ומוכיחה עתה הגמרא ממשנה במסכת קינים שאכן "נדבה" היא "אפריש ולא אקריב", באומר "הרי בהמה זו קרבן", שכבר הפרישה. ^[142]

ותנן, שנינו במשנה במסכת קינין [א א]:

אי זהו נדר - האומר "הרי עלי להביא קרבן עולה", ולא הפריש את הבהמה בשעת נדרו.

ואי זו נדבה - האומר "הרי בהמה זו עולה", שמקדיש את הבהמה בשעת דיבורו.

ומה ההבדל למעשה בין נדר לנדבה? נדר, אם הפריש, לאחר שנדר, קרבן לשם קיום נדרו, ומת הקרבן או נגנב - חייב באחריותו. וחייב להביא קרבן אחר לשלם את נדרו, שהרי אמר הרי עלי להביא קרבן, ולא הביאו.

ואילו נדבה, אם מתה או נגנבה - אינו חייב באחריותה, שהרי לא התחייב להביא קרבן, אלא רק הקדיש את הבהמה המסוימת הזאת, ואמר "הרי זו קרבן". לפיכך כאשר הבהמה מתה לא מוטל עליו שום חיוב. ^[143]

ולמדנו מדברי המשנה ש"נדבה" היינו האומר "הרי זו קרבן", דהיינו שהבהמה כבר מופרשת בשעת דיבורו.

ומכאן קשה על מה שאמרנו שפסוק אחד מדבר באופן שאמר ועדיין לא הפריש. שהרי בשני הפסוקים הוזכרה "נדבה"!

אמר תירץ רבא: משכחת לה, אפשר למצוא "נדבה" גם באופן שאמר "הרי עלי" ועדיין לא הפרישה.

וכגון דאמר "הרי עלי עולה - על מנת שאיני חייב באחריותה", שכאשר אפרישנה לא אתחייב באחריותה.

ומאחר שאינו חייב באחריותה, הרי זו בגדר נדבה. ^[144]

ובאופן זה יש להעמיד את הנדבה שבאחד מן הפסוקים האלו. ^[145]

שנינו בברייתא: "בפיך" - זו צדקה. ללמד שגם על צדקה נאמרו המצות האמורות בפסוק [עשה, לא תעשה, עישוי בית דין].

אמר רבא: וצדקה, שונה היא משאר הדברים שהוזכרו בפסוק, בכך שמיחייב עלה לאלתר.

מיד כשיכול לתת את הצדקה לעניים, ולא נתן - עבר על איסור בל תאחר. ^[146]

מאי טעמא, מהו הטעם שבצדקה עוברים מיד - דהא קיימי עניים.

שהרי העניים קיימים בכל מקום, ואין צורך לחזר אחריהם למרחקים ויכול לתת להם צדקה בכל שעה. מה שאין כן קרבנות, שאי אפשר להקריבם אלא בירושלים. ^[147]

ומקשינן: פשיטא! הרי פשוט ומובן מאליו שיש חיוב לתת את הצדקה מיד, ומדוע הוצרך רבא להשמיענו דבר פשוט כזה?

ומתרצינן: מהו דתימא, שמא היית אומר, כיון דבעניינא דקרבנות כתיבא, הואיל והצדקה מוזכרת לענין "בל תאחר" ביחד עם הקרבנות, לכן אינו עובר עליה עד דעברי עלה [עד שיעברו עליה] שלשה רגלים, כקרב נות.

קא משמע לן, השמיע לנו רבא, שאף על פי שצדקה מוזכרת יחד עם הקרבנות, בכל זאת יש הבדל ביניהם:

התם הוא דתלינהו רחמנא. דוקא בקרבנות תלה הכתוב את החיוב שלהם ברגלים.

אבל הכא, בצדקה לא! דהא שכיחי עניים. שהרי העניים מצויים סמוך לאדם בכל שעה. ולכן עובר עליה לאלתר.

אמר רבא: אף על פי שדעת חכמים [לעיל ד ב] שאין עוברים על בל תאחר אלא אחרי שלשה רגלים, בכל זאת, כבר קודם לכן, כיון שעבר עליו, על הקרבן, רגל אחד - עובר בעשה.

שנאמר [דברים יב, ה ו]: "ובאת שמה [לבית המקדש ברגל] והבאתם שמה עלתיכם וזבחיכם". ^[148]

מיתיבי סתירה לדברי רבא מהמשנה בעדיות [ז ו]:

א. העיד רבי יהושע ורבי פפייס לפני חכמים, על ולד של בהמת שלמים, שיהיה קדוש גם הוא בקדושת אמו, ושיקרב שלמים. ^[149]

ב. אמר רבי פפייס: אני מעיד שהיתה לנו פרה מעוברת של זבחי שלמים, ולאחר שהולידה הפרה ולד, הקרבנו את האם, ואכלנוה לפרה ההיא בפסח.

והיות שולד בהמת שלמים גם הוא קדוש בקדושת שלמים, אכלנו את ולדה בתורת זבחי שלמים - בחג.

וסתם "חג" המוזכר במשנה הוא חג הסוכות. ^[150]

ולדברי רבא, שאמר "כיון שעבר עליו רגל אחד עובר בעשה", קשה, האיך השהה רבי פפייס את הולד לאחר הפסח, ולא הקריבו עד סוכות?

בשלמא, אמנם מובן מדוע בפסח לא אקרבוה לולד, כי אימור, אפשר לומר דמחוסר זמן הוה, שנולד בפסח ולא עברו עליו שמונה ימים. ואין מקריבים בהמה לפני היום השמיני מלידתה [ויקרא כב כז].

אלא, זה שהעידו רבי פפייס שאכלו את ולדה בחג הסוכות קשה:

ולדה בעצרת - היכי משהי לה!? איך כשהגיע חג השבועות השהו את הולד ולא הקריבוהו, אלא המשיכו להשהותו עד לחג הסוכות, ועברי עליה ועברו עליו בעשה! שהרי עבר עליו רגל אחד ולא הקריבוהו!

אמר רב זביד תירוץ משמיה דרבא:

כלומר זה הפיגול הוא בלא ירצה דדייק המקריב בכאן פירוש בלא ירצה. אבל בכל מקום המקריב שהוא הזובח הוא החייב ולא הזבח. ופרקינן לא תימא בך חטא ולא בקרבנך חטא.

אלא אימא בך חטא ולא באשתך חטא. פי' בעון בל תאחר אין אשתו של אדם מתה.

ת"ר מוצא שפתיך תשמור ועשית כו' אמר מר מוצא שפתיך תשמור זו מצות עשה למה לי והלא כבר אפיקנה מובאת שמה והבאתם שמה. תשמור זו מצות ל"ת כדקיי"ל כל מקום שנאמר השמר פן ואל אינו אלא בל"ת.

למה לי הא בהדיא כתיב לא תאחר לשלמו.

ועשית אזהרה לב"ד שיעשוך הא מיקריב אותו לרצונו נפקא. דתניא הא כיצד כופין אותו עד שיאמר רוצה אני. ופרקינן חדא קרא בדאמר הרי עלי כך וכך ולא הפריש שכופין אותו להפריש ואחר שהפריש ולא הקריב שכופין אותו להקריב. והני תרתי למה לי.

צריכא דאי אשמעינן אמר הרי עלי ולא הפריש שכופין אותו משום דלא קיימיה לדיבוריה כו' ומי מצית אמרת דאמר ולא הפריש והא נדבה כתיב ביה ותנן איזהו נדר האומר הרי עלי עולה וכו' ופריק רבא כגון דאמר הרי עלי עולה ע"מ שאיני חייב באחריותה.

בפיך זו צדקה שנא' בי נשבעתי יצא מפי צדקה. אמר רבא וצדקה מיחייב עלה לאלתר דהא קיימי עניים אמר רבא כיון שעבר עליו רגל אחד עובר בעשה.

מיתיבי אמר רב פפייס מעידני שהיתה לנו פרה של זבחי שלמים ואכלנוה בפסח ואכלנו ולדה שלמים בחג. ואמרי' בשלמא בפסח לא אקרבוה אימור לא מלו ליה תמניא יומי אלא בעצרת היכי משהי לה ועברי בעשה. ופריק רב זביד כגון שהיו הבעלים חולין בעצרת ולא עלו ולא חגגו. ופריק רב אשי פירוק אחר ופשוט הוא. אמר רבא כיון שעבר עליו ג' רגלים בכל יום ויום עובר בבל תאחר. ואותבינן עליה מהא אחד בכור ואחד כל הקדשים כיון שעברו עליהן שנה בלא רגלים או רגלים בלא שנה עובר בבל תאחר.

אמר רבא כיוון שעבר עליו רגל אחד ולא הביא (נדרו) עובד בעשה [נ״א פירוש כיון שעבר עליו רגל אחד ולא הביא נדרו עובר בעשה] דכתיב (דברים יב:ה-ו) ובאת שמה. והבאתם וגו׳ אבל בבל תאחר עד שיעברו עליו שלש רגלים אליבא דסתם [תנא ד]ברייתא או שלשה כסדרן אליבא דרבי שמעון.

אמר רב זביד משמיה דרבא כגון שהיה חולה פירוש כגון שהיה הולד חולה בעצרת שאי אפשר להקריבו כדתניא בספרי בפרשת כל הבכור מנין לבעל גרב ולבעל יבלת ולבעל חזזית זקן חולה ומזוהם פירוש מנין שכל אלו מומין ואינם ראוים לקרב על גבי מזבח תלמוד לומר (מום רע) [כל מום].

אין אשתו של אדם מתה אלא אם כן מבקשין ממנו ממון. כלומר ממון שנדר ליתן ואין לו, וכדדרשינן בפרק במה מדליקין (שבת לב, ב) בעון נדרים אשתו של אדם מתה, שנאמר (משלי כב, כז) אין לך לשלם וגו'. והא דאמרינן הכא ולא באשתך חטא בדשלם לאחר שעבר על בל תאחר, וההיא דהתם בדלא שלם כלל.

תשמור זו מצות לא תעשה. ומיהו כולהו אשלש רגלים קיימי, דבין לאו דבל תאחר ובין לאו דתשמור לא עבר עליהו עד שיעברו עליו שלשה רגלים.

ועשית אזהרה לב"ד שיעשוך [למה לי] מיקריב אותו נפקי. ואם תאמר הא דתנן בערכין פרק האומר משקלי עלי (ערכין כא, א) חייבי חטאות ואשמות אין ממשכנין אותן חייבי עולות ושלמים ממשכנין אותן, היכי דמי אי בשעבר על בל תאחר אפילו חטאות ואשמות נמי, דהא חטאות ואשמות נמי מהאי קרא נפקי, דאכולהו כתיב ועשית. ואי קודם שיעבור על בל תאחר אפילו עולות ושלמים נמי לא. ואוקימנא בתוס' (ד"ה יקריב) בשלא עבר עדיין, אלא שאנו רואין אותו מתעצל בהבאתו. ועדין צריכה תלמוד.

הא דאמר רבא וצדקה מיחייב עלה לאלתר. הא פרישנא לה לעיל בריש שמעתין (ראש השנה ד, א ד"ה חייבי) בסייעתא דשמיא.

סד״א הואיל וא״ר יוחנן אין אשתו כו'. פי׳ ע״כ ממון של נדרים קאמר דקרא בהכי כתיב אם אין לך לשלם וכו׳ וכדדרשי׳ בבמה מדליקין:

אימא בהאי עון דבל תאחר נמי אשתו מתה קמ״ל. פי׳ קמ״ל ולא באשתך חטא וא״ת א״כ הא דר״י היכי אתיא וי״ל דהתם בשלא שלם כלל וא״ת וכיון דעברו ג׳ רגלים עבר בבל תאחר עד היכן ממתינין לו לענוש את אשתו דהא כל יומא בעמוד ושלם קאי וי״ל כל היכא שתבעוהו וה״ל לשלם מתחלה ולא שלם במזיד והיינו דאמר ר׳ יוחנן אא״כ מבקשין ממנו ממון ואין לו לפי שפשע ולא רצה לשלם בתחלה ועכשיו כשרוצה אין לו:

ת״ר מוצא שפתיך זו מ״ע. פי׳ שאפי׳ לא יאמר הכתוב אלא מוצא שפתיך כאשר נדרת לה׳ אלהיך יש במשמעו קיום מוצא שפתיך אשר נדרת (וסכין) [וכמו] שאמר הכתוב (לכל) [ככל] היוצא מפיו יעשה שהוא אזהרה לנשבע ונודר נדרי איסור שיקיים נדרו ושבועתו ומ״ה נדרים דאיסור חפצא חלין ע״ד מצוה ונפקא לן מקרא דכתיב כי ידור נדר ולא אמרינן דליתי עשה דמצ׳ וסוכה וכיוצא בה ולידחי לא תעשה דלא יחל דברו דאע״ג דאיסור חפצא הוא לא תלי אלא בלאו וכיון דכן לידחי ליה עשה אלא ה״ט משום דבנדרי איסר איכא עשה ולא תעשה עשה דכל היוצא מפיו ולא תעשה דלא יחל דברו ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה וכן אמר כאן בנדרי הקדש דאית בהוא (עשיה) [עשה] משום מוצא שפתיך דמשמע עשה מוצא שפתיך:

תשמור זו מצות לא תעשה דק״ל השמר פן ואל לא תעשה. ואע״ג דאיכא לאו אחרינא דלא תאחר לשלמו אצטריך למכתב חד להיכא דאמר ולא אפריש וחד להיכא דאפריש. ואיכא דמקשי דהא אמרינן השמר דלאו לאו השמר דעשה עשה והכא דעשה הוא ואבתרי׳ נמי (לעשות) [ועשית] שהוא עשה וי״ל כיון דלא כתיב ביה עשה בחדיא לא חשיב השמר דעשה ולה״נ סתם קרא דלא פריש ביה עשה ואי משום ועשית לא חשיב השמר דעשה דההוא לאו אזהרה ועשה שבגופו אלא ענין אחר הוא ואזהרה לב״ד ולא עוד אלא דאפי׳ לב״ד ליכא עשה שיעשוהו וכי לא כייפי ליה לא עבר בעשה דהאי לישנא דועשית גבי נודר משתעי ולא גבי ב״ד ולא מצינו עשה שידבר (עם) [אם] זה עשה בך ויהא המצוה לאחרים אלא דאנן דרשינן קרא דאמר מוצא שפתיך תשמור דרך אזהרה בעשה ולא תעשה ואח״כ אמר ועשית כלומר שאם לא תשמע לעשות מפני העשה ולא תעשה לאו כל כמינך ועשית אותו עכ״פ ואפי׳ בע״כ וא״א בע״כ אלא שיעשוהו ב״ד אשתכח דלאו דעשה הוא כלל וה״ל השמר דלאו דלא תאחר דכתיב לקמי':

ועשית אזהרה לב״ד. דרשו בירושלמי מכאן למשכון כלומר שאם אינו רוצה ליתן ממשכנין אותו וכן אמרו בעירכין חייבי עירכין ממשכנין אותן וגבי צדקה אמ׳ ממשכנין על הצדקה אפי׳ בע״ש ומשכון משמע אפי׳ בתדך ביתו ולאו נתוחי בלבד וחמיר מחוב דעלמא בהא כי היכי דחמיר מיניה לאפוקי בע״ש ובחוב דעלמא לא קבעינן זמן במעלי שבתא ותימא האיך ממשכנין על הצדקה דהא מצות עשה שמתן שכרה בצידה ואין מוזהרין ב״ד עליה ותירץ בירושלמי אין ב״ד נענשין עליה כלומר מוזהרין הן לכוף אכל העלימו (עליהם) [עיניהם] ולא כפאום אין נענשין כמו שנענשין על שאר מ״ע אם לא כפאוהו. ואומר רבינו נרו דלגמרא דילן לית ליה האי סברא אלא כל מ״ע שמתן שכרה כתוב בצדה אין ב״ד מוזהרין כלל כדאמרי׳ במס׳ חולין ההוא גברא דלא מוקר אבוה ואמיה א״ל לרב נחמן כפתיה וא״ל דלא בעי למכפייה דכל מ״ע שמתן שכרה בצידה אינן מוזהרין עליה וא״כ האיך ממשכנין על הצדקה ותירץ רבינו דשני הכא דגלי ביה קרא דכתיב ועשית אזהרה לב״ד שיעשוך ולא גמרינן מינה לעלמא משום דהכא לאו משום מצוה דרמיא עליה בלחוד כייפינן אלא מפני שחייב עצמו ונכסיו לגבוה או לענים וכשם שכופין אותו לפרוע מה שחייב להדיוט שלא יהא כח הדיוט חמור מהקדש. ויש מקשים דהא בפיך דכתיב בקרא אכולה קרא כתיב ואפי׳ אחטאות דנפקי מלה׳ אלהיך וא״כ איך אמר במס׳ עירכין חייבי חטאות אין ממשכנין אותן והנכון דלאו למימרא דאין רשאין ב״ד למשכנן אלא שאינן צריכין למשכנן שהרי (מעוטין) [מעושין] ועומדין הן כי היכי דתהוי להו כפרה והיינו דאמרינן ברישא חייבי עולות ושלמים ממשכנין אותן כלומר צריכין למשכנן דלא מחסרי כפרה וכן אמר שם דחייבי חטאות נזיר ממשכנין אותן מפני שאינו מחוסר כלום שהרי אם גלח [על] א׳ משלשתן יצא ואם נזרק עליו מן הדם מותר לשתות יין וליטמא למתים ומ״ה פשע ולא אייתי וצריך למשכן אבל בחטאות דעלמא שמחוסר כפרה על שגגתו שכל שזדונו כרת שגגתו חטאת אינו צריך למשכן מיהו אם פשע ולא הביא או שהזיד בכך ממשכנין אותו מן הדין כדאמר הכא ולעולם כופין בין בדבר שקבל עליו וחייבו פיו כגון נדרים והקדשות ועירכין וצדקות בין בדברים הקדושים מאליהן כל זמן שהן ברשותו בעיניהו וכדאמר התם גבי מעשר ב׳ ומתנות כהונה אפי׳ עני שבישראל מוציאין אותן מידו ולישנא דמוציאין משמע על כרחו בדין וכן אמר גבי מתנות כהונה דבי דינא קנסי אטמא וגלימא ומשמתי עליהו מיהו בשהזיקן או אכלן וצריך לשלם פטור דה״ל ממון שאין להם תובעין:

לה׳ אלהיך אלו חטאות וכו'. דכולהו איכא חלק גבוה:

אשר דברת אלו קדשי בדק הבית. פי׳ קרא יתירא ולהכי סמיך נמי לה׳ אלהיך דאית ביה זכות גבוה וכיון שכבר פי׳ קדשי מזבח יש לנו לדרוש זה בקדשי בדק הבית:

בפיך זו צדקה. פרש״י קרא יתירא קדריש פי׳ שהרי דברים שמתחייב בהם (לאמירה) [באמירה] לגבוה הרי הזכירם וא״כ האי בצרכי הדיוט מיירי ואין לך דבר שמתחייב להדיוט באמירה אלא צדקה וסמך לדבר דכתיב בי נשבעתי יצא מפי צדקה:

חד דאמר ולא אפריש. פי׳ קרא דמוצא שפתיך דלית כאן אלא אמירה:

וחד דאפריש ולא אקריב. פי׳ קרא דיקריב אותו דמשמע שאינו מחוסר אלא הקרבה וכן קרא דוהבאתם שמה:

אמר רבא משכחת לה כו'. וא״ת היכי אמרינן הכא דמהני ליה תנאה למגרע מדינו דהא אמרינן במס׳ י״ט האומר הרי עלי תודה ואצא בה ידי חגיגה חייב להביא תודה וחגיגה אלמא לא מהני ליה תנאה וכיון דאמר הרי עלי תודה נתחייב בה ותנאה דאמר כמאן דליתיה דמי כיון שדין תורה לבא מן החולין ולא מצי לומר כיון דתנאה ליתיה אף נדרא ליתא וי״ל דשאני התם שאם אתה מקיים תנאו נמצא שאין בנדרו כלום והוציא דבריו לבטלה שהרי אינו מביא נדר של כלום וזה ודאי לנדר נתכוון אבל הכא אין נדרו לבטלה שהרי מחוייב בנדבה. ולא נהירא דהניחא לר״מ דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה אלא לרבנן מאי איכא למימר והנכון דלעולם לא מהני תנאה לעקור דין תורה והתם כיון דנדר ודבר תורה שאינו באה אלא מן החולין לאו כל כמיניה לאפקועי בה חיוב תודה דרמי עליה אבל הכא בנדר עצמו מה שחייב באחריותו אינו מגזירת הכתוב אלא משום דשעבד עצמו לכך דכיון דאמר עלי אטעניה על כתפיה לחיובי באחריותו וכיון שכן כל היכא דפי׳ תוך כדי דבור שאינו מקבל עליו אחריותו שוב אין לנו עליו כלום. ויש מתרצים דהתם שלא אמר ע״מ אלא ואצא בה דיינינן ליה דה״ק שיצא בה אם יוכל מן הדין דאי ע״מ קאמר הו״ל לפרושי:

אמר רבא וצדקה מיחייב עלה לאלתר. פי׳ תוס׳ דמחייב בבל תאחר דהקיימי עניים ואף על גב דלעיל קתני צדקות הא תריצנא לה והקשה תוס׳ על פי׳ זה דהא לקט שכחה ופיאה במקום דאיכא עניים היא ואפ״ה תנא לעיל שאינו עובר בבל תאחר אלא ברגלים ואמאי נימא דהקיימי עניים ותי׳ דהתם בשלקטן לעניים אחרים שאינן בעיר וכר׳ אליעזר דאמר מי שליקט הפיאה ואמר הרי זו לפ׳ עני זכה לו. ודאי שאין תי׳ זה מחוור דהל״ל עלה הניחא לר׳ אליעזר אלא לרבנן מאי איכא למימר דהוה כיחידאה דלא כהילכתא וע״ק אם איתא דבל תאחר תלי כפי מה שספק בידו לעשות גבי קרבנות נמי לחייבו בני ירושלים לאלתר דהא קאי מקדש והא קיימי כהנים ועוד אפי׳ כל ישראל נמי כיון שחייבו הכתוב בעשה אפי׳ ברגל אחד והרי הוא מחוייב לבא עכ״פ למה לא חייבנו ג״כ מיד בבל תאחר דהא קיימי מקדש וכהנים ועוד דאם איתא דבל תאחר בעלמא דספק בידו לעשות תלי מ״ט דר״ש דאמר פעמים ג׳ פעמים ה׳ ולמה ימתינו יותר למי שנדר לאחר הפסח ממי שנדר קודם פסח אלא ודאי דרגלים לבל תאחר גזרת הכתוב הוא וא״כ מה לי קרבנות מה לי צדקה. ועוד כיון דצדקה גבי קרבנות כתיבי מנ״ל לרבא לאוקמי קרא לצדדין חיוב צדקה לאלתר וחיוב כולהו אידך בג׳ רגלים וכ״ת דקרא בדליכא עניים באתריה משתעי ורבא לאו אקרא קאי אלא שבא לפרש הכי הו״ל וצדקה אי קיימי עניים מיחייב עלה לאלתר דאלו האי לישנא דרבא משמע דאצדקה דכתיב בקרא קאי ובכל צדקה קאמר דמחייב עליה לאלתר ועוד כל היכא דליכא עניים הכא ולא אתו תוך ג׳ רגלים נמי דאלו אתו הוה מיחייב עליה לאלתר למה יהא זה חייב לחזר אחר עניים בארץ כדי שלא יעבור בל תאחר לאחר ג׳ רגלים בכל יום ומפני כל הקושיות האלו פי׳ דלעולם בל תאחר בג׳ רגלים הוא תלוי לכל דבר וגזרת הכתוב הוא ורבא לא קאמר אלא דמחייב עלה ליתנה לעניים לאלתר משום עשה דמוצא שפתיך והיינו דליתיה להאי טעמא גבי לקט שכחה ופיאה ועוד מביאין ראיה לפי׳ זה מלישנא דרבא דלא קאמר וצדקה עבר עליה לאלתר (עשה דמוצא שפתיך קיים והיינו דליתיה להאי טעמא) (דלישנא) [כלישנא] דנקיט לקמן בכל יום ויום עובר בבל תאחר ונקט לישנא דמיחייב עלה לאלתר. ועוד (מדאקשינן) מדאתמהינן עלה דרבא ואמרינן פשיטא ואי לבל תאחר קאמר מאי פשיטא כיון דבענינא דקרבנות כתיבא. וקשיא להאי פי׳ הא דאמרינן הואיל ובענינא דקרבנות כתיבא כקרבנות דמיא ועד דעברי עלה ג׳ רגלים לא מיחייבי ומה ענין ג׳ רגלים בכאן דהא אנן לא מחייבינן ליה בבל תאחר דרגלים אלא בעשה בלחוד וההוא אפי׳ בקרבנות ברגל א׳ עובר והכי הל״ל מהו דתימא כקרבנות דמי ועד דעבר עליה רגל א׳ לא מיחייב ומפרקי לה דתלמודא לא דק בהכי ונקט מאי דפשיט ליה דהשתא מפרשי׳ לומר מה דהוה ס״ד וההיא דברגל א׳ עובר בעשה ליכא למתליה בפשיטותא דהוה ס״ד דהא רבא חדית לה לקמן ולא אמרינן עליה דפשיטא אדרבה ס״ד דמתניתא דר׳ יהושע ור׳ פפייס תיובתיה הילכך לא דק תלמודא ונקט מאי דפשיטא ליה טפי והכי אורחא דתלמודא בכמה דוכתי הילכך הא דרבא לענין עשה קאמר וכאידך דרבא דבסמוך דאמר כיון דעבר עליו רגל א׳ עובר בעשה סמכו ענין לו דהכא נמי בעשה קאמר אבל יש לדון כשיטת התוס׳ מדחזינן פשטא דגמרא דנקיט מהו דתימא כקרבנות דמי ועד ג׳ רגלים לא מיחייב ותו קשיא לי דא״כ היכי סתים ואמר מיחייב עליה לאלתר ולא פריש דמיחייב או דעבר עלה בעשה כדפריש באידך דבסמוך אלא ודאי משמע דאכל מה דאיירינן בצדקה קאמר בין לעשה בין לבל תאחר בכוליה מחייב עליה לאלתר והיינו דנקט האי לישנא ולא נקט לישנא דעובר עליו ותו דלא שייך ההוא לישנא אלא במלתא דיהבי בה זמן מסוים כגון רגל או יום דכיון דעבר עליו אותו זמן עובר בכך אבל הכא דלא יהבינן לי׳ שום זימנא אלא לאלתר מחייבינן ליה לא שייך ההוא לישנא כנ״ל והא דמקשי על פי׳ מלקט שכחה ופיאה ל״ק דרחמנא לא חייביה לאלתר במה שספק בידו לעשות אלא שהוא עצמו נתחייב בדבר בפיו כגון נדר של צדקה אבל לקט שכחה ופיאה דלאו איהו נדר מידי אלא רחמנא רמא עליה לא חייביה בבל תאחר לאלתר ודקשי׳ להו מקרבנות אנשי ירושלים הא נמי לדידהו תיקשי אמאי לא עברי בעשה דמוצא שפתיך לאלתר דהא קיימי מקדש וכהנים וא״כ בכל מה דנדר או הקדיש ליחייב לאלתר דהא כולהו איתנהו בעשה דמוצא שפתיך אלא ודאי בצדקה דשכיחי עניים בכל דוכתי והם צריכין לו בכל שעה רמא רחמנא חיובא עליה לאלתר מכיון דקבליה עליה שאם אתה קובע לו זמן מרובה הרי עניים רעבים וסתמא שכך היה דעת הנודר ליתנו לאלתר אבל קרבנות שרוב הנודרים לא שכיח להו מקדש וכהנים והוא ממון גבוה ואפשר להמתין לא חלק הכתוב בין אנשי ירושלים לשאר מקומות שאם באנו לדון כן אף בשאר מקומות נחייבם כפי מה שקרובים לירושלים אלא ודאי לא חילק הכתוב ותלה לכולם ברגלים לבל תאחר מיהת וכשם שגזרת הכתוב לחלק בין עשה דוהבאתם שמה ללאו דבל תאחר לענין רגל א׳ וג׳ רגלים כך גזר לתת לכל ישראל ג׳ רגלים ולא עוד אלא שהאריך זמן לכולן שיהו ג׳ רגלים כסדרן לדברי ר״ש ומיהו במידי דגבוה ושייכי ביה רגלים אבל בשל עניים דלא שייכי ברגלים והן צריכין לו בכל שעה ואין להם ענין בירושלים ורגלים סברא הוא שלא תלאו ברגלים ומשום דהוה טעמא דסברא הוא דמתמהי׳ עלה פשיטא כי למה יאריך הכתוב חוב של עניים שצריכין לו כל שעה דתלהו ברגלים כיון דשכיחי עניים ולהכי מהדרי׳ דילמא ס״ד דגזרת הכתוב הוא לדונו כשאר נדרי גבוה קמ״ל רבא דקרא לא כתביה הכא אלא להוסיף עליה חיוב דעשה ולא תעשה ולא לאקולי עליה במאי דחייב בדין צדקה לתת לעניים בכל שעה כמסת ידו בלי נדר וכ״ש במה שנדר. ודקשי׳ להו דהאיך אפשר (לרב) [לרבא] לומר דקרא לצדדין כתיב. תמי׳ לי דהא לדידהו נמי לצדדין כתיב לענין עשה דמוצא שפתיך דהא ודאי אינו עובר בעשה לגביה קרבנות ואפי׳ לאנשי ירושלים אלא ברגל א׳ כדמשמע ממאי דפסיק ואמר רבא בסמוך אלא ודאי דהאי לא חשיב לצדדין אלא כל חד וחד מאי דשייך ביה גבי עניים שייך בהו לאלתר מן הסתם (דלא) [ולא] שייך בשאר דברים על רוב ישראל אלא ברגלים וצדקה דנדר באתרא דלא קיימי עניים מן הסתם כך היה דעתו שאם יבא עני בנתיים ואי לא שיקיים נדרו בנתיים כשאר כל נדריו ואי משכח עניים ואי (ולא) [לא] מהדר ליה בידיה או יתנהו לגבאין וזה נ״ל ברור בשיטת רבותינו בעלי התוס׳ והיא שיטת מורי הרא״ה ז״ל אבל הרשב״א מכריע כלשון האחר וכן נמצא בהלכת הר׳ אושעיא האשכנזי:

אמר רבא כיון שעבר עליו רגל א׳ וכו'. פי׳ בעשה דובאת שמה והבאתם שמה ומתניתא דלעיל דקתני רגלים לבל תאחר ורבא סבר לה דלא כר״מ דאמר כיון דאמר רחמנא אייתי ולא אייתי ממילא ק״ל בבל תאחר אלא כרבנן ס״ל דמפלגי בין עשה ללא תאחר. והאי דאמרינן לעיל להדיא ורבנן ההוא לעשה בתר הא דרבא אתאמרא ועל דידיה סמך תלמודא וכ״ת ולמאי דמותבינן בסמוך עליה דרבא ממתניתא דרבי יהושע ור׳ פפייס וס״ל דאינו עובר ברגל א׳ אף בעשה קרא דובאת שמה והבאתם שמה מאי עבדינן ליה. וי״ל דה״א דההוא קרא נמי ברגל שלישי כדגלי קרא לבל תאחר שלא חילק הכתוב בין עשה ללא תעשה ובדין הוא דלעיל נמי מצי לתרוצי הכי אלא דכיון דהכא מסקנא כרבא נקטינן קושטא דמלתא כנ״ל:

מיתיבי העיד ר׳ יהושע ור׳ פפייס על ולד שלמים. פי׳ שהקדיש בהמה לשלמים ונתעברה אצלו שהוא קרב שלמים ואצ״ל אם היתה מעוברת בשהקדישה:

כגון שהי׳ חולה בעצרת. פי׳ הקרבן דלא הוה חד להקרבה. ורב אשי לא ניחא ליה בהכי וניחא ליה טפי למימר דמאי בחג עצרת ואע״ג דכל היכי דתנן פסח על הרוב תני עצרת הכא לא דק דפשיטא ליה דעצרת בעי למימר דלא מאחרי ליה טפי לעבור בעשה:

כיון שנדר אדם את נדרו אע"פ שלא עבר בבל תאחר עד שלשה רגלים מ"מ אם שלמו לאלתר הרי קיים מצות עשה ונמצא עובר על איחורו בלאו ועשה והוא שאמרו מוצא שפתיך זו מצות עשה ר"ל שסתם ענינו מוצא שפתיך קיים וי"מ בו מדכתיב כל היוצא מפיכם תעשו תשמור זו מצות לא תעשה ממה שאמרו כל מקום שנאמר השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה ואע"פ שאמרו השמר דלאו לאו השמר דעשה עשה וזה השמר של עשה הוא שהרי נסמך למוצא שפתיך הואיל ואין כתוב בו עשה בהדיא כגון תשמור לעשות אינו השמר דעשה ואע"פ שכתוב ועשית הרי לענין אחר הוא בא לאזהרה לבית דין שיעשוך מלשון עישוי ואע"פ שהוא מבנין הקל מצינו כיוצא בו הנני עושה את כל מעניך ואחר שכן הרי הוא השמר דלאו מצד לא תאחר ומ"מ מוצא שפתיך בא למצות עשה אלא שלא עבר באיחורו אף על עשה אא"כ השהא אותו רגל אחד ואם עבר רגל אחד ולא קיימו עובר על עשה לא קיימו בזמן המשוער לו עובר בלאו של בל תאחר הן על ההפרשה אם נדר ולא הפריש הן על ההקרבה אם הפרישו ולא הקריבו ואע"פ שעבר אין קרבנו נפסל כמו שביארנו ולא עוד אלא שאחר שעברו שלשה רגלים בית דין כופין אותו להביא ואע"פ שבקרבנות לרצונו כתיב כופין אותו עד שיאמר רוצה אני ומ"מ בחטאות ואשמות מיהא אין ממשכנין אותם שהרי אמרו ממשכנין על עולות ושלמים אבל אין ממשכנין על חטאות ואשמות וי"מ במה שאמרו אין ממשכנין אותם כלומר אין צורך למשכנם אחר שלכפרה הם באים ושהם מחוסרי כפרה אין חוששים להם שיתרשלו בהבאתם הא מן הדין ממשכנין אותם וכן יש אומרים שברגל שלישי ממשכנין אותם בעולות ושלמים ולא בחטאות ואשמות אבל אחר שעבר רגל שלישי ממשכנין אותם אף על חטאות ואשמות ואין לפרש לדעתם כופין אותו בלא משכון שהרי בתלמוד המערב אמרו אזהרה לבית דין שיעשוך מכאן שממשכנין על הצדקה.

זה שאמרנו בקרבנות שעובר על איחורן רגל אחד בעשה ושלשה בבל תאחר דוקא במזיד או בפשיעה הא אם היה קרבן שאינו ראוי ליקרב כגון שהיה חולה שאי אפשר להקריבו כמו שאמרו בספרי מנין לבעל גרב ובעל יבלת ובעל חזזית זקן חולה ומזוהם שאינן ראויין ליקרב תלמוד לומר כל מום רע אין כאן עבירה וי"מ דבר זה אף בשהיה הבעל חולה שאין מצריכין אותו להביאו על ידי אחר.

אע"פ שהנדר פירשנו עליו שאם נגנבה או נאבדה חייב באחריותה מפני שאמרה בלשון הרי עלי מ"מ אם אמר הרי עלי עולה על מנת שלא אתחייב באחריותה מאחר שאפרישנה אינו חייב עוד באחריותה ומ"מ כגון זו נדבה היא קרויה בלשון חכמים.

צדקה שאדם נודר לעניים אין לה שיעור שלשה רגלים שאין דין שלשה רגלים נאמר אלא במה שטעון הבאה לירושלים אבל צדקה הרי עניים בכל מקום הם מצויים ומשבא לידו לקיימה ולא קיימה עובר כך יראה לי וגדולי הרבנים מפרשים משתבעה הגבאי ויש אומרים כן אף בבני ירושלם שהיה קרבן בידם שהרי מזבח כאן וכהנים כאן ויצא להם כן ממה שהקשו קצת מפרשים כאן בשמועת פרה של שלמים שאיחרו את הולד והרי ולד זה בירושלם היה וקאי מזבח וקיימי כהנים ומתרצים שילדה האם בעירו בחול המועד והביאו את האם לשם ולא רצו להביא את הולד הואיל ולא היה ראוי להקריבו ומ"מ בזו לדעתי אם ילדה לשם אינו צריך לעכב כדי להקריב את הולד אלא הולך לו ולרגל הבא מקריבו הא בבני ירושלם מיהא כל שמזדמן לו יראה כדבריהם שמא תאמר והרי לקט שכחה ופאה נכללו למעלה באיחור שלשה רגלים אע"פ שהם צדקה לעניים יראה לי הטעם בהם מפני שאינה צדקה שנדר הוא על עצמו אלא צדקה הבא מאליה ואין עליו בל תאחר עד שלשה רגלים שלא אמרו לאלתר אלא בשני דברים אחד שהוא דבר שנדר הוא על עצמו וכדכתיב כי תדור וכו' והשני שיהא מצוי לו שיתנהו במקומו ומ"מ בבריתא האמורה למעלה נכללו גם כן צדקות עד שתירצו רבים שזו האמורה למעלה בלשון נדר וזו שבכאן בלשון נדבה שמאחר שהפרישה חייב עליה לאלתר ואין הדברים נראין אלא זו של צדקות שמא פירושה על המעשרות ופרושי קא מפרש ומן הטעם שהזכרנו או אם צדקות דוקא אינה הלכה ויש שפירשו זו של לקט שכחה ופאה בשאין שם עניים מצויים או שהיו שדותיו במקום שאין שם עניי ישראל וכמו שאמרו במס' חולין קל"ד ב' לעני ולגר תעזוב אותם ולא לעורבים ולעטלפים ומאחר שלקחם בהיתר אינו עובר עליהם עד שלשה רגלים ומכאן כתבו בתוספות בכל שבצדקה שאם אין עניים מזומנים לו אין עליו חובה לחזור אחריהם עד שלשה רגלים ומ"מ גדולי המחברים כתבו שהוא מפריש ומניח ומ"מ יראה לי שאם נדר ליתן לעניי עיר אחרת אינו צריך לחזור אחריהם או לשלח במקומם עד שלשה רגלים וי"מ שלא אמרו בצדקה מיחייב עליה לאלתר אלא בחיוב נתינה ושמא אף להיות בית דין מעשין עליה אבל לבל תאחר לא והראיה שהרי תמהו על דבריו ואמרו פשיטא ואי לבל תאחר מאי פשיטא והינו דקאמר באידך כיון שעבר רגל אחד עובר בעשה ועל זו אמר בצדקה לאלתר וכן ראיתיה לגדולי הדור במסכת נדרים חכמי הצרפתים כתבו בזמן הזה שאנו נודרים בבית הכנסת הן מעות הן ספר תורה הן מפה או עטרה או שמן למאור שכל נדרינו על דעת עצמנו ואם אנו מאחרים עד שיבא לידינו מה שדעתנו עליו אין בכך כלום ועל כיוצא בזה נאמר ויראת מאלהיך.

פרה של שלמים שילדה אותו ולד קרב לשלמים והבשר נאכל לבעלים כשל אמו ויש חולקין מפני שאם נתיר לו כן אף הוא משהא את האם יתר מכשיעור כדי שתתעבר ויגדל מהם עדרים ומ"מ נראין דברי הראשונים מפני שדבר זה נכלל בדברים השנויים במסכת עדויות שרובם הלכה פסוקה:

הואיל ואמר ר' יוחנן ואיתימא ר' אלעזר אין אשתו של אדם מתה אא"כ מבקשין ממנו ממון ואין לו כו' פי' והם ה"נ אמרי' בפ' במה מדליקין תניא ר' נתן אומר בעוון נדרים אשתו של אדם מתה שנא' אם אין לך לשלם למה יקח משכבך מתחתיך ושניהן שוים בדבר זה שכל זמן שיש לאדם לשלם ואין לו או שגזל או שנדר כגון שאמר ערכי עלי וכלה ממונו טרם שיקיים נדרו ועכשיו באים הגזברים למשכנו ואין לו מה ליתן להם בעון זה מתה אשתו אבל בעבור עון בל תאחר שיש לו לקיים נדרו אלא שעברו עליו ג' רגלים ועדיין לא קיים נדרו אין אשתו מתה ובהא דרשינן בך חטא ולא באשתך חטא:

בד"ה מדבן עזאי כו' פרק שני דזבחים פליג כו' שהרי התם דוחק ליישב מלתא דאחרים כו' ובתמורה בסוף אלו קדשים גבי כו' עכ"ל כצ"ל רצה לומר דהתם דחק ליישב מלתא דאחרים כבן עזאי היינו דפריך אמלתא דבן עזאי והא מהכא נפקא מדאחרים נפקא כו' ומשני כדלעיל סד"א ה"מ בכור דלאו כו' אבל הכא דפריך ואכתי מדבן עזאי נפקא לא בעי ליישב בן עזאי כאחרים אלא דפריך אהך דרשה דוהיה בך חטא ולא בקרבנך כו' וק"ל:

בד"ה תשמור זו כו' דמוקי ושמרת כו' דמוקי ר"ע בפסח דאפילו הכי פסח זו מצות עשה כו' וי"ל דתפילין לאחר שקיעת החמה כו' עכ"ל פתחו לר"ע דמוקי לה בפסח וסיימו למאן דמוקי לה בתפילין ויש ליישב קצת שפתחו לר"ע דמוקי לה בפסח דהתם פסיקא להו דאינו רק עשה כמתני' דרפ"ק דכריתות מיהו דקשיא להו ממילא למאן דמוקי ליה בתפילין בפ' הקומץ ואית ליה התם דאינו אלא עשה ואליביה תירצו וי"ל דתפילין לאחר שקיעת כו' וה"ה דהכי מתורץ לר"ע דמוקי לה בפסח ודו"ק:

בד"ה יקריב כו' שהוא מתעצל להביא ומוציא הוצאות חנם שלא לצורך כדי שלא ישאר בידו מה לקנות עכ"ל ת"י:

בא"ד ואם תאמר ואעולות מ"ט בעי למשכוני כו' כצ"ל:

בד"ה חד אמר כו' כתיבא ביה ותנן כו' פירושו כך כו' והעשוי אנדבה דקראי דאמר כו' כמו לנדר שהרי באותו קרא כו' שהרי אמר ולא אפריש כו' כצ"ל וכל זה הדיבור אינו בת"י:

גמרא א"ר מ"ל כגון דאמר הרי עלי עולה ע"מ שא"ח באחריותה. לכאורה מזה סתירה למש"כ הר"ן בנדרים (ט) בטעם דהרי זו נקרא נדבה ע"ש. ואולי י"ל דכזה נקרא נדבה ע"ד השאלה:

גמ' שם אלא ולדה בעצרת היכי משהי לה. עט"א ומשכ"ע בק"א בס"ד וע"ע מש"כ בסמוך:

תד"ה מדבן. משמע דב"ע כו' ל"ל דאחרים דקאמר ולרבנן כו'. כצ"ל:

תד"ה חד. אדרבה הוא באומר הרי עלי נדר כו'. כצ"ל:

(דברים כג, כד) 'מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ' זוֹ מִצְוַת עֲשֵׂה. נראה לי בס"ד דדריש כן משום דדבור ראשון אשר דברו ישראל בקבלת התורה נקטו לשון עשיה שהקדימו נעשה לנשמע. וידוע דְּנַעֲשֶׂה מורה על העשין וְנִשְׁמַע מורה על לאוין.
או יובן בס"ד דחמשה מוצאות הן ומוצא השפתים הם בומ"ף, ואיתא בשער מאמרי רשב"י (בביאור אדרא זוטא דף סא) דאותיות בומ"ף שהם מוצא השפתים הם גבורת החסד, עיין שם. ועיין בעץ חיים שער דרושי הצלם פ"ב יעוין שם. וידוע כי מצוות עשה הם חסדים ומצות לא תעשה הם גבורות, וכנזכר בעץ חיים שער נו"ן, יעוין שם. ולכן דריש 'מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ' זוֹ מִצְוַת עֲשֵׂה. ונראה לי 'בומ"ף' [128] בגימטריא 'החסדים' [127] עם הכולל [128].
ומה שאמר 'לַהֳ' אֱלֹהֶיךָ' אֵלּוּ חַטָּאוֹת נראה לי בס"ד משום דבכלהו קרבנות כתיב לַהֳ' וכן אמרו רבותינו ז"ל.
ומה שאמר 'אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ' אֵלּוּ קָדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת נראה לי בס"ד החיר"ק שתחת אות ד' משמש במקום יו"ד ולכן דִּיבַּרְתָּ ביו"ד הוא 'דר בית' גם באותיות דִּיבַּרְתָּ יש משמעות לשון דביר.
ומה שאמר 'בְּפִיךָ' זוֹ צְדָקָה כי בצדקה לעניים צריך לשתף צדקת הפה שהוא הפיוס כמו שאמרו רבותינו ז"ל (בבא בתרא ט:) הנותן מתברך בשש ואם פייסו יתברך בי"א ברכות. גם 'פִיךָ' אותיות 'כַּפַּי' והצדקה תתייחס לכפיים.

תוס' ד"ה איזהו נדר. משנה היא. וכונתם בזה עי' בב"ק דף סב ע"ב תד"ה מי קתני:

בתוספת מדבן עזאי נפקא וכו' אבל רוצה ליישב כאן אליבא דבן עזאי עכ"ל. פי' דמקשה הש"ס לבן עזאי אותו ל"ל ותיפוק ליה מדכתיב והיה בך חטא ולא בקרבנך חטא והשתא א"ש דמשני הש"ס אלא והיה בך חטא ולא באשתך חטא פי' דלבן עזאי דרשינן ולא באשתך חטא ומשום הכי איצטריך אותו משא"כ תנא דברייתא ודאי דריש ולא בקרבנך חטא כדקתני להדיא ולית ליה דרשא דאותו בבל ירצה אלא כר"א דפליג אבן עזאי כן נראה לי וק"ל:

בא"ד וקצת קשה שהרי התם דוחק ליישב מלתא דאחרים וכו' ובתמורה סוף אלו קדשים וכו' מיהו אין לחוש עד סוף הדיבור. ולולי דבריהם היה נ"ל ליישב בפשיטות משום דבלא"ה קשיא לי הא דמקשה הש"ס בתמורה ולרבנן דמפקי האי היקשא דבכור ומעשר לטעמא אחרינא בכור שאינו נפסל משנה לחברתה מנ"ל ומאי קושיא הא קי"ל דאין היקש למחצה ואם כן תרתי שמעת מיניה אע"כ כדפרישית לעיל בשיטת רש"י דודאי מסתמא פשטא דקרא דשנה בשנה משמע דלפסול הקרבן אתיא דאל"כ למאי איצטריך דשנה בלא רגלים לא משכחת ברוב שנים והיינו דמקשה הש"ס להני דמפקי היקשא לטעמא אחרינא בכור דאינו פסול משנה לחברתה מנ"ל דמצינן למימר דאתא קרא דשנה בשנה ואפקה להיקשא להא מלתא ומוקי היקשא לכדדרש בן עזאי מיהו מדמקשה הש"ס מנ"ל ולא קאמר דיליף מאותו בבל ירצה דדרש בן עזאי גופא אלא ע"כ כדפרישית דמאותו לא דרשינן אלא בעברו רגלים אבל בעבר השנה לא ממעטינן מאותו ופשיטא להש"ס דלכו"ע כשר אפילו בעבר שנה ומשו"ה מקשה בתמורה מנ"ל ומשני התם. ולפ"ז א"ש נמי הסוגיא דסוף פ"ב דזבחים דמקשה אדבן עזאי מדאחרים נפקא פי' כיון דמאותו לא ממעטינן אלא רגלים ולקושטא דמלתא ע"כ סובר בן עזאי כדאחרים דאפילו בעבר' השנה אין הקרבן פסול תיתי מהי תיתי א"כ קשה אותו ל"ל כיון דאפילו בשנה כשר כ"ש ברגלים לחוד כן נ"ל נכון מאד ודוק היטב:

בגמרא ת"ר מוצא שפתיך תשמור וכו' עד בפיך זו צדקה. ויש לדקדק דלא מייתי הכא לקט ושכחה ופיאה ומעשר ובכור נהי דלא מייתי חרמים וערכין והקדשות היינו משום דכולהו בכלל קדשי בדק הבית נינהו אבל מהנך קשה דלעיל מצריך להו קראי באנפי נפשייהו. מיהו למאי דמוקי הש"ס בסמוך חד לאמר ולא אפריש וחד לאפריש ולא אקריב היה נ"ל לכאורה דקרא קמא אתא לאמר ולא אפריש וההיא דהכא לאפריש ולא אקריב והוי א"ש דלא מייתי הכא לקט שכחה ופיאה דלא שייך בהו אפריש ולא אקריב שאין מוטל עליו אלא להפריש והעניים נוטלין מעצמן דלא כתיב בהו נתינה אלא תעזוב אלא דא"כ קשה להיפך האיך מרבינן בבור ומעשר בהמה מקרא קמא דלעיל הא לא שייך בהו אמר ולא אפריש ועוד דא"א לאוקמי קרא דהכא לאפריש ולא אקריב דהכא כתיב ועשית אזהרה לב"ד שיעשוך וע"כ היינו לאמר ולא אפריש דאי אפריש ולא אקריב מיקריב אותו נפקא לכך נראה דהנך תרי קראי לא מסיימו אלא סתמא כתיבי חד לאמר ולא אפריש וחד לאפריש ולא אקריב ועירוב פרשיות הן דאיתא בהאי ליתא באידך ילפינן ההיא מהיאך מיהו ברייתא דהכא לא מייתי אלא כל הנך דצריכי תרי קראי משא"כ בכור ומעשר בחד קרא סגי לאפריש ולא אקריב ולקט שכחה ופיאה נמי בחד סגי לאמר ולא אפריש:

והשתא א"ש נמי דאיצטריכי תרי קראי לצדקה ואי ס"ד דמסיימי קראי א"כ לא לכתוב בצדקה אלא קרא דאמר ולא אפריש וממילא ידעינן דכ"ש דמחייב באפריש ולא אקריב דלא שייך בצדקה האי צריכותא דבסמוך דכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא ואדרבה מקשה הש"ס בפשיטות בסמוך צדקה פשיטא דחייב לאלתר דהא קיימי עניים. ובשלמא לשיטת התוס' לעיל דבליתנהו קמן בעינן ג' רגלים וא"כ איצטריכו תרי קראי משא"כ לשיטת הר"ן דלעולם לא מחייב בצדקה בבל תאחר אלא היכא דקיימי עניים א"כ למאי איצטריכו קראי. אע"כ כמ"ש דלא מסיימי קראי וא"כ בצדקה נמי איצטריכו תרי קראי דאי לא הוי כתיב בצדקה אלא חד הוי מוקמינן לאפריש ולא אקריב לחוד משו"ה איצטריכו תרי דלא תימא אמר ולא אפריש לא מחייב בצדקה שהוא להדיוט דדיבור לאו כלום הוא כנ"ל:

בתוס' בד"ה יקריב אותו וכו' כל מצות עשה כופין והא דאיצטריך וכו' לפי שכתוב לרצונו עכ"ל. אין להקשות לפ"ז באידך קרא דכתיב ועשית אזהרה לב"ד שיעשוך ל"ל הא התם לא כתיב לרצונו וממילא דכופין משום עשה דכתיב בתרווייהו באמר ולא אפריש ואפריש ולא אקריב אלא דלק"מ דאי לאו דכתיב ועשית לא הוי דרשינן מלרצונו כופין עד שיאמר רוצה אני אלא דיקריב דקאמר רחמנא היינו היכא שכבר הפריש מרצונו כופין אותו שיקריב אבל עיקר ההפרשה לעולם צריך לרצונו כדכתיב משו"ה איצטריך קרא דועשית:

בגמרא חד דאמר ולא אפריש וחד דאפריש ולא אקריב וצריכא וכו'. וקשה היא גופא מנ"ל דהני תרתי מילי שקולין הם ובשניהם אינו עובר אלא בג' רגלים לרבנן לכל חד כדאית ליה דהא האי קרא דבחג המצות ואינך קראי ודאי אעיקר הקרבה קאי וא"כ דלמא דוקא באפריש ולא אקריב בעינן ג' רגלים אבל באמר ולא אפריש עובר לאלתר דקרא סתמא כתיב מיהו למאי דפרישית בסמוך דע"כ עירוב פרשיות הן ולא מסיימי קראי אלא בכל א' מצינו מהם דאמר ולא אפריש ומהם דאפריש ולא אקריב כמו שהוכחתי א"כ ע"כ זמן אחד קבע הכתוב לשניהם וק"ל. וכ"ש דא"ש טפי לשיטת הר"ן שהבאתי בסמוך דבצדקה לעולם עובר לאלתר ואפי' הכי כתיבי תרי קראי וע"כ משום דמיצרך צריכי וכדפרישית:

בגמרא אלא בך חטא ולא באשתך: הא דלא קאמר אלא אימא בך חטא היינו טעמא דלא חזר מלשון הברייתא דהברייתא ודאי קושטא קאמר ולא בקרבנך חטא ולא קשה דמבן עזאי נפקא דתנא דברייתא סבר כר"א שדרש אותו בזבח הוא מדבר והכא לא בעי ליישב רק לבן עזאי האיך דריש בך חטא כמו שכתבו התוס' ולזה קאמר שהוא דרש למעט דלא באשתך חטא וכן נראה בסוגיא דזבחים:

מבקשין ממנו ממון ואין לו: הט"א הקשה לפי' התוס' דעל עון נדרים קאי למה נענש על העתיד דילמא עוד ישלם. ותירץ דמיירי בגמר בדעתו שלא להביא ואז מיד נענש או דאיירי בנדר על הזמן דאם עבר הזמן אי אפשר לקיים נדרו עוד ע"ש. ולענ"ד לא בלבד על פי' התוס' קשה כן אלא גם על פי' רש"י שפירש דאיירי בגזל דאין לומר דבזה משכחת שאי אפשר לקיים עוד כגון שאכל הגזילה או שרפה מ"מ לא גמרה העבירה כל עוד שיכול לשלמה כדאמרינן מכות (דף ט"ז) דלא משכחת בטלו דגזילה כיון דאיתא בתשלומין ובזה קשה יותר דלא שייך תירוץ השני של הט"א. אמנם לענ"ד בין לשיטת רש"י בין לשיטת התוספת י"ל כיון דקרא איירי באין לו מה לשלם א"כ בזה נגמרה העבירה דזה הוא באשר הוא שם דאע"ג דאפשר שלעתיד יהיה לו ממון וישלם מ"מ לא דנין אלא ע"פ מה שהוא עתה שכן כתבו התוס' בגיטין (דף ל"ג) ובמכות (דף ט"ו) דעונשין על העובר על נזירותו אע"ג דאפשר שישאל על נדרו ויעקר הנדר מעיקרו מ"מ לא אזלינן אלא בתר השתא ולכן שפיר שייך שיענש אע"ג שאפשר שיבא העת שיפטר עצמו. וכן משמע מלשון מבקשים ממנו ממון ואין לו דיליף מקרא אם אין לך לשלם דלב' תירוצי הט"א קשה איך שייך ואין לו הרי יש לו רק שלא רוצה לשלם או שלא יכול עוד לשלם שכבר עבר הזמן. שוב בא לידי חידושי הריטב"א וראיתי שכ' כעין זה רק שכתב שאיירי שתבעו אותו כשהיה יכול לשלם ונענש על שלא שלם כשתבעו אותו:

מוצא שפתיך זו מצות עשה: הרמב"ם הלכות מעשה הקרבנות (פ' י"ד) כתב אחד נדרים ונדבות עם שאר דברים כו' מצות עשה מן התורה שיביא הכל ברגל שפגע בו תחלה שנאמר ובאת שמה כו' ע"ש. וכ' המשנה למלך שלא מצא מקום דין זה שיהיה כל אלו בעשה דפשטא דקרא לא משמע אלא במידי דהקרבה וכ' עוד דבעל החינוך כ' דעשה זו אינה נוהגת אלא בזמן הבית ולהרמב"ם נוהג אף בזה"ז. והנה ודאי פשטא דקרא דובאת שמה משמע כבעל החינוך ולכן ק' להרמב"ם מנ"ל דנוהג בזה"ז. ונלע"ד דבגמרא אמרינן דאית לן תרי קראי חד לאמר ולא אפריש וחד לאפריש ולא אקריב. והנה לא מפרש איזה משניהם איירי באמר ואיזה באפריש. אמנם הא אפשר להוכיח דקרא קמא איירי באפריש דהא מוקמינן מיעוטא דהוא ולא חליפיו בהומם ועבר עליו ב' רגלים וזה ע"כ לא משכחת אלא באפריש ולא אקריב וא"כ ממילא קרא בתרא דמוצא שפתיך איירי באמר ולא אפריש וכן משמע פשטא דקרא דמוצא שפתיך. שוב ראיתי שגם בפ"י הוכיח דקרא קמא איירי באפריש דהא מרבינן בקרא קמא בכור ומעשר בהמה וזה לא משכחת שאמר ולא אפריש דבכור מרחם קדוש ובמעשר אמירתו והפרשתו באין כאחד. ועוד הוכיח כן מדדרשינן ועשית שיכופו ב"ד וא"כ קרא שני ע"כ באמר ולא אפריש כתיב דאפריש ולא אקריב מיקריב אותו נפקא. והנה ראיתו ראשונה לא שייך רק לגירסת התוס' ולא לרש"י דלא גרס בכור וגם מעשרות מפרש רק על מעשרות של תבואות כנראה מפירושו ובהם עובר אם לא הפריש. וגם ראיתו השנית אינה מבוררת כ"כ דאפשר דגם יקריב אותו איירי בחייב חטאת ואשם ועולת ראיה ושלמי חגיגה דב"ד כופין אותו להקריבם ולכן אינו מוכח דאיירי באפריש ולא אקריב. ולא ידעתי למה לא הוכיח הפ"י מראיתנו מהוא ולא חליפיו דזה ע"כ לכ"ע לא משכחת רק באפריש אכן הקשה הפ"י דאי ברייתא ראשונה איירי באפריש ולא אקריב ע"כ ברייתא שניה איירי באמר ולא אפריש. וא"כ קשה למה לא מייתי ג"כ כמו ברייתא ראשונה לקט שכחה ופאה דבשלמא אי באפריש ולא אקריב איירי א"ש דזה לא משכחת במתנות עניים שאינו מחוייב ליתן לעניים אלא הם יקחו אבל אי בלא אפריש איירי הו"ל למיחשב גם הני. ועוד הקשה למה בצדקה מצריך תרי קראי לא לכתוב אלא במה דמיירי באמר ולא אפריש ואנא ידענא דכל שכן באפריש ולא נתן לעניים דבזה לא שייך הצריכותא דכל היכא דאיתא בגזא דרחמנא איתא דכל זמן שלא קבלו העניים אינה צדקה שלהם ולכן הוכיח הפ"י דלא מסיימי קראי להיות מדבר זה באמר וזה באפריש אלא עירוב פרשיות יש כאן ודרשינן בכל א' מה ששייך בו ומה שחסר בזה גילה זה ע"ש והוא הדרך הנכון לענ"ד בביאור הסוגיא. ובהכי א"ש מה שהקשה הט"א דמאי פריך עשה מובאת שמה נפקא דילמא צריך קרא למידי דלאו בר הקרבה נינהו וגם לבזמן שאין בהמ"ק קיים דלא אתי מובאת שמה ע"ש. וא"ל דהקושיא היא איפכא דלא לכתוב אלא מוצא שפתיך ול"ל קרא דובאת שמה דז"א דממוצא שפתיך לחוד ודאי ליכא למילף דלא ידענו מתי עובר וצריך ובאת שמה לזמן הרגל אבל לפ"ז א"ש דפשיטא להגמרא דעירוב פרשיות יש ולא בא להקשות דלא לכתוב פסוק א' מהם אלא בא לבאר דפסוק א' איירי באמר ולא אפריש ואחד באפריש ולא אקריב ומה שחסר בזה גילה זה דלענין עשה גילה קרא דמוצא שפתך כל שאר דברים חוץ מקרבנות ולענין העת גילה קרא דובאת שמה שאינו עובר עד הרגל. וכמו דלענין אזהרה לב"ד ולענין נדר ונדבה וקדשי בדק הבית וחטאות ואשמות כתיבי תרי קראי להורות שאין חילוק בין אמר ולא אפריש ובין אפריש ולא אקריב ה"ה ג"כ לענין עשה דעירוב פרשיות יש ולכן פסק הרמב"ם א"ש שהביא גם על שאר דברים עשה דובאת שמה להורות העת שברגל אחד עובר:

נדבה כמשמעו: וכן אמרינן לעיל נדבה מנין ת"ל אם נדר או נדבה ובשו"ת פנים מאירות ח"א (סי' צ"ט). הקשה מזה על מה שכתב רש"י בנדרים דף ט' דבל תאחר אין שייך בנדבה דכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא והוא מפורש נגד סוגיא דהכא דרק לס"ד אמר בגמרא סברא זו. אבל אחר דכתיב נדבה בפירוש יש בנדבה ב"ת והיא קושיא עצומה לא לבד על רש"י אלא גם על הרא"ש שכתב ג"כ בפירושו דהתקלה היא משום מעילה ולא כ' משום ב"ת כמו שכ' הר"ן שם ומשמע מזה דגם דעתו כדעת רש"י דליכא בנדבה משום ב"ת והוא תמוה. ומה שכתב בפנים מאירות שם לתרץ קושיא זו דודאי אין חשש שלא יקריב הקרבן שלפניו אל אהחשש הוא שמא יאבד ולא ירצה להביא אחר תחתיו וזה לא שייך רק גבי נדר אבל לא בנדבה דכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא ואין חייב באחריותו עכ"ד לענ"ד דחוק מאד דהאיך תלי בבי גזא דרחמנא איתא שהיא סברא שדחה הגמרא כאן ולא כתב בפשטות דאין חייב באחריותו כיון שלא קיבל עליו להביא דאי הטעם משום דבי גזא דרחמנא איתא גם בנדר והפריש ואבד לא יהיה חייב באחריותו ועוד הרי גבי נדבה אין חייב באחריותו ואפילו היכא שמת הקרבן דלא שייך הך טעמא דבי גזא דרחמנא איתא. והנלע"ד דבריש זבחים אמרינן ואיבעית אימא כתיב קרא מוצא שפתיך כו' ע"ש. וכבר העירו התוס' שהרי דרשינן מפסוק זה דעל נדבה עובר בב"ת וכתבו דהתם דריש מפשטא דקרא ולענ"ד כיון דצריך לדרשה דשם לפשטא דקרא האיך דריש דרשה דהכא מיתור דנדבה ועוד דשם בזבחים (דף ד') עביד צריכותא למה צריך קרא דמוצא שפתיך אחר דכתיב וזאת התורה ע"ש והאיך שייך צריכותא כיון דבלא"ה צרך לדרשה דהכא ולכן היה נלע"ד דסתם גמרא דזבחים סובר דברייתא קמייתא חולק על ברייתא שניה לענין דרשה דנדבה שכן משמע מדקאמרה נדבה מנין נאמר כאן נדר ונאמר להלן אם נדר או נדבה כו' וכבר העירו התוס' דהוי מצי להביא מהאי ענינא גופא דכתיב בי' כאשר נדרת נדבה והרשב"א ישב דהא מצריך תרי קראי חד ללא אפריש וחד ללא אקריב אכן זה ודאי לא נעלם גם מהתוס' אלא שהם הקשו דלמה צריך למילף מתודה דמה להלן נדבה עמו דודאי לא נאמר לענין ב"ת אלא גילוי מילתא הוא ביותר הו"ל למילף מנדרת נדבה שהוא מענינא דב"ת לגלות מה להלן לענין אפריש ולא אקריב נדבה כנדר אף הכא לענין אמר ולא אפריש ולכן משמע מזה דהברייתא לא דורש הך דכאשר נדרת נדבה לענין ב"ת אלא לדרשה דזבחים להורות דשלא לשמה כשר וכיון דגם זה לא לענין ב"ת איירי לכן מייתי הפסוק הקדום דאם נדר ולפ"ז באמת לית לן קרא דנדבה באפריש ולא אקריב דמסתמא קרא קמא באמר ולא אפריש איירי וכמו שכ' גם הרשב"א ועל כן שפיר כתבו רש"י והרא"ש דבנדבה ליכא משום ב"ת דכיון דלית לן קרא קיימא הסברא דכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא וכתב רש"י כן עפ"י סוגיא דזבחים כן נלע"ד בישוב תימה זו:

חד דאמר ולא אפריש: ק"ל דמשמע הא אפריש אינו עובר בב"ת והרי מיד קאמר דאפריש ולא אקריב גם כן עובר וא"כ הכי הול"ל חד דאמר ולא אקריב וחד דאפריש ולא אקריב. ונראה דזה הוקשה להרמב"ם ולכן כ' בסתמא בין בנדר (דהיינו אמר) ובין בנדבה (דהיינו הפריש) עובר בב"ת אם לא הביא וכן כתב שם לענין כפיית ב"ד בין שנדר ולא הפריש בין שהפריש ולא הקריב כופין אותו עד שיקריב עכ"ל וא"כ ביותר קשה על הגמרא דקאמר חד אמר ולא אפריש מה נפקותא אם הפריש או לא הא לעולם עובר עד שיקריב ונלענ"ד דשפיר יש נפקותא כגון שאמר ועברו ב' רגלים והפריש ולא הקריב ועבר רגל ג' דאם לא הפריש עברו ג"ר באמר ולא הפריש ועובר בב"ת אבל בהפריש אכתי לא עבר בשלא הקריב כיון דאחר הפרשה לא עבר עדיין רק רגל א' ואפילו לענין עשה דרגל אחד יש נפקותא כגון דאמר ולא הפריש קודם הרגל וברגל עצמו הפריש דאם לא הפריש עבר עליו הרגל כולו ועובר בעשה אבל בהפריש ולא הקריב אפילו היה קרבן שהי' יכול להקריב בי"ט לשלמי שמחה מכ"מ לא עובר בעשה כיון שלא עבר עליו הרגל כולו משעה שהפריש:

וצדקה מיחייב עליה לאלתר: הא דנקט רבא צדקה דוקא ולא ג"כ לקט שכחה ופאה ומעשר עני דהא גם בהם מיחייב לאלתר היכא דקיימי עניים כמ"ש התוס' לעיל (דף ד' ע"ב) י"ל משום דעל ברייתא בתרייתא קאי דלא כתוב שם רק צדקה. והא דבאמת לא אמר רבא כן רק אברייתא בתרייתא ולא אקמייתא י"ל דבזה יקשה פשיטא דלא שייך התירוץ הואיל ובענינא דקרבנות כתיב שהרי שם יש קראי ג"כ חוץ מצדקה על לקט שכחה ופאה ועל מעשרות שאינם קרבנות אבל בברייתא בתרייתא דלא אית לן קרא רק על קרבנות דגם קדשי בדק הבית מקרי קרבן כדכתיב ונקרב את קרבן ה' כדאמרינן ספ"ק דתמורה בזה ה"א דגם צדקה כמוהם בדאפריש ולא נתן לעניים אינו עובר רק בג"ר כקרבנות לזה אשמעינן דעובר לאלתר היכא דקיימי עניים:

עובר בעשה: ראיתי קושיא בשם ספר חקרי לב כיון דברגל אחד עובר בעשה למה לא כפינן להביא לאלתר דניחוש שמא ימות וכמו דאמרינן בנדרים דהאומר לא אפטר מן העולם עד שאהיה נזיר חייב להיות נזיר מיד דחיישינן שמא ימות. ולענ"ד יש לומר עפ"י מה שכתבתי בספרי דסוכה (דף כ"ד) שיש חילוק בין חשש מיתה לזמן מוגבל לאינו מוגבל דלזמן מוגבל לא חיישינן כיון דרוב בני אדם לא מתים באותו זמן אבל לזמן שאינו מוגבל חיישינן מיד כיון דרוב או כל בני אדם מתים לכן אין גבול לומר מתי יתחיל חשש מיתה ולכן הכא שיש גבול עד הרגל לא חיישינן למיתה אבל בנזיר שלא נתן זמן שאמר לא אפטר מן העולם בו חיישינן מיד למיתה ולכן יהיה נזיר מיד:

אימר דמחוסר זמן היה: בלא"ה הוי מצי למימר דכיון דאם מחוסר זמן היה ע"כ נולד בפסח וא"כ לא עבר עליו רגל שלם ולפי מה דאמרינן לעיל אם לא עבר הרגל כולו אינו עובר אלא ניחא לי' למימר דאימא מחוסר זמן היה דלפ"ז אפילו נולד בתוך שמונה קודם הפסח ג"כ אינו עובר כיון דחסר מהרגל אותן ימים שהיה עדיין מחוסר זמן ברגל:

ברש"י ד"ה עובר בעשה. על הקרבן: צריך ביאור מה בעי רש"י בזה. וי"ל דרש"י ס"ל ג"כ כמ"ש הרשב"א לעיל דמה דקאמר רבא ובצדקה עובר לאלתר היינו בעשה דוקא. דל"ת גם בצדקה ליתא רק אחר ג' רגלים ולהכי מפרש רש"י עובר בעשה על הקרבן לאפוקי על הצדקה דעובר בעשה לאלתר כמאמר רבא לעיל:

בתוס' ד"ה אלא. אבל נראה דמיירי בנדר: מה דלא ניחא לרש"י לפרש כן יש לומר דלשון מבקשים ממנו ממון לא משמע דאיירי בנדר דלמה נקט ממון דוקא דהרי עיקר ב"ת הוא בקרבנות ואם כן הוי ליה למימר סתמא אא"כ אין לו לשלם נדרו אבל ממון משמע גזל יותר. עוד י"ל דיישוב פירש רש"י שבשבת נאמרה מימרא זו בשם ר' נתן והכא וסנהדרין וזבחים בשם ר"י ור"א ואין זה מדרך הש"ס שיאמר אמורא מה שכבר אמר התנא ועכ"פ הול"ל תניא כוותי' דר"י ועוד למה אמר הכא סד"א מדאמר ר' יוחנן ולא אמר סד"א מדאמר ר' נתן גם היה ק"ל לרש"י מה שהקשו התוס' כיון דאמרינן בעון נדרים אשתו מתה איך אמר בך ולא באשתך ולכן פי' רש"י דר"י ור"א לענין ממון דגזל איירי ודלא כר"נ דמוקי ליה לענין נדרים. ולר"נ באמת לא דריש בך ולא באשתך אבל לר"י ה"א כמו שמתה אשתו כלא שלם ממון שגזל שגם על ממון שנדר ואינו משלם מתה לכן כתיב ולא באשתך:

בא"ד. והא דדריש הכא בך חטא: לפי הנראה בשבת שם רק ר' נתן ס"ל בעון נדרים אשתו מתה. אבל רבי וראב"ש לא ס"ל כן. ולפ"ז י"ל דר' נתן באמת לא דרש בך חטא ולא באשתך כדדרש בן עזאי אלא כדרשה דברייתא דלעיל שלא נפסל הקרבן ובן עזאי ס"ל כדרשה דרבי ור"א בר"ש דפליגי ארבי נתן. אכן התוס' קושטא קאמרי דיש חילוק בין משלם לבסוף או לא ולפי דברינו לעיל עוד יש לחלק בין יש לו לשלם שאז אינו נענש על שם סופו ובין אין לו לשלם שאז נענש באשר הוא שם. וע' בשו"ת הרשב"א ח"ג (סי' שמ"ח) מה שכתב בענין זה:

ד"ה תשמור. וצריך לחלק בהא דר"י: לענ"ד יש לחלק דהתם דדריש ר' יוחנן למעט תפילין בלילה מימים ימימה דהוי לאו הבא מכלל עשה ביום ולא בלילה דאע"ג דלאו הבא מכלל עשה דינו כעשה מ"מ לזה גלי תשמור לעשותו ללאו גמור כיון דבלא"ה משמעותו לאו אבל היכא דקאי תשמור על עשה גמור אז אינו רק עשה וע' מה שכ' התוס' בזה בערובין (דף צ"ו) שנראה קצת שכוונו לחילוק זה אכן מה שכתבו שם דמי שאינו מניח תפילין ביום לר"י אינו לוקה דלענין זה הוי עשה צ"ע דאפילו הוי לאו ג"כ אינו לוקה כיון שאין בו מעשה ור"י ס"ל במכות (דף ט"ו) לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו:

ד"ה יקריב. כדאמר בפרק נערה: כדאמר בפ' הכותב (דף פ"ו) כצ"ל: והכי איתא התם תנינא בד"א (פי' רש"י דלוקה ארבעים) במצות ל"ת אבל במצות עשה כגון שאומרים לו עשה סוכה ואינו עושה לולב ואינו עושה מכין אותו עד שתצא נפשו (פי' רש"י קודם שעבר על העשה ויש בידו לקיים) וצ"ע דמקום שיש עשה ול"ת ועל הל"ת אין לוקין אם אז מכין אותו לקיים העשה דאפשר דוקא בעשה גרידא לוקין עד שתצא נפשו אבל כשיש עשה עם ל"ת כשם שאין לוקין על ל"ת כך אין לוקין על מ"ע. ולכאורה יש להוכיח כן דבכל לאו הניתק לעשה דאמרינן למ"ד בטלו ולא בטלו אינו לוקה כל זמן שלא ביטל העשה ולמה אין מכין אותו עד שתצא נפשו לקיים העשה ואפילו למ"ד קיימו ולא קיימו דלוקה על הל"ת ופטור ולמה לא מכין אותו עד שתצא נפשו לקיים העשה כגון גבי אונס שגירש דאמרינן מכות (דף ט"ו) כל ימיו בעמוד והחזר קאי ולמה לא מכין אותו עד שתצא נפשו לקיים העשה וכן גבי השבת אבדה דהוי עשה ול"ת ואינו לוקה מטעם דהוי לאו שאין בו מעשה ולמה לא מכין אותו עד שישיב את האבדה. ואפילו נימא דאין כופין רק על עשה שעובר הזמן וכמו שמשמע לשון רש"י דומיא דסוכה ולולב מ"מ קשה ממה דאמרינן בפסחים (דף צ"ה) דבל יראה הוי ניתק לעשה דתשביתו למה לא מכין אותו לקיים העשה שהרי כשיעבור הפסח אי אפשר לקיימה עוד. ומכ"ז היה נלע"ד דלא נמסר הל"מ שמכין עד שתצא נפשו רק בעשה גרידא אבל כשיש עשה עם ל"ת אז לוקין על הל"ת לבד ואם על הל"ת אין לוקין גם על העשה אין לוקין ולפ"ז לא יקשו מה שהקשה התוס' למה צריך קרא דיקריב שכופין אותו כיון דאיכא עשה דשאני הכא דאיכא בהדי עשה גם ל"ת דבל תאחר:

בא"ד. ואפילו חטאות ואשמות נמי: עי' מה שכתבתי בזה בספרי ע"ל בכריתות (דף י"ב):

בא"ד. ואם אין מוצאין למשכנו אז כופין: לא זכיתי להבין איך שייך שכופין אם אין לו במה לשלם ולא ידעתי למה לא כתבו עפ"י חלוקים דהכי דכשרואים שהוא מתעצל ומוציא הוצאות חנם אז ממשכנין גם קודם שיגיע הרגל זמן העשה או הל"ת אבל כשאין רואין כן אז אין ממשכנין אבל כשיגיע הרגל אז כופין אותו ובהכי איירי קרא דיקריב:

בא"ד. הרי בתשובה מתכפר: צ"ע למה לא הזכירו דהכי אמרינן בזבחים (דף ז') אמר רבא עולה דורן הוא כו' ע"ש. וי"ל דשם איירי בעולה הבאה עם חטאת כנראה ממשל דנכנס פרקליט תחילה והתוס' קמ"ל הכי דאפי' בעולה הבאה לבדו אמרינן כן וע' במג"א סימן א':

בך חטא ולא באשתך חטא וכו' אימא בהאי עון דבל תאחר אשתו מתה קמ"ל. נראה דפליג על המדרש דאמרו ויקרא רבה פ' ל"ז דבאיחור הנדר מתה אשתו ויליף מיעקב אע"ה שאמר מתה עלי רחל. ועמ"ש בב"ר ריש פרשה פ"א ומ"ש הרב יפ"ת שם באורך כיצד היה איחור נדר יעקב אע"ה דפליג על הרא"ם ויש ראיה לדבריו של הרב יפ"ת ממאמר ויקרא רבה הנז' בחלוקת לשון הרע ע"ש ודוק הטב:

אא"כ מבקשים ממנו ממון וכו' עמ"ש התוס' שחלקו על רש"י ועמ"ש בעניותנו לעיל בשבת דף ל"ב בס"ד:

שנאמר אם אין לך לשלם למה יקח משכבך וכו' שמעתי מפה קדוש הרב החסיד כמהר"ר גדליה חייון זלה"ה שהיה מדקדק תיבת למה דהול"ל אין לך לשלם יקח משכבך והיה אומר דרך הלציי דזמנין דמשכחת איש שיש לו אשה ולא מצאה חן בעיניו ושונאה ומה עושה נודר ואינו מקיים כדי שתמות אשתו דבעון נדרים אשתו מתה. ואיש זה העלה חרס בידו דאם אמרו הנודר ואינו מקיים אשתו מתה הוא להענישו לא לעשות לו נחת רוח שתמות אשתו השנואה ובודאי אשתו תחיה ויענש בעונשים אחרים והכתוב אפיקיה בהאי לישנא כלפי האיש הזה וה"ק אם אין לך לשלם ואתה נודר שתמות אשתך. אתה טועה מדרך השכל למה יקח משכבך לעשות לך נחת רוח ודאי תענש עונש אחר. ומינה שמעינן דאם אשתו אהובה וצר לו מתה אשתו בעון הנדר:

תשמור זו מצות ל"ת עמ"ש התוס' ז"ל ועמ"ש אני בעניי בס' הקטן ברכי יוסף א"ח סימן ל' בס"ד: