ראש השנה ה ע"ב

דף ה - ב

לכן, כפסח דמו, דינם כדין הפסח עצמו, וברגל הראשון יעבור עליהם בבל תאחר. ^[103] קא משמע לן, השמיע לנו התנא, שאין עוברים עליהם בבל תאחר, אלא משעברו שלשה רגלים.

ועתה הגמרא מבארת, מנין למדה הברייתא שאיסור בל תאחר נאמר על כל הדברים המובאים בברייתא לעיל:

מנהני מילי? מנין שאיסור בל תאחר נאמר בכל הדברים המובאים בברייתא?

דתנו רבנן:

נאמר [דברים כג כב]: "כי תדור נדר לה' אלהיך לא תאחר לשלמו. כי דרוש ידרשנו ה' אלהיך מעמך, והיה בך חטא".

והברייתא הולכת ומפרשת את לשון הפסוק:

נאמר בפסוק: "כי תדור נדר" -

אין לי אפשרות ללמוד מפסוק זה את איסור בל תאחר אלא רק לגבי איחור של נדר בלבד. דהיינו, מי שאומר "הרי עלי להביא קרבן פלוני", ולא הביאו בזמן. ^[104] נדבה, האומר "הרי בהמה זו קדושה לקרבן פלוני" - מנין שגם על כך נאמר "בל תאחר"?

נאמר כאן, לענין בל תאחר, "נדר", ונאמר להלן "נדר" [ויקרא ז טז] בענין קרבן השלמים: "ואם נדר או נדבה זבח קרבנו".

מה להלן, כשם שבענין נדר האמור בענין קרבן השלמים, הוזכרה נדבה עמו - אף "נדר" שהוזכר כאן לענין בל תאחר, נדבה עמו,

ומכאן למדנו שאף בנדבה נאמר בל תאחר.

וכן נאמר בפסוק הזה: " (כי תדור נדר) לה' אלהיך". ושתי המילים הללו מיותרות. ^[105] ודרשו חכמים, שהכתוב בא לרבות כל דבר שיתן אדם לה', ואין לכהנים חלק בו:

אלו הדמין. האומר "דמי עלי", שמין אותו כעבד ונותן דמיו להקדש.

הערכין, האומר "ערכי עלי", שנותן להקדש ערך הקצוב בתורה לפי שנותיו.

והחרמין, האומר הרי זה חרם לבדק הבית.

וההקדשות, האומר "הרי זה הקדש".

ונאמר בהמשך הפסוק "לא תאחר לשלמו".

"לשלמו" היינו לשלם אותו, ומשמע שדוקא הוא, הקרבן עצמו, נכלל באיסור בל תאחר, ולא חילופיו!

שאם החליף את הקרבן בבהמה אחרת, ואיחר מ"לשלמה", להביאה ולהקריבה, אינו עובר בבל תאחר. ולהלן הגמרא תבאר באיזה אופן של חילופין מדובר כאן.

ובהמשך הפסוק נאמר: "כי דרוש ידרשנו". בא לרבות קרבנות הנדרשים מן האדם, כיון שהוא חייב בהן, ואלו חטאות ואשמות, שהוא חייב בהן בגלל שחטא. ועולות ראיה, ושלמים, שלמי חגיגה, שהוא חייב בהן כשעולה לרגל. ^[106], ^[107]

ובהמשך הפסוק נאמר: "כי דרוש ידרשנו ה' אלהיך". ושתי המילים האחרונות הן מיותרות. שהרי בתחילת הפסוק כבר נאמר "כי תדור נדר לה' אלהיך", והיה ראוי לומר "כי דרוש ידרשנו מעמך", ומובן מאליו שכל המשך הפסוק ממשיך לדבר על ה' אלהיך.

ולמה נאמר "לה' אלהיך"?

בא הכתוב לרבות חיובים נוספים שנאמר בעניינם "לה' אלהיך", לבל תאחר:

אלו צדקות שנאמר בהן: "ולך תהיה צדקה לפני ה' אלהיך" [דברים כד].

ומעשרות, ובכור, שנאמר בהן: "ואכלת לפני ה' אלהיך מעשר דגנך, ובכורות בקרך וצאנך". [שם יד] ^[108].

ובהמשך הפסוק נאמר: "כי דרוש ידרשנו ה' אלהיך מעמך".

והמילה "מעמך " היא מיותרת. ובאה לרבות מתנות עניים. שעל העני נאמר "העני עמך" [שמות כב] - זה לקט שכחה ופאה. ^[109]

ובהמשך הפסוק נאמר: "והיה בך חטא".

ומהמילה "בך" דרשו, שאם תאחר מלהביא את הקרבן יהיה רק בך חטא, ולא יהיה בקרבנך חטא [פסול].

שאף על פי שהמאחר מלשלם את קרבנו עובר בלא תעשה, בכל זאת אין הקרבן פסול. ^[110]

עד כאן דברי הברייתא, והגמרא מבארת חלקים מהברייתא:

אמר מר בברייתא: נאמר "לא תאחר לשלמו", ומשמע שדוקא הוא, הקרבן עצמו הוא בבל תאחר, ולא חילופיו, שאם החליף את הקרבן בבהמה אחרת ואיחר מלשלמה, אינו עובר בבל תאחר.

והוינן בה: חילופי מאי? בחילופי איזה קרבן מדובר?

אי, אם נאמר שהמדובר הוא בחילופי עולה ושלמים שאבדו, והפריש בהמות אחרות במקומן ולבסוף נמצאו הראשונות והקריבון, ומיעט הכתוב שאם איחר מלשלם את החילופין אינו עובר בבל תאחר. ^[111]

אי אפשר לומר כן.

שהרי החילופין הללו מקרב קרבי, ראויים הם להקרבה, והרי זה כמפריש בהמה לעולה ולשלמים, שודאי הם נכללים ב"לשלמו" המוזכר בפסוק!

אי, ואם נאמר שמדובר בחילופי חטאת, חטאת שאבדה, והפרישו הבעלים בהמה אחרת במקומה לחטאת, והקריבוה, ולבסוף נמצאה הראשונה, ומיעט הכתוב שאם איחר מלשלם אותה אינו עובר בבל תאחר, אי אפשר לומר כך.

שהרי חילופי חטאת - למיתה אזלא! שכונסים אותה לחדר ומרעיבים אותה עד שתמות. ^[112]

וכיון שאין מקריבים אותה, פשוט הדבר שלא שייך כאן בל תאחר כלל, ואין צריך מיעוט לזה!

אלא, מאי חילופיו - חילופי תודה.

תודה שאבדה, והפריש בהמה אחרת תחתיה, ונמצאה הראשונה. ולפני שהספיקו להקריבה התערבו הבהמות זו בזו. ^[113]

ודין חילופי תודה שונה מדין התודה עצמה, שהתודה עצמה קרבה יחד עם ארבעים חלות ^[114]. ואילו הקרבן שהוא "חילופי התודה" קרב בלא לחם. ^[115]

וכאשר התודה וחילופיה התערבו זה בזה, אפשר להביא ארבעים חלות ולומר "הרי הלחם הזה מוקדש לשם אותה הבהמה שהיא קרבן התודה". ושחיטת התודה מקדשת את הלחם, כדינה. ^[116]

והפסוק שממעט "הוא, ולא חליפיו" מדבר באופן שמתה אחת מן הבהמות, ואי אפשר להביא את החלות לשם קרבן התודה עצמה, שהרי יתכן שהיא מתה. ^[117]

דתני רבי חייא: תודה שנתערבה בתמורתה, ^[118] ומתה אחת מהן - חברתה, החיה, אין לה תקנה, ואי אפשר להקריבה. שהרי:

היכי ליעביד? כיצד יעשה?

ליקרבה, וליקריב לחם בהדה, אם תאמר שיקריב את הבהמה החיה, ויקריב איתה גם את הלחמים, הרי אי אפשר לעשות כן, שהרי יש לחשוש דלמא [שמא] תמורה היא, ותמורת תודה קריבה בלא לחם!

שמא תאמר, ליקרבה בלא לחם, הרי גם כך אסור לו לעשות. שהרי יש לחשוש דלמא שמא התודה עצמה היא, והתודה עצמה אינה קריבה בלא לחם!

ומאחר שחילופי התודה אין להם תקנה, לכן אם איחר מלשלמם שלשה רגלים אינו עובר בבל תאחר. ^[119] ומקשינן: והא כיון דבהמה שהיא "חילופי תודה" לאו בת הקרבה היא, אם כן, קרא למעוטי - למה לי!? מדוע יש צורך בפסוק למעט אותה מבל תאחר? הרי מאחר שאי אפשר להקריבה, מובן מאליו שלא שייך בה "איחור"!

אמר רב ששת: לעולם מה שדרשנו בברייתא "הוא" ולא חילופיו, בא למעוטי חילופי עולה ושלמים, שהמאחר מלשלמם שלשה רגלים אינו עובר בבל תאחר.

ומה שהקשינו על זה לעיל, שחילופי עולה ושלמים קריבים, וממילא הרי הם בכלל לא תאחר לשלמו, ואי אפשר לומר שהם התמעטו מבל תאחר!

על זה מתרץ רב ששת: והכא במאי עסקינן, במה מדובר כאן, כגון שכבר עברו עליו, על הקרבן הראשון המקורי, שני רגלים, ועדיין לא הקריבו, ואז הוא הומם, נפל בו מום, וחיללו על קרבן אחר תמים. ואמר "הרי התמים תחת בעל המום". והתמים מתקדש בקדושת הקרבן, ובעל המום יוצא לחולין.

ועבר עליו על התמים רגל אחד, ולא הקריבו, וסלקא דעתך אמינא, היה עולה על דעתך לומר: הואיל והקרבן התמים הזה מכח קדושת קרבן קמא קאתי, הוא בא, והרי הוא עומד במקומו, וכאשר עבר עליו רגל אחד כמאן דעברו עליו שלשה רגלים דמי, שהרי שתי הבהמות קדושות באותה קדושה, ועל שתיהן יחד [על הראשונה שני רגלים ועל השניה רגל אחד, וביחד] עברו שלשה רגלים.

קא משמע לן, השמיע לנו הפסוק הזה, שדוקא אם עבר על קרבן אחד בפני עצמו שלשה רגלים הוא עובר בבל תאחר, ואין מצרפין אותו ואת חילופיו לאיחור של שלשה רגלים. ^[120]

אך עדיין יש להקשות.

מאחר שרב ששת פירש שהדרשה "הוא ולא חילופיו" באה ללמדנו שאין מצרפין את הקרבן ואת חילופיו לשלשה רגלים, תיקשי:

ולרבי מאיר, דאמר שבכל קרבן כיון שעבר עליו רגל אחד, עובר בבל תאחר - מאי איכא למימר? במה נעמיד את המיעוט "הוא ולא חילופיו"? והרי לדברי רבי מאיר אין צורך בצירוף של הקרבן וחילופיו זה לזה, היות שבכל אחד מהם מיד כשעבר עליו רגל אחד ולא הקריבו הרי הוא עובר בבל תאחר!

אמר תירץ רבא: לדעת רבי מאיר, הכא במאי עסקינן, במה דיבר הכתוב, בכגון שהומם הקרבן הראשון בתוך הרגל, באמצע הרגל הראשון, ואז חיללו על קרבן אחר [תמים], ועבר עליו סוף הרגל.

סלקא דעתך אמינא, היה עולה על דעתך לומר כי הואיל וקדושתו של השני מכח קדושתו של קמא קאתי, באה, והרי הוא עומד במקומו, וכאשר עבר עליו סוף הרגל כמאן דעבר עליה כוליה רגל דמי, והרי זה כאילו עבר עליו רגל שלם, שהרי שתי הבהמות קדושות באותה קדושה, ועל שתיהן יחד עבר רגל שלם.

קא משמע לן, השמיע לנו הכתוב שדוקא אם עבר על האחד בפני עצמו זמן איחור [רגל שלם] הרי הוא עובר בבל תאחר, ואין מצרפין אותו ואת חילופיו. ^[121] שנינו בהמשך הברייתא:

כתיב "והיה בך חטא", ומהמילה "בך" דרשו, שאם תאחר מלהביא את הקרבן, יהיה רק בך חטא, ולא יהיה בקרבנך חטא, שאף על פי שהמאחר מלשלם את קרבנו עובר בלא תעשה, לא נפסל הקרבן בכך.

ומקשינן: והא, וכי דבר זה מהכא נפקא מכאן הוא נלמד?!

והרי מדבריהם של "אחרים" נפקא! הרי יש ללמוד דבר זה מהדרשה שדרש רבי מאיר [הקרוי גם בשם "אחרים"]:

דתניא: אחרים אומרים: מצוה להקריב את הבכור בשנה הראשונה לחייו. ^[122]

שנאמר [דברים טו כ] בענין הבכור: "לפני ה' אלהיך תאכלנו שנה בשנה". ומשמעות הכתוב, שתקריב את הבכור ותאכלנו בשנתו הראשונה.

ומאחר שמצוה להקריב את הבכור בתוך שנתו, הייתי יכול לומר שיהא דינו של בכור שעברה שנתו ולא הקריבו, כדין "פסולי המוקדשין", קרבנות שהוממו, ויפסל להקרבה. ^[123]

תלמוד לומר, [דברים יד]: "ואכלת לפני ה' אלהיך, מעשר דגנך, תירושך ויצהרך, ובכורות בקרך וצאנך".

מקיש הכתוב בכור למעשר של תבואה, לומר לך שדיניהם שווים:

מה, כמו שמעשר תבואה אינו נפסל אם הוא נותר משנה אחת לחברתה.

שנאמר [דברים יד כח]: "מקצה שלש שנים [בשנה השלישית לשמיטה], תוציא את כל מעשר תבואתך. ובא הלוי". שאם עדיין לא נתן את מעשרות השנה הראשונה והשניה, נותנן בשנה השלישית. ולא נפסלו המעשרות משעברה שנתן. ^[124]

אף קרבן בכור אינו נפסל אם נותר משנה אחת לחברתה.

ומאחר שלמדנו מהפסוק הזה כי בכור שעברה שנתו אינו נפסל מהקרבה, מעתה קשה, מדוע הוצרך הכתוב בענין בל תאחר לומר "והיה בך חטא" כדי ללמד "ולא בקרבנך חטא"?

ומתרצינן: איצטריך. הכתוב הוצרך ללמדנו שאף המאחר מלשלם את שאר הקרבנות, לא נפסלו הקרבנות בכך, ולא היינו יכולים ללמוד דבר זה מבכור.

כי סלקא דעתך אמינא, היה עולה על דעתך לומר, שאף על פי שלימד הפסוק שהבכור אינו נפסל משנה לחברתה, מכל מקום, הני מילי, הדברים אמורים דוקא בבכור, דלאו "בר הרצאה" הוא, שהקרבתו אינה נעשית בשביל להתרצות להקב"ה, אלא היא חובה מכח קדושת הבכור שחלה עליו עם הוולדו.

אבל שאר הקדשים, דבני הרצאה נינהו, שהקרבתם נעשית להתרצות, כגון עולה שמכפרת על העובר על מצות עשה, וכן שלמים, שהם דורון לתת שלום בין ישראל לאביהם שבשמים, ^[125] אימא לא לירצו.

שהואיל ונעשתה בהם עבירה [בל תאחר], אין הם ראויים לרצות את בעליהם, והרי הם פסולים. ^[126]

קא משמע לן הכתוב שאף על פי כן, הרי הם כשרים בדיעבד.

ומקשינן: ואכתי, עדיין אין צריך את הפסוק "והיה בך חטא", ללמד שקרבן שאיחרו מלשלמו אינו נפסל בכך.

ורב ששת אמר מאי פסח שלמי פסח כו'. ופשוטה היא מנהני מילי מי שידור ולא ישלם עובר בבל תאחר שנאמר כי תדור נדר וכתוב אחר אומר ואם נדר או נדבה מה זה הנדר נדבה עמו אף זה הנדר נדבה עמו. והוה ליה לקרא למכתב כי תדור נדר ודיו למה ליה למכתב לה' אלהיך. אלא כל דבר שיתן אדם לה' לרבות הדמין כגון אם יאמר אדם דמי עלי חייב לשלם דמי שווין. אבל אם יאמר אדם ערכי עלי בין נאה בין כעור מעריכין אותו כפי שניו כדכתיב מבן עשרים ועד בן ששים ערכו של זכר נ' שקל כסף בשקל הקדש. והחרמין כדכתיב אך כל חרם אשר יחרים וגו'. וההקדשות כמשמען.

לא תאחר לשלמו הוא הנדר עצמו ולא חליפיו כלומר אינו עובר בחליפין ואוקימנה חליפי עולה ושלמים. וכגון שנדר עולה או שלמים והפרישן קודם חג המצות ועברו חג המצות וחג השבועו' ולא הקריבן. ואחר חג השבועות נפל בהן מום וחיללן על אחרים ואמר אלו חליפי אלו. ועבר חג הסוכות ולא הקריב אלו שהעמידן תחת הבעלי מום. והייתי אומ' מאחר שאלו מכח הראשונים הם באים כמי שעברו עליהן ג' רגלים דמו וליחייבו בבל תאחר קמ"ל. כי דרוש ידרשנו אלו חטאות ואשמות עולה ושלמים.

לה' אלהיך אלו צדקות ומעשר' בכור ומעשר ופסח. מעמך זה לקט שכחה ופאה. והיה בך חטא בך חטא ולא בקרבנך חטא. כלומר הקרבן המאוחר זמן כשר הוא. ואקשינן האי סברא מדאחרי' נפקא דתניא יכול יהא בכור שעברה שנתו פסול כפסולי המוקדשים ת"ל ואכלת לפני ה' אלהיך מעשר דגנך תירושך ויצהרך וגו'.

מקיש בכור למעשר כו' מה מעשר אינו נפסל. כלומר כיון דכתיב לפני ה' אלהיך תאכלנו שנה בשנה אם עיבר שנתו נפסל מקיש בכור למעשר מה מעשר אינו נפסל משנה לחברתה אף בכור נמי אינו נפסל משנה לחברתה ופרקינן [סד"א] ה"מ שאינו נפסל מאוחר זמן בכור דלא בר הרצאה הוא אבל קדשים כגון עולות וחטאות וכיוצא בהן דבני הרצאה נינהו אימא לא לירצו קמ"ל בך חטא ולא בקרבנך חטא ואכתי מאחר נדרו שהוא כשר ומרצה מדבן עזאי נפקא דתניא בן עזאי אומר כתיב אם האכול יאכל מבשר זבח שלמיו ביום השלישי לא ירצה וכתיב ביה המקריב אותו אותו בלא ירצה.

נאמר כאן נדר ונאמר להלן נדר מה להלן נדבה עמו אף כאן נדבה עמו. וא"ת, היקישא למה לן נדבה בהדיא כתיבה, דכתיב (דברים כג, כד) כאשר נדרת לה' אלקיך נדבה, ואמרינן לקמן (ראש השנה ו, א) נדבה כמשמעה. יש לומר דההוא באפרשיה ולא אקרביה דהכין מוקימנא לה לקמן (שם), והכא דאמר ולא אפרשיה, ובנדר כעין נדבה קאמר כגון דאמר הרי עלי עולה על מנת שלא אתחייב באחריותה דהכין אוקימנא לה לקמן, ותרוויהו איצטריכי כדאמרינן לקמן, כך נראה לי.

עולות ושלמים. פירש רש"י ז"ל עולת ראיה ושלמי חגיגה שהן חובה עליו. וטעמא דמילתא דאי עולה ושלמים דעלמא שהן באין בנדר או בנדבה מכי תדור נדר נפקי, אי נמי מדכתיב דרוש ידרשנו דמשמע שהוא מחוייב בהן ונדרשין מעמו. ומכל מקום איכא למידק, דעולת ראיה ושלמי חגיגה זימנא קביעא להו דאילו עברה רגל ולא חג אינו חייב באחריותו, והילכך אי אקרביה אקרביה ואי לא אידחי ליה, כדאקשינן לעיל (ראש השנה ה, א) גבי פסח. ויש לומר דנפקא מינה לדאפרשיה ולא אקרביה דקא עבר עליה. ואכתי לא ניחא לי דהא מרבינן לה נמי מקרא דמוצא שפתיך, ואוקימנא לקמן (ראש השנה ו, א) חד דאמר ולא אפרשיה וחד דאפרשיה ולא אקרביה. ויש לומר דההוא בעולת נדבה ושלמי נדבה והא מכאשר נדרת דרשינן להו.

מהא דאמרינן: כגון שהומם בתוך הרגל וחללו על אחר ועבר כל הרגל. שמעינן דכוליה רגל בעינן, וחצי רגל בין בתחלתו בין בסופו אינו כרגל לעבור עליו, ואפילו לדידן דמדר' מאיר נשמע לרבנן. ומיהו לרבנן אם הקדישו בתוך חג המצות בחציו, לכשיגיע חג המצות אחר בחציו עבר עליו דחצאין מצטרפין, וכדמוכח בהדיא לקמן (ראש השנה ו, ב) מדתניא רגלים בלא שנה שנה בלא רגלים, ואהדריה בתר שנה בלא רגלים ולא משכחת לה, אלא אליבא דמאן דאמר כסדרן בעי להו, ואם איתא אף לת"ק דבעי שלשה רגלים ואפילו לר' אלעזר ב"ר שמעון דלא בעי אלא חג הסוכות משכחת לה, כגון דאקדשיה באמצע חג הסוכות דכי מטי חצי חג הסוכות שנה איכא רגלים ליכא.

מה מעשר אינו נפסל משנה לחברתה. פירוש: דכתיב (דברים יז, כח) מקץ שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך. ואע"ג דפרשינן לעיל (ראש השנה ד, א) דההוא בדלא אפרשיה, מכל מקום אע"ג דקרא דביעור לא איצטריך אלא לדלא אפרשיה אפילו הכי אפרשיה לא נפיק מכלל, דקרא בכולהו קאמר אלא דלא איצטריך עיקריה אלא משום דלא אפרשיה.

סלקא דעתך אמינא הני מילי בכור דלאו בר הרצאה הוא. וקשיא לי והא בההוא קרא שאר קרבנות נמי כתיבי ביה, דכתיב (דברים יב, יז) וכל נדריך אשר תדור ונדבותיך ותרומת ידך, אלמא כולהו איתקש למעשר דגן. ויש לומר דכיון דאשכחן אידך דרשא דבן עזאי (לקמן ראש השנה ו, א) דמרבה להו בהדיא ניחא ליה טפי לאקשויי מינה, דאי מיהא דאחריני הוה מצי לדחויי דדילמא לא איתקש אלא בכור דסמיך ליה. כך נראה לי.

נדבה מנין וכו'. וק״ל למה לן כולי האי תיפוק לי׳ דהכא כתיב נדבה בקרא דמוצא שפתיך וי״ל (דהאוקימנא) [דהאי אוקימנא] בנדבה הבאה בדרך נדר כגון דאמר ולא הפריש והכא מרבינן לה לנדבה ממש דאמר הרי זו וכעין נדר ואיברא דלההוא דלקמן סגי לן לגמרי ומיהו כיון דאפשר למדרש ולברורי מלתא טפי דרשי׳ הלכך תלתא איכא בנדבה הא דבסמוך כדאמר ולא אפריש ושאמר נדבה בלשון נדר שלא באחריות וגבי קרא דוהבאתם שמה דכתיב ונדבותיכם בדאפריש ולא אקריב דהכי אוקימנא לקמן והכא מרבינן נדבה כעין נדר דאמר הרי זו ועלי אחריות:

כי דרוש ידרשנו אלו חטאות ואשמות וכו'. פי׳ דבהו שייך דרישה דהוה קדשי מזבח וחמירי:

ועולות ושלמים דקאמר. פרש״י שהם עולת ראיה ושלמי חגיגה פי׳ שבאין לחובה פי׳ לפירושו דאלו הבאין בנדר ונדבה הא כיילינהו בכלל נדר ונדבה וא״ת אי בעולת ראי׳ ושלמי חגיגה היכי שייכי רגלים דהא זמנא קביע ליה ואם עבר הרגל ולא חג עליו נאמר מעוות לא יוכל וכו׳ וי״ל דמיירי כגון דאפריש ליה סתם לעולת ראייתו ושלמי חגיגתו ולא אקרביה דקעבר עליה בג׳ רגלים דהאי ודאי בר מקרב בכל רגל ורגל הוא. ואיכא דמקשי דהא מרבינן להו נמי מקרא דמוצא שפתיך תשמור ועשית דאוקימנא לקמן בדאפרשיה ולא אקרביה ולאו מלתא היא דהתם בעולות ושלמי נדבה איירי דמכאשר נדרת לה׳ אלהיך דרשי׳ ליה:

לה׳ אלהיך אלו הדמים והערכין והחרמין. ומדקא מרבי להו מהכא משמע דס״ל סתם חרמים לגבוה. א״נ בשפי׳ כן שיהיו לגבוה:

ה׳ אלהיך אלו צדקות בכורות ומעשרות. בכור ומעשר ופסח פי׳ דבכולהו כתיב בהו שם וקילי מאידך דלעיל ולהכי חשבינן להו בתראי:

חלופי דמאן אי חלופי עולה. פי׳ שהפריש עולתו ואבדה והפריש אחרת ונמצאת שלו ונתכפר בה מקרב קרבה פי׳ וכיון דבת הקרבה היא אמאי לית בח בל תאחר כשאר קרבנות ואי חלופי חטאת למיתה אזלא פי׳ דהא מה׳ חטאות המתות בכפה היא חטאת שנתכפרו (בעלי הדין) [בעליהן] בה או בחליפיה וכיון דלא חזיא להקרבה היכי שייך בה בל תאחר:

כגון שהומם בתוך הרגל וכו'. ושמעינן דלר״מ חצי רגל אינו ככל הרגל ומינה נשמע לרבנן שאינו עובר בב׳ רגלים וחצי עד דעברי ג׳ שלמים. וה״נ משמע בגמרא י״ט דאמרינן אין מקריבין תודה בפסח מפני חמץ שבה ולא בעצרת מפני שהוא י״ט אלא בחג ואלו בחג היינו חולו של מועד והא קא עבר מקצת הרגל וה״ל ג׳ רגלים אלא ודאי דלא חשיב ככולי רגל וכדכתבינן התם:

סד״א ה״מ בכור וכו'. וא״ת דהא בדהוא קרא גופי׳ כתיב קדשים וכל נדריך אשר תדור ונדבותיך וי״ל דאפ״ה הוה אמרי׳ דלא אתקיש למעשר אלא בכור דדמי ליה דלא הוה בר הרצאה ולא קדשים (ולא) [דלא] דמי למעשר הילכך טפי עדיף לן למפרך מאידך דבן עזאי:

מי שהקדיש בלשון נדר אומר הרי עלי להביא קרבן פלני וכיוצא בזה ולפיכך הפרישה ונאבדה חייב באחריותה אבל נדבה היא בלשון הרי זו ולפיכך אם נגנבה או נאבדה אינו חייב באחריותה ושתיהן מ"מ בדין בל תאחר ואע"פ שבתורה לא נזכר בל תאחר אלא בנדר כתיב הכא כי תדור נדר וכתיב התם ואם נדר או נדבה מה נדר דהתם נדבה עמו אף זה נדבה עמו.

הקדיש בהמה ואח"כ עבר והמירה הואיל והתמורה נתפסת על הראשונה לקדש והרי היא ראויה לקרבן עובר בה בבל תאחר המירה לאחר שעברו על הראשונה שני רגלים אע"פ ששיעור הראשונה ברגל הבא אינו נגררת אחר הראשונה אלא שיעורה לעצמה שלשה רגלים מיום התמורה וכן הפריש עולתו ועברו עליה שני רגלים והוממה וחללה על האחרת ועבר רגל אחד על זו השניה שנתפסה בקדושה אע"פ שמכח הראשונה היא באה אינו עובר עליה עד שיעברו שלשה רגלים עליו.

תמורת חטאת אי אתה צריך לומר בה שאין בה דין בל תאחר שהרי למיתה היא הולכת והיא אחת מחמש חטאות המתות ר"ל ולד חטאת תמורת חטאת מתו בעליה נתכפרו בעליה באחרת עברה שנתה סימן להם ותמנע היתה פלגש.

תודה שהמירה שתיהן קדושות כשאר תמורות אלא שאין לחם מתקדש על התמורה אלא על עקר התודה ועקר התודה לעולם אינה קרבה בלא לחם נמצאת הראשונה קרבה ובאים עמה ארבעים חלות כדין המפורש בתורה והשניה קרבה בלא לחם נתערבו שניהם ר"ל שאינו מכיר איזו ראשונה ואיזו היא תמורה שוחט את שתיהן ומקדש את שתיהן בתנאי ר"ל אם זו תודה זו לחמה ושוחט את האחרת ואומר עליהן כן מתה אחת מהן ואינו יודע איזו היא חברתה אין לה תקנה שמא תמורה היא וא"א להביא לחם עמה והרי הלחם חולין בעזרה שמא עקר תודה היא ואין לה תקנה בלא לחם וכתבו בה גדולי המחברים שתרעה עד שיפול בה מום וגדולי המגיהים כתבו בה שיביא אחרת ולחמה ודמיה של זו יביא תודה בלא לחם כדין מותר התודה אם תאמר יביא אחרת ויאמר אם זו תודה זו לחמה וזו החדשה תמורה ואם זו תמורה זו החדשה תודה וזה לחמה אפשר שמ"מ אין לו לעשות תמורה לכתחלה מ"מ יראה שאפשר שיאמר אם זו שנשתיירה תודה זו לחמה וזו נדבה ואם זו תודה וזו לחמה ויש חולקין בזו מפני שאם החדשה תודה צריכה ארבעים חלות אחרות ושמא האחרת תמורה ויש כאן ארבעים חלות של חולין.

אע"פ שפירשנו שבשלשה רגלים כסדרן עובר על איחור קרבנו בבל תאחר לא נפסל קרבנו בכך אלא הרי הוא מקריבו אחר איחורו הואיל ואין להקרבתו זמן קבוע ואע"פ שהוא בר הרצאה ר"ל שהוא בא לכפרה והיה לנו לומר שכל שאחרו יותר מדאי נפסל אינו כן אלא מקריבו והוא נרצה וכן הבכור אע"פ שמן התורה הוקבע לו זמן שנה כדכתיב לפני י"י אלהיך תאכלנו שנה בשנה מ"מ אם עברה שנתו לא נפסל בכך ומביאו אחר איחורו שהרי הקישו הכתוב למעשר בהמה מה מעשר בהמה לא נפסל משנה לחברתה אף הבכור כן:

אלו חטאות ואשמים עולות ושלמים פי' המורה עולות ראייה ושלמי חגיגה וא"ת היאך קבע שלש רגלים למצותן ברגל הראשון שהקריבן כגון שהפרישן ואבדן והקריב אחרים תחתיהן ונמצאו שלא יאחרם יותר מג' רגלים:

תודה שנתערבה בחברתה ומתה אחת מהן חברתה אין לה תקנה פירש אין להעמידה בתודת חובה אלא בתודת נדבה תודת חובה מאי היא כגון שאמר הרי עלי תודה שאם הפרישה ואבדה חייב באחריותה א"נ כגון שהי' מארבעה הצריכין להודות דכתיב בהו ויזבחו זבחי תודה וכיון דהוא חייב באחריותה אם מתה חייב להביא אחרת תחתיה וכיון שהוא חייב להביא אחרת תחתי' אמאי אמרי' דחברתה אין לה תקנה יביא אחרת ויתנה ויאמר אם אותה שמתה היתה תודתי ה"ז תודה תחתי' ויביא עמה לחם ואותה שנשארה הוא תמורה ותקרב בלא לחם ואם אותה שמתה היתה התמורה ה"ז שלמים והלחם הזה יהי' לתודה הראשונה ולמה אומר חברתה אין לה תקנה ואמרי' בפ' התודה אמר רבא זו תודה וזו לחמה אבד הלחם מביא לחם אחר אבדה תודה אין מביא תודה אחרת מ"ט לחם גלל תודה ואין תודה גלל לחם וכי תימא ה"נ כגון דאפריש לחם בהדי תודה קמייתא שכשמתה אינו יכול להביא תודה אחרת עם אותו הלחם משום דקאמר זו תודה וזו לחמה ומש"ה קאמר אין לה תקנה הא לאו מילתא הוא דכל זמן שלא נשחטה התודה אין הלחם קדוש קדושת הגוף אלא קדושת דמים ובר פדיון הוא כדאמרי' בפ"ק דפסחים בה' דשתי חלות של תודה פסולות וכיון דבר פדיון הוא הדמים שהי' צריך ליתן בלחם אחר יפדה בהם הלחם הזה ויפלו אותם הדמים לנדבה ולעולם יביא תודה אחרת ויתנה ואמאי חברתה אין לה תקנה הילכך אין להעמידה אלא בתודת נדבה כגון דאמר ה"ז נדבה שמשעה שהפרישה אינו חייב באחריות' והפריש תודתו ולחמה והמיר בה ומתה אחת מהן ואלו הי' רוצה להביא אחרת הי' מביא ומתני' כדפרישי' אלא כיון שהיתה נדבה ואינו חייב באחריותה אינו רוצה להפריש אחרת תחתי' ומש"ה אין לה תקנה: עיין בפרק התודה שמדקדק עליה התלמוד הרבה ואינה מעמידה בתודת חובה אלא בתודת נדבה כדפרישית אבל מיהו כשמתנה בתודת חובה אינו מתנה בשלמי' כדכתבית מפני שמביא קדשים לבית הפסול שאין התודה נאכלת לשני ימים ולילה אחת:

בפרש"י בד"ה נדבה הרי זו הס"ד ובד"ה ולא בקרבנך כו' נפסל בכך הס"ד:

בד"ה חילופי חטאת כו' בבל תאחר הס"ד ואח"כ מ"ה חילופי תודה וכגון כו' ובד"ה כפסולי המוקדשין כבעל מום הס"ד כצ"ל:

תוס' בד"ה ערכין כו' תשמור וי"ל דלקמן דאית ליה קרא אחרינא לקדשי בדק הבית מאשר דברת מוקי ליה קרא דלה' אלהיך לחטאות ואשמות דמסתבר אבל הכא אי לאו כו' האי קרא דמסתבר טפי ולא הוה שמעינן ערכין חרמין והקדשות וליכא למלפינהו נמי מדרש ידרשנו דלא משמע אלא שבא על חטא עכ"ל תוס' ישנים וק"ל:

בד"ה אלו כו' וי"ל דמכל מקום היכא דהופרשו כו' כיון שלא נפסלו בכך כו' עכ"ל ולאפוקי פסח דלעיל דנפסל בכך כדקאמר ואי לא אקרביה אדחי ודו"ק:

בד"ה ומעשרות ובכור כו' מכי דרש ידרשנו לא נפקא כו' עכ"ל כן הגרסא בכל הספרים שלנו דבכור יליף נמי מה' אלהיך ומעשרות נמי משמע בין מעשר דגן ובין מעשר בהמה אבל מפרש"י בד"ה ועולות כו' שפירש וה"ה נמי לבכור ולמעשר כו' שהן חובה עכ"ל ובד"ה נמי ה' אלהיך אלו צדקות ומעשרות כו' ולא הזכיר בכור נראה מדבריו דל"ג הכא בכור אלא דדרשי' ליה מדרש ידרשנו וכן מעשר בהמה ומעשרות דהכא אינו אלא מעשר דגן וק"ל:

גמרא אלא מאי חילופיו חילופי תודה דתני ר"ח כו'. לכאורה קשה דהא חלופי תודה לפני כפרה טעונה לחם כדאיתא במנחות (עט ב) וכיון דמתה אחת מהן הנשארת טעונה לחם ממ"נ. וצ"ל דהשתא מפרש חלופי' דברייתא היינו תמורתו וכלישנא דקרא לא יחליפנו וכן במ"ה דפ"ה דתמורה וכמו לשנויא דרב ששת ועמש"כ במנחות (פ ב). ודע דק"ל חלופי קרבן בנמצא הראשון אח"כ מדוע לא יהיה חליפיו הקדש טעות ויצא לחולין. או עכ"פ יהא נשאל לחכם ויתירנו. ואולי זה נקרא נולד. או דילפינן ליה מתמורה דחלה אפי' בטעות כדאיתא בנזיר (לא):

גמ' שם א"ר ששת כו' כגון כו' והומם כו'. עט"א ומשכ"ע בק"א. ועי' היטב בתמורה (ט ב) ותמצא עוד ראיה לדברי:

גמ' שם כגון שהומם בתוך הרגל וחללו כו' סד"א כו'. לכאורה כיון שהומם אזדא ליה הפרשה הואיל דלא חזי וחייב להפריש אחר ולחללו עליו. וא"כ מעת שנפל בו מום עד חילולו (דא"א לצמצם) הוה כדאמר ולא אפריש ויהיה מוכח מכאן דמצטרף זמן שקודם הפרשה לזמן דאחריה לזמני דב"ת ועט"א. ויש לדחות דאולי ר"ל דחללו ברגל שאחריו קודם קצת לאותו הזמן שהומם ברגל הקודמו דמצטרפי אהדדי כמ"ש התוס' לקמן (ו ב) ד"ה שנה. ואת"ל דדוקא אותו רגל עצמו מצטרף משכחת לה כגון שחללו על אחר וחלה אח"כ עד לשנה הבאה בתוך הרגל באותו הזמן שהומם הראשון. אבל העיקר נ"ל דאף דהומם מיקרי עדיין אפריש ולא אקריב דהרי הוא עומד אצלו ומשהה ליה גביה מלחללו. ותדע דאל"כ מאי דחיק לקמן היכי מ"ל אמר ולא אפריש בנדבה הא מ"ל בכה"ג דהט"א כתב כאן דבהומם אפי' בנדבה חייב לחללו. אולם יש לדון בזה כיון שאינו חייב באחריותו מה לי אבד מ"ל הומם:

רש"י ד"ה ומתה (בסופו). ולהכי ממעט קרא מב"ת. כ"נ דצ"ל:

תד"ה מה. ואפי' למאי דפריך. כצ"ל:

בתוס' בד"ה ערכין וכו' וא"ת מה"ט נמי ותיפוק ליה חטאת ואשם וכו' וי"ל דאי לאו דכתיב וכו' הוי מוקמינן בהו האי קרא עכ"ל. כוונתם דהוי מוקמינן טפי בקרבנות שהם קדושת הגוף למזבח משא"כ בערכין ואינך דקדושת דמים בעלמא נינהו אבל קשיא לי א"כ דלעולם איכא לאוקמי קרא בדדמי תקשי נמי הא דמרבינן מלה' אלהיך אלו צדקות ומעשרות ובכורים לגרסת התוס' בסמוך מנ"ל לרבויי צדקה דלמא לרבות בכור ומעשר בהמה לחוד דהוי קדושת מזבח דוקא ובשלמא לגירסת רש"י בסמוך א"ש דנראה מפירושו דבכור ומעשר בהמה מכי דרוש ידרשנו נפקא. ולפ"ז ע"כ דלא מרבי מקרא דה' אלהיך אלא צדקה ומעשר דגן דשקולים הם משא"כ לגירסת תוס' קשה ונלע"ד ליישב דבלא"ה ע"כ לא איצטריך קרא לבכור ומעשר בהמה לפי מה שאבאר לקמן דכולי קרא דהכא איירי דוקא באמר ולא אפריש וזה לא שייך בבכור ומעשר דבכור קדוש מרחם מאליו ומעשר נמי העשירי קדוש מאליו ומשעה שאמר עשירי א"צ להפרישו עוד וא"כ ע"כ ה' אלהיך לצדקה ומעשר דגן לחוד אתא ובכור ומעשר לא נקט אלא אגב גררא אלא דק"ל דאדרבה בכור ומעשר איצטריך לרבויי מקרא דמוצא שפתיך תשמור וגו' דהא לא נזכרו כלל לקמן בברייתא וע"כ דמהאי קרא דהכא איתרבו לכך נ"ל לפרש להיפך דצדקה ומעשר דגן לא איצטריך דכיון דמרבינן מעמך זה לקט שכחה ופאה והיינו דכתיב את העני עמך ואם כן ה"ה לצדקה ומעשר עני דשייך בהו קרא דאת העני עמך וכיון דמרבינן צדקה ומעשר עני ממילא דה"ה למעשר דגן הניתן לכהנים ולוים דאיתקשו למעשר עני והא דדריש צדקה ומעשר עני מה' אלהיך היינו כיון דסוף סוף איתרבו מעמך ממילא ניחא ליה לתנא לכוללו בריבוי דה' אלהיך דכתיב ברישא דקרא ולאוקמי מעמך ללקט ושכחה ופאה משא"כ הכא לענין חטאת ואשם וכו'. אע"ג דאיתרבו מכי דרש ידרשנו לא ניחא ליה לתנא לכוללו בדרשא מלה' אלהיך בהדי ערכין וכו'. דא"כ כי דרש ידרשנו מאי עביד ליה וע"כ הוצרך לחטאת ואשם וכו' כנ"ל ודו"ק:

בפירש"י בד"ה ה' אלהיך אלו צדקות ומעשרות וכו' ואכלת לפני ה' אלהיך מעשר דגנך עכ"ל. אף ע"ג דהאי קרא לא איירי אלא ממעשר שני לחוד כבר כתבתי בסמוך שכל המעשרות הוקשו זה לזה כדאיתא בכמה דוכתי אם לא היכא שחילק הכתוב להדיא. ועוד דבפרשה כי תכלה לעשר נמי כתיב וענית ואמרת לפני ה' אלהיך בערתי הקדש מן הבית וכולהו תרומות ומעשרות התם רמיזי כדאיתא במסכת מעשר שני ע"ש:

בד"ה בפסולי המוקדשין וכו' הואיל ועבר עליו ואיחרו שהרי אין שנה בלא ג' רגלים עכ"ל. ויש לתמוה טובא לאיזה צורך כתב רש"י כן דהא בלא"ה כיון דעבר שנה אף בלא רגלים קי"ל דעובר כדאיתא לקמן שם מבואר דלשיטת רש"י ע"כ כ"ע מודו בהא. והנראה בעיני דרש"י בא לתרץ קושית התוספת דמאי איצטריך קרא דאינו נפסל ומהיכי תיתי יפסול הקרבן משום שעבר על בל תאחר לזה כתב לן רש"י כיון דאין שנה בלא ג' רגלים ברוב שנים וא"כ קשה לן קרא דלפני ה' אלהיך תאכלנו שנה ל"ל והיכי משכחת לה ות"ל דכבר עבר בל תאחר ונהי דמוקמינן לקמן כרבי ובשנה מעוברת מיהו ברוב שנים לא משכחת לה. ועוד דלמאן דלית ליה דרבי לא משכחת לה כלל אלא כדרבי שמעיה ואחרים לית ליה דרבי שמעיה מכל זה היה מההכרח לומר דהא דכתיב תאכלנו שנה בשנה היינו לפסול הקרבן עצמו דנהי דמרגלים עבר בבל תאחר מ"מ הקרבן כשר אבל כשעבר שנה סד"א דפסליה רחמנא מקרא דשנה בשנה משו"ה איצטריך הקישא דבכור למעשר דאינו פסול וכיוצא בזה מצינו לתרץ דאיצטריך נמי קרא דוהיה בך חטא ולא בקרבנך חטא וכן אותו בבל ירצה לבן עזאי משום דאי לאו קרא הו"א דברגל א' עובר בבל תאחר דכיון דאמר רחמנא אייתי ולא אייתי עובר בבל תאחר כדקאמר ר"מ ואי משום דכתיב בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות הייתי אומר דההיא לפסול הקרבן אתא דבג' רגלים נפסל הקרבן משו"ה איצטריך נמי הנך קראי. מיהו לפ"ז אכתי תקשי לר"מ דברגל א' עובר בבל תאחר א"כ למאי אצטריכו ליה הנך קראי דמהיכי תיתי יפסול הקרבן ברגל א' ולדידיה לא שני ליה בין רגל אחד לג' רגלים כמו שהוכחתי באריכות מיהו למסקנא א"ש דמצינן למימר דאה"נ דלית ליה הנך דרשות אלא מוקי קרא דוהיה בך חטא ולא באשתך חטא ודרשא דבן עזאי דאותו בבל ירצה נמי לית ליה אלא מוקי ליה כדר"א דאותו בזבח מדבר ולא בכהן כמו שהביאו תוספת בסמוך. ולפמ"ש א"ש נמי הא דמשני הש"ס בשמעתין איצטריך סד"א ה"מ בכור דלאו בר הרצאה דא"כ תקשי להיפך אכתי כיון דכתיב והיה בך חטא ולא בקרבנך חטא או אותו בבל ירצה לבן עזאי א"כ תו למאי איצטריך היקישא דבכור ומעשר ולמאי דפרישית א"ש דמהני קראי לא שמעינן אלא שאין הקרבן נפסל בג' רגלים אבל בשנה לעולם סד"א דפסול מדכתיב שנה בשנה משו"ה איצטריך הקישא דבכור למעשר דאינו פסול וע"כ קרא דשנה בשנה דחיק ומוקי אנפשיה בשנה מעוברת וכרבי או כר"ש מיהו כיון דאחרים היינו ר"מ ולדידיה עובר ברגל א' ע"כ פשטא דקרא שנה בשנה איירי כשלא עלה לרגל כמ"ש לעיל באריכות ועיין בסמוך:

בתוספת בד"ה מה מעשר וכו' וקצת תימא בכולי שמעתין מהיכי תיתי דפסול וכו' עד סוף הדיבור. כבר הארכתי בסמוך שרש"י הרגיש בזה ולשיטתו מבואר יפה ואדרבה למה שלא הרגישו התוס' בזו הסברא א"כ תקשי להו טפי מאי משני הש"ס איצטריך סד"א בכור דא"כ קשה להיפך אמאי איצטריך הקישא דבכור למעשר דמהיכא דילפינן דבכל הקדשים אינו פסול ה"ה לבכור דבכלל כל הקדשים הוא והנראה בזה דודאי נחתו התוספת לסברא זו דלבכור ודאי איצטריך קרא דאפילו כשעבר עליו השנה דמסתמא איכא נמי רגלים אפ"ה אינו נפסל וקושיית הגמרא מדאחרים נפקא היינו דוקא בענין זה דלא ניכתוב אלא בכור דאפילו בכה"ג אינו פסול וכ"ש ברגלים לחוד דאינו פסול אלא דאפ"ה קשיא להו אמאי איצטריך כל הני קראי דמהיכי תיתי יפסול ואי משום דכתיבי כל הנך קראי רגלים ושנה בהא לא איכפת לן דסוף סוף ע"כ משכחת האי בלא האי כדאיתא לקמן ואף לפמ"ש בסמוך דאחרים לית להו דרבי שמעיה ולית להו נמי דרבי אפ"ה התוספו' לשיטתייהו שכתבו לקמן דמשכחת לה שנה בלא רגלים בחלה ברגלים ועיין מה שאכתוב בזה לקמן וא"כ קשיא להו שפיר מהיכי תיתי יפסל. מיהו אף לשיטתם נ"ל ליישב דאיצטריך קרא להכשיר הקרבן כיון דמההיא קרא דכאשר נדרת דכתיב בקרא דלא תאחר ילפינן ברפ"ק דזבחים דכל הזבחים שנזבחו שלא לשמן לא עלו לשם חובה דכתיב כאשר נדרת אם כאשר נדרת עשית יהא נדר ואם לאו יהא נדבה וא"כ סד"א דהיכא דעבר בבל תאחר נמי לאו כאשר נדרת הוא דמקרא נדרש לפניו ואם כן יהא נדבה ולא לירצו לעלות לשם חובה קמ"ל דכשר וכיון דאיצטריך קרא בשאר קרבנות איצטריך נמי בבכור כי היכי דלא תימא מדאיצטריך להכשיר בעברו רגלים גרידא אלמא דבשנה ורגלים פסול קמ"ל דכשר כנ"ל:

בגמרא וחללו ועבר עליו הרגל: ק"ל שהרי זה פשיטא כיון דבעינן שיעבור עליו כל הרגל אין חילוק אם חסר מרגל יום או שעה או רגע דאל"כ נתת דבריך לשיעורין. וא"כ למה לי קרא למעט חלופיו הרי לא משכחת ב"ת כלל שהרי באותו רגע שהומם אזיל ליה חיוב הקרבה שהרי לא יכול להקריבו וא"כ אף שמיד חללו על אחר הרי חסר מהרגל השעה או הרגע משעה שהומם עד שהקדיש אחר תחתיו. ואין לומר כיון שלא הקריבו עד שהומם ע"ז עובר בב"ת וכדאמרינן לעיל גבי פסח אידחי ליה ומיד עובר בב"ת זה אינו דא"כ האיך ממעט ולא חליפיו הרי בלא חליפיו עובר עליו בב"ת אלא ע"כ דזה לא אמרינן רק גבי פסח כיון שעל ידו אידחי שלא הקריבו בזמנו. אבל מום שבא מאליו ובדעתו היה אפשר להקריבו עוד ברגל זה ע"ז אינו עובר וא"כ קשה הרי חסר מהרגל השעה משעה שהומם עד שחללו. והנה לולי דברי הגמ' היה אפשר למצוא לר"מ שעבר כל הרגל ע"פ מה שמבואר לקמן ודף ו' ע"ב) שמצרפין סוף הרגל עם תחלת הרגל הבא להחשב כרגל שלם א"כ משכחת כגון שהומם ביום שני של סכות קודם חצות ופדאו ועבר עליו כל הרגל והוי אמינא כשיגיע חצות של יום שני של פסח עבר לר"מ על ב"ת או לדידן כשיגיע חצות של יום שני של סכות לשנה הבא קמ"ל דלא כן היה אפשר למצוא לר"מ שיעבור בב"ת על חלופיו אי לאו מיעוטא אבל בגמרא אי אפשר לפרש כן דהא מתרץ דבאותו רגל הומם ופדאו וא"כ ק' כנ"ל אע"כ מוכח לכאורה דחסרון לילה לאו שמיה חסרון לענין ב"ת דקרבנות כיון דבלא"ה אי אפשר להקריב בלילה וא"כ משכחת שהומם וחללו בלילה. אמנם לקמן (דף ז') עוד אבאר בזה בעז"ה:

דתניא אחרים אומרים: הרמב"ם ה' בכורות (פ' י"א) פסק כאחרים ולכאורה קשה הרי בתמורה (דף כ"ט) פליגי רבנן על אחרים ולמה פסק כוותיה דאחרים ובמקום אחר הארכתי בישוב פסקי הרמב"ם. אבל בפשטות י"ל דהרמב"ם פסק כאחרים כיון דרב יהודה אמר רב סבר כן בבכורות (דף כ"ז ע"ב) כמש"כ שם התוס' ד"ה שנה ע"ש:

בתוס' ד"ה ונאמר. כאשר דברת נדבה: ע' בריטב"א יישוב לזה. ולענ"ד י"ל ג"כ דהתם לא שייך כ"כ נדבה עמו דהא כתיב כאשר נדרת לה' אלהיך נדבה והרי ה' אלהיך דדרשינן מיניה חטאות ואשמות הפסיק בין נדר לנדבה אבל בפסוק אם נדר או נדבה סמוכים זה לזה:

ד"ה אלו. ולא יתכן דא"כ נדרים ונדבות: לענ"ד י"ל דמנדרים ונדבות ל"ק דהא צריך קרא לאמר ולא אפריש. ולזה אין רמז בקרא דזאת התורה דשם לא כתיב רק עולה ושלמים שכבר הם מוקדשים לעולה ושלמים. ואע"ג דנדבה לא משכחת רק בהקדיש ע"מ שלא להתחייב באחריותו כדאמרינן לקמן וא"כ כבר הוא מוקדש מ"מ כיון שלא חייב באחריותו לא הוי דומיא דחטאת ודאחריני ולכן צריך להני קרא לחוד ומבכור ומעשר ופסח גם כן לא קשה דיש לומר דהיש מפרשים מפרשי וגרסי כרש"י דלית לן קרא על בכור ומעשר ופסח לחוד. אמנם לכאורה בלאו הכא יש להשיב על פי' זה שהביא גם הרא"ש בנדרים (דף ד') בפירושו שהרי בזבחים (דף נ') יש איבעי אם דבר הלמד בגז"ש חוזר ומלמד בהיקש בקדשים ולפי הנראה שם למר זוטרא לא נפשטה האיבעי ואמאי לא פשיט מהכא שהרי חטאת נלמד בג"ש דדרש וחוזר ומלמד בהיקש דוזאת התורה על שאר קדשים. ויש לומר דזה לא חשיב דבר הלמד בגז"ש רק אם דין נלמד בגז"ש אבל הכא דלא נלמד בגז"ש אלא דלשון דרישה קאי על חטאת אין זה רק גילוי מילתא:

בא"ד. קאי עלייהו בב"ת: ק"ק דא"כ דינם כנדבה ואתי ב"ת דידהו מקרא דנדבה ואיך דרש מדרש ידרשנו. וא"ל דודאי בתחלה כשהפריש עולת ראיה ושלמי חגיגה כשבא כל רגל מג' רגלים הוא בכלל דרש ידרשנו וגם כשעבר הרגל אכתי החוב מוטל עליו להביאם בתורת נדבה ולכן לא דמי לפסח דכשעבר פסח אין עליו חוב פסח כלל. דזה אינו שהרי גם פסח כשהפרישו נשאר קדוש למותר הפסח שקרב שלמים ומה בין זה לעולת ראיה ושלמי חגיגה דג"כ אינם נדרשים רק בתורת נדבה:

ד"ה אי חליפי. ולר"ת דמפרש: כן כתבו התוס' בשמו בפסחים (דף ע"ג) ד"ה אשם ע"ש:

ד"ה מה מעשר. מהיכי תיתי לן דנפסל: בפנ"י תירץ ע"ז דה"א כיון דעבר על שנה ג"כ הוי לעכב. ולענ"ד אין זה מוכרח כ"כ כיון דמשכחת שנה בלא רגלים ורגלים בלא שנה הוי זה איסור לעצמו וזה לעצמו ולא שנה הכתוב בזה לעכב גם מה שתירץ הט"א כעין זה כיון דלקמן איכא עוד ל"ת דתשמור ה"א דאתי לשנה ולעכב לענ"ד אינו מוכרח דכיון דיש לדרוש על אפריש ולא אקריב למה נימא דאתי לשנה לעכב וביותר י"ל ע"פ מה שהביא המ"ל בה' מעה"ק (פ' י"ד) דעת הרמב"ם דאיכא בעבר על ב"ת ג"כ ל"ת דבל יחל ע"ש דבזה י"ל דה"א דאתי א' מהלאוין לשינה הכתוב לעכב דכל היכא דאיכא למידרש לא מוקמינן בלאו יתירה כדאמרינן בפסחים (דף כ"ד) ויהיה מזה ראיה לדעת הרמב"ם אכן לקמן (דף ו' ע"ב) כתבתי ג"כ ראיה לדעת הרמב"ן שחולק על הרמב"ם וס"ל דליכא בל יחל ע"ש:

שהחדש מתכסה בו וכו' התוספות הביאו פירוש ר"ת. ופירוש רבינו משולם ומה שהקשה לו רבינו תם ורבינו משולם הודה לו בדין רק שכונתו היה שלא הזכיר חטאת בכתוב וכו' עיין בדבריהם באורך. והגאון מהר"ל בטורי אבן תפס סברת רבינו משולם לפי מה שהבין ר"ת בדעתו והגם שרבינו משולם עצמו פירש שיחותיו הוא בנה מצודים דהוא פלוגת' דתנאי אי קרב שעיר של ר"ח והא דשמעתין כמ"ד שאינו קרב. והתוספתא כמ"ד שקרב וצדד צדדים בזה עיין בספרו הבהיר באורך. ונראה שנעלם ממנו דברי הירושלמי פ"ק דשבועות דוק ותשכח. והנה רבינו תם כאריה ישאג על מה שיישב רבינו משולם דבריו. והרבה להשיב עליו בחוזק יד בס' הישר כ"י הבאתי קצור דבריו בספרי הקטן מחזיק ברכה א"ח סי' תקצ"א וע"ש בס' הקטן ברכי יוסף: