ראש השנה ה ע"א

דף ה - א

מה חג המצות טעון לינה, שצריך ללון בירושלים במוצאי יום טוב הראשון של פסח - אף חג הסוכות טעון לינה.

ומבארת הגמרא: והתם, בחג המצות עצמו - מנלן, מנין לנו שהוא טעון לינה?

משום דכתיב [דברים טז] בענין קרבן הפסח: "ופנית בבקר, והלכת לאהליך".

ואין כוונת הכתוב לבוקר של יום טוב הראשון, שהרי הוא יום שחובה להיראות בו בעזרה. ^[94]

אלא, כוונת הכתוב היא לבוקר הראשון של חול המועד. ^[95]

העולה מדברי הגמרא:

א. לדעת תנא קמא ורבי שמעון, נאמר "בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות", ללמד בהיקש, שאם עברו על האדם שלשה רגלים ולא קיים חיובו, הרי הוא עובר בבל תאחר.

ב. לדעת רבי מאיר ורבי אליעזר בן יעקב, נאמר "חג המצות" כדי להקיש את חג השבועות לחג המצות, לומר שיש לו תשלומין כל שבעה.

ג. "חג הסוכות" נכתב בפסוק, כדי להקישו לחג המצות לענין לינה.

ומקשינן: ותנא קמא ורבי שמעון, שדרשו את הפסוק לענין בל תאחר - תשלומין לעצרת, מנא להו? מנין להם שיש תשלומין לעצרת כל שבעה? ^[96]

ומתרצינן: נפקא להו יצא להם דין זה מדתני, ממה ששנה רבה בר שמואל:

דתני רבה בר שמואל: אמרה תורה:

א. בענין ראש חודש: מנה שלשים ימים, וקדש את ראש חדש בקרבנות המוספים.

שנאמר [במדבר יא]: "עד חדש ימים". ומכאן למדו שמנין החודש הוא בימים. ^[97]

ואין הכונה שיש מצוה למנות את ימי החודש, אלא לומר שהחודש נמנה לימים ולא לשעות, על אף שההפרש בין מולד למולד אינו שלשים יום, אלא כ"ט יום ושתים עשרה שעות ותשצ"ג חלקים [רבינו תם בתוס', חגיגה יז ב]].

ב. כמו כן אמרה תורה בענין חג השבועות: מנה חמישים ימים, וקדש את חג העצרת בקרבנותיו. ^[98]

ולמדנו בבנין אב:

מה ראש חודש, קדושתו בקרבנות מוספים היא למנויו, באחד ממנויו.

והיינו, לפי שהחודש נמנה על ידי יחידות זמן של ימים, כי מונים בו שלשים יחידות זמן של יום.

ובאחד מהימים האלו שהוא נמנה על ידם, מקדשים בו את ראש החודש, בהבאת קרבנות מוסף.

אף חג העצרת, קדושתו בקרבנות חג השבועות היא למנויו, באחד ממנויו, ביחידת הזמן שהוא נמנה על ידו.

והרי עצרת נמנית על ידי ספירת יחידות זמן של שבועות, שנאמר [ויקרא כג טו]: "וספרתם לכם, שבע שבתות תמימות תהיינה".

ומכאן שקרבנות עצרת יש להם השלמה כל שבעה.

ומקשינן: ואימא שקדושת חג העצרת בקרבנותיו היא רק חד יומא, היות שחג העצרת נמנה על ידי יחידות זמן של ימים, שנאמר [שם פסוק טז] "תספרו חמישים יום"!

אמר תירץ רבא: אטו וכי את מנין שבעת השבועות של עצרת רק לפי יחידות זמן של יומי מנינן ואילו לפי יחידות זמן של שבועי לא מנינן!?

והאמר מר [אביי, במסכת מנחות סו א]:

מצוה של ספירת העומר היא למימני יומי, למנות בספירת העומר ארבעים ותשע יום, מיום הבאת העומר ועד חג השבועות.

ומצוה למימני שבועי. ויש גם מצוה למנות שבעה שבועות מיום הבאת העומר ועד חג השבועות. ^[99]

וכיון שמונים בספירת העומר גם יחידות זמן של שבועות, הרי קידוש חג השבועות בקרבנות הוא במשך יחידת זמן של שבוע.

ועוד, הרי בענין חג העצרת - "חג שבועות" כתיב [דברים טז טז]. ומכאן שעיקר המנין שמונים עד עצרת הוא מנין השבועות.

שנינו בברייתא: חייבי הדמין, בכור, ומעשר בהמה, ופסח. כיון שעברו עליהן שלשה רגלים, עובר בבל תאחר.

והוינן בה: וכי קרבן פסח - בר מיקרב ברגלים הוא!?

וכי קרבן הפסח ראוי להקרב בשלשת הרגלים, עד שאתה מחייבו בבל תאחר כשעברו שלושה רגלים ולא הביאו?!

הרי לקרבן פסח - זימנא קביעא ליה. התורה קבעה לו זמן בי"ד ניסן בלבד.

הילכך, אי אקרביה לקרבן הפסח ביום י"ד בזמנו, אקרביה, הרי כבר הקריבו, ופשוט הדבר שלא שייך כאן איסור בל תאחר.

ואי לא אקרביה - אידחי ליה! אם לא הקריבו בזמנו, הרי הוא נדחה מיד מהקרבה בזמן אחר, ולכן מיד הוא עובר בבל תאחר! ^[100]

אמר רב חסדא: פסח - כדי נסבא! אכן התנא נקט בחינם את פסח, כי באמת על איחור בהקרבת קרבן הפסח הוא עובר בבל תאחר מיד כשעבר י"ד ניסן ולא הקריבו. ^[101]

רב ששת אמר: מאי "פסח", מהו "פסח" המוזכר בברייתא - שלמי פסח הוא.

שהיה לו קרבן פסח, ואבד, והקריב אחר תחתיו, ואחר כך נמצא הראשון, שהרי הוא קרב שלמים. ^[102]

ואם עברו שלשה רגלים ולא הקריבו כקרבן שלמים, אז הוא עובר בבל תאחר.

ומקשינן: אי הכי, אם אכן כוונת הברייתא לאיחור בהקרבת שלמי הפסח, אם כן היינו שלמים ממש!

שהרי הוא קרב לשלמים, וזה כבר שנינו בברייתא "שלמים", ולמה הוצרך התנא להזכיר שוב את שלמי הפסח?

ומתרצינן: תנא, התנא שנה את האיחור בשלמים הבאין מחמת פסח, כגון פסח שאבד והקריב אחר תחתיו, והרי הוא קרב שלמים.

ותנא, ושנה גם את דין איחור בשלמים הבאין מחמת עצמן. כגון שהפריש מלכתחילה את הבהמה לשם שלמים.

וצריך התנא להשמיע לנו גם את השלמים הבאין מחמת הפסח.

משום דסלקא דעתך אמינא, היה עולה על הדעת לומר שהואיל ומחמת קדושת פסח קאתו, באו השלמים הללו,

אי הכי דמשום אקושי שבועות לחג המצות לתשלומין הוא דאתא חג הסוכות למה בא ללמוד מחג המצות מה חג המצות טעון לינה כלומר אין לך רשות לצאת ללכת לאהליך לילי כ"ב בניסן אלא בבקר שנאמר ופנית בבקר והלכת לאהליך. אף חג הסוכות טעון לינה ובבקר יש לך רשות לילך. פז"ר קש"ב פירוש ב' ברכה שמברכין בו יום ש"ע. וכבר פירשנוהו במס' סוכה.

ות"ק ור"ש דמפקי ליה להאי קרא בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות לדרשה אחרינא כדפרשינן טעמייהו תשלומין לעצרת כל שבעה מנא להו.

ואמרינן נפקא להו מהא דתני רבה בר' שמואל אמרה תורה מנה ימים וקדש חדש כדכתיב החדש הזה לכם ראש חדשים וכתיב לא יום אחד תאכלון ולא יומים וגו' עד חודש ימים. וכתיב החדש הזה. ודרשינן כזה ראה וקדש כלומר קדש אותו היום. וכר' אלעזר דאמר (לקמן י') כתיב [בראשון] באחד לחודש. דאכתי יום אחד [הוא דעייל] (על) כו'. הנה מניתה החדש ימים וקדושתה יום אחד. וכן אמרה תורה מנה שבעה שבועות וקדש עצרת כשם שאתה מונה לעצרת שבועות כך קדש לה שבוע לתשלומין שיהיו ימים הללו חשובין כימות החג להקריב קרבן של עצרת אם לא הקריבו בי"ט יקריבנו באלו הימים ואע"ג דכתיב תספרו חמשים יום הנה גם לעצרת מונין ימים דאמר אביי מצוה למימני יומי מצוה למימני שבועי.

ועוד חג שבועות כתיב. והני תשלומין דעצרת פירושו בפרק אין דורשין בעריות.

ואקשינן ופסח בר מקרב ברגלים הוא דקתני בברייתא בכור מעשר ופסח לקט שכחה ופאה כיון שעברו עליהן ג' רגלים עובר בבל תאחר. והלא אין זמן הפסח אלא בי"ד בניסן בלבד. ואם עבר זמנו אסור לשוחטו לשום פסח בשאר ימות השנה שכבר נדחה.

ופריק רב חסדא פסוק ניביה כלומר חתוך זכרו מגו הבריי'.

הא דאמר רבא אטו עצרת יומי מנינן שבועי לא מנינן. קשיא לי מכל מקום נימא תפשת מועט תפשת, תפשת מרובה לא תפשת, וכדאמרינן לעיל בסמוך (ראש השנה ד, ב). ויש לומר דהיינו ועוד חג השבועות כתיב דקאמר.

מה חג המצות טעון לינה וכו'. הקשה בתוס׳ למה לי היקישא לחג הסוכות מי גרע מעצרת ובכורים וכל שאר קרבנות שטעונין לינה דנפקא לן מדכתיב ופנית בבוקר והלכת לאהליך ותירץ דלא אצטרך היקישא אלא לומר שיהא טעון לינה כל ז׳ דאי מהתם לא הוה צריך אלא אחת ככל הקרבנות אתא היקישא לחייבו בלינות כל החג דומיא דחג המצות שטעון לינה כל ז׳ דכולי׳ חג בוקר א׳ הוה כדתנן בפרק דם חטאת אם בשל בו מתחלת הרגל יבשל בו כל הרגל פי׳ (דלא) [בלא] מריקה ושטיפה הצריכה לכלים שבשלו בהם קדשים קלים או קדשי קדשים וקס״ד בגמרא דכל הרגל ממש קאמר שאינו צריך מריקה ושטיפה בין בישול לבישול ואפי׳ מיום ליום ואמר מ״ט דר״ט דכתיב ופנית בבוקר וכו׳ הכתוב עשאן לכולן בוקר א׳ כלומר לענין לינה וה״ה לענין בישול דלא חשיב נותר ואע״ג דאקשי׳ וכי אין נותר ברגל ואין פיגול ברגל ואוקימנא דר״ט ת״ק כל יום ויום נעשה פיגול לחבירו כלומר שצריך מריקה ושטיפה בין כל יום ויום (ולא') [ולא אמר] ר״ט יבשל בו כל הרגל אלא שבכל היום אין צריך מריקה בין תבשיל לתבשיל שהקילו עליו חכמים מפני שטרוד בשמחת הרגל מ״מ לענין פגול ונותר הוא דפרכינן שאינן נחשבין ימי החג בקר א׳ אבל מ״מ בדרשא דקרא דכתיב ופנית לענין לינה לא פריך תלמודא כלום ומפשט פשיטא ליה שעשאן הכתוב בקר א׳ וה״נ משמע לכאורה פרק לולב וערבה דתניא התם כשם שז׳ ימי החג טעונין קרבן ושיר וברכה ולינה כך שמיני עצרת ואמרינן מאי ברכה זמן ופרכינן זמן כל ז׳ מי איכא ואוקי׳ ברכת המזון ותפלה ומדלא פרכינן לינה כל ז׳ מי איכא מכלל דכל ז׳ טעון לינה אבל רש״י פי׳ כאן חג המצות טעון לינה ליל חול המועד נראה מדבריו דההיא דפרק דם חטאת אידחייא לה בפרכא דפגול ונותר וההיא דמס׳ סוכה משום דזימנין דאיכא לינה ז׳ כשלא הקריב קרבנותיו ולא נהירא ומ״מ קשה לתירוץ רבותי׳ בעלי התוס׳ דהל״ל הכא מה חג המצות טעון לינה כל ז׳ כיון דכל ז׳ הוא דגמרי׳ מחג המצות והאיך קיצר התלמוד עיקרו של דין ונראה לפרש דאלו הקריב קרבנו פשיטא דטעון לינה דומיא דכל הקרבנות אבל הכתוב הוסיף ברגלים חיוב לינה מדין הרגל אע״פ שאינו מקריב קרבן והיינו דכתביה לקרא בפ׳ חג המצות ולא כתביה בפ׳ קרבנות:

אטו עצרת יומי מנינן וכו'. וא״ת נהי דשבועי נמי מנינן מ״מ לימא תפשת מרובה לא תפשת וי״ל דהיינו דאמרי׳ ועוד חג שבועות כתיב והוה חדא ועוד דבתרא עיקר מניינא ומיניה גמרינן לתשלומין:

מאי פסח שלמי פסח. פי׳ שהפריש פסחו ואבד והקריב אחר תחתיו:

עולי רגלים לא היה להם רשות לילך במוצאי יום טוב הראשון מיד אלא טעונים הם ללון בירושלם לילה של מוצאי יום טוב ראשון וי"א טעונים לינה כל החג אפילו לילה של מוצאי יום טוב האחרון שאף הוא זמן שמחה וכדתניא ביום השמיני שלח את העם יכול שאין טעון לינה תלמוד לומר וביום עשרים ושלשה לחדש השביעי שלח את העם ויום עשרים ושלשה הוא מחרת יום שמיני הא כיצד נפטרו בשמיני ולנו בלילה והשכימו למחרתו וחזרו ונפטרו והלכו להם אבל בפסח אף לדבריהם אין טעונין לינה אלא יום ראשון שנאמר ופנית בבקר והלכת לאהליך ויש אומרים שאף בפסח טעון לינה כל שבעה ממה שאמרו בזבחים צ"ז א' ופנית בבוקר עשאן הכתוב לכלן בקר אחד וכבר הארכנו בענין זה ברביעי של סוכה.

לענין ספירת העומר כשם שמצוה למנות את הימים כך מצוה למנות את השבועות מאחר שהגיע זמן שבוע כמו שיתבאר במקומו:

בד"ה מה חג כו' היינו שאם לא יבא ברגל בירושלים ביום ראשון רק ביום שני או כו' עכ"ל כצ"ל ועיין בתוס' פרק לולב וערבה:

בא"ד שכל הרגל חשיב בקר אחד כחג המצות כו' כצ"ל:

בד"ה אמרה תורה כו' למחרת שנת חמשים אף עצרת כו' כצ"ל:

גמרא ות"ק ור"ש תשלומין לעצרת מנ"ל. קשה מדוע ל"פ גם על לינה מנ"ל. ואולי משום דאיכא למימר דבאמת ל"ל לינה כל עיקר וכן לא ראיתי להרמב"ם שהביא דין זה דלינה. אך התוס' בחגיגה (יז סע"א) כתבו דנ"ל לינה מופנית בבקר כל פינות כו':

גמ' שם מה חדש למנויו אף עצרת למנויו. ק"ל הא קדושת החדש היינו בקרבנות המוספין א"כ אף עצרת יהא תשלומין לקרבני מוספיו כל ז'. ונ"ל דלמאי דאסיק רבא אטו עצרת כו' ובחדושי הרשב"א הקשה דנימא תפסת מועט תפסת וכן הרגישו התוס' בסד"ה אמרה ובחגיגה (שם ע"ב) ולפ"ז א"ש דתרוייהו איתנייהו דמוספין למנויי דיומי ועולות ראיה ושלמי חגיגה למנויי דשבועי וילפינן זה בבמה מצינו מחה"מ ומחה"ס:

תד"ה מה. ועוד בפ"ק דחגיגה אמר ושמחת לרבות כו'. כצ"ל ומלת ואכלת למחוק:

תד"ה אמרה. כלומר לביאת חשבונו ניכר מאימתי מתחיל למנות כו'. כצ"ל:

בא"ד וחדש למנוייו ושנה למנוייה. כצ"ל:

בא"ד עוד י"ל מה כו' ניכר כל שעה כו'. כצ"ל:

בגמרא מה חג המצות טעון לינה אף חג הסוכות וכו'. ולענין חג השבועות לא איצטריך קרא לענין לינה לחוד דכיון דאקשיה לחג המצות לענין תשלומין ממילא דה"ה לענין לינה דהא קי"ל דאין היקש למחצה ומסתמא לכל מילי אקשינהו בין לענין לינה בין לתשלומין. ועוד דאי לאו דאשכחן תשלומין בעצרת ממילא לא הוי אצטריך לן קרא לענין לינה דהא בלא"ה חייב בלינה משום קרבן דנהי דשלמי שמחה יכול לזבוח מאתמול או לשמוח בכסות נקיה כמ"ש התוספות אפ"ה איכא עולת ראייה שצריך להביא ברגל אע"כ דעולת ראייה נמי יש לה תשלומין ונהי דאכתי לא ידעינן כמה ע"כ נקשינהו לחג המצות לתשלומין שבעה דלא בא הכתוב לסתום אלא לפרש ועוד דלא אשכחן תשלומין חד יומא אלא שבעה ודוקא בסמוך מקשה הש"ס ואימא חד יומא כיון דדריש מה עצרת למנוייו דהיינו חד יומא. וכ"ש דא"ש טפי לפמ"ש התוס' לחד לישנא דבסוכות גופא לא איצטריך קרא לענין לינה אלא ללינת שבעה משום דכולהו כבקר א' נינהו כמו חג המצות מה"ט גופא שחייב לשמוח בכולן בשלמי שמחה וא"כ בעצרת דליכא שמחה אלא חד יומא לא שייך כלל לומר דצריך לינת ז' ואף שהתוס' בפ' דם חטאת כתבו להדיא דמה שעשה הכתוב כולם כרגל א' וכבקר א' היינו משום דיש לה תשלומין כל ז' נראה מזו שכיוונו לעולת ראייה וא"כ שייך זה הטעם אפילו בשבועות אלא דלא מסתבר כלל לומר שיסבור שום תנא דעצרת טעון לינה ז' אע"כ דבשלמי שמחה תליא מלתא כו' ודו"ק:

בתוס' בד"ה מה חג המצות וכו' ותימא דתיפוק ליה משום שלמי שמחה עכ"ל. וכבר כתבתי דמעולת ראייה לא קשיא להו כיון דיש לה תשלומין אם כן משכחת לה שלא הביא עולתו בראשון וא"כ הו"א שיכול ללון במוצאי י"ט הראשון חוץ לירושלים ולחזור ולבא בא' מימי המועד אבל בשלמי שמחה מקשו שפיר וע"ז תירצו דמשכחת שהביא שלמיו מאתמול ונהי דחייב בשמחה בשאר כל הימים אפ"ה ה"א שיכול ללון חוץ לירושלים ואזיל ואתי ביומא בכל ימי המועד קמ"ל דנהי דבכל ימי המועד רשאי לעשות כן באותו יום שלא הביא שלמים אלא שמח באותן שהביא אתמול משא"כ מוצאי י"ט הראשון צריך לינה מגזירת הכתוב וק"ל:

בא"ד ואמרינן פרק אלו דברים אפילו בכסות נקיה ויין ישן עכ"ל. ולענ"ד אין דבריהם מוכרחים בזה דהא בפרק ע"פ אמרינן להדיא דבזמן שב"ה קיים אין שמחה אלא בבשר שלמים כמו שהביאו התוספת לקמן בד"ה אשה בעלה משמחה ולפ"ז צ"ל דהא דאמרינן בפרק אלו דברים משמחו בכסות נקיה אפילו בזמן הבית היינו דוקא היכא דלא אפשר בבשר שלמים אם לא שנפרש כאן ג"כ כוונת התוס' בזה הדרך דאפילו למאן דבעי זביחה בשעת שמחה נמי איצטריך קרא ללינה והיינו היכא דחל יום הראשון של חג בשבת דבכה"ג ודאי לא מייתי שלמים אלא משמחו בכסות נקיה אלא דהמשך לשון התוספת לא משמע כן:

בגמרא ות"ק ור"ש תשלומין לעצרת מנ"ל. הא דלא מקשה ג"כ לינה בחג הסוכות מנא להו נראה לי משום דבלא"ה תליא בפלוגתא דבפ' לולב וערבה אשכחן תנא דאפילו שמיני עצרת ופסח שני טעונין לינה וא"כ כ"ש סוכות ושבועות ואפילו להאי לישנא דכתבו תוס' דסוכות טעון לינה שבעה מהיקשא דחג המצות אפ"ה צ"ל דלהנך תנאי דאפילו שמיני עצרת טעון לינה ע"כ לית להו האי הקישא דאי מחג המצות ז' אשכחן שמנה לא אשכחן אע"כ דהני תנאי סברי דלינה גילוי מלתא בעלמא הוא וכן הא דכולהו ימי הרגל בקר א' נינהו נמי גילוי מלתא בעלמא הוא כיון דאשכחן הכי בחג המצות ז' ממילא ידעינן דה"ה לסוכות שמנה ולא איצטריך הקישא מש"ה פריך דוקא מתשלומי עצרת דכ"ע אית להו:

ועוד נראה ליישב לפמ"ש לעיל דלשיטת רבי' חננאל לא הוי מקשה הכא מידי לת"ק תשלומי עצרת מנ"ל דאיכא למימר דלדידהו נמי חג המצות מייתר ומוקי לה לתשלומין אע"כ דאפ"ה מקשה הש"ס שפיר דאכתי איצטריך לת"ק חג המצות וללמד על חג הסוכות דבעי לינה ואכתי תשלומין לעצרת מנ"ל. ועפ"ז יש ליישב שיטת הרמב"ם והסמ"ג דאע"ג שפסקו כת"ק לענין בל תאחר וע"כ היינו מדרשא דחג המצות ואפ"ה כתבו בו תשלומין לעצרת ילפינן מהקישא דחג המצות ולמאי דפרישית א"ש דסברי כגרסת ר"ח וא"כ איכא למימר דלת"ק נמי אצ"ל חג המצות לבל תאחר שבו פתח הכתוב תחלה אע"כ לתשלומי עצרת אתי ונהי דהש"ס מקשה הכא לת"ק מנ"ל היינו לסוגיא דשמעתין דאכתי אצטריך חג המצות לענין לינה דחג הסוכות משא"כ הרמב"ם וסמ"ג סברי כהני תנאי דלולב וערבה דאפילו פסח שני ושמיני עצרת טעונין לינה וממילא אייתר חג המצות לתשלומי עצרת כנ"ל נכון ודו"ק:

בגמרא אף חג הסוכות טעון לינה. הפ"י הקשה לת"ק ור"ש ור"א בר"ש לינה מנ"ל ותירץ דנפקא להו מכל פינות שאתה פונה לא יהי' אלא בבוקר ובמכ"ה אשתמיטתיה שכבר כתבו כן התוספת בחגיגה (דף י"ז ע"א) ד"ה אף חג הסוכות:

נפקא להו מדתני רבה בר שמואל. התוס' בחגיגה (דף י"ז סע"ב) הקשו ל"ל דרשה דרב אושעי' למה לא יליף ג"כ מהא דרבה ב"ש ותירצו דהך דרשה דרבה ב"ש צריך לתשובת הצדוקים במנחות (דף ס"ה) ע"ש. ולענ"ד תירוץ זה דחוק וכי הך דרשה מכח יתור אתייא דנימא דלא אתיא רק לדבר א' הלא אין זה רק היקש או מה מצינו דילפינן עצרת מחדש ולמה לא נילוף תרוייהו. ועוד קשה שהרי דרשה זו לתשובת הצדוקים לא אמר רק ר' יהושע שם ושמונה תנאים הביאו תשובה לצדוקים מראיות אחרות וכי ס"ד דר' אושעי' יסבור כר' יהושע ויפלוג על כל שאר התנאים שם ולכן לולא דבריהם היה נלע"ד איפכא דר' יהושע ושאר תנאי פליגי בדרשה זו אם יש לדרוש כן לילף עצרת מחדש שהרי אין זה דרשה פשוטה שהתוס' יגעו לבארה ולכן י"ל דרק ר' יהושע וברייתא דרבה ב"ש ס"ל דרשה זו אבל כל שאר תנאי לא דרשו לה ולכן גם ר' אושעי' לא דריש לה. ובזה יש לתרץ מה שהעיר הכס"מ על הרמב"ם ה' מעשה קרבנות (פ' י"ד) שפסק כת"ק דר"ש דבעינן ג"ר לבל תאחר אבל לא בעינן כסידרן ולמה לא פסק כר"ש כיון דסתם מתניתן כוותיה ובפרט אחר שהרי"ף מטעם זה פסק כר"ש אבל לפי"ז י"ל דהנה הרמב"ם ה' חגיגה (פ"א) פסק כר' אושעי' דתשלומין לעצרת אתייא מהיקש דחג השבועות לחג המצות והקשה עליו בלח"מ אחר שפסק הכא כת"ק איך פסק כר"א שהרי לת"ק לא אתיא תשלומין לעצרת רק מדרשה דרבה ב"ש ותירץ דהרמב"ם גרס כגירסת ר"ח שר"ש יליף מדפתח בחג המצות תחלה ולפ"ז לכאורה ל"ק מה דמקשה לת"ק תשלומין לעצרת מנ"ל דילמא יליף מחג המצות דמיותר לדידי'. וע"כ צ"ל דבאמת הוי מצי לתרץ כן אלא מדצריך טעם לר"ש נקט גם לת"ק בהדיה ולכן לפי האמת י"ל דגם ת"ק ס"ל כר' אושעי' ולכן נקט הרמב"ם כ"נ תוכן דבריו וכעין זה כתב גם הפ"י בשמעתין אלא שהשער המלך הוסיף מה שבחר הרמב"ם דרשה דר' אושעי' טעמו מפני שסתם הגמ' במ"ק (דף כ"ד) הביא דרשה דר' אושעי'. ולפי דברינו יש לומר עוד דפסק כר' אושעי' כיון דכולהו תנאי במנחות חוץ מר' יהושע לא ס"ל דרשה דרבה ב"ש וא"כ ע"כ לפי תשלומין לעצרת מהך דר' אושעי' לכן פסק הרמב"ם כוותיה. אכן לפי"ז מוכח ג"כ דהלכה כת"ק כיון דלר"ש ע"כ ליכא למילף תשלומין מהא דר' אושעי' והשתא כיון שהרמב"ם פסק כר' אושעי' מחמת טעמי הנ"ל לכן פסק ע"כ ג"כ כת"ק ולא כר"ש: והנה זה כתבתי עפ"י מה שכ' הכס"מ דהרמב"ם פסק כת"ק אכן לפי מה שאכתוב לקמן (דף ו') אין זה ברור כ"כ שיש סתירות ברמב"ם ע"ש:

ברש"י ד"ה טעון לינה. ליל חולו של מועד: על פי זה לא הבנתי מה דתנן במנחות (דף ס"ה) כל העיירות הסמוכות לשם מתכנסות לשם ע"ש הרי כל האנשים ונשים ע"כ היו בירושלים משום פסח וראיה ושלמי שמחה ולנו שם ליל קצירת העומר ואשר היו בע"פ בדרך רחוקה גם במוצאי יו"ט לא היו בביתם שבי"ט לא יכלו ללכת ואפילו זקנים ההולכים על משענותם משם היו יכולים לבוא לירושלים שהרי נקצר העומר סמוך לירושלים וא"כ לא היו בעיירות כ"א חולים שלא יכלו ללכת וטמאים שלא יכלו לעשות פסח וכי הם היו עם רב כל כך עד שנאמר עליהם שעל ידם היה העומר נקצר בעסק גדול ואם נאמר שמן הלנים בירושלים באו עם הקוצרים ושבו עמם לירושלים א"כ האיך תלו בעיירות הסמוכות לשם הרי מכל ישראל היו יכולים לבוא עמהם וצ"ע: [מבן המחבר בישוב הקושיא לענ"ד י"ל דמה שנקט רש"י הכא ליל חוה"מ טעון לינה כ"כ גם בחגיגה (דף י"ז) אבל בפסחים (דף צ"ה) פי' שדוקא לילה הראשונה ילין בירושלים ומכאן ואילך רשאי לדור חוץ לחומה בתוך התחום והיינו לאהליך לאהל שחוץ לחומה ולא לביתו ממש דהא יו"ט הוא וזה לכאורה סתירה לפירושו דהכא דמשמע שילין בירושלים בליל חוה"מ. אכן י"ל דבחגיגה שם הוסיף רש"י ופנית בבקר שהוא חוה"מ דאלו ביו"ט תחומין אסור וכבר הקשה אאמ"ו ז"ל בע"ל לסוכה (דף מ') דלפ"ז גם פירושו דחגיגה סותר ע"פ דפסחים. ולענ"ד י"ל דעולי רגלים הקרובים לירושלים בתוך עשרה פרסאות וכפי שיטת התוס' דחגיגה אף שהוצרכו ללון ליל ראשון ש"פ בירושלים משום קרבן פסח אבל ביו"ט עצמו הלכו כמו י' פרסאות לשוב לביתם והיינו מה שפי' רש"י בפסחים ולא לביתו ממש דהא יו"ט הוא ויו"ט תחומין אסור אבל כשהגיע לילה שוב אין חיוב תחומין עליהם דהא חול הוא ומפני הק"פ כבר לנו ומפני השלמי שמחה ועולת ראייה הסברא נותנת דהרחוקים מתאמצים להקדים קריבתן כדי שיחזרו לביתם וכפי אותה שיטת התוספת שאין צריך לינה דחג רק יום ולילה בבכורים וכו' אבל הקרובים לירושלים שוב יכולים לחזור לשם להביא את קרבנותיהם בשאר ימי החג. כן נלע"ד להשוות פירושי רש"י שלא יהיו סותרים דהרחוקים לנו בירושלים עד בקר של חוה"מ לפחות אבל הקרובים כבר הלכו ביו"ט עד סמוך לתחום שרק עשרה פרסאות אסור להם לילך ביו"ט. ובזה יש ליישב מה שהקשה אאמ"ו ז"ל דאיך מצינו דכל העיירות הסמוכות לשם מתכנסות לשם הרי היו צריכים לינה בירושלים ולא נשארו שם רק חולים או טמאים וכו' די"ל אחרי דמצות העומר הוא להביא מן הקרוב ואפשר שגם י' פרסאות לא היו מתרחקים כדי להביאו או מפני הכרמל או מפני שאין מעבירין על המצות לכן שפיר מצינו שגם אותן שלנו בירושלים מפני קרבן פסח מכ"מ היו מתכנסות בשעת קצירת העומר מפני שהיו קרובים כ"כ עד שגם ביו"ט כבר יכולים לילך חוץ מירושלים לחזור לבתיהם. אמנם מה שהקשה אאמ"ו ז"ל עוד דלפ"ז אף מן הלנים בירושלים שוב היו יכולים לחזור לשם עם הקוצרים ולמה דוקא עיירות הסמוכות וכו'. לענ"ד ג"כ מיושב עם הנ"ל כי רק אותן שישבו קרוב כל כך לירושלים עד שאחר חזירתם לביתם שוב חזרו לשם להביא קרבנותיהם הם הרחיקו מירושלים אבל כל העולים לרגל או שקשה להם ההילוך או שכבר הביאו ביום טוב קרבנותיהם ש"ש ועולת ראייה היו צריכים לינה בשביל הקרבן. ובמה שאמרנו מיושב גם לשון המשנה כל העיירות הסמוכות לשם מתכנסות לשם דלכאורה לשם הראשון מיותר. אבל לענ"ד הבנת המשנה היא כך כל העיירות הסמוכות לירושלים מתכנסות למקום הקצירה ולפ"ז ע"כ המצוה לא היתה מוטלת רק על העיירות הסמוכות ממש לירושלים ולמקום הקצירה. ומה שכ' אאמ"ו ז"ל שאפשר שהלכו עם הקוצרים ושבו לירושלים לענ"ד יש לחקור אם יוצאים בזה מצות לינה דהיינו אם מצות לינה הוא להיות שם כל היום וכל הלילה בלי הפסק ע"פ הספרי כל פינות שאתה פונה וכו' או אם מקצת הלילה שלנו ג"כ מקרי לינה והנפקותא בזה שלא לבד עולי רגלים שהביאו כבר קרבנותיהם לא יכלו לילך עמהם אלא לפי אותה שיטת התוס' דצריכים לינה כל ימי החג לפ"ז רק הקוצרים יכלו לעזוב ירושלים והיה מזה יישוב לקושית אאמ"ו ז"ל. והנה הרמב"ם שלא הביא דין לינה דחג כלל ורק בבכורים אין הכרע מדבריו שלא כ' רק שבבקר יחזור לביתו ואפשר שגם מקצת הלילה חשיב לינה אבל לענ"ד קצת ראיה ממה דאמרינן בב"מ (דף ק"י) שכיר יום גובה כל הלילה עד הבקר וכתב רש"י שאין לינה קרויה אלא עד הבקר וכל לינה שבמקרא לינת לילה הוא וכן שקלו וטרו התוס' אם לענין נותר וקידוש ידים עמוד השחר מיקרי לינת כל הלילה ומזה נלענ"ד ראיה דמצות לינה תהיה ג"כ דוקא כל הלילה בלי הפסק. אמנם כל זה שכתבנו הוא ע"פ גרסת משנתנו העיירות הסמוכות אבל בתוספתא דמנחות איתא יו"ט סמוך לחשיכה היו יוצאין ואוכלס גדול היו יוצאין עמהם וכו' ובזה מיושב קושית אאמ"ו ז"ל שגם יושבי ירושלים היו הולכים עמהם. ועוד יש ללמוד מזה או ראיה שמצות לינה מקויימת גם אם לנו רק מקצת הלילה או אם לא חל מצות לינה על כל העולים רגל רק על אותן שהביאו קרבנותיהם ראיה מזה לאותה שיטת התוס' שברגל לא צריך לינה כל ז' ימי החג ואולי י"ל דלדבר מצוה כגון קצירת העומר שאני כנלענ"ד]:

בתוס' ד"ה מה חג המצות. ותימא תיפוק ליה דטעונין לינה: עיין מה שכתבתי בזה בספרי ע"ל סוכה (דף מ"ז) ובשאר דבריהם דהכא:

ד"ה אמרה תורה. כמה הלבנה גדולה בחמשה לחודש: לפ"ז צ"ל דהני מ"ד דס"ל כרבה ב"ש וכן ר' יהושע דמנחות ס"ל כאחרים דעצרת לעולם בששה בסיון דלמ"ד כרב שמעי' עצרת פעמים ה' פעמים ו' פעמים ז' לקמן (דף ו') לא ידעו ע"י לבנה מתי יתקדש עצרת. ובזה מיושב מה שהקשינו לעיל למה ר"מ וראב"י לא ילפי תשלומין מדרשה דרבה ב"ש כמו ת"ק ור"ש די"ל דהם כרב שמעיה ס"ל וליכא למידרש כן:

בא"ד והוא מדרש חכמים ז"ל: לא ידעתי למה נאמר דאמרה תורה מנה ימים וקדש חודש ממה דכתיב בעשור לחודש בחמשה עשר יום לחודש וכדומה הרי דהחדש נמנה בכ"מ לימים ואין לך מפורש בתורה בכ"מ גדול מזה:

בד"ה ואי לא. והרי מיד עובר עליו: ק"ק דלפי"ז שכל ששהה עד שנפסל הקרבן עובר בב"ת גם בלא רגלים נימא ג"כ היכא שהפריש כבשה לחטאת ועבר עליה שנה שאינה ראויה עוד להקרב דכבש בן שנתו בעינן וכן בהפריש איל לאשם ועברו עליו ב' שנים שנפסל יהיה עובר בב"ת קודם ג' רגלים ולא אשתמיט תנא למיתנא כן. וי"ל דלא שייך ב"ת אלא כשהעביר המועד שהיה לו להקריב הקרבן ועל ידי זה אידחי וזה לא שייך בחטאת. אבל מה שמשמע מדברי התוספת דבפסח אם לא הקריבו עובר מיד מדברי רש"י לא משמע כן דלקמן אמה דקאמר כפסח דמי פי' וברגל ראשון יעבור עליו: [מבן המחבר לענ"ד יש להשוות דעת רש"י והתוס' שמה שפי' רש"י דעובר ברגל ראשון על הקרבת שלמי פסח זה באמת מיד דאחר שמצות הקרבת קרבן פסח הוא רק יום אחד קודם הרגל בזה הוא עובר מיד בפסח וזהו לענ"ד דעת רש"י והתוס']:

ד"ה שלמי פסח. ולא יתכן דחגיגת י"ד נאכלת לשני ימים: לפי מה שכתבו התוס' בעצמם לקמן שדרך התנאים שמסמיכים אחד קרא אע"ג דנפקא מתרי קראי. בזה יש ליישב גם קושייתם על רש"י די"ל דלעולם בן תימא היא ואע"ג דבן תימא יליף מקרא דזבח חג הלא אורחא דתנא להסמיך אחד קרא מה דנפקא מקראי אחריני. שוב ראיתי שכ' כן המגני שלמה בפסחים פרק אלו דברים ע"ש ושמחתי שכוונתי לדעת הגדול:

שנאמר לבשו כרים הצאן וכו' רש"י פירש מתלבשות הכבשים שמתעברות והתוספות כתבו לבשו כרים הצאן מתרגמינן יעלון דוכריא עילוי ענא וכו' ע"ש. וראיתי לרב רחומ"י הרב שושנים לדוד נר"ו פ"ט דכלאים שהפליא לתמוה דיונתן בן עוזיאל תרגם כרים תורין פטימין ומפסוק זה נראה דכרים הם מין צאן ותו דפליג דידיה אדידיה שהוא פירש יעלון דוכריא עילוי ענא כמ"ש התוס' והאריך בזה ע"ש והנה מה שהקשה מיונתן ב"ע עצמו שתרגם פ' זה. מריש מס' מגילה מוכח דיונתן לא תרגם כתובים וכן מוכח ממ"ש רש"י שם דף כ"א והתוס' שם כתבו דתרגום יש מימי התנאים וכן כתוב בעין יעקב בריש מגילה משם התוספות שם. וא"כ המתרגם יעלון דוכריא אינו יונתן אלא הד מתנאי. ויונתן י"ל דיפרש פסוק זה לבשו כרים דפירושו מישור מלשון כר נרחב כמו שפירשו רש"י וראב"ע ורד"ק בפי' פסוק זה ע"ש. אחר זמן באו לידי תוספי הרא"ש למגילה וראיתי שהביא בריש מגילה משם י"מ שתרגום מקצת כתובים שבידינו הוא מאחד מהתנאים והיינו כמ"ש התוס'. אך צדד שם דיונתן תכ"ירגם אמ"ת חוץ מדניאל ע"ש: